רקע
יוסף אורן

ההתנגדות לביקורת הולכת ואוזרת כוח. כבר לא אלונים בלבד מערערים על זכות קיומה, אלא גם איזובי־קיר מעיזים כלפיה פנים. לאלה כמו לאלה נתחלפה ההסתייגות ממבקר זה או אחר בשלילתה של הביקורת עצמה. ובכך הם דומים לאותו אדם, שהחליט להפסיק לנשום בגלל ריח דוחה, שעלה באפו באחד המקומות.

עוצמת ההתנגדות לביקורת מתפרנסת במידה רבה מחולשתה הנוכחית. מבקרים של ממש מִסְפָּרם סָפוּר בספרות הישראלית. רוב הכותבים מפרסמים ז’ורנאליסטיקה על ספרים. כתיבתם של אלה היא חפוזה, שטחית, דלת־ביטוי ומתובלת באלימות רבה. כותבים מבטיחים, שהיו יכולים להמשיך את המסורת המפוארת של הביקורת בספרות העברית, נישבו בקסמיה של האקדמיה, לפני כחצי יובל שנים. פרחי־אקדמיה מאוחרים מתייחסים אל כתיבת ביקורת כאל עיסוק מֵבִיש, שאינו מכבד את בעליו. הם ומוריהם אמנם אינם עומדים לפעמים בפני קסמיה המדיחים של הביקורת. אך חוסר העקביות בכתיבתם הביקורתית מוסיף אף הוא ליחס הזלזול כלפי ענף־עיון זה בספרות.

אכן, כל פעילות רוחנית, שנעשית שלא כהלכה – ותהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה – ראוי לגנותה. הביקורת, שהיא אחת מצורותיה של הפעילות הרוחנית, לא כל שכן. אלא ששוללי הביקורת אינם מגנים מבקר־מדומה או רשימת־ביקורת פזיזה ומגושמת, ואף לא צורת־ביקורת אווילית או מרושעת. שלילתם היא תמיד עקרונית וכוללת, וגם תוכנה קבוע: הביקורת כולה היא בינונית חובבנית וזדונית, והיא ממשמשת בידיים מגושמות ביצירות־ספרות שכולן גאוניות.

חורפי הביקורת נוהגים כלפיה ממש, כפי ששבטים פרימיטיביים היו נוהגים באויביהם. תחילה הם מתאמצים להמעיט מערכה, כדי שיוכלו מאוחר יותר לתבוע את ביטולה. לפיכך הם מציירים את הביקורת כפעילות סרסורית, המפריעה לקשר המופתי באיכותו, שנוצר מאליו בין היצירה ובין הקורא. עתה, לאחר שנשללה מן הביקורת תכונתה היצירתית, קל יותר לדרוש את ביטולה של מתווכת טפילה זו. דברי־תשובה אלה באים להבהיר אמיתות אחדות הנוגעות לביקורת כסוג של ספרות. הם יעסקו בצורתה הטהורה של הביקורת – ולא באותן המכוּנות, או המכנות עצמן “ביקורת”, שאינן אלא צורות פחותות של כתיבה, ואין בהן מסגולותיה של הכתיבה הביקורתית.

ואתחיל בסיבה היחידה, שמצדיקה תרעומת כלפי הביקורת: מבקר עלול לשגות, ממש כפי שטעות־אנוש עלולה להכשיל, לפעמים, אנשים מקצועיים ביותר גם בעיסוקים אחרים. מבקר נבחן בתדירות שגיאותיו ובטיבן – וגם כאן דומה עניינו לעוסקים במקצועות אחרים. בכל מקרה, זדון בשיפוט ספרותי איננו בעיני טעות־אנוש. זדון וביקורת הינם שני הפכים מפורשים, ולעולם, לעולם, לא ידורו בכפיפה אחת. הזדון, אם הוא מתגלה בשיפוטו של מבקר או בניסוח דבריו, עוקר את הביקורת מקרקע גידולה בעולם הרוח, שהוא עולם השלמויות והאמיתות. טיבה העצמי של הביקורת הוא בחתירתה הבלתי־מתפשרת למושלם ולאמיתי. וזדון אצל מבקר מעיד על פירצה ביושרו ובקנאותו לאלה. ומי שמשעבד את עטו לַפָּחוּת ולשִקְרִי, דהיינו, נוּגַע בזדון, פסול הוא לצבא הלוחמים במערכות הרוח. מי שנדרש לסיועו של זדון פסול הוא כחולם במלחמה זו, שבה אין מקום לחסרי־תעוזה ולבעלי מורך־לב.

