על דבר הספר בן־אבויה או פֿויסט העברי נשמעו קולי קולות מכל עברים, מהללים ומעריצים אתּ השם החדש אשר נתּן לפֿויסט מבלי חקור ודרוש אם שוה מהלל הנהו או אין; וגם האחד אשר אמר לבקרהו בבקורתּ נאמנה, גם הוא לא שם לבו אל תּכליתּ הספר ומטרתו רק אל שגגותּ הלשון וההגיון בההעתּקה ודומיהן שם פניו, וה' ק… אשר אמר בשטפא דלישנא: כי גם לו נגלו מקומותּ רבותּ אשר בהם השחיתּ המה“ל אתּ הכונה, נתּן עדיו אשר “בן־אבויה ופֿויסט כמעט תּואמים המה באמתּ”. ע”כ כל החפץ להאמין כי לו נאה כי לא יאה השם הזה, יוכל להאמין בדברי שני עדים משיחים לפי תּמם, ומה גם אם הבע“ד בעצמו אשר כמאה עדים דמיא נתּן לפעלו צדק, אך אני מקטני אמנה אני, ע”כ שמתי לבי להוציא לאור משפט – למּען קטני אמּנה כמוני – אם זך פעלו, וישר מהללו או אין ה"ו –

אך בטרם אחל את דברי, אדבר דברים מעטים אודותּ התּועלת אשר תּצא לנו מהספורים והעתּקותּיהם, כי זהו דבר שהשעה צריכה לו –

הספורים יתפרדו לשלשה ראשים

א) ספורים בדוים; המה אלה אשר הסופֿרים בראום מּלבם, כי יבראו למו יצורים ברוח דמיונם ובפיהם ישימו דבריהם, להביא מעשה דורם ודרכיו במשפט לשבט ולחסד.

ב) ספורים הנוסדים על דברי הימים; כי יקח לו הסופר עצמותּ יבשותּ אשר כבר דלו מאנוֹש, יפיח במו רוח חיים ויחיו, ישים דבריו בפיהם ואותם ישמרו לדבר.

ג) ספורים הבנוים על דברי אגדה (לעגענדע), אשר הסופר יקח לו אבן הפנה מספור הנמסר מפה לפה ויעשה בו כחפצו.

ומטרותיהם שונות אשה מרעותה    🔗

מטרת הסופר אשר ידבר מלבו:

א) להשכיל להטיב לבני עמו לכל אחד ואחד לפי דרכו, בגלותו אתּ פני הלוט הלוט על דבר שקר, ובהציגו האמתּ ערומה, יראו ישרים ויקחו מוסר, חנפֿים – ותּאחזם רעדה.

ב) להועיל לאלה אשר לא ידעו עוד ממרמותּ ותּוך בני אדם כוזב, להזהירם מלכת בדרך עקשי לב, ולצאתּ בעקבותּ הישרים בלבותּם –

ג) להשביע נפש הקוראים עונג כאשר ינוחו מעמל היום, כי יתּענגו על מראה עיניהם, על משמע אזניהם, בהלך נפשם. – בשלשה אלה ימצאו דברי הסופר מסילות בלבב הקוראים, ואם שלש אלה לא יעשה להם יצא בבושתּ פנים מקהל חוברי חבר.

לא כן דרך המעמיד דבריו על דברי הימים אשר כבר חלפו ועברו, הוא לא יטיף מוסר לאיש ואיש, גם לא יועיל להורותּם דרכי התבל, כי מסכותּ מתּהפך התבל בתחבולותּיו ויהפך כחומר חותם כל ההולכים עליו, ישנה מזמותּ בני־חלוף, וגם החטאים ימיר בהמר העת, עד כי רבים מפשעי הימים החולפים יחשבו לצדקותּ בימים הבאים, וכאשר יספר מעשי הדורות החולפים ישים לו למטרה להורות דעת להדור כלו, כי הדור החדש, אשר ישאוף בכל עת לחדשות ויעזוב לא לעתים רחוקות המעשים הטובים אתּ הרעים מהדור שלפניו, יראה וישפוט אם צדק בעזבו מעשי אבותיו או אין, ויועיל בזה כי יאלפנו דעת בעתּ אשר ימשוך לבנו בדברים נעימים, ועליו החובה להמתּיק בפינו דברי הימים לבל יהיו עלינו למשא, ולהזהר בדבריו לבל יוליכנו שולל בדברי כזב, ואם אין, יהיה כל עמלו לרוח. –

אך דרך אחרת להבונים ביתּם על דברי אגדה, המה לא ילמדו מוסר ולא יביאו תועלת לאיש ואיש, כי גם המה רק זכרונות מני קדם יספרו לקוראיהם, ועל הרוב יקחו את האגדה רק לאבן חן לספורם, כי כל עם ועם יקדיש אגדותּיו וימצא במו נחת, ואם יענוד הסופר אגדה לראש ספרו יבטח ולא יפחד כי ימצא חן בעיני הקוראים, ומטרתם להציב מצבות לזכרונותּ ימי קדם לבל תשכחנה מלב. רק מעט מזער המה אלה אשר ידעו לרדותּ דבש ממפלתּ הדברים העתּיקים, והמה ירדו עמוק עמוק אל תהום העבר, ויחפשו אחרי שורש דבר נמּצא בהאגדה ויוציאו מטרתה לעין כל, ותּהיה התּועלתּ אשר תצא מספריהם כהתועלת היוצאת מדברי הימים (כי האגדותּ יעזרו עזר לא מעט לההוגים בדברי הימים), רק בזה נשתנו אלו מאלו, כי האגדות יוכל הסופר להטות לחפצו, לא כן דברי הימים, בהן לא יוכל הסופר לשנותּ אף כמלא נימא –

וכמו שהספורים נפרדים איש מרעהו, כן תהיינה גם העתקותּיהם שונות אשה מרעותּה; העתקת ספר בדוי, אף אם לא בכל עת תּטה לבנו למוסר ולא תּועיל להורותּ דרכי התבל כהספור, כי שונים דרכי איש מרעהו ואף כי דרכי לאום מלאום, ויוכל היות אשר חטאי העם אשר עליהם הטיף הסופר כמו זר נחשבו להעם אשר למענו יעתיק המעתיק, בכל זאת תּיטיב דעת ותּועיל לא לעתים רחוקות, וגם תּועלת אחרת גדולה תצא ממנה, כי על ידה נלמוד לתכן רוה עם ועם מבלי דעת שפתם, בהביאה בכנפיה רוח החוזים אשר יגלו נצורותּ ממעמקי לב עמם, וגם תּשביע נפש הקוראים עונג כהעונג אשר יתּענג העובר ארצותּ רחוקותּ, בלי כל מחיר ופזרון כסף. –

העתּקת ספור מדברי הימים, וספור אגדי מהמּין השני אשר הסופר יתּחקה על שרשי האגדה, וכדברי הימים תּחשב, לא תביא תּועלתּ כהספור, כי דרכי העמים שונותּ אשה מרעותּה, והתּורה והמוסר אשר יצלחו לעם זה, לא בכל עת יצלחו לעם אחר, כאשר אמרתי, אך היא תועיל להורות לעם זה דברי הימים מעם אחר, ולפעמים תּועיל גם בדרכי המוסר.

