“קרל מאי מעולם לא היה באמריקה, אף פעם לא ראה אינדיאנים של ממש”.
(אנציקלופדיה בדיוניקה).
מצאתי את עצמי באחד הרחובות של מאנהטן. האזור היה מוכר לי בהחלט. מסתבר שלפני שנה ביקרתי בניו־יורק, אם כי באותה הזדמנות לא הגעתי לרובע זה.
הייתי מאושר. הבנתי שסוף־סוף אני מגשים חלום, לאחר קשיים רבים כל־כך שנערמו לפני הצלחתי להגיע לאמריקה. הרחובות היו ריקים, והעוברים והשבים המעטים מיהרו ליעדם כדרך התושבים הגרים בעיר גדולה, מרחוק יכולתי להבחין בבניין ה“אימפייר סטייט בילדינג”, ומשום מה הוא נראה לי הרבה יותר נמוך מאשר בסרטים.
לא הכרתי איש בעיר הזאת, ולא עלה בדעתי שאני עשׂוי לפגוש מכרים, וגם לא היה איכפת לי לא למצוא ידידים. הייתי נפעם ממראה עיני ומכך ששאיפתי התגשמה.
כאמור, הייתי מתהלך להנאתי ומתבונן בחלונות הראווה העמוסים כל טוב. מבלי לשׂים לב, הגעתי לפתח בניין שנראה כמו בית־חרושת. להפתעתי, יצא מהדלת הראשית זוג שחקנים ישראלים מוכרים לי היטב.
היו אלה רחל ושבתאי, שבעבר הרחוק הספקתי לעבוד איתם על הצגה אחת בתל־אביב.
האמת היא שלא פיללתי לפגוש אותם בניו־יורק ואמרתי בלבי: הישׂראלים האלה מגיעים לכל מקום. חשבתי שהם תיירים כמוני, אך רחל העמידה אותי על טעותי, והסבירה לי שהיא ובן זוגה נמצאים מזמן בניו־יורק והם מנהלים תיאטרון של התנועה הקיבוצית. כדי להוכיח את דבריה, שנראו לי ממש דמיוניים, הזמינו אותי לבוא אחריהם לתוך הבניין. ירדנו במדרגות, ולנגד עיני נתגלה אולם ענק ובמרכזו במה, שנראתה יותר כזירת־איגרוף, ויתכן שאולם זה שימש לפנים מקום למופעי איגרוף.
– זה האולם שלנו, אמרה רחל, כאן אנחנו מתכוננים להציג את המחזות שלנו.
– הקהל יישב עליהן, הוסיף שבתאי.
– אנחנו לא זקוקים לכיסאות, הבט!
ראיתי שעל הריצפה היו פזורות, במרחקים סבירים, ארבע מחצלות גדולות.
– זה נפלא, התלהבתי, ממש נפלא, לאולם הזה אפשר להכניס לפחות ארבע־מאות צופים, זה מוצא חן בעיני, הייתי רוצה להצטרף אליכם.
– אבל אתה אף פעם לא היית בעד התנועה הקיבוצית, צחקה רחל.
– בארץ, אך בניו־יורק לא איכפת לי, העיקר שלעבודה שלי תהיה תהודה בינלאומית.
יצאתי לרחוב והמשכתי לכיוון ה“אמפייר סטיייט בילדינג”. כעבור זמן־מה מצאתי את עצמי בגינה קטנה, משׂוחח עם מכר ערבי מתחת לעץ־שיקמה עתיק־יומין.
הערבי הוציא מהנעל שלו משהו עטוף בנייר מבריק והציע לי ז’וינט.
עישנו ופיטפטנו באדישות מוחלטת. נושׂא שׂיחתנו היה המלחמה האין־סופית, המתחוללת במזרח־התיכון בין הישראלים לבין הערבים. לבסוף הגענו לתמימות־דעים, שלנו לא נוגע הדבר, כיוון ששנינו הצלחנו להינצל מהסבך הזה ולהגיע לניו־יורק.
עזבתי את הערבי ולאחר הז’וינט חשתי שעיני מבריקות. ליד בניין ה“אמפייר סטייט בילדינג” פגשתי כושית חמודה, שהציעה לי ללכת עימה למועדון־ג’ז. הסתבר שהיתה זו זמרת שרצתה לשיר למעני להיטים שבאופנה. סרבתי בנימוס, ובמקום להיכנס לגורד־השחקים חזרתי לנמל מבלי להבין מדוע.
הגעתי לאוניה, ושאלתי את רב־החובל מתי נפליג.
– אין לי מושׂג, ענה, אתה לא רואה שערפל כבד עוטף את האוקיאנוס, ובגללו לא נוכל לראות יותר את פסל החרות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.