א.

במשעול הצר אשר מימינו ומשמאלו גדלו בצפיפות שיחי צבר דוקרניים, התקדמו להם בנחת שלושה אנשים.

השלושה, רוכבים על חמורים, היו מזיעים מאד, כי היום היה חם והשמש בשמים הציקה להם מאוד.

לפעמים היו מחנות כבדים של יתושים זעירים קטנטנים נטפלים לרוכבים, ואז היו המסכנים מוכרחים להגן על נפשם מפני אלה הזערורים אשר נכנסו אל כל חור ואל כל נקב, אל אוזניהם ואל נחיריהם של הנוסעים.

שעה ארוכה היו הרוכבים עושים דרכם באותו יום קיץ חם.

לפתע נעלמו שיחי הצבר, השביל אף הוא כאילו נעלם ואבד במרחב אשר השתרע לנגד עיניהם של השלושה. פניו של משה, הגבר הזקן בין בני החבורה, אורו פתאום. הוא קפץ בזריזות של נער מעל חמורו, התיצב בשדה וקרא בקול גדול: “זהו המקום!”

זהו! ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ולמקום הזה! התפלל בקול רם יהושע אשר זקן שחור עיטר את פניו היפים והמאירים.

ודויד! הוא ירד מעל חמורו. כרע על ברכיו ונשק את האדמה אשר עליה דרכו כפות רגליהם של האנשים.

אשרינו, מלמל דוד בהתרגשות, זכות גדולה היא לנו לשוב ולעלות על אדמתנו, האדמה אשר קנינו בכספנו.

האדמה אשר נרטיב אותה בזיעה שלנו, הוסיף ואמר אחריו משה.

אדמת ישראל, אמר בהתרגשות יהושע, הנה באנו אליך שנית, אמא אדמה! הרבה הרבה שנים היינו רחוקים ממך. אלפי שנים היינו בגלות, רחוקים מן המולדת ולא ידענו את ריח השדה הטוב. עתה שבנו אליך, אמא יקרה. אנחנו נעבוד אותך, נחרוש, נשקה, נזרע ואַת, אמנו הטובה, אַת תתני לחם לאכול לנו ולבנינו אחרינו.

אמן! כן יהי רצון! ענו אחריו שני חבריו.

אנשים אלה, אשר עמדו על אדמתם, חלוצים היו. הם החליטו לקנות בכסף את אדמת האבות, לעלות עליה ולעבד אותה. הם היו החקלאים הראשונים מבני ישראל אשר רצו לבנות את הישוב שלהם בארץ השפלה אשר לחוף הים.

עוד באותו ערב נראתה עגלה רתומה לסוסים ההולכת בדרך המלאה אבק. בעגלה זו הובאו כלי עבודה שונים, חלקי בית וצריף מפורקים.

אחרי החלוצים הראשונים, שלושת הגבורים, באו עוד ועוד אנשים אשר החלו לפרוק את המטען מעל העגלות ומיד נגשו לעבודה.

אותו היום הוקם הצריף הראשון על אדמת השפלה. אחרי הצריף הראשון באו עוד ועוד צריפים ועד מהרה קם והיה ישוב בלב השממה.

והאנשים עשו עבודתם בשמחה ובהתלהבות. הם החלו לחרוש את אדמתם, לזרוע אותה ולהתישב עליה. קשה היתה העבודה על האנשים וכאשר בא הערב, היו אלה הפועלים נופלים עייפים על משכבם וישנים שינה חזקה, שנת עובד, עד אור הבוקר.

אולם יום אחד, הרגיש אחד הפועלים והנה ראשו כואב עליו, קור וחום עברו בגופו והוא לא יכול היה לקום ממטתו. תחילה חשב האיש, אין דבר! זה יעבור! ודאי חליתי מרוב עבודה.

בימים הבאים החלו עוד ועוד אנשים נופלים למשכב. הם היו סובלים קשה מן המחלה אשר הציקה להם.

מה זה? היו הפועלים שואלים איש את רעהו.

היו חברים אשר ספרו כי בלילה בלילה, כאשר האנשים נרדמים, באים יתושים ואלה מוצצים את דמם של הישנים והם הם הגורמים למחלה הנוראה.

הבה נקרא לרופא! הוא יגיד לנו מה לעשות, הציע יהושע.

למחרת בא הרופא. הוא בדק את החולים, שאל שאלות שונות ואחר יצא לטייל בסביבה. אל הרופא נלוה גם משה, ראש הכפר. היו השנים הולכים בין העשבים, הולכים והולכים עד כי הגיעו אל מקום אשר עשב רב גדל בו בצפיפות ומבין גבעולי הקנים הגבוהים עלה באפּם ריח של רקבון אשר כמעט ושׂם מחנק לשני הסיירים.

מה זה?, שאל הרופא.

זוהי הביצה, השיב משה. בקרבת מקום זה עובר נהר ומי הנהר משתפכים על פני השדות, בחורף נוצרות כאן ביצות אשר אי אפשר לעבור בהן. מן הביצה הזו נודף הריח הקשה אשר שאלת עליו.

אמרת ביצה? קרא הרופא בדאגה ופניו נהיו חיוורים. ככה! עכשיו אני מבין מה זה! הרופא השתתק לזמן מה והחל בוסס ברגליו בבוץ הסמיך.

בוא! נשוב מהר אל הכפר, זרז הרופא את המלווה אותו.

בלב כבד הלך משה אחר הרופא שהרחיב צעדיו והיה הולך מהר מהר עד כי בקושי יכול היה משה להשיג אותו. והרופא עלה על גג אחד הבתים שבכפר והחל מסתכל שעה ארוכה מסביב לו.

מה הענין?, שאל משה את הרופא.

אך הרופא – כאילו לא שמע את השאלה. הוא המשיך להסתכל לכל עבר, ופניו העידו כי דואג האיש מאוד מאוד.

ובינתיים נתאספו כמה איכרים שחיכו בכליון עיניים לדבריו של הרופא.

והרופא – הוא ירד מעל הגג ושפתיו מלמלו:

לא טוב! לא טוב! עסק ביש!

מה לא טוב?, הפצירו משה ויהושע ברופא. אנא דבר, אמור מה קרה כאן?

והרופא, החל מדבר דבריו לאט לאט למען ישמעו ויבינו אותו כל האזרחים, בני הכפר.

ידידי! פתח ואמר הרופא. אני מרחם עליכם ועל כן אני מוכרח להזהיר אתכם. דעו לכם. מקום רע בחרתם לכם להתישב בו. האדמה מסביב אדמת ביצה היא, אדמה מקוללת היא.

ומה בכך?, אנחנו נייבש את הביצה, השיב אחד הנערים.

כן! ידידי הצעיר! פנה ואמר הרופא אל הנער: האם יודע אתה, ידידי, כי בביצה זו ישנם יתושים לאלפים?

אנחנו יודעים, השיב איכר אחד. אנחנו מרגישים בהם בכל ערב.

כאשר אנחנו שוכבים לישון, מיד באים אלה, מזמזמים באזנינו, עוקצים אותנו ומוצצים את דמנו.

וזה לא הכל! היתושים האלה הם אשר מביאים את המחלה אליכם. מחלה זו מחלת הקדחת, קשה היא. אדם שחלה בקדחת, ראשו כואב, חום וקור עוברים בגופו והוא הולך ונחלש כי הוא סובל הרבה מאוד.

ומה אתה מיעץ לנו לעשות?, שאל משה.

מה אני מיעץ?, השיב הרופא והוא מדבר לאט, עצתי היא שיש לגשת מיד לייבש את הביצות. כאשר לא תהיינה ביצות, לא יהיו יתושים ומובן שגם הקדחת לא תהיה עוד בכם.

ובינתיים?, שאל יהושע.

בינתיים, אמר הרופא, בקול נמוך, בינתיים עליכם לעזוב את המקום ולא לשוב אליו עד אשר תבוא רפואה שלמה לשטח כולו ולא תהיה ביצה בו.

אתה רוצה לומר כי עלינו לעזוב את הכפר שלנו?, גמגם משה ודמעות עמדו בעיניו.

כן! אמר הרופא. עזבו את המקום והצילו את עצמכם ואת בני משפחתכם, אם לא תשמעו בקולי – סופכם שתמותו מן המחלה אשר תתקוף אתכם כולכם.

לרגע קט היתה שתיקה במחנה. איש איש חשב על בני ביתו היקרים, על החולים המסכנים, על הילדים הסובלים, על האדמה הטובה ועל העמל אשר השקיעו במקום זה.

ומה דעתכם, אחי?, שאל משה בקול רם ופניו אל עבר החברים אשר עמדו מסביב לו.

את אדמתנו לא נעזוב, החליט ואמר יהושע.

פה נחיה ופה נמות, צעק בקול רם אחד הנערים.

יחי כפרנו הראשון בישראל, הריעו בהתלהבות כל אלה שעמדו והקשיבו לדבריו של הרופא.

והרופא – הוא עמד נדהם על מקומו. הוא הסתכל באלה המסכנים אשר לפתע פתאום זרח עור פניהם והם זוהרים. הוא הרגיש כי לפניו אנשים גבורים אמיצים אשר אינם מוכנים לסגת. לאט לאט ירד הרופא והחל מתקדם אל עבר האנשים. הוא נגש אל משה, לחץ את ידיו בהתרגשות ואמר: שמע נא ידידי! אנשים כמוכם לא ראיתי מעולם. גבורים אתם ואני בטוח כי רק אנשים כמוכם יוכלו לנצל את הביצה, היו שלום והצליחו בעמלכם.

ואת הביצות נייבש ואת הקדחת נגרש, קראו האנשים אחרי הרופא. הם ליוו בעיניהם את האיש אשר הלך ונעלם מעיניהם ואחר פנו איש איש לעברו והמשיכו במלאכתם.

ב.

היתושים הוסיפו להשתולל במחנה ישראל. בערב כאשר היה איש העמל והעבודה חוזר מעבודות יומו ועולה על מטתו לישון, מיד היו עולים מחנות כבדים של יתושים מן הביצה ואלה היו עוקצים ומוצצים את דמם של העייפים.

אין בנו כח לסבול! היו האנשים טוענים.

הילדים היו מסתובבים בכפר והם חוורי פנים ובקושי הם הולכים ברגליהם הדקות.

באו מומחים מן העיר ואלה החליטו: יש לעזוב את המקום, עד אשר יהיה השטח בריא, אסור להתיישב כאן.

וכיצד יהיה המקום בריא? שאל יהושע את המומחים!

צריך לייבש את הביצה, השיבו המומחים. צריך לחפור תעלות אשר תעברנה את המים אל הים. כאשר ייעלמו המים ולא ישארו עומדים עוד כאן, אז, רק אז תירפא הביצה מן הקדחת.

אבל זה יגזול זמן רב, מי יודע כמה זמן, ומה יהיה עמנו? האם נעזוב את אדמתנו היקרה אשר בזיעת אפנו חרשנו וזרענו אותה?, טען דוד.

ומשה, ראש הכפר חשב וחשב ואחר שאל לחבריו: מה לעשות לכפרנו החדש? הן לא יתכן לקום ולעזוב את המקום. ומה יאמרו בני העם השכנים – הערבים?, הם יאמרו כי בני ישראל עצלים הם. אינם אוהבים את המלאכה ואת החקלאות. זה להם שנה אחת בעבודה וכבר הם עוזבים את הכפר.

לא! החליטו משה וחבריו. לא יתכן הדבר! אסור לעזוב את המקום. יום יום היה האיש משה מתפלל לפני אלוהיו. אנא, האל, עשה חסד עמנו והצל אותנו מפני הקדחת הזאת.

והאל בשמים גם הוא הצטער כאשר ראה אשר עושים היתושים לבניו – לבני ישראל אשר שבו לארצם לעבוד את אדמתם.

צמחיאל, פנה האל יום אחד אל מלאכו – הלא אתה, הרבה שכל לך, אנא עוצה עצה ואמור: מה לעשות כדי ליבש את הביצה הארורה אשר התפשטה על אדמת ישראל.

והמלאך הטוב חשב רגע קל ואחר אמר: עצה! הבה נשתול במקום עצים בעלי שורשים עבים, ארוכים וגדולים. אלה ימצצו, ישתו את עודפי המים ועד מהרה תתייבש הביצה.

זהו באמת רעיון, אמר האל, אבל מי הוא העץ ואיזהו אשר יוכל לשלוח שרשיו באדמת ביצה זו?

נראה, השיב המלאך, עוד הלילה אצא לסייר על פני האדמה כמו שנהגתי כל הלילות, אסתובב על פני העצים שבעולם ובודאי אמצא את העץ המתאים.

ובלילה יצא המלאך לדרך. הפעם הוא פרש כנפיו הגדולות ובמהירות רבה היה טס ועובר על פני ימים ונהרות. הוא עבר מארץ לארץ ומפינה לפינה. בכל מקום אשר אליו בא, היה המלאך מספר מה שקרה לבני ישראל אשר שבו לארץ אבותם. הוא התאונן קשה על היתושים המציקים וביקש מן העצים כי יעקרו שרשיהם וילכו להתיצב בביצה אשר על חוף ים התיכון. רבים מן העצים שמעו את הדברים, שמעו והניעו את הצמרת שלהם, הרעישו את עליהם ואמרו: לא, צמחיאל המלאך, למה לנו ללכת לארץ רחוקה ואנחנו טוב לנו בארצנו ובמקומנו.

