השעה היתה החמישית לפנות ערב, לכששב רוזמן מבית־מסחרו ונכנס לביתו. היתה אז ראשית החורף ובבית כבר שרר חצי־אופל. מיד בהכנסו הרגיש את הנקיון והשפור שבחדר ונזכר, כי במשך כל היום עבדה המשרתת עבודה קשה לנקות את החדרים ולהסיר את האבק, האבק שנח על הכל עוד מאותו היום… והיא עשתה, כנראה, את מלאכתה באמונה, כי בהדליקו את המנורה, בעלת־הגולה הירוקה, שנקנתה לכבוד הערב הזה, ראה מיד את עבודתה המרובה, לבלי להשאיר אף גרגיר מכל מה שהצטבר פה במשך השנה. הכל מבריק ונוצץ, החל מן הרצפה החלקלקה והמרבדים הפרושים עליה וכלה בכלי־הבשול הממורטים שבמטבח.
וביתו מצא עתה חן בעיניו ביותר בזכרו, כי גם לפני שנה בעודנה היא בחיים היה מתראה ממש כעכשו. אותו הנקיון, אותו הסדר המדוּיק והמשטר המנוי, שכל כלי ורהיט נכנס לחשבון, בכדי לתת את הצורה היפה ואת ההרמוניה השלמה להרהיטים והחפצים השונים הנמצאים בחדרים. אכן יודעת היא המשרתת וזוכרת עוד היטב את מראה פני החדרים לפנים ואת טוב־טעמה של זו, שהתהלכה עוד לפני שנה בחדרים הללו ושדרכה על הרצפה הזאת.
הוא נתחלחל בבוא הרעיון הזה במוחו.
מן החדר השני, חדר המטות, נשמע בדמי הבית קול נחרה קלה של שני ילדיו, ישראל’קיל ושרה’לי, שהיו ישנים שם. והקול הזה, ביחד את האור הקלוש והירוק של המנורה, מלאו את חלל הבית באיזה רוך־משפחתי עדין והשרה על הכל איזו שלוה רכה ונעימה, שמזכירה טפול יד אשה ענוגה.
ונדמה היתה לו כאלו דבר לא נשתנה במשך השנה: כאלו הכל נשאר על כנו כמו שהיה: הוא נפנה עתה מעסקיו ונמצא בחוג בני־ביתו; בחדרים האלה עודנה מתהלכת אותה הנפש הטובה והחביבה, שממלאה את הכל בהויתה ונשמע עוד אותו הקול הנעים הידוע לו כל כך; רק לפני שעה יצאה למכירותיה ועוד מעט ותשוב… מן חדר־הילדים נשמע קול שרה’לי, קול תנוקת רוה־דמעות: אמא!; והוא מחכה בקוצר־רוח לבואה, כָּמה הוא להרגיש את מציאות הנפש הטובה הזאת, לשמוע את קולה הנעים והלבבי ולרוות את עיניו בפניה הענוגים. זה כבר לא התגעגע אליה ככה…
אך מה זאת? הוא נבעת מפני עצמו. איך יכול היה להרשות לעצמו מחשבות כאלו! איך זה לא עלה בידו לגרש את הרעיונות המטרידים האלה על־כל־פנים בערב זה, בערב הראשון לבואה… הלא החליט להתגבר היום על הרגשנות היתרה שבלבו ולהיות מוצק וקר ועומד על דעתו! הלא איננו עוד נער וצריך לדעת את תוקף החיים ומעוזם, את חוקי הברזל השולטים בהם, כי אין מקום בחיים לסנטימנטליות מרובה. אמנם הוא עשה מעשה נערות. הוא משפשף היטב את מצחו בכדי לגרש ת הרעיונות העצובים הנוקבים שם ומתחיל לומר איזה ניגון מתחלה בקול רפה ואחרי־כן בקול יותר רם. לא. הוא לא ישוב עוד לכסלה.
