&&& שני האחים וגרטרוּד

 

א    🔗

זהו סיפור על שני אחים בודדים בניו־יורק הגדולה, שחיו בשלוה והתפרנסו מחנות לכלי מטבח ברחוב אוֹרצ’ארד, עד שקפץ עליהם רוגז נשים. שני אחים היו שאהבו איש את אחיו אהבת נפש. הגדול, סם שטיין, שמלאו לו שלושים שנה בשעה שבה עומד הסיפור, היה גיבן ונמוך־קומה, אך אהוב על הבריות, ובכלל זה גם על נשים. כי פיקח היה הגיבן וטוב־לב, ויודע לספר, ועיניו כחולות, וקולו נעים. כשעמד לזמר בחנותו היו באות מבנות הרוכלים וצובאות על מבוא החנות ועיניהן צוחקות ובוכות. ויש שהיה מחייך לאחת מהן בעיניו הגדולות והכחולות והיא מסמיקה. כשביקש ממנה אחר כך ללכת אתו אל קולנוע, היתה מסכימה, אף כי לא המשיכה להתהלך אתו זמן רב. אפשר שלעגו לה חברותיה ואפשר שפגה סקרנותה. האח הצעיר, ליאונארד, נער שהיה אז כבן שמונה עשרה, לא היה גיבן כאחיו, אבל נמוך־קומה היה, ורזה ושתקן, ועיניו גם הן כחולות, קטנטנות וחדות.

יתומים היו הנערים ובחיי אבא ואמא היו שומעים מפיהם סיפורים על עיירות מעבר לים, אבל מאז מתו האב והאם וחדלו הסיפורים. יודעים הם רק כי מיוּרוֹפּ באו הוריהם, ואולי גם בניו־יורק יש איזה קרוב או גואל, אך מי ידעם? והקרובים במשפחת יהודים עניים שמעֵבר לים מי ידע כיום מקומם?

כשסיים ליאונארד את לימודיו ב“היי־סקוּל”, ראה שקשה לאחיו בחנות, כי העוזר, איזי כץ, הוא יהודי טוב, אבל זקן הוא ואינו יודע לדבר אנגלית, ועל סיידי הפנקסנית בכלל אי אפשר לסמוך: יבוא אליה בחור בריא ותשכח את החנות והכלים גם יחד. לפיכך החליט ליאונארד לעזור לאחיו בחנותו. סם התחנן לפני אחיו הצעיר שימשיך בלימודים ויהיה ל“מישהו”, אך ליאונארד סירב. לא יכול לראות בעמלו הקשה של אחיו הגיבן.

ואמנם מצאה העבודה בחנות חן בעיני ליאונארד. היה זה חדר צר וארוך שבצדו משרד קטן גדור במחיצה נמוכה, ועל אצטבותיו ושולחנותיו שלרחוב כל החדר מוטלים בסדר ובלי סדר קדירות וצלחות וכוסות, ועוד כלים מכלים שונים. ביום ראשון לשבוע וביומי דפגרא חפשים הסוחרים הזעירים ובאים הם לקנות “מציאות” ברחוב אורצ’ארד, לראות מה טיב הסחורות החדשות, או סתם לשוחח קצת. בחנותו הצרה והמלאה של סם שטיין טוב ונוח לשבת, כי אין סם כופה את הסוחרים לקנות אצלו ואין הוא מעמיד פני רוגז אם קונים אצל אחר.

החנות נמצאת על יד הרכבת העילית ואפשר לראות בעד הדלת והחלונות את בני האדם העולים ויורדים. גם ברחוב המולה. אנשים ונשים עוברים ומשוחחים ונושאים ונותנים; זקנים נחפזים בהתאמצות וברצינות; צעירים אצים בצהלה; ואפשר גם לתת עין בנערות העוברות על יד החנות. בבית הספר לא היה מצוי ליאונארד בחברת הנערות, אף כי הצטיין בלימודים. חבריו קראוהו “שרימפּ” בשל קומתו הנמוכה, ואם נתן עיניו בנערה, לעגו לה ולו. אך כאן הוא עומד ומביט אליהן כאוות נפשו.

