(מרשמי הועידה הציונית בשיקאגו).
שבּת זו, של הועידה הציונית העשרים־ושתּים, קבּלתּי פּניה בּתפלה ולויתיה בּמחולות. לתפלה הייתי עד־שמיעה בּבית־כּנסת ריפורמי אחד, שנתחנך אותו ערב בּרוב פּאר; והמחולות שמשו הקדמה לועידה השנתית של ציוני אַמריקה. וכמו בּחנוכּת ה“היכל”, כּן בּפתיחת הועידה, נפלה טעות יסודית – “דבר והפּוכו”. נושא הדרשות בּהיכל הריפורמי היה – הציוניות. רוב הרבּנים הדורשים – חוץ מרב העדה ההיא עצמו, שהוא אחד מן המתקנים בּעלי־החיוב – פּתחו בשלילת הציוניות וסיימו בה. דבר זה טבעי הוא בּשעה זו, שהתּנועה הלאומית נתגלתה בּמלוא־קומתה, עד שאין מתנגדיה, התּקיפים של יום־אתמול, יכולים להגיע לקרסוליה: כּי מה יעשו אלה, אם לא ישכּכו רוגזם בּמלחמת־שפתים?… עד כּאן – המעציב; מכּאן ואילך – המגוחך: כּי לא בדרשות בּלבד, אלא גם בּתפלות נלחמו בּנו שם. בּתפלה אַחת, שחובּרה לכבוד אותו ערב על־ידי הרב המתפּלל, הפּיל שליח־הצבּור תּחינתו לפני הקדוש־בּרוך־הוא, שיצילהו, אותו ואת קהל הנאספים – לרבּות כּל המוסרים נפשם ונפש עמם על תּעודת־ ישראל – מן הציוניות. וכדברים האלה יצאו מפּיו: " – – – ויהי רצון, שננצל מן הטעות, ונהיה נאמנים לאל אחד, לארץ אחת – ולא לארץ הרחוקה מאתּנו – ולדגל אחד“. וה”לא" שבּתּפלה הוטעם הטעמה מיוחדת, בּ“א” רבּתי. מה רשאי ומחויב ההגיון הישר להוציא מתּוך תּפלה כזו? – המסקנה ההגיונית היא, שלפי דעת מחבּר־התּפלה הלז, אָסור לו לאָדם להיות נאמן לאלהיו, לאומתו, לאַרצו, ולדגלו. כּי מאַחר שהכּל תּלוי בקרבת־מקום בּלבד, הרי אין שום יסוד לברית בּת־קיום בּין האָדם וספירתו הרוחנית; אלא אלהי המדינה שנכנסתּי לתוכה הבּוקר – הוא קוני, והאומה שסעדתּי על שלחנה הצהרים – היא אמי, והאבן שהנחתּי עליה ראשי הלילה – היא מולדתּי, והדגל שנתקלתּי בו בּרגע זה – אליו אשתּחוה. ולמחר, עם שנוי מקומי, הריני מחליף גם את אלהי ואת אומתי, את אַרצי ואת דגלי, בּאחרים – הקרובים אלי קרבת־מקום בּאותה שעה. תּורה זו, עם כּל מדת ההריסה שבּה, תּורה היא; ילכו בה כּל מחזיקיה בּאמת. אבל מה נעשה – ואין כּאן אמת, אלא זיוף; והזיוף בּא מתּוך זווגה של אותה תורה לתפלה – מין בּשאינו־מינו. הן מי שמודה בּתורה זו, שולל מיסוד הרוחני שבּחיים את כּח־המהוה שלו; כּופר הוא בּמציאות הנפש הלאומית ומעמיד את כּל ישותה על הארץ, על יסוד הגשמיות. ואָדם שהגשמיות היא לו יסוד עולם, – מה לו ולתפלה, שכּל־עיקרה הוא השתּחררות זמנית של הרוח מן השעבּוד לחומר? – – – ואחרי התּפלה – מחולות שלא בזמנם ושלא במקומם; הלא הם המחולות של הציוניים. לחוקר חזיונות־החיים יש פּה מקום להתפּלא בּכלל על החבּור המשונה הזה, של יצירה ומחולות. בּאוצר־הלשון האנושי יש זכר למחול־המות, אַך זר לנו המושג של מחול־החיים; הלידה, וכמוה כּן כּל יצירה, בּאָה מתּוך חיל, ולא מתּוך מחולות. ובכן מופרך חבּור זה מעיקרו. אולם, נניח חקירה זו הכּללית ונדון בּפרט, בּ“דבר והפּוכו” שנתגלה בּפתיחתה של הועידה הציונית. תּנועה הבּאָה להרוס את ההוה בּשם העבר והעתיד, בּהכרח שיסודה הוא הרוחניות; תּורה המלמדת שנשמת־אומה, מכּיון שקבּלה צורה, עלולה להתקיים גם בּגולה, כל זמן שהיא יושבת עגונה ושואפת לשוב למקורה, – תּורה כזו תּורת־אצילות היא. ויום חגן של תּנועה כזו ותורה כזו יפּתח במחולות?! אין זאת אלא ש“חילוף היוצרות” קרה כאן, בּשתּי החגיגות גם יחד: אותו הרב המתקן, הכּופר בּמציאות נפשנו הלאומית, מוטב היה שיניח מן התּפלה ויפתּח את חנוכּת ההיכל – בּמחולות; ולהפך, ההסתּדרות הציונית, המבקשת להביא גאולה לשכינתנו, ראוי היה שתּפתּח ועידתה בּתפלה. ואני, אילו היה חלקי עם הנושאים תּפלה על שפתותיהם, הייתי פותח את הועידה הציונית העשרים־ושתּים בּתפלה במקום מחולות, ובתפלה מעין זו: שומר־ישראל, שמור את גחלת תּקותנו מאַפּיטרופּסיה; לאויביה הניחה: הללו רוקדים כּנגדה ואינם יכולים לנגוע בּה.
נדפּס ב“התורן” שנה ששית, גליון כ"ח (כ“ט אלול, תרע”ט).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.