א.

האלוהים היושב בשמים היה עסוק מאוד במלאכתו החדשה, בנין עולם חדש. מן הבוקר ועד הערב היה האל יושב וחושב: כיצד להבדיל בין הרקיע ובין האדמה.

הוא קרא למלאכיו יועציו והם אמרו לו: אלוהים הטוב, אלהים הרחמן! למה לך להקים יבשה? הלא אתה האל הגדול מלוא הארץ כבודך. שוכן אתה ברקיע למעלה ושוכן אתה בתהום למטה ולמה לך להפריד בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל השמים?

רוצה אני לברוא עולמות חדשים ויפים. העולם אשר אבנה יפה יהיה ובו אוכל לראות מראות רבים ושונים, השיב האלוהים. פה הכל כה משעמם, כה מוזר! בכל עבר ופינה רואה אני רק מים. רק גלים זועפים. האין בכם אף אחד שיוכל ליעץ לי מה לעשות בכדי להפוך את העולם שלנו ליפה ונעים?

קימטו היועצים מצחם. ישבו וחשבו, חשבו וישבו עד כי היו עיפים מרוב מחשבה, אולם מאומה לא מצאו.

מפעם לפעם היה מישהו מן המלאכים משמיע איזו הצעה, אך נראה היה כי העצה לא התקבלה על דעת המלאכים ואף האלוהים בכבודו ובעצמו לא מצא בה ענין.

הבה ונפריד בין העולם העליון לבין העולם התחתון, הצביע מלאך צעיר חיור פנים בקולו הדק.

ניפרוש וילון – מחיצה בין שני אלה – התלוצץ המלאך מיכאל.

זהו רעיון, קרא רבון העולם ופניו אורו. וילון זה יפריד בין העולם העליון לבין התחתון. ולמסך זה נקרא רקיע כי אנו נרקע אותו עד היותו דק מן הדק. אנו נוכל לראות את היושבים מטה דרך הרקיע ואילו הם – הם לא יוכלו לראות את היושבים מטה דרך הרקיע.

לרגע אחד השתלטה דממה בתוך חבר היועצים.

ומה יהיה לאחר זה?

ומי יהיו השוכנים על הארץ למטה?

ואנו המלאכים, מה יהיה אתנו?

היכן נגור אנו?, שאלו המלאכים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

המים אשר ביבשה יפרדו מן היבשה והיו לים, אמר המלאך הצעיר.

אתה הנך חכם גדול, בני הצעיר! אתה יש לך המצאות יפות הצומחות במוחך – מעתה תהיה יועצי הטוב ושם יקרא לך: צמחיאל, כי הנך מצמיח דברי חכמה ודעת, אמר האל וליטף בחיבה את לחייו של המלאך הצעיר.

והאלוהים אמר ועשה. הוא החל במלאכה, תוך ימים מספר נוצרה היבשה. ככה הפריד האל בין העולמות וביום השלישי לבריאה רבצה לה האדמה והיא מתפנקת ומתמתחת אל מול השמים אשר מבעד להם נראה האל הגדול והוא מסתכל על הארץ למטה.

הבה נרד לטייל על פני האדמה, הציע האל למלאכיו.

ירד רבון העולמים מן השמים והחל מטייל על פני האדמה. היו המלאכים הולכים בעקבות האל. הולכים והולכים עד כי היו עיפים מאוד.

והאל – הוא היה צועד ברוב כוח. יש והיה עולה הרים ויש והיה יורד בקעות. פה ושם היה רואה מים רבים הזורמים להם באין מטרה והם מכסים את הארץ.

מה לכם כאן? רוצו ארצו אל הים! ציוה עליהם היוצר.

אבל כיצד נגיע אליו ואנו איננו יודעים את הדרך?, השיבו המים.

הדרך! הנה היא הדרך הנכונה, השיב האל.

בדברו, חרץ היוצר חריץ עמוק במקלו. וראה זה פלא! המים התכנסו בתוך החריצים¹ אשר חפר האלוהים במקלו ויהיו אצים רצים מהר מהר אל עבר הים.

ככה יצר רבון העולמים את הנהרות – החריצים, אשר בהם זורמים המים מן היבשה אל הים ולא יכסו את פני הארץ הטובה.

יש והמים לא יכלו בשום אופן למצוא להם דרך אל הים כי רחוקים היו ממנו, להם דאג האל באופן מיוחד. את רגלו האדירה והגדולה, נעץ הבורא בקליפת האדמה. במקום בו שקעה הרגל, נוצר שקע עמוק אשר עליו נקוו־נאספו המים. אלה נהיו לימות גדולות וקטנות המפוזרות על פני הארץ.

והמלאכים אחרי שראו את מעשה המדריך שלהם, חמדו אף הם לצון ולפרקים היו עוזרים לרבון העולמים במלאכתו.

