שבת.
נוסעים לירושלים מתל־אביב, משמע חילול הקודש.
ריצ’רד לב־הארי ראה את עיר־דוד מרחוק אך לא חדר אליה.
אנחנו לא צלבנים ולא באנו לכבוש, עינים סקרניות לנו והתקציב הוא של התיאטרון הלאומי. לפני החומה, חמור בן שלושת אלפים שנה, נושׂא על גבו שמונה שׂקי זבל, וערבי, הנראה כמו טורקי, מוביל אותו לשער יפו.
סילבי, ויקטור ואנכי אחריהם
חייבים להתחיל את הסיבוב אצל הארמני, אבל סגור. במכולת הסמוכה, בשעה שאנו שותים יין, ויקטור במתאהב בילדה ארמנית בת 10. היופי שלה, הוא אומר, עוצר את נשימתי.
אני מוביל אותם לכיווּן הכותל דרך השוק.
העתיקה פצע פתוח.
העתיקה מסריחה מאפוקאליפסה.
מוכרים כאן את הכול – גם את חייך – והחיילים הישׂראלים החמושים היטב מזכירים לי שכל רגע אני עלול לחטוף סכין בגב.
ריח של שתן, ואפילו אני מבחין בחבר־כנסת מהליכוד. כנראה שבא לבדוק אם הועתקו נכסיו, הלילה, לרבת־עמון.
ילד ערבי בן שמונה עומד על כסא גבוה, זריז מאין כמוהו, מוכר פול חם ביעילות של אדם מבוגר ועוטף אותו בניירות של י.ב.מ.
אביו לידו, מוכר אותה סחורה ונותן ללקוחות ביד נדיבה, אך הילד קמצן, רק חופן קטן של פול, רק חופן קטן. מה לעשׂות. זה הדור החדש, דור השמונים, ה’תשמ"ד בפתח. בררר…. מה מחכה לנו…
סילבי, שגילמה פעם תפקיד של זונה בבלית ב“אספאס קארדן”. מעשנת כאן בעתיקה עשׂב מרוקאני: שלשום עזבה מיטה חמה מריח ערבי; מדברת שׂמאל, אוכלת ימין ולהוטה לקנות מזכרות כאילו ירושלים היא שוק הפשפשים של “פורט דה קליני־אקור”.
מה לירמיהו ולטינופת הזאת; מקח וממכר של כאפיות, צנון, עתיקות מזוייפות, שמלות רקומות ומעילי כבש.
מה לו ולנו בעצם?
ודמו של זכריה עדיין זורם מתחת לשער האשפות.
סילבי מגלה את הכותל מרחוק ומתחילה לבכות. לפתע הקדֵשה הזאת נהפכת ליהודיה זקנה שרבצה אלפים שנה בגטו.
אני בכיתי כך רק על קבר אמי.
לא לצלם! שבת! לא לצלם! כאן מקום קדוש!
אתה ודאי גוי, פונה לעברי המחטט בארנקים, אחרת הייתה הולך מכופף.
אבל אין כאן תעלות וייתכן שהקרב בגבעת התחמושת לא היה אלא טעות אסטרטגית והקורבנות נפלוּ לשווא. ובעצם אני חושב שבן־גוריון צדק באומרו שהיה עלינו להשמיד את החומה העותומאנית. בן־גוריון היה ללא־ספק אסתטיקון גדול.
הה, נאנח ויקטור הרגיש והעדין. הכיעור הזה כה מושלם עד שבשׂרי כואב, לבי דואב, עוד הלילה אשוב למונפארנאס, עוד הלילה.
ומה חשבת, מר לורקה, שאנו מטיילים בגנים הגאומטריים של לואי ה־14 בורסאי?
החרא הזה הוא שלנו ואנו זקוקים לו למען עצמנו.
תעלה להר־הבית, צועק אלי איש הג"א.