עצוב ועייף התעופף לו המלאך כי לא מצא את אשר ביקש. הוא טס, עבר על פני אוסטרליה הרחוקה והנה ראה המונים המונים של עצים והם עומדים זקופים וגבוהים בלב השממה. למראה העצים הללו, הופיעה נהרה בפניו היגעים של המלאך הטוב.

אלה הם העצים אשר ביקשתי, הרהר צמחיאל. מיד אסף המלאך את כנפיו וירד אל היער הסמיך, יער העצים אשר כיסה את מערומי אוסטרליה היבשה.

כשירד המלאך, ראה לפניו עצים עבים בעלי עלים מחודדים כחרב והם מכוסים בשכבת שעוה כהה ונוצצת.

עלים כאלה למה לכם? פנה המלאך ושאל את העצים.

עלים אלה מכוסים בשעוה יען כי חיים אנו באדמת מדבר. השמש מכה עלינו בלי רחמים והיא מוצצת את לשד העצים. לכן כיסינו את העלים בשעוה ואין השמש יכולה למצוץ את המים אשר בנו דרך העלים.

וכיצד חיים אתם במדבר יבש זה?, שב המלאך לשאול.

ראה את השרשים שלנו ותבין, השיבו העצים.

ירד המלאך וראה והנה באדמה מתפשטים לכל עבר שורשים עבים ווחזקים והם חודרים עמוק עמוק באדמה. שם באדמה הם מתחלקים לאלפי שורשים דקים, דקיקים ואלה הזעירים מוצצים, רודפים אחר כל טיפה ואגל של טל ובולעים אותו אל קרבם.

נהדר! יפה מאד! קרא המלאך בהתרגשות, כאשר ישב לנוח על אחד הגזעים.

ו המלאך סיפר לעצים על הסבל אשר סובלים בני ישראל. הוא סיפר על הביצות הרבות אשר כיסו את אדמת ישראל אשר היתה פוריה לפנים ולבסוף אמר: האם רוצים אתם, בני הטובים, לעזור להם ליהודים? האם תסכימו לשלוח את בניכם, את הזרעים שלכם אל הארץ הישנה החדשה כדי לרפא אותה מן הקדחת.

לשעה קלה השתררה שתיקה ביער, העצים היו מתיעצים ביניהם. לאט לאט החלו האילנות להניע את הצמרת שלהם לכל עבר. העלים רעשו וניכר היה כי היער, יער העצים, עסוק בדבר חשוב, הם דנו בהצעתו של צמחיאל המלאך.

צמחיאל, פנה ואמר ראש עצי היער, אנו מסכימים לעזור לבני העם העתיק כי ישוב ויבנה את המולדת שלו, אנו מוכנים לשלוח את זרעינו כי יכו שורש באדמה, יגדלו ויתפשטו העצים הבנים שלנו ושרשיהם יינקו את מי הביצה עד כי ייבשו אותה לגמרי.

יפה מאד! זה יהיה מעשה גדול מאוד מצדכם והכל יזכרו וידעו זאת, קרא המלאך בחבה, שמכם יתפרסם בכל הארצות מקטן ועד גדול ידעו את החסד אשר עשיתם לעם ישראל.

ג.

בארץ רחוקה גר איש יהודי עשיר וטוב לב. אדם זה כאשר שמע את הסבל אשר סובלים אחיו, הצטער מאוד ואמר לעזור להם כדי להקל עליהם את צרתם.

בנימין, היה שמו של האיש. בנימין זה ידע על המתרחש בארצות רחוקות וידע גם על הצמחים המצויים בכל ארץ וארץ. אוהב החי והצומח היה בנימין זה ובגנו הגדול גדלו עצים רבים וגאים אשר שלח להביא מארצות רבות ורחוקות.

אל בנימין זה עף ופרח צמחיאל המלאך. הוא ירד אליו בלילה, שעה שהכל היו ישנים, וסח לו את מעשה עצי האקליפטוס השוכנים שם במדבריות אוסטרליה הרחוקה.

אם באמת רוצה אתה להיות לעזר לאחיך, אמר צמחיאל לבנימין, הנה זאת עשה. שלח תיכף ומיד אנשים באניה אל הארץ הרחוקה. יאספו האנשים את הזרעים הקטנים והחומים של עצי הפלא בעלי השרשים הארוכים השוכנים באוסטרליה. את הזרעים תעביר לארץ ישראל. שמה במנבטה יפתחו הזרעים שורשים, יעטו עלים ובמהרה הם יגדלו ויהפכו לעצים. עצים אשר לא יפחדו ממים ומביצה.

זהו באמת רעיון! קרא בנימין וקפץ בזריזות מעל מיטתו. הוא מיהר לבשר את הבשורה לחברו.

וכבר למחרת בבוקר יצאה מאחד הנמלים אשר לחוף ים התיכון אניה ובה כמה מומחים אשר שַׂמו פניהם אל אוסטרליה הרחוקה כדי ללמוד את חיי העץ הנקרא אקליפּטוס למען אסוף את הזרעים שלו.

והמשלחת עשתה ימים ושבועות בארץ הרחוקה. הם אספו זרעים, הביאו שתילים צעירים רבים מאוד ולמדו לדעת את חיי העץ הנפלא, מיבש הביצות.

יום אחד הגיעה האניה אל חוף יפו. פה השליכה האניה עוגן ואנשיה ירדו לראות את הארץ אשר בשבילה הובאו העצים.

כאב לבם של האנשים הטובים למראה סבלם של אחיהם.

באנו להביא לכם הצלה! הודיעו האורחים לאנשי ישראל. והאורחים באו אל הכפר, כנסו את האכרים והודיעו להם על הבשרוה, בשורת הגאולה מפני הקדחת.

כיצד ובמה? שאלו האנשים בקול רפה. אנו הולכים למות! רצינו להציל את ארץ אבותינו מידי הרעב והעוני. רצינו להחיות את הארץ, לעבד אותה ולגדל צמחים עליה, אך הביצה הארורה היא אשר תמית גם אותנו, אמר בכאב לב יהושע.

לא תמותו, השיבו האורחים. עוד חודש. עוד שנה. עוד שנתיים והמקום הזה ייהפך לגן פורח. הביצה תעלם, עצים גבוהי קומה ישמרו על האדמה ויגרשו את המים ממנה.

למחרת היום היו אנשי הכפר עדים למחזה משונה. מן האניה הובאו שתילים רכים והם ניטעו באדמת הביצה.

ו האורחים הביאו את הזרעים הזעירים, טמנו אותם באדמה ואמרו לאיכרים: חכו זמן מה, זרעים אלה ייהפכו לעצים. את העצים תשתלו באדמת הביצה, יעלה ויגדל יער של עצים. ועצים אלה בשורשיהם הארוכים ייבשו את אדמת הביצה ויוציאו ממנה את מי הקדחת המיותרים.

שמעו האנשים ונדו בראשם. הם לא האמינו למשמע אוזנם. הם עזרו לאורחים בעבודתם, זרעו, נטעו ובלבם היאוש מענה אותם והם חושבים: מה? עוד נסיון להציל אותנו? הכל הבל הוא. אין תועלת בדבר.

והערבים, תושבי הסביבה, כאשר ראו את היהודים שותלים את העצים, נדו בראשם, מה השטויות האלה לכם? מה אתם מתרוצצים כאן בביצה ותוקעים את השתילים הדקים שלכם?

עצים אלה ישימו קץ לביצה, היו מגמגמים היהודים.

לא נכון! הביצה הזאת אללה יצר אותה ואוי אוי לו למי שירצה לשנות פניה. הביצה תשלח בו מוות וקדחת.

עזבו את המקום. בואו ותשבו בהרים כמונו. אז. רק אז לא תדעו מהי קדחת, יעצו השכנים הערבים לאחיהם היהודים.

וראה זה פלא. עברו שנים מספר, והעצים אשר נטעו בביצה גדלו והיו ליער. העלים הירוקים רשרשו והיו כאילו אומרים: הנה יכולנו לה, לביצה. אנו גדלים בה יפה יפה.

והשורשים – הם התפשטו לכל עבר והיו מוצצים ויונקים מן האדמה. לא עברו ימים רבים והנה הלכה הביצה והצטמקה. המים פחתו עד כי עוד מעט ונעלמו לגמרי.

הנה קם והיה הפלא! האקליפטוס ניצח את הביצה, אמרו האנשים ופניהם אורו משמחה.

והערבים, בראותם את הפלא, אמרו: אכן! צדקתם אתם היהודים. עם חרוץ אתם. בעזרת העצים האלה יכולתם לגרש את הביצה ממקומותיכם. ברוכים יהיו עצים אלה הגדלים במהירות רבה ומחיים את השממה. מאז והלאה קראו הערבים לאקליפטוס בשם: עצי היהודים, כי היהודים הם אשר נטעו אותם לראשונה בארץ ישראל.

והאקליפטוס יליד אוסטרליה, זה העץ הגבוה והחזק, התישב באדמת ישראל, אף עלה בהרים ותקע את שורשיו בין הסלעים. לאורך הכבישים הרבים והשחורים, נטעו אקליפוטוסים ובימי שמש עת קרני החמה יוקדות וצורבות, יתישבו העובדים בצל עץ האקליפטוס וייהנו מן הצל הטוב אשר תחתיו.

והעץ הזה זכה לכבוד והוקרה בין יושבי הארץ הערבים: עץ היהודים החל מכסה פני הארץ. וגם הם החלו לנטוע עץ זה על אדמתם. ועץ היהודים הפך להיות בן ברית לבני ישראל והוא מכה שורשים בכל חלקי הארץ, הוא ההולך לפני מחנה החלוצים בנגב ובהר, בשפלה ולאורך הים. במקום בו הוא מכה שורשים, שמה יתחילו חיים. שורשי האקליפטוס הם המרננים ואומרים: “עורי שממה דינך נחרץ באים לרשת אותך”.

בראש השנה לאילנות נוטעים אלפי אלפים מילדי ישראל את עצי האקליפטוס. הם נוטעים אותם בצדי דרכים, בגנים ובמדרונות ההרים. הקטנים נוטעים אותם ואומרים: עץ היהודים! כשם שעזרת לאבותינו לגרש וליבש את הביצות, כן תעזור לנו לתת לנו צל ומסתור מפני שמש הקיץ הלוהטת. באשר תגדל תפזר צל סביבך, צל למסתור ולהגנה.

ברוך תהיה עץ האקליפטוס וברוכים יהיו אנשי השלום והעבודה אשר יבקשו לשבת תחתיך בימי שרב וליהנות מן הצל שלך.

אמן ואמן! רוחשים לוחשים העלעלים והם מלטפים את פניהם של הנוטעים הצעירים העושים במלאכה, מלאכת הקודש: גאולת הארץ.

א.

כאשר עברו בני ישראל את ים סוף, ראו לפניהם את המדבר הנורא.

בימים הראשונים, היו הנודדים מלאי התפעלות למראה המדבר הנהדר. הם עברו בתוך בקעות אשר הקרקע שלהן היה כלו חול אדום. ההרים אשר מסביבם היו גבוהים, גבוהים והם עשויים אבנים משונות ומוזרות.

והאבן גם היא היתה פעמים אדומה ופעמים צהובה. יש ומעל לראשי הסלעים נשקפו אליהם יעלים חמודים למראה ואז היתה כל העדה נעצרת והילדים היו קוראים בשמחה:

הביטו, ראו! הנה יעלים על הסלעים!

והזריזים מבין הנערים היו מנסים לטפס על הסלעים לרדוף אחר היעלים או לירות בהם בחיציהם, אולם אלה היעלים אך הרגישו כי האויב מתקרב אליהם, מיד היו נושאים רגליהם ונעלמים בין הסלעים – ואינם.

אכן! הימים הראשונים, ימים יפים היו. העם היה שמח וצוהל על הגאולה אשר באה עליהם. הם היו צועדים בכל כוחם כי ידעו שאין נוגש ואין שוטר אשר יאמר להם מה לעשות ואיך לעשות.

אנו חופשים הננו! בני דרור אנו! היו נשמעות מפעם לפעם קריאות מתוך המחנה.

יחי החופש! היו עונים כל בני המחנה וההרים הדהדו אף הם: יחי!

אולם לאט לאט הלך מצב הרוח והשתנה לרעה. השמש היתה מכה בכח רב, קרניה היו מחממות את האנשים המהלכים במדבר ואלה ממש לא יכלו לשאת את החום הנורא.

הילדים היו מבקשים להם פינת צל להחבא מפני השמש הלוהטת. אך הם לא מצאו מחסה מקרני השמש אשר רדפו אחריהם.

לפניהם השתרע המדבר הגדול אשר כמעט אין עץ או שיח אשר יכסה את מערומי החולות הלוהטים. והחולות דומים היו לדם אדום המשתפך על פני הסלעים.

ולמרבה הצרה, הנה לא היה מים לעם. הנאדות הלכו והתרוקנו ועוד מעט ולא נשארה טיפת מים במחנה.

מים! אנו צמאים! היו הילדים קוראים והם פושטים כפיהם ומתחננים אל אמותיהם.

מים! היו הנשים מבקשות, מעט מים להרטיב את השפתים המבוקעות, תנו לנו!

ראשי העדה באו אל משה ואמרו לו: רוענו הטוב! אנא, מצא מים לנו ולצאן אשר עמנו.

מחר יהיו לכם מים, אמר משה בקול זועף.

בלילה דיבר משה עם האלוהים וביקש ממנו מים.

מחר יהיו מים רבים לעם, ענה האלוהים שהסתתר בענן.

