א    🔗

מבט ארעי, שיחה שנפסקה, הוא והיא באוטומוביל עובר, חלונות ברכבות הנפגשות ונפרדות – קטעים הם, התחלות סיפורים וסופי סיפורים של ניו־יורק הענקית. לוע הבינתיים הרחב, התוך העקוב, מי יֵדָעם מתוך המבט שחלף הלך לו, מתוך חלון הרכבת האצה? אך מוח האדם משתוקק לידיעה שלימה. הקטעים רודפים אחריו, וכל ימי חייו יזוזו וינועו, יציקו בתודעה ויבקשו פתרון. ויש שמתאחים הקרעים לפתע פתאום. במרוץ השנים נתקל שוב המבט בחלון הרכבת. עוד הצצה – והנה נראה לפתע פתאום החלל האבוד, ויש שנראה חלל אחר, תוך אחר.

המלון הגדול “לייאוֹן לוֹדג'” אשר בהרי הקטסקיל נקרא בימים ההם בשם “אחוזת יוּדל האיכר”. כמה חיכינו לשבועיים ההם אשר בהם תחדל הריצה מן ה“שאָפּ” אל בית הספר ומבית הספר אל החדרים הצרים על מיטותיהם הגדולות, קירותיהם העגומים, והספרים והחפצים המוטלים ללא סדר. טוב היה לבוא אל אחוזת יוּדל, לשכב פשוט־מעיל ופשוט־דאגה ולהקשיב לשאון החגיגי, לשירים המזכירים נשכחות ולרישרוש העצים. בימים ההם של העלומים הרחוקים היו השבועות האחדים של ימי החופש ארוכים ויקרים. הרישול שעבר באיברים היה מורגש כיין סמיך המשקיט את הגוף ומחדד את החושים. העין היתה נחה על המרבדים הירוקים והנפש מתרחבת וגדלה. שם, בניו־יורק, הצטמצמה, וכאן תפסה מקום וערך. היו דועכים וכהים זכרונות של חיפזון, צלצולי שעון, צפיפות ברכבת, ורעד מגרה ונגעל של גופות נדבקים.

לא בבת אחת נתבלטו האנשים מסביב. בשעה הראשונה, בנשאנו את המזוודה לחדרנו, היו פני כולם דומים זה לזה, אך אט אט נזדקרו. קוּרים דקים נטווּ בין איש לרעהו, ודמויותיהם עמדו הכן. דברים וקולות לבשו ממשוּת ויציבוּת; על המרבד הירוק, בשלוות העצים, בהמולה החגיגית של חדר־האוכל, נתקרבנו איש אל רעהו.

כי בעיקר התגעגענו אז בימי עלומינו לקרבת אנשים. בניו־יורק בת המיליונים לא היו לנו קשרים של קיימא. הכול היה באותם ימים כעין מעבר לדבר אחר, למקום אחר, לשעה אחרת. לא ראינו את בני האדם אלא כקהל עובר בסך.

וכאן היינו קולטים לתוכנו דמויות בני האדם וניזונים מקרבתם. יוּדל האיכר היה אז כבן שלושים בערך, פיקח, מהיר, שחור תלתלים, ושני חריצים עמוקים עוברים מגביניו העבותים אל מצחו הגבוה. באותם ימים היה לו המלון כעין אידיאל. לכתחילה קנה את האחוזה לשם איכרות, וכשראה שאפילו התושבים מוכרים את אדמתם לשם בניין בתי מלון, וכשהכבידה עליו הבדידות, מצא לעצמו הכשר, הגדיל את ביתו והתחיל לקבל אורחים. – אין זה מלון, – היה אומר – זהו בית מנוחה לעייפים בגוף ובנפש.

ובגשתנו אל קרחת היער שבו עמד הבית הארוך והצר של יוּדל, ובראותנו את יוּדל עומד לפנינו פשוט־זרוע ומחייך ומדבר בקול רם ולבבי, היה מנשב לקראתנו רוח של בית מולדת רחוק, בית שעל ידו כר ועשב נדרס ברגל אדם ובהמה, ותרנגולות מחטטות, ופרה מתהלכת בעצלתיים כשפעמונים מקשקשים על צווארה, ועצים מלבלבים פה ושם ללא סדר, ופרחים אדומים וצהובים מבצבצים בין עיתונים לבנים וסדינים אפורים.

