(הרצאָה¹).

בּכל עת שמגיעה אלי קובלנה של אחד השרידים, בּיחוד מן הדרים בּמטרופּולין, על נוול היהדות בּאַמריקה, אני חושד בּו, כּי מרוב טובה הוא נוהם. יושב הוא בּתוך עמו – בּעיר שיש בּה קבּוץ יהודי גדול, גם סביבה עברית קטנה, – ואַף־על־פּי־כן אינו שמח בּחלקו. אולם יעזב־נא לזמן־מה את הקהלה הגדולה, וירד לאַחת העיירות המועטות בּאוכלוסים מישראל, ויראה את הנעשה בה ואת שאינו נעשה בה, – וחדל מבּעוט בּחלקו; ולא מפּני שהקהילה הגדולה בּבחינת ארץ־ישראל היא, אלא משום שהקהלה הקטנה מדבּר־שממה היא מן הבּחינה היהודית. לפני שנה ומשהו נתגלגלתּי לעיירה אַחת שכּזו, והנני להשתּמש בּה ובמה שלמדתּי בּתוכה לציור הענין. בּעת ההיא יצא שם לאור שבועון ישראלי בּשפת המדינה, שרובּו היה מוקדש ל“חדשות צבּוריות” מחייהם הפרטיים של “פּני” העדה – הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, לרבּות מרכּבותיהם; ומיעוטו הוקצע לידיעות מחיי הקהלה המקומית. ובין הידיעות מסוג האַחרון תּפסו מקום בּראש עסקי שתּי אגודות, שמצביונן משתּקפים פּני־הדור. הראשונה היא “אגודת בּנות העברים”.(Y.W.H.A), שכּמותה רבּות האגודות בּמדינות־הבּרית, ואשר בּעיקרן נוסדו מתּוך התחרות בּאגודות הנוצריות, הנקראות בּשם מעין זה (Y.W.C.A). האגודות הנוצריות ראויות לשמן, לפי שכּל פּעולותיהן טבועות בּחותם הנצרות – ולפעמים הנצרות הצרופה. ואחיותינו בּנות־ישראל, בּמה היו הן עוסקות? – בּעיון רב קראתי את המדובּר בּהן בּאותו עתּון. שבוע ראשון הודיעו, כּי בּאספה המוצלחת של האגודה הוכנו שתּים־עשרה תחבּשות וחצי בּשביל צבאות־אַמריקה הנלחמים בּאירופּה, נאכלו שלש פּעמים שתּים־עשרה מנות וחצי של גלידה, והנאספות לא זזו משם עד שיצאו במחולות – בּינן לבין עצמן. שבוע שני לא הספּיקו להכין תּחבּשות וכו', מפּני שדנו כל אותו הערב בּדבר המחולות הצבאיים (העיר מוקפת מחנות של חיילים, ספּנים ומעופפים), שמתכּוננת האגודה לערוך; שבוע שלישי הוחלט לדחות את נשף־המחולות הנאמר, מסבּה שאינה תּלויה בּאגודה, חלילה; שבוע רביעי שב ענין המחולות ועלה על הפּרק; ולסוף נתבּשרנו, כּי – בּעזרת־השם, ובעזרת החיילים והספּנים והמעופפים – עלה הנשף יפה. וכשנסיתי דבּר פּעם אל “בּנות העברים” הללו על־אודות עבודה אַחרת, יהודית ורוחנית, בּהוספה ל“עבודת המלחמה” שלהן, – ענו־לי, מתּוך ריקודים ולעיסת־גומי, כּי שעת־חירום היא השעה, ואין הלב הדואב פּנוי לכל מיני מותרות שהם, כּעבודה רוחנית בּכלל ועבודה יהודית בּפרט. תּעבור שעת־החירום – ונראה. והנה עברה שעת־החירום, כּי נכרתה ברית שביתת־הנשק בּאירופה – וראינו. ימים קשים הגיעו אָז לאגודתנו: חיילים לא נפצעו עוד בּשדות־המערכה שבּחוץ־לאָרץ, והחיילים הנמצאים בּארץ התפּרקו את כּלי־זיינם ושבו איש־איש לעבודתו