¹

הבן גבריאל מגדיר באופן הקולע ביותר את תעלומת אישיותו של אביו: “מוצאו של אבא שלי מתוך תעלומה גדולה של גולה וגרמנים ושואה ופרטיזנים ביער” (213). ומתוך אותה תעלומה גם סוד מוצאה של אמו, פייגלה. “תמיד הרגשתי שאיזה סוד יצוק־בחיים שלהם לפני שהולידו אותי – ממשיך גבריאל להרהר – ואולי אין כאן שום סוד והרגשתי כך כי לא הייתי אתם בימים ההם בגיטו, בדרכים, בנדודים, במחנות, בפרטיזנים והשֵׁד יודע בעוד איזה מקומות הם היו” (214).

לא לחינם תוהה גבריאל, אם קיימת או לא קיימת תעלומה בעברם של הוריו. תשוקתו להבהיר לעצמו את זהותו העצמית מותנית בבירור שאלה זו. ובטיבה של התשובה גם מותנה, אם ירצה הבן להמשיך את דרכם של הוריו, או שמא יחפש לעצמו התחלה אחרת, כזו שלא תגלה שום זיקה אל “גולה וגרמנים ושואה ופרטיזנים ביער”.

תהייתו של גבריאל, עשויה להתמיה, משום שהוריו העלימו מידיעתו את עברם. יתר־כל־כן: הם העניקו לו על מגש של כסף אימפריה שלמה, שלכאורה אין לה שום קשר לעברם, כדי לרשת אותה. על הקמתה של האימפריה הזו שקד במיוחד אביו, שהרחיב וביצר אותה בשביל “נסיך האימפריה סידצבע לעתיד לבוא” (66). ועליה, על האימפריה, הוטל להעלים מעיני הבן ומידיעתו את העבר ההוא. נסיכים אסור שיהיה בהם מורך־לב, זיכרונות השפלה וספקנות בזכותם לשלוט.

האימפריה הפרטית של פיקאסו שואבת את כוחה מחברת סיד וצבע בע"מ. אהרן זלמנוביץ, פליט מן השואה וניצול מן התופת של קרב לטרון הפך בעמל רב ובמו ידיו את מקצוע הצבעות לאימפריה. תחילה הוליך באופניו את פחי הצבע והסיד ואחז בידיו את המברשת, אך אט־אט הקים “אימפריה שבלי הרף מסיידת וצובעת, כמו מכונת כסף אדירה”, כסף שהינו “מספיק בשביל ההרגשה הנפלאה של אי־תלות, של ריבונות כמעט מוחלטת” (41).

מי שרואה את הקבלן פיקאסו יכול לחשוב, שהכסף משמש לו תכלית בלעדית לכל מעייניו, אך לא כך הוא הדבר: “הכסף הוא הדבר האחרון שנחשב בעיניו, אף־על־פי שכל ימיו הוא עובד כדי שיהיה לו כסף, וטוב טוב לו להרגיש ארנק תפוח מלא שטרות בכיסו וחשבונות בצמודים ובמט”ח תופחים כל יום בבנקים" (43). הוא מחשיב את הכסף רק בגלל יכולתו להבטיח לו “שלטון גמור בריבונות המלאה שלו על עצמו בחייו” (29). הכסף מקנה אדנות. בזכותו אתה יכול לחלוף בעיר במכוניתך המפוארת ולהציץ “הצידה, ככה בנחת, באדנות, באלה בתי הרחוב” (40). בזכותו הכל מכבדים אותך וסרים למשמעתך: “זה פשוט יפה מאוד שאנשים עושים את רצונך. אתה אומר מלה ומיד רצים ועושים. נפלא, כמו אלוהים קטן” (46), “כאילו עיר שלמה עומדת דום” לרשותך.

אהרן זלמנוביץ, המכונה פיקאסו מתאווה יותר מכל להרגיש את עצמו חזק בתוך הריבונות של אישיותו", והאימפריה אומנם מאפשרת לו לחגוג “בחוזקה ובקולי קולות את הריבונות של אישיותו” (36). גם לנסיך האימפריה, לגבריאל, מייעד האב את הרגשת הריבונות הזו. הוא מבקש לגדלו כך, שלא יידע שום הרגשה אחרת, לבד מן ההרגשה הנפלאה הזו של ריבונות מוחלטת.

