(רשמים ממפקד־העם באַנגליה).

“ויוסף אַף יהוה לחרות בּישראל, ויסת את דוד בּהם, לאמר: לך מנה את ישראל ויהודה”… כּשלשת אלפי שנה עברו מזמן שנענשו אבותינו באותה ספירת־עם. בּמשך הדורות ההם הספּיקו בני־עמנו להסתּגל אל כּל מיני פורענויות שבּעולם, ואפילו לחבּבם; אַך אימת־הספירה עודנה כּחדשה עליהם. השקפתם על טיב הספירה וטיב הסכּנה הכּרוכה בה נשתּנתה בּמדה מרובּה: בּימי־קדם היו מאמינים, כי הספירה חטא היא, הגוררת אַחריה עונש, ובימינו רואים בּה רק סימן רע, סימן לצרה המתרגשת לבוא לעולם; בּימים ההם נחשבה הספירה לסבּת הרע, המקופּל בּה ומתפּתּח מתּוכה בהכרח טבעי, ובזמן הזה נחשבת היא לתוצאַת הרע, הקודם לה ובלתּי־תלוי בה; אָז היתה הספירה מבשרת רעה בּידי־שמים, ועתּה – רעה בּידי־אָדם. אבל, עם שנוי־ההשקפה על טיב הספירה, לא נשתנה יחסם של בּני־עמנו אליה. אותו היחס, שעל־פּיו היה יהוה למסית את דוד בּישראל; אותו היחס, שלאַחר זמן, בּימי ממשלת הרומאים, הוציא את המלה “קנס” מכלל הוראָתה היסודית – הוראַת מפקד – וקבע לה את ההוראָה “פּורענות” בּלבד; – היחס ההוא בּתקפּו עומד: כאָז כּן עתּה, ספירה באָה לעולם – גזירות קשות מתחוללות על ראש “שונאיהם של ישראל”. והממשלה האַנגלית ידעה את נפש פּקודיה, והשתּדלה להמתּיק את ה“גזרה”, כּכל מה שיש בּיכלתּה וברשותה של ממשלה לעשות. בּרובע היהודים מנתה מפקדים יהודים דוקא, אַף חזרה אחרי יהודים החיים בּתוך עמם ויודעים שפת המונו, ואם נזדמנו לה אנשים היודעים גם את לב עמם – מה טוב! “ועד שליחי הקהלות”, שהוא המליץ בּין כּנסת־ישראל שבּאַנגליה לממשלה, תּרגם, לאידית בּלתּי־ברורה ולגרמנית בּרורה, את טופס השאלות, שערכה הממשלה בּאַנגלית; גם הכין המון לבלרים מתנדבים, שיהיו יושבים, בּיום המיועד לכך, בּבתּי־כנסיות וכותבים לכל מבקש את אשר נטל עליו. העתּונות הודיעה וחזרה והודיעה, כּמה שבועות קודם לכן, על אודות “יום הדין” העתיד לבוא, ובארה מה טיבו. בּתּי־הספר העממיים נהפכו ללשכות־ספירה, שבהן היו המורים מלמדים לתינוקות את הלכות הספירה לכל פרטיה ודקדוקיה. כּל זאת – ובכל זאת!…
מזוין בּכל המכשירים, למן הסבּרה רכּה ונוחה עד הטלת קנס של חמש ליטראות בּכסף־המדינה, יצאתי והלכתּי לי אל השכונה שעלתה, על־פּי בחירתי, בּחלקי – קן לעניות וכל הנלווה אליה. “וכל בּניך למודי ה' " – בּודאי קראו רובּם כּכולם משהו על־דבר הספירה; לכל־הפחות, לא יהיה השם “ספירה” זר להם. חזרתּי ג' פּעמים על הפּסוק הלז – ונגשתּי אל הבּית הראשון. – בּי, גברתּי, מפקד־העם! – לא היום, לך ושוב. אני מסביר לה, שהענין נחוץ ואינו סובל