

בניתי גולם
גם אני בניתי גולם. זה היה בברלין. הגעתי לשם בליווי קבוצת מדענים מישׂראל. נפגשתי עם ראשי עירית ברלין, מר שיץ, ואדון מכובד זה העמיד לרשותי את חורבות הרייכסטג כדי ליצור את הגולם. בישראל קיבלתי את תכנית הרייכסטאג, ובעזרת אדריכל מוכשר קבעתי בדיוק נמרץ את המקום שבו החלטתי להקים את הגולם על רגליו. עוד בהיותי בארץ נסעתי לעפולה והזמנתי מבית־חרושת לפלאסטיק בלון שקוטרו היה כמאה מטר, ואילו שלטונות ברלין הואילו לספק לנו מיכלי גז המכילים חנקן, כדי להזרים את היסוד הזה לגוף הבלון שעתיד היה לעמוד על רגליו בליבה של גרמניה. הגענו לברלין לפנות ערב, וכשהמטוס נחת על המסלול נדמה היה לי כי רוחו של היינריך פון קלייסט מרחפת מעל האגם ואנזה, אך הנהג הגרמני, הדובר צרפתית, לא מלומדת (ניכר היה שלמד את השפה בשנות הכיבוש, ואכן הודיע לי בגאווה שהוא מתגעגע לזונות של רובע פיגאל הן היו כל כך יפות…) מיהר להסביר לי שבברלין רוחות הרפאים אינן מרחפות מעל פני הקרקע, אלא שוכנות בבטן האדמה, ולכן הרכבת התחתית מפסיקה את פעולתה בדיוק בחצות: פ’ארבוטן מיין ליבר הר! פ’ארבוטן!
למרות העייפות שאחזה בי בגלל הטיסה הארוכה, החלטתי בכל זאת לצאת העירה וניגשתי לדיסקוטק שבקירותיו הצמיד אקווריום ובחורות ערומות צוללות בתוך המים. אתה יכול להביט כאוות נפשך ולראות את ערוותן. הזמנתי בירה וגופי התנענע מעצמו לקצב הדיסקו. בלי לשׂים לב חשתי שיד רטובה אוחזת בידי; נבהלתי. לפני עמד אדם צעיר, בגדיו היו רטובים ופניו נטפו מים כאילו גם הוא צלל לתוך האקווריום. אל תיבהל, אמר, אתה מכיר אותי. שמי פביאן התאבדתי כאן לפני 40 שנה, טבעתי בשעה שרציתי להציל ילד שלמזלו ידע לשׂחות. שמעתי שהגעת לברלין ורציתי לומר לך שלום. אגב, כשתתחילו להעמיד את הגולם אבוא גם אני לעזור לכם. למדתי בהאדס כמה טריקים שיועילו לכם. המאבק ההרסני בין שני היסודות המרכיבים את הקיום ואת היקום נערך גם לאחר המוות. עזבתי את הדיסקוטק והלכתי לישון מעל החומה ולמחרת באו אלי כעשׂרים יפנים חמושים ונסעתי עמם למחסן שבו הפקדתי את הגולם. לאחר שקיבלתי את הבלון, עזרו לי היפנים לסחוב אותו עד חורבות הרייכסטאג ונערכנו תוך דומיה לטקס הקמת הגולם מעל הבונקר הידוע לשמצה. ברגע האחרון הופיעו שני חיילים סובייטיים עם מיכלי חנקן. הם חיברו את הצינור לגוף הגולם ואט אט החלו להזרים את הגז המנפח את החלל הפנימי של הבלון. החנקן שזרם לגוף הגולם החל לנפחו לממדיו המפלצתיים ואנחנו זעקנו ללא הרף רק מלה אחת: אמת! אמת! אמת! אמת! בשעת הטקס יכולנו לשמוע אם הקולות שייכים למפקדת הס.ס. או לקורבנות שנשׂרפו בתאי הגזים. לבסוף עמד הגולם על תילו. זה היה חזיון מחריד, הוא התנשׂא לגובה של מאה מטר ובגלל הרוח העזה שפקדה אותו במרומים, השמיע מין יבבה של מתכת חורקת אשר גרמה לי לצמרמורת חדה.
