הכסף הוא המניע בעת הזאת לכל המעשים. – –

– כדבריך כן הוא; ובעינינו נראה כי הוא עושה בכחו נפלאותּ לגוי ולאדם יחד, מרומם ומשפיל בכח נעלה, ממנו משפט וכבוד יצא, עד כי אוהבי העשיר היום יתנכרו לו מחר, אחרי אשר יתם הכסף מכליו, ואת הנקלה והחדל אישים ישאו על כפים אם בכפיו דבק מאום, כי הכסף ישנה פני איש ולא יכירוהו מּכיריו. אך הורני נא דעת מי נתן בידו הכח הזה? או מי היה הראשון אשר ירה את אבן הפנה להיכלו שבו יבואו עתה להשתחות ולשפוך שיח? הן זאתּ נדע נאמנה כי כל נמצא בתבל (כדבר הנראה לעין כהנרגש ללב) לא בין לילה יולד, מסבות ותהפוכות רבות תתהפכנה בתחבולותיהן – המקרים והאדם יחד יעמולו – עדי יוציאו דבר למענהו, מרגע לרגע שונו פניו עדי השיג את התמונה אשר נגד עינינו, גם ימיר תמונתו בהמר העת וכמו חדש מקרוב–בא יתראה לעיני הדור החדש, עד כי ישנם דברים אשר ראשיתם היה אך טוב ואחריתם מר ממותּ וכן להפך, לכן אבקשך להתחקות על שרשי הכח הגדול הזה ולאלפני דעתּ כי לפניך נגלו מעשי דור דור ותחבולותיהם. –

– שאלה גדולה שאלת, והנני לנסות כחי להשיב על שאלתך, אף כי לא אבטח בחכמתי כי אשפוט משרים – כי לפעמים יתראה לעינינו משפט מעקל כמשפט ישר, כאשר בעיני הבלתּי מבין ישוו כסף טהור וכסף סיגים. – ובטרם אחל לחשוף טמוני כחות הכסף מדור לדור עדי היה לראש וראשון לכל המפעלים, נשים עין על הנסבה הראשונה אשר עוררה בלב האדם את החשק לעבוד עבודה במלאכת מחשבת – כאשר נעמיק חקור בדברי הדורות הראשונים יגלה לעינינו כי אבן הפנה לכל מפעלי בני חלוף היה הכבוד, אשר בלעדו מותר האדם מן הבהמה אין (ולא כאשר דמו רבים כי רק המחסור היה ראשית כל המעשים, כי אם בדבריהם כן הוא מדוע לא הכביד המחסור את אכפו גם על בהמות יער וחיתו טרף, להשתלם במדעים ופועל כפים?) ובאמת היה פרי עץ הדעת, אשר פקח את עיני האדם לראות כי ערום הוא ולהתבושש, סבתּ כל המעשים, הוא הורהו דעת, להחליף מצבו כחפצו ולהתרומם על על כל היצורים, כי כל היצורים החיים אף אם גם להם חלק אלוה חכמה: לעבוד עבודה לצבור אוכל, לבנות משכנות, לצאת למלחמה בערמה, אך המה על עמדם יעמודו מבלי כל שנוי ותמורה, כי בדרך אחד ילכו בדרך יסד למו הטבע לא ישנו ממעשיהם. כי לא ברצון חפשי המתחלף חדשים לרגעים לרוח המקרים יעשו מעשיהם, רק ברצון הכרחי ברצון הטבע אשר שם עליהם מתג ורסן לבל יטו מהדרך אשר יסד להם מיום חוללה ארץ עד יום אחרון, וכל זאת מאשר כי אין בלבם רגש הכבוד אשר יעוררם להחליף מצבם, לא כן בני האדם המה ישנו מעשיהם חדשים לרגעים, כי למען מה יפעל יעמול אנוש כל ימי צבאו? למען ירום ויגבה על בני תמותה אחיו, למען יכירו בני איש בגילו כי רם ערכו מערכם, ובני איש אשר גם המה כגילו, כי גם בלבם מצא הכבוד מסלות יקנאו בו ויתחרו לעשות כמעשהו, או יוציאו מעשים חדשים לפעולות אדם למען ישפילוהו עד עפר, כה ינשאו כלם על כנפי הכבוד ואיש איש יוסיף עצמה לאבר נץ מעלה מעלה. ואף אם גם בדבר הכבוד נחלקו אחרי כן לדעותיהם זה בכה וזה בכה, בכל זאת נוכל להוציא משפט כי רק הכבוד היה אבן הפנה לכל מעשי אנוש…