השעה הראשונה היתה שעת תהייה וציפייה. את מי נפגוש? עם מי נתחבר? ובינתיים הופיעו מכרים מאז, ולחיצות יד מבטיחות לילות חיבה וחדוה, ורמזים ושיחות.

– הראית את בֶּרטה מאז?

– המחזר עוד יעקב אחרי קלארה?

– הנמשך עוד סוֹל שיינר אחרי הבחורות?

– ומה שלום בֶּלָה?

שאלו לכאורה בצחוק, אבל חבויה היתה בתוך השאלה רצינות נוקרת. ימים שטופי־שמש ולילות של כמיהה הציצו מביניהם. בימי העמל והשיממון בניו־יורק היו צצים רגעים אלה בשמחה ובדווי כקטעים שלא נגמרו, והגוף הצעיר התעוות תוך חשק וקנאה.

כולנו קינאנו בסול שיינר וריחמנו על בּלה הכרוכה אחריו. הוא היה בחור יפה, זקוף־קומה ושחור־עין, שחיוך מרחף על שפתיו והפרוטה מצויה בכיסו. והיא רחבת כתף ורכובת משקפיים, שמתחתם הציצו עיניים חוּמות, קטנות ועקשניות. יום יום היה מחליף את הנערות. לעיני כול היה שם את ידו על הנערה שבחר והולך אתה, ובּלה מביטה אחריו בקנאה ובגעגועים.

בערבים היו יוּדל האיכר מקריא לפעמים מכּתבי פרץ ושלום־עליכם. ביחוד אהב להטעים את ריבוי הנקודות שבכתבי פרץ. בקראו פסוק סתום, היה מעביר את אצבעותיו בתלתליו השחורים. שני הקמטים הארוכים על מצחו היו מתעמקים והוא מביט סביביו בגאון כאילו היה שותף ליצירה. אחר הקריאה היתה בּלה שרה שירים יהודיים רכים על אהבה וכוכבים, וגעגועים, ויוּדל מחזיק אחריה. אך במשך הזמרה היו הצעירים מתחמקים זוגות זוגות לתוך הצללים, ובּלה נשארת עם הזוגות הנשואים וממשיכה את זמרתה, וקולה נעשה עייף ומרוסק, עד שסילוויה אשת יוּדל הטובה מזמינה את המסובים לכוס תה במטבח.

בלילה היו באים סול וחבריו ומספרים על כיבושיהם. היינו צוחקים למראית עין ודורשים פרטים. מעניין לעניין היה סול מספר גם על הרפתקאותיו בניו־יורק. עסקו היה שם בקניית שברי זהב של חפצים ישנים, והוא מתאר את ביקוריו בבתים בשעות שהבעלים לא היו בבית. אחרי סיפוריו אלה היה לנו הלילה ארוך לאין קץ. וגם בחדשים הבאים בניו־יורק היו רגעים אלה מבצבצים ומרגיזים.

פעם הסיבותי צער לבּלה בלי שהתכוונתי לכך.

ישבנו והתלוצצנו כדרכנו על חשבונה של בּלה. ואני התגריתי בסול:

– עם כל הנערות הנך מתעסק. למה לא תעשה חסד גם עם בּלה?

– לכשיזדמן לה בחור, אקחנה תחת כנפי. כל שאינו טוב לאחר, אינו טוב לי.

– אַל תתהלל, סול. לכשיהיה לה בחור לבּלה, לא תרפה ממנו. תחזיקהו בציפרניה ולא תחליפהו גם בתריסר בחורים כמותך.

– הבה נתערב.

– הבה.

ודווקא להכעיס נמצא לה לבּלה בחור כיומיים אחר השיחה.