אךְ העתּקת ספור אגדי מּהמין הראשון, תּהיה נופלתּ מּאוד מערך הספור, כי היא לא תּתּן תּורה ומוסר, גם לא עונג, כי על האגדותּ לא ישישו רק העם אשר מקרבו יצאו ויתּקדשו בעיניו, לא כן בעיני יתּר העמים המּה כשיח שוא ותפֿל (אם נסתּרה מטרתם), כאשר בעינינו עתּה משלי היונים (דיא גריכישע מיטהאָלאָגיע) וכן גם אגדותּ חז"ל המסלאותּ בפז, בעיני אלה אשר לא יבינו ערכם, רק תּועלתּ קטנה תּצא ממנה: לדעתּ על ידה אגדותּ העמים ללשונותּיהם. –

אך לא כל ההעתּקותּ שווֹתּ, כי הנה תּתּפרדנה לשתּים, האחתּ היא, אם המעתיק לא יסור מדברי הסופר, ואת אשר יראה יגיד לעמו מבלי שנוי ותמורה, ומהעתּקה כזאתּ דברתי עד הנה והיא מלאכה ואינה חכמה, כי כל מבין בשתּי שפות יש לאל ידו להעתּיק מהאחתּ אל השניתּ. –

והשנית היא גם חכמה גם מלאכה, כאשר יעשה המעתּיק כמעשה המחבר (נאכאהמונג) ולא ילך כבהמה בבקעה אחרי רוחו, כי אם יפח ביצורו רוח חדש כרוח העם אשר למענו יעשה מעשהו, יברא לו יצורים חדשים יקראם בשמות חדשים אשר פיו יקבם, ולא תּהיה עוד בעיני הקוראים כהעתקה, כ"א כבריאה חדשה; כי אחתּ היא להקורא, אם הסופר לקח אבן פנתו מהטבע או מיוצר אחר, אך אם השכיל לעשותּ מעשהו, ותוכל היותּ גם טובה ומועילה גם ערבה. –

אך לא כל הספורים יהיו כשרים להעתּקה כזאתּ, כי רק מהספורים הבדוים – ולא כלם – יצלחו לה, לא כן הנוסדים על דברי הימים, בהם לא יוכל איש לעשות כחפצו, כי המה לנו ירושת פליטה ואין לנו רשות לשנותם, ואף כי להחליף דברי הימים מעם זה לעם אחר. ספור אגדי ממין הראשון איננו שוה לא להעתּק כמו שהוא, ולא לעשותּ כמתּכנתּו. – ובספור אגדי ממין השני, אף כי באגדה יוכל הסופר לעשות כחפצו, בכל זאתּ כבד מאד הדבר להפוך ספור אגדי מעם זה לספור אגדי לעם אחר, כי האגדותּ מעם זה לא יאותּו לעם אַחר, ואז על המעתּיק למצוא אגדה בעמו דומה להאגדה מהספור ולא על נקלה תּמצא מציאה כזאתּ, ואם תּמצא המציאה, אז עליו החובה להפוך משורש את דברי הסופר לרוח אגדתו ולרוח העם. כי אף אם תּשתּוינה האגדותּ, הלא מן הנמנע כי ישוו גם המקרים גם המדברים. ע“כ עליו להביט בעינים פקוחותּ לבל יסכסך ענין בענין, דבור בדבור, כי אם ישים דברי יצור הסופר בפי אחד מיצוריו, יוכל היותּ אשר זאתּ תּהיה נגד האמתּ והיושר, ורק לעתים רחוקותּ יצליח ההולך בדרך הזה, כי רבים המה החתּחתּים אשר בהמה יתנגפו רגליו אם לא ידע להזהר. וכל הדברים האלה נאמרו על סופרי העמים אשר רובם ככלם נוצרים ואגדותּיהם מפאתּ האמונה לא רחוקותּ אשה מרעותּה, וגם דרכי חייהם ומעלליהם לא שונים אלה מאלה בתּכליתּ השנוי. אך לא כאלה חלק יעקב, עם לבדד ישכון, בגוים לא יתּחשב, בדרכיהם לא ילך לבו, עיניו רק בספר תורתו או במסחרו תּוצאותּ חייו. ואמונתו גם היא לא תּתּבולל בין אמונותּ העמים, אשר על כן לא ימצא מוסר ועונג רק בהספורים אשר עליו נשאו הסופרים מדברותּיהם, וכמּעט הוא מן הנמנע להפוך מספור בדוי מעם זר לספור עברי. כי אם עלה על דעתּ ה' שולמאן לעשותּ מהמסתרי פאריז ספור עברי לא עלתה בידו, כי אין להעברים לא המורה ולילתּ, ולא רודאָלף וחרבונה, וכן כל ספורי הצרפתים אשר מהם תּצא תּורה לכל הארץ לא יצלחו להתּיהד, כי דרכיהם רחוקות מדרכי העברים כרחוק מזרח ממערב, ואף כי ספור נוסד על דברי אגדה, אשר כמעט אין תּקוה להביאו בברית היהודים, ואם יקרה מקרה אחד מני אלף אשר תשתּוה אגדה עבריתּ לאגדה נוצרית – אז על המעתּיק להזהר מאוד מאוד לבל הלכד בפח השגיאה הרובצת כחטאת לפתחו. ועתּה נסורה ונראה את מפעל החכם הגדול גאֶטהע על מה אדניו הטבעו, ומה מטרתו? ונשפוט אם הצליח המּה”ל אשר עשה כמעשיו, ולא העתיק אתּ הספר פֿויסט כתמונתו בצלמו, כי שנה שמו וקרע גזר דינו, אם הצליח לתאר בספרו חיי בן־אבויה לכל משפטיו לרוח האגדה ולרוח העם והזמן ולהביא תועלת להקוראים בו. –