– סלח לי אם אומר לך כי הוצאת משפט מעוקל נגד ההגיון והשכל הישר, כי אם כדבריך כן הוא אשר רק הכבוד היה מקור כל המעשים, הלא אז לא חדל גם עתה למסבב המעשים, כי זאת ידוע לכל אדם אשר אם תסיר את אבן הפנה מתחת ארמון נשגב, יתפורר כל הארמון לרסיסים ואם תמיש את היתד יפול גם המשא אשר עליו, ובעיננו נראה אשר אלה הרודפים אחרי הכסף יתרחקו מהכבוד, ולו היה הכבוד ראשיתּ המפעלים כי אז ספו תמו כל המעשים באסוף הכבוד את רוחו מעליהם…

– חכה לי מעט ואראך לדעת כי צדקתּי במשפטי; כי באמת גם עתה הכבוד סבתּ כל המפעלים, כי לא כמחשבותיך על דבר הכבוד מחשבות אלה הרודפים אחרי הכסף, מאשר כי גם במהות הכבוד נחלקו בני האדם לדעותיהם, וחמדת הכסף לא תהיה ההפך מחמדת הכבוד, רק עוזרת לה, וממנה יצאה, כמו הגט אשר יתראה בהשקפה ראשונה ההפך מהנשואים, ובאמת הוא יליד הנשואים גם יעזור לנשואים אחרים, והמות לא הפך מהחיים רק עוזר להם, כי הוא ישבית רק חיי הפרט ויועיל להחיים הכוללים, ואם נחקור אחרי כל התהפוכות אשר עברו על דעות בני האדם נראה כי הכבוד היה הראשון וגם עד עתה לא חדל מּהיות הראש והראשון לכל המעשים הנעשים תחת השמש. כי מה הוא הכבוד?

