א.    🔗

האלוהים היושב בשמים היה עסוק מאוד במלאכתו החדשה, בנין עולם חדש. מן הבוקר ועד הערב היה האל יושב וחושב: כיצד להבדיל בין הרקיע ובין האדמה.

הוא קרא למלאכיו יועציו והם אמרו לו: אלוהים הטוב, אלהים הרחמן! למה לך להקים יבשה? הלא אתה האל הגדול מלוא הארץ כבודך. שוכן אתה ברקיע למעלה ושוכן אתה בתהום למטה ולמה לך להפריד בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל השמים?

רוצה אני לברוא עולמות חדשים ויפים. העולם אשר אבנה יפה יהיה ובו אוכל לראות מראות רבים ושונים, השיב האלוהים. פה הכל כה משעמם, כה מוזר! בכל עבר ופינה רואה אני רק מים. רק גלים זועפים. האין בכם אף אחד שיוכל ליעץ לי מה לעשות בכדי להפוך את העולם שלנו ליפה ונעים?

קימטו היועצים מצחם. ישבו וחשבו, חשבו וישבו עד כי היו עיפים מרוב מחשבה, אולם מאומה לא מצאו.

מפעם לפעם היה מישהו מן המלאכים משמיע איזו הצעה, אך נראה היה כי העצה לא התקבלה על דעת המלאכים ואף האלוהים בכבודו ובעצמו לא מצא בה ענין.

הבה ונפריד בין העולם העליון לבין העולם התחתון, הצביע מלאך צעיר חיור פנים בקולו הדק.

ניפרוש וילון – מחיצה בין שני אלה – התלוצץ המלאך מיכאל.

זהו רעיון, קרא רבון העולם ופניו אורו. וילון זה יפריד בין העולם העליון לבין התחתון. ולמסך זה נקרא רקיע כי אנו נרקע אותו עד היותו דק מן הדק. אנו נוכל לראות את היושבים מטה דרך הרקיע ואילו הם – הם לא יוכלו לראות את היושבים מטה דרך הרקיע.

לרגע אחד השתלטה דממה בתוך חבר היועצים.

ומה יהיה לאחר זה?

ומי יהיו השוכנים על הארץ למטה?

ואנו המלאכים, מה יהיה אתנו?

היכן נגור אנו?, שאלו המלאכים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

מה יהיה?, השיב האל. אנו ניצור עולם חדש. את המים אשר מתחת לרקיע נאסוף למקום אחד ואז תיראה היבשה. אתם, המלאכים, תגורו בשמש ועל האדמה אושיב יצורים אחרים.

המים אשר ביבשה יפרדו מן היבשה והיו לים, אמר המלאך הצעיר.

אתה הנך חכם גדול, בני הצעיר! אתה יש לך המצאות יפות הצומחות במוחך – מעתה תהיה יועצי הטוב ושם יקרא לך: צמחיאל, כי הנך מצמיח דברי חכמה ודעת, אמר האל וליטף בחיבה את לחייו של המלאך הצעיר.

והאלוהים אמר ועשה. הוא החל במלאכה, תוך ימים מספר נוצרה היבשה. ככה הפריד האל בין העולמות וביום השלישי לבריאה רבצה לה האדמה והיא מתפנקת ומתמתחת אל מול השמים אשר מבעד להם נראה האל הגדול והוא מסתכל על הארץ למטה.

הבה נרד לטייל על פני האדמה, הציע האל למלאכיו.

ירד רבון העולמים מן השמים והחל מטייל על פני האדמה. היו המלאכים הולכים בעקבות האל. הולכים והולכים עד כי היו עיפים מאוד.

והאל – הוא היה צועד ברוב כוח. יש והיה עולה הרים ויש והיה יורד בקעות. פה ושם היה רואה מים רבים הזורמים להם באין מטרה והם מכסים את הארץ.

מה לכם כאן? רוצו ארצו אל הים! ציוה עליהם היוצר.

אבל כיצד נגיע אליו ואנו איננו יודעים את הדרך?, השיבו המים.

הדרך! הנה היא הדרך הנכונה, השיב האל.

בדברו, חרץ היוצר חריץ עמוק במקלו. וראה זה פלא! המים התכנסו בתוך החריצים¹ אשר חפר האלוהים במקלו ויהיו אצים רצים מהר מהר אל עבר הים.

ככה יצר רבון העולמים את הנהרות – החריצים, אשר בהם זורמים המים מן היבשה אל הים ולא יכסו את פני הארץ הטובה.

