הקדמה    🔗

ברחוב יפת 32 ביפו, בין הרחובות יפת, אבולעפיה, הצורפים, והפנינים, ניצב מתחם גדול ממדים שבחזיתו ניתן עדיין להבחין בשרידי עברו המפואר. סיפור הבית לא היה ידוע, והסברה הייתה כי היה זה בית עשירים ערבי טיפוסי לשלהי התקופה העות’מאנית. חמש דירות בסגנון החלל המרכזי, עם שלושה חלונות קשתיים ומרפסת, בנויות מעל מתחם מסחרי בו היו עשרות חנויות סביב מעבר מרכזי המשמש היום כמסעדת קנדינוף עדות צעיר יהודי, שתושייתו הביאה להצלת העולים ב’בית החלוץ' הסמוך במאורעות תרפ"א, היא שהובילה לזיהוי בעל הבית. ניסל רוזנברג, שהוליך אל בית העולים את הקצין שעצר את הטבח, סיפר כי בדרכם למקום חלפו על פני בית קנדינוף הסמוך וראו את חנויותיו שדודות, וגוויות שרועות ברחוב. יוסף יקותיאלי, מוותיקי תל-אביב ומיוזמי המכביה הראשונה, תאר בזיכרונותיו את המרכבה המפוארת של קנדינוף, רתומה לשני סוסים אבירים, שהוחרמה במהלך מלחמת העולם הראשונה בידי מושל יפו חסן בק, ובה שוטט ברחבי העיר. הבית הוקם בידי יוסף ביי קנדינוף, מעשירי הקהילה הבוכרית בירושלים, שעבר להתגורר ביפו בראשית המאה העשרים.

 

אהרון ויוסף קנדינוף    🔗

אהרון קנדינוף, אביו של יוסף, נולד בבוכרה בשנת 1821, למולה (חכם) משה כואג’ה כלאן (אדון גדול) קנדיל, שהיה ווזיר הכספים בחצר האמיר מוזאפר חאן, שליט בוכרה. הוא שימש כנשיא היהודים ושופטם העליון בתוקף צו ממשלתי. אהרון ירש מאביו את המשרות המכובדות, עד שהלשינו עליו ששיתף פעולה עם הרוסים בניסיונם להשתלט על בוכרה. הוא נאסר, נדון למיתה, ורכושו הוחרם. לאחר שהתברר שהאשמה כוזבת, ביטל האמיר את גזר הדין, אך התנה זאת בכך שיתאסלם.

במשך שש שנים הוחזקו אהרון ומשפחתו כעצירים בארמונם, וניהלו את חייהם כאנוסים: מוסלמים בגלוי, ויהודים בסתר. הוא המשיך לשמש כשר הכספים ויועצו של האמיר, ובתקופת מעצרו נולד בנו יוסף. כשעלה לשלטון אחאת חאן, בן האמיר, שהיה חברו של יוסף לספסל הלימודים, הוא החזיר למשפחה את חרותה המלאה, וחלק מהרכוש הרב שהוחרם בידי אביו.

בשנת 1880 התיר האמיר החדש לאהרון לעלות לירושלים, כעולה רגל מוסלמי, ולהשתטח על קברי הקדושים. בדרכו חזרה לבוכרה נפגש במוסקבה עם בנו יוסף שנשלח לעיר כדי לרכוש עבור האמיר אבנים טובות. השניים החליטו לחזור בגלוי ליהדות, ונתקבלו לראיון אצל הצאר אלכסנדר השלישי, שנעתר לבקשתם להתקבל תחת חסותו כיהודים בארץ ישראל. כהוקרה על הזכויות המיוחדות שהוענקו להם ברוסיה וארצות חסותה, הם שינו את שם משפחתם מקנדיל לקנדינוף.

בשנת 1888 קבלה המשפחה את הסכמת השולטן עבד אל-חמיד השני להשתקע בארץ כנתינים רוסים. מולה אהרון עלה עם אשתו מנג’ידה, ועם ארבעת בניו וארבע בנותיו. הוא הגיע ארצה כשבידו הון עתק של חמישה מיליוני פרנקים זהב, שטיחים יקרים, ואבנים טובות. הוא עסק בסחר אבנים יקרות, והחל ברכישת קרקעות ובניית בתים בירושלים. משפחתו התגוררה ב’ארמון קנדינוף' המפואר שבנה בשכונת הבוכרים, שבמרכזו חצר עם פינות מוצלות ועצי תות ואורן, והייתה נושא לציור של הצייר זרצקי. הסופר יהודה בורלא תאר את בית המשפחה בספרו ‘אשתו השנואה’, בו סיפר על אהרון קנדינוף בדמותו של מולא בנימין גרנוף. הוא מתאר את אולמות הבית הגדולים, מרופדים בשטיחים בוכריים גדולים ומרוהטים בספות נמוכות ורכות, מיטות מצופות נחושת קלל מבהיקה, ומראות ממוסגרות בזהב. בפינות החדרים היו פזורים ארונות גדושים בעתיקות של כסף וזהב יקרי המציאות. בורלא מתאר את המולה הזקן כחמדן בעל יצר, שבנה בית מרחץ בדרך יפו כדי להשקיף על בריכת הנשים. כשנודע הדבר לשלטונות התורכים, הם הורו על סגירת הבית.

