האזנתי לראיון, שהענקת לגלי־צה"ל בראש השנה. כמראיין בעבר אני יודע, שבראיונות כאלה הספונטניות היא מראית־עין בלבד. לכן אני מניח, שבמהלך ההכנות עם המראיין, יעקב אגמון, תיאמת איתו את שילוב השאלה על אותו מאמר של מבקר מסויים במוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות”, מאמר בשלושה המשכים על ספרך החדש. לפיכך אני רשאי גם להסיק, כי ביקשת להגיב על אותו מאמר – מה גם שבהמשך דבריך התאוננת בגלוי, שעל מעשה עוול שמעולל מבקר לסופר ולספרו, אין אצלנו פוצה פה ומצפצף.

תשובתך גם מיצתה את ההזדמנות שהענקת לעצמך: אותו מבקר העמיס על “גירושים מאוחרים” פירוש אליגוריסטי על־ידי צירוף פרטים מטעים. בכך דילדל את כוחם הסימלי של הרומאן ושל דמויותיו למידותיה של אליגוריה, כדי שתתאים לתיזה של עצמו, שהיא, כמובן, חיצונית לסיפור.

מאחר שכל הארץ קראה את מאמרי, ואיש לא תבע עלבונו של הרומאן מידי, וכל הארץ גם האזינה לתגובתך, ואיש לא יבוא לתבוע מידיך את עלבונה של הביקורת – אני מנצל פעם נוספת בימה צנועה זו של המדור לספרות, כדי לשתף רבים ככל האפשר בדיאלוג הזה, בין הרומאן ובין מאמר הביקורת עליו.

לא, אינני מתכוון להסביר את מאמרי. השלמתי את מלאכת המבקר שלי – ממש־כמוך, במעשה הכתיבה עצמו. ואלמלא נכתב המאמר כפי שנכתב, ספק אם היית טורח להגיב עליו בפומבי. שנינו עושים את מלאכתנו, ככל הנראה, באופן הראוי, אם נשפוט אותה על־פי ההד שהיה לה בציבור. אתה מספר את סיפוריך, ואני מגיב עליהם אותה תגובה רוחנית, אשר מִתְכָּנָה “ביקורת”. ועל־כן שנינו פטורים מאותו צורך להוסיף ולהסביר את כתיבתנו. כתיבה, שאינה מסוגלת לעמוד עמידה עצמאית לאחר צאתה מרושת הכותב, אלא יש צורך לקיימה על־ידי תוספת של הסברים מאוחרים, מעידה על עצמה שמִתחילה היתה עמידתה רופפת ומסופקת.

“גירושים מאוחרים” מצוי בידי הקוראים, וגם מאמרי ראה אור עולם. כל קורא יכול, לפיכך, לבדוק את טענתך על העוול שנעשה כביכול ליצירתך, על־ידי זימון עצמו פעם נוספת הן אל הרומאן והן אל מאמר הביקורת.

מאחר שאני מרגיש עצמי פטור מכל הסבר נוסף למאמרי, מבקש אני להידבר עמך בגלוי על שליחותה של הביקורת ועל ההנחות העיקריות, שעליהן מיוסדת הכתיבה הסיפרותית מסוג זה.


יחס של כבד כלפי היצירה – זו נקודת המוצא של כל ביקורת רצינית ואחראית. קל להגחיך את המבקר על־ידי תיאורו, כמי שמזדמן אל הכתיבה, עם כלי־קצבוּת, כדי לממש בעזרתם את זדונו כלפי מאמצי היצירה של זולתו. אך האמת היא כמובן שונה, מכל גילוייה של המציאות בוחרת הביקורת להגיב על מה שמתהווה בתחומיה של התרבות. מכאן, שאותו יחס של כבוד כלפי היצירה הינו תנאי ראשון לקיומה העצמי של הביקורת בתחומה של כל מערכת תרבותית.

הביקורת לא נועדה לשמש תחליף ליצירה. כאחד מענפי־העיון בספרות, שליחותה היא לטפח קריאה מעיינת ומתמודדת עם היצירה. היא עצמה מדגימה צורת התייחסות כזו אל היצירה במאמציה להבליט את סגולותיהם של שיר או סיפור, המלמדים שהקריאה הינה התנסות בחוויה רוחנית עמוקה. בתחילת המיפגש עם היצירה המבקר הוא קורא פתוח־לב, המייחל לחזור ולטעום את ההנאה המיוחדת שניתן להפיק מקריאת כזו. אין כמוהו יודע, שאם יערים על דרכו ציפיות אחרות – ובכללן: מציאת אישור לתיזה מוקדמת, שגיבש לעצמו על כתיבתו של יוצר או על הכתיבה של הדור – ימנע מעצמו את ההנאה המיוחלת. ועל כן במהלך הקריאה חוכמתו היא כשל שאר הקוראים – חוכמת המיסכן. לאן שמוליכים אותו – לשם הוא הולך. כתיבה הומוריסטית – תוליד בו צחוק, סיפור־מעשה טראגי – יביאו לידי בכי. כתיבה בנימה אירונית והמחשתם של מצבים גרוטסקיים – ידגדגו את חושיו. ניצולם של צירופים לשוניים ממקורות תרבותיים קודמים – יפרצו את כל הדלתות אשר סוגרות על זכרונו. אנלוגיות בין דמויות ובין מצבים אנושיים – פורמות את אדני שלוותו. מלים “מוליכות” – מפתות אותו לצעוד בהנחייתן. בכל אלה התנסיתי אני עצמי במהלך קריאת “גירושים מאוחרים”.

