גבור ירושלמי נשכר לשמור על הכספת של הבנק הציוני ורואה בו שלב לקראת הקמת המקדש, מיהו אחיאם הנפגש עם הרצל?

ב“לוח ארץ־ישראל”, המאסף השנתי שיצא בירושלים בעריכת א. מ. לונץ, לשנת 1910, התפרסם סיפור פרי עטו של הסופר יהושע ברזילי־איזנשטדט, איש העלייה הראשונה. שם הסיפור היה – “זעזועים”, והוא הוקדש לבינימין זאב הרצל.

בשנת 1886 (והוא כבן שלושים) נטש לפתע יהושע ברזילי חיים מסודרים, פרנסה מכובדת, משפחה ובית, ויצא אחר “קול הקורא לו”, להתנער מן החיים החומריים־הפרטיים ולהירתם בכל נפשו ומאודו להגשמת התחיה הלאומית. בשנת 1891 היה בין מקימי אגודת חובבי־ציון של “בני משה” שבראשה עמד אחד־העם, אבל שלא כמו אחד־העם ותומכיו שדגלו בלאומיות־רוחנית וביקשו קודם־כל להכשיר את העם מבחינה רעיונית, דגל ברזילי בלאומיות־מעשית, דהיינו: עלייה והתיישבות לאלתר.

בתקופת העלייה־הראשונה בלט יהושע ברזילי כאחד העסקנים המרכזיים בחיים הציבוריים של היישוב החדש. במשך שנים שימש כמזכיר הוועד־הפועל של חובבי־ציון ביפו (ותקופה מסויימת גם כיושב־הראש שלו), וכן ערך עלון בשם “מכתבים מארץ ישראל” (יחד עם יהודה גרוזובסקי). בתקופת העלייה־השנייה היה מן היחידים ממנהיגי היישוב הוותיק שתמך בפועלים החדשים ושיתף עימם פעולה במאבקיהם לעבודה עברית. כל אותו זמן המשיך בכתיבה – מאמרים וסיפורים.

בשנת 1904 היה מיוזמי הקמת סניף הבנק הציוני הראשון בירושלים – בנק אנגלו־פלשתינה בע"מ (לימים – בנק לאומי), והתמנה כגזבר. הסיפור המוזכר לעיל – “זעזועים” – הוא פרי התרשמות וחוויות מאותה משרה, בהעלותו פרק ציורי מהווי הבנק ומהתארגנותו בשנים הראשונות ההן.

למרות שהעלילה עוסקת במוסד ציבורי, מציגה היא גיבור אחד בלבד. גיבור זה אינו לקוח מסגל הפקידות, שהצטייר בדמויותיו הססגוניות, כי אם מצוות השירותים. עובד זה הוא – “שומר האוצר”, שמשמעו בלשון אותם ימים – השומר על ארון־הברזל בו טמונה היתה הקופה.

ללמד “דרך ארץ” ללווים    🔗

תפקיד שומר האוצר היה כפול. הוא נצטווה לא רק לשמור על ארון־הברזל, אלא גם ללמד “דרך ארץ” לכל אלה שהתרשלו בפרעון חובותיהם לבנק בזמן. לצורך זה בחרו באדם בעל־שרירים, וכדי לעורר בקהל־הלקוחות יראת־כבוד כלפיו כינוהו בשם “קאוואס” ואף הלבישוהו במדים מיוחדים לבעל־תפקיד זה. “קאוואס” היה בתקופה התורכית מעין שליש או שומר־ראש, ששירת אצל אנשים מורמים מעם (כמו: קונסולים, מנהיגי העדות הנוצריות ואף רבנים יהודים). בדרך כלל נימנו על תפקיד זה בני העדה המוסלמית, כך שגם הבנק פנה לשכור לו קאוואס מבן־עדה זו, כמקובל. מובן שנוכחותו של הקאוואס הנוכרי בבנק היתה לצנינים בעיניו של כל חובב־ציון. הנה הכל מדברים על תחייתה של בנקאות יהודית בארץ־ישראל, כשהמנהל – ז.ד. לבונטין – מקפיד לבחור פקידים השולטים בשפה העברית (ואף טורח לחבר עבורם ספרוני מינהל ופנקסנות בלשון זו), ואילו השומר המופקד על האיצר היהודי – נשאר אדם זר!

