א. 🔗
אליהו היה מלא התרגשות כאשר קרבה האניה אל חוף יפו העיר.
בימים ההם עוד טרם נבנה נמל בחיפה, העולים אשר באו אל הארץ היו יורדים איפוא בחוף יפו, במקום בו גרו אחיהם היהודים אשר באו מכל ארבע כנפות הארץ כדי לחיות בארץ ישראל ולהפוך את הארץ השוממה לגן עדן.
שעה ארוכה עמד אליהו כשהוא נשען אל מעקה הספינה והוא מבקש לחדור במבטי עיניו אל החוף הרחוק. רצה אליהו לדעת: איך תקבל אותו הארץ אשר עוד מימי ילדותו שמע עליה, חלם עליה ושאף לבוא אליה לגור בה.
סירות אחדות נגשו אל האניה ועוד מעט וחרטומי הסירות הכו בדפנות האניה הגדולה.
פתע נשמע קול חריקה משונה. גלגלים החלו מתנועעים, שרשרות עלו וירדו עד כי אזניו של אליהו היו חרשות מרוב הרעש והשאון. ועוד אליהו מתפלא לרעש המוזר והנה ראה כי כבש מדרגות שהיה תלוי לצד הספינה החל משתלשל ויורד מטה מטה. עוד מעט ואחת הסירות קרבה אל הכבש והאנשים שבסירה החלו קופצים ועולים במדרגות.
נדהם עמד אליהו למראה האנשים המשונים שמיהרו ועלו מן הסירה. הם היו יחפים ועל רגליהם מכנסים רחבים ומשונים אשר מאחוריהם נסרח שק מעין זנב של כבשה. לראשיהם חבשו האנשים המוזרים כובעים מעוגלים ואדומים ועליהם מתנועעת הנה והנה ציצית של חוטים שחורים.
אלה מי הם? שאל אליהו את אחד העובדים בספינה אשר עמד וטיפל במדרגות.
הללו! האם לא שמעת על המלחים, יורדי הים של יפו. עוד מעט ותראה אותם מקרוב ותדע אותם ואת מנהגיהם המשונים, השיב לו האיש אשר עמד וחיכה לבאים.
המדרגות נתמלאו מלחים שקפצו ועלו, קפצו ודחפו ודחקו זה את זה כשהם מתאמצים לעלות ראשונים לאניה.
ועוד המלחים עולים למעלה וכבר החלו מדברים כולם יחד, צועקים וגוערים האחד בשני כשהם מנופפים בידיהם לעבר הנוסעים שהצטופפו ליד מעקה האניה ועיניהם השחורות גדלו והיו אדומות מרוב כעס.
מדוע זה הם מתקוטטים וצועקים כל כך?, שאל אליהו שנית את פקיד האניה שעמד והסתכל באורחים המשונים אשר זה עתה הגיעו אל האניה.
הם אינם רבים כלל זה בזה. ככה הם נוהגים לדבר בינם לבין עצמם. הללו ערבים הם כדרך הערבים אין הם מדברים אלא צועקים.
אחד מן הערבים נגש אל אליהו והחל מדבר אליו בקול רם. אליהו עמד והסתכל באיש אשר דיבר אליו ולא הבין אף מלה מכל אשר דיבר המלח אליו.
וכאשר ראה הערבי כי לחנם הוא מדבר וצועק, מיד תפס את אליהו בידו והחל מושך אותו לעבר המדרגות.
מה זה? התרגז אליהו וכבר רצה להרים יד על הערבי ולהכות אותו מכות נאמנות.
אחד היהודים שהיה אף הוא באניה התקרב אל אליהו ואמר לו בבת צחוק:
אל תתרגז, אליהו. ערבי זה בא להזמין אותך לרדת עמו בסירה. הוא אומר שיוסף בן דודך מחכה לך בחוף והוא אשר שלח אותו להביא אותך ליפו בסירה שלו.
ככה? השיב אליהו וחיוך התפשט על פניו.
אל הסירה, זרז הערבי את אליהו. הפעם הוא עשה את זאת בשקט יותר כי ידע שאליהו כבר הבין מה בקשתו של הספן.
