לברמאן מלאו חמשים שנה.
אמנם זה חדשים מספר הוא יודע את הדבר הזה, הכל זאת הוא לא שם אליו לב די צרכו ולא העריך אותו כראוי, כי טרוד היה בעסקי פרנסתו הרבים ולא היה סיפק בידו להתיחד עם נפשו ולעשות את חשבון שנותיו. אבל זה זמן־מה נפטר מטרדותיו המרובות והחל חי חיים מסודרים ושקטים, חיי מנוּחה ושלוה, השוטפים להם לאט, בתוך מסגרת ידוּעה, בעלת גון אחד, אז התחיל חש, כי הוּא כבר עבר את גבול תקופת ימי העמידה שבחייו ומתחיל יורד מטה מטה, בדרך המובילה אל התקופה האחרונה, תקופת הזקנה.
“הזקנה”? – רעד עובר בבשרו ודקירה עצומה כדקירת מחט מלובן, רוצעת את מוחו. האמנם הוא עומד כבר על מפתן הזקנה? והלא זה תמול, כמדומה, היה עוד עלם צעיר לימים עם חלומות־ילדות, שאיפות נוער ועם אותה קלות־הראש והעליזות הטבעית של ימי השחרות, ואיך זה נהפך פתאם בין־לילה לאיש שמבטי עיניו כבר נטויים למטה, למורד?…
אבל, כעבור הרגעים הראשונים, הוּא מתחיל נותן דין וחשבון לנפשו: הלא אסור לאדם לרמות את עצמו; הלא מהונאה זו לא תצא לו כל תועלת; הלא האדם מוכרח לראות את החיים כמו שהם, ואם לאו – החיים ינקמו בו. אמנם, בעיקרו של דבר, כמדומה לו, כי לא נשתנה דבר ממה שהיה, למשל, לפני עשר שנים, אבל, בכל זאת, הלא יודע הוא היטב, כי בן חמישים הוא ועוד מעט וישונה כל כך. זקן יהיה!… ודומה יהיה לאותם הזקנים הבלים שהוּא היה מביט עליהם תמיד במנוד ראש ואומר בלבו? למה אלה חיים בעולם? ומתפלא הוּא על עצמו, איך זה לא שם לב עד הנה למספר שנותיו וחי לו חיי צעיר קל־דעת, מבלי הרגיש, כי הזמן הולך ומכלה אותו.
עכשיו הוּא רואה את יד הזמן שהיתה בו לרעה, את השנוּיים שבגוּפו ובמצב רוחו: גוּפו נעשה מסורבל בבשר שמן ורך, בלי תואר וּבלי אותה הגמישות והרעננות המיוחדה לצעירים בריאים. אמנם בהביטו אל הראי הוּא רואה, כי פניו נתעגלו ונתמלאו בשר ובשביל זה גם נתיפו במדה ידוּעה, אבל כאשר יתבונן היטב הוּא מכיר, כי בשר הלחיים תלול ומרושל ומתחת לעיניו – שני תרמילים נפוחים קצת, המשקיעים את העינים עמוק בתוך חוריהן; הגידים הכחולים שמשני עברי העינים לצד הרקות, נתרבו והם נראים כרשת חוּטים דקים, המצח החרש כלו קמטים על גבי קמטים ועל עיניו פרוש כעין אד קל וכהה; בטנו נתעגלה, נתמלאה חלב וגזלה ממנוּ את רוב גוּפו; רגליו כאלו נתקצרו וכשהוּא יושב, הרי הוּא מרגיש, כאלו כר היה מונח לפניו על ברכיו; בהליכתו הוא חש כובד וליאות וקשה לו לשאף רוח; כשהוּא עולה על מדרגות איזה בית לבו הולם מאד והוּא נושף רוח בכבדות; חשק החיים פסק קצת ממנו; איננו עוד מהיר וזריז כמו שהיה עד עכשו. הוּא בוחר להיות מסב עם בני ביתו, לשוחח ארוכות עם מכירים וקשה לו, לפעמים, להשיג בשכלו את המרץ והחריצות של הצעירים.