הכבוד הוא החפץ הנטוע בלב האדם להתנשא על רעהו    🔗

בני האדם ראשונים אשר עוד לא התרחקו מעל הטבע בקשוהו בהכוחות אשר נתנו למו מידי הטבע כמו הגבורה וע"כ החלו להראות איש איש גבורתו להכריע תחתיו את החלש ממנו למען ינחל כבוד, וגבורתם הושיעה להם להלחם את פריצי חיות לבל ישימו שמות בבני אדם, והאיש אשר הראה בכחו נפלאות התנשא לכל לראש. בני דורו כבדוהו בכבוד אלהים, וגם אחרי מותו שוררו אנשים את חין ערכו למען יהי למופת לדור יבוא, ואז החרו החזיקו כל בני אדם ללמד ידיהם לקרב. אך מקור חושי האדם כמקור מים הנהו, בראשיתּו יזל מים קרים נוזלים על פני ירק שדה להצמיח אוכל לאדם רב ולהוציא פרחי–חן משמחי עין, ולאט לאט יחל לשטוף במרוצתו ויגרש רפש וטיט גם יעשוק ארץ, כן היתה גם הגבורה: בראשיתה הצמיחה ישועה לאדם רב כי השביתה חיתו טרף מארץ נושבת ואחרי כן הראתה נחת זרועה גם על בני האדם, כי הכביד להכריע פריצי־חיות לא נחשב עוד למאומה אחרי אשר רובם הסכינו בו, ועל כן החלו לכבוש איש את רעהו ולקחת לעבד עולם את בן גילו החלש ממנו, ותכבד המלחמה בן איש ובין רעהו עדי הושיעה ידם לאחרים מהם לכבוש תחתיהם המון אדם ויהיו עליהם לראש ולשר. אך גם הכבוד הזה לא הספיק להם אחרי כן, ועל כן התגרו מלחמה גם העריצים איש ברעהו ועבדיהם עוזרים אחריהם למען יגדל כבודם, וזה החלם לבנות ערים בצורות להסתר משואת פתאום, ולחלק את הארץ לממלכות, ואף כי עוד לא נושבו ארצות רבות, בכל זאת לא שם איש את לבו עליהן, כי רק אדמת רעהו מצאה חן בעיניו. וברבות הימים באה חכמה בלבב העשוקים להבין כי לא יאתה כבוד להעריצים עושקיהם כח, וישיתו עצות בנפשם לפרוק עולם הקשה מעל צוארם, והכבוד הפיח רוח גבורה בלב אחדים מהם לצאתּ לישע אחיהם, ואחרי אשר ידיהם עשו תושיה, התכבדו המושיעים כבני אלהים, ויהי הכבוד לאלה אשר יצאו לעזרת האומללים, והמה הגבורים שמו להם לקו להלחם ביושר ותם לב להתהלך במשרים את הנושעים ויהי היושר תהלת הגבורים. אך לא ארכו גם ימי הכבוד הזה, כי התרבו מעת עד עת גבורים המדברים בשער ולא בכל עת תעצור כח הזרוע במלחמה, לכן שמו על ערמה פניהם, ותחש במלחמה על מרמה (Stratagème) רגליהם, כי לפי דעתם עשו ביושר לצור שונאי ארצם בערמה, ותהי הערמה לכבוד. וגם כח הכבוד הזה רפה אחרי–כן, כי הגבורים שמו אל לבם אשר חיי אנוש קצרו, ומה יועיל הכבוד אשר כרגעי החיים יעבור ואיננו, הן אם גם יהפכו משרש הרים, יציתו אש בערים בצורותּ וישובו ויבנום למען יקרא שמם עליהן, הלא כל הכבוד הזה לא יועיל להם רק עד בוא חליפתם, ואם שוה כבוד קצר ימים כזה להקריב בעבורו את החיים? כי מה חפצם בכבודם אחריהם אם המה ירדו נשיה? אז חשבו רעיהם ורועי פניהם לחזק ידיהם, ויגידו למו האותיות: כי לא ידח מהם נדח גם אחרי ככלות הגויה, כי שם במּרומים ישכונו את שרפי מעלה מעוטרים בבגדי כבודיהם ורפאיהם אשר הורידו דומה בחייהם יקומו וישתחוו להם במותם. ויקומו משוררים וחוזים להראות להם מחוות הימים הבאים, ולתאר לפניהם את הכבוד הגדול אשר ינחלו במותם איש איש לפי ערך בינתו, ואז היו שירי תהלה לחיי הנפש ערוכים ושמורים בפי כל המשוררים אשר שרו עד הנה רק שירי תהלת הגויה. הרעיון הזה הפיח רוח חדש בלב הגבורים לצאת לקראת נשק, כי התברכו בלבבם להטיב לנשמתּם, ומני אז התהלכו הגבורים את המשוררים כאחים כרעים ויאצילו מכבודם גם עליהם, אך בהמר העת החלו גם המשוררים רפי הידים להתאות תאוה אל הכבוד הגדול, בשומם אל לבם כי רק מידם היה כל הכבוד להגבורים. אז יולד בן להכבוד ויקרא את שמו כבוד משוררים, הכבוד הזה היה שני להראשון כבן אל האב, ועל כן שמו