א    🔗

בשובו מעבודתו בבית־מרקחתו אל הרחוב השקט על־יד אוֹשן־פּארקוויי, היה לוּאי פוּנק יושב על הגזוזטרה המרוּוחת ונח. טובה היתה המנוחה. טוב היה לשבת ולהסתכל באורות המנצנצים בין העצים העבוּתּים של הרחוב השקט ולהקשיב לקולות הנישאים מתוך הבית. על פי רוב היה שורר שקט גם בחדרים. לא תמיד היו הילדים שם. מַייק משתתף כדרכו באסיפות בניו־יורק או הולך אל התיאטרון, ג’אניט הולכת אל קונצרט או אל ראינוע, ומֵיימי יושבת על פי רוב בדירה שלה. אולם אף בהיותם בבית לא הפריעו אותו. על הגזוזטרה הורגשו יותר השפע והרחבוּת של החדרים המרובים מאחוריו. הוא היה מכיר לפי צלילי הראדיו מי מילדיו שם. כשג’אניט בבית, נישאים צלילים מתוקים וניגונים משעממים של סימפוניות ארוכות; כשבא מייק עם חבריו נשמעת שיחה ארוכה ומנצח עליו קולו של מייק, קול איטי וצלול; ובשעה שבאים מיימי עם בעלה, פיל רובינס, מגיעים צלילי ג’אז סנטימנטאליים, וצחוק רך וקל נישא מן החדר הגדול.

גם בּטי אשתו נכנסת אל הגזוזטרה אחרי גמרה לשפשף את הכלים במטבח. ושניהם יושבים ושותקים. טוב לנוח כך. הרי סוף סוף לא איש צעיר הוא. הוא רואה זאת בפני אשתו. מרכיבה היא את המשקפיים על פניה הרחבים והמקומטים וקוראת בעיתון. מתוך קריאה היא מחוה דעתה בענייני גזילות וגנבות ורוחים גדולים של ה“כוכבים” בקולנוע. בשנים שעברו היתה מרגיזה אותו בקריאה זו ובהערות אלה. אז היה כועס וקם ממקומו, מתהלך בחדר או יוצא אל הרחוב. עתה הוא מרגיש את המנוחה גם בדבריה. כן, נראה שהזדקן. אך משום מה לא צר לו עתה. וטוב כה. היא פה, על הגזוזטרה, והילדים שם; החדרים גדולים ומרוּוחים; הראדיו מנגן, והכול שלוֹ, בבית שלוֹ. לעתים היה מדבר למראית עין בריטוּן:

– איה הילדים?

– הלכו להם.

– ומתי יבואו?

– לא אדע.

– ומי יודע? הרי אֵם את.

– ובכן, אומר להם לאן ללכת? כבר עברו הימים ההם. אל נא תשכח כי אנשים מבוגרים הם.

– כן… אנשים מבוגרים. אבל אם אנשים מבוגרים הם, למה לא ירוויחו כאנשים מבוגרים? הכול עלי ועל בית־המרקחת שלי. בהיותי אני בגילו של מייק, בן עשרים וארבע, הייתי כבר בעל משפחה והרווחתי בשבילה. גם ג’אניט איננה תינוקת עוד… גם לה מלאו כבר עשרים ושתיים.

– כלום דומות השנים שעברו לשנים אלה? הרי משבר עתה באמריקה. בשנים ההן היתה נערה כג’אניט מוצאת לה משרת הוראה בנקל, ועתה תשב ותחכה לתורה.

– כן, תשב ותחכה לתורה שנים על שנים. ומדוע לא תבקש עבודה אחרת? הלא גם את, כשהיית בגילה, לא הלכת בטל: היית כופפת גבך על עבודה בבית חרושת. ומייק, מדוע לא למד מקצוע? אילו היה לומד רקחוּת, היה יכול לעבוד בבית־מרקחתי ולעזור לי, ולא סתם ללמוד ספרוּת ודברים שאינם מעלים ואינם מורידים.

– ובכן היית רוצה שגם מייק יתעסק בשטיפת בקבוקים? לא לשם כך למד וקיבל את ה“פיי־ביטא־קאפא” באוניברסיטה וכל הציונים הטובים. פה רוקח הוא חנוני ולא יותר. מייק לא יהיה חנוני. בשביל מי עובדים אנו אם לא בשבילם? גם אתה לא תסכים שג’אניט תלך לעבוד בשׁאָפּ אחרי שלמדה בקוליג' ואחרי שסיימה והצטיינה בלימודיה. ידע פונק, כי דבריו ותרעומותיו אינם אלא מן השפה ולחוץ. אלא צריך היה להתרעם – והתרעם. אילו היו מציעים לג’אניט עבודה בבית־חרושת, לא היה מרשה לה לקבלה. אף אילו רצתה בכך, היה מסרב. כי בלבו פנימה נהנה הנאה מרובה מכל העניין הזה שהוא בעל בעמיו. כה יושב הוא על הגזוזטרה והוא אדון על כל הבית. אדון על הראדיו הגדול והיפה המנגן שם בפנים, אדון על החדרים הגדולים, אדון גם על ילדיו. בלעדיו לא כלום. הוא גם אדון על בתו הנשואה וחתנו פיל רוֹבּינס הכול־יכול. בלעדיו גם פיל זה לא יוכל להתפרנס. יודע הוא, כי בטי נותנת בסתר מתנות וכסף למיימי, אבל הוא משים עצמו כלא־ידע וכלא־יראה, כשם שהוא משים עצמו כלא־ידע, שבטי נותנת עשרות דולרים לג’אניט ולמייק. וכי מניין להם כל הבגדים היפים, בגדי החורף ובגדי הקיץ, והכסף לתיאטראות ולקונצרטים ולכל השדים? בטי הרכיבה משקפיה והשקיעה ראשה בעיתון. לוּאי הסתכל בה בהיחבא וההירהורים נמשכו. היא נראית עייפה ובאה בימים. ומה הפלא? מבשלת ומכבסת, חוסכת ומצרפת פרוטה לפרוטה ממלבושיה ומצרכיה כדי לתת לילדים, ומה הנאה היתה לה בחייה? לא הלך אתה במוצאי שבתות לתיאטרון, לא הלכה כג’אניט וכמייק לקונצרטים ולאסיפות. מנעוריה ועד עתה עבדה בלי חשׂך. מעודה לא היתה יפהפיה. והשנים חולפות… ברחוב נטו צללי העצים, וביניהם רעדו אורות הפנסים. מרחוק המתה העיר. שם, מאחורי הרחוב השקט, נמצאת אוֹשן־פּארקוויי ואוטומובילים אצים ורצים, ומאחורי אוֹשן־פּארקוויי רחובות אחרים ואנשים רצים הנה והנה. מי יודע כמה מהם רצים לבקש קצת פרנסה וכמה מבקשים מקום לנוח. לא טוב עכשיו ברחובות ההם בברוּקלין ובניו־יורק. יש רבים הרעבים ללחם ממש. יש אנשים בני־גילו המבקשים עבודה ואין. יש אנשים הישנים לרגלי החומות הגדולות, ויש הבאים אל בניהם לבקש עזרה. וכאן הוא האדון. הוא עוזר לילדיו. החדרים, כל החדרים, שלו הם. הראדיו המנגן שם שלו הוא. ואם ירצה, יצוה ויחדל מלנגן. ואם ירצה, יכעס, והכול יצאו מכאן. וטוב לו בהרגשתו זו. למחרת ישוב אל בית־מרקחתו, ותהיה לו פרנסה, ויבואו לשאול בעצתו. למראית עין עוד הראה פנים רוגזות, אבל בלב שכנה חדוה. וכשאמרה לו בּטי, כי היא חשה בראשה והולכת לישון, היה צר לו על שהיא נפרדת עתה ממנו. טוב לו כשהיא על־ידו.

 

ב    🔗

בימי הסתיו והחורף היה בא הביתה גם למנוחת צהריים. נוחות היו שעות אלה של מנוחה אחרי העבודה הקשה בקיץ שבית־המרקחת נהפך לשוק. זוכר הוא את בית־המרקחת בעיירת־מולדתו הקטנה, מקום שם היו נכנסים ביראת־כבוד.

נכנס פעם עם אביו אל בית־המרקחת וביד אביו נייר שעליו כתובות אותיות מוזרות. היה זה חדר גדול ונקי, בקבוקים מכל המינים היו עומדים על האצטבות ועל השולחן מאזניים מבריקות, כאריות אשר מעל לארון־הקודש. כל מיני צנצנות וקופסות קטנות עמדו ערוכות בשורה על המדפים ועליהן מודבקות פתקות לבנות ובדיו שחורה כתובות עליהן אותיות קטנות ומסולסלות. האב הסיר מיד את כובעו והושיט את הפתקה לאיש גבוה ורציני העומד על־יד המאזניים. הוא עצמו עמד אז בחדר הגדול והנקי ולא ידע מה לעשות בידיו. ואפילו ברחוב נוֹרפוֹלק, במקום שם היה עובד עודנו נער, לא היו מוכרים מי־סודה וגלידה, והקונים, רובם ילידי רוסיה ופולין, היו נכנסים ביראת הכבוד. ובדמיונו ראה את עצמו פוּנק כרוקח היושב בחדר גדול ונקי וסופר כל דיבור משלו ועושה את מלאכתו במתינות. כל אלה הדמיונות עלו בתוהו. נכנסים נערים ונערות וקונים “פופסיקלס” ו“פוֹג’יקלס” וגלידה ל“פיינטס” וחצי “פיינטס”, ויש ביניהם רבים העומדים על המידה, ותמיד עומד שאון בחדר: – לא נתת לי די… – הוסף קצת… אל תחוס… אין זה זהב… – מהר נא, כי אין לי פנאי… הנערים והנערות הנכנסים מתיישבים על מקומותיהם, כאילו הם נמצאים בבית־מרזח ולא בבית־מרקחת. ובצאתם אינם הולכים הביתה, אלא עומדים על יד הפתח ומרבים להג, ולפעמים גם עומדים ושרים את שיריהם הטיפשיים. אמנם אין הוא כשאר הרוקחים. אין הוא עומד ומחייך אליהם. ואם אחד הצעירים מתלונן על מידת הגלידה, אינו מצטדק, אלא משיב: – אם אינך רוצה בכך, לך לך… וכשמתאספים צעירים מסביב לבית־המרקחת ומרבים להג, הוא יוצא מגדרו ומגרשם. מובן, כי אין זה יפה לעסק כלל. ראשית, אינם שומעים בקולו; ושנית, יצא לו שם רע ביניהם. “גרומפי” קוראים לו, ויש ביניהם המוסיפים: “פוּנקי־גרוּמפּי”, ואין זה נאה לו, ומזיק לפדיון. אך בימי החורף לא היה נרגז. כלו ימי הסודה והגלידה. אנשים נכנסים וקונים סמי־מרפא והוא לוקח את פתקת הרופא בידיו וקוראה. לפי הפתקה ולפי הקונה הוא יודע את טיב המחלה. ויש אנשים השוהים ושואלים בעצה. גם רופאים נכנסים ומשוחחים. רבים מבין הרופאים הצעירים נכנסים בכוונה כי יודעים שיש בידו לשלוח אליהם חולים, ואם לא יועיל לא יזיק. ורבים מן הרופאים מכירים אותו עוד מימי נעוריהם ומדברים אליו כדבר איש אל רעהו. כך נכנס הד“ר שרפין לפעמים תכופות. אפילו המנתח המפורסם זימרמאן, המקבל מאות דולרים בעד ניתוח, גם הוא נכנס לפעמים. מדבר עמו זימרמאן כידיד, אוחז בידו ומטפח עליה בכפו, וכל האנשים עומדים סביב ביראת כבוד, ובצאתו שואלים אם זהו הד”ר זימרמאן המפורסם. אין לוּאי פוּנק עונה להם מיד, אלא מנענע בראשו, כאומר שאין הבדל בעיניו מי האיש. אדם הוא אדם. מה ההבדל? אמריקה היא ארץ חוֹפשית. הכול שווים. כל איש עושה את שלו, כפי יכולתו, לפי כוחותיו ולפי כשרונותיו.

ובבואו הביתה למנוחת צהריים יש שהוא שוכב על הספה בחדר הגדול. בבית שורר שקט של אחר הצהריים. הם כאן ארבעה אנשים בשישה חדרים גדולים, וברחוב נוֹרפוֹלק היו חמשתם בשלושה חדרים קטנטנים. לא היתה אז מנוחה כלל. וכשמייק וג’אניט אינם בבית, נמשך הלב אליהם. סוף סוף אינם סתם הולכי בטל. יודע הוא כי ג’אניט מתעסקת עכשיו במוסיקה שלה, וגם מייק, יאמרו עליו מה שיאמרו, הרי אין הוא מן העומדים סתם ברחובות או על־יד בתי־מרקחת כמו בחורים ניוּ־יוֹרקיים אחרים. מעולם לא רדף קדים כמותם. תמיד היה מעוניין בדברים חשובים. אמנם יודע לואי, כי מייק אינו טוב־לב, אבל ההיה הוא, לוּאי פוּנק אביו, טוב־לב? וכי באמת חשובים הם טוֹבי־הלב? אילו היה הוא, לוּאי פוּנק, טוב־לב, היכול אתה להיות בעל בית־מרקחת אמיד ויושב ברוחה ובמנוחה בבית כזה? ודאי שלא. במקום לשמור על הדולארים האחדים שהרויח לשם תשלום בקוֹליג', היה נותן את הכסף למשפחתו, כאחיותיו, ומה היה עושה עכשיו? גם הוא ודאי היה מוכרח לעבוד לעת זקנתו, או גרוע מזה: היה מוכרח לשלוח את ילדיו לעבוד ולבקש מאתם פרוטות… או, מי יודע, אולי היה גם הוא נאלץ,

כאלפי אנשים בימים אלה, לצבוא על פתחי העזרה הממשלתית. אילו היה טוב־לב? אולי טוב כך. אולי יישמע ויוודע שמו של מייק בעולם. יודע הוא כי כל החברים של מייק היללו את מאמרו ב“ניוּ־מאסס”. אמנם הנכנסים לבית־מרקחתו אינם קוראים את ה“ניוּ־מאסס”, אבל הכול יבוא במועדו. גדול היה כבוד האנשים הכותבים בעיתונים בעיניו. קרא פעמים רבות את המאמר של בנו – המשפטים כה יפים, והלב מתרחב מזחיחות דעת. אף טובה המנוחה בימות החורף. בחוץ יורד שלג. אנשים מתכופפים ונחפזים; האוטומובילים מתנהלים בעצלתיים ושרשרות־הברזל על צמיגיהם מעכּסוֹת על הרצפות המושלגות; ובעיתונים מסופר על אנשים שקפאו בקור… ואנשים כמותו, כלוּאי פונק, עומדים מן הבוקר עד הערב, מנקים את השלג ברחובות, רועדים מקור, ורוקעים ברגליהם כדי להתחמם קצת. ורבים־רבים מבין אלה אנשים באים בימים, בני־גילו. מי יודע, אילו היה טוב־לב בצעירותו, היה גם גורלו כגורל האנשים האלה. היה גם הוא מניח את השעון המעורר למראשותיו ובבוקר השכם היה מוכרח להתלבש חיש מהר ולרוץ אל מקום העבודה ולטאטא את השלג, כפי שהיה רץ בוקר־בוקר בהיותו נער אל בית־המרקחת להדיח את הבקבוקים.

אבל אז היה נער צעיר והיה מלא כוח ומלא תקוות. אבל מה קשה היה לו לעשות זאת עכשיו. הרי אין הוא צעיר עוד. ואם להודות על האמת, הריהו כבר זקן, בא בימים… אביו, כשהגיע לגיל של ארבעים וחמש, היה איש זקן וחלוש. וכאשר היה בן חמישים מת. ומוכרח הוא להודות שלא הצטער הרבה. ועכשיו הוא עצמו, לואי פונק, בן חמישים ושלוש, וגם מייק בוודאי לא יצטער על מותו. ואולי ישמח. תהיה ירושה, יהיה חוֹפשי לנפשו, יוכל לקנות אוטומוביל מן המצוּינים. ופיל ישתדל לסדר הלויה יפה במרכז, ויתעסק, וירוץ הנה והנה ויראה את עצמו כאיש חשוב. ומיימי וג’אניט תבכינה קצת ותחדלנה, וג’אניט תחשוב אגב בּכייה אם יפת־מראה היא בשעה שפניה עצובים ועיניה זולגות דמעות. עם התעורר הרהורים אלה היה משתרר עצב בבית הגדול והשקט. אך גם טוב היה. טוב היה להינתן לזמן־מה להרהורים כאלה. בשעת העבודה אין פנאי לחשוב, אין פנאי להרהר, ובימי עבודתו ובימי לימודיו, אף אז לא יכול להרהר. ודוקא תמיד התגעגע על עצב זה של הזיוֹת. יש בהם ברגעי עצב אלה משום הרחבת הדעת.

שומע הוא את רשרוש העיתון של אשתו, ויודע הוא מראש מה תאמר ומה תעשה. והנה היא קמה ממקומה, מסירה את משקפיה, ובקולה הרך היא אומרת לו אותם הדברים שידע כי ייאמרו:

– לואי, אולי תשתה כוס תה טרם תלך? קר היום. תתחמם קצת.

– מילא, יהי כן… כוס תה.

הם יושבים שניהם אל השולחן, והיא מתחילה בשיחתה על הילדים. יודע הוא כי תדבר על האוטומוביל. אבל אין עוד כעס ואין רוגז, ולמה באמת לא יקנה להם אוטומוביל? ולמה יהיו גרועים מאחרים? הרי יש לו. וגם הם יודעים זאת. ואמנם אלה הם דבריה:

– לוּאי… החשבת כבר על האוטומוביל? אמרה לי ג’אניט כי אפשר לקנות אוטומוביל יפה בזול על ידי אבי חברתה. בתוך לבו הוא מסכים לה, אלא מתוך הרגל אינו רוצה שתנצח בבת־אחת:

– אל תבלבלי את המוח באוטומובילים. מקרה אסון חסר לי, תאונת דרכים… האוטומוביל הטוב ביותר שלי הוא הרכבת. קולו מתרכך קצת והוא מוסיף בצחוק את הבדיחה שהוא אוהב להשמיע תכופות:

– למה לך לנסוע באוטומוביל העולה בשבע מאות דולרים, אם יכולה את לנסוע ברכבת התחתית העולה ברבבות דולרים? ובטי מרגישה בנעימה הרכה ויודעת היא, כי לא קשה יהיה להשיג את המבוקש:

– הנה אף עכשיו, למה לך ללכת ברגל אל קרון־החשמל במזג־אויר כזה? אילו היה לך אוטומוביל, כי אז היתה זו נסיעה של רגעים מספר. ויודע הוא, ויודעת גם היא, כי סוף סוף יקבלו הילדים גם את האוטומוביל, אף על פי שהוא עצמו ימשיך גם אחר כך לנסוע בקרון־החשמל אל בית־המרקחת, כמו שקיבלו את הראדיו־פוֹנוֹגראף העולה למעלה מארבע מאות דולר ושהוא עצמו אינו משתמש בו אלא לעתים רחוקות מאוד. ובהתכוננו לצאת מן הבית, בעמדו במסדרון, הוא שומע את קולה של בטי מרחוק:

– נעל את הערדליים וקח את הסוכך… שוב יורד שלג…

 

ג    🔗

האמת היא שמכל הילדים נוחה לו חברת מיימי וחתנו פיל. מיימי גדלה בעת שעבד עוד בבית־מרקחת לא לו ברחוב נוֹרפוֹלק אשר במורד העיר. אז היה אוסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל להיות אדון לעצמו, ולא היה יכול להקפיד על חינוכה של זו. אמנם, גם כשרונותיה לא היו מצוינים ביותר. אפילו בבית הספר התיכוני לא סיימה את לימודיה. קטנת־קומה היתה ורחבת־פנים ודומה לאמה. היא אהבה לרקוד והיתה מאחרת לבוא הביתה. וכשגערו בה היתה מחייכת בטוּב לב ולא ענתה דבר. קשה היה לגעור בה. גם בעלה פיל רובינס היה כמוה, לא מן המלומדים ביותר. מהיר היה ופזיז. אך מיימי שתקנית היתה, ואילו פיל אוהב לדבר. גבה־קומה הוא פיל, ועיניים לו שחורות קטנות ובולטות ושפם שחרחר קטנטן. בשעת דיבּורו הוא מתלהב ומפתל גופו כנערה. מתלהב בנקל מכל דבר ומדבר באותה התפעלות על כדור־הבסיס ועל שמלת אשתו ועל הנאום ששמע מפי הרבי במרכז היהודי שבשכונתו. גם בענייני חנות־התמרוקים שלו דיבר בהתלהבות. לכתחילה לא מצא פיל רובינס חן בעיני בטי. אבל פונק גער בה:

– אמנם אֵם אתּ, אבל גם עליך לדעת את האמת: מי היא מיימי? עגלה טיפשית היודעת לרקוד… אין היא ג’אניט ואין היא כמייק. ופיל בחור יפה וטוב־לב.

גם פונק עצמו לא כיבד את פיל, אבל חיבבוֹ. מעלה היתה לפיל: ידע להיעשות חסיד לדבר שהלהיב אותו. נדמה לו כי הכול מוכרחים להתלהב אתו.

