הקדמה    🔗

מאמר זה מבקש להתחקות אחר פעילותה המשפטית¹ של נחמה פוחצ’בסקי (1869 –1934), כחלק בלתי נפרד ממאבקיה הציבוריים לשוויון מעמדה וזכויותיה של האישה בארץ ישראל של העליות הראשונות. פוחצ’בסקי – איכרה, סופרת² ומנהיגת נשים – לא הייתה בעלת השכלה משפטית, לא כללית וכמובן לא יהודית. בניגוד לכל גבר יהודי שהייתה לו האפשרות ללמוד דף גמרא ולהתוודע אל הדיון ההלכתי (שלא לדבר על פסיקותיהם וחידושיהם של רבנים ודיינים לדורותיהם), היא הייתה מנועה מכך מעצם היותה אישה. מאידך גיסא קיבלה השכלה רוסית ועברית, חזיון לא שגור באותם ימים. תחילה למדה בגימנסיה רוסית, אך בשל הצטיינותה והפרסים שבהם זכתה, חשש אביה פן תזנח את תרבותה שלה, ולאחר ארבע שנות לימוד הוציאה מהגימנסיה, ושכר לה מורה מיוחד שחינכה ולימדה את השפה והתרבות העברית. מגיל צעיר שלחה ידה בעט סופרים, והחליפה מכתבים עם המשורר הנערץ עליה – י"ל גורדון, שאף שבח אותם.³ ב־1889 נישאה נחמה למדריך החקלאי יחיאל מיכל פוחצ’בסקי ועלתה לארץ לחיות עמו בראשון לציון – שבע שנים לא היווסדה. בשנים מכוננות אלה של המושבה הצעירה, ושל חייה האישיים והמשפחתיים, היא התקשתה להישאר בדלת אמות של אשת איש ואם, ולהשלים עם תשובתה לשאלות ידידים ומשפחה בחוץ לארץ: ‘מדוע לא תכתוב מאומה מארץ ישראל’, בענותה: ‘כאילו לא ידעו גם הם כי אשה עבריה לא נוצרה לכתוב ולברוא רעיונות, כי היא בחושך באה בחושך תלך’.⁴ פוחצ’בסקי האמינה כי התחייה הלאומית בארץ ישראל היא גם תחייתה של האישה, והנה נוכחה לדעת כי המהפך הלאומי מגולה למולדת אינו כלל מהפך לגבי האישה. המפעל הציוני הוא מפעל גברי, ואילו היא, גם כאן בארץ ישראל המתחדשת, תמשיך לתפקד ‘כדברי המשורר הגדול להאשה העבריה’: ‘תאפי, תבשלי ובלא עת תבולי’.⁵ ואכן כאשר פוחצ’בסקי מאבחנת את הסיטואציה הגברית/הנשית ב’יישוב החדש‘, ובעיקר את הדרתן של נשים משיתוף בחיי המושבה, היא פונה לערער על מבנים גבריים מוסכמים אלה ויוצאת לארגן ולהפעיל את קהילת הנשים בראשון לציון לאלטרנטיבה מערכתית ציבורית אחרת: תחילה באגודות וולונטריות שונות להטבעת חותמן על שיפור וקידום המושבה, ולאחר מכן – לשיפור וקידום מעמדן הפוליטי ולשוויון זכויות. לא בכדי היה מאבקן המקומי על זכות הבחירה האקטיבית והפסיבית – המאבק הראשון בארץ שהוכתר בהצלחה רבתי. בדצמבר 1919 יצאו כל נשות המושבה אל הקלפי להצביע, ומספר הקולות הרב ביותר ל’ועד המושבה’ נפל בחלקן של שתי נשים: נחמה פוחצ’בסק ועדינה כהנסקי.⁶ כמנהיגת נשים גילתה פוחצ’בסקי מעורבות ואכפתיות לא רק לגבי קבוצת הנשים המאורגנות, ששיתפו אתה פעולה במאבקיה, אלא גם לכל קהילת הנשים במושבה הקטנה, אשר החלו לעלות אליה לרגל לחלוק עמה את מצוקותיהן כנשים וכמשפחה, ולבקש את עצתה והדרכתה. רק להזכיר, כי בתקופה זו שבה אנו עוסקים (תקופת העליות הראשונות) עניין לנו עם נשים מהגרות. המעבר מארץ מוצא לארץ יעד, או נכון יותר ‘מארץ נושבת לארץ נידחת’, לווה בקשיים להסתגל לא רק ל’מקום' ולאורחותיו, אלא בעיקר לתנאים הסביבתיים הנחשלים והירודים של הספקת מזון, תברואה, רפואה, חינוך וכדומה. במילים אחרות העלייה לארץ ישראל הייתה בבחינת רזיגנציה בחייה של כל אישה ואם, ולא כל שכן בניהול הבסיסי של משק הבית, המשפחה וגידול הילדים.⁷ קשיים אלה (ובעיקר כשלים משקיים וכלכליים של הבעל החקלאי הלא מיומן) סדקו בחיי המשפחה כמו בחיי החברה, ולא בכדי הורה הצווי הראשון במערך ‘תקנון ראשון לציון’: ‘להשתדל להפריח את אושרה’ (של המושבה), ‘לדאוג לקיומה’, ‘להרבות שלום’ ו’לקשור האחדות‘, כדי להשכין אקלים קהילתי ראוי.⁸ אחריות זו לאכפתיות ציבורית, לטוהר מידות ולניהול מערכות יחסים הוגנות בקרב התושבים ומשפחותיהם, מדרבנת את פוחצ’בסקי לחדור ולהשפיע גם בתחום העיסוק המשפטי של פיוס, בירור וגישור. כפי שנראה להלך, במסגרת־בראשית לאבילית זו של מִנהל יישובי, החסר כל תרבות ממשל תקינה ובה בעת מיטלטל בין מורשת החוקה היהודית (הלכה) לבין החוקה המערבית המודרנית, נפרצו חללים מתבקשים והוצעו פתרונות מידיים באמצעות אימפרוביזציות שונות של בתי משפט לא פורמליים. בחללים אלה חותרת גם פוחצ’בסקי למצוא לה את מקומה, והתפקיד המשפטי שהיא ממלאת פושט צורה ולובש צורה בהתאם לצורך הציבורי, בעיקר בהתאם לצורך של ציבור הנשים.⁹ להלן אתמקד בכמה מוקדי משפט שבהם היא תורמת ופועלת, אם לבקשת הקהילה ואם ביזמתה שלה. פעילות זו היא תמיד בהתנדבות, על חשבון זמנה והתחייבויותיה לביתה ולמשקה, שלא לדבר על כתיבתה. כאמור, הדיון בטיבם של מוסדות שיפוטיים אלה אינו אפשרי ללא התייחסות לכלל העשייה הציבורית הפוליטית של פוחצ’בסקי, בהיותם מעוגנים, מרושתים ומשרתים עשייה זו. במילים אחרות, גם אם פוחצ’בסקי עומדת בראש פעילויות שעניינן עבודה סוציאלית, הפצת תרבות וספרות או הגנה ותמיכה משפטית, תמיד תשתמע מכאן האג’נדה הפוליטית שלה בדבר חיוב מיקומן, ייצוגן ומעורבותן של נשים בכל פעילות ציבורית־לאומית. זאת ועוד. עשייה בלתי נלאית זו, מתוך סמכות נשית גאה ובוטחת, כמו מבקשת מאליה לבדוק כיצד הצליחה בכל זאת פוחצ’בסקי – ממעמדה השולי כאישה בחברה הפטריארכלית של העלייה הראשונה, ללא זכויות ומודרת מלכתחילה מכל תפקיד ציבורי – לחדור ולפעול במוסדות גבריים אלה. התמיהה עוד גוברת ככל שקוראים ביצירותיה. כאן עלי לציין שתחום התמחתותי הוא ספרות ומגדר, ושרוב עבודותי עד כה התמקדו בחקר יצירתה של פוחצ’בסקי – יצירה שנדחתה על ידי הקהילה הספרותית הגברית לדורותיה בשל דרך הכתיבה הפמיניסטית והביקורתית (יעקב זרובבל זועם על כי היא מרבה להמית את דמויותיה דווקא עם תחייתו של עם בארצו, ואילו גרשון שקד מאשים אותה בסחטנות בכיינית, שעניינה לדעתו ‘לעורר רחמים’).¹⁰ יצירות ספרות אלה מפגישות אותנו על פי רוב עם נשים, שבין אם הן משכילות או לא, הן תמיד מודעות לעצמן ולמעמדן כנשים (כל אחת בדרכה שלה). עם זאת הן כולן (אירופאיות ותימניות) מרבות לבקר את הסובב, ולחשוף ללא היסוס את אכזבתן הקשה מהחיים החדשים בארץ ישראל – חיי עוולה, ניצול וזלזול באישה; אלא שהן מאפקות את קולן בינן לבין עצמן, והמעקב אחרי הלכי רוחן, הגיגיהן והתפרצויות מחאתן, הוא תמיד על דרך הרישום הפנימי של זרם התודעה. כמו למשל: ‘מה יהיה הסוף?… עבד ואישה היינו הךְ אך לעבד כבר נמצאו גואלים… ולאישה טרם נמצא גואל. אישה אישה, שם גנאי הוא הנישא באוויר’; או ‘האם ישתנה פעם הדבר… והטבע היוצר מגן לכל בעל חי לעמוד נגד מתנקשיו יתן גם לאשה בזמן מן הזמנים את אמצעי ההגנה…?’.¹¹ ואכן דמויותיה הספריות של פוחצ’בסקי הן נשים מושתקות שלא ניתן להן לדבר, וממילא הן מוצאות עצמן נכנעות להגמוניה הגברית הדכאנית – אם במסגרת המשפחה (בעל, אח, גיס) ואם במסגרת הקהילה (האספה הכללית, ועד המושבה וכדומה).¹² לפיכך נראה שדוקא הדיכוטומיה בין כתיבתה הפסימית של פוחצ’בסקי לבין עשייתה האקטיבית בחיים הציבוריים, היא גם המפתח להבין כי ככל שגיבורותיה מכונסות ופגועות יותר, כן פעילותה בחוץ היא מזורזת ועקשנית יותר. שהרי היא ‘קולן’ הנבלע, היא הפה למחאתן השתוקה.¹³ ארבעת הסעיפים הבאים יעסקו באינטראקציה שבין פעילותה הציבורית (והספרותית) של פוחצ’בסקי ובין תפקודה המשפטי. סעיף ב’ יעסוק ב’משפט השלום העברי' (1910 ואילך), במקביל ובהמשך ל’חברת לינת צדק' (1906) ו’אגודת נשים' (1917); סעיף ג' יעסוק ב’בית המשפט הפרטי' של יום שישי; סעיף ד' יעסוק ב’לשכה המשפטית‘, התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, 1919 (והסתדרות נשים עבריות, 1926); וסעיף ה’ יעסוק בפונקציונליות של משפט וספרות אצל פוחצ’בסקי. הסיכום ישאל אם אמנם הציגה פוחצ’בסקי מודל שפיטה של אישה.