הספור פֿויסט נוסד על אגדה השגורה בפי עם אשכנז, אשר בסוף המאה החמש עשרית היה איש אחד במדינות ווירטעמבערג ושמו פֿויסט, הוא היה איש חכם יודע דעתּ עליון גם מחמכת שאול לא משך ידו, כי בידו היה הכוח להשביע שדים ורוחות להטותם לחפצו. אך לאחרונה משך ידו אתּ לוצצים, למּסוך ביין אתּ בשרו ולרדוף אחרי כל תענוגי בשרים, ואחרי אשר כל אוצרותּ אבותיו עלו בתּהו ואזלתּ ידו למלאות תאותו. מכר את נפשו להשטן, הוא היצר הרע, או מפֿיסטאָפֿעלעס שר התּפתה, למען יעמוד לימינו לעזרהו. והוא גלה לו אוצרות חשך, אשר במחירם לקח לאחרונה את נשמתו. ובדבר הזה חלק לב רבים לדעותּיהם, אלה אמרו, כי פֿויסט לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואחרים נתּנו עדיהם כי פֿויסט היה ונברא, אך גם היה למשל לההמון אשר יקחו מוסר, בראותם כי איש כפֿויסט אשר רכב בגאותּו שחקים, ירד פלאים על ידי התּאוה, ואף כי אנשים קטני הערך, אשר ינודו כנוד הקנה לפני כל מקרה –

על אדני האגדה הזאתּ בנה החכם הנעלה גאֶטהע ביתו לתפארת עד דור אחרון, כי אחתּ דבר ושתּים השמיענו. מטרת האגדה לא עזב, ועוד שתּ עליה נוספותּ, מטרה נעלה ממנה: בספרו יראנו לדעתּ, כי לא תּהו ברא הבורא אתּ התּבל רק לשבת יצירה, לאכול ולהאכיל, לשבוע ולהשביע נפש שוקקה. והיתּה עתּ האדם חוסן ישועותּ לאדם רב. גם אוצר לחכמּה ודעתּ ואם אין – נבול יבול גם הוא גם המקשיבים בקולו? כאשר אמר החכם “אל תּתחכם הרבה פן תּשומם”. ולא כן עשו חכמי העמים בהשנים החולפותּ, כֿי המה נזורו מכל תענוגי בני־חלוף בהנזרם לחכמה, כי על דעתם יבלעו חיי הגויה את חיי הנפש, וירחקו מתּשואות חלד לשבת בדד גלמוד כל היום להעמיק שאלה לכלות עמוקות מני חושך, ויתבּרכו בלבם למצוא סוד הנצח, לבוא עד תּכלית הבריאה ובוראה. אך כאשר באו עדיה ויחפרו, כי גבוה מעל גבוה היוצר וגם יצר כל יצור, כוחו ומניעו, שמו חושך סתּרם, וכל אשר התּקרבו יותּר אל החכמה ראו כי היא רחוקה מהם. אז בראותּם כי אבדה תּקותּם: חיי־נשמותּ לא השיגו, וחיי־הגויה השליכו אחרי גום, אבלה עליהם נפשם על כי בלו ימיהם בהבל, ולא היו כאחד הארם לשבוע למצער מטוב התּבל, ויחלו לקצותּ בהחכמה אשר שדדה מנוחתּם ויאמרו לרדוף להשיג תּענוגי בני חלוף, אך אנה יפנו? איפו ימצאו שמחה ללב אנשים כאלה אשר הלכו ערירים כל ימיהם בלי אשתּ נעורים ופרי בטן המשמחים לב לעתּותּ בצרה? שמחתּ ישרי־לב רחקה מהם, ע“כ התּמכרו לכל תּועבה, לספותּ הרוח על הצמאה, ולא ידעו שבעה. כי כן דרך כל אדם האוחז באחתּ משתּי הקצוותּ, להחזיק בהקצה אשר בידו בכל מאמצי כח־חכמתּו, התּבלעה ולא נותּר בקרבו רק השׂפק אשר אכלו כעש בעתּותּי מרגוע, וישקהו כוס שכרון לשכוח צדק ויושר בעתּ אשר התּאוה תּאוה. חכמים כמו אלה רבו כמו רבו עד המאה השמונה עשרה, ועל דעתּי פרח השחין הזה – אשר היה בהמשך הזמן לצרעתּ ממארתּ – מנזירי הקטולים. וגם בספרי מוסר לבני ישראל דבקה המחלה הזאתּ בעתּ ההיא¹. לא כן עתּה נפקחו עיני חכמי לב לראותּ כי רק טובה חכמה עם דרך ארץ, שיגיעתּ שניהם משכחתּ עון (כמה רמו ונשגבו הדברים המעטים האלה, המה כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקרב אתּ הבריאה בעבותּותּ אהבה) והמה ימלאו שחוק פיהם על החכמים הראשונים אשר הלכו אחרי ההבל ויהבלו. – בפֿויסט יראה לנו גאֶטהע חכם כזה, כי הוא ברוחב לבו התּהלך בחקר האגדה לחפוש אחרי הנסיבה מה ראה על ככה גבר כפֿויסט למכור נפשו להשטן. האם ללמוד חכמה מפיו? זאתּ לא זאתּ! שאול יאמר לא כי היא, והשטן יאמר אין עמדי, שם במושב אלהים מושבה, בין שרפי מעל תּשב לכסא, ולא תּורד אל ירכתּי בור! ואם למען מלא אוצרותּיו כסף? תּהי גם כן פליאה נשגבה, איך יהפך רגע מצדיק תּמים לרשע עריץ? ע”כ חקר דרש אחרי ספוני טמוני יצרי מעללי האיש הזה, וימצא כי הנסבה לזאתּ היתּה הבדידה אשר זרקה בו רוח עצבתּ והתּוחלתּ הנכזבה לעלותּ גבהי שמים גם היא הציקתּהו לרדתּ ירכתי בור, ולא בין רגע המיר טוב ברע, כי שני יצריו לחמו במלחמתּ תּנופה ימים רבים, כי לא על נקלה יעזוב איש אתּ הדברים אשר הסכין במו. ע"כ שם בפי פֿויסט דברים כמו שואף הוא לשמוע חכמה מפי השטן בעתּ אשר לבו בל עמו, כי לבו כים נגרש להתּאותּ תּאוה, ורק במו פיו הרגיע רוחו כמו חפץ להשכיח המון מוסר כליות אשר המה בקרבו, ובדברים המעטים האלה השכיל המשורר לתּאר לפנינו כל מאויו ויצרי מעלליו.