בהיותו בן 70 נשא אהרון לאישה את שרה בת ה-12, אותה קיבל כתמורה לגזלה כספית של בן משפחה שנשלח עם אבנים טובות להודו ונעלם. משרה נולדו ניסים וחנה, שספרה בערוב ימיה לעיתונאי שלמה שבא את סיפור חיי אמה. מולה אהרון נפטר בשנת 1909, ולפני מותו רשם בבית הדין השרעי בירושלים הקדש על אדמתו בבאב אל עמוד, למען עניי ויתומי ירושלים. הוא גם רכש נחלת קבורה על הר הזיתים, לו ולבני משפחתו. עם מותו החלו סכסוכים ומריבות בין צאצאיו על חלוקת רכושו הרב ואוצרותיו. הדיהם נשמעים במשפחה עד היום.

יוסף ביי קנדינוף, הבן הבכור, עבר לאחר מות אביו להתגורר בבית שבנה בנווה-צדק, והקים בניינים נוספים גם ביפו ונווה-שלום. הוא התגורר בבית דו-קומתי בפינת הרחובות פינס ושטיין, עם אשתו זליכה ועשרת ילדיהם. בשנת 1912 הגיע שייך אלאיסלם הבוכרי לארץ ישראל, ובידו מתנות יקרות ואגרת מאת חברו האמיר, המזמינה אותו לשוב ולהתגורר בבוכרה. הוא הודה על החסד אך נשאר להתגורר בארץ.

יוסף קיים קשרים עם ראשי השלטון התורכי וסייע רבות לעליית יהודי בוכרה. הוא היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. כשהתקיימו הבחירות ל’מג’לס איד’רה' (מועצה מחוזית) של אזור פתח תקווה, באפריל 1912, הוא הקים אוהל מפואר אליו הגיעו מוכתרי הכפרים הסמוכים כדי לבחור בין המתמודדים: אברהם שפירא, והשייך ביידס משייך מואניס. שפירא הוא שזכה במשרה.

בפברואר 1917 הופצץ בית החרושת של וגנר במושבה הגרמנית ואלהלה. ‘בית קנדינוף’ שניצב בסמוך, נחרב כליל. במכתב לוועד הצירים הציוני פרט יוסף את הנזקים הכספיים שנגרמו בהרס הבית והרכוש. בשנת 1925 נבנה הבית נבנה מחדש, בתכנון האדריכל מגידוביץ, וניצב עד היום ברחוב פינס 35 ומוכר עדיין כ’בית קנדינוף'.

יוסף קנדינוף ניצל את קשריו הטובים עם המושל ג’מאל פחה בדמשק כדי לסייע ליהודי הארץ ולבני עדתו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הרבה לסייע בכספו לארגונים שונים, ובמאי 1923 העלה תרומה של אלף לירות מצריות בנשף שנערך בגימנסיה ‘הרצליה’, לטובת ‘קרן הגאולה’. בראשית חודש זה הונחה גם אבן הפינה ליסודה של ‘שכונת קנדינוף’ בירושלים. יוזם הבנייה היה שמואל, בנו של יוסף, שרכש שטח גדול סמוך לשכונת הבוכרים, “שבו תוסד שכונה חדישה ומרווחת, ומתאימה לכל דרישות הזמן”.

 

נפילתה הכלכלית של המשפחה    🔗

כשזקן יוסף ביי קנדינוף עבר ניהול עסקי המשפחה לידי בנו שמואל ואחיו ניסים. בנוסף לניהול נכסי הנדל"ן, הם יצגו גם את חברת המכוניות והמשאיות ‘מוריס’, ואת חברת הביטוח האנגלית ‘ליברפול ולונדון’. הלוואה שלקחו למינוף בניית השכונה בירושלים, והמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בשנת 1926, הם שהובילו למפולת הכלכלית של המשפחה ולמכירת רכושה הרב.

