י’והן ד. רוקפלר, בּנו של י’והן ד. רוקפלר, הרעיש בּימים האַחרונים את ה“ספּים” של כּתּה נוצרית ידועה, שבּין בּניה הוא נמנה, היא כתּת ה“טובלים” (Baptists). ובשל זה הרעש: – בּראשונה היו אומרים: מים מכניסים את האָדם בּבריתה של הנצרות, בּין על־ידי טבילה, בּין על־ידי זריקה. עד שבּאו ה“טובלים” ושנו: אין הנוצרי מתקדש לדתו אלא על־ידי טבילה. והנה קם “הרב הגאון” י’והן ד., כּטוב לבּו בּמשתּה צבּורי, והורה הלכה, כּי הטבילה, שהיא העיקר המבדיל בין כּתּתו לשאָר כּתּות נוצריות, צריכה להבּטל. ושני טעמים נתן לדבריו: ראשית, לא ניתּנה טבילה מפּי־הגבורה, כּלומר – מפּי אבות הנצרות. ושנית, עתידה מלחמת־עמים זו, שהעולם מתבּוסס בּה בּדמיו, להביא בעקבותיה מהפּכה בּדת, כּמו בשאָר פּנות החיים; ומהפּכה זו תּבטל את המנהגים שנתרוקנו מתּוכנם, כּטבילה, תּמחק את התּחומים המלאכותיים שבּין כּתּה לכתּה, ותעלה את הדת המחודשת – קרי: הדת הנוצרית המחודשת – לאותה מדרגה עליונה, שבּה עמדה בּראשית צמיחתה, בּזמן שהיתה העבודה הדתית בּת־לויתה של כּוונת־הלב, ולא פרי ההרגל בּלבד. הנה כי כן נפגשו בזה הקצוות: י’והן ד. רוקפלר, הרודה בּגופם ונשמתם של אַלפי־אלפים בּני־אָדם, מעבר מזה, ואבותיהם של ה“אביונים”, שהתפּרנסו בּחגבים אשר בּמדבּר־יהודה, מעבר מזה. ומה ענו על זה ראשי הכּתּה הנעלבה? – הנה לפנינו קטע ממאמר אחד, שהופיע בּ“טיימס” הניו־יורקי, כּתוב בּידי איש שאין לחשדו על האיבה לעשירים: “נניח לפי שעה – אומר הכּותב – את ענין הטבילה, כּשהיא לעצמה, וגודל ערכּה לשיטתם של ה”טובלים“. עיקר השאלה הוא: האם נרשה לי’והן ד. רוקפלר, הבּן – כּבוד עשרו בּמקומו מונח! – להשאר בּקהל ה”טובלים" ולהחשב כּחד מן חבריא, בּשעה שהוא כופר בּעיקרי הנצרות? – – – חלילה לי מזלזל בּכבוד מי שהוא, ובפרט בּכבודה של משפּחת רוקפלר, שאני הוגה לה רגשי כבוד והערצה אמתּית, בּגלל מעשי־צדקתה בּכלל ויגיעתה הרבּה לטובת חניכי־הצבא שלנו בּפרט. אולם הענין שלפנינו אינו ענין של דיני־ממונות, ואַף לא של סתם איסור־והיתּר – כּל עולמנו הדתי עומד עליו. זאת ועוד אַחרת: עלינו להזהר בּאנשים צעירים־לימים המתמכּרים ל“רכיבה על המקל”. מקל־הרכיבה של מר רוקפלר הוא – “יד־אַחת”, טרוסט. אָביו השתּמש בּעיקר זה בעסק־הנפט והצליח; ועתּה בּא הבּן להשתּמש בּו בּעסק־הדת. בּרצונו ליסד מעין “טרוסט” דתי של פּרוטסטנטים; ואם בּעד זה נצטרך לשלם בּכמה מעיקרי דתנו, החשובים ויקרים לנו בּיותר – מה בכך! – – – עצתי הנתונה למר רוקפלר היא, כּי בּמקום לעמוד בּתוך מחנה ה“טובלים” ולחתור תּחתּיה חתירה מבּפנים, יצא לו מתּוכה ויתחבּר ל’דתיים החפשים', ששם יכּירו מקומו“. כּך משיבים בּני־חורין. ואָנו? – ישנו בּשיקאגו יהודי אחד, שלא הגיע למדרגתו של רוקפלר לא בעושר ולא בשררה; אולם מן התּקיפים גם הוא, ואת תּקיפותו הראָה כמה פעמים בּעסקנותו הצבּורית, הכּללית והיהודית גם יחד. והאיש זכה לשלשה כתרים: כּתר־נשיאות של ועד־החנוך העירוני, כּתר־נשיאות של מוסד יהודי גדול וחשוב שבּעירו, וכתר סגן־הנשיאות של הפדרציה הציונית המערבית. וכדרך התּקיפים, לא הסתּפּק בּמה שיש לו, אלא קפץ ונטל לעצמו עטרה שאינה הולמתו כל־עיקר, עטרה של מורה־הוראָה בישראל. חזיון זה, של הדיוטות קופצים בּראש, אָמנם אינו חדש בּחיינו, או בּחיים בּכלל, ולא היה כדאי להעמיד לו ציון מיוחד; אולם בּנידון שלפנינו יש גם חידוש, וראוי הוא, איפוא, שירשם לזכּרון. מעשה שהיה כּך היה: אשתּקד התעורר רב ריפורמי אחד – שמואל כּהן – כּנגד המנהג המקובּל בּמדינה, לחוג את “חג־הלידה” בּבתּי־הספר העממיים, וקבל על־זה לפני המשגיח הראשי של בּתּי־הספר שבעיר. אחרי משא־ומתּן אָרוך פּקד