אלא שלימים ביקש הקאוואס המוסלמי להתפטר מתפקידו, ועכשיו החליטה הנהלת הבנק למנות קאוואס יהודי ויהי מה. מינויו של קאוואס יהודי בתקופה דאז, נחשב כמינוי חריג ביותר, ובני ירושלים הירבו לצחוק וללגלג על החלטה זו. אלא שההנהלה היתה נחושה בדעתה גם כשהבחירה הוכרעה לגבי סבל מסבלי ירושלים בשם – אחיאם.

אחיאם הסבל, לפי תיאורו של ברזילי, היה אדם רם קומה “אשר גם גליית לא היה מתעלב (נעלב – י.ב.) להתחרות עימו בכוח ובקומה”. הוא היה נושא משאות של קנתר (290 ק"ג) כאילו היו אלה רוסל אחד בלבד (3 ק"ג). וכאשר חיפשו עבורו את התלבושת המיוחדת של הקאוואס (“תלבושת הכנפיים” בלשונו של ברזילי), לא נמצאה לו מתאימה בכל העיר. מידותיו של אחיאם היו כפולות מכל קאוואס מצוי אחר. יחד עם זאת היה אחיאם איש רך וטוב־לב, והיה חשש שאולי לא יצלח בתפקיד של גובה־החובות, אבל הופעתו העצומה בתלבושת השרד ונענוע זרועותיו באמצעות “הכנפיים הגדולות” של הלבוש, די היה בהם כדי להטיל אימה על כל סרבן.

גורל העם היהודי    🔗

עד כאן הצגת הגיבור, ומכאן ואילך התפתחות העלילה. עלילת הסיפור נסובה על מערכת יחסים מיוחדת במינה ההולכת ונשזרת בין אחיאם לארון־הברזל. נראה שארון זה פושט, אט אט, בעיניו את צורתו היומיומית, והופך למעין עצם מאגי מקודש שיש בו מן החיזוי לגבי גורל התחייה היהודית בארץ־ישראל.

אם נעקוב אחר מערכת זו נבחין בה בשלושה שלבים. השלב הראשון – שלב כריתת הברית, המתקבלת כאקט שלאחר התמודדות של כוח. “בין אחיאם וארון הברזל”, כותב ברזילי, “היתה מעין כריתת ברית. הוא ניסה לזוז אותו ממקומו ולא יכול. מאז נכנסה בליבו יראת הרוממות מפניו. מדי בוקר בהסירו במטלית את האבק מאיתו היה מלטף את הארון ולוחש לו. נדמה כי היה אומר לו: ‘אל תירא אנוכי מגן לך. דרך גווייתי יעברו כל הנוגעים לרעה’”.

השלב השני הוא שלב של גילויי נאמנות. נאמנותו של אחיאם לארון־הברזל נתגלתה גם ביחס שהוא מפגין כלפי הפקידים: יחס המותנה תמיד בהתנהגותם אל הארון. כך למשל בז אחיאם לכל פקיד המעז לנגוע בארון שלא לצורך, או לפתוח אותו בידיים גסות ללא הכנה. מאידך, מכיר הוא תודה ומכבד אותם פקידים היודעים לנהוג בארון בנימוס ובהדרה (ומכאן גם הידידות הנוצרת בינו לבין המספר).

והשלב השלישי הוא שלב פרשנותו המיסטית את הארון. אחיאם, בדרך מחשבתו העממית, מאמין כי הממון המצטבר בקופה הוא ממון המיועד לבניית בית־המקדש. לפיכך, ככל שיילך ויגדל הסכום כן תוקדם בניית המקדש, וממילא תתגשם עימה הגאולה הנכספת של שיבת־ציון וקיבוץ־גלויות. אבל אם חלילה יתמעט ויקטן הסכום, הרי זו שוב תיסוג ותשתהה כפי שהיה עד עתה. יוצא איפוא שמצב הקופה מכתיב את מצבי רוחו של אחיאם לכאן ולכאן: “כשהיתה הקופה מלאה היו פניו צהובים (זוהרים – י.ב.) והיה אומר: ‘יש הרבה כסף, אפילו עשרה אחיאם לא יזיזו את הארון ממקומו’. וכשנתמעטה הקופה התעצב מאוד.”

