פלורה ישבה בקצה המרפסת הפונה אל הכביש. לאור הלבנה התבלטו האותיות השחורות על הטבלה המסוּידת: אל טרֵינטוֹן… אל ניו־יורק… אורות אוטומובילים הופיעו מאופק המישור, הציצו רגע סביבם בזהירות כבעיני זאב בּולשות, ואחר התאוששו, ולפתע פתאום הגיחו בחזקה ועברו על הכביש מול הטבלה המסוידת בבטיחות ובהמולת כוח עצור. טוב כך. אין להסס. בדרך זו יבוא גם הנרי בפניו הצעירים, המשולהבים, יביא אמו צחוק ודברים, ויקחנה. בדרך זו תסע אתו מפלטוויל לניו־יורק, מן השדות הכהים והנוּגים האלה אל החדרים שבברונכּס, קטנים ומוארים ומלאים הוייתו הטובה והילדותית של הנרי.

מן הקצה השני של המרפסת נישאו קולות אביה ושכניו. קול אביה רועד ונקשה והדברים יוצאים מהססים ומתאוננים, וקולו של מירקין הזקן מיושב ודבריו מסודרים, כזקנו הלבן הרחב, כעניבתו המקושרת וכמעילו המגוֹהץ. חלף חיוך על פני פלורה, בחשבה, כי גם קולו של וולט בנו נעשה כה מיושב ומסודר מאז נעשה לפרופיסור ברוֹטגרס־קולידג'. מדי שעה קלה נשמע גם קולו של השלישי בחבורה, רוֹבּרט “המכוֹנאי”, קול צרוד, נלהב ועקשני. כך ישבו אתמול ושלשום על המרפסת ליד פתח החנות, וכך ישבו ודאי גם מחר, כשהיא, פלורה, לא תהיה פה עוד. אם ירד גשם ייכנסו לתוך החנות וישבו על יד ארגז ה“קוֹקה־קוֹלה” האדום.

והיא תשב אז אי־שם בברונכּס בקומה השלישית או הרביעית עם הנרי ותקשיב לשיחתו הנלהבת. הצר לה לעזוב הכול פה? על כל פנים מוזר. הנה היא מזינה עיניה בשדות הכהים של פלטוויל, בבתים הקטנים, בעצים ובצללים ובאוטומובילים המגיחים מאחורי אופק המישור של ניו־ג’רסי, ופתאום תשב ותסע לה באחת המכוניות האלה הנחפזות מול הטבלה המסוידת" פלטוויל… אל טרינטוֹן… אל ניו־יורק… וכל זה, הכול שהיא רואה עתה, יטושטש בה ויאבד. כך טושטשו ימי ילדות, והנסיעה יום־יום אל בית הספר באוטובוס על השאון והצחוק, והמשחקים והמריבות; כך טושטשו הימים הרחוקים שהיתה עוזרת לאביה בנטיעת עצים; כך טושטשו השעות שהיתה מחכה להופעת צלו האריך של ווֹלט מירקין על מרפסת הבית הסמוך. בימים ההם היה קולו של ווֹלט אחר. לא כקולו זה של אביו. היה רך ומלטף כקורא דברי שירה נוּגים על אורם הזך של הירח והכוכבים…. מה רעד אז הלב לקראתו! ועתה הלא כל זה כמעט איננו. רק ברגעים אלה הכול מופיע לפניה. ביתר השעות אין הדברים האלה, שהיו חלק מהוויתה, אלא ככתמים חסרי דמות הנראים במרחק אפלולי.

פלוֹרה ראתה את אביה קם ממקומו. ידעה כי יאמר לה משהו, וטוב היה. יפריע במקצת את הרעיונות. הובלטו מרחוק קומתו הגבוהה וכתפיו הכפופות קימעה. את השניים האחרים לא הבחינה עינה, ובודדה נראית לה הקומה הגבוהה והכפופה של אביה לאור הקלוש של הלילה על המרפסת הארוכה ליד הכביש, שבהרות אור נופלות עליו, מתפזרות ונעלמות. הרי יישאר הוא כאן בלעדיה, יחידי. עם לכת רוברט ומירקין הביתה, יישאר פה כך, יחידי, בבית העזוב ובמרפסת הגדולה. וכשהגיעו אליה צלילי קולו הנקשים והרועדים נדמה לה כאילו מרחפים הם אטוּמים ללא הד בחלל הריק. – פלורה, לכי לישון. עליך לנוח. הנרי לא יבוא לפני חצות.

במוצאי שבת הוא מאחר לשבת בחנותו, והנסיעה מפלטוויל לניו־יורק היא כשעתיים ויותר. לכי לישון. מתוך פתח החנות הלבינו ארגזים, פחים, שולחן ארוך, ונראה קצה הארגז האדום של ה“קוֹקה־קוֹלה”. כתמי האור מן המנורה בפנים החנות רעדו על רצפת המרפסת. אביה התקרב אל הפתח. ידעה פלוֹרה שילך עתה לנעול את הפתח מבפנים ויצטרך לשוב אל המרפסת דרך החצר, וכי למשא עליו הדבר. טוב שהיא תקום ותעשה זאת. הרי אפשר שזהו הערב האחרון שבו היא נועלת את פתח החנות. היא תעבור עתה לאורך המרפסת ותראה בפעם האחרונה את שלושתם יושבים יחד, ותתבונן בחנות הכפרית העזובה. מכאן, יגדל הרישלון בחנות. בעברה תסתכל גם בפניו של רוֹבּרט. עם נסיעתה מכאן יישאר גם הוא, רוֹבּרט, בודד כאביה. יהיה בודד למרות עקשנותו ולמרות אהבתו את אחוזתו. ברבות הימים יקשה לו אף יותר מאשר לאביה. אביה הרי גמר כבר בלבו, שכך מוכרח להיות, והוא מכריז על ההכרח, כאילו היה רוצה בזה להחריש את הכאב. עצם דרישתו הכאובה והקשה שתצא מפלטוויל, שלא תישאר אתו, יש בה משום הכרזה זו על ההכרח. אמנם יש בה בלי ספק דאגה לגורלה ורצון־אב שהבת תינשא ולא תישאר בבתוליה, אבל יש כאן גם משום רצון חבוי להגדיל את פצע הבדידות והאכזבה, לחטט באכזבתו. נוכחותה היא מעין חציצה בינו ובין הכרח זה.