פֿויסט יאמר:

אך הוא היה עודנו כאיש אובד עצותּ, אם להחזיק בהדרך שיבור לו, או אין, כי ידע בנפשו אשר לא יוכל עוד התּרועע את בני אדם אחרי אשר לא הסכין בתשאותּ חלד והמונו, לא ידע דבר חלקותּ על לב נערה תּמימה למצוא חן בעיניה, לא יבין להמתּיק מרמה בפיו, ומבלעדי אלה כמה נחשב איש בעיני העליזים השמחים אלי־גיל, כאשר יאמר:

וע"כ באו בלבו רעיונותּ שונותּ, אולי ייטב לו אם ישים קנצי לחיי הבלו וצרותּיו, אך אז חרד הספק ממקומו ויפל עליו בלהותּ צלמותּ, גם חמדתּ־החיים אשר תּאזור שאריתּ כחה בראותּה אתּ המותּ לנגדה, כאור הנר אשר יגבר חיילים טרם יכבה לנצח, התּעוררה ותּעביר על פניו מחזותּ נעימים: עונג ונחתּ יפצחו פה כשרפי מעלה וישירו שירי תודה להחיים, לקולם הרפה מהמותּ ויבחר בחיים; אך באיזה חיים? בחיי הבל, במעשה תּעתועים, כי מה יעשה גבר כפֿויסט אשר הלך ערירי כל ימיו אם לא לשלוח בעולתה ידו? אז עשה שלום להשטן הוא היצר הרע, אשר לפני רגע היה ככלב נמאס בעיניו, ועתּה הנהו תּופש תּורה כמוהו, ובחברתּו מצא נחתּ, והוא הוליכהו מדחי אל דחי, משכרון לנאופים, מנאופים אל רצח, עד אשר יסרתּו רעתּו בבוא ימי הרעה, ימים אשר לא מצא עוד חפץ בחפצי התּבל, אז ירדה גויתּו שאולה ונפשו לא חיה, וגם זכרו היה לדראון עולם. –

ויהיה איפוא מעפֿיסטאָפֿעלעס לגאֶהטע השטן, כדברי רז"ל, אשר אמרו עליו: הוא השטן הוא היצר הרע וכולי; הוא אחרימאן הפרסי מורד האור ומתּקומם לו, הוא סיוא ההודי המכלה אתּ הכל, ובידו נתּן היוצר כל הכח להלחם אתּ אנשים ולהתּעותּם בתּהו; למען יאכלו כפרי מעלליהם אלה אשר יכלו לו, ולמרותּ רצונו ייטיב לבני תּמותּה ברוע כפיו, כמו שיאמר:

כי השטן, הכח המכלה העצור בכליות הטבע, הוא גם הכח המחיה, והוא רק חלק מהתּהו אשר שררה בטרם חוללה ארץ, וגם עתּה לא ירף ידו מעמלו להפוך אתּ ארץ לתּהו (כּי החטא והכליון היינו הך), אך לא אתּ השטן הפרסי או ההודי אשר היכולתּ בידם לעשותּ כחפצם לכל אותּ נפשם, לקח לו גאֶטהע, כי אתּ אם השטן העברי, השטן מאיוב, השטן מהתלמוד ומהקבלה (אשר בלי ספק למד גאֶטהע שטתּה כאשר ילמדוה עד היום הזה רבים מהנוצרים), השטן הכורע ברך לפני אל עליון, ולוקח קשות ממנו טרם ילך לפתּותּ אנשים²), כי הוא הלך בדרך הקבלה, אשר כל העולם מעורב טוב ברע (אור וחושך, חיים ומות), אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, רק האור אין סוף, אשר ממנו יצאו הכלים והשברי כלים יאיר על חשכת היצורים לבל יפלו בשואתּ הסטרא אחרא, והאור הזה הוא טמיר ונעלם במשכיות לבב כל אדם, וממנו יפרדו העשר ספירותּ, והחכמה תּשב ראש, הקליפה וכל כתּ דילה שותּ שתּו עליו תּמיד לגור כחרמם כל תּועה מני דרך, כי אם יפגום איש באחתּ מהספירותּ אשר יחד תּתּלכדנה ורוח לא טהור לא יבוא ביניהן, יוסיף עצמה לשכנגדן, והיוצר כל יצרן יחד להלחם בלי חשך, למען בן־חלוף במי יבּחר, וע"כ לא תעצור כח הזרוע ממערכה אחתּ להכותּ רעותה חרם. והוא אשר דבר:

אך תּוחלתּו נכזבה לשביתּ האור והחיים, כאשר יודה אחרי כן אשר כל עמלו לריק, כי אף אם יצלח להפוך משורש הרים, להביא זרם מים כבירים שוטפים ארץ, לשלוח להכותּ אש אשר יאכלו בכל פה, כל אלה יועילו רק להאביד אחדים ולא אתּ הכלל, כי מהיצורים המתים יצורים חדשים יתיצבו כמו לבוש, ע"כ תהיה המלחמה מדור לדור – אלה המה הגיוני לבי בדברי גאֶטהע. – עתּה נראה אם הצליח המעתּיק לעשות כמעשה המחבר. –

