(זכרונות).

כּמוני כּמוהו התבּודדנו בּעבי יער אפּינג – הוא היער, שתּולדותיו הן תּולדות התנגשות חשאית בּין משעבּדים ומשועבּדים ונצחון האַחרונים על הראשונים. שנינו היינו משכּימים ויוצאים עם־שחר, לקבּל פּני שמש בּעודנה בתומתה ולהתיחד שעה קלה עם הבּרכה השלוה, בּטרם נרד לעבודת יום אָרוך בּלונדון המעוננת וההומיה. יום־יום היינו נפגשים על־יד פּגרו של עץ־ענק, אשר בּעודנו חי בּטל רצון יוצרו מפּני רצונו של בּשר־ודם, וגדל בּשכיבה על־פּני המים; בּאופן שאחד מענפיו הגדולים שמש לבעליו מושב, השני – משען לגב, והשלישי – מדרס לרגלי רוכבו. תּדיר היינו מברכים איש את רעהו בּשפה אשר לא ידעו אבותינו ואבות־אבותינו; ומדי פעם בּפעם היינו נפרדים זה מעל זה תּקופי־חלום: אני נשאתי בלבּי חלום בּת־יהודה השבויה, והוא – חלום בּת־הודו הנענה. אני – והוא, עמי – ועמו. עמי – חניך השממה והעוני מעודו: בּמדבּר־ערב עמדה ערשו, יללת־תּנים היתה שירתו, בּשמים בּקש לחמו בשעת רעבון, ואל הסלע נשא עיניו בצמאונו, – וכל נסיונותיו הקשים הועילו רק להגבּיר בּו את אהבת־החיים. “ובחרתּ בּחיים” – זהו יסוד תּורתו. ועמו – מפונק מנוער, טובל בּאור וגווני־גוונים, מושל בּארץ המונה את מיני צמחיה רבבה, ארץ אשר שם הפּנינים והזהב הטוב, – והגיע עד שער מ“ט של בּטול־היש, עד “נירבאנה”. ושנינו נזדמנו יום אחד לכנסית־הגזעים הראשונה – והיחידה – שנועדה בּאוניברסיטה הלונדונית, בּקיץ שנת אלף תּשע־מאות ואַחת־עשרה למנינם, לשם קירוב־רחוקים – “זאבים” ו”כבשים" גם יחד. קוה קוינו, כּי שם תּשמע האנחה הכּבושה של אומותינו הנדכּאות על אוזן שומעת, וכי שם תּוציא האנחה הד מלבּות אחרים, הרוצים ויכולים להשתּתּף עמנו בּצרה. שנינו היינו מן היחסנים שבּקונגרס: בּנים לאומות עתּיקות שיצרו בּשכבר הימים לעצמן ולעולם – ועדיין לא סר כּחן. אַך אני הרגשתּי בּשלשלת־היוחסין שלי בּיותר: הן המקרא “וגר זאב עם כּבש”, שרוחו אספנו אל הבּית הזה, אצלנו נאמר, וממנו ועל־ידי אנשים משלנו נתפּשט בעולם. ולא דברי־נבואָה בלבד; כּל הקונגרס כּולו נוצר בּרוח פּיו של אחד מבּני־עמי, הוא פליכּס אַדלר, והרבּה מכּחו של ישראל הושקע בּהכנתו. אמת הדבר, כּי את העטרה – היא הנשיאות – נחל הלורד וירדיל, ולא הפּרופיסור אַדלר; שם הלורד היה נשא על כּל שפתים, בּעוד שלחכם המסכּן לא שם איש לב, עד שקם אחר העתּונאים ותבע עלבּונו ועלבּון־היושר מאת הקהל כּפוי־הטובה. אמת; אולם על כּגון זה צווחו הצווחים מימות עולם – ואין עונה. אָנו, דיינו שאָנו יודעים ומכירים בּאמת העלובה, ותהי לנו זאת לחצי־נחמה. אמת גם זאת, שכּנגד הפּסוק שלנו, “וגר זאב עם כּבש”, נשמעו שם פּסוקים אחרים, משלהם, שהכילו סתירה מוחלטת לקודם. מלומד גרמני מפורסם, פון־לושן, פּתח בּדרשה מדעית נאָה, שראשיתה רצופה “אנושיות”, וסופה – “הלל הגדול” על האגרוף, הדם והבּרזל. אולם סוף־סוף היתה דעתּו דעת־יחיד. רבּים ראו בדבריו חירוף־וגידוף כּלפּי רוח הקונגרס, ואפילו מחבריו, בּני עמו ואַרצו, ראו צורך בּדבר להודיע, כי אין האַנתּרופּולוג המפורסם מדבּר בּשמה של כּל גרמניה. אמת־נכון גם זה, שבּאותו שבוע ממש פּרצה בּאַפריקה מלחמה בין “אירופּה” ו“אַסיה” – בּין איטליה