א    🔗

ביומי דפגרא יושב בֶּני כהן על פי רוב בביתו אשר בשכונת ויליאַמסבּוּרג – ונח. בבקרים הבהירים מוצף חדר־האורחים הגדול שמש ואור. חלונות החדר פונים אל הכיכר הרחבה של בית הספר וטוב לשבת על יד החלון ולהרגיש את חום השמש על הפנים. נראים מבעד החלון חצר בית הספר אשר ברחוב מארסי ואף הרחובות מעבר לחצר. בבוֹקרי־חג הרחובות נקיים וחגיגיים: אבות משפחה נושאים בידיהם חפיסות של לחם ועוגות; נערים ונערות נושאים עיתונים ועומדים ברחוב לקרוא את הבדיחות הצוירות; אוטומובילים מועטים עוברם בשריקה הנישאת ברחובות הריקים כבשורה קלה ונעימה, ובהישמע קול סיידי מן המטבח, שיבוא לאכול ארוחת הבוקר, צר לו לבּני להיפרד מעל החלון. יש שהוא טוען:

– סיידי, אולי נאכל פעם בחדר הזה ולא במטבח האפל?

יודע בּני לכתחילה את תשובתה של סיידי: כי היא המנקה את החדרים, כי מבקש הוא בשבילה כל ימיו עבודה יתירה, ושבכלל אין להם עוד צורך בארבעת החדרים, כיוון שפלוֹרנס אינה אתם וּמאקסי הוא איֹשם במרחקי האוקיינוס השקט. אדרבא, יותר נעים לאכול במטבח, לפי דעתה. המטבח איננו אפל כלל. זהו חדר קטן ונוח יותר, וכשאתה מיסב בו לאכילה אין הריקנות מרחפת בחלל. היא, סיידי, אמרה לו לבּני לא אחת, שיוכלו להסתדר בשלושה חדרים, או אפילו בשניים וחצי. אדרבא, יבקשו באותו מחיר חדרים בקומה נמוכה, ולא יצטרכו לטפס אל הקומה השלישית. אבל שניהם יודעים, כי כל אלה אינם אלא דברים בעלמא. לא תעבור סיידי לדירה אחרת אף אם תמצא יפה מזו. מכירים הם פה את השכנים ואת השכנות, נכנסים הנה ידידיהם, גם החנות שלהם היא בשכונה זו, ובשבתם כאן אין בּני זקוק לכתת רגליו בקרונות החשמל וברכבת התחתית. אגב, יש בכך גם משום חיסכון: בני מביא את רוב המזון מן החנות שלו. הנה שכנם, פארקין, גם לו חנות מכולת אי־שם באיסטרן־פארקוויי, ואשתו מוכרחה לקנות כל צרכיה בחנויות זרות. האין זו שטות?

השעות שלפני הצהריים עוברות בטיול קל מסביב לבית הספר, בגילוח, בסידור אילו חפצים או בכתיבת מכתב לבנו אשר בצבא, למאקסי. בּני חוזר וקורא את מכתבי בנו קודם לכתיבה. אין בני רגיל בכתיבת מכתבים והוא מפסיק ומתחיל שוב. במגירת המכתבים מונחות גם תמונות, ובני מוציא אותן אגב כתיבה ומתבונן בהן. תמונות מבית אביו נמצאות כאן, תמונות מאקסי בנו ופלוֹרנס בתו, ואף תמונות שלו ושל סיידי בהיותם צעירים לימים. הנה הוא לבוש מגבעת דרבי שחוּמה, מכנסיים צרים ומעיל ספורט מרובה הצבעים, ולסיידי שמלה ארוכה ורחבה ונעליים גבוהות. בימים ההם לא היו יושבים בית ביום בהיר כשבתם עתה. היו נוסעים לקוּני־איילנד או יוצאים לפּיקניק עם חבורה מבני עירה של סייד. קשה לזכור את השיחות והמעשים מן הימים ההם. דומים אותם ימים לרוחות קלילים שעברו. אותם ימים חלפו תוך כדי טיסה מהירה, כעצים העוברים לעיניך בשעת נסיעה ברכבת. לפני זמן מה ניסה שוב לנסוע לקוּני־איילנד באחד הבקרים של יום חג ולזכור נשכחות. הוא וסיידי קמו בבוקר השכם, הכינו כריכים וישבו מתוך צהלה וציפייה ברכבת המובילה ל הים.

זמן מה חשו כעין התרוממות הרוח בתוך הצפיפות וההמולה, אך קימעה־קימעה עברה ההתלהבות, ועייפות השתלטה בגוף. לזרא היו הדחיפה, הרעש והליכלוך, ובנסיעה הביתה ספרו את הרגעים העוברים מתוך ליאוּת ורגש של בחילה – בחילה בצעקתם הפראית של הנערים והנערות, ריצתם מקרון לקרון, לעיסת הצ’וּאינג־גוֹם ופיצוח הבּוֹטנים. נעים להחזיר את העט ביד ולהביט בתמונות כשקרני השמש מחממות את הפנים, אלא שהכתיבה קשה עליו על בני. מעטים המכתבים שכתב בימי חייו. רק בשנים הראשונות לבואו לאמריקה ענה על מכתבים ואחר כך חדל. חבל שחדל אז מכתוב. עתה היה עונה, אבל אין שם עוד מי שיכתוב. הידיעות בעיתונים מחרידות. נורא, נורא… האפשר הדבר? כעין לוע ענקי נפער, בּוֹר פחדים שהעין יראה להביט לתוכו. מוזר, הרי גם מאקסי בנו בסכנה, אבל משום מה אינו דואג לו. נראה לו מאקסי בצבא אמריקה כּמוקף חומה. הוא רואהו בדמיונו כמו שהוא, צעיר טוב־לב, בעל פנים רחבים־מחייכים ואף סולד במקצת. כאילו נסע לו לזמן מה מן הבית ויש בטיחות שבוא יבוא.

מחזיק בּני בעט ורוצה להמשיך. כבר כתב ואמר, ששלום לו, לאם ולמשפחה של פלורנס, ושהפרנסה מצויה – והגיליון לא נמצא אפילו כדי חציו. כועס הוא במקצת: תכתוב גם היא!

– סיידי, הרוצה את לכתוב למאקסי עתה?

– אחר כך… עסוקה אני.

– אני יורד לקנות עיתון ובינתיים אשלח את המכתב.

– יש להכין את הארוחה. האם תעשה את כל הדברים בבית? אגב, אל תשכח להיכנס אל המאפייה. אין לי דבר בבית.

טעימות הלחמניוֹת הטריות של יום ראשון בשבוע. הריח מלטף את הנחיריים, ולולא התבייש בני, היה מוציא אחת מהן מתוך החפיסה ואוכלה ברחוב. בינתיים הוא קונה לו גם את ה“פאָרווערטס”. היה נוהג בימים שעברו לשבת על הספסל אשר ליד בית הספר ולקרוא בו. אך יודע הוא לכתחילה מה ימצא בעיתון. יקרא אחר כך. ובינתיים יטייל לו ועד פעם מסביב לחצר בית הספר.

ילדים משחקים בכדוּר־יד על יד הקיר, כשהסידורים שלהם מונחים על הקרקע ומחברות מלוכלכות מתגוללות על המדרכה. כך היה עושה גם מאקסי בלכתו אל ה“חדר”. אשה פרומה־צוואר מכסה במטפחת את חזה וקוראת בעד חלון בקול מרוגז אל בנה שילך מיד אל ה“היבּרוּ”, והלז, לד שחרחר ורזה, מניע בכתפיו קוצר רוח וצועק שתיכף ילך, ונשאר עומד על מקומו. ראש האשה נעלם, וכעבור רגע היא מופיעה שוב וצועקת בקול צפצפני ובתנופת יד, שאם לא ילך אל ה“היבּרוּ” היא תרד ותכהו מכות רצח ותקרא לאביו. הילד ממלמל משהו מתוך כעס, זורק מבט של רוגז אל החלון, מרים בעצלתיים את סידורו, ובלכתו אחורנית הוא ממשיך להביט אל חברו החובט את הכדור בכותל.

כשהיום בהיר נגש בּני כהן אף אל כיכר המשחקם שבשכונה, הנמצא במרחק רבעים אחדים מביתו, יושב לו על אחד הספסלים ומסתכל בּאבות הצעירים המביאים הנה את ילדיהם ומנדנדים אותם על גבי הנדנדות. כך היה עושה גם הוא לאמקסי לפלורנס באותם ימים רחוקים. ואינו יודע אם להצטער ואם לשמוח על שאין חובה זו מוטלת עליו עתה. איש חופשי הוא עתה ומתהלך לו באין מפריע ביום הבהיר על פני רחובות ויליאמסבורג אשר בברוּקלין ואינו זקוק לשמור את ילדיו. כן, חוֹפשי הוא. אם ירצה, יאחר גם לבאו הביתה. כך דרכו מיום שגדל מאקסי שלו. נער טוב היה מאקסי. תמיד שמע בקולו. ידיים ברוכות לו למאקסי. הרי גם בצבא הוא עוסק בתיקון מכונות. וגם טוב־לב הוא. אף בעלה של פלורנס, דֵייו, עוזר כשיש צורך לתקן דבר בבית או בחנות. קשת־המזג במשפחה היא פלורנס. קשה לו לשאת את רוגזה התדירי ואת קולה הדק המתרעם. אבל בּית לה משלה, וסוף סוף אינה באה תכופות. לאחר הארוחה יושבים בּני וסיידי בחדר הגדול בכורסות הנוחות זה מול זו. הקרחה המבהיקה מארכת את פניו הרחבים של בני. חיוך רפה מתמלט מתוך השפתיים העבות, ועצלוּת משתפכת בכל ישותו. הוא לוקח את העיתון בידיו ופותח בקריאה. יודע הוא שבעוד שעה קלה תבקש ממנו סיידי את העיתון, והוא מסתכל בינתיים מן הצד בפניה העגולים: עורקים קטנים אדומים וכחולים מבצבצים מסביב לנחיריים ופימה תלויה לה מסנטרה המחודד בקצהו. אינה מזדקנת. נדמה לו, שכך הוא מראה פניה זה כמה וכמה שנים. אלא שפניה עייפים קצת. עבודה בבית וגם עזרה בחנות לפרקים, וריצה, והכנת ארוחות, ועתה – הדאגה למאקסי. היא מרכיבה את המשקפיים על חוטמה העבה והקצר: – סוף סוף אנוח גם אני קצת. עכשיו, בּני, תן לי את העיתון. אתה קראת בו כל היום.