מלא פחדים החל אליהו יורד בכבש, שהיה מתנדנד מתחת לצעדי ההולכים עליו. הוא ירא היה שמא יפול מן המדרגות ויטבע בים. בידו החזיק אליהו שתי מזוודות כבדות ועוד מזוודה אחת נשא המלח שהלך אחריו.
וכשהגיע אליהו אל המדרגה האחרונה, תפסו בו מן הסירה שתי ידים אמיצות ובבת אחת זרקו אותו אל תוך הדוגית שהיתה מתנדנדת על גלי הים.
תיכף לאחר זה החלה הסירה מתרחקת לאט לאט מן האניה. המלחים תפסו במשוטים והיו חותרים בזריזות רבה והם מעודדים במבטיהם את אליהו שעוד שכב מהומם ומבולבל על קרקע הספינה.
פחד תקף את אליהו כאשר עברה הסירה במעבר צר בין שני סלעים קודרים אשר גלי הים התנפצו עליהם בכל כוח והיו מכסים אותם מפעם לפעם בקצף לבן כשלג.
כשירד אליהו על החוף, הוא מצא את עצמו חבוק בזרועותיו של יוסף בן דודו וחברו.
אליהו הסתכל מלא הערצה בחברו הטוב. יוסף היה פרדסן במושבה הסמוכה וידע יפה לדבר ערבית – לשונם של תושבי הארץ בימים ההם.
פניך טובים, יוסף, אמר אליהו ונהנה למראה פניו הכהים של בן דודו הטוב.
וכי מה חסר לי כאן, השיב יוסף בצהלה. אנו, בני הארץ, חיים כאן יפה, בונים את המולדת ומחכים בכליון עיניים שיבואו עוד ועוד עולים לחיות עמנו כאן בארצנו.
ב. 🔗
לאחר ששני הידידים נכנסו העירה והסתדרו בבית מלון, החליטו השניים לצאת לסייר קצת בעיר הקטנה.
בימים ההם היתה יפו עיר קטנה, הרחובות היו צרים וצפופים וריחות רעים היו עולים פה ושם מן הבתים שהיו צפופים ודחוקים זה בזה.
הבה נצא את העיר, הציע אליהו לחברו.
בבקשה השיב יוסף. הבה נטייל קצת בחולות בדרך אל חוף הים.
היו השניים מהלכים בחול הלבן והקרח. השמש החלה יורדת והתנים יצאו מהמאורות שלהם. פה ושם נשמעו קריאות: אַוי! אַוי! יללו הקולות בין החולות.
פחד תקף את אליהו לשמע הקולות. הוא תפש בידיו של יוסף ושפתיו מלמלו:
מה היללות האלה?
זוהי יללת התנים, השיב יוסף, העונה היא עונת הענבים ואלה ההולכים על ארבע יוצאים לעת ערב לזלול מן הענבים המתוקים אשר בין ענפי הגפנים.
הבה נשוב לחדרנו, ביקש אליהו.
אל פחד ידידי, הרגיע יוסף את חברו. התנים הללו אינם גורמים כל רעה לאדם. הם יראים מפניו והם לא יגעו בנו.
בכל זאת אני ירא מפניהם, מלמל אליהו.
טפשון שכמותך. רוצה אתה שהם יעלמו ולא ישמע קולם? הנה תראה! יוסף הוציא את האקדח הקטן שלו שהיה תמוד לחגורה אשר על מתניו והוא פשט זרועו ולחץ בהדק.
קול היריה בקע ויצא מן הקנה הקטן, ההדים של היריה התגלגלו בין גבעות החול ועוד מעט והם הדהדו ונשמעו מכל עבר ופינה כאילו עונות הגבעות לקול הנפץ שנשמע זה עתה.
לאחר היריה, השתררה לפתע דממה בשטח. קולות התנים נאלמו ושוב לא נשמע קולם.
מעתה נרגע גם אליהו. הוא הסתכל מלא התפעלות בחברו אמיץ הלב שאינו ירא להיות לבדו במרחבי החולות.
בוא! משך יוסף את רעהו. הנה כאן עץ השקמה בעל צל כבד. ודאי עיף אתה ואולי גם רעב. בצלו של העץ תוכל לנוח קצת. כאן נושבת רוח קרירה ואם רעב הנך, תוכל לשלוח את ידך ולקטוף לך כמה פירות שקמים – גמזיות טעימות ומתוקות אלה ירוו את צמאונך וישקיטו הרעבון אשר תקף אותך.