אך הריבונות הראוותנית של פיקאסו מסתירה “איזה תוהו מאיים שבתוכו” (21). האימפריה וכל הממון שהיא מזרימה לכיסיו לא יוכלו למחוק מתוך הביוגראפיה שלו את השנים ההן, במחנות של הגרמנים וביערות של הפרטיזנים. כאשר הגיע לארץ ניסה לאמץ לעצמו את השם זמירי, אך רק פקידי מס־ההכנסה מזהים אותו בשם זה. בפי הכל הוא ידוע כפיקאסו, השם שדבק בו במחנות. שלא במיקרה רכש לעצמו “כלב דוברמן גדול ויפהפה, כזה בדיוק שראה אצל הגרמנים, וקרא לו פיקאסו” (45), ואל כלבו מדבר פיקאסו בלשונם דווקא: “שון גוט, שון גוט, נתרצה לו בגרמנית כמו ההם שם במחנות” (48). וכל המעשה בכלב פיקאסו היא תמוה לגבי זלמנוביץ־פיקאסו־זמירי, שהרי “בלבו לא היה שום מקום לכלבים, כלבים שראה אצל הגרמנים ואהבת כלבים שראה אצלם, עוררו בו תיעוב לכלבים” (שם). גם אימפריה לא תעקור מתוכו את שורשו, וכל אותה תאווה בלתי־מרוסנת לריבונות, אף היא מאותו שורש.

משום שאין פיקאסו מסוגל לעקור מתוכו את זכר ההשפלה מן המחנות, הוא מתאמץ כל־כך לגדל את בנו כבן חורין אמיתי. הוא נוטע בו רצונות של שליט ומצווה. לשם כך, למשל, דחק בו לאחוז בהגה קודם למועד שהחוק מתיר זאת: “קח הגה והיה גבר, כך הוא. תעיז, אל תפחד. תיסע להם לתוך הרחובות, שהם יפחדו, לא אתה, שיירתעו מפניך, שיזוזו הצידה. אתה אל תפחד ואל תזוז” (75). ומאותה סיבה רצה שגבריאל יגיע בצבא לקצונה. ומשערת בתו של פיקאסו: “אני רק יודעת שזה חשוב לו מאוד שהבן שלו יהיה אופיצר. אולי כדי להוכיח משהו, להתנקם במישהו. אולי בקצינים הגרמנים. עד כדי כך הוא מתחשבן עם הימים ההם” (171).

דומה שגם בשל כך שולח פיקאסו את בנו, לפני גיוסו לצבא, “שיבקר את הקבר של סבא בפייטרו־ניימיץ, שיסע וילך ויבקר וייפגש עם האבר של אבא שלו המפוזר על פני כמה ארצות”. (52). ושיתראה גם עם אחיו מאקס, המתגורר בהאמבורג. דומה שפיקאסו שולח את בנו למסע אחר עברו, כדי להנחיל לו אותו עבר כחלק מזהותו העצמית של שַלִיטָהּ הבא של האימפריה שלו – ולא כך הוא. בעורמה נוהג פיקאסו בבנו. את התיעוב מן הגולה הוא מבקש לטעת בו, כדי שאותו עבר גלותי יימחק אחת ולתמיד מיורשו. שהרי כל אותה אימפריה ברומאן הינה רק משל לישראליות, שפיקאסו כשאר בני דורו, שלחמו בלטרון ובמלחמה שבעיקבותיה נוסדה המדינה, ביקשו לראותה כחולייה ראשונה לתולדה חדשה – לתולדה הישראלית. גבריאל ה“צבר” חונך להיות בעל ריבונות אמיתית, בלא אותו עבר של כניעה והשפלה, אשר איפיינו את הקיום בתנאי גלות.

