א.

במשעול הצר אשר מימינו ומשמאלו גדלו בצפיפות שיחי צבר דוקרניים, התקדמו להם בנחת שלושה אנשים.

השלושה, רוכבים על חמורים, היו מזיעים מאד, כי היום היה חם והשמש בשמים הציקה להם מאוד.

לפעמים היו מחנות כבדים של יתושים זעירים קטנטנים נטפלים לרוכבים, ואז היו המסכנים מוכרחים להגן על נפשם מפני אלה הזערורים אשר נכנסו אל כל חור ואל כל נקב, אל אוזניהם ואל נחיריהם של הנוסעים.

שעה ארוכה היו הרוכבים עושים דרכם באותו יום קיץ חם.

לפתע נעלמו שיחי הצבר, השביל אף הוא כאילו נעלם ואבד במרחב אשר השתרע לנגד עיניהם של השלושה. פניו של משה, הגבר הזקן בין בני החבורה, אורו פתאום. הוא קפץ בזריזות של נער מעל חמורו, התיצב בשדה וקרא בקול גדול: “זהו המקום!”

זהו! ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ולמקום הזה! התפלל בקול רם יהושע אשר זקן שחור עיטר את פניו היפים והמאירים.

ודויד! הוא ירד מעל חמורו. כרע על ברכיו ונשק את האדמה אשר עליה דרכו כפות רגליהם של האנשים.

אשרינו, מלמל דוד בהתרגשות, זכות גדולה היא לנו לשוב ולעלות על אדמתנו, האדמה אשר קנינו בכספנו.

האדמה אשר נרטיב אותה בזיעה שלנו, הוסיף ואמר אחריו משה.

אדמת ישראל, אמר בהתרגשות יהושע, הנה באנו אליך שנית, אמא אדמה! הרבה הרבה שנים היינו רחוקים ממך. אלפי שנים היינו בגלות, רחוקים מן המולדת ולא ידענו את ריח השדה הטוב. עתה שבנו אליך, אמא יקרה. אנחנו נעבוד אותך, נחרוש, נשקה, נזרע ואַת, אמנו הטובה, אַת תתני לחם לאכול לנו ולבנינו אחרינו.

אמן! כן יהי רצון! ענו אחריו שני חבריו.

אנשים אלה, אשר עמדו על אדמתם, חלוצים היו. הם החליטו לקנות בכסף את אדמת האבות, לעלות עליה ולעבד אותה. הם היו החקלאים הראשונים מבני ישראל אשר רצו לבנות את הישוב שלהם בארץ השפלה אשר לחוף הים.

עוד באותו ערב נראתה עגלה רתומה לסוסים ההולכת בדרך המלאה אבק. בעגלה זו הובאו כלי עבודה שונים, חלקי בית וצריף מפורקים.

אחרי החלוצים הראשונים, שלושת הגבורים, באו עוד ועוד אנשים אשר החלו לפרוק את המטען מעל העגלות ומיד נגשו לעבודה.

אותו היום הוקם הצריף הראשון על אדמת השפלה. אחרי הצריף הראשון באו עוד ועוד צריפים ועד מהרה קם והיה ישוב בלב השממה.

והאנשים עשו עבודתם בשמחה ובהתלהבות. הם החלו לחרוש את אדמתם, לזרוע אותה ולהתישב עליה. קשה היתה העבודה על האנשים וכאשר בא הערב, היו אלה הפועלים נופלים עייפים על משכבם וישנים שינה חזקה, שנת עובד, עד אור הבוקר.

אולם יום אחד, הרגיש אחד הפועלים והנה ראשו כואב עליו, קור וחום עברו בגופו והוא לא יכול היה לקום ממטתו. תחילה חשב האיש, אין דבר! זה יעבור! ודאי חליתי מרוב עבודה.

בימים הבאים החלו עוד ועוד אנשים נופלים למשכב. הם היו סובלים קשה מן המחלה אשר הציקה להם.

מה זה? היו הפועלים שואלים איש את רעהו.

היו חברים אשר ספרו כי בלילה בלילה, כאשר האנשים נרדמים, באים יתושים ואלה מוצצים את דמם של הישנים והם הם הגורמים למחלה הנוראה.

הבה נקרא לרופא! הוא יגיד לנו מה לעשות, הציע יהושע.

למחרת בא הרופא. הוא בדק את החולים, שאל שאלות שונות ואחר יצא לטייל בסביבה. אל הרופא נלוה גם משה, ראש הכפר. היו השנים הולכים בין העשבים, הולכים והולכים עד כי הגיעו אל מקום אשר עשב רב גדל בו בצפיפות ומבין גבעולי הקנים הגבוהים עלה באפּם ריח של רקבון אשר כמעט ושׂם מחנק לשני הסיירים.

מה זה?, שאל הרופא.

זוהי הביצה, השיב משה. בקרבת מקום זה עובר נהר ומי הנהר משתפכים על פני השדות, בחורף נוצרות כאן ביצות אשר אי אפשר לעבור בהן. מן הביצה הזו נודף הריח הקשה אשר שאלת עליו.

אמרת ביצה? קרא הרופא בדאגה ופניו נהיו חיוורים. ככה! עכשיו אני מבין מה זה! הרופא השתתק לזמן מה והחל בוסס ברגליו בבוץ הסמיך.

בוא! נשוב מהר אל הכפר, זרז הרופא את המלווה אותו.

בלב כבד הלך משה אחר הרופא שהרחיב צעדיו והיה הולך מהר מהר עד כי בקושי יכול היה משה להשיג אותו. והרופא עלה על גג אחד הבתים שבכפר והחל מסתכל שעה ארוכה מסביב לו.

מה הענין?, שאל משה את הרופא.

אך הרופא – כאילו לא שמע את השאלה. הוא המשיך להסתכל לכל עבר, ופניו העידו כי דואג האיש מאוד מאוד.

ובינתיים נתאספו כמה איכרים שחיכו בכליון עיניים לדבריו של הרופא.

והרופא – הוא ירד מעל הגג ושפתיו מלמלו:

לא טוב! לא טוב! עסק ביש!

מה לא טוב?, הפצירו משה ויהושע ברופא. אנא דבר, אמור מה קרה כאן?

והרופא, החל מדבר דבריו לאט לאט למען ישמעו ויבינו אותו כל האזרחים, בני הכפר.

ידידי! פתח ואמר הרופא. אני מרחם עליכם ועל כן אני מוכרח להזהיר אתכם. דעו לכם. מקום רע בחרתם לכם להתישב בו. האדמה מסביב אדמת ביצה היא, אדמה מקוללת היא.

ומה בכך?, אנחנו נייבש את הביצה, השיב אחד הנערים.

כן! ידידי הצעיר! פנה ואמר הרופא אל הנער: האם יודע אתה, ידידי, כי בביצה זו ישנם יתושים לאלפים?

אנחנו יודעים, השיב איכר אחד. אנחנו מרגישים בהם בכל ערב.

כאשר אנחנו שוכבים לישון, מיד באים אלה, מזמזמים באזנינו, עוקצים אותנו ומוצצים את דמנו.

וזה לא הכל! היתושים האלה הם אשר מביאים את המחלה אליכם. מחלה זו מחלת הקדחת, קשה היא. אדם שחלה בקדחת, ראשו כואב, חום וקור עוברים בגופו והוא הולך ונחלש כי הוא סובל הרבה מאוד.

ומה אתה מיעץ לנו לעשות?, שאל משה.

מה אני מיעץ?, השיב הרופא והוא מדבר לאט, עצתי היא שיש לגשת מיד לייבש את הביצות. כאשר לא תהיינה ביצות, לא יהיו יתושים ומובן שגם הקדחת לא תהיה עוד בכם.

ובינתיים?, שאל יהושע.

בינתיים, אמר הרופא, בקול נמוך, בינתיים עליכם לעזוב את המקום ולא לשוב אליו עד אשר תבוא רפואה שלמה לשטח כולו ולא תהיה ביצה בו.

אתה רוצה לומר כי עלינו לעזוב את הכפר שלנו?, גמגם משה ודמעות עמדו בעיניו.

כן! אמר הרופא. עזבו את המקום והצילו את עצמכם ואת בני משפחתכם, אם לא תשמעו בקולי – סופכם שתמותו מן המחלה אשר תתקוף אתכם כולכם.

לרגע קט היתה שתיקה במחנה. איש איש חשב על בני ביתו היקרים, על החולים המסכנים, על הילדים הסובלים, על האדמה הטובה ועל העמל אשר השקיעו במקום זה.

ומה דעתכם, אחי?, שאל משה בקול רם ופניו אל עבר החברים אשר עמדו מסביב לו.

את אדמתנו לא נעזוב, החליט ואמר יהושע.

פה נחיה ופה נמות, צעק בקול רם אחד הנערים.

יחי כפרנו הראשון בישראל, הריעו בהתלהבות כל אלה שעמדו והקשיבו לדבריו של הרופא.

והרופא – הוא עמד נדהם על מקומו. הוא הסתכל באלה המסכנים אשר לפתע פתאום זרח עור פניהם והם זוהרים. הוא הרגיש כי לפניו אנשים גבורים אמיצים אשר אינם מוכנים לסגת. לאט לאט ירד הרופא והחל מתקדם אל עבר האנשים. הוא נגש אל משה, לחץ את ידיו בהתרגשות ואמר: שמע נא ידידי! אנשים כמוכם לא ראיתי מעולם. גבורים אתם ואני בטוח כי רק אנשים כמוכם יוכלו לנצל את הביצה, היו שלום והצליחו בעמלכם.

ואת הביצות נייבש ואת הקדחת נגרש, קראו האנשים אחרי הרופא. הם ליוו בעיניהם את האיש אשר הלך ונעלם מעיניהם ואחר פנו איש איש לעברו והמשיכו במלאכתם.

ב.

היתושים הוסיפו להשתולל במחנה ישראל. בערב כאשר היה איש העמל והעבודה חוזר מעבודות יומו ועולה על מטתו לישון, מיד היו עולים מחנות כבדים של יתושים מן הביצה ואלה היו עוקצים ומוצצים את דמם של העייפים.

אין בנו כח לסבול! היו האנשים טוענים.

הילדים היו מסתובבים בכפר והם חוורי פנים ובקושי הם הולכים ברגליהם הדקות.

באו מומחים מן העיר ואלה החליטו: יש לעזוב את המקום, עד אשר יהיה השטח בריא, אסור להתיישב כאן.

וכיצד יהיה המקום בריא? שאל יהושע את המומחים!

צריך לייבש את הביצה, השיבו המומחים. צריך לחפור תעלות אשר תעברנה את המים אל הים. כאשר ייעלמו המים ולא ישארו עומדים עוד כאן, אז, רק אז תירפא הביצה מן הקדחת.

אבל זה יגזול זמן רב, מי יודע כמה זמן, ומה יהיה עמנו? האם נעזוב את אדמתנו היקרה אשר בזיעת אפנו חרשנו וזרענו אותה?, טען דוד.

ומשה, ראש הכפר חשב וחשב ואחר שאל לחבריו: מה לעשות לכפרנו החדש? הן לא יתכן לקום ולעזוב את המקום. ומה יאמרו בני העם השכנים – הערבים?, הם יאמרו כי בני ישראל עצלים הם. אינם אוהבים את המלאכה ואת החקלאות. זה להם שנה אחת בעבודה וכבר הם עוזבים את הכפר.

לא! החליטו משה וחבריו. לא יתכן הדבר! אסור לעזוב את המקום. יום יום היה האיש משה מתפלל לפני אלוהיו. אנא, האל, עשה חסד עמנו והצל אותנו מפני הקדחת הזאת.

והאל בשמים גם הוא הצטער כאשר ראה אשר עושים היתושים לבניו – לבני ישראל אשר שבו לארצם לעבוד את אדמתם.

צמחיאל, פנה האל יום אחד אל מלאכו – הלא אתה, הרבה שכל לך, אנא עוצה עצה ואמור: מה לעשות כדי ליבש את הביצה הארורה אשר התפשטה על אדמת ישראל.

והמלאך הטוב חשב רגע קל ואחר אמר: עצה! הבה נשתול במקום עצים בעלי שורשים עבים, ארוכים וגדולים. אלה ימצצו, ישתו את עודפי המים ועד מהרה תתייבש הביצה.

זהו באמת רעיון, אמר האל, אבל מי הוא העץ ואיזהו אשר יוכל לשלוח שרשיו באדמת ביצה זו?

נראה, השיב המלאך, עוד הלילה אצא לסייר על פני האדמה כמו שנהגתי כל הלילות, אסתובב על פני העצים שבעולם ובודאי אמצא את העץ המתאים.

ובלילה יצא המלאך לדרך. הפעם הוא פרש כנפיו הגדולות ובמהירות רבה היה טס ועובר על פני ימים ונהרות. הוא עבר מארץ לארץ ומפינה לפינה. בכל מקום אשר אליו בא, היה המלאך מספר מה שקרה לבני ישראל אשר שבו לארץ אבותם. הוא התאונן קשה על היתושים המציקים וביקש מן העצים כי יעקרו שרשיהם וילכו להתיצב בביצה אשר על חוף ים התיכון. רבים מן העצים שמעו את הדברים, שמעו והניעו את הצמרת שלהם, הרעישו את עליהם ואמרו: לא, צמחיאל המלאך, למה לנו ללכת לארץ רחוקה ואנחנו טוב לנו בארצנו ובמקומנו.

עצוב ועייף התעופף לו המלאך כי לא מצא את אשר ביקש. הוא טס, עבר על פני אוסטרליה הרחוקה והנה ראה המונים המונים של עצים והם עומדים זקופים וגבוהים בלב השממה. למראה העצים הללו, הופיעה נהרה בפניו היגעים של המלאך הטוב.

אלה הם העצים אשר ביקשתי, הרהר צמחיאל. מיד אסף המלאך את כנפיו וירד אל היער הסמיך, יער העצים אשר כיסה את מערומי אוסטרליה היבשה.

כשירד המלאך, ראה לפניו עצים עבים בעלי עלים מחודדים כחרב והם מכוסים בשכבת שעוה כהה ונוצצת.

עלים כאלה למה לכם? פנה המלאך ושאל את העצים.

עלים אלה מכוסים בשעוה יען כי חיים אנו באדמת מדבר. השמש מכה עלינו בלי רחמים והיא מוצצת את לשד העצים. לכן כיסינו את העלים בשעוה ואין השמש יכולה למצוץ את המים אשר בנו דרך העלים.

וכיצד חיים אתם במדבר יבש זה?, שב המלאך לשאול.

ראה את השרשים שלנו ותבין, השיבו העצים.

ירד המלאך וראה והנה באדמה מתפשטים לכל עבר שורשים עבים ווחזקים והם חודרים עמוק עמוק באדמה. שם באדמה הם מתחלקים לאלפי שורשים דקים, דקיקים ואלה הזעירים מוצצים, רודפים אחר כל טיפה ואגל של טל ובולעים אותו אל קרבם.

נהדר! יפה מאד! קרא המלאך בהתרגשות, כאשר ישב לנוח על אחד הגזעים.

ו המלאך סיפר לעצים על הסבל אשר סובלים בני ישראל. הוא סיפר על הביצות הרבות אשר כיסו את אדמת ישראל אשר היתה פוריה לפנים ולבסוף אמר: האם רוצים אתם, בני הטובים, לעזור להם ליהודים? האם תסכימו לשלוח את בניכם, את הזרעים שלכם אל הארץ הישנה החדשה כדי לרפא אותה מן הקדחת.

לשעה קלה השתררה שתיקה ביער, העצים היו מתיעצים ביניהם. לאט לאט החלו האילנות להניע את הצמרת שלהם לכל עבר. העלים רעשו וניכר היה כי היער, יער העצים, עסוק בדבר חשוב, הם דנו בהצעתו של צמחיאל המלאך.

צמחיאל, פנה ואמר ראש עצי היער, אנו מסכימים לעזור לבני העם העתיק כי ישוב ויבנה את המולדת שלו, אנו מוכנים לשלוח את זרעינו כי יכו שורש באדמה, יגדלו ויתפשטו העצים הבנים שלנו ושרשיהם יינקו את מי הביצה עד כי ייבשו אותה לגמרי.

יפה מאד! זה יהיה מעשה גדול מאוד מצדכם והכל יזכרו וידעו זאת, קרא המלאך בחבה, שמכם יתפרסם בכל הארצות מקטן ועד גדול ידעו את החסד אשר עשיתם לעם ישראל.

ג.

בארץ רחוקה גר איש יהודי עשיר וטוב לב. אדם זה כאשר שמע את הסבל אשר סובלים אחיו, הצטער מאוד ואמר לעזור להם כדי להקל עליהם את צרתם.

בנימין, היה שמו של האיש. בנימין זה ידע על המתרחש בארצות רחוקות וידע גם על הצמחים המצויים בכל ארץ וארץ. אוהב החי והצומח היה בנימין זה ובגנו הגדול גדלו עצים רבים וגאים אשר שלח להביא מארצות רבות ורחוקות.

אל בנימין זה עף ופרח צמחיאל המלאך. הוא ירד אליו בלילה, שעה שהכל היו ישנים, וסח לו את מעשה עצי האקליפטוס השוכנים שם במדבריות אוסטרליה הרחוקה.

אם באמת רוצה אתה להיות לעזר לאחיך, אמר צמחיאל לבנימין, הנה זאת עשה. שלח תיכף ומיד אנשים באניה אל הארץ הרחוקה. יאספו האנשים את הזרעים הקטנים והחומים של עצי הפלא בעלי השרשים הארוכים השוכנים באוסטרליה. את הזרעים תעביר לארץ ישראל. שמה במנבטה יפתחו הזרעים שורשים, יעטו עלים ובמהרה הם יגדלו ויהפכו לעצים. עצים אשר לא יפחדו ממים ומביצה.

זהו באמת רעיון! קרא בנימין וקפץ בזריזות מעל מיטתו. הוא מיהר לבשר את הבשורה לחברו.

וכבר למחרת בבוקר יצאה מאחד הנמלים אשר לחוף ים התיכון אניה ובה כמה מומחים אשר שַׂמו פניהם אל אוסטרליה הרחוקה כדי ללמוד את חיי העץ הנקרא אקליפּטוס למען אסוף את הזרעים שלו.

והמשלחת עשתה ימים ושבועות בארץ הרחוקה. הם אספו זרעים, הביאו שתילים צעירים רבים מאוד ולמדו לדעת את חיי העץ הנפלא, מיבש הביצות.

יום אחד הגיעה האניה אל חוף יפו. פה השליכה האניה עוגן ואנשיה ירדו לראות את הארץ אשר בשבילה הובאו העצים.

כאב לבם של האנשים הטובים למראה סבלם של אחיהם.

באנו להביא לכם הצלה! הודיעו האורחים לאנשי ישראל. והאורחים באו אל הכפר, כנסו את האכרים והודיעו להם על הבשרוה, בשורת הגאולה מפני הקדחת.

כיצד ובמה? שאלו האנשים בקול רפה. אנו הולכים למות! רצינו להציל את ארץ אבותינו מידי הרעב והעוני. רצינו להחיות את הארץ, לעבד אותה ולגדל צמחים עליה, אך הביצה הארורה היא אשר תמית גם אותנו, אמר בכאב לב יהושע.

לא תמותו, השיבו האורחים. עוד חודש. עוד שנה. עוד שנתיים והמקום הזה ייהפך לגן פורח. הביצה תעלם, עצים גבוהי קומה ישמרו על האדמה ויגרשו את המים ממנה.

למחרת היום היו אנשי הכפר עדים למחזה משונה. מן האניה הובאו שתילים רכים והם ניטעו באדמת הביצה.

ו האורחים הביאו את הזרעים הזעירים, טמנו אותם באדמה ואמרו לאיכרים: חכו זמן מה, זרעים אלה ייהפכו לעצים. את העצים תשתלו באדמת הביצה, יעלה ויגדל יער של עצים. ועצים אלה בשורשיהם הארוכים ייבשו את אדמת הביצה ויוציאו ממנה את מי הקדחת המיותרים.

שמעו האנשים ונדו בראשם. הם לא האמינו למשמע אוזנם. הם עזרו לאורחים בעבודתם, זרעו, נטעו ובלבם היאוש מענה אותם והם חושבים: מה? עוד נסיון להציל אותנו? הכל הבל הוא. אין תועלת בדבר.

והערבים, תושבי הסביבה, כאשר ראו את היהודים שותלים את העצים, נדו בראשם, מה השטויות האלה לכם? מה אתם מתרוצצים כאן בביצה ותוקעים את השתילים הדקים שלכם?

עצים אלה ישימו קץ לביצה, היו מגמגמים היהודים.

לא נכון! הביצה הזאת אללה יצר אותה ואוי אוי לו למי שירצה לשנות פניה. הביצה תשלח בו מוות וקדחת.

עזבו את המקום. בואו ותשבו בהרים כמונו. אז. רק אז לא תדעו מהי קדחת, יעצו השכנים הערבים לאחיהם היהודים.

וראה זה פלא. עברו שנים מספר, והעצים אשר נטעו בביצה גדלו והיו ליער. העלים הירוקים רשרשו והיו כאילו אומרים: הנה יכולנו לה, לביצה. אנו גדלים בה יפה יפה.

והשורשים – הם התפשטו לכל עבר והיו מוצצים ויונקים מן האדמה. לא עברו ימים רבים והנה הלכה הביצה והצטמקה. המים פחתו עד כי עוד מעט ונעלמו לגמרי.

הנה קם והיה הפלא! האקליפטוס ניצח את הביצה, אמרו האנשים ופניהם אורו משמחה.

והערבים, בראותם את הפלא, אמרו: אכן! צדקתם אתם היהודים. עם חרוץ אתם. בעזרת העצים האלה יכולתם לגרש את הביצה ממקומותיכם. ברוכים יהיו עצים אלה הגדלים במהירות רבה ומחיים את השממה. מאז והלאה קראו הערבים לאקליפטוס בשם: עצי היהודים, כי היהודים הם אשר נטעו אותם לראשונה בארץ ישראל.

והאקליפטוס יליד אוסטרליה, זה העץ הגבוה והחזק, התישב באדמת ישראל, אף עלה בהרים ותקע את שורשיו בין הסלעים. לאורך הכבישים הרבים והשחורים, נטעו אקליפוטוסים ובימי שמש עת קרני החמה יוקדות וצורבות, יתישבו העובדים בצל עץ האקליפטוס וייהנו מן הצל הטוב אשר תחתיו.

והעץ הזה זכה לכבוד והוקרה בין יושבי הארץ הערבים: עץ היהודים החל מכסה פני הארץ. וגם הם החלו לנטוע עץ זה על אדמתם. ועץ היהודים הפך להיות בן ברית לבני ישראל והוא מכה שורשים בכל חלקי הארץ, הוא ההולך לפני מחנה החלוצים בנגב ובהר, בשפלה ולאורך הים. במקום בו הוא מכה שורשים, שמה יתחילו חיים. שורשי האקליפטוס הם המרננים ואומרים: “עורי שממה דינך נחרץ באים לרשת אותך”.

בראש השנה לאילנות נוטעים אלפי אלפים מילדי ישראל את עצי האקליפטוס. הם נוטעים אותם בצדי דרכים, בגנים ובמדרונות ההרים. הקטנים נוטעים אותם ואומרים: עץ היהודים! כשם שעזרת לאבותינו לגרש וליבש את הביצות, כן תעזור לנו לתת לנו צל ומסתור מפני שמש הקיץ הלוהטת. באשר תגדל תפזר צל סביבך, צל למסתור ולהגנה.

ברוך תהיה עץ האקליפטוס וברוכים יהיו אנשי השלום והעבודה אשר יבקשו לשבת תחתיך בימי שרב וליהנות מן הצל שלך.

אמן ואמן! רוחשים לוחשים העלעלים והם מלטפים את פניהם של הנוטעים הצעירים העושים במלאכה, מלאכת הקודש: גאולת הארץ.

א.

כאשר עברו בני ישראל את ים סוף, ראו לפניהם את המדבר הנורא.

בימים הראשונים, היו הנודדים מלאי התפעלות למראה המדבר הנהדר. הם עברו בתוך בקעות אשר הקרקע שלהן היה כלו חול אדום. ההרים אשר מסביבם היו גבוהים, גבוהים והם עשויים אבנים משונות ומוזרות.

והאבן גם היא היתה פעמים אדומה ופעמים צהובה. יש ומעל לראשי הסלעים נשקפו אליהם יעלים חמודים למראה ואז היתה כל העדה נעצרת והילדים היו קוראים בשמחה:

הביטו, ראו! הנה יעלים על הסלעים!

והזריזים מבין הנערים היו מנסים לטפס על הסלעים לרדוף אחר היעלים או לירות בהם בחיציהם, אולם אלה היעלים אך הרגישו כי האויב מתקרב אליהם, מיד היו נושאים רגליהם ונעלמים בין הסלעים – ואינם.

אכן! הימים הראשונים, ימים יפים היו. העם היה שמח וצוהל על הגאולה אשר באה עליהם. הם היו צועדים בכל כוחם כי ידעו שאין נוגש ואין שוטר אשר יאמר להם מה לעשות ואיך לעשות.

אנו חופשים הננו! בני דרור אנו! היו נשמעות מפעם לפעם קריאות מתוך המחנה.

יחי החופש! היו עונים כל בני המחנה וההרים הדהדו אף הם: יחי!

אולם לאט לאט הלך מצב הרוח והשתנה לרעה. השמש היתה מכה בכח רב, קרניה היו מחממות את האנשים המהלכים במדבר ואלה ממש לא יכלו לשאת את החום הנורא.

הילדים היו מבקשים להם פינת צל להחבא מפני השמש הלוהטת. אך הם לא מצאו מחסה מקרני השמש אשר רדפו אחריהם.

לפניהם השתרע המדבר הגדול אשר כמעט אין עץ או שיח אשר יכסה את מערומי החולות הלוהטים. והחולות דומים היו לדם אדום המשתפך על פני הסלעים.

ולמרבה הצרה, הנה לא היה מים לעם. הנאדות הלכו והתרוקנו ועוד מעט ולא נשארה טיפת מים במחנה.

מים! אנו צמאים! היו הילדים קוראים והם פושטים כפיהם ומתחננים אל אמותיהם.

מים! היו הנשים מבקשות, מעט מים להרטיב את השפתים המבוקעות, תנו לנו!

ראשי העדה באו אל משה ואמרו לו: רוענו הטוב! אנא, מצא מים לנו ולצאן אשר עמנו.

מחר יהיו לכם מים, אמר משה בקול זועף.

בלילה דיבר משה עם האלוהים וביקש ממנו מים.

מחר יהיו מים רבים לעם, ענה האלוהים שהסתתר בענן.

ולמחרת בבוקר, עוד טרם האיר השחר והגששים אשר יצאו כדרכם לפני המחנה לחפש לו דרך, שבו בשמחה ובפיהם בשורה: מצאנו מים!

לשמע הבשורה, חשו רצו הזריזים במחנה וימהרו להגיע ראשונים אל המעיין כדי להרוות במימיו את שפתותיהם המבוקעות.

המים מרים! קרא האיש אשר שתה לראשונה מן המים.

גועל נפש! לא יצלחו לשתיה! רטן השני והיה רוקק ורוקק מפיו את המים המרים.

ספרו זאת למשה! ידע הרועה לאיזה מעיין מים הוא מוליך אותנו! קראו האנשים נרגזים.

ומשה – הוא שמע את דברי המתאוננים והשיב להם בנחת: אנא, הרגעו! עוד מעט והמים יהיו מתוקים.

בדברו זאת, יצא משה את האוהל ושׂם פניו אל המדבר. באחד הנקיקים העמוקים מצא הרועה עץ גדל בצלו של סלע. מיד כרת הנביא ענף אחד והחל צועד אל עבר מעיין המים המרים.

משה קרב אל עדת האנשים אשר עמדו מסביב למעיין המים ופניהם זועפים מאוד.

בלי קושי הבקיע הנביא דרך לו, הוא ניגש אל המעיין, זרק לתוכו את הענף אשר בידו ואחר כרע על ברכיו ושתה לרויה ממי המעיין.

אנא, אחים, שתו ותרוו מן המים הטובים האלה! ביקש הנביא את אחיו, כרעו על ברכיכם, מילאו את כליכם מים וידעתם כי תשועת ה' כהרף עין, ככה זרז משה את האנשים שעמדו מסביב לו והם מתפלאים למעשיו המוזרים של הנביא.

בהיסוס קרבו אחדים מן העם והחלו שותים מן המים.

רק באו טיפות המים אל פיהם ופניהם אורו משמחה.

מתוקים המים! קראו האנשים בגיל.

אכן גדולים מעשי אלוהינו! קראו האנשים ומיהרו לפנות דרך בכבוד למשה איש האלוהים אשר מיהר לחזור אל המחנה.

אותו יום, יום שמחה וששון היה לישראל. הם ראו כי האלוהים עושה נפלאות הוא ובטחו בו, כי לא יעזוב אותם ולא יתן להם למות במדבר.

ב.

והעם הוסיף לנדוד במדבר. לפניהם השתרעה ארץ שוממה. לא עץ ולא שיח כיסו את מערומי החולות הלוהטים. אוצרות המזון אשר הביאו העם ממצרים הלכו ופחתו, הלכו ונעלמו. עוד מעט וגם לחם לא היה לעם.

לאט לאט החלו האנשים שוחטים את צאנם ובקרם כי ראו שאין לצאן משהו לאכול. פה ושם היו מתהלכים אחרוני העדרים ברחבי המדבר והם מחפשים להם מעט ירק, מעט עשב להשקיט את רעבונם.

מֶה! מֶה! היו אלה ההולכים על ארבע פועים בקול בוכים!

מֶה! מעט ירק תנו תנו לנו! השיבו את נפשנו בחופן של גרעינים טובים, היו מתחננים הטלאים הקטנים – אך לשוא. האנשים התהלכו ופניהם חיוורים. רק עיניהם היו גדולות ואדומות והן כאילו מתחננות ואומרות: הצילו אותנו ממוות! רחמו עלינו ותנו לנו לאכול משהו!

ו השוטרים והנשיאים באו אל משה וסיפרו לו את הנעשה בקרב המחנה. משה, הוא היה שומע את טענותיהם של הנשיאים, שומע ושותק.

משה רבנו, עשה למען הילדים הקטנים! הם ימותו ברעב! האמנם הוצאת אותנו מארץ מצרים למות במדבר הנורא הזה?

לא תמותו, בני! איש מכם לא ימות, חכו עוד זמן מה וראיתם כי אֵל גדול לנו בשמים והוא הדואג לכם, הוא אשר יתן לכם לחם לאכול וכל מיני מטעמים, תאכלו ותשבעו ואז תדעו להאמין באֵל הגדול אשר הראה לכם לא פעם נפלאות!

והנשיאים! אחדים שמעו דברי איש האלוהים והאמינו בו. אולם היו אחרים אשר ניסו לטעון לפני משה ולהוכיח לו כי העם אינו מאמין בהם וכי יש לעשות משהו. ברגעים אלה היה משה הרועה מתרגז, ובקול זועף היה משיב:

האם לא ראיתם מעשי אלוהינו? הלא הוא אשר המתיק לכם את המים ונתן לכם מים טובים לשתיה. בטחו בו, האֵל לא יעזוב אתכם ולא יתן לכם למות במדבר.

ושני נערים היו במחנה, שם האחד יורם והשני שמו עמיהוד. השנים החליטו ואמרו זה אל זה: הבה נצא אל המדבר, נלך רחוק רחוק ולא נשוב עד אשר נמצא מזון להחיות את נפשנו.

יורם היה קלע טוב. הוא הכין לו קלע חדש. בחר לו חלוקי אבנים עגולות וטובות ואמר אל חברו, אל עמיהוד: תראה בעיניך כיצד אדע להוריד בקלע זה צפורים טובות ושמנות אשר אמצא בדרך. אותן נביא אל המחנה. נאכל אנחנו ויאכלו גם הורינו ואחינו הרעבים.

ועמיהוד אמר: אני מאמין כי אמצא לי במדבר צמחים טובים לאכילה. מי יודע אולי נמצא ענבים בשדה, או אולי שרשים טובים לאכילה. באלה נשקיט את הרעב שלנו ואולי נוכל להביא גם מנחה לאחינו ואחיותינו המסכנים.

אמרו השנים ועשו. הם יצאו בבוקר השכם מן המחנה ואיש לא ידע עליהם.

היו החברים הולכים בדרך, תחילה היתה ההליכה קלה ויש אשר השנים התחרו במרוץ מי ישיג את חברו. אולם לאט לאט כשהשמש כבר עמדה באמצע והקרנים שלה הכו בעוז, החלו הנערים מרגישים כי עייפים הם.

עמיהוד: אילו מצאנו מעט מים, מה היית עושה? ניסה יורם להתחכם.

הייתי בולע מעיין שלם, יורם חביבי, אני באמת צמא נורא.

כמה נורא המדבר הזה! רטן יורם כעבור זמן מה. אין למצוא פה מאומה, אפילו צל מעט אין לראות מסביב לנו. הכל כה עירום, כה עצוב!

שעה ארוכה עוד המשיכו השנים ללכת בדרך והם כושלים ונופלים מפעם לפעם.

יורם, קרא עמיהוד לפתע. ראה, הנה לפנינו אפיק של נחל יבש, הבה נרד באפיק, אולי נמצא בו מעט מים לשתיה.

אין לי כוח, השיב יורם והשתרע על פני האדמה הלוהטת.

בוא יורם! התחזק! בוא! קדימה אחרי! צרח עמיהוד באזני חברו והחל מושך אותו אחריו.

בקושי רב הגיעו השנים אל האפיק החרב. עמיהוד מצא באחד הסעיפים של הנחל סלע כבד וצל סביב לו.

השנים נדחקו בתוך הנקיק של הסלע ויורם אמר: כאן אני אשכב לנוח. אין לי כל אפשרות ללכת עוד. ננוח קצת ואחר נמשיך דרכנו.

בצל הסלע הקריר שכבו השנים זמן רב. יורם נרדם ואילו עמיהוד אשר גדול היה מחברו, ישב וחשב: מה לעשות עתה, כיצד לשוב אל המחנה?

ופתאום, בעוד עמיהוד מתהפך מצד אל צד ואינו יכול להרדם ויורם קם משנתו. עיניו מזהירות ונוצצות והוא אמר אל חברו: עמיהוד, כאן יש מים! אתה שומע! יש כאן מים. כשישנתי נדמה היה לי כי אני שומע משק מים תחתי, התעוררתי והרגשתי רטיבות בחול, הנה, ראה! בדברו, התרומם הילד והנה ראה עמיהוד כתם רטוב במקום בו שכב יורם.