הוא הוציא, מבלי משים, את שעונו, שעון הזהב, מכיס חזיתו והתבונן בו רגע. השעה לאחר החמישית. בעוד שתי שעות תבוא היא הנה… הלא כך הודיעה לו במכתבה שקבל אתמול וגם בטלגרמה שקבל לפני שעות מספר. הוא צועד בחדרים, הלוך ושוב, פותח, מבלי משים, את ארון־הבגדים ומסתכל בתוכו: גרדרובה יפה – עובר רעיון במוחו. נכנס אל המטבח, המים שבמחם מזמזמים ומשמיעים קול. הוא מתאמץ להיות נמצא במצב־רוח טוב, מעלה על זכרונו איזה חזיון מְבַדֵּחַ שראה בימים האחרונים באופירטה, עובר מניגון לניגון ומשתדל, שהשני יהיה יותר שמח מן הראשון. הלא חג לו היום! הלא היא צריכה לבוא הערב. והיא הלא קרובה אליו כל כך; הלא אשתו היא…
אשתו?!
כן. הלא נשא אותה לאשה זה חודש ימים, נכנס אתה לחופה והרי היא אשתו, אשר תלוֵהו על דרכו בחיים. והלא יפה גם היא, צעירה עוד וגמישה ככה. היא תנעים לו את חייו, שכבר היו אצלו לאחר יאוש, יבלה אתה את שארית ימיו באושר ונחת. מה שהיה – היה; הלא הוא עתה כקטן שנולד, כמקיץ מתוך חזיון־בלהות. צריך למחוק לנצח דף אחד מספר־חייו, כאלו לא היה ולא נברא, כאלו לא היתה כלל אותה הנפש הראשונה בעולם… וגם הלא אפשר הדבר, עוברת מחשבה מוזרה במוחו, שעל־פי מקרה לא היתה הראשונה נולדה כלל בעולם וממילא לא היתה לו גם לאשה.
אולם פתאם ראה את עצמו עומד באמצע החדר ושעון הזהב בידו והוא נזכר, כי השעון הזה שלה הוא, נתון לו במתנה בעת ה“תנאים” עם זו הראשונה… מה זה היה לו היום? כמו להכעיס באים זכרונות ימים עברו ומבלבלים את מוחו ומשרים עליו עצבות קודרת, והוא נתון בהם, בתוך סבך־הזכרונות הללו, נאחז בהם, כזבוב בתוך ארג־השממית, ועד כמה שהוא מתאמץ להחלץ מהם הוא נסבך ונארג בהם יותר ויותר…
וזרם מחשבות חדשות באות לענותו ולבלי תת לו מנוחה. איזו הרגשות ורעיונות, שלא הרגיש במציאותם מעולם ושלא עלו כלל על דעתו עד היום, באים ועולים מכל צד, מבצבצים מכל מראה־עיניו ומזכירים לו ימים עברו; כל כלי והרהיט שבחדרים מזכיר לו איזה מקרה שקשור בה ושהיא לקחת חלק במקרה זה. הוא משים עין על השעון הגדול העומד בפנה, העשוי ברונזה על פי סגנון עתיק והמתאר ריחיים בעלי ארבע כנפים, דורן הוא לו ממחרת החתונה מאת אחיה הצעיר… והנה מספר גדול של שמלות התלויות בארון־הבגדים. הנה שמלה צחורה ושקופה, זו שהיתה לבושה רק פעם אחת בחייה, ביום חתונתה, ושמאז היא תלויה בלי שמוש, כעדה חיה של טוהר ותם… הנה שמלה רחבה עשויה בעת הריונה עם ישראל’קיל… והנה הכתנות ויתר הלבנים שהיו דבוקים לגופה וכיום הם מונחים להם בסדר ובמשטר, כל אחד על מקומו, ועליהם כתובות בדמות אותיות משוזרות על חתיכות אטון אדום.
איך כל זה מוזר, נפלא ומבהיל! הלא כל אלה הנם שלה… של אותה הראשונה… של זו הנפש הטובה, שהיתה מתהלכת פה ומטפלת בכל אלה הדברים, שהוא רואה עתה בעיניו, וממלאה את חלל החדרים במציאותה, ושאי־אפשר לו בשום אופן לתאר את מראה הבית בלעדיה; זו שהיתה חלק מחייו, אטום אחד, היותר נכבד, מאותם האטומים שחייו מרכבים מהם ושלא יצויר דבר זולתה – והנה אין עוד האדם הזה, אין. והכל בבית נשאר כמו שהיה, והכל כמו מחכה לקראתה, לקראת אותה הנפש, שטפלה בכל אלה, שסדרה אותם ושנתנה להם את עמדתם, את ההרמוניה שלהם, את הרוח המיוחד ואת הנשמה המיוחדת, והיא איננה… ואנה נעלמה? אנה עפו להם אותם החיים המלאים, שהיו מתקיימים פה? איפה נשאר תכנם, מהותם, תוך תוכם?..
