השׂטן, לבוש גלימה ירוקה ופניו רעולים בכאפייה, אץ לו בחופזה ברחוב דיזנגוף. השעה היא חמש לפנות ערב.
אלאן גינזברג וּולט ויטמן בסופרמרקט הגדול מתענגים על ערימת האבטיחים ומציצים מדי פעם לראות כיצד פדריקו גארסיה לורקה מכין את עצמו למוות מול כיתת היורים הפאשיסטית בחצר עזובה ליד מאלאגה. כשמוחו של המשורר יפוצץ והדם ישטוף את עיניו השחורות, עיני צועני ספרדי, הקוקסינלים שליד הדראגסטור של סן ז’רמן דה־פרה יזעקו מחדש ללא אניה וללא רב חובל; “האל פאן מת שנית”; כן, האל פאן שוב מת כאן, באגן הים־התיכון.
אך, אלוהים, רק אתה ידעת עד כמה מחשבתי רחוקה מאלה המחפשׂים רקדני פלמנקו שגופם מקועקע, או מאלה המעריצים אלימות לשם אלימות ומאנשי העולם התחתון המזריקים לעצמם מדי בוקר שחור או לבן, או אלה המערבבים את שני היסודות גם יחד.
השׂטן הירוק הזה, שאולי הוא אשה, שׂם פעמיו לכיוון גבעתיים. אנשים רצים שם בערב כדי לשמור על כושרם הגופני, כאילו השלום נחת על הארץ הזאת וכאילו אנחנו אדונים על החומר. איש לא זורק כיום את השׂעיר לעזאזל בגיא בן־הינום, אך אנחנו, תושבי הארץ הזאת, נותנים את קורבן התמיד מדמנו. הטקס הוא ממלכתי ומוקיון רשע מנצח עליו.
אלוהים, רק אתה יודע שהבדחנות הזאת גובלת בפשע. כשהאור כבה לפתע ברחובות אני שומע באימה זעקות ילדים ואמהות, זעקות חיילים ואנשי הג"א לאחר נפילת המטח הראשון של הפצצות. לפתע העם הפרימיטיבי הזה משמיע זעקה תהומית, כאב בלהות הלקוח מספרו של פלאביוס. והשׂטן, העוטף את פניו בכאפייה, ממהר לנסוע לחולון. בבית־הקברות שרים הפועלים הערבים מהשטחים משירי אום כלתום וחופרים קברים בעליזות. משׂכורת טובה משלם לנו היהוד בעד המוות של עצמו. עולים חדשים, ספרדים, ואשכנזים, צאצאי המעברות, על במותיך חלל, מחובקים יחד בקבר אחים. בקולנוע “מגדל”, מציגים סרט אמריקאי בצבעים מיוחדים החודרים לתת־ההכרה. האופנוען ואשתו הבריאה ושלושת ילדיהם באים עם סנדוויצ’ים לראות את המופע, והנקניק שלהם מסריח למרחוק.
וטלוויזיה עדיין אין בארץ, אין ועד מנהל ואין שומרי מוסר בעלי משׂכורות, צמודות לאינדקס. לכאורה, יש במשפחה הזאת משהו מארץ־ישראל העובדת. אני אומר לכאורה, כי למעשׂה הם לא יותר מפרולטריון ריקני, המפגין בעצם נוכחותו שביעות רצון חגיגית ומאוסה. כיום הם גרים בוודאי בווילה או בקוטג' לא רחוק ממולדת, או על־יד אגרובנק, אך מי יודע, שמא נסעו מזמן לקנדה וכעת הם דוברים אנגלית רהוטה.
בשיכון ותיקים התקוה של הונגריה שוכב במיטה ונאנק. אפילו אביגדור המאירי קרא את שיריו בהונגרית ואמר לו שהוא משורר. את חידת הספינקס לא פתר. הוא שוכב בפרוזדור המוביל לחדר, שבו תופרת אמו שמלות לנשים, שבעליהן חברים במפא"י. הוא מצייר באצבעותיו על הקירות את ליאונרדו דה וינצ’י מחדש. מה סיבת הטירוף של האיש אינני יודע. אני שומע את בכיו המר ומשפטים שלמים בהונגרית. והרי אינני מבין את השׂפה הזאת. ואחיו, הלומד איתי בתיכון־ערב כאן בחולון, מבטיח לי ולעצמו שהוא לא יחיה במקום הזה. יסע לאמריקה וייהפך לפסיכולוג.
עליות. עליות נופלות על חופי הארץ הזאת מבעד לענן חם וכבד. אך בלילה, בטרם נטיל עוגן או ניפלט מהאוניה, אנו רואים את הכוכבים הנוצצים ואת השמים המתוקים, שהובטחו לנו על־יד שאטובריאן במסע שלו מפאריס לירושלים. אך בבוקר אנו מובלים במשׂאיות ונזרקים משפחות משפחות על אדמה סלעית, וערבים תושבי המקום מביטים עלינו בתימהון.