הבה נחפור באדמה ונגלה את המים, צרח עמיהוד בשמחה.

בחפזון היו השנים עובדים, חופרים באצבעות ידיהם. הם לא שמו לב לכאב שגרמו להם גרגרי החול אשר חדרו אל מתחת לצפורנים. הם חפרו וחפרו והאחד היה מעודד את השני כי ימשיך לחפור, ימיך לחפש.

הנה מים! קפץ ואמר יורם ובדברו הרים חופן עפר מן הבור וסחט ממנו טיפות מספר לעיני חברו.

עוד מעט ויהיו מים רבים, צרח עמיהוד בשמחה והמשיך לחפש.

וכאשר נגלה המעיין, השתרעו שני החברים זה על יד זה והיו גומעים מן המים הטובים בהנאה רבה.

כמה זה טוב! ממש מחיה נפשות! אמר יורם לאחר ששתה לרויה ורחץ פניו במים הצוננים.

אילו מצאנו משהו לאכול, כי אז היה עוד יותר טוב, השיב עמיהוד חברו, אשר בלבו התגנבה התקוה כי הנה הנה ימצאו אוכל כשם שזכו למצוא מים.

אני בטוח שאם נלך לאורך הנחל החרב ודאי שנמצא משהו, אולי צפור חיה, אולי צמחי מאכל… אמר יורם.

ננסה ונראה, השיב עמיהוד ומיד התרומם מעל פני הקרקע והחל מנער מעליו את העפר והבוץ אשר דבקו בו.

הבה ונלך, קראו שני החברים זה אל זה ומצב רוחם טוב עליהם.

שעות מספר עברו על הילדים בחפושים אחר דבר מאכל איזה שהוא, אך התוצאות היו דלות מאד. פה ושם מצאו הנודדים עשב ירוק, שבולת צנומה ויבשה, אך באלה לא יכלו המסכנים להשביע רעבונם.

ובינתיים החלה השמש אוספת קרניה, הלילה החל לכסות את פני העולם.

הבה נשוב אל המחנה, הציע יורם.

לא! אין כל טעם בדבר! השיב עמיהוד ומלבד זאת אני כה עייף עד כי אני מסופק אם נמצא כוח כדי להגיע אל המחנה. לו שמעת לעצתי, כי אז הייתי מיעץ לך לשוב אל המעיין אשר גילינו, נשכב לישון על שפתו ולמחרת נמשיך דרכנו הביתה.

ונשוב רעבים? ומה נספר להורים שלנו?, שאל יורם במרירות.

ככה היו השנים משוחחים בדרך עד כי לא היה בהם כוח להתקדם.

יורם נפל ארצה כי רגליו כבר לא יכלו לשאת אותו.

מה יהיה עלינו? אנחנו נמות פה במדבר ואיש לא ידע איפה אנחנו, ילל הילד ודמעותיו נגרו על לחייו.

שכב כאן, יורם חביב, אני אעלה אל הסלע למעלה ואבדוק את הסביבה, אולי אמצא משהו להשיב נפשנו – אמר עמיהוד ורחמיו נכמרו על חברו המסכן, החלש.

ועמיהוד טיפס ועלה על ראש הסלע והיה בודק בעיניו את הסביבה.

לאור קרני השמש השוקעת ראה עמיהוד והנה במרחק מה ממנו נראה כתם ירוק כהה.

הללו בודאי עצים הם, פרפר לב הילד בשמחה. נקטוף לנו עלים מספר מן העצים ונלעס אותם ואולי נמצא שם פירות טובים לאכילה.

יורם! י־ו־ר־ם! הדהד באויר קולו של עמיהוד אשר החל מקפץ מסלע אל סלע, יורם! נצלנו!

עמיהוד ירד אל חברו המתעלף מרעב ומצמא, עורר אותו משנתו וסיפר לו בחיפזון כי ראה חורשת עצים במרחק מה מן המקום הזה.

בוא, יורם! ומהר נגיע אל החורשה, נאכל, נשתה וננוח בין העצים ־ אמר עמיהוד.

בקושי רב הגיעו השנים אל החורשה. עמיהוד החל מחפש משהו לאכילה וכאשר לא מצא דבר, החליט ללעוס מן העלים אשר על העץ.

הללו לפחות עסיסיים הם וישברו את צמאוננו, אמר הילד לחברו, ליורם, והושיט לו עלים אחדים ועגולים אשר קטף מן האילן הסמוך.

היו השנים לועסים בקושי את העלים, לועסים ולועסים אך טעמם היה מר ומלוח גם יחד.

הוי! הלא אי אפשר לאכול אותם, רטן יורם, הם מרים, מלוחים וחסרי טעם, הלשון שלי כבר יבשה והיא אינה יכולה להתנועע בפי בגלל העלים הארורים הללו.

ומה יהיה עלינו עתה, התפרץ עמיהוד אשר גם אותו תקפה אכזבה קשה והוא חש בחילה מן העלים המרים הללו.

אני רעב! לחש יורם בקול רפה. אני רוצה לאכול. אם לא נאכל נמות, סינן יורם את המלים האיומות בין שפתיו המבוקעות.

לא נמות! איני רוצה למות! אני רוצה הביתה, ילל עמיהוד בקול בוכים.

ישבו השנים ובכו ובכו עד כי לא היה בהם כוח לבכות והם נפלו האחד בזרועות חברו ונרדמו.

ג.

והעצים אשר בצלם נחו הנערים עצי אשל היו אשר גדלו באפיק הנחל. העצים הללו שמעו את דברי שני החברים, שמעו את הבכי העולה מבין האילנות ואף הם הצטערו מאוד מאוד. הם לא יכלו לראות כיצד אלה השנים הולכים למות.

אנא, צמחיאל המלאך, התחננו העצים לפני המלאך שעבר בלילה לראות את צמחיו. עשה חסד והצל את אלה השנים. כך היו העצים מתחננים ואף הם מורידים דמעות אשר היו נוזלות נוטפות ארצה.

וצמחיאל שמע את אשר קרה לשני הילדים ומיד מהר אל הישנים והסתכל בהם בחבה רבה.

מילדי העברים הם, אמר המלאך. רבים מהם נפוצים עתה על פני המדבר והם מבקשים אחר אוכל ואחר מים, אין שום דבר במדבר היבש הזה, רטן המלאך.

ומה? האם תתן להם למות?, לחשו הענפים הבוכים. אנא, הצל אותם ממוות.

אכן רחמנים וטובים אתם, עצי האשל שלי, בזכותכם אביא ישועה לילדים ולהוריהם הפזורים במדבר הנורא הזה ויען אשר בכיתם כי נעלבתם מדברי הילדים. הנה זאת אעשה לכם, המשיך המלאך הדובר: הדמעות אשר שפכתם, תיהפכנה להיות מתוקות וטעימות. טפות אלו תפולנה על פני האדמה והן תיהפכנה לכדורים עסיסיים, לגלידה טובה מזינה וטעימה, יאכלו הילדים וישבעו ובכוח האכילה הזה הם יוכלו ללכת שעות רבות במדבר עד אשר ימצאו את מחנה ישראל. נערים אלה יבשרו לרעבים את הבשורה הטובה, כי מצאו מזון בשפע להם ולכל העם אשר יצא ממצרים.

ובבוקר, כאשר אך פקח עמיהוד את עיניו, ראה לפניו כדורונים לבנים נוצצים המכסים את קרקע המדבר והם זרועים מתחת האילנות לרוב.

מה זה?, פרפר לב הילד משמחה והוא קרב ידו אל הגרגרים והחל אוסף אותם ונותן אותם אל פיו.

איזה מותק! כמה הם נהדרים, מלמל הילד ועיניו אורו ופיו היה מלא ריח טוב ומרענן.

יורם, בוא ותאכל! תאכל ותשתה גם יחד! צוח הילד ברוב שמחתו.

והשנים מילאו את פיהם מן המזון הטוב והטעים, אכלו ושבעו, אכלו ונהנו ושאלו איש את רעו:

מה זה? מאין הוא? מזון־אלים הוא זה?

ויורם נשא עיניו למעלה וראה והנה פנינים נוצצות, טיפות רבות זרועות על פני האילנות והטיפות נושרות, נושרות ארצה בהמונים. אז הבין הילד כי העצים הם אשר הורידו להם את זה המזון, להחיות אותם.

בדממה נגשו השנים איש איש לגזע אחד, לפתו את העצים, נשקו להם ולחשו להם ביראה ובאהבה: ברוך אתה, העץ, אשר הצלת נפשנו, לא נשכח את חסדך זה.

אמן. אמן ואמן! נשמע מלמול רך. מלמלו ולחשו עלי האשל אשר שמחו על הברכה הטובה אשר ברכו אותם הילדים.

יורם, מה אנו מתמהמהים פה! למה זה אנחנו נהנים מן הטוב הזה ואיננו מבשרים זאת להורינו, לחברינו, לאחינו, לאחיותינו, אמר עמיהוד חברו. הבה ונמהר לספר להם על הנסים אשר קרו לנו. נציל נפשותיהם של אחינו ממוות.

נכון מאד! עלינו להביא את הבשורה הטובה אל אחינו.

והשנים החלו אצים רצים בכל כוחותיהם. הם עברו מרחקים רבים ברגליהם הקטנות והקלות, וראה זה פלא: הם לא הרגישו עיפות. הם לא הרגישו רעב ואף לא צמא.

בהגיעם אל המחנה צרחו השניים בכל כוחותיהם: בואו! מצאנו אוכל להשיב נפשנו!

היכן זה?, השיבו כמה מבני ישראל שהיו שכובים על פני האדמה והם פניהם חוורים ועיפים.

הילדים סיפרו את כל אשר ארע להם להוריהם. שמעו ההורים, שמעו כל האנשים מסביב ואמרו: הבה נספר זאת למשה. יגיד הוא את דברו.

וכששמע משה את סיפורם של הנערים והנה ראו פתאום הנאספים כי קרן אור פניו של משה. נהרה הופיעה על שפתיו היבשות והמבוקעות והוא אמר בקול חנוק משמחה: אחי! בידי נערים אלה שלח האל את ברכתו לכם. הבה נמהר ונקח איש איש את כליו ונלך אל עצי האשל, נאסוף את המן אשר מתחתם, נאסוף ונתן אותו לילדינו ויאכלו ונאכל אנחנו. קדימה, אחי!

בדברו זאת תפס הרועה הטוב בידיהם של הילדים אשר נתלו בו מימינו ומשמאלו והחלו צועדים במהירות רבה אל עבר המקום.

כל הלילה היו צועדים בני ישראל בנחל החרב וכאור הבוקר הכירו עמיהוד ויורם את המקום בו שברו רעבונם.

העם התפזרו והחלו אוכלים מן המתנה אשר שלח להם האל, אוכלים ומודים לו על הטובה אשר עשה להם.

ומשה אמר: אחי! הבה נציל את נפשם של בנינו ובנותינו. נביא להם את המן לאכלה, אחר נעתיק את המחנה אל המקום הזה. כאן נחנה ימים מספר עד אשר נשבע כולנו ונהיה בריאים וטובים. אכלו את המן מדי בוקר אך זכרו, כאשר תעלה השמש, ימס זה המן ולא יהיה, ועל כן אל תרבו ללקט ממנו.

ואל העצים פנה משה ואמר: עצי האשל הטובים; אתם הצלתם אותנו ממוות, על כן לא נשכח לכם את המעשה הטוב אשר עשיתם. מעתה ידידים אתם לנו.

בני ישראל, פנה משה אל העם אשר עמדו מסביב לו, אנו נעביר את עצי האשל לכל מקום אשר נגיע אליו. מעתה נטע עצי אשל במדבר וכאשר נבוא לארץ נטע אותם לאורך חוף הים ועל ההרים. בכל הכפרים שלנו יגדלו עצי האשל ובצלם ישבו זקן ונער. הם ישאו עיניהם ויראו את העצים אשר הצילו אותם ממוות ונתנו להם את המן הטוב לאכל ממנו במדבר, יראו ויתנו לו תודה מעומק לבם.

נעשה כאשר דיברת – השיבו בני ישראל.

ומאז הפך האשל להיות אזרח קבוע בנחלת ישראל כל הימים.

א.

ימים רבים היו בני ישראל עושים בערבה, הילדים – אלה אשר לא ראו את מצרים, כי נולדו במדבר, אהבו את ארץ ההרים והמדבר. הם אהבו מאד לנוד ולנוע בערבה וגדולה היתה שמחתם כאשר היה העם נוסע ממקום למקום.

והמדבר– פנים שונות לו. יש והיו העם חונים על שפת מעיין. מסביב היה הכל שומם. אין צמח ואין שיח מסביב. אך ליד המעיין היה שטח ירוק ובו גדלו פה ושם פרחים ונראו דשאים המכסים את האדמה השוממה. יש והיו העם עוברים בתוך המדבר, והמדבר זרוע כולו אבנים. רבות היו האבנים ושונות. לרוב אלה אבני צור אשר אם רצית יכולת להכות אבן באבן ונצוצות אש היו נתזים מן האבנים.

הילדים הפכו במשך הזמן להיות מומחים גדולים בטיפוס בהרים. הם יכלו להאחז בסלע וממנו להעפיל ולעלות הלאה הלאה למעלה למעלה, עד אשר הגיעו אל המקומות הגבוהים והמסוכנים ביותר.

שם במרומי ההרים היו הקטנים מוצאים להם שלל רב. בימות האביב יש וצפרים היו בונות להן קן בסלע, ילדי ישראל הזריזים הצליחו לגלות קנים אלה, להוציא מהם את הביצים או הגוזלים מהם היו אלה מכינים להם ממש סעודת מלכים.

לא קלים היו חייהם של בני ישראל במדבר. יש והיו האנשים הולכים יום או יומיים ומים אין להם לשתות. השמש היתה מכה על ראשיהם באכזריות. הנשים היו מבקשות מעט מים. התינוקות היו בוכים ומבקשים לשתות – אך בכל המחנה לא נמצאה אפילו טיפה אחת מן הנוזל היקר הזה.

ימים כאלה היו קשים לעם. לפעמים היו האנשים מתרגזים והיו מתנפלים על משה והם תובעים ממנו:

הבה לנו מים!

מים תן לנו!

ומשה – זה הנביא שאהב את עמו, היה פונה אל האלוהים ומספר לו על טענותיהם של העם. האל הטוב היה שומע, מרגיע את משה ואחר היה מראה לו על מקומות בהם ימצאו המים. משה היה מגלה בחכמתו מעיינות מים להשקות את העם ושוב בא השלום לשרור במחנה ישראל.

ומחנה ישראל הגיע עד ליטבת בדרכו אל אילת. ויטבת שוכנת בלב הערבה. כאן היו מעיינות מים רבים, המעיינות היו נותנים מים רבים והעם הקים את אהליו ליד בורות המים. כאן! אמר משה, ננוח ימים מספר.

הפעם היו חייהם של ישראל טובים מאוד. הקטנים היו מטפסים ועולים על עצי התמרים וקוטפים תמרים מתוקים וטובים לאכילה. הנשים קצרו את קוצי שיח הסמר שהיו מרובים מאוד ביטבת ומהן היו מכינות מחצלות נאות. היו בסביבה צפרים רבות. לטאות ונחשים והילדים היו מבלים את כל היום ברדיפה ושעשועים אחר בעלי חיים אלה.

ב.

יפה היה מחנה ישראל ביטבת, בימות החורף, אחר שירדו גשמים בערבה, יש והיו הנחלים מתמלאים מים רבים שהיו מרוים את האדמה. לאחר רדת המים, היתה הבקעה מעלה צמחים ופרחים והנה נדמה היה כאלו לבשה הערבה בגד חדש, בגד משובץ בפרחים לרוב.

הגברים שהיו בטלים מעבודה, היו עולים לפעמים אל ההרים אשר ממול לערבה. הרים אלה, הרי אדום, היו כה יפים. כה נחמדים לעת ערב עד כי משכו אליהם את תשומת לבם של הנודדים. שם בהרים היו גדלים עצים רבים ובין העצים אפשר היה למצוא ציד לרוב.

יש וגברים־ציידים היו חוזרים מן ההרים והם גוררים אחריהם איל או כבש הרים שמן וטוב, יעל בעלת קרנים או ראם אשר קרניו הארוכות היו מדהימות ומתמיהות את בני המחנה אשר כמוהו לא ראו מעולם. בערב היו הנשים מעלות מדורות אש ועליהן תלו סירים גדולים. ריח הבשר שהתבשל בסירים היה ממלא את המחנה וריח זה הגדיל את שמחת הנודדים אשר אהבו מאד לאכול בשר.

ונערי המחנה התאחדו לקבוצה והחליטו ביניהם לצאת מפעם לפעם להרים או לנוע ולנוד בערבה בין הנחלים לבקש להם ציד. גם הם רצו לאכול בשר. ידעו הנערים את כל הדרכים והשבילים אשר בסביבה ואמרו בלבם כי הדבר לא יהיה כה קשה להם לעשות אותו.

בראש הקבוצה עמד עמיהוד. היה זה נער גבה־קומה בעל עיניים שחורות ושערות ארוכות מתולתלות יורדות על עורפו ופניו.

עמיהוד היה נער אמיץ. הוא ידע יפה יפה את שבילי הערבה והכיר את ההרים אשר מסביב. לא פעם היה עמיהוד נעלם מן המחנה ואיננו. לשוא חיפשו אחריו הוריו. אמו היתה מתהלכת מאוהל לאוהל ושואלת את חבריו:

הראיתם את עמי שלי? האם יודעים אתם לאן נעלם.

ראינו אותו מטפס על ההרים, אמר האחד.

ואני גיליתי את עקבותיו בחול, אמר השני.

כמדומני שהוא טיפס ועלה במדרון הנחל. ראיתי אותו דורך את הקשת שלו במרחב אשר בבקעה, אמר אחר.

ועמיהוד – הוא היה משוטט לו בהרים, לומד להכיר את הסביבה ועוקב אחר חיות המדבר.

הפעם יצא עמיהוד כדרכו לראות את הנוף. הוא לקח עמו את קשתו, כי רצה לצוד ציד להביא הביתה. בימים ההם היה המחנה רעב לבשר. האנשים היו יוצאים יום יום מי אל ההרים ומי אל הערבה לבקש אחר צבי אשר יזדמן להם. יעל או עז הבר, אולם כמעט איש מהם לא צד ציד להביא הביתה.

ועמיהוד כבר הרחיק מן המחנה ועוד מעט ואמר לעלות בהר. אותה שעה היתה השמש מכה על קדקדו של הנער והוא החליט לנוח קצת. נזדמן לו עץ שטה סלילונית הנותן צל ועמיהוד החליט לנוח קצת מתחת לאמיר של העץ. עיף היה הנער ועוד רגע ותרדמה נפלה עליו וישן.

בן הערבה לא הספיק לנוח היטב והנה שמעה אוזנו רחש, רטט על פני החול. האוזן שלו שהיתה מיטיבה לשמוע גם בשעת השינה לא הטעתה אותו. הוא פקח את עיניו וראה לפניו את הגדולה בלטאות. את הכוח האפור. זו היתה לטאה ענקית שהיתה ארוכה כמעט כאורך גופו שלו. ראשה היה גדול וזנבה ארוך מאוד.

עמיהוד הכיר את הכוח כי ראה אותו לא פעם כשהוא מתרוצץ במהירות בחולות המדבר. הפעם החליט הנער לרדוף אחריו ולצוד אותו.

עמיהוד דרך את קשתו והתכונן לקלוע חץ בקרבן שלו, אולם לפתע נעלם הענק ואיננו. הנער ניגש אל המקום בו נעלם הכוח וראה לפניו חור עמוק. הוא ניסה לחפור באדמה אך החור היה כנראה עמוק מאוד.

אשב ואחכה עד אשר יצא הכוח ואתפוס אותו, החליט הנער.

אמר ועשה. עמיהוד עמד על המשמר יום ולילה. אולם הכוח לא נראה, הוא לא שב להופיע דרך החור.

עמיהוד כבר אמר לשוב אל המחנה והנה ראה לאור השחר העולה עדר של צביים עומדים על הגבעה והם משקיפים עליו בעיניהם הגדולות והנאות.

אלוהים שלח לי ציד טוב, אמר עמיהוד ומיד זמזם באויר חץ שנשלח לעבר העדר.

ולדאבונו לא הצליח הנער בציד. הצביים היו רחוקים ממנו והחץ לא השיג את המטרה. לעומת זה הפחיד החץ במעופו את החיות הזריזות ואלה נעלמו חיש מהר בין הסלעים ושוב לא נראו עוד.

אשוב אל המחנה, החליט עמיהוד. אאסוף אלי את חברי הנערים ויחד נצא על הצביים הללו. אני בטוח כי הואיל ואני יודע את מקום המצאם, הפעם אצליח להביא בשר אל המחנה.

ו עמיהוד שב אל אוהלו. עוד באותו ערב הוא נפגש עם חבריו וסיפר להם את אשר קרה לרגלי ההרים.

חבריה! גמר עמיהוד את דבריו, בואו עמי, נצא לערוך ציד ואני מבטיח לכם כי הפעם נצליח לתפוס כמה צביים, אני יודע את המקום בו הם מתחבאים. נעלה עליהם בבוקר השכם כאשר הם יוצאים מחוריהם ונתפוס אותם.

הדבר מצא כן בעיני החברים ועוד באותו לילה יצאה קבוצת הצידים אל המקום אשר אמר עמיהוד.

ג.

החבריה הגיעה לפנות בוקר אל המקום אשר הראה להם עמיהוד. הם שכבו לנוח זמן מה ואחר חילק אותם עמיהוד לקבוצות קבוצות. כל קבוצה בחרה לה את המקום אשר בו היא תשב ותארוב לחיות. עמיהוד שהיה לראש קבוצת הציידים, הזהיר את חבריו כי לא יעזו להשמיע קול או להרעיד את אויר הבוקר בחציהם, אלא אם יראו את הצביים קרובים אליהם והם יוכלו לפגוע בהם.

עליכם לדעת כי לצבי אוזנים מפותחות מאוד. הוא יכול לשמוע רעש קל שבקלים. ואוי אוי לכם אם תקלקלו לנו את הפעולה על ידי מעשה נמהר ובלתי אחראי.

והחבריה מילאה אחרי דבריו של עמי. הם הסתדרו איש איש בפינתו, דרכו את הקשתות שלהם, הכינו את החצים וחיכו בכליון עיניים לאות או פקודה מאת המנהיג.

לאט לאט נעלמו צללי הלילה. מצד מזרח החלו ההרים מאדימים. תחילה האדימו ראשי הרי אדום והיו מזהירים כאש. למטה עוד רבצו אדים כחלחלים־אפורים ולמעלה כבר דלקה שמש הבוקר. לרגעים מספר היו הנערים נדהמים מן היופי אשר ראו, אולם לא היה להם פנאי להרבות בהסתכלות. הם ידעו כי דוקא בשעות אלו של דמדומים יוצאים הצביים למרעה, על כן היו הנערים מסתכלים יפה יפה בנעשה מסביב להם ולא יכלו להיפנות ולהסתכל במראה הנוף הנהדר אשר נגלה להם.

ואמנם, לא עברו רגעים מספר ואחת הקבוצות הבחינה בעדר קטן של צביים. העדה מנתה בסך הכל חמש חיות, לאט לאט קרבו הצביים אל עבר הציידים. הנה נגלה הצבי הזכר, קרניו הישרות נראו ברור ויפה. היו אלו קרנים ארוכות וישרות אשר צבען אפור־שחרחר. יורם שהיה אחד מן החבורה, נהנה למראה החוד של הקרנים אשר נטה לפנים.

חברה! אני לא הייתי רוצה להדקר בקרן חדה כזו, אמר יוסי בחרדה.

שתוק! היה נכון לפקודה והשתדל לפגוע יפה בחץ שלך! ציוה יונתן, מפקד החבורה.

והצביים התקדמו יותר ויותר. הנה נצבה החבורה בראש הגבעה. עוד מעט וקרני השמש הראשונות האירו את פניו של הזכר. זה עמד רגע קל והריח אל קרבו את אור הבוקר. נראה שהוא הרגיש דבר־מה חשוד. בעקבותיו של הזכר נראו עוד שנים שלושה צביים ואחריהם מתלבטים שני עופרים רכים וקטנים אשר בקושי יכלו להשיג את ההורים המבוגרים.

הפעם לא ימלטו אלה העופרים מידינו, חייך יונתן מלא שמחה ומיד פקד: חברה! הרביצו! ירו, אבל השתדלו לפגוע בהם לבל יוכלו להמלט.

מספר חצים זמזם וחלף באויר. הצביים נבהלו והחלו בורחים אל עבר ההרים, כשהם שועטים, מקפצים ברגליהם.

ועוד הצביים מזרזים את העופרים והנה ראה הצבי המנהיג כי מכוונים אליו חצים מצד ההרים.

הפעם הבין המנהיג כי מלחמה לו מפנים ומאחור. הוא היה מלא יאוש. מה עשה? לאן נעלמו צאצאיו, בניו הקטנים? לרגע אמר הצבי לעזוב את הקטנים ולברוח על נפשו יחד עם החיות המבוגרות.

ובינתיים והנערים החלו יוצאים מן המארב ועמיהוד בראשם מנפנף בקשתו וקורא לחבריו כי יסגרו את המעגל מכל צד ולא יתנו לצביים מנוס.

והרעה היתה קרובה מאוד מאוד. עוד מעט וכל העדר הקטן של הצביים היה נופל מחצי הנערים.

יוסי ירה אל עבר החיות המבוהלות ועד מהרה נראתה אחת החיות כשממנה נוטף דם הנבלע בחולות המדבר הרבים.

עליהם! צוח עמיהוד והתקרב אל החיות הנבהלות.

לפתע הפנה ראש העדר את פניו אל עבר הנחל למטה ובשעטה אדירה ירדה כל הקבוצה במורד התלול ונעלמה בין שיחי השיזף שהיו מרוחקים מרחק מה.

חבריה, רדפו אחריהם! הם נעלמו בין השיחים, הקיפו את השיחים! אל תתנו להם אפשרות לברוח!

ככה רעמו הקולות מכל צד ולהקת הציידים החלה אצה רצה במורד כדי לחסום את הדרך לבורחים.

והציידים התקרבו אל עבר שיחי השיזף, שיחים אלה ערומים היו, לא היה עליהם כל עלה, הם היו מכוסים בקוצים דוקרניים אשר קרעו את בשרו של כל מי אשר בא בגבולם.

אני חושב שהעופרים יתקעו כאן ולא יוכלו לצאת מבין הקוצים, אמר יורם.

אבל גם אנחנו לא נוכל להכנס בסבך הקוצים, אמר במרירות יוסי.

אל תדאג! אנו נכרות בקרדום את כל הענפים ונתפוס את החיות כולן עד אחד, הריע עמיהוד בקולו החזק.

הציידים היו בטוחים כי הפעם יצליחו לצוד ציד רב, אך באמת לא כן היה.

כאשר התקרבו הנערים אל השיחים והנה ראו לתמהונם כיצד השיזף ממהר להתכסות בשפע של עלים ירוקים המכסים מהר מהר על הבורחים.

חבריה, חדרו פנימה אל בין הענפים! ציוה עמיהוד שנדהם גם הוא למראה עיניו.

אי אפשר. נאנח יורם, הקוצים ננעצים בבשרי, הם פוצעים אותי קשה.

אני זב דם, אמר אליהו, נפצעתי קשה. אבוי לי. הכאב נורא הוא!

לאט לאט היו מוכרחים הנערים לסגת אחור. הם ראו ולא האמינו למראה עיניהם, כיצד חומת עצי השיזף או הערער, נסגרת עליהם והם לא יוכלו בשום אופן לחדור אל תוכה.

עברו שעות של ציפיה. בינתיים והצביים מצאו להם כנאה שביל נסתר אשר בו התחמקו וברחו על נפשם. הצביים נעלמו והנערים חזרו אל המחנה כשהם עצובים ומרוגזים על כי נמלט השלל ממש מתחת ידיהם.

ד.

אותו ערב היו הגברים והנשים משוחחים במחנה על מה שקרה לקבוצת הנערים. עמיהוד היה מספר וחוזר ומתאר את אשר קרה להם, כיצד העמיד את המארבים לחיות, כיצד התקרבו הציידים ועוד מעט ממש בידים תפסו את הצביים כשלפתע קרה האסון – הצביים נמלטו בין שיחי השיזף והשיזף הבוגד הוא אשר נתן מקלט לחיות הללו.

הבה נספר זאת למשה! ישפוט הוא ויגיד: מדוע עשה האלוהים ככה לבניו? מדוע זה מנע האל הגדול והנורא את הציד מן הנערים – ככה תבע אבי עמיהוד מאת כל הנאספים.

ולמחרת בבוקר, כאשר יצא משה כדרכו אל אוהל מועד, כבר חכו לו האנשים והם מתרגשים ומדברים בקול רם על המקרה אשר קרה ביום האתמול.

ואבי עמיהוד נכנס עם בנו אל האוהל פנימה. השנים עמדו ביראת כבוד בפני משה וסיפרו לו את כל אשר קרה. ומשה – הנביא הטוב, הוא הקשיב, שמע, שאל פה ושם שאלות מספר ואחר אמר: שבו לכם פה לרגעים מספר ואני אכנס אל האוהל פנימה ואשמע את אשר יגיד לי אלוהים.

לאחר דקות מספר יצא משה ופניו זוהרים.

האלוהים דבר אל משה, לחש האב לבנו, ביראת כבוד, למראה פניו הטובים של הרועה.

שעה קלה עמדו השנים נדהמים למראה השנוי אשר נראה בפניו של איש האלוהים.

משה הפסיק את הדומיה ופנה אל עמיהוד ואמר: עמיהוד, בני הטוב! אתה כעסת אתמול על כי נמלט הציד ממך.

אתה היית מלא רוגז על השיזף אשר הציל את העופרים מידי הציידים, החשבת, בני, רגע אחד, כמה אוהבים הצביים את העופרים שלהם? אתה רצית לאכול מבשרו של בעל חי תמים וטוב, האם נאה הדבר מצדך? האם לא תבין כי העופר בן הוא לאביו ולאמו? האם ראית את הצביים כאשר הם נמלטו מפני החצים שלכם? הם לא ניסו לברוח על נפשם. הם לא רצו להשאיר את העופר לנפשו, הם בחרו למות יחד עם העופר, עם בנם אשר אהבו.

משה השתתק לרגע, הוא הוריד את ראשו ושערות זקנו הארוך כיסו את החזה הרחב שלו, ניכר היה כי משה הרחמן מבקש מלים טובות אשר יוכל לומר אותן לפני האנשים היושבים בחדר.

בני, פתח ואמר משה אחר שתיקה קלה: לדעתי יפה היה המעשה אשר עשה השיזף – הנקרא גם בשם הערער. הוא הגן על אלה הבורחים והציל ממוות את הגור על הוריו.

אבל אנו רעבים אנחנו! אנו רוצים למצוא אוכל לנו ולהורים שלנו, טען בעוז עמיהוד הצעיר.

גם אתה צדקת, בני היקר, השיב משה במאור פנים, לכן זאת אמר האל: מעתה יגדל הערער פירות, פירות עגולים, טובים מתוקים.

פירות אלה יהיו טעימים לחיכם של עובדי מדבר. הם לא יתקלקלו ולא ירקבו גם לאחר שיהיו בשלים. הציפה שלהם תצטמק ותיבש, אבל היא תהיה מתוקה וטובה לאכילה.

מעתה, הרים משה את קולו, יקרא השיזף בשם ערער, כי גדל יגדל מהיום והלאה יחידי בערבה. בצלו של העץ ימצאו נופש חיות הערבה וימצאו מרגוע בני אדם המהלכים בארץ יבשה זו ללא צל וללא מים. העץ יגדל ותהיה לו צמרת רחבה וענפה. צמרת זו תיראה למרחקים וכל איש עיף, כל צבי כושל – כל חית מדבר חלשה כל אלה ימצאו מקלט בצלו של העץ הענף.

ועמיהוד ואביו יצאו אל העם לבשר להם את הבשורה החדשה והטובה על הערער אשר יגדל בערבה.

ואמנם: מאז הפך הערער להיות למגן וצל לאדם ולחי.

בימות הקיץ יתקשט העץ בהמוני המונים של פירות כדוריים. הציפה מסביב לקליפה טעימה היא וטובה למאכל. שוכני הערבה ישמחו למראה העץ המתכסה בעלים ומגדל פירות טובים וטעימים.

יש ואנשי המדבר ילקטו את הפירות המיובשים והטעימים. יגרדו מעל הגרעין הגדול את הציפה הטובה ויטחנו אותה. ציפה זו, לאחר שהיא נטחנה היא הופכת לקמח טוב וטעים. בני המדבר מערבבים את הקמח של הערער בקמח הדגן שלהם והם מקבלים עוגות טעימות וטובות לאכילה.

ככה הפך הערער להיות מגן לכל נרדף מן החי ומן העוף. בצלו ישבו בני אדם עיפים במדבר ומפירותיו יאכלו הנודדים. הם יאכלו ואגב יספרו זה לזה את הפלא אשר ראו ילדי ישראל בעץ השיזף שהתכסה לפתע בעלים ירוקים. הם ישמעו לסיפור פלאים זה ויודו לאלוהים אשר עשה טוב עם בניו הנודדים במדבר והמתגעגעים למעט צל בארץ יבשה זו.

א.

על צוק סלע בראשו של אחד ההרים נפגשו השניים. היו אלה יון ויונה צעירים. היון היה אפור ונוצות שחורות מקשטות את כנפיו בחצי עגול. צווארו היה נאה ומקורו הארוך היה בעל חן מיוחד.

והיא – היונה, היתה נהדרה בנוצותיה המבריקות אשר קישטו את צווארה.

שעה ארוכה היו השניים מסתכלים זה בזו ואחר צופים על פני העמק למטה, שם לרגלי ההר, נראו שדות שטוחים ורחבים. על פני השדות גדלו צמחים רבים ושונים ושם הרחק הרחק בעמק היה נוצץ ראי המים של פלג קטן אשר התפתל בין עשבים והיה סולל לו את דרכו הלאה הלאה רחוק רחוק, עד אשר נעלם מן העין.