אה! כן. היא מתה! הלא זוכר הוא עוד את אותו הבוקר האחרון לפני נסעה מפה. היה אז בוקר קריר של ראשית הסתיו. היא קמה ממשכבה, כדרכה בכל יום, הביאה סדר בכל חפצי הבית, נתנה צויים אחדים למשרתת, נגשה אל מטת הילדים, שהיו ישנים באותה שעה, נשקה אותם נשיקה אחת ארוכה. וכל כך נוחה היתה, טובה ומלאה בטחון, כאלו היתה נוסעת לעיר הגדולה לאיזה צורך של מותרות ולא לצורך עשית נתוח קשה בגופה… וככה יפה היתה אותה שעה, בעת נסעה במרכבת מסלת־הברזל. שמש הבוקר הצית אש בעיניה השחורות, עיני השקד הגדולות, והאויר הקריר לטף את עור לחייה, שהיו סומקות ורעננות ופזר את שערותיה, שערות המשי השחורות, שהיו שופעות מתוך מגבעתה. ומאז… מאז לא שבה עוד הנה. היא נשארה בעיר הגדולה…
וכעבור ימים מספר שב לבדו באותה הדרך. לבדו ישב לו אז מקופל בזוית המרכבה, מביט דרך החלון אל מראות הטבע העוברים לפני עיניו, מסתכל אל עמודי העשן המתמר ועולה ונבלע ברום האויר, אל השאון והתנועה הממלאים את תחנות המסלה, אל סער החיים והמית־לב האדם לאור ואויר, והכל כאלו מסתובב באיזה בלבול משונה, ערבוביה מוזרה, רואה הכל ומסתכל ואינו מבין: למה כל זה? לאיזו תכלית? והמסע אץ לדרכו, כאלו היה נחפז לאיזו מטרה ידועה ובלבו מועקה; עצבון עמוק פרש את כנפיו האפלות על נשמתו, ומתהום הלב מבצבצת שאלה מרה מלאתי־יגון נורא: למה?…
ופה, בבית, נשאר הכל כמו שהיה, בלי שנוי ותמורה. גם האבק הכבד, שהיה נח על הכל ומאפיל מלפני העין על זכר החיים שמסתתר תחתיו, נגרף ונעלם; הוסר הצעיף מעל פני הלוט והכל שב לקדמותו, קם לתחיה לחיות את אותם החיים שלפנים, רק בעלת־הבית, בעלת היד שסדרה את כל אלה ושהפיחה נשמה בכל הויתם, רק היא לא קמה לתחיה, היא נעלמה באיזה מרחק אפל מלא־מסתורין, הרחק, הרחק מאופק השגתנו והכרתנו, ותחתיה תבוא אשה חדשה, זרה, שאין כל קשר בינה ובין אלה החפצים הדוממים ובין אלה החיים, הישנים עתה את שנתם שם, בחדר השני, והיא תאציל מרוחה על הכל, תפיח את נשמתה, נשמה זרה, ותשַׁנה את פני כל החיים, שהיו מתקיימים פה עד עתה, ותביא נימה זרה בתוך ההרמוניה שמסביב.