הדברים מתפתחים עד כדי כך שהתנודות הפוקדות את הבנק (כפי שקורה לעיתים בעולם הכלכלי), מתקבלות כזעזועים אישיים בחייו של אחיאם. דוגמה נוגעת ללב היא מאותה תקופת־משבר המתארעת בחורף של שנת 1908. בחודש כסלו של אותה שנה יצא אחד העיתונים הירושלמיים במאמר אודות נזק קל שסבל ממנו הבנק עקב פשיטת־רגל של אחד מלקוחותיו. באותה תקופה קראו תושבי ירושלים גם אודות משברים קשים העוברים על בנקים גדולים באמריקה. שלא מדעת קישרו עניין לעניין, ומייד החלו רצים, כל עוד רוחם בם, להוציא את כל כספיהם וחסכונותיהם מן הבנק, לפני שיתמוטט.

הוצאת הכספים על־ידי הקהל המבוהל עברה תוך כדי איבוד עשתונות כללי, כשהיא גובלת לא פעם בהקנטת הפקידים ובהעלבתם. מובן שהמנהל והפקידים נפגעו עמוקות מהתנהגות זו, שהשתמעה בעיניהם כהצהרה של אי־אמון הן במוסד הבנקאי והן במפעל הציוני כולו. אלא שהנפגע הקשה ביותר היה, כצפוי, אחיאם. גלית זה הפך לצל של עצמו. פניו נפלו, ומדיו תלו עליו כמו שק – “הוא האומלל הגיע לידי יאוש כזה שחדל אפילו להסיר את האבק מהארון.”

עשרה ימים נמשכה מרוצה היסטרית זו של משיכת הפקדונות. אולם כאשר הכל קיבלו את ממונם ונוכחו לדעת שהבנק לא ניזוק, התחילו שבים אליו כמתגנבים, מחזירים אט אט את כספיהם. לקראת ט"ו בשבט, כשהרוחות נרגעו כליל והאביב כבר הנץ בחוצות, שוב נראה אחיאם נמרץ ושוקק חיים, כשהוא מנקה ומגהץ את הארון ושירת “אל בנה” על שפתיו. לשאלה מדוע רוחו טובה עליו, חזר והסביר את עיקרי אמונתו באותה לשון רצוצה ובלולה האופיינית לו: “טוב חוודג’י. מלאן בחיי אבני (טוב אדוני, מלא – הארון – בחיי בני). אפילו חמישים אחיאם, אפילו אלף חיילים לא יזיזו אותו ממקומו. אם ברך כולא יהוד (אתמול הביאו כל היהודים), הביאו מלאן קטיר מלאן (הוא מלא כולו מלא). כולא זהב (כולו זהב). עוד חודש, עוד שניים, עוד מאה חודש, ויהיה בו כדי שעור בניין בית המקדש.”

דמות מופת    🔗

אין ספק שתופעתו הפשוטה והתמימה של ירושלמי זה – בן הישוב הישן, יש בה כדי לעורר סימפטיה בלב כל קורא. אלא שברזילי אינו מסתפק בכך. בהצגתו אותו הולכת ומתעצמת תופעתו של אחיאם לכדי דמות־מופת, דמות שיש בה משום דוגמה וחיקוי לאחרים. מה הוא המופת שמייצג אחיאם עבור ברזילי?

אם נחזור ונתייחס לאותה מחלוקת שהצבענו עליה בראשית דברינו (מחלוקת שנתגלעה בין הפלג הלאומי־רוחני בחיבת־ציון לבין הפלג הלאומי־מעשי בה), נבין שבסיפור זה ממשיך ברזילי בהתמודדותו האידיאולוגית עם אותם גורמים לאומיים־רוחניים (ובעיקר עם מורו ובר־פלוגתו – אחד־העם). שהרי ברזילי הלאומי־מעשי מתקומם לא רק נגד אלה המצדדים בתקומתה של ארץ־ישראל כמרכז רוחני בלבד (ולא כישות מדינית לכל העם), אלא בראש וראשונה נגד כל אלה המכריזים על עצמם כחובבי־ציון, ועם זאת –נשארים בגולה.

בהתקוממות זו יש כדי להסביר גם את גישתו הלא־מקובלת של ברזילי אל “הישוב הישן”. שלא כמו מנהיגים ציוניים אחרים שהסתייגו מן הישוב־הישן, פונה ברזילי לקשור עימם קשרים.