– אבא, אני אנעל את הדלת, – ובעברה על ידו חששה, שמא יראה אותה כמסכימה לדבריו הראשונים והוסיפה:

– איני עייפה, איני רוצה לישון. אשב קצת על המרפסת.

הרגישה את עיני המסובים שורות עליה ומיהרה לעבור. ידעה את עיניו השקטות של מירקין הזקן, חשה את מבטו הסקרני החודר ונוגע, כבציפרניים, של רוֹבּרט. מיהרה, ובכל זאת השתוקקה להשהות עליה את המבטים שלהם, לחוש אותם יותר, כפי שרצתה להשהות בתוכה את מראות השׂדות הכהים, את צללי הבתים ואת הכביש והאורות המגיחים מעבר לאופק המישור, לחוש בתוכה את המראות המיטשטשים של ימי הנעורים.

שעה קלה שררה מתיחות בין היושבים. אהרון צייטין, אביה של פלוֹרה, איש כבן חמישים ששׂיבה זרקה בו, בעל צואר גבוה ודק ועיניים מבהיקות ששקעו בחוריהן, ישב כאיש שעבודתו נפסקה לפתע פתאום. הוא אחז באצבעותיו קומץ שערו שנפל לו על מצחו והעמיד פנים של איש המחכה לדברי חבריו. מירקין, איש כבן שישים ויותר, חבוש מגבעת שחורה בעלת שוליים רחבים ועניבה, העביר את כף ידו מגבות עיניו הלבנות ויישר את קצות זקנו, ורוברט “המכוֹנאי”, הצעיר שביניהם, רזה ורחב־גרם, לבוש אפוּדת־צמר חוּמה שהקרע נראה במרפקים, הסתכל ממושכות אל פתח החנות. הצעדים בתוך החנות התרחקו ועברו אל החצר, וכששוב הלבינה שמלת פלורה בקצה השני של המרפסת, הסיר רוברט את עיניו מן הפתח, הוציא סיגריה ומיעכה בידיו הגדולות.

הביט רוֹבּרט אל צייטין והרגיש שצריך לומר משהו ולהפסיק את הדממה שהשתררה. התחיל לדבר בהנמכת קול. לא רצה, כנראה, שיגיעו הדברים אל קצה המרפסת.

– ובכן, פלוֹרה תעזוב אותנו? תעזוב את פלטוויל? הנרי יבוא?

גם צייטין הנמיך קולו:

– הנרי אוהב אותה מילדותו. הנרי בן אחותי בחור טוב.

בילדותם שיחקו תמיד יחד. יש לו חנות מכולת בברונכס והוא מרויח יפה. רק בשנים האחרונות הזניחה אותו פלורה קצת. גם לזה היו טעמים. הביט בשעת דיבורו אל מירקין הזקן והפסיק פתאום. מירקין העביר את אצבעותיו בשער זקנו הארוך והמסורק. דברים אלה של שכנו לא היו לו לרצון. יודע הוא כי מתכוין צייטין לווֹלט בנו, שלא נשא את פלורה לאשה. גם לו חרה הדבר. תמיד חיבב את פלורה בת שכנו. אולם גם קשה להאשים את ווֹלט. לא הרי פרופיסור ברוֹטגרס קוֹליג' כהרי איכּר בפלטוויל של מדינת ניו־ג’רסי.

אך קשה היתה השתיקה. בשעת שתיקה נאמרים דברים רבים שאין כדאי לשמעם. רצה מירקין הזקן לנהל את השיחה לכיווּן אחר: – למה לך להישאר פה יחידי? צא גם אתה לניו־יורק. בנקל תמצא קונה לחנותך. רבים הקופצים בימים אלה על עסק בכפר. הפליטים הגרמנים באים הנה להתיישב, אבל קל להם לעסוק בחנות מאשר בלוּלי־עופות ובביצים. בראשונה הם סבורים שזוהי ישיבה תחת גפן ותאנה, אך העבודה והעמל בגידול עוופות אינם מושכים את לבם. צייטין התרעם:

– הרי גם אתה פה יחידי. כולנו נשארנו כאן יחידים. וגם הפליטים הקונים את הנחלות ועוסקים בלוּלים, גם הם יישארו יחידים. אנחנו, לכל הפחות, החזקנו מעמד, באנו עמוסי אידיאלים והשד יודע מה, ואלה מבקשים לכתחילה רק מפלט לרגע. לכשיראו שהעמל רב והריווח מועט, יברחו כּשׁדים מפני הקטורת.

– ובכן, הרי אלה הם דברי. מה לך פה? לי בכל זאת יש משק קטן. וגם ווֹלט בא אלי תכופות מרוטגרס. סוף סוף ענייני חקלאות קרובים לו. אבל לך אין פה כלום. איני רוצה להכאיב לך, אבל, בינינו לבין עצמנו, בנך תום לעולם לא ישוב אל הכפר, ומה לך פה בחנות יחידי?

קטעי השיחה הגיעו לפלורה והשתלבו לתוך ההרהורים. לא סיפרה לאביה את אשר בלבה, לא אמרה לו אלא שכתבה להנרי מכתב שיבוא ליום ראשון ואפשר שתסע אתו לניו־יורק. והרי אין זו הפעם הראשונה שהם עורכים נסיעה כזו. אבל כל כך בולט ההכרח בעיני אביה עד שאין לו צל של ספק. האומנם זהו הערב האחרון כאן בפלטוויל? כך נראה, גמרו כולם אומר. חסרונה כאילו מורגש כבר בתודעתו של אביה. התרגל אליה, אל פלורה, ויודעת היא שגם באותו רגע, תוך כדי דיבורו, נתונות עיניו בקצה המרפסת שעל יד הכביש.