נשמעת נעימה של רוגז בקולה:

– כל הבוקר היית חופשי. יכולת לקרוא. כל יום א' אותו הדבר.

– כל היום? מתי? גם אני לא קראתי בו.

– טוב. אם זהו היושר שלך, טוב, קראהו, ואני לא אבקשהו עוד.

– וכי אמרתי שלא אתן? למה את כועסת? הנה, קחי קודם את עמוד התמונות ואחר כך נתחלף.

יושבים וקוראים. יודע בני לפי הבעת פניה את אשר היא קוראת. דמעות יורדות על חייה. ודאי מתבוננת היא עתה בתמונות היהודים המעוּנים. הוא מרגיש חלחלה בגרונו ומסב את פניו הצדה. ירא הוא פן יזלגו הדמעות על לחיו וסיידי תראה אותו בחולשתו. קם לפניו מראה אביו המכובד בעל הזקן המהודר והעיניים הרציניות־הקפדניות, כשהוא מתפלל תפילת מוסף לפני העמוד. לא אהב בני את אביו, אבל ירא אותו וכיבדהו אביו היה ממעט בדברים ומושך את כתפו הימנית מתוך אי רצון, כשלא חלקו לו את הכבוד היאות.

משתדל בני לקרוא בעיתון, כי עוד רגעים מספר ויצטרך להשיב את העמוד לסיידי, אבל המראות צובאים עליו. רואה הוא את אחיותיו הקטנות רצות ומפטפטות. כך נשארו בדמיונו: קטנות ומפטפטות. את אחותו הגדולה הוא רואה שקטה, גבוהה, כמושה, כשהיא קוראת ספרים על הספה, ואת אחיו הגדול כמתהלך ביהירות ונושא עיתונים תחת בית שחיו. גם אביו היה מתייהר בבנו זה המלומד, וכשגער בו על שהוא מאחר לבוא אל בית־הכנסת, היתה רכּוּת בגערתו ובעיניו הקפדניות, והיה נראה כיוצא ידי חובה בגערתו. עליו, על בּני, הביט באופן אחר בשעה שגער בו. היה מביט מלמעלה ומדבר כנותן פקודה. אפילו ספר־מעשיות אינו יודע לקרוא, בּור זה – זוכר בני את דבריו אלה של אביו, עדיין כאילו משא כבד של בּוז מורגש. גם כאן, בעמוד התמונות של ה“פארווערטס”, עיש כזה עומד לפני הנאצים, אלא שזקנו שוּרבב הצדה ופניו מבוהלים. בני משתדל, שסייד לא תראה את פניו הרטובים, והוא מכסה אותם בעיתון עד שנראית רק קרחתו המבהיקה.

 

ב    🔗

יש שבני סיידי יוצאים ביום ראשון אחרי הצהריים לבקר את משפחת פלורנס בתם או את סם, אחיה של סיידי. אולם על פי רוב באים האורחים לביתם. פלורנס באה עם דייו בעלה ואתם ילדתם, ילדה חוּמת תלתלים, שמנמנת ושובבה, הממלאה את הבית שאון. היא רצה מפינה לפינה פלורנס צועקת אחריה:

– פה מקלקלים אותה. לא אביא אותה הנה. התשבי על מקום אחד? אם לא, אושיבך אני…

עיניה של פלורנס אפורות ושצרות, גופה דק, פניה עגולים וקולה צפצפני. היא מדברת במהירות; המלים יוצאות מפיה דחופות ומסתבכות זו בזו. כשצעקתה של פלורנס פוסקת, ניגש בעלה דייו אל הילדה ומיד עולה הקטנה על זרועותיו. בכלל עושה דייו כל דבר בשתיקה, ובשעה שפלורנס מדברת ברוגזה, הוא יושב ומעשן מקטרתו בנחת, כאדם המחכה שהגשם יעבור. באים גם בן עירו של בני, ג’ייק ראטנר, הגר בביתה סמוך, וסם, אחיה של סיידי, הוא ואשתו, מילי קטנת הקומה, שחיוך ילדותי פרוש לה תמיד על פניה. בן גילו של בני הוא סם, אבל מראהו צעיר ותנועותיו בטוחות ורחבות. איש גבה־קומה הוא ורחב־כתפיים, ובשערותיו השחורות נראים רק פסים אחדים של שיבה, המדגישים את השחור. “הדוד סם” קוראים לו כולם, וכשהוא נכנס, מתמלא הבית צהלה. אפילו פלורנס מחייכת. סם אוהב לספר באידיש, וכשעובר על ידו אחד הצעירים הוא צובטו ומעמיד פנים כאילו נתון הוא כולו בסיפורו. ותמיד הוא מביא אתו מתנות. איש עשיר וחשוך בנים הוא סם, בעל חנות מכולת גדולה, ועל ידו ובזכותו מתפרנסים רבים מאנשי המשפחה וביניהם גם דייו, בעלה של פלורנס. אבל אין הוא מתגדר בעושרו והכל מחבבים אותו ושואלים בעצתו.

אוהב בני להוציא מימים ימימה את התמונות הנתונות במגירה ולהראותן למסובים. ביחוד כשבאים בני עיירתו, ג’ייק ראטנר ואשתו. הללו נתמכים עתה על ידי בניהם העשירים. בני זוכר את ג’ייק ראטנר או, כפי שקראוהו לפנים, יענקל השמש, עוד מימי “המולדת הישנה”, ונהנה הוא כשהלז מספר על גדולתו של שמואל כהן, הוא אביו של בּני. ג’ייק מרחיב את הדיבור על מתנותיו של שמואל כהן לרב ולשמש, על תרומותיו לצרכי הציבור, על ה“כיבוד” שהיו מקבלים בביתו, על הכבוד שהיו ה“פריצים” נוהגים בו, וכיוצא באלו. שותק לו אז בני ומסתכל מתוך גאוה נסתרת במסובים ומקשיבים לראטנר.

ואמנם יודע הזקן ראטנר לספר. הוא מחזיק את התמונות בידיו, מצביע בשעת מעשה על הזָקן הגדול של אבא, על העיניים הקפדניות, והאיש עומד כחי בזכרונו של בני. יש לו לבני גם תמונה של אחיו הבכור בּוֹריס, ששלחה לו אמו לפני שנים מספר. מן האח עצמו לא קיבל מכתב מימיו, וגם הוא בני לא כתב לו. דומה אח זה במראהו לבני: הראש גדול, האף עבה ורחב, העיניים קטנות ושקועות בחוריהן. אלא שלאחיו זקנקן צרפתי ושפם שחור. כתבה לו אמו באותן השנים, כי אחיו נשא אשה מכובדת ומלומדת ושסוחר הוא באבנים טובות באנטוורפּן. סם יודע את חולשתו של בני לתמונות והוא מתלוצץ:

– בני… מתי תראה לנו את התמונות?

– להכעיס אראה אותן… ושוב תצטרך להביט עליהן…

– טוב… אדרבא ואדרבא… ביחוד אוהב אני להביט על אחיך וזקנקנו… מיניסטר ממש… מדוע אין אתה מגדל לך זקן? אין לך שיער על הראש, יהיה לפחות שיער בזקן…

מיום הילקח מאקסי אל הצבא נתרבו תמונותיו של בני ותמונות העיירה נדחקו הצדה. תה סיידי היא המבארת:

– הנה… היה אז כבן שנה וחצי… כן, אותו קיץ קנינו את החנות… לא כן, בני?… ותמונה זו מן השנה שסיים את בית הספר… וזוהי מגוואדלקנל… לשם יצאת חוב לקוחים המסובים בידם את התמונות ומחווים דעה על מראה פניו של מאקסי. אומרים שפניו טובים, או שנשתנה במקצת, או שמוציאים אנחה: מי יתן ותיגמר המלחמה ויבוא בשלום הביתה.