וכן משך את האנשים אחריו. וכשהיו פיל ומיימי נכנסים, היה מתמלא הבית דיבור ופעולה. ג’אניט ומייק היו מלגלגים עליו, ובכל זאת היו לומדים ממנו את הריקודים החדשים. כשבאה עונת התעניינות בצילומים, היה פיל מצלם יום יום את אנשי המשפחה, וכשהתעניין בהתעמלות, דיבר יום וליל על חשיבות ההתעמלות. לא היה חידוש בדברי פיל, ומייק קרא לו שלא בפניו תוּכּי. אבל פיל ידע להלהיב את האחרים עד כדי כך, שלואי פונק עצמו הלך כמה פעמים, בשעות הפנאי, לאולם ההתעמלות בבניין המרכז היהודי. ביחוד מצאה חן בעיני פונק התעניינותו הנלהבת של פיל בעבודה ציבורית במרכז היהודי. פיל נעשה לחבר נאמן במרכז והיה נכנס בוויכוחים גם עם ג’אניט ועם מייק. מייק היה לועג לו, ג’אניט בכלל לא התעניינה בשאלות אלה, ופיל היה תמיד המתחיל בוויכוחים. אמנם פיל לא ידע אפילו לקרוא יהודית, אך היה חוזר בהתלהבות על כל הנאומים ששמע במרכז. – אוֹפּיוּם חדש… כנראה לא די בכדור־בסיס וקולנוע –

מייק היה מדבר בנחת וכבדרך אגב. בדברו הסתכל ארוכות במקטרתו וחייך. לא רצה להראות רצינות בויכוח עם איש כפיל רוֹבּינס:

– כן, לא די… ועתה הנה אמצאה חדשה. תערובת מכל המינים: כדור־בסיס עם תפילות ג’אז ודת. חנות כל־בה: קח את הכול לפי חפצך, ויד הלקוֹחוֹת על העליונה. זוהי הקאתוליות של המאה העשרים בסיגנון אוֹשן־פארקוויי של בּרוּקלין וּגראנד־קוֹנקוּרס שבּברוֹנכּס. רוח הזמן היא… מייק דיבר את דבריו לאט לאט בלי רוגזה. הרי בין כך ובין כך איש כפיל לא יבין את דבריו כראוי. אך פיל לא שם לב לשחצנותו של מייק:

– יהודי צריך להיות יהודי, – היה מתלהב – יהודי צריך לזכור את צור מחצבתו. ראיתי אפילו סינאטוֹרים וחברי־קוֹנגרס באים לשמוע את נאומו של ה“ראבּיי”. יהודי צריך להיות יהודי. היהודים נתנו לאנושות את הטוב והנעלה, את כל האנשים הגדולים. מוסר היהדות הוא הגדול והנשגב בעולם. לולא היהדות, לא היתה לנו החוקה של אמריקה. צריכים אנו ללמוד את היהדות. גם פונק לא ידע הרבה בענייני יהדות. הוא עזב את רוסיה בהיותו נער, אך בנעוריו למד תנ"ך וקרא ספרים אחדים. ואף כי לא זכר הרבה, ידע כי פיל הוא בּוּר בעניינים אלה.

– ומה הוא מוּסר היהדות? – היה שואל בתמימות שבליצנות. ופיל היה חוזר על הדברים ששמע במרכז, ופונק נהנה מהתלהבותו. פיל היה בא אל בית־הכנסת, כשהיה לו פנאי, גם בשבתות, וכאשר הגיעו ימי ראש־השנה ויום־הכיפורים היו ידיו מלאות עבודה. מינוהו לאחד “המבינים” על החזן ששכרוּ להתפלל במרכז, והוא עזר במכירת כרטיסים ועסק בגביית כסף. ובזכות פיל התחיל גם לוּאי פוּנק בא בראש־השנה ויום־הכיפורים לבית־הכנסת שבמרכז והוכרח לתת גם נדבות. השים עצמו גומל טובה לפיל, ובינתיים נהנה. אמנם לואי שמר על עיקריו, אך משהיו לבעלי־בית ברחוב השקט על יד אוֹשן־פּארקוויי, לא היה נעים הדבר כלפי השכנים. סוף סוף רואים והולכים רכיל, ולא יפה שלא ללכת אל בית־הכנסת בימים הנוראים, אך עוד יותר לא נעים להיעשות בעל־תשובה אחרי שנים רבות ללא ביקור בבית־כנסת וקפיצת־יד.

וכאן היה מוצא טוב ונעים: החתן הכריח. פיל רוֹבּינס, שהיה אחד העוסקים במכירת כרטיסים, הביא כרטיסים יפים במתנה. ידע פונק כי הדבר יעלה לו במתנה יותר יפה, אך שמח שהוציאו פיל מן המבוכה. גם בבית־הכנסת היה טוב לראות את פיל רץ אנה ואנה, כשכיפת־משי חבושה לראשו וטלית קטנה מצויצת על שכמו. מיימי ישבה על יד בטי ולא גרעה עיניה מבעלה. וגם פונק נהנה: סוף סוף יש בדבריו התמימים של פיל יותר קירבה אליו מאשר בדבריו היהירים והרחוקים של מייק. ובכלל נדמה לו כי קרוב לו פיל יותר ממייק ומג’אניט. מוזר היה לו לפונק עצמו יחסו לילדיו. בשעה שהיה בבית־המרקחת או בשעה שהיה בא הביתה ואינו מוצאם, היו קרובים לו. הלב היה מתרחב מתענוג. ג’אניט נערה יפה מאוד. אין הוא חלילה מן הזקנים ויודע הוא נערה יפה מהי. בחורים חומדים נערה כזו. גבוהה היתה ודקת־גו ועינים לה אפורות וחדות כעיניו הוא ושערות חומות וסמיכות. היא היתה משחקת מצוינת בטניס וידעה לרכוב על סוסים ולרקוד, ועל סימפוניות ואוֹפּירות דיברה מתוך מבינות. ומייק בודאי בעל־כשרונות. קיבל “פיי־בּיטא־קאפא” באוניברסיטה של קוֹלוּמבּיה, והיה שם אחד העורכים של העיתון והממונה על ביקורת התיאטרון. אפשר היה להראות גם לקוראים ולרופאים שנכנסו אל בית־המרקחת את העיתונים. ביחוד את מאמרו האחרון בשבועון הראדיקאלי החדש. מובן כי אין הוא אץ להתפאר. הוא מראה להם את העיתונים דרך אגב ומעמיד פנים כמתרעם: – הנוער שלנו… ההיה עולה על דעתי, כי בני יכתוב בכתב־עת קומוניסטי? אמנם אין אלה אלא דברי ביקורת על התיאטרון, אבל העיתון הוא קומוניסטי ומוכרח אני להודות, אם גם איני מסכים לו, כי המאמר כתוב יפה. יותר יפה מאשר ב“טיימס”. הקומוניסטים רוכשים להם את הכוחות הטובים ביותר.

אדרבא, קרא…

והאנשים היו קוראים ומחייכים בטוב־לב, ורבים מהם בקנאה. הכול יש לו לאיש זה. פרנסה טובה וגם ילדים בעלי כשרון.

אבל מוזר הדבר שרחבות־דעת זו באה רק בשעה שאינו רואם. כשהוא מזדמן אתם, דעתו נחלשת. ביחוד כשהוא מזדמן פנים אל פנים עם מייק. בחור זה הוא גבה־קומה ורציני. המצח שלו כמצח אביו, גבוה ורחב, וגם קרחת כלשהי הוטלה בשערו. אך הפנים מוארכים, שלא כפני אביו, והאף זקוף וללא גבנונית. היו לו עינים כחולות־בהירות ושפם בלוֹנדי קטן. היה מדבר לאט ובקול של בר־סמך. אף כשהיה מדבר על דבר קל־ערך, היה מסתכל בבן־שיחו ארוכות ושוקל את דבריו. תמיד היתה לו מקטרת בידו או בפיו, ובדברו היה מתופף עליה באצבעו, כאומר: “אלה הם דברי ואין להרהר אחריהם”. עם אביו לא הרבה דברים, ואף כשדיבר עמו היה מביט עליו מגבוה. ובהיותו גבוה מאביו, היה הוא, האב, מרגיש עצמו כנפגע מן הקול הצלול והאיטי של בנו. ביחוד הרגיש זאת פונק בשעה שבנו היה משוחח עם חבריו במעמדו. החברים היו על פי רוב מברכים אותו לשלום במבט עין או בנדנוד ראש, ואילו מייק לא היה מפסיק שיחתו בשעה שנכנס אביו, כאילו לא קרה דבר. חברים אחדים של מייק מצאו חן בעיני פונק. ביחוד ג’ייק, בנו של הרופא המפורסם ד“ר שרפין. פונק הכיר את ג’ייק מנערוּתו. היה נכנס אז עם אביו אל בית־המרקחת. האב משוחח עם פונק והנער אוכל את הגלידה או שותה את מי־הסודה שקנה אביו בשבילו. וגם עתה היו נכנסים שניהם. פונק ידע כי שרפין הצעיר הוא צייר בעל כשרון וגם אחד ממנהיגי הסטודנטים הראדיקאליים, אך ביחסו אל אביו לא ראה פונק שום שינוי. בלכתם יחד, הבן עם האב, היה נראה כנער המקשיב ביראת־הכבוד לכל מוצא פי אביו. ועד היום היה קוראו אביו “ג’ייקי” באותה הטעמה אבהית רכה. וכשהם נכנסים את בית־המרקחת, מדבר ד”ר שרפין באותה רחבות ובאותו טוב־לב:

– ג’ייקי… מה אתה רוצה, מי־סודה או גלידה?

וג’ייקי מביט אל אביו רחב־הכתפיים וגבה־הקומה בחיבה ושותה את הסודה בעיניים מחייכות של נער המקבל מתנה מאביו. בבית־המרקחת קורא גם פונק לבנו של שרפין “ג’ייקי” ואילו בחברת בנו קשה לו לקראו בשם זה. מוזר הדבר. בשעה שהוא יושב בבית־המרקחת הוא, לואי פונק, נראה חשוב ונשוא־פנים בעיני עצמו: שׂיבה זרקה בו, מצחו גבוה ורחב, עיניו נבונות ופיקחוֹת. קונים רבים באים לשאול בעצתו לא רק בעניינים קטני־ערך כגון סילוק אבק שנפל לתוך העין או סם־מרפא לכוייה, אלא שומעים בעצתו אף בדברים רבי־ערך. אבל כשהוא נכנס הביתה ונמצא בחברת בנו, הוא מרגיש את עצמו קטן יותר, כאילו מצטמצמת קומתו, ודבריו לעוּ.

כעס חבוי כוסס את לבו אז: מי אתה, מייקי? אמנם בני אתה, אבל ההרווחת פרוטה אחת בחייך? היודע אתה עבודה מהי? ראדיקאל אתה, כביכול, מדבר על עבודה ועל עובדים, על מנצלים ועל מנוּצלים. אבל היודע אתה עמל מהו ופרוטה מהי? התדע טעם עבודה במשך ימים שלמים, כמו שעבדו אביך ואמך? והלא גם עכשיו, מייקילי, עובד אביך בשבילך ובשביל אחותך עד שש עשרה שעות ביום. ומשום כך טוב שנוכח לפעמים פיל רוֹבּינס בשעה שהם ישבים כולם אל השולחן. פיל אינו יכול לעמוד בוויכוח עם מייק. הלז מביא ראיות ומראי־מקומות ומדבר בלעג ובביטול. אבל פיל מנצח לפעמים בהתלהבותו ובדברים שלא מן העניין.

– שמע נא, מייק, – אומר לו פיל בכעסו – מה יודע אתה על החיים? אתה וכל חבריך הסמוכים על שולחן אבותיהם, מה יודעים אתם? הלא נער אתה. הקנית מימיך מכנסיים בכסף שהרווחת בזיעת אפך? אתה מדבר ככל הירוקים. טוב להם לצעוק כאן. בארצנו החוֹפשית מניחים לכם לצעוק כאוות נפשכם על רוסיה ועל קוֹמוּנה ועל עבודה. מייק היה מכווץ את שפתיו בלעג ומפנה פניו בבוז:

– לא כדאי להתווכח.

אבל העוקץ הגיע אל מטרתו. ג’אניט כעסה. ומיימי ביקשה מבעלה שיחדל. אחרי שיחה כזאת היה כל אחד פורש אל חדרו. ופונק שמח בעומק לבו על משבּתוֹ של בנו. אך לא תמיד היה בא פיל לנקום את נקמתו. ואז היה הכעס חודר ומכאיב. ביחוד חרה לו כשבאו חברי בנו אל הבית והוא היה נכנס אתם בדברים. אז היה מייק יושב ומביט נכחו, כאומר “עד מתי ידבר? ולמה לו להתערב בדברים לא לו?”. בעיקר שנא לואי בחור אחד יליד רוסיה, כבן שלושים, בעל פנים קטנים וערומים, שהיה מחייך בבוז כשהתערב פונק בשיחה. לפי דברי הילדים, היה זה איש בעל כשרון שכתב סיפורים בעיתונים הראדיקאליים, ולפעמים היה גם אוכל אתם ארוחת־ערב. הוא היה עושה כבשלו ומדבר ומספר עם מייק ועם ג’אניט, ואילו אל לוּאי כמעט לא פנה בדבריו. אחרי הארוחה היו פורשים לחדרו של מייק, או שהיו נשארים בחדר הגדול ומקשיבים לראדיוֹ. פונק היה מבקש תואנה להשתמט אל הגזוזטרה. שם היה בא בטענות אל בטי:

– איני יודע באיזו רשות מזמין מייק הנה את חבריו לארוחות. טוב אם עושים זאת פעם, פעמיים, אבל לא בכל עת שעולה על דעתו, סתם כך.

השתדלה בטי, דרך אם, ללמד זכות על בנה ועל חבריו:

– וכי מה איכפת לך? לא אתה המכין את הארוחות. אני המבשלת. ויש לי הנאה מזה.

– לא הכסף עיקר… איני רוצה שביתי יהיה הפקר בשעת הארוחה. אני רוצה במנוחה אחרי עבודתי. בטי כעסה. ג’אניט ומייק אומרים שלא בפניו, כי הוא שוכב על כספו ככלב על האבוּס. ממש דברים אלה אמרה ג’אניט. אמנם גערה בהם. אמרה שאביהם עבד קשה עד שרכש מה שרכש. אבל במקצת צדקו הילדים. איש לא נוח הוא ועומד על המקח בכל דבר ודבר. הנה למשל דבר קטן כגון הזמנת חברים, שאינו מקבל את האורחים בסבר פנים. ולא כל שכן בדברים הגדולים. זכוּר עניין הראדיו הגדול שג’אניט דרשה ולא עלה הדבר בנקל עד שסוף סוף קנוהו. ואחר־כך דבר הפרווה בשביל ג’אניט, והנסיעה אל ההרים… והרי גם באוטומוביל צדקו במקצת. לכל ידידיהם יש אוטומובילים ולהם אין. הכול יודעים שהפוּנקים אינם עניים. וכך אמרה לו.

– אתה שוכח כי בת בוגרת לך. היית רוצה שילדיך יתרחקו מהכול. בושה וחרפה! וכי למי רכושנו אם לא להם? רצה פונק לדבר דברים חריפים ולגעור בה. אך מה יאמר לה? הרי אין זה עניין הארוחה ואין זה עניין הכסף. יש כאן יותר מזה, וכיצד יבאר? פונק קם, התהלך לארכו ולרחבו של החדר, מלמל בשפתיו וישב. הרגיש עייפות. מילא, ישתוק, מה יועילו הדברים?

נשמע רשרוש עיתונה של בטי. פונק הושיט את רגליו ועצם עיניו. מאחד הבתים הגיע קול ילד בוכה. הראדיו ניגן ניגון ממושך ועצוב: פונק ידע כי ג’אניט יושבת עתה ליד הראדיו.

 

ד    🔗

בשעה שהתבונן בילדיו המבוגרים, היו רעיונות מרעיונות שונים עולים על דעתו. בן חמישים ושלוש הוא היום, אף כי בטוח הוא שבני־אדם חושבים אותו לכל היותר לבן ארבעים ושמונה. קשה לו לעצמו להאמין כי כבר הגיע לגיל זה. בן חמישים ושלוש הרי זה ממש איש זקן. כשבני־אדם הולכים לבית־המרקחת לבקש רפואה והוא שואלם על גיל החולה, הרי הם עונים במשיכת כתף: “אין הוא צעיר לימים עוד, כבר למעלה מארבעים”. פיל קורא לו בחיבה “אוֹלד מֶן” וג’אניט דיברה אליו לפני ימים מספר על הצורך לקנות אוטומוביל וגם היא קראה לו “אוֹלד מן שלי”. מובן כי לא ג’אניט היא הדורשת את האוטומוביל אלא הוא, מייקילי, האריסטוקראט והראדיקאל שבמשפחה מדבר מתוך גרונה. הרי לא יבקש הוא בכבודו ובעצמו ועושה זאת על ידי אחותו. כשנכנס אל החדר הרגיש, כי התחילו פתאום בשיחה שלא מן העניין. הבין שדיברו עליו קודם. בשעת הארוחה חייכה אליו ג’אניט ממש כבאותם הימים שהיתה מבקשת לקנות לה צעצועים, חייכה בעיניה, בשפתיה, ובכל ראשה היפה. כך ודאי מחייכת היא לבחוריה בעת שהיא מוליכה אותם שולל. פתיה! כאילו אין אביה יודע דברים אלה. היא ניגשה אליו אחרי הארוחה והתחילה לסלסל בשערו:

– אבא, שׂיבה זרקה בך… אתה אוֹלד מן. תהה. בלבו הוא כועס עליהם תמיד על שאינם ניגשים אליו ואינם מדברים אתו, ועתה כשניגשה סלדה נפשו. למה? ודאי לא משום שקראה לו “אוֹלד מן”. לא, לא משום כך. אלא משום שהכיר, כי היה כאן דבר ערוּך ומחושב מראש. באופן כזה היתה ניגשת אליו רק בשעה שביקשה דבר שלא יכלה להשיגו מאמה. כך נהגה כשרצתה לנסוע אל ההרים לשבועות אחדים או בשעה שרצתה בראדיו הגדול.

– ג’אניט, מה רצונך? למה לך לבזבז את מרצך חינם? אמרי, ואתן או לא אתן…

העינים האפורות והנוצצות הושפלו לרגע. הסירה במהירות את ידה מראש אביה. נתבלבלה לרגע קל. אך גם בכעסה עמד הכן:

– ובכן, אבא, אם רוצה אתה שאדבר אליך פשוטות, אעשה רצונך. אני מתכוננת לדבר אליך זה זמן רב. חושבת אני לבושה ולחרפה שלאנשים ממעמדנו אין אוטומוביל. הכול חושבים אותך לאיש עשיר. במשפחות אחרות, עניות ממנו, יש שני אוטומובילים, אחד בשביל ההורים ואחד בשביל הילדים… יודע הוא כי מייק הוא הדורש. זה הראדיקאל החוצב להבות על המנצלים, שהוא עצמו עוד לא עבד עבודה כלשהי בחייו. יוכל לנסוע במכונית לנאום נאומים ולמצוא חן בעיני צעירות. יסע אתן עם הצעירות הללו אל הגן וידבר אליהן בקולו האיטי על אביו הקמצן… יתנה אהבים עם נערותיו ויספר בגנוּת אביו. התרומם לוּאי פונק ממקומו ופרץ בצעקה על בתו:

– אין לי מכוניות בשבילכם, אין לי אוטומובילים. “אוֹלד מן” אני ואתם צעירים, ואיני יודע למה אתן אני לכם ולא אתם לי. איני יודע…

מייק יושב אל השולחן ושותק; מעשן במנוחה את מקטרתו ושותק. והכרת פניו עונה בו שידע מקודם מה תהי התשובה. כנראה דיבר אליה קודם וכך אמר לה:

– אל תהי טיפשה, ג’אניט, יודע אני את אבא. לבו של קמצן זה כואב בשעה שהוא נותן לנו גלידה מבית־המרקחת, ואת מבקשת ממנו שיוציא כסף לאוטומוביל…

ופניו מביעים עתה ניצחון בעשנו את מקטרתו: האם לא אמרתי לך? האם לא ידעתי מראש? וצר לו לפונק שיצא מגדרו וצעק. לכל הפחות צריך היה לדבר בניחותא, כפי שמייק מדבר. בּטי נכנסה אל החדר והבינה מיד את הנעשה. היא רצתה כדרכה לטשטש את המחלוקת. קראה אליה את ג’אניט שתעזור עמה להעביר כיסא מפינה לפינה. ג’אניט קמה ממקומה בלי דבר דבר ובעברה על יד אביה אף לא הביטה אליו. פונק יצא אל המרפסת. קשה היה להישאר בחדר עם מייק היושב ושותק. תיכף יוציא מייק ספר ויקרא בו, ואז הרי מוּתר יהיה לו לכל הדעות לשבת ולשתוק. כי בשעה שהוא קורא יושלך הס בכול. אפילו כשגרו ברחוב נוֹרפוֹלק, לא היה איש מעיז להפריע לו לנער שישב וקרא. האם העייפה היתה דוחה את עבודתה עד שילך הבן היקר לישון, כי עתה הלא קורא ספר הוא. בשעה שהוא, לוּאי, הוכרח ללמוד בלילות אחרי העבודה הקשה של היום, לא שם איש לב אליו. ומה הוא הסוף? בסוף אינם מבינים את הדבר הפשוט בתכלית הפשטות. בּטי יצאה אל הגזוזטרה:

– מה נפל שם בינך ובין הילדים? למה בוכה ג’אניט? מדוע אינך יכול לדבר אליהם כבן־אדם? הם אינם ילדים עוד, טיפש זקן.

– ובכן מה היא דעתך שאקנה להם “רוֹלס־רוֹיס” ואתן להם כל שיש לי ואלך לימי זקנתי לבקש נדבות? מהיכא תיתי, אם את מסכימה לכך, אולי טוב כך.