וההרהורים באים וצובטים, כבאים מתוך חצר מירקין הנרגעה, מתוך בתי השכנים ההולכים ומצטופפים. הרהורים ממש כאלה היו מנקרים באותם ערבים שווֹלט חדל מכתוב אליה. הציצה מתוך ההרהורים ריקניות של חידלון פתאומי, והבהיל הרעיון שכאן יישאר הכול בלעדיה. וגם עתה כך. שדות נוּגים אלה, רבּוֹאוֹת הכוכבים בשמים הכהים והאפורים, הבתים הקטנים על צלליהם הדוממים, על עציהם החיורים־כהים ודפיקות דלתותיהם ללא הד. וכשתסע היא מכאן, יישארו שלושת האנשים האלה בקצה המרפסת השני, ופה, קצה זה שהיא יושבת בו, יהיה ריק. ובלכת השניים, לא יופרע השקט, רק קומת אביה הגבוהה תתהלך גלמודה בדממת החנות בין הארגזים והשולחנות. דממה מוזרה בחנויות אלה של הכפרים.

דממה בהן אף בשעה שבאים אנשים ומדברים בקול. הדממה מתפשטת מתוך הארגזים המונחים שורות שורות ומתוכם ריחם הכבוש והטחוב. רצינות כבדה כובשת בלילה את חלל החנות על ארגזיה, מדפיה וחביותיה, כרוברט המכונאי הרציני ומחריש. אבל לא… רק שפתיו של רובּרט מחרישות. עיניו וידיו, והחריצים העמוקים בפניו המוארכים אינם מחרישים. עיניו הקטנות, החומות, המאירות, אינן מחרישות.

דברי אביה הגיעו מתוך האפלולית:

– כשאדם מגיע לגיל החמישים אין לא אלא לרדת מן ההר ללא טענות ומענות. אסור לו להסתכל אחורנית. אני צריך ומוכרח להישאר פה בפלטוויל. אם אחפוץ ואם לא אחפוץ, אי אפשר לי אחרת. וכי אלך עתה לנוע על חדרים צרים בקומה השישית בברונכס ובברוקלין? איעשה “בּוֹרדר” לימי זקנתי? ואסור לאיש להיות למעמסה על לידיו.¹ מוטב שאשב לי כאן בחנותי בפלטוויל של ניו ג’רסי, אמכור “קוקה־קולה” וגלידה שנתיישנה, וסיגריות מסריחות, ואקרא לעצמי פייבל צייטין האיכר. כן, איכר. הרי כך קוראים לי עוד מכירי בעיר. הן זוכר אתה, מירקין, את הימים שהתגאינו בכך.

צייטין חדל לרגע, והמשיך בקול רם. רצה, כנראה, שגם פלורה תשמע:

– אבל לצעירים אסור. אסור להם. חזרתי ודיברתי על לב פלורה. לכי מכאן – אמרתי לה – לא לך כמותי להיקבר כאן חיים. מה לך פה? – אמרתי.

פלורה ידעה את הדברים האלה. אביה היה מדבר אליה, כאילו רצה בלב תמים שתלך. ומה יעשה כאן מחר עם בוא הערב, לכשתסע? יבואו מירקין ורוברט וישוחחו, ואחרי לכתם יישאר יחידי בין הארגזים המחרישים של החנות. אולי ישהוּ מחר אחרי צאתה עוד שעה. אולי יבוא גם החייט הזקן שכנם; אולי ייכנסו לשעה קלה גם אחדים מהפליטים הצעירים? אבל בימים שיבואו אחר כך לא ירבה מירקין לבוא. הולך הוא ומזדקן ולא קלה עליו הישיבה כאן בפלטוויל. אולי יקחהו ווֹלט אל ביתו ברבות הימים. גם רוברט לא ירבה לבוא. בתו של רוברט הולכת וגדולה.

מי יודע? אפשר שטעות היא מלכתחילה שמכר אביה את משקו ולקח בחליפין את החנות? אין זו אשמתה. דיברה על לבו שלא ימכור. כשהיה משק, היתה תנועה, היתה אחריות רבה, בעלי חיים בחצר, תרנגולים ותרנגולות הממלאים את החצר המוּלה. והרי גם פרה היתה במשקו. יכול היה לשכור לו עוזר וטוב לו אז מעתה. היתה זו הפעם הראשונה שהתרגז עליה. היא הבטיחה לו שתעזור במשק. והוא באחת. אף צעק והתמרמר:

– לא… לא… בשום אופן לא… תוֹמי בני אבד בשל המשק הנבזה. איני רוצה שגם את תאבדי. איני רוצה שתזדקני כאן מעמל ורוגז.

מי כמוה ידע כמה קשה לו להיפרד מעל חצרו ומשקו. כל אילן ואילן שבחצרו בידיו נטעהו. בהיותם צעירים לימים היתה נטיעת עץ מעין טקס קדוש. היה דוחה את הנטיעה עד שוב הילדים מבית הספר, או לסוף השבוע. ודבריו היו אז רכים וטובים:

– את, פלורה, החזיקי את השתיל… אתה, תומי, חפור את הבור… לא כך… יותר רחב… וגם את, אמא, בואי הנה…

היא תמיד אהבה טקס זה. היתה בכך מעין חגיגיות. אבל תומי אחיה השתדל תמיד להתחמק. אף בהיותו קטן היה עושה את הדבר בלי חשק. ואחר כך כשגדל מיחה: “אין לי פנאי… הזקן כבר התחיל בכהונתו”. ניסתה להשתיק את תומי, אך לא תמיד עלה הדבר בידה.

וזמן־מה קודם שמכר את משקו, אחרי שמתה האם ותוֹמי עזב את הבית ואת החצר והלך לו, רצתה לעודד קצת את אביה. קנתה שתיל אלון יפה והביאה לאביה:

– אבא, הבה נטע את השתיל.

הוא הביט אליה באהבה. דמעות נוצצו בעיניו. גם הוא השתוקק לאונאה עצמית זו. היה זה כעין משחק. ואמנם הצליח לשעה קלה. אותן הפקודות ואותה התרוממות הנפש, לכאורה, אף הקפדנות המעושה:

– החזיקי את השתיל…

– לא כך מחזיקים… מחזיקים אותו הכן… כמה פעמים הזהרתיך!