משפט השלום העברי    🔗

במאמריהם על אודות הניסיון לייצר מערכת משפטית עברית בארץ ישראל המנדטורית,¹⁴ עוסקים רונן שמיר ואסף לחובסקי במה ששמיר מכנה ‘טריבונלים שיפוטיים’.¹⁵ ‘היו אלה בתי משפט חילוניים’, מסביר לחובסקי. הבוחן אותם מההיבט האידאולוגי (ציוני) וההגותי (משפטי), ש’הוקמו עוד בשנת 1909, בעיקר בשל רצונם של אנשי היישוב החדש לא להיזקק למערכת המשפט העותמנית, הקונסולרית או הרבנית‘.¹⁶ ואילו שמיר, הפונה לאבחנם ולאפיינם בצורה פרטנית יותר, מתאר אותם כבתי דין ‘של בוררים’, שנועדו ‘להכריע ולפשר בסכסוכים בין יהודים בענייני ממון ו“כבוד” (לשון הרע והוצאת דיבה)’. כלומר, שופטים לא פרופסיונליים כיהנו בבתי משפט עממיים אלה ‘מתוקף עמדתם המוסרית בקהילה’, ו’בפועלם על בסיס “יושר והגיון עממי”’. כאן צריך להוסיף כי גם ‘ההנהלה הציונית (לפי שמיר) עודדה מוסד קהילתי זה, בעיקר בשל הצלחתו לאכוף את סמכותו (הן ‘על המסרבים להתדיין’ והן ‘על המשתמטים ממילוי פסיקותיו’), ובדין וחשבון שהגישה לממשל הבריטי (1919) היא מתעכבת על יתרונותיו: ‘השופטים נבחרים מכל שדרות הציבור’, ‘יש להם הכרות בלתי אמצעית עם תנאי חייהם ומצבם של המתדיינים’, ‘ההליכים מתבצעים ללא פורמליות מכבידה’, ‘תביעות מסתיימות בהקדם האפשרי ומייתרות בכך את הצורך להזקק לעורך דין’ וכדומה.¹⁷ גם בראשון לציון פעל טריבונל שיפוטי כזה של ‘משפט השלום העברי’ (1924־1946),¹⁸ ובין השופטים שענו על הקריטריונים הנדרשים הייתה גם נחמה פוחצ’בסקי, כאישה ראשונה ויחידה בשנים אלה (1924־1928). מינויה של פוחצ’בסקי בשנים שלעיל היה צפוי וכמו מובן מאליו, כיוון שב־1924 היא מילאה תפקידים מרכזיים לא רק בחיי המושבה (חברה בוועד בית הספר, חברה בוועדת תרבות, יושבת ראש סניף ‘התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות’ בראשון לציון, וכאמור חברה נבחרת בוועד המושבה) אלא גם בחיי הציבור בארץ (חברה בהנהלה הארצית של ‘התאחדות נשים עבריות’, ובבחירות הארציות לאסיפת הנבחרים הראשונה ב־19 באפריל 1920, נבחרה כצירה מטעם רשימת ‘אגודת נשים’). אם, לפי שמיר, נבחרו ל’משפט השלום העברי’ פרסונות מקומיות בעלות תוקף מוסרי ומנהיגותי מוערך, השאלה שצריכה להישאל – ושעליה אבקש לענות בהמשך – היא מדוע לא מונתה פוחצ’בסקי עוד קודם לכן לתפקד שיפוטי זה. על כל פנים, מן הפרוטוקולים שהיא חתומה עליהם ניתן ללמוד גם על הפרוצדורות שלפיהן התנהל בית משפט זה. וכך אנו קוראים בסיפא של משפט 136 (כא אלול תרפ"ה 10.9.1925, שהיה האחרון באותה שנה:

1. בזה אנו מאשרים החלטותינו בישיבתנו של היום;
2. מחליטים לסגור את עונת המשפטים עד אחרי החגים;
3. ממלאים את ידי המזכיר להפיץ דו"ח מפעולות בית המשפט במשך השנה, העתקה למועצת העיריה והעתקה שנייה לשלוח לבית המשפט השלום העליון;
4. מודיעים בזה למועצת העיריה להרכיב חבר שופטים חדש לעונה החדשה.¹⁹ יוצא אפוא, שבראשית כל שנה (על פי הלוח העברי) מונה ‘חבר שופטים’ לתפקיד זה על ידי המועצה המקומית, למשך 12 חודשים, ועם סיומם ביקש הצוות להודיע על סיום תפקידו כדי שייבחר ‘חבר שופטים’ חדש ויחל את עבודתו לאחר החגים. החתומים על פסק הדין היו היושב ראש, השופטים והמזכיר, ובדרך כלל נכחו במשפט שלושה־ארבעה שופטים, כלומר: יושב ראש ושניים או שלושה חברים.²⁰ היו“ר היה קבוע, אם כי לא נוכח בכל הישיבות. בהיעדרו של היו”ר קיבל אחד השופטים את תפקיד היו"ר לאותה ישיבה, ולא פעם קיבלה את התפקיד גם נחמה פוחצ’בסקי.²¹ הפרוטוקול נכתב בכתב יד קליגרפי וברור. בראש העמוד הוצבה הכותרת: ‘ישיבת משפט השלום העברי’, ולאחר מכן התאריך העברי והכללי. לאחר פירוט שמות השופטים צוין המספר הסידורי של המשפט (התנהלו באותה ישיבה כמה משפטים); קיצור דברי התובע דברי הנתבע; שאלות בירור מפי השופטים, החלטתם וחתימותיהם. כדאי להעיר כי נוסח זה של פרוטוקול לא היה אחיד, ולא פעם ניתן לפגוש במונחים שונים לאותו אקט שיפוטי (‘פסק דין’, למשל, הופיע גם כ’החלטת השופטים' או ‘החלטת המשפט’). גם נוסח הפרוטוקול או צורת רישום המשפט הופיע בסדר משתנה (לעתים מציינים את נושא המשפט, ‘עצם העניין’, ולעתים לא; לעתים שֵם הנתבע מקדים את שמות השופטים, ולעתים אין מסתפקים בציון שאלות הבירור ורושמים את כל פרטי הדין והדברים שנשמעו). חוסר העקביות ברישום הפרוטוקול מורה על פתיחות וגמישות בדרך התנהלות המשפט העממי, ללא כל קפידה דוגמטית כבבתי משפט רשמיים. כאמור, העיקרון היה ‘התפשרות בין שני בעלי הדין באופן ידידותי’ ובצורה מהירה ויעילה, כפי שמדגיש שמיר.²² פרוצדורה נוספת שחייבה את הטריבונל המשפטי, ושניתן ללמוד עליה ממשפט 136 שהוזכר לעיל, הייתה מסירת דין וחשבון לשני מוסדות נמענים, ששימשו לגביו לא רק מיודעים אלא גם מבקרים. הגוף האחד היה המועצה המקומית ראשון לציון, והגוף השני – משפט השלום העברי העליון ביפו. ואכן על פי ההתכתבויות בין ראש המועצה המקומית לבין חבר השופטים (או היו״ר), אנו למדים שהתלונות שהיו מגיעות מיחידים או מגופים – במושבה או מחוצה לה – היו מופנות קודם כול למועצה, ורק ראש המועצה היה מעביר את התלונה לחבר השופטים (או ליו״ר, ולפעמים עם הערה משלו)²³. כלומר, חבר השופטים בראשון לציון לא היה גוף משפטי בפני עצמו, אלא ועדה במסגרת הוועדות השונות לנושאים השונים שפעלו במועצה לקידום חיים תקינים במושבה. ואילו ‘משפט השלום העברי העליון’ ביפו היה בית משפט אזורי לכל מושבות יהודה, וכשמו – בעל סמכות ערכאית גבוהה יותר. כאמור, על פי ספרי הפרוטוקולים בארכיון ראשון לציון, החל 'משפט השלום העברי׳ לפעול בסוף 1924; לא כן לפי מכתביו של יושב ראש 'ועד המושבה׳ בדבר מינויָים של שופטים. כאן ניתן ללמוד ש׳משפט השלום העברי׳ החל לפעול בראשון לציון שש שנים לפני כן.²⁴ וכך אנו קוראים במכתב (טו שבט תרע״ח, 28 בינואר 1918) ששלח מר כתריאל רפפורט ראש 'ועד המושבה׳²⁵ למר א״מ פריימן, ובו הוא מבשר לו לראשונה (אחרי תום המלחמה) על הקמת 'ועד שופטים׳, ועל מינויו של פריימן לוועד זה. וכך הוא כותב: אדון נכבד, בישיבת הועד אתמול נבחרו כבודו בתור חבר לועד השופטים ביחד עם האדונים זאב גורדון וגרשון אוסטישינסקי, וכל המשפטים והסכסוכים שיבואו אל ועד המושבה. וזה האחרון ימסור לכם לברר וללַבֵן כל משפט וסכסוך. ובבקשה לקבל הטורח הקדוש הזה ביחד חבריו הנ״ל – ולהקציב יום מיועד לימי המשפט, ומקוים אנחנו שעל ידכם יגמר כל סכסוך ודו״ד [דין ודברים – י״ב], בין איש לרעהו פה בהמושבה. ובזה הנני ברגשי כבוד ויקר, ועד המושבה ראשון לציון, כתריאל רפפורט.²⁶ לא בכדי פנה יושב ראש הוועד אל פריימן ומינה אותו כאחד השופטים ל׳משפט השלום העברי׳ הראשון שלאחר המלחמה. שהרי אהרון מרדכי פריימן (1846־1924), ממייסדי ראשון לציון ומנהיגיה, היה היוזם, המייסד ויו״ר 'משפט השלום העברי׳ עוד בשנת 1910. כך על כל פנים אנו קוראים בספרו, שאותו חיבר עם מלאות לראשון לציון 25 שנה (1906), הספר הראשון לסיפור תולדותיה של ראשון לציון.²⁷ והנה לפי העדות ההיסטורית שלו שם (יג אדר ב׳ תר״ע, מרץ 1910), כחודשיים לאחר שנבחר ליושב ראש ועד המושבה (כז שבט תר״ע (הציע בפני חברי הוועד, ולאחר מכן בפני 'האספה הכללית׳ של מייסדי המושבה, להקים ועדה ל׳משפט השלום׳.²⁸ אחד האירועים שעורר אותו לכך היה הסכסוך הקשה שפרץ במושבה בשל מעילה באוצר הוועד, שלקח בה חלק מזכיר הוועד, ובעקבותיה פרץ גל האשמות חריף נגד פריימן, שבראשו עמדו המפלגות שהתחרו בו וביקשו להדיחו.²⁹ המזכיר הודח כמובן, אבל פריימן, שזה עתה נבחר לתפקיד היושב ראש, ביקש לחזק את מעמדו גם על ידי ריכוז כוח השיפוט בידיו. כך קרה שאם עד כה הציגו כל סכסוך בפני הפורום הגדול של 'האספה הכללית׳, מעתה נותבו כל הבירורים לאותה ועדה נבחרת של 'חבר שופטים׳, שפריימן עומד בראשה.³⁰ הסבר נוסף ומאוחר יותר להפרדתו של 'משפט השלום׳ מ׳האספה הכללית׳ מביא יודילוביץ בספר 'ראשון לציון׳ שהוזכר לעיל, הסבר העולה בקנה אחד עם הנימוק שמוזכר אצל שמיר ולחובסקי בדבר הרצון להימנע מכל מגע עם מערכת המשפט העותמאנית; פריימן יסד את 'משפט השלום […] לבל יהיה צורך להתדיין בערכאותיהם [של הטורקים – י״ב], והוא השופט, וכיודע דת ודין, מצליח לדון בצדק, ולהשכין שלום בין אדם לחברו׳.³¹ כלומר פריימן, ששימש מ־1910 כראש הוועד, שימש גם כ׳שופט׳ וגם כ׳יושב ראש׳ באותה ועדה שהקים. יש לציין שגם ישיבות 'חבר השופטים׳ התנהלו בביתו.³² מצאתי לנכון לפרט בדבר ייסודו וניהולו של בית משפט זה עוד בתקופה של טרום־מלחמת העולם הראשונה, כיוון שלפי עדותה של אפרת בן־כהן, בתה של פוחצ׳בסקי, גם אצל אמה התעוררה (עוד בשנות העשרה) היזמה לבירור ולגישור באמצעות מסגרת 'משפטית׳ של סמכות פנים־קהילתית, וזאת בשל ריבוי הסכסוכים במושבה.³³ וכך סיפרה בן־כהן: 'אנשים באו לבית [שלנו], לשפוך את ליבם בבעיות משפחה. לאט לאט הפך העניין לקבע בבית, ומאוחר יותר ארגנה אמא "משפט שלום״ ליד ועד המושבה, לדון בסכסוכים בענייני משפחה ובין שכנים. בין השופטים היו גברים ואמא׳.³⁴ כאמור, הבת מדווחת על 'משפט השלום׳ לענייני משפחה, אבל עיון בפרוטוקולים של 'משפט השלום׳ שעליהם חתומה פוחצ׳בסקי, מהשנים 1924־1928, מלמד כי התביעות שהועלו בפני הוועדה בה השתתפה, היו על פי רוב בענייני כספים, נזיקין ושטרות (כגון הלוואה שלא הוחזרה; בעל בית שסגר את צינור הספקת המים לדיירים; בעל כרם שהכה פועל עד שזה הזדקק לטיפול רפואי; שותפות במכונת קצירה לגבי חוב שלא שולם; אי־החזר השטרות אחרי ששולמו וכדומה). רוצה לומר, ש׳משפט השלום׳ בראשון לציון עסק אך ורק ב׳בוררות׳ בין צדדים שהמחלוקת ביניהם הייתה כספית (פיצויים, חובות וכדומה), ולא בסכסוכי משפחה. השאלה היא: האם פעל גוף נוסף במסגרת בית משפט זה (או דומה), ושעניינו היה סכסוכי משפחה (כפי שמדווחת אפרת בן־כהן)? כדי לברר זאת עלינו להציץ אל עבר העשור האחרון למאה התשע עשרה (מ־1893), אז החלה לפעול במושבה קבוצה של נשים ונחמה פוחצ׳בסקי עמן, בנסותן לארגן ולהפעיל מיזמים קהילתיים משלהן. כאן יש לציין, כי על אודות מיזמים אלה אין למצוא דבר בשני הכרכים של תולדות המושבה שפרסם פריימן, ואם בכל זאת הוא דיווח עליהם, הוא ייחס אותם לפעילות הבלעדית של הגברים במושבה. אסביר. כאשר הוקם 'משפט השלום העברי׳ ב־1910 (לפי עדותו של פריימן), הייתה כבר פוחצ׳בסקי דמות פעילה ובולטת בחיי המושבה. שהרי עם בואה לראשון לציון (1889) לא הסתפקה כאמור בניהול משק ביתה – כאיכרה, כאשת איש וכאם צעירה – אלא פנתה אל כמה נשים בעלות מודעות חברתית ולאומית כמוה, וביקשה ליזום ולפעול לקידום הקהילה. כפי שצוין לעיל, בראשון לציון של העלייה הראשונה, כמו בכל המושבות דאז, היו הנשים מנועות מלקחת חלק בציבור. אמנם לא הכריזו על כך קבל עם ועדה, אבל למשל ב־8 בנובמבר 1900 יצאה הודעה מוועד המושבה לכל בתי האב במקום, שאסרה על הנשים לסדר את ענייני הכספים או הסידורים המשקיים במשרדי הפקידות או בוועד המושבה. כלומר, רק הגברים־הבעלים היו מורשים לכך. הפנייה החד־משמעית אליהם הייתה זו: 'נודיע אף נזהיר על פי בקשה מהפקידות שלא יעשו כזאת עוד, ולא עוד יוסיפו לשלוח הנשים תחתם אם דָבר להם ולהפקידות או לו גם לועד המושבה׳.³⁵ למותר לציין שגם בישיבות של 'האספה הכללית׳, בהן נידונו סוגיות מכריעות בארגון המושבה, ניהולה ועתידה, מציין פריימן כמובן מאליו רק את השתתפותם של האיכרים הגברים.³⁶ ואכן בסיפוריה של פוחצ׳בסקי ניתן לפגוש את איכרות המושבה רק מחוץ לבית העם (שם מתנהלת האספה הכללית), וגם אם יש להן מה לומר ולהביע את דעתן בנושא, הן אינן מעזות להיכנס פנימה פן יזכו כמו תמיד לקיתונות של ביזיון וקצף.³⁷ מצד שני, בין עשרות התקנות המפורטות ב׳ספר תקנות המושבה, תרמ״ב (1882)׳, בסעיף 34 נכתב: על כל אחד מבני המושבה לשאת בעול הציבור, בכל דבר הדרוש להמושבה גם אם איננו דרוש לעצמו, וכן לא יוכל להפרד מהקהל בכל העניינים החומריים והמוסריים.³⁸ בעקבות תקנה זו ניתן לשער שפוחצ׳בסקי הסבירה לעצמה (ולחברותיה עמה), כי אם כתוב 'כל אחד מבני המושבה׳ משמע גם נשים (רק במינוח חברים התכוונו לגברים);³⁹ כלומר, גם על הנשים 'לשאת בעול הציבור הדרוש להמושבה׳. עם זאת, כיוון שעניין היה להן עם הגמוניה גברית התופסת את פעילותה כבלעדית, חיפשו היא וחברותיה הזדמנויות לעשייה קהילתית שלא הופעלה עד כה על ידי הגברים, כך שתרומתן בנידון לא תתקבל כתחרות או איום. ההזדמנות לעשייה ציבורית כזאת הוצעה על ידן לראשונה בינואר 1893 (יט טבת תרנ״ג), עם הקמת אגודת הנשים 'דבורה׳. וכך כותבת פוחצ׳בסקי (1931): האגודה הראשונה שיסדו הנשים בראשון לציון, נשאה עליה את השם 'דבורה׳, לזכר דבורה בן־יהודה, האם העברייה הראשונה, אשר סללה לאימהות את הדרך להחייאת השפה בפי ילדיהם. לאגודה זו היו מטרות תרבותיות, לאומיות.⁴⁰ דבורה, אשתו של הבלשן ומחייה הלשון העברית אליעזר בן־יהודה, שנפטרה ארבעה חודשים קודם לכן (אלול תרנ״ב, 1892), הוכתרה כידוע כאם הראשונה שדיברה עם בנה עברית מינקותו. כשנולד בנה הבכור של פוחצ׳בסקי החליטה גם היא להנהיג בביתה נוהג זה, וכן חברותיה לאגודה. כלומר נעשה כאן ניסיון ראשון להזניק את האישה משוליותה, ולו רק לתפקיד האימהי הלאומי הייחודי של 'בונָה עם׳ (כדברי אליעזר בן־יהודה),⁴¹ תוך העמדת דבורה בן־יהודה כסמל נשי להזדהות ולמופת. יתרה מזו, כיוון שהאישה המצויה בראשון לציון הייתה משוללת כל השכלה עברית, הציבו להן חברות האגודה כמטרה להפיץ את השפה העברית ברבים, ובראש ובראשונה ללמדה בקרב הנשים.⁴² פעילות נוספת של נשים, שהחלה בראשית המאה העשרים ביזמתה של פוחצ׳בסקי, הייתה הקמת 'חברה לינה׳. חברה זו סייעה לעולים חדשים שהשתכנו במושבה, וכן לפועלים שבאו בגפם לעבוד בה עבודה זמנית ונמצאו ללא אכסניה. וכך כותבת פוחצ׳בסקי: 'במושבה התיישבו עולים חדשים שלא מצאו עוד במה להתפרנס. דרושה הייתה להם עזרה ועצה – ומי יטפל בכגון דא, אם לא האישה העֵרָה יותר מן הגבר לסבל זולתה?׳.⁴³ גם יודילוביץ מתייחס לפעילות זו, בציינו: 'התעוררו הנשים, ובראשן פוחצ׳בסקי, וייסדו להן 'חברה לינה׳ (1904) […] ולאט לאט נוספו לפעולתן גם גברים וישנו את השם ל׳חברת לינת צדק׳ (1906) ועזרו גם לחולים. היו שומרות על פי התור […] משמרת לילה ומשמרת יום׳.⁴⁴ כלומר, לפי יודילוביץ פיתחו הנשים חברה זו בשני שלבים: שלב ראשון – לינה לנצרכים, שלב שני טיפול בחולים.⁴⁵ לא כן פריימן. בספר היובל שלו על תולדות המקום אין הוא מזכיר כלל את פעילותן של הנשים – לא כארגונים וולונטריים ('חברת לינה׳) ולא כעשייה תרבותית לאומית ('אגודת דבורה׳), וכן אין בספרו כל אזכור או ציון שמה של פוחצ׳בסקי. במילים אחרות, פריימן אמנם דן ב׳חברה לינה׳, אבל זו מאוזכרת אצלו כמיזם גברי שנוסד ביום ב׳ שבט תרס״ו (1906), והתנהל על ידי גבאים ('סוכן׳, 'שני ראשי דגלים׳), גובה, רואה חשבון, מזכיר ורופא.⁴⁶ לפי פריימן, 'חברת לינה׳ נוסדה לצורך 'הכנסת אורחים׳ וטיפול ב׳חולים עניים׳, ואילו בסקירה נוספת שלו, שש שנים מאוחר יותר (1912), הוא מציג חברה זו בשם 'לינת צדק׳, שהאחראים לה: 'מר חיים ברלניצקי (יו״ר), ומר יצחק קצלר׳.⁴⁷ ההדגשה הפעם היא על הסיוע לחולים. כלומר, אין הוא מציין כל אותה עזרה לרווחת הנצרכים והנזקקים, שהייתה מרכזית ועקרונית בסדר היום של 'לינת צדק׳ נוסח פוחצ׳בסקי.⁴⁸ השאלה היא: האומנם היו בראשון לציון שתי 'חברות׳ שנשאו אותו שם, ושהמוקדמת בהן הייתה של הנשים, או שמא המידע של פריימן בא למחוק, מדעת או שלא מדעת, את היזמה של הנשים מההיסטוריה של המושבה ולהציבה כהישג גברי בלבד? כך או כך, מצויה בידינו עדותה של פוחצ׳בסקי בנידון (1932), ולפיה התנהלו 'חברות׳ אלה על ידי נשות המושבה, ללא כל פורמליות ביורוקרטית כמו של הגברים (הגבאים) וללא כל היררכיה ממונה עם תקציבים ומשכורות (גובה, רואה חשבון). וכך מדווחת פוחצ׳בסקי לגבי מימון 'חברת לינה׳ של הנשים: קופת העזרה נוצרה ממקורות שונים: היו חֲבֵרות שנתנו שיעורים פרטיים ואת שכר הלימוד הכניסו לקופה. אחרות התנדבו לאסוף מס מבעלי היכולת, או לתבוע כל מיני כספי עונשין להגדיל את קרן העזרה. ככה עבדו יחידות עד שנוסדה במושבה אגודה אחת גדולה, שנקראה בשם 'לינת הצדק׳, משום שהחברות והחברים שנספחו לאגודה, טיפלו בכל מיני חולים גם בלילות.⁴⁹ מחיקת פעילותן הציבורית של נשות המושבה מההיסטוריה, עשויה ללמד כי ייתכן שגם לגבי השתתפותן ב׳משפט השלום׳ בשנות העשרה נקט פריימן צעד דומה. שהרי בהתאם לאגוצנטריזם ההגמוני של מתיישבי העלייה הראשונה, הדגיש פריימן רק את העשייה הגברית כמרכזית למושבה, ואילו את עשייתן של הנשים ביטל כשולית ולא חשובה, ומכאן שאין מקום להזכירה ולהנציחה בכתובים. הנמכה זו בלטה בעיקר לגבי פוחצ׳בסקי, שפעילותה ומיזמיה בשנות העשרה לא היו פחותים מאלה של שנות העשרים.⁵⁰ לאור כל הנידון לעיל, ניתן להבין שפריימן לא העלה כלל בדעתו לשתף נשים ב׳משפט השלום׳ שלו, וכהיסטוריון לא מצא לנכון לדווח על אודות תרומתן לחיי הציבור בראשון לציון, גם כאשר הוקם 'משפט השלום׳ לסכסוכי משפחה ושלום בית (כפי שנפרט בהמשך). כן יש לציין, כי בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר שוקם 'משפט השלום העברי׳ ושוב מונה פריימן לשמש בו,⁵¹ לא מונו בו נשים, ורק כשנחלש ופרש מעסקי המושבה (ב־1924) מונתה פוחצ׳בסקי לוועד השופטים. למותר לציין, כי 'משפט השלום העברי׳ נוסח פריימן פעל כניגוד לחזון המשפטי הציוני נוסח 'אנשי המשפט העברי׳ בארץ באותה תקופה, ואשר לפי לחובסקי 'היו פעילים במאבק של נשים יהודיות לשוויון משפטי׳, ואף ניסו 'להדגיש את היחס הנאור של היהדות לנשים׳.⁵² יתרה מזו, לאחר מלחמת העולם הראשונה התייצבו 'אנשי המשפט העברי׳ לצד ארגוני הנשים, והשתדלותם למענן נשאה פרי כבר ב־1919, כאשר מונו נשים שופטות ב׳משפט השלום העברי׳, בעיקר במושבות הגליל. לא כן בערים, שם – בשל האימננטיות של המגזר האורתודוקסי – היו הנשים מנועות מלהשתתף ב׳משפט השלום׳, לרבות נשים בעלות השכלה משפטית.⁵³ גם בראשון לציון, רק עם הליברליזציה שהחלה לחלחל בשטח זה, הצטרפה פוחצ׳בסקי לחבר השופטים, כשהיא יוצרת תקדים וסוללת דרך לקראת שופטות נוספות (כמו בת שבע סגל, ב־1928).

בית משפט של אישה אחת    🔗

עד כה דנו ב׳משפט השלום׳ לסכסוכים בין תושבים, שפעל בשנות העשרה בביתו ובהנהלתו של פריימן. אבל באותה תקופה פעל גם 'משפט השלום׳ לסכסוכי משפחה בביתה של נחמה פוחצ׳בסקי ובהנהלתה, וכך מספרת בתה אפרת בן־כהן: 'הבית היה תמיד פתוח, ואנשים באו לבקש עזרה ולהתייעץ, גם במצוקות כספיות וגם במצוקות נפשיות… היה לה [לפוחצ׳בסקי] צורך נפשי לעזור, ואנשים מצאו בה אוזן קשבת… אמא היתה לא רק סופרת. היא היתה עסקנית. היתה עסקנית בכל השטחים. בבית היה – בית משפט פרטי, ובבית הייתה – עזרה סוציאלית… היא הייתה אוטוריטה׳.⁵⁴ מה טיבו של בית משפט פרטי זה? לפי עדות הבת, בני המושבה שפקדו את הבית באו מכל שדרות החברה המקומית, על עדותיה ומגזריה, גברים ונשים, ותיקים ועולים. עם זאת העדויות הרבות ביותר על אודות בית משפט זה – המצויות בארכיון ראשון לציון, בראיונות שנוהלו עם ותיקות המושבה – הן של נשים בנות העדה התימנית. השאלה היא כמובן: מדוע הייתה פנייה לתשאל דווקא נשים תימניות? האומנם היה כאן ניסיון לדובב את הסיפור שלהן כסיפור עדתי? כלומר סיפור של עדה, שכמיעוט חיפשה להידמות אל האשכנזיוּת הדומיננטית באמצעות סמכות משפטית 'היברידית׳ כמו זו של פוחצ׳בסקי?⁵⁵ או שמא היו נסיבות חברתיות משפטיות אחרות או נוספות? על מערכת היחסים בין הנשים התימניות לבין פוחצ׳בסקי (כשופטת, עסקנית ואיכרה) ארחיב להלן, לא לפני שאבהיר, ולו בקיצור, את הקונטקסט הטעון של המפגש בין חברת האיכרים (שפוחצ׳בסקי נמנתה עמה) ובין הקבוצה הקטנה של משפחות יוצאות תימן, שזה מקרוב באו.⁵⁶ ואכן כל המעיין במחקר המתפתח בארץ לאור המודלים הביקורתיים של השיח הפוסט־קולוניאליסטי, ובעיקר זה הקורא מחדש את פרשת התקבלותם של עולי תימן במושבות העלייה הראשונה (וביניהן ראשון לציון),⁵⁷ מתוודע אל דיון היסטוריוגרפי המתחקה אחר אותה דיכוטומיזציה חברתית קוטבית שנוצרה במושבות עם בואם של התימנים אליהן, והרחיבה את הפערים המעמדיים והכלכליים בקרבן. במילים אחרות, המייסדים והתושבים בני מזרח אירופה העמידו את עצמם מלכתחילה כחברה היררכית של מעבידים בהפעילם כלפי עולי תימן פרקטיקות שתלטניות ודכאניות – בעוד התימנים, שבחרו לעלות לארץ מתוך כמיהה לגאולה ולפעמי משיח, נדהמו להיווכח שהם נתפסים כאן לא רק כ׳אחרים׳ ו׳זרים׳, אלא ככוח עבודה לא מוצלח. כך מתארת בת ציון עראקי קלורמן את התגבשותו של הקולוניאליזם האשכנזי הציוני במושבות: […] עם בואם של יוצאי תימן […] הלכו ושורטטו מחדש גבולות המושבה […] לא רק בתחום החברתי, התרבותי והערכי אלא גם בתחום הגיאוגרפי […] יוצאי תימן לא השתתפו בחיים החברתיים והתרבותיים של המושבות ולא בחיים הפוליטיים שלהן. המתיישבים של יוצאי אירופה, כמו גם ראשי היישוב, לא ראו בהם תוספת דמוגרפית בעלת ערך דומה לעולי מזרח אירופה, ולא מועמדים להתיישבות כמותם. יוצאי תימן נתפסו ככוח עבודה זול שיש בו כדי להתחרות בפועל הערבי ולממש בכוח עבודתו את רעיון 'כיבוש העבודה׳. כאמור, הם יועדו להיות כוח עזר כמותי למפעל הציוני, בעוד עולי מזרח אירופה הוגדרו כחלוצים וככוח איכותי בעל תכונות נחוצות להגשמה בפועל של הרעיון הציוני. עניין זה בא לידי ביטוי גם במיקומם בשטח: יוצאי תימן השתכנו לרוב בשכונות ובמתחמים מיוחדים בשולי היישוב, ואף שלהלכה הם נכללו בשטחן המוניציפלי של המושבות, אלה העדיפו בדרך כלל שלא להכיר בהם כחלק אינטגרלי.⁵⁸ איפה נמצאת פוחצ׳בסקי בדיכוטומיזציה הזאת? ובכן, כאן שוב ניתן ללמוד על פעילותן העצמאית של הנשים בראשון לציון, שביזמתן ובתושייתן לא שיתפו פעולה עם הקונצנזוס הגברי. ואכן, בעוד חברי 'האספה הכללית׳ חככו בדעתם אם לקלוט את העולים או לשלחם בחזרה, התעקשו הנשים לעזור לנזקקים, ויהיו מעמדם או מוצאם אשר יהיו. קבוצת המשפחות של יוצאי תימן הגיעה לראשון לציון לפי פנייה מוקדמת של האיכרים ל׳משרד הארץ ישראלי׳, בבקשה 'להשתדל להכניס׳ את התימנים 'במקום פועלים ערבים׳;⁵⁹ אולם כמו שכותבת עראקי קלורמן, כאשר אלה הגיעו עייפים ורצוצים מתלאות הדרך, סירבו איכרי ראשון לציון לקבלם משום שהתקשו לראות בהם 'כוח עבודה שיוכל להשתלב בחיי המושבה׳. רק אחרי הפצרות רבות של פקידי המשרד, והבטחות של מנהל היקב להעסיק כמה מן העולים – הם נתרצו.⁶⁰ בינתיים הסתבר שהמושבה לא הייתה ערוכה לקבל את הבאים, והמצב היה בכי רע בעיקר מבחינת הדיור. הקבוצה הגיעה בספטמבר 1909 ולאחר כמה ימים החל לרדת גשם, כך שמיהרו להעביר אותם מאוהלים בשדה הפתוח למרתף של בית העם. במקום צר ואפל זה הצטופפו למעלה משבעים איש, ללא תנאים אלמנטריים של לינה ואמצעי סניטציה, ואין לתמוה שקל מהרה פרצו מחלות ושני ילדים אף נפטרו.⁶¹ אלא שלבית העם מיהרו להגיע גם נחמה פוחצ׳בסקי עם החברות מ׳חברת לינת צדק׳.⁶² אמנם לא היו להן כל משאבים של כסף ותמיכה, אבל רצון טוב והתנדבות היו, כשעיקר מעייניהן היה לסייע לנשים ולילדים.⁶³ כאמור, הדוקומנטציה על אודות פעילותן של הנשים בקליטת העולים דאז היא מעטה, וגם פריימן בספרו לא התייחס לאירוע זה. בידי מצויות בעיקר עדויות נשים,⁶⁴ ביניהן של אפרת בן־כהן, המספרת בקיצור על אודות המפגש הראשון של אמה עם הנשים יוצאות תימן, וכיצד הפך מפגש זה, עם השנים, לקשר אמיץ הן ברמה הציבורית (בעזרתה לקליטת הנשים כקהילה) והן ברמה האישית (בתמיכתה ובהעסקתה נשים וילדות נצרכות בביתה, כפי שיפורט כאן). להלן כמה קטעים מדבריה של בן כהן בנידון: הקבוצה התימנית הראשונה הגיעה לראשון לציון ב־1909. הם שוכנו בבית העם. אמא, יחד עם נשים אחרות, התחילו לבקר אותם: להאכילם, להלבישם ולעזור בכל דבר. אחרי זמן מה נבנו להם צריפים ברחוב היורד מזרחה מבית הכנסת. ב־1913 בערך הגיעה קבוצה נוספת של תימנים. הפעם שמו אותם על יד הבית שלנו. הבית שלנו היה בסוף המושבה, ועל ידו מגרשים ריקים. הושיבו אותם שם בסוכות של איקליפטוסים. אמא כשכנה טובה הגישה לילדים קקאו, והתחילה ללמד את האימהות איך לטפל בהם. הקשר עם התימנים נמשך כל ימי חייה. בראשון קראו לה 'האמא של התימנים׳. כשעברו התימנים לגור בצריפים, אמא ארגנה כיתה לנשים, ואני לימדתי אותן בערבים […] ילדות תימניות עבדו אצלנו בבית. לא מפני שהיינו עשירים, אלא מפני שהיה צריך לטפל בהרבה אנשים. אמא היתה עקרת בית במובן הרחב של המילה. המצב הכלכלי היה תמיד קשה. אבא עבד בהתנדבות יותר מאשר לפרנסה, והיא החזיקה בבית פנסיונרים. נשים לא יצאו אז לעבוד בחוץ, והיא הפכה את הבית לפרנסה. הפנסיונרים היו על פי רוב נוער ציוני גרמני שלא הסתדר עם ההורים הדתיים והלא ציוניים שלו […] בבית כמובן היתה עזרה. כשבאו התימניות, רק הן עבדו. אמא דגלה אך ורק בעבודה עברית. כל ילדה תימנייה שעבדה אצלנו, אכלה עם המשפחה, גם כשישבו לשולחן פנסיונרים ואורחים נכבדים. מאוחר יותר באה לעבוד אצלנו תימנייה נשואה. היא עבדה וקיבלה חדר (מרתף), והיתה אצלנו עשר שנים. לא היו לה ילדים ואחרי עשר שנים נולד ילד. שמה היה הדיה. הדיה גידלה אותי. לא אמא. היא היתה החברה הכי טובה שלי. אני נתתי לה שיעורים בעברית ועזרתי לה.⁶⁵ אישור למערכות אלה של יחסים, ניתן לקרוא גם בעדויותיהן של הנשים יוצאות תימן, שמנקודת מבטן העכשווית מעמידות פרספקטיבות משלימות ותומכות בסיפורה של הבת לעיל. כלומר, להפתעת המראיינות, אין הן מציעות נרטיבים מנוגדים אלטרנטיביים, ולו גם מאותה עמדה ביקורתית של 'המבט הכפול׳ (אם להתנסח במינוחיו של באבא בעקבות פרנץ פאנון).⁶⁶ ההפך הוא הנכון. נשים אלה, כל אימת שהן נוגעות בהתנסויותיהן או בחוויותיהן בהקשרה של פוחצ׳בסקי, הן פונות להתרפק על אותם ימים קשים של ילדות חסוכה, כאשר הסובייקט־הזוכר שלהן שב ומשחזר אותו הלך רוח רגשני של אסירוּת תודה. וכך מספרת נדרה סייבהי, אשת הרב סייבהי:⁶⁷ באנו חדשים חדשים. מסכנים אין לנו כלום… באנו… צריכים תימנים. לא יודעים לדבר. והייתה גברת נחמה… מסדרת לכולם נעליים, בגדים, אוכל. היה ישראל ישעיהו כמו שליח – קמח, תפוחי אדמה… כל יום היה… אצל גברת נחמה. הייתה מסדרת חבילה חבילה ונותנת לו… היתה באה לבתים מסתכלת על הבית, מסתכלת על הילדים, על הנשים. הייתה רואה מה יש להם. מי הרה, מתי חלב יתנו לה. תכתוב לילדים נעלים. גן… דאגה עד שיסדרו לנו בתים. עד שיסדרו לנו אדמה. היתה עוזרת לכולם. זו תשכון בגן עדן.⁶⁸ גם המרואיינות האחרות, כמו בכורה, דבורה, יונה יהוד, אסתר, רחל, בת שבע (רובן מופיעות בשמן הפרטי בלבד), הכירו את פוחצ׳בסקי מקרוב, כאשר נשלחו על ידי אמותיהן לעבוד אצלה בילדותן (האבות מנעו מהן ללכת לבית ספר, והאמהות עודדו אותן לצאת לעבוד ולו רק כדי לקבל ארוחה חמה).⁶⁹ בכורה למשל סיפרה, כיצד כשעבדה אצל פוחצ׳בסקי חזרה נחמה יום אחד מירושלים והביאה לה במתנה יריעת בד פרחוני, ממנה תפרה לה את השמלה הראשונה החדשה בחייה; רחל סיפרה על אודות עבודתה בגן הירק של נחמה, וכיצד התגאתה כשהפעילה יחד עם נחמה את מחרשת היד הקטנה, כשזו דוחפת מאחור וזו מושכת מלפנים (אף על פי שהילדים קראו לה: 'פרה, פרה׳). ובזו הלשון סיפרה גם דבורה: היתה גברת נחמה עליה השלום, אישה מאוד אצילה, באמת אצילה מאוד מאוד. היא עזרה לכולם, במיוחד לילדות התימניות. אנחנו כילדות ישבנו בחצר שלה וקילפנו שקדים. היא היתה מסתובבת בינינו והיתה מציעה לנו – אולי אתם רוצים צלחת מרק. היתה אישה חרוצה ומאוד חסכונית. אמרו שהיא בישלה את העצמות פעמיים. אפילו קליפות אבטיח לא זרקה. היתה עושה מזה חמוצים. מאוד הערכנו אותה ואהבנו אותה. אבל ילדות מה ידענו. היינו מתאספות, מקלפות שקדים, גומרות יום והולכות הביתה בשביל להרוויח כמה גרושים. פעם אני זוכרת היא פנתה לאימא שלי ואמרה: 'עוידה, לדבורה אל תדאגי, תני לה ללמוד, אל תוציאי אותה מבית הספר, אני אשלם בשבילה׳. וכך היה. היא שילמה לבית הספר כל מה שהגיע ממני כל השנים. היא פשוט הצילה אותי. ואני לא אשכח לה לעולם.⁷⁰ ואכן לפי עדויות אלה של נדרה סייבהי וה׳ילדות׳⁷¹, נראה שעזרתה של פוחצ׳בסקי לבני הקהילה התימנית יצרה לימים גם את אותה עזרה משפטית, כאשר במסגרת 'בית המשפט הפרטי׳ הלך והתארגן מוסד שיפוטי נוסף שבא לענות על צרכיהם הספציפיים של בני הזוג התימניים, ושהתנהל רק פעם בשבוע – בימי שישי. וכך מוסר יונדב פוחצ׳בסקי (בנטל) את גרסתו על אודות בית משפט זה:⁷² נחמה נקראה 'הקונסול של התימנים׳. כל תימנייה שרבה עם בעלה או חמותה באה להשיח את ליבה בפני נחמה. יום השישי היה 'יום המשפט׳. נוהג מקובל היה בין התימנים שאם בעל רב עם אשתו, הרים עליה יד או מקל, אשתו היתה אסורה עליו עד שיפייסה, ואדם מכובד, המקובל על שניהם, ישכין שלום ביניהם.⁷³ מנהג זה נמשך גם אצל בני העדה התימנית בראשון לציון. כך שבכל יום שישי היו מתאספים הזוגות (שרבו במשך השבוע), בגינה לפני הבית של נחמה. בסביבות השעה שתיים היתה נחמה יוצאת למרפסת קטנה ויושבת על שרפרף קש. מהמרפסת ירד גרם מדרגות לגינה. הזוגות היו ניגשים כל זוג בנפרד. האישה היתה עולה ויושבת על המדרגה העליונה מזה, והבעל מזה. ואז נחמה היתה פונה לבעל: 'זכריה, ספר מה קרה׳. וזכריה היה שוטח את טענותיו: 'חזרתי עייף, האוכל לא היה מוכן, הבית לא מסודר…׳ 'טוב, מספיק׳, היתה מפסיקה אותו נחמה, ופונה לאישה: 'סעדה, ספרי את׳. 'הילד היה חולה, נגמר הנפט…׳. 'טוב הבנתי׳. עכשיו נחמה היתה מדברת עם הבעל ומוכיחה אותו על פניו, אחר מדברת עם האישה ומסבירה ומדריכה אותה מה עליה לעשות. 'ועכשיו לחצו ידיים וחיזרו הביתה בשלום׳, היתה מכריזה. האישה היתה מותרת לבעלה, ובינתיים עלה הזוג הבא והתיישב על המדרגה.⁷⁴ מעמד עממי זה של בית משפט על מדרגות הבית, והריטואל של הזוגות העולים ויורדים במטרה להשכין פיוס ביניהם לקראת השבת (שסימנה הרלגיוזי גם הוא שלום)⁷⁵ התמיד והיה ליעד של עלייה לרגל במשך שנים.⁷⁶ אמנם הפעילות שם הייתה מוטת ביקוש (כך שייתכן ולא פעלה כל שבוע, ומובן שמספר הזוגות השתנה משבוע לשבוע), אבל אם לתרגם את הפונקציה השיפוטית שמילאה פוחצ׳בסקי ללשון המשפט היום, ניתן למקם אותה תחת הכותרת 'גישור׳. 'גישור׳, כפי שמציגה אותו מיכל אלברשטיין במבוא לספרה בשם זה, 'הוא הליך שבו צד שלישי המכונה "מגשר״ או "מגשרת״ מתערב בסכסוך בין שני צדדים או יותר, ומסייע להם להגיע לכלל הסכמה. תהליך הגישור כולל פירוק שיח העמדות הקוטבי שהתפתח בין הצדדים לסכסוך, תוך ניסוח מחדש של הסכסוך והבעיה שביסודו, וחיפוש פתרונות יצירתיים׳.⁷⁷ על כך יש להוסיף, כי המעורבות של המגשר/ת חייבת להיות אף היא בהסכמת הצדדים.⁷⁸ אין כאן כפייה של צד שלישי, וגם אין בידו של צד שלישי זה 'סמכות להכריע׳ בהליך.⁷⁹ כאמור, מתפקד הצד השלישי 'כגורם ניטרלי׳ בלבד, שעיקר תפקידו לנהל את המשא ומתן באווירה נינוחה, מאוזנת ומעודדת, ולתת ביטוי לרצונות ולצרכים של שני הצדדים, וממילא לפתרון המקובל על שניהם. 'הגישור׳, מוסיפה דפנה לביא, הוא למעשה 'דרך אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים שלא באמצעות בית המשפט׳.⁸⁰ ואלטרנטיביוּת זו, שבאה לעקוף את הפרוצדורות המתישות של בית המשפט הפרופסיונלי, מציעה גם שופטים אלטרנטיביים, כלומר המגשר או המגשרת אינם בהכרח בעלי השכלה משפטית; הם עשויים לבוא ממקצועות ומתחומי עיסוק מגוונים, וה׳פרקטיקה׳ שלהם נרכשת אך ורק בהכשרתם המעשית.⁸¹ כאמור, תיאור זה מקיף את כל המאפיינים של עבודת הגישור של פוחצ׳בסקי, שבה במסגרת יישוב סכסוכי הזוגות היא שימשה 'גורם ניטרלי׳ ומקשיב. כלומר, היא לא באה להכריע בין בני הזוג ובין טענותיהם אלא לזהות את הבעיה, להסביר לבני הזוג את האינטרסים והצרכים שלהם לגביה, ולייצר בעזרת הניסיון ושיקול הדעת שלה פתרונות יצירתיים, שעשויים להיות מוסכמים על שניהם. שהרי לא השכלה משפטית ומקצועית נתנה בידה את הסמכות להתערב ולסייע, אלא בחירתם של בני הזוג בה, מתוך הערכה לשיקולה המעשי ולהצעותיה. זאת ועוד, מחקרה של אלברשטיין מפנה אותנו גם לגורמים נוספים שעולים לצד גישור זה, ושכדאי לתת עליהם את הדעת ולו גם מבחינה תאורטית. כוונתי לקישורים שבין משפט, תרבות וגישור. למותר לציין שמערך קישורים זה רלוונטי לענייננו, ומשתמע גם מעדותו של יונדב פוחצ׳בסקי. ואכן מתוך השיח המצוטט שם בין פוחצ׳בסקי לבני הזוג, ניתן ללמוד שפוחצ׳בסקי אמנם מזהה את הבעיה ומצליחה ליישב את המתח הזוגי, אך בנוסף גם מקנה כלים פסיכולוגיים־תרבותיים לבני הזוג, במטרה למנוע להבא חיכוכים מעין אלה ('היתה מדברת עם הבעל ומוכיחה אותו על פניו׳, 'מדברת עם האישה ומסבירה ומדריכה אותה מה עליה לעשות׳). כלומר, פוחצ׳בסקי אינה מסתפקת ביישוב הסכסוך, אלא פונה גם ללמד ולהדריך. הגישור הפרגמטי הענייני נמצא כאן מופקע מגבולותיו ונוגע באפשרות מורחבת יותר של גישור, שאותו מכנה אלברשטיין 'הגישור הטרנספורמטיבי׳.⁸² ללמדנו שבהסתייעה בגישור הטרנספורמטיבי פנתה פוחצ׳בסקי להשתמש בכלים הנאורים בעיניה, בניסיון לתרבת (כקולטת) את בני הקהילה התימנית ולהאיץ את תהליך הטמיעה שלהם אל תוך החברה המושבתית האשכנזית (מה שבאבא מכנה civilizing mission).⁸³ שהרי עם כל הרצון שלה להיטיב ולעזור, פועלת פוחצ׳בסקי כאישה אירופית בעלת תפיסה של אוריינטליזם פטרנליסטי, הכופה את ערכיה המערביים ההגמוניים על הנקלט התימני – שנדרש להידמות לה.⁸⁴ מצד שני, כאשר דנה אלברשטיין בפרקטיקות הגישור ובהיבטים הנשיים שלהן, וכן באפשרות סיווגן כמקצוע נשי טיפולי, היא מציגה את המודל הטרנספורמטיבי כמודל אוטופי, המציב את 'אתיקת הדאגה׳ של גיליגן כאתיקה מנחה.⁸⁵ לפי מודל זה עשוי המשא והמתן של הגישור הנשי לנסוק אל מעבר 'למציאות של היסטוריה ותרבות׳, ולהציע מעין משא ומתן על טהרת האתיקה הצרופה. האם אוטופוזיציה טרנספורמטיבית זו עמדה גם לנגד עיניה של פוחצ׳בסקי, בהשפיעה על בני הזוג התימניים את האתיקה האמפתית שלה? עד כאן לגבי הגישור, ובאשר לבוררות: כאשר נוכחה פוחצ׳בסקי לדעת כי אחד הצדדים (על הרוב האישה) נמצא פגוע או מושפל במערכת היחסים הנידונה, היא מיהרה להתנער מכל מינון של ניטרליות מתבקשת, ופנתה לגייס לה פרקטיקות של התערבות יתר ושל החלטות חד־צדדיות משלה. להלן עדויותיה של הגב׳ סייבהי על שני מקרים כאלה שלא מצאו את פיוסם בימי שישי אלה או אחרים, אלא נמשכו לאורך שנים. כאמור, הגב׳ סייבהי לא היטיבה לדבר עברית, המידע שנמסר על ידה הוא תמציתי, ונראה שבחרה לספר רק את שיאי הדרמה בלי להיכנס לפרטים. ואף על פי כן ניתן להשלים את הפערים ולהבין מבין השורות לא רק את ההתנגשות בין בני הזוג, אלא גם את ההתנגשות בינם לבין פוחצ׳בסקי. שתי פרשות סבוכות אלה הן על אודות נשים שבעליהן הציקו להן במידה כזו, שכל פרקטיקות של גישור לא עזרו, ובעידודה של פוחצ׳בסקי הן קמו ועזבו את הבית ומצאו אצלה או באמצעותה הגנה זמנית (מעין מקלט לנשים מוכות). המקרה הראשון הוא של לולו, אשתו של דויד רצבי, שסבלה קשות מנחת זרועו של בעלה. במעמד הגישור, כאשר שמעה פוחצ׳בסקי מפי האישה כיצד הבעל מתעלל בה, היא לקחה את האישה תחת חסותה ואסרה על הבעל לגשת אליה. במילים אחרות, פוחצ׳בסקי 'מינתה׳ את עצמה כ׳אפוטרופסית׳ לאשת איש זו, ודאגה לכל מחסורה: מצאה לה מקום מגורים, האכילה והלבישה אותה, וסידרה לה עבודה כדי שתוכל לעמוד ברשות עצמה; או בניסוחה של גב׳ סייבהי: 'היא לבד, הוא לבד. מסדרת לה עבודה, נתנה לה תנובה [מזון – י״ב]. לא גרו יחד אולי שנה, אולי שנתיים׳. מובן שהבעל לא הניח לאשתו ודרש כל הזמן שתחזור אליו, אבל פוחצ׳בסקי לא האמינה להבטחותיו ולא התירה לה. רק אחרי שנה ויותר (כפי שאומרת גב׳ סייבהי), לאחר שפוחצ׳בסקי הייתה משוכנעת שהוא שינה ממנהגו, ואמור להתייחס לאשתו ביתר איפוק, היא הרשתה לה לשוב הביתה; וכדברי הגב׳ סייבהי: 'בסוף עשתה שלום ביניהם. חיו יחד עד עכשיו׳, כלומר מאז ועד היום הם חיים בשלום ולא נשמעו עוד תלונות מצידה. המקרה השני גם הוא עוסק בפרשה דומה. הדמויות כאן הן שלמה ונעמי (ללא שם משפחה), וגם פה התנהל משא ומתן משפטי ארוך, אלא שהגב׳ סייבהי איננה מפרטת, ורק מצטטת את דבריה של פוחצ׳בסקי, המציעה לנעמי הפגועה לעזוב את הבית: ‘שלמה לא התנהג יפה לנעמי (לשון נקייה למכות). אמרה לה (פוחצ׳בסקי), "קחי את הבגדים שלך, ובואי״’.⁸⁶ למותר לציין כי פרשיות אלה מעוררות תמיהה. מחד גיסא, ניתן להבין שהנשים המוכות נשמעו לפוחצ׳בסקי, כיוון שחשו מוגנות על ידה. מאידך גיסא, כיצד נכנעו הבעלים הנטושים ל׳פסיקותיה׳ כשבעיניהם נתפסו נשותיהם כמורדות? לגבי המקרה הראשון, משתמע שדויד רצבי המשיך כל הזמן להטריד את לולו, אך עם זאת לא נקט שום אקט מעשי להחזירה הביתה, ולו בעל כורחה. יתרה מזו, איפה היו מנהיגי העדה? הלא כולם תושבים של אותה מושבה ועקבו אחרי הפרשה? מדוע עמדו מנגד ולא התערבו במעשיה של פוחצ׳בסקי, כאשר שום רשות ממסדית לא הסמיכה אותה לעשות בבנות עדתם כבתוך שלה? אלא שעל פי נימת קולה הנינוחה של הגב׳ סייבהי בדרך מסירת הדברים, נראה שאירועים אלה לא נתקלו בשום מחאה או מאבק בין־עדתי. להפך, היא שהכירה את הנמענים מקרוב, בחרה לספר את סיפורם רק כדי להמחיש את עוז רוחה וסמכותה של פוחצ׳בסקי, ולא כל שכן את מסירותה לבנות העדה התימנית. ואכן במקרים אלה נקטה פוחצ׳בסקי הליך שיפוטי שונה, שהרי עמדתה בסכסוך לא הייתה עוד ניטרלית, אלא כאמור מזוהה עם צד אחד בלבד (האישה). תפקידה במקרים אלה יוגדר להלן לא עוד כ׳גישור׳ אלא כ׳בוררות׳. השופט אורי שטרוזמן מציין כי כמו בגישור גם בבוררות, 'כל אדם כשיר לכהן כבורר׳, אלא ש׳סמכותו של הבורר לפסוק בריב […] היא כסמכותו של שופט, ופסקו של הבורר "קשיח״ מפסק דינו של בית משפט, כי אין זכות ערעור בורר׳.⁸⁷ כלומר, גם אם הליך הבוררות (כמו הגישור) מתנהל מחוץ לבית המשפט כשהוא משוחרר מכל כללי פרוצדורה נוקשים, וגם אם לבורר יכול להיבחר כל גורם שאינו משפטי פרופסיונלי – הסמכות הניתנת בידי נושא תפקיד זה מועצמת לאין ערוך, שכן תפקידו הוא לא רק לברר ולהסביר לצדדים את המחלוקת אלא גם להכריע ביניהם, בין אם הם מסכימים או לא. הבורר קובע, לפי שיקול דעתו, מי מבין הצדדים צודק, ועל פסיקתו אין ביטול או ערעור (בעוד שבבית משפט יש מקום לערעורים). לא בכדי מרחיב השופט שטרוזמן בפירוט דיוקנו המוסרי של הבורר ('ללא רבב׳), שכן אף שבמשפטי בוררות נוטים להקל בכללים הפורמליים במטרה לזרז את ההליך ולמנוע עיכובים (אין הכרח לכתוב פרוטוקול, אין ניסוח המחייב את נוסח הפסק, כל בורר יכול לכתוב בסגנונו ואינו חייב לנמק), בחירת הבורר היא קריטית, ועל בעלי הדין לעשות זאת בקפידה.⁸⁸ לאור כל זאת ניתן להניח, שגם אם בית המשפט של פוחצ׳בסקי לא היה מגובה על ידי הממסד המשפטי במושבה, ביטחונה בצדקת שיפוטה ובטוהר כוונותיה כבוררת העניק לה את הסמכות לפסוק את דינה בין בני הזוג (כמו מקרה לולו ודויד רצבי שלעיל), ואף להפעיל עליהם את אכיפתו. כאן כדאי לציין שגם 'משפט השלום העברי׳ המקומי, בשנות העשרה של המאה העשרים, פעל על דרך של בוררות לא פרוצדוראלית (כמו פוחצ׳בסקי), ורק עם השנים הלך והתארגן בצורות ניהול מגובשות ופורמליות יותר (1924 ואילך), דהיינו כתיבת פרוטוקולים, פסקי דין, חבר שופטים, מזכירות וכדומה. זאת ועוד, הכוח הרב שמוענק לפסק 'הבוררות׳ ומנווט אותו כהליך שיפוטי קשיח ומחייב (כמו שטוען שטרוזמן), עשוי למיינו כמוטה יותר לקטגוריות של שיפוט גברי מאשר לשיפוטיות הטיפולית והדאגנית של הגישור הנשי.⁸⁹ וזו אולי גם הסיבה שפוחצ׳בסקי שיתפה בהליכי הבוררות שלה ייעוץ וסיוע גברי רבני, בעוד שבגישור של ימי שישי פעלה בגפה. הרב שעמו התייעצה פוחצ׳בסקי היה על הרוב הרב סייבהי, והיא פנתה אליו לא רק במקרים שבהם התקשתה לרדת לסוף דעתם של הזוגות (מפאת שפתם, מנהגיהם ותרבותם), אלא גם במקרים שבהם ניתן היה להסתייע בדיני הלכה ובתקדימי המשפט העברי, שרק סמכות תורנית בקיאה ומיומנת כמו הרב סייבהי עשויה הייתה לברור ולפסוק. ואכן אחד הזכרונות המוקדמים של רות ארבל (הנכדה), הוא אותו יום שבו היא חוזרת מבית הספר לביתה של סבתה (1933) ואינה מוצאת אותה. היא נודדת מחדר אחד למשנהו ולפתע, במרפסת הסגורה, מתגלה לפניה סצנה מוזרה: הרב סייבהי יושב על כסא 'רזה שקט ואצילי׳, מולו יושבת סבתה, וביניהם מתקוטטים וצועקים גבר ואישה. הרב נשאר מאופק בעוד פוחצ׳בסקי מנסה להרגיע ללא הצלחה.⁹⁰ לפי שפת הגוף המשתמעת כאן, חושפים הנוכחים תמונת מגדר שיפוטית היררכית, שבה מצטייר הרב כ׳שופט׳ רב מעלה, ואילו פוחצ׳בסקי – כ׳עובדת סוציאלית׳ מותשת, נאבקת בבעלי הדין המסוכסכים לקידום המשא ומתן. כך שאם נחזור אל השאלות שהוצבו כאן מתחילה, כמו: מדוע בחרו הזוגות התימניים להביא את תלונותיהם בפני פוחצ׳בסקי, מדוע טרחו להגיע לביתה וקיוו כי דווקא היא תפתור את קשייהם המשפחתיים, ומדוע הסכימו מראש לקבל את עצותיה (כגישור) ואת פסיקותיה (כבוררות)? – נשיב ונאמר כי לאור העדויות של הנשים התימניות שלעיל, נראה שבאקלים הציבורי שהיה קיים אז, ולא כל שכן בקרב ציבור האיכרות שהעסיקו את הנשים התימניות כעוזרות בית ומטפלות והתנשאו עליהן כגבירות,⁹¹ נתפסה פוחצ׳בסקי כמעבידה שונה, ובו בעת גם כסמכות מקומית מיטיבה ומעוררת אמון. יתרה מזו, בהיותן שוליות בחברתן שלהן, היו נשים תימניות אלה מוכנות לקבל את חסותה ועצותיה, ובעיקר כאשר התגלעו סכסוכים במשפחה. על פי עדותה של הגב׳ סייבהי, הן העדיפו את התערבותה של פוחצ׳בסקי על פני כל רב בן העדה המוטה מראש לצד בעליהן ולהלכה היהודית הפטריארכלית. במילים אחרות, יש לנו כאן מקרה של שיח קולוניאליסטי נשי, שבו האישה 'האחרת׳ (המהגרת הנקלטת) נענית לתרבות האישה השלטת, כשזו מתגלה לפניה כנוכחות אסרטיבית הנאבקת בכל דכאנות גברית, ויהיה מעמדה אשר יהיה. עם זאת, יש כאן חציית גבולות הדדית, כיוון שככל שפוחצ׳בסקי נתפסה כאישה אירופית אוריינטליסטית, הסולידריות הפמיניסטית שלה לא ידעה כל דיפרנציאליות נשית (כפי שמאשימה בל הוקס את הפמיניזם הלבן בארצות הברית),⁹² ובמאבקיה להגנת האישה ולשוויונה לא הציבה כל גבולות של מוצא, עדה, גיל וכדומה. תפיסה זו בולטת גם ביצירתה הספרותית, שבה היא מציגה את האישה (תימנייה או אשכנזייה) בכל מערכת זוגית – כקרבן של אותו זלזול גברי שעולב בה אך ורק בשל היותה אישה.⁹³ במחקרי על דרך המחאה ביצירתה של פוחצ׳בסקי, סוכמה תפיסה זו כלהלן: 'יחסו הבוטה [של הגבר] כלפי האישה אינו עניין עדתי או תרבותי [לפי פוחצ׳בסקי], אלא עניין מהותי קיומי. יכולה האישה להיות נחשלת או משכילה, חסרת דעה או בעלת הכרה׳, וכן 'תהיה החברה הסובבת – שמרנית או ליבראלית, נסוגה או מתקדמת׳ – 'תמיד תתקבל בה האישה כנחותה ומשנית׳; או כדבריה של זהבה שטיינברג (בסיפור 'המשק׳): 'האם קשה לה להיות משרתת? קשה רק היחס המעליב, הביטול הגמור כלפי אדם ורגשותיו, הדריכה ברגל גסה׳.⁹⁴ למותר לציין כי מחאתה של פוחצ׳בסקי נגד זילותה של האישה, באה לידי ביטוי גם בתחום המשפט; שהרי המניע לניסיונותיה ליזום בית משפט פרטי משלה או לקחת חלק ב׳משפט השלום העברי׳, היה רצונה הבלתי נלאה להגן על האישה במגמה להרוס מעיקרו את המערך הפאטריארכלי היישובי המעוות, ולחולל את התחייה הציונית גם כתחייתן של הנשים. לפיכך, את היענותה של האישה התימנייה לבית המשפט של יום שישי ניתן לפרש לא רק כחיקוי תרבות, כלומר הידמות או טמיעה בחברה השלטת, אלא גם כאישוש וחיזוק שהעניקה האישה התימנייה למוסד השפיטה הנשית בהתחברותה אל פוחצ׳בסקי, וממילא גם אל אותו 'יחד׳ של נשים למען נשים. ובאשר לגבר התימני: הוא כאמור דחה את שיפוטה של פוחצ׳בסקי, ובהתנגדותו לה הוא הפגין לא רק את האנטגוניזם שלו כלפי המושבה וזרויותיה, אלא גם את נרדפותו לגבי ניסיונותיהם של הקולטים להטמיעו בתרבותם. כך, מאוים וחשדן, התעקש הגבר התימני להיאחז ביתר שאת בדפוסים המסורתיים התרבותיים שלו, וציווה זאת גם על האישה. הבדלים אלה בין בני הזוג זוכים לדיוניה הספקולטיביים של פוחצ׳בסקי, והיא ממחישה אותם בעלילות סיפוריות קצרות, שבהן היא מעמתת בין 'התחפרותו׳ של הגבר התימני וסירובו להיפתח אל הסביבה החדשה, לבין האישה שכולה סקרנות, חיוניות ועניין להכיר חיים חדשים אלה, ואפילו לברור ולנכס לה מהם. בסיפורים כמו 'אחרי שמחה׳, 'רומה׳, ו׳אסונה של אפייה׳, משתמע שהגבר התימני נמצא מנותק מהמקומיות הקיימת ומהחיים הרוחשים בה (גם בשל יציאתו לעבודות חקלאיות מחוץ למושבה, וגם כיוון שהמושבה משתקפת אליו רק דרך משאיו ומתניו עם האיכר המעביד).⁹⁵ לא כן האישה. זו נכנסת כעוזרת בית לפני ולפנים של בית המתיישב, מתוודעת מקרוב אל החיים המשפחתיים המתנהלים בו, נחשפת לתרבות האירופית ולא נרתעת אף מלבדוק ולתהות אחריה (חפצי בית, ציוד ומכשור טכנולוגי, אינפורמציה על אודות נושאי אקטואליה וידע). המפגש האינטימי של התימנייה עם התרבות השלטת, חרף זרותה, מפרה ומעשיר אותה (לפי פוחצ׳בסקי), ואם כי בעלה ממשיך להסתגר בתרבות היהודית התימנית, היא מביאה לו את החוץ פנימה: משפיעה עליו לקבל טיפוליים רפואיים למרות רצונו, ומצילה אותו ('אחרי שמחה׳), לומדת ממעבידתה לקרוא ולכתוב חרף איסורו ('אסונה של אפייה׳), וכאישה עובדת שהפרוטה מצויה עכשיו בידה, היא מרגישה עצמאית מספיק לקנות רהיטים כמו אצל גבירתה.⁹⁶ לסיכום נאמר כך: אם האישה התימנייה פנתה מידית להיעזר בפוחצ׳בסקי, הגבר התימני עוד השתהה, והיה עשוי להסכים ולהיעזר בה רק כאשר ה׳שדה התרבותי׳ שבו הוא נפגש עמה (כקולטת ונקלט) יתחיל להיסדק, תיעלם הבינאריות הדיכוטומית של שולט מול נשלט (אשכנזיות מול תימניות) ויחלו תהליכי כלאיים של מערכות יחסים המכילות את קולותיהם של שני המחנות (במינון זה או אחר).⁹⁷ ואכן, כאשר בבית המשפט של פוחצ׳בסקי נשמע לא רק הקול השולט והאחיד שלה, אלא גם התפצלותו לעמדות נוספות (כמו של הרב סייבהי) – נוצר מצב שיפוטי חדש שניתן לכנותו שיפוט היברידי, כאשר כוחות של התנגדות ושיתוף פעולה החלו נוצרים זה מתוך זה בו זמנית, בגבולות תרבותיים נזילים, אמביוולנטיים, לקראת 'מרחב שלישי׳ של משא ומתן ופשרה.⁹⁸

פוחצ׳בסקי וארגוני הנשים: הלשכה המשפטית (1919־1934)    🔗

עם פעילותה ב׳בית המשפט הפרטי׳ וב׳משפט השלום העברי׳ לא סיימה פוחצ׳בסקי את תפקידיה השיפוטיים, ובהמשך ובד בבד המשיכה לפעול ולתפקד גם בגופים משפטיים נוספים, והפעם בארגוני הנשים שהתגבשו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. להלן יתמקד הדיון גם בתפקידים של 'טוענת׳ ו׳מלווה׳, כפי שהתגבשו בסניפי ארגוני הנשים בראשון לציון, וזאת על רקע מדיניותם הציבורית והשיפוטית הכלל־ארצית של ארגונים אלה. בשנת 1926 עמדה פוחצ׳בסקי בראש סניפים של שני ארגוני נשים שפעלו בראשון לציון: 'התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל׳ (נוסדה בירושלים, 1919), ו׳הסתדרות נשים עבריות׳ (נוסדה בירושלים, 1920). לפי הדוקומנטציה הקיימת, ניהלה ה׳התאחדות לשיווי זכויות׳, כפי ששמה מעיד עליה, גוף משפטי אקטיבי שבא להגן על זכויות האישה ולקדמן, ואילו 'הסתדרות נשים עבריות׳ (הנ״ע) עסקה מעיקרה בעבודה סוציאלית (אם כי בדיווחיה על אודות ענפי הפעילות שבהם היא עוסקת, צוין גם ענף 'עזרה משפטית׳).⁹⁹ בסעיף זה אבקש לבדוק מהי 'התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות׳ (להלן 'התאחדות׳), כיצד התנהלה 'הלשכה המשפטית׳ שלה בראשון לציון, ובמה התייחדה תרומתה של פוחצ׳בסקי לגוף משפטי נוסף זה? 'התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות׳ נוסדה למעשה מאיחודם של סניפי 'אגודת נשים׳,¹⁰⁰ שקמו בארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה.¹⁰¹ לפי שרה עזריהו, הסניף היוזם והמוביל היה 'אגודת נשים׳ בירושלים, אבל עם מינויה של ד״ר רוזה ולט־שטראוס ליו״ר ההתאחדות¹⁰² והתגבשותה של הנהלה ארצית ייצוגית לכל הסניפים, התעצמה ה׳התאחדות׳ לארגון נשי פוליטי לוחם, שהישגו הראשון היה אישור זכות הבחירה לנשים (1920). אחד הסניפים הראשונים במושבות היה סניף ה׳התאחדות׳ של ראשון לציון, ופוחצ׳בסקי – שעמדה כל השנים בראש 'אגודת נשים׳, ניהלה את המאבק לזכויות נשים במקום ואף נבחרה כאישה הראשונה לוועד המושבה (1919) – הוזמנה כמובן מאליו לשמש חברה גם בהנהלה הארצית.¹⁰³ כמו כן הוצבה פוחצ׳בסקי ברשימת ה׳התאחדות׳ לבחירות הארציות הראשונות לאספת הנבחרים, ואף נבחרה כאחת הצירות (19 באפריל 1920).¹⁰⁴ גם אם ה׳התאחדות׳ קצרה ניצחון ראשון מרשים באותן בחירות,¹⁰⁵ החברות לא הניחו להישג זה לסיים את פעילותן (זכות בחירות אקטיבית ופסיבית), ויצאו לממש יעדים נוספים במקומות שבהם הופלתה האישה לרעה, ולהביא להתקנתם של חוקים שיקדמו את מעמדה וזכויותיה (כמו חוק העגונה, חוק הירושה, ביגמיה וכדומה). ואכן מדיניותה הכלל־ארצית של ה׳התאחדות׳, אשר יושמה בכל סניף וסניף, התמקדה בשתי מגמות: א. הרחבת זכויות האישה בכל תחומי החיים; ב. הגנה על האישה ברמה האישית והמשפחתית, וזאת באמצעות 'לשכות לייעוץ, הכוונה והדרכה׳. לגבי היזמה להקמת לשכות אלה, מציינת עזריהו בספרה, כי מראשית הקמת ה׳התאחדות׳ במקומות השונים, הפנייה הראשונה של נשים לסניפים הייתה בבקשה לסייע בסכסוכי משפחה. עזריהו גם מאפיינת את הדיוקן הטיפולוגי של נשים שכל כך נצרכו לסיוע באותן שנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהגירה גדולה הציפה את הארץ וערערה את היישוב הקטן, שעוד לא הצליח לשקם את עצמו.¹⁰⁶ בין קרבנותיה של ההגירה דאז נמצאו נשים (מקומיות, אבל בעיקר מהגרות) שנזנחו או ננטשו על ידי בעליהן בשל קשיי פרנסה ומגורים, ובאין כל משפחה מורחבת לעודד ולתמוך בהן הן פנו ל׳התאחדות׳. וכך מסרטטת אותן עזריהו: 'הנשים האלה, ברובן מחוסרות אמצעים היו ומטופלות בילדים, גלמודות ובודדות, כי בחלקן היו עולות מקרוב באו. ובהתמוטט עולמן הן נותרו עזובות ומאוכזבות בסביבה חדשה וזרה להן, ללא משען חומרי ורוחני מצד קרוב או מכיר׳. היענות ה׳התאחדות׳ באה לידי ביטוי ב׳לשכות משפטיות, שבהן ניתנה לאישה הנשואה עזרה משפטית בענייני משפחה׳, ללא תשלום, וכן על ידי חברות הלשכה שעבדו כ׳מלוות׳ ו׳טוענות׳ בהתנדבות ו׳שלא על מנת לקבל פרס׳.¹⁰⁷ סניף ה׳התאחדות׳ בראשון לציון נוסד בביתה של פוחצ׳בסקי בכסלו תר״פ (1920). פוחצ׳בסקי כאמור מונתה ליושבת ראש, והמסמך המדווח על כך אינו מכנה את המייסדות 'הנהלה׳ או 'ועד׳, אלא 'החברות העיקריות שעבדו׳ (ביניהן שמות מוכרים שליוו את פוחצ׳בסקי מ׳אגודת נשים׳: שולמית לוין, בתיה הלוית, רבקה לובמן וחנה דרובין).¹⁰⁸ יוצא אפוא שגם עכשיו, במסגרת ה׳התאחדות׳ כמו במסגרת 'אגודת נשים׳, המשיך אותו חוג חברות (ונספחיו) לעבוד כגוף התנדבותי לכל דבר. דהיינו ללא תמיכה כספית וללא עזרה מוסדית נוספת, כאשר הפעילויות מתנהלת בבתיהן של החברות, בצורה פתוחה ולא היררכית. ל׳לשכה המשפטית׳ לא הייתה אם כן כתובת אחת, ונשים שנזקקו לסיוע היו פונות ישירות אל חברה זו או אחרת לקבל את העזרה המתבקשת. גם עבור פוחצ׳בסקי הייתה הפעילות ב׳לשכה המשפטית׳ כעין המשך מובן מאליו של פעילותה השיפוטית הקודמת. אבל אם עד כה פעלה בודדה וחריגה באותו 'בית משפט פרטי׳ אצלה בבית, כשהיא יוצאת להגן על האישה רק מכוח סמכותה ומכוח הניסיון שצברה במשך השנים, הנה עתה ב׳לשכה המשפטית׳ חשה בטוחה ומוגנת יותר. שהרי עתה גובתה על ידי גוף פורמלי של חברות לוחמות כמוה, שלא רק טענו והגנו על נשים מתוקף שיקולן הן, אלא היו מעוגנות ונתמכות על ידי נשים מלומדות ובקיאות בתורת החוק העברי והכללי.¹⁰⁹ לפי עזריהו, עבודתן של חברות הלשכה בכל מקום בארץ הייתה מעשית ולימודית כאחת. הן העבירו מידע בין הלשכות, למדו מניסיונן אלה מאלה, ועודכנו על ידי ה׳התאחדות׳ בנושאי הזכויות שעמדו על הפרק בהתדיינות עם המוסדות הנבחרים של היישוב (אסיפת הנבחרים, הוועד הלאומי), וכמובן עם מוסדות הרבנות הראשית ובתי הדין הדתיים.¹¹⁰ באשר לדרך העבודה המעשית ב׳לשכה המשפטית׳ בראשון לציון: כאן ניתן ללמוד מהדיווח של אפרת בן־כהן, שהתוודעה אל עבודה זו בבית אמה ולימים גם הצטרפה ללשכה כאחת המתנדבות שם.¹¹¹ לפי בן־כהן, הטיפול הקיף שלושה שלבים: 'ניסיון לגישור׳, 'טיעון׳ ו׳ליווי׳. בכל שלב היה זה טיפול אישי וצמוד, המבוסס בעיקר על שיחות. האישה 'הנזקקת׳ (העזרה הייתה מכוונת בעיקר לנשים חסרות אמצעים) הייתה פונה למתנדבת, חולקת עמה את צרותיה, והמתנדבת ניסתה לאתר את הנסיבות להידרדרותם של היחסים בין בני הזוג. המתנדבת הייתה מבקרת בביתה של 'הנזקקת׳, לומדת את חיי המשפחה ומשתדלת לתקשר עם הבעל ולשמוע את טענותיו (אם כי לא פעם נתקלה בבן זוג תוקפן שסירב לשתף פעולה, ובן־כהן אף ספגה מכות). יוצא אפוא שהשלב הראשון היה רק ניסיון ל׳גישור׳, כיוון שעל הרוב הפנייה ללשכה המשפטית לא הייתה משותפת לשני בני הזוג, אלא יזמה חד־צדדית של האישה הפגועה. המתנדבת תפסה את תפקידה כ׳מגשרת׳, וחרף אי־ההיענות של הבעל חתרה ליישר את ההדורים ולהגיע להסכמה של שלום בית (ולו רק בעבור הילדים). לשם כך נקטה כל דרך, ובמרבית המקרים הצליחה.¹¹² רק אם כל המאמצים עלו בתוהו והגישור לא צלח, הייתה המתנדבת מקבלת על עצמה את תפקיד 'הטוענת׳, וכיוון שלפי ההלכה חסרה 'הנזקקת׳ אישיות משפטית משל עצמה (וכאמור מבחינה כלכלית לא יכלה להסתייע בעורך דין), הייתה המתנדבת 'מלווה׳ אותה בכל הפרוצדורה המתישה של הליך הגירושין בפני בית הדין הרבני.¹¹³ המתנדבת ייצגה אותה במשא ומתן עם הדיינים, טענה את זכויותיה וצרכיה, והגנה על האינטרסים שלה ושל ילדיה בנושאים כמו מזונות, הסכמי ממון, החזקה וכדומה.¹¹⁴ דרך אגב, הקשיים בבתי דין אלה, לא היו מנת חלקה של ה׳נזקקת׳ בלבד, אלא גם של ה׳טוענת׳. בוועידה הארצית השנייה של ה׳התאחדות׳ (30 במאי 1932), מסרה חברת ההנהלה ד״ר חנה ברכיהו דוח על אודות הפעילות הכלל־ארצית של 'הלשכה המשפטית׳, בתארה 'מתוך כאב׳ את 'הליקויים הרציניים׳ בסדרי הנהלת המשפטים, 'בהם נתקלת חברת הלשכה המופיעה כ׳טוענת׳ בפני בתי דין אלה׳.¹¹⁵ האם בית הדין הרבני ביקש להערים קשיים על ה׳טוענת׳ ולהכשיל אותה בעבודתה כאישה, או שמא הייתה זו ההתנהלות המצויה והמקובלת דאז? כך או כך, גם בוועידות הבאות חזרו החברות ותבעו 'שכלולים בפרוצדורה׳, ו׳שיפורים בסדרים הפנימיים והחיצוניים׳. זאת ועוד, בצד 'הלשכה המשפטית׳ בראשון לציון פעלה גם 'ועדת זכויות׳, שהיוותה חלק בלתי נפרד מפעילות ה׳התאחדות׳ שם (ושאין למצוא דומה לה במקומות אחרים);¹¹⁶ שהרי בעוד 'הלשכה המשפטית׳ העניקה את שרותיה בצורה אישית ומשפחתית, 'ועדת הזכויות׳ עבדה כנגד המועצה המקומית וכנגד גופים מוניציפליים וממשליים אחרים. 'ועדת זכויות׳ תבעה את קיפוחה של האישה המקומית והעוולות כלפיה, בעיקר בשל חוקי היסוד ההלכתיים שהתעכבו ולא מצאו את פתרונם, כמו חוקי ירושה, ביגמיה, נישואי ילדות, עגונה וכדומה (כפי שנראה בהמשך). כן ראוי לציין, כי הפעילות המשפטית הציבורית של ארגוני הנשים בראשון לציון בלטה על מפת הלשכות המשפטיות של ה׳התאחדות׳ והנ״ע בארץ, ואף באו – כפי שכותבת כהנסקי – ממושבות אחרות להתייעץ ולקבל עזרה ו׳החברות נענו ברצון׳.¹¹⁷

משפט וספרות    🔗

כפי שציינתי לעיל, החיפושים והבדיקות בארכיונים ציבוריים ופרטיים לא העלו דוקומנטציה לפסיקות הדין של פוחצ׳בסקי כשופטת. מפעילותה ב׳משפט השלום העברי׳, חרף המספר הרב של המשפטים שבהם השתתפה, אין פרוטוקולים או פסיקות המופיעים בשמה בלבד, כיוון שתמיד פעלה במסגרת של צוות שופטים; ואילו לגבי פעילותה כמגשרת, בוררת וטוענת, נראה שמלכתחילה בחרה לא לכתוב את הדברים. היו אלה פתרונות מידיים לכאן ולעכשיו, ונראה שלא ראתה בהם עדות היסטורית יוצאת דופן לתופעתה של אישה שופטת, כבר בראשית התארגנות החיים החברתיים והמשפטיים בארץ. מצד שני, אם השיפוט נוסח פוחצ׳בסקי נשאר רק בבחינת עדויות שבעל פה, הנה דווקא החוויה השיפוטית הנשית שלה הלכה ומילאה את כתביה. הקריאה בסיפוריה שבה ומעידה, כי היא חיה את המשפט באופן אינטנסיבי בספרות שלה, וכי הסיפורים שלה הם הם הפרוטוקולים האבודים, המוסרים לנו לא רק את תוכני המשפטים והפסיקות, אלא גם את תורת המשפט המוסרית שלה כאישה וכפמיניסטית. שולמית אלמוג, בספרה 'משפט וספרות׳, מפנה את תשומת הלב ל׳נקודת מוצא משותפת׳ או 'כיוון זרימה מסוים׳, שבאמצעותם כדאי לבחון את הדרכים 'בהן עשויה הספרות […] לשרת את המשפט׳. בהמשך היא מציגה את שני התחומים האלה לעיון משווה, בניסיון להגדיר 'את טיב היחס׳ ביניהם 'כנטול איכות היררכית׳ וכמייצג 'שני ערוצים המפרנסים, מעשירים ומעמיקים זה את זה׳.¹¹⁸ והנה בבואנו לקרוא מחדש את פוחצ׳בסקי כשופטת וכסופרת, אי־אפשר שלא להידרש לעיון משווה זה, כאשר שני תחומים אלה (כפי שהצבעתי כבר בדיון שלעיל) מרבים לפרנס ולהעשיר זה את זה. במה דברים אמורים? פוחצ׳בסקי שלחה ידה בעט סופרים מגיל צעיר. תחילה כתבה מכתבים ומאמרים,¹¹⁹ ועם עלייתה לארץ עמדה יצירתה בעיקר בסימן הפרוזה (סיפורים, נובלות קצרות, רומן). כאמור, רוב כתביה עוסקים בחיי המושבה ראשון לציון, ותֵמות משפטיות שעניינן המגזר החלש כקרבן לאי־צדק משפחתי וחברתי מחלחלות ומטעינות אותם. פוחצ׳בסקי לא הכחישה שהיא שואבת את החומרים לסיפוריה מהמציאות המקומית. להפך, היא אף הצהירה על כך (מפי גיבוריה), כמו מבקשת לומר שאכן הספרות היא עדותה.¹²⁰ ברומן 'במדרון׳, למשל, היא מגייסת את הגיבורה מלכה פריש, קוראת נלהבת של ספרים,¹²¹ להביע את דעתה לגבי עשייה ספרותית מהי. וכך היא אומרת שם: 'מה בעצם עושה הסופר?… הוא לוקח חתיכת חיים, גוזר אותה מן ההווי ומכניס לתוך מסגרת הנקראת ספר׳. גיבור אחר הוא הסופר הצעיר שלום שץ, שבהתחבטויותיו מה ואיך לכתוב הוא מנסח זאת כך: 'כותב הוא מחיי עצמו, מן העבר ומן ההווה… אבל יש גם מה שנובע מעמקי נפשו בלבד. אז עומדת השאלה לפניו, אם נכון התיאור, ואם הקווים שבו אמיתיים הם. תשובה מוחלטת אין, אבל אמונתו… אומרת ללב שזהו צביונם הנכון של החיים׳.¹²² כאמור, גם פוחצ׳בסקי חותרת לספר את 'הקווים האמיתיים׳, ומבקשת לא 'להמציא׳ מציאות אלא לספר אותה, להרהר עליה, ואולי יותר מזה – לחתור תחתיה בניסיון לשנותה. בכתיבתה פוחצ׳בסקי אינה פונה לספר את ההישגים היישוביים הלאומיים, אלא ההפך: בכמיהתה לבנות כאן חברה לאומית איכותית, היא אינה נרתעת מלחשוף את כל אותן עוולות ומצוקות שנתגלו כבר מלכתחילה במציאות הארץ ישראלית החדשה, ההולכות ומייצרות פערים חברתיים – מעמדיים ומגדריים – לא רק בקהילה ובמשפחה אלא גם בחדרי בית המשפט. היצירה הספרותית של פוחצ׳בסקי זרמה בד בבד עם הפעילות המשפטית שלה, כשהאינטראקציה ביניהן מפרה זו את זו. ועם זאת לא רק בית המשפט שירת את עלילותיה, אלא גם בעלילותיה היה כדי 'לשרת את המשפט׳ בן הזמן,¹²³ שירות שבא ליידע את הציבור על אודות העיוותים החוקתיים, ובראש וראשונה על הטיפול של בתי הדין הרבניים, שאותם הכירה מקרוב כל כך בפעילותה כטוענת בלשכה המשפטית. ואכן, סיפוריה של פוחצ׳בסקי בנושאי מגדר ומשפט הם כולם זעקה, באמצעותם היא זועקת את אי־שוויון האישה במסגרת המערך השרירותי־השוביניסטי של התחוקה היהודית, שמתעקשת להצדיק את הגבר בכל סיטואציה שיפוטית, ומתעללת ומאשימה את האישה באשר היא אישה. יתרה מזו, פוחצ׳בסקי מפעילה את הבמה הספרותית שלה גם נגד החברה הגברית היישובית, ונגד מוסרה הלאומי הכפול; חברה שכמהה לבנות משפט עברי נאור וצודק, ובה בעת מתמידה באותם חוקים הלכתיים ראקציוניים דכאניים, כאילו המהפך הציוני מגֹולה למולדת לא קרה כלל. כהדגמה ל׳ספרות ומשפט׳ בכתביה של פוחצ׳בסקי, אעסוק כאן בשני חוקים שפוחצ׳בסקי כאבה אותם במיוחד בסיפוריה: 'חוק הירושה׳ ו׳חוק הביגמיה׳. חוק הירושה: אחד הסיפורים הנוקבים, הבונים את הפסיפס העלילתי של 'במדרון׳, הוא דיווח קצר על אודות איכרה־אלמנה, שהזעם שהוא מעורר אחריו מצטרף לכל פסיפס העיוותים שרומן זה פורס בסיפורו על אודות המושבה בשני העשורים הראשונים של המאה. הסיפור נמסר כאן מפיה של מלכה פריש, אותה צעירה עולה שהגיעה אל דודתה במושבה, ובינתיים התפרנסה מטיפול בחולים ובהם האלמנה (ללא שֵם). לפי פריש, איכרה־אלמנה זו הגיעה למושבה בנעוריה, כשהמושבה הייתה עוד תחת חסות הברון (סוף המאה התשע עשרה). היא נישאה ל׳פועל שהתאכר׳,¹²⁴ ובעזרת פקידות הברון קיבלו בני הזוג נחלה גדולה לעסוק בחקלאות. אלא שלרוע המזל חלה הבעל לאחר מספר שנים ונפטר, כשהוא משאיר אחריו את אשתו עם שני ילדים קטנים. במצב עגום זה, וללא ידיים עובדות, הציעה לה הפקידות למכור את חלקתה ולמצוא פרנסה קלה יותר, אלא שהאיכרה לא הסכימה. היא התעקשה להמשיך ולטפל במשק, ולא עוד אלא ש׳במשך הזמן פרח המשק תחת ידיה׳ עד ש׳נחשבה בין עשירי האיכרים׳. שנים עברו, הבנים בגרו, והנה עם הינשאם לנשים, פתאום 'צר נעשה להם ישיבתה ביניהם׳. כלומר, כבעלי משפחה, נעשתה האֵם מיותרת לבניה, ולא עוד אלא שאף ניסו לנשל אותה ממשקה, והיא במצוקתה נאלצה לפנות לבית משפט ו׳לתבוע את זכות הקיום בביתה ובחצרה׳ מבניה שלה. אלא שכאן החוק היהודי, האמור להגן על החלש ובראש וראשונה על האלמנה, לא רק שלא יצא להגנתה אלא רק סיבך ואִמלל אותה, וכדברי פוחצ׳בסקי שם: 'חוק הירושה הבלתי צודק ביחס לאלמנה גרם לה סיבוכים רבים, עד שנפלה למשכב׳, 'שלשלת העינויים והייסורים שהמשפטים הניחו עליה קצרה את ימיה׳, 'אבל כלום יש על מה להצטער אחרי אובדן הכל?׳.¹²⁵ פוחצ׳בסקי שולחת אצבע מאשימה לעבר שני גורמים הרסניים במעמד זה: א. 'חוק הירושה׳ (כפי שאסביר כאן); ב. הבנים, שמעצם תפיסת חוק זה כסמכות גברית כוחנית, ביקשו ל׳נקות את השטח׳ מבעלותה של אישה, ואפילו היא אמם. מה הוא חוק זה? בספרה 'התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות׳ מפרטת עזריהו, כי 'חוק הירושה׳ פעל לראשונה במסגרת חברת פיק״א, שקיבלה על עצמה, דרך יק״א, לנהל את האדמות שנקנו על ידי הברון רוטשילד (שנים לאחר מכן גם 'קרן קיימת לישראל׳ נקטה בדרך זו). לפי חוק זה הכירה חברת פיק״א רק בבעלותו של 'אבי המשפחה׳ על כל 'יחידת התיישבות׳, אם כי מעיקרה ניתנה בעלות זו לשני בני הזוג (גם התנו את מתן הבעלות בהיותו של הגבר נשוי). מאידך גיסא, כאשר נפטר הבעל לא הסכימה חברת פיק״א להשאיר במשק את 'אלמנת המנוח׳ כסמכות של 'בעלת המשק׳. כלומר, למרות העובדה שהאיכרה־האלמנה השקיעה ב׳יחידת ההתיישבות׳ 'את מיטב כוחותיה׳, היא התמנתה (באופן הטוב ביותר) רק 'כאפוטרופוס על משק ילדיה עד שיגדלו׳. וכאשר הגיעו הבנים לגיל בגרות נעשתה לפתע האֵם, שעבדה וניהלה את הנחלה עד עתה, 'לאדם תלוי בחסדי בניה׳.¹²⁶ הנה דווקא חוק חברת פיק״א, שבא לעודד התיישבות ואיכרוּת ביישוב החדש, יצר עוולות נוראות אלה בהכירו רק בגבר את בעל המשק, ובכך הקים בנים נגד אמותיהן. מקרה זה, שעליו מתקוממת פוחצ׳בסקי ברומן שלה, לא היה חריג או בודד. ההפך הוא הנכון, סכסוכים משפחתיים דומים היו מופיעים חדשים לבקרים בבתי המשפט, ואלמנות רבות במושבות העלייה הראשונה אומללו והתמוטטו. למותר לציין כי הנשים ב׳התאחדות׳ העלו שוב ושוב תביעה לשוויון בחוק זה (לבעל ולאישה), בטענן כי 'שלילת זכות הירושה מאת אם המשפחה העבריה […] מאת האישה העובדת, העצמאית והעמלה שכם אחד עם בעלה […] לא בלבד שעלולה לפגוע קשה במצבה החומרי של האישה […] היא גם עומדת בסתירה עמוקה להלך הרוח החברתי השורר ביישוב החדש׳.¹²⁷ כראייה נוספת כדאי לקרוא את מאמרה של עדינה כהנסקי, 'פיק״א ואיכרותיה׳.¹²⁸ גם כהנסקי שופכת את חמתה על חברת פיק״א, ומתווכחת עם החוק ועם שניים מנימוקיו: א. הנחלה אמורה להיות מעובדת רק על ידי זוג, ולא על ידי יחידים (אם כך מה היה קורה אם הגבר היה נשאר אלמן. האם גם אז היו מנסים לנשל אותו מנחלתו); ב. העדיפות היא להכניס כוחות צעירים למשק (ומכאן לדחוק כמו מובן מאליו את האיכרה הזקנה, שעשתה את שלה וחייבת ללכת כמו 'הכושי׳). כהנסקי מביאה שלושה מקרים של אלמנות ראשון לציון, כל מקרה מצמרר מקודמו, אלא שהיא אינה מסתפקת בכך וכותבת: 'הייתי יכולה להביא עוד דוגמאות כאלו וכאלו. ואם יש גם בעלים ובנים טובים […] אין זה משנה הרבה מעצם השאלה, כי הכוונה היא לחוק – לחוק הקיים נגד האיכרה׳.¹²⁹ ואכן גם פוחצ׳בסקי אינה מסתפקת בסיפור זה בלבד, ויצאה להוקיע את נישול האיכרה בשתי נובלות נוספות, והפעם – איכרות שנפלו קרבן לבני משפחה קרובים גם ללא חוקי פיק״א. דהיינו, רק מתוקף היותם גברים השתלטו קרובים אלה על רכושן, ונישלו וגירשו אותן מקנייניהן הן. סיפור אחד הוא 'המשק׳, ובו אלמנה ללא ילדים, זהבה שטיינברג, מכניסה לביתה ולמשקה את אחותה וגיסה, וזה האחרון הופך אט־אט לאדון הבית, ומתעלל ומשפיל אותה כאחת השפחות. הסיפור השני הוא 'בבדידות׳, ובו ציפורה דרורי, אישה דעתנית ואיכרה מוצלחת שלא נישאה לאיש, מנהלת את משקה ביד רמה אך הולכת ומודרת על ידי אחיה הצעיר הרוצה להקים לו משפחה. בגסותו ובתוקפנותו הוא מעניק לה את התחושה שהיא מעכבת בעדו את תוכניתו, והיא בדאגתו לו – אורזת בחשאי מעט חפצים ומסתלקת.¹³⁰ חוק הביגמיה: חוק נוסף שהעסיק והטריד את פוחצ׳בסקי, ומצא את ביטויו בסיפוריה, הוא חוק הביגמיה. כאן יש להזכיר כי 'לפי דין תורה הנישואין הם פוליגמיים׳, 'ובידי הבעל לשאת יותר מאשר אישה אחת׳, בעוד 'האישה׳ לעומת זאת 'אינה יכולה להינשא בו זמנית ליותר מאשר בעל אחד׳.¹³¹ בפועל מסביר אליאב שוחטמן, 'חוסר השוויון האמור […] אינו קיים כמעט׳, כיוון ש׳זה כאלף שנים׳ שיהדות אשכנז קיבלה עליה את שתי תקנותיו של רבנו גרשום: האחת היא איסור ריבוי נשים, והשנייה היא איסור גירוש אישה בעל כורחה. על כך מוסיפה כרמל שלו, שחרם דרבנו גרשום אמנם 'הִשווה באופן עקרוני את דין הגבר לדין האישה לעניין ריבוי נישואין׳, אלא שהשאיר כלל חריג שמיטיב בכל זאת עם הגבר, והוא 'היתר מאה רבנים׳, שבמקרים מיוחדים מתירים לו לשאת אישה שנייה.¹³² במילים אחרות, עם כל הליברליזם הנאור שמפגין חוק זה ביחסו לאישה, הוא אינו חוק גורף, כיוון שפרט לציבור האשכנזי – שאר העדות לא התחייבו לו. אמנם במדינת ישראל, הביגמיה היא 'עבירה שבצידה עונש מאסר של חמש שנים׳,¹³³ אבל בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת לא היה כל ממסד שאכף איסור זה. ניסיונן של נשים, וביניהן פוחצ׳בסקי, לאסור על ביגמיה, התקבל כמאבק בין־תרבותי של מסורות יהודיות, שבו ההגמוניה הנשית האשכנזית מתעקשת להכתיב את עצמה על ה׳אחר׳ המזרחי האתני.¹³⁴ ואכן בוועידה הארצית השנייה של ה׳התאחדות׳ ב־1932 (שהורכבה ברובה מנשים יוצאות אירופה וארצות הברית), הועלה חוק זה לדיון 'בכל חומרתו׳, ובסיכום הוחלט להציבו כתכנית מידית ומועדפת לשנת העבודה הבאה. וזו לשון הסיכום: 'הוועידה מטילה על המרכז [הוועד המרכזי – י״ב] לפנות אל הרבנות הראשית בתזכיר בעניין פרובלימת "ביגמיה״, שיהא מבוסס על המקרים בהם טיפלו הלשכות המשפטיות בארץ׳. למותר לציין שבאותה שנה שוב נבחרה פוחצ׳בסקי לחברת המרכז, וכאמור גם היא טיפלה בבעיה זו, שהייתה כה מוכרת וקרובה אליה בחיי הנשים במושבה.¹³⁵ גם בפרק הבא בספרה, שכותרתו 'ביגמיה והיתר׳, שבה ומעלה עזריהו את 'פרובלימת הביגמיה׳, בציינה כי זו עלתה על הפרק 'בתחילת שנות השלושים׳, משום שבאותה תקופה 'הלך […] וגָבר מספר המקרים […] ביישוב׳; כלומר, על פי 'החומר העובדתי […] שהתרכז בלשכות המשפטיות׳ למדו החברות לדעת, 'שמקור התופעה המחפירה׳ הוא לא רק בריבוי נישואין אלה, אלא גם בריבוי 'השימוש לרעה בחוק ההיתר׳. כלומר, 'רבנים׳ לא מורשים פעלו שלא כחוק, והעניקו היתרים 'מסולפים׳ לגברים שנשאו אישה שנייה. האישה השנייה הוכרה כדין וכדת, וגם הבעל 'לא היה […] צפוי לעונש׳.¹³⁶ כאן צריך לציין, שההחלטה בוועידת ה׳התאחדות׳ בעניין הביגמיה, התקבלה חד־משמעית כנוהג נחשל ופסול לגבי כל ציבור הנשים, ותהיה העדה אשר תהיה. מאידך גיסא, ייתכן שריבוי נשים בשנות השלושים פקד דווקא את הציבור האשכנזי, שהרי כמו בגלי הגירה קודמים – נהג הגבר לנסוע ראשון לארץ ישראל (כדי להכין שם תשתית אלמנטרית לקליטת האישה והילדים), ואם התארך הזמן והוא התקשר עם אישה מקומית – הוא מצא עצמו לבסוף עם שתי נשים. הסיטואציה הלאבילית של ארץ הגירה המשיכה אפוא לאמלל נשים, והן נפלו שוב ושוב קרבן לגבר, המנצל מצבים אלה לסיפוק צרכיו ולהתנערות מחובותיו.¹³⁷ ולגבי הגמישות הבלתי נסבלת של חוקי ההיתר, כפי שפעלו בשנות השלושים, יש להבהיר: חוק 'היתר מאה רבנים׳, כפי שהוא מוצג אצל שוחטמן וכרמל, משתמע כפרוצדורה זהירה וקפדנית שאינה ממהרת לאשר נישואין שניים, ומערימה סייגים בדרך לאישורו. ולכן ההיתר הפזיז והגמיש של הדיינים דאז, כפי שמדווחת עזריהו, שב ומסביר את היחלצותן של נשות ה׳התאחדות׳ לפעול קשות נגד דיינים אלה, ונגד התנהגותם הזלזלנית בכל אישה, תהיה העדה והמסורת שלה אשר תהיה. באשר לפוחצ׳בסקי: היא עוד הקדימה ועסקה ב׳פרובלימת הביגמיה׳ בספרה הראשון (1911), וכן בסיפורים מאוחרים יותר משנות העשרים (1925). אלא שמושאי סיפוריה הן לא הנשים יוצאות אירופה אלא הנשים יוצאות תימן, כפי שפגשה בהן בראשון לציון. האם נשים אלה העלו בבית המשפט שלה את קשייהן במשפחה הביגמית, או שהיא התוודעה אל עלבונן וסבלן בהזדמנויות אחרות? כך או כך, פוחצ׳בסקי שוללת נוהג זה מכול וכול, גם אם ריבוי נשים הוא בבחינת דין תורה אצל התימנים (ואולי היא שואבת את צדקתה מהתקדימים העלילתיים המסוכסכים שהסיפור המקראי מלא אותם, כמו סיפורי שרה/הגר, רחל/לאה, חנה/פנינה וכדומה). כשופטת וכפמיניסטית יוצאת פוחצ׳בסקי למגר אפליה נשית זו, והיא בוחרת להוקיע ולזעזע את ציבור הקוראים בנוסחה סיפורית החוזרת על עצמה: אישה משתהה מלהביא ילד לעולם בשנים הראשונות לנישואין, ובמקום לנסות ולסייע לה ממהר הגבר לקחת לו אישה שנייה על פניה, ללא ידיעתה וללא התייעצות עמה. סיפורים אלה מהדהדים בזעם רב של הכותבת, התוקפת את הגבר התימני – כפרט וכקהילה – על יחסו האינסטרומנטלי לאישה כרחם בלבד; על בהילותו לדור המשך; ועל השפילו את נשותיו וסכסכו ביניהן. בכתבים אלה מודעת פוחצ׳בסקי לכך, שהיא משמשת פה לאילמותה של האישה התימנייה העקרה, והיא אינה נרתעת מלהטעין בה את מחשבותיה ועמדותיה שלה. במילים אחרות, כמו בחתרנותה תחת חוק הירושה כך גם כאן, היא יוצאת קבל עם ועדה להשריש ולעקור מנהג גברי מגונה זה (בעיניה) (בין אם האישה התימנייה משלימה אתו או לאו). דוגמה לכך היא הסיפור 'אחרי שמחה׳, שבמרכזו עומדת עדיה – אישה מלאת חיוניות וסקרנות, המפרנסת בכבוד את בעלה בעבודות משק בית. שלא כמוהו, החרד ופוסל כל חידוש טכנולוגי במושבה, היא פתוחה לקלוט וללמוד כל דבר (היא גם מצילה את חייו בשדלה אותו לעבור ניתוח רפואי). אלא שכל זה לא מסייע בעדה, וכשהיא מתעכבת מלהיכנס להריון, הוא פונה לשאת לו לאישה שנייה את ה׳ילדה׳ סעידה. הסיפור מתמקד בערב החתונה, כשכל החוגגים שמחים עם הבעל (סלים) ואילו עדיה, שרק עכשיו נודע לה כל זאת מפני השכנות, מטיחה את ראשה בקיר.¹³⁸ הסיפור 'אסונה של אפייה׳ מציג סיטואציה אכזרית עוד יותר. אפייה העקרה נכנסת סוף־סוף להיריון, אלא שכל תקופת ההיריון צצות בעיות גניקולוגיות שלא זוכות לטיפול. המצב מסתבך עם הלידה שתחילתה בשבת. הבעל אוסר עליה לקרוא לרופא בשל קדושת היום, ואילו אפייה, בייסוריה, ממרה את פיו ומבקשת לקרוא למעבידתה, המזעיקה רופא. אפייה יולדת ילד מת, ובעלה שמאשים אותה במות הילד (בשל חילול שבת) ממהר לקחת לו אישה שנייה.¹³⁹

סיכום: האומנם מודל שפיטה של אישה?    🔗

בשנת 1926 התפרסם בירחון האשה מאמר של רוזה גינצבורג בשם 'עורכות דין׳¹⁴⁰. במאמר זה התלוננה הכותבת על הדרתן של נשים בעלות השכלה משפטית מעריכת דין, ללמדנו שבאותן שנים היו בארץ נשים יהודיות שסיימו את לימודיהן בתחום המשפט, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לעסוק במקצועה כעורכת דין, לא בתקופת השלטון העותמאני וגם לא תחת החסות המנדטורית של הממשל הבריטי. עם זאת, העניקו הבריטים לבתי הדין הרבניים 'שדה פעולה נרחב׳, ובו נקבעו ונחתכו על ידי הרבנים כל ענייני הנישואין, הגירושין, האפוטרופסות וכדומה. גם אם עורכות הדין היהודיות היו מקבלות רישיון לעסוק במקצוען, הן היו מנועות מלהופיע בפני בתי דין אלה. מאמרה של גינצבורג אומר דרשני, בעיקר כשבאים לסכם את פעילותה של פוחצ׳בסקי כשופטת. שכן לפי המתואר בו, נראה שבתקופה זו של מעבר בין ממשלים ובין מערכות תחוקה שלא נקבעה עדיין תקינותן (העשורים הראשונים של המאה העשרים בארץ ישראל) – ניתן היה באוטונומיה הקהילתית של היישוב החדש למלא תפקידים 'פרופסיונליים׳ גם ללא הכשרה ורישיון (אם כי רק במסגרת של טריבונלים לא פורמליים). התוצאה היא, שנשים בעלות השכלה משפטית היו מנועות על פי חוק מלשמש כעורכות דין ושופטות, ואילו נשים שצברו כוח חברתי ופוליטי בפעילותן הציבורית, היה להן סיכוי רב יותר להתמנות לתפקיד שיפוטי זה או אחר, ואף להופיע בפני בית דין רבני ולהפעיל את השפעתן וסמכותן. במילים אחרות, אנו עדים כאן לתופעה לא צפוייה, שרק בנסיבות ההן יכלה למצוא לה את מימושה, והיא: מודל שפיטה של אישה. כאמור, פוחצ׳סקי לא הייתה כבולה להשכלה משפטית מסוימת ולא כל שכן לקודים פרופסיונליים מחייבים, ודווקא בשל כך העזה ליצור לה מודל של שפיטה שאפשר לאפיינו כשפיטה של אישה. רינה בוגוש ורחל דון יחיא, בדיוניהן על אודות מגדר ומשפט, מציבות מערך שאלות עקרוני השב וחוזר על עצמו בניסוחים שונים: האם לנשים 'העוסקות במקצועות המשפטיים יש היגיון משפטי ופרקטיקה משפטית ייחודיים ושונים מאלו של גברים׳? האם למגדר יכולה להיות 'השפעה על תוצאות הפסיקה, שכן נסיון החיים השונה […] יביא גם למדיניות ולסדרי עדיפויות שונים׳? 'האם קיימת נקודת מבט מיוחדת לנשים גם בתחום השפיטה׳, כמו נטייה 'לשיפוט ליבראלי יותר׳, או נטייה 'להעניש ביתר חומרה על עברות נגד נשים׳?¹⁴¹ התשובה על פי פוחצ׳בסקי (בעקבות דיוננו לעיל) היא ללא ספק 'הן׳: 'הן׳ אסנסיאלי – שבא לידי ביטוי מעצם היותה אישה עם ניסיון חיים שונה (משל הגבר); 'הן׳ פמיניסטי – שהעלה בשיפוטיה מודעות של 'נקודת מבט שונה׳ ו׳סדרי עדיפויות שונים׳ (משל הגבר); 'הן׳ פרקטי – שנטה להעניש ביתר חומרה עברות נגד נשים; ו׳הן׳ אכפתי אלטרואיסטי – שבחירתו בשיפוט הליברלי היה בולט יותר. ואכן פוחצ׳בסקי התעקשה לנקוט בכל אחת מהקטגוריות האלה, כשהיא אינה מנסה להפנים קודים שיפוטיים גבריים,¹⁴² אלא שבה ומדגישה רק את החשיבה השיפוטית שלה כאישה, שעיקרה שיקולים מוסריים ערכיים ולאו דווקא תחוקתיים פורמליים. לכן גם בגישוריה ובבירוריה השתמשה פוחצ׳בסקי בכלים נשיים מובהקים: חמלה, הבנה, דאגה, מעורבות, וכמובן דיבובה של האישה השותקת, והשמעת קולה ודרישותיה אל מול תובעיה. יתרה מזו: הלגיטימציה שהעניקה פוחצ׳בסקי לקולה של האישה בבית המשפט, חידדה ביתר שאת את הדיפרנציאציה בין שיפוט נשי לגברי, וזאת בעיקר בהתייצבה לפני בית הדין הרבני, שפסק את החלטותיו באמצעות פלפול תאורטי יבש של חוקים קדומים, ללא כל הקשבה והתחשבות בבעיות הכאן ועכשיו של האישה. מאפיין נוסף שייחד את השיפוט הלא פרופסיונלי של פוחצ׳בסקי, אך הדגיש את השיפוטיות הערכית שלה כאישה, הוא הניסיון הבלתי נלאה שלה להדריך ולכוון. עניין זה בא לידי ביטוי בעיקר בפעילותה כמגשרת (הגישור הטרנספורמטיבי). שהרי עם כל חתירתה לפייס בין הצדדים, היא ביקשה גם להורות להם את הדרך לשיפור יחסיהם לעתיד (על פי דעתה וניסיונה). פוחצ׳בסקי העדיפה כשופטת (בכל מצב) לא להישאר ניטרלית (כפי שהתפקיד מחייב לכאורה), והרעיפה על בעלי הדין אינפורמציה ולימוד שעניינם לא רק עצות מעשיות אלא גם מודעות והעצמה. במילים אחרות, היא בחרה לתפקד כשופטת לא רק כדי לעזור ולהגן על הפרט החלש והנצרך, אלא גם כדי לנסות ולקדם את הקהילה היישובית לקראת חברה סובלנית יותר, על פי האני המאמין האידאולוגי שלה כציונית וכפמיניסטית.¹⁴³ לסיכום אומר כך: סיפורה של פוחצ׳בסקי לא נמנה עד כה עם סיפורי־העל של היישוב המתחדש בארץ ישראל – זה שניסה לבנות עצמו בקונטקסט נאור של תחייה לאומית גברית, אך גילה שמרנות וראקציוניזם לגבי תחייה לאומית נשית. אף על פי כן, דרך המנסרה הנקודתית של בתי המשפט האלטרנטיביים של תחילת המאה הקודמת, ודרך אישה מנהיגה וקבוצת נשים שנאבקו עמה למען זכויות ושוויון, למדנו לשכתב היסטוריה זוטא של מקום כהיסטוריה של נשים; היסטוריה עלומה, שנתפרשה כאן שלבים־שלבים לאורך שלושים שנה ויותר, ונחשפה כסיפור הישגיהן של נשים לחברה ולפוליטיקה משלהן, ולראשונה גם שיפוט.¹⁴⁴