פה ושם היו אלה מקפצים ותוקעים רגליהם בקליפת האדמה. בורות עמוקים נוצרו פה ושם ואלה התמלאו מים לרוב. בורות אלה – ימות אלה נשארו עד היום על פני האדמה והם מלאים מים עד היום הזה.

שעה ארוכה היו המלאכים עסוקים במעשה יצירה ומשחק. הם לא הרגישו בקרני השמש הלוהטות, הם שכחו כי עייפים הם.

לאט לאט החלה השמש אוספת קרניה, החושך גבר והלך, האדמה נהיתה אפורה והמלאכים התגעגעו על השמש היפה ורצו להרגיש בקרניה החמות והלוהטות.

רבוננו! הגיעה השעה לשוב ולעלות למעלה! לחש גבריאל באוזני האלוהים שעוד התהלך על פני האדמה ונהנה ממעשי ידיו.

האין אף אחד מכם רוצה להשאר כאן על פני האדמה? שאל אלוהים את עדת מלאכיו.

להשאר? למה?, שאלו המלאכים. הלא כאן הכל משעמם, כה עלוב ועצוב! אנו מתגעגעים לעץ, לירק, לנוי ומה נעשה פה? לא, רבון העולם! טוב לנו לעלות השמימה, שם בין עצי גן עדן נשחק. נתחבא בין הענפים של העצים וכאשר נהיה עיפים נוכל להשתרע על פני הדשא הירוק וננוח לנו.

והאדמה? היא תשאר שוממה?, שאל האל וקולו נהיה עצוב. אולם המלאכים – הם לא שמו לבם לדבר האלוהים. הם שבו והפצירו במנהיג כי יעלה אותם למעלה, אל השמים מעבר לרקיע.

אנו אוהבים את האדמה מתחת לנו. אך טוב יהיה לנו אם נשקיף עליה מלמעלה מבעד לרקיע הכחול והיפה, השיב אחד המלאכים והוא כחול־עינים וכנפיו לבנות וצחות כמו חלב.

טוב! לעלות! פקד האל בקצרה וקולו היה זועף.

המלאכים מיהרו לעלות למעלה.

ואתם, יועצי, פנה המלאך אל חבר המלאכים הקשישים, בואו אלי נשב יחד ונתיעץ מה לעשות לאדמה כי תהיה יפה ותמצא חן בעיני המלאכים.

חיש מהר מילאו המלאכים אחר דברי האלוהים. עדרים, עדרים, קבוצות קבוצות של מלאכים פרשו כנפיהם ובקול שירה אדירה פרצו ועלו למעלה, עברו את העננים והתפזרו שמה על פני מרחבי הגנים אשר בעדן.

אולם המלאכים הקשישים, הם צעדו בחשיבות אחרי האלוהים ולא סרו ממנו.

אתה, פנה האל אל המלאך הצעיר, אל צמחיאל, אתה הלא הנך יועץ טוב ובעל המצאות. אנא, בוא עמנו ויחד נחשוב מה לעשות על פני האדמה הטובה, הבודדת והעזובה.

ב.

בערב נאספו המלאכים הזקנים וישבו מסביב לסלע המועצה אשר בשמים.

רבון העולמים הופיע כשהוא לובש הדר וישב בראש המועצה.

הזמנתי אתכם, מלאכי הטובים, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר, רצוני לשמוע עצה מפיכם. מה לעשות לאדמה אשר יצרנו, כדי שתהיה יפה וטובה. הלא אתם טיילתם עליה היום, ראיתם אותה וכמוני נהניתם למראה המים הזורמים. המפלים הנחמדים והאגמים היפים, אשר יצרנו על פני האדמה הטובה.

גם לנו חלק במלאכה, העיר אחד המלאכים, הלא גם אנו חפרנו באדמה ויצרתו בה אגמים וימים קטנים.

בודאי! חייך האלוהים ופניו הזהירו מרוב נחת. מובן שגם אתם הנכם שותפים למפעל הגדול והנהדר. אך הגידו לי, בבקשה מכם: מדוע זה תשאר הארץ הזו שוממה ולא יגור בה מלאך? מדוע זה לא רצו מלאכי הטובים להשאר על פני האדמה הטובה?

ומה יעשו על פני האדמה? ועם מי ישחקו? והיכן יוכלו לנוח כאשר תשקע השמש?, שאל אחד המלאכים היועצים.

המלאכים אוהבים את עדן הגן כי בו יש להם עצים לרוב, פינות חמד ופרחים ולמה זה יעזבו את זה המקום הנחמד וילכו להתישב על פני האדמה השחורה והקודרת?, אמר גבריאל המלאך.

לרגע היתה שתיקה מסביב.

רבון העולמים תמך את ראשו בידיו השתיים. פניו היו חבויים בין כפות הידיים ונראה כאילו הוא שקוע במחשבות. המלאכים, כאשר ראו את האל עצוב־רוח, הצטערו מאוד ואמרו זה לזה: חבל! חבל מאוד שציערנו את אדוננו, את יוצרנו, את רבון העולמים הטוב.