הנה הם באים: העיראקים המרוקאים, הרומנים, הפולנים, ההונגרים והפרסים, הבולגרים והתוניסאים, התורכים ואלה שנולדו בסין. הם שוכנים בבדונים, בצריפונים, ובפחונים. הו אמי היקרה, כמה דמעות זלגו מעיניך וכמה בכית כשהפכת להיות העבד של הוותיקים. היה לך בית ולפתע כלום; היתה לך גאווה, ובמקום לקבל אהבה בארצך החדשה, ארץ אבותיך, זכית להשפלה מכאיבה. כעת את שוכבת שם בחולון ואבן פשוטה על קברך. יחד עם נשמות רבות שאבדו בארץ הזאת. לא. אם אמות בארץ הזאת לא ארצה שיקברוני בחולון, רק לא בחולון.
ואתם באמריקה ישבתם שם לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ורק אנחנו, דפוקים עד לשד עצמותינו, הלכנו לצה"ל. נתנו לנו רובים ורימונים ולימדו אותנו ללחוץ על ההדק וכיצד לשחרר את הניצרה. אנחנו הלכנו למלחמות ושקענו בחולות, ומגולגלותינו צמחו תמרים. מליבותינו עצי שקמה ומעינינו קקטוסים הדוקרים את לשוני ואת בשׂרי.
והשׂטן הזה, הלובש גלימה ירוקה ואיננו ערבי או יהודי, אלא שׂטן מגזע אשמדאי, ממהר להגיע לחוף פלמ"חים.
הנה, שם ישנים שלושה חברי תחת כיפת השמים, יענק’לה, נחום ואנוכי. שלושתנו ישנים שם ולכל אחד חלום.
יענק’לה מסטול (הה כמה טוב החשיש הלבנוני לעומת המרוקאי שניתן להשיג בפאריס. אם הייתי מוצא כאן צמיג זרוק, בעיותי הכספיות היו נפתרות לכמה שנים טובות… הה, כמה טוב) חולם כשעיניו פקוחות, צולל למעמקים ומנסה לפענח את חידת הים ולצלם את עקבותיהם של הדגים במים.
נחום רואה בעיני רוחו מאות דמויות הקופצות להן מספרי קומיקס ורודפות אחריו. הן כל כך משונות הדמויות האלו… אכזריות… הן רוצות את מותו של נחום ועליו לברוח… כמה שיותר רחוק… עליו לברוח… נחום נאנק מתוך שנתו כילד ואצבעותיו ננעצות בחול כאילו היה מנסה לחפור מסתור ולהציל את עצמו.
ואנוכי רואה לפתע אלפי צעצועים. המשטח ענקי, הצבע זהב והצעצועים הולכים להם… כן, הצעצועים הולכים מעצמם… זה חזיון מרהיב… תחושה של עונג אופפת אותי, ובחיי, אני מאושר. אחר־כך המצב נהיה בלתי־סביר, כאילו בארץ הזאת קם שלטון חדש, הנעזר בחוקים בלתי־אנושיים שעברו את אחוז החסימה. כל מיני אנשים לבושים מעילים שחורים, בעלי זקנים ועל ראשיהם מגבעות מהמאה ה־16 עוצרים אנשים ברחוב ובודקים להם את תעודת־הזהות. הקלגסים האלה נראים משום מה דתיים, אך זה רק למראית עין; הייתי אומר שזאת למעשה תחפושת ושהופעתם קרקסית למרות שזה לא פורים… הו, רחוקים אנחנו משמחת פורים, רחוקים.
אני מקבל צו פינוי, עלי לעזוב את הארץ הזאת. אני נידון לבלות את שארית חיי במחנה ריכוז מעבר לים. בצו כתוב שעלי להגיע לחיפה בכוחות עצמי. ערבי מהשטחים, או ידיד הגר בכפר טייבה, מביא לי את הצו הנ"ל. אני מסתכל עליו ושוקל בדעתי אם עלי לרצוח אותו או שמא עלי לברוח. לבסוף אני אומר לו: שמע, סע ואני אבוא אחריך, אני יודע שאתה בסך הכול שליח ואינך אחראי אישית לצו הזה. ברור לי שאתה מבצע פקודה, אד דע לך, שלא אהסס להרוג אותך אם תנסה להפריע לי. לא רק אתה אשם במה שקרה, גם אנחנו. השליח פונה לדרכו, ואני מוצא את עצמי לפתע באילת. מזג האוויר יבש, אני שוחה ונזהר לא לדרוך על הקיפודים.
בוא לשארם, אומר לי נער הזהב העובד כעת בתור מציל. שם המים ממש צלולים ואין בכלל גלים, אפשר להרגיש כמו בגן־עדן. דע לך, הוא מוסיף, אני מוכן שיחזירו את תל־אביב, אבל לא את שארם; אני מוכן גם להיות אזרח מצרי ורק לא לעזוב את המקום הזה. והשטן הזה, ההופך להיות יותר ויותר ודאי, לובש ופושט צורות. הוא מזמן הסיר את הכאפייה מעליו וכעת הוא מופיע בתור אשה המעמידה פני סובלת מחלת השכחה ושואלת את העוברים והשבים, היכן רחוב פרץ חיות. השטן הזה מתרוצץ ברחובות תל־אביב ובשבילי הארץ הזאת ומכין בשׂמחה את המלחמה. ואני יושב בחדרי, כותב את השורות האלה ולמרות הגועל והייאוש התוקפים אותי אני אומר לכם: לא עוד! אתם שומעים! דיייי! מטורפים! התעוררו! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד‼‼!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.