ביוני 1928 פורסמה בעיתונות הודעת מחלקת ההוצאה לפועל ביפו, ובה פורטו נכסי משפחת קנדינוף המוצעים למכירה פומבית ביפו ותל אביב. היא כללה ארבעה נכסים: בית בן חמישה חדרים ומרתף בתל-אביב; בית בן שלוש קומות וקומת מחסנים ב’נווה-צדק‘; בית בן שלוש קומות ב’נווה-שלום’; ואילו הנכס הגדול והיקר ביותר שהוצע למכירה היה בית ברחוב עג’מי ביפו. על פי תאור הנכס, הוא כלל עשרים ושמונה חנויות בקומת הקרקע, ומעליה חמישה “אפרטמנטים” ובהם סלונים, עשרים ותשעה חדרים, מטבחים ומרפסות.

הרקע לנפילתה הכלכלית של המשפחה ומכירת רכושה מתואר בתיק דיונים משפטיים שהתנהלו בפני בתי המשפט, כדי לעצור את מכירת הנכסים. הדיונים הגיעו עד פתחו של בית המשפט העליון, ולפסיקת נשיאו, מייקל מקדונל. עורך הדין של המשפחה, מרדכי אליעש, פנה בנובמבר 1927 אל המלווה הבריטי יצחק דניאלס ופרס בפניו את השתלשלות האירועים, בניסיון לעצור את הליכי תביעתו. עילתה הייתה הלוואה של עשרת אלפים לירות אנגליות שניתנה ליוסף קנדינוף בשנת 1925, בריבית של למעלה מ-11%. כעירבון מושכנו כל נכסי המשפחה ביפו ותל אביב, על אף ששווים עלה בהרבה על סכום ההלוואה. לטענת עורך הדין, הערכת השווי הייתה נמוכה כדי להימנע מתשלומי מיסים וביטוח גבוהים. לדבריו, הצדדים ובאי כוחם היו מודעים לכך, אך מאחר ובאותם ימים שררו ביניהם יחסי ידידות ואמון ולא נתנו דעתם על ההשלכות.

עורך הדין אליעש פנה במכתב למצפונו ורגשותיו הציוניים של מר דניאלס במטרה שיורה לעורך דינו לעצור את ההליכים. מכירת הנכסים בעיצומו של המשבר הייתה מניבה הכנסה קטנה בהרבה משווי הנכסים, שהוערכו על ידי בית המשפט בעשרים וחמש אלף לירות אנגליות. המשפחה הציעה להעביר את הנכסים לרשותו של דניאלס, בתנאי שלא ימכרו במשך חמש שנים, ותינתן להם זכות ראשונה לרכוש אותם חזרה בתום התקופה. עורך הדין הדגיש כי מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה, תפגע המכירה הפומבית במוניטין הטוב של המשפחה, ובפרי עמלה בארץ במשך למעלה מארבעים שנה.

הפניה הנרגשת לא הניבה תוצאות, וההליכים המשפטיים נמשכו. מיטב עורכי הדין גויסו בניסיון לעצור את הליכי ההוצאה לפועל, וביניהם גם עורך הדין הערבי הידוע אבקריוס ביי. המאבק המשפטי נסב בעיקר על הערכת שוויי הנכסים. לטענת באי כוח המשפחה, הוערך שווי הנכסים על ידי שמאי מטעמם בסכום העולה בהרבה על הערכת שמאי בית המשפט. נשיא בית המשפט העליון שדן בערעור, אפשר למשפחה לנסות ולגייס את כספי החוב. במצוקתם פנו יוסף ושמואל קנדינוף לרב הראשי של תל אביב, בן ציון עוזיאל, בבקשה להלוואה מקרן העיזבון וההקדש של אהרון ואלרו:

“מצבנו הכספי קשה מאד, לכן הננו זקוקים להלוואה של 3500 לא”י למשך שנה בערך, נגד משכנתא של בתינו בתל אביב, בריבית הדרושה מכם".

הרב הראשי הבטיח לנסות ולעזור, אך ניסיון גיוס הכסף ועצירת הליך המכירה הפומבית לא נשא פרי, ובסוף חודש אוקטובר 1928 כתב עורך הדין לשמואל קנדינוף:

“הנני מצטער מאד על שלא עלה בידי ביום שישי לשכנע את בית המשפט לאשר את הפקודה הראשונה של ה' בקר, והנני מקווה כי רווח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, ויעלה בידכם להציל לכל הפחות חלק מרכושכם”.

ארבעת נכסי משפחת קנדינוף, שהוערכו על ידם בסכום העולה על שלושים ושלוש אלף לירות, נמכרו בסופו של דבר בשליש מערכם.

 

תולדות הבית    🔗

מתחם הבתים תועד בידי רשות העתיקות לצרכי שימור, אך תולדותיו לא היו ידועות. בדירות הגדולות והמפוארות היו תקרות מצוירות נפלאות, שצולמו ותועדו לפני מספר שנים. הדירות נמכרו מידי חברת ‘עמידר’, ובמהלך עבודות שיפוץ הגגות שנערכו בהן, נהרסו התקרות המצוירות ונעלמו.