האפשרות האמורה, שהמבקר יהיה שוגה בשיפוטו הספרותי, אינה מצדיקה את שלילתה של הביקורת. המבקר הינו קורא מעולה יותר מרוב הקוראים המצויים. קריאתו מיומנת יותר, נעשית באורך־רוח וברגישות, ומטען־הקריאה, שהוא בא מצוייד אתו לקריאת ספר חדש, מאפשר לו הערכה המבוססת על השוואה עם יצירות קודמות. משפטו של מבקר מיומן עדיף על משפטו של קורא בלתי־מקצועי.

לאמיתו של דבר, ביקורת היא עיסוק רוחני־יצירתי מובהק. מניעיו של מבקר אמיתי הינם מניעים אֶליטאריים ממש כשכל כל יוצר בז’אנר אחר של הספרות. וגם כתיבתו נבחנת ככתיבתו של כל סופר אחר: בתוכנה המחדש ובצורתה המקורית, באומץ־הלב וביושר האינטלקטואלי. מבקר שאיננו סופר מחונן קודם להיותו קורא נלהב, ימיט חרפה על התואר “מבקר” שיאמץ לעיסוקו.


שכיחה הטענה, שהמבקר אינו סופר משום שאינו בורא מדמיונו, כי אם נטפל לברואי־דמיון של משוררים ומספרים. מעשי־בריאה של יש מאין אינם נעשים על־ידי סופרים. זוהי סגולתם של אלים בלבד. כשרונם של סופרים, גם של גאונים שבהם, הוא לברוא יש מיש, מן המלים הקיימות ומן החומרים שבמציאות. שום משורר לא ברא את הזריחה, ושום מְסַפר לא ברא את האדם. שניהם נוטלים מן המוכן וביצר המשחק מעצבים מחומרי־המציאות, בסיועה של הלשון, הַרְכָּבָה חדשה. גם מבקר בורא יש מיש. שירים, סיפורים, מחזות ומסות הינם מושאים לכתיבתו, ממש כשם שעצמם בטבע, תכונות־אנוש ומצבים בממשות הינם מושאים לכתיבתם של הסופרים האחרים.

מבקר משקיע בכתיבתו, ככל סופר אחר, את מיטבו: את רגישותו, את פקחותו, את כשרוו, את נסיונו, את ייחוליו ואת אמונותיו. לקראת הכתיבה הוא עורך הכנות מרובות: קורא, משווה, מקיש, מעריך ונוקט עמדה. במהלכה של הכתיבה הוא מתייסר ומתלבט עם שאלות־יוצר טיפוסיות על הניסוח, על אירגון הדברים, על הזיקה שבין תוכן וצורה, ועל תוקפם המוסרי של דבריו. ובסיומה של הכתיבה הוא מרגיש אותה תחושה טיפוסית של התרוקנות, כלאחר לידה, של מי שהשלים את חובתו, ונפשו מבקשת מנוחה כדי לאגור כוח, קודם שתיקלע פעם נוספת לעוד מאבק איתנים מורכב כזה.


אך קשה מכל במלאכת הביקורת היא ההתלבטות המוסרית הכרוכה בה. מקורה של התלבטות זו בזיקתו הכפולה של מבקר, הן אל היצירה האחרונה שלפניו והן אל נכסי־התרבות הקודמים. הוא “איש ביניים”, אך לא במובן השטחי שמייחסים לו, כמתווך הניצב בין היצירה לקורא, כי אם כמגשר בין היצירה האחרונה ובין היצירות שנוצרו לפניה. אחריותו כלפי התרבות היא תביעה מוסרית קבועה: לכנוס אל אוצרה את יצירות המופת החדשות, ולהרחיק משם את אחיותיה הפגומות, המבקשות אף הן להסתפח אליהן, אל המעולות. ובכלל אחריות זו: לקיים ואף לשכלל את אמות־ההערכה להבדיל בין אלה לאלה.

מקור כוחו של מבקר איננו, כפי שסוברים בטעות, מיכולתו להזיק להערכתה ולפירסומה של יצירה חדשה, אם משפטו עליה יהיה קשה, כי אם מן הגיבוי, שמעניקה לו התרבות להוציא משפט כזה על יצירה, שאינה עומדת בקריטריונים הגבוהים שלה. סופרים ברוכי־כישרון אינם יכולים להימנות עם חורפי הביקורת, משום שלא היו רוצים שיצירותיהם תוערכנה באמות־שיפוט פחותות מאלה. אם תמצא אי־אלה מהם מצטרפים אף הם למקהלת העורבים הזו – דע, שלא הסופר־הגאון שבהם שיתף עצמו בצווחה הקולנית, כי אם האנוש, שנרצע ליצריו ברגע חולף של הסתר־פנים. אותם ששוללים עקרונית את הביקורת, אינם תורמים לדה־לגיטימציה של הביקורת, כי אם לדה־לגיטימציה של התרבות.