– אי אפשר ללמדם… האינך רואה כי החפירה איננה עמוקה למדי?

אך לא ארך המשחק. לפתע פתאום הביטו איש בעיני רעהו וראו כי הדברים הם קהים וחסרי טעם. נעשה פתאום הדבר מגוחך. ובאותו רגע חדל לצווֹת וגמר בחיפזון ובלי דברים. אף את הכלים לא אסף אחריו. והמכּוֹש והמעדר התגוללו על יד העפר התחוח מסביב לשתיל הקטן המיוּתם. ומאז ביקש קונה למשקו. למרות הפצרותיה ביקש. עד שלבסוף עשה חליפין עם בעל החנות שבכפר ואת העודף קיבל במזומנים ובשטרות. מאותם ימים התחיל להזכיר תכופות את שמו של הנרי. אפשר שגם כתב על כך לאחותו בניו־יורק, ומשום כך תכפו מכתביו של הנרי אליה. על כל פנים עלה הדבר בידו. הנה היא יושבת על יד הכביש ומחכה לבוא הנרי. וגם הזקן יושב ומחכה. הזהו ליל הפרידה מהכול, מנעוריה ומכל שהיה לה בנעוריה? ליל אביב התפשט אט־אט במישור הכפר. לכאורה, ערב ככל הערבים. קשה לחשוב שזהו האחרון. ואולי טוב כך. דוקא ללא שום הכנות קודמות.

לפתע פתאום התחילה לכתוב לו שיבוא, ואולי תאיץ בו ומחר בבוקר השכם יסעו מכאן. לא תישאר חציצה בזמן. לא תהיה שהות לגעגועים וחרטה. קל יותר כך – בבת אחת. טוב היה אילו הפסיקה אז מיד את נטיעת השתיל ולא חיכו עד תום העבודה והכאב. טוב היה אילולא החזיקו בתוֹמי שנים על שנים למרות כעסו ורוגזו. היו צריכים להפסיק בבת אחת ולומר: “תומי, את חייך שלך אתה חי, אם אינך רוצה לשבת כאן, לך לך”. למה החזיקו בו והגדילו את התהום ביניהם? הלא בסופו של דבר הלך בין כך ובין כך. איה הוא עכשיו, תומי? האנשים שראוהו בלוס אנג’לוס אמרו, כי מסתובב הוא בנמל עם בריונים. אמר להם כי מתכונן הוא להתנדב אל הצי של ארצות הברית. הלואי ועשה כך, ויהיו בטוחים לפחות שלא יבוא עליו סוף של גאנגסטר. על כל פנים טוב שסוף סוף עזב וחדלה המריבה התדירית.

בקצה המרפסת נמשכה השיחה. מדי פעם נשמע גם קולו של רוברט. רוברט שנתחנך בעיר אוהב את חיי הכפר על כל עמלם, ותומי שגדל בכפר, שנאם. היתה זו שנאה עיורת, עקשנית, נרגזת, כואבת ומכאיבה. תומי אחיה היה צעיר ממנה בשנתיים. אך היא ראתה עצמה גדולה ממנו הרבה והיתה גוערת בו, אף כי ידעה שאין זו תרופה. תומי שנא את העבודה התדירית בכל מאודו, בנערותו היה עושה את הדברים המוטלים עליו ומתמרמר, אך כשגדל לא היה מסתפק בשתיקה מרוגזת. ואחר כך הגיעו הדברים לידי אכזריות גלויה. יש שאבא מספר על מין מזון חדש לעופות, או שהוא מדבר על זריקה חדשה שמשתמש בה כדי למנוע מחלה מן העופות, ומסובים יושבים ומקשיבים. רובם ודאי מטילים ספק בדבריו באותה שעה, כי יודעים הם את צייטין בעל החלומות. ופתאום פורץ תום בצחוק. ורב הרוגז.

פעם ראתה את תום בקלקלתו. נורא היה הדבר בעיניה. בכתה ולא סיפרה לאיש: תוֹמי נכנס לתוך הלולים להאכיל את העופות. היא עקבה אחרי צעדיו והוא לא ידע. הביט סביבו ואחר תפס תרנגולת ברגליה וניפץ ראשה אל הכותל. בכעס הכה, בתאות נקם, כאילו רצה להתנקם על עוול שנעשה לו. אכזרי היה המראה: עמד בחור פרוע, שחור־שיער, רם־קומה, חובט בכעס, ומסביב לו רצות התרנגולות בקרקור ובצריחה. ראשונה רצתה לפרוץ בצעקה, חפצה לרוץ אליו ולהכותו – אך התאפקה. שבה על עקביה ועשתה עצמה כלא רואה.

מאותה שעה לא התנגדה עוד לעזיבתו. אדרבא, דיברה על לב אביה שיתנהו ללכת העירה לעבוד. אך האב התעקש. רק אחרי מות האם הלך לו. כשבועיים אחרי מותה. לכאורה, היה שקט ושלום בבית. נדמה כאילו השלים תוֹמי עם עבודתו. אך באחד הבקרים פרץ הריב. תוֹמי הטעין את שק המספוא על כתפו ויצא אל הלול. והנה ניגש האב אל החלון וקרא לו. תוֹמי לא שמע, או שהשים עצמו כלא שומע. האב חזר וקרא בקול:

– החרש אתה? בוא הנה כשקוראים לך.

ותומי לפתע פתאום השליך את השק מידו, שב על עקביו, פתח את הדלת ועמד הכן לפני אביו:

– אני הולך מן הבית.

חשבה פלוֹרה שאבא יצעק ויתמרמר. ודדוקא לא. אבא ישב על מקומו שומם ומחריש. ואחרי שעה קלה דיבר בקול נמוך ומדוכא:

– תוֹם… זוהי החלטתך?

– כן…

– אם כן… הישאר אתנו עד אחרי השבת ונשיג בשבילך קצת כסף.