דחיה; אַך לשוא: אין לה צורך בּזה. אני מנסה לעורר בּה את חוש ה”עסק“: הגליונות ניתּנים בּחנם; אַך גם זה ללא הועיל: מה תרויח בּזה? – אין בּרירה: השם “ממשלה” נשא על שפתי – ולא לשוא! קסם במלה זו, להגבּיר את החורון גם בּפנים שאינם חשודים על האַדמומיות. אחרי טענות רפויות כּנגד “רבּונו של עולם”, המנהג עולמו כּרצונו, נכנעת בּעלת־דיני בּפני הגזירה, ומקבּלת את חלקה בּלוח־השאלות ושאָר “כּתבים”. היש לה שכנים? – כּמובן! את שמותיהם איננה יודעת; רק כּשנה הם גרים אתּה. ועוד: מה לה ולצרה הזאת? אין בּרצונה להכניס ראשה בין שני הרים. יבואו השכנים ויעמדו על שכרם גם הם. ידפּוק מר, בּחזקה, וירדו. אם־על־בּנים יורדות השכנות, לראות בּשלמה הרעש. אני מניח לבעלת־הבּית שתסביר להן את הענין – והולך לי להעיר ולעורר את גרי הבּתּים הסמוכים. בּשובי אני מוצא, כּי אָכן תּלמידה טובה קניתי לי: בּעלת־הבּית מדבּרת על לב שכנותיה כּבת־סמכא גמורה, ומבטלת את כּל חשדיהן – הלא פּיה הוא המדבּר אליהן!… עכשיו, שהן נמצאות בּצבּור, גוברות הנשים על פּחדן ועונות, בּלי דחיות יתירות, על מה שנשאָלות, ויותר משעונות הן שואלות – כּענין ושלא כענין. אבל שאלותיהן מטורפות ותשובותיהן נבערות. האַחת אינה יודעת את שם בּעלה, כּלומר שמו ושם משפחתּו. “מיסטר י’עקבּס” שמו; היינו – אחרים קוראים לו “מיסטר י’עקבּס”. היא עצמה קוראת לו – או סתם “מיסטר” או “שלומיאל”. “שלומיאל” כּהלכה: רוב ימיו הוא הולך בּטל מעבודה – לא ברצונו הטוב, חלילה, אלא “כּך”… מכתּבים הם מקבּלים – “אַחת לפורים”. אולי יואיל ה”ג’נטלמן" לסור אל בּיתם בערב, בּשעה שבּעלה שב מן החוץ – הוא בטח יגיד לו את אשר יבקש לדעת… לא, אין בּעלה מאַחר לשוב הבּיתה; בּערבים שאינו קרוא לאספה של אגודת־העזרה־ההדדית, הוא שב בּשעה… כּן, חבר הוא בּאגודה שכּזו, ואפשר ואפשר שעל־גבּי תעודת־החברים ימצא הג’נטלמן את אשר הוא רוצה לדעת; אולם אין היא יודעת התּעודה היכן היא. אַחרת מעוררת שאלה, אם כּדאי לקרוא גם לפלונית־¬אַלמונית, זו הגרה בעלית־הגג. בּעלת־הבּית פּוסקת הלכה שלא כדאי הדבר, וטעמה עמה: מה היא, השכנה הלזו, ומה חייה? בּסך־הכּל נפש אַחת – היא ובנה יחידה. ולא זאת בּלבד, אלא שאַלמנה היא – בּעלה שרוי בּאַמריקה, ובקרוב תּסע אליו, וממילא תעזוב את “מדינת־לונדון” לגמרי. אימתי? – אפילו היום, אם אַך יעשה נס ובעלה ישלח לה להוצאות־הדרך… אני מקפּיד גם על הנפש ה“אַחת”, והקפדה יתירה זו איננה מוצאת חן בעיניה: כּל־כּך למה? וכי העולם צפוי לחורבּן בּלעדי זה? בּינתים נתעורר הרחוב הצר ונתמלא כנופיות הומיות. גברים ונשים מדיינים ומתווכּחים בּדבר שנפל ברחובם; איש־איש משער השערה לפי רוחו. הליצנים שבּהם אומרים: “מעות־חטים!”