ולדאגותיו; – והיתה סכּנה צפויה לאותה אגודה שיפּסקו, חס־ושלום, מזונותיה החברתיים. אולם שומר־ישראל לא ינום ולא יישן: אותה שעה הזמין להן הקדוש־בּרוך־הוא, לבנות עם־בּחירו, אַכסניה כשרה לאספותיהן, והוא – בּית־כּנסת אורתּודוכּסי נהדר, העומד ריק ושומם רוב ימות השנה, בּין בּחול בּין בּשבּת; ועמדה להן זכות המקום־הקדוש שתּמצא רפואָה למכּתן. וזה דבר ה“רפואָה”: חיילים בּפועל, הפּנויים למחולות, אָמנם אין עוד בּמספר מספּיק; אבל כּנגד זה מתרבּים החיילים המשוחררים, השבים יום־יום משדות־המערכה, ובשובם לנווהם ולאורח־חייהם הישן, מוצאים לוחמי־החופש הללו שעמום תּחת חיי־סערה. לפיכך מצוה על בּנות־ישראל להנעים את חיי השבים בּכל מה שאפשר, בּיחוד – על־ידי קבּלת־פּנים בּסירינאדות. ובכן הלכה, מדי ערב בּערב, משלחת של בּנותינו – ורק בּנותינו – אל מעונות הגבּורים המשוחררים, וצרה עליהם מבחוץ בּנגינות ובשירי־אהבה. אַשריך, ישראל!… חברתּה של אגודה זו היא אגודת־בּחורים אַחת, ו“די־הירש” שמה. הבּנים הללו הם גאונם ותפאַרתּם של כּל היהודים בּני־העיר, אורתּודוכּסים וריפורמים כאחד. הראשונים מתגאים בּהם, משום שבּניהם הם; והאַחרונים מתפּארים ואומרים, כּי אלה הם יורשיהם הרוחניים, העתידים להיות נושאי דגל הריפורמה בּקרב הימים. בּני הריפורמים עצמם אינם זקוקים עוד ליהדות הערטילאית של אבותיהם כּל־עיקר. גם אגודה זו נולדה בּמזל־מחולות. ואולם הבּנים גדול כּחם מכּח הבּנות בּגסות־הרוח ובריקניות־הלב. לפני זמן־מה נקראָה בעיר אספת־מחאָה כּנגד הטביחות בּאַחינו שבּפולניה, ונתבּקשו בּני האגודה ההיא לבוא ולהשתּתּף בּאותה אספה. על זה השיבו בּנחת־רוח, כּי בו בערב תּחול אספת־שעשועים שלהם, – ואספתם ואספת־המחאָה – אספתם קודמת. – אָמנם יש להודות בּבושת־פּנים, כּי אותה אספת־מחאָה היא עצמה היתה טעונה מחאָה: מפּני שחברינו הציוניים, שהיו המתחילים בּדבר, הצטיינו – כּדרכּם בּמקרים כּאלה – בּענוה יתירה, ומסרו את הענין כּולו לידי אנשים משלנו שאינם לנו; והללו העמידו שלשה כמרים – אחד פּרוטסטאנטי, אחד קתּולי, ואחד יהודי – להיות לנו לפה. וקם האחד ודרש לפני הנאספים היהודים – מן הנוצרים תּושבי־העיר לא בא איש, חוץ משני הנואמים – על כּשרונם הגדול לעשות הון, ועל האור הזרוע לצדיקים המאמינים בּישו־המשיח. השני הודה, כּי מעשה־פרעות – ויהא אפילו בּיהודים – מעשה מגונה הוא; אלא שהטיל ספק בּעצם הדבר, וסמך בּזה על עדותו של גיבּסון, ציר אַמריקה בּפולניה. והשלישי, הכּומר היהודי, לחש על המכּה, כּראוי למי שעם־ישראל החי נתחלף לו בּמין “רוחניות” שאינה תופסת מקום בּמציאות. דבר זה אמת; ואולם ה“די־הירשים”, שפּרשו מן הצבּור, לא מסבּה זו פּרשו, אלא מפּני שבּשבילם היתה אספת־המחאָה יהודית בּיותר. עוד מעשה אחד אָביא בּזה, לשם