יש והמים לא יכלו בשום אופן למצוא להם דרך אל הים כי רחוקים היו ממנו, להם דאג האל באופן מיוחד. את רגלו האדירה והגדולה, נעץ הבורא בקליפת האדמה. במקום בו שקעה הרגל, נוצר שקע עמוק אשר עליו נקוו־נאספו המים. אלה נהיו לימות גדולות וקטנות המפוזרות על פני הארץ.

והמלאכים אחרי שראו את מעשה המדריך שלהם, חמדו אף הם לצון ולפרקים היו עוזרים לרבון העולמים במלאכתו.

פה ושם היו אלה מקפצים ותוקעים רגליהם בקליפת האדמה. בורות עמוקים נוצרו פה ושם ואלה התמלאו מים לרוב. בורות אלה – ימות אלה נשארו עד היום על פני האדמה והם מלאים מים עד היום הזה.

שעה ארוכה היו המלאכים עסוקים במעשה יצירה ומשחק. הם לא הרגישו בקרני השמש הלוהטות, הם שכחו כי עייפים הם.

לאט לאט החלה השמש אוספת קרניה, החושך גבר והלך, האדמה נהיתה אפורה והמלאכים התגעגעו על השמש היפה ורצו להרגיש בקרניה החמות והלוהטות.

רבוננו! הגיעה השעה לשוב ולעלות למעלה! לחש גבריאל באוזני האלוהים שעוד התהלך על פני האדמה ונהנה ממעשי ידיו.

האין אף אחד מכם רוצה להשאר כאן על פני האדמה? שאל אלוהים את עדת מלאכיו.

להשאר? למה?, שאלו המלאכים. הלא כאן הכל משעמם, כה עלוב ועצוב! אנו מתגעגעים לעץ, לירק, לנוי ומה נעשה פה? לא, רבון העולם! טוב לנו לעלות השמימה, שם בין עצי גן עדן נשחק. נתחבא בין הענפים של העצים וכאשר נהיה עיפים נוכל להשתרע על פני הדשא הירוק וננוח לנו.

והאדמה? היא תשאר שוממה?, שאל האל וקולו נהיה עצוב. אולם המלאכים – הם לא שמו לבם לדבר האלוהים. הם שבו והפצירו במנהיג כי יעלה אותם למעלה, אל השמים מעבר לרקיע.

אנו אוהבים את האדמה מתחת לנו. אך טוב יהיה לנו אם נשקיף עליה מלמעלה מבעד לרקיע הכחול והיפה, השיב אחד המלאכים והוא כחול־עינים וכנפיו לבנות וצחות כמו חלב.

טוב! לעלות! פקד האל בקצרה וקולו היה זועף.

המלאכים מיהרו לעלות למעלה.

ואתם, יועצי, פנה המלאך אל חבר המלאכים הקשישים, בואו אלי נשב יחד ונתיעץ מה לעשות לאדמה כי תהיה יפה ותמצא חן בעיני המלאכים.

חיש מהר מילאו המלאכים אחר דברי האלוהים. עדרים, עדרים, קבוצות קבוצות של מלאכים פרשו כנפיהם ובקול שירה אדירה פרצו ועלו למעלה, עברו את העננים והתפזרו שמה על פני מרחבי הגנים אשר בעדן.

אולם המלאכים הקשישים, הם צעדו בחשיבות אחרי האלוהים ולא סרו ממנו.

אתה, פנה האל אל המלאך הצעיר, אל צמחיאל, אתה הלא הנך יועץ טוב ובעל המצאות. אנא, בוא עמנו ויחד נחשוב מה לעשות על פני האדמה הטובה, הבודדת והעזובה.

 

ב.    🔗

בערב נאספו המלאכים הזקנים וישבו מסביב לסלע המועצה אשר בשמים.

רבון העולמים הופיע כשהוא לובש הדר וישב בראש המועצה.

הזמנתי אתכם, מלאכי הטובים, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר, רצוני לשמוע עצה מפיכם. מה לעשות לאדמה אשר יצרנו, כדי שתהיה יפה וטובה. הלא אתם טיילתם עליה היום, ראיתם אותה וכמוני נהניתם למראה המים הזורמים. המפלים הנחמדים והאגמים היפים, אשר יצרנו על פני האדמה הטובה.

גם לנו חלק במלאכה, העיר אחד המלאכים, הלא גם אנו חפרנו באדמה ויצרתו בה אגמים וימים קטנים.

בודאי! חייך האלוהים ופניו הזהירו מרוב נחת. מובן שגם אתם הנכם שותפים למפעל הגדול והנהדר. אך הגידו לי, בבקשה מכם: מדוע זה תשאר הארץ הזו שוממה ולא יגור בה מלאך? מדוע זה לא רצו מלאכי הטובים להשאר על פני האדמה הטובה?