לפתע פתאום נשתנו אז היחסים. שלושה ימים ישב תום בבית ועבד עבודתו בצימאון. טיפל בלולים, בגדרים, פינה ותיקן. כאילו עמד לבנות לדורות. וגם בלכתו לא היו עוד טענות ומענות. לא נשקו איש לרעהו, והאב לא דיבר עליו כמעט אחרי לכתו. רק כחודש ימים אחר כך ניגש פעם אביה אל משכבה ונשק לה ובכה. קודם לכן לא ראתה אותו בוכה.

– פלוֹרה… רוצה אני שגם את תלכי מכאן. איני רוצה שתקללי אותי אחר כך. לי אי אפשר לעזוב. כל חיי השקעתי פה. נמכור את המשק לבעל החנות כפי שהציע ואני אטפל בחנותו. ואת תלכי מכאן. הבטיחי לי שתלכי.

ראתה שאביה רצה לומר עוד משהו והיסס. לבסוף אזר און. קשה היה לו לזדות מלח על הפצע: – עליך לשכוח את ווֹלט מירקין… ברא כרעיה דאבויה. גא כמותו. תמיד ידעתי שלא יצא דבר מזה.

הפסיק ושוב גמגם:

–בשבתך כאן בפלטוויל תמיד תסבלי. שינוי מקום יביא מרפא. הנרי אוהב אותך וישמור עליך כעל בבת עינו. לכי מכאן.

שמים רחבים ואפלים נשתטחו על שדות רחוקים ועל עצים עבוּתים בקצה האופק. מדי הפסקים ממושכים הבריקו אורות אוטומוביל נחפז, ונשמעה נביחת כלב רחוקה. לא, אין זה הנרי. לא יצא הנרי מן החנות לפני שעות הסגירה. יגיע בערך בחצות.

כשעוברים אורות האוטומובילים, נראים העצים כחיוורים ורועדים. שם בברונכס לא יהיו שדות כאלה. בדירה של שלושה חדרים, באחד הרחובות החדשים השקטים, ישוב הנרי לארוחת הערב מעבודתו. יבוא נרגש, אדום־לחיים, טוב־לב, ומהיר־תנועה וישק לה. אמנם היא אוהבת את נשיקותיו של הנרי. מוזר שדווקא בחור זה מברונכס יש בו מריח השדה. דווקא לו נאה להיות איכּר. גם לפי תנועותיו ודבריו הוא כאחד האיכרים הצעירים. דבריו של ווֹלט היו מסוג אחר. ריח סיפורים עצובים היה להם. יהיר היה ומחריש. היה מנשק אותה, אבל מעולם לא דיבר אליה דברי אהבה. היה מנשקה ומדבר על ספרים ושירים, ואילנות ונהרות. ובדברו היו כל אלה נטווים בקולות ובמראות.

עיניו של ווֹלט חומות, מאירות וקטנות כעיניו של רוברט. תמיד יש רצון להשוות את שלושתם, את הנרי לווֹלט ולרוברט. הנרי מדבר דברים נעימים וטובים. נחפז בדיבורו, והדברים יוצאים מפיו כצעצועי ילדים יפים המכרכרים ומקימים שאון. דבריו של ווֹלט היו נראים כעומדים והוזים. ודווקא בשתיקתו של רוֹבּרט יש מעין תנועה חבויה. קשה יהיה לו לרוֹבּרט בלעדיה. גם בתו היחידה, רות, קשורה אליה. תמיד רצה אליה, מבקשת עזרה בשיעוריה, בבישול הארוחה ואף בסודותיה. הלא רק ילדה בת שתים עשרה היא, אף כי מפותחת לא לפי שנותיה. ורוֹבּרט עצמו. למה הסתר? יש אשר נראה לה כי עיניו כאילו מידבקות בה. ולכשתסע מכאן, ישב פה רוברט עם אביה ועיניו יתעו על פני המרפסת. ודאי גם עכשיו, בשבתו שם בקצה השני, עיניו פונות אליה. באמתלא זקן הוא ביותר, אלא שמתוך הרגל היא מקשרת אותו תמיד לאביה. הוא עכשיו כבן ארבעים, אבל הרי גם לה מלאו עשרים ושמונה… ואולי להישאר כאן… עם רוברט…

משונה. מעולם לא חשבה על כך. הנרי, ווֹלט, ורוברט: כולם כה שונים איש מרעהו. רוברט והנרי שניהם טוֹבי־לב. האומנם לא חשבה על רוברט? לא נכון. ידעה תמיד שעיניו עוקבות אחריה. אלא שהמחשבה היתה מרנינה את הלב ומבדחת. ואולי באמת רוברט? הנה הוא יושב שם עכשיו עמהם וממעך בוודאי כדרכו תמיד את הסיגריה. יפה לראות אותו כך.

רחב־גרם, גבה־קומה ורזה, מחריש ומביט למרחוק… או אולי אל קצה הגזוזטרה הוא מביט עתה, אל מקומה. הנרי מתוֹאר תמיד בדמיונה כיושב בין חברים ומדבר בטוּב־לב ובצחוק. טוב לראות בדמיון את רוברט מתהלך יחידי בשדות הרחבים וממעך סיגריה בידו. נראה כאילו מקומו כאן בשדות. כאילן גדול בעל שרשים מסורגים המתנועע לאורות האוטומובילים האצים הנה והנה, אילן שענפיו ושרשיו נשלבים ונתונים בתוך הצללים והאורות, והבתים והאנשים.

הרי גם היא עצמה כך. היא יושבת כאן בגזוזטרה, ומחשבותיה משולבות בהם בכולם: ברוֹבּרט, באביה בווֹלט, בהנרי, בחנות, במשק, באורות הנחפזים על הכביש, בקולות הנישאים מקצה המרפסת. כולם משולבים זה בזה. הנה אביה מדבר וכל מעייניו בה. קול אביה התמרמר בשקט הליל:

– טעות היא. בני תומי, צדק שלא רצה להישאר כאן. גם בתך, רוֹבּרט, לא תישאר כאן.