ולמחרת בבוקר, עוד טרם האיר השחר והגששים אשר יצאו כדרכם לפני המחנה לחפש לו דרך, שבו בשמחה ובפיהם בשורה: מצאנו מים!

לשמע הבשורה, חשו רצו הזריזים במחנה וימהרו להגיע ראשונים אל המעיין כדי להרוות במימיו את שפתותיהם המבוקעות.

המים מרים! קרא האיש אשר שתה לראשונה מן המים.

גועל נפש! לא יצלחו לשתיה! רטן השני והיה רוקק ורוקק מפיו את המים המרים.

ספרו זאת למשה! ידע הרועה לאיזה מעיין מים הוא מוליך אותנו! קראו האנשים נרגזים.

ומשה – הוא שמע את דברי המתאוננים והשיב להם בנחת: אנא, הרגעו! עוד מעט והמים יהיו מתוקים.

בדברו זאת, יצא משה את האוהל ושׂם פניו אל המדבר. באחד הנקיקים העמוקים מצא הרועה עץ גדל בצלו של סלע. מיד כרת הנביא ענף אחד והחל צועד אל עבר מעיין המים המרים.

משה קרב אל עדת האנשים אשר עמדו מסביב למעיין המים ופניהם זועפים מאוד.

בלי קושי הבקיע הנביא דרך לו, הוא ניגש אל המעיין, זרק לתוכו את הענף אשר בידו ואחר כרע על ברכיו ושתה לרויה ממי המעיין.

אנא, אחים, שתו ותרוו מן המים הטובים האלה! ביקש הנביא את אחיו, כרעו על ברכיכם, מילאו את כליכם מים וידעתם כי תשועת ה' כהרף עין, ככה זרז משה את האנשים שעמדו מסביב לו והם מתפלאים למעשיו המוזרים של הנביא.

בהיסוס קרבו אחדים מן העם והחלו שותים מן המים.

רק באו טיפות המים אל פיהם ופניהם אורו משמחה.

מתוקים המים! קראו האנשים בגיל.

אכן גדולים מעשי אלוהינו! קראו האנשים ומיהרו לפנות דרך בכבוד למשה איש האלוהים אשר מיהר לחזור אל המחנה.

אותו יום, יום שמחה וששון היה לישראל. הם ראו כי האלוהים עושה נפלאות הוא ובטחו בו, כי לא יעזוב אותם ולא יתן להם למות במדבר.

ב.

והעם הוסיף לנדוד במדבר. לפניהם השתרעה ארץ שוממה. לא עץ ולא שיח כיסו את מערומי החולות הלוהטים. אוצרות המזון אשר הביאו העם ממצרים הלכו ופחתו, הלכו ונעלמו. עוד מעט וגם לחם לא היה לעם.

לאט לאט החלו האנשים שוחטים את צאנם ובקרם כי ראו שאין לצאן משהו לאכול. פה ושם היו מתהלכים אחרוני העדרים ברחבי המדבר והם מחפשים להם מעט ירק, מעט עשב להשקיט את רעבונם.

מֶה! מֶה! היו אלה ההולכים על ארבע פועים בקול בוכים!

מֶה! מעט ירק תנו תנו לנו! השיבו את נפשנו בחופן של גרעינים טובים, היו מתחננים הטלאים הקטנים – אך לשוא. האנשים התהלכו ופניהם חיוורים. רק עיניהם היו גדולות ואדומות והן כאילו מתחננות ואומרות: הצילו אותנו ממוות! רחמו עלינו ותנו לנו לאכול משהו!

ו השוטרים והנשיאים באו אל משה וסיפרו לו את הנעשה בקרב המחנה. משה, הוא היה שומע את טענותיהם של הנשיאים, שומע ושותק.

משה רבנו, עשה למען הילדים הקטנים! הם ימותו ברעב! האמנם הוצאת אותנו מארץ מצרים למות במדבר הנורא הזה?

לא תמותו, בני! איש מכם לא ימות, חכו עוד זמן מה וראיתם כי אֵל גדול לנו בשמים והוא הדואג לכם, הוא אשר יתן לכם לחם לאכול וכל מיני מטעמים, תאכלו ותשבעו ואז תדעו להאמין באֵל הגדול אשר הראה לכם לא פעם נפלאות!

והנשיאים! אחדים שמעו דברי איש האלוהים והאמינו בו. אולם היו אחרים אשר ניסו לטעון לפני משה ולהוכיח לו כי העם אינו מאמין בהם וכי יש לעשות משהו. ברגעים אלה היה משה הרועה מתרגז, ובקול זועף היה משיב:

האם לא ראיתם מעשי אלוהינו? הלא הוא אשר המתיק לכם את המים ונתן לכם מים טובים לשתיה. בטחו בו, האֵל לא יעזוב אתכם ולא יתן לכם למות במדבר.

ושני נערים היו במחנה, שם האחד יורם והשני שמו עמיהוד. השנים החליטו ואמרו זה אל זה: הבה נצא אל המדבר, נלך רחוק רחוק ולא נשוב עד אשר נמצא מזון להחיות את נפשנו.

יורם היה קלע טוב. הוא הכין לו קלע חדש. בחר לו חלוקי אבנים עגולות וטובות ואמר אל חברו, אל עמיהוד: תראה בעיניך כיצד אדע להוריד בקלע זה צפורים טובות ושמנות אשר אמצא בדרך. אותן נביא אל המחנה. נאכל אנחנו ויאכלו גם הורינו ואחינו הרעבים.

ועמיהוד אמר: אני מאמין כי אמצא לי במדבר צמחים טובים לאכילה. מי יודע אולי נמצא ענבים בשדה, או אולי שרשים טובים לאכילה. באלה נשקיט את הרעב שלנו ואולי נוכל להביא גם מנחה לאחינו ואחיותינו המסכנים.

אמרו השנים ועשו. הם יצאו בבוקר השכם מן המחנה ואיש לא ידע עליהם.

היו החברים הולכים בדרך, תחילה היתה ההליכה קלה ויש אשר השנים התחרו במרוץ מי ישיג את חברו. אולם לאט לאט כשהשמש כבר עמדה באמצע והקרנים שלה הכו בעוז, החלו הנערים מרגישים כי עייפים הם.

עמיהוד: אילו מצאנו מעט מים, מה היית עושה? ניסה יורם להתחכם.

הייתי בולע מעיין שלם, יורם חביבי, אני באמת צמא נורא.

כמה נורא המדבר הזה! רטן יורם כעבור זמן מה. אין למצוא פה מאומה, אפילו צל מעט אין לראות מסביב לנו. הכל כה עירום, כה עצוב!

שעה ארוכה עוד המשיכו השנים ללכת בדרך והם כושלים ונופלים מפעם לפעם.

יורם, קרא עמיהוד לפתע. ראה, הנה לפנינו אפיק של נחל יבש, הבה נרד באפיק, אולי נמצא בו מעט מים לשתיה.

אין לי כוח, השיב יורם והשתרע על פני האדמה הלוהטת.

בוא יורם! התחזק! בוא! קדימה אחרי! צרח עמיהוד באזני חברו והחל מושך אותו אחריו.

בקושי רב הגיעו השנים אל האפיק החרב. עמיהוד מצא באחד הסעיפים של הנחל סלע כבד וצל סביב לו.

השנים נדחקו בתוך הנקיק של הסלע ויורם אמר: כאן אני אשכב לנוח. אין לי כל אפשרות ללכת עוד. ננוח קצת ואחר נמשיך דרכנו.

בצל הסלע הקריר שכבו השנים זמן רב. יורם נרדם ואילו עמיהוד אשר גדול היה מחברו, ישב וחשב: מה לעשות עתה, כיצד לשוב אל המחנה?

ופתאום, בעוד עמיהוד מתהפך מצד אל צד ואינו יכול להרדם ויורם קם משנתו. עיניו מזהירות ונוצצות והוא אמר אל חברו: עמיהוד, כאן יש מים! אתה שומע! יש כאן מים. כשישנתי נדמה היה לי כי אני שומע משק מים תחתי, התעוררתי והרגשתי רטיבות בחול, הנה, ראה! בדברו, התרומם הילד והנה ראה עמיהוד כתם רטוב במקום בו שכב יורם.

הבה נחפור באדמה ונגלה את המים, צרח עמיהוד בשמחה.

בחפזון היו השנים עובדים, חופרים באצבעות ידיהם. הם לא שמו לב לכאב שגרמו להם גרגרי החול אשר חדרו אל מתחת לצפורנים. הם חפרו וחפרו והאחד היה מעודד את השני כי ימשיך לחפור, ימיך לחפש.

הנה מים! קפץ ואמר יורם ובדברו הרים חופן עפר מן הבור וסחט ממנו טיפות מספר לעיני חברו.

עוד מעט ויהיו מים רבים, צרח עמיהוד בשמחה והמשיך לחפש.

וכאשר נגלה המעיין, השתרעו שני החברים זה על יד זה והיו גומעים מן המים הטובים בהנאה רבה.

כמה זה טוב! ממש מחיה נפשות! אמר יורם לאחר ששתה לרויה ורחץ פניו במים הצוננים.

אילו מצאנו משהו לאכול, כי אז היה עוד יותר טוב, השיב עמיהוד חברו, אשר בלבו התגנבה התקוה כי הנה הנה ימצאו אוכל כשם שזכו למצוא מים.

אני בטוח שאם נלך לאורך הנחל החרב ודאי שנמצא משהו, אולי צפור חיה, אולי צמחי מאכל… אמר יורם.

ננסה ונראה, השיב עמיהוד ומיד התרומם מעל פני הקרקע והחל מנער מעליו את העפר והבוץ אשר דבקו בו.

הבה ונלך, קראו שני החברים זה אל זה ומצב רוחם טוב עליהם.

שעות מספר עברו על הילדים בחפושים אחר דבר מאכל איזה שהוא, אך התוצאות היו דלות מאד. פה ושם מצאו הנודדים עשב ירוק, שבולת צנומה ויבשה, אך באלה לא יכלו המסכנים להשביע רעבונם.

ובינתיים החלה השמש אוספת קרניה, הלילה החל לכסות את פני העולם.

הבה נשוב אל המחנה, הציע יורם.

לא! אין כל טעם בדבר! השיב עמיהוד ומלבד זאת אני כה עייף עד כי אני מסופק אם נמצא כוח כדי להגיע אל המחנה. לו שמעת לעצתי, כי אז הייתי מיעץ לך לשוב אל המעיין אשר גילינו, נשכב לישון על שפתו ולמחרת נמשיך דרכנו הביתה.

ונשוב רעבים? ומה נספר להורים שלנו?, שאל יורם במרירות.

ככה היו השנים משוחחים בדרך עד כי לא היה בהם כוח להתקדם.

יורם נפל ארצה כי רגליו כבר לא יכלו לשאת אותו.

מה יהיה עלינו? אנחנו נמות פה במדבר ואיש לא ידע איפה אנחנו, ילל הילד ודמעותיו נגרו על לחייו.

שכב כאן, יורם חביב, אני אעלה אל הסלע למעלה ואבדוק את הסביבה, אולי אמצא משהו להשיב נפשנו – אמר עמיהוד ורחמיו נכמרו על חברו המסכן, החלש.

ועמיהוד טיפס ועלה על ראש הסלע והיה בודק בעיניו את הסביבה.

לאור קרני השמש השוקעת ראה עמיהוד והנה במרחק מה ממנו נראה כתם ירוק כהה.

הללו בודאי עצים הם, פרפר לב הילד בשמחה. נקטוף לנו עלים מספר מן העצים ונלעס אותם ואולי נמצא שם פירות טובים לאכילה.

יורם! י־ו־ר־ם! הדהד באויר קולו של עמיהוד אשר החל מקפץ מסלע אל סלע, יורם! נצלנו!

עמיהוד ירד אל חברו המתעלף מרעב ומצמא, עורר אותו משנתו וסיפר לו בחיפזון כי ראה חורשת עצים במרחק מה מן המקום הזה.

בוא, יורם! ומהר נגיע אל החורשה, נאכל, נשתה וננוח בין העצים ־ אמר עמיהוד.

בקושי רב הגיעו השנים אל החורשה. עמיהוד החל מחפש משהו לאכילה וכאשר לא מצא דבר, החליט ללעוס מן העלים אשר על העץ.

הללו לפחות עסיסיים הם וישברו את צמאוננו, אמר הילד לחברו, ליורם, והושיט לו עלים אחדים ועגולים אשר קטף מן האילן הסמוך.

היו השנים לועסים בקושי את העלים, לועסים ולועסים אך טעמם היה מר ומלוח גם יחד.

הוי! הלא אי אפשר לאכול אותם, רטן יורם, הם מרים, מלוחים וחסרי טעם, הלשון שלי כבר יבשה והיא אינה יכולה להתנועע בפי בגלל העלים הארורים הללו.

ומה יהיה עלינו עתה, התפרץ עמיהוד אשר גם אותו תקפה אכזבה קשה והוא חש בחילה מן העלים המרים הללו.

אני רעב! לחש יורם בקול רפה. אני רוצה לאכול. אם לא נאכל נמות, סינן יורם את המלים האיומות בין שפתיו המבוקעות.

לא נמות! איני רוצה למות! אני רוצה הביתה, ילל עמיהוד בקול בוכים.

ישבו השנים ובכו ובכו עד כי לא היה בהם כוח לבכות והם נפלו האחד בזרועות חברו ונרדמו.