בא אל אחוזת יוּדל בחור שקט מאלה הבחורים המתהלכים צדי הדרכים. נמוך־קומה היה ורחב־גרם ומבטו תמיד כבוש בקרקע. מאלה הבחורים העקשנים העובדים בניו־יורק יומם ולילה, משתדלים לצבור קצת כסף, נושאים סבל על שכמם והולכים מדי חודש ביום השבת אל הבאנק ומוסרים חלק מהדולארים החסוכים לפיקדון ואת השאר שולחים לאם זקנה או לאחיות מזדקנות, כשהידיים ממשמשות בשטרות הממועכים בדאבון, באהבה ובתלונה חרישית. בחור כזה אינו רואה במשך השנה אלא את חדרו, מיטתו וארבע אמות של ה“שאָפּ”, ובבואו אל הכפר לנוח אחרי שנים מספר הוא רואה את עצמו יוצא דופן. ראינוהו את הבחור הזה נשאר על יד בּלה, ושומע לשיריה בלי דבר דבר, והחלטנו לקרבם. רמזנו ליוּדל על העניין והוא סידרם בחדר האוכל זה על יד זו. בכל שעת כושר השארנום יחד. ואמנם הצלחנו. אחרי יומיים התהלכו יחד ולא נתפרדו כל היום והערב.

הרינה עברה במחנה וכולנו שמחנו. כשראינום בטיולינו מרחוק, הלכנו סחור סחור ועזבנום לנפשם. בירכנו איש את רעהו בברכת מזל טוב. ולא עוד אלא שהליצנים שבינינו סידרו כעין ריגול:

– בּרנארד ליטף את ידה של בּלה.

– בּלה נשענה על כתיפו של בּרנארד.

– בּרנארד חיבק את מתנה של בּלה.

והנה מי פילל כי דווקא אני אהיה בעוכריה של בּלה. בבוא סול לילה אחד לספר על הרפתקאותיו, השתדלתי גם אני להיראות כליצן והתבדחתי:

– הזוכר אתה, סול, מה שאמרתי בנוגע לבּלה?

– מה?

– שתתחיל לחזר אחריה לאחר שתמצא לה בחור.

– מוחל אני על כבודי.

– כן, מוחל בדלית ברירה… אדרבה, נסה נא… לא, חביבי, הנשים האלה כשהן מוצאות להן גבר הן דבקות בו בכל לב וציפורן.

– הדבר תלוי ברצוני.

– אדרבה!

– אתה רוצה להתערב?

– כן.

ובדברים אלה חתכתי גורל האשה ולא ידעתי.

סול החל להשתמש בכל אמצעיו. ישב על ידה, השתדל להתקרב אליה, נטל את ידה בידו, ובּרנארד כבש את עיניו בקרקע בלי לאמור דבר. תחילה התנגדה בּלה והביטה אל בּרנארד כמבקשת מפלט. אילו היה בּרנארד לוקחה ממנה והולך אתה או גוער בסול, אפשר שהיה בא הקץ לתעלולים. אבל בּרנארד ישב על מקומו בשתיקה עצורה. וסול העביר את ידו בכל הזדמנות על זרועה ועל כתפה.

לא היתה בימים ההם תזמורת במלונו של יוּדל ולא היה אולם מיוחד לריקודים, והיינו מרקדים לצלילי פסנתר אוטומטי בחדר־האוכל. עמדו אז בחדר־האוכל שולחנות ארוכים עשויים מקרשים מונחים על גבי כלונסאות, ואנחנו היינו מטילים את הקרשים בפינה ומרקדים. דיבר סול על לבנו שכולנו נרקד אות ערב עם בּלה: כדאי לראות מה יעשה ברנארד. עשינו כדבריו, אך יותר מכולנו רקד אתה סול. באותם ימים היו מרקדים לצלילי ואלסים רוסיים סנטימנטאליים, וסול גחן על בּלה, הביט בעיניה כמתגעגע, נלחץ אליה, וכשנגמר הריקוד, היה תיכף ניגש אליה בחור אחר ומזמינה לריקוד הבא.

