א. ג’ייקי גרינברג    🔗

ג’ייקי גרינברג החייט הוא איש שמנמן נמוך־קומה וטוֹב־מזג, ובעברך ליד ביתו שבגרינווּד הסמוכה לניו־יורק אתה רואהו עומד על מגהץ הקיטור או יושב ליד שולחן התפירה כשהוא ממלמל לעצמו ומחייך לעצמו. בגרינווּד הכול מכירים את ג’ק גרינברג החייט והכול קוראים לא בשם ג’ייקי לשם חיבה וקיצור, והרגל הוא בידי העוברים ושבים בלכתם לתחנת האוֹטובוס או לקולנוע הנמצאים בקרבת מקום, להתעכב אצל בית־מלאכתו, להציץ בעד החלון ולברכוֹ בקריצת עין או בנענוע ראש. ואם היום אינו קר מדי, חזקה היא שחלון חדר מלאכתו של ג’ייקי פתוח לרוחה ושמשם יישמע קולו של ג’ייקי השר את שיריו. המון שירים לו לג’ייקי, חדשים גם ישנים, והוא שר אותם בהטעמה יתירה, כשגופו השמנמן מתנועע לקצב השיר, ואף כי לפעמים הוא עדיין שר שירים באידיש מעין “די גרינע קוּזינע” או “אוי אוֹי, דער רבּי גייט”, הרי בעיקר שיריו הם שירים אנגליים החל בשיר הנושן על הנערה דייזי הנוסעת על אופניים עם בחיר לבה וכלה בשירים האחרונים שבאחרונים. אך חסד מיוחד נוטה ג’ייקי לשירי ג’ורג' כהן המנוח, שחיבר את שיריו הידועים על ימי המלחמה העולמית הראשונה, ולאירווינג בּרלין, שעדיין ממשיך בחיבור שירים. וטעמו ונימוקו עמו:

– זוהי אמריקה… כן, חביבי… זוהי אמריקה הדימוקראטית… בהיותי צעיר לימים לא הבינותי כל זאת… הייתי עובד אז בניו־יורק עם ירוקים כמוני והייתי תמיד מדבר גבוהה גבוהה על אַנארכיזם וקאפיטליזם ועל כל מיני איזמים שבעולם… אך עתה יודע אני, כי אמריקה היא אמריקה… שפתיים תושק אמריקה. הנה ג’ורג' כהן, למשל, הריהו אירי שבאירים, ושם לו דווקא כהן, כן, כהן שמו ולא יחליפהו בשם אחר… ואירווינג ברלין, הריהו בחור משלנו, בחור מהאיסט־סייד, וצא וראה שאף הנשיא וסגן הנשיא, וכל הסנאטורים וראשי־הממשלה הולכים לראות את המחזות שחיבר. ולא עוד אלא שהשיר שלו, דוקא השיר של הבחור היהודי מן האיסט־סייד, נעשה להימנון של אמריקה.

וכך אגב דיבור וגיהוץ ונענוע בגופו השמנמן והזריז הוא שר קטע משירו של ברלין:

God, bless America,

Land that I love,

Stand beside her

And guide her.

ויש שגם אשתו מילי קטנת־הקומה ועגולת־הפנים נכנסת לקרוא לו לארוחה ועומדת רגעים מספר ומקשיבה בהנאה ביישנית לשיריו. ואז מעמיד ג’ייקי פנים שאינו יודע כלל שהיא בחדר, ממשיך את שירו וקורץ בשעת מעשה ורומז למסובים, והכול מצטחקים. ואחר הוא פונה פתאום וקורא בקול:

– הגברת גרינבּרג… מיסיס גרינבּרג… גם את עומדת ונהנית משירי בעלך היקר, ואני לא ידעתי… אילו ידעתי הייתי שר משהו מיוחד בשביל אשתי היקרה, ביחוד אחרי בואך להאכילני ארוחתך הטובה והידועה… ואני, ג’ייקי גרינברג, להוי ידוע לך, רעיתי היקרה, ואף לכם, ידידי הנכבדים, שאפילו בימי היותי אנארכיסט וסוציאליסט ומה לא, גם אז אכלתי בתיאבון את ארוחותי, אם היתה לי ארוחה… כן, כן, רבותי, גם העולם הזה כדאי הוא…

ויש שהוא משאיר את לקוחותיו וידידיו בחדר העבודה והולך אחרי אשתו.

רבים הם מבאי חדר מלאכתו של ג’ייקי גרינברג. יש ביניהם ותיקים שבותיקים ויש אנשים שאינם נכנסים אלא לרגעים מספר. ראש וראשון ביניהם הוא ג’או הדייג. כך הוא קורא לעצמו מפני שבכל יומא דפגרא ויומא דלא פגרא הוא פתאום מחליט שאינו רוצה עוד לעבוד, ולא תמשכוהו אז לעבודה בכבלים. לא צעיר הוא עתה: כבן שבעים ומעלה, אבל עדיין לא נס ליחו, וכשיש עבודה ארעית, כגון ניקוי שלג בחורף או סידור גינה באביב או עזרה סתם שאינה מחייבת הרבה, פונים אל ג’או הדייג. אך בשום אופן לא יקבל עליו עבודה קבועה. זוהי עבדות לפי דעתו. גבה־קומה הוא ג’או ורזה־גוף. עיניו קטנות וחדות ומציצות בסקרנות על סביבו כשמקטרתו נתונה בפיו. הוא חובש מגבעת שחורה רחבת שוליים, שאיש לא ידע את שנותיה, ואף הוא עצמו מתלוצץ על חשבונה. אשתו מתה זה כבר ובניו נתפזרו זה בכה וזה בכה, ובית לו גדול בן שתי קומות בטבור העיר וחדרים בו רבים, וכבר הציעו לו פעמים מספר מחיר רב בעד ביתו, אך הוא באחת: בבית זה גידלתי את בני ובבית זה אמוּת. ויודעים באי בית־מלאכתו של ג’ייקי, שאם רוצים הם לשמוע את דעתו של ג’או על העולם והוויותיו ישאלו למה אינו מוֹכר את ביתו. והוא אז מבאר בהרחבה, שהבית הוא האיש והאשה, וכסף הריהו כבנים. כסף היום הוא כאן ומחר מתגלגל לאחר, ואשה, אם תשמרנה או לא תשמרנה, היא תמיד תסוכך עליך. ולא עוד אלא שבית הריהו כמיחוש של איש, כרבמאטיזם למשל:

תמיד הוא אתך ולא יעזבך. בבית יש זכרונות בכל פינה, ואם תשכיר את החדרים הרי זה ממש כאילו מכניס אתה איש אחר אל חדר משכבך; משל, אתה מביא איש זר את אשתך. ויש שהיה מרחיב את הדברים:

– הנה, למשל, אתה ג’ייקי… נשאת אשה אחרת אחרי מות אשתך.

נשאת את מילי. אשה טובה ומצוינת היא מילי שלך. כולנו אוהבים את מילי. היא אשה טובה ואם טובה לרוֹזאלין בתך. אולי טובה הרבה מאמה המנוחה. אבל הבית שלך אחר הוא. אין זה אותו הבית. וגם בתך היא אחרת. וכך מרבה בדברים גם רעהו הותיק של גרינברג, טוֹני הסַפָּר הזקן האיטלקי, הסוציאליסטן, שנשאר כרוך אחרי נורמאן תּוֹמאס ועתה עליו לענות בחדר מלאכתו של ג’ייק על כל הקושיות שמקשים ג’ייקי גרינברג והמסובים בנוגע למצב הסוציאליזם בעולם והסוציאליזם של בּווין ואטלי כביכול, ויש שאפילו אחד מבניו של הספּר עוזר עם יריבי אביו להקניטו. טוני הוא בעל שפם שהפך שיבה ועיניו גדולות וחוּמות ודבריו מהירים וחמים ובשעת שיחתו הוא כועס ורוגז. אך בהיווכחו שהגדיש את הסאה ברוגזו, מתרחבים פניו הורוּדים בחיוך טוב והוא צוחק וצוחקים גם יריביו. ויש שנכנס גם השוטר הצעיר האירי זקוף־הקומה, שכולו מצוחצח ומפורכס ואינו אהוב על ג’ייקי, בייחוד כשהוא משהה את כפו על הנערות הנכנסות. ובין השאר נכנס גם ידיד נעוריו של ג’ייקי, סם פילש העשיר, שבתו מארגריט היא ידידת נעוריה של רוזאלין, ותלמידי בית־הספר נכנסים, וסתם אנשים המביאים ולא מביאים בגדים לגיהוץ, כי בחדר מלאכתו של ג’ייקי תשמע תמיד משהו מבדח.

 

ב. ג’ייקי ורוזאלין    🔗

קולו של ג’ייקי היה מתנמך בראותו מרחוק את גזרתה הדקה והעצבנית של רוזאלין בתו. ידע כי לא לרצון לה שיריו וליצנותו במעמד השכנים, וידע כי בבואה הביתה תשתרר בבית שתיקה ממושכה ועקשנית. לא חדל מיד לשיר, אדרבא, המשיך את שירו וליצנותו בעקשנות. אולם פסקה ההתלהבות ופג טעמו של השיר.

וכשהיתה עוברת באותה שעה בחדר־המלאכה אל פנים הבית, לא היתה אומרת דבר. היתה מחייכת בחיוך כבוש, מנענעת בראשה לשלום ולפעמים אף שואלת לשלומו של אחד הלקוחות. אך מיד הורגש כאילו נחלק החדר לשנים: בחלק האחד ג’ייקי וידידיו ובשני זו הנערה היפה גבוהת הקומה וחדת־המבט, שלמדה בניו־יורק באוניברסיטאות, שלושה ערבים בשבוע היתה רוֹזאלין נשארת בניו־יורק לשם לימודיה. ויש שהיה ג’ייקי שמח בלבו על אותם הערבים שהיה נשאר עם מילי אשתו בלעדי רוזאלין. קשה היתה השתיקה הממושכת והמתוחה ליד השולחן עם בתו היחידה.

במחשבותיו ניסה ג’ייקי להצדיקה. לא לכבוד הוא לה לרוזאלין ולא לכבוד אף לו לעצמו שהוא עושה מעשי ילדות ושר ומתלוצץ. סןף סוף צודקת. וכי מה נתן לה בכלל? הנה ודאי פוגשת היא בחורים והם שואלים אותה מה מעשי אבא. ומה תענה להם? אבא מטליא טלאים… ולא עוד אלא שאבא ליצן, בדחן ומבדח את הבריות.

ויש אשר כעס ורוגז מתעוררים גם בו. אמריקה היא זו. ארץ חוֹפשית היא אמריקה. וכי מי היא שתלמדנו דעת? הרי סוף סוף עדיין סמוכה היא על שולחנו מן הפרנסות שלה במשרד שהיא עובדת בו לא היתה מספקת אפילו לשמלותיה וסמרטוטיה. ויש שמילי אשתו הטובה משתדלת להפיג את השתיקה הממותחה בדברים רכים. מה טובה היא מילי. כאילו אינה מרגישה כלל במתיחות וכאילו הכול הוא בסדר ממש:

– רוזאלין… טוב שאת אוכלת בבית הערב… נתן לי הקצב חתיכת בשר מצוינת… כלבבך…

– רוזאלין… החום בניו־יורק היום נורא, כנראה. לכי, נוחי קצת…

פיקחית היא רוזאלין ועונה למילי מה שעונה. אך ברור לו שאילו היה הוא אומר לה לרוזאלין משהו, היתה ודאי שותקת בכוונה את שתיקתה הממותחת, המעצבנת ומשגעת, עד שאתה רוצה לקפוץ ממקומך, להכות על השולחן באגרופך ולצעוק ולאיים ואחר כך להתחרט על הצעקות ועל החבטות. ומר וצר לו לג’ייקי, וקשה לו להבין ואין לו למי לספר על הכאב הנסתר הזה. ואיך יבינו, והרי כל באי בית עבודתו מטפחים לו על כתפו באהבה והוא גם הוא מתיידד אתם בנקל. ולא עוד אלא שיש אשר צעירים נכנסים ומספרים לו על ציוּניהם:

– ג’ייקי… יודע אתה מה קיבלתי בהיסטוריה? ציוּן מצוין, ג’ייקי.