סם, כדרכו, מכניס מליצנותו, בטפחו על כתפו של בני:

– בּני… חושד אני באחותי… זה חוֹטמך הרחב? לא ולא…

אפילו קרחתך הגדולה חסרה לו… בּני, לולא היתה סיידי אחות לי, הייתי מיעץ לך משהו…

הכל צוחקים ואשתו של סם, מילי השקטה והקטנה, המחייכת בהנאה לבדיחות בעלה, נכנסת לתוך דבריו:

– חדל לך, סם… אתה תמיד מוצא לך דבר צחוק…

אין זה צחוק כלל… – עיניה הגדולות והחומות מביטות על סיידי בהשתתפות והיא מלטפת את זרועה:

– הוא ישוב, סייד… עוד תשבעי ממנו רוב נחת… סם נבוך קצת: – טיפשונת… ואם אבכה מה אפעל? בעיירתי היו אומרים פתגם ברוסית: “עם תשתה תמות ואם לא תשתה תמות, מוטב איפוא שתשתה ותמות…”

בעצמו נבהל מדברי המוות שהכניס לתוך השיחה. ראה את פני אחותו הכבושים במדף השולחן, וכדי לטשטש את הרושם קם ממקומו כלא יודע שנכשל בדיבורו, טפח על כתפה של פלורנס. אחז את הילדה בזרועותיה, והתחיל זורק אותה באויר ותופסה בכפיו, כשזו צוחקת וצועקת:

– עוד… עוד, הדוד סם… עוד…

 

ג    🔗

היה לו לרצון לבּני שהסיחו אורחיו את דעתם מתמונות משפחתו, כי הרי סוף סוף יש שהלב נוקף ובאים דברים נסתרים ומטפחים לו לאדם על פניו: הסתכלת בתמונות האלה כך ימי חייך, התפארת לפני מכריך וקרוביך שאב מכובד לך, אח מלומד, אֵם טובה, אחיות יפות – ומה עשית בשבילם? הכתבת אליהם במשך כל השנים הרבות? הניסית להוציאם מן הגיהינום? הלא בושה היא להתגאות בהם ולספר עליהם עתה, בימי הרג נורא? הולך אתה ואוכל, ושותה, ועוסק במסחר, ומצטער אם מישהו רימך בשוה פרוטה, ולכאורה כל נעשה מעבר לים אינו מוציא מלבך אלא אנחה ארעית. אבל האמת היא, שדוקא העסק והמסחר ודברי יום יום אינם אלא עניינים שטוחיים שאינם נוגעים בך, ובלב פנימה נחבא יצור קטן המקוסס ונוקר ומקניט בלי חשׂך. אינו נותן דמי לך, מביא מראות איומים ומציגם לפני עיניך. יש שאתה מתקומם לו ליצור זה: וכי מה יכול אדם קטן, בעל חנות מוויליאמסבּוּרג, לפעול לעומת כל כלי המשחית הנוראים? ואפילו יעמוד איש כבּני כהן ויצעק ככרוּכיה ויתן את כל רכושו הקטן ונפשו, –מה יפעל? מי הוא בּני כהן ומה הוא?

דברים ושיחות מרגיזים בימים אלה עד לכאב ממש. הנה, למשל, יש שאשתו סיידי מפליטה מדברים מתוך רחמים, ודווקא אז מתעורר כעס עליה.

נראים דבריה חיורים, ריקים ומיותרים:

– רחמנות על היהודים בווארשה…

– הלב כואב למקרא כל הדברים האלה…

– יודעים אתם, ביום שקראתי בעיתון על הנעשה ליהודים במחנה־ההסגר לא יכולתי לאכול…

דומה מקטינה היא בדבריה את הסבל והייסורים שאין מָשְׁלָם. לא כך צריך לדבר, לא כך… יש לעשות משהו… יש לפעול במקום לדבר דברים של מה בכך…

תוך כדי הרהוריו אלה הוא ממלמל לעצמו וכועס. הנה הוא יושב פה בבית המרוּוח ושמח על שאין אורחיו מביטים בתמונות, על שאינם מזכירים לו את הנעשה. אבל היצורים הקטנטנים מקוססים ללא הרף ומראות הזוועה עולים מאליהם.

כשהראתה לו אשתו פעם, בשובו מחנותו, מברק, כי אחיו הבכור, בּוריס כהן, נמצא בפורטוּגאל ושיש לבוא בדברים עם הקוֹנסוליה, ראה עצמו עושה דבר מה. ניטל משא מעיק מעל השכם. חסר ישע היה בּני כהן בדברים אלה. לא ידע את המוֹצאות והמבואות. לא בקי היה בענייני משא ומתן עם הרשות. אבל בעזרת סם גיסו עשה כל אשר ביכולתו לעשות.

– סם יקר… קח כל מה שיש לי… הנה, השתדל… ואם יחסר…

סם שיסע אותו בדבריו:

– ראשית, לא יחסר… הלא כתוב במברק, שכרטיסי־אנייה כבר נקנו… ואם יחסר, אני אתן, אל תדאג.

בּני כהן נסע אל ה“היאַס” ואל הקונסול. בימים הם הזניח את חנותו. גם סיידי נתפסה להתלהבותו. הוקל ללב. היו הדברים עתה מתוך נחת

– גם לדברים שלה היה עתה טעם אחר. אדרבא, טוב היה מעתה לדבר ולשמוע לדברים. מה טוב שאשה כסיידי לו, האוהבת לעזור ומוכנה לצמצם עצמה בחדריה.

סיידי דיברה מתוך זחיחות דעת:

– טוב עתה שיש לנו ארבעה חדרים ולא שלושה.

– ודאי שכן. הרי טענת שיש לעקור לדירה קטנה יותר. אבל היכן יישנו? הלא יש להם בן ובת מבוּגרים.

– בחדר הגדול יישנו אחיך וגיסך, ובחדר הקטן תישן הנערה. נאמר במברק שהיא בת עשרים ושלוש. לה יש צורך בחדר מיוחד.

– והבחור? הרי גם הוא כבן שבע עשרה.

– אין דבר… בני אדם מתקרבים כשהם דרים בצפיפות. יישן אתם בחדר הגדול. אציע לו על הספה. ודאי ישמחו לכול.

אפשר היה עתה לדבר אל סיידי על האומללים והנידחים. מתוך דבריו של בּני עלתה נעימה של שביעות רצון. הוא, בּני כהן, עשה את המוטל עליו. יש לעזור בעת צרה. אנשים אינם חיות. היה עתה עומד בחנותו וענה ברצון ללקוחותיו השואלים אותו על בוא משפחת אחיו:

– כבר באו, מיסטר כהן?

– אני מצפה להם יום יום…

– בכך שאת טוב לו לאיש שיש לו קרובים באמריקה. בעיקר קרובים מסורים…

ובני כהן מחייך בנחת ובצניעות לכל אדם היודע את מעשהו כי טוב:

– בימים כאלה כל אחד עוזר כפי יכולתו…

– לאו דווקא… יש עכברים השוכבים על דינריהם גם בימים אלה.

אמנם החזיק טובה לעצמו. אילו היו כולם כמותו, כי אז…

חשבון פשוט הוא: ארבעת מיליונים יהודים באמריקה, כן ירבו – היינו, כמיליון משפחות. אילו היתה כל משפחה עושה כמוהו ודואגת למשפחה אחת… וכך היה אומר גם לסיידי:

– הצרה היא שהיהודים שלנו קוראים בעיתון על הצרות, נאנחים – ולאחר שעה קלה הם חוזרים ושוכחים.

גם למאקסי כתב על בוא משפחת האח. נוסף עתה חומר למכתבים ולא הכבידה הכתיבה. ופעם, בבקשו את סייד שתוסיף דרישת שלום לבנו, הקריא לפניה את הכתוב והוסיף רמז:

– מי יודע? הוא בן עשרים ושמונה והיא בת עשרים ושלוש. לא רע. אולי תשתדכנה משפחותינו, סיידי. השידוך הראשון עלה לך יפה, הלא כן?

סיידי חייכה וטוב־לב היה מורגש בגערתה:

– אתה וקרוביך. חושב אתה, שהנה הנה יתפוס בה מאקסי על שהיא ממשפחת הכהנים. אל תשכח שמאקסי שלנו הוא בחור אמריקאי.

– נו. הוא אמריקאי והיא בלגית. ומה בכך? גם היא לא באה מאַיישישוֹק, איני יודע ייחוסו של מי גדול יותר.

ואותם הימים, לפני באו האנייה מפּוֹרטוּגאל, שוב בא זכרונן של תמונות המשפחה המוזנחות במגירה. כשבאו ראטנר, הדוד סם, ופלורנס ביום ראשון אחר הצהריים, הוציא בני את תמונות אביו ובני ביתו והראן למסובים. אף סם לא התלוצץ עתה. הוא הרגיש עצמו שותף למצוה. סם התבונן בתמונת אחיו של בּני ולא אמר דבר, לא על הקרחת שבראשו של בּני ולא על הזקנקן והשפם של אחיו.

 

ד    🔗

היה ערב סתיו קריר. האנייה עגנה באחד הנמלים של בּרוּקלין. דייו השתקן ניהג את המכונית, מצץ את מקטרתו כרגיל ולא הוציא מלה מפיו. על פני הרחובות השקטים, המואפלים מפאת המלחמה, עברו מכוניות וקרונות־חשמל כמתחמקים מפני מישהו נסתר, והשריקות והצלצולים כאילו תעו בחלל ריק עם הרוח ההומה. זכרונות ודמיונות התחילו מתרוצצים. הנה נוסע הוא לקראת אחיו הבכור, והלה כמעט אינו מכירוֹ.