– אם אינך רוצה או אינך יכול, למה לא תבאר להם? ועל פי דבריה מבין לוּאי, שהבנים כבר פיתוּה, את הטיפשה הזקנה. מעכשיו תדבר על לבו יום יום.

– שמעי, בּטי, אם רוצים הם בדברים כאלה – יעבדו, ירוויחו ויקנו…

– הרי יודע אתה שאין עבודה.

– אם אין עבודה, אשריהם שיש להם אוכל ודירה ובגדים ודמי־נסיעה בתחתית.

– אבל אל תשכח כי יש לחשוב על תכלית…

ג’אניט אינה עוד נערה קטנה… ויש גם להתראות לפני אנשים… בתכליות אלה ניצחה תמיד. בטענה זו הצליחה להחזיק את מיימי בבית בלי עבודה עוד בהיותם ברחוב נוֹרפוֹלק ובחסכם את פרוטותיהם. בטענותיה על תכלית הכריחה אותו להכניס את ג’אניט אל קוליג', שאתה משלם שם במיטב דמיך. הנקל הוא לכבוש לבו של אב יהודי בדברים על תכלית. אבל הפעם יתעקש. יש כאן גם עניין של ניצחון. סוף סוף אי אפשר לוותר על הכול.

– קשה להבין – טענה בטי – וכי פיל מרוויח כמוך? ומה הוא הפלא שיש קנאה? איך לא יקנאו, אם כל פעם שיש צורך לנסוע לאיזה מקום מוכרחים לבקש את פיל?

פקפקה רגע קל אם להוסיף דברים או לא, ולבסוף הוסיפה בלחש:

– וכלום חושב אתה שטוב הדבר כי ג’אניט תסע תמיד עם פיל? סוף סוף אנשים צעירים הם. נעימת הדברים הסודית הפתיעה אותו. מעולם לא עלה דבר כזה על דעתו. הוא קם ממקומו:

– וכי חושדת את שג’אניט… הלא היא לועגת לו תמיד…

בטי הרגישה שהגדישה את הסאה:

– לא, לא… איני מתכוונת לשום דבר… אני חושבת שלא כדאי… אני תמיד גורסת זהירות… ג’אניט יפה, ואין צורך לעורר קנאה… לא כדאי…

 

ה    🔗

הילדים ודאי שהיו מקבלים את האוטומוביל, אלמלא מחלתה הפתאומית של בּטי. הדבר קרה פתאום כל כך, עד שלא הספיק פונק להתרגל למחשבה שבמהירות רבה כל כך ישתנו חייו עד היסוד. מעשה ובא לוּאי פונק הביתה יום אחד אחרי הצהריים. כדרכו תמיד שהה קצת על יד המבוא במסדרון בטפלו בקיפול הסוכך. לא נשמעה ההמולה הרגילה של צעדי בטי. כעס במקצת. יום קר כזה ועליו לשים ידו בכיס ולבקש את המפתח. היא יושבת לה כל היום בבית חם והוא עובד ונוסע. כשהיא שומעת את צעדי הילדים היא רצה מיד. כאילו בית זה שלהם הוא ולא שלו. וכן נכנס אל הבית בלי צלצול ובלבו כעס ורוגז. אך איש לא בא לקראתו. מה קרה את בטי? במזג אויר כזה לא תצא אל החנויות. ולמה תבחר דווקא בשעה שעליו לבוא הביתה? ולפתע פתאום הגיעה אליו אנחה מחדרה. הוא נכנס אל חדרה בחפזה ומצאה מפרפרת בכאבים. מיד ראה שאין זו סתם מחלה. לפי כל הסימנים הכיר, שזוהי דלקת חריפה של הוורדה. וטילפן לרופא. ועד שבא הרופא בדקה הוא עצמו ודיבר אליה כדרכו בתרעומות: – למה לא טילפּנת? איה הילדים? למה לא טילפנת למיימי? – אין דבר, לואי. לך ונוח קצת. הרי עייף אתה. עיניה הקטנות והחומות הזהירו ברוך אהבה. פניה הרחבים התכוצו מכאב. וכשהונח לה רגע, חייכה שוב בטוב לב. וברגעים האחדים האלה הרגיש כי אשה זו יקרה לו מכּוֹל, כי היא חלק ממנו. ורעיון נצנץ ודקר במוחו: האפשר כי אשה זו תמות והוא יישאר לבדו?

ברגעים מועטים אלה עברו בו הרגשות גדולות ורבות. אשה זו שאיננה יפת־מראה, שעיניים לה חומות קטנות וקצרות־רואי ואשר פניה רחבים ומקומטים, אשה זו שמימיו לא אהב את גופה כאהוב צעיר את צעירתו ושאף עכשיו איננו אוהב אותה – אשה זו נעשית חלק מחייו עד כדי כך, שעצם נצנוץ הרעיון על מותה בוקע את מוחו. עם מי יישאר? מי אתו? אין הוא צעיר עוד. ולמה כה נקשר אליה? נשא אותה לאשה מפני שהיה כדאי לו. היה לה מעט כסף והיתה לה עבודה, ובלעדי זאת קרובתו של בעל בית־מרקחת גדול היתה. ואם לא חטא עם נשים אחרות הרבה, הרי תמיד היה מתגעגע עליהן, על הנשים האחרות. ואותן נשים ספוּרוֹת שבא אתן במגע עראי הרי עומדות הן בהזיותיו כעמודי־אור. בשנים האחרונות לא בא במגע עם כל אשה אחרת, אבל עיניו היו עוקבות אחרי רגלי הנשים הצעירות. ולא עוד אלא שהרי בעצם לא הרהר קודם לכן על אשתו כלל. היו עוברים ימים שלמים בשבתו בבית־המרקחת והיא לא תפסה כל מקום שהוא במחשבותיו. היה חושב עליה רק בשעה שראה אותה. איך אפשר שאשה זו זקנה ומכוערה קשרה אותו אליה עד כדי כך שבלעדיה מתנפצים כל חייו לרסיסים? הרבה היה חושב פונק בימים שבאו על רגעים ספורים אלה ליד מיטת אשתו. שני ימי המחלה, והרופאים, והלוויה, והבכי של הילדים, והנסיעה אל בית־הקברות היו מעורבים אהבה וכעס… אשה זו הזרה לרגשותיו בחייה כבשה אותו, ועתה מהלך חייו ילך וישתנה. זמן מועט ארכה מחלתה. הכול עבר כבמערבולת. מהר־מהר. בכי וצעקה, וחיפזון, וריח בית־החולים, והפנים הקרים של מייק, ומיימי המתייפחת, ופיל העוסק ברצינות בהלוויה. ובתוכם ההרגשה הנוראה, כי הנה עבר הכול ולא נשאר דבר.

תהה פונק עד כמה גדולה השפעת פיל אף על מייק הראדיקאל. הוא עצמו לא היה מבקש זאת ממייק, אבל פיל הצליח. הכריח את מייק קר־הפנים לחזור על הקדיש מלה במלה אחרי השמש. בלי לשאול פי איש הביא פיל גם “מניין” אל הבית. ובשעת כל תפילה היה פיל מוציא את הסידור שבו היה כתוב הקדיש באותיות גדולות, ומייק חוזר על המלים בהברות אנגליות רחבות, ואנשי המניין מביטים זה אל זה ובאין רואה שולחים מבטי לעג. ארוכים היו ארבעת הימים הראשונים של ימי ה“שבעה” אשר לא הלך אל החנות. ביום הראשון אחרי מות בּטי ישבו כולם איש בחדרו והיו מתאספים רק בשעת הארוחה. אליו, אל לוּאי, באו אנשים מעטים. בא הד"ר שרפין, באו שני יהודים שכנים בעלי בתי־חרושת־לבגדים ודיברו על אבידות שאינן חוזרות, ושכך הוא מנהגו של עולם. הוא לא ידע מה לומר להם וגם הם הרגישו את הזרות המתוחה ולא שהו זמן רב. פיל סידר את כל ענייני הבית, שכר גם אשה שתבוא ותבשל את הארוחות. וכשהיה פיל בבית, נתעוררו כולם לזמן מה. היה מתהווה אז קשר בין לוּאי פונק ובין ילדיו. בלעדי פיל השתררה ריקנות בבית – חלל ריק בין האב והילדים. ביום השני והשלישי באו חברים אל מייק ואל ג’אניט. הם נכנסו אל חדריהם ולוּאי נשאר יחידי. קשה היה להיות יחידי. הקולות שהגיעו מחדרי הילדים הרגיזו. מדוע לא ידברו אליו כפי שהם מדברים אל חבריהם? כמה פעמים ניסה לגשת אליהם ולהיכנס אתם בשיחה, אך הדברים כאילו נשארו תקועים בגרון ולא יצאו חוצה. נתגלה חלל שאין לעברו. ועם כל אי־הנעימות שבאמירת קדיש, טוב היה כשבא מניין היהודים המתפללים ונתמלא הבית המולה. מסביב דיברו, מלמלו בשפתיים, עשו משהו. וביום הרביעי, כשהודיע מייק לפיל כי היום הוא היום האחרון לאמירת קדיש, וכי למחרת הוא מוכרח ללכת מן הבית, התפלל פונק בלבו שישפיע פיל על מייק להישאר. הוא עצמו לא רצה להתערב. כי הרי תמיד היה מבזה טקסים אלה בעיני הילדים.

פיל דיבר כדרכו בהמולה ובהתלהבות. בחדרו של מייק דוברו הדברים. אולם פונק שמע את השיחה מרחוק:

– יהודי הוא יהודי. גם הגויים מקיימים את הטקסים שלהם. ולמה לא תקיים אתה?

– אבל אני איני איש דתי. כל הטקסים האלה אינם בעיני ולא כלום.

– מילא, אם גוי אתה, היה גוי… אבל עליך לעשות זאת לכבוד אמך. כבוד אחרון, מייק…

– אבל כיצד אקיים כיבוד אֵם באמירת דברים שאיני מבינם?

– ובכן, מייקל, אתה החכם מכל האנשים… אנשים חכמים ממך וגדולים ממך אומרים קדיש. קראתי בעיתונים, כי גם שופטים ראשיים של ארצות הברית וגם הגוֹברנוֹר של מדינת ניו־יורק, והגוֹברנוֹר של מדינת אילינוֹי, שים לב, ניו־יורק ואילינוֹי, המדינות היותר גדולות בארצות־הברית, גם הם אומרים קדיש… רק אתה, מייקל פונק, אינך יכול לומר קדיש…

– חדל, פיל, מן השופטים והגוברנורים שלך. אולי תביא לי גם ראייה מבריונים עשירים ההולכים אל בתי־כנסת. ואני, אומר לך את האמת, איני בטוח אפילו אם אבא שלי אמר קדיש כשמתו עליו אביו ואמו. והוא הרי יודע את הדברים הכתובים בקדיש.

– זוהי הצרה שאביך לא לימדך אף את הדברים הפשוטים האלה. כל הצרה היא שהאתיאיסטים מביאים את האידיאות שלהם מיוּרוֹפּ לאמריקה. וכשבאו האנשים באותו יום להתפלל, כי לא הספיק פיל לאמור להם שיחדלו, ציווּ על לוּאי לומר את הקדיש, ודמעות עמדו בגרונו והצטרך למהר באמירה שלא יראוהו בוכה. וצר היה לו על שאין הוא כאחד היהודים האלה, על שאיננו יכול לשבת ולשוחח אתם כשוחח איש אל רעהו. זוכר הוא שקרה מקרה מות ברחוב נוֹרפוֹלק בבית אביו. אחד מאחי אביו מת. ואנשים כאלה באו אז והשתתפו בצער השתתפות ממש, ודיברו כל מיני דברים, והבית היה מלא יותר מאשר בימים רגילים והיתה חמימות. ופה, בבית הגדול הזה, אין כלום. וכשהאנשים האלה יֵצאוּ מן הבית, לא יישאר איש. הכול זר. ואולי צודק פיל, שזוהי אשמתו. אפשר. הרי במשך כל ימי חייו התרחק מכול וכול, אפילו מקרוביו. איש לא בא אליו. כלום אשמתם היא? ולמחרת לא יכול להישאר בבית. גם ג’אניט הלכה לה עם חברה, וקשה היתה הישיבה בבית. הוא נכנס אל בית־המרקחת והוקל קצת. אנשים נכנסים ויוצאים ואחדים מן הלקוחות עומדים ושואלים. אלה היו שאלות תפלות וחסרות ערך:

– בת כמה היתה?

– החלתה זמן רב?

– ובכן לא סבלה הרבה.

– סוף כל אדם למות.

– לא טוב בגיל זה בלי הידיד היחידי…

ידע פונק כי אלה הם דברים מן השפה ולחוץ וכי בצאתם מבית־המרקחת ישכחו אותו ואת אשתו, ובכל זאת טוב היה. אך לא נעים היה להישאר כל היום בבית המרקחת, ובפרט כשביקשהו העוזר שילך והבטיח לעשות את כל העבודה בעצמו:

– לך, מר פונק, הביתה. לך לך… אשתדל לעשות את הכול. אל תפחד. הכול יהיה בסדר. אין להשאיר את הילדים יחידים באסון כזה.

– “הילדים יחידים” – מישהו צחק ודקר במוח.

אבל אי אפשר היה להישאר. לא נאה בפני העוזר, והוא חזר הביתה. ישב במרפסת על מקומו הרגיל.

תמיד היתה יושבת היא, בטי, מולו וסורגת פוזמק או קוראת עיתון. ועכשיו איננה. האפשר לומר שהוא מתגעגע? אפשר שאלה הם געגועים ואפשר שיותר מזה. מנסה הוא לעצום את עיניו ולהרגיש את קרבתה, לרחוש אליה אהבה, אהבה לאשה זו שבילתה אתו רוב ימי חייה ורוב ימי חייו הוא. לא, אין זו אהבה. על כל פנים לא אותה אהבה במובן הרגיל שרוצה האיש לתפוס את האשה בזרועותיו ולחבקה ולהיות עמה. אבל מי יודע, אפשר שזוהי אהבה מסוג אחר. אולי זוהי הרגשה יותר גדולה ויותר חזקה מאהבה, הרגשה שעדיין לא ניתן לה שֵׁם. הנה היא איננה פה, והכול חסר: הבית אחר; הגזוזטרה אחרת; הרחוב אחר; העץ עבות־הענפים אחר. כולם נתרוקנו מתוכנם הקודם. הישיבה על הגזוזטרה נעשתה קשה עליו. צליל שטיפת כלים הגיע מן המטבח. אשה באה בימים שם, כמו בטי. שוטפת היא את הכלים. אך הצליל ריק. ופתאום תקפהו רצון עז ללכת ולראות את חדריו. ללכת מחדר אחד למשנהו. המבקש הוא משהו? שטות. ובכל זאת ילך ויראה. הנה חדר־האורחים. וכי כמה אורחים קיבל בביתו מיום היותו בעל בעמיו? כמה אורחים קרובים אליו שהיה נהנה מקרבתם ואשר גם הם לא באו סתם לצאת ידי חובה? ומדוע היה הכול שונה שם ברחוב נוֹרפוֹלק? לא היה שם חדר לאורחים, אבל הבית היה תמיד מלא שאון והשתתפות בצער ובשמחה. תמיד היו באים דודים ודודות, חברים ורעים. הוא זוכר יפה את הבית. כשבאו לאמריקה היו חמשתם במשפחה: האב, האם, ושתי אחיות לו. אחת האחיות מתה כבר, אף כי אל הלווייתה לא הלך. היא איבדה את עצמה לדעת מרוב עוני ודחקוּת. וכנראה האשימו אותו, את לוּאי אחיה, מפני שלא רצה להיות ערב על שטר של הלואה… לא חתם כי הדבר עיקר הוא לו, פרינציפ – איננו חותם על שטרי ערבוּת. אילו היתה מבקשת ממנו כסף במזומנים היה נותן, אבל עניין ההלואה והריב באו אחר כך, אחרי שעבר אל ביתו המרוּוח ליד אוֹשן־פארקוויי. באותה שעה עוד גרו ברחוב נוֹרפוֹלק. היתה זו דירה בקומה התחתונה. בעד החלון היו נראים העוברים והשבים. שכנים ומכּרים היו נכנסים תכופות ולפעמים אף אוכלים ושותים. אחות זו שמתה היתה מדברת בקול רם וגוערת בכל אחד ומגישה אוכל. טוּב לבה הוּרגש אף בגערתה. לא היתה מחיצה שם בבית ההוא בין הדירה בקומה התחתונה ובין הרחוב. כאילו שררה שותפות. איש בא לשאול חפצים משכנו; איש הולך רכיל בשכנו; גוער בילדי שכנו ושמח בשמחתו. וכאן, בבית היפה הזה, בדירה המרוּוחת – הכול מובדל.

הוא זוכר את דבריו, שאמר לאחותו בשעה שבאה לבקש ממנו את חתימת הערבות:

– אמריקה היא זאת – אמר – כל אחד עובד כאן… יש לי משפחה שלי ודאגות שלי.

– “משפחה שלי” – עם מות בטי הוא זר למשפחתו. נחרת בזכרונו אותו ביקור של אחותו. ביחוד כעס על שדיברה בקול רם כדורשת, כאילו את שלה באה לדרוש. לכאורה, לא אמר לה דברים קשים, אבל נראה שקולו ואופן דיבורו הרגיזוה. היא דיברה בקול רם והתרגזה ולכן התרגז גם הוא: – אין זה רחוב נוֹרפוֹלק, – אמר אז – אל תצעקי. אמרתי לך פעם כי אינני חותם. זהו הפּרינציפּ שלי. לעולם לא ישכח את המאורע. עמדה רגע ושתקה, ופתאום ירקה בפניו:

– אני יורקת עליך ועל הפּרינציפּים שלך ועל אוֹשן־פּארקוויי שלך.

ירקה בפניו ויצאה מן הבית. אחרי צאתה התרוצץ כמשוגע והתבייש לספר את הדברים לבּטי. ומה אילו היה מייק יודע שאחותו ירקה בפניו? בנו מייק זה, אשר בשבילו הוא עובד יומם ולילה, והוא עצמו אינו עושה דבר, ממש לא כלום. מייק הולך יום יום לאסיפות. מייק שייך לאגודות. מייק חכם ממנו, מאביו השוטה, לוּאי פונק. כן, לוּאי פונק, טיפש אתה. שוטה! זקן ושוטה! לואי פונק לא השתייך לאגודות, חסך את הכסף מקרוביו. כל חבריו התקרבו לאנשים והוא התרחק. אמר לעצמו כי פרינציפּ הוא זה. גם הסירוב לחתום על שטר־הערבות היה פּרינציפּ. גם הסירוב ללכת בימים הנוראים אל בית־הכנסת היה פרינציפּ. ומתוך פּרינציפּים אלה נשאר הבית מרוּוח, גדול וריק. והוא, לוּאי פונק, איש על פי מראהו לא טיפש כלל, מתהלך עזוב מחדר לחדר. פיל רוֹבּינס לא יהיה בודד כמוהו. מייק לא יהיה טיפש כמוהו. ג’אניט מתהלכת תמיד עם בחורים ובחורות. יש להם מישהו. הם שייכים למישהו. הוא עבד ועבד, ולמי, ולמה?

התהלך מחדר לחדר. הנה גם חדרו של מייק. והנה חדרה של ג’אניט. ספרים מונחים על המדפים ועל השולחן. גם אמש ישבו כאן ודיברו. דיברו פה יחד – והוא יחידי. ואיך נעשה כה עזוב? בשל אשה אחת: בשל בטי. והלא היתה כל כך רחוקה ממנו. הוא מתאמץ להעביר לפניו את דמותה מלפני שנים רבות עת היתה צעירה לימים. וקשה. לפניו דמות אשה באה בימים היושבת וקוראת עיתון וסורגת, ומדברת טובות על הילדים, ומגישה אוכל. ומה נתרוקן הבית עתה, כשהלכה ואיננה! הוא ניגש אל הארון והתחיל מבקש את התמונות. כדאי לראותה עוד פעם, את בטי. אך נשמע קול אנשים על יד הדלת. הוא שמע את קולה הצעיר של ג’אניט. מיד סגר את הארון בחיפזון ויצא אל המרפסת.

 

ו    🔗

אחרי הימים הארוכים מנשוא של ימי ה“שבעה” היה לו לפונק בית־מרקחתו למקום מקלט ומנוח. שוב עמד בראש השולחן בחדר הארוך המסודר, והעוזר השקט עמד על ידו ושמע למוצא פיו. נכנסו אנשים ושאלו לשלומו, ודיברו בידידות ואף ביקשו עצתו. בימים הקרים של החורף, ריק שולחן הגלידה מאדם. הדלת סגורה, ושאון הרחוב אינו פורץ אל הבית. האנשים נכנסים לבושים אדרות ומדברים בנחת:

– טוב פה… חם פה…

– מזג אויר משונה. זה שנים רבות שלא היה בניו־יורק חורף כזה.