… והתּמימים חוזרים על המימרא, כּדרכּם, בּאמונה־שלמה. אבל הליצנים בּטלים בּששים של בּעלי כובד־ראש. “אָכן יש עין צופיה ומשגיחה עלינו” – מניעה האַחת ראש: – “בּודקים אַחרינו, לראות אם אנשים כּנים אנחנו”. וחברתּה מבטלת את השערתה של זו; לפי דעתּה, נודף מזה ריח מסים ואַרנוניות. גם בּשנה שעברה בּקרו בביתה שני ג’נטלמנים – לא “משלנו” – ורשמו את כּל הנמצא שם, הכּל כאשר לכּל. נראה לה, שעתידים להכבּיד עליהם את המסים, אַך אין היא חוששת לכך, מפּני שאינה אלא שכנה; ידאַג לזה מי שהבּית שלו… אחד יודע־ועד, שמונים את מספר התּושבים, בכוונה להמעיט את הדחק; כּרוז כּזה שמע מפורש בּבית־הכּנסת, בּשבּת שעברה. אַך עדותו מוזמת על־ידי חות־דעתּו של חברו, המגלה כּי כל הטורח לא בא אלא בשביל “לאַרגן את היהודים”. מתּוך הרצינות, הפּרושה על פּניו, נראה כּי כוון בּזה לדבר־מה; אַך מה הוא הדבר, ומנין נפלה מלה זרה זו לתוך מלונו – כּבשי־דרחמנא הם. ויש מחליטים, או מחליטות, כּי כל הענין אינו אלא המצאָה של “גויים” ריקנים והולכי־בטל: פּשוט, כּלו להם כּל השעשועים, עמדו ובדו להם “ניירות”. ועל סמך זה או אַחר, מסרבת האַחת לקבּל מידי את הגליונות. אין לה צורך בּהם, ואין לה חפץ בּהם; יש לה דאגות אחרות, קודמות לזו: בּעלה הולך בּטל מזמן השביתה, זה ששה חדשים ויותר – ומי יודע עד מתי עוד!… קנס של חמש ליטראות? – אין אימת הקנס על פניה: אַדרבּה, יבואו אל דירתה – מה ימצאו בה? “צרות”! גם אם ימכּרו אותה בעצמה, לא ימצא להם. לדידה – ימכּרוה. אין עבדים בּזמן הזה, ו“לונדון מדינה של בּני־חורין היא”. אולם כּל אלה דעות של יחידים הן; לרחוב בּתור כּלל השקפה אַחרת על הענין, וההשקפה קבועה וברורה: “מה זאת, הכי מונים את בּני־האָדם בּשביל לגרשם שנית?” – פּורץ ומתגלגל קול־פּחדים בּרוסית; והקול קול בּת־יעקב, שבּאָה לפני זמן מועט מגלות־רוסיה, מאַחת הערים אשר מחוץ לתחום. “כּן־כּן, אומרים לגרש אותנו מלונדון” – מודיע האחד בּהחלט. וחברו עונה לעומתו: “פ־ס־ס־ס, מגרשים! יגרשו – יגרשו! מה יש להפסיד עוד? יגרשו – נלך”. הרחוב הלז – ודברי שירה; אך מאליהם עולים דברי המשורר: “אָנה תלך, אָנה תפנה, עם דל, חלכה? – אל אשר יהיה הרוח, שמה נלכה”. לא, לא הרוח, כּי אם הבּשר; כּי לא על הרוח לבדו יחיו בני־ישראל ובנותיו בּזמן הזה. שדי, המן הקברים עלתה הנערה החוורת, אשר כּמו קפאָה בּהציצה אלי מבּעד החרכּים? מדוע זה כּכה נבהלתּ ותּעמדי להגן על הדלת: על כּי “פרנסתך” אסורה מטעם