קל ביותר להטיח אחר־כך במבקר את האשמה, שכפה על היצירה כוונות, שכלל לא עלו על דעתו של המחבר. מי יכול באמת לדעת מה היו כוונותיו של המחבר בעת הכתיבה עצמה? המבקר אינו מתמודד עם כוונותיו של המחבר, כי הוא אינו חכם־לב לעמוד על כוונותיו של כותב. הביקורת עוסקת ביצירה עצמה, ובמה שבפועל שיקע ומימש בה הכותב בתור תוצאה. עניינה של הביקורת הוא בנתוניה של אותה יצירה (רקע, סיפור־מעשה, דמויות ועלילה), במשאביה (המיבניים, הלשוניים, הרעיוניים והפואטיים) ובקומפוזיציה של ריקמתה השלמה. שום מזימות מן החוץ (גם אם נרקמו אצל המחבר) ושוב1 רכילות חוץ־ספרותית (גם אם המחבר יהיה מקורן) אסור שיחסיו את הדעת של הביקורת מהמושא היחיד לעיונה: היצירה גופא.


אולם אי־ההבנות כלפי הביקורת מתחדשות, כאשר עובר המבקר משלב הקריאה אל המשך המעשה – אל השלב, שבו הוא נוקט עמדה בפומבי. אז שואלים אותו: מי שַׂמְך? מהו ההכשר שקיבלת לחרוץ משפט? מהי זכותך לפסוק בפומבי את משפטך על עניניה של היצירה ועל טיבה? מהן אמות־המידה, שעל פיהן ניתן בכלל לחרוץ משפט?

ניסוחן של השאלות מעיד, כי השואלים אינם תופשים, שביקורת אינה שופטת ואינה חורצת משפט. היא מספקת צורך יסודי של חיי תרבות תקינים. תרבות מתגבשת בדרך של ברירה מתמדת, המסננת את ההישג הרוחני המעולה מן ההישגים הפחותים יותר באיכותם ובטיבם. הביקורת היא אמצעי ראשון בידי התרבות לאמוד את טיבו של כל מה שמתחדש בתחום הרוח. על המבקר מוטל לומר ביושר ובאומץ־לב את דעתו. עליו ליזום את תחילתו של הדיאלוג בתחומה של התרבות בהקשר לאותה יצירה.

ביקורת הביקורת צומחת על רקע אי־הבנה יסודית זו על תפקידה המעשי של הביקורת במציאות תרבותית תקינה. יצירה אינה רק נוטלת מן המציאות ואינה רק משקפת אותה, אלא היא עצמה הופכת לאחר פירסומה לחלק מאותה מציאות. הופעתה היא ארוע תרבותי, המשנה במקצת או בהרבה את המציאות כפי שהיתה קודם לכן. ביקורת המגיבה על רומן חדש תגובה, שהיא גם ענינית וגם אינטליגנטית, אינה בשום מיקרה חריצת משפט, אלא יוזמה הכרחית להידבר על מאורע תרבותי. סופר, הרואה עצמו נפגע מדעות המובעות במיסגרת הידברות שכזו, מעיד, שלא השכיל להפריד את עצמו מזכותה של היצירה להתקיים לאחר פירסומה כנכס של הכלל, כחלק מהמציאות שהכל רשאים להגיב עליה.

לכן שום מבקר אינו חורץ משפט. ואין מבקר, שמסוגל לכפות דבר על היצירה. הוא מתחיל בדיאלוג – ובהמשכו יתגחך ויתבזה, אם אומנם כפה על יצירה אינטרפרטציה בלתי־אפשרית. ואינטרפרטציה היא בלתי־אפשרית כאשר היא מנסחת בפסקנות קביעות, שאין להן שום אחיזה בנתוניה של היצירה, במשאביה העצמיים ובריקמתה השלמה. בדיאלוג זה מייצגת היצירה את המחבר. ספק אם יש טעם רב לנוכחות נוספת מצידו במהלך הבירור עצמו, כדי להטות את הכף למענה של אינטרפרטציה מסויימת.

במערכת תרבותית תקינה אין מתייחסים אל הביקורת, כמו בטרגדיה יוונית, כאל גזירת גורל מאיימת. ואין גם מוקיעים את עצם קיומה. אין פירוש הדבר שכל מה שנדפס כביקורת ראוי ליחס של כבוד, אך גם לא כל מה שנידפס כשירה וכסיפורת ראוי לכך. מהרגשת הצורך שהיתה בך להגיב על מאמרי, אני מניח שאומנם מילא זה את ייעודו ופתח בדיאלוג על “גירושים מאוחרים”. עליך להניח באותה מידה, שאם טרחתי לפרסם מאמר בשלושה המשכים ארוכים על הרומאן – פירושו, שגם אנוכי מצאתיו ראוי לעמוד במוקדו של דיאלוג בתחומי תרבותנו. ועל כן הבה ניתן לדיאלוג להימשך. אתה תרמת לו את הרמאן, ואני ליביתי אותו על־ידי מאמר־ביקורת. ואין דיאלוג אמיתי מתקיים, אלא אם כן שמורה אותה זכות להתבטא הן למספר הסיפורים והן למבקר הסיפרותי, ואם כל אחד חופשי למלא בנאמנות אחר צו־ליבו.



  1. כך במקור. אמור להיות “ושום”. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53838 יצירות מאת 3280 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22203 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!