רוח עזה עברה על פני העולם והביאה בכנפיה את בשורת הסתו. פני השמים קדרו, עלי העצים רעדו והעינים כוסו בקרום עצבון.

הימים, קצרים ועגומים והלילות – ממושכים וערבים. איזה עצבון מרפרף באויר, נח על הכל ונשקף מעיני האנשים והנשים ומכל מראות החיים. תוגה נעימה מרחפת על כנפי הצללים, יגון ערב ממוזג בגעגועים נסתרים לדבר־מה לא־ידוע, החודר עמוֹק ללב ומרעיד את מיתרי הנפש הדקים. העוֹברים ושבים ברחובוֹת מקוּפלים בתוֹך עצמם ונחפזים בדרכם, פניהם מאָרכים קצת ומראיהם צהוּבים־ירוּקים איזה פזוּר־הנפש שפוך עליהם וצפיה חולנית וקוֹר־רוּח נשקפים מעיניהם. הנשים עטוּפוֹת באדרותיהן וצוארוני־השער שלהן ובעיניהן מהבהב איזה ניצוּץ לוהט, המבטיח כה הרבה ללב הגבר. איזה חן נקבי מיוּחד, כח־מוֹשך מעוּלף לפני ולפנים, מצודד את הלב ומגביר את החשק. ונמשך אז הלב לא לצעירוֹת ביותר, הקלוֹת והמרפרפוֹת, העליזוֹת והגמישוֹת, אלא למלאוֹת־השנים והבשר, רחבות־החזה וכבדוֹת־הגוּף, לאלוּ הלבוֹשוֹת שחוֹרים והמתקרבוֹת לשנוֹת העמידה, לאלוּ שצעדי רגליהן כבדים ובוֹטחים וריחן כריח הסתו.

בעוֹלם הוּצק עתה יוֹפי מיוּחד, יפי הגויעה והגסיסה וּמנגינת־עצב ממלאה את החלל.

ואין אתה יכוֹל עוֹד לשוּח לרוּח היוֹם קל ורך ומהוּדר, הלוֹך וטפוֹף בראש מורם, בגֵו זקוּף ולבוּש בגדים קלים, ההוֹלמים ככה את אברי־הגוּף ומבליטים את חטוב־גזרתם היפה. אתה מוּכרח להוֹריד ראש ולכפוף שכם, לשים בגד, על בגד המכסים את רוֹב הגוּף ועושים אותוֹ לבעל תבנית אחת.

בלי משים אתה נזכר בגלגל החוֹזר בעוֹלם, ב“מה שהיה הוא שיהיה”. הנה זקנת, בן אדם, ועוד תקוּפוֹת־סתו אחדות – והחיים ממך והלאה.

גן העיר נעשה עזוּב, שדרוֹתיו ריקוֹת וספסליו פנוּיים. השלכת בכל. העלים נוֹשרים מעל ענפי העצים, מסתוֹבבים רגע באויר העכור, מחוֹללים את מחוֹל המות ונוֹפלים לארץ בקוֹל עמוּם. מהם ממלאים את הגן במרבד צהוּב של עלים יבשים, המפיצים ריח כמישה והמשמיעים קוֹל, כעין אנחה כבדה, בצעוד עליהם רגלי העוֹבר. דליוֹת העצים החשוּפוֹת נראוֹת כאברים מדוּלדלים, הפוֹרשים כפים ומבקשים רחמים על נפשם. עטוּפוֹת־צללים ואוֹבדוֹת מתעקלוֹת להן השדרוֹת, נשכחות מרגל אדם, מלחש אהבה, מסוֹד משק הנשיקוֹת, מרעננות הנוער, מלובן שמלוֹת נערוֹת וּמכל אוֹתוֹ רעד החשק ורטט החיים. בוֹדדים הם העצים, בוֹדדים הספסלים, גלמוּדים עוֹמדים פסלי החמר והגיפס על פרשת השדרוֹת, עכוּרים וּמכוּסים זֵרים של עלים צהוּבים. נדמו זרמי הפונטנוֹת וּשאוֹן המיתם הנעימה. חלקת הפלג, הנמצאת בטבור הגן, נעשתה אפוּרה־שחוֹרה, מראיה כמראה העופרת, וגלים קטנים, נרגזים ומזוּעזעים מנשיבת הרוּח, נחפזים ורצים בקול המוּלה זוֹעפת. פה ושם נראים עוֹברים ושבים, מחוּתלים באדרוֹתיהם, הממהרים לעבוֹר את הגן, כשהם בוססים בערמוֹת העלים הכמוּשים, השוֹרקים מתחת לרגליהם. בין־השמשוֹת בּא. רעד עוֹבר בגו. היום הגוֵֹע מלא כסוּפים נסתרים. מן הרחוֹב מגיעים צלילים עמוּמים וּרחוֹקים, ופתאום נשמעים באפלוּלית האויר צלצוּלים עבים וכבדים, הריטמיים וּמונוטוניים, הבאים מפעמוֹני בּית־הכנסיה הרוּסי הקרוב, הנשמעים בעבי הגן, כהדיִם רחוֹקים ונעלמים, הבאים מאיזה עולם אחר, והם עוטפים את הגן במעטה סודי מלא־מסתורין.

