ינואר 🔗
ליד כפר סלמה עננים לבנים, גבוהים מאוד, כמו צמר רך, מסתירים את הירח.
פברואר 🔗
לאשה אלמונית, שראיתי אותה יורדת מאוטובוס מספר חמש באלנבי פינת שדרות רוטשילד: אשה, מבעד לשׂמלתך נודף חום שקשה לי לשׂאת אותו.
מרץ 🔗
אני נשבע שלא אלך עוד לקלפי ולא אבחר באיש. ב־17 במאי לא זכיתי בחישגד של מפעל־הפיס. בוקר טוב, מר לנדאו, אתה החולף כצל בהאדס, שוב ניצחת אותי, יהודי רומני שכמוך.
אפריל 🔗
רבנים, אדמו"רים, תלמידי חכמים, חסידים וחוזרים בתשובה, שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתם.
ספרות דתית. תורנית. מסמר בראש. גולגולת מפוצצת. תכנים ותודעות לאומיות. לאומנות. הטבות. מילגות. משׂכורות שמנות. אהבת המולדת. להיות קבוע בקבר. קופת תגמולים. עזרה סוציאלית. פרחי כהונה רוקדים סביב אליל כנעני.
אל תלך עירום שלוש שנים בירושלים. קנה לך חליפת “בגיר” בצבע תפוז אצל “אדם אנד איב” ב“דיזנגוף סנטר”; אכול ארוחת־צהריים ב“לונדון מיניסטור”: השקע את כספך בבנק־הפועלים: הבניין שלהם יותר יפה מבניין בנק לאומי – הוא מצופה שיש איטלקי מקארארה.
מאי 🔗
לחגוג יום הולדת, שם ברחוב האנקורים. קאמליה מפתה אותך. אתה והיא יורדים למקלט. היא מראה לך ואתה מראה לה. לשוב ולראות אותה בגיל 40, באותו בית ממולך. דמעות בעיניים. ילדות אבודה. אתה זוכר איך היינו משׂחקים מחבואים ואיך היינו מפריעים לפליקס ופילגשו לעשות אהבה? וכשהרוסים הפציצו באתם למקלט שלנו וכשהאמריקאים הפציצו באנו למקלט שלכם.
יוני 🔗
לאלה אשר על המוסיקה. לאלה אשר על הצלילים הגסים, המפלחים ללא הרף את אוזני האומללות. לאלה אשר על אהבת המולדת, המטמטמים את חושי בהצהרות כוזבות ובתשדירי שירות. לאלה אשר על הדת, המדברים בשם אלוהים כאילו נפגשו עמו יום־יום לארוחת הצהריים. לאלה אשר על הטמטום. השולטים על המונים שרק אתמול היו פליטים, לנו במעברות וכעת משׂחקים בלהיטות בבורסה של החיים במטרה אחת בלבד: להפסיד. לאלה המהללים את אטימות הלב והמוח השולטים כאן על הטעם הכללי, ההמוני, הבהמי, האספסופי. לא! לא תצליחו לשבור אותי. אעמוד כסלע. לא תוכלו לפוצץ אותי!
יולי 🔗
לנסוע לטורינו, דרך מוֹדֶנָה. להיעצר שם באלפים. אחר־כך להגיע לרַבֶנָה־גוֹדוֹ, אצל מרי־לואיז. לשבת בגן עם ידידים ועם לאורה, לאכול מרק דגים ישר מרימיני, להיות צעיר ויפה. ללטף פסלים אטרוסקים. כעבור שלושה ימים לנסוע לוונציה דרך גריבאלדי באוטובוס מלא דייגים איטלקים עם נשותיהם השמנות ורוח הרפאים של ג’יוטו. אחר־הצהריים לעבור את התעלות ולהביט בגעגועים לעבר הגגות המוזהבים של ונציה, בוודאות מוחלטת שאתה נוסע מזרחה אבל עוד תשוב לכאן.