ולפעמים שואל ג’ייקי מאת התלמיד מה ילמד ומה רצונו לעשות לכשיגדל, והתשובות הן ידידותיות. וגם על כשלונות מספרים:

– ג’ייקי, לא טוב, ג’ייקי… אבא שלי אינו יודע… נכשלתי בגיאומטריה. ג’ייקי, לא טוב… לא שמעתי בקול הורי… ובכל זאת גהץ את המכנסיים היטב… נשף יהיה הערב ויש שם נערות מתוקות כדבש… ואף הלואה קטנה מבקשים מאת ג’ייקי, ועל פי רוב מחזירים. והוא גוער ונותן. וכמה היה רוצה שגם רוזאלין תספר לו משהו מאשר אתה… או שלכל הפחות תדבר אליו כמו האחרים. ולא עוד אלא שבמעמדה של רוזאלין אף יתר הצעירים דיברו עמו באופן אחר. במעמדה היו ממעטים בדברי ידידות ומרבים ליצנות. נכנסו לקצב דבריה…

כך… כך… ג’ייקי החייט שלא למד בקוליג' ולא למד בהיי־סקוּל אינו ראוי לדעת מהנעשה עם בתו. אולם טעות היא בידה, אם סבורה היא כך. יודע הוא הרבה. אולי יותר מדי. טוב היה לו אילו ידע פחות. וכי אינו יודע על אהבתו של מארטין המנוח גבה־הקומה הרזה בן אהרון דארף המורה העברי שבגרינווּד? שניהם, כאב כבנו, רציניים מאוד, כאילו רוצים לצחוק ואינם יכולים. אולם טובי־לב הם. אולי צריך לאמור עתה כי מארטין היה טוב לב. מרחוק בעד החלון היה רואה אז את מארטין דארף נפרד מרוזאלין ונשאר עומד שעה ארוכה ואחר כך מתהלך סביב ביתה. וכי לא ידוע לו כי חברו של מארטין הלומד בבית־המדרש לרבנים מחזר אחריה בעקשנות? אינה יודעת, בתו התמימה וחושבת עצמה לפיקחית, כי הוא, אביה הזקן שלא למד בקוליג', יודע דברים מספר. הוא שאל וחקר גם בנוגע למשפחתו של בחור זה. כך למשל ידוע לו, כי משפחתו של הבחור אדוקה מאוד ושלאביו זָקן גדול ויפה ושהוא בעל גאוה ואינו אהוב על הבריות, ואם יוגד לו לאיש זה שבת ג’ייקי החייט מגרינווּד אומרת להינשא לבנו היחיד האומר להיות רב בישראל, יקפוץ מרוגז… טוב דווקא להכעיס בן אדם כזה. גם אמו של הבחור יחסנית. אומרים עליה שהיא עוסקת בעסקי ציבור ושמה מופיע תכופות בעיתונים… ג’ייקי גרינברג, ישישו בני מעיך, ג’ייקי… אתה עולה מעלה מעלה… זאת אומרת, אינך רוצה כלל לעלות, אלא שבתך רוזאלין מעלה אותך על כרחך. מחותן תהיה, ג’ייקי, לרבנים ולעסקנים. ואל תחשבי לך, רוזאלין, כי אבא אינו יודע את הבחור עצמו. בחור לא רע כלל. טעם לא רע לך, בתי רוזאלין. בחור לא רע, אף כי שונה לגמרי ממארטין. מתהלך מסוֹרק ומצוחצח ובטוח בתנועותיו. האמת ניתנה להיאמר, כי קל יותר לחיות עם איש היודע את אשר לפניו.

אולם הוא, ג’ייקי, אהב את המנוח יותר… ולא עוד אלא שגם ידועה לו לג’ייקי אותה תקופה אחרי מות מארטין כשרוזאלין התחברה עם מארגריט פילש ושתיהן התהלכו עם הבחורים הנכרים, שקצים ויהודים שהם כשקצים. בנו של השופט היה מחזר אז כדרכו אחרי מארגריט פילש, ובנו של בעל הקולנוע העשיר התהלך עם רוזאלין. שני שקצים בלונדיניים. העמיד אז פנים שאינו רואה, וכאב הלב. היו אלה ימים קשים מאוד. רוזאלין היתה באה כועסת ומורגזת ומתרתחת על כל הערה קטנה שבקטנות. כך, כך הוא, שקצים או רבנים… אין היא יודעת שבילי זהב רוזאלין… כמה הונח לו שחדלה אז מן השקצים ושוב התחילה להתהלך עם טוֹלי שפירא. טוב שלא אמר לה דבר באותם ימים. אפשר שאילו אמר היתה עושה את ההיפך, להכעיס… ומי יודע אולי חדלה ונאחזה בחברו של מארטין מפני שראתה והבינה את צערו.

לא קל היה באותם ימים שרוזאלין התהלכה עם חבורתה של מארגריט פילש. היתה יראה משגעת. כמה קינא אז באנשים היכולים לגשת אל בניהם ובנותיהם ולדבר אתם כדבּר איש אל רעהו. ובראותו כי אותה דאגה מקננת גם באחרים לא הוקל, אלא שראה עצמו קרוב יותר לאותם אנשים. ידיד לדאגה היה גם שכנו בעל בית־החרושת לנעלים אירווינג פילש. היה פילש נכנס כאגב אורחא, אולם ידע ג’ייק כי עיקר בואו הוא להיוודע אם לא התרחש משהו לבתו. כנראה, גם הוא ירא לדבר עם בתו. אירווינג פילש עלה לגדולה ונתעשר והנהו אפילו נשיא בית־הכנסת שבגרינווּד. אולם ביטויו האנגלי כשל יהודי הבא מארצות מזרח־אירופה, ה“ר” מחורחרת וה“ת” כדין “ד”, ומאחורי גבו מחקים אותו חברי בתו ולועגים למבטאו.

לא קשה לו לג’ייקי לדבר אל הנשיא, כי זוכר הוא עדיין אותו מן הימים שהיה מחוסר־פרנסה ועובד בחמישה דולארים לשבוע, אלא שנהפך המזל ובעליו פשט את הרגל והחנות נשארה בידי פילש וחברו ואחר כך מת החבר ממחלת לב

– וכך עלה פילש ממדרגה למדרגה. אך בעצם הוא עדיין יהודי פשוט וטוב־לב, חסון בגופו ומדבר בקול ובגילוי־לב:

יודע אתה, ג’ייקי, מה שאומר לך… טוב לנו ולא טוב לנו… הנה גם לך בת יחידה. ומה יהיה, בינינו לבין עצמנו, מה יהיה אם תבוא מחר בתי או בתך ותאמר שהיא נישאת לנכרי… ג’ייקי, יכאב הלב, ג’ייקי. ומה תוכל לעשות אתה, ג’ייקי, ומה אעשה אני? לא כלום, ג’ייקי, ממש לא כלום… ומי אשם בזה? איני יודע…

כאילו דיבר פילש את דבריו הוא. כי ידע גם ג’ייקי, שאם יקרה הדבר לא יהיה לו כוח לעכב. עלולה היא לבוא הביתה באחד הערבים – דווקא בשעה מוקדמת מן הרגיל – ובין מאכל למאכל תבליע אגב לעיסה את דבריה ותבשר לו את הבשורה הגדולה. תבשר אגב הפרחת המלים לתוך החלל, כאילו אגב אורחא. כאומרת, שהנה קנתה לה שמלה חדשה.

קשים היו אותם ימים. יש שהיא מאחרת לבוא באחד הערבים, ואינה מטלפנת ואינה מודיעה. והוא, כרגיל, אחרי ציפייה של שעות ארוכות, מסתלק מן החלון, בשמעו את טפיפותיה הקלות והמהירות, ומעמיד פנים שלא חיכּה לה כלל. אך לפעמים לא היה יכול להבליג על כעסו ושואלה. היה מתחיל

בניחותא:

– רוזאלין, למה אחרת כל כך?

והתשובה היתה מקניטה. על פי רוב היתה עונה בשאלה:

– וכי מה יש?

וביחוד הרגיזה שאלה אחת תכופה משלה הבאה כתשובה:

– וכי מה ההבדל?

גם ג’ייקי היה יודע לכעוס. אחרי ככלות הכול, האומנם אין הבדל אם אבא יושב ודואג? ואז הוא מתפרץ:

– ודאי שיש הבדל…

והיא שוב, באדישות זרה ונוקבת עד הלב, היתה מסננת בין שפתיה דברים אחרים מסוג זה. דברים קצרים ומקניטים עד מוות:

– כך הוא? יש הבדל?

וקשה היה להישאר אדיש כלפי הקול החד והמלגלג.

 

ג. בעיותיה של רוזאלין    🔗

קשה היה לרוזאלין בימים אלה, שניאותה ולא ניאותה להינשא לנפתלי שפירא, חברו של מארטין המנוח. פעמים רבות אמרה בלבה, שעם בואה תשב על יד אביה הטוב, תאחז בידו, תלטף את כפו ותספר לו הכול. תספר לו כמה אהבה את מארטין המנוח. תספר לו מה שאינה מספרת לאיש, כי היא רואה את מארטין המנוח תכופות כמראהו במדי־הצבא: גבה־קומה, רזה, כפוף במקצת, ועיניו, שדוֹק צהוב פרוּש עליהן, תמיהות ותוהות. בימים ההם כשהיה מארטין נוגע בה היתה ידו רועדת והוא נראה כמהסס. בכול היה כך. קודם נראה כמהסס ואחר כך ממשיך בעקשנות. מה טוב היה אילו היתה יכולה לשבת עם אביה ואמה ומבקשת מהם עצה.

מילי, אמה חורגתה, אשה טובה וחביבה אך מתכנסת לתוך תוכה בראותה את בתה חורגתה. מתכנסת כאותו צב, למרות דבריה הטובים כביכול. הרואה היא ברוזאלין את אמה המנוחה בצעירותה? ידוע לה לרוזאלין הכול מתוך שיחות ורמיזות הנשמעות לכמה פנים, שבצעירותם היו ג’ייקי ומילי מאורסים, והנה באה אמה המנוחה של רוזאלין וגזלה את אביה ממילי. מעין להכעיס היה בכך, כי לא אהבה האשה את ג’ייקי. בּזה לו בפני הכול. מילי היא אשה טובה ונראית כמיועדת לג’ייקי לאשה מששת ימי בראשית. ואמנם ג’ייקי נשא את מילי אחרי מות אשתו הראשונה. אך נדמה לה לרוזאלין, שאשה טובה זו יראה אותה. מי יודע, אולי רואה היא בה את אמה המנוחה שהסבּה לה כל כך הרבה צער… הכול אומרים כי אמנם דומה היא רוזאלין לאמה בתוי פניה.