הממשלה? הפּותה, אַל תּפחדי: הממשלה אוסרת והחברה מתּירה. האָמנם תּדמי, כּי נעלמה אַתּ ופרנסתך מעיני השוטר האַנגלי, השוטר האַנגלי אשר אין דבר נסתּר מפּניו? שאלי את שתּי חברותיך האַנגליות־מלידה, שתּי אחיותיך־לבושת, הגרות בּקבר הסמוך לקברך – ותגדנה לך. התפחדנה גם הן? “תּופרות” הן גם שתּיהן – ומי זה יהין להתערב בּעניניהן הפּרטיים! – הן גם ה“כּובסת” הפּולנית, הזרה כמוך, ואשר מלה לא תדע בּשפת האָרץ, חוץ מחרפות אחדות, – הן גם היא גברה בנקל על פּחדה והרימה ראש בּעזות; ואַתּ, מדוע זה תּרעדי ככה, בּת עם מלומד בּיסורים?… הדבר בּרור לכל בּני הרחוב: גזירת־גירוש חדשה בּאָה לעולם. כּכה נשמע בּפירוש, וכך משמע מכּללא. לפלונית אין שכנים; כּלומר, יש לה רק אַחת – אַחת יהודית ואַחת נוצרית. בּת־לויתי המשכּילה, אשר אָמרתּי כי מציאותה, מציאות בּת־חוה, תּשפּיע לטובה על רוח בּני־הרחוב החשדנים, – אינה יכולה להתאַפּק מצחוק. רואָה היא את הצד המגוחך שבּדבריהם, אך אינה רואָה את המעציב שמאחורי המגוחך ואת ההגיון המונח בּיסודו: באמת, רק שכנה אַחת לה, לפלונית – יהודית; כִּי מה לה לנוצרית, ותהא אפילו גרה גרורה, ולגזירות קשות?!… אַלמונית אינה יודעת לבטא בּרור את שם בּעלה; אולם שם בּעלה למה – והוא אַנגלי, כּלומר יהודי יליד־אַנגליה! אָכן יש גם בּרחוב־היהודים בּתּים שאין לפּחד מקום בּלב יושביהם; אַך גרי הבּתּים ההם לא בני־גולה הנם. הנה רצה ילדה אפורת־עינים ואפורת־שער, לבשר לאמה, כי איש דורש לה; וקול רם, גס, שורט ובוטח – כקול האַנגליות מבּנות־ההמון – עונה: מי זה דורש לי? גם מר ריטשרד אינו יודע פּחד. קשה להוציא מלים מפּיו, מפני שאין לשונו נשמעת לו בשעה זו; והחוטם האָדום המשתּרע על פּניו, וריח הכּוהל הנודף מכּל גופו, – שניהם מבארים את הסבּה. במה הוא עוסק? – הוא – שותּף לאָביו בּמלאכתּו. ואָביו בּמה הוא עוסק? – בּ… בּכל מלאכה נקיה – רק בּמלאכה נקיה. בּשעה זו שניהם הולכי־בטל. בּמה הוא מפרנס את אשתּו ובניו? – אשתּו הארורה שכירת־יום; ראויה היא למהלומות, הארורה… אין דרכּו לשתּות אלא באַקראי – לעת מצוא. אולי יואיל ה“טליא” לסור אתּו אל בית־המרזח – קרוב הוא! לא? אין מזל ל… גם מר בּריט מקבּל פּני בּלי פחד. מר בּריט הוא “מר בּריט העגלון – הלא תדע!” שמוע שמע שיש בעולם “ספירה ארורה”, ויודע הוא שחייב אָדם, כּלומר אַנגלי, ל“מלא” גליון עשוי לכך; אולם הוא, “מר בּריט העגלון”, לא למד לכתּוב – בּימיו לא היו “בתּי־ספר ארורים”, דע לך! ולא בו יהיה האָשם, אם לא ימלא את הגליון. אם יואיל ה“סיר” לקבּל על עצמו את העבודה הזאת – מוטב; ואם לאו – – – בּחדרו היחיד של “מר בּריט העגלון” לנו כּמה אורחים בּליל הספירה; אַך, בּשם השד, מה ל“סיר” ולהם, ולמה זה יחקור וידרוש אחרי שמותיהם וכל הנוגע להם?