בצל השקמה, ישבו השניים והיו משוחחים ביניהם. יוסף שאל את חברו על הנשה בגולה, הוא התעניין לדעת מה שלומם של החברים אשר עזב אותם בהיותו ילד.
היודע אתה מה שלומם?, שאל אליהו בהתרגשות. יוסף התפלא למראה השינוי שחל בפניו של אליהו. הוא ראה כי חברו מתרגש מאוד ועוד מעט הוא יפול ארצה מרוב התאמצות.
הרגע! מה קרה לך אליהו?, תפס יוסף בידיו של אליהו כי רצה להשקיט אותו.
הנח לי, התחנן אליהו. אנא, שב ושמע את אשר קרה לחבריך אשר זה עתה שאלת עליהם.
בדמדומי הערב ישב אליהו והיה מספר סיפורים מלאים צער וכאב אין סוף.
תאר לך, פתח אליהו את סיפורו, אותה עיר אשר ידעת, ואשר בה נולדת, אותה עיר אשר בה גרו יהודים רבים, עיר זו כמעט וריקה היא מיהודים, כי רובם או שהם נהרגו או שנמלטו.
ואליהו סיפר כיצד יום אחד באו מכל הכפרים גויים רשעים ובידיהם חרבות, סכינים, מגלים וקלשונים ובקולות צעקה:
מוות ליהודים!
הם התנפלו על העוברים ושבים והחלו מכים ופוצעים אותם. בין היהודים קמה בהלה. רבים סגרו את חנויותיהם והחלו נמלטים מי לביתו ומי למרתף סתר אשר בקומת הקרקע אשר בבית.
אילו ראית, התמרמר אליהו, מה אכזרים היו אלה הרשעים כי אז היית אולי מבין מדוע זה אני כה מתרגש ומדוע זה אני כה מפחד. בעיני ראיתי, המשיך אליהו, כיצד גויים נכנסים לבתים של יהודים ומיד לאחר זה נשמעו קולות צעקה של יהודים מסכנים.
הושיעו! הצילו! יללו קולות של זקנים, נשים וילדים. הרחוב הפך פתאום להיות שדה־קרב. הגויים שברו את השמשות, זרקו החוצה את כלי הבית, קרעו את הכרים ופיזרו לכל עבר את הנוצות אשר החלו פורחות באויר.
ומה קרה לחברי, יהושע, ידידי הטוב? שאל יוסף אשר דמעות עמדו בעיניו לשמע סיפורו הנוגה של קרובו, של אליהו.
יוסף, אמר אליהו וקולו היה נמוך מרוב צער, יהושע חברך מת כמו גבור, יהושע לא רצה למות בהחבא. הוא יצא לבדו אל הרחוב ובידו נשק דל, היה זה גרזן אשר מצא באחת הפינות של המרתף בו התחבא הוא יחד עם שאר הוריו.
ויהושע, המשיך אליהו, החל קורא בקולו החזק: בני ישראל, נכדי המכבים, בני הנוער! מדוע זה אתם נותנים לרשעים הללו להתעלל בנו? מדוע זה לא תצאו לנקום את נקמת ישראל מידי הגויים הללו. למה זה תתחבאו בפינות אפלות, צאו אל הרחוב, יקח כל איש מכם כלי נשק אשר ימצא, הבה נמות כמו גבורים. הבה נראה להם, לבני עשיו הרשעים, כי לא פחדנים אנו. לקולו של יהושע נאספו מספר צעירים ואלה החלו לגרש את הגויים מבתי היהודים.
בין הרשעים קמה מבוכה. אחדים מהם קיבלו מכות נאמנות ועוד מעט גויים פצועים נראו נסים ונמלטים על נפשם.
היהודים התחזקו למראה גבורתם של יהושע וחבריו ועוד מעט והרחובות מלאו צעירי ישראל אשר החלו לגרש את הזרים אשר באו לרחוב היהודים.
ועוד מעט והיתה יד היהודים גוברת על הגויים, אלא שדוקא ברגע ההוא החלו להופיע פלוגות של שוטרים שפתחו באש ברחוב היהודים.