אמנם הוא מוּדע לעובדה כי הישוב־החדש והישוב־הישן הם שני מחנות רחוקים ומנוגדים זה מזה מבחינה רעיונית; אבל מצד שני אין ברזילי יכול להתכחש לעובדה, כי בני הישוב־הישן הם הם היושבים, הלכה למעשה, בארץ־ישראל, והם הם הרוב היהודי המאכלס אותה.

עובדה זו מעוררת את ברזילי לחפש את קירבתם, וכשהוא בא לספר עליהם, הוא תמיד מדגיש את הקשר הבלתי־אמצעי שלהם עם הארץ הזאת: קשר טבעי ללא היסוס וויכוח – קשר של אדם למקום חיותו. בכך בא ברזילי לא רק לתבוע את עלבונה של ארץ־ישראל, אלא אף לבקר ולייסר את בני־פלוגתו, בקובעו כי נעלה בעיניו איש הישוב־הישן (ותהא דעתו אשר תהא) מכל חובב־ציון השומר את חיבתו מרחוק, כיון שבאיש הישוב־הישן מתקיימת מצוות ישוב הארץ, ואילו בחובב־ציון היושב בגולה מתקיימת אך התפלפלות רעיונית עקרה.

מסר מחאתי זה משתמע גם מן הסיפור שלפנינו. אחיאם הקאוואס, לכל הדיעות, הינו יהודי מוגבל ונחוּת בכל הנוגע להבנה בשאלות של לאום ותחייה, אלא שבמעורבותו הרגשית העזה לעם ולארץ ובתשוקתו הבלתי־נלאית לגאולתם, הוא הולך ומופקע מנוכחותו הפחותה ומתנשא לדמות של מופת: מופת של חובב ציון אמיתי.

מיהו אחיאם?    🔗

עם העיון בסיפור זה, שבו האלמנט הפיקטיבי והאלמנט המציאותי משמשים בד בבד, מתבקשת מאליה השאלה בדבר זהותו של אחיאם הקאוואס: האם מָשָל היה או שמא הצטייר בצלמה של דמות אותנטית? שהרי רוב סיפוריהם של סופרי העלייה הראשונה, כמו סיפור זה, מעמידים עצמם כבני־לוייה להיסטוריה בת־הזמן, וממילא מעניקים ייצוג ספרותי לא רק לאירועי התקופה אלא גם לאנשיה.

את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בספרה של חנה לונץ־בולוטין – “מאיר נתיבות ירושלים” – הבא לספר על אביה, חוקר ארץ־ישראל א. מ. לונץ, ועל החיים היהודיים בירושלים במחצית השנייה של המאה ה־19. באחד הפרקים המוסב לתיאור חייהם של המתיישבים מחוץ לחומות, מתארת חנה לונץ את מופקרותן של השכונות הראשונות למעשי גניבה ושוד, בעוד המשטרה התורכית מעלימה עין מהם. יחד עם זאת מוסיפה היא ומציינת, כי מתיישבים אלה לא נכנעו לבריונות המשתוללת, ופה ושם התארגנו גם לפעילויות של הגנה עצמית. אחד המשתתפים בפעולות אלה היה סבל צעיר בשם מסעוד, שהכל כינוהו “שמשון הגיבור”. מסעוד זה, מגלה חנה לונץ, שימש מאוחר יותר כקוואס בבנק, ועליו כתב ברזילי את סיפורו. גם חנה לונץ מתארת אותו כגבוה משכמו ומעלה מכל העם, וכמו בסיפורו של ברזילי, היא מציינת את ייחוסו: “שהוא משרידי המשפחות ה’ירושקות' (נשתבש מ’ירושלמיות') שנשארו בירושלים מזמן החורבן”.