מה טוב היה אילו יכלה לשבת על יד אבא ולספר לו את הדברים המעיקים עליה. בעצמה אינה יודעת למה היא עונה ברוגזה לאביה בשעה שהוא שואלה והיא רוצה לענות. לו יכלה היתה מספרת לו על החוטים הדקים הטווּיים בינה ובין מארטין. מה אוהבת היתה להיכנס אל בית אבי מארטין המורה לעברית בגרינווּד. הכול שם היה שלא כבבית אביה. אביו של מארטין השקט שמר על כל מוצא פיו. איש גבה־קומה היה, רזה כמארטין בנו ופניו דאוגים ואשה קטנה לו, שתקנית, ותמיד ממהרת ועסוקה ואינה מספיקה, והאב תמיד יושב וקורא והמדפים בבית מלאים ספרים קטנים וגדולים, ובבית רהיטים ישנים, ומתוך הכורסאות מבצבץ המוך, ועיתונים מתגוללים בכל פינה… אך נעים היה בבית הזה. שם, דומה, בני המשפחה מספרים היו ומתייעצים איש עם רעהו… כשמארטין מדבר הכול מקשיבים, וכשאבא פותח את פיו מארטין כולו אומר כבוד והאם אינה גורעת עין וסופגת כל מלה ומלה.

כך בשעת נסיעה מניו־יורק לגרינווּד וחוזר חלילה היתה רוזאלין מהרהרת על חבריו של מארטין ועל חברותיה. נפתלי שפירא היה חברו הטוב של מארטין. שניהם נפגשו יחד בבית ספר עברי בניו־יורק ושניהם היו בתחילה זרים לה. להם לשניהם, למארטין בן המורה העברי בגרינווּד, שביתו מלא ספרים עברים, ולנפתלי בן השוחט האדוק אשר בפלטבּוּש היה הדבר ברור כי מוכרחים הם ללמוד עברית ושאי אפשר אחרת, ואילו לרוזאלין היה לימודם זר. היא היתה היחידה מבין חברותיה של מארטין ונפתלי שלא ידעה עברית, ובהתחברה אליהם נשארה קירחת מכאן ומכאן וכמעט בלי חברוֹת, כי לחברותיה מגרינווּד היו ענייני הבחורים האלה לזרא. ניסתה פעם לקרב את מארגריט פילש לנפתלי שפירא, והדבר לא עלה להם. מארגריט נמצאת עתה תמיד בחברתו של מייק מוֹרפי בנו של השופט וחייה עוברים בהילוּלה וחינגא… הרי גם היא ניסתה להיות בחברתם שבועות מספר. דומה, הימים היו עוברים תוך מחול קל. הכול עובר בקלילות:

הנסיעה, הישיבה באולם הגלידה, השיחות, היחסים. ומארטין היה כל כך כבד לעומתם, כאילו נושא עול ומטילו גם על בני־לווייתו. העול הזה קירב את הבן אל אביו. משל לשני שורים המושכים בעול אחד. אך מארטין איננו והדברים נסתבכו יותר. עתה יש לספר לאבא ולאמא על נפתלי שפירא חברו הטוב של מארטין. על נפתלי יפה־התואר, שעיניו שחורות וגדולות ומזהירות, ושערותיו שחורות ומקורזלות, והולך הוא בחיים ככובש לו דרך ובדברך אליו עיניו משתלהבות, ודומה שתפש את מהות דבריך לפני שגמרת להוציאם מפיך. תמיד נעים בחברתו של טולי שפירא, הוא כאילו מנחש ויודע את חפצך לפני שאת מוציאה את הדברים מפיך. בעצם אין צורך לספר לאבא את הפרטים… יש צורך לשבת על ידו ולדבר סתם, כי רוצה את לדבר אל מישהו קרוב מאוד לך. ברור שלא נסתרו הדברים מאבא למרות שתקנותו ולמרות ליצנותו והלא־איכפת שלו המעוּשׂה. וכי נסתר ממנה כיצד מחכה הוא לה בלילות ומביט בעד החלון, ומיראה פן תגער בו הוא נחבא בחדרו או מעמיד פנים שמתקן הוא אי אלה דברים. אבל איך תשב על ידו ולא הורגלה לכך. לא הורגלה ליהנות מאהבתו הרבּה אליה.

זוכרת היא בדיוק אותו יום שמארטין הציג לפניה את חברו טולי שפירא. בתחילה היתה זו פגישה ככל הפגישות. היא נחשבה חברתו של מארטין, וטולי יועד על ידיהם למארגריט. אך הדברים היו יגעים בין מארגריט וטולי. מארגריט ראתה עצמה זרה ביניהם, בין שני הבחורים הרציניים. ואפשר שמארגריט מיד תפסה שעיני שני הבחורים עוקבות אחרי רוזאלין רעותה. מארגריט נסתלקה מיד מאת החבורה ומארטין התכווץ בתוכו ומאז נראה תמיד כמתהלך יחידי אף כשכולם היו על ידו. דומה, קומתו נתיישרה וכתפיו הורמו בעקשנות, וכל גמישות ניטלה מגופו.

מארגריט פילש הערה, גלוית־הלב וגלוית־התאוות, העמידה אותה את רוזאלין על כך מיד. לא רגילה היתה מארגריט החמודה שהבחור המיועד לה לא ישים לב אליה, ולמחרת אחרי הפגישה בהישארה יחידה עם רוזאלין אמרה לה את דבריה בלי קנאה, בפיקחות. עינייים ערות ושובבות לה למארגריט, אף קטן סולד קצת, שפתיים קטנות ועבות וגופה מתנועע לקצב דבריה:

– רוזאלין, למה הבאת אותי אל שני בחורים המאוהבים בך?…

בכלל לא מסוּגי הם. כבדים הם. אולי כשאזדקן אבקש לי בחורים כאלה. לעת עתה איני רוצה בטראגדיות. מארגריט הערה והפיקחית לא נכנסה אל הסבך. יודעת היא כיצד להתקרב אל הבחורים בצחוק מגרה על שפתיה הקטנות והעבות וגם כיצד לצאת מן הסבך. אך רוזאלין נסתבכה בין שני הבחורים האוהבים אותה. וקשה היתה היציאה. עד שיום אחד הודיע מארטין את דבריו. שניהם, מארטין וטוֹלי, נתקבלו אז לבית מדרש לרבנים והיו פטורים מן הצבא. אך יום אחד הודיע מארטין שאומר להתנדב. קרה הדבר בשבתם יחד בקפיטריה, אחרי צאתם מאחת אסיפות המחאה שבה השתתפו גם תלמידי בית־המדרש ורבנים רבים שכבר סיימו ושימשו ברבנות. הגיעו אז הידיעות הנוראיות על השמדת היהודים ועל כבשני־האש. אסיפה רבת־עם היתה זו במדיסון סקוויר־גארדן שבניו־יורק ואנשים רבים הקריבו לשם כך את ארוחתם השמנה בבית והחליטו איש ואשתו ומשפחתו לאכול בבית־אוכל בניו־יורק ולא תצטרך האשה לבשל ותוכל לנוח קצת, ואגב אולי תקנה לה משהו בעיר, כי זה זמן רב לא היתה שם כלל… וכך באו יהודים מברונכס ומפלטבּוּש ומבנסנהוירסט ואפילו מעיירות סמוכות ללונג־איילנד ומניו־ג’רסי ומעיירות בקוֹנקטיקוֹט, כדי להשתתף במחאה ולשמוע את דברי הנואמים הגדולים והמפורסמים… ואחרי תפילת יזכור ושירת “עוד לא אבדה” קמו האנשים והתחילו לשוב במירוץ אל הרכבת התחתית והרכבת העילית ורכבת לוֹנג־איילנד וההוֹדסוֹן־טיוּבּס, לשוב למשפחותיהם ולבתיהם ולשמוע בראדיו מה קרה ומה עשתה המלכות הרשעה של בּווין בארץ־ישראל; ואגב הליכה הביתה מן הרכבת להיכנס אל אחת החנויות ולקנות קצת חמאה, כי אמור אמרה האשה שכמעט אזלה החמאה ואזל הסוכר וטוב להביא משהו, כי בשכנותם נותנים בסך הכול רבע ליטרה של חמאה, והרי אי אפשר להתקיים בזה, בייחוד שהשכנים רצים כל אחד לחנויות רבות ומשפחתו אוהבת חמאה, כי כידוע לכולם אינם זוללים וסובאים. אולם אי אפשר בלעדי פרוסת לחם בחמאה, והצרה היא שיש נשים המשיגות הרבה ויש נשים שעליהן הוטל כל העול… אך לא הכול אצו הביתה.

סוף סוף כשיוצאים פעם בשמיטה מן הבית אין לרוץ מיד חזרה, והעולם לא ייהפך אם יבלו שעה קלה בניו־יורק, וטוב להיראות עם ידידים שאין רואים אותם אלא באסיפות רבות עם כאלה, ויש רצון גם להיכנס לקולנוע, אף כי מצד אחד לא נעים הדבר, אולם מצד שני הרי יש הצגה אחת אנטי־נאצית שהכול צריכים לראותה ולתמוך בה, ושנית, כמו שאמר אחד הנואמים, למרות כל זה אסור לנו להתייאש… חושבים הם כי ישמידונו, אך על אפם ועל חמתם חיה נחיה… הֲמָנים רבים אמרו להשמידנו ואנחנו בילינו אותם… נאום טוה היה זה ומרומם ומעודד. כן, בילינו אותם, את כל הצוררים ונבלה גם המן זה…

ומי יודע מה משפיע על בחור צעיר וטוב כמארטין, אם הנאומים משפיעים או דווקא החיפזון לאחר הנאומים וההספדים וה“אל מלא” והריצה הביתה ואל בית־האוכל ואל שיחת רעים ואל הקולנוע… ואולי חשב ברגעים אלה דברים יותר קרובים ויותר פעוטים, ואפשר שרצה גם לראות את הרושם שדבריו יעשו על טולי ועל רוזאלין…

– החלטתי שלא להיכנס לבית־המדרש… מקומי בצבא עם חברי.

טוֹלי היה מוכן לדברים אלה וטען: אדרבא, בתור רבי יביא תועלת גדולה יותר. הלא לא יאמרו למהנדס, למשל, שייכּנס דווקא לחיל־הרגלים, וכרב צבאי ימלא שליחות רבה וחשובה יותר מאשר בחיל־הרגלים. ודבריו של מארטין היו פשוטים יותר וקולעים יותר:

– אני מוכרח ללכת למעני… איני יכול להביט בפני אנשים. אני בוש להתהלך בחוצות… איני יכול לשמוע לנאומים. כשאני רואה כוכבים בחלונות ההורים השכולים דומה שאני הורגם… כי מה היה אילו היו כולם כמותי נשארים בעורף…

ואחרי צאת מארטין לצבא כתב לה מכתבים אחדים. היו אלה מכתבים קצרים בלי דברי אהבה ובלי ההתבדחות הרגילה במכתבי החיילים. היא ראתה אותו במכתביו: אותו בחור רזה האוהב בהסתר ובעקשנות כשגופו הארוך והדק נמשך אליה במתיחות.