ג.

והעצים אשר בצלם נחו הנערים עצי אשל היו אשר גדלו באפיק הנחל. העצים הללו שמעו את דברי שני החברים, שמעו את הבכי העולה מבין האילנות ואף הם הצטערו מאוד מאוד. הם לא יכלו לראות כיצד אלה השנים הולכים למות.

אנא, צמחיאל המלאך, התחננו העצים לפני המלאך שעבר בלילה לראות את צמחיו. עשה חסד והצל את אלה השנים. כך היו העצים מתחננים ואף הם מורידים דמעות אשר היו נוזלות נוטפות ארצה.

וצמחיאל שמע את אשר קרה לשני הילדים ומיד מהר אל הישנים והסתכל בהם בחבה רבה.

מילדי העברים הם, אמר המלאך. רבים מהם נפוצים עתה על פני המדבר והם מבקשים אחר אוכל ואחר מים, אין שום דבר במדבר היבש הזה, רטן המלאך.

ומה? האם תתן להם למות?, לחשו הענפים הבוכים. אנא, הצל אותם ממוות.

אכן רחמנים וטובים אתם, עצי האשל שלי, בזכותכם אביא ישועה לילדים ולהוריהם הפזורים במדבר הנורא הזה ויען אשר בכיתם כי נעלבתם מדברי הילדים. הנה זאת אעשה לכם, המשיך המלאך הדובר: הדמעות אשר שפכתם, תיהפכנה להיות מתוקות וטעימות. טפות אלו תפולנה על פני האדמה והן תיהפכנה לכדורים עסיסיים, לגלידה טובה מזינה וטעימה, יאכלו הילדים וישבעו ובכוח האכילה הזה הם יוכלו ללכת שעות רבות במדבר עד אשר ימצאו את מחנה ישראל. נערים אלה יבשרו לרעבים את הבשורה הטובה, כי מצאו מזון בשפע להם ולכל העם אשר יצא ממצרים.

ובבוקר, כאשר אך פקח עמיהוד את עיניו, ראה לפניו כדורונים לבנים נוצצים המכסים את קרקע המדבר והם זרועים מתחת האילנות לרוב.

מה זה?, פרפר לב הילד משמחה והוא קרב ידו אל הגרגרים והחל אוסף אותם ונותן אותם אל פיו.

איזה מותק! כמה הם נהדרים, מלמל הילד ועיניו אורו ופיו היה מלא ריח טוב ומרענן.

יורם, בוא ותאכל! תאכל ותשתה גם יחד! צוח הילד ברוב שמחתו.

והשנים מילאו את פיהם מן המזון הטוב והטעים, אכלו ושבעו, אכלו ונהנו ושאלו איש את רעו:

מה זה? מאין הוא? מזון־אלים הוא זה?

ויורם נשא עיניו למעלה וראה והנה פנינים נוצצות, טיפות רבות זרועות על פני האילנות והטיפות נושרות, נושרות ארצה בהמונים. אז הבין הילד כי העצים הם אשר הורידו להם את זה המזון, להחיות אותם.

בדממה נגשו השנים איש איש לגזע אחד, לפתו את העצים, נשקו להם ולחשו להם ביראה ובאהבה: ברוך אתה, העץ, אשר הצלת נפשנו, לא נשכח את חסדך זה.

אמן. אמן ואמן! נשמע מלמול רך. מלמלו ולחשו עלי האשל אשר שמחו על הברכה הטובה אשר ברכו אותם הילדים.

יורם, מה אנו מתמהמהים פה! למה זה אנחנו נהנים מן הטוב הזה ואיננו מבשרים זאת להורינו, לחברינו, לאחינו, לאחיותינו, אמר עמיהוד חברו. הבה ונמהר לספר להם על הנסים אשר קרו לנו. נציל נפשותיהם של אחינו ממוות.

נכון מאד! עלינו להביא את הבשורה הטובה אל אחינו.

והשנים החלו אצים רצים בכל כוחותיהם. הם עברו מרחקים רבים ברגליהם הקטנות והקלות, וראה זה פלא: הם לא הרגישו עיפות. הם לא הרגישו רעב ואף לא צמא.

בהגיעם אל המחנה צרחו השניים בכל כוחותיהם: בואו! מצאנו אוכל להשיב נפשנו!

היכן זה?, השיבו כמה מבני ישראל שהיו שכובים על פני האדמה והם פניהם חוורים ועיפים.

הילדים סיפרו את כל אשר ארע להם להוריהם. שמעו ההורים, שמעו כל האנשים מסביב ואמרו: הבה נספר זאת למשה. יגיד הוא את דברו.

וכששמע משה את סיפורם של הנערים והנה ראו פתאום הנאספים כי קרן אור פניו של משה. נהרה הופיעה על שפתיו היבשות והמבוקעות והוא אמר בקול חנוק משמחה: אחי! בידי נערים אלה שלח האל את ברכתו לכם. הבה נמהר ונקח איש איש את כליו ונלך אל עצי האשל, נאסוף את המן אשר מתחתם, נאסוף ונתן אותו לילדינו ויאכלו ונאכל אנחנו. קדימה, אחי!

בדברו זאת תפס הרועה הטוב בידיהם של הילדים אשר נתלו בו מימינו ומשמאלו והחלו צועדים במהירות רבה אל עבר המקום.

כל הלילה היו צועדים בני ישראל בנחל החרב וכאור הבוקר הכירו עמיהוד ויורם את המקום בו שברו רעבונם.

העם התפזרו והחלו אוכלים מן המתנה אשר שלח להם האל, אוכלים ומודים לו על הטובה אשר עשה להם.

ומשה אמר: אחי! הבה נציל את נפשם של בנינו ובנותינו. נביא להם את המן לאכלה, אחר נעתיק את המחנה אל המקום הזה. כאן נחנה ימים מספר עד אשר נשבע כולנו ונהיה בריאים וטובים. אכלו את המן מדי בוקר אך זכרו, כאשר תעלה השמש, ימס זה המן ולא יהיה, ועל כן אל תרבו ללקט ממנו.

ואל העצים פנה משה ואמר: עצי האשל הטובים; אתם הצלתם אותנו ממוות, על כן לא נשכח לכם את המעשה הטוב אשר עשיתם. מעתה ידידים אתם לנו.

בני ישראל, פנה משה אל העם אשר עמדו מסביב לו, אנו נעביר את עצי האשל לכל מקום אשר נגיע אליו. מעתה נטע עצי אשל במדבר וכאשר נבוא לארץ נטע אותם לאורך חוף הים ועל ההרים. בכל הכפרים שלנו יגדלו עצי האשל ובצלם ישבו זקן ונער. הם ישאו עיניהם ויראו את העצים אשר הצילו אותם ממוות ונתנו להם את המן הטוב לאכל ממנו במדבר, יראו ויתנו לו תודה מעומק לבם.

נעשה כאשר דיברת – השיבו בני ישראל.

ומאז הפך האשל להיות אזרח קבוע בנחלת ישראל כל הימים.

א.

ימים רבים היו בני ישראל עושים בערבה, הילדים – אלה אשר לא ראו את מצרים, כי נולדו במדבר, אהבו את ארץ ההרים והמדבר. הם אהבו מאד לנוד ולנוע בערבה וגדולה היתה שמחתם כאשר היה העם נוסע ממקום למקום.

והמדבר– פנים שונות לו. יש והיו העם חונים על שפת מעיין. מסביב היה הכל שומם. אין צמח ואין שיח מסביב. אך ליד המעיין היה שטח ירוק ובו גדלו פה ושם פרחים ונראו דשאים המכסים את האדמה השוממה. יש והיו העם עוברים בתוך המדבר, והמדבר זרוע כולו אבנים. רבות היו האבנים ושונות. לרוב אלה אבני צור אשר אם רצית יכולת להכות אבן באבן ונצוצות אש היו נתזים מן האבנים.

הילדים הפכו במשך הזמן להיות מומחים גדולים בטיפוס בהרים. הם יכלו להאחז בסלע וממנו להעפיל ולעלות הלאה הלאה למעלה למעלה, עד אשר הגיעו אל המקומות הגבוהים והמסוכנים ביותר.

שם במרומי ההרים היו הקטנים מוצאים להם שלל רב. בימות האביב יש וצפרים היו בונות להן קן בסלע, ילדי ישראל הזריזים הצליחו לגלות קנים אלה, להוציא מהם את הביצים או הגוזלים מהם היו אלה מכינים להם ממש סעודת מלכים.

לא קלים היו חייהם של בני ישראל במדבר. יש והיו האנשים הולכים יום או יומיים ומים אין להם לשתות. השמש היתה מכה על ראשיהם באכזריות. הנשים היו מבקשות מעט מים. התינוקות היו בוכים ומבקשים לשתות – אך בכל המחנה לא נמצאה אפילו טיפה אחת מן הנוזל היקר הזה.

ימים כאלה היו קשים לעם. לפעמים היו האנשים מתרגזים והיו מתנפלים על משה והם תובעים ממנו:

הבה לנו מים!

מים תן לנו!

ומשה – זה הנביא שאהב את עמו, היה פונה אל האלוהים ומספר לו על טענותיהם של העם. האל הטוב היה שומע, מרגיע את משה ואחר היה מראה לו על מקומות בהם ימצאו המים. משה היה מגלה בחכמתו מעיינות מים להשקות את העם ושוב בא השלום לשרור במחנה ישראל.

ומחנה ישראל הגיע עד ליטבת בדרכו אל אילת. ויטבת שוכנת בלב הערבה. כאן היו מעיינות מים רבים, המעיינות היו נותנים מים רבים והעם הקים את אהליו ליד בורות המים. כאן! אמר משה, ננוח ימים מספר.

הפעם היו חייהם של ישראל טובים מאוד. הקטנים היו מטפסים ועולים על עצי התמרים וקוטפים תמרים מתוקים וטובים לאכילה. הנשים קצרו את קוצי שיח הסמר שהיו מרובים מאוד ביטבת ומהן היו מכינות מחצלות נאות. היו בסביבה צפרים רבות. לטאות ונחשים והילדים היו מבלים את כל היום ברדיפה ושעשועים אחר בעלי חיים אלה.

ב.

יפה היה מחנה ישראל ביטבת, בימות החורף, אחר שירדו גשמים בערבה, יש והיו הנחלים מתמלאים מים רבים שהיו מרוים את האדמה. לאחר רדת המים, היתה הבקעה מעלה צמחים ופרחים והנה נדמה היה כאלו לבשה הערבה בגד חדש, בגד משובץ בפרחים לרוב.

הגברים שהיו בטלים מעבודה, היו עולים לפעמים אל ההרים אשר ממול לערבה. הרים אלה, הרי אדום, היו כה יפים. כה נחמדים לעת ערב עד כי משכו אליהם את תשומת לבם של הנודדים. שם בהרים היו גדלים עצים רבים ובין העצים אפשר היה למצוא ציד לרוב.

יש וגברים־ציידים היו חוזרים מן ההרים והם גוררים אחריהם איל או כבש הרים שמן וטוב, יעל בעלת קרנים או ראם אשר קרניו הארוכות היו מדהימות ומתמיהות את בני המחנה אשר כמוהו לא ראו מעולם. בערב היו הנשים מעלות מדורות אש ועליהן תלו סירים גדולים. ריח הבשר שהתבשל בסירים היה ממלא את המחנה וריח זה הגדיל את שמחת הנודדים אשר אהבו מאד לאכול בשר.

ונערי המחנה התאחדו לקבוצה והחליטו ביניהם לצאת מפעם לפעם להרים או לנוע ולנוד בערבה בין הנחלים לבקש להם ציד. גם הם רצו לאכול בשר. ידעו הנערים את כל הדרכים והשבילים אשר בסביבה ואמרו בלבם כי הדבר לא יהיה כה קשה להם לעשות אותו.

בראש הקבוצה עמד עמיהוד. היה זה נער גבה־קומה בעל עיניים שחורות ושערות ארוכות מתולתלות יורדות על עורפו ופניו.

עמיהוד היה נער אמיץ. הוא ידע יפה יפה את שבילי הערבה והכיר את ההרים אשר מסביב. לא פעם היה עמיהוד נעלם מן המחנה ואיננו. לשוא חיפשו אחריו הוריו. אמו היתה מתהלכת מאוהל לאוהל ושואלת את חבריו:

הראיתם את עמי שלי? האם יודעים אתם לאן נעלם.

ראינו אותו מטפס על ההרים, אמר האחד.

ואני גיליתי את עקבותיו בחול, אמר השני.

כמדומני שהוא טיפס ועלה במדרון הנחל. ראיתי אותו דורך את הקשת שלו במרחב אשר בבקעה, אמר אחר.

ועמיהוד – הוא היה משוטט לו בהרים, לומד להכיר את הסביבה ועוקב אחר חיות המדבר.

הפעם יצא עמיהוד כדרכו לראות את הנוף. הוא לקח עמו את קשתו, כי רצה לצוד ציד להביא הביתה. בימים ההם היה המחנה רעב לבשר. האנשים היו יוצאים יום יום מי אל ההרים ומי אל הערבה לבקש אחר צבי אשר יזדמן להם. יעל או עז הבר, אולם כמעט איש מהם לא צד ציד להביא הביתה.

ועמיהוד כבר הרחיק מן המחנה ועוד מעט ואמר לעלות בהר. אותה שעה היתה השמש מכה על קדקדו של הנער והוא החליט לנוח קצת. נזדמן לו עץ שטה סלילונית הנותן צל ועמיהוד החליט לנוח קצת מתחת לאמיר של העץ. עיף היה הנער ועוד רגע ותרדמה נפלה עליו וישן.