מחוייבות זו של המבקר כלפי התרבות מתנגשת עם מחוייבות נוספת שלו – זו המחוייבות כלפי תקופתו: כלפי מרדנותה בטעמן האמנותי של תקופות קודמות וכלפי חידושיה בהשוואה ליצירות שנוצרו בעבר. כאן מתגלה “איש הביניים” בעיקר שליחותו, במאבק האיתנים שעליו להצליח בו: לגונן על אוצרות־הרוח מפני סופות־חידוש אלה, המבקשות להאביד את הישן, לעתים בעודף להט ולעתים בפזיזות יתר, אך בה בעת גם לפלס לגלעין הלוהט, הקדוש והגאוני, את דרכו אל הכרת הציבור ואל הוקרתו של הציבור. הסופר־הגאון לעולם לא ישלול את הביקורת שלילה עקרונית. אם הוא חדשן של ממש, הוא יודע בבירור מה שסופרים בינוניים אינם יודעים: שבהיותו מבקיע אל טעם, שהציבור אינו מורגל אליו – קוראים מצויים יהיו דוחים את יצירתו. הצלתה של יצירתו מן השיכחה וקירובה אל אותם קוראים יתאפשרו מסיועה של הביקורת.


האחיזה בטנא־הנפילים של התרבות היא זו שמקנה משמעות לקיומה של הביקורת, אך היא גם זו שמשעבדת אותה לאותה ענייניות, שקוראים וגם סופרים מגדירים אותה בטעות כאכזריות. שיפוט ספרותי מותנה באי־תלות, המבטיח עיסוק בגופו של הדבר – ביצירה. מבקר נתבע, בשעה שהוא עוסק במלאכה מקדימה זו לכתיבתו, לנתק עצמו מזיקותיו האנושיות הרגילות כלפי כותבה של היצירה שהוא שופט. מי שלא התנסה בכך אינו מסוגל לדעת עד כמה קשה הדבר. והקושי אינו – כפי שמקובל להניח – רק כלפי סופרים, שהמבקר מכיר אותם או מתרועע איתם. מדובר בקושי עקרוני יותר: במשך השיפוט נתבע מבקר להתעלות לדרגת ענייניות מוחלטת ביחסו כלפי היצירה שלפניו, ואל דרגה זו ניתן להגיע רק על־ידי ביטול הזיקות האנושיות הרגילות. עליו להתאכזר אל עצמו, ובניגוד לטבעו, למאווייו ולהרגליו עליו לנקוט גישה דה־הומאנית כלפי המחבר עד תום מלאכת השיפוט.

מי שמתלונן על “אכזריותה” של הביקורת אינו משער כלל באיזה מחיר כרוכה אותה ענייניות, שביקורת ראויה מחוייבת בה – מחיר שמבקר חוזר ומשלמו כל פעם מחדש, בכל ספר נוסף שהוא עוסק בשיפוטו הספרותי. מבקר מסוגל לעמוד בפרקי־זמן אלה של התאכזרות כלפי עצמו רק בדרך אחת: על־ידי הפרדת שיפוט ספרותי אחד ממשנהו, כדי לחסן את רוחו מפני החַלָשות, שהותיר העינוי הקודם בכוחות־נפשו. אל שיפוטה של היצירה הבאה עליו להתייצב שוב במיטבו – נכון לשלם פעם נוספת את מחיר אותה ענייניות.

מדוע מוכן מבקר לעסוק בעיסוק זה, שההתייחסות אליו היא כה כפויית־טובה ושהוא עצמו עיסוק כה קשה? חלק מן התשובה כבר ניתן קודם, אך כדאי להשלים את התשובה גם בזאת: בנוסף להנאות כותב רגילות גומל העיסוק הביקורתי למבקר בהנאה אחת, מיוחדת ונדירה – ההנאה שבקיום דיאלוג רוחני חופשי, שאינו רק על נושאי תרבות, כי אם דיאלוג, שהוא עצמו בורא תרבות. דיאלוג כזה הוא צורך אמיתי לרוב האנשים.מי מעט ומי יותר, ולפיכך לא יצליחו לעולם חורפי הביקורת לבטלו. הביקורת היא שמבטיחה את התקיימותו של דיאלוג כזה, וכעוצמת הצורך בו – כך ביטחת קיומה של הביקורת בחייה של התרבות. רק אנושות, שמבקשת את כליונה על־ידי החרבת תרבותה, תעז להרים יד נגד נוכחותה של הביקורת בקירבה. בחברה שפויה, המבקשת קידמה ושגשוג, יעשו הכל כדי שקולה של הביקורת יהדהד, כדי להרחיק את האפשרות הנוראה, אשר ביטולה של הביקורת ימיט עליה, תחילה על תרבותה ואחר־כך על עצם קיומה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53838 יצירות מאת 3280 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22203 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!