ואתה יודע במי ירו השוטרים?, שאל אליהו ודמעות נראו בעיניו – הם היו מכוונים את רוביהם ביהודים. יהושע, חברך, דיבר אליהו לאט כשוקל את דבריו, נפל בין הראשונים. השוטרים הרגישו כי בחור זה הוא הוא המפקד והמלהיב של היהודים והם החליטו לשים קץ לחייו. הם הצליחו! אחרי מותו של יהושע, החלו היהודים שנשארו בחיים, נסוגים ובורחים איש איש אל אשר נשאו אותו רגליו. עוד מעט והגויים שבו בעגלותיהם והחלו שודדים ובוזזים את רכוש היהודים ואיש לא הפריע בעדם. זה היה סופם של בני הנוער אשר ביקשו להגן על כבוד ישראל.
השתררה דממה עמוקה. אליהו התישב על אחד משורשי השקמה שהיו נראים גלויים על פני החולות והוא מחזיק בשתי ידיו את ראשו שהיה כבד עליו מרוב צער.
לפתע קם יוסף ממקומו ועמד כשפניו צופים אל עבר הים ואמר: כן! ככה זה! ואנחנו הלא אמרנו להם כי אין כל טעם לשבת שמה בין הגויים, הלא קראנו להם כי ילכו אחרינו אל ארץ האבות, הם לא שמעו לנו. הם האמינו כי שם בין הגויים יהיה טוב להם ולמה להם ללכת אל ארץ חדשה.
שמע, אליהו! קרא יוסף אחרי רגעי שתיקה, רואה אתה את החולות השוממים הללו? את השקמה הזו, אתה רואה? הבט! הנה עץ זה בעל הצמרת הרחבה והגדולה עומד נצב בלב החולות השוממים, את שורשיו העמוקים הוא שולח עמוק עמוק באדמה וממנה הוא מוצץ את מזונו, ראה! הנה עץ זה מגדל פירות טובים ומתוקים המשמחים לב אדם האוכל מהם. אף אנו דומים הננו לשקמה זו, הארץ היא שוממה. הארץ הפכה למדבר ודומה כאילו אין היא ראוייה לתת כל פרי. אולם דע לך, אליהו חביבי, הארץ הזו יכולה לתת פרי ויכולה לפרנס עם רב. למד נא מן השקמה הזו, גם אנחנו כמו עץ זה, אם נדע לחפור באדמה, לרדת עמוק, עמוק, סופנו שאנחנו נמצא בה מים, נמצא בה עושר ואושר. ואדמה זו שהיתה עד עתה שוממה, אדמה זו תשוב לתת לנו פירות טובים ויפים ממש כמו שהיתה נותנת בימי אבותינו אשר ישבו על אדמתם. עלינו רק להיות חרוצים ועקשנים ואז נשיג את מטרתנו.
צדקת אחי! קם אליהו ועמד מול חברו יוסף – עתה יודע אני כי אתה וחבריך אשר הלכתם אל ארץ אבותינו, צדקתם מאתנו – אתם הצלחתם כאן, אתם יושבים על אדמתכם והנכם מעבדים את האדמה הנותנת לכם לחם לאכול ובגד ללבוש, ואילו אנו? אנו נשארנו בגולה וראה מה קרה לנו? רבים מחברינו נהרגו רבים ברחו אל ארץ חדשה כדי לחפש שם את לחמם. ואני – אני באתי הנה. אמור נא, יוסף! האם תרצה הארץ לקבל אותי? האם גם לי תתן הארץ את יבולה? התהיה לי ארצנו מולדת ומשכן לי ולבאים אחרי!
בודאי, השיב יוסף ופניו אורו. ראה! למד מן השקמה הזו. אל תתיאש ואל תבהל מפני הצרות ומפני הקשיים אשר יעמדו בדרכך, חפור, חדור עמוק עמוק לקרקע, טפל בכל רגב של האדמה הטובה אשר נתן האלוהים לנו ובעיניך תראה כיצד תשיב הארץ לך טובה תחת טובה.
נראה, השיב אליהו באנחה.