אבל מאותה נסיעה המפגישה אותו “עם העבר של אבא” חוזר גבריאל עם מסקנות אחרות מאותן שפיקאסו קיווה להן. באירופה פסק למלא את רצונו של האב: “התחלתי להיות אני, אני בתוך המסע שלי באירופה. עד אותו רגע אפשר להגיד שעשיתי את רצונו של אבא” (83). שם גם נבקעו לפניו מרחביה של ההיסטוריה היהודית, והבין שגידלוהו כיתום, שהרחיקוהו מכל הדורות הקודמים: “אני יתום. כאילו החיים שלי מתחילים רק מאבא ואמא שלי” (85). ולראשונה הרגיש את “החרדה לאבד את תחושת הזהות העצמית” (93).

באירופה המפתה להתמכר לאי־השתייכות מוחלטת, ומן השיחות עם הדוד מאקס המטיף להתמכרות כזו בשמה של נאורות קומסופוליטית² – דווקא באירופה של מאקס ראה צורך לשאול את עצמו לראשונה את השאלות בנושא השייכות: “איזה יהודי אני? מי אני בכלל? למה בעצם אני מתכוון כשאני אומר על עצמי יהודי אני” (94). הדוד מאקס מדהים אותו בדעותיו, דעותיו של יהודי על־פי מוצאו בלבד, שאינו מרגיש ואינו מחייב השתייכות לא למדינה היהודית ולא לעם היהודי, והוא נכון אף ליותר מכך, ל“היעלמות הטבעית של העם” על־ידי התבוללות: “התשוקה הזאת להשתייך, אמר, היא ביטוי פרימיטיבי מאד, שריד של תקופת השבטים, פרי של אישיות בלתי ריבונית” (103).

הגילוי שמגלה גבריאל, כי אפשר גם שלא להיות יהודי, שיכול יהודי לבחור להיות יהודי וגם לבחור שלא להיות יהודי, מביא אותו לבחירה שלו: “דווקא שם, נולד בי בעוצמה של אמונה שאין לתארה – רגש ההשתייכות לעם שלי. השתייכות כמו גורל, ללא תנאי, לטוב וגם למוטב. מוחלט לגמרי, לא מותנה משום דבר, יבוא אשר יבוא… הייתי פתאום לעצמי כאן, בתוך הבלימה הגדולה והנוראה הזאת של התוהו, נציגו של העם היהודי. לא בשביל אף אחד, לא נגד אף אחד, רק לעצמי. נציג של עצמי של שבטי בתוך הריבונות של אישיותי. נציג של כל היהודים עלי אדמות כאן ועכשיו וגם בכל הזמנים והמקומות” (101).

הכרתו של גבריאל בדבר זהותו העצמאית משלימה את בירור הריבונות, שגם אביו וגם דודו חותרים אליה – הריבונות של האישיות. לעולם לא יהיו הם בני־חורין, משום שהריבונות שלהם כבולה לשלילתה של ריבונות אחרת. בשלשלאות בלתי־נראות לעין הם כבולים להתנגדות הכפייתית הזו אל שוללת ריבונותם. אישיות ריבונית מתקיימת, כאשר היא אינה מתגבשת כתגובה, אלא כמעשה בחירה. וגבריאל בוחר להיות יהודי: “באותה שעה, כמו באיזה מעמד הר סיני פרטי משלי, ידעתי: אני מקבל עלי – – – בחרתי ונבחרתי בהיעלם אחד: להיות שייך… הגורל היהודי הוא הגורל האישי שלי, בכל המובנים. קיבלתי וגם עכשיו אני מקבל עלי גורל של אנשים שלא הכרתי, של עם שהוא עמי אלפי שנים לפני ומי יודע כמה שנים אחרי – – – אם גורל זה יגזור מלחמה, אלחם נילחם בכל הנסיבות, ואם יהיה צורך, גם בלי בטחון בנצחון. גם אם נצח ישראל יהיה בספק, גם אם ניספה כולנו בתוכה” (102).