כבן שמונה עשרה יצא מעיירתו ואחיו אז כבן עשרים וחמש וישב בווארשה. זוכר הוא בדבּר אביו אל אחיו הבכור. דיבר על שאינו זהיר במצווֹת ובתפילה, אבל אפשר היה להרגיש מתוך הדברים את הכבוד שהאב רוחש לבנו הבכור. בּוֹריס היה אחד המשכילים בעיירה, בחור שקרא ושנה. היה חותם על עיתון עברי ורוּסי ומקבל על ידי הדואר שיעורים בהנהלת חשבונות. לזמן מה נסע אל העיר הסמוכה לשם קבלת תעודת־בגרוּת. ואף כי נכשל בבחינה אמרו הכל כי בשל אנטישמיות המורים עלתה לו מכך וכי מרובות ידיעותיו מידיעותיהם של רבים מבין המורים.

זכרון מרירות צף בתודעה, אך בחלל הריק של רחובות הלילה השקטים בברוקלין קשה לתפסו. נוגע הוא ואינו נוגע, כרוח זו השקטה ההומה בחוטי החשמל. הוא, בּני, היה “לא יוצלח” במשפחה. מעולם לא רצה ללמוד, ואף כי בהמלצת אחיו מצא לו מורה לרוסית, לא הצליח. לא יכול בּני לתפוס את עניין נטייה של הפועל והשם הרוסיים ושאר דברים שנצטווה ללמוד על פה. עולה עתה, בשעת הנסיעה, רעיון מוזר, כי לא דיבר אליו אביו מימיו. בשום אופן אינו נזכר בדיבור ממש, חוץ מדברי הבוז: הוא, הוא… היה אביו משוך ומורט את המלה “הוא”; והוא, בּני, היה מתכווץ בתוכו. גם הרעיון על הנסיעה לאמריקה בא תחילה מאביו. זכוּר לו לבּני אותו ערב קיץ ליד בית אבא. הוא ישב אז לבדו על הספסל ליד הפתח והביט אל השוק הריק מאדם ועל האורות המהבהבים בחלונות. שם ישבו משפחות אנשים קרובים זה לזה, והוא, בּני, יחידי ומיותר. הבית גדול, השוק ריק והשמים כהים ורחבים; מן הבית הגיעה שיחה של האחיות עם אמו, והוא – הוא יחידי. והנה שב אביו מתפילת מעריב, עבר על ידו ולא אמר דבר. אחר כך, כשנזכר משהו, פנה אחורנית. עודנו זוכר את המלים שסנן אבא. לא היתה זו שיחה. לא הביט אליו אביו בדבּרו. כאילו הפליט מלים שהיו בפיו קודם לכן:

– מה אתה יושב בלי לעשות דבר?

לא חיכה אפילו לתשובה ונכנס אל הבית. ואחר שמע בּני את קול אביו ואת קולה המפייס של אמו:

– וכי מה אתה רוצה ממנו? לא הכול יכולים להיות כבּוריס… לא הכל יודעים ללמוד.

– ילמד משהו. ילמד עבודה. דיברתי עם המרגולין סוחר היערות שיקבלהו. צחק מפני. שומעת את? ממש בפני צחק. “את בּוריס שלך” – אומר הוא לי – “תן לי ואשלם לו כמה שירצה. אבל לא את הצעיר…” בושה הוא גורם לי. בושה. הייתי שולח אותו ללמוד נגרות לוּלא התביישתי… אפילו בבית־הכנסת יושב הוא ושותק ומחייך כטיפש כשמדברים אליו.

– אבל בנך הוא. וכשהילד איננו מצוין, מה בכך?

– אשלח אותו לאמריקה. להרי החושך אשלח אותו.

האב צעק וכעס והאם דיברה דברי פיוס. כנראה, הסכימה האם גם לכך. היא עצמה אמרה לו למחרת:

– בנימין, מה התכלית? ללמוד אינך רוצה. יש לעשות דבר!

גבוהה היתה ורזה ועיניה אפורות וגדולות. גם האם אהבה לשבת על יד בּוריס הבכור ולהסתכל בו שעה שהוא לומד או קורא, או בשעה שחבריו באים אליו לשוחח…

בתוך הרחובות הריקים של בּרוּקלין הרגיש עתה בּני את עצמו נער עזוב. רצה לשמוע קול איש על ידו. פנה אל חתנו ואמר:

– היודע אתה בדיוק את מקום הנמל?

ידע בּני, שיובילהו חתנו השתקן למקום הנכון, אבל רצה לפזר את המחשבות בדיבורו, לפתע נכנסה יראה ללבו עתה הוא נוסע לפגוש את בּוריס אחיו. מה ידבר אליו? אינו זוכר אפילו אם דיבר אליו בהיותו נער.

בּני כהן לא היה רגיל לגבי אניות ונמלים. חשב, שתיכף בבואו יוליכוהו אל אחיו, ומצא אנשים למאות נדחפים וצועקים, ושוטרים חוסמים לפניהם את הרדך כשהם מנופפים את מקלותיהם. בהידחף הקהל אל הכניסה ניגש אחד השוטרים ומנופף את מקלו לאות שיירתעו אחורנית. לפרקים אילו אנשים מראים כרטיסים ומכתבים לשוטרים ואחרי שיח ושיג הם נכנסים. הקהל רוטן ומלמול כבוש עובר מאיש לאיש.

אחדים מן הצעירים התרעמו בקול: – מדוע מניחים להם להיכנס? אין כאן יחסנים…

קודם לא ענו. אבל כשגברו הצעקות, פקעה סבלנותו של אחד השוטרים. גם הוא דיבר עתה בקול:

– השד יודע אותם… כולם השיגו רשות. לנו אומרים שלא להכניס ושם נותנים פתקאות. סבורים אתם שאנו רוצים לעמוד פה?

בּני עמד שעה ארוכה ליד הכניסה עד שיצא אחד השוטרים וקרא בשמות אנשים שבא תורם להיכנס. הרגשה מוזרה קיננה אז בלב בּני: רצה משום מה שקריאת שמו תידחה במקצת. נדמה לו, כי קודם כל עליו לתפוס מחשבה שהתרוצצה בו בשעת הנסיעה ועתה אבדה לו. לא ידע מהו הדבר. משהו ניתק. בינתיים יצא אחד הפקידים והכריז את שמו:

– מיסטר בֹנג’מין כהן…

בּני הלך אחרי הפקיד המחייך, והלז הכניסהו לחדר מלא אנשים צוחקים, בוכים, מדברים בקול ונחפזים. קבוצה קטנה ושקטה קמה לקראת הפקיד המתקרב:

– אלה קרוביך המחכים לך, מיסטר כהן…

עמד לפניו אחיו הגדול בּוריז, ממש כמו בתמונה שבמגירתו. אותו האף העבה והמצח הגבוה והקרחה, אלא שהקנקן הפך עתה לבן והפנים כוסו קמטים זעירים מלוכדים זה בזה. היה זה איש קצר־קומה, לבוש בגד שחור, מקומט ונקי. את הצוארון הלבן לבש, כנראה, לפני שעות מספר. הוא פשט ידיים שמנמנות ולבנות:

– ובכן אתה הוא בנימין… כאן ודאי קוראים לך בשם אחר…

חיכינו פה, וראינו שאין לדבר סוף. מיד עשינו מה שעשינו. כנראה אין שונא בצע גם פה… הוא קרא לך מיד… אף כאן אותו הדבר.

האיש השמנמן חייך ודיבר כאדם היודע להתהלך עם הבריות.

בּני כהן עמד לפני אחיו כנאשם:

– אני לא יכולתי… לא הניחו לי להיכנס…

האח הבכור הביט אל אחיו הצעיר הגדול ממנו בקומה והמשיך בקול נעים ומלא ידידות:

– ראשית כול אציג אותך לפני משפחתי.

על ידו של בּוריס עמד בחור שחרחר ודק־הגזרה. צעירה כחולת־עין לבושה בגדי ספורט. על הכיסא ישבה אשה גבוהת־קומה ורחבת־כתף. בעמדה היתה גבוהה משכמה ומעלה מיתר בני המשפחה.

– אני שמחה מאוד להכירך – אמרה באנגלית, כשהיא שמה ריווח בין המלים ומסתכלת ממושכות בגיסה, – עייפים אנו מאוד… רבים הלכו להם ואנחנו חיכינו…

היא כאילו העריכה אותו במבטה, והוא התכווץ בתוכו ולא מצא דברים. משום מה נתלה מבטו בעגילים הגדולים הירוקים הנתונים בתנוכי אזניה. קול האח הבכור הוציאו ממבוכתו: – ובכן… עתה אנחנו בידיך. בּני לא היה רגיל בנסיעות. מיום שבא לאמריקה לא יצא אלא לשם נסיעות מספר בימי הקיץ להרי הקטסקיל. שם היה יושב שבוע ימים, אוכל שלוש ארוחות שמנות ליום, מסתכל באנשים המשחקים בקלפים, וחוזר הביתה באוטובוס או ברכבת, כשהוא נושא את מזוודתו בידיו.

בת אחיו אמרה בינתיים לאביה דברים אחדים בצרפתית והלז החליט:

– תקח אותנו למלון, בנימין.

בּני התעורר כמעט נשכחו הדברים שאמר לדבר אליהם. עתה השתמש בדברים אלה:

– חס וחלילה… מה אתה סח? הכינותי לכם מקום בביתי. אין לי ארמון, אבל בית הגון לי. תגורו אתנו עד שתסתדרו. איה חפציכם? אקרא מיד לחתני, נקח המזוודות. חתני בא במכוניתו.