ציור־הענין, ואַחר אגש אל הענין עצמו. מעשה ובקשתּי “מדריכה” לאגודת “יהודה הצעיר” שבּבית־ספרי. והעידו לפני על עלמה אַחת, מי שהיתה מורת “דת־אל” בּבית־הספר השבּתאי שבּעיר, כּי היא היחידה בּבנות־המקום המוכשרת לעבודה כּזו ורוצה בּה. כּשהגיע היום המיועד לכך, הופיעה אותה “מדריכה”, מוכנת ומזומנת להדריך את “אחיותיה לדת” הצעירות ממנה; כּנגד לבּה היה תלוי צלב קטן ונאה – סימן לעבודת הצלב־האָדום, שהצטיינה בה, ובידה אַרנקי של כּסף. כּשנגשנו לפתח בּית־הספר, נרתּעה העלמה לאחוריה וקראָה ברגש: בּחיי־ישו, אַרנקי בידי בּיום השבּת (שבּת שלהם היתה) – ואָנכי לא ידעתּי!…

לא יצאָה עיירה זו אלא ללמד על הכּלל כּולו – על כּלל קהלות־ישראל, הקטנות והבּינוניות, שבּמדינות המערב־התּיכון. בּמדינת אוהיו, למשל, אשר בּבירתה נאספו היום שליחינו משלש מדינות, ישנן כּמאתים אלף נפש מישראל, שתּשעים אחוזים מהן מרוכּזים בּשבע קהלות – הלא הן: קליבלאנד, סינסינאטי, קולומבּוס, טולידה, יונגסטאון, עקרון, ודייטון. קרוב לארבּעים אלף מאלה הם תּינוקות־של־בּית־רבּם, המבקרים את בּית־הספר הכּללי הנמוך; וכמה מהם נשלחים לבית־ספר עברי מתוקן, או מתוקן־למחצה? – בּקליבלאנד – אלף, בּטולידה – מאתים, בּעקרון – מאתים, בּדייטון – מאָה וחמשים, בּיונגסטאון – כּמאָה; בּסינסינאטי ובקולומבּוס אין זכר לחנוך עברי מתוקן. פּחות מחמשה אחוזים למאָה מבּנינו ובנותינו מתחנכים בּרוחנו, במדה ידועה. ושאָר כּל ילדינו – מקצתם גדלים בּאַויר בּית־הספר השבּתאי, שאין בּו ריח יהדות; מקצתם מושכים בּעול המלמדים־הרוכלים והמלמדים־השוחטים, שאין בּלמודם צל אנושיות; ורובּם הגדול – כּשבעים אחוזים ממספּר כּל בּנינו – מופקר להשפּעתו של הרחוב, שאין בּו לא מן היהדות ולא מן האנושיות. אחרי כל זאת, היש להתפּלא על בּנינו, אם בּגדלם הם יוצאים מי לתרבּות רעה ומי לתרבּות זרה, אך לא לתרבּות שלנו? ומי יקום לנו לתקן את הפּרוץ? – ההורים, בּיחוד השבעים והשאננים שבּהם, אינם בּעלי־רצון. מתיחסים הם בּקלות־ראש לכל ענין רוחני, ואין להם אלא צבירת־ממון ומשחק־קלפים בּחייהם – ו“קדיש” לאַחר מותם. ואינם מבינים ואינם רוצים להבין, כּי, אם ראוי לקרוא עליהם את הקדיש – יש לקראו עתּה, בּעודם חיים ומרבּים נכסים ומרבּים בּשר; לפי שמבּחינה יהודית מתו מיתת־כּרת זה כבר, ובעצם ידיהם כּרתו את נפשם ונפש צאצאיהם מקרב עמם. המורים אינם בּעלי־יכולת. מועטים שבּהם רוצים ואינם יכולים, ורובּם הגדול אינם לא רוצים ולא יכולים. המלמדים, בּין המחזרים על הפתחים, בּין מחזיקי החדרים־הרפתים, אינם אלא רוכלים עלובים, שבּמקרה יש בּקופּתם “עברי” ו“בר מצוה” למכירה. – פּרחי־המורים, שזכינו לגדל מפּרי־האָרץ, שמחים בחלקם. כּדרך מתחילים שבּין־לילה היו למסיימים, מסתּפּקים הם