אני חושב, צייץ בקולו הדק צמחיאל, כי טוב תעשה אם תקשט את האדמה בירק לרוב, בפרחים ובעצים. בעיניך תראה כי לאחר שהאדמה תהיה מקושטת בפרחים לרוב, אז, יהיו רבים, רבים המלאכים אשר יסכימו לגור על פני האדמה הרחבה והגדולה.

אמרת כי צריך לקשט את האדמה בפרחים, בירק לרוב! חי נפשי כי צדקת. באמת זהו רעיון נהדר. היו מוכנים, יועצי הטובים! הבה נגש למלאכה ונקשט את האדמה במרבד ירוק ונהדר.

ועל פני המרבד נפזר פרחי רון לרוב, אמר בעליצות גבריאל.

מהרו! מהרו, בני, חושו למלאכה, אמר האל ומיד קפץ ועמד על רגליו. מחר יתעוררו המלאכים ויביטו על הארץ למטה, ומה תראינה עיניהם?

הם יראו גן עדן עלי אדמות, הצטחק צמיאל.

צדקת, בני החכם, השיב האלוהים. אנו ניצור גן עדן עלי אדמות ויען כי אתה, אתה היית המציע את ההצעה הזו, על כן אמנה אותך להיות המלאך של כל העשבים, הדשאים והפרחים, אמר אלוהים והסיר לרגע את הכתר מעל ראשו ועיטר את המלאך, צמחיאל.

יחי צמחיאל, מלך העשבים והדשאים, קראו המלאכים פה אחד.

מעתה נקרא לכל העשבים, הדשאים, הפרחים והעצים בשם צמחים, כי שייכים הם לצמחיאל המלאך. הוא יהיה אב לצמחים והוא אשר יצוה עליהם לפרוח, לגדול או גם למות.

כאשר יצוה צמחיאל – כן יהיה, קראה מקהלת המלאכים פה אחד.

כל אותו הלילה היו המלאכים עסוקים במלאכתם. הם שתלו, הם זרעו, הם זרזו כל צמח וכל שיח כי יגדל ויצמח.

יש והיה המלאך מתכופף על פני צמח זעיר ולוחש לו בחיבה: פעוטי היקר, אנא התרומם, גדל וצמח, גדל ופרח.

וראה זה פלא, זה הקטן גדל פתאום, התמתח וישר את גזעו שהיה מתמר ועולה מעלה מעלה, גבוה, גבוה. עוד מעט והגזעים התכסו בעלים ומבין העלים הירוקים הבהבו פה ושם פרחים יפים וחמודים, אלה היו העצים הראשונים, עצי הענק הגבוהים והם נקראים עד היום בפי האנשים בשם “ענקי בראשית”.

והמלאך צמחיאל הגדיל לעשות. הוא היה עף, אץ, רץ מצמח אל צמח ומפרח אל פרח והיה מלטף אותם בידיו החמימות והטובות. הוא היה לוחש לצמח פלוני: אנא, צמחי, פתח את גביעי פרחיך והראה מה יפה אתה.

והצמח – הוא היה ממלא מיד אחר מצוות המלאך הטוב ועוד רגע וגביע נהדר היה נפתח והוא מציץ למעלה למעלה כמלוה את המלאך הטוב אשר זה עתה נעלם ואיננו.

ומאז והלאה היה זה המלאך צמחיאל לראש להם לפרחים. לפי פקודתו הם יפתחו פרחים כאשר יאמר להם, הם יסגרו את גביעי פרחיהם ויעשו זרעים ופירות.

לילה לילה יצא יצא המלאך צמחיאל לעבודתו, עבודת הקודש והוא גוזר על כל צמח וצמח גוזר ואומר: עלה וגדל, עלה ופרח.

ג.

כאשר עלה השחר על הארץ ראו המלאכים בשמים לתמהונם והנה הארץ מקושטת במרבד נהדר, מרבד אשר כמוהו לא ראו מעולם.

איזה יופי! כמה זה נהדר, מלמלו המלאכים ולא גרעו עיניהם מן הפלא אשר התרחש על פני האדמה.

טוב! טוב מאוד, לחש אף האלוהים, יפה ונהדר השטיח המכסה את האדמה. עוד מעט, יתפשט האור על פני האדמה ואז ייראה הכל יפה שבעתיים, יסתכלו המלאכים ויהנו. ועתה, בני היקרים! עת להפסיק את המלאכה, הבה נעלה השמימה וננוח מן העמל אשר עמלנו. ככה אמר האלוהים – פרש כנפיו ויעף ואחריו טסים אל עבר השמים שורות שורות של עננים מלאכים צחורי כנפיים.

ברוך אתה, האלוהים, מלך העולם, בורא האדמה ומקשט אותה! מלמלו המלאכים שעה שהיו עולים למעלה וכנפיהם רוטטות בתכלת השמים.

קדוש, קדוש, קדוש. שרה מקהלת המלאכים אשר יצאו לקדם את פני האלוהים ומלאכיו השבים לאחר עבודתם הקשה.