אוגוסט 🔗
לשמור עם דרוזי מול קלקיליה מטעם חברת “מקורות” על צינור המים שמניחים אותו פועלים יהודים. עוד לא שחררנו כלום ועדיין אנחנו נאלצים לבנות את הארץ במו ידינו. לרובה שלי שנים קנים, ובלילה במחבוא אני ממתין למסתננים הבאים מירדן לגנוב או למכור נאפאס. אין זמן לפחוד כיוון שעלי להרוויח את לחמי. בלילה, לאור מנורת הלוקס, אני כותב, והדרוזי מביט בתימהון על היהוד המג’נון הזה, שמנסה לפענח ספרים עתיקים ולהסיק מסקנות, במקום לחשוב על סכנות הלילה. אתה לא תוכל להתמיד ולשמור על הקו הזה; מה לך ולפרדסים אלה. – האם לא פגשת דבע מפחיד, שנעמד מולך, ואתה, מהזנחה, היית ללא נשק ויכולת בקלות ליפול טרף לשיניו הרעבות. איזה עיניים אדומות היו לדבע הזה ואיזה חיוך מכוער. אתה לא תרגיש כאן עליונות גזעית מול הדרוזי, חברך לשמירה, כך סח לי המנהל של “סולל בונה”. מחר תעוף העירה, או תיסע לחוץ־לארץ, אבל הדרוזי יישאר כאן. כשאתה חוזר העירה, יותר נכון בורח, הולך רגלי בשמש הלוהטת ללא פרוטה בכיס, בחמסין כבד, היית מוכן למכור את כל הקלאסיקה הרומית בעבור כוס מים צוננים.
ספטמבר 🔗
אתה מפליג דרומה, חוצה את מצרי הבוספורוס, חודר לים השיש. בקרוב תעשן סיגריות אמריקאיות, תשמע בלילה יללות תנים. אתה מאבד עולם מרצונך, בהכרה מלאה, נזרק על הסלעים, מעתה תצטרך ללמוד ללכת לבד. להיות מהגר, לגור באוהל, לנסוע ליפו ולראות את העולים החדשים רוקדים בוגי בוגי בגן־תמר. לך לסלע בבת־ים, שׂחה עמוק בים; המים חמים כאן גם בחורף, ובשבילך זה לא חורף אלא קיץ תמידי. שב עם עיראקים במעברת חולון ושתה איתם קןניאק מאותה כוס לפי מנהגם, אין כאן דלתות ולא קירות ולא חומות – רק ערב רב של בני־אדם, עם הארץ שנאסף במקום הזה ונאמר לו משום מה, שהגיע סוף־סוף למולדת.
אוקטובר 🔗
המיטה חמה. עליך להיפרד. אהבות אלו באות בחטף. כמו גנב בלילה. מהן חודרות ושוברות את החומה שמסביב ללב. העיקר לטוס ולא להפליג. המעבר חייב להיות חד וקיצוני. מלמעלה אפשר לראות אפילו את בודאפשׂט. ככה זה, כשטסים עם חברת־תעופה אוסטרית. המאפרה נשארת לך ביד, הסיגריה שׂורפת לך את האצבעות לזכר אושוויץ. הי, טיפש, מה אתה מתרוצץ כל כך, הבט למעלה, הציפור אינה חיה פוליטית. בניגוד לך היא פועלת בהתאם לטבע, המעגל שלה מושלם. למד ממנה. היא עפה מצפון לדרום ומהדרום לצפון. לפעמים נופלת לתהום כשהיא מזדקנת. אין כאן רחמים, רק חוקים נוקשים. הבט, מטומטם, על הציפור, הבט כמה היא משוחררת, היא אינה מתגעגעת, כמוך. לשלגים. החיפושׂ אחר החום הוא המצב הטבעי שלה.
נובמבר 🔗
מכתב יגיע אליך מרחוק. שם, בבית הסוהר, רק העיניים מדברות. הדבר האיום ביותר הוא להכריח את האדם לחיות בניגוד לרצונו. להשפיל את גאוותו. לא לתת לו לצאת את גבולות מדינתו. להפוך אותו לבורג, כמו ב“זמנים מודרניים”. אחר־כך, מחוסר ברירה, הוא פונה לדת. לותרים למיניהם שולחים אותו למלחמות קודש. הדם נשפך לחינם, והשטן גורף את רווחיו.
דצמבר 🔗
בחלומו ראה גורקי מגפיים ריקים הולכים להם בשלג האינסופי, אבל המטרה שלך היא לשוב ולהיות ילד. להימצא ברחוב שלך, להתעורר בבוקר ולראות הכוֹל לבן. לצאת בשׂמחה לאגם הקפוא ולהתחלק על הקרח ולשיר לעצמך. עכשיו, כשאתה איש מבוגר, למרות המעצורים האיומים, תן מעצמך לאחרים – זאת ישועתך היחידה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.