בּמועט, ואינם מרגישים צורך להוסיף על תּורתם, שהקנו להם רבּותיהם בּמשך הזמן של חוק־למודיהם; ועל־אַחת־כּמה־וכמה שרחוקים הם ממחשבות “מרד” כּנגד המסורה בּת־ יומה, שקבּלו בבית־מדרשם. להלכה מפלסי נתיבות חדשות הם; אולם בּמעשה הם מגריסים את שיני תלמידיהם בּאותה פּרוסה של חמץ נוקשה, הידועה לנו מן ה“חדר” הבּלתּי־מתוקן, אלא שכּסוה בּשכבה דקה־מן־הדקה של “מן” פּדגוגי. – והמורים הצעירים הבּאים מחוץ־לארץ, רבּים מהם אורחים־פּורחים בּשדה־החנוך: לבּם לרפואת־שנים או לעריכת־דין; אַך עד שיזכּו להגיע למטרתם הם מתפּרנסים מן ההוראָה העברית, מפּני שנראית בּעיניהם כּמלאכה קלה, אַף כּי לא נקיה. אחרים עוסקים בּהוראָה לשמה, אבל עבודתם לקויה מסבּות אחרות: מחוסר הכּרה בּתנאי המקום, חוסר הבנה בּנפש הילדים בּני־האָרץ, ולפעמים גם מחוסר הכנה פּדגוגית מספּיקה. ויחידי־הסגולה שבּהם, שההוראָה היא גם אומנותם גם אמנותם, הסביבה הזעומה אוכלתּם. ראשית, בּטלים הם בּששים של מורים בּלתי־מהוגנים; שנית, מוציאים הם את מיטב כּחם על עבודת יום־יום, בּהיותם חלוצים־בּודדים, שכּל אחד ואחד מהם מחויב לסול לו דרך בּחנוך, לברור לו שיטה מתּוך תּוהו־ובוהו, לבחור בּספרי־למוד מתוקנים בּמקום שאינם, ועוד כּאלה וכאלה; ושלישית, לקויה מדת־הבּטחון שלהם, מפּני ההתנגדות הקשה שהם פּוגשים על כּל צעד מצד הורים עמי־האָרץ ואַפּיטרופּסי־חנוך קטני־המוח, ומפּני מצבם החברתי השפל עד כּדי דכדוך־הנפש. ובתנאים קשים כּאלה, דיים שעלה בּידם משהו. הרועים, הלא הם הרבּנים השונים לכתּותיהם, תּועים או מתעים. הרבּנים הריפורמים, רובּם קוראים “יהדות, יהדות” – ואין בּהם לא טעם ולא ריח של יהדות; מדבּרים הם גבוהה־גבוהה על תּעודת ישראל – ומדריכים את קהלותיהם בּדרך המוליכה ישר אל הנצרות. ומועטים שבּהם, ששמעה אָזנם בּת־קול היוצאת מהר־חורב, לבּם כּואב על המצב הפּרוע ואין בּידם לתקן: קצתם – מחוסר אומץ לשחות כּנגד הזרם, וקצתם – מחוסר כּח להטותו לרוחם. – הרבּנים הקונסרבטיבים, הדורשים נאה על אחוד הטוב שבּישן עם היפה שבּחדש, עוזבים בּמעשה את הטוב שבּישן ומקבּלים בּעיקר את המגונה שבּחדש. בּזמן שטובי הרבּנים המתקנים מכּירים ומודים בּגלוי, כּי שיטת־החנוך שהחזיקו בה עד עכשיו פּשטה את הרגל, – בּאים חניכי בית־מדרשו של שכטר ומקנאים לאותה שיטה, של פּטום־היהדות שעה אַחת לשבוע, ונלחמים כּנגד בּית־הספר העברי, ובכלל כּנגד הרחבת התּרבּות העברית, בּכל האמצעים שבּידם – כּשרים ובלתּי־כשרים כּאחד. – והרבּנים האורתּודוכּסים, או שהם עוצמים עיניהם מראות את המציאות כּל־עיקר, או שהם מחקים בּלי הבחנה את מעשי הרבּנים ה“מתקדמים”. הגיע הדבר לידי כך, שזכינו לראות רבּנים אורתּודוכּסים כּשרים־שבּכשרים, שאינם חשודים אפילו על ידיעה הגונה בּשפת המדינה, מחבּרים בּשביל תּלמידיהם “סדרי עבודה” מתוקנים־שבּמתוקנים: שרוב התּפלות שבּהם כּתובות בּכתב לטיני ולשון אַנגלית, ומיעוטן – בּכתב לטיני ולשון עברית. אָכן, יודע צדיק נפש בּהמתּו!