לא מזמן קראתי ביוגראפיה קצרה של המשורר האנגלי שלי. לפעמים אני אוהב לקרוא ספרים הדנים על חייהם של משוררים, גם אם כתבים אלה אינם מלמדים דבר על שירתם, גם לא יתכן, בעצם, שנוכל להבין מתוך סיפורים אישיים משהו על מהות השירה, כיוון שאת השירה הגדולה מכתיב האל אפולו בכבודו ובעצמו ולדברי השירה משמעויות רבות, כלדברי האוראקל מדלפי.
אחזור למשורר שלי. ובכן, בטרם מת מסתבר שהיה עד לחזיון מוזר. כשלעצמי אין לי מושׂג אם חזיון זה היה ממש או שהיא בדה אותו מליבו, אך לצורך ענייננו אין לכך כל חשיבות. בהיותו באיטליה ובלכתו על שׂפת הים בשעת דמדומים, נעצר שלי לפתע, החוויר וצעק: “אתה רואה, שם! שם!” הידיד שהתלווה אליו לא ראה דבר מלבד גלי ים גועשים “מה אתה רואה?” שאל הידיד את שלי. “הו”, ענה המשורר, “שם, שם, מן הים, יוצא אלי ילד קטן. ראיתי אותו. פניו זוהרים והוא מחייך… עכשיו הוא נעלם”. הילד הזה, לדברי שלי, היה מוכר לו: היה זה בנו של מכר, אשר טבע בים כמה חודשים קודם לכן.
האם באמת ראה המשורר את דמותו של הילד המאושר יוצאת אליו מן הים? אין לנו כל ודאות בקשר לכך, כיוון שידידו לא ראה דבר, (ומסתבר שהחזיון היה שייך אך ורק לשלי, פרטי שלו. ואפילו ראה המשורר את המראה רק בעיני רוחו ואפילו היתה זו המצאה ספרותית, או תוצאה של תהליך כימי אישי, בדומה חזיונות הקדושים המובאים, למשל, בספרו של הנרי ג’ימס “החוויה הדתית” – הרי ברור שלפנינו חזיון מיוחד ואופטימי. וידוע, שזמן קצר אחר מקרה זה טבע המשורר בים בשעת סערה, וגופתו נמצאה כעבור ימים רבים, מונחת על החוף ואכולה בשיני הדגים.
הילד המאושר הזה, שבא מן הים וזרועותיו פתוחות, היה אולי התגלמות השקפת־העולם של המשורר ושל עתיד שירתו בעולם. לכן אין כל משמעות לכך, שיתכן מאוד שחזיון זה, היה פרי דמיונו של המשורר.
בניגוד לשלי, שמותו רומאנטי, מת ידידו הרומאנטי ביירון כמהפכן אמיתי. הוא הלך ליוון להילחם למען המדוכאים: במילים אחרות, למען החופש. הוא האמין בעתידה של האנושות. ביירון היה “פרה־סוקראטי” לפני ניטשה והלך להגשים הלכה למעשׂה את התחיה של התרבות היוונית. הוא עזב את הטרקלינים המהודרים של לונדון, פאריס ורומא, זנח את הנשים היפות שהעריצוהו, כדי להילחם למען רעיון שהיה נשׂגב בעיניו. כמה סופרים יעשו זאת היום? למי איכפת המטרה הצודקת? מי המשוגע המוכן לוותר על נוחיותו הרגעית ולהמר הימור כה רחוק. מי מוכן להילחם למען רעיון מטאפיסי בידיעה ברורה שלא יזכה לשום תמורה מיידית?
*
אדלג על כמה עשׂרות שנים ואגיע לסוף המאה ה־19. כשחושבים על מותו של ואן־גוך מזדעזעים שוב ושוב מן הסיבות שגרמו להתאבדותו. אתה עומד נדהם מול בדיו ואינך מסוגל להבין כיצד סביבתו הטבעית של הצייר היתה יכולה להימצא במצב של עיוורון כה עמוק. מדוע הם התעלמו מעוצמתו? האם היה זה בזדון? מתוך טפשות? מדוע הרעיבו אותו? מדוע נשים לא אהבו אותו? במה היה שונה במראהו החיצוני מפקיד זוטר העובד במס־הכנסה? מדוע שׂשׂו בני זמנו לצלבו באכזריות ולהפכו לקורבן? לאיש מאיתנו אין זכות מוסרית לומר, שעל ואן־גוך היה להמתין, להתאזר בסבלנות, להשלים עם גורלו, שאם היה ממתין ולא ממהר לבקש הכרה, אין ספק, שכעבור כמה שנים היו מגלים אותו וחייו האישיים היו משתפרים. אני משוכנע שלואן־גוך לה היה זמן: הוא מיהר. הוא אץ לדרכו בעל כורחו, כיוון שמתוכו פרצו כוחות אדירים צבעים נפלאים ומטרפים, שדחפו את האמן בעוצמה דמונית אל יעדו האפל.