שאלה אחרת המתבקשת בנידון היא: מדוע מקדיש ברזילי סיפור זה דווקא לבנימין זאב הרצל? נראה שגם לשאלה זו ישנה תשובה והיא מתגלית בין דפי ספרו של אהרון חיות – “שישים ושלוש שנים בירושלים”. בפרק המוקדש לביקורו של הרצל בירושלים (בשנת 1898), מספר אהרון חיות כיצד נמנה בין מקבלי פניו של הרצל, וכיצד טרח ויגע למצוא עבורו מקום־משכן לאחר שהחדרים שהוזמנו במלון קמיניץ נתפסו על־ידי קצינים גרמנים (באותו זמן ביקר הקיסר הגרמני וילהלם בארץ). חיות השכין את הרצל ומלוויו בדירתה המרווחת של משפחת שטרן ברחוב ממילא, והנה בדירה זו משך תשומת־ליבו של הרצל ארגז גדול שמשקלו כ־300 ק"ג. כאשר שאל את חיות מי הצליח להעלות ארגז זה לקומה השלישית בה מצויה הדירה, ענה חיות “כי יש לנו סבלים יהודים והם העלו אותו בכוח גופם ושריריהם.” ביקש הרצל לראות את סבלי ירושלים. ירד חיות לרחוב וניגש לקבוצה של סבלים כאלה, ואמר: “יודעים אתם ‘מלך היהודים’ נמצא עתה בירושלים ומבקש לראותכם. לכו איפוא הביתה וליבשו בגדי שבת, ברם קחו עימכם את אוכפיכם וחבליכם.” לא עברה שעה קלה וכל הסבלים מיהרו להתייצב לבושים ומסודרים בפני המנהיג. הרצל נדהם למראה “בני נפילים” אלה (כביטויו של חיות). הוא מישש את שריריהם, צילם אותם במצלמתו, ולבסוף נפטר מהם בתודה כשהוא מעניק לכל אחד מהם שני מג’ידי (מטבע גבוהה למדי באותם ימים). לאחר מכן העיר הרצל באוזני מלוויו: “אם נוכל להביא שלוש־מאות־אלף יהודים כאלה, תהיה ארץ ישראל שלנו. אני מבטיח לכם.”

בין סבלים אלה היה גם מסעוד (בן־דמותו של אחיאם), אבל זאת מסתבר לנו לאו דווקא מזכרונותיו של חיות, אלא מהערת־אגב בסיפורו של ברזילי. הערה זו מופיעה בהקשר לתיאור לשונו הבלולה של אחיאם. אחיאם לא דיבר עברית (כפי שנדרש בבנק), אבל הוא גם לא הירבה לדבר בשפת אימו –הלאדינוֹ הספרדי. בדרך כלל דיבר עברית, וכן ניסה את לשונו ב“שכנז” (אידיש), אותה למד מתושבי ירושלים האשכנזיים. כאשר הוכיחו אותו בבנק על שאינו לומד את השפה העבריה, ענה: “אני עם הרצל דיברתי שכנז. וכן אדבר גם עם המשיח.”

הפגישה בין הרצל למסעוד הסבל, המסתתרת מאחורי סיפורו של אחיאם, וכן הצטיירותם של השניים כנושאי חלום – איש איש בדרכו שלו – היא היא הנותנת, כנראה, הסבר לאותה הקדשה המופיעה בכותרת הסיפור.

מקוֹרוֹ של השם    🔗

ושאלה אחרונה בשיחזורו של מסעוד־אחיאם – הגובלת אף היא באותו שטח נעלם שבין הסיפור הפיקטיבי לבין בן־רעהו האותנטי – היא שאלת השם. מדוע ברזילי מוצא לנכון לכנות את גיבורו דווקא בשם אחיאם?

כידוע, מקורו של שם זה הוא תנ“כי ומופיע במקרא פעמיים: בספר שמואל ב' ובספר דברי־הימים. אחיאם בן שכר ההררי (לפי הגירסה של ספר דברי הימים), היה אחד משלושים־ושבעה הגיבורים אשר לדויד המלך, שעמדו בראש צבאו. אין ספק שבשל התואר “גיבור” (במשמעות: חזק) נבנה ההקשר האסוציאטיבי בין שר־הצבא התנ”כי לבין שומר האוצר הירושלמי, אך ייתכן שגם בשל פרטי שמו הנוספים. שמו המלא של אחיאם, כאמור, הוא בן שׂכר. ואם “שׂכר” מתקשר אצלנו עם ענייני כספים (וממילא גם עם אוצר), ו“הררי” עם מיקומה הגיאוגראפי של ירושלים, יוצא איפוא שתאריו של זה מתקבלים כזהים גם לתאריו של זה, ומכאן שיתוף השם.