תשובתו של רוֹבּרט היתה אטית וקולו צלול. כאילו נישאו צלילים במרחק השדות על כנפיים רחבות. המלים באו בהפסקות. רוֹבּרט איננו מן הדברנים. כל מלה מבקשת לה משען, וכשהיא יוצאת אל המרחב היא כבדה ומלאה:

– עבדתי במשך ימי חיי בבתי־חרושת גדולים, עבדתי גם באניות שונות שנים רבות. הרי בשל כך קוראים אתם לי “מכונאי”. אתם מתארים לכם ודאי את הרגשת האדם הנמצא תמיד באנייה. אין בסיס לרגלים. דומה אין בסיס גם לנפש. מים ומים. אבל גם בבית־חרושת על היבּשה כך. אין קרקע. כמו באנייה בים. אין קרקע לנפש. בעיר הגדולה לא הכרתי את בני האדם כפי שאני מכירם פה, כפי שאני מכיר אתכם, ואת בניכם ובנותיכם. זוהי יבשה, זוהי קרקע. רות בתי תהיה פה מאושרה יותר. ביקשתי יבשה, ביקשתי קרקע בשבילי ובשביל בתי. שם בעיר הגדולה היו שלושה חדרים נידחים מן העולם, מובדלים מן העולם. כמו איים קטנים בתוך הים. סירות קטנות בתוך עיר ענקית רבת אוכלוסים. לא צר לי שעברתי הנה.

אביה צחק במרירות:

– ובכן… וכי זוהי קרקע? גם אני, שיגעון זה הביאני הנה. קרקע. זה השיגעון נתקע בתוכי עוד מימי ילדותי ברוסיה. חשבתי על סוסים ומחרשות, עגלות ושוֹבכי יונים, וריקודים בככר הכפר… ובמה עסקתי כאן? בתרנגולות ובביצים!

שמעה דברים אלה פעמים רבות. אך ידעה כי הדברים מעושים ברובם, אף כי יש בהם טיפות מרות של אכזבה. יש כאן ביחוד הרוגז בשל תומי, והדאגה לגורל בתו.

בדברי רוֹבּרט היתה גם קצת אכזריות:

– ומי לא נתנך לזרוע ולחרוש? היתה לך כברת ארץ הגונה.

– מי לא נתנני? צעיר אתה, רוברט, ואינך יודע. יחלשו כוחותיך וגם אתה תחדל. הנה נמצא אתה כאן כחמש שנים ואני יותר משלושים. לכשתגיע לשנותי, קשה יהיה לך אף לטפל בלוּלים. וכשתחכם קצת, תבקש לך עוזר, וכדי לשלם לו תוכרח להוביל ביצים לניו־יורק כדי להרוויח עוד דולארים אחדים. תלך אל הנשים ותבקשן שתקנינה ביצים… “ביצים טריות”… “ביצים טריות”… “ביצים טריות מניו־ג’רסי”…

הפסיק לרגע קל והמשיך:

– כן… תטפס על הקומה השלישית והרביעית, לאותם איים קטנים בתוך הים שהזכרת, והנשים תעמודנה על המיקח, ובעליהן הפיקחים יעמדו מן הצד ויביטו אליך בלעג וברחמים… איכר לביצים… ותשמע גם דברי ליצנות: “הוא קונה את ביציו בחנות המכולת ומביא אותן הנה…” מוטב שאמכור כאן “קוֹקה־קוֹלה” ודגים מלוחים.

מי מהם צדק? הרי תוֹם איננו. גם ווֹלט איננו. רוברט ימשיך בעקשנות, ורות מה תהא עליה? הגם היא תהיה כמוה? רות אינה יפה. היא, פלורה, היתה לפחות יפה. גם עכשיו היא יותר יפה מאשת ווֹלט. יודעת היא את עצמה עד כדי כך. עיניה עיני אביה, שקועות, שחורות ומזהירות, אלא ששערותיה הן צהובות כשערות אמה; הקמטים על מצחה מזקינים אותה במקצת, אבל מוסיפים גם רצינות.

וזו, אשת ווֹלט, אשה בלוֹנדינית גבוהה ושמנה, המתהלכת כאילו מקל תקוע לה בחוט שדרתה… בכל זאת, כשהיא חושבת על ווֹלט, היא מתרגשת ואף נרגזת. האהבה היא זו? לא. זהו כעס ולא יותר. ווֹלט היה מדבר אליה תמיד על עיניה השחורות והעמוקות. מה הוא אומר עתה לאשתו, שעיניה אפורות וצרות? יש דמיון בין מבטיהם של ווֹלט ורוֹבּרט. הוא משהה עליה את עיניו כאילו אומר לחדור לתוכה. נעים ומוזר שדווקא עכשיו, בשעה שהיא מחכה להנרי, באות מחשבות על רוֹבּרט. מעט מאוד חשבה עליו קודם באופן כזה. ראתה אותו כאיכר בא בימים, כידידו של אבא… כאביה של רות. אך כשהיא זוכרת את מבטיו, מתבהרים דברים רבים…

דלת נסגרת מרחוק בדפיקה. זוהי דלתו של אחד הפליטים שבא מגרמניה. השיחה על המרפסת נפסקה לשעה קלה. לא טוב בעולם, אנשים נידחים ממקום למקום. כדברי רוֹבּרט: אין קרקע. כמים הניגרים. קשה להם למסכנים להסתגל כאן. לרוֹבּרט היה יותר קל להסתגל. ידע מה שרצה. קולו של רוברט צעיר עודנו. לפרקים גם פניו הטרושים והחרושים נעשים צעירים.

הולכים ומתבהרים דברים ותנועות. יש שאנשים חיים אתך, מדברים אתך, ואינך רואה אותם. אינך רואה את חייהם ומאווייהם. ולפתע פתאום דברים מתחוורים, והאיש גדל ובולט ועומד לפניך מלוא קומתו ותופס מקום בך. יש שמאורעות עוברים בלתי נראים ופתאום צצים וגדלים.

הולך ומתבהר לילה אחד בביתו של רוֹבּרט. רות בתו חלתה אז ופלוֹרה באה לטפל בה. גלמוד הוא רוֹבּרט ויש לעזור. היה מוזר לראות את רוברט, האיש הבטוח בכוחותיו, נעשה חסר אונים. רוברט הגבוה בעל הכתפיים הגרמיות מתהלך אחריה, אחרי פלוֹרה, ושומע לכל מוצא פיה.

