בפונדק אחד, בבית אחד, תחת תקרה אחת התקבצה כנופיה קטנה של חמש עלמות, כלן בריאות־גו, עינים אש־לוהטת ועורגות וצמאות למבטי בחוּרים חזקים; כלן בעלות לחיים מלאות, שושניות, ורדות וטורי שנים קטנות, לבנות, חזקות כטורי מרגליוֹת, שמלות צחורות, משיות, קלות אשר גזרי האברים נשקפים בעדן, וכלן שחקניות, שובבות ומלאות תנועה. ובהתפרץ מפה קטן אחד קול שחוק וירעש חלל האויר מהד קול הצחוק המתגלגל ויורד מחמשה פיות קטנים, רעננים, ויראו אז טורי הפנינים שלהם, הלחיים המלאות תתמלאנה עוד יותר, העינים תזרקנה זיקי־אש, הרגלים הקטנות תרקענה בחזקה על גבי הרצפה החלקלקה והגוּפים הרעננים, השופעים, השופעים חום־עלומים לוהט מהול בריח בשרים רענן של בתולות, יתנועעו ויתרוצצו אנה ואנה וימלאוּ את החדר קלוחי תאוה עצוּרה וזרם שחוק בריא ורענן.

מארבע כנפות ארץ פולין באו הנה, אל העירה הקטנה שעל גדות הויסלה, חמש העלמות, לחוג את חג חתונת רעותן וקרובתן, בת להורים בעלי־אחוזה עשירים חסידים מן העת החדשה: מסביבת גליציה, קוּיבה פּולין הגדולה ומזובשה. כל אחת עם ריח השדה והיער אשר בסביבתה, עם ברק העינים ופריחת הגו ביחד עם החמימות, הרעננות, והקורבה¹ המשפחתית הטהורה של בנות ישראל כשרות. והיתה הכנופיה לפאנורמה של פסלים חיים בעלי זוגי עינים שונים ומבטים שונים: מילנכוליים, כחולים־טובים, שחורים־לוהטים ואפורים־רכים. ושפכה הכנופיה קסם על האורחים והאורחות, אשר באו אל משתה החתונה והיה כל שיחם ושיגם של האורחים והנאספים – כנופית־העלמות. נשכחו כלי־הזמרים עם הבּדחן בראש, כלי־הקודש, הגבאים והגבאות, מקבּצי כסף בקערות, סכסוכי המחותנים קודם החופּה, החזן עם משורריו ועם כל אותה התשואה של חתונה בעירה קטנה: נשכחו גם החתן והכלה לעומת ברק עיני הנערות ושמלות־משי הצחורות.

ונעתקו הגבולים ונתרחבו התחומים והתערבו יהוּדים באים בימים עם בגדי האטלס שלהם ויהוּדים בעלי זקנים ארוכים וגבות עבותות עם חמש העלמות, רקדו בעיגול ואת אחת העלמות הציגו באמצע העיגול ודברו אליה בהתגלות לב ובחבה פנימית ובהחזרת פעם אחר פּעם; נוּ, נוּ, בת ר' שלום, בת ר' יעקב ליפא, מה שלום אבא? האיך מצב העסקים? והנשים הזקנות עם מטפחות־המצח שלהן משובצות בפטורי ציצי־זהב וכסף, נעו בראשיהן ופיותיהן חסרי־השנים עם הגימות העמוקות אשר בזויותיהם, לא פסקו מהלל לה' על חסדו, לזכות את האבות והאמהות במתנות טובות כאלו, בנות כשרות ויפות; וגם הנשים הצעירות, פלא והפלא, לא קנאו בכבודה וגדולתה של הכנופיה הצעירה. בחורי החסידים מסביבת קאליש עם קפוטות־המשי שלהם, העשוים לפי המודה, עם הצוארונים והעניבות, וצעירי ערים הגדולות עם בגדיהם הקצרים והפראקים השחורים, עמדו וסבבו את הנערות, דברו אליהן דברי מחמאות, יצאו אתן במחולות ובתוך כדי החיבוקים הדקו היטב את הגופים הרעננים וטפסו ורקדו נשאים על כנפי הקסמים והכשופים אשר שפעו מקרבן חמש הגויות ואחוזים בתוך מעגל קסמים ולהט שפעת אורה מעשרות המנורות ומחמשת זוגי העינים.