האח הבכור חייך את חיוכו הפיקחי־העירוני:

– יש לנו מזוודות כבדות, בנימין… הנה סבל…

והוא קרא אנגלית:

– פּורטֶר!

הסבל שם את החפצים על עגלתו ויצא החוצה. אחריו הלכו בני המשפחה. הגברת כהן הלכה גבוהה, זקופה ומושכת בכתפה מקוצר־רוח. שני הצעירים הלכו יחד ודיברו ביניהם צרפתית, ובּני כהן תמך בארגז הנוטה על עגלת־הסבל העמוסה כשומרו שלא יפול. לא ידע מה לומר אותה שעה. אך בתתו את במבטו באחיו, התעודד אף הוא. הלז התהלך כעושה בשלו, כאילו הוא הוא מכניס־האורחים ועתה הוא חוזר לביתו. בלי לשאול, לפי התנועות, הכיר בּוריס בצאתו מן החדר את חתנו של בּני, וגם אליו דיבר כאל צעיר שהוא מכירו מכבר:

– זהו חתנך… שלום לך… מיסטר מי?… מיסטר זבלין… נעים מאוד מיסטר זבלין…

אגב הליכה הציג את מיסטר זבלין גם לפני אשתו, וזו, בפנים רציניים מתוך עמידה ישרה לרגע קט, ענתה אנגלית, שנעים לה מאוד לפגשו. בינתיים קרבו גם הבן והבת, אלא שלא הספיקו לומר דבר, כי צריך היה דייו לעזור לסבל להכניס את החפצים אל המכונית וכשהתחיל בּני כהן לפשפש בכיסו לא נתנו דייו לשלם. בשתיקה, בלי להוציא את מקטרתו מפיו, הפנה אותו בתנועת יד הצדה, שילם וביקש אתה אורחים לשבת. בּוֹריס, אשתו ובתו ישבו בפנים המכונית ובּני כהן עם הנער ישבו ליד הנהג. הבת יברה אל אמה צרפתית. ידע עתה בּני שעליו לומר משהו לאורחים ולא מצא דברים. שמח כשהנער התחיל שואל באנגלית:

– זוהי ניו־יורק?

בּני כהן גמגם בתשובותיו. לא ידע כיצד לבאר את הדברים לבן אחיו: בּרוּקלין היא זו… זאת אומרת ניו־יורק ולא ניו־יורק… מעין פרבר גדול… גדול מניו־יורק… דייו פנה אל הנער וביאר לו:

– זהו חלק של ניו־יורק. אבל העיר ניו־יורק גופה היא מעבר לגשר. בצד זה. היא על האי מאנהטן. הנער קרא בהתפעלות:

– יודע אני על האי מאנהטן. קראתי, שקנוּהו בדולארים אחדים מן האינדיאנים.

בּני פנה אחורנית ודיבר אידיש אל אחיו וגיסתו:

– לא ידעתי, שבני ביתך מדברים אנגלית. כשבאתי אני הנה לא ידעתי אף מלה אחת.

אגב דיבור זכר את בדיחתו הישנה ופנה אל אחיו בצחוק: – אנגלית היא שפת אמי… אימי אינה יודעת את השפה ואף אני איני יודע…

האח צחק צחוק מקוטע טוב־לב, אך הגיסה הביטה נכחה בלי לחייך. היתה קשיוּת בדבריה.

– אנחנו למדנו אנגלית, ומדברים אנו גם צרפתית וגרמנית… אנחנו למדנו שפות…

המלה “אנחנו” היתה מודגשת. בּני הרגיש עצמו קטן ביותר.

הנעה הוסיף לשאול ובּני כהן ודייו ענו לו. מצא חן הנער הסקרני בעיני דייו השתקן. קול הנער היה צלול ומילא את חלל מכונית. הוא שאל לשמות הגנים, הבניינים, הגשרים. בקרוא הנער לדייו במשך השיחה “מיסטר זבלין”, אמר לו הלז, שיקראהו בשמו: דייו.

– ושמי מארווין, – ענה קולו הצלול של הנער.

נזכר בּני ביום בואו לאמריקה, כיצד גמגמם והתבייש וירא את האנשים שדיברו אליו. נזכר וחייך. טוב לו לבן אחיו עתה, שוּנו הזמנים. הוא החזיק תודה לנער על שהפריע את השתיקה. כשעמדה המכונית על יד הבית הישן ברחוב מארסי, היטו השכנים, שנתאספו ליד המדרגות, בבאים תוך סקרנות והשתתפות. ראשונה אמר בּני כהן לדבר אליהם דברים אחדים לשם יציאת חובה. הן לא זרים הם. יום יום שאלוהו על הפליטים. אך, כשראה את קומתה הגבוהה והמתוחה של אשת אחיו המביטה אל הנאספים בקוצר רוח, התחיל גם הוא להזדרז ויצא ידי חובתו בנענוע ראש.

בּני העמיד פנים של איש עסוק מאוד, היינו, צר לו שאין לו פנאי לעמוד ולדבר: עיניהם הרואות, כי לא עת דברים היא.

–דייו, – פנה אל חתנו, – אתה תוציא את המזוודות. תיכף ארד לעזור לך ובינתיים אעלה את אורחינו אל הבית. הרי עייפים הם.

בּני לקח בידיו מזוודה קטנה, גם בּוֹריס רצה לקחת מזוודה אבל בּני הוציאה מידיו:

– אַל תדאג… נביא את הכול. ראשית כול, ניכנס… סיידי מחכה לנו…

בּני השתדל לדבר בקול רם, בטון של בעל בית מכניס אורח. בּוֹריס הלך על ידו הליכה מהירה, סוחרית, כשהוא מחכך את ידיו. הנערה נשאה בידה תיק עור והביטה על סביבה בסקרנות, אחיה עזר לדייו בהוצאת מזוודה גדולה, והגברת כהן הלכה בקומה זקופה ובפנים מתוחים בלי להסתכל לצדדים.

 

ה    🔗

לא הרי חדרים מרוּוחים, נקיים, מוארים, ובעלת בית, המאירה פנים ומחייכת בטוּב לב, ומגישה אוכל ומשקה, כהרי תחנה קרה וטחובה, שאנשים עייפים וכעוסים מתהלכים בה. חששותיו של בּני כהן נתנדפו בבית כליל. בראשונה נבוכה בעלת הבית במקצת, בראותה את אחיו של בּני ואת אשתו היהירה גבוהת־הקומה, אבל לעקרת הבית אין פנאי להיסוס. אחזה סיידי את המושכות בידה והיתה עסוקה ושלטת:

– הלא רעבים אתם…

– בּני, הראה להם את חדר הרחצה…

– הנה לך מגבות והדלק את המאור…

– טוב, טוב… תיכף ומיד…

כשישבו האורחים אל השולחן עברה המתיחות ממילא. בּני כהן הביא את היי"ש שהכין מבעוד יום. המסובים התחממו מתוך אכילה ושתייה ודיבור ובירכו איש את רעהו. ברכתו של בּני יצאה מגומגמת ומקוטעת. היה רוצה לומר משהו חמים וטוב, ואמנם היו לו דברים, אלא משום מה התנדפו המלים ונעלמו, ומיהר לסיים גמגומו:

– מילא… נו…. נקווה שמעתה הכול יהיה טוב… והאח הגדול דיבר בקול רם ובמלים ברורות:

– לנצחון על הנאצים ולחיי כל אלה שנשארו…

הוא שתק רגע והסתכל בבני ביתו… אחר הוסיף:

– ולחיי כל משפחתנו.

הדגיש את המלה “כל” וירא להמשיך…דמעות עמדו בעיניו, והתכוין לבנו הנשוי ולמשפחתו, שלא נודע מקומם.

הדמעה מקרבת את כול, האשה הגבוהה, מרת ראיסה כהן, פרצה בבכי. כל החשיבות של האשה גבוהת־הקומה אבדה. סיידי ניגשה אליה וחיבקה אותה ברחמים. האריסטוקראטיות המעוּשׂה נעלמו. עתה ישבה אל השולחן אשה זקנה הבוכה ומנגבת עיניה, והדמעות ממיסות את הפּוּך על הפנים הנעשים כהים וקמוטים. בּני כהן התחרט על הרהוריו הקודמים. המשפחה נתקרבה. סיידי לא חפצה באנשים מיוּתרים בערב הראשון. כך אמרה לפלורנס, וזו כדרכה כעסה בחשבה כי מתכוונים לה. כעסה ולא באה. ואולי בדיעבד טוב שאיננה. היא מקימה שאון רב. כנראה, טעים האוכל לפליטים אחרי חדשים ארוכים של ארוחות חטופות מכל הבא לפה… המולה שליווה של שיחה מגיעה מן הרחוב. אורות מנצנצים בזוהר רך. סיידי שואלת כל אחד אם רצונו בעוד חתיכת דג או בשר, אם מוצא חן בעיניו דבר זה או אחר, ויש שהיא מבקשת מאת בעלה או ממארווין שיעזרו להזיז שולחן או כיסא. נכמרו רחמיו של בּני על קרוביו בהביטו אליהם: הרי בשרו ודמו הם. אנשים עשירים היו, וכל כך סבלו, המסכנים. כמה שנים לא ראם – ועתה באו. והרי טוב גם לו בגללם. גלמוד היה עד כאן, ללא אח וללא קרוב. במשך השנים שעברו היתה לפעמים מתעוררת קנאה בסיידי על שכל קרוביה פה והם באים לבקרה, ולו אין נפש קרובה. ובסוף הארוחה ראה בּני את עצמו כבעל הבית הצריך לפתוח בשיחה:

– עוד לא שאלתיך אפילו על חייך ונדודיך… לא פיללתי שאראך כאן בביתי…

– ומה יש לספר? איני יודע מהיכן אתחיל… הבה נראה…

סיידי התנגדה. עוד יבואו ימים ולילות ארוכים. עתה הם בביתם שלהם ואין למהר. ישוחחו מחר, ולפי שעה יש להציע את המיטות וינוחו. הם יישנו כאן עם מארווין חדר הגדול. אל ידאגו: יש מצע ויש משכב. הם, הכהנים, גרים בבית זה כחמש עשרה שנה. והרי גם להם בן ובת. לפלורנס יש ילד נחמד. והבן הוא בצבא עתה. שמו מאקסי. בחור חביב. לולא השעה המאוחרת היתה מראה את תמונותיו. הנערה תישן בחדר הקטן ובשביל מארווין יעמידו מיטה מתקפלת:

– אין דבר… הלא עניין עראי הוא… בביתנו היו לנו חדרי מיטה לכל אחד – מדברת ראיסה כהן שוב בהרמת ראש, אפילו בישיבתה נדמה כאילו עומדת היא מלוא גובהה. – אין דבר, אנחנו יָשַנו בכל מיני מקומות.