תזכה ותראה! עוד מחר אנו חוזרים אל המושבה, תהיה אורח ימים אחדים בביתי ואחר שתנוח מעמלך, תלך לעבוד את האדמה, תהיה איכר כמונו ותדע מה הם חיי שקט ושלוה בארץ.
ג. 🔗
למחרת הלכו השניים, אליהו וחברו, אל הכפר. כאן למד אליהו מפי יוסף חברו את תורת החקלאות. אליהו היה תלמיד טוב. הוא התמסר לתפקידו החדש והיה עובד מן הבוקר עד הערב. תחילה היתה העבודה קשה על אליהו: מרוב עבודה נבקע העור אשר בכפות ידיו ולא פעם היו הפצעים מכאיבים לו מאוד מאוד.
היו ימים שאליהו כמעט והתיאש, כי חשב שלא יוכל להיות איכר טוב בישראל.
ברגעים אלה היה נזכר אליהו בעץ השקמה אשר בחולות. הוא זכר כיצד ננעצו ונאחזו שורשי העץ באדמה, אדמת החולות, עד כי שום רוח לא יכלה לעקור אותם ממקומם. הוא הבין כי אם ירצה, אז גם הוא יוכל להתגבר על כל המכשולים.
אליהו רצה והצליח, הוא יכול היה לשממה וניצח אותה. הוא הפך להיות עובד אדמה ושמו יצא לתהילה בין האיכרים. לאט לאט חסך לו אליהו מעט כסף ובכסף זה הוא רכש לו חלקת אדמה.
עברו ימים ושנים ואליהו הפך להיות כורם המעבד את כרמו וחי על עמלו. מפעם לפעם, היה האיכר החדש רוכש לו עוד ועוד חלקות והיה נוטע אותן כרמים ופרדסים. אליהו הפך להיות איכר החי על עמלו. הוא בנה לו בית, נשא אשה והוליד בנים ובנות.
עברו שנים רבות, אליהו ראה בטוב. בניו גדלו והגיעה השעה שאף הוא, העובד החרוץ, יוכל לנוח מעמלו.
אז נטע אליהו בחצרו עץ שקמה, זכר לאותה שקמה אשר ראה בחולות.
השקמה גדלה ובמשך שנים מספר הפכה להיות עץ נאה אשר בצלו היה אליהו שהפך בינתיים לסבא, יושב ונח מעמלו. בצל השקמה היו מתכנסים מפעם לפעם בניו ונכדיו של אליהו הפרדסן ואליהו היה מספר לפניהם סיפוריו הרבים.
ביחוד היו הנכדים מרבים להתרפק על הסבא ומתחננים לפניו כי יספר להם סיפורים.
סבא, ספר לנו כיצד באת אל הארץ! אנא, ספר לנו! אנו אוהבים מאוד לשמוע סיפורים!
ואליהו היה משתרע על כסאו במאור פנים סיפר כיצד דרכו רגליו בפעם הראשונה על אדמת ישראל. כיצד טייל בחולות השוממים וכיצד נח בצלה של שקמה זקנה רבת שנים אשר נעצה את שורשיה בחולות השוממים.
רואים אתם, היה אליהו מסיים את דבריו, גם אנו דומים לשקמה, המכה שרשים בחולות השוממים ומוציאה מזונה ממעמקים, גם אנו כמוה הכינו שורשים בקרקע. רצינו – ונוכל. זכינו ואנו איכרים עבריים בארץ ישראל.
אה! היה הסבא מסיים דבריו – חבל שלא הבינו זאת אבותינו ואבות אבותינו אשר חיו בגולה שנים רבות. מדוע לא באו הם לארץ והחיו אותה.
כאשר זקן האיש והגיעה השעה בה יאסף גם הוא אל עמו, קברו אותו הבנים בכבוד גדול באדמת ארץ ישראל ועל קברו שתלו נטע צעיר של שקמה.
אבינו, אמרו הבנים, אהב את השקמה בחייו, הבה נטפח את השקמה ואף עתה לאחר מותו יוסיף אבינו לשכב בצל השקמה הטובה, רכת הענפים. שקמה זו תגדל פירות מתוקים וילדים וזקנים אשר עברו ליד העץ, אכלו מן הפירות הטובים – יאכלו ויודו לו לאבינו אשר כה אהב את השקמה כל ימי חייו הארוכים והטובים בישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.