אחרי אשר שנה שמו וקרע גזר דינו, גלה דעתּו כי אין אתּ נפשו להעתּיקהו כמו שהוא. אולי צדק בזה, כי לו העתּיק אתּ פֿויסט ויקרא שם פֿויסט עליו אספוק מאוד אם מצא אז חן בעיני העברים, כי מה להעברים ולפֿויסט האשכנזי. וע“כ חפש מחופש אחרי אגדה עבריתּ להחליפנה בהאשכנזיתּ. חקר דרש ומצא אתּ בן אבויה נכון לפניו להיותּ תּמורתּ פֿויסט, כי גם הוא היה איש מלא דעתּ עליון, ובגובה לבו חטא ויחטיא אחרים, ובהשקפה ראשונה יתּראו כקרובים איש אל רעהו. אך באמתּ שגה ברואה מּאוד, כי לא לבד אשר קלקל אתּ דברי הספור, בשומו דברי פֿויסט האשכנזי בפי בן אבויה וכן לא יעשה, כי לא זה המקום והזמן, ודעות העברים והאשכנזים שונותּ בתּכליתּ השנוי, וכאשר חפֿץ לעשות מפֿויסט ספור עברי היה לו לשנותּ מכל וכל לרוח העם ולרוח המקום והזמן; כי לא בזה הפך אתּ הספור מאשכנזי לעברי בשנותּו רק אתּ שמו ולא המעשים; לא זו בלבד, כי אם גם האגדותּ שונותּ אשה מרעותּה בתּכליתּ השנוי. ולראשונה אדבר מהאגדות כי הנה היסודותּ ואחרי כן אדבר מהמעשים והמדברים. – האגדותּ שונותּ אשה מרעותּה בתכליתּ השנוי אמרתּי, ובאמתּ כן הוא, כי לא רוח אחד ולא דרך אחת לשתּיהן. האגדה האשכנזיתּ תּורה דעה להגות בחכמה, רק לבלי תּור אחרי שרירות הלב, כי יקחו מוסד מפֿויסט, אשר השכיל וגבר מאוד בחכמתו, ובכל זאתּ נפל פלאים על ידי התּאוה אשר באה בלבו, ואף כי קטני הערך אשר לא ידעו להזהר. ותּהיה אם כן התּורה היוצאתּ ממנה, למאוס התּאוה ולא החכמה. ומדברי רז”ל יוצא ההפך, כי באמרם אחר קצץ בנטיעותּ, יורו לנו לבל נתבונן במכוסה ממנו, כי אם יזיד איש לגלותּ פני הלוט הלוט על הבריאה יכחיש בהיוצר כל כי בינתּ אנוש קצרה מבוא ער תּכליתּו, והעד מאלישע אחר, אשר אין ספורותּ לרובי תּורתּו, ובכל זאת נסג אחור מאמונת אבותיו בזנותו אחרי החכמה היונית והפלוספיה אשר שלחה שלוחותיה בעת ההיא עד למרחוק, ולא בעבור תּאותּיו סר מני דרך, רק כאשר סר מהדרך ויכחש בה' ובחיי הנפש, אז אמר לשבוע מטוב העולם הזה כשטת עפיקור. אך גם זאתּ לא עלתה בידו, כאשר יבין כל מבין בדברי רז“ל כי לו עשה עול, גנב רצח נאף³ כי אז לא כסו עלי פשעיו, כי המה עמלו בכל עוז להבאיש ריחו בעיני התלמידים בני הנעורים. אך המה לא מצאו בו עוונות כאלה, ואת אשר ספרו, כי הרג ילד אחד (חגיגה מ"ו) לא בעבור תּאותּו עשה זאת כי אם מכעסו כי הוא דמה אשר הילד לעג לו, ואיכא דאמרי רק בקש להרגו (בבלי וירושלמי חגיגה), ואת אשר ספרו בי תּבע באשה זונה לא רצו בזה לגלותּ עונו, כי עון הזונה לא גדל כל כך בעיניהם: והראיה מר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם שלא בא אליה ובכל זאת קנה עולמו בשעה אחת (ע“ז ט”ז) ומדוע נתתך הגזר דין על אחר לבל יקבלוהו בתּשובה, ורק לגלות הנסבה מדוע קראוהו בשם אחר ספרו זאת, והאחרון הגדיל, כי הספור מפֿויסט הוא ספור אגדי, ומבן אבויה הוא ספור מדברי הימים ורב הדרך ביניהן, כי בספור אגדי יוכל הסופר לשנות כהעולה על רוחו, לא כן בדברי הימים, המה כּהויתּן יהיו עד עולמי עד. וכמו שהאגדותּ רחוקותּ אשה מרעותּה, כן גם דרכי בן־אבויה רחוקים מדרכי פֿויסט כרחוק מזרח ממערב. כי חטאתּ בן אבויה לא היתּה קסם ותּאוה, רק מרי והפצר בה‘. פֿויסט נשא תּמיד שם ה’ על שפתּיו ביראה, כי האמונה לא נכרתה מפיו, גם אחרי אשר קסם קסם והשחיתּ דרכו, ובן אבויה לא שאל בתרפים גם כחש בה‘. פֿויסט התּגאה בחכמתו גם אחרי אשר עזבה, כי אחרי עיניו הלך לבו, וחכמתּו היתּה לו לצפירתּ תּפארה. ובן אבויה הגה בה תמיד, אף כי בזה לה בפיו ובשפתּיו דבר על לב בני הנעורים לעזבה ככלי אין חפץ בו, ולשלוח במלאכה וחרושתּ מעשה ידיהם (וגם זה לי לעד כי לא הלך אחרי תּאוותּיו, כי למד ולמד לר' מאיר ולאחרים). ויהיו דברי פֿויסט איפא כמו זר לבן אבויה? היאמר איש כבן אבויה, אשר הסכין את חברים מקשיבים לקולו בבית המדרש: “איך וואוסטע זיך ניע אין דיא וועלט צו שיקען”? – היניח איש כמוהו, אשר תּלש עשבים ביום השבתּ למען הראותּ כי אחר הוא, אתּ כוס התרעלה מידו, על אשר שמע שירי תּהלה ליום מועד?⁴ והספור עם נעמה לא יתכן בהעתּ אשר הבתּולות היו מרקדותּ בכרמים ואומרות בחור תּן עיניך, והיה לו לכל הפחותּ לאמר כי היא היתה מאורשה לאיש… ומי הוא השטן אשר הסיתּו לחטוא? הלא השטן בנפשו יודה על מציאתּ ה’ בדברו עם פֿויסט ואיך יפתה את בן אבויה לכחש בו? ואנשים כבן אבויה יאמרו גירי בעיני דשיטנא! בלב אנשים כבן אבויה לא יאכל הספק, רק אש הקנאה אשר יקנא כמו תאכלם. ואחרי כל אלה מה ענין פֿויסט לבן אבויה? ואיה איפוא התּורה והמוסר אשר יצא לבני ישראל מבן אבויה? מפֿויסט תצא תורה לבל ישלחו בני אדם בעולתה ידיהם, ודברי בן־אבויה יוצאים עתה מפי כל המשכילים, אשר יקראו בגרון נחר לאחיהם אשר אהבו לנום, להעירם מתרדמתם ולעוררם לעבודה ולפועל כפים, ותהיה אם כן נפש כל המשכילים כנפש פֿויסט צרורה בתוך כף הקלע, היתכן הדבר הזה? – יראתי מאד אם לא חרץ ה' לעטעריס משפט גם על נפשו, כי גם על פיו נשמעה כמה פעמים תּורת בן־אבויה. ואף כי צדקו חביריו על אשר הדיחוהו מקהלם, כי אז, בעת אשר החלה החכמה היונית להתּפשט עד קצות הארץ, חרדו החרדים לדבר ה' פן תּקח אוזן ההמון שמץ ממנה וישובו לעבודתּ אלילים, כי במליצה חדותּ דבר היונים ויתנו כבוד אלהים לכל כח עצור בהטבע, לאש ומים רוח ותּאוה, וע”כ הרחיקו חכמי ישראל אתּ החכמה הזאתּ, ורק לשרידים יחידי סגולה הותּר הלמוד במו, ואלישע אחר אשר חפץ להפיץ מעינות החכמה הזאתּ חוצה, היה כאבן נגף ללמודי ה‘, וע"כ הרחיקוהו חביריו מעליהם, ויתּנוהו למכחש באל עליון והוא בראותּו כי חבריו רחקו ממנו, אמר לגלותּ אתּ המסך לעין כל, וכאשר בקשו ר’ מאיר לשוב, ענה כי שמע מאחורי הפרגוד – אספתּ החכמּים – שובו בנים שובבים חוץ מאחר! כי הוא ידע אשר מן הנמנע לו לכוף כאגמון ראשו לפני חביריו אשר הגדילו עליו עקב. – אך עתה בדור הזה כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים חכמתּ יוניתּ כלנו מדברים על לב בני הנעורים לעזוב כותּלי בית־המדרש למען מצוא חית ידם מּעמל כפיהם; עתּה חלילה לנו מתתּ לגדופים שם בן אבויה! ומדוע יהיה פרוע לשמצה בקמינו? העל ספרי המינים אשר היו נושרין מתוך חיקו? הה! רבים ממנו פשענו ומרינו בהחטא הזה בישבנו אחורי התּנור והכירים בהישיבה! (ה' יכפר בעד…). ואם חכמי דורו דברו ביראתּ הכבוד ממנו כהמעשה בבתּו של אחר שבאה לפני רבו לפרנסה וכו' יצאה אש וסכסכה ספסלו, בכה רבי ואמר ליתּ גנין בתּורה כך וכו', כזאתּ אמר רבי אשר סדר במשנה משמיה דר“ע: הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעו”הב (חלק) אנחנו על אחתּ כמה וכמה! ויהיה איפוא פֿויסט גברא לחוד ובן אבויה גברא לחוד, וטוב טוב היה להמה"ל לבלי שנות השם ולבלתּי קרוע הגזר דין, כי אנשים כפֿויסט יורדין ולא עולין, ובבן אבויה אף אם ירדו יעלו –