הייתי ממש על סף ההיסטריה בגלל חריקות אלו שהרסו את עצבי כשלפתע הופיע יושב־ראש הבונדסטאג עם חבית בירה אלזאסית המכוּנה משום מה “געגועים למרחב מחיה” ונתן לי לשתות כדי להרגע. שמעתי לעצתו וכעבור כחצי שעה, מרוב שיכר, התבלבלו חושי ותרדמה קשה נפלה עלי. התעוררתי כעבור זמן מה ליד תחנת המעבר “צ’רלי” ולידי עמד שוטר גרמני שהודיע לי כי שלטונות ברלין החליטו לגרשני לגוש המזרחי כי שיתפתי פעולה עם קבוצות הבאדר־מיינהוף. הייתי המום, לא היה לי כל חשק להיכנס לברלין המזרחית ולא רציתי בשום פנים ואופן לשוב ולחיות תחת משטר סובייטי – אם כי אני צריך להיות אסיר תודה לצבא האדום, מפני שהציל את חיי בהיותי ילד – כי כל חלומי בנעורי היה לראות סרטים אמריקאים, ללעוס מסטיק ולעשן סיגירות1 “קאמל”. מחיתי וטענתי שאין לגרמנים כל זכות לגרשני לחלק המזרחי של העיר מפני שאני נושׂא דרכון ישׂראלי ואם יאונה לי רע אפנה לש.ב. שלנו, אשר ידאג לטפל בכל אלה שהוציאו את הפקודה האוילית נגדי. השוטר הלך לברר את הענין ושב כעבור כמה דקות והתנצל בפני על אי־ההבנה המצערת. מסתבר שהוטל עליו להחזיר קוף מאולף שברח מגן החיות של הגוש המזרחי והסתנן לגן החיות של המערב והוא עצר אותי בטעות ליד הקרויצר.
עוד באותו לילה עזבתי את ברלין ושבתי לישראל. את גופת הגולם, דהיינו בלון הפלאסטיק. מסרתי לראש העיר, מר רבינוביץ. אני מניח שהוא העביר אותו למחסן כלשהו או שמא זרק אותו למזבלה העירונית, יותר לא אבנה גלמים.
חלום הגולם 🔗
גוייסתי לצ.ה.ל לחובה, למרות גילי ונשלחתי למחנה צבאי שהוקם לא מכבר בנגב לאחר הנסיגה מסיני. קבלתי חדרון בתוך צריף והיה עלי לחלקו עם איש צבא־קבע, נטול דרגה, במלים אחרות טוראי פשוט.
דבר זה הפליא אותי, כי מה הטעם לשרת בצבא־קבע ללא דרגות, ואם כבר בגיל שלי, אדם חייב להיות אלוף, אם לא רב־אלוף, אך הסברתי לעצמי שיתכן שהיה מחוסר עבודה ולכן החליט להתגייס לצבא־קבע. לא היה לי ברור מה תפקידי בצבא, אך מסתבר שהוטל עלי ועל איש צבא־הקבע, שמן הסתם היה מפקדי, לסייר במחנה ולבדוק את המטוסים שהוטמנו במחסנים התת־קרקעיים. היה זה זמן מלחמה ומטוסי האויב תקפו אותנו פעמיים ביום, בתשע בבוקר ובצהריים. תפקידנו היה להכניס את המטוסים בזריזות לחניונים התת־קרקעיים ועד מהרה הבנתי כי שכני לחדר ניחן בכוח על־אנושי. ללא כל עזרה, בידיו בלבד, מסוגל היה לגרור מטוסים כבדים ולהסתיר אותם מעין האויב.
בשום פנים ואופן לא ניתן לנו לעזוב את המחנה ואפילו לא קבלנו אפטר לכמה שעות. לא היה לנו לאן ללכת כי בקרבת המקום לא נמצא שום מקום מיושב. היחידים שקבלו חופשה לשבת היו העולים החדשים מרוסיה, שקראנו להם המחלקה הרוסית. היתה בכך הונאה מסוימת כי רובם ככולם היו ממוצא גרוזיני. ראינו בכך אי־צדק, כי גם אנו שאפנו לראות את משפחותינו, אך אף אחד מאתנו לא היה יכול להתווכח עם המג"ד.