נראה היה, כי כל אוֹתם האוֹרחים והנאספים, בעלי כלי־הזמר, המחותנים וגם החתן והכלה, כלם לא נאספו כי אם בשביל חמש הנערות; כל התכונה הגדולה לא נבראה אלא לכבודן. כל החדרים היו מלאים מהן; גם חדר הגברים וגם חדר הנשים וגם יתר החדרים הצדדיים. על הכל האצילו הן מיָפין וחנן.

בכלות השמחה, בשעה שהרגלים כבר עיפו מרוב רקידה ובאיזו פנה נסתרה בחביון הלב התחיל שורר עצבון קל, הבא תוך רגש של אחרי־שמחה, – של קרבת חוֹל, ימי המעשה פשוטים, נאספו כל הצעירים והצעירות לחדר צדדי אחד, בלי משים, מבלי שהוחלט הדבר מראש, אלא כל אחד מן הבחורים וכל אחת מן הבחורות כאלו הרגישו בחוש טבעי, כי עכשו עליהם להתקבץ לתוך החדר הקטן הזה, וכל אחד בא לבדו, בזמן אחר, עד שלבסוֹף התקבצו כלם. בחשאי ובלי מלים לקח לו כל אחד את מקומוֹ, זה על כסא, זה על ספה וזה על השלחן. ובחשאי ובלי מלים נגן לו לב כל אחד את נגונו בלי שפה, בלי ניב, ניגון שלא בכונה, בשעה שהלב מלא והוא משתפך בנגינה רכה ועצובה, וכך נתגלגל הדבר, כי כל אחת מן הנערות שרה את שירי סביבתה, שירת האכרים הפשוטים בכפריהם ויערות הטופול הגבוהים המביאים עצב בלב, שירת הגוּרַלים, אשר בסביבת הרי הטטרים ושירת השיָטים, המבלים את חייהם על פני גלי הויסלה. וישב לו כל אחד מן הבחורים בפנתו האפלה למחצה בראש מורד ועינים עצומות וישבה לה כל אחת מן הבחורות בפנתה היא, והשתפכו הנגינות זו בתוך זו, זו עם זו ותמלאנה את חלל החדר הקטן המואר אור כהה ופנטסתי, רשת של נגינות ערבות ומילנכוליות שבאו מתוך לבות רועדים ומלאים געגועים, והנגינות נשאו על כנפי הצללים והדן צלל בלבות שומעיהן, ותהי אז השעה שעה חרישית, שעה מלאה קדושה והוד־עצבון ואיש לא הרהיב בנפשו להפריע את קדושת השעה והוד רוממותה…

ופתאם, בתוך המית הנגינות ועצבונן החרישי, והנה השחר הבקיע את אפלולית החדר ואור יקר חוֵר של בוקר קיץ נשקף מבחוץ בעד החלון. בּחדר תעה קו־אור של השחר העולה, הכסיף את האויר והלבישו עגמה וברגע הראָתו דפק, כנראה, על לבות הצעירים, כי בחדר התחוללה תנועה קטנה, נשמעה חריקת כסאות, התפקקות חוליות שבשדרה, אחדים קמו ממקומותיהם ואחת העלמות עמדה והכריזה:

– חברים, אל הגן, אל היער!

ובחדר קמה ריצה שובבה ופראית ותנועה רתחנית. וחטפו העלמות את מעילי הבחורים ושמו על גון, על השמלות הקלות אשר בעדן נראו בליטות האברים הרעננים, ובתוך כדי ריצה נצבטו קבורות אחדוֹת ונדפקו כתפות אחדות ובשירה ובקול שחוק אדיר רצה הכנופיה דרך הסימטות הריקות של העירה הקטנה, אשר נשמעו בהן רק קריאות התרנגולים, אל הגן.