המשוררים עצות בנפשם להתנשא לכל לראש, וישיתו בשמים פיהם התנבאו ולא יספו, הטיפו בנאום אלהים, ולמען השפיל כבוד הגבורים עד עפר רוממו תחת לשונם רק את הגבורים אשר כבר מתו, ויספרו מהם נפלאות לאין מספר, ויוכיחו כי הימים הראשונים היו טובים מאלה כי רק אז אצלו האלהים מרוחם על הגבורים והגבורים החיים עודנה כאין נחשבו, אז פרצה מלחמת הכבוד בין הגבורים והמשוררים, כי על רבים מהגבורים עבר הרוח לשיר בשירים למען יחד כבודם בקהל משוררים, ורבים מהמשוררים חגרו חרב. אך לאחרונה עזבו הגבורים את הכבוד להתחשב כבני אלהים להמשוררים, והמה שמו לבם כלב אלהים, ויצוו להקריב להם קרבן, ואנשי החיל מצאו ידים רבות למלאות הות נפשם, כי הבוערים והחנפים השתחוו ויתפלו להם, מבלי שום אל לב כי הבל יהבלו. אך זאת היתה הנסבה הראשונה אשר עוררה את האדם לחשוב מחשבות על מהות האלהים; כי המשוררים אשר קנאו במו חתרו בכל עוז להוכיח לההמון, כי לא יאתה כבוד להגבורים אשר גם המה בני־חלוף ככל בני־חלוף, וכי האלהים בשמים משכנם וחייהם חיי עד ולא יתראו לאנשים וגם לבחיריהם רצתה נפשם בם לא יגלו רק לעתים רחוקות, וירבו הוכחות להוכיח כי הצדק אתם למען קחת לב העם, אך בראותם כי לב הבוערים קצר מהבין את דבריהם, הטו למשל אזנם, וידברו במשל ובליצה חדות, כל אחד בחר לו משלים לרוח שומעיו, וברבות הימים הוסיפו חכמי הדורות הנולדים משל על משל עדי שכחו את היסוד המוסד במו, ויאמרו למצוא בזה כבוד בעיני ההמון אשר האמינו בכל דבריהם, ולהגדיל האמונה ספרו כי האלהים בעצמו נגלה להם, וגלה את אזנם על אודותיו, וכל אחד התוה תמונתו בתמונה אחרת ומזה יצאו חלוקי הדעות, כי כל מטיף מצא לו אזנים קשובות, ועל יד על יד נקבצו ובאו אלילים כחול הים לרוב, כי המה ערכו דמות אלהים לכל כח עצור בהטבע, גם לברואי הטבע נתנו כבוד אלהים, והמה היו לאליליהם לפה ולמליצים לכל שואל… וגם הגבורים באו אחרי כן לשאל להם בדבר אלהים. אך הכבוד הוסיף שנית ידו להצית אש קנאה בלבב אלה אשר לא עמדו בסוד האלילים לכחש בם, והמה העמיקו חקור במסתרי הטבע לענות כחש המּתהללים באלילים על פניהם, ותחל החכמה לציץ ציץ, ולחלק כבוד לחוסי בצל, ומלחמה איומה היתה בין שתי המערכות כי בלב המכחשים בהבלי האלים באה הדעה הנשגבה כי רק אל אחד ברא ומנהיג התבל והוא מרומם על כל מחשבה ויוכיחו דבריהם באותות, ומנגדיהן קראו בלי חשך כי לא תעצור כח הזרוע לאל אחד לנהוג כל התבל וצאצאַיה, עד אשר גברה האמונה האמיתית על אמונת הבל, ותשא ראשה, ותּהיינה החכמה ואמונה בתה לכבוד (כי שלום אמת היה ביניהן בימים הראשונים…) ולאט לאט נפקחו עיני האדם לראות, כי לא רק חכמת אלהים תתן כבוד, כי אם גם חכמות אחרות, אז התפרדו העמים לדעותיהם, כל עם ועם בחרו למו הדרך ילכו בה, אלה יצאו למלחמה בחכמה, ואלה שמו פניהם לעבודת האדמה, אלה לחרושת המעשה ומלאכת מחשבת, ואלה חיו על אמונתם, אלה שלחו שלוחות המסחור עד קצוי ארץ, ואחרים ערכו דבר חוק ומשפט. מאלה ומאלה יצאה חמדת הכסף ותהי לסער מתחולל, מלחמות רבות היו נגד כל דעה ודעה, נגד כל מעשה ומעשה, עד אשר אוה הכביד את צל הכסף למושב לו, כי הכסף ענה בבעליו אשר עמל ביד חרוצים כי כביר כח לבו וחכמתו לאספו אל ביתו. ואחרי עבור עדן ועדנים שכחו את הנסבה מדוע עטרו בכבוד את האיש אשר בכיר מצא ידו, ויתנו כבוד לכל עשיר אף אם לא עמל בכספו, ועתה הראו לדעת כי בכסף ולא בחכמה ישיג איש כל מאויי לבו, חדלו מתת כבוד לחכמה, והכסף היה למקור כל כבוד ויקר, הכסף יהיה לגבורה, ליושר, לחכמת אלהים, גם לדעת התבל, ועתה לא יפלא עוד בעיניך “אם הכסף יענה את הכל” –