– אל תמהר… התחמם קצת ואחר תלך…

מעטים בימי חורף אלה הולכי בטל בבית־המרקחת. האנשים הנכנסים רציניים. עושים את שלהם, מדברים מלים מספר לשם יציאת ידי חובה והולכים. ואחרים באים במקומם. הכול קרוב לו. כל החפצים, בעצם ידיו קנם וסידרם. הכול שלו הוא. לא כאותו ראדיו גדול ויקר, וכאותם רהיטים יקרים בחדריו הרבים והגדולים. וכי מתי נגע בו בראדיו יקר זה? וכי מתי עיין בספרים הרבים שבחדרי ילדיו? אולם כאן, בבית־המרקחת, הוא הבעל. הכול שייך לו, ורק לו. אפילו העוזר בעל הקרחת המבהיקה, נמוך־הקומה ומרכיב־המשקפיים, הריהו ממש כחלק מבית־המרקחת, ככלי חשוב בבית־המרקחת. הראדיו הקטנטן כאן שלו הוא. אינו משתמש בו למוסיקה ולבדיחות טיפשיות: בית־מרקחת אינו אולם־גלידה. אבל כשהנשיא מדבר, או אפילו אחד ממריביו, או שרוצה הנך לדעת את תוצאות הבחירות – יש לשמוע. יש לדעת את הנעשה. ויש שבשעת שלג וסוּפה הוא נשאר יחידי בבית־המרקחת. ומוזר אז וטוב. בעד החלון נראים אנשים אצים כפופים. נחפזים הם ודאי אל משפחותיהם, ושם ישאלום איפה היו ומה עשו, וישמעו לתשובותיהם בשים לב. מכוניות מיהרו ברחוב הלבן: כתמים כהים בעולם לבן. מרחוק הגיעה המולה כבושה של רכבת עוברת. אנשים ודאי חיכּו שם עתה בקוצר־רוח עד שהרכבת תגיע למחוז חפצם. הנוסעים הם אל בית חם ונוח אחרי יום עבודה ארוך? או אולי יש גם להם בפינה אחת מרחבי ניו־יורק הענקית חנות ובה עוזר שקרחתו מבריקה, וטוב להם בחנות זו מאשר בביתם? ואולי ממהרים הם לראות אשה אהובה, היושבת יחידה בחדר ומביטה אל העולם הלבן בעד החלון, והלב מתגעגע ודופק בחזקה?

מול החלון עובר איש בא בימים בצעדים אמיצים. דומה, פניו של האיש ממוּתחים ומרוּכזים. לאן הולך איש זה? הקרה משהו חדש ומפתיע בחייו? ישב האיש במשרדו או בבית־מרקחתו ביום שלג קר; יחידי ישב, ומישהו פתח את הדלת ונכנס. נערה גבוהה ועיניה אפורות וחדות. ניגשה אל השולחן, ביקשה משהו והוא הגיש לה. פתותי שלג ריחפו על החלון. איש לא היה בחנות והוא נגע בידה. הוא דיבר אליה וסיפר לה מה קר בחוץ ביום כזה, ומה איוֹם לשבת בדד ביום שלג קר, והיא הסמיקה ולא נטלה את ידה ממנו… ולמחרת שוב באה ושוב אחז ידה בידיו… וכך ישבו שניהם ודיברו. דיברו דברים של מה בכך. סתם ישבו ודיברו… והשלג ירד מעבר לחלון, והמכוניות השחורות שכוּסו כוכביוֹת לבנבנות מיהרו… הבית שברחוב הקטן ליד אוֹשן־פארקוויי היה רחוק. מעבר לשלג הלבן, מעבר לכול. הרהורים מוזרים ומתוקים. ונעים וטוב היה לשבת וּלהרהרם בבית־המרקחת השקט.

ואף בשעה שנכח בבית־המרקחת סיגאל העוזר קטן־הקומה ומרכיב־המשקפיים, לא הופרעו ההרהורים. עוזר טוב הוא ועושה עבודתו בשקט, בהתמדה ובמסירות. קשה למצוא טוב ממנו. אינו דומה לעוזרים האחרים. בכלל מחלק אותם פונק בדמיונו לשני סוגים: למייקים ולפילים. הבחורים מסוגוֹ של מייק רואים עצמם כנגזלים. שתקנים הם הללו וכל מלה המדוברת אל הבעלים שקולה בזהב. אנשים מסוגו של פיל, לאידך, מדברים בלי הרף, רצים ואצים, וממלאים את בית־המרקחת שאון ומרוצה. הרי באמת טוב טוב שמייק לא היה לרוקח. מה קשה היה לשבת פה עמו יום יום. כל השלוה הנפשית היתה הולכת לאיבוד. בימים אלה היה פונק אץ אל בית־המרקחת בבוקר השכם מתוך הרגשה של נעימות. נזכרו לו הימים שנעשה לבעל בית־מרקחת משלו. ממש כאותם ימים. בטי לא צריכה היתה אז להעירו משנתו, כדרכה אחר כך. היה משתוקק להסתכל בכלים, במאזניים ובצלוחיות, לראותם, לנגוע בהם, להרגיש שהם שלו. במשך ימי האבל היה פיל מנהל את ענייני הבית, אבל עתה שב לביתו ופונק הרגיש שעליו לסדר את הדברים, שהכול גם בבית יבוא בזמנו ובמקומו כמו בבית־המרקחת. ולא ידע כיצד להתחיל בדבר. מימיו לא התערב בענייני הבית. הוא ידע רק אחת: עליו לתת סכום מסוים להוצאות. ובספּר לו אשתו על הוצאות ומחירים, לא היה שם לב לדבריה:

– זוהי שיטת אמריקה, – היה אומר – שלי שלי ושלך שלך. גם פוֹרד נתעשר בשל חלוקת העבודה. את, בּטי, לא תתערבי בענייני בית־המרקחת ואני לא אתערב בהוצאותיך.

רק בנוגע להוצאות גדולות היו באים אליו. בשעה שדרוש היה כסף לימות חופש, למעיל פרווה, ודברים כיוצאים באלו. מן הנעשה בהנהלת הבית לא ידע. אף כוס תה לא לקח לעצמו. לא ידע איזו כותונת שלו, איזו חולצה. בבקרים היתה בּטי מעירה אותו, וידע בדיוק מה תאמר לו וכיצד תאמר. אותם הדברים מדי בוקר בבוֹקרו: – שתה מיץ תפוחי־זהב וקום. טוב שתקדים רגעים אחדים ולא תצטרך לרוץ אחר כך. רצה פונק שתגיש לו אשתו את המיץ וידע כי עליו לקום. בכל זאת התמרמר למראית עין:

– אל תגמלי לי חסדים.

ובשמעו אותה אומרת אותם הדברים גם למייק ולג’אניט כעס ממש:

– מי ביקש מידך לקום עם שחר? גאניט אינה ילדה עוד ועליה להגיש לך מיץ. מוּתר גם לך לישון עוד קצת. וגם אני הייתי יכול לשתות אחר כך. ובכלל אפשר לקנות מיץ גם במסעדה.

אולם אחרי מות בּטי היה שוכב יחידי בחדרו ואיש לא בא להעירוֹ ולהתמרמר עליו על שאינו שותה מיץ, על שאינו לובש חולצה חדשה. היה מכין עתה את השעון המעורר ומעמידו ליד מיטתו, ומוזרים ואכזרים היו הצלילים הצרודים והחדים בחדר הגדול והריק על שתי מיטותיו הגדולות, שהאחת מהן מוצעת וחלקה ולא נגעה בה יד. ובהיכנסו לאולם הגדול, כשאנשי הבית ישנו בחדריהם, נראה הכול זר ומרוחק. הוא נכנס פעמים אחדות אל המטבח וניסה להכין לעצמו ארוחת הבוקר, אבל משונה היה לו לעצמו לשמוע את לעיסת פיו, ופתאום חדל מאכול, לבש את מעילו, דפק בדלת, ואץ אל בית־המרקחת. וכך גם בערבים בשובו מעבודתו. היה מתעצל לבקש את הסנדלים וכן היה מתהלך שלא לפי הרגלו בנעליים הכבדות. ואם גם היתה משרתת בבית, לא נתרגל לבקשה. המבשלת הזקנה הלכה ובמקומה באה נערה אירית צעירה וזקופה, גמישת־גוף וכחולת־עין. ולא נעים היה לבקש ממנה את התה או את הקפה. היה זה תה אחר, כעין התה הניתן על־ידי אחת המלצריות במסעדה. כל ימיו היה רגיל שיגישו לו בלי שיבקש, ועתה, כשהצטרך למשהו, לא ביקש אלא התרגז והתקצף. והנערה המשרתת יראה מפניו והשתמטה ממנו, וכל פעם שביקשה לא נמצאה לו.

אך עיקר הקושי היה בעניין ההוצאות. מעולם לא ידע כמה מוציאה בטי על צרכי הבית וכמה נותנת לילדים. הוא ידע כי מרווחיו אין ביכולתו של פיל חתנו לספק את הוצאות האוטומוביל, וכן ידע שלא רק על שמלות ובגדים מוצאים הילדים כסף. אבל לפי הפּרינציפּ שלו לא היה שואל שאלות. ובסתר לבו החזיק לעצמו טובה על כך: – גם את עבדת, גם את עמלת, – היה אומר לבטי – את בבית ואני בבית המרקחת. שוּתפים אנו, ורשות לך לעשות בבית כחפצך. סוף סוף אינו איש רע, מה ששייך לה הוא לה. בימים הראשונים אחרי מות בטי, סמך בכול על פיל. פיל סידר גם את עניין הלוויה ועמד על המקח עם בעל־הקברים:

– שש מאות דולארים! – צעק פיל. – הרי זו גזילה ממש. חברי המרכז משלמים בעד מקום טוב מזה פחות ממאתיים דולאר.

– ובכן הרי אתם משלמים מסים במשך כל ימי חייכם, – השיבהו הקברן – לא ראי אנשים השייכים לאגודה כאנשים שאינם משלמים פרוטה כל ימיהם. צא וחשוב כמה שילמת במשך ימי חייך באגודה ותראה ותבין שאין אנחנו מקבלים יותר מדי. וכשהצליח פיל להוריד חמישים דולאר, שמח לוּאי, אך בלבו פנימה הצדיק את הקברנים. התלהבותו של פיל היתה טובה בעיניו. אמנם הוא לא אהב ביותר את מראה פניו, לא אהב את עיניו המבריקות מדשן, לא אהב את כפות ידיו הרכות והילוכו המרקד. בעומק לבו כיבד יותר את אדישותו של מייק. אבל על בחור זה אי אפשר היה לסמוך. ואילו פיל היה מרבה שיחה ופונה בדבריו לכול: למייק, לג’אניט, וגם אליו, ללוּאי. ובאופן דיבורו הידק קשרים ביניהם: בנוכחותו של פיל נדמה כאילו משתתפים הכול בשיחה אחת. מפי פיל היו יוצאים הדברים חלקים וטבעיים. היה ניגש אל פונק, אוחזו בזרועו ומדבר בצחוק ובטוב־לב:

– אבא, יש לנו צורך בקצת “ממתקים”… נאמַר, חמישים דולארים. יש לך? ואם אין לך, תנם בין כך ובין כך…

– אבא, הוצא מכיסך טבין ותקילין… יש צורך בעשרים וחמישה דולארים. אמור להם שלום ונשקם… לא תראם עוד…

– אבא, תן נא לאשה עשרה “גלגלים” למזונות ולא נרעב.

אבל אחרי לכת פיל מביתו, הוכרח פונק לבוא במגע ומשא עם ילדיו וקשה היה. מייק לא היה ניגש ראשונה, ופונק לא ידע כיצד להתחיל. פעמים אחדות החליט להתחיל בשיחה, אבל האדיבות והנימוסיות הגאה של מייק הפסיקה אותו. הוא עשה את הכול על ידי ג’אניט. אבל גם בינו לבין ג’אניט עמדה מחיצה. חסרה הידידות והאגביוּת של פיל. ג’אניט היתה מתחילה בהיסוס ומתפרצת פתאום בחוצפה:

– אבא… אין לי פנאי… יש לך כסף?

– עלי ללכת, אבא… אני זקוקה לכסף…

ותיכף הסתלקה. הוא היה נותן בלי לשאול שאלות:

– הנה… קחי דולארים אחדים גם בשביל מייק…

ותמיד היה נותן יותר ממה שחשב מראש. לא רצה פונק להיכנס לפרטים של הוצאות קבועות. וכי מהו ההבדל באיזה אופן יתן? הרי הכול הוא בסוף כל החשבונות בשבילם. מייק בחור הגון, מה שלא ייאמר עליו. יש בחורים ריקים ופוחזים וגם בהם תומכים ההורים בימים אלה. וגם ג’אניט אינה מן הנערות שרק בריקודים ובדברי הבל מעייניהן. אין ספק ששניהם בעלי כשרון. בכל זאת רצה פונק לדבר אל הדוקטור שרפין בנוגע לבנו, בּוֹבּ. כדאי לדעת מה עושים אבות אחרים במקרים כאלה. ומוזר היה ששרפין לא ראה שום קושי בדבר. הוא עדיין ראה עצמו כאביו של בּוֹבּ, שכל אחריותו עליו. עובדה זו אף הכאיבה במקצת. דוקטור שרפין עמד על ידו גבוה ממנו משכמו ומעלה, רחב־כתפיים, גבה־קומה, וצוחק צחוקו המקוטע והטוב:

– לא, מר פוּנק… אין לי פרוֹבּלימה כזאת… לא בביתי… לא במשפחתי… בבית שלי אין מדברים על ענייני כספים. אין הוצאות קבועות ואין קצבה לילדים. כשבּוֹבּ זקוק למשהו, הוא בא ומבקש, ואם אין זה יותר מדי, יקבל. ולפעמים לא יקבל. זה הכול. ולכשיתחיל להרויח בעצמו, יחדל לבקש ואחדל לתת. זה הכול. אין כאן שאלה, פונק ידידי… לא במשפחת השרפינים.

היתה פשטות בדבריו, פשטות שיש בה בטיחות וכוח. ופונק ראה עצמו נקלה בשאלותיו ובבעיותיו. ואחרי השיחה נדמה לו לזמן־מה, שגם הוא יוכל לפתור את השאלה בנקל. פשוט מאוד. יגש אל מייק וידבר אליו בפשטות ובכנוּת כאָב אל בנו. יברר לו את הכול בלי הסתר. ידבר אליו כדבר שרפין אל בּוֹבּ בנו.

– מייק, – יאמר לו – מייק, חדל מגאוות־השוא כלפי אביך. אין זאת אלא התפארות ילדותית. תתראה לפני חבריך, ויחשבוך לגדול ולחכם. אבל לא לפני. מייקל, מייקל, לא טוב עתה לכולנו. עכשיו, בחורי, יודעים אנו מה היתה לנו אמנו. היא היתה מסדרת הכול בדרכה השקטה בלי רעש ובלי תופים, וכולנו חשבנו שכך ייעשה תמיד. לא טוב עתה לכולנו. אתה מבין, בני, כמה קשה לאיש בן־גילי לצאת ממסלוּל הרגליו. אל תשים לב לכך אם אני נראה לפרקים מרוגז ונוח לכעוס. יודע אתה שאין כוונתי לרעה. אל תתנכר, מייק. אל תתהלך בבית כאיש זר. כשיש לך צורך במשהו, אמור לי, ואם נוח לך לקבל סכום קצוב מדי שבוע – טוב ויפה. לא איכפת לי… הכול שלכם יהיה… הכול שלכם…

כך אמר בלבו לגשת אל מייק ולדבר כדבר אב אל בנו ידידו. אך אחרי יישוּב הדעת החליט לקראו אליו. כך יותר נאה: סוף סוף הוא האב. גם מייק יכול לגשת: לא יזיק לו חלילה. השתדל לרכך את קולו ולדבר ברוֹך:

– מייק, גש הנה.

– מה יש?

מייק עמד מלוא קומתו ופנה אל אביו. אך בעמידתו הזקופה ובמבטו הקר והאדיש כולו אמר גאוה. נראה הוא לו ללוּאי כמשתאה על שאביו העיז לקרוא לו.

מייק חזר על הדברים ושם ריוח בין מלה למלה:

– וכי מה יש?

כל התלהבותו של לואי פונק פגה. תמה כיצד עלה על דעתו לפני רגעים מספר שמייק יֵשֵב על ידו והוא ידבר אליו דברים היוצאים מן הלב. קולו נעשה קפדני וקשה: – מייק, הרי ודאי יש לך צורך בכסף… רציתי לדבר אליך על זאת…

– טוב, אבא, גם אני רציתי לדבר אליך על סידור העניינים.

הדברים היו פשוטים, אבל הבעת הפנים היתה קשה וקרה. אלמלא היה לפחות מכיר לו תודה. “סידור העניינים”! הלא הוא האב רצה בסידור. הוא ניגש אל בנו בידידות כנה. האם כך מדברים אל אב? גם הוא יכול להיות קשה וקפדן אם יש צורך בכך. אמנם, יצטרך להכניס סדר בעניינים! אבל לא בשעה שמייקל ירצה בכך. לעת עתה יתן לו דולארים אחדים, וזה הכול. יחשוב כי לשם כך נקרא. פונק הוציא שטר של עשרים דולאר, הרהר רגע קל והוסיף עוד שטר של עשרים: – יספיק לך לפי שעה? מייק מלמל בשפתיו, הוציא את מקטרתו, תוֹפף עליה וכבש בה את עיניו בעיון רב.

 

ז    🔗

לפתע פתאום בא האביב. הרגישׁוֹ פונק ראשונה בקרון־החשמל בשעת נסיעה מבית־המרקחת הביתה. פני הנוסעים נראו צעירים ונלהבים. נערים ונערות לבושים סווידרים מרובי־צבעים צחקו במשובה; רוח קלילה פרצה מדי פעם בפעם בעד החלונות הפתוחים; שובלי שמלות נצנפו, נתבדרו, ונגלו ברכיים ורגליים רעננות וחמודות. הדלתות נפתחו ונסגרו, ואנשים ונשים נהרו ואצו לתפוס מקומות לישיבה, כשמעיליהם תלויים על זרועותיהם ופניהם משולהבים. נחפזים הם להגיע למחוז חפצם. מישהו קרוב מחכה להם, מישהו קרוב כלה נפשו לסַפר אתם. גם פונק נחפז אתם; מנה את עודף המעות שקיבל מאת הנהג ומיהר לתפוס מקום לישיבה. שררה המולה. בקהל הצפוף שוחחו, צחקו והתלוננו. מראות כהים ורחוקים עברו בדמיון. אי־שם הרחק מכאן עומד בית מרוּוח, ומרפסת מרווחה מוקפה עצים ועשב. הוא יֵרד מקרון החשמל, יעבור ברחוב השקט, ייכּנס אל הבית, וילדיו ירוצו לקראתו בהמולה, ימשכוהו במשובה אל הספה, יסובבוהו ויפטפטו על ידו. ג’אניט ומייק שניהם ידברו ויפריעו זה את זה, והוא, לוּאי פונק, אביהם של השובבים הללו, ישתיק את שניהם, ויגער בשניהם. כּאֵב ונחת־רוח: האם מתה, ועליו מוטל להיות אב ואם גם יחד. פונק חייך למראות־שוא אלה, אך התאמץ להמשיכם גם עם רדתו מן הקרון ועם התקרבו אל ביתו. נעים היה לו לראות עצמו כאחד האנשים האלה האצים אל ביתם בציפייה, בכליון נפש, ובחדווה חבוּיה, והשתדל לשקוע בהזיות הרווֹת. אך פתאום נפסקו המראות. הוא עמד ליד הדלת וצריך היה להוציא את המפתח מכיסו. עמד רגעים אחדים תוהה, כמצפה שמי מבני הבית ירוץ לקראתו לפתוח את הדלת לפניו. לא רצה הפעם לבקש את המפתח, וצלצל בפעמון. וכשנשמעו דברי ג’אניט, ידוע ידע את דבריה מראש, דברים מנומסים שייאמרו תוך תמיהה וקוצר־רוח דק שבדקים:

– כך… זה אתה, אבא… אמרתי… שכחת את המפתח?

חברי מייק שוב התחילו לבוא אל הבית בערבים. שוב נישאו אל המרפסת קולות וּויכוחים ארוכים, ממוזגים בצלילי הראדיו. אבל נעלמה כליל אותה שלווה ונחת־רוח שצלילים אלה היו נושאים אתם לפנים, בּשבת בּטי על ידו. בא רעיון, שכל הצלילים האלה הבאים מפנים ביתו הם מחוצה לו. והרעיון המבהיל בפשטותו חדר ונקב כבמקדח. בּטי לא תבוא עוד לקרוא את העיתון על ידו, לא תפריעהו עוד בשעת קריאה והרהור ולא תרגיזהו בשאלותיה ובהערותיה על שירלי טמפּל, ועל ג’ון בּארימוֹר ועל כל הגזילות והגניבות והשערוריות. המראות שראה בקרון־החשמל מראות־שוא הם: מייק וג’אניט לא יבואו לספר עמו. לכאורה, אותו הבית, ביתו, אותם החדרים, העשב, העצים והגזוזטרה – אבל חלל ריק מבדיל ביניהם.

וכשקראוהו לפעמים מתוך האולם שייכנס וישתה ספל תה או קפה, היה קם, למראית עין, בעצלתיים, כגומל טובה, אבל בלב לבו שמח. באולם היו דברים, ויכוחים, אור. והרי אחדים מחברי מייק בחורים לא רעים כל עיקר. ואמנם מיום מותה של בּטי היו מתאמצים להראות לו ידידות יתירה. ג’יק גרפין, בחור שלמד רקחות, שאלהו שאלות שונות בענייני בית־המרקחת. ג’יק עומד לפני גמר לימודיו באביב זה ורצה ללמוד פרק בענייני מקחם וממכרם של סמי־רפואה למיניהם. הדברים נראים כפשוטים לאיש כמייק בנו. לו כל זה הוא חנות ולא יותר, אבל ג’יק יודע הלכה בעניין זה ורוצה ללמוד מגדול ממנו. ופונק מבאר לצעיר, כי בן אדם צריך להרוויח, לשם כך הוא עובד, אבל מוטל עליו לשמור על כבודו ועל כבוד בית־מרקחתו ולא להציע סתם סמים שצצו בין לילה במודעות ועלולים להזיק יותר מאשר להועיל. יש גם להיזהר שלא להיכנס תחת חסותן של החברות הגדולות העלולות להחניק את הרוקח על בית־מרקחתו, ואז לא יהיה עוד הוא בעל בית־מרקחתו אלא עבד נרצע של החברוֹת יישאר לכל ימיו.