והיון אמר: יונתי! ראי מה נהדר הוא המקום הזה. יש כאן מים לרוב. גרעינים מצויים בשדות והכל כה טוב וכה יפה. האם רוצה את יונתי, כי נבנה קן לנו על זה הסלע וכאן נגדל את הגוזלים שלנו?

רוצה! השיבה היונה בקול שקט ורך.

ובכן! הבה נגש לעבודה! אמר היון ומיד פרש כנפיו ובקול שריקה חזק החל פולס לו דרך בשמי הבוקר הצחים.

עברו רגעים מספר והיון חזר ובפיו ענפים דקים ויבשים.

נפלא! נהדר! לחשה היונה ונטלה במקורה את הענפים אשר הביא בן זוגה. היא מיהרה לסדר את הענפים בצורת עגול על גבי שטח הסלע.

אנא! הבא עוד מעט זרדים יבשים, בקשה היונה.

והיון יצא מהר למלא את בקשת זוגתו.

ימים אחדים נמשכה העבודה בהתקנת הקן. הזכר והנקבה היו עסוקים כל הימים. זה מביא את החומר לבנין וזו עובדת ומסדרת את הקש והריפוד על פני הסלע החלק.

ועוד מעט והעבודה נגמרה, אך הנה קרה אסון.

רוח שובבה החלה מתרוצצת בהרים ומלטפת את הסלעים החלקים. הרוח ברוח שובבותה החלה בוחשת בזרדים אשר בקן. בוחשת ומערבבת, בוחשת ומטלטלת אותם הנה והנה עד כי כמעט וכל הקן נהרס.

צריך להדביק את הענפים אחד אל השני, החליטה היונה.

בעזרת הלשלשת אשר הוציאה מגופה היתה היונה מדביקה ענף אל ענף עד כי הקן היה אחוז ודבק יפה וכל רוח לא יכלה להזיז אפילו ענף דקיק אחד ממקומו.

עכשיו יכולה את, הרוח, להשתולל עד כמה שאת חפצה, נהמה היונה. הקן שלנו חזק הוא ולא תוכלי להרוס אותו.

כעבור כמה ימים הטילה היונה שתי ביצים לבנות אשר נחו על קרקע הקן.

הן נהדרות הביצים!, מלמל היון שהיה מלא התרגשות מן הביצים הנאות הלבנות אשר הטילה היונה החמודה.

מעתה, אמרה האם, עלי לדגור על הביצים, עליך יהיה איפוא לדאוג לי להביא לי אוכל.

אני אעזור לך בדגירה, אחליף אותך למען תוכלי מפעם לפעם לעוף קצת ברחבי השמים, אמר היון בחבה.

ככה היו היון והיונה עסוקים ששה עשר ימים בדגירה על הביצים.

במשך הזמן באו עוד כמה זוגות אל המקום וכאשר ראו היונים כי המקום הזה טוב הוא ומוגן יפה, החליטו גם הם לבנות קנים במרומי הסלע. לאט לאט הפך המקום השמם להיות מיושב על ידי כמה משפחות של יונים אשר חיו ביניהם בשלום ושלוה.

מן הביצים בקעו ויצאו גוזלים חמודים. תחילה היו הגוזלים ערומים, עיניהם היו סגורות והם היו פועים וצורחים בלי הרף: אוכל, מים.

בני הזוג – שניהם היו עסוקים מן הבוקר עד הערב. הם היו טסים-עפים הנה והנה להביא מזון, להביא גרגרים ומים אל הקן. לפעמים היו ההורים פותחים את פיהם והקטנים היו מכניסים את צווארם הדק לתוך הלוע של הההורים ויונקים משם נוזל מתוק ולבן. היה זה מתוק כמו חלב טעים וטוב – חלב יונים.

מיום ליום הלכו והתפתחו הגוזלים וההורים היו מלאי שמחה למראה הקטנים הממהרים להתכסות נוצות נאות.

ועוד מעט והיו הגוזלים בעלי הכנפים מנסים את כוחם לעוף קצת בשמי התכלת, אלא שאז בא האסון.

לפתע נגלה להם, לבני האדם, היושבים בעמק, כי שם בהר התנחלו כמה יוני סלע ובנו להם קנים.

חבריה, עלינו לעלות להר לקחת לנו את הגוזלים, אמרו האנשים איש אל רעהו.

ובערב אחד, עם דמדומים, טיפסו ועלו בהר שלשה נערים רעים. הם הגיעו עד למקום מושבם של היונים, תפסו בידיהם את הגוזלים, שמו אותם לתוך שק. הרסו את הקן, גזלו את ביצים מן הקנים האחרים ובשמחה ירדו השודדים עם הגזלה אשר גזלו.

ההורים היו משוגעים ממראה עיניהם. הם ניסו להחזיר את השודדים, להסביר להם כי בניהם – גוזליהם הם, אך אלה הרשעים לא שמו לבם לכל הפטפוט והמלמול של היונים.

האם נסתה אפילו להתנפל על אחד השודדים ולנקר את עינו. אך זה שלח ידו וכמעט ותפס חיים את האם. לאושרה היא הצליחה להתחמק ורק נוצות מספר נשארו בידו של השודד.

המעשה הזה הרגיז את היונים עד מאוד.

בני-האדם רעים הם, צוח היון בכעס.

האנשים נהיו רשעים, הם הורגים והם שודדים והם חומסים! צוחו ההורים-היונים האחרים אשר גם הקנים שלהם שודדו.

עלינו לחפש לנו מקום אחר, אשר אליו לא תגיע יד האדם, החליטה היונה.

ההורים האומללים עזבו את מקומם, הם עפו הלאה הלאה מן המקום אשר בו קרה להם האסון. היה זה לעת ערב והשניים כבר היו עייפים מאד ואמרו למצוא להם מקלט לילה. אך לפתע התנפלה עליהם תנשמת טורפת אשר יצאה למצוא לה מזון. היא כמעט טרפה את היון.

בקושי רב ומלאי פחד מצאו להם היון הפצוע והיונה הנפחדת, מקלט על עץ זית אשר גדל בראש ההר. הם נעלמו בין העלים ושוב לא נראו לעיני הטורף.

זה איום! הלא אין למצוא פנה בעולם אשר בה נוכל להיות שלוים ושקטים!, ריטנה היונה שעצמותיה רעדו מפחד וכל גופה היה מחזיק בקושי מעמד בין הענפים הסבוכים של הזית.

כאן בין הענפים – פה נבנה את הקן החדש שלנו, אמר היון לאחר שהבריא מן הפצעים לאחר שהוא נרגע מן הפחד אשר עבר עליו בלילה החולף.

הפעם בנו היונים את קינם כשהוא מוסתר יפה בין עלי הזית אשר שמרו עליהם מצד אחד בין צוקי הסלעים אשר שמרו עליהם מצד שני.

בקן הטילה היונה שתי ביצים ועד מהרה נבקעו ויצאו מן הביצים שני גוזרלים יון ויונה. היו הגוזלים נחמדים ויפים. הם גדלו מיום ליום. התכסו בנוצות ולבסוף, כאשר גדלו, עפו מן הקן מלאי תודה להורים על הטוב אשר עשו להם.

מעתה היו בני הזוג הצעירים חפשים ועומדים ברשות עצמם. לפעמים היו הללו באים לבקר את עץ הזית אשר בצלו גדלו. יש והיו ההורים נפגשים עם ילדיהם ומספרים זה לזה על כל אשר עבר עליהם. ביחוד היו מספרים הצעירים על חייהם הקשים. הם סיפרו כיצד בני האדם מציבים מלכודות ומשתדלים לצוד את היונים. הם סיפרו על ילדים הזורקים אבנים והורגים את הגוזלים וכן סיפרו על עופות הטרף האורבים לבעלי הכנפים החלשים ורוצים לטרוף אותם.

כן! כן! נאנחו ההורים הזקנים. קשה קשה לחיות כיום בעולם. בני אדם נהיו רעים. בעלי החיים נהיו אכזרים ומי יודע מה יהיה בסופנו שלנו, היונים החלשות וחסרות מגן.

ב.

בימים ההם סיפרו עופות השמים זה לזה סיפורים מופלאים. הם סיפרו על אדם אחד בשם נח הבונה לו תיבה – אניה גדולה. הם סיפרו כי נח זה מכין לו אניה גדולה ענקית ואליה הוא אומר להכניס מכל החי למינו. זוג זוג מכל החיים הוא יכניס אל התיבה.

ולמה לו זה? וכי מי זה יסכים להכנס לתוך כלוב ענק זה?, היו שואלים השומעים.

האלוהים רוצה להביא מבול על הארץ. בני האדם והחיות ביער נהיו רעים וחטאים והאלוהים החליט להשמיד אותם. בקרוב יפתחו חלונות השמים ומים רבים ירדו ויכסו את כל הארץ. הם יטביעו את כל הרשעים עד אחד. ישארו רק נח וכל אשר עמו בתיבה. אלה יקומו ויבנו עולם חדש. נכון מאד! היו נאנחים העופות החלשים. באמת, כבר אי אפשר לחיות בעולם רשע זה, צריך שיקום עולם חדש, עולם טוב בלי רוצחים ושודדים.

עברו ימים. חלפו שבועות ושליחים יצאו בכל הארץ מאת נח לאמר: כל בעלי החיים, כל העופות, כל הזוחלים וגם הזבובים והפרפרים למיניהם, כולם יבואו זוגות זוגות אל התיבה. נח יבחר את הטובים שבהם ויכניס אותם אליו לשמור עליהם.

היו רבים בין החיות והעופות אשר לעגו להם לשליחים, אולם היו כאלה אשר האמינו לדבריו של נח איש האלוהים והיו באים מחנות מחנות אל המקום בו עמדה התיבה.

ביום אחד מימי השבוע נפגשו בני היונים הצעירים עם הוריהם, ליד עץ הזית. סיפרו אלה לאל את אשר שמעו. אמרו הזקנים לבניהם: למה זה לא תלכו גם אתם אל נח?

בואו גם אתם ונלך יחד, הציעו הבנים.

אנחנו – ענה היון הזקן, אנחנו כבר זקנים. נח לא רצה אפילו לקבל אותנו. מוטב שתלכו אתם. תתיצבו לפניו ותספרו לו על הרעה אשר עשו לכם בני האדם והעופות הדורסים. הוא יקבל אותם ואתם תינצלו ממוות.

בלי רצון הסכימו הצעירים לדברי הוריהם ולמחרת הלכו אל נח ובקשו כי יקבל איתם אל התיבה.

ונח אשר ידע להבדיל בין העופות הטובים לרעים, בחר ביונים. אלה השנים והכניס אותם בסבר פנים יפות אל התיבה.

במשך ימים אחדים נהרו ובאו בעלי החיים למיניהם אל התיבה. נח ובניו, ידיהם היו מלאות עבודה כדי לקבל את הבאים, לסדר להם מקומות ולדאוג להם למזון.

לאחר שהיתה התיבה מלאה בעלי חיים צוה נח לסגור את הדלתות ולא לתת לנשארים בחוץ להכנס אל התיבה.

תחילה נבהלו בעלי החיים מן החושך אשר השתלט בתיבה. אך הנה הבריק ברק, הרעים הרעם וגשם כבד ירד על הארץ. עוד מעט והתיבה הגדולה היתה שטה לה על פני המים ומסביב לה נגררים בעלי חיים, בני אדם, זוחלים ועופות והם נאחזים בקירות, דופקים ומתחננים: נח, פתח לנו את הדלת! אין לנו כוח לשוט על פני הגלים, רחם עלינו!

אבל היושבים בתיבה לא שמעו את הצעקות. הרעמים וטפות הגשם דפקו בחזקה לקולם של האומללים לא נשמע מרעש הגלים הנשברים בדפנות התיבה.

ימים רבים נשמע קולן של טפות הגשם המתרפקות על התיבה.

יום אחד והנה קמו כל תושבי התיבה מתפלאים ושואלים זה לזה:

מה קרה? מה השקט המשונה בחוץ?

כנראה, שחדל המבול לרדת על הארץ, אמרו החיות אחת אל חברתה.

-נח, פתח את החלון ונראה מה נעשה בחוץ.

ונח שגם הוא התפלא על השקט שהשתרר בחוץ, פתח את החלון וראה והנה חדש המטר לרדת. השמים החלו מתבהרים ועוד מעט ונעלמו העננים.

אותו יום, יום של שמחה היה במחנה בעלי החיים.

אנו רוצים לצאת, החלו מפצירים בנח.

לאן תצאו? הרי בחוץ מים רבים – ים גדול בלי סוף משתרע מסביב. חכו ימים מספר ונראה מה יהיה.

עברו עוד ימים והחיות החלו חוזרות ומפצירות בנח. הן רצו לצאת, קשה היה עליהן לשבת בתוך כתלי התיבה. הן התגעגעו למרחב! הן רצו לצאת לחפש להן בעצמן מזון, כי נמאס להן לחכות לבני נח אשר יביאו את האוכל.

ויום אחד כאשר בא נח לראות את העופות ולשאול לשלומם, פנו אליו אחדים מבעלי הכנפים ובקשו כי יפתח את התיבה ויתן להם לצאת מבית הכלא הגדול בו הם נמצאים.

אבל כיצד אתם אומרים לעשות זאת?, התפלא נח, אמנם חדלו המים לרדת מן השמים, אבל הלא הארץ מלאה מים, לא תוכלו למצוא פינה לנוח עליה.

ננסה, השיבו העופות. נראה! אולי נוכל למצוא אי-שם פינה יבשה, עליה נוכל לעמוד לזמן מה. אנו רוצים למצוא מזון טרי וטוב. אין כבר כוח לאכול את האוכל אשר הנכם מגישים לנו פה בתיבה!

– אתם תמותו ברעב, השיב נח. האם רוצים אתם כי גורלכם יהיה כגורל חבריכם הרשעים? זכרו כי אני הכנסתי מכם שנים שנים, זוג זוג מכל מין והיה אם אבד האחד, הרי לא רוכל למצוא אחרים כדי למלא את מקומכם.

הדברים נכנסו ללבות המתאוננים. רק אחדים מהם עוד עמדו ותבעו כי יתנו להם לפחות לצאת ולראות.

כלכם לא תוכלו לצאת, אמר נח. אני מסכים כי תבחרו לכם צפור אחת אשר תצא ותראה מה נשמע בחוץ. היא תשוב ותספר לנו מה שראתה בעולם.

אנחנו מסכימים, קראו העופות בשמחה. הם הרגישו כי הנה מתקרבים ימי השחרור והגאולה שלהם.

ומי יצא לנו?, שאלו העופות זה לזה.

החל ויכוח קשה. הצופית הקטנה אמרה כי היא רוצה לצאת. היא קטנה וזעירה והיא ודאי תמצא לה פינה לנוח בה.

מה? את הפעוטה רוצה לצאת? תמהו העופות. טפת גשם אחת אשר תפול עליך, היא תטביע אותך ואז יהיה סוף לחייך, צחקו העופות הגדולים.

יצא העורב! הציע הזרזיר. העורב גדול הוא, שחור הוא וחזק הוא. אנו נוכל לראות את העורב כבר מרחוק ונראה לאיזה צד הוא עף על פני האדמה.

הדבר התקבל על דעת כלם.

נח פתח את חלון התיבה. רוח צוננת פרצה ונכנסה אל הכלוב הגדול והסגור. בקנאה נשאו כל העינים והסתכלו אל פסת הרקיע הכחולה אשר נראתה לצפורים מבעד לחלון.

ונח לקח את העורב בידו, קרב אותו אל החלון ואחר אמר: "פרח לך, עורבי היקר, עופה אל המרחקים וראה מה נעשה על פני הארץ הגדולה שהפכה לים. צאתך לשלום, קראו בהנאה העופות האחרים, השתדל לשוב אלינו מהר!

העורב – הוא אך הרגיש את ריח האויר הטוב, מיד פרש כנפיו וטוס! והרי הוא נישא באויר.

ראו נא! בן חורין הוא! חפשי הוא לנפשו קראו מאות הצפרים אשר נאספו להסתכל בחברם אשר יצא החוצה.

והעורב – תחילה היה זה שמח מאד על שחרורו, הוא פרש כנפיו והחל מכה באויר במהירות רבה. הוא טס קדימה, קדימה, הלאה הלאה הרחק מן התיבה. הנה נעלם העורב ואיננו. מן התיבה היו הצופים מסתכלים בקנאה רבה, בנקודה השחורה הנעלמת והולכת.

הוא כבר לא ישוב – החליטו האחרים.

הוא מצא לו משהו לאכול, חתיכת בשר שמנה, תולעת טובה או אולי פרי טעים וטוב – דברו ביניהם בקנאה העופות בתיבה.

העורב – תחילה שאף מלוא ריאותיו אויר המרחקים הצונן והטוב, הוא פרש כנפיו וקיפל אותן חליפות והיה מתקדם הלאה הלאה באויר החפשי. הוא נהנה מהחופש אשר ניתן לו.

אך לאט לאט החל מתעייף השליח. הוא בדק בעיניו את השטח וראה מסביב לו רק מים, רק ים גדול בלי סוף ובלי קץ.

מה לעשות?, הרהר העורב. אני עיף! הוא ניסה לטוס עוד קצת, אולם הוא הרגיש כי עוד מעט, עוד מעט כנפיו לא תוכלנה להחזיק אותו.

צריך לשוב, החליט השליח.

לעיני הצופים בתיבה נראה העורב השחור כשהוא טס בכבדות אל עבר התיבה.

פתחו את החלון, נשמעו קולות. העורב חוזר. השליח שלנו מביא בשורות טובת.

לא בשורות טובות הוא מביא! ראו מה כבד המעוף שלו. ניכר שאין לו כח להמשיך בטיסה.

הוא לא מצא מנוח לרגליו על פני האדמה. השיבו החכמים שבעופות.

ועוד בטרם התקרב העורב אל התיבה מבפנים נשלחו אליו הקריאות והשאלות: מה נשמע?

רע! רע! היתה התשובה קצרה בפי העורב.

עיף ויגע צנח השליח על התיבה ושעה ארוכה היה זה נושם ונושף, נופל ומתגלגל עד אשר הגיע אל פי החלון.

ידי נח תפשו בו בעורב וליטפו אותו באהבה.

רואים אתם, עדיין אי אפשר לצאת מן התיבה. המים עודם מכסים את האדמה הטובה, אמר נח לעופות.

והעורב לאחר שנח קצת, החל מספר לפני חבריו את אשר ראה. הוא גמר את סיפורו במלים אלו: הכל מכוסה מים. אין לראות יבשה. אין למצוא מנוח לכפות הרגלים, רע, רע, רק רע מסביב.

מאז ועד היום חוזר העורב על הפזמון הקצר שלו והוא קורא מן הבוקר עד הערב: רע, רע, רק רע, רק רע, קרקע, קרע.

ג. ¹

חלפו עברו עוד ימים אשר נראו להם לאסירים בתיבה כחדשים ושנים ושוב החלו הצפרים לדרוש את שחרורן.

תנו לנו לצאת! אל תוסיפו לספק לנו מן האוכל הגרוע אשר לכם בתיבה, ככה טענו הצפורים באוזני בני נח.

טוב! השיב נח. הבה ננסה שנית, הפעם נשלח שליח אחר, הציע נח.

מסכימים, ענו הצפורים במקהלה. הפעם ייצא שליח אחר, עוף בעל ענפיים חזקות, שליח אשר לא יראה רק רע על פני האדמה.

ומי ילך לנו?, שאלו הקולות.

לבסוף נפל הגורל על היונה.

תצא היונה. היונה טובה היא, היונה מסתפקת במועט. היא זריזה, כנפיה חזקות ואמיצות, היא תביא לנו בשורה טובה מן האדמה אשר אהבנו, קראו הקולות פה אחד.

שוב פתח נח את חלון התיבה. הוא קרא אליו את היונה. ליטף אותה בשתי ידיו ולחש לה: יונתי! אנא טוסי עופי לך רחוק רחוק, ראי מה נשמע על פני האדמה ואחר שובי, ספרי לנו את אשר ראית.

בררר, בררר, נהמה היונה בענוה. אהיה שליחה נאמנה לכם. אטוס ואראה, אעוף ואחר אשוב ואספר לכם הכל, אמרה היונה דברה ומיד פרשה כנפיה ותעף.

עוד זמן מה הדהד קול משק הכנפיים החזק של היונה. אחר השתרר שקט מסביב. היונה היא רק יצאה מן התיבה, מיד התרוממה למעלה למעלה ואחר הסתובבה סביב סביב לראות את הנעשה תחתיה. לאחר רגעים מספר החלה היונה מתקדמת בכיוון ישר ישר, עוד מעט והיא נעלמה במרחקים, ושוב לא נראתה.

בינתים היתה ההתעוררות בין הצפורים גדולה יותר.

הכל הסכימו כי היונה מעופפת טובה היא והיא בודאי תביא בשורות טובות. הכל חיכו בכליון עינים לבואה של השליחה. הם היו בטוחים כי קרובה שעת הגאולה לציפורים – ולכל בעלי החיים הכלואים בתיבה.

אחד היה העורב אשר בשר רעות. הוא הלך בין העופות כשהוא צולע מקפץ על רגליו וגופו נוטה מצד אל צד. הוא עדיין לא יכול היה ללכת כהלכה ולשאת את משא כנפיו העיפות. העורב טען וחזר וטען לפני העופות: רע! רק רע! היא לא תמצא אפילו פרוסת בשר קטנטונת שבקטנות. היא תשוב בלי כוח לתיבה.

היונה– היא טסה במרומים. טסה ובודקת את השטח למטה. המעופפת הקטנה נשמה אל קרבה את ריח האויר המתוק וחשבה: טוב יהיה אם אטוס, אפרח אל עבר מקום הולדתי. ריח האדמה הטובה, ריח המולדת הוא אשר יביא לי מנוחה והצלה. שעה ארוכה ניסתה היונה לקלוט את ריח המולדת בנחיריה, אך לשוא, מסביב המה הרוח והביא לה רק ריח אחד, ריח המים הרבים ולא יותר.

אין למצוא אף פינה יבשה אחת, הרהרה היונה. מסביב רק ים ושמים, צריך לשוב מהר מהר כל עוד ישנו כח בכנפי.

מרחוק ראו יושבי התיבה כתם אפור מתקרב והולך.

היא חוזרת, קראו הצופים בחרדה.

מה היא מבשרת? ניסו לנחש האחרים. מי יודע!

רק רע! רק רע! השמיע העורב קרקורו.

שתוק, עורב! סתום פיך!, קראו העופות בכעס אל הצולע השחור. והיונה קרבה אל התיבה ונפלה על הגג כשהיא עיפה ויגעה.

נח תפס בה ביונה וליטף אותה באהבה. הוא העביר ידו על פני נוצותיה על ראשה, על כנפיה וניסה להרגיע אותה.

ספרי, יונתי! מה נשמע על פני הארץ, שאלו הסקרנים מכל צד.

עדין הכל מוצף מים!, השיבה היונה. אולם אני מקוה כי בקרוב בקרוב ירדו המים. פה ושם ראיתי כבר ראשי הרים, אולם הם קרחים וגבוהים ואין עליהם לא ירק, לא עשב ולא דשא.

הנה זו בשורה!, נהמו בקול רוגז הצפורים.

אין דבר, בעוד שבוע, עוד שבועיים נוכל כבר לצאת מן המחנק הזה, מן התיבה שלנו, נענו האחרים בשמחה.

עברו עוד שבעה ימים ושוב גברו הקולות בתיבה.

אנו רוצים לצאת! תנו לנו דרור, בחופש רוצים אנחנו!

טוב מאוד!, השיב נח. רוצים אתם כי נשלח שליח חדש?

לא, השיבו הקולות. תצא היונה. היא מכירה כבר את הסביבה. היא תטוס למרחקים ותביא לנו בשורות טובות.

שוב פתח נח את החלון ושלח את היונה. הוא לחש לה באוזניה ואמר: יונתי! שובי אלינו והביאי לנו אות מן היבשה. הביאי עמך סימן כי כבר ירדו המים.

בגעגועים ובקנאה ליוו העופות את היונה המתרחקת. הפעם ראו הצופים כי היונה טסה, עפה לכיוון ידוע, הם הבינו כי היא לא תשוב ריקם. הם ידעו כי עינים חדות לה ליונה וכי חושיה טובים הם. בעזרתם תמצא היונה מנוח לכף רגלה.

והיונה – היא היתה שואפת לדבר אחד: זכרה היונה הטובה את הקן אשר בו נולדה.. היא זכרה יפה יפה את נוף ילדותה, את ההרים הגבוהים, את העצים מסביב והאמינה כי הפעם היא תוכל לגלות פינת חמד זו. בסתר לבה קיותה היונה כי אולי, אולי תצליח למצוא את הוריה הטובים. מי יודע! אולי עוד חיים המה.

וגעגועים גדולים תקפו את הנוסעת שלנו לימים מקדם, ימים בהם שכנה בין העלים המוארכים אשר צבעם ירוק כהה מן הצד האחד וירוק בהיר לבנבן מן הצד השני.

לפי עץ הזית אכיר את הסביבה אשר אליה אני רוצה להגיע, החליטה היונה.

אמנם, בתוך שאר הריחות הרבים, הרגישה היונה בחוש הדק שלה גם בריח המולדת, בריח הזית הטוב. למטה תחתיה נראו לה ליונה פה ושם איים של יבשה, צוקים וסלעים. והיונה; היא אימצה את כל כוח שריריה, היא טסה הלאה הלאה קדימה, אל עבר עץ הזית.

הנה הוא! שמעה היונה קול לוחש בקרבה.

היונה אזרה כוח והחלה טסה אצה במהירות רבה אל עבר פינת החמד. הנה היא רואה את הצוק הגבוה, הנה גם הרים מסביב והנה הנה היא מכירה את עץ הזית.

אלי! מה קטן הוא! רק את צמרתו אני רואה, הרהרה היונה. המים עוד רבים הם על הארץ.

עיפה ויגעה נפלה היונה על ענפיו העליונים של עץ הזית.

שעה ארוכה היתה המסכנה רוכבת על הענפים הדקים והיא רועדת מרוב עיפות. מסביב לה נראה רק ים. מים רבים כיסו את הארץ מסביב, הכל נראה כה עגום, כה עצוב, ללא סימן של ירק. לאחר שנחה היונה היא החלה להרגיש רעב בבטנה.

אסתובב, אחפש, אולי אמצא משהו להשקיט את רעבוני, חשבה היונה.

מפעם לפעם ניסתה היונה את מזלה. היא טסה מן הסלע אל העץ וחזרה ככה פעמים רבות, אך מאום לא מצאה. היא לא מצאה כל ירק או גרגר תבואה להשיב נפשה. כשגבר עליה הרעב, ניסתה המסכנה לקטוף לה עלה של זית וללעוס אותו.

אלי! הוא מר! כה מר! נהמה היונה.

לרגע אחד הרהרה היונה, הבה אשוב מהר אל התיבה, אוכל את אשר יתנו בני נח ולא אמות ברעב.

לא! אמר הקול בקרבה, טוב שתשאפי לחיות אך ורק בחופש. טוב שיהיו מזונותיך מרים כעלה הזית במרחב, מאשר יהיו שופעים כל טוב בתיבה.

כל אותו היום היתה היונה הרעבה עושה בסביבת עץ הזית. היא בדקה וניסתה למצוא זכר כל-שהוא לקן הטוב והחם אשר בו ראתה אור לראשונה – אולם היא לא מצאה אפילו סימן לקן. חשבה המסכנה, אולי תמצא משהו אשר יזכיר לה על גורל הוריה הטובים שהצילו את בתם ממוות ושלחו אותה אל התיבה. אבל גם להם לא מצאה היונה כל זכר.

רק לעת ערב, כאשר החלו הדמדומים גוברים, רק אז החליטה היונה לשוב אל התיבה.

וכאשר החלה השמש לאסוף קרניה והחשכה היתה מכסה את הארץ, ראתה היונה כשהיא עפה טסה עיפה ויגעה אל עבר התיבה.

כאן סיפרה היונה את אשר ראתה. היא סיפרה כי הנה הנה הולכים ונגלים פני היבשה. היא הביאה עמה סימן, אות ומופת כי אכן חיים חדשים מתחילים להראות על פני היבשה.

עלה הזית אשר הביאה היונה, אמר נח באוזני הסובבים אותו, אות ומופת הוא כי הנה באמת נגלית והולכת היבשה. מעתה, היו מוכנים. עוד כמה ימים, ירדו המים ונוכל לצאת למרחב. זכרו בני היקרים, סיים הזקן הטוב את דבריו ברגש. הנה הביאה עמה היונה עלה של זית, יהיה נא העלה הזה לסמל לכם ולנו. מעתה והלאה אל תשאפו לרצח, להרג ולשוד. היו טובים כמו זה הזית הטוב. זית עץ יפה הוא. נותן הוא צל לאדם, נותן הוא זמן לאדם.

אם תבינו ותדעו, אם תהיו חכמים, אז גם הזית המר יהיה מתוק וטוב לכם. יהיה העלה הזה איפוא סמל מעתה והלאה רק לשלום, אהבה ולחיים טובים נשאף תמיד.

הידד! יחי נח הטוב ויחי החופש והדרור לעולמים!, הריעו בעלי החיים אשר ריח השדה הטוב החל מדגדג בנחיריהם והם הרגישו כי קרבים ובאים ימי גאולתם ושחרורם.

ומאז הפך עלה הזית להיות לסמל השלום בעולם כולו.

א.

בית המקדש עוד בער באש. לשונות של אור היו עולות לילה לילה מן החרבות ואודים מעשנים מילאו את חצר בית המקדש ההרוס. ברחובות ירושלים שוטטו הכשדים והיו מחפשים אחר כל נפש מישראל אשר התחבאה בין הבתים ההרוסים.

ועוד טרם כבתה האש לגמרי בחצר המקדש וחיל הכשדים אסף מהר את כל השבויים וזרז אותם לצאת לדרך.

השיירה הארוכה של הגולים התנהלה לאט בדרך העולה צפונה. נורא היה מראה הגולים. היו כאן חיילים אשר הנשק לוקח מהם והם הלכו לאט לאט כי כבד היה עליהם משא השרשרות אשר בהן אסרו הכשדים את ידיהם ואת רגליהם.

היו בשיירה זקנים, חכמים וישרים אשר מעולם לא היו רגילים ללכת ברגל.

כמאסף לכל המחנה התנהלו הנשים והילדים. לפרקים היה אחד הקטנים פורץ בבכי והוא מבקש מים, אך אמו היתה סותמת את פיו ומבקשת ממנו כי ישתוק שמא ישמע אחד החיילים הכשדים ויהרוג אותו…

והשיירה הולכת הלאה. הנה עברו הגולים את הירדן והיו צועדים על אדמת עבר הירדן. הם עלו על ההרים ועיניהם מביטות בגעגועים אל עבר העיר ירושלים, בירת ישראל, אשר עשן כבד תמר ועלה ממנה.

עוברים ימים, חולפים שבועות והשיירה הולכת הלאה, הלאה, הנה הם כבר במדבר, הוא מדבר ערב וסוריה המפריד בין בבל וישראל.

המדבר איום ונורא הוא. אין פינת צל ואין טיפת מים. בכל המרחב הגדול והנורא נראו רק הרים קרחים, הרים לבנים הלוהטים באור היום או גבעות חול לוהט.

במדבר הזה היו נופלים יום יום לעשרות ולמאות משבויי יהודה. ביחוד רבים היו הנופלים מבין הילדים והזקנים. כל הדרך היתה זרועה קרבנות, חללים אשר מתו מי ברעב, מי בצמא ומי באפיסת כוחות.

רבים, רבים היו נופלים יום יום מן המכות אשר הכו אותם חילי בבל האכזריים. אלה אשר מתו, רובם לא זכו אפילו לבוא לקבורה. התנים והצבועים היו מתנפלים עליהם וטורפים וזוללים מבשרם של בני ציון היקרים…

לבסוף, לאחר מסע של שבועות וחדשים, הגיעו השבויים אל ארץ בבל, שם על שפת הנהר פרת ישבו הגולים לנוח. הבבלים אמרו לתת נופש ארוך לגולים, למען יוכלו אלה להבריא קצת מן הדרך הארוכה.

לאחר שתנוחו קצת יהיה בכם כוח ללכת הלאה, נביא אתכם אל בבל העיר ושם נוליך אתכם בתהלוכת נצחון. יראו בני בבל את השבויים אשר באו מיהודה הרחוקה. יראו וישמחו, יראו ויהללו את נבוכדנאצר המלך האדיר אשר בכוחו הגדול כבש את ארץ יהודה, ניצח את אלוהי ישראל ואת בניו הגלה לבבל למען יהיו עבדים ומשרתים לבני בבל האדירים, – ככה אמרו החיילים לבני יהודה הגולים, שעה שציוו עליהם לנוח מעמלם.

ובין הגולים היתה גם קבוצה גדולה של לויים בני לויים. לויים אלה היו נוהגים מדי יום ביומו להשכים בבוקר, לבוא אל בית המקדש, לנקות, לטהר את המזבח ולהכין הכל לקראת קרבן התמיד ושאר הקרבנות אשר היו נוהגים להקריב בימים ההם לפני האלוהים.

יש והיו הלויים עומדים במעלות בית המקדש הרחבות והיו פותחים בזמר קולם.

וכלים נהדרים היו ללויים, היו אלה כלי הנגינה אשר שום אוזן מחוץ לבאי בית המקדש לא שמעה נגינה כנגינה אשר להם. היו שם כלי מיתרים כמו נבל וכנור, היו שם חצוצרות אשר קול תקיעתן נשמע עד רחוק רחוק והגיע לאוזני אנשי יריחו הרחוקה.

ביחוד היו הלויים מפליאים לנגן בימי חג ומועד. בימים אלה היו עולים לירושלים אלפים ורבבות מבני ישראל מכל קצווי הארץ. אלה הרחוקים כאשר ראו את בית המקדש בהדרו ואת הלויים הנוגנים, מיד היו מתלהבים ומתרגשים למראה עיניהם ושפתותיהם היו ממלמלות חרש: “ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ולמראה הזה”.

והלויים הגולים, אלה שהיו רגילים לשרת בקודש, היו יושבים אבלים ובוכים עם שאר אבלי ציון על נהר פרת.

האויב הרע אשר שדד את אוצרות בית המקדש, לקח עמו גם את כלי הנגינה אשר ללויים.