אך אם חפץ ה' לעטעריס לעשותּ ממנו ספור עברי, כי אז היטיב לעשותּ אם לקח לנושא הספור אתּ שלמה המּלך, כי הוא חכם מכל אדם וגם אותּו התּעו תּאותּיו לשאל בתּרפים, ועוד ועוד, וגם לקרוע אתּ גזר הדין כמאמרם (חלק ק"ד): בקשו למנותּ עוד אחד יצאה בתּ קול וכו' וכו' עד המעמך וישלמּנה וכולי. גם היה לו לשנותּ אתּ הספור כראוי, ותּהיה האגדה על דבר האשמדאי תּמימה אתּ האגדה האשכנזיתּ. אך כל זה אך למותּר, כי מדוע ילך אל הימים הראשונים אשר כבר נשכחו, אם ספור כזה ואיש כזה וכמעט בזמּן אחד אתּ פֿויסט קרה בין בני ישראל והוא שבּתאי צבי. יחקור הקורא אחרי דרכי שבּתאי צבי, אם לא צדקתּי במשפטי כי הוא יוכל להיותּ כפרתּ או תּמורתּ פֿויסט, ואם כי בדברים רבים שונים דרכיהם; בכל זאתּ היה לאל ידו להמיר זה בזה, ואז הביא גם תועלתּ להזהיר מלכתּ בדרכי הקבלה מעשיתּ אשר רבים יאמינו בהבליה עד היום. וגם אתּ שבתאי צבי הדיחו תּאותּיו. ואז יצא מספורו גם המוסר לבל לכתּ אחר יצרי הלב. (אל ידמו בנפשם המעתּיקים כי אתּן עצה לאלה אשר יאבו להעתּיק עוד הפעם אתּ פֿויסט כי יקראוהו בשם שבתּאי צבי, כי לו לעצתּי יקשיבו, כי אז איעצה להם למשוך ידיהם משירים כאלה, כי המה לא יתּנו ולא יוסיפו כל מאומה בהליטעראטור העבריתּ ולא יביאו לה תּועלתּ) – ועתּה אחרי אשר הוכחתּי במשור (לפי דעתי) כי הוא איננו לא טוב ולא מועיל, נסור להראות אולי הוא ערב, כי די לנו אם נמצא בו דבר טוב אחד. אך לדאבון נפשי אומר כי יראתי מאוד: פן תהיה גם זאתּ תּוחלתּ נכזבה. כי אף אם לא אכחד אשר ישנם בו שירים אחדים ערבים לחיך, אך ישנם גם סרי טעם חסרי ההבנה, כי החרוזים, הה! החרוזים! היו בעוכריו. כי היתכן להעתיק שיר נשגב משפה אל שפה ולא יחסר בו גם השתוות החרוזים. אך לדעתי, לו הוציא החרוזים מפני הרעיון, כי אז היטיב לעשות, כי החרוזים לא יוסיפו מאומה; אך על רעיון טוב אשר יעלה בתהו בגללם נאמר חבל על דאבדין. נצא ונלמוד מהצרפתים אשר העתיקו כל שירי המשוררים הגדולים: האָמער, ווירניל, דאנטע, מילטאָן, ביראָן, גאֶטהע, שילער, היינע עד פושקין ולערמאָנטאַוו למליצה פשוטה בלי חרוזים, והצדק אתם. כי המה יעתּיקו אתּ שירי המשוררים רק למען דעת ערכם ולא להמציא נחת לאזן בקריאתם, ובכל זאתּ יודה כל קורא בהם, כי נעים לקרוא שירי דאנטע ובייראן בשפת צרפת, מקרוא השירים האלה בשפת אשכנז אשר ענדום בחרוזים. ולו שמעו בקולי, כי אז יעצתּי גם להכותבים שיריהם בשפת עבר לבלי בקש בחורים ובסדרים מלות מקבילות. הן משירי היינע נשבע מלא חפנים נחת, אף אם קצות חרוזיו לא בכל עתּ נשתּוו, כי על הכותב החובה לכתוב בלשון צח למען ירוץ קורא בו. כי שירים לא רק למען יחידי סגולה יכתבו, אך כל קורא יחפוץ להבין את אשר יקרא. ובבן ארויה ישנם מקומת אשר כדברי הספר החתּום המה לפני הקורא (אולי יבינו שם יחידי סגולה). ולמען הראותּ כי כנים דברי אביא אך מעט מזער מהם, כי לא אחפוץ להאריך בזה, ואביא את הלשון בדברי גאֶטהע ואת ההעתקה, למען יראו וישפטו.