בערבים קבלנו חופשה, והמקום היחידי שיכולנו לבלות בו היה השק“ם. כשלעצמי חשתי סלידה מללכת ולהידחק שם בתור כדי לקבל כוס תה, ובדרך־כלל הייתי משוטט במחנה ומתבונן ברקיע ומזין את עיני במיליוני הכוכבים הנראים בבהירות מופלאה באזור זה של המדבר. יום אחד (והאמת שאין לי כל מושׂג כמה זמן שהיתי במחנה זה), אסף אותנו המג”ד, קרא לכמה חיילים, ביניהם אנוכי, ומסר לנו שנבחרנו לסעוד עם הוד רוממותו. האפיפיור הגיע למחנה עם הליקופטר צבאי ואנחנו, כעשׂרים חיילים, הצטרפנו לפמלייתו. הוכנסנו לחדר מרווח והוגשה לנו ארוחה דשנה. אחד החיילים שלנו, שלבש אזרחית, קם וקילל את האפיפיור ואמר שהוא מקווה כי ישׂרף באש הגיהנום. האפיפיור שקודם לכן נראה לבבי ואפילו משעשע, החויר ונתן מיד פקודה להוציא את החצוף מהחדר ולהכניס אתו לחדר המעצר. כמו־כן הורה שלמחרת יקבל החייל 25 מלקות לעיני כל המחנה. פניתי לאפיפיור ובקשתי ממנו רחמים. אמרת לו בערך כך: הוד רוממותך, נכון שהחייל הזה דיבר לא יפה ופגע בסמכותך ואפילו השתמש באיום מחריד שאין לבן־אנוש שליטה עליו, אבל אל תשכח שבחור זה משורר – אני מכיר אותו אישית – כשהיין זורם לו בראש הוא מאבד את השליטה העצמית, אבל בדרך־כלל הוא חייל ממושמע ומעל לכול אמיץ מאוד, אנא, חוס עליו. האפיפיור הקשיב לדברי בתשׂומת לב וענה: אין לך מה לדאוג, לא התכוונתי לממש את איומי. רק רציתי להפחידו. מחר בבוקר אתן הוראה לשחרר אותו מהמעצר, ואני מקווה שהלילה הזה בתא חשוך ומדכא יספיק לו.
כיוון שהיינו מנותקים מהעולם החיצון לא שמענו רדיו ולא קראנו עיתונים, החלטתי יום אחד לברוח ללא רשות לבאר־שבע כדי לצלצל למשפחתי וגם לדעת מה מתרחש בעולם הרחב. תפשׂתי טרמפ והגעתי למרכז העיר ופניתי ישר לקיוסק. קניתי עתון ולאחר שקראתי את הכותרת הראשית קבלתי הלם. מסתבר שעננת גזים מרעילים מתקרבת לכדור הארץ ורוב תושבי תבל נתונים לסכנת כליה ורק קומץ בני־אדם יוכלו להינצל, אם יגיעו תוך שמונה חדשים לעמקי לבלואה ושמפיני, הנמצאים בצרפת. כתוב היה גם שרק הציפורים תוכלנה להינצל כיוון שהן פיתחו לאחרונה מהירות מדהימה המאפשרת להן לטוס מרחק של ארבעת אלפים קילומטרים תוך שש שניות. חזרתי למחנה, נמנעתי מלספר לשאר החיילים את מה שנודע לי והסתובבתי במצב רוח קודר. הבנתי שאם אמשיך לשבת ולשרת בצבא במקום נידח זה, אני צפוי למוות בטוח תוך זמן קצר, אך מצד שני כיצד הייתי יכול לברוח ולהיחשב לעריק בזמן מלחמה כה קשה, חייב הייתי למצוא פתרון ותוך כדי הרהורים קשים ואי־יכולת לפענח את עתידי פקחתי עיני והתעוררתי.