בעיקר נעים בימות החול, עת ריקה החנות מאדם. איזי נמצא על פי רוב במרתף ועוסק בסידור הכלים, וסיידי הפנקסנית מנגנת לעצמה בחשאי ניגון פזיז או מדברת עם אחד הנהגים. טוב אז להקשיב להמולה הרחוקה של העילית ולקולות האנשים. שם בבית הספר היו הכול צעירים ויפים ואמיצי לב, והוא היה רואה עצמו קטן ודל. בכלל, היה תמיד חושב שם על עצמו. אבל כאן ברחוב אורצ’ארד הוא אחד בין הרבים. האנשים כאן רובם שחוחים ודלים ורזים, ופניהם אינם מגולחים. ולא פעם רואה הוא את עצמו כגדול וחזק ביניהם. הצליח אפילו לחבק נערות אחדות. דיבר אליהן והן ענו ואחר כך הלך אתן אל קולנוע, וימים רבים היה זוכר את המגע החם והמזעזע.

בימי חג, כשהיו הכול מתקבצים סביב אחיו, והלז מתבדח ומספר ומדבר והעיניים הכחולות זורות סביבן צחוק, היה ליאונארד שוכח לגמרי כי אחיו גיבּן. נראה אז סם שטיין כמצביא על הכול, וקולו היה ממלא את חלל החנות:

– מר פינקלשטיין, כמה מכל מין? זהו מן המובחר.

– גברת בודנר, לא ראיתיך זמן רב. מה שלום וילי? מה שלום בנותיך?

– ג’ייקלי, ימח שמך… אפוצץ את ראשך בקדירתי זו.

– איזי, ארוז את הצלחות.

– סיידי, ערכי את החשבון.

והגברת בודנר היתה עונה וצוחקת כשגופה המלא מתנועע הנה והנה, ופימתה השמנה מתאדמת ומתנפחת. פינקלשטיין, היהודי בעל הזקן, הנראה כעשיר בר־אוריין שירד מנכסיו, משתדל להראות, כי לא לכבוד הוא לו לעמוד עם כולם ומזרז הוא בקול רם את סם העומד על המקח. ג’ייקי, רחב הכתפיים ואדום־הפנים, שבא מכפר קטן במדינת ניו־ג’רסי, ניגש אל אחת הנשים הצעירות שבאו אל החנות וצובט אותה בשוק כשהיא צווחת ומכה אותו על ידו.

אך לא נעים היה הדבר כשווילי בודנר היה בא במקום אמו. הוא היה מתנה אהבים עם סיידי הפנקסנית ולועג לליאונארד:

– היי, דוקטור, החבילה שלך תיקרע טרם נגיע הביתה… כלך לך אל ספריך… למה מחזיקים אתם אותו כאן? אף שובל שמלה אינו יכול להרים, וכאן עליו להרים ארגזים מלאים קדירות ולארוז אותם. שלח אותו לאוניברסיטה או לקונגרס.

פעמים היה סם נוקם את נקמת אחיו:

– ליאונארד לא יהיה בוּר כמותך. למדת בהיי־סקוּל והנך בור וגס. בוודאי גירשו אותך משם. אך ליאונארד לא יישאר ברחוב אורצ’ארד. עוד תקרא לו “דוקטור” ותזדקק אליו שירפאך באותו מקום.

חשב סם כי גמל טובה לאחיו. אך טעה בכך. הלעג של בודנר אכל בלבו פנימה.

ליאונארד הכיר את וילי עוד מבית הספר. הלז היה גדול ממנו בשנים ולא הצטיין בלימודים. אבל ידוע היה בבית הספר כמתגושש ומשחק בכדור רגל. ודווקא משום שהכיר את ליאונארד מחוץ לכותלי בית־הספר היה רודף אותו ומשתרר עליו בגבורתו. כשהיה ליאונארד עובר על ידו בשעת שיחתו עם נערות, היה וילי מכשילהו ברגלו שיפול, ומרים את קולו בצחוק פרוע. לפעמים היה ניגש אליו ולועג לו:

– בוא הנה, שרימפּ, לא אטרפך.

ופעם שמע דברים שהכאיבו לו מאוד:

– דומה בדיוק לאחיו. חסרה רק הגבנונית. אלא שאחיו פיקח ממנו.

ועתה נעשה גם וילי לסוחר. כבן עשרים ואחת היה, פניו שזופים ובריאים, שפם קטן בלונדי לו, עיניו קטנות וחומות, ומבטו מחוצף ובטוח. וביחוד חרה לליאונארד כשראהו ניגש אל סיידי ורומז בלעג על שני האחים. היה מראה בידו גבנונית או נמיכות־קומה, וסיידי צוחקת.

בימים אלה היתה נעשית החנות כעין המשך של בית־הספר, ונתכווץ הלב מרוגז מר.

 

ב    🔗

סיפור הוא על שני אחים שהתגעגעו למעט אהבה של אשה. והתחיל הדבר בשעה ששוּלחה סיידי הגדולה והבריאה, ובמקומה באה גרטרוּד קטנת־הקומה וטובת־הלב.

אפשר שתעלולי וילי הגבירו שנאתו של ליאונארד לסיידי, ולכן כשבא המקרה והיא נתפסה בגניבה, דרש מאחיו שישלחנה. אבל לאמיתו של דבר לא היה וילי היחיד. רבים היו הגברים שהיו משהים את עיניהם על גופה הבריא של סיידי. היו לה פנים שמנים ומגושמים, אבל צווארה היה לבן וגבוה, חזה מלא ומוצק ורגליה זקופות ויפות. היא עוררה תאווה גם בליאונארד, וכשהיה רואה מישהו משהה עליה את ידו או נכנס אתה אל המרתף לבחור כלים, וצחוק וגערה מגיעים מעומק המרתף, היה כולו רועד. אך הקנאה לוילי בודנר היתה מעורבת בשנאה. ועוד בשבוע הראשון לבוא גרטרוד הפנקסנית החדשה, הטובה והשוקטה, נחל ליאונארד את נצחונו. ניגש וילי ושם את ידו עליה, והיא הביטה אליו בתימהון בעיניה האפורות ובטוב־לב. היא שתקה ולא אמרה דבר, ובכל זאת לא הציק לה וילי עוד. וליאונארד שמח.

גרטרוד לא היתה יפה. פניה היו רחבים במקצת וחוֹטמה קטן ועבה. גם לא צעירה ביותר היתה, כבת עשרים ושבע או עשרים ושמונה. אך היה משהו אמהי במבטה. משהו לא מושך כי אם נמשך אחרי המביט בה ומכניע בהכנעתו. היו לה כתפיים חדות, ושערות גזוזות ב“גזיזת נער”. בעמדה מן הצד נראתה כנערה צעירה לימים, אך בהישירה מבטה הופיעה גדולה, מבוגרת ומבטיחה מחסה.

לא היתה בו בליאונארד אותה התאווה אליה שהיתה מתעוררת למראה סיידי. אך היה קרוב אליה יותר. בשעה שסיידי מוצקת־האיברים היתה יושבת במשרד, היתה הרגשת אי־מנוחה תוקפת אותו. נראים היו אז החנות והמשרד כשתי רשויות ומתאווה הוא לעבור לרשות השנייה ואינו יכול. כמו באותה תקופה של לימוד בהיי־סקוּל בראותו את וילי בודנר עם הנערות. אבל כשבאה גרטרוד אל החנות ניטלה המחיצה. קולה היה אמהי, חודר אל הלב ומרככו.

שני האחים התקרבו אליה. אבל שונים היו היחסים. כשדיברה אל האח הגדול היתה מביטה אליו במבט נשי נמשך ונכנע. ידע ליאונארד מבט זה, המעורב סקרנות ורחמים, שהיו הנשים שולחות אל אחיו הבכור. כה הביטה אל סם גם סיידי בימים הראשונים לבואה. אבל הפעם לא קינא ליאונארד. אדרבה, הוא אהב לשמוע אותה מדברת אליו באופן אחר, כדבר אם או אחות גדולה. היתה מעבירה ידה עליו ללא היסוס. גם קראתהו בשם אחר. ליני היתה קוראת לו. היה ליטוף רך בשם זה.