ומה יעשו על פני האדמה? ועם מי ישחקו? והיכן יוכלו לנוח כאשר תשקע השמש?, שאל אחד המלאכים היועצים.

המלאכים אוהבים את עדן הגן כי בו יש להם עצים לרוב, פינות חמד ופרחים ולמה זה יעזבו את זה המקום הנחמד וילכו להתישב על פני האדמה השחורה והקודרת?, אמר גבריאל המלאך.

לרגע היתה שתיקה מסביב.

רבון העולמים תמך את ראשו בידיו השתיים. פניו היו חבויים בין כפות הידיים ונראה כאילו הוא שקוע במחשבות. המלאכים, כאשר ראו את האל עצוב־רוח, הצטערו מאוד ואמרו זה לזה: חבל! חבל מאוד שציערנו את אדוננו, את יוצרנו, את רבון העולמים הטוב.

אני חושב, צייץ בקולו הדק צמחיאל, כי טוב תעשה אם תקשט את האדמה בירק לרוב, בפרחים ובעצים. בעיניך תראה כי לאחר שהאדמה תהיה מקושטת בפרחים לרוב, אז, יהיו רבים, רבים המלאכים אשר יסכימו לגור על פני האדמה הרחבה והגדולה.

אמרת כי צריך לקשט את האדמה בפרחים, בירק לרוב! חי נפשי כי צדקת. באמת זהו רעיון נהדר. היו מוכנים, יועצי הטובים! הבה נגש למלאכה ונקשט את האדמה במרבד ירוק ונהדר.

ועל פני המרבד נפזר פרחי רון לרוב, אמר בעליצות גבריאל.

מהרו! מהרו, בני, חושו למלאכה, אמר האל ומיד קפץ ועמד על רגליו. מחר יתעוררו המלאכים ויביטו על הארץ למטה, ומה תראינה עיניהם?

הם יראו גן עדן עלי אדמות, הצטחק צמיאל.

צדקת, בני החכם, השיב האלוהים. אנו ניצור גן עדן עלי אדמות ויען כי אתה, אתה היית המציע את ההצעה הזו, על כן אמנה אותך להיות המלאך של כל העשבים, הדשאים והפרחים, אמר אלוהים והסיר לרגע את הכתר מעל ראשו ועיטר את המלאך, צמחיאל.

יחי צמחיאל, מלך העשבים והדשאים, קראו המלאכים פה אחד.

מעתה נקרא לכל העשבים, הדשאים, הפרחים והעצים בשם צמחים, כי שייכים הם לצמחיאל המלאך. הוא יהיה אב לצמחים והוא אשר יצוה עליהם לפרוח, לגדול או גם למות.

כאשר יצוה צמחיאל – כן יהיה, קראה מקהלת המלאכים פה אחד.

כל אותו הלילה היו המלאכים עסוקים במלאכתם. הם שתלו, הם זרעו, הם זרזו כל צמח וכל שיח כי יגדל ויצמח.

יש והיה המלאך מתכופף על פני צמח זעיר ולוחש לו בחיבה: פעוטי היקר, אנא התרומם, גדל וצמח, גדל ופרח.

וראה זה פלא, זה הקטן גדל פתאום, התמתח וישר את גזעו שהיה מתמר ועולה מעלה מעלה, גבוה, גבוה. עוד מעט והגזעים התכסו בעלים ומבין העלים הירוקים הבהבו פה ושם פרחים יפים וחמודים, אלה היו העצים הראשונים, עצי הענק הגבוהים והם נקראים עד היום בפי האנשים בשם “ענקי בראשית”.

והמלאך צמחיאל הגדיל לעשות. הוא היה עף, אץ, רץ מצמח אל צמח ומפרח אל פרח והיה מלטף אותם בידיו החמימות והטובות. הוא היה לוחש לצמח פלוני: אנא, צמחי, פתח את גביעי פרחיך והראה מה יפה אתה.

והצמח – הוא היה ממלא מיד אחר מצוות המלאך הטוב ועוד רגע וגביע נהדר היה נפתח והוא מציץ למעלה למעלה כמלוה את המלאך הטוב אשר זה עתה נעלם ואיננו.

ומאז והלאה היה זה המלאך צמחיאל לראש להם לפרחים. לפי פקודתו הם יפתחו פרחים כאשר יאמר להם, הם יסגרו את גביעי פרחיהם ויעשו זרעים ופירות.

לילה לילה יצא יצא המלאך צמחיאל לעבודתו, עבודת הקודש והוא גוזר על כל צמח וצמח גוזר ואומר: עלה וגדל, עלה ופרח.

 

ג.    🔗

כאשר עלה השחר על הארץ ראו המלאכים בשמים לתמהונם והנה הארץ מקושטת במרבד נהדר, מרבד אשר כמוהו לא ראו מעולם.