העלו את אלה הכלים הנפלאים על העגלות! פקד נבוזראדן, שר הצבא אשר על צבא בבל. בכלים אלה נגנו אנשי התזמורת שלנו לפני המלך השליט הגדול היושב על כסאו בבבל הבירה.

ואולם ראה זה פלא! לשוא ניסו הבבלים לנגן בכלי הקודש. המנגנים הטובים ביותר מבין הבבלים ניסו את כוחם לנגן בכלים אלה ולא הצליחו.

והיה כאשר נגש בבלי אל הנבל או הכנור ונגע במיתרים מיד היו אלה מתפקעים ואף צליל לא יצא מן הכלי.

גם החצוצרות לא השמיעו אפילו צליל אחד. היו דוממות ורק קול חלש בקע לפרקים מתוכן.

הבה נתן את הכלים האלה בידי הלויים, ינגנו הם לפנינו, צוה נבוזראדן השליט.

בפקודת השר, הוצאו הכלים מידי הבבלים והם נמסרו לידי הלויים, וככה אמרו להם השובים אותם.

הכונו, אתם בני ישראל! בקרוב יבוא אלינו מלך מלכי המלכים, נבוכדנאצר הגדול, ואתם תקבלו את פניו בשירים. דעו! השליט כעסן הוא והיה אם לא תמצא כן נגינתכם באוזניו, כי אז מי יודע מה יהיה סופכם… ולכן: הכונו! נגנו יפה ואז תצילו נפשכם ממוות.

אולם הלויים היו עצובים ועגומים. הם לא נגעו בכלים אשר לפניהם. לשוא דברו על לבם הכשדים. הם הבטיחו להם כי אם ינגנו יפה ישחררו אותם ואפילו יחזירו אותם אל ארצם, אל יהודה.

רק פעם אחת תנגנו ואחר תפסיקו! ככה היו מתחננים אליהם השובים.

ואולם הלויים השיבו בקצור: לא נשיר!

וכאשר לא הצליחו הבבלים בדברים טובים, החלו אלה לנסות להשפיע על השבויים במלקות ובמכות. אולם גם זה לא הועיל. יום יום היו הרשעים מרביצים במגלבים על הלויים, אך אלה ישבו דומם. הם לא הוציאו הגה מפיהם. הם לא בכו, לא נאנחו ואפילו דמעה לא נראתה בזוית עיניהם. מובן שדבר זה הרגיז עוד יותר את הכשדים והם הוסיפו להכות רצח את הלויים המסכנים – אך הכל היה ללא הועיל.

ב.

עברו ימים מספר והכשדים החלו להתכונן לקראת המאורע הגדול, יום בואו של המלך לראות את חייליו ולבקר במחנה השבויים.

באותו יום ציוו הבבלים על בני יהודה לרחוץ בשרם במי הנהר פרת למען יהיו נקיים.

מן השלל של בית המקדש הוציאו הרשעים את בגדי הלויים הלבנים וציוו עליהם להתקשט בהם.

עליכם להופיע בדיוק כמו שהייתם מופיעים לפני האל שלכם, לפני המלך שלכם. מעתה והלאה, עליכם לדעת שרק נבוכדנאצר מלך מלכי המלכים הוא המלך שלכם ועליכם לעשות את אשר יצווה עליכם.

רבים מן הלויים החליטו בלבם לאמור: לא! לא נלבש עלינו בגדי השרת בארץ הנכרים. לא ננגן לפני הגויים משירי האלוהים.

אותו יום הטביעו עצמם רבים מן הכהנים ומן הלויים אשר בחרו במוות ובלבד שלא יראו כיצד מחללים הזרים את קדושת הבגדים וכלי בית המקדש.

ובלילה האחרון התאספו הלויים הנשארים כדי להחליט מה לעשות למחר. בצל עצי הערבה הגדלים על שפת הנהר ישבו הגולים. הם ישבו ובכו, הם שבו והתפללו אל האל הגדול וכה אמרו לו: אנא אלוהים, קח את נשמתנו כי טוב לנו למות ואל נראה בחרפה הגדולה אשר תגרם לנו ביום מחר.

ואחד מבני הלויים אמר: אחי! למה לכם להתאבל, למה תשבו ותבכו. האם אין די כוח בנו להתנגד להם, לאלה הרשעים? הבה נודיע להם כי אנו לא ננגן בשום פנים ואופן. ואם יכריחו אותנו? ואם יכו אותנו?, שאל האחד. ואולי ימצאו בינינו פחדנים, מוגי לב, אשר לא יוכלו לעמוד ביסורים והם ינגנו על כלי בית המקדש?, שאל לוי אחד זקן אשר היה מן הטובים במנגנים בבית המקדש.

שמעו אחי, קרא בעוז אחד מן הלויים הצעירים. הבה נראה להם כי אנו בזים למוות, לועגים לעינויים ולכאבים, למה זה נחכה כי יבואו להציק לנו ולענות אותנו? הבה נעשה כזאת אחים:

יקומו המנגנים בכלי המיתר וישברו את בהונות ידיהם. יראו הכשדים כי בהונותינו שבורים ויבינו כי לא נוכל לשיר ולנגן.

ומה עם בעלי החצוצרות?, שאל לוי אחר.

מוטב שיחתכו את לשונם, שיפצעו את שפתותיהם עד זוב דם ואל ישמיעו אפילו הגה אחד בנוכחותם של אלה הרשעים אשר חללו את הקודש.

תיבש לשוננו לחיכנו, תכרתנה אצבעותינו אם נשיר את שיר ה' על אדמת נכר – נשבעו הלויים באותו לילה.

והערבות! הן שמעו את השבועה האיומה, שמעו והורידו דמעות של צער על אלה המסכנים. היו הדמעות נוטפות, היו הטיפות נוצצות לאור הירח העולה. קפאו הדמעות על פני העלים וככה נשארו עלי הערבה נוצצים וזוהרים מעברם האחד עד היום הזה… זכו לדמעות הצער אשר שפכו העצים יחד עם הגולים בלילה ההוא על נהר פרת.

ג.

הגיע היום בו עמד המלך נבוכדנאצר לבקר במחנה.

כבר בבוקר השכם, החלו ההכנות לקבלת פני השליט. במחנה עברו החיילים הכשדים והעירו את האנשים ממשכבם. ציוו עליהם לנקות את המחנה וללבש בגדים חדשים ונקיים.

חיילים הוציאו את כלי בית המקדש ומסרו אותם בידי הלויים וכה אמרו להם: כאשר יבוא מלך המלכים, נבוכדנאצר, כאשר יצא השליט מן הסירה וירד אל היבשה תקדמו את פניו בשירה ונגינה. זכרו! עליכם לעשות את עבודתכם באמונה, אוי אוי לכם אם לא תנגנו יפה…

נעשה כדבריכם, אמרו הלויים ובדומיה נטלו איש איש את הכלי שלו והסתלקו לפינתם אשר קבעו להם בעוד לילה.

כאן בסתר ביצעו הלויים את אשר החליטו בלילה.

כאשר עלתה השמש, נראו על פני הנהר המוני סירות ואניות ובהן חיילים רבים החותרים במרץ אל עבר המחנה.

השיירה היתה ארוכה ארוכה. בראש עברו סירות החיילים הרבים אשר באו ממרחקים לראות בשבויים. אחריהם נראו בסירות אזרחים רבים, שרים ופקידים אשר באו מן העיר הם ואנשיהם לראות את הגולים.

לאחרונה נראתה אניה גדולה מקושטת. ליד החרטום נצב כסא רם, על הכסא ישב נבוכדנאצר השליט הכובש.

כל העומדים על שפת הנהר כרעו ברך וקראו בקול גדול: יחי המלך נבוכדנאצר, אלוהי האלוהים ומלך המלכים בשמים ובארץ.

הנה קרבה האניה אל שפת הנהר. מתוך שורות הצבא אשר נצבו על היבשה, יצא נבוזראדן, ראש הצבא, הצדיע לקראת מלכו וכה אמר המפקד: אדוני המלך! הנה אני מגיש לפני כסא כבודך את שבויי יהודה אשר הבאתי עמי לבבל. יקום המלך וישים את אגלו על צוארו של מלך יהודה האחרון. הנה לפניך צדקיהו המלך הגולה אשר את עיניו נקרו עבדיך.

והמלך קם מעל כסאו והתכונן לצעוד צעדים מספר אל האוהל אשר הוקם לכבודו על היבשה.

יקומו המנגנים וינגנו לפנינו! צוח בזראדן בכעס.

והמלך נבוכדנאצר הפנה את ראשו אל עבר הלויים העומדים בצל העצים ושאל: מדוע זה שותקים המנגנים? מדוע לא ינגנו? נגנו לפנינו משירי ציון! צוח המפקד אשר לא יכול היה להבין את אשר קרה.

לעיני הצופים במחזה נראה לפתע מחזה משונה. כל הלויים כאיש אחד תלו את כליהם על גבי העצים ואחר הרימו את ידיהם הפצועות והשותתות דם וכולם קראו בקול נהי ובמקהלה כאיש אחד:

“איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?”

שירו, כלבים! פצחו בקול, נבזים ולא – מות תמותו, קראו החיילים ומיד אצו רצו, הקיפו את הלויים והם מכוונים נגדם את כידוניהם.

“אם אשכחך ירושלים! תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרך”. נשמע שנית קולם של הלויים.

לרגע עמדו האכזרים נדהמים למראה הגבורה אשר הראו בני יהודה השבויים.

פניו של נבוכדנאצר אדמו מכעס. הוא פנה אל המפקד. ואמר:

כיצד יעזו אלה העבדים להמרות את פי? אמור להם כי ינגנו ואם אין – מות ימותו.

נגנו! שירו! צרחו הכשדים והחלו מכים במגלבים אשר בידיהם והם מכים ופוצעים את הלויים.

והלויים – הם עמדו דום, הגה לא הוציאו מפיהם. הם נשאו את ידיהם למעלה והדם היה שותת ושותת. היה הדם של הידיים מתערב בדם הפצעים אשר היכו אולם אלה הגבורים לא השמיעו קול בכי או אנחה.

יש אשר נעו שפתי אחד הלויים בקללה ותחינה לפני האלוהים “זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים.”

“בת בבל! אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו!”

ככה להטו השפתים הצרובות שעה שנפחו כמה מן הלויים נשמתם והחזירו אותה אל אֶל עליון שבשמים.

ונבוזראדן אשר מאוד חרה לו הדבר צווה לאמור: יקומו הנוגנים מבני בבל וינסו את כחם. הבה נריע לפני מלך המלכים לפני נבוכדנאצר המלך הגדול.

אותה שעה, לשמע הפקודה, מהרו הנוגנים מן הבבלים ונגשו אל עצי הערבה. הם רצו להוריד מעל העצים את הכלים, כלי בית המקדש ולפצוח בשיר וזמר בכלי בית המקדש הנהדרים.

ואולם… עוד בטרם קרבו הבבלים אל העצים ופתע שמעו קולות נפץ עזים ונוראים אשר כמוהם לא שמעו הבבלים מעולם. אותה שעה ראו החיילים הנבהלים והנה ענפי העצים, עצי הערבים התכופפו לפתע כלפי מטה מעל הענפים והחלו נופלים, נושרים הכלים, כלי הנגינה של בית המקדש. ועוד בטרם הגיעו הכלים ארצה והם התנפצו והתפוצצו לרסיסים עד כי בקושי יכלו החיילים לאסוף את החלקים הקטנים אשר נשארו מהם.

נדהמים עמדו הבבלים למראה העצים אשר ענפיהם נשברו והם נראו כפופים ונוטים כלפי מטה.

אוי לנו! אלוהי ישראל ישלם לנו כגמולנו! יללו הכשדים הנבהלים. ועוד הבבלים עומדים נדהמים, ועוד בני יהודה השבויים נושאים עיניהם לשמים והם מצפים לנס ממרום קרא הקול:

“ארור תהיה נבוכדנאצר על אשר התעללת בבני, אתה שלחת את ידך במקדש האל. אתה הרסת את ירושלים עד היסוד ועדיין לא הסתפקת בזה ורצית להכריח את בני כי ינגנו לפניך בכלי בית המקדש, ארור תהיה, לחית היער תיהפך, תאכל עשב ועל ארבע תהלך אז, רק אז תדע כי כאין וכאפס הנך לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”.

ועוד העם מסביב עומדים נדהמים לשמע הקול שנשמע ממרום. והנה קראה בת קול משמים אל בני יהודה לאמור: בני! היה הקול מלטף ואומר: יען אשר חטאתם לאלוהיכם – על כן מאס ה' בכם והגלה אתכם מארצכם. אולם דעו: לא לעולם אכעס עליכם. היום ראיתי מה רבה אהבתכם ונאמנותכם לאלוהיכם. לא ירחק היום ואני אשוב ואסלח לכם ואשיב אתכם לארצכם, אך זכרו, בני: אל כל אשר תלכו ובכל מקום בו תכו שורש, תקחו את הערבה הבוכה עמכם. ערבה זו ­­– עץ מיער – תשאר לעולמים בעלת ענפים היורדים ארצה ונראים כאבלים. כאשר תראו את עצי הערבה האלה, כאשר תסתכלו אל העלים הנוצצים ככסף – וזכרתם כי ברק זה מדמעות הלויים בא לעלים וענפים אלה השבורים ונוטים לארץ, התכופפו ביום המר, יום בו לא רצו העצים כי זרים יטמאו את כלי בית המקדש.

ועוד הקהל נושא עיניו ברגש השמימה ונבוכדנאצר השליט נעלם לפתע פתאום. חית היער קפצה וברחה מן המקום בו עמדה אנית המלך והחיה נעלמה בין עצי הערבה ואיננה.

אז ידעו ישראל כי נקמת ה' היא אשר עשתה זאת. ובני יהודה האמינו כי אכן ריחם עליהם ה' ואמרו זה לזה: עוד מעט האל יקים את דבריו אשר הבטיח לנו להחזיר אותנו לארצנו.

לשנה הבאה בירושלים! קראו בקול גדול.

אמן ואמן! הדהדו הקולות מכל עבר ועצי הערבה הניעו בראשיהם כאומרים: כדבריכם כן יהיה.

כאשר שבו בני ישראל לארצם, זכרו הגולים את הערבה הבוכיה והם לקחו עמהם לזכרון מענפי הערבה ונטעו אותם על מים רבים בארצם הם.

מאז גדלים עצי הערבה הבוכיה בגני ישראל לזכר עולם, זכרון לנסים והנפלאות אשר ראו גולי בבל היהודים על שפת נהר פרת.

א.

אבשלום בן דוד המלך היה ילד יפה תוֹאר. לעתים היה יושב שעות ארוכות, קולע את שערותיו הארוכות היורדות לו על כתפיו ועושה מהן צמות ארוכות.

אבשלום ידע כי יפה הוא ועל כך גדלה גאוותו. אבשלום גאוותן היה. הוא מחפש לו אחר חברים בגילו וביחוד מבין בני המלך והשרים, אך הילדים בני דלת העם אשר היו מבקשים להתקרב אליו לשחק עמו שנא מאד. לפרקים כאשר התקרבו ילדי הסביבה אל גן המלך ורצו לשחק בין העצים מיד היה יוצא אבשלום, מתנפח מרוב גאוה ומצוה עליהם לאמור:

סורו להם מכאן: הסתלקו תיכף ומיד ואל תזהמו את גן המלך! האם לא תדעו כי הכניסה אסורה כאן לזרים?

דברים אלה היו מכאיבים מאד לילדי השכונה. אולם הם ידעו יפה יפה כי אבשלום בן מלך הוא והם חייבים לכבד אותו, על כן היו הקטנים יוצאים מיד מן הגן, כועסים ומתמרמרים על אבשלום הנער הגאוותן והרשע המגרש אותם מן הגן.

מחוץ לעיר, בעמק ובגבעה אשר ממול למעין השלוח, היו ההרים מכוסים עצים לרוב. אל היערות האלה אשר מחוץ לעיר היו הילדים יוצאים לטיל כי אמו: כאן, במקומות מרוחקים אלה לא יגיע בן המלך ולא יגרש אותנו מגן העדן שלנו.

יום אחד יצאה חבורת נערות ונערים לשחק על ההר הצופה מול ירושלים. הדרך לא היתה קלה כלל וכלל. והיה עליהם לרדת במדרון התלול ואחר לשוב ולעלות. הירידה היתה קלה מאד, החבריה השתוללו והיו מתחרים זה עם זה בריצה ובקפיצה.

המטיילים הגיעו אל מעיין השלוח כשהם עייפים ויגעים. אבים, נער מנערי השכונה, הגדול שבחבורה, חלץ מהר את סנדליו, ירד במדרגות ומיד טבל את רגליו במי המעיין הצוננים.

הרי זה נהדר! 'מלמל הילד, המים הם קרים והם מרעננים את הרגלים העייפות והמאובקות.

נחמה בעלת הצמות השחורות והעינים השחורות, ירדה לה לאט לאט, נגשה אל פי המעיין, כרעה על ברכיה והחלה גומעת מן המים הנוזלים מן הסלע.

מים מתוקים! אין כמוהם! הודיעה הנערה לאחר שרותה את צמאונה ממי המעיין הטובים.

ונחמה רחצה פניה וידיה במים וקראה: בואנה הנה, חברות, בואנה לשתות ממי הנחל הטובים ותרגישו ממש טעם מי גן עדן בפיכן.

שעה ארוכה ישבו הילדים בצל העצים על שפת המעיין ואחר המשיכו דרכם המיגעת במעלה ההר.

כאשר הגיעו החברים לראש ההר, נצבו כלם על הפסגה והם מלאים התפעלות מן המראה אשר נראה לעיניהם.

הם ראו לפניהם מצד אחד את העיר ירושלים אשר אהבו מצד שני ראו את הרי יריחו. ושם רחוק רחוק נראו הרי גלעד בעבר הירדן אשר צעיף כחול מכסה אותם.

חברים! הנה רואה אני את מי ים המלח והם כה קרובים אלי! קרא אביס, מלא התפעלות.

הבה נסור אל הים נרחץ בו את גופנו הלוהט, הציע אחיטוב הילד.

הבלים! מה אתה שח! הלא זה כה רחוק, אבא אמר לי כי צריך ללכת לכל הפחות עשר שעות מן הבוקר עד הערב כדי להגיע לים המלח, זה שהנך רוצה להתרחץ בו.

ועוד הילדים מתווכחים ביניהם ונהנים מן המראה הנגלה להם, נפרד יורם הקטן מן החבורה והחל לטפס על אחד האילנות בעלי נוף רחב אשר ענפיו היו סרוחים וכמעט והגיעו לארץ.

ילדים!, נשמע קולו של הקטן. בואו הנה, הבה נלעס מסטיק ריחני וטוב.

לשמע בשורה זו, שכחו הילדים את המראות היפים, את העייפות שבאברי גופם וכולם אצו רצו אל עבר העץ אשר מתוכו בקע ובא קולו של יורם.

האץ היה עץ עבות מאד. היתה זו אלה עתיקת ימים אשר הגזע שלה היה עבה למדי וענפיה היו רבים וסבוכים.

ניסתה תמר לטפס על האילן ולהגיע אל יורם חברה והנה הרגישה הנערה כי רגליה וידיה נדבקו לענפים. היא הסתכלה בהם וראתה כי הם כולם נוצצים מן הטיפות הרבות והדביקות אשר נקרשו עליהם.

אהה! עתה ידעתי!, לחשה הנערה. הרי טיפות אלו קרושות הן, טעימות וטובות. גרגרי מסטיק הם. אני זוכרת שאבא הביא לי לפני זמן מה הרבה גרגרי מסטיק כאשר שב מדרכו הארוכה מעבר הירדן.

מבין הענפים החלו נשמעים פה ושם קולות שחוק וצהלת ילדים. הקטנים היו מלקטים את הגרגרים, חלק מהם הם שׂמו בפיהם והנותר הם היו אוגרים למשמרת בכיסיהם הגדולים.

והילדים – היו עסוקים מאד מאד במלאכת איסוף הגרגרים. הם לא שמו לב לידיהם ורגליהם אשר כוסו בשכבה של נוזל סמיך ודביק. הם לא ראו כיצד הלכו פניהם והשחירו והתלכלכו מן המיץ הסמיך הזה, הם אפילו לא השגיחו כי הנה הולך וקרב, הולך ובא הערב והוא עוד מעט ויפרוש את אדרתו השחורה על פני תבל.

לפתע נשמעו קולות תרועה מבין העצים. אחרי קולות החצוצרה הדהדו באויר הערב הצונן נביחותיהם של כלבים רבים.

אוי לנו! כלבי המלך הם! קראו הנערים בפחד. אלה שכבר ירדו מן העצים מיהרו לטפס ולעלות שנית על האילנות. הם יראו מפני הכלבים האלה שהיו ידועים ככלבים רעים הנושכים כל ילד אשר יעז להתקרב אליהם.

עוד מעט ומבין הסבך נראתה קרבה ובאה להקת רוכבים על פרדים. בראש רכב אבשלום בן המלך על פרדה קלת רגלים ונמוכה.

ואבשלום – הוא נשא עיניו אל העצים וראה את הנערים, מיד התרגז הנער והחל קורא! מה לכם פה, פראים! אי-אפשר ממש להפטר מכם. מגרשים אתכם והנכם באים שנית, הלא אסרתי עליכם לבוא לגן.

אבל זה איננו גן המלך! העז אבים לדבר לפני בן המלך.

מה אמרת? זה איננו גן המלך? ושל מי הגן הזה? אולי שלך הוא? האם אינך יודע כי כל הארץ הזאת אדמת המלך היא. האם אינך יודע כי כלכם הנכם עבדי המלך וכיצד זה תעז לדבר אלי בחוצפה!

אנא, בן המלך הטוב! התחננה נעמי ואמרה: ראה בן המלך, אתה אסרת עלינו לשחק בגן אשר ליד ארמונך, אבל אנחנו מתגעגעים מאד לעצים ולירק. הנה רואה אתה כי באנו מרחוק מן העיר, ברגלינו עברנו את כל הדרך הזו כי רצינו לשבת בצל האלה, לשחק כאן ולשאוף רוח צח. אנא, בן המלך, תן לנו לשחק כאן ואחר נשוב לבתינו בשלום.

לשחק כאן!, נהם בן המלך. למה לכם לשחק? ולמה לכם לבוא הנה, הלא אני נוהג לבוא הנה לצוד ציד. אתם בצריחותיכם יכולים לגרש את החיות ואת הצפרים מכאן ומה אעשה אני? היכן אלך לצוד ציד ולהתענג קצת למראה צפור מפרפרת, למראה חיה גוססת אשר אני, אני במו ידי הרגתי אותה?

הסתלקו מכאן, צווח אבשלום ומיד נופף בידו והכה בשוט את אחד הילדים.

במהירות רבה החלו הנערים מחליקים ויורדים מן העצים והכלבים רודפים אחריהם, נובחים עליהם וקורעים מעליהם את בגדיהם.

אחרון ירד יורם הקטן, כשהוא לועס בפיו את המסטיק. מה זה? שאל אבשלום את הילד הקטן שעמד לפניו והוא רועד מפחד. מה אתם עושים על העצים?

עלינו כאן כדי לאסוף גרגרי מסטיק, השיב הנער!

ככה אתם אוספים גרגרי מסטיק מן האלה הזו? אם כן האלה היא אשמה. טוב! אני אצוה לכרות את העץ הזה. ואז לא תהיה לכם כל סבה לבוא הנה.

ככה אמר אבשלום הגאה ומיד צוה את עבדיו כי ירדו מעל סוסיהם ויתחילו לשבור את ענפי האלה ולהשיר את גזע העץ בלבד.

יבואו ילדים ויראו את גזע העץ העירום אשר ישאר כמצבה לזכר העץ, יבינו וידעו מה היה בסופם הם אם יעזו לבוא הנה שנית – אמר אבשלום ושפשף בהנאה את ידיו האחת בשניה.

והעבדים החלו עושים את עבודתם. הם עבדו לאט לאט. גם הם, צר היה להם לשבור את ענפי האלה. אך הם יראו מפני כעסו של בן המלך הרע.

והענפים – הם היו משמיעים קולות אנחה ואנקה כאשר היו נופלים ארצה.

ושם מרחוק, לרגלי ההר, עמדו הילדים לנוח אחר הריצה אשר רצו, כאשר ברחו מפני הכלבים.

עמדו הילדים ועיניהם זולגות דמעות, למראה החורבן אשר החריבו אנשי אבשלום בעץ האלה.

הקשיבו, קרא יורם בקול בוכים, העץ נאנח.

הוא מילל, כי כואב לו – אמרה בקול בוכים נעמי אשר הצטערה מאד מאד על מעשה ההרס אשר ראתה בעיניה.

רשע שכזה! הוא מרים יד על ענפי עצים רכים וטובים! נהם בכעס אבים.

ועוד עבדי אבשלום עמלים לכרות את הענף האחרון והנה נשמע קול אנחה כבדה אשר זעזעה את לבות הילדים. ובתוך הקולות, קולות האנחה אשר בקעו מן האלה, נשמע לפתע רחש לחש, אשר הלך וחזק, הלך וגבר.

והקול דיבר:

אבשלום! אתה שברת את ענפי, אתה גדעת את אלה האברים של גופי, שברת ולא חמלת, לכן דע! לא אשכח לך את הדבר הרע אשר עשית לי. יום יבוא וענפים אלה ינקמו בך. זכור ודע בן המלך! מתחת לעץ האלה תמצא את מותך בצל האלה יקברו אותך וגל אבנים יכסה על גופך. גל זה יהיה גלעד ולאות כי אוי אוי יהיה לזה אשר יעז לעשות כאשר עשית אתה – להרים יד על ענפי האלה.

הלואי ויתקימו הדברים!, מלמל יורם אשר גם לאוזניו הגיעו דברי הזעם של עץ האלה.

בלב כבד נבהל חזר גם אבשלום בן המלך לביתו אחרי אשר שמע דברי האלה. לבו הכה אותו על מעשהו, הוא ידע כי חטא חטא כפול. הוא חטא לילדים על כי גרש אותם ממקום משחקם וחטא גם לעץ האלה אשר שבר את כנפיו והחריב את צמרתו היפה.

ב.

עברו ימים, חלפו שנים רבות ובינתים גדל אבשלום, בן המלך, עד כי היה לעלם אמיץ ויפה ושואף כבוד.

דוד המלך אהב מאד את בנו זה אף כי גרם לו צרות רבות.

אבשלום: הוא שנא את אביו. הוא רצה כי ימות דוד ואז יהיה הוא – אבשלום, מלך על ישראל בירושלים.

ואבשלום היה יושב יום יום בשער המלך והיה פוגש באדיבות ובמתק שפתים את הבאים אל המלך לבקש משפט ממנו.

מה חפצך, ידידי, היה אבשלום שואל את כל אחד מן הזרים אשר באו לראות את פני המלך.

והאנשים, מבני ישראל, היו מספרים לו את צרותיהם. זה היה מספר לו, לבן המלך, כי באו שוטרים וגזלו ממנו את הפרה היחידה אשר לו ועתה נשארו הוא וילדיו ללא חלב וללא מזון בבית.

ולמה זה לקחו ממך את פרתך היחידה?, שאל אבשלום.

הם אומרים כי עלי לשלם מסים, השיב האיש.

ולכן לקחו את פרתך היחידה? הרי זה מעשה רשע!

ככה היה אבשלום מלהיב את הבאים לשער המלך. הוא היה משתתף עמהם בצערם והיה נאנח עמהם על מצבם הרע, אולם לבסוף היה אומר: אבל מה לעשות? לחנם אתה הולך אל המלך לתבוע משפט ממנו. הוא לא ישמע לך ועוד יצוה את עבדיו לגרש אותך בבושה מן החצר שלו.

ומה לעשות איפוא?, היה האיש שואל בקול בוכים והיה סופק כף אל כף.

ואז היה אבשלום קם מכסאו, שם ידו על שכמו של האיכר המסכן לוחש לו לאזנו לאמור: שמע נא, ידידי! התאזר בסבלנות עוד מעט ואני אהיה למלך במקום אבי, אז, אז תראה כי אעשה שפטים בכל אלה אשר עשו לך רעה. את השוטרים אפטר ושופטי צדק אמנה בכל גבולות ממלכתי. לך לביתך והכון לקראת המאורעות אשר יבואו בקרוב, אבל זכור! שים יד לפה, אל תספר את אשר שמעת. אמנם יכול אתה לומר לחבריך הקרובים אליך כי הישועה קרובה וכי עליהם להיות מוכנים להרים את נס המרד, אולם אוי ואבוי יהיה לך ולי אם יוודע הדבר לאנשי המלך.

ככה היה אבשלום מלהיב את לבות האנשים הבאים לדרוש משפט מאת המלך.

כל הארץ חיכתה לאות אשר יצא מפי אבשלום.

ובן המלך שלח את שליחיו בכל פינות הממלכה לאמור: היו מוכנים ליום הגדול. יום הדין קרב! עוד ימים מספר ואבשלום יהרוג את דוד אביו והוא יהיה למלך תחתיו. כאשר תשמעו כי מלך אבשלום, מיד התנפלו על אנשי דוד, תהרגו אותם ותקימו במקומם מושלים מקרבכם אשר ימשלו עליכם בצדק וברחמים.

ואבשלום אשר רצה לארגן את אנשיו לקראת המרד הגדול, פנה יום אחד אל אביו ואמר לו: אנא, אבי! הנה נדרתי נדר לאלוהים לעבוד אותו באמונה, על כן אנא, תן לי רשות ואני אסע לחברון. שם בעיר המרוחקת מירושלים במקום בו קבורים האבות, במקום בו היית אתה מלך בימים הראשונים לשלטונך, שם אעשה אך טוב עם בני האדם.

ודוד שמע את דברי בנו וישמח מאד.

אם רצונך לנסוע לחברון, אנא, סע ואלוהי ישראל יצליח בידך – אמר דוד המלך לבנו.

ככה הצליח אבשלום לגנוב גם את לב אביו.

בבואו לחברון, החל בן המלך לאסוף אליו את אנשיו. לאט לאט פכה חברון להיות מרכז המרד נגד דוד.

וביום בהיר אחד יצאו רצים בכל הארץ ובפיהם הבשורה: מלך אבשלום בחברון.

ודוד שמע את הדבר ולא האמין למשמע אזניו.

ובינתים וכמה גדודים מן הצבא אשר היה עם דוד נבהלו מפני אבשלום ואף הם הכריזו על נאמנותם לאבשלום.

דוד המלך היה במצב קשה מאד. מספר האנשים שנשארו נאמנים לו היה מועט מאד.

ובשורות החלו באות מן הדרום כי הצבא של אבשלום עולה על ירושלים.

החיילים מתפארים כי הם תפשו את דוד חי והם ישפטו אותו משפט קשה. הם יתלו אותך על העץ, אדוני המלך – ככה סיפר אחד השליחים המרגלים אשר הצליח לבוא אל ירושלים כדי לספר למלכו את החדשות האחרונות.

עלינו לברוח, לעזוב את העיר, יעצו השרים למלך.

בצער רב הסכים דוד לעצת השרים שלו. הוא החליט לעבור את הירדן, להתחבר עם אוהביו אשר בארץ בני גד ובני ראובן ומשם לנהל את המלחמה נגד בנו המורד.

ואכן, דברי השרים היועצים היו טובים ונכונים.

כעבור ימים מספר פרצה המלחמה בין צבא דוד לצבא בנו אבשלום. דוד אשר אהב את בנו ציוה את אנשיו לאמר: שמעו נא חיילי הטובים, היו זהירים בבני, לאט לכם עם אבשלום, אנא אל תהרגו אותו.

נשמע ונעשה כאשר דברת, השיבו הקצינים.

ויואב אשר היה שר צבאו של דוד רגז מאד על הבן המורד וכאשר יצאו הקצינים מביתו של דוד, קרא המפקד את אנשיו ואמר להם: שמעו נא הקצינים, אמנם דוד ציוה אותנו כי לא נהרוג את אבשלום, אולם אנחנו נחליט אחרת. אתם יודעים כי אבשלום זה גרם לא פעם צרות לאביו המלך. גם הפעם כמעט והוא הצליח להרוג את המלך ולעלות על כסא דוד אביו, ואז מה היה בסופנו? על כן אנשי, אנא, עשו כאשר אצוה אתכם. עליכם להרוג את אבשלום ואז יבוא השלום על ישראל ולא נדע עוד מלחמה.

אנחנו נעשה כאשר צוית!, הבטיחו הקצינים ליואב המפקד הראשי של צבא ישראל.

והמלחמה בין צבא אבשלום לבין צבא דוד פרצה ביער. צבא דוד היה חלש ומספרו קטן היה בהרבה מצבאו של אבשלום. אנשי אבשלום אשר היו בטוחים בנצחון שלהם, יצאו שמחים אל הקרב והיו אצים רצים מעץ לעץ, כשהם מבקשים אחר צבא דוד המוכה.

ודוד עמד בתפילה אותה שעה, הוא התחנן לפני אלוהים כי ירחם עליו וכי ישמור את הצבא שלו מפני אבשלום וצבאו.

וצבא דוד נכנסו ביער בהחבא. המפקדים צוו עליהם למצוא להם מחסה בין העצים ומשם להמטיר חצים באויביהם.

ובין הקצינים הצעירים אשר בצבא דוד הנאמנים למלכם היו כמה נערים אשר היו גרים בעיר ירושלים ליד ארמון המלך. קצינים אלה זכרו יפה יפה את אבשלום. הם לא יכלו לשכוח כיצד היה זה הילד הגאה מגרש אותם מן הגן.

ואחד הקצינים אסף את אנשיו וסיפר להם כיצד גרש אותם אבשלום יום אחד מחורשת האלות. הוא תאר לפני אנשיו כיצד צוה אבשלום לאנשיו לכרות את עץ האלה ולהשאיר את זה האילן כרות ראש.

והוזכר אתה, התערב בשיחה אחד החיילים שגם הוא היה ביום ההוא, מה דובבו ענפי האלה? הם הבטיחו לנקום ברשע זה.

שמעו נא, אנשי! אמר הקצין לאנשיו. הבה נתחבא בין עצי האלה. אלה הענפים העבותים ישמרו עלינו. מצמרת העץ נשלח חצי מוות בצבא אבשלום.

נעשה כדבריך! מות לאבשלום! קראו החיילים כאשר חדרו ונכנסו בין עצי היער.