הנה הורם צעיף הלילה. קרני השמש האירו את פני הארץ הנרדמה, וגרשו את הצללים האחרונים של החושך. עתה ראו המלאכים בשמים והנה יפים פני הארץ כי מרבד קסמים כיסה אותה, פרחים לרוב קישטו אותה והיא היתה יפה ונהדרה.

העננים אשר טיילו בשמים, כאשר ראו את היופי הצומח על פני האדמה, התרגשו מאד. הם מהרו להשקות את הצמחים ולברך את הפרחים העולים. הם ענדו על צוארם פניני חן, טיפות מים, אגלי טל אשר הזהירו ונוצצו לאור השמש העולה.

וקנאה רבה תקפה את המלאכים בשמים. הם השתוקקו מאוד מאוד לרדת ארצה ולהתרוצץ בין העשבים העולים.

רבוננו, מיהרו המלאכים להתחנן לפני האלוהים, אנא עשה חסד ותן לנו רשות לרדת על פני האדמה למטה. נתרוצץ בין הגבעולים ונקטוף פרחי חן ונפזר אותם לפני כסא הכבוד אשר לך.

רוצים אתם לרדת למטה? ומדוע זה לא הסכמתם להשאר על פני האדמה אתמול כאשר ביקשתי זאת מכם?

באמת אשמים אנחנו, חטאנו לך, מלכנו, אולם אתה, האל, הלא טוב סולח אתה, על כן סלח לנו, מחל לנו ותן לנו לרדת על פני האדמה.

לא, חביבי, אחרתם! אתם תשארו על פני השמים ולא תרדו ארצה, ועל האדמה אושיב יצורים אחרים אשר יהיו קשורים לה, אשר יעבדו אותה באמונה ואשר לא יבגדו בה לעולמים.

והאלוהים מילא את אשר דיבר. לא עברו ימים מספר ועל פני הארץ הטובה הופיעו יצורים חיים, יצורים הולכים על שתיים והם מטפלים בעצים, חורשים ונוטעים את האדמה הטובה.

אלה מי הם?, שאלו המלאכים את האלוהים.

אלה הם בני האדם, השיב האלוהים. בני אדם אלה יצרתי בעצמי מן העפר אשר על האדמה, הם אוהבים את האדמה ולא יעזבו אותה בחייהם ואף לא במותם. בני האדמה האלה הם אשר יעבדו את האדמה. ישמרו אותה ויגנו על הצומח אשר נטעתי עליה.

מאז כרת האדם ברית של שותפות עם האדמה. האדמה נותנת כוחה כדי לגדל את הצמחים ואילו האדם הוא הנוטע את הצמחים. הוא שומר עליהם והוא גם דואג לכסות את מערומי האדמה בכל מקום ומקום.

ברצות האדם הרי הוא זורע את השדה אשר לו דשא עשב לרוב, חטה, שעורה, תירס וחציר לרוב. האדם מלביש את האדמה בבגדי ירק נאים והעננים בשמים עוזרים לנו ושולחים גשמים אשר ישקו את הצמחים הצמאים.

וצמחיאל – הוא המזרז את הצמחים לגדול ולצמוח, מן הצמחים חיים לאדם ולבהמה.

בלי צמחים אין חיים.

האדמה אֵם כל חי מצמיחה דגן וחציר למען יחיה האדם אשר דואג לה לכסות אותה בבגד חמד, במרבד ירוק.

והאדם – הוא אינו שוכח את הבורא היושב בשמים אשר נתן לו לחם לאכול והוא מברך שבע ביום ואומר:

“ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ”.

א.

אליהו היה מלא התרגשות כאשר קרבה האניה אל חוף יפו העיר.

בימים ההם עוד טרם נבנה נמל בחיפה, העולים אשר באו אל הארץ היו יורדים איפוא בחוף יפו, במקום בו גרו אחיהם היהודים אשר באו מכל ארבע כנפות הארץ כדי לחיות בארץ ישראל ולהפוך את הארץ השוממה לגן עדן.

שעה ארוכה עמד אליהו כשהוא נשען אל מעקה הספינה והוא מבקש לחדור במבטי עיניו אל החוף הרחוק. רצה אליהו לדעת: איך תקבל אותו הארץ אשר עוד מימי ילדותו שמע עליה, חלם עליה ושאף לבוא אליה לגור בה.

סירות אחדות נגשו אל האניה ועוד מעט וחרטומי הסירות הכו בדפנות האניה הגדולה.

פתע נשמע קול חריקה משונה. גלגלים החלו מתנועעים, שרשרות עלו וירדו עד כי אזניו של אליהו היו חרשות מרוב הרעש והשאון. ועוד אליהו מתפלא לרעש המוזר והנה ראה כי כבש מדרגות שהיה תלוי לצד הספינה החל משתלשל ויורד מטה מטה. עוד מעט ואחת הסירות קרבה אל הכבש והאנשים שבסירה החלו קופצים ועולים במדרגות.