בן הערבה לא הספיק לנוח היטב והנה שמעה אוזנו רחש, רטט על פני החול. האוזן שלו שהיתה מיטיבה לשמוע גם בשעת השינה לא הטעתה אותו. הוא פקח את עיניו וראה לפניו את הגדולה בלטאות. את הכוח האפור. זו היתה לטאה ענקית שהיתה ארוכה כמעט כאורך גופו שלו. ראשה היה גדול וזנבה ארוך מאוד.

עמיהוד הכיר את הכוח כי ראה אותו לא פעם כשהוא מתרוצץ במהירות בחולות המדבר. הפעם החליט הנער לרדוף אחריו ולצוד אותו.

עמיהוד דרך את קשתו והתכונן לקלוע חץ בקרבן שלו, אולם לפתע נעלם הענק ואיננו. הנער ניגש אל המקום בו נעלם הכוח וראה לפניו חור עמוק. הוא ניסה לחפור באדמה אך החור היה כנראה עמוק מאוד.

אשב ואחכה עד אשר יצא הכוח ואתפוס אותו, החליט הנער.

אמר ועשה. עמיהוד עמד על המשמר יום ולילה. אולם הכוח לא נראה, הוא לא שב להופיע דרך החור.

עמיהוד כבר אמר לשוב אל המחנה והנה ראה לאור השחר העולה עדר של צביים עומדים על הגבעה והם משקיפים עליו בעיניהם הגדולות והנאות.

אלוהים שלח לי ציד טוב, אמר עמיהוד ומיד זמזם באויר חץ שנשלח לעבר העדר.

ולדאבונו לא הצליח הנער בציד. הצביים היו רחוקים ממנו והחץ לא השיג את המטרה. לעומת זה הפחיד החץ במעופו את החיות הזריזות ואלה נעלמו חיש מהר בין הסלעים ושוב לא נראו עוד.

אשוב אל המחנה, החליט עמיהוד. אאסוף אלי את חברי הנערים ויחד נצא על הצביים הללו. אני בטוח כי הואיל ואני יודע את מקום המצאם, הפעם אצליח להביא בשר אל המחנה.

ו עמיהוד שב אל אוהלו. עוד באותו ערב הוא נפגש עם חבריו וסיפר להם את אשר קרה לרגלי ההרים.

חבריה! גמר עמיהוד את דבריו, בואו עמי, נצא לערוך ציד ואני מבטיח לכם כי הפעם נצליח לתפוס כמה צביים, אני יודע את המקום בו הם מתחבאים. נעלה עליהם בבוקר השכם כאשר הם יוצאים מחוריהם ונתפוס אותם.

הדבר מצא כן בעיני החברים ועוד באותו לילה יצאה קבוצת הצידים אל המקום אשר אמר עמיהוד.

ג.

החבריה הגיעה לפנות בוקר אל המקום אשר הראה להם עמיהוד. הם שכבו לנוח זמן מה ואחר חילק אותם עמיהוד לקבוצות קבוצות. כל קבוצה בחרה לה את המקום אשר בו היא תשב ותארוב לחיות. עמיהוד שהיה לראש קבוצת הציידים, הזהיר את חבריו כי לא יעזו להשמיע קול או להרעיד את אויר הבוקר בחציהם, אלא אם יראו את הצביים קרובים אליהם והם יוכלו לפגוע בהם.

עליכם לדעת כי לצבי אוזנים מפותחות מאוד. הוא יכול לשמוע רעש קל שבקלים. ואוי אוי לכם אם תקלקלו לנו את הפעולה על ידי מעשה נמהר ובלתי אחראי.

והחבריה מילאה אחרי דבריו של עמי. הם הסתדרו איש איש בפינתו, דרכו את הקשתות שלהם, הכינו את החצים וחיכו בכליון עיניים לאות או פקודה מאת המנהיג.

לאט לאט נעלמו צללי הלילה. מצד מזרח החלו ההרים מאדימים. תחילה האדימו ראשי הרי אדום והיו מזהירים כאש. למטה עוד רבצו אדים כחלחלים־אפורים ולמעלה כבר דלקה שמש הבוקר. לרגעים מספר היו הנערים נדהמים מן היופי אשר ראו, אולם לא היה להם פנאי להרבות בהסתכלות. הם ידעו כי דוקא בשעות אלו של דמדומים יוצאים הצביים למרעה, על כן היו הנערים מסתכלים יפה יפה בנעשה מסביב להם ולא יכלו להיפנות ולהסתכל במראה הנוף הנהדר אשר נגלה להם.

ואמנם, לא עברו רגעים מספר ואחת הקבוצות הבחינה בעדר קטן של צביים. העדה מנתה בסך הכל חמש חיות, לאט לאט קרבו הצביים אל עבר הציידים. הנה נגלה הצבי הזכר, קרניו הישרות נראו ברור ויפה. היו אלו קרנים ארוכות וישרות אשר צבען אפור־שחרחר. יורם שהיה אחד מן החבורה, נהנה למראה החוד של הקרנים אשר נטה לפנים.

חברה! אני לא הייתי רוצה להדקר בקרן חדה כזו, אמר יוסי בחרדה.

שתוק! היה נכון לפקודה והשתדל לפגוע יפה בחץ שלך! ציוה יונתן, מפקד החבורה.

והצביים התקדמו יותר ויותר. הנה נצבה החבורה בראש הגבעה. עוד מעט וקרני השמש הראשונות האירו את פניו של הזכר. זה עמד רגע קל והריח אל קרבו את אור הבוקר. נראה שהוא הרגיש דבר־מה חשוד. בעקבותיו של הזכר נראו עוד שנים שלושה צביים ואחריהם מתלבטים שני עופרים רכים וקטנים אשר בקושי יכלו להשיג את ההורים המבוגרים.

הפעם לא ימלטו אלה העופרים מידינו, חייך יונתן מלא שמחה ומיד פקד: חברה! הרביצו! ירו, אבל השתדלו לפגוע בהם לבל יוכלו להמלט.

מספר חצים זמזם וחלף באויר. הצביים נבהלו והחלו בורחים אל עבר ההרים, כשהם שועטים, מקפצים ברגליהם.

ועוד הצביים מזרזים את העופרים והנה ראה הצבי המנהיג כי מכוונים אליו חצים מצד ההרים.

הפעם הבין המנהיג כי מלחמה לו מפנים ומאחור. הוא היה מלא יאוש. מה עשה? לאן נעלמו צאצאיו, בניו הקטנים? לרגע אמר הצבי לעזוב את הקטנים ולברוח על נפשו יחד עם החיות המבוגרות.

ובינתיים והנערים החלו יוצאים מן המארב ועמיהוד בראשם מנפנף בקשתו וקורא לחבריו כי יסגרו את המעגל מכל צד ולא יתנו לצביים מנוס.

והרעה היתה קרובה מאוד מאוד. עוד מעט וכל העדר הקטן של הצביים היה נופל מחצי הנערים.

יוסי ירה אל עבר החיות המבוהלות ועד מהרה נראתה אחת החיות כשממנה נוטף דם הנבלע בחולות המדבר הרבים.

עליהם! צוח עמיהוד והתקרב אל החיות הנבהלות.

לפתע הפנה ראש העדר את פניו אל עבר הנחל למטה ובשעטה אדירה ירדה כל הקבוצה במורד התלול ונעלמה בין שיחי השיזף שהיו מרוחקים מרחק מה.

חבריה, רדפו אחריהם! הם נעלמו בין השיחים, הקיפו את השיחים! אל תתנו להם אפשרות לברוח!

ככה רעמו הקולות מכל צד ולהקת הציידים החלה אצה רצה במורד כדי לחסום את הדרך לבורחים.

והציידים התקרבו אל עבר שיחי השיזף, שיחים אלה ערומים היו, לא היה עליהם כל עלה, הם היו מכוסים בקוצים דוקרניים אשר קרעו את בשרו של כל מי אשר בא בגבולם.

אני חושב שהעופרים יתקעו כאן ולא יוכלו לצאת מבין הקוצים, אמר יורם.

אבל גם אנחנו לא נוכל להכנס בסבך הקוצים, אמר במרירות יוסי.

אל תדאג! אנו נכרות בקרדום את כל הענפים ונתפוס את החיות כולן עד אחד, הריע עמיהוד בקולו החזק.

הציידים היו בטוחים כי הפעם יצליחו לצוד ציד רב, אך באמת לא כן היה.

כאשר התקרבו הנערים אל השיחים והנה ראו לתמהונם כיצד השיזף ממהר להתכסות בשפע של עלים ירוקים המכסים מהר מהר על הבורחים.

חבריה, חדרו פנימה אל בין הענפים! ציוה עמיהוד שנדהם גם הוא למראה עיניו.

אי אפשר. נאנח יורם, הקוצים ננעצים בבשרי, הם פוצעים אותי קשה.

אני זב דם, אמר אליהו, נפצעתי קשה. אבוי לי. הכאב נורא הוא!

לאט לאט היו מוכרחים הנערים לסגת אחור. הם ראו ולא האמינו למראה עיניהם, כיצד חומת עצי השיזף או הערער, נסגרת עליהם והם לא יוכלו בשום אופן לחדור אל תוכה.

עברו שעות של ציפיה. בינתיים והצביים מצאו להם כנאה שביל נסתר אשר בו התחמקו וברחו על נפשם. הצביים נעלמו והנערים חזרו אל המחנה כשהם עצובים ומרוגזים על כי נמלט השלל ממש מתחת ידיהם.

ד.

אותו ערב היו הגברים והנשים משוחחים במחנה על מה שקרה לקבוצת הנערים. עמיהוד היה מספר וחוזר ומתאר את אשר קרה להם, כיצד העמיד את המארבים לחיות, כיצד התקרבו הציידים ועוד מעט ממש בידים תפסו את הצביים כשלפתע קרה האסון – הצביים נמלטו בין שיחי השיזף והשיזף הבוגד הוא אשר נתן מקלט לחיות הללו.

הבה נספר זאת למשה! ישפוט הוא ויגיד: מדוע עשה האלוהים ככה לבניו? מדוע זה מנע האל הגדול והנורא את הציד מן הנערים – ככה תבע אבי עמיהוד מאת כל הנאספים.

ולמחרת בבוקר, כאשר יצא משה כדרכו אל אוהל מועד, כבר חכו לו האנשים והם מתרגשים ומדברים בקול רם על המקרה אשר קרה ביום האתמול.

ואבי עמיהוד נכנס עם בנו אל האוהל פנימה. השנים עמדו ביראת כבוד בפני משה וסיפרו לו את כל אשר קרה. ומשה – הנביא הטוב, הוא הקשיב, שמע, שאל פה ושם שאלות מספר ואחר אמר: שבו לכם פה לרגעים מספר ואני אכנס אל האוהל פנימה ואשמע את אשר יגיד לי אלוהים.

לאחר דקות מספר יצא משה ופניו זוהרים.

האלוהים דבר אל משה, לחש האב לבנו, ביראת כבוד, למראה פניו הטובים של הרועה.

שעה קלה עמדו השנים נדהמים למראה השנוי אשר נראה בפניו של איש האלוהים.

משה הפסיק את הדומיה ופנה אל עמיהוד ואמר: עמיהוד, בני הטוב! אתה כעסת אתמול על כי נמלט הציד ממך.

אתה היית מלא רוגז על השיזף אשר הציל את העופרים מידי הציידים, החשבת, בני, רגע אחד, כמה אוהבים הצביים את העופרים שלהם? אתה רצית לאכול מבשרו של בעל חי תמים וטוב, האם נאה הדבר מצדך? האם לא תבין כי העופר בן הוא לאביו ולאמו? האם ראית את הצביים כאשר הם נמלטו מפני החצים שלכם? הם לא ניסו לברוח על נפשם. הם לא רצו להשאיר את העופר לנפשו, הם בחרו למות יחד עם העופר, עם בנם אשר אהבו.

משה השתתק לרגע, הוא הוריד את ראשו ושערות זקנו הארוך כיסו את החזה הרחב שלו, ניכר היה כי משה הרחמן מבקש מלים טובות אשר יוכל לומר אותן לפני האנשים היושבים בחדר.

בני, פתח ואמר משה אחר שתיקה קלה: לדעתי יפה היה המעשה אשר עשה השיזף – הנקרא גם בשם הערער. הוא הגן על אלה הבורחים והציל ממוות את הגור על הוריו.

אבל אנו רעבים אנחנו! אנו רוצים למצוא אוכל לנו ולהורים שלנו, טען בעוז עמיהוד הצעיר.

גם אתה צדקת, בני היקר, השיב משה במאור פנים, לכן זאת אמר האל: מעתה יגדל הערער פירות, פירות עגולים, טובים מתוקים.

פירות אלה יהיו טעימים לחיכם של עובדי מדבר. הם לא יתקלקלו ולא ירקבו גם לאחר שיהיו בשלים. הציפה שלהם תצטמק ותיבש, אבל היא תהיה מתוקה וטובה לאכילה.

מעתה, הרים משה את קולו, יקרא השיזף בשם ערער, כי גדל יגדל מהיום והלאה יחידי בערבה. בצלו של העץ ימצאו נופש חיות הערבה וימצאו מרגוע בני אדם המהלכים בארץ יבשה זו ללא צל וללא מים. העץ יגדל ותהיה לו צמרת רחבה וענפה. צמרת זו תיראה למרחקים וכל איש עיף, כל צבי כושל – כל חית מדבר חלשה כל אלה ימצאו מקלט בצלו של העץ הענף.

ועמיהוד ואביו יצאו אל העם לבשר להם את הבשורה החדשה והטובה על הערער אשר יגדל בערבה.

ואמנם: מאז הפך הערער להיות למגן וצל לאדם ולחי.

בימות הקיץ יתקשט העץ בהמוני המונים של פירות כדוריים. הציפה מסביב לקליפה טעימה היא וטובה למאכל. שוכני הערבה ישמחו למראה העץ המתכסה בעלים ומגדל פירות טובים וטעימים.

יש ואנשי המדבר ילקטו את הפירות המיובשים והטעימים. יגרדו מעל הגרעין הגדול את הציפה הטובה ויטחנו אותה. ציפה זו, לאחר שהיא נטחנה היא הופכת לקמח טוב וטעים. בני המדבר מערבבים את הקמח של הערער בקמח הדגן שלהם והם מקבלים עוגות טעימות וטובות לאכילה.

ככה הפך הערער להיות מגן לכל נרדף מן החי ומן העוף. בצלו ישבו בני אדם עיפים במדבר ומפירותיו יאכלו הנודדים. הם יאכלו ואגב יספרו זה לזה את הפלא אשר ראו ילדי ישראל בעץ השיזף שהתכסה לפתע בעלים ירוקים. הם ישמעו לסיפור פלאים זה ויודו לאלוהים אשר עשה טוב עם בניו הנודדים במדבר והמתגעגעים למעט צל בארץ יבשה זו.

א.

האלוהים היושב בשמים היה עסוק מאוד במלאכתו החדשה, בנין עולם חדש. מן הבוקר ועד הערב היה האל יושב וחושב: כיצד להבדיל בין הרקיע ובין האדמה.

הוא קרא למלאכיו יועציו והם אמרו לו: אלוהים הטוב, אלהים הרחמן! למה לך להקים יבשה? הלא אתה האל הגדול מלוא הארץ כבודך. שוכן אתה ברקיע למעלה ושוכן אתה בתהום למטה ולמה לך להפריד בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל השמים?

רוצה אני לברוא עולמות חדשים ויפים. העולם אשר אבנה יפה יהיה ובו אוכל לראות מראות רבים ושונים, השיב האלוהים. פה הכל כה משעמם, כה מוזר! בכל עבר ופינה רואה אני רק מים. רק גלים זועפים. האין בכם אף אחד שיוכל ליעץ לי מה לעשות בכדי להפוך את העולם שלנו ליפה ונעים?

קימטו היועצים מצחם. ישבו וחשבו, חשבו וישבו עד כי היו עיפים מרוב מחשבה, אולם מאומה לא מצאו.

מפעם לפעם היה מישהו מן המלאכים משמיע איזו הצעה, אך נראה היה כי העצה לא התקבלה על דעת המלאכים ואף האלוהים בכבודו ובעצמו לא מצא בה ענין.

הבה ונפריד בין העולם העליון לבין העולם התחתון, הצביע מלאך צעיר חיור פנים בקולו הדק.

ניפרוש וילון – מחיצה בין שני אלה – התלוצץ המלאך מיכאל.

זהו רעיון, קרא רבון העולם ופניו אורו. וילון זה יפריד בין העולם העליון לבין התחתון. ולמסך זה נקרא רקיע כי אנו נרקע אותו עד היותו דק מן הדק. אנו נוכל לראות את היושבים מטה דרך הרקיע ואילו הם – הם לא יוכלו לראות את היושבים מטה דרך הרקיע.

לרגע אחד השתלטה דממה בתוך חבר היועצים.

ומה יהיה לאחר זה?

ומי יהיו השוכנים על הארץ למטה?

ואנו המלאכים, מה יהיה אתנו?

היכן נגור אנו?, שאלו המלאכים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

המים אשר ביבשה יפרדו מן היבשה והיו לים, אמר המלאך הצעיר.

אתה הנך חכם גדול, בני הצעיר! אתה יש לך המצאות יפות הצומחות במוחך – מעתה תהיה יועצי הטוב ושם יקרא לך: צמחיאל, כי הנך מצמיח דברי חכמה ודעת, אמר האל וליטף בחיבה את לחייו של המלאך הצעיר.

והאלוהים אמר ועשה. הוא החל במלאכה, תוך ימים מספר נוצרה היבשה. ככה הפריד האל בין העולמות וביום השלישי לבריאה רבצה לה האדמה והיא מתפנקת ומתמתחת אל מול השמים אשר מבעד להם נראה האל הגדול והוא מסתכל על הארץ למטה.

הבה נרד לטייל על פני האדמה, הציע האל למלאכיו.

ירד רבון העולמים מן השמים והחל מטייל על פני האדמה. היו המלאכים הולכים בעקבות האל. הולכים והולכים עד כי היו עיפים מאוד.

והאל – הוא היה צועד ברוב כוח. יש והיה עולה הרים ויש והיה יורד בקעות. פה ושם היה רואה מים רבים הזורמים להם באין מטרה והם מכסים את הארץ.

מה לכם כאן? רוצו ארצו אל הים! ציוה עליהם היוצר.

אבל כיצד נגיע אליו ואנו איננו יודעים את הדרך?, השיבו המים.

הדרך! הנה היא הדרך הנכונה, השיב האל.

בדברו, חרץ היוצר חריץ עמוק במקלו. וראה זה פלא! המים התכנסו בתוך החריצים¹ אשר חפר האלוהים במקלו ויהיו אצים רצים מהר מהר אל עבר הים.

ככה יצר רבון העולמים את הנהרות – החריצים, אשר בהם זורמים המים מן היבשה אל הים ולא יכסו את פני הארץ הטובה.

יש והמים לא יכלו בשום אופן למצוא להם דרך אל הים כי רחוקים היו ממנו, להם דאג האל באופן מיוחד. את רגלו האדירה והגדולה, נעץ הבורא בקליפת האדמה. במקום בו שקעה הרגל, נוצר שקע עמוק אשר עליו נקוו־נאספו המים. אלה נהיו לימות גדולות וקטנות המפוזרות על פני הארץ.

והמלאכים אחרי שראו את מעשה המדריך שלהם, חמדו אף הם לצון ולפרקים היו עוזרים לרבון העולמים במלאכתו.

פה ושם היו אלה מקפצים ותוקעים רגליהם בקליפת האדמה. בורות עמוקים נוצרו פה ושם ואלה התמלאו מים לרוב. בורות אלה – ימות אלה נשארו עד היום על פני האדמה והם מלאים מים עד היום הזה.

שעה ארוכה היו המלאכים עסוקים במעשה יצירה ומשחק. הם לא הרגישו בקרני השמש הלוהטות, הם שכחו כי עייפים הם.

לאט לאט החלה השמש אוספת קרניה, החושך גבר והלך, האדמה נהיתה אפורה והמלאכים התגעגעו על השמש היפה ורצו להרגיש בקרניה החמות והלוהטות.

רבוננו! הגיעה השעה לשוב ולעלות למעלה! לחש גבריאל באוזני האלוהים שעוד התהלך על פני האדמה ונהנה ממעשי ידיו.

האין אף אחד מכם רוצה להשאר כאן על פני האדמה? שאל אלוהים את עדת מלאכיו.

להשאר? למה?, שאלו המלאכים. הלא כאן הכל משעמם, כה עלוב ועצוב! אנו מתגעגעים לעץ, לירק, לנוי ומה נעשה פה? לא, רבון העולם! טוב לנו לעלות השמימה, שם בין עצי גן עדן נשחק. נתחבא בין הענפים של העצים וכאשר נהיה עיפים נוכל להשתרע על פני הדשא הירוק וננוח לנו.

והאדמה? היא תשאר שוממה?, שאל האל וקולו נהיה עצוב. אולם המלאכים – הם לא שמו לבם לדבר האלוהים. הם שבו והפצירו במנהיג כי יעלה אותם למעלה, אל השמים מעבר לרקיע.

אנו אוהבים את האדמה מתחת לנו. אך טוב יהיה לנו אם נשקיף עליה מלמעלה מבעד לרקיע הכחול והיפה, השיב אחד המלאכים והוא כחול־עינים וכנפיו לבנות וצחות כמו חלב.

טוב! לעלות! פקד האל בקצרה וקולו היה זועף.

המלאכים מיהרו לעלות למעלה.

ואתם, יועצי, פנה המלאך אל חבר המלאכים הקשישים, בואו אלי נשב יחד ונתיעץ מה לעשות לאדמה כי תהיה יפה ותמצא חן בעיני המלאכים.

חיש מהר מילאו המלאכים אחר דברי האלוהים. עדרים, עדרים, קבוצות קבוצות של מלאכים פרשו כנפיהם ובקול שירה אדירה פרצו ועלו למעלה, עברו את העננים והתפזרו שמה על פני מרחבי הגנים אשר בעדן.

אולם המלאכים הקשישים, הם צעדו בחשיבות אחרי האלוהים ולא סרו ממנו.

אתה, פנה האל אל המלאך הצעיר, אל צמחיאל, אתה הלא הנך יועץ טוב ובעל המצאות. אנא, בוא עמנו ויחד נחשוב מה לעשות על פני האדמה הטובה, הבודדת והעזובה.

ב.

בערב נאספו המלאכים הזקנים וישבו מסביב לסלע המועצה אשר בשמים.

רבון העולמים הופיע כשהוא לובש הדר וישב בראש המועצה.

הזמנתי אתכם, מלאכי הטובים, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר, רצוני לשמוע עצה מפיכם. מה לעשות לאדמה אשר יצרנו, כדי שתהיה יפה וטובה. הלא אתם טיילתם עליה היום, ראיתם אותה וכמוני נהניתם למראה המים הזורמים. המפלים הנחמדים והאגמים היפים, אשר יצרנו על פני האדמה הטובה.

גם לנו חלק במלאכה, העיר אחד המלאכים, הלא גם אנו חפרנו באדמה ויצרתו בה אגמים וימים קטנים.

בודאי! חייך האלוהים ופניו הזהירו מרוב נחת. מובן שגם אתם הנכם שותפים למפעל הגדול והנהדר. אך הגידו לי, בבקשה מכם: מדוע זה תשאר הארץ הזו שוממה ולא יגור בה מלאך? מדוע זה לא רצו מלאכי הטובים להשאר על פני האדמה הטובה?

ומה יעשו על פני האדמה? ועם מי ישחקו? והיכן יוכלו לנוח כאשר תשקע השמש?, שאל אחד המלאכים היועצים.

המלאכים אוהבים את עדן הגן כי בו יש להם עצים לרוב, פינות חמד ופרחים ולמה זה יעזבו את זה המקום הנחמד וילכו להתישב על פני האדמה השחורה והקודרת?, אמר גבריאל המלאך.

לרגע היתה שתיקה מסביב.

רבון העולמים תמך את ראשו בידיו השתיים. פניו היו חבויים בין כפות הידיים ונראה כאילו הוא שקוע במחשבות. המלאכים, כאשר ראו את האל עצוב־רוח, הצטערו מאוד ואמרו זה לזה: חבל! חבל מאוד שציערנו את אדוננו, את יוצרנו, את רבון העולמים הטוב.

אני חושב, צייץ בקולו הדק צמחיאל, כי טוב תעשה אם תקשט את האדמה בירק לרוב, בפרחים ובעצים. בעיניך תראה כי לאחר שהאדמה תהיה מקושטת בפרחים לרוב, אז, יהיו רבים, רבים המלאכים אשר יסכימו לגור על פני האדמה הרחבה והגדולה.

אמרת כי צריך לקשט את האדמה בפרחים, בירק לרוב! חי נפשי כי צדקת. באמת זהו רעיון נהדר. היו מוכנים, יועצי הטובים! הבה נגש למלאכה ונקשט את האדמה במרבד ירוק ונהדר.

ועל פני המרבד נפזר פרחי רון לרוב, אמר בעליצות גבריאל.

מהרו! מהרו, בני, חושו למלאכה, אמר האל ומיד קפץ ועמד על רגליו. מחר יתעוררו המלאכים ויביטו על הארץ למטה, ומה תראינה עיניהם?

הם יראו גן עדן עלי אדמות, הצטחק צמיאל.

צדקת, בני החכם, השיב האלוהים. אנו ניצור גן עדן עלי אדמות ויען כי אתה, אתה היית המציע את ההצעה הזו, על כן אמנה אותך להיות המלאך של כל העשבים, הדשאים והפרחים, אמר אלוהים והסיר לרגע את הכתר מעל ראשו ועיטר את המלאך, צמחיאל.

יחי צמחיאל, מלך העשבים והדשאים, קראו המלאכים פה אחד.

מעתה נקרא לכל העשבים, הדשאים, הפרחים והעצים בשם צמחים, כי שייכים הם לצמחיאל המלאך. הוא יהיה אב לצמחים והוא אשר יצוה עליהם לפרוח, לגדול או גם למות.

כאשר יצוה צמחיאל – כן יהיה, קראה מקהלת המלאכים פה אחד.

כל אותו הלילה היו המלאכים עסוקים במלאכתם. הם שתלו, הם זרעו, הם זרזו כל צמח וכל שיח כי יגדל ויצמח.

יש והיה המלאך מתכופף על פני צמח זעיר ולוחש לו בחיבה: פעוטי היקר, אנא התרומם, גדל וצמח, גדל ופרח.

וראה זה פלא, זה הקטן גדל פתאום, התמתח וישר את גזעו שהיה מתמר ועולה מעלה מעלה, גבוה, גבוה. עוד מעט והגזעים התכסו בעלים ומבין העלים הירוקים הבהבו פה ושם פרחים יפים וחמודים, אלה היו העצים הראשונים, עצי הענק הגבוהים והם נקראים עד היום בפי האנשים בשם “ענקי בראשית”.

והמלאך צמחיאל הגדיל לעשות. הוא היה עף, אץ, רץ מצמח אל צמח ומפרח אל פרח והיה מלטף אותם בידיו החמימות והטובות. הוא היה לוחש לצמח פלוני: אנא, צמחי, פתח את גביעי פרחיך והראה מה יפה אתה.

והצמח – הוא היה ממלא מיד אחר מצוות המלאך הטוב ועוד רגע וגביע נהדר היה נפתח והוא מציץ למעלה למעלה כמלוה את המלאך הטוב אשר זה עתה נעלם ואיננו.

ומאז והלאה היה זה המלאך צמחיאל לראש להם לפרחים. לפי פקודתו הם יפתחו פרחים כאשר יאמר להם, הם יסגרו את גביעי פרחיהם ויעשו זרעים ופירות.

לילה לילה יצא יצא המלאך צמחיאל לעבודתו, עבודת הקודש והוא גוזר על כל צמח וצמח גוזר ואומר: עלה וגדל, עלה ופרח.

ג.

כאשר עלה השחר על הארץ ראו המלאכים בשמים לתמהונם והנה הארץ מקושטת במרבד נהדר, מרבד אשר כמוהו לא ראו מעולם.

איזה יופי! כמה זה נהדר, מלמלו המלאכים ולא גרעו עיניהם מן הפלא אשר התרחש על פני האדמה.

טוב! טוב מאוד, לחש אף האלוהים, יפה ונהדר השטיח המכסה את האדמה. עוד מעט, יתפשט האור על פני האדמה ואז ייראה הכל יפה שבעתיים, יסתכלו המלאכים ויהנו. ועתה, בני היקרים! עת להפסיק את המלאכה, הבה נעלה השמימה וננוח מן העמל אשר עמלנו. ככה אמר האלוהים – פרש כנפיו ויעף ואחריו טסים אל עבר השמים שורות שורות של עננים מלאכים צחורי כנפיים.

ברוך אתה, האלוהים, מלך העולם, בורא האדמה ומקשט אותה! מלמלו המלאכים שעה שהיו עולים למעלה וכנפיהם רוטטות בתכלת השמים.

קדוש, קדוש, קדוש. שרה מקהלת המלאכים אשר יצאו לקדם את פני האלוהים ומלאכיו השבים לאחר עבודתם הקשה.

הנה הורם צעיף הלילה. קרני השמש האירו את פני הארץ הנרדמה, וגרשו את הצללים האחרונים של החושך. עתה ראו המלאכים בשמים והנה יפים פני הארץ כי מרבד קסמים כיסה אותה, פרחים לרוב קישטו אותה והיא היתה יפה ונהדרה.

העננים אשר טיילו בשמים, כאשר ראו את היופי הצומח על פני האדמה, התרגשו מאד. הם מהרו להשקות את הצמחים ולברך את הפרחים העולים. הם ענדו על צוארם פניני חן, טיפות מים, אגלי טל אשר הזהירו ונוצצו לאור השמש העולה.

וקנאה רבה תקפה את המלאכים בשמים. הם השתוקקו מאוד מאוד לרדת ארצה ולהתרוצץ בין העשבים העולים.

רבוננו, מיהרו המלאכים להתחנן לפני האלוהים, אנא עשה חסד ותן לנו רשות לרדת על פני האדמה למטה. נתרוצץ בין הגבעולים ונקטוף פרחי חן ונפזר אותם לפני כסא הכבוד אשר לך.

רוצים אתם לרדת למטה? ומדוע זה לא הסכמתם להשאר על פני האדמה אתמול כאשר ביקשתי זאת מכם?

באמת אשמים אנחנו, חטאנו לך, מלכנו, אולם אתה, האל, הלא טוב סולח אתה, על כן סלח לנו, מחל לנו ותן לנו לרדת על פני האדמה.

לא, חביבי, אחרתם! אתם תשארו על פני השמים ולא תרדו ארצה, ועל האדמה אושיב יצורים אחרים אשר יהיו קשורים לה, אשר יעבדו אותה באמונה ואשר לא יבגדו בה לעולמים.

והאלוהים מילא את אשר דיבר. לא עברו ימים מספר ועל פני הארץ הטובה הופיעו יצורים חיים, יצורים הולכים על שתיים והם מטפלים בעצים, חורשים ונוטעים את האדמה הטובה.

אלה מי הם?, שאלו המלאכים את האלוהים.

אלה הם בני האדם, השיב האלוהים. בני אדם אלה יצרתי בעצמי מן העפר אשר על האדמה, הם אוהבים את האדמה ולא יעזבו אותה בחייהם ואף לא במותם. בני האדמה האלה הם אשר יעבדו את האדמה. ישמרו אותה ויגנו על הצומח אשר נטעתי עליה.

מאז כרת האדם ברית של שותפות עם האדמה. האדמה נותנת כוחה כדי לגדל את הצמחים ואילו האדם הוא הנוטע את הצמחים. הוא שומר עליהם והוא גם דואג לכסות את מערומי האדמה בכל מקום ומקום.

ברצות האדם הרי הוא זורע את השדה אשר לו דשא עשב לרוב, חטה, שעורה, תירס וחציר לרוב. האדם מלביש את האדמה בבגדי ירק נאים והעננים בשמים עוזרים לנו ושולחים גשמים אשר ישקו את הצמחים הצמאים.

וצמחיאל – הוא המזרז את הצמחים לגדול ולצמוח, מן הצמחים חיים לאדם ולבהמה.

בלי צמחים אין חיים.

האדמה אֵם כל חי מצמיחה דגן וחציר למען יחיה האדם אשר דואג לה לכסות אותה בבגד חמד, במרבד ירוק.

והאדם – הוא אינו שוכח את הבורא היושב בשמים אשר נתן לו לחם לאכול והוא מברך שבע ביום ואומר:

“ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ”.

א.

אליהו היה מלא התרגשות כאשר קרבה האניה אל חוף יפו העיר.

בימים ההם עוד טרם נבנה נמל בחיפה, העולים אשר באו אל הארץ היו יורדים איפוא בחוף יפו, במקום בו גרו אחיהם היהודים אשר באו מכל ארבע כנפות הארץ כדי לחיות בארץ ישראל ולהפוך את הארץ השוממה לגן עדן.

שעה ארוכה עמד אליהו כשהוא נשען אל מעקה הספינה והוא מבקש לחדור במבטי עיניו אל החוף הרחוק. רצה אליהו לדעת: איך תקבל אותו הארץ אשר עוד מימי ילדותו שמע עליה, חלם עליה ושאף לבוא אליה לגור בה.

סירות אחדות נגשו אל האניה ועוד מעט וחרטומי הסירות הכו בדפנות האניה הגדולה.

פתע נשמע קול חריקה משונה. גלגלים החלו מתנועעים, שרשרות עלו וירדו עד כי אזניו של אליהו היו חרשות מרוב הרעש והשאון. ועוד אליהו מתפלא לרעש המוזר והנה ראה כי כבש מדרגות שהיה תלוי לצד הספינה החל משתלשל ויורד מטה מטה. עוד מעט ואחת הסירות קרבה אל הכבש והאנשים שבסירה החלו קופצים ועולים במדרגות.

נדהם עמד אליהו למראה האנשים המשונים שמיהרו ועלו מן הסירה. הם היו יחפים ועל רגליהם מכנסים רחבים ומשונים אשר מאחוריהם נסרח שק מעין זנב של כבשה. לראשיהם חבשו האנשים המוזרים כובעים מעוגלים ואדומים ועליהם מתנועעת הנה והנה ציצית של חוטים שחורים.

אלה מי הם? שאל אליהו את אחד העובדים בספינה אשר עמד וטיפל במדרגות.

הללו! האם לא שמעת על המלחים, יורדי הים של יפו. עוד מעט ותראה אותם מקרוב ותדע אותם ואת מנהגיהם המשונים, השיב לו האיש אשר עמד וחיכה לבאים.

המדרגות נתמלאו מלחים שקפצו ועלו, קפצו ודחפו ודחקו זה את זה כשהם מתאמצים לעלות ראשונים לאניה.

ועוד המלחים עולים למעלה וכבר החלו מדברים כולם יחד, צועקים וגוערים האחד בשני כשהם מנופפים בידיהם לעבר הנוסעים שהצטופפו ליד מעקה האניה ועיניהם השחורות גדלו והיו אדומות מרוב כעס.

מדוע זה הם מתקוטטים וצועקים כל כך?, שאל אליהו שנית את פקיד האניה שעמד והסתכל באורחים המשונים אשר זה עתה הגיעו אל האניה.

הם אינם רבים כלל זה בזה. ככה הם נוהגים לדבר בינם לבין עצמם. הללו ערבים הם כדרך הערבים אין הם מדברים אלא צועקים.

אחד מן הערבים נגש אל אליהו והחל מדבר אליו בקול רם. אליהו עמד והסתכל באיש אשר דיבר אליו ולא הבין אף מלה מכל אשר דיבר המלח אליו.

וכאשר ראה הערבי כי לחנם הוא מדבר וצועק, מיד תפס את אליהו בידו והחל מושך אותו לעבר המדרגות.

מה זה? התרגז אליהו וכבר רצה להרים יד על הערבי ולהכות אותו מכות נאמנות.

אחד היהודים שהיה אף הוא באניה התקרב אל אליהו ואמר לו בבת צחוק:

אל תתרגז, אליהו. ערבי זה בא להזמין אותך לרדת עמו בסירה. הוא אומר שיוסף בן דודך מחכה לך בחוף והוא אשר שלח אותו להביא אותך ליפו בסירה שלו.

ככה? השיב אליהו וחיוך התפשט על פניו.

אל הסירה, זרז הערבי את אליהו. הפעם הוא עשה את זאת בשקט יותר כי ידע שאליהו כבר הבין מה בקשתו של הספן.

מלא פחדים החל אליהו יורד בכבש, שהיה מתנדנד מתחת לצעדי ההולכים עליו. הוא ירא היה שמא יפול מן המדרגות ויטבע בים. בידו החזיק אליהו שתי מזוודות כבדות ועוד מזוודה אחת נשא המלח שהלך אחריו.

וכשהגיע אליהו אל המדרגה האחרונה, תפסו בו מן הסירה שתי ידים אמיצות ובבת אחת זרקו אותו אל תוך הדוגית שהיתה מתנדנדת על גלי הים.

תיכף לאחר זה החלה הסירה מתרחקת לאט לאט מן האניה. המלחים תפסו במשוטים והיו חותרים בזריזות רבה והם מעודדים במבטיהם את אליהו שעוד שכב מהומם ומבולבל על קרקע הספינה.

פחד תקף את אליהו כאשר עברה הסירה במעבר צר בין שני סלעים קודרים אשר גלי הים התנפצו עליהם בכל כוח והיו מכסים אותם מפעם לפעם בקצף לבן כשלג.

כשירד אליהו על החוף, הוא מצא את עצמו חבוק בזרועותיו של יוסף בן דודו וחברו.

אליהו הסתכל מלא הערצה בחברו הטוב. יוסף היה פרדסן במושבה הסמוכה וידע יפה לדבר ערבית – לשונם של תושבי הארץ בימים ההם.

פניך טובים, יוסף, אמר אליהו ונהנה למראה פניו הכהים של בן דודו הטוב.

וכי מה חסר לי כאן, השיב יוסף בצהלה. אנו, בני הארץ, חיים כאן יפה, בונים את המולדת ומחכים בכליון עיניים שיבואו עוד ועוד עולים לחיות עמנו כאן בארצנו.

ב.

לאחר ששני הידידים נכנסו העירה והסתדרו בבית מלון, החליטו השניים לצאת לסייר קצת בעיר הקטנה.

בימים ההם היתה יפו עיר קטנה, הרחובות היו צרים וצפופים וריחות רעים היו עולים פה ושם מן הבתים שהיו צפופים ודחוקים זה בזה.

הבה נצא את העיר, הציע אליהו לחברו.

בבקשה השיב יוסף. הבה נטייל קצת בחולות בדרך אל חוף הים.

היו השניים מהלכים בחול הלבן והקרח. השמש החלה יורדת והתנים יצאו מהמאורות שלהם. פה ושם נשמעו קריאות: אַוי! אַוי! יללו הקולות בין החולות.

פחד תקף את אליהו לשמע הקולות. הוא תפש בידיו של יוסף ושפתיו מלמלו:

מה היללות האלה?

זוהי יללת התנים, השיב יוסף, העונה היא עונת הענבים ואלה ההולכים על ארבע יוצאים לעת ערב לזלול מן הענבים המתוקים אשר בין ענפי הגפנים.

הבה נשוב לחדרנו, ביקש אליהו.

אל פחד ידידי, הרגיע יוסף את חברו. התנים הללו אינם גורמים כל רעה לאדם. הם יראים מפניו והם לא יגעו בנו.

בכל זאת אני ירא מפניהם, מלמל אליהו.