וכמו פתאם ראה לתמהונו הגדול, כי גם אשתו זקנה, חן העלוּמים חלף מעל פניה וגם ילדיו, שמלאו לפנים את הבית בשאון הילדות שלהם, בשחוקם העליז והמצלצל, בעניניהם הקטנים ומריבותיהם הפעוטות, הנה גם הם נתגדלו ונעשו בוגרים, היודעים כבר את ענין החיים אשר לפניהם. אמנם כן, הוא בעל לאשה באה בימים ואב לבנים ובנות גדולים ולא לו לשעות עוד אחרי ההבל כמעשי הצעירים, אלא להיוֹת בעל תכלית. הלא הוּא חי עכשו לא בשבילו, אלא בשביל בני ביתו. יש לו חובות ידוּעים ועליו לפרעם, איזו תפקידים הוטלו עליו, שלא מדעתו, ועליו למלאם; ריחיים על צוארו ועליו למשוך בעול… ובכן לו לעצמו אין כלום בעולם וכל זכות קיומו – רק בשביל הדור הבא. איזה לעג החיים! הוא חשב עד הנה, כי החיים נתונים בידו ולו הבחירה לעשות בהם מה שלבו חפץ ועכשיו נוכח לדעת, כי כל זה היה רק פח פרוּש לרגליו… לו רק נדמה, שהוא המושל בהם, ובאמת משלו הם עליו. הוא נברא במחשבה תחלה ובכונה קודמת לתכלית ידועה: להעמיד בנים ובנות, ולא היה כלל בעל־בחירה וחפשי במעשיו, ולאחר מלאו את תפקידו זה, הרינו נעשה למיותר בעולם, שהחיים רק סובלים אותו, אבל אינם מחייבים את מציאותו…
לפעמים, אמנם, מהנה אותו הדבר, כשהוא מסתכל בפני בניו ומכיר בהם את רשמי פניו הוא, את ברק עיניו ואופן תנועות אבריו. אולם, בּיחיד עם זה, הוא מרגיש מעין דקירה בלבו בהעלותו על לב, כי אלה הם יורשיו, אשר נבראו אך ורק בשביל להמשיך הלאה את חוט החיים שלו לאחר מותו, וכי עכשיו הריהו יכול כבר ללכת בדרך כל הארץ…
ולפעמים, כאשר הוא רואה בבית מי שהוא את תעלולי הילדים הקטנים, בהשתובבם עם חבריהם, את צחוקם המלא ופזיזותם העליזה, הוא נזכר גם בימי ילדותו הוּא, באותם הימים הטובים, שבהם היה גם הוא כה פעוט, עליז ומלא־תום, וכל השעשועים והמשחקים האלה לקחוּ גם את לבו. ומה מאד היה חפץ להיות עכשו כמוהם, להביט על הכל בעיני תום־ילדות ולהיות עליז ושמח. אבל הוא כבר איש בא בימים ואם יחפוץ להשתובב קצת ולהסיר מלבו את זכר נטל שנותיו, יזכירו לו אחרים את חטאו הגדול ויביטו עליו כעל משוגע, שאינו יודע את זמנו ומקומו; הלא עוד מעט ויגיע לאותה התקופה שבה יאמרו עליו: הזקן דומיה לילד…