ליאונארד היה המלומד ביניהם, ואי אפשר היה לסמוך על גרטרוד בכתיבת מכתב מסחרי, כי נפלו לא פעם שגיאות בכתיבתה. וכשהיה עוזר על ידה, היו התפקידים מתחלפים. ליאונארד היה נראה אז בעיני עצמו איש מבוגר, והיא – נערה צעירה. וטוב היה לשבת על ידה, לתקן את שגיאותיה ולראות הערצה בעיניה האפורות והשוקטות.

מבטה ודבריה היו מזכירים דברים וימים רחוקים. אמו היתה קוראת לו לייזרקי, בשעה שלא היתה כועסת או נרגזת. ממש באותה רכוּת ובאותו קול שגרטרוד מבטאת את השם ליני. האב היה משכים לקום והולך מן הבית, ושב בשעה מאוחרת בלילה. בימות החול כמעט לא ראהו. רק ביום השבת היה יושב בבית כועס ורוגז. ליאונארד ירא את יום השבת: אמא נרגשת ובוכה ואבא כועס וצועק. צועק על שאין הנערים יושבים אל השולחן כהלכה, על שאינם יודעים לקרוא בסידור כראוי, על שסם הולך לקולנוע בשבת. לפעמים היה גם מתנפל וסוטר לו לליאונארד על הלחי. את סם לא הכה עוד. סם היה משתכר מעט כסף בעזרו על יד אחד הרוכלים במכירת כלי מטבח.

מעודו לא אהב את אביו, וכשמת לא בכה. אבל זמן מועט אחריו מתה גם האם. וניטל משהו מן הגוף. צלילים רכים וטובים אבדו לעולמים. והנה באה גרטרוד.

ובשבתו עם גרטרוד בימי החול בחנות הריקה מאדם, היה קולה הרך מלטף אותו והוא מדבר ומספר, כאילו נפתח מעיין נסתר ונבע ממעמקים. מעולם לא דיבר כך אל סם. הם אהבו איש את רעהו, אבל מיעטו בדיבור. ואליה דיבר.

דיבר הוא אליה גם על אחיו סם. היה מספר לה על טוב לבו ופיקחותו במסחר. סיפר שאחרי מות האם היה אחיו סם מרחצו, מלבישו ומוליכו אל בית־הספר. ובעיני גרטרוד נוצצו דמעות. אחרי השיחה היה רואה אותה מביטה אל סם באהבה. וכשביקש אותה סם לנסוע אתו באוטומוביל אל גן העיר, לא סירבה. ליאונאררד ראה את השמחה בעיני האח הגדול ומיאן להילוות עליהם: יסעו להם לבדם. אף כי היה מוזר קצת לראות את גופו הכפוף יושב על ידה באוטומוביל. מרחוק, בשעה שלא נשמע קולו ולא נראה מבטו, היה סם אחר – גופו הרצוץ התבלט יותר.

ידע ליאונארד שהוא גורם להתקרבותם של סם וגרטרוד. השתדל להשאיר אותם יחד בכל שעת כושר, ושמח וירא בשעה שראה את המבט הסקרני המלבב של גרטרוד נח על גופו הרצוץ של סם. טוב יהיה לשניהם אם סם יקח אותה לאשה. סם טוב ופיקח ואוהב, והיא הרי גלמודה היא: אינה יפהפיה ואין בחורים כרוכים אחריה כלל. ידוע ידע את חייה בביתה כי קשים מאוד

הם. סיפרה לו לא אחת, ואם גם לא התאוננה, הרגיש את הסבל החבוי. אביה מת בהיותה צעירה לימים, והיא נשארה לדור עם אם זקנה בבית אחות מטופלת בילדים. היא גרה בסביבה נידחת בבּרוֹנכּס, והנסיעה לעבודה וחזרה היתה גוזלת ממנה שלוש שעות יום יום. היתה מוציאה כל משכוּרתה הדלה וישנה בחדר קטן עם אמה הזקנה העצבנית, שהיתה מקללת אותה תמיד ומתאוננת על שאינה משגיחה עליה כהוגן.