הנה בא הערב. האויר קריר ונעים. מאורוֹת האלקטרון הוּדלקוּ והם כחוּלים ונוחים, מלטפים ומעדנים. חלונות הראוה של בתי־מסחר התכשיטים, מבריקים בשלל צבעיהם וּכלי־הכסף והזהב, האבנים הטוֹבוֹת והמרגליוֹת, מתיזים נצוּצוֹת־אש פלדוֹת. וטוֹב אז לטייל ברחוֹבוֹת העיר היפים ונעים אז קול צלצוּל הטראַם, דהרת הכרכרוֹת ושעטת פרסוֹת הסוּסים על רצפת־העץ החלקלקה. החוֹמוֹת הגבוֹהוֹת, אשר משני עברי הרחוֹב, עומדוֹת אלמוֹת ואפלוֹת ומכסוֹת בתוֹכן איזה סוד נפלא, ורק זעיר פה, זעיר שם נראה חלון מואר. נשים בודדות עוברות בחוץ, המסתירות בחובן את סודן וחומן. הכה מוּזר ובלתי־מוּבן הוּא הכל מסביב וכה רחוֹקים וזרים הם האנשים העוֹברים ושבים. הנה זה העלם, ההוֹלך הדוֹר בלבוּשיו, ממהר בודאי אל אהוּבתו, עיניו מביעוֹת אוֹתה הצפיה הערבה והנוֹעם המבטיח, שבעוֹד רגעים מספּר, כאשר יתיחד את אוֹתה העלמה הבהירה, הרכה ומפוּנקה, בעלת העינים הכחוּלוֹת, שגם היא חוֹלמת עתה ע"ד נוֹעם האהבה, אבל בוֹשה מעט ממחשבוֹתיה, מתאדמת ורועדת מפחד סתוּם על האוֹשר הנכוֹן לפניה. נשען אל כוֹתל אחד הבתים עוֹמד לו בעל־מוּם וּפוֹשט יד לנדבה. והנה עגלה עטוּפה שחורים משרכת דרכה, וּמספר אנשים ונשים הוֹלכים אחריה. וכה מוּזר הוּא הדבר. האמנם חי בזמן מן הזמנים אוֹתוֹ האיש, שמלוים אוֹתוֹ לבית־עולמוֹ?… והנה מרכבה דוֹהרת ובה גבר ואשה מעלסים באהבים. ונדמה, כאלוּ כל אלה אינם חיים בעצם, אלא באים רק למלא את התמוּנה של העיר הגדוֹלה…

וּמבקש אז הלב פנה חמה למחסה ומוֹשכים ככה את הלב החלוֹנוֹת המוּארים, הנראים בבתים. וחפץ אתה אז, להיוֹת נמצא בחדר כזה, המוּאר באור גז בהיר והמלא מנוּחה ושלוה משפחתית. אל שולחן גדוֹל מסוּבים בני הבית, שוֹתים טיי וּמשוחחים בנעימות וּביניהם יוֹשבת עלמת חן אוֹ אשה צעירה, המפיצה סביבה עדנה רכה. דרך דלת פתוּחה רוֹאים את חדר־הילדים, ילדה יוֹשבת שם אל השולחן ומכינה את שעוּריה לבית־הספר וּבמטה הקטנה והלבנה שליד הקיִר שוכבת תנוקת פרוּעת־שער, בפה פעור, שקועה באיזה חלוֹם, וּבידיה הזעירוֹת והעגוּלות היא הודקת אל לבה את בובתה בעלת העינים הכחוּלוֹת ושערוֹת־המשי הזהבהבוֹת.

והנה התחיל הגשם לרדת. העוֹברים והשבים ברחוֹבוֹת נעלמים השמים נעשים מטלית עבה ואפוּרה וחלל העוֹלם – גוּש עכור ואפל. נשמעה רק צליפת טפוֹת הגשם על הארץ, המרטיבוֹת, דוֹקרות וּמטרידות. נדמה פתאם כאלוּ אפסו החיים, אין שביב תקוה ואין קרן אורה, אין רצון במוח ואין משאלה בלב. נעכר ונוזל הכל מסביב, שמם ועזוב לנפשוֹ, יתום ובודד.

ואז אתה מתכנס אל חדרך העטוף צללים, יושב מקופל בפנה בעינים עצומות למחצה. המוח מלא רעיונות לא־ברורים והלב – רגשות מעורפלים. חפץ אתה להיות נמצא במצב כזה עד עולם. בלב הולך ונארג חלום־ילדות עָרב ואתה נזכר באותה הנערה בעלת העינים החולמות והעצובות, הפנים המאָרכים, החומים־כהים והמבט המלטף והמרגיע, שכל הויתה היתה מלאה עדנת־האהבה, ואתה נמשכת אחריה כמוכה־סהר, מבלי גלות לה אף פעם את סוד נפשך ומבלי שפוך בחיקה את סור ילבך ומצוקותיו, וביום עבות אחד נעלמה פתאם מאופק חייך, מבלי דעת לאן… ובוכה הלב במסתרים על אבדן הרעננות שבחיים, על טל האהבה שחרב ועל עסיס הילדות שחלף לבלי שוּב עוד. וברגע השני אתה נזכר ברעך הנאמן, רע הילדות, שכל כך היה קרוב אליך וכל כך חש את לבך הרגש, והוא נמצא עתה רחוק רחוק ממך באיזה פנה רחוקה על כדור־הארץ; ותשוקה עצומה תבוא בלב, לעזוב את הכל ולמהר ולנסוע אליו דרך ערים כפרים, ארצות ונהרות, לבוא פתאם אל ביתו בערב עם חשכה ולמצוא אותו יושב גם־הוא עטוף־צללים וחושב על אדותיך, ואז – לשים יד על כתפו, להביט אל תוך אותן העינים, הידועות לך כל כך, ואח"כ לעור כל הלילה, לאור נר דולק ותנור חם, ולהזכיר נשכחות מימים עברו, מאותו העולם של ימי־הילדות הטהורים, להזכיר את החברים, המפוזרים עתה על פני תבל, ולשוחח ככה עד הנץ השחר.

האפלולית מתעבה, החדר נעשה נסוך־יגון כבד. אתה קם ממקומך, מדליק נר, אשר שלהבתו הדלה מרקידה את הצללים על גבי הקיר, מטייל בחדר אחת הנה ואחת הנה ופתאם אתה מתחיל נוהם איזה ניגון חסידי ערב ומלא עצבון ואתה נזכר באותם הימים הטובים, ימי הילדות השקטים, ביום השבת עם חשכה, בעת הסעודה השלישית, בשעה שאבא יושב בראש השלחן מוקף צללים ומזמר, עלטה עוטה את החדר, דבר לא נראה, כל אשר בבית מתלכד עם החשכה ונהפך לגוש אפל אחד ורק קול ניגונו של אבא מתפשט בחדר וממלא את חללו. אתה יושב אז בקצה השני של השלחן, וּבראש מורד על זרועות הידים ומביט בעינים עצומות אל הנקודות הצבעוניות ואל זיקי האש המהבהבים ורוקדים באויר ומאזין אל קולות הנגינה הערבים, המרחפים בחלל. וכמה טוב אז ללב וכה עצב הלב, ופתאם אתה שומע קול צעדי אמך המדליקה נר תפלה עצובה “אלהי אברהם, יצחק ויעקב” – בפיה… החלום הערב גז ואתה רואה את שלהבת הנר הדלה, המתרוממת ויורדת, עולה ומהבהבת, כנר נשמה על חורבן העולם, שטפחת בלבך…

___________

ונעים אז לעזוב את הכרך ההומה ולנסוע במסלת־ברזל למקומות לא־ידועים, לשבת בודד בפנה חבויה ליד חלון־המרכבה ולהשקיף משם על השדות הקצורים והיערות החשופים, על הבתים הבודדים, הפזורים פה ושם, ועל פני האנשים הזועפים. גוון אחד ומראה אחד לכל מה שהעינים רואות. גלגלי המסע דופקים בטיק־טאַק מונוטוני, המשרה על הלב רוח יגון ובדידות עגומה. המסע עומד פעם בפעם, אנשים אחדים יוצאים, כשצרורותיהם עמוסים על שכמם, נכנסים לתוך העגלות המחכות על התחנה, נעלמים שם בשבילים הנמשכים העירה, ואחרים באים על מקומם, רועשים והומים רגע, מוצאים להם מקומות־מושב ונחים את מנוחת הבדידות והדממה. חלל העולם, הנשקף דרך חלונות־המרכבה, עגום ועכור ואין יודע אם עכשו בוקר או ערב. והנה מתחיל יורד גשם. בקלוחים ארוכים ועקומים נוזלות הטפות על פני זכוכיות חלון־המרכבה. העצבון אשר בלב מתחזק. אתה משליך מבט החוצה וקור עובר בעצמותיך. אתה יושב מקופל בפנתך, עוצם את העינים וחושב על־אדות דברים של מה־בכך ועוסק בזכרונות תפלים.