היא מדברת שוב כאשה עשירה וחשובה שירדה מנכסיה ומקבלת באהבה כל שניתן לה, אף כי אין זה לפי דרגתה. מנענעת היא בראשה, כאומרת שעוד יבוא יום והיא תשלם כפל כפליים לקרוביה הירודים העוזרים לה בשעת דוחקה.

סיידי מרגישה בכך. דברי האשה הגבוהה דוקרים במקצת. אבל, לאידך, מה איכפת לה? מסכנים הם הללו ויש לעזור להם. טוב שפלורנס אינה פה. זו לא היתה עוברת בשתיקה.

מכולם מצא חן בעיני סיידי מארווין צעיר. נער שחרחר זה חוטמו עבה כחוטם אביו, פניו סגלגלים ועיניו סגלגלות, תנועותיו מהירות, והוא עוזר מתוך שמחה. ליל אחותו מתהלכת זקופה וזרה ומדברת רק אל בני משפחתה. כבר הספיקה אמה להודיע בקולה הפסקני ובדבריה הודאיים, שאין אחריהם ערור, כי לילי שלה צירה לגור במרכז המוסיקה, במקום שיש אוירה של מוסיקה. ולילי עצמה מצאה לה ספרים אחדים על המדף ומדפדפת בהם. ובשעה את דברי אמה היא מושכת כתפה מתוך אי־רצון ועצבנות. בּני ומארווין עוזרים בסידור המיטות. טוב ונעים היה אילו עזרה גם הנערה. לא לשם עזרה, כי אם לשם התקרבות. אבל זו מוסיפה לדפדף בספרים. מארווין נראה לה לסיידי כמאקסי בנה בדיבורו ובפניו הישרים והשופעים ידידות. אלא שפניו של מאקסי גדולים יותר ותנועותיו אטיות יותר. נדמה לה בדברה אליו כאילו אל בנה היא מדברת:

– מארווין, את הספה…

– מארווין, הזז את השולחן…

מארווין מדבר יהודית כמאקסי, אלא שבמקום המלים “וינדה” ו“טייבּל” הוא מכניס מלים צרפתיות ואותה הוא קורא “מא טאנט”…

 

ו    🔗

בימי הקיץ ההוֹדי נראים השמים חגיגיים ובתכלתם הטהורה. העצים בצדי הרחובות מבהיקים ובגוני שלכתם והערבים צוננים. אין בּני עומד עוד ברחוב שלם שיחה וממהר לארוחת הערב. אבל בבית אין מקום לפשוט את הרגליים כהוגן. המטבח הקטן צפוף, סייד רוחצת שם ומשפשפת, ובחדר הגדול יושבת לילי בת אחיו וקוראת בספר והגברת ראיסה מטפלת בהצעת המיטות. גם הראדיו נמצא באותו חדר ולא נעים להוציאו משם, בעיקר לאחר שראיסה הדגישה את נחיצות הראדיו לבתה. פעמים אחדות נכנס בּני לחדר הגדול לא מצא דברים עמהן – הוציא מפיו מלים מספר ויצא. עדיין לא סח כהוגן עם אחיו. יום כולו עסוק בּני בחנותו ובערבים יושב אחיו בחדר הגדול עם משפחתו. ויש ערבים, שאחיו שב הביתה בשעה מאוחרת: יש לו לבוריס מכרים במסחר האבנים הטובות והוא מקווה להיבנות על ידיהם.

ביחוד קשה לו לבּני לדבר אל ראיסה, עצם נוכחותה מכביד עליו. נזכר הוא בידידות האינטליגנטיות של אחיו בעיירת המולדת, שהיו מדברות אליו מגבוה… שמח הוא בכל זאת שאין לסייד טענות עליה. נקבעו יחסיהן של הנשים אשה לראותה למן הערב הראשון. סיידי מעבירה על מידותיה. אשה קפריסית היא גיסתה וגאה. אבל סוף סוף אשה אומללה היא: פליטה ושכולה.

אולם עינה של פלורנס רעה באשה זו. ופלורנס אינה מן השתקניות. מדברת היא בקול ואמה יראה תמיד, שראיסה תשמע את דבריה החריפים:

– צריך לעזור לפליטים… מובן שצריך… אבל מדוע יושבות האם והבת כגבירות? מדוע אינן עוזרו על ידך? מדוע צרירה את לבדך לשפשף, לרחוץ ולנקות?

סיידי, אמה, גוערת בה:

– ואת עזרת לי הרבה כשהיית בבית? לא איכפת לי כלל אם אינן עוזרות. אדרבה, איני רוצה כלל שתיכנסנה למטבח הצפוף בלעדי זאת.

ואמנם לא רצתה סייד שתיכנס אשה בוהה ומכובדת זו, החבושה מחוֹך, אל המטבח. כאן הכול היה ברשותה ואשה זרה זו היתה תופסת את המקום הראשי. מעין רוח קרירה היתה מנשבת בנוכחותה בבית כולו, וטוב שבמטבח היא יחידה.

כך הולכים ונקבעים יחסים חדשים במשפחה שגדלה. למן היום הראשון מסר בּני כהן לאחיו את מקומו בראש השולחן, והוא, בּני עצמו, ישב לו בקצהו. עתה יושב האח הבכור על מקומו, מחליק על זקנקנו הלבן ומספר מתוך בטיחות בהתעניינות שומעיו. ראיסה אינה דברנית. מכניסה היא מדי פעם מלים אחדות לתוך השיחה, אך כשיש ברצונה לדבר, מיד הכול משתתקים. מעין יראה עצורה עוברת בחדר ובעלה הדברן עומד כאיש המחכה עד יעבור זעם, ואחר הוא מתחיל בדיוק באותן המלים שהפסיק. לילי שתקנית היא ועל הרוב עומדת לה בפינה ומדפדפת בספר או הומה לה ניגון. בדבריה של גיסתה יש גאווה, וזו, בתה, מתהלכת בבית כזרה: גם אל אמה אינה מדברת אלא מתוך אדישות. להמתרחש הוא בעיניה כחלום זוועה. הטלטול מארץ לארץ והמעבר ממצב למצב נטלו ממנה כל רצון לפעולה והיא מתהלכת בעולם לא לה, כאילו כל הדברים המתרחשים הם ארעיים, מעשים לרגע, ובקרוב יעברו. צועדת היא, דקה, חיוורת ושקופה, נוגעת בדברים ואינה נוגעת, עושה כל שמבקשים ממנה, עונה על שאלות ואינה פותחת בשיחה. מארווין, להיפך, הוא כולו פעולה: רץ ממקום למקום, שואל ומדבר, עוזר לכול, צוחק וצוהל.

פלורנס כעסה על אמה שלא הזמינה אותה באופן מיוחד בערב הראשון לבוא האורחים. ולאחר כך רגזה:

– טוב… לא איכפת לי אם ראיתים למחרת, אולם את דייו ביקשו שיביא אותם במכוניתו.

חרה הדבר לסיידי. כך אין מדברים אל אם. ובפרט שנסע דייוי להביא במכוניתו פליטים אומללים. האם מבקשת היא אותו ואת מכוניתו למענה? בּני אומר מדי פעם כי יש לבקש מאת דייוי שיקחם אל המדרכה בקוּני־איילנד או לגן־פּרוֹספּקט או סתם לטיול או ביקור, אבל היא, סיידי, מתנגדת לכך. לא מדובשה ולא מעוקצה של בתה היקרה… מכירה היא את פלורנס וטיבה. גם על בת מוּתר לאמור את האמת. הנה מאקסי הוא אחר לגמרי. הוא היה תמיד בא ומבקש בעצמו: “אמא, שמא רוצה את לנסוע?” “אבא, בוא נסע קצת”. פלורנס אינה שוֹוה בקצה ציפרנו של מאקסי. חוצפה שכזו! וכי נסע בּני עם דייו להנאתו? – וכי מי הוא המבקש את דייוי שיוביל אותו במכונית שלו? אדרבא, מתי ביקשתיך?