כן, איש הג"א, אני חוטא ואני לוקח עלי גם את החטא של סילבי, וכיצד נוּכל להגיע לעיר הקודש אם לא דרך צינורות הביוב?
שני ערבים מחובקים בבית קפה.
כמו גילגאמש, אומר ויקטור.
הם הומואים.
ומה יש לך נגדם, כועס ויקטור, מה יש לך נגדם. הם לא הומואים, הם פשוט עדינים, מה קרה לך. אני זוכר אותך לפני כמה חדשים ב“ג’אקיס באר־סלוּן”. אדם אחר, שלנו, מנומס, ללא אלימות, מה עשׂו לך הישׂראלים האלה? לאיזו רמה נמוכה הורידו אותך? לאיזה מצב בהמי? מי החיות האלה המעזות להתעלל בך?
בוץ וגשם דק. עולים לכיוון גולגותה, מחפשים את וירידיאנה ובאחת הסמטאות מבחינים לפתע בסוס לבן, יפהפה ומסביבו כחמישה נערים ערבים. עוברים לידם. ליד הסוס, זאטוט בועט בזעם בפח ריק של נפט.
הי, פונה אלי צעיר ערבי, כמה אתה נותן בעד סוס? עשׂרת אלפים? חמשת אלפים? תן כסף והוא שלך, לא יאמן, ממלמל ויקטור, אני יוצא מדעתי, אני רואה כאן נזיר פרנציסקאני.
עלינו להגיע לגיא־בן־הינום, אני רוצה להראות להם את התופת, אך קודם חייבים לבקר בקבר דוד.
הר ציון.
מה קורה כאן? לפני ששת הימים נראה המקום כמו ציור של רמבראנדט, היום כמו תמונת קיטש שמוכרים בתחנה המרכזית. מה עוללו החוזרים בתשובה למלך? הכל נראה כמו בוטיק של יפו העתיקה, כיפות ומגרשי כדור־סל על יד הקבר.
יורדים לתופת. כלב צייתני מנשק ומלקק את פניו של ויקטור. זה בָּלָק, אני צועק, אל תתן לו לגעת בך.
עלינו ליצור גולם כדי שיגן עלינו. שלושתנו רגישים מדי ולא יכול לשאת את התיאטרון המזוייף הזה. מתחילים לאסוף ערמה של עפר, וּויקטור מציע שנשפוך על העפר זרע. אני מתנגד, זו השיטה של פאראצלסוס, בתור יהודי אני מסתפק בקביעתו של פרופסור שלום הטוען שביהדות העיבור הוא מטאפיסי. אני צועק את המילה “אמת” – שום דבר לא קם אך בכל זאת עלי להתיר את הקסם. לכן אני מוסיף עוד צעקה: “מת”:
חוזרים העירה. על הקיר של בית־השימוש הציבורי, מול טעמון, אני רואה את חומייני.
הקנאים האלה, מכל הזרמים ומכל הדתות, מגיע להם פצצת אטום, שתיגמר הטינופת.
לבסוף מגיעים להיכלו של האל בעל, מישהו לוחש לנו באוזן שזה תיאטרון.
בלתי אפשרי, אומרת סילבי. זה נראה כמו מקדש אבן, מה מציגים כאן?
את הדיבוק.
עלינו להוציא אותו.
נערכים לטקסים של מגיה שחורה, של מגיה לבנה.
מסובבים את המקדש האלילי הזה לפחות שבע פעמים, מגלים את הלא־מודע שלנו במשׂחקי אמת.
מפעילים כוח ודמונים, תום וחטא, תשוקה ושׂנאה, יאוש קודר ותקוה זוהרת, ופתאום המקדש הזה פוער את פיו ומתחיל להקיא משהו מוצק. זה קרטון, כן, כמות עצומה של קרטון. ואנחנו מתחילים להבין את המשמעות, את הדיבוק הזה אי אפשר להוציא, הדיבוק הזה הוא מקרטון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.