ואז הוא משתקע בהרהורים ומעלה מתהום זכרנותיו את חבריו מימי ילדוּתו, את חזות פניהם, את תנועוֹתיהם, העויותיהם והרגליהם, את המגרשים והגנים שבעירו הקטנה שבהם השתעשע העולם היה אז כל כך טוב והחיים כל כך מלאי ענין. כל חרס ושבר־זכוכית צחקו אליו ברבבות קרניים; מעין של אהבה היה משתפך אליו מאת אבותיו ואחיותיו הגדולוֹת. הוא היה שעשוּעם כל היום והם שמרו את צעדיו לבל יכשל ולבל תאוּנה לו כל רעה. ועכשיו הוא כה זר בעולם, נכרי ומיותר; האנשים מראים לו פנים שוחקות רק בשעה שנהנים ממנו, מחניפים לו ומכבדים אותו כשיש להם טובת הנאה ממנו, ואם לאו – הריהו זר להם, מהפך בחררתם וצריך לסלקו מן הדרך. עיניו צריכות תמיד להיות פקוחות, לבל יצעידוּהו למרחפות; בין עקרבים הוא יושב וצריך בעצמו להיות זהיר וזריז, לבל יהא טרף לשניהם. בכל אשר יפנה הוא פוגש עינים מלאות קנאה אוֹ עינים קרות, שאינן מביעות לו כלום. גם קרוביו, אשתו ובניו, מסירותם אליו היא אך מפני ההרגל ומפני שפרנסתם עליו ואם על־פי מקרה יהיה לבעל־מום ולא יוכל עוד לפרנסם, יתחמקו מפניו אחד אחד ולבסוף גם יהיה עליהם למכשול על דרכם…
בתקופת חייו זו ראה, כי בתו הבכירה הִנֶהָ יפה מאד. אמנם גם עד היום ידע, כי יפה היא וכל מכיריו הללו אותה תמיד בפניו, אך בעיניו הוא לא היה יפיָה מיוחד מיפי יתר בנותיו, שכולן היו חביבות עליו במדה שוה, אחת פחות או יותר יפה – איזה נפקא מינא בדבר בשבילו, האב. אמנם, כאשר בא לפעמים איזה אורח חשוב לביתו, היה מציג לפניו ראשונה את בתו זו והיה מתהלל בה ביחוד בדעתו, כי היא תעשה את הרושם היותר טוב על האורח, אבל לו היו כולן דומות זו לזו. אולם בימים האחרונים, כאשר ראה פתאם את בנותיו הגדולות והנה הן בוגרות, שעוד מעט ותעזובנה אותו ואת ביתו ותלכנה אחרי מאהביהן או בעליהן ואותו תשארנה לאנחות בודד ועזוב עם אשתו הזקנה ועם דאגות הזקנה שלו – התחיל להתבונן ביפי בתו הבכירה באופן אחר מאשר עד כה. הוא התחיל להרגיש ביפי האשה שבה, ואיזה חום־נעורים עבר בבשרו בהיותה קרובה אליו ועומדת לפניו בהוד יפיה. הנה היא בעלת קומה מחוטבה הדר, עם ראש יפה וזקוף, עינים שחורות לוהטות ושערות־משי שופעות ואיזו רכות מיוחדה ועדנה נקבית שפוכות בחדר, כשהיא נמצאת בו. בפניה ובאופן מהלכה לא היו נכרים ביותר רשמי פני הוריה והרי היא בעיניו כעלמה זרה… ופעם קרה, בהיותו לבדו בחדר־עבודתו לאחר ארוחת־הצהרים, שוכב על הספה ומעשן סיגריה ופתאם נכנסה לשם בתו זו, בשביל איזה ענין, והוא התבונן ביפי גזרתה, בחטוב מתניה המפותחות ובחזה הגבוה והבולט. לא היה יכול לגרוע עין ממנה… חום לוהט תקף אתו, שהערפיל קצת את מוחו, הוא התחלחל ממחשבותיו המוזרות והמשונות ובכל זאת היה מתפלל בלבו שתעשה עוד זמן בחדרו…