ואנשי דוד התפזרו ביער והחלו יורים חצים על אנשי אבשלום. המלחמה היתה קשה ונמשכה כמעט כל היום. בעזרת תכסיסיהם המחוכמים של חיל-דוד, הצליחו אנשי יואב המעטים לזרוע מוות בין

אויביהם הרבים. עד מהרה ראו אנשי אבשלום כי הם הפסידו את המערכה.

חבריה, לברוח! יצא הצו, וחיילים מצבא אבשלום החלו נסים ונמלטים איש איש לביתו.

לשוא ניסה בן המלך לעודד את אנשיו. הם המשיכו לברוח חיש מהר כי רצו לצאת את היער אשר המות מרקד בין העצים. הם רצו בין העצים, רצו ונפלו, כי הענפים והשרשים הרבים היו מכשילים אותם. חצי מות נשלחו מבין העצים עד כי רק מעטים הצליחו להמלט על נפשם.

ואבשלום אשר ראה כי עוד מעט והוא יתפש בידי אויביו, החליט לברוח גם הוא על נפשו.

אוצה, רוצה, פרדי! לאט אבשלום לפרד הנאמן שלו.

לבדו, באין איש עמו, דהר אבשלום על הפרדה שלו ביער אפרים. ובלי משים התקרב אבשלום אל עץ האלה, אלת המסטיק אשר גדלה ביער.

הנה הוא! הנה הוא מתקרב! לחשו הענפים אחד אל השני.

עלינו לנקום ממנו את נקמת האלה אשר צוה לכרות בהרי ירושלים – נהמו הענפים.

ובינתיים קרב ובא אבשלום. ועוד מעט הוא חולף עובר מתחת לעץ.

אותה שעה קרה הפלא.

הענפים אשר לאלה התכופפו פתאום למטה והחלו מזילים מתוכם מיץ לבן ודביק. הפרד אשר לאבשלום, רגליו כמעט דבקו לארץ. אבשלום אשר נבהל מאד כשראה כי הפרד עצר בריצתו, דפק בבהמה וזרז אותה כי תמהר לרוץ. הוא התרומם מעל אוכפו והחל מרביץ בלי רחמים בבהמה.

בקושי רב נעקרו רגלי הפרדה מן המקום בו עמדה והחלה אצה רצה. אולם במרוצתה לא הרגישה הפרדה כי בן המלך אינו רוכב עליה.

אבשלום, אשר כל גאותו היתה על שערותיו הארוכות, נשאר תלוי בין ענפי האלה. שערותיו הסתבכו בין הענפים והוא נשאר בין השמים ובין הארץ, כי הפרד חמק עבר מן המקום אליו נדבק לפני זמן מה.

לשוא נסה אבשלום לשחרר את עצמו מן הענפים.

עבדי יואב הדביקו אותו והרגו אותו. את גופתו השליכו ארצה וכסו אותה בגל אבנים.

ככה נקמה האלה אשר ביער אפרים את נקמתה של האלה אשר ביער יהודה. ענפי האלה הם אשר גרמו למותו של בן המלך הבוגד. בצל העצים, עצי אלת המסטיק, הוקם גל אבנים גדול, זו היתה המזכרת היחידה לאבשלום המת – “יד אבשלום” קראו לה. ואב לבנו היה מספר בלילות החורף את אשר קרה לאבשלום הגאה אשר העצים נקמו ממנו את נקמתם.

א

הרבה דברים יפים ומוזרים ראה יורם בטיול אשר טייל עם אביו אל עמק הירדן, היא ערבת ירדן.

יורם עמד נדהם למראה הארץ החדשה אשר נגלתה לפניו. אך יותר מכך התפעל למראה העצים בנושאי פירות גדולים וירוקים אשר גדלו בשפע בערבה. יורם לא יכול היה להאמין כי באמת ישנם פירות שונים ומשונים, פירות כה יפים אבל הם ריקים מכל. אביו של יורם קרא פירות אלה בשם תפוחי סדום.

והנה סיפור המאורעות מההתחלה ועד הסוף.

השנים – האב ובנו – יצאו במכונית אל עבר בקעת הירדן. הם עברו את ארץ ההרים והחלו גולשים יורדים לעבר המזרח. כבר מרחוק הבחין הילד בהרים כחולים אשר נראו כאילו הם רועדים בצהרי היום.

אלה מה הם? שאל הילד.

הרי עבר הירדן הם אלה. הללו הם הרי הגלעד, הסביר האב.

אלה הם הרי הגלעד אשר נזכרו בתנ"ך?, ההרים אשר מתוכם התהלכו יפתח ואליהו? שאל הילד ועיניו הזהירו בברק אש עמוקה, אש של סקרנות של התלהבות לזכר הסיפורים היפים אשר שמע לא פעם מפי אביו בשעות הפנאי.

נכון מאד! השיב האב, באלה ההרים, בבקעות ובעמקים, היו מתהלכים לפנים רועים מישראל והולכים אחר צאנם. כאן היו חקלאים עבריים חורשים את אדמתם וכאן בהרים היו לפנים גדלים כרמים לרוב. אשר מן הענבים שלהם היו סוחטים מיץ ליין המשמח לב האנשים.

ובינתיים, דוהרת המכונית, אצה רצה בכביש. הכביש משונה הוא עד מאד. אין הוא מתוח בקו ישר, אלא הוא נפתל ומסתובב ממש כנחש. הנה הוא כנראה לפניך והוא משחיר בין אבני הסיד הלבנות ופתע הוא נמשך לאורך נחל חרב בין שני הרים ענקיים הסוגרים עליו מכל צד בסלעים איומים.

שעה ארוכה נמשכה הנסיעה המשונה בין הרים מוזרים שהיו עשויים בצורות משונות.

ופתע ההרים כאלו נסוגו אחור, נמלטו ונעלמו והמכונית החלה אצה רצה בכביש חלק ישר כסרגל כשהיא עושה דרכה במישור ישר אשר הרים מקיפים אותו משני הצדדים. אולם הם נראו רחוקים מן העמק בו החליקה המכונית.

ועתה הננו בעמק הירדן הודיע האב.

והיכן הוא הירדן? שאל יורם.

גם אותו תראה, חביבי, השיב האב.

ויורם – הוא לא חדל להתפלא מהמראות המשונים אשר נגלו לפניו בארץ החדשה. הוא לא יכול היה להבין מדוע כה שומם האזור כולו? מדוע אין כפרים ואין כאן מקומות ישוב? כל הכיכר היתה חשופה. לא נראו עצים, לא נראו שדות מעובדים. פה ושם נראה עץ בודד, אך גם הוא ניכר היה כי אינו מרגיש עצמו בטוב. ענפיו היו דלים. עליו היו קטנים וזעירים והוא עצמו נראה עלוב למדי.

ופתע והנה ראה יורם ליד הכביש עצים רבים והללו אינם נמוכים כלל והם מקושטים בעלים גדולים ופה ושם הבחין יורם גם בפירות גדולים ונאים.

אבא! הנה פרדס! ראה כמה עצים רבים פה! ומה הם הפירות שעליהם?

הנח! אין זה פרדס ואין אלה עצי פרי!, השיב האב אשר מיהר להגיע אל העיר הסמוכה.

אבא, עצור רגע! אני רוצה לקטוף מן הפירות. אני כבר צמא. תן לי ליהנות מן הפירות הללו – הפציר הילד.

מה? לטעום מן הפירות הללו, שטויות, בני! הלא אמרתי לך שהללו אינם ראויים לאכילה.

בכל זאת! אנא עצור! התחנן הילד.

בקול חריקה נעצרה המכונית ליד קבוצת עצים. יורם קפץ החוצה והחל אץ רץ על פני מחשוף האדמה הלבן. הוא הגיע אל העץ ונהנה למראה העלים היפים הגדולים שנדמה כאלו הם משוחים בדונג. ביחוד משכו תשומת לבו של הילד הפירות הגדולים המוארכים שנראה כאלו אתרוגים הם. בקושי רב הצליח יורם להגיע אל אחד הפירות ולקטוף אותו.

מיץ לבן דומה לחלב סמיך מילא את כפות ידיו של יורם. מיץ זה נזל מן הענפים אשר אותם שבר הילד בחפזו להגיע אל הפרי.

איזה יופי! מלמל יורם, פרי נהדר! הוא ניסה להגיש אותו אל פיו ולנעוץ בו את שיניו.

לא! חלילה לך! אל תעשה זאת! נשמע קולו של אביו, אסור לאכול פירות אלה. הם מלאים רעל.

לשמע המלה רעל, מיהר יורם להרחיק את הפרות המוזרים מעליו. בינתיים ניגש האב אל בנו, לקח מידו אחד מן הפירות וקלף את קליפתו.

נוצות, נחשונים של שערות, נוצות פרפרים זוהרים, חמקו ויצאו מן הפרי ואחדים מהם החלו נישאים באויר הלוהט של בקעת הירדן. יורם היה נדהם מן המראה אשר ראה. מעולם לא ידע שישנם פירות שהם ריקים ובתוכם שוכנים צפופים ודחוקים נוצות ופרפרים משונים כאלה.

מה זה?, תמה יורם.

אלה הם תפוחי-סדום – השיב האב.

תפוחי סדום? מה פירושו של זה? שב וחקר הילד.

פשוט מאוד, השיב האב, אלה הם תפוחים של סדום. הלא בחור גדול אתה ויודע אתה את הכתוב בספר התנ"ך. ובכן כאן בעמק הירדן, הרחק הרחק דרומה, היתה לפנים עיר גדולה. עיר של רשעים רודפי בצע, סדום קראו לה.

ואת סדום זו הפך האלוהים והחריב אותה כי אנשיה היו רעים וחטאים – המשיך יורם, אבל אינני מבין, מה זה נוגע לעצים אלה? מדוע זה נקראים פירות אלה בשם תפוחי סדום!

פשוט מאד! פירות אלה אינם פירות כלל, הם ריקים ומטעים במראם היפה את הבריות ממש כמו שהיו אנשי סדום. ונוסף לזאת היו פירות אלה גדלים בדיוק באותה ארץ בה היו מסתובבים אנשי סדום החטאים. רצונך ואספר לך סיפור ובוודאי תבין מדוע זה נקראים עצים אלה בשם זה.

סיפור! בבקשה! לזאת אני מוכן ומזומן תמיד!, השיב הילד.

חייך האב לשמע הדברים אשר השמיע בנו ואמר: לא חביבי! חכה קצת, הבה נגיע לעיר, נאכל קצת, ננוח ובגן העיר אספר לך את הסיפור אשר שמעתי לפנים על התפוח מסדום.

ב

לאחר הארוחה ולאחר מנוחה קצרה התישבו השנים בגן העיירה השקטה וליד פלג מים שהיה מגלגל את מימיו בשקט, החל האב לספר את סיפורו על התפוח מסדום.

סדום היתה יושבת בדרומו של ים המלח. לפנים, אמר האב, היתה סביבתה של סדום פוריה מאד ועשירה. ארץ זו היתה מגדלת עצים לרוב. ירקות לרוב והעיקר: באדמת סדום היו אוצרות של זהב ואבנים טובות. אנשי העיר היו עשירים מאד מאד. אולם במדה שהאנשים הלכו והעשירו, בה במדה הפכו האנשים להיות אכזרים, רעים וחטאים.

אמרו אנשי סדום: למה לנו לתת מכספנו אנשים זרים? למה לנו לפרנס עניים ועוברי אורח? הבה ונחליט כי אסור לאדם בן סדום להאכיל עני ולתת לחם לעובר אורח.

עדיין לא היו אנשי העיר שבעים רצון. הם חששו שמא לא יעמדו בני סדום בהחלטה זו. מה עשו: תקנו תקנה שצריך להסתיר את סדום מעין בני אדם.

איך אפשר לעשות זאת?, שיסע יורם את אביו בשאלה.

תיכף תשמע– השיב האב – קודם כל נטעו אנשי סדום עצים לרוב מסביב לגבולות העיר ושדותיה. ומרוב העצים אי אפשר היה לראות את הארץ כולה. ועתה, כיון שהעצים גדלו, אמרו אנשי העיר, הבה ונסתיר גם את הדרכים לעירנו!

אמרו ועשו. אנשי סדום הרסו את כל הכבישים שהיו מוליכים לעיר והם עצמם היו עוברים בדרכים נסתרות אשר שום אדם לא ידע אותם.

ומה יהיה אם איש סדום יגלה את הדרך הנסתרת לאחרים!

ואולי יביא אתו אורח מן החוץ?, שאל יורם.

גם על זה חשבו אנשי סדום הרשעים – השיב האב. הם הושיבו שומרים בכל הדרכים הנסתרות. והיה כאשר נראה אורח הבא לעיר, מיד היו השומרים מודיעים על כך למשטרה אשר בסדום. האורח בבואו מיד היו בני אדם מקיפים אותו, אומרים לו שלום! שואלים אותו מה רצונו? לאן הוא רוצה ללכת? ועוד ועוד מיני שאלות. רצו השוטרים לדעת: האם יש לו, לאורח, קרובים? האם יש מי אשר יעזור לו לזר?

והאורח! זה המסכן היה מסתובב בעיר ואולם איש לא רצה לקבל אותו. יש והיה האורח נכנס לאחד הבתים ומבקש: אולי יש לכם מקום ללון?

חבל! חבל מאד! אנחנו מצטערים מאד!, היו האנשים משיבים בקול מעורר רחמים. דוקא היום נשברה המטה שאנו מציעים לאורחים, כבר קראנו לנפח שיבוא לתקן, אבל הוא מאחר. אולי תבוא מחר, או מחרתיים.

אם כן – אשכב על הרצפה, הלא תוכלו בודאי לתת לי שמיכה. זה יספיק, חם בחוץ.

מה? חס ושלום! לא יעשה ככה במקומנו. האם חושב אתה כי אנו כל כך אכזרים להשכיב אורחים נכבדים על הארץ? ומה יהיה אם תתקרר חלילה? לא, אורחנו החביב. בוא מחר ותראה שאנו נסדר לך מקום טוב, רך ונוח לשינה ובינתיים נסה להסתדר במקום אחר.

ככה היו אנשי העיר הרחמנים עונים לאורח שלהם אשר היה עוזב אותם ומפיו נמלטות קללות קשות על אנשי סדום הרעים.

ואם היה מנסה האורח לבקש מעט לשתות, מה היו עונים לו? אנו מצטערים מאד. אבל רק היום חדלה הבאר לתת לנו מים. אין אפילו טפה אחת בבית, ושואב המים, זה המספק לנו מים לשתיה, התעצל ודוקא היום טרם הביא מים.

ביחוד היו השומרים משגיחים על האנשים לבל יעזרו בגנבה לאורחים באוכל או בשתיה.

פעם הגיע עני אחד לסדום. היו כל אנשי העיר סוגרים בפניו את הדלתות ולא נתנו לו לאכול או לשתות. היה העני המסכן מתהלך ברחובות והוא רעב וצמא והוא מתחנן לפני האנשים: אנשים! האם אין בכם אפילו אחד אשר ירחם עלי? האם כולכם לב אבן בכם?

אותה שעה עברה נערה וראתה את העני שוכב על הארץ ועוד מעט הוא ימות מרעב וצמא, מה עשתה? היא חזרה הביתה, לקחה את כד המים ואמרה לאמה: אמא! אני הולכת למעיין לשאוב מים חיים.

לכי, בתי, השיבה האם. בינתיים לקחה הבת בגנבה מעט לחם. מעט ירקות ופירות ושמה בכד. יצאה הבת החוצה, עברה ליד העני וקרצה לו בעינה כי ילך אחריה, אל מחוץ לעיר. כאשר יצאו השנים את העיר, מיהרה הנערה והגישה את המזונות שהיו לה לעני ותיכף ומיד נעלמה. היא פחדה שמא יראה אותה מישהו מאנשי סדום או מן השומרים.

העני אכל לשובע והודה לנערה על הטוב אשר עשתה עמו.

והנערה, היא שמחה מאוד על החסד אשר עשתה עם זה העני. מאז היתה הנערה מביאה לעתים קרובות אוכל ומים לעני ואיש לא ידע מזה.

ואנשי סדום היו מלאים תמהון והיו שואלים את עצמם: עני זה מדוע עודנו חי? מדוע זה טרם מת? מה? כלום יכול הוא לחיות בלי אוכל ובלי שתיה? בודאי מאכילים אותו? החליטו השומרים בעיר.

ובכן יצאו השומרים לרגל את העני, לראות מי הוא העובר על חוקי סדום ומאכיל עניים.

השומרים גילו את “הפושעת”. הם ראו כיצד הנערה יוצאת וכדה על שכמה. הם ראו כיצד היא נותנת לו את האוכל וכיצד היא משקה אותו מים בין העצים המרוחקים.

אותו יום נאספו שופטי סדום והחליטו לאמור: נערה זו שעברה על החוקים של העיר אחד הוא דינה: להשרף חיים.

למחרת היום נאספו כל אנשי סדום לככר המרכזית אשר בעיר וראו כיצד הנערה יוצאת להשרף.

וכאשר החלו לשונות האש אוכלות וטורפות את הנערה, פרצה זו המסכנה בקריאה: אלוהים שבשמים! זה אתה שותק? מדוע זה אינך עושה שפטים באנשי העיר החוטאים?

ורבון העולמים שמע את קול צעקת הנערה והחליט, אני ארד ואראה האם באמת כה חטאו אנשי סדום?

האלוהים ירד מכסא כבודו והחליט להכנס לסדום. התחפש הקדוש ברוך הוא והופיע לפני אחת הדרכים הנסתרות בלבוש הולך רגל לבוש קרעים.

מיד הקיפו אותו שומרים והחלו חוקרים ושואלים אותו: לאן אתה הולך, חביבי? מה רצונך בסדום. האם יש לך מכרים?

והאורח המתחפש השיב קצרות: אין לי קרובים, אין לי מכרים, רוצה אני לטייל קצת בסדום. שמא יכולים אתם להראות לי היכן אוכל ללון?

ללון בסדום? אנו מצטערים מאד! אין מלון בסדום ואנו מיעצים לך לשוב אל מקומך אשר ממנו באת, כי כאן בעיר זו לא יעזור לך שום אדם – השיבו השומרים.

ננסה, השיב האורח.

החל האורח מסתובב ברחובות ומתחנן לאנשים: אנא, תנו לי ללון בביתכם.

אין לנו מקום ללון, היו האנשים משיבים. אצלנו אין מקום פנוי ואין אנו מזמינים לביתנו אורח פורח אשר יוכל לגנוב את כלי הבית היפים שלנו.

אולי אוכל לקבל משהו לשתות, לאכול?

אנחנו לא מאכילים קבצנים, עצלנים המחזרים על הפתחים – לך לך מארצנו – היו האנשים משיבים.

ככה התהלך האורח ימים אחדים ואיש לא האכיל אותו. איש לא השקה אותו ואיש לא שאל ולא דאג לו.

השומרים בסדום עוקבים אחר האורח ומרגלים אותו. הם לא סרו ממנו אף לרגע אחד.

האורח רגליו כושלות והוא אין לו כוח עוד לעמוד על רגליו. לשונו יבשה והיא כמו בול עץ ומים אין לו להרטיב את פיו.

שכב הארח בצדי הכביש ועוד מעט והוא נופח את נשמתו מרוב צער, כאב ורעב.

הבה נחמוד לנו לצון קצת, אמרו השומרים איש לרעהו.

מה עשו? אחד השומרים לקח תפוח יפה ונאה, חתך אותו לשנים, הוציא את תוכו ומילא אותו בצמר גפן רך, לבן, ויבש. אחר הדביק את שני החלקים אחד אל השני ואמר לחבריו: ראו, הנה אני אגיש את הפרי הזה לעני. הוא ינעץ את שניו בתוך התפוח הרך, יבלע את הכתנה וזו כשרק תכנס לתוך בית הבליעה, מיד הוא יחנק וימות.

באמת זה רעיון! שמח השני ואמר: אני אביא לו כד, כד מלא חומץ. המסכן ירצה לשתות, החומץ יכנס לתוך פיו ויצרוב וישרוף את אבריו וימות מיתה משונה.

בואו ונראה כיצד יתפתל זה הקבצן ביסוריו, כיצד ימות ולא יחיה עוד! זרזו האנשים הרשעים איש את רעהו ולממציאים הם אמרו: מיהרו ועשו כאשר דברתם.

העני אשר שכב כמו מת רעב וצמא, ראה לפניו לפתע פתאום כיצד אנשים נגשים אליו. האחד מגיש לו פירות נאים על טס והשני מביא כד מים להשקות אותו והוא מתפלא ואינו מאמין למראה עיניו. הוא משפשף את עיניו ושאל את עצמו: מה זה? האם אני חולם? האם אנשי סדום החליטו להיטיב את דרכם?

למראה האנשים הבאים, אורו פניו אל המתחפש. הוא חשב, בני טובים! רק שקר העידו בכם. כנראה שלא כל אנשי סדום הם רעים וחטאים. הנה גם בעיר הזו נמצאו בני אדם טובים אשר מרחמים על העניים הרעבים.

והמשלחת התקרבה אל העני והאחד שמתוכם אמר לו לעני: אישי הטוב! רואים אנו כי רעב הנך, אנא, אכול ושתה. הנה הבאנו לך פירות טובים ומתוקים. הנה לך מים קרים ורעננים. אכול ושתה, ותרגיש את עצמך רענן וטוב.

והעני – הודה לאנשים, חטף ולקח את אחד התפוחים ומהר מהר נעץ את שניו בקליפת התפוח היפה.

ופתע הרגיש האורח את אשר עשו לו האנשים. הוא ירק חיש מהר את אשר בלע. הוא הסתכל בפרי המלא צמר גפן ואחר באנשים והבין מיד את מחשבתם של הרשעים.

ואז ראו האנשים לתמהונם מראה אשר לא ראו אותו מעודם.

מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, פשט את בגדי העני אשר היו על בשרו. הוא גדל לפתע פתאום ואחר נעלם ולא נראה יותר רק מבעד לענן אשר נראה במקום בו עמד ההלך העני, גלגל האֵל את דברו. ודבריו של האל הדהימו והפחידו את השומרים ואת לבות כל אנשי סדום.

וכה אמר האל: אכן! עתה ראיתי כי באמת רעים וחטאים אתם, אנשי סדום. עתה ידעתי כי באמת לא הוגד לי אף חצי מן הרשעות שלכם, ולכן: אתם ביקשתם להסתיר את העיר שלכם מעיני זרים, כן היה! מעתה נסתרת ושוקעת תחת גלי הים תהיה עירכם. אתם תיעלמו ולא תיראו יותר. העיר על אנשיה הרשעים תטבע ולא תוסיף להיראות עוד. זאת ועוד: את השדות הפוריים אשר לכם, אזרע מלח. גפרית ומלח יכסו את הארץ, צמחים לא יגדלו באדמת מלח זו. אש תצא מן השמים ותאכל את כל העצים אשר גידלתם.

ואל האיש הנושא את הטס ובו הפירות, פנה האל ואמר: אתה רשע, שקרן ופושע, אתה רצית להמית אותי בפרי המזוייף אשר הגשת. הנה זאת אעשה לכם. אני אצוה את האדמה הזאת לגדל עצים, עצים אשר ישאו פירות גדולים ירוקים צהבהבים אשר קליפתם תהיה נאה ויפה, אולם תוכם יהיה ריק ומלא צמר גפן. אנשים יפתחו את הפירות, יראו את אשר בתוכם ויזכרו את אשר רצית אתה לעשות לי.

ככה אמר האל פתאום ירדה אש מן השמים ואכלה את העיר ואת כל אשר מסביב לה. גלי הים עלו לפתע פתאום ובלעו את המקום שהיה כבר תל שממה. סדום נעלמה ואיננה עוד תחת השמים. גלי ים המלח מכסים על סודה של העיר. בסביבות הים רובצים גושי מלח אדירים. צמח לא יעלה עליהם. רק פה ושם לרגלי הר המלח ולאורך עמק הירדן עולים לפרקים עצים המגדלים פירות גדולים ויפים ואשר תוכם מלא צמר גפן, המון העם, הרועים בערבה יודעים את העצים הללו ויודעים מה טיבם של הפירות. הם קוראים להם בשם “תפוח-סדום” וברצון מספרים הם לעוברי דרך כיצד נוצרו פרחים אלה.

הם ראויים לעונש כזה, אמר יורם לאביו אחר ששמע את ספורו זה. ואת “תפוח-סדום”, אמר הילד, אקח עמי, אביא אותו לבית הספר ואספר לחברי את הסיפור ששמעתי מפיך על זה העץ המוזר אשר פירותיו קרויים בשם “תפוחי סדום”.

א

להקת צפרים ירדה לפתע בערב קיץ על אדמת ישראל. צפרים אלו צהובות והיו דומות מאד מאד לנחליאלים.

ראה אותם לראשונה יורם הקטן שהיה מטייל בסביבות הפרדס. היה יורם מתפלא מאד למראה ציפורים אלו המשונות.

צפורים אלו מה הן? שאל עצמו הילד. האם אלה הם נחליאלים? ולמה איפוא הם צהובים?

שעה ארוכה היה יורם מסתכל בתשומת לב רבה אל אלה האורחים ולבסוף החליט: בודאי שאלה הם נחליאלים, כי הלא זנב ארוך להם והם מניעים אותו בלי הרף ממש כמו הנחליאלים.

אבל בכל זאת אין הללו נחליאלים רגילים, החליט הילד, ודאי שונים הם מן הנחליאלים הלבנים, אין ספק כי הם בני מין אחר.

אספר על זאת למורה. הוא ודאי יסביר לי את הדבר, החליט יורם והלך לו לדרכו.

ובאמת היו אלו הצפורים נחליאלים צהובים. נחליאלים אלה באים לארצנו מארצות הצפון הרחוקות. שם באירופה הולכים הימים ונעשים קצרים והנחליאלים המסכנים העסוקים כל היום ברדיפה אחר יתושים וזבובונים, לפתע מתחילים הם להרגיש כי בא הלילה ובטנם ריקה והם רעבים מאוד מאוד.

וככה קרה לקבוצת הנחליאלים שלנו אשר אותם ראה יורם. כאשר הרגיש ראש קבוצת הנחליאלים כי המצב קשה וכי חבריו וידידיו רעבים הם ומתגעגעים למעט יתושים, הבין זה כי בא החורף וכי עוד מעט לא יהיה אוכל בארץ מולדתו.

ידידי, פתח ואמר ראש הקבוצה. הנה זה לנו ימים אחדים שאנו הולכים לישון והבטן שלנו ריקה. אין כבר להשיג יתוש שמן ואף הזבובים הקטנים שהיו כה טעימים, גם הם עוד מעט ייעלמו.

אמא שלי סיפרה לי, אמר נחליאלי קטן אחד, כי צריך למהר ולפרוח מן המקום הזה. היא אמרה כי שמעה מפי אמא-הסבתא שלי, כי פעם אחת נשארו כמה נחליאלים שם באחת מן הארצות אשר בצפון. לימות החורף אז החל פתאום יורד שלג לבן. השלג כיסה את הארץ כמו בסדין לבן ועבה.

השלג כיסה תחתיו את הכל והנחליאלים המסכנים קר היה להם ולא היה להם מה לאכול, סיפר בן הנחליאלים הצעיר.

ומה היה עם הנחליאלים האלה?, מיהר ושאל אחד הצעירים.

מצבם היה יכול להיות רע מאוד. הם ודאי שהיו מתים אחד אחד כי לא היה להם מה לאכול, אולם קרה להם נס ובני אדם ריחמו עליהם, השיב הנחליאלי המספר:

בני אדם ריחמו עליהם?, התפלאה נחליאלית ירקרקה חמודה. אף פעם לא שמעתי שבני אדם ההולכים על שתים יהיו רחמנים. אמא שלי הזהירה אותי כל הימים לאמור: הזהרי והזהרי, בתי, אל תתקרבי לבתיהם של בני האדם! ראית בן אדם – הסתלקי תיכף ומיד וברחי מפניו. הוא יכול להרוג אותך ואז די! חסל יתושים. חסל סדר הימים היפים והטובים על פני האדמה.

וכיצד עזרו האדם לנחליאלים?, חזר ושאל נחליאלי אחד את הציפור המספרת.

שוב פנו העינים אל הנחליאלית המספרת וזו החלה לדבר; הצפורים היו עיפות, נפלו ארצה בקושי יכלו לזוז מן המקום. הדבר היה ליד כפר אחד השוכן לרגלי ההרים. תושבי הכפר הרגישו במחנה כבד של נחליאלים וראו כי אלו מסכנות הן ואין בהן כוח לעמוד על רגליהן. מיד צלצלו בפעמונים. כל אנשי הכפר יצאו אל השדה והחלו אוספים את הצפורים המסכנות. הם הכניסו את הצפורים לתוך כלובים ענקים, האכילו אותן, השקו אותן וחממו אותן היטב ולעת בוקר העבירו אותן לשדה אחד גדול. שם חכתה צפור נודדת ענקית, הנחליאלים הוכנסו לתוך בטנה של הצפור, נשמע רעש ופתאום הרגישו הצפורים כי הן מתרוממות גבוה גבוה מעל פני האדמה. לאחר שעות אחדות, החלה הצפור הענקית יורדת על פני האדמה, הכלובים הוצאו מן הבטן של הצפור ובני אדם טובים פתחו את הכלובים והנחליאלים פרשו כנף ועפו להם לאור קרני השמש שהיו מחממות וטובות. שם היה מזון רב והצפורים הקטנות שהיו כמעט מתות מקור, התעוררו ושבו לחיים.

זהו סיפור מוזר מאוד! אמר ראש קבוצת הנחליאלים. מעולם לא שמעתי שבני אדם עשו טובות כאלה לאחינו ולאחיותינו.

בודאי שישנם גם בני אדם טובים, התערבה נחליאלית זקנה, שהיתה מצייצת בקולה הדק והצרוד.

אבל בכלל אני מיעצת לכם להזהר מפני בני אדם, ביחוד צריך להזהר מפני אנשים אשר להם מקלות שמשמיעים רעש גדול. במקלות אלה הם מפזרים אש ועשן והרבה צפורים נופלות מן האש והרעש והן מתות.

חבריה! הפסיק ראש הקבוצה את המדברות. למה לנו להרבות בפטפוט. הלא אנחנו התאספנו כאן כדי להחליט מה לעשות. הנה עוד מעט יבוא הערב ועל כן הנה אני מציע לכם זאת: הבה נצא מחר בבוקר השכם לדרך. בשנה שעברה יצאתי עם הורי, הם יצאו בתוך מחנה כבד ועזבו את הארץ הזאת. הם טסו רחוק רחוק. הרבה ימים נמשכה הטיסה עד אשר הגיעו אל ארץ כמה וטובה ושם היו יתושים לרוב, ואנחנו מילאנו את כרסנו בבשר טוב וטעים. אף אתם היו מוכנים, מחר אנו יוצאים לדרך. אני זוכר את המסע ואני אהיה המדריך שלכם.

מוכנים ומזומנים, קראו הצפורים. אנו רעבים כאן ואין לנו מה לעשות בארץ זו. השמש כמעט ואין רואים אותה יותר, קר לנו ואנו רועדים מקור, אנא, ראש קבוצתנו, שא אותנו מכאן. אנו מוכנים לטוס אחריך לכל אשר תוליך אותנו.

למחרת הבוקר החל מסע הנחליאלים הצהובים.

בשמחה וגיל יצא המחנה. הם התרוממו באויר ונופפו בכננפיהם במהירות רבה. דומה כאילו אמרו הצפורים: שלום שלום לכם, היערות, הנחלים והיתושים. אנו הולכים אל ארץ חדשה, מקום שם נמצא אוכל לרוב.

תחילה היה המסע מעניין. מפעם לפעם היו הטייסים יורדים לנוח על פני האדמה. יש והאדמה היתה מקבלת את פני האורחים בסבר פנים יפות, יש והם מצאו יתושים לרוב, מים טובים ובצל העשבים היבשים מצאו הצפורים מנוחה טובה. אך יש והנוסעים לא היו מוצאים מנוחה לרגליהם. הם לא מצאו מזון והיו מוכרחים לברוח מן המקום מהר מהר כל עוד היה כוח בכנפיהם.

מתי כבר יבוא קץ למסע זה? שאלו הצפורים את המנהיג. אנו עיפות ואין לנו כוח להמשיך לטוס.

הלא אתה הבטחת לנו כי תוליך אותנו אל ארץ טובה, ארץ אשר בה זורמים מעיינות מים טובים ומתוקים ושם ישנם יתושים לרוב, שאל ברוגז נחליאלי אחד.

מחר, מחרתיים!, השיב המנהיג בעצב. דעו לכם כי הדרך הקשה ביותר עודנה לפנינו, עליכם לאסוף כוח ומרץ, זכרו כי סוף כבוד לבוא. אתם עוד תזכו לראות שמש יפה, מים רבים ומזון בשפע.

ואכן: יום אחד בשעות הצהרים, כאשר היו הצפורים עייפות, החליטו כמה מן הצפורים לרדת מטה.

המנהיג! פנו ואמרו הצעירים שבחבורה: הבה נרד לנוח קצת.

לרדת? השיב המדריך, היכן לרדת? השתגעתם? הסתכלו למטה ותראו מה מתחת לכם.

מה זה?, שאלו הצפורים והסתכלו אל מה שנעשה ממש מתחת להן. הלא אין לראות שום עץ ושום עשב, הכל כה כחול למטה ואין שום זכר לירק.

מה זה נוצץ שם מתחתינו? שאלה נחליאלית צעירה.

והמנהיג השיב: אנו טסים עכשיו מעל פני הים.

מים! צעקה נחלירלית אחת בשמחה; הרי זה מצוין, נרד ונשתה מן המים האלה ונשיב את נפשנו.

לא נרד, השיב המדריך באנחה. מים אלה מלוחים הם ומי שישתה מהם ימות תיכף ומיד. עלינו לאסוף כוח ולמהר, למהר לעבור את הים. אם לא נצליח הערב לעבור את הים ולהגיע אל היבשה כי אז אבדנו כולנו.

שמעו הטייסים הקטנים את הדברים הקשים ולבם נפל בקרבם.

עברה שעה, עברו שעתיים ועדיין השטיח הכחול לא נעלם.

אנו רוצים לשתות! נאנחו הצפורים.

אני מתעלפת, צרחה נחליאלית, מים תנו לי.

אנחנו יורדים ארצה, הודיעו צפורים אחדות.

לא לרדת! עוד מעט נראה את היבשה ונרד – צוח המפקד.