… אשתּו מגדלת שני נערים – זרים ולא בנים. הלומדים הם בּבית־ספר? – מי זה יוכל להגיד? קתּולים הם, דע לך – “קתּולים ארורים”; זהו מה שהנם – וחסל! בּרוך המקום: סוף־כּל־סוף נזדמן לפני גם יהודי אחד שאינו מפחד. אָמנם לפי הדין ראוי לו שיפחד, ומפּני זה העלימו ממני בּראשונה את מציאותו לגמרי; אך פּחד הקנס הוציאהו לאור עולם, אותו ואת “אשתּו” הוא בּן ארבּעים, והיא בּת עשרים; הוא יהודי פולני, והיא אַנגלית־שבּאַנגליות. לראותם אני צריך – ותּרד אלי יפהפיה גאיונה, זקופה וחצופה – תּומר אַנגלי. תּומר, תּומר, מי־זה ומה־זה כּפף קומתך הזקופה? – לא זו העת להגות בּשאלות צדדיות, בּשעה שרבּות עלי השאלות העיקריות, השאלות “מטעם”. אַך תּשובות נכונות לא אקבּל גם על אלה; על הכּל יש להם תּשובה אַחת, קצרה ומכריעה: נתין־אַנגליה הוא. הלה כּבר הספּיק להתאַזרח באַנגליה, ובצלה הוא חוסה ועושה מה שעושה. לא כן אָחי בן־עמי הסמרטוטר, המשתּעל וגונח בּלי־הרף. בּיתו, דהיינו חדרו היחידי, משמש גם מחסן ל“סחורתו” – כּך נקראים בּפיו הסמרטוטים. “יורד” הוא. לפנים היו ימים אחרים, טובים מאלה. אָז היה בּעל מעמד בּשוק – בּ“שוק” הידוע; ועכשיו – הרי היהודי רואה בּעיניו. זה קרוב לשלשים שנה שהוא גר במדינת אַנגליה; בעודנו נער בּא הנה. רק בּן ארבּעים הוא, אַף כּי למראית עין – נו… הכבר נתאַזרח? – לא. החסר דאגות אחרות הוא! רבּות ושונות הן; אבל העיקר הוא – מחלתו, דלקת הסמפונות. לונדון – האַויר לח וקשה לנשימה, בּיחוד בּימות־הגשמים. לוא היתה הפּרנסה מצויה, לכל־הפּחות – פּרנסה או בּריאות. פּרנסה או בּריאות. אָמנם בּדבר הפּרנסה אין לו לזה בּמה להתגאות, כּי לא בן יחיד הוא לפני המקום בּרחוב ההוא. “בּיתו של אָדם הוא מבצרו” – כּלל גדול הוא באַנגליה. אולם בּזכות מִשְרָתִי נפתּחים לפני שערי ה“מבצרים” אשר בּרחוב הלז – ומה קטנים הם, ומה רב מספּר הנפשות הכּלואות בּתוכם. חדר צר ונמוך למשפּחה, חדר צר ונמוך למשפּחה. כּשהמשפּחה קטנה, היא מצרפת לעצמה דייר אחד או שנים; ובשעת־הדחק משתּתּפות שתּי משפּחות בּחדר אחד. פּלונית ושתּי בנותיה, אַלמונית ושלשת בּניה – כּולם בּחדר אחד. הבּעלים נדדו לאַמריקה. – והמשפּחות שאבותיהן לא נדדו למרחקים? הנה משפּחתּו של סנדלר־הרחוב, הוא הסנדלר אשר אָבדו לו גליונות־הספירה פּעמים, כּאשר אָבדו לרבּים מבּני־הרחוב לפניו ולאַחריו. אבי המשפּחה יושב אל האָבנים ומתקן נעל בּלוי; האשה טרודה בּפנה