לנגדך על הספסל יושבת אשה צעירה עטופת־שחורים, דוממת ומחרישה. בלי משים נתקלות עיניך במבט עיניה העצוּב והדומם וכמיה חזקה תוקפת אותך לשבת על־ידה ולהיות מוצף אותם הצללים העוטפים גם אותה, לאחוז את ידה הרכה, המלאה והחמה, מבלי דַבר דבר, מבלי פתוח פה, רק לשבת ולחשות לשבת ולחוש את קרבת הגוף והיד הענוגה הזאת.

ופתאם, בעמוד המסע בתחנה האחרונה, אתה משליך מבט אחרון אל פני האשה שממולך, לוקח את תרמילך, יוצא את המרכבה והנך נעלם באותו הכביש המרופש, המוביל אל העיר הזרה והנכריה, שגם את שמה אינך יודע. אתה בא אליה ותועה ברחובותיה המשנים ומתערב עם יושביה הזרים, שמעולם לא ראיתם…

___________

באותם הימים אני נזכר פתאם בחדרה המהודר של אותה הנערה בעלת הפנים השזופים והעינים השחורות ונכנס אליה. מדרגות־שיש מהודרות, מכוּסות מרבדים רכים הקולטים את קול צעדי הרגלים ומוארות באור חשמל רך וכחלחל, מובילות לשם. אני נכנס ומוצא אותה כשהיא נשענת על ספת־קטיפה אדומה ורכה, גבותיה הארוכות מורדות על עיניה כאילו היא נרדמה. דרך הוילון המורד על פני החלון מסתננות קרנים קלושות וחורות־אדומוּת של השמש הגוססת שם בקצה האופק המערבי אשר מנגד החלון, ורועדות ומלאות־סוד הן נופלות על ראש הנערה המורד ועוטפות את החדר במעטה עצבון רך. גבעולי הפרחים הגדלים בתוך העציצים מזהבים כופפים ראש ונוטים למות. בחדר מתבלט שחור הפסנטר¹ המבריק וזהב פסלי הברונזה העומדים בפנות. היא הרימה את עיניה בהכָנסי וכרגע הורידה אותן שוב, כאלו דבר לא קרה. אני ישבתי על קצה הספה השני, שלא להפריע את הדממה אשר מסביב ונתון כולי לסוד דמדומי הערב. פס אור אחד, שהיה רועד על פני הקיר ממול החלון, הלך הלוך זחור², עד שנעלם ומת וצללים שחורים הליטו את החדר ואת כל אשר בו. הדממה גדולה ועמוקה. אבל פתאם הפריעו את הדממה צלילי־פסנטר ערֵבים. האצבעות, שהיו מטופפות על פני הקלבישים לא נראו, נשמעו רק קולות־נהימה רכים, שהציפו את החדר באיזו תוגת־נגינה ובכוּ על גויעת הקיץ, על איזה הולך שלא ישוב…

בפנת החדר אני יושב נתון בתוך רשת של נגינה נפלאה, נשכח עולם ומלואו, נשכחו כל החיים. מתקיימת רק איזו ישות סודית מלאתי־יגון ושטוּפת־נגינה. וצר כה ללב וטוב לו ככה, עד שהעינים מתחילות דוֹמעות, מבלי דעת מאומה. וחפץ בא ללב לשבת ככה, שקוע בתוך רשת של חוֹטי־נגינה נמתחים ולהקשיב עד אין סוף…

הנגינה נפסקה פתאם. מיתר פקע בלב. עתה הורגשה האפלה, שמלאה את החדר. טס החלום המתוק. רעד עבר בגו ואנחה התפרצה מן הלב. ולא ידוע היה מלב מי, מלבי אני או מלבה היא. האנחה כאלו יצאה מחלל החדר האפל וחזרה אל תוכו. קמתי ממקומי, מבלי דבר ויצאתי החוצה.

צנת הלילה עטפתני. הרוח המה. סתיו היה על פני הארץ.