לא נשמע בקולך! נרד!, צעקו כמה צפורים.

אז התחלקה הקבוצה לשנים. כמה צפורים היו עייפות, החליטו לרדת ולנוח קצת כי לא היה להן כוח להמשיך במעופן.

רדו אם אתם רוצים למות, אבל אני לא ארד. הודיע בתוקף המנהיג.

ככה נפרדה קבוצה קטנה מעל הנחליאלים ולא חזרה עוד.

עוד זמן רב היו הצפורים עפות בשמים וחשבו כי הנה הנה יפגשו עם חבריהן, אך אלה לא נראו יותר… גלי הים בלעו את הצפורים המסכנות והן נעלמו לעולמים.

הנה! רטן המנהיג, זהו העונש של אלה אשר לא יאמינו לי, שלא ישמעו בקולי.

מי יודע מה היה בסופם של הנוסעים אילו לא הרגיש פתאום ראש הקבוצה כי הנה היבשה נראית כבר מתחת לרגליהם.

חבריה! צרח המנהיג, אנו יורדים! הנה אנו רואים כבר את היבשה.

הבשורה כי עברה הסכנה וכי רואים את היבשה, הביאה שמחה ללבותיהם של המסכנים הקטנים.

אמת דברת, המנהיג? שאלה צפור קטנה. אנו נוכל לרדת לנוח קצת ולשתות מעט מים? בחיי שכבר אין לי כוח לטוס, נאנחה הקטנה.

עייפים ויגעים ירדו הנחליאלים על פני האדמה. הם לא שמו לב לנעשה סביב להם. הם שכחו אפילו כי יש לפחד מפני האדם ההולך על שתים. רבות מן הצפורים השתרעו על פני העשב הירוק וככה שכבו זמן מה עד אשר היה להן הכוח לקום ולעמוד על רגליהן. היו צפורים אשר מיהרו לגשת אל ברז המים להרטיב את לשונן היבשה ואחר הן מיהרו למצוא להן מחסה אי-שם בפינה, בצל העצים שגדלו בקרבת מקום, ליד ברז המים.

היו צפורים אשר מיהרו לעצום עיניהן אף כי היו רעבות וצמאות כי בא הלילה והן היו יראות מאוד מאוד את החושך. ככה עבר הלילה הראשון על הנחליאלים אשר ירדו על אדמת ישראל.

זו היתה קבוצה אשר ראה יורם הקטן לעת ערב.

ב

למחרת בבוקר כאשר התעוררו הנחליאלים הצהובים משנתם, ראו הנוסעים האורחים והנה נמצאים בפרדס אשר עצים ירוקים נושאי תפוזים גדלים בו.

הפרדס התמלא מיד שאון צפצופים וציוצים של בעלי הכנפיים הצהובות. הם עפו הנה והנה וחפשו להם מזון להשיב את נפשם.

להקה קטנה של נחליאלים גילתה תעלת מים העוברת בתוך הפרדס בין העצים. חיש מהר החלו בעלי הרגליים הארוכות מנתרים, אצים רצים לאורך המים הנוצצים לאור השמש.

הנה ראה אחד הנחליאלים יתוש זעיר במרחק מה ממנו. הוא מיהר לרוץ אל הטרף, פתח לרוחה את מקורו ואחר סגר אותו חיש מהר. הוא תפס בפיו יתוש ובלע אותו אל קרבו.

עד מהרה נשמעו פה ושם ציוצים המודיעים בשמחה כי באמת רב פה המזון כי טוב-טוב להתרוצץ כאן בין העצים.

אותו היום היו הנחליאלים אצים רצים והיו ממלאים את בטנם באוכל לרוב. הם הסתכלו בתמהון אחר הפועלים אשר באו לפרדס במעדריהם היו פותחים פה ושם את העוגיות מסביב לעצים. העוגיות התמלאו מהרה מים ועל פני המים נראו יתושים לרוב. לאט לאט למדו הצפורים לדעת כי אין כל סכנה נשקפת להם מן האדם ומן המעדר אשר בידו והן היו הולכות בעקבותיו ומצייצות ומשוררות לו בעבודתו.

כאשר היתה העוגיה מתיבשת מן המים אשר בלעו באדמה היו הנחליאלים מעיזים להכנס פנימה ולצעוד ברגליהם הדקות בתוך הבוץ הקריר והרך.

ולעת ערב, כאשר ירדה השמש, התאספו הנחליאלים ללינת לילה. הם מצאו להם מקלט בצל העצים והיו יושבים על הענפים הדקים העמוסים בפירות עגולים, פירות הדרים.

ומה? שאל ראש הלהקה. האם טוב המקום בעיניכם?

יש כאן יתושים לרוב! השיבו הנחליאלים.

אבל ראה נא המנהיג, הלא הכל פה כה מוזר. רק עצים לרוב גדלים פה, אבל אין לראות לא פרח ולא ירק. ראה מה שומם הוא מראה השדה הסמוך. האם חושב אתה כי כאן נוכל לבלות את הימים הבאים עלינו? ככה שאלו הנחליאלים את מדריכם הטוב.

עוד שעה ארוכה נשמע קול פטפוטם של הנחליאלים אשר סיפרו זה לזה על כל אשר ראו ואשר עשו. כולם כולם התאוננו קשה על כי אין לראות פרח בשדות.

אותה שעה עבד צמחיאל המלאך על פני השדות והגנים. הוא עמד בקצה הפרדס והקשיב לדברי הנחליאלים. הקשיב המלאך הטוב ואמר בלבו: הבה אשמח במקצת את לבותיהם של הנחליאלים המסכנים. צפורים אלו באו מארץ רחוקה, למה זה יראו אלה את אדמת ישראל והיא כה שוממה ללא פרח וללא כל צמח.

אמר ועשה.

מיד ירד המלאך על פני אדמת הפרדס. גחן לאדמה והכה עליה פעמים אחדות בשרביט אשר בידו. וכה אמר המלאך לבצלים באדמה.

פרחי! פרחי! אתם הנכם ישנים? מדוע לא תתעוררו? האם לא ראיתם כי כאן שליחי הסתיו הראשונים? הנחליאלים הצהובים באו מן הצפון הרחוק והמחנות שלהם ממלאים את הפרדסים הירוקים, הגיעה השעה שגם אתם תקומו ותקבלו בסבר פנים יפות את הורחים שלכם.

והמלאך סיפר להם לצמחים הבצלים הישנים באדמה את כל הדברים אשר שמע מפי הנחליאלים. הוא אמר לצמחים: מי מכם יצא לקשט את פני האדמה? מי מכם יראה את הנחליאלים לראשונה?

יצא הכדן! קראו הצמחים פה אחד, הילדים קוראים לו כדן בשם “פעמון-הגשם”, פעמוניו הקטנים והסגולים של הכדן הם הם מבשרי הסתיו הראשונים. כאן בשפלה בין הפרדסים יהיו פעמוניו אלה מבשרים לכל הילדים הקטנים והגדולים כי הנה קרב ובא הסתיו, הגשם מתדפק ועוד מעט והוא ירוה את האדמה הטובה. ובצל הכדן אשר היה חבוש היטב היטב בבגדיו-גלימותיו שמע כי באו הנחליאלים ומיד החליט ואמר לצמחיאל: אני מוכן לצאת מן האדמה, אני מוכן לעלות ולהיות חבר לנחליאלים הצהובים מבשרי הגשם הראשונים.

ולמחרת כאשר אך פתחו ראשוני הנחליאלים את עיניהם והנה הם ראו לשמחתם כיצד בוקעים ועולים פה ושם גבעולים מן האדמה. תחילה היו העלים אדמדמים ואחר הפכו אט אט ירוקים וצרים.

והגבעול – הוא התרומם למעלה למעלה ואחר החל מתמתח ומתפתח והוא מוציא ממנו כדים קטנים סגלגלים.

היו הנחליאלים מתרוצצים מסביב לפרחים, מתרוצצים ומסתכלים, מתרוצצים ונהנים מן הפרחים הסגלגלים והנחמדים אשר נפתחו אט אט.

האמיצים שבצפורים נגשו אל הפרחים הזעירים וראו כי הם מלאים צוף מתוק.

אין כמוהו! קראו אלה לאחר שטעמו מן הנוזל אשר בתוכו.

חברים! צהלו הקולות והודיעו למרחקים: בואו הנה, שתו, אחים, מן הצוף המתוק אשר בכדים הקטנים, שתו ותהנו.

אותו יום היתה השמחה רבה במחנה הנחליאלים. הם אצו רצו מצמח אל צמח והיו גומאים בהנאה את הצוף המתוק אשר בתוכו.

לעת ערב כאשר באו יורם וחבריו אל הפרדס לראות את העובדים כשהם משקים את הפרדס, גילה יוסי הקטן את הנחליאלים ומיהר לספר ליורם על כך.

אני ראיתי אותם כבר שלשום, סח יורם לחברו.

חבריה! קרא בשמחה יאיר הקטן; הנה גיליתי כבר את הכדן קטן הפרחים!

בודאי, השיבה דיצה שהיתה הגדולה אשר בין בני החבורה. הכדן והנחליאלי חברים הם ושניהם מופיעים בזמן אחד.

חבריה! הציע יורם, הבה נעקור כדן אחד ונביא אותו לבית הספר. המורה תשמח לראות את הצמח הזה, מבשר החורף.

למחרת בבוקר, כאשר הובא הכדן אל הכתה, מיהרה המורה ושתלה את הצמח היפה בעציץ ואמרה להם, לתלמידים.

ילדים, ימות החמה עברו חלפו. מעתה יבואו עלינו ימים אחרים. ימים של גשם וקור. ימות החורף ממשמשים ובאים. המבשרים הנה הגיעו, הנחליאלים הצהובים והכדן קטן הפרחים, שני אלה הם המבשרים הראשונים. הבה איפוא נצייר את אלה השנים במחברת ונכתוב למעלה: מבשרי החורף הראשונים הופיעו.

הנחליאלים יבלו אצלנו כל ימות החורף?, שאלה לאה.

לא, השיבה המורה, עוד שבוע, עוד שבועיים יעלמו אלה הצהובים, הם ימשיכו דרכם לעבר הדרום.

ובמקומם יבואו הלבנים – הנחליאלים הלבנים יהיו עמנו כל ימות החורף – אמר יורם.

צדקת! השיבה המורה, וזכרו ילדים: עוד היום כאשר תשובו הביתה זכרו ואל תשכחו לבשר את הבשורה כי הופיעו כבר מבשרי הסתיו – הגידו להוריכם כי עליהם להיות מוכנים כדי לקבל את פני הגשם המתדפק על דלתות בתינו.

א.

ימים קשים ורעים באו על היהודים היושבים בארץ ישראל.

מארץ רחוקה, מן האיים השוכנים הרחק הרחק בים, באו יוונים. הם פלשו אל הארץ והיו גוזלים ושודדים את כל אשר היה להם, לאיכרים מבני ישראל.

היו אנשי ירושלים נאנחים. נאנחו התאוננו גם אנשי שכם העיר וגם אנשי לוד, כי הציקו להם היוונים מאוד מאוד.

שום אדם לא היה בטוח בחייו. הנה עובד לו איש יהודי בתוך השדה אשר לו. הוא עמל מן הבוקר ועד הערב. הנה כבר עמוסה העגלה מתוצרת הגינה והעובד מוכן לנסוע הביתה עם התוצרת שלו, ופתע! אי משם הופיעה פלוגה של חיילים-יוונים והם הוסמים בפני הסוס את הדרך.

עמוד, מצוה המפקד. החיילים מקיפים את העגלה מכל עבר והם מכוונים את הכדונים שלהם אל עבר העגלון המסכן אשר פניו חיורים והוא רועד כולו מפחד.

יהודי נבזה, צורח בגאווה המפקד. אמור, מה זה אתך בעגלה? מדוע אתה מוציא את התוצרת שלך מן השדה? האם קבלת רשות לכך? האם לא ידוע לך כי אתה וכל אשר לך שייכים הם למלכנו הגדול, לאנטיוכס המפואר אשר שמו יצא לתהילה בכל הארץ?

והיהודי – הוא פורש כפיו והוא מדבר בקול רך ומתחנן: אנא, אדונים! רחמו עלי! הלא אני מביא את פרי עמלי הביתה. כל השנה הייתי עמל ויגע, עובד וסובל. מן הבוקר עד הערב עבדתי קשה כדי להביא פת לחם לילדי. רעבים הם התינוקות ואמרתי אל לבי: הבה אקח עמי מעט מן החטה מעט מן הירקות, יאכלו המסכנים ויהיו שבעים.

שבעים! מגרגר המפקג בקולו. מה? כלום התולעים שלך, בני העברים רעבים הם? יצאו נא השדה ויאכלו עשב. ויהיו שבעים. והתוצרת שלך! אלה הפירות הטובים, הירקות הנאים, אלה נאכל אנחנו! אנחנו עם האדונים, רק לנו יאה ונאה לאכול מן הטוב ומן היפה אשר בארצכם. הלא אנחנו המושלים ואתם העבדים.

ככה דיבר המפקד ומיד נתן צו: קחו את העגלה ואת כל אשר בה אל מחנה היוונים. ולך יהודי נבזה! אתה תספוג מלקות, אל בית הסוהר נשליך אותך יען כי רצית לגנוב את רכושו של המלך.

ואל החיילים פנה הקצין ופקד עליהם לאמר: קחו את היהודי!

מיד סובבו את היהודי כמה חיילים. תפסו אותו בידיו, קשרו אותו מאחוריו ובבעיטות ובמלקות דחפו אותו והריצו אותו ברגל לפני הסוסים. והיהודים – הם ראו את אשר עשו לאחיהם, הם עמדו בצדי הדרך. אבל לדאבונם לא יכלו לעזור לאחיהם המסכן.

אל נקמות ה', אל נקמות הופיע! השב רשעים כגמולם! ככה התפלל אחד זקן שעבר אותה שעה וראה את אשר עשו לבן עמו.

והיוונים לא הסתפקו במעשים כמו אלה, הם החליטו כי לא די לעשות את העברים המסכנים לעבדים.

גם את אלוהיכם נעשה לעבד לנו, ככה התפארו החיילים בפני היהודים המסכנים.

וגדודי היוונים עלו לירושלים, נכנסו לבית המקדש והחלו שואלים את הכונהים המשרתים בקודש: איה הוא אלוהיכם? היכן זה הוא מסתתר? אולי ירא הוא מפנינו?

את אלוהינו לא תראו! נעלם הוא, לא יראה אותו האדם וחי. אולם אלוהינו, עיניו משוטטות בכל. הוא רואה וידע כל מה שנעשה על הארץ, אף יודע הוא את מה שעתיד להיות על פני האדמה הזאת, השיבו הכוהנים.

והוא יודע מה שאנו עושים לכם, יהודים אומללים? צחקו ולעגו היוונים לשמע דברי הכהנים.

הוא יודע! והוא ישלם לכם עבור כל הרעה שאתם עושים לנו, אמרו הכהנים.

נראה מה כוחו של אלוהיכם, צוח המפקד. הנה אני משליך אתכם, כוהנים-משרתים מן המקדש שלכם. מעתה לא היכל אלוהי ישראל יהיה הבית הזה, כי אם היכל אלוהינו.

עוד באותו יום ציוה המפקד אשר בירושלים לשבור את מזבח ה'. במקומו הציבו היוונים מזבח גדול ולידו העמידו פסל שיש, פסל אלוהי היוונים הנקרא בשם זבס.

אבלים וקרועי בגדים יצאו הכוהנים המגורשים מחצר ה' והם מספרים בקול בוכים את אשר עשו היוונים.

אותו יום, יום אבל היה לישראל בעיר הבירה. יהודים רבים אמרו: טוב לנו למות ולא נראה את היוונים מחללים את היכל הקודש שלנו.

והיוונים יצאו למחרת היום לערוך ציד על היהודים המסכנים. הם רדפו אחר כל יהודי שפגשו ברחוב וסחבו אותו אל חצר בית המקדש.

יהודי נבזה, השתחוה לפסל, היו היוונים מצווים לשבוייהם.

היו יהודים אשר פחדו מפני היוונים והיו משתחוים לפסל.

אולם היו יהודים רבים אשר אמרו: טוב לנו למות ולא נבגוד באלוהי ישראל.

באותם הימים נשפך דם יהודים רבים ברחובות ירושלים.

רבים מן היהודים הצליחו לברוח אל הכפרים מסביב. רבים התחבאו במערות ושם בין הסלעים עבדו את אלוהיהם. שם בין הקירות העבים, קירות האבן העוטים את אפיקי הנחלים, היו אלה היהודים מתפללים לאלוהים כי יקום לעזור להם ויגרש את היוונים מן הארץ.

ב

בדרך העולה אל ירושלים נראה גדוד יוונים הצועדים בכבדות במעלה ההר.

מסביב היה שקט ושלוה. פה ושם נראו איכרים יהודים ההולכים אחרי המחרשה. יש ובצדי הדרך נראתה אשה עייפה אשר פניה מקומטים והיא מאספת עצים וגבעולי צמחים יבשים, את כל אלה היא אספה לערמה כדי להביאה הביתה. באלה ודאי חושבת האשה להבעיר אש ולשים על האש את הסיר, היא תבשל משהו בסיר ויהיה מה לאכול לה ולילדים המסכנים אשר לה.

והאיכרים – הם הולכים כפופים אחר המחרשה ומפעם לפעם הם מזרזים את הבהמה כי תמהר, כי תזדרז בלכתה למען תוכל לחרוש שטח גדול יותר.

למראה הגדוד העולה, עצרו האיכרים את בהמות העבודה ועמדו להסתכל שעה ארוכה בגדוד היוונים הצועדים במעלה ההר בשורות ארוכות,

מי יודע, אמר אליהו האיכר לבנו אשר צעד על ידו. מי יודע לאן זה הולכים היוונים הרשעים, מה הם רוצים לעשות לאחינו המסכנים.

צריך למהר ולהודיע לפליטים הנמצאים ביערות כי היוונים באים וכי עליהם לברוח – אמר הבן שפחד ודאג לשלום הפליטים מירושלים אשר מצאו מקלט באחת המערות.

לך, בני, השיב האב בקול רועד, אולם הזהר מאוד בדרך. אנא, בני! היה איש בשורה לאחיך, אבל זכור כי עליך לשוב מהר – הזהר נא לבל תיפול בידי האויבים – רדפו דברי האב אחר בנו ההולך ומתרחק.

אזכור דבריך, אבי! ואל נא תדאג לי, נשמעו דברי ההולך האחרונים.

הגדוד מתקדם בדרכו. מפעם לפעם מפסיקים האיכרים העובדים בצדי הדרך את מלאכתם והם מלווים בפנים עצובות את ההולכים בשביל שעולה בהר.

אבי, קרא ילד אחד שבא בחפזון אל אחד החורשים. ראה! היוונים פנו מדרך המלך. הם רוצים כנראה להכנס אל הכפר שלנו אל מודיעין!

האב אשר שמע את הבשורה הרעה נבהל מאוד, פניו חוורו והוא אמר אל בנו:

יורם, חוש, רוץ מהר וספר את הדבר לכל האכרים אשר בסביבה. מי יודע איזו צרה מתרגשת על כפרנו העלוב.

הילד הזדרז ובכל כוח רגליו הקטנות החל קופץ ואץ על פני הסלעים לבשר השמועה הרעה לבני הכפר אשר היו בשדה.

והשמועה הגיעה גם אל שמעון החורש בשדה. מיד התיר האיש את בהמתו, חבש את חמורו והחל מתקדם אל עבר הכפר.

חברים, היה האיכר מודיע בשקט לאלה אשר פגש בדרך. היוונים עולים על הכפר, הזדרזו, הניחו את כלי העבודה, הוציאו את החרבות והקשתות והיו נכונים למלחמה. אל תכנסו כלכם לכפר. התחבאו במערות, ואם יקרה דבר מה, עליכם להיות מוכנים להכנס לכפר. זכרו, אנו לא נרשה ליוונים לעשות לנו רעה. בכפרנו תהיה קבורתם של אלה הרשעים!

נעשה כדבריך, שמעון! חרב ה' ביוונים!

והגדוד נכנס בקול רעש ושאון אל הכפר שהיה כמעט ריק מיושביו. הם הגיעו אל מרכז הכפר, מול בית הספר והחלו עורכים שם את המחנה שלהם.

המפקד נכנס אל בית הספר ובקול מצווה פקד על המורה הזקן כי יפסיק את מלאכת ההוראה.

שמע נא, זקן! אנו החלטנו ללמד אתכם תורה חדשה. מהיום והלאה לא עברית ידברו עוד בניכם. אנו נלמד אתכם תורת עם יוון. תורת היופי, תורת המשחקים. במרכז הכפר נקים את פסלו של זבס, אלוהי היוונים, ומעתה והלאה לו תשתחו. השמעת?

שמעתי, ענה הזקן, אולם דע לך, אנו, יושבי הכפר, עובדים את אלוהינו ומחוקותיו לא נסור ימין או שמאל.

דום, זקן, רקע המפקד ברגלו. הקץ לפטפוטים הללו. עוד היום תראו כי אתה וכל אנשי הכפר תשתחוו לזבס ותזבחו לו זבחים. עתה! אמור לילדים שלך כי ילכו כל אחד לביתו ויהיו מוכנים לזבח. הערב כאשר תשקע השמש נקריב את הקרבן הראשון, חזיר שמן וטוב, מנחה לאלוהי יוון החזק והגבור.

בפחד ובהלה התפזרו הילדים איש לביתו.

היוונים המשיכו בעבודתם. אחדים מהם הקימו את המחנה אחרים היו טרודים מי בבשול, מי באפיה ומי במנוחה.

במרכז המגרש הריק, על גבעה גבוהה, עמלו בנאים יוונים. הם הביאו אבנים ובחפזון רב הקימו בנין מיוחד – מזבח בסגנון יווני.

מפעם לפעם יצאו כמה יוונים אל הרחוב וחזרו כשהם גוררים אחריהם יהודי אשר מצאו באחת החצרות והם מכריחים אותו כי יעזור להם בבנין המזבח.

וכשהגיעה שעת הערב והיה המזבח בנוי, נשמעה תרועת חצוצרה. המפקד שלח שליחים לכל בתי הכפר וציוה עליהם להביא אל המגרש את כל אנשי הכפר מקטן ועד גדול.

מסביב למזבח נאספו ובאו כל בני העיר. המגרש שהיה ריק מאדם, הפך להיות הומה וסואן. חיילים יוונים הסתובבו בשטח כשהם נושאים את נשקם בגאוה.

יהודים, יהודיות וילדים היו הולכים בעינים עצובות ומורדות, כי התביישו לראות את המזבח ופסל זבס האליל ניצבים במרכז הכפר שלהם.

והיוונים מביאים מפעם לפעם יהודים אשר התחבאו בבתיהם, כי לא רצו לראות איך היוונים מחללים את הקודש בכפרם.

מן הרחוב העולה בהר נשמע קול שאון. כעשרה חיילים יוונים נראו בסמטה והם מושכים אחריהם זקן בעל שערות שיבה שהתנופפו ברוח הערב.

מתתיהו, עבר רחש בקרב היהודים הנאספים.

מתתיהו המכבי, מתתיהו הכוהן! נשמעו הקולות מכל עבר ופינה.

ומתתיהו, פניו חיוורים, עיניו בוערות וגדולות פי שניים משהיו, הובא עד למזבח.

ומפקדם של היוונים התישב מול המזבח וציוה להביא לפניו את הזקן הנכבד.

וכה אמר המפקד: מתתיהו כוהן לאל עליון, הלא שמעת את אשר עשו חיילינו בירושלים. בבית מקדשכם מתנוסס עתה פסל זבס אלוהינו. יוון ניצחה את ישראל ומעתה לא יזכר ולא ישמע עוד שמו של אלוהיכם. ועתה לו לעצתי שמעת, הבה עשה כאשר אמרתי. למה לנו להיות אויבים איש לרעהו. קום אתה, מתתיהו, עשה כאשר עשו אחיך הכוהנים בירושלים. השתחווה לזבס, זבח לו זבח חזיר וזבס האל הגדול יעשיר אותך ואת אחיך. מיום זה והלאה לא יהיו עוד יוונים ויהודים. נהיה עם אחד. אנטיוכס יהיה מלכנו וזבס אלוהינו.

לא, השיב מתתיהו. את אלוהיך לא נעבוד ולמלכך לא נשלם מסים. עמנו – ישראל, אלוהינו – אלוהים חיים ומלך העולם – לו נשתחווה ולו נתפלל.

אותו רגע קרב יהודי אחד לבוש בגדי יוונים ובקול חונף דבר אל המפקד ואמר: מפקדי, למה זה תשים לבך לדברי הכלב הזקן הזה? ראה, שיניים אין לו ומדוע ירא אתה מפני נשיכותיו. תן לי את המאכלת ואני אזבח זבח חזיר. כמוני יראו בני הכפר ויעשו בדיוק כאשר עשיתי אני.

והיהודי קרב אל החזיר שהיה כפות ליד המזבח, תפש בו, העלה אותו על המזבח וכבר היה נכון לתקוע בו את חרבו.

אותו רגע התרחש הפלא. מתתיהו שעמד כפוף ונשען על מקלו, התרומם לפתע בראותו את מעשה היהודי, מיד זינק אליו, הוציא את החרב שהיתה בידי הבוגד ובין רגע דקר אותו והבוגד השתרע על הארץ כששלולית של דם מציפה את האדמה עליה שכב.

ועוד היוונים מתפלאים למראה, קפץ הזקן ועלה על המזבח, בימינו החרב ושמאלו נשואה לשמים והוא קורא בקול עז, אחי, מי לה' אלי! קומו שחטו את היוונים, מות לבוגדים ולאויבים.

אחרי מתתיהו, קפץ שמעון, בנו המפקד, אחריו עלו גם יהודה ויונתן, יוחנן ואלעזר בנו החלו מתנפלים על היוונים הנדהמים הרועדים מפחד.

ראו היהודים את מעשי החשמונאים האחים, מיד לבשו כולם עוז והתנפלו על היוונים והרגו אותם עד כי לא נשאר מהם איש.

ומתתיהו הרים את נס המרד. המכבים, שמם נודע בכל הארץ ולא ארכו הימים והאויב גורש מגבול ישראל.

כאשר מת מתתיהו יהודה בנו ירש את מקומו, נכנסו המכבים לירושלים, הרסו את מזבחות האלילים והקימו מזבח חדש לאלוהים.

ג

היוונים, אחרי אשר נגפו לפני בני ישראל, שבו אספו כוחות ויצאו להלחם בישראל.

הם באו לארץ בכוחות צבא לרוב. היה להם חיל רוכבים רב. ביחוד הפילו היוונים פחדם על ידי הפילים הרבים. פּילים אלה שהיו מלומדי מלחמה, היו נושאים על גבם מגדלים גבוהים. בתוך המגדלים האלה ישבו חיילים שהיו יורים בחצים.

בני ישראל היו חלשים לעומת צבא היוונים הרב והחזק. אולם הם החליטו: יותר טוב למות בכבוד ולא לשוב להיות עבדים תחת שלטון היוונים.

בדרך בין ירושלים לחברון נערכה המלחמה, על אחת הגבעות מול בית צור, נצבו כוחות ישראל. היו כאן גבורים אשר לא פחדו מן המוות. אולם הם היו מועטים מאוד. בעבר השני הסתדרו כוחות היוונים למלחמה. הם העמידו בקרב בשורה ישרה את הפּילים שהיו מוכנים למלחמה.

בבוקר תקעו היוונים בחצוצרות. הפֹילים שהיו מוכנים לקרב החלו מתקדמים לפניהם כשמתוך המגדלים נופלים חצים לאלפים על ראשי הלוחמי הישראליים. האדמה רעדה תחת כפות רגלי הפּילים. יש והיה אחד הפֹילים מרים את אפו הארוך ותקיעה ארוכה נשמעת מפיו.

תקיעה זו היתה מפילה פחד על הלוחמים. יש והפּילים החלו מתרוצצים כמשוגעים במחנה אויביהם. פיל כזה היה רומס תחתיו את כל אלה שנזדמנו לו בדרכו.

מובן שצבא היוונים היה רב יותר מן הישראלים לכן היו היוונים יכולים לנצח על נקלה את בני ישראל שלחמו כאריות. היהודים עשו שפטים באויביהם שלהם ורבים מחילות היוונים נפלו הרוגים בידי חילות ישראל.

בין הפּילים ראה אלעזר אחיו של יהודה המכבי והנה אחד מהם מקושט והמגדל אשר על גבו הוא יפה מכל יתר המגדלים.

בודאי נמצא במגדל זה המפקד הראשי של הצבא, אמר אלעזר בלבו. אם אצליח להרוג את הפיל יפול עמו גם המפקד ואז – אז יבוא קץ למלחמה זו, הנצחון יהיה לנו, ככה החליט אלעזר בלבו. ידע הגבור כי לא קלה תהיה המלאכה. הוא הבין כי אם גם יצליח להרוג את הפיל, הרי הוא עצמו יימעך תחתיו ובכל זאת אמר אל לבו: “תמות נפשי יחד עם אויבי עמי”.

הוא התקדם לאט לאט והצליח לעבור את שורת הלוחמים היוונים. באין רואים הצליח הלוחם הצעיר להגיע אל הפּיל שהיה גבוה וגדול.

ואלעזר שהיה אמיץ לב, הגיע עד מתחת לבטנו של הפיל. הוא ניסה לתקוע את חרבו בבטן אויבו, אך הוא לא יכול להגיע אל הפיל, מה עשה אלעזר? הוא טיפס ועלה על רגלו הכבדה והעבה של הפיל. בפיו החזיק אלעזר את חרבו והוא הצליח להגיע עד בטנה של החיה.

אלהי אבותי, התפלל אלעזר ואמר: ראה! הנה באו אויבים לארצך, הם טימאו את היכלך ועשו את ירושלים לעיר יוונית. אנא, האל, תן כוח בי למען אוכל להמית את הפּיל. במותו יפול גם מפקד היוונים ואז יהיו אלה מוכרחים לעזוב את ארצנו. עזור לי האל, ואראה נקמה באויבי.

והאל שמע לתפילת עבדו. באומץ רב תפס אלעזר בידו האחת בחרבו ובמהירות רבה מהר תקע אותה בבטנו של הפּיל.

המכה היתה חזקה. זרם של דם פרץ מן הפצע ועוד בטרם הספיק אלעזר לרדת ארצה והנה כרעה החיה הגדולה ונפלה לארץ. מגודל הכאב היתה החיה מתגלגלת על פני האדמה וכאשר נפלה, היא מעכה תחתה את אלעזר הגבור, אבל במותו הוא המית גם את כל אלה שהיו במגדל.

כאשר ראו היוונים כי מת מפקדם, נבהלו מאוד והחלו בורחים בבהלה משדה הקרב. המכבים ניצחו את אויביהם, אולם הם לא שמחו ביותר הואיל וגם אלעזר המכבי נפל במלחמה זו.

והאדמה אף היא היתה אבלה באותם הימים. דמו של אלעזר היה רותח ומפעפע על פני האדמה, אבל הארץ לא רצתה לספוג את הדם היקר, הדם החשמונאי.

ראו בני ישראל את הדם והיו מלאים צער ואימה. הם שאלו את עצמם: עד מתי יהיה זה הדם רותח על פני האדמה?

גם המלאכים בשמים היו מצטערים מאוד מאוד למראה הדם השפוך הרותח ומפעפע על פני האדמה ואינו נבלע בה.

הם פנו אל גבריאל המלאך וביקשו ממנו כי ישפיע על הארץ כי תבלע את הדם התוסס. אולם האדמה ענתה: כיצד זה אוכל לספוג אל קרבי את דמו של המכבי היקר? כיצד זה אוכל לבלוע את הדם הזה? לא! לא, גבריאל המלאך! לא אעשה כדבר הזה. לא אבלע את הדם כל עוד ישנם יוונים על פני האדמה הזאת. די לי כי אני מוכרחה לשאת על גבי רשעים אלה וכיצד זה אתה אומר לי לבלוע את הדם אשר נשפך בגלל מעשי הרשע הנעשים עלי?

שמע גבריאל הטוב את דברי האדמה, שמע ונאנח. אכן אדמתי הטובה! צדקת חביבה, אולם עוד הלילה אדבר עם צמחיאל, הוא חכם ומבין דבר, אולי הוא ימצא עצה כיצד לשמור על הדם היקר, דמו של מכבי שלא יבלע באדמה ובכל זאת לא יהיה תוסס ונוזל לאור השמש.

ובלילה סיפר גבריאל לצמחיאל חברו את אשר דיבר עם האדמה הטובה. שמע צמחיאל, קימט את מצחו ואחר אמר:

מצאתי, אחי! ראה! הנה אתה אומר כי האדמה אינה רוצה לבלוע הדם! אתה אומר כי דם זה הוא מזכרת עוון ואסור שייעלם; הדם הזה נשפך על אדמת ישראל. אבל הנה מצאתי עצה וזאת אעשה: אני אהפוך את טיפות הדם לצמחים, צמחים חיים המכים שורש באדמה, כל טיפה, כל טיפונת של דם, דמם של המכבים, דמם של בני ישראל בכל הדורות, אשר נשפך לשוא. כל אחת מהן תיעשה מעתה צמח ותעלה מן האדמה. טיפות הדם אלו אשר תעלינה מן האדמה, תהיינה אדומות והן תזכרנה לבני האדם, כי הרשע עוד לא חדל וכי לא תשקוט ולא תנוח האדמה עד אם ישרור צדק בעולם ובני האדם לא ישובו להלחם עוד ולשפוך דם נקיים.

וגבריאל שמע את דברי המלאך אחיו ואמר: טובים דבריך, אחי צמחיאל. עוד הלילה נרד אל האדמה ונציע לה את הצעתך. אני בטוח כי אמא אדמה תסכים לנו ותמלא את בקשתנו.

בלילה ירדו המלאכים השניים וסיפרו לה לאדמה כי הנה אומרים הם להצמיח על פני האדמה מדי שנה בשנה פרחים אדומים בדם הדומים לטיפות דם.

הטיפות האלו תזכרנה לבני האדם כי הרשע והזדון עוד לא חדלו וכי עליהם לתקן את דרכם. תהיינה הטיפות הללו מזכרת עוון מעתה ועד אשר ישלוט צדק בעולם.

אני מסכימה לדבריכם, אמרה האדמה באנחה.

עוד באותו לילה נבלע הדם באדמה.