וכשהגיעה הידיעה על מותו במלחמה, הלכו השכנים והידידים לנחם את ההורים השכולים, וביניהם בא גם ג’ייקי גרינבּרג. ג’ייקי גרינבּרג הדברן לא מצא מלים וישב ושתק, אך בלי ספק ראה הוא את יחס ההורים לרוזאלין בתו. האם הקטנה השקטה החזיקה בידי רוזאלין והחליקה עליהן בכפּה. עם צאתם אולי תאחז כך בחפצים של בנה המוּשבים לה מן החזית, ואפשר שכך היא מחליקה בלילות על גבי הכר במיטתו המיוּתמת של מארטין. האב דיבר עם הבאים. לצאת ידי חובה דיבר, ואולי חיכה במתיחות שהם כולם יצאו ויוכל לשבת יחידי. דומה היה למארטין בשעת התרכזותו. גבוה וכפוף ונתון בתוך עצמו, אלא שדבריו ותנועותיו הביעו הכנעה ורפיון אונים. הרהרה רוזאלין על המעשים שיעשה אחרי צאתם. יקום מפעם לפעם, יטול ספר ויניחהו ושוב ישב… ופתאום, לפתע פתאום, תפרוץ יללת אשתו, והוא יגש אליה, יניח לרגע את כפּו על כתפה, ושוב יקח ספר בידיו. וגם את טולי שפירא מצאה שם פעם. אמרה שלא תפגשהו עוד, אך נכמרו רחמיה עליו. קשה היה לו לבחור. דומה היה כֹמַפנה את עיניו לא רק מן האחרים אלא אף מעצמו.

מוזר ומכאיב היה שבאותו רגע לא חשבה על מארטין שנהרג ואיננו אלא על הבחור יפה־התואר הזה הבטוח בכוחותיו ומעוֹרב עם הבריות, שישב עתה נבוך ליד ההורים השכּוּלים, לא ידע מה לאמור, ירא להביט עליהם וירא שלא להביט עליהם, השתדל לכווץ את גופו ונראה לו שהנה הוא מתבלט לעיני כול.

אפשר שגם האב השכול הרגיש בכל זה ובכל שעת נוכחותו של טולי דיבר… התאמץ ודיבר… שאַל מי הם המורים ומה הם הלימודים ולא ידע שמכביד בשאלות אלה.

ואותו ערב בבוא רוזאלין הביתה ידעה שטוֹלי יטלפן אליה, וכך היה. דיבר תחנונים:

– רוזאלין, אנו רוצה מאוד לראותך… התוכלי? אני מוכרח לראותך…

קשה היתה פגישה זו. היה ערב קריר על הריוורסייד־דרוייוו שבני־יורק. ישבו על אחד הספסלים מול ההוּדסוֹן המעורפל שאורות רועדים בתוכו. הוא ישב קצת מרוחק ממנה שלא כדרכו ולא הביט בפניה בדברו:

– רוזאלין… את בָּזה לי?

אך היא לא בזה לו, ובעצמה כעסה על כך. אדרבא, טוב היה לשבת אתו בערפל… דומה היה שאם ילך הוא ממנה לא יישאר לה איש והיא תהיה לבדה בערפל הרב הזה.

וכך ישבו שעה ארוכה. והוא היה קרוב לה ורחוק. מישהו בערפל מאיים עליה על שבתה אתו כאן. בתוך המים קמו דמויות אנשים גדולים, גבוהים ומאיימים.. דומים הם לאביו של מארטין… גם למארטין היתה אותה תנועה שקטה ועקשנית, אלא שאביו עומד בהכנעה ומארטין היה עומד ישר בלי התרפסות…

ולמחרת, כשטלפן שוב, לא נענתה. החליטה לסרב.

חברתה מארגריט הפיקחית והערה שהרגישה בתהייתה של רוזאלין הזמינה אותה לבלות ערב עם החבריה שלה… וכך המשיכה בחברתה חדשים מספר. היתה נוסעת אתם לריקודים, היתה לפעמים שותה. זה היה עולם אחר לגמרי, שמארגריט פילש נתמצאה בו. אלה היו הימים הקשים ביותר בבית. ידעה כי לא נסתרו הדברים מאביה ולא יכלה דבּרוֹ לשלום… יש שרצתה לדבר אליו דברים רכים וטובים, ומיד כשראתה אותו נתמלטו מפיה דברים קשים. עד שערב אחד טלפנה היא עצמה אל טולי…

 

ד. בבית פנימה    🔗

בעצם היתה עיירת גרינווּד יכולה להיחשב על פרברי ניו־יורק, אלא שבשל אילו סידורים משונים יצא שאינה אלא עיירה בפני עצמה: עיירה שרוב תושביה עובדים בניו־יורק, קוראים עיתוני ניו־יורק, הולכים לראדיו־סיטי אשר בניו־יורק ורואים עצמם בגאווה כתושבי גרינווּד. ביתו של ג’ייק שייך לו ועליו גאוותו. קנה אותו עוד בזיל הזול בראשית שנות השלושים, כשאשתו הראשונה היתה בחיים ורוזאלין היתה תינוקת. הבית רחב־ידיים והחדרים מרוּוחים. אפשר היה להשכיר חדר, אולם אינו רוצה בכך: רוזאלין הגיעה לפרקה, וסוף סוף מה יש לו לג’ייקי גרינברג להראות להם לבחורים? יהיה לכל הפחות בית הגון. ולפעמים כשאין העבודה דוחקת הוא נכנס אל הבית פנימה, מתהלך בחדריו ומביט בעד החלונות הפונים אל צומת הרחובות. שמות נהדרים להם לרחובות אלה: רחוב ג’פרסוֹן ורחוב לינקוֹלן ותיאוֹדוֹר רוּזוולט. וטוב לראות בעד החלון את הרחובות הרחבים המשתרעים עד למרחק והמכוניות המבהיקות האצות זו אחר זו, והחנויות מעבר לרחוב ואולם הגלידה שבקרן הרחוב, והאותיות הגדולות של שלטי הקולנוע וגם בית־הכנסת ובית־היראה של הנוצרים הנראים בקצה הרחוב.

וביום בהיר, כשמבהיק הכביש במרחק והשמים טהורים ורחבים, מורגשת רחבות והנאה. בפנים הבית ארבעה חדרים. מחדר המלאכה נכנסים אל חדר־האורחים הגדול שחלונותיו פונים אל הרחוב, ומשם אל חדר האוכל ואל שני חדרי־המיטות ולמטבח. רוזאלין אינה באה הביתה אלא בערבים, וטובים הבקרים בבית ונוחים. מילי עסוקה במטבח ומשם מגיע שכשוּך מים ונקישת כלים. מילי היא אם חורגת לבתו לרוזאלין אך טובה היא לה מאֵם. היא אשה שקטה, קטנת־קומה, עגולת־פנים, ודומה שעיניה החוּמוֹת והגדולות תופסות רוב פניה הקטנים. מה טוב אילו היתה גם רוזאלין שקטה וטובה ולא גוערת ולא נרגזת. דומה, אשה זו אינה מטילה שום אחריות עליך. אינך דואג לה כלל. טוב ולא טוב כך. לרוזאלין אתה תמיד דואג. או שאתה ירא ודואג לדברים שהיא עושה, או שאתה מיצר על הדברים שהיא עלולה פתאום לעשות. מה דומה היא רוזאלין לאמה, לאשתו המנוחה.

רזה, גבוהה, מוארכת־פנים, ומוזר ולא מוזר שכעס ואהבה משמשים בערבוביה בזכרך אותה. דומה, כל הווייתה היתה דוחקת אותו. קומתה הדקה היתה ממלאת את כל החלל בבית ללא שיוּר, ירא היה לפצות פיו מחשש שעיניה האפורות הצרות תפנינה אליו בלגלוגן הדק.

ויש שבעמדו ליד חלונות החדר הגדול באים גם הרהורים על היחסים שבינו לבינה. הוא רואה מבעד לחלון נשים צעירות, זקופות ויפות, וּבצעדן מתבדרת השמלה ונגלית שוק חמוּדה ומגרה, ויצר הרע לוחש, ויש שהוא משתיק את היצר ויש שאינו משתיקו והוא ממשיך להביט בעד החלון מתוך היצמדות עין ומתיחות. ופתאום עולה על הלב, שהנה עומד הוא כאן וחושב על הכול ואינו חושב כלל על האשה הטובה והשקטה המתהלכת שם בפינת המטבח, שוטפת את הכלים ומכינה לו ארוחה, לו ולבתו. כלא היתה כלל. הרי רק בקשר עם רוזאלין ואשתו המנוחה הוא מהרהר בה. האוהב הוא את מילי? מה זאת אהבה בכלל? האהב את אשתו המנוחה, זו שהיתה ממלאת את כל הווייתו יום יום במתיחות ובכאב, שהיתה מכה את התינוקת שלה ומנשקתה חליפות. ובשמעו את הצעקות היה ירא להיכנס אל החדר אלא היה נשאר בחדר המלאכה ומקשיב במתיחות לנעשה בבית פנימה… וכך גם עכשיו. הוא חושב תמיד על רוזאלין והלא רק כשאיננה כאן הוא נושם לרווחה… והנה מסתכל הוא עתה בנשים העוברות. נעימה ההמולה המגיעה מן הרחוב. ביחוד כשבאה שעת הצהריים והילדים מקפצים ורצים זה אחר זה… ולפעמים מנסה הוא לראות את עצמו רץ בהיותו קטן ובשום אופן אינו יכול… הכול כל כך רחוק שם בימי ילדותו הרחוקים מעבר לים… רחוב מאובק וילדים רצים מן ה“חדר” בהמולה דומה לזו… עתה אינם… נכרתה אותה ההמולה וחרב אותו הרחוב. איננו עוד, ולא יהיה עוד… כל השנים האלה אמר שיבוא עוד פעם לשמוע את ההמולה הזו ולראות את הילדים המקפצים ברחוב המאובק והבתים הקטנים והשחוחים העומדים לצדיו, והשמים הכחולים הרחוקים והניקוש והשקשוק הנישאים באויר. כל הימים האלה היה נמשך לראות שוב אותו רחוב… רוך וכאב מצטברים בלב פנימה והוא רוצה לדבר רכות למילי זו שהוא מזניח אותה אף במחשבותיו. ורוצה הוא לפייסה ונכנס אל המטבח והיא גוחנת על הכלים, ובראותה אותו, פונה היא אליו בהווייתה העגלגלה והטובה:

– מה יש, ג’ייקי.

אך ג’ייקי לא הכין דברים קודם והוא מבקש עתה מה לומר לה למילי.

– ריח טוב הגיע לנחירי מן המטבח ונכנסתי… אגב, אולי אדריכך בבישול?

יודעת מילי כי אין זו אלא אמתלא ועיניה החומות הגדולות מתרחבות בחיוך:

– בכרסך זו ההולכת וגדלה מיום ליום, אסור בכלל לתת לך אוכל. הלא כרסך כבר כחבית…

– אדרבה, טוב כך… יאה כרס גדולה לג’ייקי גרינברג…

להוֹליווּד בין כך ובין כך לא אסע… קשה לבן אדם בגילי להתחרות עם קלארק גייבּל…

וג’ייקי חוטף אגב דיבור וטועם משהו ומעמיד פנים כאילו הוא בורח מן המטבח ומילי מחייכת בהנאה לתעלוליו ולטוּב לבו. ובצאתו הוא שוב חושב על מילי ועל אשתו הראשונה פּוֹלה אמה של רוזאלין, על טוּב לבה של זו ועל מרירוּתה של ההיא, ועל אשר מיד עם צאתו מן המטבח דמות זו חביבה וטובה הולכת ומיטשטשת כאילו אינה קיימת, ובמקומה באה פּוֹלה המנוחה דקת־הגזרה הרגזנית, וּלידה בתו רוזאלין.