וטורקיה – ומלחמה שלא היו לה, לכאורה, כּל גורמים “אנושיים”. אַך הן הוסכּם אצלנו זה כבר, שרק הממשלות הן החפצות קרבות, ולא העמים; והקונגרס מה כּי נתלה בו את האָשם? – הלא הוא את שלו עשה – כּי מחה כּנגד חלול־הקודש הלז, כּנגד התפרצות המלחמה בּאותה שעה של עלית־נשמה, שעה שמזרח ומערב, ציר וקו־המשוה נשקו! דברים כּפשוטם! בּעינינו ראינו כּושי “מן הדרום” תּוקע כּף למי שהיה נוגשו; הודי אַדמוני מאיר פּנים לדון ספרדי; חינאי אָדוק־בּמסורת יושב לצד “שליח” נוצרי, כּשבת אַחים. ואַרמיני מורד־בּמלכות חבּק את הטורקי־הצעיר ריזא־טבפיק־בּי ונשק לו לעין כּל. ובכן, ישב שם חברי ההודי ימים אחדים וטעם אחד מששים של ימות־המשיח; עד שהגיע היום הרביעי של הכּנסיה. בּו ביום נשאו ונתנו בּנגעי עמו וארץ־מולדתּו, הנתונה בידי האַנגלים. כּל זמן שחלה התּוכחה על עמים אחרים מן התּקיפים, היו האַנגלים – אַנגלים, כּלומר סבלנים, ונתנו לנדכּאים לשיח מכאובי לבּם; אך בּו ברגע שנהיו הם לנוגעים־בּדבר, בּטלה אצלם המסורת הנאה של סבלנות – וקמו והראו, כּי המה המושלים. אַחת היתה ביניהם, מרת א. בּיזאנט, שצדדה בזכותו של העם המשועבּד, אשר ניטלה ממנו רשות הדבּור גם בּאַרצו גם בּארץ־החופש של האַנגלים, והיתה לו לפּה; ובגלוי־לב של אַנגלית־מלידה הודתה בקהל על העושק והמרוצה הנעשים על־ידי בני־עמה בּארץ הנדכּאָה ההיא, הכּל לשם־שמים ולשם ההתקדמות. אולם אַחינו בני־הודו לא סמכו בעיקר על מליצת־היושר שקמה להם מבּין “אומות העולם”. הם עצמם רצו להשמיע את קולם; וכאשר נגזל מהם חופש־הדבּור, עמדו ונטלו להם את חופש הצעקה. אותו “עכּוב־הקריאָה”, שאנחנו בני־ישראל משתּמשים בּו רק בּינינו לבין עצמנו, שמש אצלם כּלי־זיין בּינם לבין אחרים. ו“עכּוב־הקריאָה” פּעל את פּעולתו: אחרי עבור הבּוקר בּמהומה, מלא הקונגרס, בּעל־כרחו, את דרישתם של ההודים וקבע ישיבה מיוחדת לדין־ודברים שלהם. כּך עשו “מואסי החיים”, שבּאו מעבר לנהר־גוזן לדון עם התּקיפים מהם שעל נהרות־לונדון. ולמחרת היום ההוא נקראו בני־עמי לעמוד בּנסיון. בּבּוקר ההוא עלתה לפני הקונגרס שאלת־היהודים וגזל־משפּטם בּכמה ארצות תּבל, ורוסיה בּראש. ובעת ההיא היה נשיא הקונגרס, הלורד וירדיל, מתכּונן ללכת בּראש שליחות מיוחדת מאַנגליה בּת־החורין לרוסיה של בּית־רומאנוב; ולפיכך רמז הלורד לאחד מעושי־דברו, שיקום ויבקש בּשמו מאת כל הנאספים, כּי לא יתרגשו ביותר בּשעת משא־ומתן זה. הלורד צוה לשתּוק – והקהל שמע לקולו בּרצון. כּל הדרשות הנאות על־דבר “עם הנביאים”, שנשמעו עד אָז מפּי אותם האצילים והאצילות, בּטלו בּכהרף־עין. למרת בּיזאנט לא היתה חברה בּקונגרס; ודממה מעיקה תּקפה את אולם האספה, מן הפּתח ועד הבּמה. ובעלי־הדין עצמם? – יהודים נמצאו באותו קונגרס ובאותו מעמד בּמספר רב, רב ממספּר ההודים. אבל ההודים היו בנים נאמנים לעמם, והיהודים – בּנים חורגים לעמים אחרים. אחד מבּני־יהודה אלה, שלא הספּיק עדיין לנער מעליו את אבק הישיבה ולזקוף קומתו הכּפופה, התפּאר בקולי־קולות, כי פולני גמור הוא וכי על זה גאותו. וכמוהו כּן נשבּעו בני־גזעו ה“רוסים”, ה“רותּינים” וה“בּולגרים” וכל שאר היהודים המתחפּשים לגוייהם. ובשמוע משחקי־במה הללו, כּי