שהוקצעה לכירים; ובו־בחדר, על המטות המזוהמות, מסובּים חמשת בּניהם ובנותיהם ובולעים ארוחתם. הנס של “עומדים צפופים ומשתּחוים רוחים” יוצא בעיני מגדר הנפלא, אחרי בקרי את המאורה ההיא, המשמשת מקלט־יום ומקלט־לילה לשבע נפשות, כולן למעלה מעשרים. בּעלי־מלאכה הם, הבּנים והבּנות? – הן; כּך כּתוב בּפירוש בּלוח־השאלות החדש, השלישי, אשר מלאתי בּשבילם בעצם ידי. נם שני הבּנים גם שלש הבּנות עוסקים בּחייטות. אַך מיודעתי החדשה, המטרונה האַנגלית, אשר לפניה גלויים כּל סודות הרחוב, מנלה לי רז: הבּנות כּולן – – – כּולן – ואַף־על־פּי־כן! בּושת ממלאָה את לבּי. בּושני בּדירה הנקיה והמרווחת, אשר אליה אָשוב אחרי עבודת יומי; בּושני בּבריאות גופי ונפשי; בּושני בבת־לויתי הנאָה, אשר לא נגעה בה טומאת החיים; בּושני בּכל הנאה הנמצא בעולם, בּריחוק מקום מכּאן; קלני מיוצרו של כּל הנאה – אַב־הרחמים שכּכה לו בעולמו. בּבושת אני סר מעל הבית ההוא אל הסמוך לו; אַך – אין מפלט. הנערה אכולת־רקבון, אַל תּבושי מפּני ה“סיר” וה“מיס”, שבאו אל חדרך המזוהם ומצאוך בּרקבונך; לא לך בּושת־הפּנים, כי אם לנו… מול אותם הבּתּים, שנכנסתּי אליהם בּבושת־פּנים ויצאתי מהם בּבושת־פּנים, עומד בּית־ספר עברי, פּרטי. מבּחוץ אין הבּית שונה משאָר חבריו שבּאותו רחוב; אך בּפנים שוררת בּו רוח אַחרת – “השיטה הטבעית”. מה לבני־רחוב זה ולטבעיות?… הס, הנה קול תּינוקות־של־בּית־רבּן עולה באָזנך, ובקול הנך שומע מעין הכחשה לקטרוגו של המשורר, המדמה את העם לחציר יבש. אבל אחרי רגע קט של התפּעלות תּשוב הדאגה ותטרידך: מה יהא סופם של תּינוקות אלה, ולאָן יפנו לכשיגדלו ויעמדו ברשות־עצמם – האם אל אותם הבּתּים שמעבר לרחוב? למיודעתי החדשה, היודעת את הרחוב ואת כּל אשר בּו, אין מציאותו של בּית־ספר זה ידועה כלל. ואילו ידעה, האם היתה הידיעה משנה את משפטה על בּני־רחובה לטובה? מיודעתי החדשה – דם שכּולו תכלת, דם אַנגלי טהור, נוזל בּעורקיה. בּרחוב זה נולדה, וממנו לא נתרחקה למרות השנויים העצומים שחלו בו. זוכרת היא את הרחוב מן הימים הראשונים, הטובים, בּזמן שלא היה בו זכר ל“גרים הללו”… שכנים? – חלילה! בּני־ביתה הם – היא ובעלה, לרבּות חצר מלאָה תרנגולים ותרנגולות, המתהלכים להם בּחשיבות יתירה. היודעים הם, בּעלי־כנף אלה, כּי הם היחידים מבּני־מינם בּכל השכונה הזאת? המתגאים הם בּמעונם, אשר כּולו אומר נקיון וסדר? או אולי אָצלה עליהם גברתּם מגאונה?