יקיצת הגולם 🔗
ידועה העוּבדה שאחד הגלמים המפורסמים נבנה על־ידי המהר“ל בעיר פראג. הוא שהקימו על רגליו בהשמיעו את המלה “אמת” והוא שהחזיר אותו לתרדמת נצח בהשמיעו את המלה “מת”. האמת היא שגופת הגולם שוכבת לה בעליית־הגג של בית־הכנסת הגדול של פראג מאז שהמהר”ל הותירהּ שם.
ידועה גם העובדה שאיש לא העז לעלות לאותה עלית־גג כדי לראות את הגולם, מלבד רב אחד, שחזר חולה לכל ימי חייו. אפילו הגאולייטר של פראג, היידריך, חשש לראות את הגופה, פן תקום לתחיה ותשמיד את הצבא הגרמני, וגם סטאלין נתן הוראה מפורשת לסוכני הק.ג.ב. לא לנסות לבדוק את המקום.
אבל המעשׂה שאני עתיד לספר לכם התרחש לא מזמן, בשנת 1968, כשהטנקים הרוסיים פלשו לתוך העיר פראג וכבשו אותה ללא התנגדות.
הטנקים נכנסו לעיר עוד בטרם תעלה איילת השחר בפאתי המזרח, ואצבעותיה שחורות. הכבישים רעדו מעוצמת הכובד והרעש, והגולם הישן לו מאות בשנים פקח לפתע את עיניו. במקום שׂררה אפלולית כבדה; הגולם קם בקושי רב על רגליו ובמוחו עברה ללא הרף רק שאלה אחת: מי אני? מי אני? הוא נזכר במלה אחת בלבד, “אמת”, “אמת”, אולי שמי אמת? אמר לעצמו! הרעש של הטנקים נעם לאוזניו כאילו היתה זו נגינה שמימית. הוא ניגש לחלון, פתח אותו וראה את הרחוב שהשחר הספיק להאירו. הנגמשים, הזחלמים, הזלדות והטנקים הכבדים זרמו ללא הרף והגולם הביט על המצעד הזה בתימהון מבלי לדעת מה עליו לעשׂות. חייל סובייטי, שעמד חשׂוף בצריח, הבחין בו והשמיע בו במקום זעקה. הגולם, שקלט את מבטו של השריונר, נבהל וסגר מיד את החלון. איך אני נראה שאל את עצמו, אני יודע שאני אמת, אבל מדוע נבהל היצור ההוא כל־כך. הוא נגע בפניו אך לתדהמתו נוכח שמסיכה מכסה אותן. השאלה כיצד הוא נראה ניקרה במוחו ללא לאות ותוך הליכה עצבנית, אך כבדה, נתקל בלי משׂים בראי גדול שכיסה קיר שלם. כעת יכול היה להתבונן בעצמו. כשראה את דמותו נשקפת בראי פרץ בצעקה: כמה אני מפלצתי… מי ברא אותי כך? אני יודע שאני אמת אבל לא יתכן שהאמת היא כה איומה. פתאום התאושש וחייך לעצמו, הרי זאת רק מסיכה. אם אסיר אותה מעל פני אראה את האמת, אראה מי אני. הגולם מיהר להסיר את המסיכה אך לחרדתו גילה מסיכה אחרת, הוא הסיר גם אותה אך במקומה מצא אחרת, עתה ניגש כמעט בטרוף והחל להוריד את המסיכות עד שהגיע למסיכה האחרונה. כעת, שינן לעצמו, אראה סוף סוף את האמת, מי אני באמת. בהחלטה מהירה הסיר מעל פניו את המסיכה האחרונה; כשראה את דמותו המהותית פרץ בזעקה איומה; מסתבר שלגולם לא היו פנים כלל אלא אויר וחלל ריק. הגולם נפל על ריצפת עליית הגג ושקע בתרדמה כמעט ניצחית עד ליקיצתו הבאה. ברחובות פראג המשיכו הטנקים להרעים ולהרעיד את הכבישים בתנועתם האין־סופית.
-
כך במקור. צ“ל: סיגריות. הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות