המתבּונן בּספרותנו בשנים האַחרונות, יעמוד לפני חזיון האומר: “דרשני”. מקן־צפּור, שהכּל מצפצפים בּו בּחרוזים, נהפכה הספרות בּמשך זמן קצר לקן של נמלים, שהכּנוס הוא עיקר תּכונתו. ספרים חדשים הופיעו בּשנים אלה אַך מעט; ודברים חדשים כּמעט שלא נשמעו כלל. נתחדשו ספרים ישנים, על־ידי הוצאות חדשות ומתוקנות, או על־ידי קבּוץ כּתבים בּודדים ומפוזרים לתוך כּרכים שלמים; ונתחדשו דברים ישנים, על־ידי בירורן, צירופן ולבּונן של כּמה מסגולות בּית־אוצרנו העתּיק. עת־כּנוס היא. אולם הכּנוס פּנים שונים לו. יש כּנוס שהוא בּבחינת מצבה: כּהני־הספרות צופים שעתיד מקדשם להחרב, והרי הם מזדרזים להשאיר לו ולעצמם זכר בּ“ציון לנפש”. יש כּנוס שהוא בּבחינת זכרונות־נעורים: לעת־זקנה, כּשתּש כּחו של אָדם לבקש ולמצוא עונג בּעניני החיים המתהווים, הוא מוצא לו צד־הנאָה בּזכרונות תּענוגיו לפנים, בּעוד כחו עמו. יש כּנוס שהוא בבחינת סך־הכּל: אחרי תקופה של יצירה, שבּלעה את כּל כּחותיו, מביא העם בּחשבּון את אשר רכש, למען יוכל להתענג בּמנוחה על “רווחיו”. ויש כּנוס שהוא בבחינת צידה־לדרך: העם מתכּונן ליצירה חדשה; והואיל שהיצירה רעבתנית וטרדנית היא מטבעה, הוא מצטייד ומתכּונן לקראתה בּמכשירים ובפנאי, למען תּשיג ידו לפרנסה כּשתּגיע שעתה. לאיזה מסוגים הללו שייך הכּנוס האָמור בּספרותנו? – אין זה כּנוס של “שכיב־מרע”: על זה יעיד התּיאָבון המלווהו – דבר שאינו מסימני־המות. גם כּנוס של זקנה אינו: אותות הן מדות הבּטחון והשקידה, שהוא מצוין בּהן. לא יתּכן לאמר, שזהו “סיום”, הבּא מתּוך עיפות: עבודתנו הדלה בּעבר הקרוב אינה כדאית שנבקש אחריה מנוחה; ומיצירתנו בּעבר הרחוק כבר הספּקנו ל“נוח” יותר מדי. הוה אומר: כּנוס זה, כּנוס לשם־הכנה הוא. והשעה שעת־הכּושר היא לכך! כּי כמה מאות שנה – מימי התּחיה בּאיטליה – היה נרדם כּח־היצירה שבּעמנו, מפּאַת היותו מתבּודד בּגיטו, רוחני כּגשמי, ומתפּרנס מחוליתו בּלבד. יצר־החיים אָמנם נתעורר לפני כמאָה וחמשים שנה, ודחף את רוח־האומה שיצא מחוגו הצר ויזדווג ליסודות זרים, אשר על־ידיהם יפרה; אבל בּכח הדחיפה ההיא התרחק הרוח ממקורו והגיע לידי טשטוש־הצורה. לאַחר־זמן נזדעזע יצר־החיים שנית ועורר את רוחנו לתשובה; ועתּה הנה זה שב לעצמותו ולאיתנו גם יחד: אחרי מעשה־ההכנה של דור ההשכּלה, פּרחו הנצנים הספרותיים של דור הלאומיות; ועלינו, בּני הדור הקם, הוטל להכין את הדרוש להבשלת הפּרי. אָמנם צר להודות, כּי אין עבודת־ההכנה שלמה: לעתּים קרובות עולה ופוגמה קולו של ה“עני בּן טובים”, שדי לו בּזכות־אבות בלבד. אולם הקול הנבוב הלז בּטל בקולותיהם המלאים של הפּועלים, הקוראים לעבודה ומתּוך עבודה. ובכּל ניכּרת היא, הכנה זו. היא נראית בּבקורת ירושתנו הרוחנית, המונחת בּיסודו של ה“עתיד” ותופסת מקום הגון בּטובי עתּונינו. היא נראית בהוצאַת הספרים הישנים והקובצים החדשים־וישנים, שמוציאָה “תּושיה”; בּאספת כּתביהם של לילינבּלום, לוינסקי ושטיינבּרג; בּתרגומים של “הזמן”, “תּורגמן” ודומיהם. היא נראית בּעבודתם הפּוריה של בּני ארץ־ישראל; בּין בּמה שהם מפרסמים בתוך האָרץ – כּהוצאַת “קוהלת”, “החנוך”, “מולדת”, “יפת”, “לעם” ופעולתו של לונץ, ובין בּמה שהם שולחים לחוץ־לאָרץ – שרובּו עומד בּמדרגת חומר־לספרות. היא נראית בּהתּרת האגדה העברית מכּבליה הארמיים, וסדורה הנאה על־ידי רבניצקי־בּיאליק; בּנסיון לפדות את כּתבי בּן־עמי ממאסרם הרוסי; בּרכישת כּתביהם של מנדלי ושלום־עליכם, שהיו עד הימים האַחרונים כּבנים־חורגים לעברית. כּל אלה – אם לקט וסדור הם, אם הסבּרתן של דעות ידועות אַך בּלתּי־מפורסמות, אם הכנסת יצירותיהם של זרים לתוך גבולנו, ואם השבת אבדה לבעליה, – אינם בּגדר יצירה חדשה; אבל כּולם מכשירים את הקרקע ליצירה העתידה לבוא. התבוא? – לקויי־הסבלנות, המתאַווים לראות את הבּציר סמוך לנטיעה, ודאי שישפּילו ערכּה של עבודה זו, שפּריה צפון לעתיד־לבוא. אולם מי שרואה את הנולד לא כן ידמה: הוא יודה, אָמנם, כּי יצירה־בפועל אין עדיין לפניו; אבל בּיחד עם זה יכּיר שחבלי־יצירה יש כּאן, והכּרה זו תּביאהו לידי בטחון, שאחרי ה“חבלים” תּבוא היצירה עצמה.
לונדון, אלול תרע“ב. נדפּס ב”הפועל הצעיר" שנח ששית, גיליון כ' (תשרי תרע"ג).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.