נדהם עמד אליהו למראה האנשים המשונים שמיהרו ועלו מן הסירה. הם היו יחפים ועל רגליהם מכנסים רחבים ומשונים אשר מאחוריהם נסרח שק מעין זנב של כבשה. לראשיהם חבשו האנשים המוזרים כובעים מעוגלים ואדומים ועליהם מתנועעת הנה והנה ציצית של חוטים שחורים.

אלה מי הם? שאל אליהו את אחד העובדים בספינה אשר עמד וטיפל במדרגות.

הללו! האם לא שמעת על המלחים, יורדי הים של יפו. עוד מעט ותראה אותם מקרוב ותדע אותם ואת מנהגיהם המשונים, השיב לו האיש אשר עמד וחיכה לבאים.

המדרגות נתמלאו מלחים שקפצו ועלו, קפצו ודחפו ודחקו זה את זה כשהם מתאמצים לעלות ראשונים לאניה.

ועוד המלחים עולים למעלה וכבר החלו מדברים כולם יחד, צועקים וגוערים האחד בשני כשהם מנופפים בידיהם לעבר הנוסעים שהצטופפו ליד מעקה האניה ועיניהם השחורות גדלו והיו אדומות מרוב כעס.

מדוע זה הם מתקוטטים וצועקים כל כך?, שאל אליהו שנית את פקיד האניה שעמד והסתכל באורחים המשונים אשר זה עתה הגיעו אל האניה.

הם אינם רבים כלל זה בזה. ככה הם נוהגים לדבר בינם לבין עצמם. הללו ערבים הם כדרך הערבים אין הם מדברים אלא צועקים.

אחד מן הערבים נגש אל אליהו והחל מדבר אליו בקול רם. אליהו עמד והסתכל באיש אשר דיבר אליו ולא הבין אף מלה מכל אשר דיבר המלח אליו.

וכאשר ראה הערבי כי לחנם הוא מדבר וצועק, מיד תפס את אליהו בידו והחל מושך אותו לעבר המדרגות.

מה זה? התרגז אליהו וכבר רצה להרים יד על הערבי ולהכות אותו מכות נאמנות.

אחד היהודים שהיה אף הוא באניה התקרב אל אליהו ואמר לו בבת צחוק:

אל תתרגז, אליהו. ערבי זה בא להזמין אותך לרדת עמו בסירה. הוא אומר שיוסף בן דודך מחכה לך בחוף והוא אשר שלח אותו להביא אותך ליפו בסירה שלו.

ככה? השיב אליהו וחיוך התפשט על פניו.

אל הסירה, זרז הערבי את אליהו. הפעם הוא עשה את זאת בשקט יותר כי ידע שאליהו כבר הבין מה בקשתו של הספן.

מלא פחדים החל אליהו יורד בכבש, שהיה מתנדנד מתחת לצעדי ההולכים עליו. הוא ירא היה שמא יפול מן המדרגות ויטבע בים. בידו החזיק אליהו שתי מזוודות כבדות ועוד מזוודה אחת נשא המלח שהלך אחריו.

וכשהגיע אליהו אל המדרגה האחרונה, תפסו בו מן הסירה שתי ידים אמיצות ובבת אחת זרקו אותו אל תוך הדוגית שהיתה מתנדנדת על גלי הים.

תיכף לאחר זה החלה הסירה מתרחקת לאט לאט מן האניה. המלחים תפסו במשוטים והיו חותרים בזריזות רבה והם מעודדים במבטיהם את אליהו שעוד שכב מהומם ומבולבל על קרקע הספינה.

פחד תקף את אליהו כאשר עברה הסירה במעבר צר בין שני סלעים קודרים אשר גלי הים התנפצו עליהם בכל כוח והיו מכסים אותם מפעם לפעם בקצף לבן כשלג.

כשירד אליהו על החוף, הוא מצא את עצמו חבוק בזרועותיו של יוסף בן דודו וחברו.

אליהו הסתכל מלא הערצה בחברו הטוב. יוסף היה פרדסן במושבה הסמוכה וידע יפה לדבר ערבית – לשונם של תושבי הארץ בימים ההם.

פניך טובים, יוסף, אמר אליהו ונהנה למראה פניו הכהים של בן דודו הטוב.

וכי מה חסר לי כאן, השיב יוסף בצהלה. אנו, בני הארץ, חיים כאן יפה, בונים את המולדת ומחכים בכליון עיניים שיבואו עוד ועוד עולים לחיות עמנו כאן בארצנו.

ב.

לאחר ששני הידידים נכנסו העירה והסתדרו בבית מלון, החליטו השניים לצאת לסייר קצת בעיר הקטנה.

בימים ההם היתה יפו עיר קטנה, הרחובות היו צרים וצפופים וריחות רעים היו עולים פה ושם מן הבתים שהיו צפופים ודחוקים זה בזה.

הבה נצא את העיר, הציע אליהו לחברו.