גדולה אכזריות האדם: הרי גם אני נהניתי מן המחזה. אבל אחרי הריקודים, כשראיתי שבּרנארד מתהלך שותק וראשו כבוש בקרקע, ובּלה וסול אינם נראים מסביב, התחרטתי ונתרגזתי. ולמחרת המשיך סול את תעלוליו והתהלך עם בּלה גם במשך היום. בשעת הארוחה ישבה בּלה שמחה ופנתה מדי פעם גם אל בּרנארד להגיש לו חמאה, מים או מלח, אבל בּרנארד שתק ולא אמר דבר.

קינאתי לבּרנארד ואמרתי לתקן את המעוּות. אבל באותו יום נגמרו ימי חופשתי. בּלה וסול, ויוּדל האיכר, ואשתו, ורבים אחרים עמדו וליווּני בקריאות, בברכות ובצחוק. אבל את בּרנארד לא ראיתי בין העומדים.

 

ב    🔗

עברו שנים. אנשים באו וחלפו וצצו מדי פעם בזיכרון. מה היה להם? מה היה לכל אלה הנפגשים ברכבות ובגנים ובבתי־החרושת? השאירו עירגון כלשהו, מרירות כלשהי, כמיהה ושמחה ורוגז, וחלפו להם. ויש שנשכחו ושוב צצו. סול, בּלה, קלארה, יוּדל – כאילו נשכחו כליל בימים הלומי־נוער ושכורי־געגועים, ושוב היו קמים ועומדים ברורים ובולטים.

ואמנם כשפגשתים שוב אחרי שנים אחדות באחוזת יוּדל, נדמה כאילו נמשך הסיפור מתמול. אך לא נתאחוּ הקרעים כפי שציירם הדמיון. בחיים מסופר לא כמו בסיפורים. מי פילל כי ישא סול את בּלה?

הצטערתי כשראיתים יחד. היה להם אז ילד בן חמש שנים, אבל מיד ראיתי כי בדברים שבינו לבינה אין הכול בסדר. אי אפשר היה אחרת.

בית־המלון של יוּדל האיכר נשתנה. קראו לו עתה “הוֹטל”. האורחים דיברו אל ילדיהם אנגלית וגם המכּרים הקודמים דיברו ביניהם לבין עצמם יהודית מתובלת אנגלית. בית־המלון נבנה מחדש. העצים גדלו וסביבם רבו הפרחים. סילוויה בעלת המלון השמינה, הרכיבה משקפיים ונראתה עתה כבעלת־מלון ממש. הגברים עישנו סיגרות עבות, שיחקו “פּינאקל” והאנשים הלכו רכיל מסביב למשחק “פּוֹקר”. הקאסינו המיוחד לריקודים נתפס על ידי צעירים מסוג חדש. תנועותיו של יוּדל הואטו. נער מיוחד היה בא לפגוש את האורחים ולשאת את כליהם ומזוודותיהם, ונערה מפורכסת ישבה במשרד, טיפלה בטלפון ובחשבונות ולעסה גוּמי.

לאט לאט הובררו היחסים. היה קשה במקצת לראות שאנחנו הזדקנו ואת מקומנו תופסים הצעירים. המכרים הישנים היו מתקבצים מסביב ליוּדל ומספרים על שנים עברו. הצעירים היו עוברים על יד חבורתנו, מתעכבים לרגע קט, מקשיבים לשיחה היהודית כשהם מחייכים בוויתרון והולכים להם. היו אלה ימי הג’אז והפּרוֹהיבּישן, וריקוד הצ’ארלסטון, ובקבוק היי"ש בכיס הצעיר, והנער הרהיב לא רק בזקן אלא אף בבן השלושים וחמש. אך הרי גם אנחנו חייכנו באותו חיוך של ויתור. ראינו את ריקודיהם כמעשי נערות, ובכל זאת כשציווה יוּדל לתזמורת שינגנו ואלס רוסי או “שֶער”, היה כל אחד מתאמץ להראות את יכולתו, ואחרי גמרו היה מביט סביבו בניצחון כאומר: “הנה גם אני יודע עוד ללמדכם משהו”. גם בּלה שיינר היתה מסתפחת לחבורת המכרים. אבל סול לא מצא לו מקום בינינו. הוא למד את הריקודים החדשים והשתדל להימצא ליד הצעירים.

סול היה אז כבן שלושים וחמש, אבל נראה צעיר יותר. היה לובש בגדי ספורט ומתהלך זקוף, מגולח למשעי, מסורק. הוא השתדל להיכנס בין הצעירים, לדבר בלשונם על משחקים ומשתאות, והם אמנם לא דחוהו, כי הפרוטה היתה מצויה בכיסו והיו גם מכונית ומשקה לעת מצוא. אבל גם הוא ראה כי הקרקע הולך ונשמט מתחתיו, ואת חמת־אכזבתו הטיל כנראה באשתו.

בּלה נשתנתה במשך הזמן. לא היתה בה אותה הכנעה קודמת. רצתה להראות גם לנו שהיתה לה שליטה. בדברה עליו לפנינו היתה עתה מדגישה את המלה “בעלי”. והוא הרגיש בדבר והיה בכוונה מדבר אליה בביטול.

– סול, תצטנן… למה לא תלבש אפודת צמר או מעיל?

– סול, עלי ללכת להשכיב את הילד… אל תתמהמה…

הורגש כי מדברת היא לשם דעת הקהל, אך גם הוא התנקם. לא היה עונה ופונה עורף, כאילו לא אליו מכוּונים הדברים.

נודע לי במקצת סוד נישואיהם. בּרנארד עזב את המלון באותו יום שאני יצאתי, ובּלה ישבה כל היום כלואה בחדרה. עקוֹב לב האיש. דווקא לאחר שבּרנארד הלך לו, נתקרב אליה סול. אולי היתה בכך משום התלהבות לשעה, מוסר כליות, קרבן.

ובשיחותינו בינינו לבין עצמנו, ריחמנוה. דיברנו על יחסיהם. יוּדל מצא לו מקום להראות בינתו וידיעתו:

– כן… טעונה רחמים היא, חביבי… תמיד אמרתי… תמיד הייתי אומר “אל תצריכנו”… אף בעניין אהבה מדובר…

ואמנם סול היה נשאר בקאסינו עם הצעירים בלילות ואחר כך היה נוסע עם הפרוצות שבבחורות לקאבּארטים שבעיירות הסמוכות. חרה לכולנו, והיה הכעס מהול בקנאה, אף כי לפרקים נצנץ ברק נקמה. יש שהיה נראה מגוחך ברוקדו את מחול הצ’ארלסטון עם צעירים וצעירות מהירי־תנועה וגמישי־גוף. הרי גם אנו בודאי הבטנו בגעגועים אל הרגליים הזקופות של המרקדות הצעירות, אבל אנחנו התכווצנו בתוכנו ונכנענו. סול יפה־התואר, זקוף־הקומה ובר־המזל לא רצה להיכנע.

בּלה היתה עסוקה רוב היום עם ילדה, ילד שזוף־פנים ושחור־עיניים שדבק אל אמו, ואל אביו הביט באי־אמון. המכרים האחדים, וביניהם אני ויודל בעל המלון, היינו מתקבצים מסביב לו ומשחקים אתו. סול הרגיש בזה, וכנראה, נהנה. נהנה מעצם מבוכת השתיקה הנרגזה בנוכחותו. רצה שירגישו שאינו שם לב לאשתו, שאינה כמונו. ואנחנו התמרמרנו:

– איננו שם לב לילד.

והפרוגרסיביים בתוכנו היו מרטנים. בעיקר אשת יודל, סילוויה הטובה:

– הלא זה שקר… שקר וצביעות… שקר עושים בנפשם ובנפש הילד הרכה. חייו של הילד נקרעים לגזרים. למה לא יתגרשו?

ובגשת בּלה אל החבורה היתה השיחה נפסקת באמצע, והיא מסתכלת סביבה מבוישה.