הרומאן מעמת, אם כן, את האימפריה הכלכלית של פיקאסו מול האימפריה הנפשית, התוֹדעתית, של בנו, את נכסי החומר של האב מול נכסי הרוח של הבן. טיבו של עימות זה, ואפשר גם עוקצו, יתברר ממיכלול יצירתו של שלמה ניצן. ניצן היה הראשון מבין מספרי “דור בארץ” שתרם לספרות הישראלית טרילוגיה, הטרילוגיה הראשונים שנכתבה בשנותיה של המדינה: “בינו לבינם” (1953), “צבת בצבת” (1956) ו“יתד לאוהל” (1960). כבר אז התבלטה נטייתו של ניצן ליצור עימות רוחני בין הדמויות, כדי לברר עמדות רוחניות כלפי “המצב בו שרויים האנשים”, כדבריו בסיום הטרילוגיה. אני רואה את הרומאן הנוכחי כעין השלמה לאותה טרילוגיה.

הטרילוגיה שיקפה את היומרה הרוחנית של דור תש"ח – יומרת ההתכחשות לרצף ההיסטורי, יומרת התחלתה של זהות עצמית חדשה, המבוססת כל כולה על היוולדות בארץ ועל חיים ריבוניים במדינה. תחושת הזרות שמרגיש שאוליק כלפי אביו, היא זרותו של יליד הארץ כלפי אביו שהוא יליד הגלות. את התופעה הרוחנית הזו, שהתלבטה בנושא הספרותי הראשון של הספרות הישראלית: נושא מלחמת־השיחרור, כיניתי בביטוי “בריחה”, כדי לציין את נסיון ההימלטות היומרני של אותו דור מהזהות העצמית. לשיבחו של ניצן צריך לומר, שהוא היה גם הראשון, שביטא אי־נוחות מהמגמה הרוחנית הזו, ובעיקר בחלק השלישי של הטרילוגיה הצביע על נזקיה, על הריקנות ועל השיממון הרוחני בתודעתו של דור שבמו־ידיו עקר את שורשיו.

וההמשך הן ידוע³: משמרת מספרים חדשה, השניה לסיפורת בשנות המדינה, שכונתה “הגל החדש”, המשיכה ביתר עוז את מגמת הבריחה של קודמיהם, בני דור תש"ח. היו אלה דווקא בני “דור בארץ” שהחלו בתפנית הרוחנית ההכרחית. באמצע שנות הששים זנחו את מגמת הבריחה והחלו להצביע על הכרח השיבה אל הערכים, ההתלבטויות, הייחולים והפיתרונות של המחשבה הלאומית. לידתו של נושא הזהות העצמית היא תוצאתה של תפנית זו. הרומאן הנוכחי של שלמה ניצן מגלה אותו יושר רוחני, שגילה בכתיבתו כבר בראשית דרכו, ואשר אני מונה אותו כגילוי רוחני מובהק גם של “דור בארץ” כולו. יושר אינטלקטואלי זה מתגלה באומץ־הלב להודות בכך, ששאיפתו של הדור להיבדלות מהעבר היתה פזיזה ומוטעית.

במקומו של שאוליק מן הטרילוגיה, שמסרב להמשיך את אביו ואת הדורות הקודמים, מציב ניצן ברומאן הנוכחי את פיקאסו. וכפי שמול האב, ביקל, הוצב בטרילוגיה הבן, שאוליק, כך מציב עתה המספר מול פיקאסו את בנו, גבריאל. לא במיקרה מוצא גבריאל יותר קירבה אל הגורל היהודי מאשר אל הריבונות המדומה, שמציע לו פיקאסו באימפריה של סיד וצבע שלו. העוז להלעיג על דורו, על התוהו שביומרת אימפריה, שאין לה שורשים ואחיזה בגורל הלאומי – הוא הביטוי לאותו יושר רוחני שמצאתי ברומאן: וגם ההמשך יעיד על כך.

בסיום הרומאן, כמו לאשר את בחירתו בגורל היהודי, נפגע גבריאל בפיגוע חבלני, שמעורבים בו ישראלים ממוצא ערבי, אשר עובדים באימפריה של פיקאסו. בין הנושאים שחולפים במוחו של גבריאל, הנוטה למות מן הפציעה הקשה, מתבלט נושא האיבה בין ערבים ויהודים בארץ הזאת. בפנותו אל לוטפי, העובד מן הכפר הערבי, שמועסק באימפריה של פיקאסו, הוא אומר: “החיוך שלך צוחק עלי כמו פגיון שלך – – – אבא התגנב לכאן בהעפלה בלילה ישר לתוך המלחמה של לטרון כדי שכל יום אראה את הפגיון הזה. לפעמים גם חרב, כמו החרב המתהפכת. אין לכם דבר כזה בכפר שלכם? בטח יש” (219).