בבקשה השיב יוסף. הבה נטייל קצת בחולות בדרך אל חוף הים.

היו השניים מהלכים בחול הלבן והקרח. השמש החלה יורדת והתנים יצאו מהמאורות שלהם. פה ושם נשמעו קריאות: אַוי! אַוי! יללו הקולות בין החולות.

פחד תקף את אליהו לשמע הקולות. הוא תפש בידיו של יוסף ושפתיו מלמלו:

מה היללות האלה?

זוהי יללת התנים, השיב יוסף, העונה היא עונת הענבים ואלה ההולכים על ארבע יוצאים לעת ערב לזלול מן הענבים המתוקים אשר בין ענפי הגפנים.

הבה נשוב לחדרנו, ביקש אליהו.

אל פחד ידידי, הרגיע יוסף את חברו. התנים הללו אינם גורמים כל רעה לאדם. הם יראים מפניו והם לא יגעו בנו.

בכל זאת אני ירא מפניהם, מלמל אליהו.

טפשון שכמותך. רוצה אתה שהם יעלמו ולא ישמע קולם? הנה תראה! יוסף הוציא את האקדח הקטן שלו שהיה תמוד לחגורה אשר על מתניו והוא פשט זרועו ולחץ בהדק.

קול היריה בקע ויצא מן הקנה הקטן, ההדים של היריה התגלגלו בין גבעות החול ועוד מעט והם הדהדו ונשמעו מכל עבר ופינה כאילו עונות הגבעות לקול הנפץ שנשמע זה עתה.

לאחר היריה, השתררה לפתע דממה בשטח. קולות התנים נאלמו ושוב לא נשמע קולם.

מעתה נרגע גם אליהו. הוא הסתכל מלא התפעלות בחברו אמיץ הלב שאינו ירא להיות לבדו במרחבי החולות.

בוא! משך יוסף את רעהו. הנה כאן עץ השקמה בעל צל כבד. ודאי עיף אתה ואולי גם רעב. בצלו של העץ תוכל לנוח קצת. כאן נושבת רוח קרירה ואם רעב הנך, תוכל לשלוח את ידך ולקטוף לך כמה פירות שקמים – גמזיות טעימות ומתוקות אלה ירוו את צמאונך וישקיטו הרעבון אשר תקף אותך.

בצל השקמה, ישבו השניים והיו משוחחים ביניהם. יוסף שאל את חברו על הנשה בגולה, הוא התעניין לדעת מה שלומם של החברים אשר עזב אותם בהיותו ילד.

היודע אתה מה שלומם?, שאל אליהו בהתרגשות. יוסף התפלא למראה השינוי שחל בפניו של אליהו. הוא ראה כי חברו מתרגש מאוד ועוד מעט הוא יפול ארצה מרוב התאמצות.

הרגע! מה קרה לך אליהו?, תפס יוסף בידיו של אליהו כי רצה להשקיט אותו.

הנח לי, התחנן אליהו. אנא, שב ושמע את אשר קרה לחבריך אשר זה עתה שאלת עליהם.

בדמדומי הערב ישב אליהו והיה מספר סיפורים מלאים צער וכאב אין סוף.

תאר לך, פתח אליהו את סיפורו, אותה עיר אשר ידעת, ואשר בה נולדת, אותה עיר אשר בה גרו יהודים רבים, עיר זו כמעט וריקה היא מיהודים, כי רובם או שהם נהרגו או שנמלטו.

ואליהו סיפר כיצד יום אחד באו מכל הכפרים גויים רשעים ובידיהם חרבות, סכינים, מגלים וקלשונים ובקולות צעקה:

מוות ליהודים!

הם התנפלו על העוברים ושבים והחלו מכים ופוצעים אותם. בין היהודים קמה בהלה. רבים סגרו את חנויותיהם והחלו נמלטים מי לביתו ומי למרתף סתר אשר בקומת הקרקע אשר בבית.

אילו ראית, התמרמר אליהו, מה אכזרים היו אלה הרשעים כי אז היית אולי מבין מדוע זה אני כה מתרגש ומדוע זה אני כה מפחד. בעיני ראיתי, המשיך אליהו, כיצד גויים נכנסים לבתים של יהודים ומיד לאחר זה נשמעו קולות צעקה של יהודים מסכנים.

הושיעו! הצילו! יללו קולות של זקנים, נשים וילדים. הרחוב הפך פתאום להיות שדה־קרב. הגויים שברו את השמשות, זרקו החוצה את כלי הבית, קרעו את הכרים ופיזרו לכל עבר את הנוצות אשר החלו פורחות באויר.

ומה קרה לחברי, יהושע, ידידי הטוב? שאל יוסף אשר דמעות עמדו בעיניו לשמע סיפורו הנוגה של קרובו, של אליהו.

יוסף, אמר אליהו וקולו היה נמוך מרוב צער, יהושע חברך מת כמו גבור, יהושע לא רצה למות בהחבא. הוא יצא לבדו אל הרחוב ובידו נשק דל, היה זה גרזן אשר מצא באחת הפינות של המרתף בו התחבא הוא יחד עם שאר הוריו.