טפשון שכמותך. רוצה אתה שהם יעלמו ולא ישמע קולם? הנה תראה! יוסף הוציא את האקדח הקטן שלו שהיה תמוד לחגורה אשר על מתניו והוא פשט זרועו ולחץ בהדק.

קול היריה בקע ויצא מן הקנה הקטן, ההדים של היריה התגלגלו בין גבעות החול ועוד מעט והם הדהדו ונשמעו מכל עבר ופינה כאילו עונות הגבעות לקול הנפץ שנשמע זה עתה.

לאחר היריה, השתררה לפתע דממה בשטח. קולות התנים נאלמו ושוב לא נשמע קולם.

מעתה נרגע גם אליהו. הוא הסתכל מלא התפעלות בחברו אמיץ הלב שאינו ירא להיות לבדו במרחבי החולות.

בוא! משך יוסף את רעהו. הנה כאן עץ השקמה בעל צל כבד. ודאי עיף אתה ואולי גם רעב. בצלו של העץ תוכל לנוח קצת. כאן נושבת רוח קרירה ואם רעב הנך, תוכל לשלוח את ידך ולקטוף לך כמה פירות שקמים – גמזיות טעימות ומתוקות אלה ירוו את צמאונך וישקיטו הרעבון אשר תקף אותך.

בצל השקמה, ישבו השניים והיו משוחחים ביניהם. יוסף שאל את חברו על הנשה בגולה, הוא התעניין לדעת מה שלומם של החברים אשר עזב אותם בהיותו ילד.

היודע אתה מה שלומם?, שאל אליהו בהתרגשות. יוסף התפלא למראה השינוי שחל בפניו של אליהו. הוא ראה כי חברו מתרגש מאוד ועוד מעט הוא יפול ארצה מרוב התאמצות.

הרגע! מה קרה לך אליהו?, תפס יוסף בידיו של אליהו כי רצה להשקיט אותו.

הנח לי, התחנן אליהו. אנא, שב ושמע את אשר קרה לחבריך אשר זה עתה שאלת עליהם.

בדמדומי הערב ישב אליהו והיה מספר סיפורים מלאים צער וכאב אין סוף.

תאר לך, פתח אליהו את סיפורו, אותה עיר אשר ידעת, ואשר בה נולדת, אותה עיר אשר בה גרו יהודים רבים, עיר זו כמעט וריקה היא מיהודים, כי רובם או שהם נהרגו או שנמלטו.

ואליהו סיפר כיצד יום אחד באו מכל הכפרים גויים רשעים ובידיהם חרבות, סכינים, מגלים וקלשונים ובקולות צעקה:

מוות ליהודים!

הם התנפלו על העוברים ושבים והחלו מכים ופוצעים אותם. בין היהודים קמה בהלה. רבים סגרו את חנויותיהם והחלו נמלטים מי לביתו ומי למרתף סתר אשר בקומת הקרקע אשר בבית.

אילו ראית, התמרמר אליהו, מה אכזרים היו אלה הרשעים כי אז היית אולי מבין מדוע זה אני כה מתרגש ומדוע זה אני כה מפחד. בעיני ראיתי, המשיך אליהו, כיצד גויים נכנסים לבתים של יהודים ומיד לאחר זה נשמעו קולות צעקה של יהודים מסכנים.

הושיעו! הצילו! יללו קולות של זקנים, נשים וילדים. הרחוב הפך פתאום להיות שדה־קרב. הגויים שברו את השמשות, זרקו החוצה את כלי הבית, קרעו את הכרים ופיזרו לכל עבר את הנוצות אשר החלו פורחות באויר.

ומה קרה לחברי, יהושע, ידידי הטוב? שאל יוסף אשר דמעות עמדו בעיניו לשמע סיפורו הנוגה של קרובו, של אליהו.

יוסף, אמר אליהו וקולו היה נמוך מרוב צער, יהושע חברך מת כמו גבור, יהושע לא רצה למות בהחבא. הוא יצא לבדו אל הרחוב ובידו נשק דל, היה זה גרזן אשר מצא באחת הפינות של המרתף בו התחבא הוא יחד עם שאר הוריו.

ויהושע, המשיך אליהו, החל קורא בקולו החזק: בני ישראל, נכדי המכבים, בני הנוער! מדוע זה אתם נותנים לרשעים הללו להתעלל בנו? מדוע זה לא תצאו לנקום את נקמת ישראל מידי הגויים הללו. למה זה תתחבאו בפינות אפלות, צאו אל הרחוב, יקח כל איש מכם כלי נשק אשר ימצא, הבה נמות כמו גבורים. הבה נראה להם, לבני עשיו הרשעים, כי לא פחדנים אנו. לקולו של יהושע נאספו מספר צעירים ואלה החלו לגרש את הגויים מבתי היהודים.

בין הרשעים קמה מבוכה. אחדים מהם קיבלו מכות נאמנות ועוד מעט גויים פצועים נראו נסים ונמלטים על נפשם.

היהודים התחזקו למראה גבורתם של יהושע וחבריו ועוד מעט והרחובות מלאו צעירי ישראל אשר החלו לגרש את הזרים אשר באו לרחוב היהודים.

ועוד מעט והיתה יד היהודים גוברת על הגויים, אלא שדוקא ברגע ההוא החלו להופיע פלוגות של שוטרים שפתחו באש ברחוב היהודים.

ואתה יודע במי ירו השוטרים?, שאל אליהו ודמעות נראו בעיניו – הם היו מכוונים את רוביהם ביהודים. יהושע, חברך, דיבר אליהו לאט כשוקל את דבריו, נפל בין הראשונים. השוטרים הרגישו כי בחור זה הוא הוא המפקד והמלהיב של היהודים והם החליטו לשים קץ לחייו. הם הצליחו! אחרי מותו של יהושע, החלו היהודים שנשארו בחיים, נסוגים ובורחים איש איש אל אשר נשאו אותו רגליו. עוד מעט והגויים שבו בעגלותיהם והחלו שודדים ובוזזים את רכוש היהודים ואיש לא הפריע בעדם. זה היה סופם של בני הנוער אשר ביקשו להגן על כבוד ישראל.

השתררה דממה עמוקה. אליהו התישב על אחד משורשי השקמה שהיו נראים גלויים על פני החולות והוא מחזיק בשתי ידיו את ראשו שהיה כבד עליו מרוב צער.

לפתע קם יוסף ממקומו ועמד כשפניו צופים אל עבר הים ואמר: כן! ככה זה! ואנחנו הלא אמרנו להם כי אין כל טעם לשבת שמה בין הגויים, הלא קראנו להם כי ילכו אחרינו אל ארץ האבות, הם לא שמעו לנו. הם האמינו כי שם בין הגויים יהיה טוב להם ולמה להם ללכת אל ארץ חדשה.

שמע, אליהו! קרא יוסף אחרי רגעי שתיקה, רואה אתה את החולות השוממים הללו? את השקמה הזו, אתה רואה? הבט! הנה עץ זה בעל הצמרת הרחבה והגדולה עומד נצב בלב החולות השוממים, את שורשיו העמוקים הוא שולח עמוק עמוק באדמה וממנה הוא מוצץ את מזונו, ראה! הנה עץ זה מגדל פירות טובים ומתוקים המשמחים לב אדם האוכל מהם. אף אנו דומים הננו לשקמה זו, הארץ היא שוממה. הארץ הפכה למדבר ודומה כאילו אין היא ראוייה לתת כל פרי. אולם דע לך, אליהו חביבי, הארץ הזו יכולה לתת פרי ויכולה לפרנס עם רב. למד נא מן השקמה הזו, גם אנחנו כמו עץ זה, אם נדע לחפור באדמה, לרדת עמוק, עמוק, סופנו שאנחנו נמצא בה מים, נמצא בה עושר ואושר. ואדמה זו שהיתה עד עתה שוממה, אדמה זו תשוב לתת לנו פירות טובים ויפים ממש כמו שהיתה נותנת בימי אבותינו אשר ישבו על אדמתם. עלינו רק להיות חרוצים ועקשנים ואז נשיג את מטרתנו.

צדקת אחי! קם אליהו ועמד מול חברו יוסף – עתה יודע אני כי אתה וחבריך אשר הלכתם אל ארץ אבותינו, צדקתם מאתנו – אתם הצלחתם כאן, אתם יושבים על אדמתכם והנכם מעבדים את האדמה הנותנת לכם לחם לאכול ובגד ללבוש, ואילו אנו? אנו נשארנו בגולה וראה מה קרה לנו? רבים מחברינו נהרגו רבים ברחו אל ארץ חדשה כדי לחפש שם את לחמם. ואני – אני באתי הנה. אמור נא, יוסף! האם תרצה הארץ לקבל אותי? האם גם לי תתן הארץ את יבולה? התהיה לי ארצנו מולדת ומשכן לי ולבאים אחרי!

בודאי, השיב יוסף ופניו אורו. ראה! למד מן השקמה הזו. אל תתיאש ואל תבהל מפני הצרות ומפני הקשיים אשר יעמדו בדרכך, חפור, חדור עמוק עמוק לקרקע, טפל בכל רגב של האדמה הטובה אשר נתן האלוהים לנו ובעיניך תראה כיצד תשיב הארץ לך טובה תחת טובה.

נראה, השיב אליהו באנחה.

תזכה ותראה! עוד מחר אנו חוזרים אל המושבה, תהיה אורח ימים אחדים בביתי ואחר שתנוח מעמלך, תלך לעבוד את האדמה, תהיה איכר כמונו ותדע מה הם חיי שקט ושלוה בארץ.

ג.

למחרת הלכו השניים, אליהו וחברו, אל הכפר. כאן למד אליהו מפי יוסף חברו את תורת החקלאות. אליהו היה תלמיד טוב. הוא התמסר לתפקידו החדש והיה עובד מן הבוקר עד הערב. תחילה היתה העבודה קשה על אליהו: מרוב עבודה נבקע העור אשר בכפות ידיו ולא פעם היו הפצעים מכאיבים לו מאוד מאוד.

היו ימים שאליהו כמעט והתיאש, כי חשב שלא יוכל להיות איכר טוב בישראל.

ברגעים אלה היה נזכר אליהו בעץ השקמה אשר בחולות. הוא זכר כיצד ננעצו ונאחזו שורשי העץ באדמה, אדמת החולות, עד כי שום רוח לא יכלה לעקור אותם ממקומם. הוא הבין כי אם ירצה, אז גם הוא יוכל להתגבר על כל המכשולים.

אליהו רצה והצליח, הוא יכול היה לשממה וניצח אותה. הוא הפך להיות עובד אדמה ושמו יצא לתהילה בין האיכרים. לאט לאט חסך לו אליהו מעט כסף ובכסף זה הוא רכש לו חלקת אדמה.

עברו ימים ושנים ואליהו הפך להיות כורם המעבד את כרמו וחי על עמלו. מפעם לפעם, היה האיכר החדש רוכש לו עוד ועוד חלקות והיה נוטע אותן כרמים ופרדסים. אליהו הפך להיות איכר החי על עמלו. הוא בנה לו בית, נשא אשה והוליד בנים ובנות.

עברו שנים רבות, אליהו ראה בטוב. בניו גדלו והגיעה השעה שאף הוא, העובד החרוץ, יוכל לנוח מעמלו.

אז נטע אליהו בחצרו עץ שקמה, זכר לאותה שקמה אשר ראה בחולות.

השקמה גדלה ובמשך שנים מספר הפכה להיות עץ נאה אשר בצלו היה אליהו שהפך בינתיים לסבא, יושב ונח מעמלו. בצל השקמה היו מתכנסים מפעם לפעם בניו ונכדיו של אליהו הפרדסן ואליהו היה מספר לפניהם סיפוריו הרבים.

ביחוד היו הנכדים מרבים להתרפק על הסבא ומתחננים לפניו כי יספר להם סיפורים.

סבא, ספר לנו כיצד באת אל הארץ! אנא, ספר לנו! אנו אוהבים מאוד לשמוע סיפורים!

ואליהו היה משתרע על כסאו במאור פנים סיפר כיצד דרכו רגליו בפעם הראשונה על אדמת ישראל. כיצד טייל בחולות השוממים וכיצד נח בצלה של שקמה זקנה רבת שנים אשר נעצה את שורשיה בחולות השוממים.

רואים אתם, היה אליהו מסיים את דבריו, גם אנו דומים לשקמה, המכה שרשים בחולות השוממים ומוציאה מזונה ממעמקים, גם אנו כמוה הכינו שורשים בקרקע. רצינו – ונוכל. זכינו ואנו איכרים עבריים בארץ ישראל.

אה! היה הסבא מסיים דבריו – חבל שלא הבינו זאת אבותינו ואבות אבותינו אשר חיו בגולה שנים רבות. מדוע לא באו הם לארץ והחיו אותה.

כאשר זקן האיש והגיעה השעה בה יאסף גם הוא אל עמו, קברו אותו הבנים בכבוד גדול באדמת ארץ ישראל ועל קברו שתלו נטע צעיר של שקמה.

אבינו, אמרו הבנים, אהב את השקמה בחייו, הבה נטפח את השקמה ואף עתה לאחר מותו יוסיף אבינו לשכב בצל השקמה הטובה, רכת הענפים. שקמה זו תגדל פירות מתוקים וילדים וזקנים אשר עברו ליד העץ, אכלו מן הפירות הטובים – יאכלו ויודו לו לאבינו אשר כה אהב את השקמה כל ימי חייו הארוכים והטובים בישראל.

• חווה ראוך-סטקלוב
• מרגלית נדן
• צחה וקנין-כרמל