השתתפות בהפגנה פוליטית. הרצון להיות חלק מהמון מוּסת: לא להנהיג אלא להיות מונהג. המרקיז דה־סאד עמד מאחורי הסורגים ב־14 ביולי וזעק לעבר ההמון צמא־הדם: אחים! כאן שוחטים את האסירים! הזעקה שלו היתה היריה הראשונה של המהפיכה. סאד סיים את חייו בשארנטון, ואני גר בתל־אביב.
כעת, בדרך לירושלים, ליד מוצא, אני עומד בצד הדרך, מרים שתי אצבעות ברצון לנצח אוייב בלתי־מובן כמובן, אני גם מנסה להוכיח לעצמי שעדיין אני קיים.
לזוז ממקום למקום. הפסדתי זמן – והחלום אבד. אם אתה לא מציאותי, מוטב שתיסע לסאנטה־קאטרינה להתבודד. שב לך על פיסגת ההר, נקה את המוח, רוקן את הלב, נסה להיות לחלק מן הנוף הקדום: אולי במשך הזמן גם אתה תהיה לפסל מדברי. איזה בדווי יישב עליך ויעשן להנאתו את הנאפאס.
עדיף היה לפליג באניה גדולה כמו ה“טיטאניק”, אך לא דרך הקוטב הצפוני, שם אורבים הקרחונים הקטלניים, אלא בים חם כמו באמבטיה: לשבת ליד הבאר לשתות “קאמפארי” ולהביט דרך החלון הכחול אל האופק האין־סופי. רק אל תיכנס לתוך אותו ארון צר, הנשלח מטבע הדברים אל מימי הנהר השחור, המוביל אותך לתהום שממנה אין חזרה. ואם כבר גזר עליך הגורל אבדון, דאג שיהיה לך לפחות חשבון בנק מנופח, כי גם בעולם הבא לא אוהבים את העניים.
אל תעזוב את המקום הזה ללא קרב.
הנה בא הקטור: פצוע מעל לבינוני מרימון־תבערה שנזרק בכביש החוף בידי המירמידונים. מה יעשה הקטור בחרבו וידיו שׂרופות, והפקידים מהרבנות הראשית דוקרים אותו ללא הרף במחטיהם? הקרב הזה אבוד, הקטור, לך לפסגת ההר ומות שם. שכב על האדמה, שׂא את כאביך ואל תתאונן. הגורל הפך אותך לקורבן, ושם בעמק המלחמה נמשכת. לקחת חלק בקרב אבוד מראש. התגייסת לצבא של מפסידים. לבסוף ומנצחים ירימו עוגן ויפליגו בחזרה והמלך צדקיהו יחזה שוב ושוב בילדיה הנשחטים לנגד עיניו.
הזנאים משוטטים בעיר העתיקה ומחפשׂים טרף, על גב ידה של בת־שבע שלוש נקודות כחולות, והיווניה מאתונה רוקדת על השולחן ואומרת “יאסו”. הזנאים טורפים כזאבים את הכבשׂ, שבעל־הבית, “האזרח בעל כורחו” של טדי קולק, בישל בנדיבות למענם. אילו שכן שלום בעיר הזאת, לא היה דוד רואה צורך לכבוש אותה דרך צינורות הביוב.
ושם, במצודה, המנהיג המשיחי מושיט את ידו ומכין לו ולי את ווטרלו.
המהפיכה העברית הזיזה הרים. אני רואה אותה כניסיון דאדאיסטי. רק אחר־כך שבו אלה עם השולחן הערוך המקוצר מתוך רצון להחזירנו אל הגולה. “לכם לא תהיה יותר זכות דיבור”, אומר לי בעל־הבית בבית־הקפה, “עכשיו אנחנו שולטים כאן”.
אז מדוע דרשתם ממנו להתגייס לצבא בן 18? מדוע הולדתי ילדים על האדמה הזאת, אם בחלקי נופלות רק החובות? כיצד עלי לצבוע את פני כדי למצוא חן בעיניכם?
יש הבא אל אשה לבעול אותה ויש החולם על דשא גבוה, או על חולות רכים, ועל נערה בעלת צמה שחורה, ועל אהבה שלא תשוב לעולם. הזמן הבלתי־מוגבל שם לך אמבוש מלוכלך. לעולם לא תשוב להיות בן 17, יושב לך בקולנוע “תמר”, רואה את גרי קופר ב“צהרי היום” ונושק לשפתיה האדומות של מרצדס המרוקאית.
הפוליטיקה היא המפלט של המנוול הצמא לשלטון. כיוון שנרמס בידי מנוולים חזקים ממנו, עכשיו אתה מכין את הנשק שלך וחולם רק לקטול את אלה שקטלו את חייך. עין תחת עין. שן תחת שן.
שם, ליד מוצא, בדרך לירושלים אתה עומד ומפגין בלי להבין בעד מה ונגד מי. אתה נזכר בספר התנ“ך וב”עלובי החיים" של ויקטור הוגו. שם כתוב שאח הורג את אחיו. אתה עומד ומפגין כמחאה על חייך האבודים. המעורבות שלך היא אישית. השׂכל אומר לך לשבת בבית, והיצר מורה לך להפגין ולהיות נוכח.
אלפי מכוניות זורמות דרומה. יש המזדהים ויש המקללים. אתה מקלל חזרה בגסות איומה, בשל הנסיון האומר לך, שעל אלימות יש להשיב באלימות.
ושם, במצודה, המנהיג המשיחי מושיט את ידו ומכין לך ולי את ווטרלו.
אתה מפגין למען השלום שלא יבוא, בידיעה ברורה שהדור שלנו ושלהם חייב ללכת.
בשתיים בלילה, ליד רוממה, אתה נדהם מהחוצפה של ה“חאפר” הנוסע לתל־אביב, האומר לך: “אדוני, בגילך לא נאה להסתובב עם כל כך מעט כסף בכיס”.
כשאתה מגיע הביתה, אתה נוסע דרך החשמונאים עד יהודה המכבי. והצימאון למים קרים שׂורף את הגרון היית מוכן לבלוע את אוקיאנוס החיים.
ושם, במצודה, המנהיג המשיחי מושיט את ידו ומכין לך ולי את ווטרלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.