וכעבור ימים אחדים החל סוּל להתגנדר עוד יותר. כשהיתה באה אשה שריננו אחריה, היה סול מיד מכרכר ומחזר אחריה, אף אם מכוערת היתה, והיה לוקחה אתו במכוניתו לטיולים בפומבי. היה מודיע בקול למען ישמעו:

– בּלה, אַל תחכי לי… עלי ללכת לליבּרטי…

נדף ממנו ריח של מילוֹדראמה ופאתטיות. זכרתי את בּרנארד הבחור השקט שחזר אז, לפני שנים רבות, אחרי בּלה. הכול מקרה. מלה אחת לולא נאמרה, רחמי רגע לוּלא פרצו בלבו של סול – ולא היה בא לעולם סבל יומיומי זה ארוך ומעיק. ובמידת מה הרי היה סול עצם מעצמנו, כי בהרהורינו הטמירים כולנו התרוצצנו בין הקאסינו ובין חדר־האוכל. בגיל זה, בסוף העלומים, רועד הגוף בהרגישו את ימי הזקנה העולים באופק. בדמויות הנשים הצעירות, הזקופות והדקות, שלא לנו הן, אנו רואים את החיים המתחמקים ללא שוב, ומושיטים אנו זרועותינו ביאוש ובכאב טמיר. בגיל זה הנפש עדיין מקווה ומתפללת. וכה, בין צלילי הג’אז שנישאו מהקאסינו ההומה ובין צללי זוגות גופות צעירים שהתפתלו ורעדו בינות העצים והשיחים, התהלכו אז בני האדם המזדקנים, ובלב פנימה ניקרו קנאה ורוגז על היעדר העזה.

וכרגיל, מרוב רחמים והשתתפות הסיבונו צער לבּלה. אחרי שסול היה סורח בפומבי, היתה ניגשת אליה בעלת המלון טובת־הלב ומדברת בחיבה יתירה על ילדה, על ארוחות הילד, ועל דברים של מה בכך, וגם אנו כולנו משתדלים לדבר ולספר ולהשכיח את הנעשה. בערבים אלה היינו נכנסים בחבורה אל המטבח לשתות תה. מן הקאסינו ומן החצר הגיעו נגינה וצחוק וטפיפת רגליים צעירות, וישיבתנו ושתייתנו היו כעין סעודת הבראה. ובלי ספק הרגישה זאת גם בּלה.

ועל פני בּלה ריחף אז חיוך מעוּנה ערמומי, ומעולם לא ידעתי אם מכוּון הוא כלפי פנים או כלפינו אנו. בחשבי עתה על אותם ימים, מתבהרת לפני העובדה, כי בשעה שסול ובּלה נשארו יחידים פנים אל פנים תש כוח התגנדרותו. ראיתי שהוא היה אז המדבר והיא החרישה. אבל באותם ימים הייתי כולי נתון ברחמים סנטימנטאליים ולא הבינותי כי מרבה הוא לדבר מתוך מבוכה.

רעיון משונה התחיל מציק לי באותם הימים. מעשי נערוּת כאלה לא היו עולים על הדעת בניו־יורק. ראיתי עצמי כאשם וכאיש המוכרח לעשות משהו ולהקל על בּלה. מתוך מחשבת רחמים כזאת נשא אותה סול. ופעם, בדעתי שסול יושב בחדרה של אשה אחרת, גמרתי אומר ונכנסתי לדבר על לבה. אף תיכנתי לי בדרכי נאום ארוך, רציתי לנחם אותה בסבלה.

ורק במקרה לא נשאתי את נאומי. בגשתי אל הדלת שמעתי את דברי הילד:

– אמא, איה אבא?

– היית ילד רע ולא רצה לבוא אליך…

– אמא, אתמול אמרת לו, שילך אל האשה האדומה… אמא, יש לאבא אמא אחרת?

כנראה נשמע קול צעדי במסדרון. פתחה את דלת חדרה והביטה אלי בתימהון:

– אתה מבקש את סול? איננו פה…

גמגמתי משהו והסתלקתי. לא מצאתי כלל בפניה הרחבים והמחייכים את ההכנעה והתחנונים שתיארתי לעצמי. ביקשתי סליחה והסתלקתי. ירא הייתי שמא תכיר בפני כי לא את סול ביקשתי לראות. ואולי באמת הכירה. היתה ערמומיות של ניצחון בחיוכה.