הצעירים חושבים שאין עליהם אלא לדעת כיצד להכין סמי־מרפא – אבל גם המכירה לא דבר קטן היא: יש להכיר מיד מי מן הלקוחות הוא עשיר ומי עני, מי מהם יעמוד על המיקח ומי ישלם בלי דבר דבר. וג’יק גרפין היה בחור שופע ידידות. שאל ושם לב לתשובות, אף רשם דברים בפנקסו. והיו עוד בחורים מבין חברי מייק, שאפשר היה לדבר אליהם. מילטון פּרסמאן, אחד מראשי הדַבָּרים, התלהב וכעס תוך דיבורו אל פונק, אבל לא ביטל אותו. דיבר כאיש אל יריבו ומתנגדו. בנו שלו, מייק, ואף ג’אניט בתו לא דיברו אליו כך. באמת לא דיברו אליו כלל בענייני העולם. מעולם לא ישבו להתוכח עמו, לא כל שכן שלא דיברו על דברים החשובים בעולמם. אפילו בּוֹבּ שרפין, שראה עצמו נער במעמד אביו, הושפע מיחסם של ילדיו אליו. טוב שאותו סופר נבזה, הכותב סיפורים וחושב שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, טוב שלא היה בניו־יורק בימים אלה. דבריו ויחסו קשים מנשוא, ודי לו עם ילדיו. אולם זה ימים מספר שג’אניט לא ביקשה ממנו כסף, ולפי מבטיהם נראה כאילו ממתיקים הם סוד. הוא צריך להתחיל בשיחה. סוף סוף ילדיו הם, אף כי אינם רכי־מזג. אולם האם הוא עצמו רך־המזג הנהו?

בכל זאת דחה את השיחה מיום ליום. קשה לדבר אל מייק אחרי עמידתו המחוצפת. אך יום אחד הרגיש פונק כי משהו עומד להתרחש. בשעת ארוחת הערב היו פני מייק מרוכזים ורחוקים, וג’אניט הביטה אל אחיה כאילו היו דברים ביניהם. ואחרי הארוחה הגיע אליו קול שיחתם מחדרו של מייק. הקול של מייק היה רציני ובטוח וקולה של ג’אניט מתמרמר. למחרת, כשבא הביתה לארוחת־הצהריים, שוב שמע את קולותיהם בבית והתפלא, כי לא היו רגילים להימצא בבית בשעה זו. ובשבת פונק אל השולחן לאכול את ארוחתו, ישבה לפניו ג’אניט ישיבה מעשית ורצינית, בתנועה של החלטה:

– אבא, באתי לדבר אליך…

– טוב מאוד, ג’אניט. אני רוצה תמיד לדבר אליכם אלא שאין אתם בבית.

– מובן שאיננו בבית. אין אנו ילדים עוד…

לוּאי הסתכל בבתו היפה וליבב אותה בעיניו. סוף סוף בת נחמדה היא.

– ובכן, ג’אניט, מה הדבר? היש לך צורך בקצת כסף?

– כן, באתי לדבר אליך בעניין כסף.

– אם כן, כל הרצינות היתירה למה? וכי ביקשת ממני ולא נתתי לך? ולמי כל רכושי אם לא לכם? לוּאי התרכך קצת. סוף סוף באה עתה לבקש ממנו. קודם היתה מבקשת מאמה. קודם לא ידעה דאגה. את הכול היתה אמא מגישה להם. ועתה עליה לבקש. אך קולה של ג’אניט עדיין המשיך לדבר ברצינות, דומה אפילו בקצת רוגז. למה רוגזת היא הטיפשונת? הכול יסתדר.

– אבא, באתי לדבר אליך… לא ילדה אני עוד… אני אשה מבוגרת… וגם מייק מבוגר… אין אנו יכולים לבקש ממך בכל פעם כסף. עלינו לדעת מה שייך לנו.

לוּאי נתבלבל קצת. אך גם שמח. הנה סוף סוף התחילה בדבר, ועתה יסודר הכול. יֵדעו כמה מקבלים וגם הוא יֵדע ותחדל כל הדיפּלומאטיה הזאת.

– טוב מאוד, אך מניין לי לדעת כמה עלי לתת לכם? נקרא את מייק ונשאלהו. אדרבה, נחליט ביחד.

ג’אניט קראה למייק, שבא כרגיל שותק ומרוכז. – ובכן, ילדים, בכמה יש לכם צורך? אל תתביישו. אמרו ואתן. גם לאמא הייתי נותן כך. ראיתיה כשותפת ולא ביקשתי ממנה חשבונות. אדרבה, מייק, אמור לי כמה יש לך צורך לחודש או לשבוע? אל תתבייש… אין זו אשמתך שבאמריקה עתה משבר – ניסה להכניס קצת ליצנוּת – לא לעולם משבר. אמריקה יצוא תצא מן המיצר. אמריקה איננה יוּרוֹפּ…

פונק הרגיש שהוא מדבר הפעם, שלא כפי הרגלו, יותר מן המידה. אבל מבטו המרוכז של מייק בלבל אותו לרגע ומוכרח היה לדבר. מייק ישב זקוף, מביט נכחו על מקטרתו, ודיבר בקול נמוך וברור:

– אני רואה, אבא, שלא הבינות את דרישת ג’אניט. ואולי לא הסבירה יפה. לא טוב לנו, לי ולה, לחיות בבית הזה. דרכיך אינן דרכינו, השקפותיך אינן השקפותינו. אם נמשיך כך, נהיה כצנינים איש בעיני רעהו. כל האוירה של החיים האלה מחניקה אותנו.

– ובכן?

– ובכן? רוצים אנחנו לגור במאנהאטן. ג’אניט תלמד מוסיקה ואני אעסוק בכתיבה. באוירה זו איני יכול לכתוב. עלי להיפגש עם אחים לדעה ולספרות.

בלב האב התרתח כעס עכור. לא טוב להם אתו. אוירה אחרת… הוא אינו די טוב והגון בשביל בר־בטנו היקר, בשביל מייק. אבל הוא ידבר אליו בנחת, לא יכעס.

– וכסף יש לכם בשביל כך? או אולי יתנו לכם הכול בלי כסף?

– על הכסף באנו לדבר אליך. לשם כך באנו. תן לנו סכום הגון בבת־אחת ולא נצטרך לבקש ממך קימעה־קימעה.

לואי התאפק. איזו חוצפה! “סכום הגון” הוא מבקש. כנראה רואים אותו כסמרטוט. ומה הפלא? הרי תמיד מילא את כל חפצם.

– וכמה זה, לפי דעתך, סכום הגון, מייק?

– סכום הגון הוא, שנוכל לחיות עליו במשך שנתיים, ובמשך הזמן אולי נסתדר ולא נצטרך לבקש עזרתך.

ובכן, זוהי המטרה שלהם, של האידיאליסטים שלו, כביכול: לעזוב את האב הזקן לאנחות ולא לראותו לגמרי. לא. דוקא להכעיס ישבו אתּוֹ. אילו היה להם כסף משלהם, לא היו אפילו באים לראותו. מייק הסופר, הראדיקאל, אין לו עסק עם אביו. ואם בז הוא לאביו, מניין לו החוצפה לבקש ממנו את כספו שעבד עליו כל ימיו בזיעת אפיו? יקרה היתה לו אחותו מרחוב נוֹרפוֹלק ממנו, ממייק בעל הפנים הגאים. צריך היה לירוק בפניו של מייק כשם שירקה אחותו בפניו הוא.

– ובזכות מה מבקש הנך את הסכום לשנתיים?

מייק החליק בידו על מצחו הרחב, הקיש בציפוֹרנו על מקטרתו וחייך:

– בזכות מה? אמרת כי אמא היתה שותפת לך?

– אם כן?

– אתה אומר תמיד, שאלולא אמא לא היית יכול לרכוש את כל הרכוש. הלא כן?

עד מתי יתאפק? מי הוא כאן? בא בנו לבקש ממנו כסף וידבר אליו כשופט. מי שׂמוֹ? ומייק המשיך:

– ובכן, אם אמא היתה שותפת ואם היה לה חלק… איננו מבקשים את כל כספה, אבל אנחנו אנשים מבוגרים ואין עלינו לבקש “ניקלים” יום יום. זהו עניין של פּרינציפּ.

פּרינציפּ? הגם מייק מדבר בשם פּרינציפּים? בשם הפּרינציפּים הם נעשים שותפים לרכוש שעמל עליו. אחותו ירקה על הפּרינציפּ. אולי יעשה גם הוא כך? מייק גמר וחיכה לתשובה. אך לוּאי כבר התאושש. ידבר אתו בלשונו שלו, של מייק. ידבר ברורות וקצרות. אתה ג’נטלמן החי על חשבוני ואני ג’נטלמן החי על חשבון עצמי. תמשיך לחיות על חשבוני. תוכרח לבקש ממני ואני אתן לך, היהיר והגאה. לא כך, יקירי, לא כך, מייקל. לא אשאר כאן יחידי. אתם תישארו כאן, אם רוצים אתם בכך או לא, ואני אהיה אדון לכם. אני אדון על הבית ועל הכול אשר בבית. כך הוא הדבר, ג’אניט היפה ומייק הגאה.

– ובכן, כבר גמרת, מייק?

– כן.

– וזוהי גם דעתך, ג’אניט?

ג’אניט ביקשה עזרה בהבעת פניו של אחיה.

באינטוּאיציה של אשה הרגישה את הסערה ומלמלה באי־בטיחות:

– כן, הלא מייק ביאר לך את הכול.

– ובכן, שמעו נא, וגם אני אבאר לכם. כיוון שבאתם אלי בלשון בּיזנס, אף כי לא ידעתי כי מייקל הוא סוחר מצוין כזה, כיוון שבאתם אלי כבּיזנסמן מצוינים, גם אני יודע בּיזנס מהו. בדרך החוק אינכם יכולים לדרוש ממני דבר. הכול, כל הרכוש רשום על שמי. כנראה, בטחה בי אמא יותר מאשר היתה בוטחת בכם.

ג’אניט שיסעה אותו בדברים:

– אבל אין זה מן הצדק. כבר ביאר לך מייק, כי העיקר הוא הפּרינציפּ.

– ובכן, שמעי נא, ג’אניט, ושמע גם אתה, מייק –

הוא הביט אל בנו. האש כבתה במקטרתו של מייק והוא ישב תוהה, אבל שפתיו לא חייכו עוד בלעג מסותר. הוא הכיר את אביו. וטוב שהכירוֹ… יֵדע כי איננו סמרטוט. אז יכבדהו יותר. אולי ידבר עתה אליו באופן אחר:

– ובכן, שמעו נא, ילדי היקרים. על הצדק, באמת רצוני לדבר אליכם. וגם על הפּרינציפּים. לפי הצדק ולפי הפּרינציפּים, יודעים אתם ודאי, כי אין זה כלל מן הראוי שאיש בא בימים יתמוך בילדים בני עשרים וחמש. אדרבא, הרי קוראים אתם בספרים, וראדיקאלים אתם, כביכול ועליכם לדעת, כי אנשים בגילכם יודעים בימים אלה את הסבל והעמל בפרנסת משפחה. ודאי אין זה מן הראדיקאליות ומן הצדק שילדים כאלה יבואו וידרשו מאב בא־בימים, שיתן להם כל שהרוויח בזיעת אפיו. בכל זאת אומר לכם, ילדים, כי יש לי יושר וצדק יותר מאשר לכם, למרות הספרים הרבים שאתם קוראים. אתם תחיו ותאכלו בביתי, ובכל זאת אתן לכם חמישה־עשר דולארים לשבוע לכל אחד. בימים אלה חיות משפחות על הסכום הזה.

לוּאי נתעייף אחרי הדברים הרבים ונשתתק. ראה לפניו את הפנים הנלהבים של ג’אניט ואת המבט המרוכז והקשה של מייק ולא רצה לקלקל את הרושם. לא רצה בדברי ריב. מוטב להסתלק כג’נטלמן. קם ממקומו ויצא אל המרפסת.

 

ח    🔗

הוא לא נצטער על הדברים הקשים שדיבר באזני ילדיו. להיפך, בכל שעה שהרהר על השיחה היה שבע רצון. מעתה ודאי יעלה כבודו בעיניהם. בימים הראשונים אחרי השיחה כמעט לא ראם. הם היו באים הביתה בשעה מאוחרת, והוא אוכל את ארוחתו יחידי גם בצהריים וגם בערב. והבית היה ריק. המשרתת הצעירה כחולת־העינים היתה נכנסת, מגישה את האוכל בלי דברים, וממהרת אל המטבח. אילו היתה מגישה אוכל למייק או לפיל, ודאי לא היתה ממהרת כל כך. לא פעם ראה אותה משהה עיניה עליהם. עיניה הכחולות מתלקחות אז בברק־משובה צעיר, ביחוד בשעה שפיל בבית. גם היא חושבת אותו לזקן. ואמנם מורגשת הזקנה בשעה שהוא נמצא בבית הגדול. בבית־המרקחת נראה לעצמו צעיר יותר.

היה מאחר לשבת בבית־המרקחת. בכוונה מבקש ומוצא כל מיני מלאכות כדי לדחות את חזירתו הביתה. פעם ופעמיים ניסה אפילו לאכול את ארוחת הצהריים במסעדה סמוכה לבית־המרקחת. אבל לא הורגל לכך. ראה את הפועלים נכנסים חבורות חבורות ויושבים אל אחד השולחנות, משוחחים בקול ומתלוצצים עם המלצריות. ומוזר היה לו לשבת יחידי אל השולחן. ליד כל שולחן היה קבוע ראי בכותל והוא ראה את דמותו: איש בא בימים, בעל צורה שמצחו גבוה ויפה, ראשו קירח ובפאותיו זרוּעה שיבה, יושב לעת זקנתו אל שולחן מסעדה. יש לו בית מלא כל טוב, והוא אוכל כאן, כי אין איש בבית. וכשבא הביתה הרי עוד גרוע מזה. תוקע את המפתח בחור המנעול ואיש לא בא לקראתו. פותח את הדלת ונכנס פנימה – ואין איש. מן המטבח מגיע צלצול כפות וצלחת. זוהי מרי, הנערה האירית היפה והזרה שתפסה את מקומה של בּטי. היא יראָה אותו. היא שומעת את צעדיו וּודאי סולדת ישותה מפניו. יראה היא שמא יקרא לה ויגער בה. אילו היה נכנס פיל או אפילו מייק השקט והגאה, היתה מוצאת תואנה ונכנסת ושואלת מה ברצונם לשתות. כמה שוּנו החיים. בשנים שעברו היתה לפרקים נכנסת מחשבה זרה על חופש ועל יום שׁבּטי הזקנה והמכוערה לא תהיה במטבח ובמקומה תתהלך שם נערה צעירה וזקופה כמו מרי. והנה בא הדבר, והוא אומלל ובודד. גם פיל לא הרבה לבוא בימים אלה. עסקיו הורעו מיום ליום.

וכנראה גם הוא הצטער, שלא היה חלק מן הרכוש רשום על שמה של חותנתו. חשד בו לוּאי שגם ידו היתה בדבריהם של ג’אניט ומייק. אילו היו הם מקבלים כסף, היה אז גם הוא מוצא תואנה לבקש או לדרוש. אבל הכעס עליו אינו רב ביותר. ראשית, הלא זר הוא; ושנית, בכלל קשה לכעוס על פיל. מייק שותק ומתנפח כתרנגול הודו, ואילו פיל מרבה לדבר. ובאחד הימים נכנס פיל מחייך, צובט את שפמו השחרחר ומדבר גלויות אל חותנו: – אבא, צר לי מאוד שלא נשארה ירושה קטנה בשבילי. באו מים עד צוואר. אילו יכולתי לזרוק זריקת מוֹרפיוּם לתוך חנותי, אפשר שהייתי נוֹשע. אם לאו אין עצה אלא להיפטר מן החנות ולהיכנס בעסק אחר. ועל דברים הנאמרים בגילוי לב קשה היה לכעוס. אמנם אין לואי אוהב אותו ביותר, אבל גם לגעור אינו יכול. עד שבא פעם פיל ודיבר בפשטות, כדבר איש אל רעהו:

– יודע אני, אבא, שאין דרכך בכך, אבל המצב שלי בכל רע ויש לי צורך בהלוואה גדולה.

אופן דיבורו מצא חן בעיני פונק. אילו היה מייק זקוק לכך, היה מתהלך וכועס ואינו מבקש כבן אדם. לאיש כפיל קל לתת וקל גם להשיב את פניו.

– טוב, פיל, אתן לך, אם תראה לי את ספר החשבונות ואם אווכח כי איני מניח את כספי על קרן הצבי.

פיל צחק: – אבא, קשה לרמות אותך. פיקח אתה ממני. לפי החשבונות אין לתת לי אף פרוטה. ותוך כדי צחוק קיבל פיל הלוואה הגונה. אבל גם ההלוואה לא הועילה. ופיל היה מוכרח לצאת נקי מחנותו ולהישאר בלי פרנסה. ואז צצה ההצעה שיקבל את פיל לעבודה בבית־המרקחת. ג’אניט היא שעוררה את השאלה. מייק לא נתרצה עוד לדברי אביו והתהלך קודר ושותק. בכלל נוח יותר לשחק משחק של ברוגז. כשאתה “ברוגז” אינך מוכרח לדבר ואינך מוכרח לבקש נושאים לשיחה: אתה חופשי לנפשך. אולם ג’אניט לא יכלה להמשיך את מצב הרוגז, וביחוד שקיבלה מדי שבוע בשבוע את כספה, ולא רע כלל. כי הרי מאמה לא היתה מקבלת סכום כזה והצטרכה לתת לה דין וחשבון. והפעם ניגשה ג’אניט מתוך רצינות:

– אבא, דבר חשוב לי אליך.

קל היה לגשת כך, שהרי לא למענה ביקשה עתה. יפה היא ג’אניט, ובשעה שהיא מדברת רכות היא ממש נחמדה. כך צריכה בת לדבר. אילו היתה בת אוהבת, היה נותן לה את הכול, היה נושאה על כפיים. וכי מי לו כאן אחרי מות בּטי? אילו היתה ניגשת תכופות ומדברת דברים רכים ושואלת מה רצונו, אם רוצה הוא לטייל קצת, או ללכת לקולנוע, או לטעים פרי. בין כך ובין כך היה עונה כי אין צורך: “תודה, אין צורך, ג’אניט חביבה…” אפילו היה רוצה, היה עונה כך. כשהיתה קטנה היה לוקח אותה בזרועותיו והיא מטפחת על כתפיו ולחייו וצוחקת. גם את מייק היה לוקח בזרועותיו. אז היה מרגיש כי הכול כדאי. אפילו הריב עם קרוביו. ואם לא ראם יום אחד, היה מתגעגע עליהם. ועתה כה רחוקים הם ממנו. האם אשמתם היא זו?

ואולי אשמתו?

לתמהונה קיבל אביה הצעתה בלי לחשוב הרבה. הוא יקבל את פיל לעבוד בבית־מרקחתו עד שימצא לו עבודה אחרת או עד שיעבור המשבר, ויעתיק גם את דירתו לביתם. אמנם היטב חרה לו שלא שאלו את פיו קודם ותיקנו את ההצעה בלעדיו, בכל זאת שמח. ואף שלא כיבד את פיל בלבו: טוב מרבה להג ומרבה ידידות כפיל משתקן ויהיר כמייק. ואמנם הוקל לו לפונק לזמן מה. הבית נתמלא שאון. היו ימים של עבודה והמולה בהעתקת דירה וסידור רהיטים. גם ג’אניט עזרה, ואף מייק הוכרח לתת יד. קולו של פיל נישא בחדרים ופסיעותיו הפזיזות מילאו את חלל הבית, ומרי רצה אנה ואנה לפי פקודותיו וסידרה את החפצים. וגם אחרי שסודרו החפצים נמשכה ההמולה. פונק היה יושב על מקומו במרפסת ומקשיב לקולות. העצב לא היה מדכא כל כך. בחדרים פנימה צוחקת ג’אניט וצחוקה משתבר לרסיסים. יפה ג’אניט בשעת צחוק. שיניה הלבנות נחשפות ושפתיה הנעות נעשות תפוחות וטעימות. גם מרי המשרתת צעירה ויפה. גם היא מחייכת בשעה שנמצא פיל בבית. במה הוא כובש את כולן, פיל זה? הוא מטפח על כתיפה: “מהרי, מהרי, יפהפיה”. ועיניה הכוחולות והביישניות מתרחבות ונוצצות. היא מתכופפת ברגע זה ומזיזה את הכורסה או את הספה. ושׁדיה הקטנים זזים מתחת לחולצתה, ויש שלוֹבן שד מציץ חוצה. גם מייק וגם פיל זורקים עליה מבטים. קל לו לפיל לעשות כל דבר. הוא, לוּאי פונק, לא היה מטפח על הכתף בקלות כזוֹ אף בהיותו צעיר. ופיל יכול הכול. אפילו לעיני מיימי. ומיימי אינה כועסת כלל, היא עוקבת באהבה אחרי תנועותיו ומלבבת אותו בעיניה.