– כולכם… כולכם… גם הדודים והדודות… גם הדוד סם… דייוי הנה ודייוי שמה… דייוי, רוץ, דייוי, סע…

ממהרת פלורנס בדיבורה עד שהמלים מסתבכות והעיניים האפורות הולכות וצרות. חרה לה עתה באמת לסיידי. אינה יודעת אפילו כמה טובות גמל הדוד סם לבעלה. סבורה היא, הטיפשה הכול הוא בזכותה:

– בנוגע לדוד סם, מוטב שתשתקי. מניין לו לדייוי כל פרנסתו אם לא מיד הדוד? סבורה את, שאצל בעלים אחרים היה מקבל משכורת כזו?

פלורנס יצאה מן הבית בחרי אף, וגם סייד כעסה. בכל זאת למחרת שוב טלפנה לפלורנס שתבוא. מאקסי אינו כאן. תבוא היא. הרי פליטים הם, יש להתקרב אליהם.

אך לא מצאו חן הפליטים בעיני פלורנס. מרת ראיסה כהן הרגישה את עיני הצעירה הבוחנות שורות עליה ומיד לבשה אתה ארשת האריסטוקראטית של חשיבות מוגזמת. דיברה אנגלית אליה. ולאחר שיחה קלה ישבה זקופה ויהירה כאילו מילאה חובתה ושוב אין לה מה להוסיף על דבריה. פלורנס לא שהתה בבית אמה. בדקה בעיניה החדות את פני לילי, ניסתה לדבר אליה, וזו ענתה קצרות על שאלותיה ושבה לשתיקתה. בוריס האיר לה פנים, צבט אל לחי ילדתו, דיבר אליה באדיבות מלים אחדות אוחר היה חושר לסיפורו:

– כפי שאמרתי קודם…

ופלורנס פונה כמתוך החלטה פתאומית אל בעלה:

– השעה מאוחרת. צריך להשכיב את הילדה. בוא ונלך.

ביום הראשון לשבוע באו אורחים. באו הדוד סם ואשתו הקטנה והשמנמנת; בא ג’ייק ראטנר, מי שהיה שמש בעיירתו של כהן; שוב באו פלורנס וביתה. סם נכנס, כדרכו, תוך הרחבת הדעת, טפח על שכמו של דייו, קרץ עין לפלורנס, וכשהציגו לפניו במסדרון את מארווין, אחז ידו בחזקה:

– נו, בחור? מוצאת אמריקה חן בעיניך? שמי סֶם… הדוד סם… כך קוראים לי… אתה תהיה פה אוֹלרייט, בחור… רואה אני בך כי תהיה אוֹלרייט… הדוד סם מכיר בטיב אנשים. וכך נכנס מתוך התרוננות אל החדר הגדול. אך משראה את הפנים החשובים־רציניים של הגברת ראיסה, הנמיך את קולו, ואחר שהציגו אותו לפניה ולפני בעלה, ישב ודיבר בנחת, שלא כדרכו תמיד.

השיחה התנהלה על העיירה הקטנה, שבה נולדו האחים כהן. ג’ייק ראטנר הכיר את האחים בהיותם נערים והזכיר נשכחות, ואחר עברו המשוחחים לענייני השעה.

– כמה מוזרים הם הרגלי בני אדם, – אמר בּוּריס כהן – כשהתחילו להפציץ את אַנטוורפּן, נסנו אנחנו עם שאר בני העיר, ידעתי שלא אשוב עוד, ובכל זאת, בצאתי מן הבית, נעלתי את הדלת ולקחתי אתי את המפתח. ולא עוד, אלא ששבתי אחר כך על פעמי ומתוך הרגל התבוננתי אם נעולה הדלת כראוי.

היה זה עתה סיפור על דברים רחוקים. בוריס כהן נהנה מעצם סיפורו, מהסבריו על אופי האדם בכלל. כאילו מספר על מישהו אחר. אבל על המסובים הכבידו הדברים. הנה לפניהם אחד האנשים שנפלו בציפרני הגורל האיום… אחד מאותם רבּוֹא רבבות שאתה רואה אותם בדמיונך כמביטים אליך בעיני אימה ואתה אינך עושה דבר למענם… בחדר השתלט שקט. נראה לו לבּני, שצריך להפסיק את הדממה הכבדה.

– וכך השארתם את הכול?

– כן, את הכול. כל אחד תפס מכל הבא ביד.. היו אנשים שהלבישו את ידיהם מעילי פרווה כבדים, והלכו קטנים אלה בשרב יום הקיץ כשמעיל הפרווה נגרר על פני הארץ ובוּבּה בידם. היו אנשים שנשאו ספרים ואחדים אפילו כרים וכסתות. אני לא לקחתי כלום אתי. אני זוכר את עצמי הולך וסופר: אחת, שתיים, שלוש, וכן עד שבעה. ידעתי שבמשפחתנו שבעה אנשים והאחזתי במספר שבעה כמתוך שיגעון. הלכתי וספרתי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש שש, שבע… ושוב התחלתי…

– האמנם לא לקחת אתך דבר?

לא היתה זאת שאלה בעצם, אלא הרגשת זוועה, שהוא, בּני, נמצא במקום אחיו. מה אם יאמרו לו שיצא מיד מארבעת החדרים האלה אל כל אשר תשאנו הרוח. שיצא וירו. הוא עם סיידי ולא ידע לאן?

– בני הבכור לקח אתו אבנים טובות והן היו בעוכריו. על הגבול חפשו בכלינו. אנחנו עברנו בלי קושי ואתו עצרו. הוא התחנן לפני אשתו שתלך אתנו והיא התעקשה ונשארה עמו…

בּוּריס כהן חדל ללטף את זקנקנו הלבן ודיבר מתוך התרגשות. הזכרונות התגברו:

– ואני כמעט שנשתגעתי. המספר שבעה נעשה אצלי מעין שיגעון… הייתי סופר גם אחר כך עד שבעה… אבל רק ארבעה היינו…

בּוּריס שמע פתאום את אשתו מתייפחת ומיד חדל מספר. ישבו עתה איש זקן נסוך ואשה זקנה אומללה, שאבדו להם ילדיהם. בחדר השתכנה דממה קשה. לא היו דברים בפי האנשים, וכשהתחילה ילדתה של פלורנס לרוץ בחדר והאם קמה מתוך רוגז והוציאה אותה אל המטבח, באה מעין הקלה. טוב היה לשמוע עתה את קולה הצפצפני המרוגז של פלורנס ואת בכיה של הילדה.

 

ז    🔗

מארווין מצא לו עבודה, לא רצתה אמו שילך לעבוד, אבל הוא התעקש. נקרו לפניו חברים בלגיים ויחד אתם הלך לעבוד באחד בתי־החרושת לעשיית כלי מלחמה. רצה מארווין להתנדב לצבא, אבל לשם כך היהלו צורך בהסכמת הוריו, לילי היתה יושבת בית על פי הרוב. אמה דואגת לה והיא מתהלכת נטולת רצון, חיוורת ושותקת. רק בבוא מארווין הביתה ובספרו על חבריו ועל עבודתו, פניה מתעוררים. בוריס אינו בא הביתה אלא לארוחת הערב. מתרוצץ הוא בין אנשי אַנטוורפּן ומבקש לו עסק, אבל לשם כך יש צורך בכסף. פעם אמר לבני אחיו שהוא זקוק לשלושת אלפים. אבל אין בני בוטח במסחרים מסוג זה. סיפרו לו כיצד עסק זה באבנים טובות מתנהל: יושבים סוחרי האבנים הטובות בקלובּ שלהם, מספרים איש עם רעהו, משחקים בקלפים ואגב משחק ושתיית תה מוכרים וקונים. כמשחק ילדים נראה לו הדבר לבּּני, שעבד כל ימיו בזיעת אפיו. באו גם מכרים וסוחרים לבקר את בוריס. אנשים מסוג אחר לגמרי הם. דומים לבוֹריס: יושבים ומשוחחים בבטיחות, מתוך רחבות. בכל זאת, אילו היה לו כסף היה נותן, אבל – פשוט – אין. היכול הוא לתת לו את פרוטותיו שחסך לו ליום סגריר כי יבוא?

בינתיים והימים הולכים וקצרים והערבים מתארכים. בערבים כאלה טוב לשבת בחדר הגדול והנוח ולהביט בעד החלון על האורות הנוצצים מסביב לכיכר הגדולה ל בית הספר, על האוטומובילים העוברים. טוב להקשיב להמולה המגיעה מלמטה ואגב לראות את הנעשה ברחוב. וגם הראדיו הוא שם, בחדר הגדול. אבל הוא, בני, לא ייכנס לחדרה של ראיסה. בליל סתיו, בבואו הביתה, יושב לו בּני במטבח מול החלון האפל הפונה אל החומה או שהוא שוכב במיטתו.

– מה לך? החולה אתה? – שואלת סיידי: – למה לא תיכנס אל החדר הגדול? תשב שם קצת.

סיידי אינה אומרת זאת מתוך מחשבה זרה. אדרבא, רואה היא את עצמה כידידתה של משפחת אחיה. אמנם קשה לה עתה, ביחוד כשגיסה אינה עוזרת, אבל – מה לעשות? השכנים, החנוונים והקצב כולם מברכים אותה. הלואי, אומרים הם, וחצי המצווה היתה שלהם. אולי ישמור אלוהים על מאקסי בגלל מצוה זו. שמא באמת יש אלוהים בשמים והוא משגיח על מעשי האדם. מנין לה, שאין? אנשים מתים שם כזבובים בחזית הפּאסיפית, ומאקסי כותב לי טוב לוֹֹ שם.