ערב אחד חש ליאונארד בסם שהוא רוצה לספר לו דבר, אך קשה עליו הפתיחה. כשהיו שבים הביתה מן העבודה היו על פי רוב סועדים בבית־האוכל. הפעם הציע סם לאכול בבית:

– יאונארד, נקנה נקניקים ובירה ונאכל בבית הערב. רצוני לדבר אליך באין שומע.

ראשונה הכין סם את הארוחה ואחר כך ישב ודיבר. כאל חבר בן גילו דיבר:

– ליאונארד, אני רוצה לספר לך, כי עומד אני לשאת את גרטרוד לאשה.

שתק ליאונארד לרגע קל, וסם המשיך:

– אך טוב לנו לשנינו שתישאר אתנו יחד גם אחרי הנישואים. דיברתי אל גרטרוד והיא מסכימה בכל לבה. היא אוהבת אותך כאח.

ליאונארד שתק. ביקש לומר דברים נאותים ולא מצאם. סם חיכה ויראָה בעיניו. נראה כמתחנן:

– ליאונארד… יהיה לנו בית משלנו… גרטרוד טובת־לב. היא אוהבת אותך.

עליצות פתאום אחזה את ליאונארד. מימיו לא נשק את אחיו. לא היה רגיל בכך. גם אמו לא נשקה אותו אלא לפעמים רחוקות מאוד. על כל פנים בזכרונותיו לא נחרתו נשיקותיה של אמא. רק מבטים רכים וחמים וליטופי יד הדומים לליטופיה של גרטרוד היו עולים בזיכרון. ועתה בקע מעיין נסתר. הוא חיבק את סם ונשק אותו וקרא בקול:

– טוב עשית… טוב עשית…

רצה לומר משהו טוב וחם ולא ידע מה.

ולפתע פתאום חדל ונרתע אחורנית. מעולם לא ידע לתת דין וחשבון לעצמו על הנעשה. לא ידע מה קרה. ראה את עצמו בראי עומד ומחבק את אחיו הגיבן: ראה בראי מולו את גוף אחיו השחוח והמעוּות, ונרתע.

 

ג    🔗

גלמודים היו שני האחים בניו־יורק הגדולה. גלמודים היו בשעה שחיו עם הוריהם ולא כל שכן אחרי מות ההורים. שלושת חדריהם הקטנים נראו כארעיים. שניהם השתדלו לסדר את החדרים, להציע את המיטות כהוגן ולרחוץ את הכלים היטב, ואף־על־פי־כן היו הסדינים נגררים על פי רוב על הקרקע, כוסות וספלים נשארים על השולחן ואפר סיגריות על הרצפה ובצלחות. והנה עם נישואי סם נשתנה הכול. שכר סם ארבעה חדרים בקומה השישית של בית חדש ברחוב גראנד, וחלונותיהם פונים אל הנהר ואל הגשר ואל בתי ברוקלין, ונודע לשני הבחורים שלוות בית מהי.

סם לא הראה את השינוי כלפי חוץ. אף כי נראה דברן, לא היה מגלה את רגשותיו. גיבּנוּתו ועלבון נעוריו לימדוהו להסתיר בחוּבּוֹ את שמחתו ואת צערו. אך רגשות ליאונארד השתקן פרצו חוצה. הוא ראה עצמו כנער. כילדות שנייה היו לו ימים אלה. היו אלה ימי אביב ניו־יורקי הבוקע פתאום בלי הכנה. פתאום הרגיש וראה את השמים הכחולים, את הילדים השמחים, את כתמי האור על הבניינים הישנים.