בכתיבתם של בני “דור בארץ” על נושא מלחמת־השיחרור ניתן הסבר פשטני יחיד לסיבתה של השינאה הנמשכת בין יהודים וערבים בארץ, לסיוט הפגיון שלא סר מן הארץ כנגע בגוף שאין לו מרפא. הסבר זה תלה את האשם בעצמנו, שגם כבשנו את הארץ בכוח הזרוע וגם נישלנו את יושביה מנחלת אבותיהם. הסבר זה תלש את מלחמת־השיחרור מהקשרה ההיסטורי, ויותר משהוא שיקף את האמת העובדתית של מאורעות תש"ח, הוא ביטא את מבוכתם של בני הדור, אשר חונכו על ברכי הייחולים להשיג מדינה בדרכי פיוס ונקלעו להכרח ללחום עליה בכוח הזרוע.

גם שלמה ניצן אחז בזמנו בהסבר זה. בחלק השני של הטרילוגיה, ב“צבת בצבת”, שמוקדש לתיאור המלחמה של תש"ח ומבטא את תחושת הלוחמים בה, ניתן למצוא את ביטויי המבוכה ההיא ואת נימת ההאשמה העצמית שהולידה אז: “עירו של האוייב מוטלת היתה דמומה וכבושה בבקעה אשר למטה. והעיר, נדמה – כבושה ולא נכנעת, כבושה ולא נכבשת, כבושה ולא ניתנת. אף־על־פי שתושביה צררו צרורם בחיפזון ונמלטו באישון־לילה אל עבר הגבעות, אף־על־פי שריקה היא ואין בה נפש חיה. ואולי דוקא משום כך – – – פליטים, חזר והגה. אמר פליטים וחשב יהודים. ואף־על־פי שדימוי זה עשוי היה לקרבו אליהם להבינם ולעורר בלבו המייה אל ההולכים וגולים מנחלת אבותם – לא נתעוררה בלבו אלא פליאה למלחמה זו שנותנת ארץ־נחלה לאלה ועוקרת את האחרים שעבדוה ומשכו חִיוּתם ממנה, הם ואבות אבותיהם. לא אנו שפתחנו במלחמה הזו – עלה בו הרהור כמנוד־כתף וסתם את הגולל על הרהורים רבים אחרים” (202).

באומץ־לב וביושר אינטלקטואלי, מציע ניצן ברומאן הנוכחי הסבר אחר לפגיון־השינאה, אשר הרעיל את היחסים בין ערבים ויהודים בארץ הזאת. הוא עורך אנלוגיה בין דמותו של היהודי ודמותו של הערבי. על אהרן זלמנוביץ השתבשה זהותו העצמית, מרגע שגרמנים הדביקו לו את הכינוי “פיקאסו”. לעולם, למדנו מן המיקרה שלו, לא תחזור לתיקנה נפשו של אדם, אשר נרמס במחנות ונאלץ לאחוז בזהות שאולה, המשפילה את כבודו העצמי. את גאוותו העצמית הפגועה ינסה כל חייו לרפא במיפגנים של ריבונות. עצם הצורך להפגין ללא הרף את הריבונות של אישיותו, מעיד על אדם כזה, שהוא כבר איננו בן־חורין ולעולם לא יהיה בן־חורין אמיתי, גם אם ייסד לעצמו אימפריה פרטית ויתאמץ בכל כוחו לבצר את חייו מפני עברו. אדם כזה מסוגל לכל טעות, ופיקאסו – על אף כל הצלחותיו – הינו אדם אומלל, שחייו רצופים טעויות לאין־ספור.