בניגוד לשלי, אינני חושב שואן־גוך ראה בטרם מת ילדים מחייכים. מותו היה אלים. למעשׂה, האספסוף, אשר כלל את המבקרים ואת בעלי הגלריות של זמנו, הגיש לו בשׂמחה את האקדח והכריחו לפוצץ את מוחו. במילים אחרות, זה היה רצח. האמת היא, שאינני מסוגל להבין, וכנראה לעולם לא אבין, מנין באים כוחות ההרס האיומים המנסים לשסע את האמן לגזרים, כדוגמת אגווה את פנתיאוס בנה. מנין? מחוץ לו? מתוכו? הדעה המקובלת והעממית, שכדי ליצור האמן שותה או לוקח סמים, היא כה אווילית שאין אפילו כוח לצאת חוצץ נגדה. אדגר אלן פו לא כתב שירה בהיותו שיכור, ואף לא ורלין, בודליר ואחרים. היוצרים האלה נמלטו אל זרועות התמנון של האלכוהול כדי להימלט מכוחות ההרס של הפוריות או מהשיכרון הממית והנפלא של המוזות. בשעה ששתו כמויות מופרזות של משקה חריף, אני מניח, שבעצם רצו לשוב ולהיות בני־אדם רגילים, ללא כל התחייבות קוסמית.
במקרים רבים המשורר אינו שולט בחומר אלא נשלט. יש עדויות על כך, שבמצבים השראתיים עוברים דרך המשורר משפטים, מילים, חרוזים, הבחנות מדוייקות, שהוא עצמו אינו מבין את מקורם. רגישותו המופרזת עושה אותו למדיום. דוגמה קלאסית לכך היא גוגול, שכנראה אפילו טמן במו ידיו מכשיר ראדאר סודי באפו המעודן. (על הבעיה הזאת כתב נאבוקוב ספר שלם), כאמור, ככל שרגישותו של המשורר גוברת מתעצם רצונו לברוח מעצמו והופך אותו לחד ותוקפני. בשעה כזאת המשורר מתהלך כסהרורי וחושׂף את עצמו למכות האיומות שהחברה הסובבת אותו מטילה עליו, מכות המביאות בעיקר, השפלה, עלבונות, פגיעות נפשיות ולפעמים גם אלימות פיסית – ומכאן הרצון להתעוררות והכמיהה להיצמד אל הקרקע. לא. אינני מאמין שקיים אדם אשר כתב שורה נבונה אחת בהיותו שיכור או מסומם.
*
אין לי מושׂג מה ערכי כיוצר ואם ישאר ממני זכר. נניח שאני מגלומאן. אבל בעוד מיליון שנה מי יזכרו שהיתה קיימת בכלל אנושות? מי מסוגל לחשוב כל כך רחוק? את התשובה לשאיפותי הנאפוליאוניות יכולתי למצוא רק לעתים רחוקות, כמעט אף פעם במצב הכרתי, ולעיתם נדירות, בשעת שכרות או בחלום והנה מה שהתגלה לנגד עיני: כאילו הייתי באיזה חדר… או בית קפה… ישבתי ודיברתי עם אדם, שהעמיד פני ידיד, וידעתי שהוא זומם נגדי ומוכן בהזדמנות הראשונה לבגוד בי ולתקוע סכין בגבי. לידו עמד ליצן, ליצן רשע: הוא התאפר והכין את עצמו להופעה בידורית ומשעשעת. הייתי חייב לברוח מהם, או להשליך אותם החוצה, אך המקום לא היה בבעלותי: הייתי אורח כמותם וזכויותינו היו שוות. מושׂגים של טוב ורע נראו חסרי כל משמעות במקום הזה. לפתע נכנסו לחדר כמה נערות יפהפיות. הן לבשו שׂמלות ורודות וכחולות, שׂמלות קיציות ואוריריות שלא מן העולם הזה. ידעתי בבירור שאלו המוזות. הן פתחו במחול סוחף ומטורף. הן הקימו אותי הן רקדו לפני ואני רקדתי איתן. הייתי מאושר. צעקתי מתוך חלום ויכולתי לשמוע את קולי בבירור: מוזה! מוזה! מוזה! האושר הזה היה למעלה מכוחותי… חשתי בבירור, שאם אמשיך לחלום ולהימצא בחברתן ולקחת חלק במחולן – אמות. במילים אחרות, היה זה שיכרון חושים קרוב למוות. היה עלי לשוב לחיים, לחיים הממשיים, לחיים הקשים. לאי־ההבנות האיומות. ליפול על הקרקע, לחוש את כאב החבטה. עוד לא הגיע הזמן. הקרב שלי עדיין לא נגמר. ובכוחות אדירים ניתקתי את עצמי מהן והתעוררתי. להיאבק, להחזיק מעמד. לא למות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.