אמש, בלכתה הביתה, עבר מולה לרוחב המדרכה חתול שחור והפעם לא חששה כלל. נראה לה, שמשפחת הפליטים היא מעין שמירה על ביתה. מובן, שאם תאמר את הדברים לבעלה או שתאמרם, חלילה, לפלורנס, יצחקו לה. אבל, מי יודע? הקושי הוא ביחוד ביום חג. פג כל טעמו של יום הראשון לשבוע, כשבני מוכרח לשבת במטבח או בחדר המיטות. גיסתו מאחרת קום, וגם לאחר רומה מהלכת היא בכותנתה ובתחתוניה עד עבור הבוקר. האמת היא שלא נוח להיכנס לשם אפילו כשהחדר כולו מסודר. ובכלל הרוח היא אחרת. הדוד סם אינו מרבה לבוא, וכשהוא בא – שוב אינו מתלוצץ ואינו רודף אחרי הקטנה. יושב הוא ושומע לשיחת בּוֹריס. סיפּורים ארוכים לו לבּוֹריס אחיו: מספר הוא מי היו ושותפיו ומכיריו באַנטוורפּן, ובבּרוּסל, כיצד נמלט מאנטוורפן לצרפת ומשם לפורטוגאל, מה אמר לשוטר זה שבדק את ניירותיו ומה אמר למשנהו. ואמנם יודע הוא לספר, והסיפורים גופם מעניינים – אבל באותה שעה הוא, בּני כהן, שוב אינו בעל הבית בארבעת חדריו. קודם לכן היה מסתפק בקריאת ה“פאָרווערטס” ובנו ופלורנס בתו היו קוראים את ה“דיילי ניוּס”, ועתה מוציא אחיו את המפות של ה“טיימס” ומראה על מקומות המלחמה, איפה היא בלגיה, ואיה הולאנד, ומהיכן אפשר להתקיף את היאפּאנים בים הפּאסיפי… בּוֹריס יודע את כל המקומות והכול מקשיבים לו בדרך ארץ, לרבות סם אחי אשתו. וכשהוא, בני, אומר משהו, אין שמים לב לדבריו.

– בני, אמור נא לסיידי, שתכין כוס חמין… או אולי תביא אתה בעצמך… אל תתעצל, בּני…

– בני, אין לך כאן גפרור? איזה בית לך, בני, אפילו גפרור לא תמצא כאן…

לפנים, כשדיבר אליו סם באופן כזה, היה הדבר מוצא חן בעיניו. ואולם עתה הדברים מכאיבים. דומה, נדחה הוא, בעל הבית, הצדה. אליו מדבר סם על הדברים שאינם חשובים, כשם שמדברים אל נער היושב מן הצד. גם אל מארווין ידבר כך. אבל אל אחיו הבכור, אל בּוֹריס ידבר אחרת. יושב אחיו הבכור בראש השולחן ותופס את כל חוטי השיחה. במשך השנים שעברו היה לפעמים חלום מוזר מפחיד את בני. היה רואה בחלומו והנה הוא שוכב על משכבו שבבית־מולדתו וחפץ הוא לקום ולברוח ואינו יכול. עוד מעט יבוא אביו… הנה הוא שומע צעדים מתקרבים… אי שם, בהרהוריו, ידוע הוא כי אינו שייך לבית זה, שיש מקום השייך לו לעצמו ואין לאביו דריסת־רגל בו, אולם שכח את המקום… בכל כוחותיו מתאמץ הוא לקום אבל כבדות הרגלים מאוד ואינן נשמעות לו… ויש שהוא חולם כי יושב הוא בבית אביו בסעודת חג… בּוֹריס, אחיו הבכור, מדבר אל אביו בבטיחות ללא היסוס, גם אורח הביא אתו אבא לארוחה והוא מדבר אליו כדבר איש אל רעהו – והוא, בנימין, יושב מן הצד ורואה עצמו נשכח, עלוב ונעזב.

מעין הרגשה זו החלה מפעמת אותו גם עתה, בימי סתיו אלה, כשאחיו מספר והוא, בני כהן, יושב בקצה השולחן כזר.

 

ח    🔗

שונא מריבות היה בני כהן, ובכל זאת כשפרצה בביתו מריבה בין פלוֹרנס בתו וגיסתו, זחה עליו דעתו. בבואו הביתה באחד הערבים מצא את אשתו יושבת ומייסרת את פלוֹרנס בדברים. מן החדר הגיע קול בכי.

וכשחזר אחר כך בּוֹריס, נודע גם לו דבר הקטטה. מעשה שהיה כך היה: פלוֹרנס דיברה במטבח בקול ואמרה שהפליטים מעמידים פני אריסטוקראטים כאילו היו בביתם נסיכים, והגברת ראיסה, בשמעה את דבריה, נכנסה אל המטבח ואמרה אף היא בקול שאינה רוצה לקלל אותה, אולם טוב היה שכל אחד המדבר כך יטעם טעם גלות. ענתה פלורנס שלא יפה ולא יאות לאשה זקנה וחשוּבה להיעשות מרגלת ולהטות אוזן מבין החרכים לדברי הבריות. צעקה הגברת ראיסה מתוך כעס ואמרה, כי בביתה לא היתה מקבלת אשה כפלורנס אפילו למשרתת… ניסתה סיידי המסכנה להפריד ביניהן ולא צליחה. ואחר כך התייפחו שתיהן, גם פלורנס וגם הגברת ראיסה. בני עצמו התפלא על אשר לא חרה לו הדבר כלל. אדרבא: הורגשה כעין הקלה. ההחלטה גמלה. וטוב היה כשפתח בוריס בדברים.

– הזוכר אתה את החומש? – דיבר בוריס, כדרכו תמיד, באופן מסחרי־עירוני, מבלי למהר, אלא שהסתכל מסביב אם אין בני המשפחה מקשיבים: – לאברהם היה קרוב ושמו לוט, ורועיהם של לוט ושל אברהם התחילו מריבים. כתוב בחומש “רועיהם” ואני מתאר לי שאלה היו נשותיהם. תאר לך את הקטטה בין עדרי הנשים שהיו מוליכים אתם. ואברהם איש פיקח היה, אבל את נשיו ירא ממש כאחד מאתנו. ובכן החליט: למה לו הריב והקטטה? די לו בנשיו שלו ואין כדאי לסבול מנשים זרות. בא אל לוט ואמר לו: “שמע נא, ידידי, אם תימין – ואשמאילה…”

שמח בּני על שאחיו מדבר אליו בשפה סוחרית זו, בלי מרירות:

– יודע אתה שאני מוכן ומזומן לעזור לך, אלא שאמרתי בלבי אולי תגור אתי עד שתסתדר. אך אם אי אפשר, אי אפשר. נכון אני להלוות לך כאל, ואפילו אלף וחמש מאות דולארים…

– מצוין, בנימין… גם מידידַי אוכל ללווֹת כאלף דולארים. ואם תשיג בשבילי הלוואה גם מִסֶם גיסך, יהיו גם דירה וגם ביזנס.

ועוד באותו יום אמר בני כהן אל סם גיסו: – סם, יודע אתה שאיני אוהב לבקש הלוואות.

טפח לו סם על כתפו:

– למה לך ההקדמות? לכמה אתה צריך?

– צריך אני לאלף וחמש מאות בשביל אחי. יעשה משהו.

מארווין כבר מרוויח קצת. לשכר דירה יספיק. ואולי גם הבת תמצא משהו כשתצא מבית זרים. על כל פנים – לא טוב לגור יחד.

– גם אני חשבתי כך, אלא שלא רציתי להתערב בענייניכם. אוסיף לך עוד חמש מאות לרהיטים, ולכשירויח, ישלם.

בני כהן עצמו הלך לבקש דירה, ודייוי עזר לו בהובילו אותו במכונית מרחוב לרחוב. בקושי עלה הדבר. בשל המלחמה נתמעטו הדירות וצריך היה ללכת מבית ל בית ולשאול פי מכרים. אך בני כהן לבש עוז ומרץ, ועתה בלכתו עם אחיו, היה הוא הדברן. הוא היה גם המוציא והמביא בקניית כלים ורהיטים.

רץ ממקום למקום, שידל ידידים, שאל לכתובות, ודיבר כאיש שמוכרחים לקבל את דעתו.

ובבוקר של יום ראשון לשבוע, שלושה ימים לאחר שעזבה מפחת אחיו את ביתו, עמד בני כהן ליד חלונו הפונה אל כיכר בית־הספר הריקה, הסתכל ענפים היבשים המתנועעים לרוח הסתיו, באנשים הנושאים את הלחמניות והלחם מן המאפייה, ובילדים העומדים לקרוא את הבדיחות המצוירות כשרוח מעלעלת בעמודי הנייר. שלא כדרכו פתח את הראדיו לכל מלוא קולו. מן המטבח נשמעה גערתה של סיידי:

– סגור את הראדיו! יום ראשון בשבוע היום וכל השכנים ישנים עדיין.

ובּני כהן ענה בחוצפה שלא כדרכו:

– ביתי הוא! אני מצפצף על השכנים.

אחרי צהריים שלאותו יום שוב באו הדוד סם וג’ייק ראטנר.

סייד הוציאה את תמונותיו של מאקסי בנה, ובני כהן לא נגע אותו יום בתמונות בני משפחתו.