 

ג    🔗

מתהלך בן אדם ברחובות ניו־יורק. מסביב לו אנשים כועסים, שמחים ובוכים ואינו רואם ואינו שומעם. כצללים העוברים מול חלון בלי להבליט דמות ממשית. כטיפות גשם הפוגעות בזגוגית החלון ומחליקות ויורדות. אך יש והעין נתקלת בדמות עוברת, ולפתע נטבעת דמות זו בתודעתך, ועינך רודפת אחריה ומבקשת אותה.

עניין סול שיינר ואשתו בּלה הם דברי ום יום בעיתונים, בספרים, ובוודאי גם בדירות הסמוכות אלי. אך במשך השנים לא עזבוני איש ואשה זו. דמיוני היה משלים את סוף הסיפור: ראיתי בדמיוני את סול זקוף־קומה וצעיר, ואותה מזדקנת, נובלת וסובלת. נפגשתי פעמים אחדות במכרים ושאלתי עליהם. התשובה היתה קצרה:

– מרוויח יפה. הרי הוא סוחר באבנים טובות.

– אבל מה טיב חייהם?

– כרגיל. הוא רודף אחרי נשים והיא מגדלת את ילדיה.

– כמה ילדים להם?

– נער ונערה.

ואחרי שנים רבות פגשתים שוב. התעורר בי רצון לבקר את המקומות שבהם ביליתי את השבועות הטובים בימי עלומי, ונסעתי שוב אל מלונו של יוּדל האיכר.

המקום נשתנה כליל. במקום בית־האוכל הקטן, שבו היה יוּדל עצמו ואשתו מגישים את האוכל בצחוק ובבדיחות, היה עתה אולם רחב־ידיים, ומלצרים ומלצריות על קידותיהם והשתחויותיהם. שיבה זרקה בתלתלי יוּדל. הוא ישב באולם ליד המשרד והסתכל בצעירים העוברים ומחבטי טניס וגולף בידיהם. ישב יוּדל וחייך, אך החיוך היה עתה זר וזהיר. הללו לא היו עוד האורחים אשר לפניהם היה קורא ושר את השירים היהודיים. נישאו באולם שיחה אנגלית שוטפת וצחוק צעיר וסואן. על יד המבוא ניגנה תזמורת של בחורים לבושי לבן וזוגות צעירים רקדו. פה ושם ישבו על הכורסאות אנשים באים בימים ועיתונים יהודיים בידיהם, אך גם הללו שוחחו אנגלית ביניהם.

יוּדל האיכר הסתכל בי רגע בעיניו הפיקחות ותפסני בשמחה בזרועי:

– חוזרים לאכסניה. חוזרים. מה שלומך? כחמש עשרה שנים שלא ראיתיך. הזוכר אתה את הימים הראשונים שבאת אלי? נער היית אז, הצעיר שבחבורה. גם אתה הזדקנת, יקירי.

– ומה שלומך אתה, יוּדל? הנה עלית לגדולה. במקום בית יוּדל האיכר הנה עכשיו לייאוֹן לוֹדג'.

– לא רע… לא רע… אבל אין זה מה שהיה. הנני עכשיו בעל בית מלון גדול. מיוּדל נעשיתי ללייאוֹן. אנשים הכריחוני. הזמן הכריחני. לא רצו עוד לבוא אל יוּדל, ושיניתי את השם. אבל אותם ימים אינם. הנני זר פה… זר בבית מלוני… אתה זוכר את הביטוי העממי: “מרקד על חתונות זרות”.

– העודך קורא מכּתבי פרץ ושלום־עליכם לפני האורחים?

– כן. בימי חג יהודי אני קורא על פי רוב מכתבי שלום־עליכם לפני הזקנים והזקנות, ורובם מחכים למקום הבדיחה, וביחוד לדברים שיש בהם קללה יהודית. גם צעירים ניגשים לפעמים ועומדים ומביטים כתרנגולים בבני אדם. דווקא הם עומדים ביראת הכבוד. חושבים הם כנראה שזהו חלק מטקס החג וסגולה לשנה טובה.

– המישהו ממכירינו הקודמים בא הנה?