ועצי הגן עמדו עם ענפיהם הכבדים, טעוני פירות, מורדים ארצה מכובד המשא. והיה האויר קריר מעט ולח ורעדו רעידה קלה הגופים הרעננים מתחת לארג השמלות הדקוֹת. השחר התחיל זה עתה לעלות וחלל הגן היה עוד כהה־כחלחל ומלא צללים והשמים כחלחלים־כהים. פני הצעירים היו מעט עצובים ופני הנערות כחולים־אדומים מקרירת הבוקר של שלהי דקיטא. על הכל נחה רצינות דקה. מרחוק נראה אד קל, ממראה כסף, אשר מלא את אויר הגן. עלי העצים היו רטובים מטפות הטל וענפיהם מלאים שזיפים גדולים וכבדים, כחולים וקצת לחים ומכוסים באד קל, טרי ורענן ממראה סמיט, כמראה השמים ממעל ומראה האויר אשר מסביב. ועונג מיוחד היה להעביר אצבע על פני אד השזיפים כעונג להעביר את האצבעות על פני חלקת בשרה של נערה תמימה או ילד רך.

ומן הגן – אך צעדים אחדים אל היער. ובין רגע והחבורה הצעירה התפרצה אל היער בקוֹל תרועה, עד אשר עדת הצפרים, שמלאה צמרת עץ אחד רב־הענפים, עף כברק הלאה וחצתה את האויר ברעידות כנפים חזקות, נדמה, כי עוד לא הכין היער את עצמו לקבל את פני אורחיו הצעירים, כי עוד עמד על עמדו שקוע בחלום ותפוש־שרעפיו העמוקים. האויר היה עוד קריר ואברי הנערות עוד רעדו מתחת לשמלות הקלות. אך מעט התחיל אד הבוקר להתפזר והיער הסבוך נראה בכל הודו ויפי־מוראו. מרגליות הטל התחילו נוצצוֹת על פני הענפים והעשבים בהשתבר בהן קרני השמש וחלל היער נמלא סלסולים דקים של הצפרים המדדות והמתעלסות. פה ושם נשמע קול נהימה עמוקה הבא מעבי היער, שאיש עוד לא בא בסודו ונראה היה כאלו בא מבטן היער הקם משנתו. הרחק, הרחק נשמעה חלילה ממושכה הפולחת את האויר הטרי. ובאותו הרגע, שאחת העלמות עלתה על ראש גבעה נשאה ומימינה ומשמאלה תומכים את ידיה שני בחורים צעירים, באותו הרגע שלחה השמש קרן־זוהר, שהזהיבה חלק שערות הנערה, נשקה אוזן אחת והבהיקה רעננות לחי אחת, והיתה אז הנערה אליל היופי, פסל מחוטב מלא הוד, ששפך קסם על הבריאה מסביב ומלאה את חלל היער רוממות־קדושה ורז־יופי. ובאותו רגע חשב כל אחד מן הבחורים: לוּ עבר עתה איש זר על פני המקום הזה וראה את הפסל היפה אשר על ראש הגבעה, היה כורע ומשתחוה לאלילה החדשה, שהופיעה בעולם לבני האדם.

ולאחר הקרן הראשונה – והמון קרנים מלאו את היער והזהיבו את ראש צמרות העצים וענפיהם־צמותיהם, וטפסו צפרי־חן וטבלו את בשרן בים הזוהר והאורה, שמחה שוֹבבה מלאה לב כלם, ורצו הצעירים והצעירות בתוך קלוחי האור ורדף עלם עלמה והדביקה אל אחד העצים ולהטו לחיי הנערה ועיניה השחורות נתגדלו פי שנים וצללה נשיקת העלם בלחי המלאה של הנערה הקוֹסמת וצלל הד הנשיקה ונשקע בתוך השחוק העליז והבריא שהתגלגל מסביב.

ושבה משם הכנופיה ובאה אל חדר השינה של המחותנים ומצאו עוד את התריסים מוגפים ודפקו עליהם בקול תרועה ובקריאות: קו־קו־רי־קו! ונשמעו מתוך פנים החדר התפקקות חוליות, חריקת עצמות, קולות פיהוק בלוית נשימות חזקות. ובין רגע והדלת נפתחה והכנופיה התפרצה לתוך החדר. וקמה בחדר תנועה רועשת וחטיפת בגדים של הגברים והנשים, שארג השינה עודנו תלוי על ריסי עיניהם ונתערבו הבגדים והשמלות והיה מסביב קול גדול וצהלה שובבה ופראית ונהפך הבית לקולם.

ובעוד זמן מועט והמחותנים התחילו להכין את עצמם לסעודת־הבוקר של יום מחרת־החתונה.