איזה יופי! כמה זה נהדר, מלמלו המלאכים ולא גרעו עיניהם מן הפלא אשר התרחש על פני האדמה.

טוב! טוב מאוד, לחש אף האלוהים, יפה ונהדר השטיח המכסה את האדמה. עוד מעט, יתפשט האור על פני האדמה ואז ייראה הכל יפה שבעתיים, יסתכלו המלאכים ויהנו. ועתה, בני היקרים! עת להפסיק את המלאכה, הבה נעלה השמימה וננוח מן העמל אשר עמלנו. ככה אמר האלוהים – פרש כנפיו ויעף ואחריו טסים אל עבר השמים שורות שורות של עננים מלאכים צחורי כנפיים.

ברוך אתה, האלוהים, מלך העולם, בורא האדמה ומקשט אותה! מלמלו המלאכים שעה שהיו עולים למעלה וכנפיהם רוטטות בתכלת השמים.

קדוש, קדוש, קדוש. שרה מקהלת המלאכים אשר יצאו לקדם את פני האלוהים ומלאכיו השבים לאחר עבודתם הקשה.

הנה הורם צעיף הלילה. קרני השמש האירו את פני הארץ הנרדמה, וגרשו את הצללים האחרונים של החושך. עתה ראו המלאכים בשמים והנה יפים פני הארץ כי מרבד קסמים כיסה אותה, פרחים לרוב קישטו אותה והיא היתה יפה ונהדרה.

העננים אשר טיילו בשמים, כאשר ראו את היופי הצומח על פני האדמה, התרגשו מאד. הם מהרו להשקות את הצמחים ולברך את הפרחים העולים. הם ענדו על צוארם פניני חן, טיפות מים, אגלי טל אשר הזהירו ונוצצו לאור השמש העולה.

וקנאה רבה תקפה את המלאכים בשמים. הם השתוקקו מאוד מאוד לרדת ארצה ולהתרוצץ בין העשבים העולים.

רבוננו, מיהרו המלאכים להתחנן לפני האלוהים, אנא עשה חסד ותן לנו רשות לרדת על פני האדמה למטה. נתרוצץ בין הגבעולים ונקטוף פרחי חן ונפזר אותם לפני כסא הכבוד אשר לך.

רוצים אתם לרדת למטה? ומדוע זה לא הסכמתם להשאר על פני האדמה אתמול כאשר ביקשתי זאת מכם?

באמת אשמים אנחנו, חטאנו לך, מלכנו, אולם אתה, האל, הלא טוב סולח אתה, על כן סלח לנו, מחל לנו ותן לנו לרדת על פני האדמה.

לא, חביבי, אחרתם! אתם תשארו על פני השמים ולא תרדו ארצה, ועל האדמה אושיב יצורים אחרים אשר יהיו קשורים לה, אשר יעבדו אותה באמונה ואשר לא יבגדו בה לעולמים.

והאלוהים מילא את אשר דיבר. לא עברו ימים מספר ועל פני הארץ הטובה הופיעו יצורים חיים, יצורים הולכים על שתיים והם מטפלים בעצים, חורשים ונוטעים את האדמה הטובה.

אלה מי הם?, שאלו המלאכים את האלוהים.

אלה הם בני האדם, השיב האלוהים. בני אדם אלה יצרתי בעצמי מן העפר אשר על האדמה, הם אוהבים את האדמה ולא יעזבו אותה בחייהם ואף לא במותם. בני האדמה האלה הם אשר יעבדו את האדמה. ישמרו אותה ויגנו על הצומח אשר נטעתי עליה.

מאז כרת האדם ברית של שותפות עם האדמה. האדמה נותנת כוחה כדי לגדל את הצמחים ואילו האדם הוא הנוטע את הצמחים. הוא שומר עליהם והוא גם דואג לכסות את מערומי האדמה בכל מקום ומקום.

ברצות האדם הרי הוא זורע את השדה אשר לו דשא עשב לרוב, חטה, שעורה, תירס וחציר לרוב. האדם מלביש את האדמה בבגדי ירק נאים והעננים בשמים עוזרים לנו ושולחים גשמים אשר ישקו את הצמחים הצמאים.

וצמחיאל – הוא המזרז את הצמחים לגדול ולצמוח, מן הצמחים חיים לאדם ולבהמה.

בלי צמחים אין חיים.

האדמה אֵם כל חי מצמיחה דגן וחציר למען יחיה האדם אשר דואג לה לכסות אותה בבגד חמד, במרבד ירוק.

והאדם – הוא אינו שוכח את הבורא היושב בשמים אשר נתן לו לחם לאכול והוא מברך שבע ביום ואומר:

“ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ”.