 

ה. מצד החתן    🔗

וכשהגיעה השמועה להוריו של טולי שפירא שבנם מחזר אחרי נערה ממשפחת חייט בן חייטים, מטליא טלאים מגרינווּד, וכשענה להם בנם על שאלתם כי אמנם כך הוא הדבר, לא היתה השמחה רבה במעונם. ישראל שפירא השוחט, אביו של טולי,היה בר אבהן שזקנו יפה וגזוז והוא מעביר בו פעם בפעם אצבעותיו להראות את זחיחות דעתו, ומאידך, תולש שערות מזקנו בשעה שהוא שרוי בכעס. ואמנם יש כעס ויש רוגז. בן רבנים הוא ויחסנים ורואה עצמו כמקופח, שהוכרח לעסוק בשוחטות בה בשעה שרוב קרוביו וידידו יושבים על כסאות רבנות. ולא עוד אלא שאפילו בביתו שלו לא רב הכבוד שחולקים לו. מדי פעם בפעם הוא קורא בעיתונים על אשתו העסקנית ששם היא נאמה ופה דיברה, וכאן מי יודע מה, ולא נסתר ממנו כי בזמן שאנשים רוצים לבוא אל ביתו אינם אומרים אלא “הבה נבקר את ביתה של דבורה שפירא”, ובו, בישראל שפירא, אינם נזכרים אלא עם היכנסם אל הבית… ואף בשעה שיושבים ומשוחחים על מצב היהדות ועל ארץ ישראל אינם פונים אלא אליה, והיא מספרת אז דברים מאחורי הפרגוד לדא ולהא, ומהו המצב באמת לאמיתו, ומי הוא האיש הכותב את הנאומים בשביל מנהיג פלוני או אלמוני, ומי הוא האיש העוסק לטובת הכלל ומי הוא הבא על שכרו…

ואף לאשתו דבורה שפירא לא היה השידוך לרצון, כי אשה מלומדת היא ופעילה בין נשי המזרחי ונואמת נאומים, ובכלל, בעלת צורה ובעלת אופי וגם טובת מראה: גבוהת־קומה, גבוהת־מצח ומרכבת משקפיים, שעיניים כחולות ומזהירות נשקפות מתחתם. וגם דבורה שפירא אינה שבעת רצון. אמנם יפה היא להפליא נערתו של טולי, אולם ספק הוא אם טובת־מזג היא… צודק בעלה, החינוך בבית הוא חשוב מאוד. אינה מתכוונת ליחוס אבות אלא לבית שבו חונכה. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שאינה יודעת כלום בענייני עולמנו. הייתכן? בימים אלה נערה אינה יודעת אפילו את ההבדל בין פועלי־ציון ובין המזרחי… קשה היה ביקוּרה אצלם, ובצאתה עם טולי מן הבית, נשארו השוחט ואשתו יושבים אל השולחן, שעוד לא נוּקה מן הפירורים. ישבו ושתקו שעה ארוכה וכמעט בבת אחת נפלטו מפי שניהם:

– נו…

– נו…

–מה נו?

– מכל הנערות שבעולם לא יכול לבחור אלא את בת הלאטוּטניק.

יש שוחט אחד מגרינווּד העובד אתי בבית המטבחיים, ושאלתיו דרך אגב… לא לאלוהים ולא לאנשים, כך אומר. מזנבו של סוס לא תעשה שטריימיל. ואשתו, שזכרה יפה את הוכחותיו של בעלה כי יחוסה אינו יחוס התנגדה לדבריו:

– כבר אמרתי לך, העיקר אצלי בית ולא היחוס… כל אלה נשי המזרחי היחסניות אינן אלא לראייה… סתם פסלים… רק מפני שבעליהן גדולי־דעה, גם הן כביכול עומדות בראש… לא זה העיקר… העיקר, כפי שאמרתי לך, החינוך בבית. אני מדברת אליה על כל המתרחש בעולמנו, והיא אינה יודעת דבר. כאן נפגע ישראל שפירא השוחט, שבעצם יש לו סמיכה ויכול הוא להיות רב ככל הרבנים… אפשר שלא נתכוונה לכך, אך העובדה היא עובדה. כל השנים הוא עפר לכפות רגליה… הוא עובד עבודת פרך והכול נקרא על שמה. והוא פורץ פתאום בכעס:

– בכול… אשמתך בכול… כן, אשמתך היא… אֵם צריכה להיות אֵם לילדיה ולא עסקנית ציבורית… העם היהודי יחיה בלי עסקנותך… כן… כן…. גם ארץ ישראל תתקיים בלי נאומיך…

יצאה האשה אל חדרה כועסת בלי דבר דבר. וכי מי הוא ומה הוא בלעדיה? אילו היה בעלה איש בעל שם, כי אז היתה ללא ספק נשיאה או סגן־נשיאה… וכי מה יודע הוא על פעולותיה… וישראל שפירא נשאר יושב אל השולחן וממשמש בידיו את הפירורים הפזורים עליו.

 

ו. הביקור בבית ג’ייקי    🔗

אם רוצה אתה בשידוך בנך או אינך רוצה, בעל כרחך תסכים, שאם לא תסכים היום תסכים מחר או מחרתיים. וישראל שפירא, שהוא נצר ממשפחת יחסנים ורבנים, ואשתו שהיא אחת ממנהיגות המזרחי הנואמת לפני אסיפות רבות עם, הוכרחו לבוא ולבקר בבית הכלה בגרינווּד. אף ג’ייקי גרינברג לבש את חליפתו הטובה ביותר והשתדל לדבר אל מחותניו, אף כי קשה היה עליו הדיבור. משום מה כל שטף הדברים שהוא מדברם אל שכניו ומיודעיו ניטל ממנו. ולא מפני שנבוך מפניהם ולא משום יראת הכבוד, אלא משום שעיני רוזאלין החדות היו נתונות בו ולא ידע אם בחנו אותו או לעגו לו, ואפשר עמדו לצדו. וכך עמד לפניהם בהיכנסם, וכיון שהיום היה יום קריר של סתיו, לא היה שום קושי ברגעים הראשונים. היה חומר לדיבור:

– יתן נא לי את מעילו בבקשה…

– אין דבר…

– הנה כאן… בבקשה…

וכדומה. אולם כשנגמר טקס תליית הבגדים, הכניסם אל חדר האורחים המרוּוח, הטיל מבט בהם ובחלון וישב וחיכך ידיו זו בזו. וישראל שפירא אף הוא רצה לאמור משהו והחזיק את זקנו היפה בידו וליטפו, והביט מסביב והפליט מלים מספר על מזג האויר, שלמרות הסתיו הרי יום חם הוא, ושאתמול היה יום חם יותר, ושאפשר כי שוב יהיה חם, ואפשר שלא יהיה קר ולא חם, כי ראשית הסתיו הוא וראשית הסתיו באמריקה כידוע שאינך יודע מה טיבה.

ובדברם כך הציצו שניהם בעד החלון וראו יום סתיו יפה בגרינווּד. העצים לבשו צבעים שונים, והרחובות היו זרועים עלים חומים וצהובים ואדומים, והם ריקים ורחבים וחגיגיים ושוקטים ורוח קלה מזיזה את העלים, והחנויות סגורות, ומכוניות מבהיקות עוברות כבתהלוכה. ולא נעים לשבת כך בבית בלי דעת מה לומר.

שוב עברו על אותם משפטים קצרים היוצאים מן השפה ולחוץ מאליהם בלי מחשבה תחילה:

– איך נסעתם הנה?

– מה יודעים אנו? הלא נפתלי הוא המוביל אותנו. ובינתיים ניתנה הזדמנות לישראל שפירא להפליט מימרה אגב חיוך:

– הרי ידוע מי הם המוליכים בימים אלה…

והכול מצטחקים קצת אחרי דברים אלה. מילי הגישה תקרובת לאורחים. בעצם צריך היה להזמינם לארוחה,

אבל יש עניין של כשרות וכלים, וג’ייקי, דווקא ג’ייקי עמד על דעתו: אינו רוצה שישקרו להם. אגב מצאה דברים עם הגברת שפירא. זו שיבחה את האפרסקים ואמרה כי בפלשטבּוּש קשה להשיג אפרסקים כאלה, ואחר כך מצאו דברים גם על הוילונות ועל המסכים ומחיריהם וצבעיהם, ומעניין לעניין על המחירים… ואגב דיבור קמו לראות את שאר החדרים. הזוג הצעיר ישב לו בינתיים על הכורסה בפינה ודיברו על דברים משלהם, ושני הגברים, שנעשו זרים איש לרעהו יותר ויותר במשך השיחה המקוטעת, ישבו והביטו איש אל רעהו.

ג’ייקי ישב וגמגם מלים מספר ללא קשר, והמחותן ישב הכן ותלש את שערות זקנו:

– ובכן… זאת אומרת, בחדר הסמוך חדר המלאכה, וכאן גם הדירה… זה טוב. אין צורך לנסוע לעבודה. כן… זוכר אני את הימים שעבדתי בניו־יורק. קשה היתה הנסיעה בסוֹבּוויי יום יום. ואיפה עובד מר? סיפר לי בנו שהוא שוחט בבית־המטבחיים הגדול. כאן באמריקה אפילו השוחטים מאורגנים. העיקר הוא האירגון…

חרה לשפירא ראשית על שהוא קורא אותו בשם שוחט. במעמדו של איש אחר, איש כערכו, היה ודאי מבאר שבעצם אינו שוחט אלא במקרה ושכל רעיו הם רבנים. אבל הרי לא יעמוד לספר לאיש הזה ולהוכיחו בדברים אלה. ושנית, מדבר אליו האיש הזה כאילו היה אף הוא חייט או סנדלר…

ושוב היו שקטים ושותקים שעה ארוכה, ושוב הסיח אחד מהם שהיום “יום סתיו יפה” ושוב הביטו בחלון ואיש אל רעהו, עד שנכנסו הנשים ועלה על דעתה של דבורה שפירא לבקש את בנה שינגן על הפסנתר, והוא סירב, אך גם רוזאלין ביקשה והוא ניגן רגעים מספר, ושוב ביקשו האורחים לטעום מן התקרובת, ומאין דבר אחר לעשותו שתה רבי ישראל שפירא קצת יותר מדי, וגם ג’ייקי לקח קצת יותר מן הראוי למחותן. ונדמה לו לג’ייקי שזוהי רוזאלין אחרת היושבת בחדר, כי חלף קושי פניה ורוגזה, אדרבא, היא מביטה אליו עתה בחיבה גלויה ובבת צחוקה שנתרככה. בכלל, היא מאירה פנים עתה יותר לאביה, כאומרת להראות להם, שהנה כך אני וכך הם בני משפחתי ואין כאן משום מיקח טעות. עתה נדמה לו, שהביטה אליו בחיבה גלויה כמבקשת סליחה וכאומרת: "הכנסתיך לבוץ, אבא… אבל אתה, אבא, איש טוב. טוב אתה כמותם וטוב אתה מהם… יודעת אני, אבא, את ערכך ויודעת אני, אבא, כמה אוהב אתה אותי… ואני, גם אני אוהבת אותך… חי נפשי, אבא, שכך הוא הדבר. הכאבתי לך תמיד, אבא יקר, אני יודעת זאת. חטאתי לך. אבל הרי סלחת לי, הלא כן?

ואם אמנם חשבה כך רוזאלין ואם לאו, עובדה היא, שפתאום ניגשה אל אבא, פנתה אליו מבלי שים לב אל המסובים, חיבקה אותו לעיני כול וצחקה צחוק רך. מעולם לא שמע מפיה צחוק כזה:

– למה התעצבת כך, אבא? אל תחשבו שאבא הוא תמיד כזה. הוא תמיד שמח ושר.