המלאכים בשמים, קרני השמש ממרום ובני האדם עלי אדמות היו תמהים ושואלים זה לזה: מה קרה לדמו של המכבי? היכן זה נעלם הדם התוסס? האם בלעה אותו סוף סוף האדמה הטובה אל קרבה?

אך ראה זה פלא, ילדי ישראל שהיו יוצאים בימות החורף לטייל בהרים, ראו לפתע בימות חנוכה והנה הופיעו לידן של הכלניות האדומות, הנוריות הלוהטות והרקפות הנהדרות, עוד מין של צמחים שונים ומשונים; צמחים אלה היו בעלי עלים שעירים אשר כאשר זרחה עליהם השמש נדמו הללו כעלי כסף זוהרים באור החמה.

עלים אלה מה הם?, תמהו ושאלו ילדים זה לזה כי לא ראו עד עתה עלים שכאלה.

נחכה ונראה מה יהיו הפרחים אשר יוציאו צמחים אלה ונדע מה הם! החליטו הילדים ביניהם.

בסבלנות רבה חיכו הילדים הטובים להופעת הפרחים.

באו ימי האביב, חג הפסח, חג השחרור הגיע וכדרכם יצאו הילדים אל השדות כדי לאסוף פרחים למען קשט את שולחנם בחג האביב. הביטו, ראו! איזה מיני פרחים נהדרים! מלמל יוסף הקטן אשר גילה לראשונה את הפרחים האדומים.

אלה הם פרחים אשר עלו מן הצמחים בעלי העלים השעירים, אמרה יוכבד, אשר גם היא היתה בין הקוטפות פרחים.

הם דומים ממש לטיפות! טיפות של דם! אמר יורם.

חבריה! אמר ברטט משה הגדול שבחבורה, טיפות דם הן אלו, הלא זוכרים אתם את אשר סיפר לנו המורה על דם המכבים, דמו של אלעזר אשר נשפך על גבעות אלו, על הרים אלו, אולי זהו דמו של הגבור, אשר תסס ופעפע ימים רבים על פני האדמה.

זהו דמו של אלעזר! הוא נבלע באדמה, אך לא אבד. עתה הוא שב ועלה בדמות טיפות דם, קראו ברטט של קדושה הילדים שעמדו דום למראה הפרחים הנאים והענוגים.

ילדים, קרא משה, הבה נקרא לפרחים אלה בשם: “דם המכבים”. פרחים אלה העולים לימות האביב יהיו אות לנו ילדי ישראל, הם יספרו באזנינו על גבורתו של אלעזר וגבורתם של המכבים לא רק בימים ההם, כי אם גם בזמן הזה, אדמת ישראל רוותה דם רב, דם של קדושים וגבורים, הבה נקדש איפוא בלבנו את הדם הזה. נשבע אנו להיות נושאי הדגל של שחרור ישראל. לא נשקוט ולא ננוח עד אם יגאל ישראל כליל מעול אויביו.

אשר לפרחים אלה, אמר משה: הבה נקטוף לנו כל אחד זר פרחים קטן ונביא אותו הביתה. יקשטו הפרחים את בתינו ונזכור את מתינו היקרים.

והילדים קטפו בחרדת קודש איש איש זר פרחים למזכרת והביאו אות הביתה.

וראה! הפרחים הללו גם בהיותם מנותקים ממקום גדולם, מן האדמה הטובה, גם אז הוסיפו להיות יפים וטריים. הם נשארו נאים ושלמים.

פרחי אלמות הם, אמרו הילדים.

כי גם המכבים בני אלמות הם. אמרו קטנים זה לזה.

ופרחי המכבים מקשטים מדי שנה בשנה את בתי ישראל והם משמשים מזכרת של גבורה ובלא אומר ודברים מספרים הם על הימים עברו, ימי המכבים הנערצים בכל הדורות.

"לא היו ימים טובים לישראל בחמישה עשר

באב וביום הכפורים". (מן האגדה)

א

בבוקר בבוקר, עוד טרם יצאה השמש להאיר את הארץ, כבר נעור הכפר משנת הלילה הקצרה שלו.

הימים, ימי בציר, אנשי הכפר היו עסוקים מבוקר עד ערב בעבודתם הקשה. הם היו יוצאים לכרמים לבצור את אשכולות הענבים שהיו כבר בשלים ומלאים מיץ מתוק.

כמה מאנשי הכפר היו לנים בכרמים. שם, על גבי מגדלי השמירה העשויים אבנים, היו פורשים הכפריים את המחצלות שלהם ולרוח הערב הקרירה הם היו נרדמים לשעות מספר כדי להחליף כוח לקראת יום המחרת.

אמה חנה, אשה חרוצה היתה. היא ידעה כי היום יוצאים הבנים שלה בפעם הראשונה לעבודתם. דאגה האם לילדיה ורצתה להפתיע אותם בפיתות חמות וטובות אשר אפתה למענם זה עתה.

יחפה התהלכה חנה בחדרים. היא חיפשה ומצאה באפלה את מקומה של פתילת השמן. אור עליז נדלק בחדר. למראה האור החלו בורחים על נפשם הצללים שפשטו בבית, הם נבהלו מפני האור ומפני הקולות שהשמיעה פתילת השמן שרצתה אף היא להמשיך במנוחתה.

נטלה חנה את המנורה הדולקת ושמה פעמיה אל המחסן. כאן העמידה את המנורה על גבי לוח האבן הקבוע בקיר. היא נגשה אל שק אחד בפינה והחלה מוציאה מתוכו קמח דק ולבן. גרגרי הקמח דגדגו את עורה של האם. חיוך קל עלה על שפתיה למראה הזהב הלבן המשתפך ומכסה את כף ידה המשחירה. נהנתה האם הטובה למראה הקמח ועוד שמחה פי כמה כאשר הרהרה בלבה: מה ישמחו ילדי לאכול מן הפיתה החמה והטובה אשר אגיש להם.

עתה החלה חנה מטפלת באש על הכיריים. היא שמה עצים על הכירה והדליקה אותם. אש עליזה החלה מפצחת את הזרדים. פץ, פץ, לחשו הענפים הנאכלים באש זה אל זה.

לאט לאט הפכה האש העליזה להיות לוחשת. היא האדימה יפה יפה את הזרדים ושרפה אותם. עמוד העשן נעלם והלך. פה ושם היה מתפרץ תלתל של אש כחלחל ויפה כאומר: אמא חנה, רוצים אנו בעבודה, תני לנו לחמם משהו.

עתה שמה אמא חנה את מגן הפח הגדול על גבי האש.

לאט לאט הלך הפּח והתחמם. בינתיים מיהרה חנה וערבבה את הקמח במים, לשה אותו יפה יפה באגרופיה ומשהיה הבצק רך למדי, מיהרה חנה והחלה עושה ממנו עוגות מצות דקות מאוד.

פתע הפח הלבן החל תוסס ומעלה קצף. חנה מיהרה וכיסתה את הפח בבגד לבן ירק. היתה זו מצה -עוגה גדולה שכיסתה את המתכת סביב סביב.

ריח חריף וטוב, ריח לחם חם מילא את החדר.

ריחות אלה דגדגו את נחיריהם של הישנים בחדרים הסמוכים ואלה מיהרו לקום ובעוד החושך מכסה את האדמה נשמעו הקולות הקוראים בחשכה.

אמא, היכן הבגדים שלי?

אמא, את אופה פיתות חמות?

אמא, אנחנו יוצאים לעבודה היום?

ואמא חנה ענתה על כל השאלות האלו בשקט קולה ואמרה: קומו, חביבים, הפיתה כבר מוכנה, הנה הוצאתי מן הכד זיתים טובים וחריפים, אכלו ויערב לכם. שתו חלב ויהיה לכם כוח לעבודה, היום אתם יוצאים לראשונה לבצור בכרם החדש אשר לנו ולואי תהיה הברכה שרויה בכל אשר תעשו.

בחיפזון סעדו העובדים הצעירים את לחמם ובעוד החושך מכסה את הארץ, נפתח שער החצר ומתוכו יצאו הנערים כשהם ממהרים ששים ושמחים לעשות דרכם בין בתי הכפר הנרדם.

פה ושם חרקה הדלת, נפתח הפשפש ונערות ונערים, גדולים וצעירים, יצאו מתוכם ונבלעו מהר בחשכת הלילה. הרעש והשאון נמשכו שעה ארוכה.

לבסוף השתתק הרעש. הכפר שב ונרדם לרגעים מספר.

קרני השמש הראשונות אשר רדפו אחרי היוצאים, הדביקו את העובדים במשעולים הצרים בין הכרמים. הם מיהרו להראות את הדרך לעובדים החרוצים לבל יכשלו חלילה הקטנים באבנים החדות העלולות לפצוע את עורם של המפונקים אשר כל ימות החורף עברו עליהם בישיבה ובלימוד התורה.

ב

בני ביתו של יואל כבר היו כולם בכרם.

אבא יואל ציוה על בניו להזדרז ולגשת לעבודה, החבריה מהרו לפשוט את החלוקים, לקפל אותם יפה ולגשת לעבודה.

אבא יואל חילק בין העובדים אולרים נאים.

באלה תחתכו את אשכולות הענבים. הוא הורה את ילדיו כיצד לנהוג בזהירות בענבים העסיסיים והרכים.

כאשר יתמלא הסל ענבים, אנא, קחו את הסלים והביאו את הענבים אל הסלע במורד הגבעה, כאן במקום בו נמצא הגת, נאסוף את הענבים ונעשה מהם תירוש מתוק המשמח את ליבות השותים אותם, אמר האב ומיד פנה לעבודתו.

השמש יצאה, קרניה החלו מחממות את הארץ לאט לאט. פה ושם החלו הערפילים נסוגים מפני להט הקרנים הבוערות. במעמקים נראה ענן קן של אדים תועה, קרעים קרעים נראו בו שעה שקרני השמש היו רודפות אחרי הערפלים המסכנים שנבהלו מפני השמש. ענני טל התרוממו למעלה למעלה. הקרנים העוקצות והחמות אשר שלחה השמש, היו דוקרות את העננים. הטל נמוג והלך. וכשגבר החום, החלו העובדים פושטים מעליהם את בגדיהם אשר העיקו עליהם, הם עמדו רק בכותנתם על עורם והיו נתונים לחסדי השמש הצורבת. העבודה התנהלה מעתה בעצלתים. יש ואחד העובדים היה ממהר אל הכד לשתות מעט מים, הקטנים שעייפו מן העבודה היו אצים רצים אל התאנה כי בצלה יכלו לנוח לזמן מה.

השמש היתה כבר כמעט באמצע השמיים ובאויר נראו פתאום המוני המונים של נקודות זעירות וקטנות. העננה קרבה אל העובדים. יורם הקטן החל מרגיש פתאום זמזום באזניו. הוא ניסה לגרש את הטרחנים הזעירים ועוד מעט הוא החל מכה בידיו לכל עבר. ידו היתה כבר שחורה מן הזבובים הקטנים אשר הרג ועדיין היו אלה מזמזמים באוזניו.

חבריה, הערוב התנפל עלינו, אמר יוסי כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כמטורף.

המכה הרביעית של מצרים פקדה אותנו, קרא אבא יואל ביאוש גמור. הוא מיהר וכיסה את פניו בסודר. ראו הנערים את אשר עשה אביהם ומיד מיהרו גם הם לעשות כמוהו. הם סגרו את פתחי האוזניים, הנחיריים והפה והיו מתענים בחום השמש הלוהט.

טוב שנזיע ונסבול חום בלבד שלא נסבול מן הערוב המציק הזה, אמר יוסי:

מימי עוד לא ראיתי יתושים זעירים וארורים כאלה, הלא הם חודרים לכל פינה בגוף, רטן יורם.

לא יכלתי לתאר לעצמי כי ישנם כל כך הרבה יתושים בעולם, אמרה לאה שגם היא סבלה קשות מן היתושים.

לאחר שנפטרו ממכת הערוב, הודיע יואל האב כי הגיעה שעת הצהריים וכדאי כבר לסור למנוחת הצהריים מתחת לעץ התאנה.

להצעה זו הסכימו כולם. חיש מהר החלו הנערים רצים אל עץ התאנה כדי לנוח בצילה. המבוגרים שהיו רעבים, התישבו על פני האדמה, פתחו את הסלים שלהם והחלו לאכול בתאבון רב.

יורם ויוסי שנחו במקצת, שכחו כבר את עייפותם. הם החליטו לטפס ולעלות באילן ולאסוף להם תאנים טובות.

ההצלחה האירה להם פנים והם מצאו תאנים מתוקות ורכות. הם בלעו את התאנים המתוקות, וכאשר היו שבעים כבר החלו לזרוק ארצה כמה מן התאנים הטובות.

ראו האחרים כי הצליחו שני השובבים למצוא תאנים טובות, מיד החלו גם הם עולים בגזע החלקלק כדי להינות גם הם מן הצוף המתוק של התאנים.

לאה הזריזה מילאה את פיה תאנים טובות. היא שלחה את ידה לקטוף תאנה שנראתה גדולה וקליפתה כבר התפוצה מרוב מיץ אשר בה.

או! נשמע קול פחדים מגבוה.

מה קרה, לאה?, חרדו ונענו קולות מכל צד.

אוי ואבוי לי! נעקצתי! יללה לאה והיתה מניעה הנה והנה בידה.

מי עקץ אותך? אולי נחש?, חרד יואל הכורם.

יורם מיהר לגשת אל הנשוכה. הוא ראה נחיל של צרעות שפרץ ויצא מן החור אשר באילן.

לאה פגעה בקן צרעות, הודיע יורם, היא נעקצה בידה ובפניה סמוך לעין. וזה הכל, התפרץ בצחוק אחד העובדים, זה עונש של זוללים. היה עליך להזהר, לאה, בינתיים אל תבכי, האסון אינו גדול כל כך, עוד מעט ופניך יהיו שמנים טובים ונוצצים. פניך יהיו נפוחים כמה ימים, אך זה יעבור.

לאה ירדה מבוישת מעל האילן וכל אותו היום לא היה לה כל מצב רוח לעבודה.

והחבריה – הם הוסיפו להשתולל ולהרגיז את הישנים שם למטה בצל התאנה.

יוסי בחר לו בכורה-תאנה טובה. וכשראה כי אחד העובדים נרדם, פיו פתוח והוא נוחר בקול רם, מיד ניסה להשתיק אותו בדרך מיוחדת במינה. הוא כיוון ישר לתוך פיו והתאנה הבשלה סתמה את הפה על הנחיריים.

המסכן! הוא התעורר בבהלה ובפחד. חבריו שראו במפלתו שמחו ונהנו מן התחבולה היפה של יוסי…

מי יודע במה היה נגמר המשחק אילו לא נשמע קולו של אבא יואל הקורא את הפועלים לשוב לעבודה.

ג

כשבועיים ימים ארכה העבודה בכרם. היבול היה טוב. האלוהים ברך את הכרמים, והכורמים היו שמחים, כי חיכו לרווחים טובים מתנובת הגפן והיין.

מעתה חיכתה עונת מנוחה לאנשי הכפר. התוצרת נאספה כולה – התבואה כבר היתה מונחת בממגורות והיין כבר היה תוסס ביקבים. כל הארץ היתה צוהלת ושמחה.

עתה נוכל לחוג את חג הבציר בשמחה רבה, אמרו האיכרים איש אל רעהו.

אכן! לחג חמישה עשר באב חיכו בכליון עיניים הכורמים כולם. בכפר היו כולם עסוקים בעבודות ההכנה לקראת החג.

הנערות היו מתרוצצות מבית לבית והיו שואלות מן החברות שלהן שמלות לבנות.

הגברים היו טרודים מאוד, הם דאגו להכין להם בגדים נאים ויפים כיאות לחג הגדול.

הנערים הצעירים היו מתרוצצים ועולים במשעולי הכרמים. הם הכינו את השטח והכשירו אותו לקראת חג המחולות אשר עתיד היה להערך במקום.

בערב החלו המתאספים החוגגים, הנערות כולן היו לבושות בגדים לבנים והנערים היו מקושטים בבגדיהם הנאים.

על הגבעות מסביב הוכנו ערמות של חומר דלק וכאשר בא הערב הופיעה שרשרת ארוכה של בנות מחוללות בין הכרמים הודלקו לפתע הדורות של אש על הגבעות מסביב וכל הסביבה היתה דומה לים של אש.

השמחה גברה ועלתה מרגע לרגע. מפעם לפעם הופיעו עוד ועוד רקדנים ורקדניות שהפליאו את הרואים בריקודיהם.

השירה גברה מסביב למחוללים. בקהל נראו פניהם של זקנים וצעירים וכולם פניהם מביעים שמחה וגיל. היו זקנים אשר דמעות של גיל נראו בעיניהם למראה החבורות של צעירות וצעירים אשר לא חדלו לשיר ולזמר.

יואל, האכר הזקן שאף הוא היה בין החוגגים, דמעות עמדו בעיניו. דמעות אלו נזלו ירדו על לחייו הקמוטות ומשם זחלו בין שערות זקנו הארוכות אשר הלבינו מרוב ימים. העומדים סביב לו ראו כיצד שפתו התחתונה רועדת מפעם לפעם מתמלטות מלים מוזרות ובלתי ידועות מפיו.

וכאשר גברה ההתרגשות, מיהר הזקן לעזוב את החוגגים. עייף ויגע התישב יואל תחת אחד מעצי התאנה והוא מתיפח ובוכה בקול. אבא, מה קרה לך? האם חולה אתה?, נשמע קול רך מזמזם ליד אוזנו של הזקן.

הסתכל יואל סביבו וראה את צעיר בניו, את יורם הקטן, כשהוא מטפס ועולה על ברכיו וידיו הקטנות מלטפות את פניו הרטובים בדמעות.

בלי אומר משך הזקן את הילד אליו, בידיו הגרומות הוא חיבק אל ליבו את הילד הקטן, את עצמו ובשרו אשר מיהר לבוא לראות את אביו הבוכה,

בני! בני הקטן! טוב לי! אני כה שמח! אשרי זקנותי שלא ביישה את ילדותי, ככה קרא הזקן בקול מלא שמחה והתרגשות.

כאשר עברו דקות מספר, הוטב לו לזקן. הדמעות חדלו ללטף את לחייו. יואל נרגע ופניו החלו נוהרים משמחה.

בני! בני יורם הקטן! מי יודע! אולי זוהי לי הפעם האחרונה שאני רואה חגיגת ט"ו בשבט. הבה איפוא אספר לך מכל מה שעבר עלי, למן היום אשר באתי הנה אל ארץ יהודה, מאז הפכתי להיות בן לעם המכובד והחכם – עם ישראל.

מה? כלום לא נולדת בארץ זו? ומאין זה באת, אבי?, שאל יורם בתמהון.

ויואל הזקן לטף בידיו הגרומות את לחיי בנו ומשך אותו אליו באהבה רבה. זמן מה ישבו שניהם דוממים, אחר החל הזקן דובר. הוא דיבר בשקט. תחילה היו הדברים יוצאים מפיו פעם בחפזון ופעם באיטיות רבה, נראה כי הזקן מתאמץ בכל כוחו להוציא את המשפטים הארוכים מפיו. ניכר כי אין הוא רגיל בדיבורים. הלא איש העבודה והעמל היה.

אני נולדתי בארץ רחוקה, רחוקה, שם בדרום, בארץ נביות ראיתי לראשונה את אור השמש. זוכר אני את ימי ילדותי כשהייתי חי בארץ ההרים. היו אלה הרים אשר אבניהם אדומות היו ונוצצות. כאשר היתה יורדת השמש לעת ערב אל הים, היו ראשי ההרים נוצצים באודם האש וההרים היו נראים כאלו בוערים הם.

בארץ ההרים מועטים מאד המים, ואדם ובהמה סובלים לעתים קרובות מאוד מחוסר במים. אותם הימים, ימים שהמים אינם בנמצא, בעונת הקיץ היבש והחום, יקחו אנשים לעשרות, למאות ולאלפים את כליהם המועטים, את צאנם הצמא וכולם יורדים למטה אל השפלה לבקש מעט מים להשקות את צאנם ולרוות את צמאונם במים המחיים את הנפש.

אבותי, המשיך הכורם הזקן, רועי צאן היו הם ואבותיהם. אף אני הוטל עלי להיות רועה צאן. בעודני ילד ירדתי עם הרועים אל הערבה למטה. הערבה ארץ מישור היא. אך גם אותה קילל האלוהים ומנע ממנה מים. יש אשר ילך ההלך בערבה ימים רבים ומים לא ימצא. גם עשב השדה מועט הוא בערבה, במקום אשר יש בו מים – שם יעלו עשבים ואלו במקום בו אין מים – שם ישתלט המדבר.

קשים היו החיים בערבה. לא פעם הייתי רואה בצער רב כיצד הצאן גוועים ומבקשים מעט מים ומעט עשב ואנו לא יכולנו למצוא אותם.

יום אחד, המשיך הרועה ספורו, יצאתי עם הצאן אל עבר הבאר, היתה זו באר מים מלוחים ביטבת. שעות רבות הלכנו בחום הלוהט. השמש הכתה עלינו בלי רחמים. הצאן היו עייפים ויגעים, אך אנו התקדמנו הלאה הלאה. ידעתי כי אם נעמוד לזמן מה, יהיו רבים מן הצאן נופלים ארצה ולא יקומו עוד, כי לא היה להם כוח לעמוד על רגליהם.

גם הרועים אשר היו דופקים בעדר, גם הם היו כבר עייפים וכוח לא היה להם לעמוד על רגליהם.

פתע נראו על אחד הסלעים שניים שלושה יעלים. יעלים אלה היו נהדרים בקרניהם הגדולות הכפופות. הם עמדו והסתכלו בנו ממרחקים.

כשראיתי אותם נזכרתי ברעבוני הגדול, חבריה! אמרתי לרועים, הבה נרדוף אחריהם, נצוד אותם ונאכל את בשרם. נסינו לעשות כאשר אמרתי, אך היעלים נעלמו מאתנו, הם נבלעו בתוך קירות הנחל ואנו חסרי-אונים היינו לרדוף אחריהם. אולם מן הרדיפה הזאת צמחה לנו תועלת מועטה. יובל הרועה קל הרגלים אשר חדר לתוך אפיק הנחל, שב עד מהרה ופניו קורנים.

מצאתי מים, קרא הנער בשמחה.

לשמע מלת קסם זו, שכחתי את הצאן, שכחתי את תפקידי ואף אני כמו כל הנערים מיהרתי אל עבר האפיק היבש כדי לשבור את צמאוני.

שעה ארוכה רצנו באפיק הנחל. הרגליים כשלו ולא פעם נפלנו בלי כוח, אך ההרגשה כי עוד מעט יימצאו לנו מים, הוסיפה לי כח ואון.

לבסוף הגענו אל המעיין. היתה שם פינה קטנה אשר דשא עשב כיסה אותה.

מים רבים מלאו גומות פה ושם ואנו התנפלנו כמטורפים והתחלנו מוצצים את המים, מוצצים וסוחטים את האדמה הלחה, בולעים גבעולי עשב שהיו רווים מים.

כאשר הרויתי צמאוני קמתי ועמדתי על רגלי. המקום אשר נמצאתי בו היה נהדר במיוחד במינו. תאר לך בני, מכל עבר נצבו סלעים לבנים, אדומים ושחורים והם גבוהים וזקופים מאוד מאוד. ושם באחת הפינות בקיר האבנים המבהיק מלובן נראו פסים פסים, טיפות מים בודדות נראו כשהן מרטיבות את הסלע. במקום בו היו מים, שם נראתה חתימת ירק. צמחי ביצות מים מילאו את כל הפינות הרטובות. המים יש שהיו מוצאים דרכם לאורך חריץ ומשם היו נופלים אט אט לתוך בור מים קטן שגם הוא היה חצוב בסלע.

ועוד עומד אני מלא תמהון למראה הנהדר, הנה שמע קול משק כנפיים. צפרים באו אל העמק הנעלם כדי לרוות צמאונן. שעה ארוכה היו העופות מעופפים הנה והנה, אולם כאשר ראו אותנו, בני האדם, נבהלו מפנינו בקול צריחה איום היו מתרוצצים הנה והנה

על פני הצוק, שם למעלה נראתה תנועה מוזרה. שועל בעל אוזניים ארוכות נראה צועד בזהירות כשהוא מנסה לרדת למטה. זוג יעלים חמודים הסתכלו מגבוה עלינו והם נראים כמתפלאים, כיצד זה הגיע האדם אל העמק הנעלם למטה.

חבריה, אמרתי להם לרועים, אמנם טוב לבלות כאן, אך זכרו כי נטשנו את הצאן ומי יודע מה יהיה להם כשיראו שהרועים נעלמו.

נזוז, הודיע יובל הרועה הצעיר.

אותו רגע קרה דבר נורא ואיום. אנו רק התחלנו לצעוד קדימה בתוך האפיק והנה נשמע רעש איום ונורא. ראיתי בעיני את הסלע כשהוא מתפורר. ענן אבק עלה השמימה בתוך האבק ראיתי כיצד גושים ענקיים של סלעים החלו נופלים ויורדים. נופלים וסוגרים עלינו את הדרך למוצא.

פחד נפל עלי. בהתאמצות רבה רצנו אל עבר החומה שם בתוך אחד הבורות מצאנו מחסה מן הסלעים הנופלים כשאנו כולנו רועדים מפחד.

ככה שכבנו זמן רב. כמה ארכה עלינו שכיבה זו, לא אדע. לבסוף התעורר אחד הרועים כאשר ראה כי הכול שקט מסביב קרא לנו לקום ולצאת.

כשיצאנו היה הכול מוזר בעינינו. הכל היה שונה לגמרי. שם בפנה עוד הוריקו כתמיו של ירק, אך הדרך אל המוצא נעלמה ואיננה.

כיצד נצא מעמק מוות זה?, קראתי מלא יאוש. הבה נעלה, נטפס, נצא בהקדם האפשרי, קרא יובל הרועה. הוא היה קל רגלים והחל עולה כשהוא נאחז מפעם לפעם בסלעים.

אף אנו עשינו כמוהו, מהר מהר היינו מטפסים כשאנו רועדים בכל אברי-גופנו.

לרגע אחד נשאתי עין למטה וראיתי את השועל המצרי שאוזניו ארוכות מציצות מתחת לגל אבנים. כנראה, שהוא נפל למטה עם הסלעים הנופלים ובין האבנים הוא מצא את מותו.

ברוך האלוהים, אמר, שלא הביא עלינו קץ כּקץ של השועל המסכן.

בקיצור, יורם, הצלחנו לעלות למעלה. לרגלינו השתרעה הערבה, מהרנו למטה אל המקום בו רעה הצאן והנה! אוי ואבוי! הצאן אינם. מה יהיה אתנו?, התחלתי בוכה. כיצד נשוב הביתה והצאן אינם אתנו?

הביתה? שלום לך, הצאן, לא נשוב לראות אותך לעולמים, בכה יואל. הלא נעלה צפונה, שמעתי כי שם בצפון חיים בני שבט העברים. עם של איכרים עובדי אדמה, נעבוד אצלם והם יאכילו אותנו מלחמם.

בקיצור, המשיך יואל לספר. יצאנו לדרך. ימים רבים עשינו בערבה. היו מקרים שאנו כמעט מתנו ברעב ובצמא. פעם כאשר שכבנו בלי כוח, שמענו קול מצלים של גמלים.

שיירה היא זו, קרא יובל בשמחה.

אכן! לא טעינו הפעם. הקולות נהיו ברורים יותר ויותר. אנו זחלנו אל עבר הקולות ועד מהרה ראינו שיירה ארוכה של גמלים העולה צפונה. היתה זו שיירה של סוחרים אשר באה מאילת ופניה אל באר שבע וחברון. שמחנו מאוד למראה הנפשות החיות במדבר.

אנשי השיירה האכילו אותנו, השקו אותנו ואף הזמינו אותנו ללכת עמהם. קיבלנו את ההצעה בשמחה רבה. לחם חנם לא אכלנו כי היינו עוזרים להם לאנשים הטובים וטיפלנו בגמלים שלהם באהבה רבה.

כעבור ימים מספר הגיעה השיירה לחברון. כאן ראיתי לראשונה את הכרמים הנאים, את המים הרבים ואת בני ישראל הטובים הכרתי. למדתי לאהוב את העם הטוב הזה היושב על אדמתו. פה התודעתי לאיכר אחד והוא עשה אותי לנוטר בכרמו. טובים היו הימים ההם בכרם. אדוני איש טוב היה ודאג לי כאשר דאג לבניו, אבל אני הייתי מתעצב לא פעם אל לבי. זכרתי את ביתי בהרים, זכרתי את הצאן אשר ברחו ממני וחשבתי בלבי, מה יהיה עמי? האשוב אראה פעם את בית אבותי?

הגיע חג הבציר. הכרם התמלא שאון הבוצרים. היו אלה ימים יפים וטובים. אולם טובים היו הימים ימי חגיגות הבציר, ימי ט"ו באב.

בהתפעלות ראיתי את השורות הארוכות של הרקדנים והרקדניות, שהיו שמחים, ואילו אני עמדתי בודד ולא לקחתי חלק בריקודים. הרגשתי כי זר אני.

לפתע ניגשה אלי אחת הנערות וקראה לי לרקוד. הסכמתי להצעתה ורקדתי עמה כל העת. הייתי מאושר, בקיצור, יורם, נערה זו שרקדה עמי לראשונה , היא היא אמך אשר ילדה אותך. מאז הפכתי להיות איש עברי. עבדתי בשקידה ולאט לאט גדל רכושי מיום ליום. האלוהים, אלוהי ישראל, עשה רק טוב עמדי.

ראה, סיים הזקן דבריו. המשפחה גדלה, אחיך כבר נשאו להם נשים, הכרמים שלנו משתרעים לכל עבר, רכושנו גדל ואנו נחשבים לעשירים בארץ הזו. אכן טוב, טוב לנו להיות חלק מן העם הקדוש והנבחר, עם העברים. אשרי שזכיתי לכך. הנה אני זקן ומי יודע אם עוד אחיה שנים מספר, אולם שמח אני שבני אשר יצאו ממני יהיו איכרים טובים הנוטעים כרמים ורואים במחולות בחג הבציר.

אכן ימים אלה– ימים טובים הם לישראל מאין כמוהם. הזקן כילה דבריו. יורם קם, נשק לאביו בחמימות ואמר לו: אשריך, אבי, כי זכית למצוא לך מקלט בארץ זו הטובה ואשרי אני שזכיתי להיות בנך שהולך בדרכך, דרך העמל והעבודה. מעשיך שלך, אבי, יהיו לקו לי כל הימים. אמר וחתם נשיקה חמה על שפתי אביו המצומקות.

א.

האלוהים היושב בשמים היה עסוק מאוד במלאכתו החדשה, בנין עולם חדש. מן הבוקר ועד הערב היה האל יושב וחושב: כיצד להבדיל בין הרקיע ובין האדמה.

הוא קרא למלאכיו יועציו והם אמרו לו: אלוהים הטוב, אלהים הרחמן! למה לך להקים יבשה? הלא אתה האל הגדול מלוא הארץ כבודך. שוכן אתה ברקיע למעלה ושוכן אתה בתהום למטה ולמה לך להפריד בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל השמים?

רוצה אני לברוא עולמות חדשים ויפים. העולם אשר אבנה יפה יהיה ובו אוכל לראות מראות רבים ושונים, השיב האלוהים. פה הכל כה משעמם, כה מוזר! בכל עבר ופינה רואה אני רק מים. רק גלים זועפים. האין בכם אף אחד שיוכל ליעץ לי מה לעשות בכדי להפוך את העולם שלנו ליפה ונעים?

קימטו היועצים מצחם. ישבו וחשבו, חשבו וישבו עד כי היו עיפים מרוב מחשבה, אולם מאומה לא מצאו.

מפעם לפעם היה מישהו מן המלאכים משמיע איזו הצעה, אך נראה היה כי העצה לא התקבלה על דעת המלאכים ואף האלוהים בכבודו ובעצמו לא מצא בה ענין.

הבה ונפריד בין העולם העליון לבין העולם התחתון, הצביע מלאך צעיר חיור פנים בקולו הדק.

ניפרוש וילון – מחיצה בין שני אלה – התלוצץ המלאך מיכאל.

זהו רעיון, קרא רבון העולם ופניו אורו. וילון זה יפריד בין העולם העליון לבין התחתון. ולמסך זה נקרא רקיע כי אנו נרקע אותו עד היותו דק מן הדק. אנו נוכל לראות את היושבים מטה דרך הרקיע ואילו הם – הם לא יוכלו לראות את היושבים מטה דרך הרקיע.

לרגע אחד השתלטה דממה בתוך חבר היועצים.

ומה יהיה לאחר זה?

ומי יהיו השוכנים על הארץ למטה?

ואנו המלאכים, מה יהיה אתנו?

היכן נגור אנו?, שאלו המלאכים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

המים אשר ביבשה יפרדו מן היבשה והיו לים, אמר המלאך הצעיר.

אתה הנך חכם גדול, בני הצעיר! אתה יש לך המצאות יפות הצומחות במוחך – מעתה תהיה יועצי הטוב ושם יקרא לך: צמחיאל, כי הנך מצמיח דברי חכמה ודעת, אמר האל וליטף בחיבה את לחייו של המלאך הצעיר.

והאלוהים אמר ועשה. הוא החל במלאכה, תוך ימים מספר נוצרה היבשה. ככה הפריד האל בין העולמות וביום השלישי לבריאה רבצה לה האדמה והיא מתפנקת ומתמתחת אל מול השמים אשר מבעד להם נראה האל הגדול והוא מסתכל על הארץ למטה.

הבה נרד לטייל על פני האדמה, הציע האל למלאכיו.

ירד רבון העולמים מן השמים והחל מטייל על פני האדמה. היו המלאכים הולכים בעקבות האל. הולכים והולכים עד כי היו עיפים מאוד.

והאל – הוא היה צועד ברוב כוח. יש והיה עולה הרים ויש והיה יורד בקעות. פה ושם היה רואה מים רבים הזורמים להם באין מטרה והם מכסים את הארץ.

מה לכם כאן? רוצו ארצו אל הים! ציוה עליהם היוצר.

אבל כיצד נגיע אליו ואנו איננו יודעים את הדרך?, השיבו המים.

הדרך! הנה היא הדרך הנכונה, השיב האל.