… בּנים אין לה, למטרונה זו; הילד שהיא מגדלת אתּה, מילדי העברים הוא. תּמוה הדבר? – הן, בּיחוד למראה גאונה – גאונה של בּת עם שוקט ובוטח – ולמשמע משפטה על בּני־רחובה ה“בּוערים בּעם”, הלא הם שכניה המבקשים עצה מפּיה על כל צרה שלא תבוא. אָכן “נתגיירה” האַנגלית הגאיונה, נתגיירה ברוח. “שרה, שרה! לאָן אַתּ הולכת, שרה? עכּבוה נא, עכּבו את שרה!” – הקוראת מלב חם ומלא רחמים היתה האַנגלית הגאיונה, והיא גם שעכּבה את המטורפת מלכת למקום־סכּנה. “הרגעי־נא, שרה; שובי למנוחתך, שרה. התרגשתּ היום בּמקצת. סורי הבּיתה… מטורפת היא וחולת־נכפּה; אתמול תּקפתּה מחלתה בּרחוב הראשי, על פּסי המסילה האלקטרית נפלה. משוטטת ואין משגיח עליה. תּמהתני על בּני־עמך, שאינם שמים לב לה ולשכּמותה; הלא בעלי יכולת הם. חרפּה היא!”… בּקשתּי את שמה של שרה בּגליונות־הספירה, ולא מצאתיה. רבּות הן ה“שרות” שם, אַך חולת־רוח אין בּהן אַף אחת. בּכלל חלק הוא העמוד המוקצע למומים; ובין אלף נפשות, שנרשמו על־ידי, נמצאָה רק אַחת בּעלת־מום. מה הן המסקנות שיגיעו להן חכמי־הספירה על סמך הידיעות ה“מדויקות” האלה? מה מצב הבּריאות בּקן־עוני זה? או מה מספּרם של יודעי קרוא וכתוב בּין אַחי ואחיותי? – היודע בּעלך לחתּום את שמו? – ח־לי־לה! – ואַתּ? – תּודה לך על החלקות. צדקה, כּנראה, המטרונה של הרחוב: “בּוערים בּעם”. אַך בּערותם של רבּים מהם מוטלת בּספק. חשודים הם בּעיני על הידיעה בּספר; ויש רגלים לדבר: – היודעת אַתּ לחתּום שמך? – לא. – אידית? – הן; אבל הכי גם אידית בּכלל לשון? והדין עמה: היהודים יוצאים מן הכּלל בּכל מקום – ובמה טובה השפה מן המדבּרים בּה? – בּעלך מלמד־דרדקי – ואינו יודע לחתּום שמו! – טרוד היה בּאותה שעה. – ואַתּ? חתמי נא אתּ. אחרי השתּמטות בּאמתלות שונות, היא חותמת בּיד רועדת. הסבּה מתבּארת מתּוך דברי שכנתּה, שאינה יראָה לגלות את האמת. גם היא יודעת כּתוב, וגם היא לא חתמה על לוח־השאלות בּעצם ידה. חשוש חששה לדבר: מי יודע לאיזו מטרה ישתּמשו בּחתימת־ידה… לעולם יהא אָדם זהיר מלחתּום על דברים שכּשרותם מוטלת בּספק. אני עובר על התּשובות שבּכתב. רובּן סתומות, בּלתּי־נכונות, או מגוחכות. הרבּה גרם לזה חוסר־הידיעה בּשפת המדינה; חלק מזה היה פרי ההתרשלות הטבעית; והשאָר נעשה בכוונה – לא לשם איזה צורך מיוחד, אלא מתּוך כּפירה בּתועלת הענין כּולו. אני בא ומסיח דאגתי לממונה על ספרי־הפּקודים; אך הוא מנחמני ואומר, שאין להקפּיד על כגון זה, כּי כל זמן שאין למצוא בדבר פּסול על־פּי הדין – כּשר הוא.,,אַל תצדק הרבּה“…