עמוד יב

מי האור לא תראה עין? ולמי היו הצרות?

עמוד י"ז

האם לא יחשבו הקוראים את המלה מּורה לבינוני? כי אתּ המורה היה לו לומר.

עמוד י"ח

לא אבין איך תּקרע המליצה את הלב. אך מליצה כזאתּ תּוכל באמתּ לקרוע לב כבמדקרותּ חרב, כי באמתּ היה לו להעתּיק “לשון למודים יתּן חן”. אך מּה יתּן ומה יוסיף להמעתיק לשון למודים יתּן חן, אם החרוזים לא היו מקבילים.

עמוד כ"ג

מה זאתּ! אקרא, המה"ל יגלנו נצורות לא ידענו, כי כמעט אשר נשיג נשפיקה וכל יתּר שאת לריק נחשובה. אבל עד הנה ראיתי בני אדם רצים ועמלים להשיג יתר שאת וכל יקר לא יספק למלא הות נפשם, או אולי שגג בדברי גאֶטהע אשר המלה “בעססערע” יאמר רק על “גוּטען” כי באמת פה הרעיון "דאס בעסערע גוט דער בעססערן וועלט, כאשר העתיק הצרפתּי.

ויהיו דבריו ההפך מדברי גאֶטהע, כי בדברי גאֶטהע המה שני הפכים, כי טוב התבל וטוב הנשמות שני הפכים המה, ובדברי מה"ל יהיו דבר אחד, רק האחד יותר מהשני; כי הוא יאמר על הטוב, ועל היתּר שאתּ כי גם שניהם טוב התבל המה. כי לולא זאת איך יאמר “במּעט אשר נשיג”, ואני חפץ בא' לא בב‘, האם אומר די לי המעט? הלא מעט לא יאמר רק על דבר אשר הוא חלק מדבר גדול ממנו בכמותּ ולא על דבר אשר הוא מתּנגד לדבר אחר. ומי המה אלה הגיוני לבנו ידידותּ נפשנו, חסד ורחמים? כל אלה דברים זרים המה רק חוברו אל דברי גאֶטהע, וצר לי מאוד על רעיון יקר כזה אשר יעלה בתהו. אך מה אעשה? לא משורר ולא בן משורר אנכי, ואין בידי מלות מקבילותּ להעתיק אתּ הרעיון, ובכל זאתּ אנסה כחי אולי יראה ה’ ללבבי כי אקנא לשפתּ עבר וישלח לי עזרתּו מקודש.

ברוך ה' ואעשיר, כי הקרה לפני מלותּ מקבילות. צר לי מאוד כי כבר נעתק פֿויסט ולולא זאתּ העתּקתּיו כעתּ, כי עוד לי מלותּ מקבילות הרבה, כבן אבויה ומכה־טריה, העתקה מבוֹלקה, וכהנה רבותּ –

עמּוד מ"א

מזה נראה אשר גאֶטהע לא יאמר כי רב תועלת בהדברים אשר לא נדע, ורק אלה אשר לא ידעו ימצאו במו חפץ, רק להמעתיק היתה תועלתּ להקבילה למיחלתּ.

דף מ"ז

לא ידעתי מה זה היה למה"ל כי הרים פתאום את הפושע בן־אבויה אשר ספרי מינין היו נושרים מתוך חיקו למעלת חסיד, אשר נפשו תלהט גחלים מאש אהבת אל עולם, אך לו דבר גאֶטהע כמו אלה, כי אז אמרתּי לא מצא דרך לנטות, אך גאֶטהע לא שם אש האהבה בלבב פֿויסט. כי מה רמו ונשגבו דבריו, בדברו על גוי ואדם יחד ולא על נפשו, יאמר פֿויסט, אשר אז עתּ אשר התאות ירדמו ורגשותּ בן חלוף ימצאו מרגוע מעמל היום אשר בו יתערבו קנאה ושנאה, מרמה ועושק, אז ירומו עשתונותּיו על על למשכן האהבה, לאהבתּ הברואים, לאהבתּ הבורא, הספונה בלב כל אדם, ואשר רק פגעי הזמן יחבשו פניה בטמון, כי אהבתּ נפשוֹ תּגרש כל רגש אהבה אחרת מלבו, רק אז אשר הלילה השליך הס על כל יצור, אז ישמיע הקול העצור בכליותּיו אתּ דברו וימצא אזנים קשובותּ, ורבים המה אשר יוציאו מפיהם ולבם “ואהבתּ אתּ ה' אלהיך” “ואהבת לרעיך כמוך” בשכבם על מטתם, ובבוקר כאשר יצאו לפעלם יעשקו רעיהם וישכחו אל מושיעם. אך על אנשים כאלה לא יאמר כי אהבת אל עולם תלהט בלבם, רק תּתעורר (עס רעגעט זיך), כי הוא נגד ההגיון וחכמתּ הנפש –

דף נ"ה

ואם לא השחוק היה לך הקורא, כי השטן משתעשע ומתענג בעשותו הטוב? אדמה אשר השטן בּעצמו ישחק על המוציא דבה עליו (אם יקרא ספרים כתובים בשפתּ עבר) אשר יתּנהו לצדיק תּמים השש ועושה צדק. אך גאֶטהע לא כן יאמר, כי אם למרות רצונו הוא עושה הטוב. ובלי תּפונה יזכור עוד הקורא, איך בארתי הדברים האלה מקודם – המאמר אשר אחריו "אני רוח אכזב כאכזב מים הנהו, בו יהמו יתמרו רעיונות נשגבים בלי סדרים. את דברי גאֶטהע יראה מקודם:

מה קול הרעש הזה? האם הסיתו השטן בנו לדבר עליו טובות? בראשונה אמר עליו כי הוא שש ועושה צדק ועתּה יתּנהו לעניו לב ועוד מעט יאמר עליו גם בוצינא קדישא, חסידא ופרישא, או חכם הכולל, משורר נשגב. אך אדמה אשר בעיני גאֶטהע לא היה עניו לב, כי אם מצח נחושה היה לו, כי “בעשיידענע ווארהייט” לא ענותּ לב, רק דברים נכוחים, או אמרים אמתּ המה, וגם השטן יאמּר לפעמים אמת, אך ממי יצאו דור עקש ופתלתּול? זאתּ לא אבין! ומי המה ההותּ ופרץ אשר באו כתּומם בדבריו? לא אדע אם בני אדם לחלדם שלם יקראו? פליאה דעתּ ממני! כי “דיא קליינע נאררענוועלט” יאמר על האדם, ותּחתּ שש שורותּ שלמותּ היה לו להעתּיק בדברים מעטים,

אך אולי כבד ממני הדבר להבין כי לא מּיחידי סגולה אני, או אולי חפץ המעתיק להוסיף לוית חן מעשתונותּיו על חין ערך הספר. –

כל גלם גוש עפר וכולי, גם בהמאמר הזה הכביר מלין לאין קצה ולאין תכלית. אך לא אביאם כי רבים המה.

צד ס"ג

לא ידעתי מדוע יקרא פתאום לריב ומדנים אחרי אשר זה עתה עשה שלום לו? נשגבה ממנו דעתו לא אוכל לה! ומה גם אשר בדברי גאֶטהע אין להם שרש וענף, ומבלעדי געטהע לא אבין דבריו, ואולי היה לבב פֿויסט שלם עם השטן, ובן אבויה היה נצא בר נצא, אשר גם עם השטן עורר מדנים. –

צד ס"ח

גם המאמר הזה מחוסר הגיון, כי איך ישתעשע כיגון? ותחת להשתעשע דיה לו לומר להשתגע כֿי שפילען לא תורה פה על שעשוע רק על הוללות, ותחת כנשר היה לו לומר כפרס, כי נשר יורה כארי רק על רוממות וגדולה.

צד ס"ט

הגד אתה הקורא, הנכון להעתיק מלת דריבען בעבר מזה אשר הכונה היא בעולם הבא, והיה לו להעתיק במרוֹמּים כאשר העתּיק הצרפתי

אך די לי לחפֿש אחרי שגיאות בההעתקה, כי לדעתּי ישפיקו אלה המעט אשר השגתּי, ולריק אחשוב כל יתּר שאתּ ולולי השירים הנעימים אשר כתּב והגדולות אשר עשה בהליטעראטור העברית, כי אז התּגלע גם בי ריב ומדנים ואמרתּי כי כל עמלו לריק.

אך עתה אחרי אשר לא אחתּ שתים השמיענו דברי חן וחכמה, אכרע ברך לפני כבוד גדולתו – לא לפני ענותנותּו – ואומר הגדלתּ לעשות עד כה! אך אין איש אשר לא יחטא, ובמה תתרצה אלינו? בהביאך מנחה חדשה טובה ממנה: מועילה אף אם לא ערבה, או לכל הפחות ערבה ויודוך רבים, וגם אני אודך אם תושיע ידך לי. –

 

הערה    🔗

חכמים הזהרו בדבריכם! אמרו החכמים, את זאת זכרתי ואשים על לבי להעיר על דברי בתחלת מאמרי אשר אמרתי “וגם האחד אשר אמר לבקרו בבקורת נאמנה לא שם אל לבו תּכלית הספר ומטרתו, רק אל שגגות הלשון וההגיון בההעתקה שם פניו” כי לא אשים דופי חלילה בהמבקר הנאמן הזה, או בדברי הבקרת, כי באמת דבריו טובים ונכוחים מאוד, וגם העיר על דברים רבים, לבד מבקורת הלשון, רק את מטרתּ הספר עזב כלאחר יד, וע“כ אמר (הכרמּל נ' ט') “ואם יאמר כי הצליח בשם בן־אבויה, הלא לא הצליח ביחסו לו לפעמים ענין אשר נוכל לומר עליו לא מן השם הוא זה” ובזה גלה דעתו כי הצליח המה”ל בהשם, ובאמּת לא כן הוא, כאשר הוכחתי. וגם (בנ' כח הכרמל) אמר “כי בהוציאו אותו שנית לאור ויסיר מעליו את כל השגיאותּ האלה, אז יהיה ספרו באמת אבן יקרה בחכמתּ הסופרים לישראֵל” ומאוד השתוממתי בקראי הדברים האלה יוצאים מעט איש כזה אשר הראה לדעתּ כי ידיעתו רבה גם בשפת עברית, גם בשפת אשכנז ובדרכי הבקורת, כי אם על שיר בן אבויה יאמר כי יהיה אבן יקרה אנן מה נעני אבתריה על שירי שפת עבר, על שירי בת ציון ועל שירי יל“ג ובפרט על משלי יהודה, אשר המּה יתנוססו באמת כאבני נזר בין השירים הכתובים בשפת עבר, ואיש לא מלא פיו תּהלתם. אך חלילה לי מחשוד איש כזה אשר דבריו יעידו עליו כי אדם גדול הוא (את שמו לא אדע) כי יצמיד חונף, רק לא שם לבו לזה, וע”כ הוציא המשפט הזה, או אהבתו לשפת עבר קלקלה את השורה, כי רבים ממאהביה ישישו על כל ספר כתוב עברית מבלי שום לב אולי לא ירבה תפארתה (גם על המהללאל אשר הרבה לספר בשבחו אלמוד את הזכות הזה) לכן שמתי לבי להוציא לאור משפט בלי משוא פנים, (אף כי גדול כבוד המה"ל בעיני, ואדע נפשי אשר נקל לבקר מלחבר) כי מקום הניח לי להתגדר בו. ויהי רצון מלפני הקוראים שתהיה הבקורת הזאת חשובה ומקובלת כבקורת זקן ורגיל, וזקנו מגודל ומעורב בדעת עם הבריות, כי רק כאלה יתהלל המבקר בעת הזאת.