– כן. יש שבאים על קבר אבות. הנה אתמול באו הנה סול שיינר ומשפחתו. אתה ודאי זוכרם. הנה הם…

הכרתיו מיד. עמד כמו קודם זקוף־קומה, אך פאותיו הלבינו, והשערות היו דבקות לגולגולת. הסתירו כנראה את הקרחת המציצה בעקשנות. עמד לבוש מכנסיים לבנים וחולצה פרומה ובידו מחבט של טניס. אך אותה, את בּלה, קשה היה להכיר. בשערותיה זרקה שיבה, והדרת כבוד של אשה באה בימים לה. התאימו הכתפיים הרחבות והפנים הרחבים לשער השיבה. אף המשקפיים הלמו אותה.

שניהם שמחו לקראתי, וסול שיינר הציג לפני את ילדיו:

– זהו ארנסט. וזוהי בתי הלן. אגב, ארנסט, קח נא את המחבט והעלה אותו החדרה.

הנערה היתה בעלת פנים עגולים, צוחקים, ואף סולד, עבה בקצהו, והבן, בחור כבן עשרים, דומה לאביו בקומתו הזקופה, בפניו החדים המחוצפים ובשערו השחור. הצעיר עמד הכן רציני ושותק, נענע באדישות את ראשו לדברי אביו, הושיט את ידו למחבט:

– תסלחו לי, עלי ללכת להתרחץ.

ואחר פנה, ביקש שוב סליחה, ולחש דברים על אוזן האם.

הנערה עמדה נלחצת אל אמה.

ביקשתי דברים לשיחה:

– נעשית לאיש ספורט, סול.

– אני תמיד נותן למוֹלֶך את אשר לו.

– הגם בּלה משחקת בטניס?

שאלתי והתחרטתי. ניסיתי להטות את השיחה לכיווּן אחר, ופניתי אל הבת:

– את משחקת עם אבא בטניס?

היא צחקה צחוק רך ומחוצף:

– אבא חושב שהוא משחק. טוב היה אילו רץ הכדור אליו, אבל יש גם לרוץ לקראת הכדור.

סול העמיד פנים מחייכים ובתו המשיכה:

– אני בטוחה, שאילו היתה אמא רוצה לשחק היתה מיטיבה לשחק ממנו… אמא, סליחה… אני רוצה להתקלח… היש סבון בחדר?

האם דיברה רכות אבל בקול פקודה:

– תחכי רגעים מספר. התחממת יותר מדי. תנוחי ואחר כך תתקלחי.

נתרגלתי במשך כל השנים לרחם על בּלה ולקנא בסול ומשהו נשתנה כאן. עמדה לפני בּלה, אשה באה בימים, מכובדת והדורת־שיבה, והוא, סול, נראה צעיר ממנה, אבל הוּקלשה דמותו במעמדה. הוא עמד כאיש שנשמט מתחתיו בסיסו, והיא ישבה בטוחה, אמידה ויודעת את אשר לפניה. דומה, חיוך ערמומי נסתר הציץ בעיניים הקטנות החוּמות מתחת למשקפיה.

אותו ערב ישבנו עם יוּדל ואשתו, שוחחנו והזכרנו נשכחות. בקאסינו ניגנו וריקדו. שמעתי את קולה של בּלה. היא ישבה בקצה הגזוזטרה וילדיה עמדו על ידה:

– לכו לכם. אני אשב פה על הגזוזטרה.

– בואי, אמא, אל הקאסינו. תראי את המחזה.

– לא, ילדתי, אני עייפה.

– אמא… אני רוצה להישאר הערב בקאסינו עד לאחר הריקודים. לארנסט התרת הכול כשהיה בן גילי.

– טוב, טוב… אבל מיד אחרי הריקודים תבואי…

הנערה קפצה בהתרגשות וחיבקה את אמה:

– אַת חביבה… אַת יקרה…

וברחה.

קמתי ממקומי והתקרבתי אל בּלה. רציתי לראות את פניה.

בּלה ישבה על הכורסה וזחיחות־דעת ערמומית התפשטה על פניה הרחבים.