– כן דברת; אך אחת אשאלך עד מתי יהיה הכסף למוקש לחכמי לב?

– הכסף איננו גם עתה למוקש לחכמי־לב, נהפוך הדבר הוא יעיר את האדם לפועל כפים, למחשבת לב, ומי יודע אם יצאו לפֿעולות אדם, בלעדי הכסף, המון מעשים אשר בכל יום ויום חדשים מקרוב יבואו –

– סלח לי אם אומר לך כי לא בנת לרעי, אני אמרתי כי הכסף הוא למוקש לחכמי לב אשר לא בצל הכסף גורלם, כי חכמתם מאפע בעיני נבער מדעת אשר ירום ונשא על מעלות הכסף –

האם ראית טוב מוחלט בתבל? די לך בראותך כי הכסף יעשה טובות רבותּ, ולא תוכל לכנהו עוד בּשם מוקש, ואם כי גם רעות מּמנו תצאנה כמו מכל המסבבים אשר היו לפניו, בכל זאת נוכל לחרוץ משפט כי הוא הגדיל לעשות טובות מכל אשר היו לפניו –

– אך עד מתי יהיה הוא המושל יחידי בכל הארץ? ־

– עד אשר יחדלו בני האדם לבקש כבוד בכסף,

– הלא אז יבקשו כבוד בדבר אחר, ויהיה גם בו טוב מעורב ברע אך מתי יחדלו בני האדם לעשות את הכבוד למטרה להם? –

– אז כאשר יחדלו מהיות בני אדם וידמו לבהמות.

– אך הייטב להם אז מעתה כאשר ימשלו לבהמות? –

– זאת לא אדע, כאשר לא אדע אם היו הימים הראשונים אשר בני האדם נמשלו לבהמות טובים מהימים האלה –

הנני רואה כי נלאיתּ דבר ועל כן תענני בקוצר מלין –

על אלה אשר מצאתּי מענה עניתּי, ואת אשר לא אדע נפשי איך אענך? –

– זאת אדע גם אני כי אין לאל ידך לגלות המּסכה הנסוכה על פני העתיד, ולא נביא אלהים אתה להגיד האותיות לאחור. אך חכם עדיף מנביא ועל כן אשאלך לחות דעתך על זה, כי בלי שפק תבוא עת קץ גם לחמדת הכסף כאשר בא הקץ על התּאוות אשר היו לפניה, אך האם יעלה גם הכבוד בתהו כאשר תאבד חמדת הכסף? או בריאה חדשה יברא לו –

יוכל היות אשר בימים הבאים תאבד חמדת הכסף לנצח אם יברא לו הכבוד בריאה חדשה, אך גם היא תהיה מעורבת טוב ברע, כי מבלעדי רע לא תהיה גם הטוב, כי האדם לא ירגיש שום דבר אם לא יראה את ההפך ממנו, והכבוד –הוא הדעת את הטוב ואת הרע, את החיים והמות – יעוררוהו לעבודה לתקן את הרע, אך הרע לא יכלה עד עולמי עד, כי הוא אחוז בהטוב ועל כן לא יכלו גם העצבון והעמל כל עוד אשר ינוח הכבוד בלב האדם, רק אז ירף האדם מעמלו כאשר יעזבנו הכבוד (הוא הדעת), אך אז לא יהיה עוד אדם כי אם ידמה לבהמות, או למלאכי מרום אשר לא ידעו עשות רע וגם היטיב אין אותם, ואם ייטב להם אז מעתה (אם תהיה כזאת) לא יוכל להבין האדם החי בהמצב הזה ודי לנו אם נדבר ונחוה דע על הדברים אשר נראה בעינינו, או אף על אלה אשר חלפו עברו, אך השאירו זכרונם בכתובים, ועל אלה אשר נשגבו מבינתנו נאמר הנסתרות ל"ה אלהינו. –