הוקל בבית. מיימי היתה מטפלת בארוחה או מקשיבה לניגוני הראדיו או הומה לעצמה מנגינת ג’אז. אלה היו ניגונים קלים סנטימנטאליים והיה לה גם קול רך וסנטימנטאלי. היא שרה על ירח ועל אהבה, על קנאה ועל נעורים. בכלל לא היתה מיימי מן הדברניות, ובימים הרחוקים לא אהב אותה ביותר. הילדים הקטנים היו יותר חריפים. ציוּניהם היו תמיד טובים יותר. מיימי היתה תמיד מן הנחשלות. היו שולחים מכתבים להורים שיבואו אל בית הספר. אבל בימים אלה נעים להקשיב אליה ואף להסתכל בה. נתמלא הבית משיריה הרכים. היתה נוסכת סביבה ערגון קל ורך. ופליאה גדולה היתה זאת בעיני לואי: כיצד לומדת מיימי את כל השירים האלה על פה? דומה שאין קץ לשיריה. אף לא מכוערה היא. אמנם היו לה פניה הרחבים של אמה, אך הפנים לא היו עייפים, לא היו בהם הקמטים שבפני בּטי. נראית רעננה, עגולה ושמנמונת ועיניה החוּמוֹת הקטנות הבריקו בברק של טוּב־לב ושביעות־רצון. ובבואו לארוחת הצהריים היה מוצא על הספה את ה“דיילי מירוֹר” או את ה“איוונינג־ג’וירנאל” עם התמונות של המשחקים בקולנוע ועם הסיפורים השונים על גטין וקדושין וגזילות ומקרי רצח. ג’אניט ומייק היו מתביישים לקרוא עיתונים אלה, וגם הוא עצמו, לוּאי, התבייש לקראם בפניהם. אבל טוב היה להשתרע על הספה ולהסתכל בתמונות המרהיבות עין ולקרוא את הסיפורים הקלים שבסופם תמיד מתחתנים ומתעשרים. קשה היה לקחת אחרי העבודה המעייפת את ה“טיימס” עב־הכרס וקטן־האותיות ולקרוא בו את הדברים המסוּבכים על פוליטיקה וכלכלה. קשה ומעיקה הקריאה. בגרמניה לוחצים את היהודים; גם בפּלסטיין לא טוב; בספרד הורגים איש את אחיו; בסין נהרגים אנשים לרבבות. רוצה פונק לנוח קצת בבית. אמנם גם ב“דיילי מירוֹר” כתובים כל הדברים האלה, אבל שם הם נקראים באופן אחר. דיה לצרה בשעתה. יודע הוא את הטענות המרובות, אך האם יועיל לו ולמישהו אחר אם יקרא וייאנח? יודע הוא את טענותיהם של מייק וחבריו, כי היום שם ומחר כאן, באמריקה, ובכל העולם כולו… מייק שייך לאגודה אנטי־פאשיסטית, ופיל טוען כי אין זו אלא אגודה קומוניסטית. בלב לבו הוא מסכים למייק, כי מדברים כאלה שפיל עושה במרכז, כגון סידור ריקודים ונשפים או מכירת כרטיסים לראש־השנה וליום־הכיפורים, או בחירת חזן טוב וחדש – מדברים כאלה לא יוושע ישראל. לאידך, מה יכול הוא להועיל ומה תועלת בפעולות מייק? מתאסף הוא עם חבריו ומסדרים הם אסיפות, ומדברים על פועלים ועל מנצלים. לפי חשבונו של מייק יוצא, כי הוא, לואי פונק, הוא המנצל, והם, מייק, וג’יק, ובּוֹבּ, וג’אניט, הם מנוּצלים עד מות… הראדיו מנגן, מיימי ממשיכה בשיריה, והמחשבות הקלילות נגררות זו אחר זו. יודע הוא שיש בהן הרהורי שטות, אבל טוב כך לנוח. אילו היתה בּטי כאן היתה מסלקת משקפיה לשעה קלה ומחווה דעתה על החדשות בעיתון. אבל היא איננה. ובמקומה מיימי. מיימי דומה לבטי, אך היא פשוטה ממנה, אולי משום שצעירה יותר. מיימי קוראת את העיתונים של הוֹירסט ואת ה“מירוֹר” ומייק מתנפל עליה בשל זאת. ומי יודע מי צדק ומי לא צדק? אמריקה היא ארץ החופש. ילך לו כל איש בדרכו. וכי מי עבד על כספו הוא? כמה תענוגים חסך מארוחותיו בהיותו צעיר? כמה תענוגים חסך מעצמו כדי שיוכל לרכוש את בית־המרקחת ואת הבית הזה? הנה אפילו לפיל רוֹבּינס הקבצן יש אוטומוביל, ולו, ללוּאי פונק, אין. ובכן נשאר פיל קבצן. לא יכול להחזיק מעמד. אם אוכלים את העוּגה, העוּגה נאכלת. וכה מתמלא המוח הרהורים רכים וקלים. יודע הוא כי מקצתם תמימים ואין להעלותם על השפתיים במעמד אחרים. קלות ותמימות כמו שירי הג’אז של מיימי, כמו כל גופה של מיימי, העגול, השמנמן והרך:

Blue moon, you saw me standing alone Without a love in my heart.

או:

If I see the trees sway in a caressing breeze Whispering you are the one I love How could love be blind?

כמה מוזר הדבר. בּטי מעולם לא שרה שירים אלה על הירח והאהבה והרוח המתרפקת, ובכל זאת נדמה לו, כי קרובים שירים אלה לבּטי. מתוך ערפל הזמן נראה לו כאילו רוּחה של בּטי מרחפת בהם בשירים אלה הקלים והפשוטים, המרטטים ומתגעגעים. ולמה דוקא בּטי? הם קרובים גם לו, ללוּאי. על כל פנים יותר קרובים לו מן הסימפוניות והניגונים הארוכים של מייק וג’אניט וחבריהם. בניגונים הללו בטי איננה. גם הוא, לוּאי, איננו. וטוב שאין שאר הילדים עתה בבית וקולם לא נשמע. מיימי דומה לבּטי והיא יושבת לה לבדה שקטה כיונה. בשעה שפיל נמצא בבית היא עוקבת אחרי צעדיו באהבה. והדבר מרגיז. אפשר שהיא אינה יודעת ואינה רואה, כי אין היא פיקחית ביותר. אבל לואי רואה את המבטים שפיל מכוין לג’אניט ולמשרתת מרי. צחוקו הרך בשעת דיבורו אליהן מרגיז.

 

ט    🔗

פונק מינה את פיל למוכר המשקאות והגלידה בבית־מרקחתו, ופיל הצטיין בעבודתו. בימים החמים היה רב העסק ופיל היה ממהר ועובר מן הסודה אל הגלידה ומן הגלידה אל הסבון והמסרקות והבולים. ואגב אורחא זורק מבט חיוך ובדיחה לכל קונה:

– יפהפיה, מה ביקשת? אה, גלידת דובדבנים? והרי את עצמך דובדבן מתוק.

– ואת, קטנטונת, סודה עם שוקולד? לשפתיך יש להגיש שאמפֵּיין ולא מי־סודה. מי־סודה שאין דוגמתם אתן לך, בשביל הנסיכה מפלטבּוּש.

– שמע נא, בחור, לאט לך עם בחורה זו. אם לא תתנהג אתה כהוגן, הריני מוכן ומזומן להוציאה מתחת ידיך.

בימים הראשונים היה בכך משום חידוש לפונק. אך ברבות הימים הרעימוֹ הדבר במקצת. שונא רעש היה מעודו, ומעולם לא הרשה להקים שאון בבית־מרקחתו.

– תדעו לכם שזהו בית־מרקחת – היה אומר – אם רצונכם להקים שאון, לכו לכם לאולם־גלידה. שם תתעלסו כאוות נפשכם.

אך עם בוא פיל גבר הרעש שבעתיים. פיל מדבר בקול והקהל פורץ בצחוק לעומתו. וגם הפרנסה רבתה. ואמנם בימים אלה לא יזיקו הדולארים הנוספים. הוא נותן מדי שבוע למייק ולג’אניט, ומלבד זה יש לשלם לפיל יותר מאשר לעוזר הקודם. והמשרתת אף היא אינה עובדת חינם. ודווקא כמו להכעיס נפתח באותו הרחוב אולם־גלידה חדש ויפה.

לא היתה זו דרכו של פונק להתערב בדברים לא לו, על כן דיבר רכות אל פיל:

– שמע נא, פיל, מיניתיך למנהל המשקאות והגלידה, ואתה רשאי לנהל את הכול לפי דרכיך. אבל הדבר נוגע בכבוד בית־המרקחת. יותר מדי רעש אתה מקים, יותר מדי צחוק…

פיל גם הוא דיבר בניחותא. ידע יפה כי העסק הוטב בגללו:

– וכי מה היית רוצה, שאשפוך דמעות על הגלידה והסודה?

– יודע אתה למה נתכונתי. יש צורך ברצינות בבית־מרקחת.

אנשים באים הנה לקנות סמי־מרפא לחולים, ואם רוח של הוללות וצחוק תשרה כאן, לא יהיה להם אמון בבית־המרקחת.

פיל צחק:

– אתה טועה, אבא. זוהי השיטה הישנה. גם במרכז חשבו כך קודם. היו לנו דירקטורים מן הדור הישן שחשבו כי “מרכז” צריך להיות כמו בית־כנסת שמעבר לים, שיהודים בעלי זקן יבואו וילמדו כל היום מתוך ספרים כרסניים, שילמדו סידור או תנ“ך. אל תחשוב, אבא, כי מתנגד אני לתנ”ך. חלילה לי. התנ“ך ספר גדול. לולא הוא, היינו אובדים בעולם הגדול. כל הגויים מכבדים את התנ”ך. אבל לא זוהי הדרך להביא את הצעירים אל ה“מרכז”. הצעירים רוצים בשירים וריקודי־ג’אז. ניתן להם את מבוקשם, וממילא ייכנסו ויביאו את חבריהם, ויקנו כרטיסים לראש־השנה וליום־הכיפורים, ויבואו ל“יארצייט” ויהיו גם ציונים טובים. צריך להיות קצת מוֹדרני, אבא. בשיטות הישנות של יוּרוֹפּ לא תרחיק לכת.

רצה לוּאי לענות לו לפיל כאיוולתו, אך התבייש. סוף סוף זהו עניין של “בּיזנס” ולא נאה לעשות מזה מעין אידיאל. כן יעשו הירוקים. מכּר אחד משלו בא והביא את הרגליו מעבר הים: התעקש ועמד על כך שבית־המרקחת יהיה כמו שם, לדבר קודש, ולא רצה לסחור בשום דבר שאין לו שייכות לרפואה. אפילו בתוקפת ה“פּרוֹהיבישן” לא רצה להשתמש ברווחים הקלים של מכירת יין ויי"ש לשם רפואות. ומה היה לו? אבד לו כל כספו והיה ללעג ולשנינה. אפילו הוא עצמו היה לועג לו.

אולם פונק ידע כי בלבו יש עוד סיבות להתרעמותו על פיל, אף כי לי הודה על כך לעצמו. כשהיתה בטי בשנים שעברו מתרעמת על פיל ויחסו הקל לנשים, היה הוא, לוּאי, מגין עליו:

– ומי היא מיימי שלך? – היה אומר – גריטה גארבּוֹ? הבאמת חשבת כי לא יביט פיל אל נשים אחרות אחרי קחתו לאשה את בתך היפהפיה? וכי מה ממנה יהלוך אם יגע באשה אחרת? אז הוא דיבר כך לא רק לשם הגנה על פיל, אלא שזו היתה דעתו. ועתה חרה לו היטב יחסו של פיל לנשים הנכנסות אל בית־המרקחת. פיל היה קורץ אליהן בעיניו הדשנות העוגבות, מעמיד פנים חולמים ושם את כפו על ידיהן ועל זרועותיהן כּלא במתכוין. שמע את הנשים מדברות ביניהן. לא כולן ידעו כי חתנוֹ הוא ודיברו אליו גלויות:

– יפה־מראה הוא העוזר שלך. יביא אל בית־מרקחתך את כל הנשים שבשכונה. הן נמשכות אליו כדבורים אל הדבש.

– היזהר נא, מיסטר פוּנק, עוד יבואו אליך אבות ובעלים בטענות.

ואמנם פיל עורר את תשומת לבן של הנשים. הן שוהות יותר מכפי הרגיל ומלבבות אותו בעיניהן. ולואי פונק טען לעצמו מתוך כעס:

– ילבב נשים בעיניו ואף בידיו כאוות נפשו, אך לא בבית־מרקחתי.

ידע כי קנאה מעורבת בטינתו, ובהרגישו זאת היה מייסר את עצמו ומחליט בלבו שלא לשים לב לתעלולי פיל:

– הלא זקנת, לוּאי פונק… האומר אתה להשתווֹת לצעיר זה? שׂיבה כבר זרקה בך. וכי דואג אתה למיימי?

אבל נפשו לא ידעה מנוח, ובכל שעת כושר היה מביט אל פיל בעד החור העשוי במחיצת הקרשים של החדר הפנימי, שבו הוא מכין את הרפואות ומשתדל להקשיב לדבריו. בכוונה היה מתרחק אל החדר הפנימי, משפשף את הסממנים ומשמיע קול צלצול בכלים, כדי שיחשבו כי הוא עסוק, ובאותה שעה היה עומד ומסתכל בנעשה ליד שולחנו של פיל. הוא התבייש בפני עצמו על מעשיו ובכל זאת המשיכם. ידע כי מרמה הוא את עצמו בנוגע לגיל ולזיקנה. אף בהיותו צעיר כלתה נפשו לגישה כזו אל נשים. היו חברים מספרים לו, כי יש להם נערות משלהם והן ממלאות את חפצם, אבל לוֹ לא היו כאלה. השתדל גם אז לשאלם שאלות כאילו דרך אגב. זהו בעצם ממש כפי שהוא עושה עתה ומביט דרך החור אל מעשי פיל. וחרה לו על פיל שיכול לטפח על כתיפה של צעירה, והוא, לוּאי פונק, לא יכול לעשות כן מעודו. הרי טוב היה מראהו ממראה פיל זה. על כל פנים מה רואות הן הנערות בבחור זה המתגנדר כאשה, שעיניו לחוֹת תמיד ומבטו מתוק וממותק? וכל כך קל לו לפיל לעשות דברים אלה הנראים כטבעיים. הכול בלי אחריות והכול כל כך קל. ולמה בכלל קלים כה החיים לפלוני וכה קשים לאלמוני? קשים היו חייו בהיותו נער, קשים היו עם בטי וקשים בלעדיה. הנה הוא עומד עתה בבית־המרקחת שלו, איש חשוב ועשיר ופיקח – ומציץ מן החרכים אל מעשי פיל חתנו, מחכה להזדמנות שאחת הצעירות תישאר עם פיל לבדה בבית־המרקחת ופיל ינסה להעביר עליה את ידו. בושה וחרפּה! הרי הוא מנוּול ושוטה עוד יותר מחתנו. אך ביחוד היה מחניקוֹ הכעס כשהיה רואה בבואו הביתה את פיל מתהלך עם ג’אניט ועם מרי ממש באותן הדרכים שהוא מתהלך עם הצעירות בבית־המרקחת; מדבר במתיקות, משהה עליהם את מבט עיניו הדשנות, טופח על כתיפן, נוגע בכף ידן. בערה בו חמתו וכמעט שפרץ בכעס.

ישב ערב אחד על הגזוזטרה והקשיב לקולות הנישאים מן החדר הגדול. שם היו ג’אניט, מיימי ופיל. שמע את קולו של פיל ורעיון מבעית התחיל מנקר בו: ומה אם יתנה פיל אהבים גם עם ג’אניט? הלא הם עושים כל שלבם חפץ.

מן החדר הגדול הגיעו דברים על טיול באוטומוביל. הנה יסע עתה פיל עמה, הוא ילחצנה אליו, יעביר ידו על גופה. אך לא. היה לא תהיה. באותו רגע הרגיש נגיעה בכתפו. עמד על ידו פיל מדושן, מחייך וצובט את שפמו השחור:

– אבא, כולנו נוסעים לטייל אל קוּני־איילנד. אולי תילוה גם אתה אלינו?

נגיעה בכתפה ותו לא. עלו על הדעת הדברים שראה מבעד לחור הקיר. פתאום קם ממקומו וצעק:

– לכו, סעו… לך לך לקוּני־איילנד. למה באת לשאול אותי? עשו כל שלבכם רוצה…

הוא התבייש בפני עצמו על ההתנפלות המשונה והשתדל לכפר את פניהם בחיוך. אפשר שלא שמו כלל לב להתפרצותו. בכל זאת שמח שלא היה מייק באותו מעמד. נשמעה דפיקה מן הפרוזדור. כנראה יצאו. שלשתם הלכו: מיימי, ג’אניט ופיל. טוב שהלכה גם מיימי אתם, ולא יהיו שניהם לבדם. אך בינתיים הוא נשאר לבדו. אין איש בבית. רק מרי המשרתת כאן. היא עתה במטבח, יפה וצעירה. גופה גמיש ודק ורגליה זקופות. מעולם לא החזיק גוף כזה בזרועותיו. אילו היה נשאר פיל לבדו בבית ודאי היה הולך אל המטבח ושׂם ידו עליה. אך הוא ישוב פה יחידי ולא ילך. ולא משום “צדקוּת”. פשוט לא יעיז. ואולי אף מייק לא היה מעיז. ולאידך, מי יודע, אולי ניגש מייק אליה לא פעם. היא תגמור לרחוץ את הכלים ותלך לה, והוא יישאר יחידי בכל הבית הגדול. ולמי יספר כעסו על פיל?

אילו היתה כאן בּטי, היתה לפחות מקשיבה, ואולי היתה גם מדברת ואומרת דברים. היה יכול לגעור בה, בבּטי:

– בּטי… לאן הלכו כולם? בעלי־הפרנסה שלי… אף לשבת בבית לא יוכלו. את אשמה בכל זה. סוף סוף את חינכת את הילדים. אני הייתי בבית־המרקחת. אני הייתי עסוק. זוהי דרך אמריקה. העבודה מחולקת. אני עושה את שלי ואת עושה את שלך. בטי… את רואה, אין פה איש. את אשמה…

בפנים הבית היה שקט ונדמה כהד אטום עולה משם:

– בּטי… בּטי…

רוח קלה נענעה את ענפי העץ אשר נגע בחלונות הגזוזטרה.

 

י    🔗

רוח אחרת נשתררה בבית־המרקחת. בימים שעברו הרגיש פונק בכל זווית, בכל מדף ובכל כלי כי הם שלו. כשהיה צורך להוציא חוצה חפצים ומכשירים שנתיישנו, קשה היה לו להיפרד מעליהם, והיה שָׂמָם לרוב במרתף. שם נצטברו מאזניים ישנים, קופסות שהעלו חלודה, בקבוקים וצנצנות, וכשירד פעם בפעם אל המרתף היה מסדר אותם מתוך חיבה. בבית היתה בּטי הפוסק האחרון בדברים אלה, והיטב חרה לו בשעה שהוציאו את הספה הרחבה והנוחה, שהיה רגיל לשכב עליה בצהרי ימי חורף, ובמקומה הכניסו ספה בעלת זויות מודרניות. היתה זרוּת גם בראדיו החדש והיקר. הדברים החדשים היו נראים כחפציהם של ג’אניט ומייק ולא שלו.

אולם בית־המרקחת היה תמיד רשותו שלו. גם סיגל העוזר נמוך־הקומה וקצר־הרואי היה כחלק מבית־מרקחתו. סיגל עבד אצלו למן היום שקנה את בית־המרקחת, ושמר כל מוצא פיו. היו לו פנים חיורים ועיניים כחולות־חיורות, לא היה מהיר במלאכתו, אבל אפשר היה לסמוך עליו בכול. בדברו אליו היה מרגיש את בעלותו. “מיסטר פוּנק” היה קורא לו ומקדים שתי מלים אלה לפני כל שאלה. שתי המלים היו ממושכות ומודגשות בפיו, ובשעה שביטא אותן הרגיש פונק כי הוא בעל בית־המרקחת. כשהוכרח להודיעו שבגלל פיל הוא מפטרו מן העבודה ליד שולחן הגלידה ומעתה יעבוד רק שעות אחדות בהכנת רפואות, אם ירצה בכך, קשתה עליו ההודעה. לא יכול לענות על טענותיו:

– מיסטר פונק, איך אפשר בימי־משבר אלה? הלא ילדים קטנים לי, מיסטר פונק… אתה יודע, מיסטר פונק, כי בשכר עבודת השעות המעטות לא אוכל לשלם אפילו שכר דירה… צדק האיש, אבל מה יעשה? כלום קל היה עליו הדבר לעשותו? נתרגל בו במשך השנים וידע כי אין כדאי לו לסיגל לקבל את העבודה המעטה. אם יוודע, שיש לו עבודה חלקית, לא יוכל לקבל את מעט העבודה הממשלתית הניתנת למחוסרי עבודה. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו שהצטדק לפני האיש הזה נמוך־הקומה וחיוור־הפנים:

– יודע אתה כי אין לי תרעומות עליך, וכי לא תואנה להיפטר ממך אני מבקש. להיפך… אך הרי תבין, כי חתני קודם… אם רוצה אתה לעבוד עבודה חלקית, טוב ויפה. על כל פנים בקש לך עבודה אחרת, ואם לא תמצא, תהיה תמיד הראשון לעבודה המעטה שישנה…

– אבל, מיסטר פונק… איש אחר במקומו של סיגל היה מתאונן ואולי גם מתרגז ומגדף. אין משלחים אנשים באופן כזה. על כל פנים יודע פונק כי העוזר החדש הממלא עתה את העבודה החלקית לא היה מרכין ראשו בשתיקה ואומר “מסיטר פונק…” החדש הוא, כנראה, מן החבריה של מייק. הוא מדבר בקול של תרנגול המוכן לקרב. טיפש הוא ונער – האינו יודע כי פונק יכול לפטרו ואין פוצה פה? בכלל ענייני פיטורים קשים לו לפונק. אבל אין ספק כי בית־המרקחת פנים אחרות לו עתה. הרוח אחרת. בחור זה גבה־קומה וצנום ונושא תמיד ספרים ועיתונים מרובים. גם הוא מדבר בקול רם כפיל, אלא שקולו של פיל רך ובטוח וקולו של זה דק ומתרעם.