דיברה וצחקה וראשה הקטן המוארך צחק, והעיניים הצרות השחורות הזהירו במסירות. ופתאום רב האור בבית. הבית היה עתה ביתו, ואלה, האחרים, לא היו אלא אורחים. הוא עצמו גדל עתה בחדר והכול האיר ונתרחב, ומבעד לחלונות נשקפו רחובות גדולים ורחבים והמתה המולה נעימה.

ג’ייק גרינברג קם ממקומו והרגשה מוזרה השתלטה בו, הנה עתה הוא ג’ייק גרינברג ואינו מתחפש עוד. הוא נענע בראשו, ותלתל גדול ומקוּרזל ששיבה זרקה בו גלש על המצח, ופניו הגלויים והטובית נתרחבו בבת צחוק:

– צדקת, רוזאלין… למה יושבים אנו עצובים? נפתח בזמרה.

– טוב, אבא, מצוין… התחל… הלא אתה הזַמָר שבמשפחה.

– ומה אשיר, בתי?

– כל שתשיר, אבא… הלא אוהב אתה לזמר משיריו של אירוינג בּרלין.

– יפה… ואת תלוויני על הפסנתר…

וג’ייק גינברג זימר. וחמימות התפשטה בחדר. ונפתלי התחיל לעזור ואחריו גם אביו. קודם דפק האב באצבעותיו על השולחן ואחר כך חדל מדפוק והצטרף לשירה.

וכשישב ג’ייקי על מקומו, מחאה הגברת שפירא כף, כדרכה בנשפים ובאסיפות, ואבי החתן התבונן בה בזחיחות דעת. וכשמזג לו ג’ייקי עוד כוס וכוס אחריה, שתה וקרא בקול “לחיים”. וכשביקש אותו בנו שיזמר מעט דברי חזנות, צחק, העביר ידו בנחת על זקנו, שר קטע אחד ואחר כך עוד קטע מזמירותיו של יוֹסילי רוֹזנבּלאט והתמוגג ממתיקות… ובעוד שעה קלה ישב ג’ייקי בלי מעיל ובלי כובע וביקש גם מאורחו שיפשוט את מעילו, כי חם מאוד בבית, והיה טוען וחוזר וטוען, כי משונה הוא יום זה, והא ראיה: קודם היה קריר ועתה חם, חם מאוד, ובכלל למה לשבת במעיל אם אפשר לשבת בלי מעיל, כי אנשים אחים אנחנו… והשוחט לא התנגד. פשט את המעיל ובמקום הכובע רחב השוליים חבש כיפה קטנה על ראשו… ובשובם מביקורם היה ישראל שפירא השוחט קצת בגילופין, ישב על הספה ודיבר את אשתו:

– אין הוא מחותן יאות לישראל שפירא, אבל איש פשוט וישר הוא.

 

ז. בבית המחותנים    🔗

הביקור השני היה בבית שפירא בפלטבּוּש. היה ביתם בית קטן, שגינה קטנה ללא עצים וללא עשב מאחוריו ומרפסת אפלה במבואו וחדר־אוכל בו שבתוכו שולחן עגול גדול וזכוכית עבה ועגולה על גביו, וספה גדולה וכורסאות נושנות, וארון אחד שבו כוסות וצלחות מצוירות וארון שני ובו עשרים־וארבעה וש"ס ופוסקים ועיתונים ציוניים, כיאות לשוחט, שבעצם ראוי להיות רב בישראל אלא שבאמריקה לכשאתה נכנס לעבודה הרי אתה ממשיך בה, ביחוד כשההוצאה גדולה ואתה זקוק לפרנסה, וכיאות לאשה שהיא אחת המנהיגות של המזרחי, שאין לה פנאי להצטעצע בכלים חדשים וברהיטים חדשים… אמנם יש שהיא מרגישה ויודעת בשעה שמתאספות בביתה נשי אגודה זו או אחרת, כי בצאתן תדברנה על חוסר הטעם… לא בפירוש תדברנה ולא תזכרנה את שמה אלא תשוחחנה על כך בדרך כלל ותאמרנה, כי יש נשים הסבורות שאם הן עוסקות בעבודה ציבורית עליהן להזניח את הבית לגמרי.

טעם טוב אינו מזיק כלל וכלל לעבודה ציבורית, והא ראיה… אולם בהישארה עם אחדות הקרובות לה, היא מבארת להן כי לא היא כהרי הנשים שאין להן אלא שאיפה אחת בחיים, להתראות ברהיטיהן ובקישוטיהן, ואוי ואבוי לנשים שכאלה שאין להן שאיפה נעלה בחייהן, ואוי ואבוי לאמות שכאלה, כי סוף סוף מה זה חינוך אם לא חיקוי, ואוי ואבוי להם לילדים המחקים אמות כאלה…

גדול בית זה של משפחת שפירא מביתו של ג’ייק, אולם חסרה בו הרחבות, וחסר פה האור וחסרים החלונות הפונים אל צומת הרחובות הרחבים. ג’ייקי החליט להימנע מן השתיקה הממותחת ונכנס בבת צחוק מוכנה מראש ודיבר בקול רם. אך במשך הימים נתחרט השוחט על הקירבה היתירה שהראה למחותנו החייט בשעת ביקורו והטיף לעצמו דברי מוסר. סוף סוף מה הוא ומי הוא האיש הזה שקוראים אותו ג’ייקי? אילו היה הדבר תלוי בו לא היה נותן לבנו אפילו לבוא אתם בדברים, עם בני בלי שם אלה. ואם בנו אינו שומע בקולו, ילך לו בדרכו אך למה ייגרר אביו אחריו? צריך הוא, ישראל שפירא, לשמור על כבודו, וידע בור זה, חייט בן חייט זה, עם מי יש לו מגע ומשא… תולש לו עתה ישראל שפירא את זקנו בנחת וסימן הוא כי אינו כועס. ולמה בעצם יכעס? אדרבא, יראה להם שהוא יודע להתהלך עם כל איש ואיש. ולאידך, הרי איש ישר ג’ייקי זה. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך… אולם יֵדע לכל הפחות חייט זה עם מי יש לו עסק… יושבים הם מסובים לשולחן, רוזאלין יושבת קצת בריחוק מקום ונפתלי יושב ועפרונו בידו ורושם את שמות המוזמנים לחתונה. וישראל שפירא קורא את השמות בנחת, בהברות איטיות וממושכות:

– וגם את הרב מווֹלוֹצ’יסק יש להזמין… הוא שני בשלישי…

– ומה תאמרי, דבורה, בנוגע לרב מאַמצ’יץ –

ובשעת מעשה בכוונה אינו מתבונן אלא באשתו. מה הם האחרים יודעים על דברים אלה ועל קרובים כגון אלה…

– אומר לך, דבורה, אם נזמין את כל רבנינו קרובינו, הלא נרושש את מר גרינברג… יש לברור…

גם דבורה עיינה ברשימה:

– כן… אי אפשר להזמין את כל הרבנים שלך… הרי גם מן הידידים יש להזמין. יש ידידים טובים מקרובים…

ג’ייקי לקח את הכובע בידיו. לא הורגל לשבת חבוש כובע:

– אל תדאגו לכך… רוזאלין היא בתי היחידה… לי לא היתה חתונה כלל. נכנסנו אל ראבּיי ונגמר הדבר. פּולה גם בזאת לא רצתה, אלא שהקרובים כעסו ולא רצינו להקניטם. אבל עתה ימים אחרים… אַל תשימו לב להוצאות. אוציא כל שיש לי לחתונתה של רוזאלין.

רוזאלין ישבה על קצה הספה בריחוק מקום ושתקה. אין שמחה עתה בנערה זו. היא כמו פּוֹלה אמה, מתלהבת, אך מי יודע מה בלבה? רוזאלין יודעת לשמור אהבה ורוגז. סבורה היא כי אביה אינו יודע דבר מאשר אתה. אך לא נסתרה ממנו ישיבתה על גבי התמונות של מארטין בלילות. ממש כמו פּוֹלה – נישאה לו לג’ייקי מתוך רגש פתאומי, ולבה בל עמוֹ כל ימי חייה. אמנם טולי הוא לא ג’ייקי החייט. יפה־תואר הוא, מלומד ומוצא חן בעיני כל רואיו, ולפולה היה בעל שהכול התלוצצו בו… בכל זאת מהסס הלב. היא נשתתקה בבית עתה, אינה נרגשת ואינה בועטת בו. היכּנעוּת זו מכאיבה…

– מיסטר גרינברג… ירשום נא את מי בדעתו להזמין. נפתלי, רשום כל מה שמר גרינברג יאמר… נדע את המספר הכללי.

ג’ייקי התחיל כמעט בלחש, כאיש המחשב חשבונות לעצמו:

– ראשית, מובן, הקרובים. אין לי קרובים רבים. יש דוֹד זקן בדטרוֹיט וקרובים אחדים בניו־יורק. יש להזמין גם את דייו פילש, שהוא נשיא בית־הכנסת בגרינווּד. ידיד ישן נושן מן השנים שעברו… צריך להזמין את חברותיה של רוזאלין.

ישראל שפירא החליק את זקנו בזחיחות דעת והביט בלגלוג על מחותנו. יראה נא מחותן יחסן זה מה בין שתי המשפחות האלה. ג’ייקי הרים ראשו ותפס את הלגלוג וכעס. רוזאלין התקרבה ופתאום פרצה:

– ומה, אבא, בנוגע לטוֹני בספּר ולג’או הדייג וליתר השכנים? אַל תשכח להזמינם.

לא ידע ג’ייקי אם הכריזה על הדברים בקול כדי להקניט את המחותן או מתוך ידידות לאנשים. אך שמח על כך. זוהי ילדתו שלו. זו הילדה שהיתה נכנסת אל החנות בקטנותה ומשתובבת. זה מזמן חדלה ממשובתה הנעימה.

גם הוא נתפס לקולה וענה בקול:

– בודאי, רוזאלין, נזמינם, נזמינם. לא חשבתי אחרת.

המחותן נבהל קצת:

– הם אינם יהודים?

ג’ייקי מצא כאן מקום לגבות את חובו:

– ואם אינם יהודים מה בכך? הם ידידי הטובים ושכני הטובים, ורוזאלין גדלה על ידיהם.

ופתאום גברה בו בג’ייקי המשובה. הוא פנה אל מחותנו:

– מחותן, שמע נא מחותן, – זו היתה הפעם הראשונה שקרא לו בשם מחותן ובכוונה חזר על הכינוי – אומר לך, מחותן, שהם אנשים חביבים ומצוינים ולא אחליפם ביהודים ואפילו ברבנים.

לא אמר ישראל שפירא דבר. בביתו אורחים ולא יביישם. אך מה יאמרו בני שפירא האחרים ומה יאמרו הקרואים הנכבדים? התכונן לענות לו בכל זאת לחייט כחייטותו, אך שוב נכנסה רוזאלין לדברים:

– טולי, האם רשמת את אביו ואמו של מארטין?

טולי גמגם: – לא… ודאי שצריך להזמינם, ודאי שצריך…

השאלה היתה פתאומית וטולי נבוך. הנשים הביטו זו אל זו תוך סקרנות ותמיהה. השוחט הרגיש שדבר חדש נפל ושתק, וג’ייקי הביט ברצון ובחיבה אל בתו.