המשגיח על המנהלים לבטל אותו מנהג, שיש בּו משום כּפיה דתית על ילדי היהודים, ובפקודתו הטעים, שהחג הלז יסודו דתי וצורה דתית לו, בּעוד שבּתּי־הספר אשר בּמדינות־הבּרית עומדים מחוץ לתחום־הדת. כּך הורה המשגיח, שנוצרי הוא. וכשבּאו דברים לפני נשיא ועד־החנוך, היהודי, פּסק להיתּר; ולא זאת בּלבד, אלא שהוסיף ואָמר, כּי מצוה עלינו לחוג חג זה, מפּני שמנהג “משלוח מנות”, המקובּל בּו, עלול לפתּח בּקרב הילדים את רגש־הצדקה וכל הנלוה עליו. וראיה לדבר, שאָנו קרובים בּזה לשכר ורחוקים מהפסד, הביא מנפשו הוא: כּל ימיו היה מעמיד “אילן” בּביתו, בּין בּבית אָביו בּין בּביתו שלו – ואַף־על־פּי־כן! הדבר קרה, כּאָמור, לפני שנה ויותר, בּחורף שנת תּרע”ז. העתּונות שלהם הציעה את הדברים בּנחת־רוח מיוחדת; בּין העתּונאים המקומיים שלנו נמצאו רק שנים – הרב הנזכּר למעלה בּ“סנטינל”, ואַחריו ליאון זולוטקוף בּ“קוריער” – שיצאו ודרשו את הדבר לגנאי; שאָר בּעלי־העט היהודים גערו בנזיפה בּחבריהם המוחים; וההנהגה הציונית, שה“פּוסק” היה אחד מראשיה, שתקה. פּירושה של השתיקה לא ידענו. סתם שתיקה כּהודאָה דמיא; אולם בּועידה הציונית השנתית, שחלה סמוך לזמן ההוא בּמיניאַפּוליס, לא נזכּר שמו של סגן־הנשיא בּין הנבחרים־מחדש, – ובכן ניתּן מקום לשער, כּי שתיקה זו של ההנהגה הציונית לא היתה כּהודאָה. כּך דנו, ושמחנו על כּי אָנו והנהגתנו נקיים. היעלה על דעת מי שהוא, כּי שמחתנו היתה שמחה־לבטלה?… אם יעלה או לא יעלה – עובדה היא; וועידת ציוני־המערב של השנה תּוכיח: בּועידה זו, שחלה באמצע חודש טבת בּשיקאגו, שב סגן־הנשיא אל כּנו, על־פּי הצעת המנהיגים והסכּמת כּל הצירים. ומכּיון שלא שמענו כּי סגן־הנשיא חזר בּינתים בּתשובה, יש להוציא מזה, כּי ההנהגה הציונית היא ש“חזרה בתשובה”, וקיימה וקבּלה על עצמה ועל תּינוקות־של־בּית־רבּם את חג־הלידה של בּן־האלהים. והנה אין לבוא בטענות על סגן־הנשיא עצמו. ישראל, שכּל ימיו שאַב מבּארות־זרים ועדיין הוא קשור לעמו, ישראל הוא לכל דבר. אם חטא – בּשוגג חטא; והשוגג יש לו כּפּרה. ואלא עם מי יש לבוא בּדין? – עם חבריו בּהנהגה הציונית, שעל־פּיהם נבחר. הם, הלא אי־אפשר לחשבם לשוגגים בּשום אופן, לפי שיש בּיניהם כמה בּעלי תורה ובעלי השכּלה עברית, – ובמה איפוא יכופּר להם? – והן לא מעטים בּיניהם החרדים לקדשי האומה, אם מבּחינה דתית או מבּחינה לאומית, ומכּירים ומודים עם זה, כּי “מצוה” זו, שהחזיקו בה רבּים מבני־ישראל, מורידה את מחזיקיה למ“ט שערי נצרות, – ואיך יישבו הם את ה”דבר והפּוכו“, שהראו לעינינו? – ובין ראשי־ההנהגה יש אחד סופר, העומד על המשמר ונלחם ערב ובוקר וצהרים בּהתבּוללות לצורותיה השונות – בּהתבּוללות השבעה שמצד ימין, ובאחותה הרעבה שמצד שמאל, – ומדוע עצם עיניו הפּעם, בּראותו את האורב בּחדר? והשאלה איננה שאלת העבר בּלבד. היום התּרנו עבודה־זרה זו; ולמחר יבוא אחד מן “העברים בּני דת ישו”, שלא מעטים הם בּעולם, וידון לפנינו לאמר: “רבּותי, אַתּם פותחים שער לדוגלים בּאילן, מכניסים אותם לפני־ולפנים, ומרכּיבים אותם פּרנסים על הצבּור ומנהיגים ציונים; הרחיבו מעט את הפּתח, ויכּנסו אחרים, הדוגלים בּצלב, וישתּתּפו גם הם עמכם בהבאַת־הגואל!” – מה נענה על טענה כזו? הנחזיק גם אָז בּמדת השתיקה, המשתּמעת לשני פנים? או אולי חושבים הם, מנהיגינו, כּי רחוקה הדרך מן ה”אילן" אל ה“צלב”? – אם כּן, אינם אלא טועים. קרובה היא – בּכל אופן לא יותר מימי דור אחד; ואם בּה יוליכונו, נרד לשער החמשים של הנצרות קודם שנגיע לציון.
שיקאנו, י“ט טבת, תרע”ח. נדפּס ב“התורן“ שנה רביעית, גליון ט”ז (שבט תרע"ח).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.