באביב זה היו עולים על הזיכרון ימי ילדותו העגומים. לא הספיקה עבודת האב לפרנסת המשפחה, והאם הכניסה דיירים בנוסח הזמן ההוא: היינו, היתה משכירה מיטות לשינה, ובבית שררו תמיד ערבוביה, רוגז, וצעקות, ונדף ריח בשר בלה. היה נראה כמשונה אילו ניגשה אליו אמו ודיברה דברי חיבה. הקטטות וההמולה היו מחניקות כל הבעת ידידות. ועתה עם נישואי סם הרעיף שקט בבית, כמו ספרים ובשירים. הוא ראה את גרטרוד גיסתו כאחות אוהבת.

אמנם לא פעם חרה לו, כשהתרחקו סם וגרטרוד אל חדרם והוא נשאר יחידי. שניהם אהובים עליו, שניהם יקרים לו, אך קשה היה לראותם כבעל ואשה. בתעתועי דמיונו היו מופיעים כשני יצורים מיוחדים המתקרבים ומתרחקים, נוגעים ולא נוגעים, מתחברים לרגע ופורשים מיד לזוויות מיוחדות.

הראדיו מנגן וליאונארד משקיף בעד החלון של הקומה השישית אל הגשר ואל אורותיו הרצים ואצים זה אחר זה, זה על גבי זה. הררי אורות, בתים, אוטומובילים, בני אדם, – הכול בתוך האורות וביניהם ואחריהם. השריקות והקולות באים משם. שם אנשים כמותו. אנשים רזים, גיבנים, קטנים, חלשים כמותם, כאחים סם שטיין וליאונארד שטיין. מיטלטלים הם ממקום למקום. מה ערכם של שני נערים צנומים וקטנים בין הררי האורות הרבים? כעין חומה גדולה מבדילה ביניהם ובין האורות הנחפזים וההמולה הרבה. ניגונים אטיים יוצאים מתוך הראדיו. הנה הוא יושב בבית, ובחדר הסמוך בני אדם קרובים לו. ישבו לפני שעה קלה כאן, על ידו, ושוחחו. ומחר שוב יקומו וישוחחו. בשקט ובנחת. וגם סם מאושר הוא. ומתי היה סם מאושר? לא טוב היה לו לסם. מסכן היה. גיבן. לעגו לו בילדותו וריחמו עליו. הרי גם עתה נשקף לפרקים מעיני גרטרוד אותו מבט של סקרנות מעורבת ברחמים. טוב שסם אינו רואה זאת. ואולי מעמיד הוא פנים שאינו רואה. הלא פיקח הוא מאוד.

השינוי בליאונארד היה נראה לעין. היה מתהלך כחולם ועל שפתיו בת צחוק של נער המרחף בעולמות עליונים. גם בעבודתו בחנות נשתנה. מדברים אליו, ואחרי שעה קלה נודע כי לא שמע את הדברים. בעיניים הכחולות והקטנות בערה אש זרה. רק בבוא וילי בודנר אל החנות היה שב אל שקטו ואל זעפו ומקשיב בחשד לכל היוצא מפיו. כמו להכעיס התחיל וילי מתקרב שוב באותם הימים לסם ולגרטרוד. היה נכנס אל המשרד ומדבר, ומחייך, וקורץ בעיניו, ושוב היה קורא לליאונארד “דוקטור”.

מראה פני אחיו מילא את לבו של סם דאגה. ופעם שמעהו ליאונארד מדבר אל גרטרוד:

– גרטי, לא טוב הדבר שאין ליאונארד מתהלך עם נערות.

רצה ליאונארד לשמוע את תשובתה. היא שתקה שעה קלה ואחר דיברה. דומה, זו היתה סתם תשובת דחייה:

– הלא עדיין צעיר הוא.

וסם המשיך:

– מה מועיל בעבודתו בחנות? ליאונארד בעל כשרונות. ילמד ויהיה “מישהו”, אם ירצה בכך. הוא יכול להיות דוקטור או עורך־דין. וכאן הוא יושב ומבלה את ימיו ברחוב אורצ’ארד… הלא אין לי כסף להרחיב את העסק, ואם ארצה להרחיבו אוכרח לקבל שותף, ומי יודע אם ירצה השותף בליאונארד? על כל פנים, גרטי, נסי לדבר אליו. אולי בקולך ישמע.