 

ח. החתונה    🔗

החתונה הוחגה ברוב פאר והדר. ג’ייקי הוציא מן הבנק את כל כספו שחסך. יַראה להם למחותנים שאיננו מן הקמצנים. וכי אין זו חתונתה של ילדתו היחידה?

הרהר לעצמו מה היה אומר לפני שלושים שנה על חתונה כזו עם כל התגים. היו שוּשבינים ושוּשבינות וילדה קטנה ההולכת לפניהם ומפזרת פרחים, וחזן ידוע ורבנים מצד החתן שכוּבּדוּ בפסוק אחר פסוק, וכיפות נייר חולקו לכל הקרואים, וגם טוני האיטלקי ובניו ונשותיהם וג’או הדייג ישבו חבושי כיפות, וג’ייקי עצמו היה לבוש בגדים לפי הטכס.

וכשהתחילה הארוחה והתחילו לרקד בין השולחנות, יצאו במחול קרובי החתן הרבים, ומיודעיו של ג’ייקי כמעט לא נראו. חברי החתן התהלכו ביניהם וריקדו ריקודים מודרניים, התחילו לרקד בנימוס רב וגמרו ברעש ובמהומה ג’אזית, בהתאספם קבוצות קבוצות מסביב לרקדן המצטיין בריקודו… מרוממים ומאוששים יצאו אחר כך כל אחד ואחד ממקומו בני הרבנים ובנותיהם מכל בני משפחות שפירא לסוגיהן. אפילו ידידיו של השוחט, הרבנים החשובים, רקדו, והוא, המחותן, התלהב ורקד ביניהם. דומה, ברגעים אלה נמחו ההבדלים בינו, ישראל השוחט, וביניהם, הרבנים הידועים, והוא עתה כמותם. הוא היה עתה בעל השמחה, בנו לוקח אשה והם יחד אתו. בנו לא יהיה כמותו – הוא יהיה רב בישראל, ורבים מבני קרוביו הרבנים אינם יודעים אפילו לתרגם פסוק כצורתו. הנה הוא בנו היושב אל השולחן, יפה־תואר וּכבוּד־פנים, חכם ואדיב. עוד מעט ואולי הוא עצמו יפסיק את עבודתו בשחיטה. כבר חסך לו קצת כסף ויוכל לשבת וללמוד, ואולי גם יעסוק ברבנות. יתחיל מיד לקרוא דף בגמרא לפני האנשים של בית־כנסתו וידעו מי הוא.

ובין מחול למחול התהלכו האנשים מהקרובים וחילקו יין ויי"ש לכל השולחנות, והיצר הרע התלקח, והמשובה רבתה, וגם טוני הספּר שתה קצת משקה, וגם ג’אוּ הדייג שתה. הקרובים המחלקים את המשקה בין הקהל הכירו באנשים אלה שאינם בני ברית ואחרי קריצה ורמיזה איש אל רעהו הביאו בקבוקים נוספים אל השולחן, וג’אוּ הדייג שתה קצת יותר מדי והכריח גם את בניו של טוני הספּר לשתות. אשת טוני ביקשה את בעלה להימנע משתייה, אך ללא הועיל… ואז קם ג’או הדייג ועמד במעגל באמצע האולם וצעק בקול זקן וניחר ויודע שמחה:

– מי ירקד אתי ג’יג אירי?

עמד לפניו אחד מבניו של טוני, תמך ידיו במתניו והרים רגליו

– מסביב הושלך הס, ועיני המסובים עליהם. אולם טפף בנו של טוני רק פטיפות מספר וג’אוּ צחק וקרא בקול:

– אתה ממזר איטלקי… בן נעוות המרדות… הכך מרקדים ג’יג? לא כך, בן כלבה… אדרבא, מי יודע לרקד ג’יג ממש?

הכול קמו ממקומותיהם… רבים מבין הצעירים התקרבו אל המעגל. נשתתקה גם הקבוצה המיוחסת היושבת אל השולחן הראשי.. גם המחותן אבי החתן ראה במחזה ולא ידע מה לעשות והתחיל לתלוש את שערות זקנו… לשם צחוק ומשובה קמו אחדים מן הצעירים והצעירות והתאספו מסביב וניסו את כוחם במחול הג’יג האירי. ג’אוּ האירי התלהב יותר ויותר וכשנפל מבטו על הכלה קרא בקול:

– רוזאלין… זוהי חתונתך, רוזאלין… על ברכּי ישבת, כלבה קטנה, בהיותך תינוקת… עתה גדלת ותהיי לכלה… בואי, נחוג את שמחתך… רקדי עם ג’אוּ הזקן… אוהב אני אותך, כלבה שכמותך, מפני שאת בתו של ידידי… מה טוב מידידות…

ורוזאלין הביטה כה וכה, הביטה אל הפנים המשתוממים של הרבנים, ראתה את הצחוק הכבוש של האורחים הצעירים המצפים לראות מה יצא מהזמנתו של השיכור הזקן, ראתה את חמיה היושב ותולש את שערותיו בזו אחר זו במהירות ופונה אילך ואילך כמבקש עזרה, ראתה את חמותה המכובדת עומדת בבת צחוק פיקחית, כנואמת שפתאום בא מישהו להפריעה והיא מחכה עד יעבור זעם, וראתה גם את אביה עומד נכחה ומביט על ג’אוּ באהבה.

ובמשובה פתאומית קרצה עין וניגשה אל ג’אוּ. חמודה ויפה היתה בשמלת החתונה הצחורה. קומתה הזקופה נראתה זקופה יותר, עיניה השחורות הצרות הבריקו במשובה והיא עמדה נוכח ג’אוּ. הכול מחאו כף והיא יצאה במחול. ג’אוּ הזקן רקד כנגדה והיא טופפת לפניו, היא מרקדת בעמידה והוא מסתובב סביבה, הוא אוחז בזרועותיה ומסובב אותה.. והכול מוחאים כף…

ובין שעה קלה עמדו הכול מסביב למחול של ג’אוּ הזקן והכלה. המנגנים אף הם נתדבקו בהתלהבות הקהל וניגנו את הניגון המונוטוני של הג’יג בזירוז ובהתלהבות, הצעירים נענעו את שוקיהם ומתניהם לפי הקצב של הזוג הטוֹפף…

אפשר שגם ג’ייקי התלהב כמותם, ואפשר שרצה להכעיס את המחותנים הנכבדים… עקוֹב אחר לב האיש… הוא תפס בזרועות מילי אשתו העגלגלה ויצא במחול אחרי ג’אוּ הזקן המחולל מול הכלה – וכל הקהל מנענע במתנים ומכה כף – והמחותן יושב ותולש שערות ראשו ואשתו משתדלת לדבר אל ידידיה כאילו לא נפל דבר וכאילו כך, ממש כך, צריכה היתה החתונה להתנהל. אך פתאום נפל מבטה של רוזאלין על אביו של מארטין הכפוף וגבה־הקומה שישב והביט נכחו. דומה, לא הביט אליה אלא אל אשתו הקטנה שישבה וגלגלה בידה איזה חפץ או כלי. היא הפסיקה פתאום את ריקודה.

 

ט. שיחו של גזבר הטמפּל    🔗

מיסטר פילש, בעל בית החרושת לנעלים העשיר, נשיא ה“טמפּל” לשעבר, בעצמו הציע שישתדל בנוגע למשרת הרבנות הפנויה בגרינווּד שתינתן לחתנו של ג’ייקי. אפשר שרצה בכך לשם מארגריט בתו. היא מתהלכת בגלוי עם מייק הבלונדי בן השופט, ולא עוד אלא שמייק יוצא ונכנס כבן בית, ובהיכנסו קורא לו בקול “היי, פּאפּ”, היינו, “שלום, אבא”, ויושב ואוכל ושותה כבן בית. ומה תעשה ומה לא תעשה? וכשהוא מדבר דברים קשים אל מארגריט בתו, הרי היא מחבקת אותו במשובה כדרכה תמיד, מנשקת אותו ואמרת בצחוק, שלא יחשוב כי היא אצה להתחתן עם כל בחור המחזר אחריה… וירא האב להקניט את בתו, שהרי ידועים המקרים שאתה מחיש בזה את מפלתך, ויש שמכוונה תחילה להרגיז תעשינה מה שתעשינה.

הדברים סודרו ללא קושי. גזבר ה“טמפל” מיסטר קוּפּר, שהיה נשיאו בפועל, הסכים להיפגש מיד עם הרב הצעיר נפתלי שפירא. מיסטר קופר היה אדם כבן שלושים וחמש, קצר־קומה ורחב־גרם, פניו ורוּדים וחלקים ותנועותיו מדודות ופסקניות. התגאו אנשי גרינווּד כשעלה בידם למשוך לעבודה ציבורית את מר קופר העשיר, בעל עסק הבניינים הגדולים, מי שסיים בנעוריו את לימודי ההנדסה באינסטיטוט הטכנולוגי של מסצ’וּזטס הנודע לתהילה. ואפילו מר פילש, שלא חיבב אותו ביותר וסיפר בגנותו, הוכרח לספר גם בשבחו:

– מר קופר הוא איש קשה וקפדן, ורוצה להעמיד על שלו. הנה, למשל, נתעורר עתה עניין המורה העברי, דארף. הרי אתה מכיר אותו. בני היחיד מארטין נפל במלחמה. אומרים עליו על דארף שהוא מלומד גדול בעברית. אך מר קוּפּר רוצה לפטרו. אני טענתי אליו ואמרתי: כיצד יכול אתה לעשות דבר כזה?… הרי אתה יורד לחייו… הוא איש חולני. תמיד היה חולני, ועתה יש לו לחץ דם גבוה, ואם תפטרהו תהרגהו לגמרי. אך קופר באחת: אם חולה הוא, צריך לעזור לו בכסף, וגם הוא, קופר ישתתף בכך ואולי יותר מהכול, – כך הוא אומר – אבל אי אפשר להשאיר אותו בתור מורה בבית הספר… הוא טוען שבבית הספר האנגלי פוסלים מורים שיש פגם כל שהוא במבטאם מחשש, שמא ילמדו הילדים מהם וכן ידברו, וכאן יושב בן אדם שמבטאו האנגלי שבור ורצוץ והשפעתו על הילדים היא נוראה. אם רוצים שימשוך אנשים עשירים שיפעלו בטמפּל עליהם ראשית כול להזמין מורה אמריקאי ממש, שלא תהיה בושה וחרפה להיכנס למחלקתו… אני התנגדתי לו בנוגע למורה דארף, אבל עצם הרעיון להזרים דם חדש לתוך הטמפּל הוא נכון… יש לקרב את האנשים הרחוקים לגמרי מן היהדות… יש להפעיל אותם…

וכך לפי הצעתו של מר פילש בא הרב הצעיר נפתלי שפירא אל ביתו של הגזבר. הם ישבו על המרפסת המרוּוחת, שתו כוס מיץ קר ושוחחו. הגזבר שאל על הלימודים של טולי ב“סיטי קוֹליג'” והטעים בגודל רוח כי יש אנשים שאינם מחשיבים את האנשים שלמדו ב“סיטי קוֹליג'”, אבל לגבי דידו אין הבדל, אף כי הוא עצמו לא למד בקוֹליג' עירוני… מר פילש נכנס לתוך הדברים: – הלואי והיו לנו רבים כמר קוּפּר המעוניינים בעבודת־ציבור. מר קופר, ליהוי ידוע לך, רבי יקר, קיבל את ההצטיינויות הגדולות ביותר.