בּמשך השבוע, שעבר מזמן חלוקת הטופסים לקבוצם, שקטו קצת הרוחות; יושבי הרחוב התרגלו אל הענין המוזר והתחילו לדון עליו בּישוב־הדעת. כּמו בראשונה היינו, אני ובת־לויתי, שיחתם ומרכּז־ויכּוחיהם; אַך לזרים לא נחשבנו עוד. הגדולים פּוגשים אותנו בּפנים מסבּירים, שיש בּהם גם מן החנופה גם מהרגשת אַחוה; הקטנים מקיפים אותנו ורוקדים סביבותינו – ואמותיהם אינן גוערות בּהם עוד. נערות פּועלות פּותחות את חלונות בּתי־מלאכתּן ומרמזות: בּחור, סור נא הנה, גם כּאן מוכנים בּשבילך – גליונות. “אַל נא תפסח על בּיתנו!” – מזהירה האַחת בּלשון ובאצבּע. נשים נשואות מתּירות לעצמן לרמז לדברים־שבּצנעה; אחרות גוערות בּהן בּנזיפה על שאינן נזהרות בּלשונן בּפני רווק; ובאות חברותיהן ומקבּלות על עצמן תּפקיד של שדכניות: מכּירות הן, לפי דבריהן, בּבת־לויתי, שאחותי היא. הכּלל: נעשיתי לבן־הרחוב ממש. אבל רק אני, האיש הפּרטי, נעשיתי קרוב להם. הענין עצמו עדיין כּולו מוקשה הוא בּעיניהם. משתּדלים הם להקדים זה את זה בּהשבת הטופסים, ועל פּניהם שפוכה מעין התפּארות: ראה, לא התרשלנו, בּמלוי־חובתנו. אַך בּיחד עם זה נשקפת מעיניהם גם מזמה, כּאומרים: מוטב שנַקדים ונפּטר מעסק זה, הרחוק משכר וקרוב להפסד… בּשעת מסירת הטופסים הם משתּמשים בּהזדמנות שבּאָה לידם ומרצים לפני את קושיותיהם. רבּות הן ושונות הקושיות; ועל הכּל מפליאָם החזיון המוזר, ששלחה אליהם ה”ממשלה" איש יהודי – ויהודי משלהם, “ירוק”. דברים בּגו; הממשלה – נימוקה עמה. אותם לא ירמה איש; לא פתאים־מאמינים הם… אחרי כּכלות הכּל התקרב אלי אחד מבּעלי־דברי בּ“סוד” ולחש על אָזני: בּבקשה ממך – סלח לי על אשר אָנכי א־א־א – אולם רצוני לדעת – בּינינו לבין עצמנו! – אל נא תכחד ממני דבר: מה כּל הענין הזה, ולמה? שמעתּי כּל מה שנאמר בּזה; גם קראתי – הן! אבל אני, רצוני לדעת את האמת, את – את… אַל נא תדחני בּקש, כּי היא לא תועיל. הדעת נותנת, כּי דברים בּגו; ואם לאו הכי, הואל נא ובאר לי בטובך – מה כּל הטורח הזה? מה כּל הטורח הזה? – אָחי, אָחי, שאלה קשה שאַלתּני; שאלה שגם אני, השליח־לדבר, מתחבּט בּפתרונה. מה כּל הטורח הזה? למה הם כּל המספּרים הבּלתּי־נכונים? בשביל מי ומה מענים ומצערים את כּל עיפי־החיים הללו: בּשביל לצאת ידי חובת ה“דין”!? מי זה לץ אַכזרי אשר יקום ויערוך מספּר למתים שוכני־עפר? ובמה הורע כּחם של אלה המתים, שלא זכו עדיין לקבורה, כּי יבואו ויפריעום ממנוחתם? מדוע לא יתּנו גם להם להרקב בּשלום? שאלה קשה שאַלתּני, אָחי ה“בּוער בּעם”. ואַתּם, מתים־חיים, סלחו לי על אשר עזרתּי גם אני לזעזע אתכם מקברותיכם אשר על־פּני האדמה; סלחו לי על הרגיזי אתכם ממנוחתכם ללא צורך וללא תועלת. לא אוסיף עוד! –
לונדון, שלהי דקיטא, תרע“א נדפּס ב”העולם" שנה ה', גליונות ל“ו־ל”ז (תשרי תרע"ב).