… הסתּדרות מרכּזית לחנוך העברי במדינה אין לנו. לשכּת־החנוך של קהלת ניו־יורק, אשר קבּלה על־עצמה את התּפקיד החשוב הזה, הכזיבה את תּקוותינו, מסבּות שלא זה המקום לפרטן. עוד נשארה לנו ההסתּדרות הציונית דאמריקה, שהיתה צריכה – היא עצמה, או הסתּדרות אַחרת בּאַת־כּחה – לטפּל בּחנוך של הדור הצעיר, גם לשמו גם לשם תּעמולה ציונית; אולם, לצערנו, מאמינים ראשי הסתּדרותנו, כּי אפשר לחבּר את העתיד הישראלי אל עברו על־ידי גשר של “שקלים” בּלבד. הנה שמענו היום, מפּיו של מנהל מחלקת־החנוך הציונית, דין־וחשבּון על פּעולות המחלקה ההיא עד עכשיו והכנותיה להבּא. בּין שאָר דברים הוגד לנו, כּי, על־פּי הזמנתה של מחלקת־החנוך, נאסף בּניו־יורק ועד של מומחים לדון בּשאלה זו החמורה, של החנוך העברי בּמדינותינו, וקביעת־יחסה של ההסתּדרות הציונית אליה; ונמנו וגמרו, שההסתּדרות תּמשוך ידה לגמרי מן החנוך העברי, שעסקה בו עד עכשיו כּלאַחר־יד, ותצמצם פּעולתה בּחנוך ציוני – לגדולים ולקטנים – בּלבד. איני יודע מה הניע אותם מומחים, שיגיעו לידי החלטה כּזו. אילו היו משוללי־הגלות הייתי מבין את נמוקם: בּהיותם מאמינים, כּי בית־חיינו עתיד להבּנות בּמהרה בּימינו, והגלות תּעבור אָז כּלה מן האָרץ, – הם רואים בּכל עבודת־בּנין גלותית כּעין עכּוב־הגאולה; ומכּיון שעבודת החנוך בּארצות הגולה עלולה לבצר את הגלות ולהאריך את ימיה, – מצוה עלינו, הציונים, למשוך ממנה את ידינו. אולם מכּיר אני ברובּם של אותם מומחים ויודע, שאינם משוללי־הגלות כּל־עיקר; ולפיכך מתמיהה היא החלטתם. כּנגד זה יודעים אָנו ויודעים מה טיבו של “החנוך הציוני לגדולים ולקטנים”, האָמור. יכולני להעיד על נשיא “שכונה” ציונית, שאינו יודע להגות אַף את המלה “התּקוה”; ויש בּמעמד זה אנשים חיים שיאַשרו את עדותי. שוחחתּי היום עם צירים לשתּי ועידות ציוניות – של אשתּקד ושל השנה – שאינם יודעים להבחין בּין ה“מזרחי” ל“פועלי־ציון”. אגודת־הסטודנטים הציונית שבּעיר זו, קולומבּוס בּירת אוהיו, ערכה השנה סדרה של הרצאות על ראשי הציוניות בּזמן הזה, וברשימה, שהציע לפני מזכּיר־האגודה לפני תשעה חדשים, מצאתי שמות אלה ובסדר הזה: הרצל, פּינסקר, נורדוי, אחד־העם, יעקב די־האז, יהודה הלוי, ומאכּס שולמן. כּל זה – אחרי עשרים שנה של “חנוך ציוני”!