קופר חייך והעמיד פנים שאין לו צורך במחמאה זו. הוא נענע בידו:

– מגזימים, מר פילש, מגזימים…

ובחייכו המשיך את דבריו הקודמים וביאר שהעיירה גרינווּד, אף כי קרובה היא לניו־יורק איננה ניו־יורק כלל, והוא, מר קופר, מקוה שהיא לא תלך בדרכי ניו־יורק. זוהי קהילה בפני עצמה המושכת לפי דעתו את ה“אלמנט” הטוב ביותר מבין היהודים, אנשים, שאם אפשר להתבטא כך, הם אמריקאים ברוחם. ומעניין לעניין עבר לדבר הרבנות בגרינווּד:

– ראשית, אולי כדי להסביר לך מהי הטעות העיקרית של הרב הקודם. איש הגון וטוב היה, אבל לא הבין את היסוד המעשי שבדבר. תמיד הזכיר את המתים. בכל נאום היה מדבר על חמישה מיליונים ושישה מיליונים יהודים שנהרגו… ואני אמרתי לו: רבי היקר, אמרתי לו. האמן לי, רבי, שגם אני חס על האנשים ההרוגים כמותך, אולם נהיה מעשיים. לשם מה באים אנו הנה אתה ואני? לשם מה נכנסתי הנה מעבודתי היום יומית לפעולה הציבורית? אנו רוצים למשוך את היהודים לטמפּל שלנו, אנו רוצים למשוך אותם ליהדות. אנו רוצים להביא הנה לא רק את האנשים שנולדו מעבר לים אלא גם את האמריקאים ממש. ולא זו הדרך להזיל תמיד דמעות ולהמשיך יום יום ולספר את העובדה המעציבה, המעציבה מאוד אמנם, על שישה מיליונים שנהרגו. ואני אומר, חדלו מזה. אם לא תחדלו, לא יהיה לכם קהל. פשוט לא יבואו.

הוא הפסיק לשעה קלה, הדליק את הסיגרה הכבוּיה, והמשיך לאט בוודאות ובפסקנות:

– רבי הצעיר, זאת אמרתי לרבי הקודם ואלה הם גם דברי אליך. אני יודע כי אתם הצעירים אידיאליסטים… ודאי טוב כך, אני אוהב אידיאליסטים. יותר מדי המאטריאליזם שורר בעולמנו, ובעיקר הראבייס צריכים להיות אידיאליסטים. הלא הם מנהיגינו הרוחניים. אבל אני רוצה במעשים. אם אני אומר לקרב מישהו, עלי לתת לו נוחוּת, עלי לתת לו עונג. כך בבניינים ובדירות וכך גם בטמפּל… הנה, למשל, אתה ואני שנינו רוצים לקבץ כספים בשביל המגבית המאוחדת. זה חשוב מאוד, זה הכרחי ממש. הפליטים המסכנים בישראל ישנים בחוץ, ולבניינים יש צורך בכסף רב – רב מאוד. בעניין זה אני מומחה קצת… הכלל, אנו מבקשים כסף, ולשם כך עלינו להביא את האנשים לאסיפות… עלינו להביא את האמריקאים. הביאו אותם הנה… אל תגרשו אותם מכאן…

אלה בערך היו הדברים של הגזבר מיסטר קוּפּר, פארו ותפארתו של הטמפּל של גרינווּד, והרב הצעיר עמד ושמע וידע שאם ברצונו לקבל את המשרה הקרובה לניו־יורק אסור לו להתנגד בדברים העיקריים ועליו לחייך חיוך יפה. ואשת קופר היפה, שהגישה את המיץ בראשית השיחה, ואחרי שבתה שעה קלה ביקשה סליחה ויצאה. ודאי אמרה אחר כך לידידותיה במשחק הברידג', שהרבי הצעיר הוא כנראה איש פּרוגרסיבי המבין את שאלות הזמן ואינו שוֹביניסט כהרבה צעירים בימינו…

וכשנכנס פילש אחר כך אל חדר מלאכתו של ג’ייקי, סיפר לו כי חתנו מצא חן בעיני הגזבר, שהוא הוא בעצם בעל הדעה ושאילו רצה בכך היו ממנים אותו לנשיא:

– חתנך יודע, חביבי, מתי לשתוק ומתי לדבר… בחור טוב הוא. רבי באמריקה הוא, ג’ייקי, כרופא טוב. מעבר לים היה רופא צריך לדעת לרפא את המחלה ולא איכפת היה אם קטן הוא או גדול, רזה או שמן. לא כן פה, יקירי…

ג’ייקי שמע ולא שמע… שאלה אחת לא נתנה לו מנוח מאז שמע מפיו של פילש בנוגע לאביו של מארטין:

– ומה בנוגע למורה?

– כפי שאמרתי לך, קוּפר הוא עקשן וקפדן. דיברתי אליו שוב ואמרתי שכך לא נוהגים עם בן אדם שבנו הקריב את חייו לאמריקה. טענה זו ריכּכה אותו קצת. הוא מוכן למצוא בשבילו עבודה בטמפּל, ואומר כי יש לו קשרים רבים ויוכל להשיג בשבילו פּנסיה מוגדלת מן הממשלה… אבל בשום אופן אינו רוצה להשאירו בהוראה…

 

י. אחרי מות    🔗

יום אחד טילפנו לרבי הצעיר של גרינווּד, נפתלי שפירא, והודיעוהו על מותו של המורה העברי, אהרון דארף. רוזאלין היתה חולה ולא יכלה ללכת אל הלוויה, אך שמוע שמעה אחר כך מפי השכנים, כי הרבי החדש הצליח מאוד בנאומו ושהקהל התמוגג בדמעות בשעה שתיאר את סבלה של האם השכולה, וביאר כי שניהם, הבן והבעל, מסרו את נפשם על מזבח האומה… האב מסר את חייו לחינוך העם והבן הקריב את חייו קרבן על מלחמת הטוב ברע, האור בחושך. ואמנם ראתה רוזאלין שגם טולי עצמו היה שבע רצון מנאומו, אף כי לא הזכיר את נאומו ולא דיבר אלא על המנוח ועל אשתו שנשארה בעירום ובחוסר כול.

– אעשה כל מה שביכולתי, רוזאלין… כבר רמזתי לנשיא על הדברים שיש לעשות ועוד אדבר אל מר קופר… מה שלא תאמרי עליו, יש להודות שהוא איש מעשי ויש לסמוך עליו. בטוח אני שימצא עצה כלשהי. אולי נוכל להשיג בשבילה איזו עבודה קלה… היי בטוחה שעשה אעשה… לא נשאר כסף כלל. מלמד הוא מלמד. לא ביטוח ולא אחריות כל שהם. היה קצת כסף, אך המחלה אכלה את הכול. בהיוודע לו שרוצים לפטרו מן המשרה עלה לחץ דמו מרוגז וצער… אבל מאנחות בלבד לא תיוושע… יש לעשות.

רוזאלין שתקה. לא דברים אלה רצתה לשמוע ממנו, מחברו של מארטין. היו הדברים אמורים בזחיחות דעת של בן אדם העושה מלאכתו באמונה. הוא עמד לפניה גבה־קומה, יפה־תואר ושחור־עין, רבי צעיר המדבר את דבריו בבטיחות ובהרגשת ערך עצמו, ובדברו הופיעה לפניה דמות אחרת מהססת בדברים… רזה הדמוּת וגבוהת־קומה וצוֹהב עיניה מתרפק עליה ביראה…

למחרת הלכו שניהם לנחם את האבלה. הם מצאו בבית שתי נשים קרובות מתעסקות במטבח ואנשים מספר יושבים קצתם ליד האבלה וקצתם מדברים איש אל רעהו. האבלה ישבה על ארגז, שקטה וּכתוֹהה מה זה ועל מה זה.

דבר לא נשתנה בחדר מאז, אלא שהספרים והעיתונים לא התגוללו עוד על הכסאות. כנראה סילקום הנשים הקרובות… התמונות הרבות של מארטין שהיו תלויות על הקיר ועומדות על השולחנות היו מכוּסות…

רוזאלין היססה בצאתה מביתה, לא ידעה מה תאמר לאלמנה. זכרה את הימים אחרי מות מארטין, שהאם ליפפה אותה וחיבקתה, אך איך תעיז להתקרב אליה אחרי כל זה? אולם הדברים היו קלים יותר מאשר פיללה. את טולי ראו עתה כרב העדה ובהיכנסו זזו הכול והזיזו את כסאותיהם, ושנים קמו ופינו מקום לה ולוֹ… הוא, טולי, ניגש את האבלה בצעדים בטוחים, בהבּיטו סביב, כאומר למסובים: כך הוא, רבותי, אין זה דבר נעים ביותר, אבל דבר שיש לעשותו נעשהו, ועתה תנו ואני אעשה את המוטל עלי… הלא אני הרב שלכם… כך ניגש והביט עליה ברוך. ואף כי לא אמר אלא מלים מספר, דומה היה שיצאו מפיו דברים משקיטים ורכים ומנחמים, וגם בעיני המסובים נראתה הקלה… משל לאנשים מסובים בבית בשעה שבא רופא וכותב על נייר את שמות סמי התרופה – והוקל.

וידעה אמנם רוזאלין, כי כך צריך להיות, כי ממלא הוא את תפקידו כהוגן, ובכל זאת הקניטוּה בטיחותו וזחיחות דעתו. דומה, אז, בשעה שמצאה אותו כאן אחרי מותו של מארטין מיוסר במוסר כליות, היה קרוב לה יותר.

היא ישבה ליד האבלה בהיסוס מה, אבל פתאום השיבה אליה האשה את פניה ושוב, כמו אז אחרי מות מארטין, ראתה לפניה עיניים גדולות פתוחות לרוחה – עינים גדולות כעיני מארטין שהלוֹבן הגדול היה בו מעין צוהב… וכמו אז פתאום תפסה האשה את ידיה ונדבקה אליה בגופה… ופתאום פרצה ביללה:

– את שניהם לקחו ממני, רוזאלין… את שניהם… עם מי נשארתי? לא ילד ולא שׁאֵר… יחידה בעולם, יחידה, רוזאלין… ואיש לא בא הנה… גם את לא באת, רוזאלין… הלא הוא אהב אותך מאוד… היחידי שבא הוא ג’ייקי… אביך, רוזאלין… יברכהו אלוהים… כן, הוא היחידי שבא מדי שבוע… אמר, שאת עסוקה ושתבואי ולא באת… גם בשבוע שעבר היה פה ודיבר על לבו… אמר שהרב הצעיר לא יתן שיפטרוהו.

ובנסעם הביתה החליטה רוזאלין להיכנס אל בית אבא. נפתלי התנגד. לא היה לו פנאי, ובכלל לא רצה להיראות יותר מדי בבית מלאכתו של חותנו. מוטב שייכּנס אליו בשבת או ביומא דפגרא כשאין הערב־רב מתאסף בחדר המלאכה. סוף סוף רב הוא ואסור לו להקל בכבודו. אולם רוזאלין עמדה על דעתה והוא לקח אותה במכוניתו אל הבית, הורידה והבטיח לקחתה בחזרה כעבור שעה.

בהיכנסה מצאה חדר מלא אנשים, וג’ייקי, כרגיל, עומד לפני המגהץ ושר לפניהם את השיר הנושן על דייזי הרוכבת על האופניים עם אהובה.. בראותו את בתו, נתבלבל, אך היא חבקה אותו, נשקה וצחקה בקול: – המשך, אבא, המשך לשיר… ימים רבים לא שמעתי שיר זה.