דומה, עבר מרכזו של בית־המרקחת אל המבוא על יד פיל המוכר מי־סודה וגלידה. קודם לכן היו רק הנערים והנערות עומדים ליד השולחן ההוא. המכּרים היו מנענעים בראשם לסיגל בהיכנסם, ומיד ניגשים אל בעל בית־המרקחת. עכשיו הם מתעכבים שם ליד השולחן ושוהים ומדברים עם פיל. כאילו יד לו לפיל בבית־המרקחת. ופעם שמע כדברים האלה מפי המנתח, דוקטור זימרמאן. מנתח מפורסם זה היה אחד הדירקטורים של המרכז, והוא דיבר אל פיל כלידיד צעיר. נעלמה אותה חשיבות פרופסיונאלית המורגשת תמיד בדבריו אליו, אל פונק. שהה זמן רב, נענע בראשו מרחוק אל פונק וחייך, התווכח עם פיל וצחק, ורק אחרי שעה ארוכה ניגש אל שולחן הרפואות:

– לא ידעתי כלל כי פיל רוֹבּינס הוא חתנך. טוב עשית שקיבלת אותו בתור שותף למסחרך… אני בטוח שיגדיל את המסחר, יפיח בו רוח חיים… ב“מרכז” שלנו חולל ממש נפלאות… יש לו שיטות חדשות באירגון… מובן שהוא עדיין צעיר לימים… לולא זאת היינו ממנים אותו אף לדירקטור…

ידע פונק כי אין זו אשמתו של פיל. לא אמר לו פיל כי שותף הוא בבית־המרקחת. אבל עובדה היא שהאנשים חושבים כן. ולא יכול אפילו להכחיש ולומר לו לדוקטור זימרמאן כי לא נכון הדבר. ואפילו היה מכחיש את הדבר בפני זימרמאן, האפשר לו להכריז לכל יוצא ובא, כי הוא הוא בעל בית־המרקחת ולא אחר? הלא רעיון זה של שותפות נובע מעצם התנהגותו של פיל, העושה כבתוך שלו.

הכעס אכל את לבו. לזרא היו לו הבדיחות של פיל והצחוק הנישא מדי פעם משולחנות הסודה. לזרא היו לו שפמו השחרחר הנראה כמשוח בשמן, אזניו הקטנות וגופו המתפתל כגוף נערה צעירה. לא יכול עוד לסבול את השאון הבא מן הקצה השני של בית־המרקחת. היה משתדל להתרחק אל פינתו, אבל כמו להכעיס הגיע אליו קולו של פיל. אי אפשר שהדבר יימשך כך. אך הרי לא ישלח את פיל. יום יום מתמעטת הסבלנות ואין מוצא לכעס. אין אפילו לספר את הדברים כהווייתם. אילו יכול היה להתקוטט ולהוציא את חמתו בדברים של מה בכך, והונח לו. אבל מיימי יושבת שקטה כיונה ושרה לה שיריה הסנטימנטאליים, מייק אינו מדבר אליו כלל, מקבל את כספו שבוע שבוע ומתנהג כאילו גומל הוא חסד לאביו שאוכל על שולחנו. וג’אניט היא ג’אניט. לפעמים מטיל את כעסו בנערים המתאספים מסביב לבית־המרקחת. הנערים היו מתפזרים, אבל היטב שמע את כינוו “גרוּמפי”, וכעבור רגעים מספר שבו בצותא אל בית־המרקחת ושוב דיברו וצחקו. אחר דברים כאלה היה פיל מרצה לפניו ואומר:

– רואה אתה, אבא, עד כמה אין כל השיטה שלך נכונה. גערת בהם, רדפת אחריהם, ומה פעלת? הם שבו, אך לא כלקוחות. לא ולא. מעתה יהיו קונים את הסודה והגלידה בחנות אחרת והנה יבואו למרר את חייך. מה איכפת לך אם הם מתאספים כאן? אדרבא, אחרים היו משלמים במיטב כספם שיהיו מתאספים מסביב לחנותם. הרעש מביא ברכה ל“ביזנס”. אנשים הם כבני צאן, הולכים איש אחרי רעהו.

לא הדברים של פיל העיקר, כי הרי צדק מנקודת המבט של העסק, אבל העיקר הוא נעימת דיבורו. מניין לו אותה נעימת דיבור בטוחה, כאילו היה בעל בית־מרקחת מנוסה וידע את ה“בּיזנס” על בּוּריוֹ? בכלל, מדבר הוא בטון של שותף ולא כעוזר החי בחסדו. עד ששיסעהו פעם לואי בכעס ולא נתן לו לגמור את דבריו:

– מה אתה מלמדני? מי פה בעל הבית, אני או אתה?

היה רוצה לאחוז בשפם המאוס ולהטילוֹ ארצה. פיל הרגיש בכעס חותנו ועזבוֹ לנפשו. מצא תואנה והתחמק. העיניים לא חדלו מלהתחקות על צעדי פיל. קודם עקב אחריו בבית־המרקחת ואחר כך גם בבית. ייסר פונק את עצמו על כך. הלא יודע הוא מבית־המרקחת כי כל מעשיו של פיל הם במבטים ובנגיעות יד. ואם אפילו יותר מזה, מה איכפת לו? בושה וחרפה, שהוא יקנא בפיל. אבל לא יכול לחדול. יש שהוא יושב לו על הספה והילדים בבית ואינו שם לב לשיחתם, והנה רק נכנס פיל, ותיכף מתחדדים החושים והוא עוקב אחריו ומתאמץ לשמוע את דבריו. היה יושב במרפסת ומן החדר הגדול מגיעים קולות ג’אניט ופיל, ולפעמים נשמעים גם קולות מייק וחבריו. הוא שמע מרחוק כיצד פיל מלמד את חבריו של מייק לרקד. כל אלה הסופרים והמלומדים כביכול. ובכן, כל הגדוּלה שלהם הם מראים רק לו, לאביהם, אבל לא לאחרים. רק הוא איננו שם. אפילו קולה של מרי ביניהם. יודע הוא למה קרא לה פיל מן המטבח. קרא לה שתראה לכולם כיצד מרקדים את הריקוד החדש. אין הדבר לפי טעמו של מייק. אבל לא יכול להתנגד לפיל: הלא דימוקראט הוא וראדיקאל כביכול. פיל מחזיק את מרי בזרועותיו, לוחץ אותה והיא מזיזה את גופה היפה הנה והנה, ומייק וחבריו מעמידים תנועות של ביטול, לכאורה, ועיניהם עוקבות בתאווה אחרי תנועות השוקיים המגרות, הנראות תוך ריקוד בהיפרדן ובהידבקן. מבט עיניה הכחולות של מרי אינו עוד ביישני כבשעה שהיא מדברת אליו, אל בעל הבית. העיניים נוצצות עתה ופניה משולהבים. הם שם כולם יחד. ואם ייכנס הוא אליהם, כזָר היה שם ויופרע מהלך שיחתם. אפילו מייק הוא בתוך תוכו קרוב לפיל מאשר לו. רק הוא, לואי פונק, אחר. הוא, לוּאי פונק, הנותן להם לראדיקאלים אלה המרקדים עם המשרתת את הכול, את כל צרכיהם, איננו משלהם. לזרא היה לו השאון, וזכר עתה לטובה את הימים הראשונים אחרי מות בּטי, ימי השקט בבית. פונק לא נסע תכופות באוטומוביל של פיל. על פי רוב התחמק.

רָעד בראותו את פיל שם את כף ידו הרכה על ג’אניט היושבת על ידו. אך לא תמיד יכול לסרב. היו נוסעים על פי רוב לטיול לפרוספקט־פארק. משני הצדדים מוריקות חורשות; פנסים מאירים וזורקים אור חיור על העצים; ואוטומובילים מבריקים אצים זה אחר זה. חלקלקים הם ומבהיקים כמו פיל. כמוהו רצים מתוך רקידה ומתפתלים ומתגנדרים. כל אלה פילים הם. פילים, ג’אניטות ומייקים. בצדי הדרכים מתהלכים אנשים. מה הם? הכמוהו הם וכבּטי, הנושאים עליהם תמיד עול של אחריות וצועדים בכבידות, או כג’אניט וכפיל וכמייק? רוח קלה מרקדת ליד החלון, מרקדת כמכוניות המבהיקות. פיל נותן קולו בשיר. שיר פזיז. לא כשירים שמיימי שרה בבית. ואולי הם אותם השירים אלא שבפיו של פיל הם משתנים לגמרי? אחריו מחזיקה גם מיימי, ואמנם השיר מתרכך קצת. ג’אניט עוזרת בקצת התאפקות, כאילו גומלת להם טובה, ופיל מסיר ידו האחת מן ההגה ומטפח על כתפה:

– טוב, ג’אניט… שירי גם את קצת. אל תהי כל כך אריסטוקראטית. הרי בעומק לבכם כולכם אוהבים את הג’אז ולא את הסימפוניות המשעממות.

וג’אניט מתלוצצת:

– ברומא נהג מנהג רומאים… אלא מה אשיר אתך פה, את האוֹדה לגיל של הסימפוניה התשיעית? והם ממשיכים לשיר. אהובים השירים עליו בעת שמיימי שרה אותם בבית ופה הם שנואים עליו, כשם ששנוא עליו פיל. המכוֹנית מרקדת על המרצפת המבהיקה בכתמי כסף של אורה, ולפניה ומאחריה מרקדות מכוניות אחרות כמותה, וידי פיל הרכות מרקדות על ההגה, ופיל מתגנדר ומסיר את שתי ידיו לרגע קט מעל ההגה ושם אותן על זרועה של ג’אניט.

 

יא    🔗

ימי הסתיו הקדימו לבוא. גשמים דלפו לאטם. הטיפות הדקיקות מילאו את החלל המעורפל והיו כתלויות באויר. לא נשמע הד דפיקה ונפילה. דומה נכנסות טיפות בלתי נראות אל הגוף פנימה. מסביב לבית־המרקחת עמדו בתים וחנויות; אוטומובילים השתקשקו על הרצפות הלחות; אך במרפסת ביתו שרר שקט. הוא ראה עלים בלים מתגוללים ברחוב ומרפסות שוקטות דולפות. העץ הגדול עבוֹת־הענפים נראה כזקן רפה־אונים עוטה בגדים בלים. אבדה לו חשיבותו הקודמת ועמד בלי נוע כמטה שכמו לסבל ולפורענות. עלה על הדעת בימי סתיו אלה, כי זמן רב מאוד עבר מיום מותה של בּטי. לפי החשבון עברו כעשרה חדשים. אבל מה הוא חשבון? השנים והחדשים מצטרפים מימים, לילות, ושעות; ויש שעות ארוכות ויש שעות קצרות, ויש ימים ארוכים וקצרים. רק בימי נעוריו היו לו ימים ארוכים כימיו עתה, ימים שנספגו לתוך התודעה. כל אותם ימים אחר כך בניו־יורק ובברוּקלין עברו־חלפו. וקשה היה לזכור את ריח הימים וצבעם. חורף, קיץ, סתיו – אלה היו עונות טובות ועונות קלושות. הקיץ היה עונת הסוֹדה והגלידה, והסתיו עונת הרפואות. היו קיצים חמים ולא חמים, חרפים קרים ולא קרים – והם היו סימנים לנוחוּת גופנית או לטרדה וסבל גופני, ועל פי רוב גם נושא לשיחה: “יום קר היום”, “בחורף שעבר לא היה צורך בהסקה כבימים אלה”, “ציוויתי לה שתלבש את מעיל הפרווה ביום כזה”. עתה עוברים הימים כתנועות אטיות בקולנוע, נתונים לראווה ולקליטה.

לעיניו עמד והתבלט יום הלוויה של בּטי. יום חורף קר. שדות לבנים. שלג לח מודבק בחלון האוטומוביל, ומצבות מושלגות עומדות כעזובות לאנחות. רוח מצליפה על אנשים המוכרחים להעמיד פנים רצינים ונכספים לשוב הביתה ולנוח מן הטרדה והצינה. ואחר כך בא האביב הראשון שאחרי מות בּטי. הרוחות הקלילים שפגשו אותו בלכתו מקרון החשמל אל הבית התלכדו בגעגועים למנוחת המרפסת הקודמת, לשירי מיימי הסנטימנטאליים של ימים אלה ולכעס על מייק ועל ג’אניט.

וימי הקיץ היו רובם קשורים לפיל. שמים כהים כחולים זרועי־כוכבים, ושאון האוטומוביל, וקולותיהם הצוהלים של פיל וג’אניט בנסיעתם אל שפת הים או אל גן פּרוֹספּקט, ולילות שוקטים בבית הגדול שברחוב השקט, צעדי מרי הצעירים המגרים שם בבית פנימה, וצל ענפי העץ על מרצפת הרחוב המבריקה. בכל השנים שעברו שלפני מות בטי היה כל יום וכל ערב רק חלק מאיזה דבר ארוך וממושך, משהו קטן הנמשך לאישהו גדול. טושטשו בהן בשנים אלה לאט־לאט פניהם ודמויותיהם של אביו המנוח ואחיותיו החיה והמתה. גדלו והתרחבו פני מייק וג’אניט ואחר כך גם פניו של פיל. אבל מאז מתה בּטי היו הימים והלילות אחרים. הם היו עתה מפוֹרדים; כל יום חטיבה לעצמה, יום יום על צבעו וריחו, כעסו, כאבו וקנאתו. הוא הרגיש בתוך גופו את העננים הקודרים של הסתיו, הוא שמע היטב את שקשוק המכוניות בשלוליות המים, ראה ברורות את האנשים המצטופפים ליד קרון־החשמל. אמנם לא נסע תכופות בקרון בימים אלה. פיל לא נתנו לנסוע בקרון בימי סגריר: – בּוֹא, אקחך במכונית שלי. הנסיעה תימשך רק רגעים אחדים. במזג־אויר כזה אף משוגע לא יבוא אל החנות. שוב אבקש את הצעיר מחנות המכולת להשגיח כאן רגעים מספר עד שאשוב. ידע כי צדק פיל. העוזר יבוא בקרוב ואם יהיה משהו יוצא מן הכלל יוכל לטלפן אליו. שמע בקולו של פיל, אבל בלבו התנגד לקבלת הטובה ממנו. ופיל לא נתנו אף לשוב בחזרה בקרון. היה מורידו ליד מבוא הבית ועומד ומזהיר:

– אבא, חכה לי… אל תהין לנסוע בקרון־החשמל… אמרתי למיימי שתטלפן אלי ואבוא לקחתך באוטומוביל.

קולו של פיל לא נפגע ממזג האויר. סתיו וחורף וקיץ – אחת הם לו, כפי שהיו לו ללואי במשך כל השנים שעברו עד מות בּטי. קולו של פיל רך ומזרז ומצלצל. אך גם שנותיו הוא תחלופנה כך, שנה אחרי שנה, מהר־מהר – ופתאום יעמדו גם הימים והלילות, ופתאום יבחין בין יום ארוך אחד ובין משנהו. מיימי אמנם דומה לבּטי, ומה אם נוגע הוא עכשיו בזרועות נשים ובשוֹקיהן? בשעה שיהיה למעלה מחמישים ומיימי לא תהיה עוד, יעמדו גם חייו, וכל יום וכל לילה יהיו מלאי קנאה ובדידות וצער. בכלל, נעשה עתה פיל יותר שקט. פשוט, אין קונים רבים ואין בן אדם יכול להקים שאון לבדו. לפי החשבון הלא יש רק חדשים מועטים שבהם ירבה השאון בבית־המרקחת. טוב, יקים שאון. בכלל, בחור לא רע הוא. על כל פנים תוכו כברו. דבריו כנים מדבריו הוא, לואי פונק, עצמו. למה יכעס עליו? למה ישנאהו?

אבל בשעה שהרעיונות הנסתרים האלה מתחילים להציק לו, נראה הדבר יותר מסובך. בשעה שכעסו היה מכוּון כלפי מייק וג’אניט, היה הדבר פשוט. הוא כעס עליהם וידע כי צדק בכעסו. ידע גם להגדיר את סיבת כעסו. אבל מהו עיקר רוגזו על פיל רוֹבּינס? לא יכול לומר בפירוש. באותו רגע שכועס נדמה לו כי הכול ברור ומפורש, אבל אחרי רגעים מספר נשארים רוגז ושנאה קהה, ואינו יודע לברר את הסיבה. מובן כי שטות היא אם יאמר שהוא שונא את פיל רוֹבּינס משום שהוא מביט על אנשים בדרך זו או אחרת, או מפני שהוא נוגע בזרוע נערה. יש אנשים האוחזים בכנף בגדו של בן שיחם ויש בני אדם המושכים את הכפתורים, היכעס עליהם משום כך? הישנא אותם? וכי מי שָׂמוֹ?

אבל לשוא הן כל התוכחות שהוא מוכיח את עצמו. הכעס היה מתפרץ פעם בפעם. רצה לברר לעצמו כי עיקר הסיבה הוא שנכנס פיל לרשותו שלו בבית־המרקחת. אבל ידע כי זה טעם, אך לא כל הטעם. אחת ידע כי סוף סוף יוכרח להיפטר ממנו ויהי מה. קשה יהיה הדבר. בזכות פיל רבתה ההכנסה במשך זמן קצר. ואיזו תואנה יבקש לו? לא יוכל לאמור לו כי הוא משלחו מפני שנוגע בזרועות נשים או מפני שהדוקטור זימרמאן חושב אותו לשותף. לצחוק יהי בעיני אנשים. יש צורך בתואנה רבת ערך. מובן כי צדקה בּטי בנוגע לג’אניט, ועכשיו נוספה גם מרי. ג’אניט היפהפיה חושבת את אביה לזקן שוטה שאינו יודע דבר בהלכות הללו.

אך מובן שגם זו אינה תואנה. על כל פנים אם גם היה יודע ברורות, אסור לו להשתמש בתואנה זו שתהרוס את הבית. ולאידך, מה איכפת לו אם יהרוס את הבית? יש לו תענוגים גדולים בביתו? לעזאזל כל העניין. יוכל למצוא לו מרפסת בכל בית שהוא בכספו שלו, בזיעתו שלו. אנשים זרים יכבדוהו יותר. אנשים זרים מכבדים אותו יותר אף עכשיו. ערבי הסתיו היו מובהקים אחד ממשנהו: ערבי־סגריר ארוכים נראים לעין ונתפסים בתודעה. הרהורים לא נעימים זחלו. אנשים מחוסרי־עבודה שאין להם ילדים יושבים עתה בחדרים קטנטנים גלמודים ועזובים. בעלי משפחה יושבים יחד עם משפחותיהם, ילדים קטנים וגדולים, מתחממים ליד תנור וחושבים בצוותא על יום מחר כי יבוא. יש ברגע זה אנשים עזובים בני־גילו היושבים בבית־מקלט ומספרים איש עם רעהו, ומתאוננים איש באזני רעהו. והוא יושב פה יחידי.

בערבי סתיו אלה לא ישבו הילדים על פי רוב בבית, ולואי היה שוקע בשינה שאינה שינה, ובלילה נדדה שנתו. בלילות אלה התגבר הכעס וחדר חשד. הרגיש כי יחד עם החשד באה גם שביעות־רצון נסתרה, שלא לחינם כּעס. הוא התבייש מפני שביעות־רצון זו ועורר יותר את רוגזו. לילה אחד שמע רשרוש ולחש מחדר האורחים. פנה פעמים אחדות לקום ולהיכנס ולא קם. יראה עצרתו. יראה וכעס. בבית שלו? האפשר? ולמחרת בהיותו בבית־המרקחת התעורר חשק לגשת אל פיל לאחוז בצוארונו ולגרשו. נבזה כזה. לא די לו בעגבי בית־המרקחת. ובלילה שלאחר כך לא פשט את בגדיו. אזנו היתה נטויה. כך עברו יומיים ולא ראה דבר חשוד. מי יודע, אולי נדמה לו. ייסר את עצמו על חשדיו. בלילה השלישי התפשט, אך לא יכול לישון. ופתאום שמע רשרוש ליד חדרו. התגנב אל הדלת והביט בחור המנעול. לא ראה דבר, אך בטוח היה כי שמע צעדים נחפזים. שוב פיל? אי אפשר. כולם ישנים עתה. יתפסנו ויתנקם בו. יֵדע מעכשיו תנואת ידו. אילו היתה בּטי בחיים, לא היו נעשים מעשים כאלה בביתם. שקטה היתה בטי, אבל עינה היתה חדה, ודאי היתה מונעת את הדברים לכתחילה. לא היתה מרשה לפיל לדור אצלם. לא אהבה מעולם את פיל. – מי הוא פיל? – היתה אומרת – פר בן בקר. יודע לרקוד ולרַדף שמלות. הוא כעס אז על בּטי. נזף בה. אמר כי מיימי היא נערה טיפשה היודעת רק להזיז את שוקיה. מיימי השיגה בחור בעל “בּיזנס”, ומה עוד? וכי אפשר היה לדעת מראשית אחרית? הוא ידע היטב כי משתדל עתה בכוונה להעביר לפניו את כל ההרהורים האלה כדי לדחות את המעשה. הוא זכר את הדברים של בטי על ג’אניט, זכר את כפו של פיל על זרועה של ג’אניט וירא. ובהרהרו הלך הכעס וגבר, ופתאום התפרץ מחדרו.