בדברו, חרץ היוצר חריץ עמוק במקלו. וראה זה פלא! המים התכנסו בתוך החריצים¹ אשר חפר האלוהים במקלו ויהיו אצים רצים מהר מהר אל עבר הים.

ככה יצר רבון העולמים את הנהרות – החריצים, אשר בהם זורמים המים מן היבשה אל הים ולא יכסו את פני הארץ הטובה.

יש והמים לא יכלו בשום אופן למצוא להם דרך אל הים כי רחוקים היו ממנו, להם דאג האל באופן מיוחד. את רגלו האדירה והגדולה, נעץ הבורא בקליפת האדמה. במקום בו שקעה הרגל, נוצר שקע עמוק אשר עליו נקוו־נאספו המים. אלה נהיו לימות גדולות וקטנות המפוזרות על פני הארץ.

והמלאכים אחרי שראו את מעשה המדריך שלהם, חמדו אף הם לצון ולפרקים היו עוזרים לרבון העולמים במלאכתו.

פה ושם היו אלה מקפצים ותוקעים רגליהם בקליפת האדמה. בורות עמוקים נוצרו פה ושם ואלה התמלאו מים לרוב. בורות אלה – ימות אלה נשארו עד היום על פני האדמה והם מלאים מים עד היום הזה.

שעה ארוכה היו המלאכים עסוקים במעשה יצירה ומשחק. הם לא הרגישו בקרני השמש הלוהטות, הם שכחו כי עייפים הם.

לאט לאט החלה השמש אוספת קרניה, החושך גבר והלך, האדמה נהיתה אפורה והמלאכים התגעגעו על השמש היפה ורצו להרגיש בקרניה החמות והלוהטות.

רבוננו! הגיעה השעה לשוב ולעלות למעלה! לחש גבריאל באוזני האלוהים שעוד התהלך על פני האדמה ונהנה ממעשי ידיו.

האין אף אחד מכם רוצה להשאר כאן על פני האדמה? שאל אלוהים את עדת מלאכיו.

להשאר? למה?, שאלו המלאכים. הלא כאן הכל משעמם, כה עלוב ועצוב! אנו מתגעגעים לעץ, לירק, לנוי ומה נעשה פה? לא, רבון העולם! טוב לנו לעלות השמימה, שם בין עצי גן עדן נשחק. נתחבא בין הענפים של העצים וכאשר נהיה עיפים נוכל להשתרע על פני הדשא הירוק וננוח לנו.

והאדמה? היא תשאר שוממה?, שאל האל וקולו נהיה עצוב. אולם המלאכים – הם לא שמו לבם לדבר האלוהים. הם שבו והפצירו במנהיג כי יעלה אותם למעלה, אל השמים מעבר לרקיע.

אנו אוהבים את האדמה מתחת לנו. אך טוב יהיה לנו אם נשקיף עליה מלמעלה מבעד לרקיע הכחול והיפה, השיב אחד המלאכים והוא כחול־עינים וכנפיו לבנות וצחות כמו חלב.

טוב! לעלות! פקד האל בקצרה וקולו היה זועף.

המלאכים מיהרו לעלות למעלה.

ואתם, יועצי, פנה המלאך אל חבר המלאכים הקשישים, בואו אלי נשב יחד ונתיעץ מה לעשות לאדמה כי תהיה יפה ותמצא חן בעיני המלאכים.

חיש מהר מילאו המלאכים אחר דברי האלוהים. עדרים, עדרים, קבוצות קבוצות של מלאכים פרשו כנפיהם ובקול שירה אדירה פרצו ועלו למעלה, עברו את העננים והתפזרו שמה על פני מרחבי הגנים אשר בעדן.

אולם המלאכים הקשישים, הם צעדו בחשיבות אחרי האלוהים ולא סרו ממנו.

אתה, פנה האל אל המלאך הצעיר, אל צמחיאל, אתה הלא הנך יועץ טוב ובעל המצאות. אנא, בוא עמנו ויחד נחשוב מה לעשות על פני האדמה הטובה, הבודדת והעזובה.

ב.

בערב נאספו המלאכים הזקנים וישבו מסביב לסלע המועצה אשר בשמים.

רבון העולמים הופיע כשהוא לובש הדר וישב בראש המועצה.

הזמנתי אתכם, מלאכי הטובים, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר, רצוני לשמוע עצה מפיכם. מה לעשות לאדמה אשר יצרנו, כדי שתהיה יפה וטובה. הלא אתם טיילתם עליה היום, ראיתם אותה וכמוני נהניתם למראה המים הזורמים. המפלים הנחמדים והאגמים היפים, אשר יצרנו על פני האדמה הטובה.

גם לנו חלק במלאכה, העיר אחד המלאכים, הלא גם אנו חפרנו באדמה ויצרתו בה אגמים וימים קטנים.

בודאי! חייך האלוהים ופניו הזהירו מרוב נחת. מובן שגם אתם הנכם שותפים למפעל הגדול והנהדר. אך הגידו לי, בבקשה מכם: מדוע זה תשאר הארץ הזו שוממה ולא יגור בה מלאך? מדוע זה לא רצו מלאכי הטובים להשאר על פני האדמה הטובה?

ומה יעשו על פני האדמה? ועם מי ישחקו? והיכן יוכלו לנוח כאשר תשקע השמש?, שאל אחד המלאכים היועצים.

המלאכים אוהבים את עדן הגן כי בו יש להם עצים לרוב, פינות חמד ופרחים ולמה זה יעזבו את זה המקום הנחמד וילכו להתישב על פני האדמה השחורה והקודרת?, אמר גבריאל המלאך.

לרגע היתה שתיקה מסביב.

רבון העולמים תמך את ראשו בידיו השתיים. פניו היו חבויים בין כפות הידיים ונראה כאילו הוא שקוע במחשבות. המלאכים, כאשר ראו את האל עצוב־רוח, הצטערו מאוד ואמרו זה לזה: חבל! חבל מאוד שציערנו את אדוננו, את יוצרנו, את רבון העולמים הטוב.

אני חושב, צייץ בקולו הדק צמחיאל, כי טוב תעשה אם תקשט את האדמה בירק לרוב, בפרחים ובעצים. בעיניך תראה כי לאחר שהאדמה תהיה מקושטת בפרחים לרוב, אז, יהיו רבים, רבים המלאכים אשר יסכימו לגור על פני האדמה הרחבה והגדולה.

אמרת כי צריך לקשט את האדמה בפרחים, בירק לרוב! חי נפשי כי צדקת. באמת זהו רעיון נהדר. היו מוכנים, יועצי הטובים! הבה נגש למלאכה ונקשט את האדמה במרבד ירוק ונהדר.

ועל פני המרבד נפזר פרחי רון לרוב, אמר בעליצות גבריאל.

מהרו! מהרו, בני, חושו למלאכה, אמר האל ומיד קפץ ועמד על רגליו. מחר יתעוררו המלאכים ויביטו על הארץ למטה, ומה תראינה עיניהם?

הם יראו גן עדן עלי אדמות, הצטחק צמיאל.

צדקת, בני החכם, השיב האלוהים. אנו ניצור גן עדן עלי אדמות ויען כי אתה, אתה היית המציע את ההצעה הזו, על כן אמנה אותך להיות המלאך של כל העשבים, הדשאים והפרחים, אמר אלוהים והסיר לרגע את הכתר מעל ראשו ועיטר את המלאך, צמחיאל.

יחי צמחיאל, מלך העשבים והדשאים, קראו המלאכים פה אחד.

מעתה נקרא לכל העשבים, הדשאים, הפרחים והעצים בשם צמחים, כי שייכים הם לצמחיאל המלאך. הוא יהיה אב לצמחים והוא אשר יצוה עליהם לפרוח, לגדול או גם למות.

כאשר יצוה צמחיאל – כן יהיה, קראה מקהלת המלאכים פה אחד.

כל אותו הלילה היו המלאכים עסוקים במלאכתם. הם שתלו, הם זרעו, הם זרזו כל צמח וכל שיח כי יגדל ויצמח.

יש והיה המלאך מתכופף על פני צמח זעיר ולוחש לו בחיבה: פעוטי היקר, אנא התרומם, גדל וצמח, גדל ופרח.

וראה זה פלא, זה הקטן גדל פתאום, התמתח וישר את גזעו שהיה מתמר ועולה מעלה מעלה, גבוה, גבוה. עוד מעט והגזעים התכסו בעלים ומבין העלים הירוקים הבהבו פה ושם פרחים יפים וחמודים, אלה היו העצים הראשונים, עצי הענק הגבוהים והם נקראים עד היום בפי האנשים בשם “ענקי בראשית”.

והמלאך צמחיאל הגדיל לעשות. הוא היה עף, אץ, רץ מצמח אל צמח ומפרח אל פרח והיה מלטף אותם בידיו החמימות והטובות. הוא היה לוחש לצמח פלוני: אנא, צמחי, פתח את גביעי פרחיך והראה מה יפה אתה.

והצמח – הוא היה ממלא מיד אחר מצוות המלאך הטוב ועוד רגע וגביע נהדר היה נפתח והוא מציץ למעלה למעלה כמלוה את המלאך הטוב אשר זה עתה נעלם ואיננו.

ומאז והלאה היה זה המלאך צמחיאל לראש להם לפרחים. לפי פקודתו הם יפתחו פרחים כאשר יאמר להם, הם יסגרו את גביעי פרחיהם ויעשו זרעים ופירות.

לילה לילה יצא יצא המלאך צמחיאל לעבודתו, עבודת הקודש והוא גוזר על כל צמח וצמח גוזר ואומר: עלה וגדל, עלה ופרח.

ג.

כאשר עלה השחר על הארץ ראו המלאכים בשמים לתמהונם והנה הארץ מקושטת במרבד נהדר, מרבד אשר כמוהו לא ראו מעולם.

איזה יופי! כמה זה נהדר, מלמלו המלאכים ולא גרעו עיניהם מן הפלא אשר התרחש על פני האדמה.

טוב! טוב מאוד, לחש אף האלוהים, יפה ונהדר השטיח המכסה את האדמה. עוד מעט, יתפשט האור על פני האדמה ואז ייראה הכל יפה שבעתיים, יסתכלו המלאכים ויהנו. ועתה, בני היקרים! עת להפסיק את המלאכה, הבה נעלה השמימה וננוח מן העמל אשר עמלנו. ככה אמר האלוהים – פרש כנפיו ויעף ואחריו טסים אל עבר השמים שורות שורות של עננים מלאכים צחורי כנפיים.

ברוך אתה, האלוהים, מלך העולם, בורא האדמה ומקשט אותה! מלמלו המלאכים שעה שהיו עולים למעלה וכנפיהם רוטטות בתכלת השמים.

קדוש, קדוש, קדוש. שרה מקהלת המלאכים אשר יצאו לקדם את פני האלוהים ומלאכיו השבים לאחר עבודתם הקשה.

הנה הורם צעיף הלילה. קרני השמש האירו את פני הארץ הנרדמה, וגרשו את הצללים האחרונים של החושך. עתה ראו המלאכים בשמים והנה יפים פני הארץ כי מרבד קסמים כיסה אותה, פרחים לרוב קישטו אותה והיא היתה יפה ונהדרה.

העננים אשר טיילו בשמים, כאשר ראו את היופי הצומח על פני האדמה, התרגשו מאד. הם מהרו להשקות את הצמחים ולברך את הפרחים העולים. הם ענדו על צוארם פניני חן, טיפות מים, אגלי טל אשר הזהירו ונוצצו לאור השמש העולה.

וקנאה רבה תקפה את המלאכים בשמים. הם השתוקקו מאוד מאוד לרדת ארצה ולהתרוצץ בין העשבים העולים.

רבוננו, מיהרו המלאכים להתחנן לפני האלוהים, אנא עשה חסד ותן לנו רשות לרדת על פני האדמה למטה. נתרוצץ בין הגבעולים ונקטוף פרחי חן ונפזר אותם לפני כסא הכבוד אשר לך.

רוצים אתם לרדת למטה? ומדוע זה לא הסכמתם להשאר על פני האדמה אתמול כאשר ביקשתי זאת מכם?

באמת אשמים אנחנו, חטאנו לך, מלכנו, אולם אתה, האל, הלא טוב סולח אתה, על כן סלח לנו, מחל לנו ותן לנו לרדת על פני האדמה.

לא, חביבי, אחרתם! אתם תשארו על פני השמים ולא תרדו ארצה, ועל האדמה אושיב יצורים אחרים אשר יהיו קשורים לה, אשר יעבדו אותה באמונה ואשר לא יבגדו בה לעולמים.

והאלוהים מילא את אשר דיבר. לא עברו ימים מספר ועל פני הארץ הטובה הופיעו יצורים חיים, יצורים הולכים על שתיים והם מטפלים בעצים, חורשים ונוטעים את האדמה הטובה.

אלה מי הם?, שאלו המלאכים את האלוהים.

אלה הם בני האדם, השיב האלוהים. בני אדם אלה יצרתי בעצמי מן העפר אשר על האדמה, הם אוהבים את האדמה ולא יעזבו אותה בחייהם ואף לא במותם. בני האדמה האלה הם אשר יעבדו את האדמה. ישמרו אותה ויגנו על הצומח אשר נטעתי עליה.

מאז כרת האדם ברית של שותפות עם האדמה. האדמה נותנת כוחה כדי לגדל את הצמחים ואילו האדם הוא הנוטע את הצמחים. הוא שומר עליהם והוא גם דואג לכסות את מערומי האדמה בכל מקום ומקום.

ברצות האדם הרי הוא זורע את השדה אשר לו דשא עשב לרוב, חטה, שעורה, תירס וחציר לרוב. האדם מלביש את האדמה בבגדי ירק נאים והעננים בשמים עוזרים לנו ושולחים גשמים אשר ישקו את הצמחים הצמאים.

וצמחיאל – הוא המזרז את הצמחים לגדול ולצמוח, מן הצמחים חיים לאדם ולבהמה.

בלי צמחים אין חיים.

האדמה אֵם כל חי מצמיחה דגן וחציר למען יחיה האדם אשר דואג לה לכסות אותה בבגד חמד, במרבד ירוק.

והאדם – הוא אינו שוכח את הבורא היושב בשמים אשר נתן לו לחם לאכול והוא מברך שבע ביום ואומר:

“ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ”.

א.

אליהו היה מלא התרגשות כאשר קרבה האניה אל חוף יפו העיר.

בימים ההם עוד טרם נבנה נמל בחיפה, העולים אשר באו אל הארץ היו יורדים איפוא בחוף יפו, במקום בו גרו אחיהם היהודים אשר באו מכל ארבע כנפות הארץ כדי לחיות בארץ ישראל ולהפוך את הארץ השוממה לגן עדן.

שעה ארוכה עמד אליהו כשהוא נשען אל מעקה הספינה והוא מבקש לחדור במבטי עיניו אל החוף הרחוק. רצה אליהו לדעת: איך תקבל אותו הארץ אשר עוד מימי ילדותו שמע עליה, חלם עליה ושאף לבוא אליה לגור בה.

סירות אחדות נגשו אל האניה ועוד מעט וחרטומי הסירות הכו בדפנות האניה הגדולה.

פתע נשמע קול חריקה משונה. גלגלים החלו מתנועעים, שרשרות עלו וירדו עד כי אזניו של אליהו היו חרשות מרוב הרעש והשאון. ועוד אליהו מתפלא לרעש המוזר והנה ראה כי כבש מדרגות שהיה תלוי לצד הספינה החל משתלשל ויורד מטה מטה. עוד מעט ואחת הסירות קרבה אל הכבש והאנשים שבסירה החלו קופצים ועולים במדרגות.

נדהם עמד אליהו למראה האנשים המשונים שמיהרו ועלו מן הסירה. הם היו יחפים ועל רגליהם מכנסים רחבים ומשונים אשר מאחוריהם נסרח שק מעין זנב של כבשה. לראשיהם חבשו האנשים המוזרים כובעים מעוגלים ואדומים ועליהם מתנועעת הנה והנה ציצית של חוטים שחורים.

אלה מי הם? שאל אליהו את אחד העובדים בספינה אשר עמד וטיפל במדרגות.

הללו! האם לא שמעת על המלחים, יורדי הים של יפו. עוד מעט ותראה אותם מקרוב ותדע אותם ואת מנהגיהם המשונים, השיב לו האיש אשר עמד וחיכה לבאים.

המדרגות נתמלאו מלחים שקפצו ועלו, קפצו ודחפו ודחקו זה את זה כשהם מתאמצים לעלות ראשונים לאניה.

ועוד המלחים עולים למעלה וכבר החלו מדברים כולם יחד, צועקים וגוערים האחד בשני כשהם מנופפים בידיהם לעבר הנוסעים שהצטופפו ליד מעקה האניה ועיניהם השחורות גדלו והיו אדומות מרוב כעס.

מדוע זה הם מתקוטטים וצועקים כל כך?, שאל אליהו שנית את פקיד האניה שעמד והסתכל באורחים המשונים אשר זה עתה הגיעו אל האניה.

הם אינם רבים כלל זה בזה. ככה הם נוהגים לדבר בינם לבין עצמם. הללו ערבים הם כדרך הערבים אין הם מדברים אלא צועקים.

אחד מן הערבים נגש אל אליהו והחל מדבר אליו בקול רם. אליהו עמד והסתכל באיש אשר דיבר אליו ולא הבין אף מלה מכל אשר דיבר המלח אליו.

וכאשר ראה הערבי כי לחנם הוא מדבר וצועק, מיד תפס את אליהו בידו והחל מושך אותו לעבר המדרגות.

מה זה? התרגז אליהו וכבר רצה להרים יד על הערבי ולהכות אותו מכות נאמנות.

אחד היהודים שהיה אף הוא באניה התקרב אל אליהו ואמר לו בבת צחוק:

אל תתרגז, אליהו. ערבי זה בא להזמין אותך לרדת עמו בסירה. הוא אומר שיוסף בן דודך מחכה לך בחוף והוא אשר שלח אותו להביא אותך ליפו בסירה שלו.

ככה? השיב אליהו וחיוך התפשט על פניו.

אל הסירה, זרז הערבי את אליהו. הפעם הוא עשה את זאת בשקט יותר כי ידע שאליהו כבר הבין מה בקשתו של הספן.

מלא פחדים החל אליהו יורד בכבש, שהיה מתנדנד מתחת לצעדי ההולכים עליו. הוא ירא היה שמא יפול מן המדרגות ויטבע בים. בידו החזיק אליהו שתי מזוודות כבדות ועוד מזוודה אחת נשא המלח שהלך אחריו.

וכשהגיע אליהו אל המדרגה האחרונה, תפסו בו מן הסירה שתי ידים אמיצות ובבת אחת זרקו אותו אל תוך הדוגית שהיתה מתנדנדת על גלי הים.

תיכף לאחר זה החלה הסירה מתרחקת לאט לאט מן האניה. המלחים תפסו במשוטים והיו חותרים בזריזות רבה והם מעודדים במבטיהם את אליהו שעוד שכב מהומם ומבולבל על קרקע הספינה.

פחד תקף את אליהו כאשר עברה הסירה במעבר צר בין שני סלעים קודרים אשר גלי הים התנפצו עליהם בכל כוח והיו מכסים אותם מפעם לפעם בקצף לבן כשלג.

כשירד אליהו על החוף, הוא מצא את עצמו חבוק בזרועותיו של יוסף בן דודו וחברו.

אליהו הסתכל מלא הערצה בחברו הטוב. יוסף היה פרדסן במושבה הסמוכה וידע יפה לדבר ערבית – לשונם של תושבי הארץ בימים ההם.

פניך טובים, יוסף, אמר אליהו ונהנה למראה פניו הכהים של בן דודו הטוב.

וכי מה חסר לי כאן, השיב יוסף בצהלה. אנו, בני הארץ, חיים כאן יפה, בונים את המולדת ומחכים בכליון עיניים שיבואו עוד ועוד עולים לחיות עמנו כאן בארצנו.

ב.

לאחר ששני הידידים נכנסו העירה והסתדרו בבית מלון, החליטו השניים לצאת לסייר קצת בעיר הקטנה.

בימים ההם היתה יפו עיר קטנה, הרחובות היו צרים וצפופים וריחות רעים היו עולים פה ושם מן הבתים שהיו צפופים ודחוקים זה בזה.

הבה נצא את העיר, הציע אליהו לחברו.

בבקשה השיב יוסף. הבה נטייל קצת בחולות בדרך אל חוף הים.

היו השניים מהלכים בחול הלבן והקרח. השמש החלה יורדת והתנים יצאו מהמאורות שלהם. פה ושם נשמעו קריאות: אַוי! אַוי! יללו הקולות בין החולות.

פחד תקף את אליהו לשמע הקולות. הוא תפש בידיו של יוסף ושפתיו מלמלו:

מה היללות האלה?

זוהי יללת התנים, השיב יוסף, העונה היא עונת הענבים ואלה ההולכים על ארבע יוצאים לעת ערב לזלול מן הענבים המתוקים אשר בין ענפי הגפנים.

הבה נשוב לחדרנו, ביקש אליהו.

אל פחד ידידי, הרגיע יוסף את חברו. התנים הללו אינם גורמים כל רעה לאדם. הם יראים מפניו והם לא יגעו בנו.

בכל זאת אני ירא מפניהם, מלמל אליהו.

טפשון שכמותך. רוצה אתה שהם יעלמו ולא ישמע קולם? הנה תראה! יוסף הוציא את האקדח הקטן שלו שהיה תמוד לחגורה אשר על מתניו והוא פשט זרועו ולחץ בהדק.

קול היריה בקע ויצא מן הקנה הקטן, ההדים של היריה התגלגלו בין גבעות החול ועוד מעט והם הדהדו ונשמעו מכל עבר ופינה כאילו עונות הגבעות לקול הנפץ שנשמע זה עתה.

לאחר היריה, השתררה לפתע דממה בשטח. קולות התנים נאלמו ושוב לא נשמע קולם.

מעתה נרגע גם אליהו. הוא הסתכל מלא התפעלות בחברו אמיץ הלב שאינו ירא להיות לבדו במרחבי החולות.

בוא! משך יוסף את רעהו. הנה כאן עץ השקמה בעל צל כבד. ודאי עיף אתה ואולי גם רעב. בצלו של העץ תוכל לנוח קצת. כאן נושבת רוח קרירה ואם רעב הנך, תוכל לשלוח את ידך ולקטוף לך כמה פירות שקמים – גמזיות טעימות ומתוקות אלה ירוו את צמאונך וישקיטו הרעבון אשר תקף אותך.

בצל השקמה, ישבו השניים והיו משוחחים ביניהם. יוסף שאל את חברו על הנשה בגולה, הוא התעניין לדעת מה שלומם של החברים אשר עזב אותם בהיותו ילד.

היודע אתה מה שלומם?, שאל אליהו בהתרגשות. יוסף התפלא למראה השינוי שחל בפניו של אליהו. הוא ראה כי חברו מתרגש מאוד ועוד מעט הוא יפול ארצה מרוב התאמצות.

הרגע! מה קרה לך אליהו?, תפס יוסף בידיו של אליהו כי רצה להשקיט אותו.

הנח לי, התחנן אליהו. אנא, שב ושמע את אשר קרה לחבריך אשר זה עתה שאלת עליהם.

בדמדומי הערב ישב אליהו והיה מספר סיפורים מלאים צער וכאב אין סוף.

תאר לך, פתח אליהו את סיפורו, אותה עיר אשר ידעת, ואשר בה נולדת, אותה עיר אשר בה גרו יהודים רבים, עיר זו כמעט וריקה היא מיהודים, כי רובם או שהם נהרגו או שנמלטו.

ואליהו סיפר כיצד יום אחד באו מכל הכפרים גויים רשעים ובידיהם חרבות, סכינים, מגלים וקלשונים ובקולות צעקה:

מוות ליהודים!

הם התנפלו על העוברים ושבים והחלו מכים ופוצעים אותם. בין היהודים קמה בהלה. רבים סגרו את חנויותיהם והחלו נמלטים מי לביתו ומי למרתף סתר אשר בקומת הקרקע אשר בבית.

אילו ראית, התמרמר אליהו, מה אכזרים היו אלה הרשעים כי אז היית אולי מבין מדוע זה אני כה מתרגש ומדוע זה אני כה מפחד. בעיני ראיתי, המשיך אליהו, כיצד גויים נכנסים לבתים של יהודים ומיד לאחר זה נשמעו קולות צעקה של יהודים מסכנים.

הושיעו! הצילו! יללו קולות של זקנים, נשים וילדים. הרחוב הפך פתאום להיות שדה־קרב. הגויים שברו את השמשות, זרקו החוצה את כלי הבית, קרעו את הכרים ופיזרו לכל עבר את הנוצות אשר החלו פורחות באויר.

ומה קרה לחברי, יהושע, ידידי הטוב? שאל יוסף אשר דמעות עמדו בעיניו לשמע סיפורו הנוגה של קרובו, של אליהו.

יוסף, אמר אליהו וקולו היה נמוך מרוב צער, יהושע חברך מת כמו גבור, יהושע לא רצה למות בהחבא. הוא יצא לבדו אל הרחוב ובידו נשק דל, היה זה גרזן אשר מצא באחת הפינות של המרתף בו התחבא הוא יחד עם שאר הוריו.

ויהושע, המשיך אליהו, החל קורא בקולו החזק: בני ישראל, נכדי המכבים, בני הנוער! מדוע זה אתם נותנים לרשעים הללו להתעלל בנו? מדוע זה לא תצאו לנקום את נקמת ישראל מידי הגויים הללו. למה זה תתחבאו בפינות אפלות, צאו אל הרחוב, יקח כל איש מכם כלי נשק אשר ימצא, הבה נמות כמו גבורים. הבה נראה להם, לבני עשיו הרשעים, כי לא פחדנים אנו. לקולו של יהושע נאספו מספר צעירים ואלה החלו לגרש את הגויים מבתי היהודים.

בין הרשעים קמה מבוכה. אחדים מהם קיבלו מכות נאמנות ועוד מעט גויים פצועים נראו נסים ונמלטים על נפשם.

היהודים התחזקו למראה גבורתם של יהושע וחבריו ועוד מעט והרחובות מלאו צעירי ישראל אשר החלו לגרש את הזרים אשר באו לרחוב היהודים.

ועוד מעט והיתה יד היהודים גוברת על הגויים, אלא שדוקא ברגע ההוא החלו להופיע פלוגות של שוטרים שפתחו באש ברחוב היהודים.

ואתה יודע במי ירו השוטרים?, שאל אליהו ודמעות נראו בעיניו – הם היו מכוונים את רוביהם ביהודים. יהושע, חברך, דיבר אליהו לאט כשוקל את דבריו, נפל בין הראשונים. השוטרים הרגישו כי בחור זה הוא הוא המפקד והמלהיב של היהודים והם החליטו לשים קץ לחייו. הם הצליחו! אחרי מותו של יהושע, החלו היהודים שנשארו בחיים, נסוגים ובורחים איש איש אל אשר נשאו אותו רגליו. עוד מעט והגויים שבו בעגלותיהם והחלו שודדים ובוזזים את רכוש היהודים ואיש לא הפריע בעדם. זה היה סופם של בני הנוער אשר ביקשו להגן על כבוד ישראל.

השתררה דממה עמוקה. אליהו התישב על אחד משורשי השקמה שהיו נראים גלויים על פני החולות והוא מחזיק בשתי ידיו את ראשו שהיה כבד עליו מרוב צער.

לפתע קם יוסף ממקומו ועמד כשפניו צופים אל עבר הים ואמר: כן! ככה זה! ואנחנו הלא אמרנו להם כי אין כל טעם לשבת שמה בין הגויים, הלא קראנו להם כי ילכו אחרינו אל ארץ האבות, הם לא שמעו לנו. הם האמינו כי שם בין הגויים יהיה טוב להם ולמה להם ללכת אל ארץ חדשה.

שמע, אליהו! קרא יוסף אחרי רגעי שתיקה, רואה אתה את החולות השוממים הללו? את השקמה הזו, אתה רואה? הבט! הנה עץ זה בעל הצמרת הרחבה והגדולה עומד נצב בלב החולות השוממים, את שורשיו העמוקים הוא שולח עמוק עמוק באדמה וממנה הוא מוצץ את מזונו, ראה! הנה עץ זה מגדל פירות טובים ומתוקים המשמחים לב אדם האוכל מהם. אף אנו דומים הננו לשקמה זו, הארץ היא שוממה. הארץ הפכה למדבר ודומה כאילו אין היא ראוייה לתת כל פרי. אולם דע לך, אליהו חביבי, הארץ הזו יכולה לתת פרי ויכולה לפרנס עם רב. למד נא מן השקמה הזו, גם אנחנו כמו עץ זה, אם נדע לחפור באדמה, לרדת עמוק, עמוק, סופנו שאנחנו נמצא בה מים, נמצא בה עושר ואושר. ואדמה זו שהיתה עד עתה שוממה, אדמה זו תשוב לתת לנו פירות טובים ויפים ממש כמו שהיתה נותנת בימי אבותינו אשר ישבו על אדמתם. עלינו רק להיות חרוצים ועקשנים ואז נשיג את מטרתנו.

צדקת אחי! קם אליהו ועמד מול חברו יוסף – עתה יודע אני כי אתה וחבריך אשר הלכתם אל ארץ אבותינו, צדקתם מאתנו – אתם הצלחתם כאן, אתם יושבים על אדמתכם והנכם מעבדים את האדמה הנותנת לכם לחם לאכול ובגד ללבוש, ואילו אנו? אנו נשארנו בגולה וראה מה קרה לנו? רבים מחברינו נהרגו רבים ברחו אל ארץ חדשה כדי לחפש שם את לחמם. ואני – אני באתי הנה. אמור נא, יוסף! האם תרצה הארץ לקבל אותי? האם גם לי תתן הארץ את יבולה? התהיה לי ארצנו מולדת ומשכן לי ולבאים אחרי!

בודאי, השיב יוסף ופניו אורו. ראה! למד מן השקמה הזו. אל תתיאש ואל תבהל מפני הצרות ומפני הקשיים אשר יעמדו בדרכך, חפור, חדור עמוק עמוק לקרקע, טפל בכל רגב של האדמה הטובה אשר נתן האלוהים לנו ובעיניך תראה כיצד תשיב הארץ לך טובה תחת טובה.

נראה, השיב אליהו באנחה.

תזכה ותראה! עוד מחר אנו חוזרים אל המושבה, תהיה אורח ימים אחדים בביתי ואחר שתנוח מעמלך, תלך לעבוד את האדמה, תהיה איכר כמונו ותדע מה הם חיי שקט ושלוה בארץ.

ג.

למחרת הלכו השניים, אליהו וחברו, אל הכפר. כאן למד אליהו מפי יוסף חברו את תורת החקלאות. אליהו היה תלמיד טוב. הוא התמסר לתפקידו החדש והיה עובד מן הבוקר עד הערב. תחילה היתה העבודה קשה על אליהו: מרוב עבודה נבקע העור אשר בכפות ידיו ולא פעם היו הפצעים מכאיבים לו מאוד מאוד.

היו ימים שאליהו כמעט והתיאש, כי חשב שלא יוכל להיות איכר טוב בישראל.

ברגעים אלה היה נזכר אליהו בעץ השקמה אשר בחולות. הוא זכר כיצד ננעצו ונאחזו שורשי העץ באדמה, אדמת החולות, עד כי שום רוח לא יכלה לעקור אותם ממקומם. הוא הבין כי אם ירצה, אז גם הוא יוכל להתגבר על כל המכשולים.

אליהו רצה והצליח, הוא יכול היה לשממה וניצח אותה. הוא הפך להיות עובד אדמה ושמו יצא לתהילה בין האיכרים. לאט לאט חסך לו אליהו מעט כסף ובכסף זה הוא רכש לו חלקת אדמה.

עברו ימים ושנים ואליהו הפך להיות כורם המעבד את כרמו וחי על עמלו. מפעם לפעם, היה האיכר החדש רוכש לו עוד ועוד חלקות והיה נוטע אותן כרמים ופרדסים. אליהו הפך להיות איכר החי על עמלו. הוא בנה לו בית, נשא אשה והוליד בנים ובנות.

עברו שנים רבות, אליהו ראה בטוב. בניו גדלו והגיעה השעה שאף הוא, העובד החרוץ, יוכל לנוח מעמלו.

אז נטע אליהו בחצרו עץ שקמה, זכר לאותה שקמה אשר ראה בחולות.

השקמה גדלה ובמשך שנים מספר הפכה להיות עץ נאה אשר בצלו היה אליהו שהפך בינתיים לסבא, יושב ונח מעמלו. בצל השקמה היו מתכנסים מפעם לפעם בניו ונכדיו של אליהו הפרדסן ואליהו היה מספר לפניהם סיפוריו הרבים.

ביחוד היו הנכדים מרבים להתרפק על הסבא ומתחננים לפניו כי יספר להם סיפורים.

סבא, ספר לנו כיצד באת אל הארץ! אנא, ספר לנו! אנו אוהבים מאוד לשמוע סיפורים!

ואליהו היה משתרע על כסאו במאור פנים סיפר כיצד דרכו רגליו בפעם הראשונה על אדמת ישראל. כיצד טייל בחולות השוממים וכיצד נח בצלה של שקמה זקנה רבת שנים אשר נעצה את שורשיה בחולות השוממים.

רואים אתם, היה אליהו מסיים את דבריו, גם אנו דומים לשקמה, המכה שרשים בחולות השוממים ומוציאה מזונה ממעמקים, גם אנו כמוה הכינו שורשים בקרקע. רצינו – ונוכל. זכינו ואנו איכרים עבריים בארץ ישראל.

אה! היה הסבא מסיים דבריו – חבל שלא הבינו זאת אבותינו ואבות אבותינו אשר חיו בגולה שנים רבות. מדוע לא באו הם לארץ והחיו אותה.

כאשר זקן האיש והגיעה השעה בה יאסף גם הוא אל עמו, קברו אותו הבנים בכבוד גדול באדמת ארץ ישראל ועל קברו שתלו נטע צעיר של שקמה.

אבינו, אמרו הבנים, אהב את השקמה בחייו, הבה נטפח את השקמה ואף עתה לאחר מותו יוסיף אבינו לשכב בצל השקמה הטובה, רכת הענפים. שקמה זו תגדל פירות מתוקים וילדים וזקנים אשר עברו ליד העץ, אכלו מן הפירות הטובים – יאכלו ויודו לו לאבינו אשר כה אהב את השקמה כל ימי חייו הארוכים והטובים בישראל.