גורל דומה עולה בחלקן של הדמיות הערביות ברומאן. זהותן העצמית נפגעה, מרגע שעזבו את הכפר הערבי ובאו לעבוד ולחיות תחת מרותם של שכניהם היהודים. לוטפי מציג את עצמו בפני שירלי בזהות שאולה. נסיונו לימד אותו שמוטב לנהוג כך. אך דוגמת־האב ברומאן היא דווקא של אחיו נאביל, העובד בפונדק־באר, שמעבידיו הדביקו לו שם מושאל, את השם “אותלו”, ממש כפי שהגרמנים עוללו לאהרן זלמנוביץ בזמנו. מרגע שנתבלעה עליו זהותו העצמית, כבר ניתן להטותו לכל מעשה, אם רק מכוונים אל גאוותו העצמית הפצועה ומנפנפים מול עיניו בבשורת רמייה של ריבונות. וכך אומנם עושים שניים מבני כפרו, המלעיגים עליו: “קוראים לך אותלו, ואתה בא. קוראים לך אותלו ואתה הולך ורץ ומביא – – – אין לך שם משלך, שם טוב שנתנו לך אבא ואמא בכפר, שקוראים לך אותלו? – – – אולי אתה מתבייש בשם שלך מפני שהוא שם ערבי” (153).

מרגע שדבק בנאביל השם “אותלו” כבר איננו בן־חורין לנהוג כרצונו. כבר הוא כבול באופן כפייתי אל הצורך להפגין את ריבונותה של אישיותו, לאחר שריבונות זו נמעכה תחת השם המושאל והזר. מְבַצְעי הפיגוע מצליחים להשיב את הסכמתו ואת סיועו לפיגוע בלא כל קושי: “כל הזמן אמרת אנחנו בני הכפר. אז טוב, עכשיו בדיוק הרגע שתוכיח מה זה להיות בני כפר אחד” (192).

האנלוגיה היא עתה מפורשת. זלמנוביץ שכונה “פיקאסו” מנסה לשקם את זהותו העצמית הפגועה על־ידי השלכת כל יהבו על חוזקה ויציבותה של האימפריה הפרטית שלו. ונאביל שכּוּנה “אותלו”, שגם זהותו העצמית נפגעה, ינסה לשקמה על־ידי התגייסות למעשה חבלה, אם רק ישכנעוהו שטובת כפרו דורשת זאת. פגיון־השינאה חוצה בין יהודים וערבים בארץ לא עוד בשל מעשי הכיבוש והנישול של הערבים על־ידי היהודים, כמו בהסבר הפשטני שניתן סמוך לחוויית המלחמה המביכה. השינאה מוסיפה להתקיים, משום שבמיפגש בין יהודים וערבים בארץ, פועלת באופן טראגי תודעה לאומית פגועה של שני עמים. ובני שני העמים מילכדו את עצמם בצורך להוכיח זה לזה את ריבונותם, במקום ללמוד כיצד ניתן לחיות במשותף, מתוך כיבוד הדדי.

פיתרון זה משתמע מדברי התרעומת של דמות נוספת של ערבי ברומאן. וכך מהרהר עאבד: “אני עובר כאן מתחת לאף שלהם – – – ואף פעם אף אחד אינו אומר לי שלום עאבד, מה שלומך עאבד. איך אתה מרגיש היום עאבד. כלום. אולי מפני שאף אחד כאן אינו יודע שקוראים לי עאבד” (190). אך הוא עולה בהרהוריו האחרונים של גבריאל, אשר לא כעאבד אומנם הצליח לדלג על מושגיו המעוותים של אביו, והבין מהי ריבונות אמיתית של האישיות. קורבנה הטראגי של השינאה מבטא קודם לגוויעתו את הרצון לבקר בכפרו של רוצחו, “לבוא ולראות ולגעת”, ולהתחיל בכך פרק אחר ביחסים של שני העמים. קרוב לוודאי שבפרק החדש הזה רואה שלמה ניצן את ביטחונה האמיתי של “האימפריה”, אשר הוקמה כאן בתש"ח.

שני נושאיו של הרומאן, נושא הזהות העצמית ונושא יחסי יהודים וערבים במדינת־ישראל, ארוגים זה בזה, בסיפור הממחיז היטב את הוויית החיים בארץ, מסביר את התופעות השונות שבה וגם מצביע על אפשרויות פיתרון למבוכותיה. ובאלה מוטבע חותמו העצמי הברור של המספר, שעד כה דומה שלא הובלטה די הצורך אחידותה של יצירתו הסיפורית.