גרטרוד ענתה בבטיחות:

– טוב, סמי, מחר אדבר אליו.

ובו ברגע החליט ליאונארד לשמוע בקולה. רפרפו לפניו המלים האחרונות המודגשות. אולי לא לרצון לו לסם שבקולה ישמע ושהוא יושב אתה בחנות? סם לא יגלה את מחשבותיו ברבים.

 

ד    🔗

למחרת דיברה גרטרוד אל ליאונארד וליטפה אותו בקולה הרך ובעיניה האפורות.

היה ערב של סוף הקיץ, כמעט שנה מאז באה ושינתה את מהלך חייו. הוא ישב על יד החלון כדרכו והביט אל האורות ואל השמים הזרועים כוכבים ואל חומות האש הנראות כצעצועים ענקיים. טוב היה להביט החוצה ולהרגיש כי גרטרוד יושבת כאן בחדר. בין חלומות הלילה היה חלום אחד שהבעיתהו, וזהו ישיבתו עם הדיירים בבית אביו. בחלומות אלה היה מופיע גם וילי בודנר כאחד הדיירים היושב ולועג לו בעיניו החומות העגולות, כשהוא מחליק את שפמו הדק. בבית כזה היה גם חיוכה הטוב של גרטרוד מתעוות.

וכשניגשה לדבר אליו, השתוקק לומר לה דברים טובים, להודות לה על היותה במחיצתו. היא עמדה על ידו אצל החלון. לבושה היתה אפודת צמר כחולה, שהבליטה שדיים קטנים ושמלה שחורה וקצרה, כנערה צעירה. חוטמה מתעבה קצת על יד קצהו, עיניה קרובות זו לזו ומתגדלות באפלולית הלילה. הרי גם היא כאמור תתגאה בו אם יהיה לעורך־דין או לרופא. מוזר, אֵם צעירה כזו.

– ליני… ליני… דיברתי אתמול עם סם עליך… סמי הצטער מאוד על שהפסקת את הלימודים. מהי התכלית? עליך להתחיל שוב. לא להיות כמונו. עליך להיות “מישהו…”

הדברים לא היו חדשים לו. אך בדברה נתקרבה אליו ואפודתה נגעה בו. כנערה צעירה היתה. כאותן הנערות דקות־הגזרה וגמישות־הרגליים שווילי בודנר היה מתהלך אתן אל בית הספר. היא עמדה על ידו והוא הרגיש את חום שוקה. גל עבר את גוף הנער, והוא לא נתנה לגמור. תפס בידה הקצרה והרכה ונשקה נשיקות רבות. גרטרוד לא סילקה את ידה והביטה אליו במבט מוזר. עיניה כהו באפלולית החלון, נראו כהות וגדולות. שדי הנערה מתחת לאפודה נגעו בזרועו. לא יכול לעצור בגל ששטפהו. הוא אחז במתניה, קירבה אליו ונשק לה על שפתיה, והיא נענתה תמהה, מחרישה ורועדת. אך פתאום נשמעה דפיקה על הדלת, והם התרחקו איש מרעהו.

איש לא דפק על הדלת. דבר מה נפל במסדרון. אך הם ישבו מרוחקים כאילו עברו עבירה. ליאונארד הרגיש שעליו לומר משהו, כי קשתה השתיקה מאוד:

– כאחות את לי, גרטי… כאחות גדולה… אשמע בקולך… אשמע בקולכם…

ידע כי משקר הוא, אבל צלצול הדברים הפריע את הדומיה הכבדה והוקל לו. המלים מתחו כעין גשר דק שעליו יכלו שני האנשים לעבור ולדבר איש אל רעהו. וגם היא דיברה:

– ידעתי כי תשמע בקולי, ליני… מה תרבה שמחת סם! הלא אוהב הוא אותך מכול…

ושוב נשתכן שקט. שניהם ישבו מרוחקים באפלולית החדר והעמידו פנים כמביטים בעד החלון אל הגשר ואל אורותיו הרצים זה אחר זה, זה על גבי זה.