הוא קם ממקומו, נכנס אל חדר הילדים, ששם ישנו את שנתם התמימה ישראל’קיל ושרה’לי, נגש אליהם, התבונן אל פניהם, והנה הפנים פני אמם, אותו החוטם הישר והקלַסי, אותם הפנים המאָרכים, קצת, הגבות השחורות והעבות, עור הפנים הרענן והשחרחר; הנה נשארו פה עקבות החיים שנעלמו, עדים חיים לאותו האדם שהיה חי ומתקיים פה, הנה הענפים לאותו הגזע שאת ליחו ינקו ומן שרשיו הסתעפו, והגזע נשבר בעצם חסנו והמקור יבש ונס ליחו, ועוד מעט ואדם חדש יבוא מן החוץ, גזע זר, וגם הוא יהיה למקור, שיוציא מתוכו ענפים ושריגים, וגם אלה החדשים, יהיו שלו והוא אביהם… הלא כן יהיה. מוכרח להיות. חוק הברזל! יגוזו עקבות החיים שחלפו, ימחו סימני המציאות הקודמים כאלו כלום לא היה, כלום…
הוא יצא תיכף מחדר הילדים ונכנס לחדר האוכל, פסע פסיעות גסות וחזקות להשתיק בקול צעדיו את המית לבו. הלא היא תבואו בעוד שעה. היא, אשתו החדשה שנשא לו. הלא לא בה האשם. אדרבה, היא הקריבה את עצמה קרבן בּזה, שהתרצתה להנשא לו, לבעל, שיש לו שני ילדים מאשתו הראשונה. וצריך לעקור מן השורש את זכרון הראשונה שנשאר עוד בלב. אולם מוחו מתבלבל, עיניו מתערפלות, הוא יושב על הספה, נשען במפרקתו ונשקע בחלומות:
… זמירות כנורות מגיעות לאזניו, שאון אנשים ונשים הומים מסביב, דמעות אמו הטובה, דמעות אושר ונחת, דברי הבדחן שלפני החופה, שמצא בהם אז איזה טעם מיוחד ושנגעו עד לבו, מחולות הצעירים והצעירות, אור שופע מכל פנות האולם, והכלה יושבת עטופה צחורים בהוד יפיה. והכל מבריק ומביע אושר מהול במעט יגון מפני הימים הבאים, המכוסים עוד בערפל. תקוה ופחד, בטחון ודאגה מעורבים יחד. אחרי זה לילות הסער והאהבה בחדר השני, אותו החדר שבו ישנים עכשיו ילדיו, פרי האהבה הזאת. וכעבור שנה היא שוכבת לה במטה ולצדה ישראל’קיל… ועוד מעט והנה גם שרה’לי… חיים מבצבצים ונובעים, כוס אושר רויה, אופק חיים בהיר ומלא בטחון, ופתאם – ונהפך הגלגל, ירדו כל החיים האלה לאיזה תהום אפלה, אבדו לנצח, לנצח… – – – –
מחוץ מתפרצים אל החדרים השאננים קולות רעש ותשואה, הממלאים עכשו את הרחובות הכל רץ ונחפז, נדחף בעוז ונסחף בזרם. וגם אז רעשו הרחובות ככה. ונדמה, כי כן היה מראשית הדורות וכך ישאר לעולם. ואין איש יודע ואין איש רואה את המהפכות שנעשות בקרקעיתם, את החיים הנגוזים וחולפים לתהום הנצח ואת החדשים הקמים על קברם, שגם הם יגוזו ויפנו מקום לאחרים; כי בתוך רעש החיים והמית־זרמתם, עוצמות נולדים ונחרבים, דורות קמים ואובדים, ותמיד הם מתחדשים, ותמיד הם משתנים, ורגעי התולדה והחדלון מתנגשים ומתדבקים יחד, שמחת היצירה ויגון המות, והרגעים הנוֹראים האלה טובעים בים של שכרון־החיים, של שכחת־החיים, בלוית צלצול כוסות יין, צחוק נשים וזמירות נבלים…
ובתוך רעש הרחוב, בין אלפי המרכבות והכרכרות הרצות הלוך ושוב בחוצות העיר, תעבור כרכרה אחת ובתוכה היא, אשתו החדשה, ואולי נשמעים כבר צעדיה והרעש מביל בקרבו גם הד רשרוש כנפות שמלתה…
הוא נכנס שוב אל חדר המטות. דבר לא נשתנה פה במשך השנה. הנה גם תמונתו הגדולה, התלויה על הקיר למראשותי מטתו. חסרה רק התמונה שהיתה תלויה למראשותי המטה השניה… אך גם החסרון הזה ימנה… היא רק תהיה של אחרת…
הוא נגש אל הילדים, נשקם נשיקה ארוכה וממושכה, להרגיש בפעם האחרונה את טעם אמם, שהם הנם יורשיה, הממשיכים את חוט חיתה, ורק דמעה רותחה אחת, שנזלה מעל עיניו ונתגלגלה ונדחקה לבין שפתיו, הפסיקה את הנשיקה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.