ובראותו את שניהם, שתי דמויות חצי עירומות על הספה בחדר האורחים לא יכול להבליג על כעסו. הוא התנפל עליהם בשתיקה ותפס את פיל בצוארונו. התחיל לחנקוֹ. תקע את ציפרניו בצואר. פיל פרפר בידיו וברגליו, ולוּאי חש מכה בבטנו. ופתאום הדהימה אותו צעקה משונה. כאילו משא כבד נגול מעליו. לא היה זה קולה של ג’אניט. כן. זוהי מרי. אך הכעס לא פג. הנבזה הזה. דווקא עכשיו טוב לכעוס. הוקל ונוסף מרץ. לא ג’אניט היא. עתה יקום ויירק בפניו. הוא הרפה את ידיו מן הצוואר, אך לא יכול לזוז. זרועותיו נאחזו כבצבת. פיל החזיקו, ומרי המשיכה לצעוק…

מישהו הדליק אור. נשמעו צעדים. ג’אניט ומייק וגם מיימי לבושים בגדי ליל. מרי חדלה לצעוק. ישבה על הספה חצי עירומה, שמה ראשה בכפה ובכתה. מייק תפס את ידיו של פיל והסירו מאביו, ופיל לא מחה. מיימי עמדה רועדת כילדה שסרחה. ג’אניט פנתה הצדה והביטה בחלון. המבט נפל על מייק. הלז עמד מביט אליו ושותק. כולם שותקים.

הוא מוכרח עתה לאמור משהו, לעשות דבר. מי יודע, הרי עלולים הם לחשוב כי הוא בא הנה ולא פיל. הנבזה. הם לא התנפלו על פיל כלל. מיימי אינה מורטת שער ראשו, איננה מורטת את שפמו, איננה שורטת אותו בציפורניה. ג’אניט אינה יורקת בפניו. הוא יחידי גם עכשיו. הוא יַראה להם ויַראה לו. האומנם יעמוד כך וישתוק? השתיקה איומה. ופתאום התנפל על פיל באגורפיו:

– כלב… כלב, צא מכאן… כלב נבזה… צא… בכספי… בדמי… איני רוצה לראותך עוד…

 

יב    🔗

לוּאי לא התחרט על הנעשה. זו היתה דרך טובה להיפטר מפיל. תפסהו, הכהו, וג’אניט נקייה. ומה היה אילו היתה זו ג’אניט ולא מרי? טוב כך. אך לא היה נעים. היה קשה להשיג משרתת אחרת, ובבית הכול מוטל ללא סדר. ניירות ואפר ועיתונים התגוללו על הכסאות ועל השטיחים. בימים כתיקונים היה לוּאי מתמרמר ולבסוף מטלפן ללשכת שירות ומשיג משרתת במשך שעות מספר, אבל בימים אלה לא רצה להתערב. אדרבא, יעשו הם. למחרת המאורע שרר שקט בבית, שקט מתוח ודחוּס. אבל עם צאתו אל הרחוב הונח לו. משא נגול. הוטל עליו לעשות דבר לא נעים והכרחי, ועתה הדבר נעשה והוקל. משל לניתוח הכרחי. הוא חיכה זמן רב לקרון החשמל, ואחר החליט לפנות לצד אוֹשן־פּארקוויי וללכת ברגל בשדירה היפה. היה יום בהיר וקר. רוח נשבה והעצים בשדירה הרחבה התנועעו לאט וברחבות. האוטומובילים החליקו על המרצפת המבהיקה, עמדו מזמן לזמן בשורה הכן כמחכים לפקודה ושוב המשיכו מרוצם בשדרה הרחבה. הוא הרגיש כוח נוסף אגב טיול ביום הבהיר והרחיב צעדיו. חדווה חבוּיה התפרצה חוצה. הנה הוא הולך אל בית־מרקחתו שלו. לא יראה עוד שם את עיניו הדשנות, המבהיקות של פיל. לא ישמע את קולו הרך. שוב יעמוד סיגל השקט מרכיב־המשקפיים בעל הקרחת המבהיקה ליד שולחן הגלידה; לא יתעכבו עוד הנכנסים על יד המבוא, אלא יגשו מיד אל שולחן הרפואות וידברו באימון ובדרך ארץ. גם הבניין נראה כמחודש… ובהיכנסו אל בית־המרקחת הריק והשקט ניגש בחפזה אל הטלפון טרם פשט מעילו וטילפן לסיגל. הרגיש בטלפון את ההבדל בצלילי הקולות: קולו שלו היה מלא וחזק והקול של סיגל מרוגז במקצת וחלש. היה קצת נרגז על יחסו של סיגל. מה רשות יש לו לכעוס? אולם עתה העיקר הוא שיבוא:

– כן… תדבר אלי אחרי בואך… מה? פיל? פיל איננו… לא… לא יבוא עוד אל החנות… כן, משרה שלמה… אל תדאג… הרי אמרתי לך שלא יבוא… אל תתנהג כילד, בוא מהר…

דומה, קשה לו לסיגל להבין את העניין… מובן שקשה, ביחוד שלא סיפר לו ולא יספר לו את כל האמת… טוב שלא מצא לו סיגל משרה אחרת בינתיים. לא היה רוצה לבקש איש אחר. פונק ניגש אל שולחן הגלידה. עמד רגע במקומו של פיל, ושוב חזר אל שולחן הרפואות. בבית־המרקחת השתררה תנועה אטית רגילה. אנשים נכנסו, קנו מה שקנו, שוחחו שעה קלה והלכו להם. ואחר בא גם סיגל. שמח פונק שהיו לקוחות בחדר ולא היה בכדי לשאול ולהשיב. סיגל פשט את מעילו ועמד על מקומו כאילו לא התרחש דבר. כמעט נשכחו במשך היום דאגות הבית. התרחק הבית ויושביו. אך בפנות היום החל שוב עול סתום להעיק. הוא דחה את יציאתו מבית־המרקחת לשעה קלה, ובנסעו הביתה הרגיש שחדוות הבוקר הולכת וקהה. שוב ניתן המוח בשכרון מטומטם ובקוצר־רוח.

וכשבא הביתה היה כל אחד בחדרו. לא יצא איש לפגשו. הראדיו לא ניגן. הוא שכב על הספה לנוח והעיתון בידו. יישאר זמן מה באולם ואולי ייכנס מישהו ותתחיל שיחה ביניהם. הלא לא ילך לבקשם בחדריהם, וטוב לדבר ולשמוע דברים. הלא אי אפשר להמשיך כך. רק לפני שעה קלה, בשבתו בבית־המרקחת, נדמה לו כי הכול כמעט סוּדר. לא. כלל וכלל לא. משונה: הבית שלו, בית גדול ומרוּוח; הכסף כספו, כסף שעבד עליו בזיעת אפיו; כל האנשים האלה חיים בחסדו – והוא, כאילו מחוּיב הוא להצטדק לפניהם. טעון הוא משא לעייפה ואינו יודע כיצד לפרקו.

הקשיב לחריקת הדלתות. שמע חריקת דלתה של מיימי. עברה בשקט מחדר לחדר, אך לא נכנסה אל החדר הגדול. שמע מרחוק רשרוש גם בחדר של ג’אניט. אך איש מהם לא נכנס. אילו היו לפחות באים ומדברים. היה רצון להיכנס אל חדריהם ולחבוט על השולחנות בכעס. למה נתכנסו לתוכם? למה אינם אומרים דבר? הלא בביתו הוא, וגם הם בביתו. ולא הוא חטא אלא פיל. הוא הסתכל בשטיחים, בכסאות, בשולחן, בראדיו המפואר. הספה עלתה במאתיים דולאר; השטיח במאתיים וחמישים דולאר. במאתיים וחמישים דולאר היה חי חדשים רבים עם אשתו בהיותו בן גילו של מייק. בעד הראדיו שילם יותר מארבע מאות דולאר. כסף רב היה סכום זה לו ולבּטי בשעה שהיו חוסכים פרוטה לפרוטה. ומה לו בבית הזה עכשיו? הכול הרי להם, ומה לו? עבודה ורוגז. וכאשר שכב לישון, שמע את צעדיו של מייק. צעדים אטיים ובטוחים. מכיר הוא את טיב הצעדים. הוא הכירם עוד בימים שהוא עצמו למד באוניברסיטה. היו שם בחורים כמותו שבמשך הלילה שטפו בקבוקים ועשו כל עבודות אחרות, ואל הקוֹליג' היו באים עייפים, מוּדדי־שינה, ישבו כפופים על המכתבות, וחששו שלא יקבלו ציוּן רע. עלול הציוּן, חלילה, להחזיקם עוד שנה באוניברסיטה. והאחרים, מסוגו של מייק בנו, חיוּ על חשבון אבותיהם האמידים והיו מתהלכים מחוסרי דאגה. היו מתהלכים בבטיחות ומדברים בבטיחות, כמו מייק, כיודעים את ערך עצמם. נשאו אתם ספרים מסוגים אחרים, היו מתעניינים גם בספרות וגם בתיאטרון, התווכחו ברצינות ודיברו דבריהם כפוסקים אחרונים. כמה שנא אותם. השנא אותם מתוך קנאה? המקנא הוא גם בבנו? גם בבתו ובפיל? אי אפשר. לא מתוך קנאה בא הריב. נמאס עליו פיל, חשד בו בפיל. ומי היה נוהג אחרת? את פיל לא ראה. לא שמע את צעדיו. איהו? ההלך לו? טוב מאוד. ילך לעזאזל. ואם עדיין הוא כאן, צריך לגרשוֹ, את הכלב הנבזה. ישחק לו עם נשים כאוות נפשו. האם מיחה בידו בהיותו בבית־המרקחת? אבל לא בביתו, באותו בית שנמצאת מיימי אשתו. גם בּטי היתה מסכימה לדבריו. בּטי תמיד שנאה את חתנה.

שנתו נדדה בלילה. ולמחרת הרגיש עייפות בכל האיברים, ובלא רצון שב הביתה בשעה מוקדמת. וכשנכנס, מצא באולם מעין מועצה משפחתית. מיימי וג’אניט ישבו על הספה, ומייק ישב על הכורסה. בהיכּנסו הרגיש כי נפסקה השיחה באמצע.

כּעס בלבו. מועצה משפחתית ובלעדיו. הלא עשה מה שעשה בשבילם ולא בשביל עצמו. שכח בלכתו הביתה להיכנס למסעדה, והנהו גם רעב במקצת. ולמה לא יגישו הם לו? וכי מי עבד ועמל במשך כל היום? ודאי כועסים הם גם עליו על שהפריע שיחתם. הוא דיבר ברוגז גלוי:

– אולי יערוך מישהו את השולחן ויגיש אוכל?

בבית השתררה לרגע קל דממה מתוחה. מיימי ישבה כשריסי עיניה מונמכות ולא אמרה דבר. מייק יישר את גבו, החליק בכפו על שערותיו המעטות וחייך, כאומר “דבר זה ודאי לא נוגע אלי”. ג’אניט הסתכלה רגע קל במיימי, קמה ממקומה ויצאה אל המטבח. שָׁכנה דממה כבדה. נשמע ברורות תקתוּק השעונים הדק על פרקי הידיים של מייק ומיימי. הורגשה הרחבוּת של הבית. שריקת אוטומוביל נשמעה לרגע קל והיה רצון שתימשך השריקה זמן רב ותפריע את הדממה הכבדה. צלצול כוסות וצלחות נשמע מן המטבח. טוב היה אילו נשברו באותו רגע צלחות רבות והיה מופרע השקט הכבד. היו יכולים אז לדבר על הכלים השבורים.

מייק הפריע את הדממה. הוא ניגש אל השולחן הקטן שעל יד הספה, הוציא את המקטרת, לקחה בידו, מילאה לאט לאט טאבאק, ניגש אל השולחן וישב מול אביו:

– אבא, לא רציתי לדבר במעמד מיימי, בכל זאת אדבר. סוף סוף כולנו כאן אנשים מבוגרים ומבינים דבר. אין לנו להסתיר.

כמה שנא את היהירות בדברי מייק, את המבט הבטוח בעיניו הגאוֹת האפורות. כאילו היה הוא ראש המשפחה. דומה, באים אל ביתו של מייק לבקש עצה מפיו והוא מחווה את דעתו הנכבדה.

– טוב, מייק, דבר. וכי מי אינו מניח לך לדבר?

– הרי יודע אתה למה אני מתכוין. יודע אני כי חיים אנו בעולמות שונים. ערכים הולכים ומשתנים בעולם ואף מבחן הערכים משתנה. כן הדבר בערכים כלכליים וכך הוא גם בערכים מוסריים. העביר את מבטו היהיר מאביו אל ג’אניט.

– הוא חושב שאין אני מבין את דבריו החשובים – עבר הרהור מרגיז:

– ובכן?

– ובכן? – מייק המשיך לאט לאט ובהטעמה: – כבר דיברנו על כך היום בינינו לפני בואך. מה שהיה אסור לפי דעת הקהל בדור שעבר הוא מן המעשים בכל יום בדורנו. פיל רוֹבּינס שלנו נוטה לחיות לפי דעת הקהל. לפי דעות המוסר המתהלכות בימינו אנו, לא עשה פיל דבר רע. עובדה זו חשובה מאוד, מפני שכל זה שייך אך ורק למצפונו של פיל. פיל זכאי בפני עצמו. מצפונו אומר לו כי איננו אשם. אך מובן כי לדברים אלה מצטרף עוד פּרינציפּ – עוד פּרוֹבלימה שמוכרחים לעמוד עליה. האם חטא פיל לחברה? ודאי וודאי לא. ואם איש איננו מזיק בהנהגתו לחברה אין כאן עבירה מוסרית. כל המוּסר איננו אלא עניין חברתי.

פונק רגז. בחור זה אומר לו דברים שכל בר־בי־רב היה מדברם בימיו וחושב שהוא מגלה נצורות. כל אופן דיבורו בכלל הוא כאילו היה מדבר לבן אדם שלא יבין את דבריו הנשגבים. ובכלל, מי שמך לשופט, מייקל פונק?

– ובכן מה זה שייך לי? דבר את דבריך.

– מה זה שייך לך? הרי אתה העלבת את פיל. אתה התערבת בדבר שאינו שייך אליך כלל. זהו עניין בין פיל ובין מיימי ומרי, ואתה הכית את פיל.

– ומה עתה עלי לעשות לפי דעתך המלומדה? אולי לנפול על פני ולהתחנן לפניו שיבוא ויאכל את לחמי ושיירק בפני.

מייק הצית את מקטרתו לא מיהר בתשובתו: – לפי דעתי, עליך לבקש את סליחתו. אם מיימי תדרוש זאת.

הסבלנות פקעה. מייק דיבר את דבריו בישוב הדעת, לאט לאט, כמדבר אל איש הבא לשאול בעצתו, לאיש החי בחסדו. לא יוסיף עוד לסבול! לואי דפק על השולחן במלוא ידו:

– מי? אני? אני אבקש סליחתו של פיל? ואולי מוטל עלי גם לבקש את סליחתך על שאני מפרנס אותך, בחור בן עשרים וחמש? כן, בן עשרים וחמש וסמוך על שולחן אביו. ואתה בא ומחווה לי דעות? צריך הייתי לגרש את כולכם. כן. אל תביט עלי מגבוה כאילו אתה החכם היחידי בעולם. ראיתי פיקחים כמותך. וגם כמו פיל. שאני אלך לבקש את סליחתו? גם את סף ביתי לא אתן לו לעבור…

מבטו נפל על מיימי. משהו קרה. פניה הרחבים כאילו נצטמצמו וברק שנאה התנוצץ בעיניה.

פתאום קמה ממקומה וצעקה:

– אין זה עסקך. מעולם לא ביקשתיך לתבוע את עלבוני. חיינו בלעדיך כל השנים ונחיה גם הלאה. חיינו בלי עצות וכך נמשיך… פיל הוא שלי. פיל בעלי. ועלי לגעור בו אם רצוני בכך. אבל אין זה עסקם של אחרים. לא אשמתו של פיל היא אם כל הנשים כרוכות אחריו. פיל אוהב אותי ויאהב אותי… אין זה עסקך… מוטב שתשמור על בתך הצעירה. מי ביקש מידך שתשמור על פיל… שמור על ג’אניט… כך… ככה… אני יודעת מה שאני מדברת…

ופתאום הפסיקה.

מייק משך בכתפיו ויצא מן החדר. מיימי שוב נתכנסה לתוכה. מן המטבח נישא צלצול כלים. לואי פנה ויצא אל המרפסת. מחשבות רבות ומשונות התרוצצו בקרבו. אי אפשר להשאיר את הדברים כפי שהם. בעיקר אחרי הדברים שדיבר היום אל מייק. מה יעשה עתה? אולי יירק גם מייק על הבית ועל החדרים וילך? ולאן ילך בימי משבר אלה? והעיקר הרי מייק חושב כי לא משלו, משל אביו, הוא אוכל, אלא משל עצמו, משל ירושת אמו. מייק מטהר את השרץ בפּרינציפּים. דרך מצוּינת. כמו שהוא, לואי פונק, לא רצה לחתום שטר ערבות בשביל אחותו בשל פּרינציפּים. ומיימי? כנראה, ידעה כל הזמן את האמת ושתקה וקיבלה באהבה. שיגעון. וכי מה רואות הן כולן בברנש זה? והוא ימשיך לחיות כך עם כולם? גם עם מייק ועם פיל? לא ולא. הלא הוא הולך ומזדקן. בן חמישים וארבע כמעט. וכמה יוכל עוד להמשיך? נאמר, עוד שנים אחדות. ואחר כך כל זה ילך לאבדון. לידיהם יינתן כל עמלו. בשם פרינציפּים ינקרו איש את עיני רעהו. אולי כדאי להפסיק בבת אחת את הכול. בבת אחת ולעולם. ילך ויבקש לו סרסור למכור את הבית, ואולי גם את בית־המרקחת, ויאמר לו לבוא בשעה שמייק וג’אניט יהיו בבית. תהיה גם מיימי אז. ישב אתו על יד השולחן וידבר אליו בקול רם. הוא מכיר אותו, את הסרסור, איש גבה־קומה בעל חוטם ארוך ועיניים שחרחרות ופיקחות. הלז יבין את כוונתו וידבר אליו גם הוא בקול רם.

– ובכן מה רצונו, מיסטר פונק? הלא אפשר לדבר אתו בפני הילדים, הלא כן? ודאי אין לכם סודות איש מרעהו.

– ודאי לא. אני רוצה למכור את ביתי.

ומייק יֵשב ויַטה אוזן. פּרינציפּים או לא־פּרינציפּים. לא תהיה לו אז אותה חשיבות מעושה, אותה העמדת פנים.

– וכי מה, רוצה אדוני לקנות בית אחר קטן יותר או קרוב יותר לבית־המרקחת שלו?

– לא, אני רוצה למכור לגמרי… אין לי צורך בבתים כלל.

– ואיפה יגור אדוני? הלא יש לו צורך בדירה?

והוא, לואי פונק, יזרוק מבט לעג אל מייק ואל ג’אניט וגם אל מיימי, מיימי זו הצועקת ומרעישה עולמות כשאומרים משהו על פיל רוֹבּינס:

– המעטים בתי המלון בברוּקלין? והרי יש גם בתי מלון בניו־יורק.

– והילדים? – והסרסור יסתכל בבת־צחוק מבינה בילדים ויוסיף: – אף כי אליבא דאמת אינם ילדים קטנים, ודאי חדלו לשאול בעצת אביהם מכבר.

– די להם לילדים שיקבלו ירושת אביהם אחרי מותו.

והסרסור יצחק: – מיסטר פונק, מיסטר פונק… אל ידבר על המוות… עוד כוחו במתניו… מי יודע מי תהיה העלמה הצעירה שיקח לו לאשה? אולי עוד תכריח אותו לבזבז את כל כספו עליה.

ובמקום הסרסור מרחפות דמויות נשים צעירות בחלונות. נכנסות ועומדות סביבו ומחייכות אליו. מרי עומדת צעירה, לבנה, לבושה כותונת לילה, ומגישה לו כוס מלאה מיץ תפוחי־זהב. נתקרבה אליו ואינה מתביישת, מביטה אליו בעינים נוצצות, כפי שהיתה מביטה אל פיל… עומדות על ידה נערות צעירות ושותות מי סודה, ואחדות מחזיקות בידיהן פנכות גלידה ופיותיהן פתוחים… והן מחייכות לו ונוגעות בידו… מרחוק עומד פיל ומחליק את שפמו השחרחר… אך הנה הן מתפזרות ומפנות את מקומן ובכורסה מולו יושבת בּטי. כן זוהי בּטי. פניה מקומטים והיא מביטה אליו בתחנונים. דומה, הוא שומע מלים:

– לוּאי, ככה עשית לי? הזהו ביתי? הזוכר אתה את היום הראשון שנכנסנו אל ביתנו החדש? ואת היום האחרון לפני מותי אתה זוכר? מה עשית לי, לוּאי? הלא זה גם ביתי… היית אומר תמיד כי שותפת אני לך, וכי זוהי דרך אמריקה… לואי, הרי הם גם ילדי… לוּאי… לוּאי… אבא… אבא…

מישהו עומד אצלו ומדבר אליו. האומנם נרדם? אפשר שנמנם רגעים מספר. הרגיש עייפות גדולה עוד בהיותו בבית־המרקחת. על יד הפתח עמדה ג’אניט וקולה מרוגז:

– אבא, מדוע אינך נכנס? הלא אמרתי לך כי אכין. האוכל כבר נתקרר.