ליל גשם היה והוטל עליו לנסוע לבית־מרקחת של העיר הקרובה להביא סמי־רפואה בשביל בתו החולה. ובשובו הביתה היה כבר אחרי חצות. הוא בא כולו רטוב ומיהר להחליף את בגדיו. היא נכנסה אל חדרה של החולה ומן המטבח הגיע קשקוש כלים, ובהיכנסה ראתה שולחן ערוך ועליו נקניקים ולחם טרי, ותה, והוא, רוֹבּרט, עומד לפניה מאיר וצעיר, לבוש חולצה לבנה, ושערו מסוֹרק היטב, והוא מתחטא כנער הפוגש את אהובתו. לא ידעה קודם שאפשרי רוך כזה בפני רוֹבּרט הטרושים.

הגשם התדפק אז על החלון. הם ישבו ואכלו והוא סיפר לה על חייו. חיים קשים. יתמוּת ושכוֹל. בלי אב ובלי אם. נתחנך בבית יתומים ושם למד את מקצוע המכונאות. עבד באניות, נדד מחוף אל חוף וממדינה ומדינה. עד שנמאסה הנדידה. וכשחסך לו כסף, נשא אשה ונשאר בניו־יורק. לא התאהב וידע זאת, אך ביקש פינה שקטה, ביקש לו בית־אם. אך לא מצא את אשר ביקש. כל פרנסתו באה אל צרור נקוב. היא ביקשה שאון, קלפים, קולנוע.

טיפות הגשם הטעימו את השקט בחדר. הוא ישב אז מולה אל שולחן המטבח ודיבר בקול כבוש, שלא להפריע את שנת החולה: – היא היתה יפה, אבל זרה לי. אוֹמר לך, פלוֹרה, היא היתה אשתי במשך עשר שנים. ואחרי כל זה נדמה לי עתה כאילו לא הכּרתיה כלל. לא נשארה בתוכי כלל. מיד אחרי מותה, כל הוייתה ניתקה ממני. ודאי שגם בחייה לא נכנסה אל תוך תוכי. סלחי לי, פלוֹרה, אם אומר לך את האמת. הנה את, למשל, את תמיד תישארי בתוכי. הנה רות בתי, למשל, בכל מקום שאני נמצא היא בתוכי. אני ירא ודואג כשאינני רואה אותה. יש אנשים שאתה חי אתם, מתנשק אתם, והם אינם אלא מחוצה לך. כאיש שאינו זוכר את המים אשר בהם עברה אנייתו. כמו שאיני זוכר את טיב החדרים השונים שגרתי בהם בברוּקלין ובברונכס. הדברים שלו נראים עכשיו כה חריפים ורעננים. כאילו הוא עומד לפניה ומדבר, צעיר, מסורק, מרוחץ למשעי, ומביט עליה בעצב. משום מה דוקא ברגעים האלה לא נדבקו הדברים. ועכשיו נתוסף להם משקל, נתמלאו. אז נראו המלים כאבהיות: דברי אביה של רות, דברי חברו של אביה. ועכשיו רוֹבּרט לפניה. דבריו מלאים, ריחניים, כאויר הלילה בפלטוויל.

– סלחי לי, פלורה, על שאני מדבר אליך כך. אבל אוֹשר בך. אושר בעיניך העמוקות. אושר בך לאיש, לגבר. אסור לי לדבר אליך כך. אבל הריני איש לא צעיר ואב לבת גדולה. לא תחשדי בי.

מה קרה במשך השעה? יש לגרש את המחשבות. שטות. הנה היא יושבת ומחכה לאוטומוביל של הנרי, ופתאום יוצא מאיזו פינה נסתרה איש שלא חשבה עליו קודם ותופס את כל המקום. רוברט המכונאי, השתקן, הבא בימים, שפניו מלאים קמטים וחריצים. הנה הוא יושב עם אביה וּודאי כדרכו תמיד ממעך סיגריות ומחריש. וכאן הוא עולה במחשבותיה כצעיר הוגה דברי אהבה. אך כמו להכעיס עולה דמותו וקמה. כמו להכעיס דווקא עכשיו כולם עולים. הנה נראה בדמיונה כשהוא יוצא מבין האילנות ומשני צדיו הנרי וגם ווֹלט. כמה קטנים הם בעמדם על ידו. האחד, ווֹלט, זקוף ודק, והשני עגול ונמוך. שניהם מנענעים בידיהם כמאריוניטות והוא מתהלך מתון ומחריש וצעדיו מדודים… כמה גדול הוא משניהם. מה טוב ונוח היה להישען על זרועו וללכת על ידו!.

השתדלה פלוֹרה לטשטש את המראה. תנסה לחשוב על דברים אחרים. הלא יש לחשוב על הנסיעה. האין זה הערב האחרון? אולי משום כך גדלה קומתו של רוֹבּרט. יש בכל זאת להסיח את הדעת, לראות דברים כמו שהם. היא תביט מעכשיו על השדות והבתים הנמוכים והכוכבים הנוצצים, והעצים, ותנסה לקבוע כל זה בזכרונה, לתמיד. הנה ביתו של מירקין. נתרוקן הבית. בית גדול ועצים סביב לו וגדר. היה נראה לה בימים שעברו בית זה מלא אנשים ופעולות. היתה יושבת כאן על הגזוזטרה ומנחשת מה עושה ווֹלט. המתהלך הוא דק וזקוף על פני החדרים, מדבר בשקט וברוך ובהכרת ערך עצמו אל אביו, או יושב בחדרו וקורא ספר? ווֹלט גדול ממנה בשנים. הריהו עכשיו כבן שלושים ושלוש. לא שיחקו יחד בילדותם. הוא היה יושב וקורא ספרים וראה אותה כילדה. הכאיב הדבר.