ויהושע, המשיך אליהו, החל קורא בקולו החזק: בני ישראל, נכדי המכבים, בני הנוער! מדוע זה אתם נותנים לרשעים הללו להתעלל בנו? מדוע זה לא תצאו לנקום את נקמת ישראל מידי הגויים הללו. למה זה תתחבאו בפינות אפלות, צאו אל הרחוב, יקח כל איש מכם כלי נשק אשר ימצא, הבה נמות כמו גבורים. הבה נראה להם, לבני עשיו הרשעים, כי לא פחדנים אנו. לקולו של יהושע נאספו מספר צעירים ואלה החלו לגרש את הגויים מבתי היהודים.

בין הרשעים קמה מבוכה. אחדים מהם קיבלו מכות נאמנות ועוד מעט גויים פצועים נראו נסים ונמלטים על נפשם.

היהודים התחזקו למראה גבורתם של יהושע וחבריו ועוד מעט והרחובות מלאו צעירי ישראל אשר החלו לגרש את הזרים אשר באו לרחוב היהודים.

ועוד מעט והיתה יד היהודים גוברת על הגויים, אלא שדוקא ברגע ההוא החלו להופיע פלוגות של שוטרים שפתחו באש ברחוב היהודים.

ואתה יודע במי ירו השוטרים?, שאל אליהו ודמעות נראו בעיניו – הם היו מכוונים את רוביהם ביהודים. יהושע, חברך, דיבר אליהו לאט כשוקל את דבריו, נפל בין הראשונים. השוטרים הרגישו כי בחור זה הוא הוא המפקד והמלהיב של היהודים והם החליטו לשים קץ לחייו. הם הצליחו! אחרי מותו של יהושע, החלו היהודים שנשארו בחיים, נסוגים ובורחים איש איש אל אשר נשאו אותו רגליו. עוד מעט והגויים שבו בעגלותיהם והחלו שודדים ובוזזים את רכוש היהודים ואיש לא הפריע בעדם. זה היה סופם של בני הנוער אשר ביקשו להגן על כבוד ישראל.

השתררה דממה עמוקה. אליהו התישב על אחד משורשי השקמה שהיו נראים גלויים על פני החולות והוא מחזיק בשתי ידיו את ראשו שהיה כבד עליו מרוב צער.

לפתע קם יוסף ממקומו ועמד כשפניו צופים אל עבר הים ואמר: כן! ככה זה! ואנחנו הלא אמרנו להם כי אין כל טעם לשבת שמה בין הגויים, הלא קראנו להם כי ילכו אחרינו אל ארץ האבות, הם לא שמעו לנו. הם האמינו כי שם בין הגויים יהיה טוב להם ולמה להם ללכת אל ארץ חדשה.

שמע, אליהו! קרא יוסף אחרי רגעי שתיקה, רואה אתה את החולות השוממים הללו? את השקמה הזו, אתה רואה? הבט! הנה עץ זה בעל הצמרת הרחבה והגדולה עומד נצב בלב החולות השוממים, את שורשיו העמוקים הוא שולח עמוק עמוק באדמה וממנה הוא מוצץ את מזונו, ראה! הנה עץ זה מגדל פירות טובים ומתוקים המשמחים לב אדם האוכל מהם. אף אנו דומים הננו לשקמה זו, הארץ היא שוממה. הארץ הפכה למדבר ודומה כאילו אין היא ראוייה לתת כל פרי. אולם דע לך, אליהו חביבי, הארץ הזו יכולה לתת פרי ויכולה לפרנס עם רב. למד נא מן השקמה הזו, גם אנחנו כמו עץ זה, אם נדע לחפור באדמה, לרדת עמוק, עמוק, סופנו שאנחנו נמצא בה מים, נמצא בה עושר ואושר. ואדמה זו שהיתה עד עתה שוממה, אדמה זו תשוב לתת לנו פירות טובים ויפים ממש כמו שהיתה נותנת בימי אבותינו אשר ישבו על אדמתם. עלינו רק להיות חרוצים ועקשנים ואז נשיג את מטרתנו.

צדקת אחי! קם אליהו ועמד מול חברו יוסף – עתה יודע אני כי אתה וחבריך אשר הלכתם אל ארץ אבותינו, צדקתם מאתנו – אתם הצלחתם כאן, אתם יושבים על אדמתכם והנכם מעבדים את האדמה הנותנת לכם לחם לאכול ובגד ללבוש, ואילו אנו? אנו נשארנו בגולה וראה מה קרה לנו? רבים מחברינו נהרגו רבים ברחו אל ארץ חדשה כדי לחפש שם את לחמם. ואני – אני באתי הנה. אמור נא, יוסף! האם תרצה הארץ לקבל אותי? האם גם לי תתן הארץ את יבולה? התהיה לי ארצנו מולדת ומשכן לי ולבאים אחרי!