הזכּירו בּפניהם את גזע מחצבתּם, פּנו אל הקיר בּחרדת־נפש ומששו את חוטמם, לדעת אם עודנו עלול להכחיש את דבריהם ולגלות את מוצאָם, אם אָין. משרתו של הלורד, אשר הודיע בּשמו את ההודעה המחפּירה, מזרע היהודים היה – ופניו לא חפרו בּדבּרו. לא רחוק ממנו ישב “אבי הקונגרס”, אציל־הרוח פליכּס אַדלר, מוקף אצילי־חרב – ושותק. לפני שעה או שתּים עמד ודרש מעל אותה הבּמה על “ימות המשיח”, כּאחד מבּני־הנביאים; ועתּה, כּאשר נגע הדבר עד עצמו־ובשרו, ניטל ממנו כּח־הדבּור. רוח־הקודש שבּו נתכּווצה בּפחות מנקודה, כּדי לפנות מקום לרוח־העבדות. איש יהודי אַחר, ולא סתם־יהודי, אלא אָדם המחנך רבּנים ומורים לבני־עמו, קם והשמיע קולו; אבל לא למחות כּנגד עוות־הדין בּא, כּי אם להראות עד היכן מגיעה מדת “גודל הנפש” של עבד־נרצע: עלבּון־ישראל כּשהוא לעצמו אינו נוגע – חלילה – ללבּו של זה הרב־הפּרופיסור מסינסינאטי; ואלא מפּני מה נגזלת שנתו? – מפני עלבּון התּרבּות הנוצרית הנהדרה, שזיוה נפגם על־ידי תעלולי עמי־החסד בּישראל; מפּני שיאמרו עליהם, על הנוצרים: כּפויי־טובה הם הללו; רבּם דקרו!… בּכל הקהל הגדול נמצאו רק שלשה או אַרבּעה יהודים שגלו עצמותם בּלי הכנעה. אחד מהם – צולשן – לא עורר שום התנגדות לדבריו, מפני שלא היו מובנים גם ליודעים את השפה הגרמנית על־בּוריה; וכאשר נשאו זנגביל וגאסטר את משאותיהם, לא רצה הקהל לשמוע – מפּחד פּן יבין. הסכסוך עבר בּשלום. גדולי הקונגרס נהנו, כּי לא הגיע הדבר לידי “שערוריה”. ו“העברים אשר לפלשתּים”, שהיו יושבים ומקללים בּלבּם את עמם העקשן בּמיתה־חטופה, שאפו רוח לרווחה, בּראותם כּי לא נגלה עוון מוצאָם. לשמאלי ישב אָז ערבי אחד, ששוחח אתּי באותו בוקר בּענין שיבת־בּנים־לגבולם. עכשיו נתן בּי הלה את עיניו; ונדמה לי, כּי קראתי בהן את הכּנוי האָיום שתּקנו בשבילנו בני־דודנו אלה, המכּירים בּמומינו יותר מאחרים: “ולד אל־מיתה”.

אני – והוא, אַרצי – ואַרצו. אחרי עבור שש שנים ויותר מזמן ש“נתפּרדה חבילה”, שב ועלה לפני זכרון חברי ההודי, אַף כּי בינתים נשתּנה מהלך הענינים מן הקצה אל הקצה. בּעת ההיא היינו שנינו אַחים־לעלבּון, והיום הזה הננו חברים־לששון; אך כּמכּתנו אָז כּן רפואָתנו עתּה, ממקום אחד ובעונה אַחת צמחה לשנינו גם יחד. מה שקלקלו וירדיל וחבריו אָז, בימי השלום, מתקנים בּלפור וחבריו עתּה, בּשעת חירום; ובה בשעה שנפל הדבר בּתפוצות הגולה, כי אַנגליה קבּלה עליה להשיב את אַרצנו השכולה לבניה הנדחים, פּרסם הלורד טשילמספורד, נציב אַנגליה בּהודו, בּשם ממשלתּו, כּי עתידה ארץ־בּרהמה להשתּחרר משעבּוד־זרים, וגורלה ימסר לידי יושביה. איני יודע את מקום חברי ההודי ואת המתרחש בּלבּו בּשעה זו. יתּכן, שאין דעתּו פנויה לעניני עמי, כּשם שאין עסקי עמו הוא תּופסים מקום אצלנו. אבל אני איני יכול להשתּחרר מן ההרהור המטריד, שהתגנב אל לבּי לפני שש שנים וקנן בּו עד היום, ההרהור של “אני והוא”. שר־אומתו ושר־אומתי, שניהם אומרים שירה. הראשון אומר שירה – ויש לו על מה לסמוך: הודו פּורשת זרועותיה – והנה בניה בּחיקה; אבל ציון כּי תקרא לעולליה – מי יענה “הנני”?

שיקאגו, כסלו תרע“ח. נדפּס ב”התורן" שנה רביעית, גליון מ"ד (שבט תרע"ח).