בימות החופש היה בא אליהם הנרי בן דודה, ושיחק אתה ברצון. בכוונה היתה מדברת אל הנרי בקול. ישמע ווֹלט את דבריה. אבל ווֹלט היה רק מחייך מגבוה כשראה אותם. והנרי אמנם שנאהו. אך כשגדלה והיתה לבת חמש־עשרה, נתקרב ווֹלט אליה. ווֹלט היה מדבר אז אליה בקול מתגעגע וממושך על אילנות ושירים, וטבע וחופש. וכשהיה בא הנרי, היה קשה לה. לא רצתה להעליב את הנרי אך התגעגעה על ווֹלט. ראתה את רוגזו של הנרי, ובמשך היום היתה יושבת בחברתו ושומעת לשיחתו על קוּני־איילנד וקולנוע ומכוניות. אבל כשבא הערב לא היתה מוצאת אתו דברים. היתה מחכה עד שיתעסק במשהו בבית ומתחמקת אל ווֹלט. ידעה, כי יודע הנרי את תעתועיה ומעמיד פנים כאינו יודע. אף הרגישה את עיניו התועות אחריה. ובאמת צר היה לה, והיתה מנשקת אותו בשובה, אך למחרת התחמקה בערב אל ווֹלט הזקוף, החולם והיהיר.

עתה ריקה הגזוזטרה של מירקין. היא ריקה גם במשך היום. כאילו פרחה הנשמה מן הבית הזה. ריק הוא ושקט כל היום. ווֹלט מלמד עתה ברוטגרס קוֹליג', ובא מדי פעם עם אשתו הבלונדית הגבוהה. אבל אף אז נושבת ריקניות מביתו של מירקין. כשווֹלט בא לבית אביו, הוא נכנס אל הלולים ונושא את שקי האוכל על שכמו, ומטפל בתרנגולות ובביצים. דווקא עכשיו. בנעוריו היה ממעט בעבודה זו. אבל עכשיו יש בכך משום התגנדרות. וגם אליה, אל פלורה, הוא מדבר עתה בחיבה עשויה. מבטו כאילו אומר לה שאין לה טענות עליו, שידיו נקיות. כי הלא מעולם לא דיבר אליה על אהבה, מעולם לא הבטיח לה דבר. ואם נשקה פעם או שתיים, מה בכך?…

ומכאיב כשהמבט המעליב הזה ניתן בה בשעה שהוא לפניה עם אשתו. הוא מדבר אז בידידות מופרזת:

– זוהי אהבתי הראשונה, הלא כן פלוֹרה? וגם עכשיו אני אוהב אותה… היזהרי מפניה, מילי… ודברים אלה כאילו מדגישים את הנעשה. נשמעים בהם דברים אחרים שלא נאמרו:

– מעולם לא היה דבר בינינו, ואף לא יצוּיר שמשהו יהיה בינינו. יותר מדי רב המרחק… אבל בת שכננו את, ואני מתייחס אליך באופן יפה ואדיב.

וגם מילי, אשתו הבּלונדינית, הגבוהה, מתבדחת בקול מיושב ושליו של אשה הבטוחה בבעלה:

– טוב שאני כאן… האהבה הראשונה היא המסוכנת ביותר.

ובהיכנסו אל החנות לשוחח עם אביה, הוא יושב דווקא על אחד הארגזים ושואל על כל הפרטים, ומרבה לדבר. והרי דווקא כשהיה צעיר היה מחריש. זה התאים יותר. לא היתה המלאכותיות בולטת. שקט עכשיו על הגזוזטרה של המירקינים. היא מנסה להעביר לפניה גם ברגע זה את מראהו של ווֹלט המתהלך על פני הגזוזטרה. אבל משום מה הולכת דמותו ומוקטנת. הוא נעשה דק יותר ומטושטש. רוֹבּרט גדול בשנים מווֹלט. שרטוטי פניהם דומים במקצת. קומה גבוהה וכפופה מעט, כאילו משא מוטל על השכם; עיניים חומות, עקשניות, ומצח גבוה משופע. אך כתפיו של ווֹלט דקות ופניו חלקים, פני נער, מול פניו של רוברט הטרושים.

מרחוק נשמע הקול של אביה ודבריו:

– לא, מירקין. הקברים כאן. קבר אשתי וקבר של שלושים וחמש שנות חיים. בניו־יורק אהיה למשא עליהם ועל עצמי. כאן אשרך לי את ימי.

פלוֹרה ראתה בדמיונה את פני אביה הקמוטים, את העיניים ששקעו בחוֹריהן, הגידים הכחולים־שחרחרים שבלטו על הפנים, הידים המשורגות בגידים והצוואר הגבוה והדק מתוך החולצה הפרומה.

משהו הזדעזע בלב. שניהם כה עייפים וחרושי־חיים. רוֹבּרט ואביה. טוב היה לגשת עכשיו, לשים יד אחת על שכם אביה והשנייה על רוֹבּרט ולדבר אליהם טובות. כתפו של רוברט גרמית וטוב להישען עליה. נדמה לה כי בהישענה על רוברט היתה מוצאת משען לעצמה, והיתה יודעת מה לעשות. אף מלים נתרקמו במוחה, מלים ברורות ומלאות כוח: – עמכם פה אשאר. לא אעזבכם. אני אוהבת את רוֹבּרט. אני אוהבת את רות. אתה, אבא, תישאר פה אתנו. תמכור את החנות לאחד הפליטים, נגדיל את משקנו ונעבוד יחד.

המחשבות אצו. זהו הערב האחרון. שטות. אסור להתמסר עכשיו לדברי דמיון שאין בהם ממש. מה לה ולרוברט? אדרבא. היא תקום ממקומה ותגש אליהם להיווכח שכל זה דמיון שוא. היא תגש ותסתכל ותראה, שפני רוברט הם קמוטים וזקנים, וכל המראות החודרים ומקדחים כמו במקדח אינם אלא מדוחי שוא. דווקא לשם כך תקום. תראהו נדכּה ומחריש, והכול יעבור. כן, עליה לגשת…

פלורה קמה ממקומה. אורות אוטומוביל הציצו מרחוק. שריקת החצוצרה… האוטומוביל נתקרב, פנה אל החצר, ועמד ליד המרפסת הפונה אל הכביש.