בודאי, השיב יוסף ופניו אורו. ראה! למד מן השקמה הזו. אל תתיאש ואל תבהל מפני הצרות ומפני הקשיים אשר יעמדו בדרכך, חפור, חדור עמוק עמוק לקרקע, טפל בכל רגב של האדמה הטובה אשר נתן האלוהים לנו ובעיניך תראה כיצד תשיב הארץ לך טובה תחת טובה.

נראה, השיב אליהו באנחה.

תזכה ותראה! עוד מחר אנו חוזרים אל המושבה, תהיה אורח ימים אחדים בביתי ואחר שתנוח מעמלך, תלך לעבוד את האדמה, תהיה איכר כמונו ותדע מה הם חיי שקט ושלוה בארץ.

ג.

למחרת הלכו השניים, אליהו וחברו, אל הכפר. כאן למד אליהו מפי יוסף חברו את תורת החקלאות. אליהו היה תלמיד טוב. הוא התמסר לתפקידו החדש והיה עובד מן הבוקר עד הערב. תחילה היתה העבודה קשה על אליהו: מרוב עבודה נבקע העור אשר בכפות ידיו ולא פעם היו הפצעים מכאיבים לו מאוד מאוד.

היו ימים שאליהו כמעט והתיאש, כי חשב שלא יוכל להיות איכר טוב בישראל.

ברגעים אלה היה נזכר אליהו בעץ השקמה אשר בחולות. הוא זכר כיצד ננעצו ונאחזו שורשי העץ באדמה, אדמת החולות, עד כי שום רוח לא יכלה לעקור אותם ממקומם. הוא הבין כי אם ירצה, אז גם הוא יוכל להתגבר על כל המכשולים.

אליהו רצה והצליח, הוא יכול היה לשממה וניצח אותה. הוא הפך להיות עובד אדמה ושמו יצא לתהילה בין האיכרים. לאט לאט חסך לו אליהו מעט כסף ובכסף זה הוא רכש לו חלקת אדמה.

עברו ימים ושנים ואליהו הפך להיות כורם המעבד את כרמו וחי על עמלו. מפעם לפעם, היה האיכר החדש רוכש לו עוד ועוד חלקות והיה נוטע אותן כרמים ופרדסים. אליהו הפך להיות איכר החי על עמלו. הוא בנה לו בית, נשא אשה והוליד בנים ובנות.

עברו שנים רבות, אליהו ראה בטוב. בניו גדלו והגיעה השעה שאף הוא, העובד החרוץ, יוכל לנוח מעמלו.

אז נטע אליהו בחצרו עץ שקמה, זכר לאותה שקמה אשר ראה בחולות.

השקמה גדלה ובמשך שנים מספר הפכה להיות עץ נאה אשר בצלו היה אליהו שהפך בינתיים לסבא, יושב ונח מעמלו. בצל השקמה היו מתכנסים מפעם לפעם בניו ונכדיו של אליהו הפרדסן ואליהו היה מספר לפניהם סיפוריו הרבים.

ביחוד היו הנכדים מרבים להתרפק על הסבא ומתחננים לפניו כי יספר להם סיפורים.

סבא, ספר לנו כיצד באת אל הארץ! אנא, ספר לנו! אנו אוהבים מאוד לשמוע סיפורים!

ואליהו היה משתרע על כסאו במאור פנים סיפר כיצד דרכו רגליו בפעם הראשונה על אדמת ישראל. כיצד טייל בחולות השוממים וכיצד נח בצלה של שקמה זקנה רבת שנים אשר נעצה את שורשיה בחולות השוממים.

רואים אתם, היה אליהו מסיים את דבריו, גם אנו דומים לשקמה, המכה שרשים בחולות השוממים ומוציאה מזונה ממעמקים, גם אנו כמוה הכינו שורשים בקרקע. רצינו – ונוכל. זכינו ואנו איכרים עבריים בארץ ישראל.

אה! היה הסבא מסיים דבריו – חבל שלא הבינו זאת אבותינו ואבות אבותינו אשר חיו בגולה שנים רבות. מדוע לא באו הם לארץ והחיו אותה.

כאשר זקן האיש והגיעה השעה בה יאסף גם הוא אל עמו, קברו אותו הבנים בכבוד גדול באדמת ארץ ישראל ועל קברו שתלו נטע צעיר של שקמה.

אבינו, אמרו הבנים, אהב את השקמה בחייו, הבה נטפח את השקמה ואף עתה לאחר מותו יוסיף אבינו לשכב בצל השקמה הטובה, רכת הענפים. שקמה זו תגדל פירות מתוקים וילדים וזקנים אשר עברו ליד העץ, אכלו מן הפירות הטובים – יאכלו ויודו לו לאבינו אשר כה אהב את השקמה כל ימי חייו הארוכים והטובים בישראל.

• חווה ראוך-סטקלוב
• מרגלית נדן
• צחה וקנין-כרמל