… מה תּוכל מחלקת־החנוך שלנו ללמד את אלה עוד – ולא למדה? ואשר לחנוך הציוני, של בּני־הנעורים, הנה הצטמצם בּעבודת “יהודה הצעיר” – והיא הסתּדרות שלא עמדה עדיין בּעצמה על צביונה. כּמה פעמים נטפּלתּי אל העומדים בּראשה, ודנתּי עמהם בּדבר תּחומי עבודתה: אם בּאָה היא למלאות את מקום בּית־הספר העברי, או את החסר בּבית־הספר, או את המקום הפּנוי ממנו לגמרי. שאַלתּי, ולא נעניתי. לכאורה שואפת הסתּדרות זו לחדור דוקא למקומות הפּנויים, שאין פּעולת בּית־הספר מגיעה אליהם; אולם על צד האמת אין אגודותיה קיימות ופועלות אלא ליד בּתּי־הספר העברים ובזכותם, כּלומר – במקום שהעבודה החנוכית נעשית בּלעדיהן. האגודות הקיימות בּפני־עצמן מעטות הן, והללו עוסקות בּמה שעוסקות, רק לא בּמה שראוי לקרוא חנוך ציוני. גם בּשאלת הכּמות והאיכות של עבודתה נבוכה הסתּדרות “יהודה הצעיר”: כּשטוענים עמה בּכמות, היא מודה בּאיכות; ולהפך. מדרש־אגדה אומר, שהכּמות היא לה העיקר, כּי על־כּן הטעימה לא פעם שמטרתה לחדור אל כּל בּית יהודי בּאַמריקה – בּניגוד לבית־הספר העברי, שחוג־פּעולתו מוגבּל בּהכרח. אולם הדרשה לחוד והמעשה לחוד, ומספּרים יוכיחו: אחרי כל שנות יגיעתה זכתה הסתּדרות זו בּסך־הכּל לחמשה־עשר אלף חברים. ובמה נחשב קומץ זה לעומת חמש־מאות־אלף בּני־הנעורים, שיש לנו כּיום בּמדינות־הבּרית! ובכן – האיכות היא נשמת פּעולותיה? – חס־ושלום! – כּי באמת דל כּחה בּאיכות מאשר בּכמות. רוב אגודות “יהודה הצעיר” שבּערי־השדה, רק שם אגודה נקרא עליהן. למוד למדו מן האגודות הציוניות לגדולים את חכמת ה“התאַגדות”: כּל ימות השנה נרדמות הן, ומתעוררות רק אַחת או שתּים בּשנה, לצרכי בחירות. ואלה מן האגודות שאינן נרדמות לחלוטין – נוח היה להן ולנו אילו היו כמה מהן נרדמות אַף הן. מכּיר אני מקרוב בּאגודה אַחת, שבּמשך שנתים ימים טפּלו חברותיה בּהגרלת כּד זכוכית “לטובת ההסתּדרות”; ולטובת עצמן היו מתאַספות מזמן לזמן לחוג, בּשם הציוניות, את חגי עם־האָרץ – כּחג “מסכות הקדושים”, “חג הלידה”, ועוד. ואותה אגודה אינה יחידה במינה; ולא עוד, אלא שהיא רשומה בּפנקס “יהודה הצעיר” בּכלל האגודות הערות ופועלות. ישנן אגודות אחרות, שאפילו למדרגה זו לא הגיעו. הנה כּי כן: זהו “החנוך הציוני”, שבּו עלינו להסתּפּק, לפי דעת ההנהגה הציונית בּניו־יורק, שמצאָה לה סמך בּדעת חבר־מומחים. ואלו ואלו, כּאילו אינם רואים את הנולד ואינם מכּירים כּי בנפשנו הוא: כי אם נשתּמט אָנו ממלוא חובתנו, יבואו אחרים, שאינם זקוקים להכשרים של מומחים, ויחנכו את בּנינו על־פּי דרכּם הם – להסיר לב בּנים מעל אבותם; ומחננו אָנו יהפך ל“בית מושב זקנים”. – – –

(הערה: השמטתי כאן את הפּרק השני של הרצאָתי, שבו הצעתי תכנית של עבודה חנוכית, שהיתה בגבולות יכלתה של ההסתדרות הציונית באַמריקה. מר ל. ליפּסקי, ראש הועידה, בטל את ההצעה בכשרון רב, אַף־על־פּי שלא שמע את ההרצאָה. ונתתי כאן מקום לפרק הראשון, מפּני שלצערי – המצב המתואָר בו לא בטל).

דייטון, מנחם־אָב תרע“ט. נדפס ב”התורן" שנה ששית, גליון כ"ה (י' אלול, תרע"ט).