בספר זיכרונותיו ‘פרשת חיי’, מספר יוסף אליהו שלוש על חותנו אהרון מויאל, שהיה בעל רכוש רב. בין השאר מתאר את המגרש הגדול שהיה בבעלותו, מחוץ לחומת העיר המזרחית, לצד דרך עג’מי (רחוב יפת כיום). הוא מספר שעל המגרש הוקמו לימים הבנק העות’מאני, בנקו דה-רומא, משרד מרשם הקרקעות, ובית הדין למקרקעין. מיקומם של השניים האחרונים לא היה ידוע עד לאחרונה. צילומי ‘בית קנדינוף’, שנמצאו בין המסמכים המשפטיים, פותרים את חידת מגרש מויאל. על פי הצילומים שכנו בבית משרד רישום הקרקעות, בית המשפט למקרקעין ובית הדין השרעי, שהתמקמו בקומה השנייה. במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, משנת 1878, היה המגרש עדיין ריק על חפיר חומת העיר. הוא היה ממוקם לצד הדרך שהובילה מפרצת החומה המזרחית אל דרך עזה (רחוב יפת). פרצה רחבה זו, שנפתחה בשנת 1871 לצד ‘השער החדש’ שנפתח שנתיים קודם לכן, אפשרה לראשונה את כניסת הכרכרות לעיר. קומת החנויות הראשונה הוקמה ככל הנראה בראשית שנות השמונים, ומעליה הוסיף יוסף בק קנדינוף את הדירות המפוארות אותן השכיר.

 

אחרית משפחת קנדינוף    🔗

על אף אבדן הנכסים ביפו ותל אביב נותרו בידי המשפחה נכסים בירושלים, וחלק מאוצר התכשיטים ואבני החן שהובאו מבוכרה. יוסף המשיך להתגורר בנווה-שלום עד למאורעות 1936. לאחר שביתו נפגע בידי פורעים, חזרו בני המשפחה לירושלים, והתגוררו בבית שבשכונת הבוכרים. באוגוסט 1941 הגיעו נסיך יוון פיטר ורעייתו אירנה לביקור בירושלים. עיתון ‘פלסטין פוסט’ דיווח על הביקור, ופרסם את צילום המשפחה עם הזוג המלכותי. ב-24 בדצמבר 1942 נפטר יוסף בגיל 76, ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית על הר הזיתים. היא נהרסה בעבודות פיתוח שבוצעו לאחר מלחמת ששת הימים, ולפני מספר שנים נחשפו מצבת יוסף ובני משפחה נוספים בעבודות שיקום שנערכו במקום.

קָדָם קנדינוף, בנו של יוסף, יצא לרוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי להסדיר את נכסי המשפחה שנותרו שם. הוא נסע עם רעייתו ובנו הקטן, ואילו בתו התינוקת נותרה בארץ בטיפול בני משפחה. עם פרוץ המהפכה לא יכולה הייתה המשפחה לעזוב את רוסיה. מאמצי האחים בארץ אפשרו את החזרת הבן אברהם במלאת לו עשר שנים, אך ההורים נותרו ברוסיה. קדם הועסק כמנהל מפעל לכותנה בעיר באקו. במאי 1956, ארבעים ואחת שנה לאחר שעזבו את הארץ, הצליחו בני הזוג לחזור ארצה ולהתאחד עם ילדיהם.

לאחר מות יוסף ביי קנדינוף ביקשו אחיו ניסים ובנו שמואל למנותם כמנהלי עיזבונו, וכמנהלי ההקדש שירש מאביו אהרון. עסקיהם כשלו, והם החלו לעסוק בתיווך מקרקעין וסחר אבנים טובות. בשנת 1963 תבע שמואל להחזיר לידיו את הקרקע עליה הוקם ‘מלון הילטון’, שלטענתו הופקעה מהמשפחה בשנת 1949 לצרכי ציבור, אך תביעתו נדחתה. ‘הקדש מולה אהרון קנדינוף’, אותו ייעד ליתומי ירושלים, נמכר באופן בלתי ברור, על אף האיסור החוקי לעשות זאת. על חלקת קרקע מאחורי תחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים, ממשיכים צאצאי המשפחה להתכתש בבתי המשפט בעצם הימים הללו, בניסיון להציל בדל מרכושם הרב שאבד.

‘בית קנדינוף’ 2012

הבית בשנת 1926

חזית ‘בית קנדינוף’ לרחוב יפת. 2012

החזית לרחוב יפת בשנת 1926

החזית לרחוב הצורפים 2013

החזית לרחוב הצורפים 1926

מציורי התקרות בבית קנדינוף (צילום שי פרקש)