הוא קנא אז בהצעירים, המבקרים את ביתו, לשם בתו זו. ולא עוד אלא שהרגיש בקרבו שנאה כבושה אליהם, עד שפעם לא ענה על דרישות־השלום של אחד מהם, שהיה חביב ביותר על בתו… ופעם כאשר התחילה אשתו לשוחח אתו על־דבר הצורך לשדך את בתם לצעיר זה, שהוא בעל השכלה גבוהה, בן־עשירים והגון מאד, לא חפץ גם לענות לה על דבריה והסב את פני השיחה לענין אחר… הוא ידע אמנם עד כמה הוא נלעג בזה וכמה נמבזה היא צרת־עין זו, והלא סוף סוף תצא מרשותו לרשות הבעל, אבל לא היה לאל ידו להתגבר על יצרו הרע הזה…
ופעם בערב קיץ, כאשר ישב אל השלחן והיה עסוק בכתיבת הקורספודנציה שלו, בבית שקט ומנוחה, שמש־ערבים שולח את קרניו הלוהטות החדרה דרך החלון הפתוח, מן הרחוב מגיע לאזניו קול שאון אנשים מטיילים, צהלת ילדים משתובבים ושחוק מצלצל ורענן של עלמות צעירות – עלתה פתאם מחשבה על לבו, כי בתו מטילת בשעה זו בגן העיר באחת השדרות הצדדיות ומתעלסת באהבים עם אותו העלם החסון והיפה. קנאה גדולה התלקחה בקרבו על העלם הזה, שאשה יפה כזו תפול בחלקו, ורחמים גדולים תקפו אותו על עצמו, על אשר לו אין גם רשות לחשוב על אושר כזה; כי הוא כבר נטל מן החיים ולא לזקן כמותו להגות בהבלים כאלה…
ואז נעשה לו הכל מאוס: אשתו הזקנה, שריח כמישה נודף ממנה; חבריו הבאים בימים בעלי קרחות־הראש, המיושבים והרצינים; עסקיו היום־יומיים, שכבר היו לו לזרא; חדרי־ביתו עם רהיטיהם וכליהם, הידועים לו כל כך; האנשים, שהוא פוגש אותם יום יום בלכתו לבית־מסחרו ובשובו. שנואים לו כל אלה ונמאסים עד לבלתי נשוא.
ביחוד מדאיב אותו הדבר, שאבד את חנו בעיני המין יפה. הלא זה הברומיטר לדעת על ידו את מספר השלבים, שעלה עליהם בדרך הזקנה. עד הנה אפשר היה לו עוד לפעמים לעורר תשומת־לב מצד איזו אשה, לגזול ממנה מבט נעים בלוית צחוק קל מבטיח־מה. אבל כיום הוא מרגיש, כי אבד את כל רעננותו ובלכתו ברחוב אין העלמות והנשים הצעירות שמות אליו לב כל עיקר, אינן סוקרות לעיניו ואינן מתיַפות לפניו, אף שהוא לבוש הדר על פי האופנה האחרונה. הן מרגישות בחושן הדק, כי איש בא בימים לפניהן ולא לו לעשות מעשי נערות ולחזר אחרי נשים כצעירים, ועיני הנשים הנתקלות, מבלי משים, במבט עיניו נרתעות מיד לאחור מבלי השהות את מבטן עליו אף רגע, כאלו נכווּ ברותחים, ולפעמים עוד יקרה, ששפתי־החן שלהן מתכווצות לעויה מרה כאלו היו נתקלות בדבר המעורר געל־נפש. והדבר הגיע לידי כך, שבלכתו ברחוב הוא בעצמו מסב את פניו לצדדין לבלתי הפגש בנשים הסוקרות, בדעתו מראש, כי רק קלון ינחל מהן ומפח־נפש יהיו מנת חלקו.
והוא, מה מאושר היה לוּ עלה בידו לצוד בחרמו עלמה יפה, ואיך יכול היה עוד לאהוב! את כל נפשו היה שופך בחיקה ואת כל רחשי לבבו היה מגלה לפניה; את כל חייו והונו היה מקדיש בשבילה והיה מסור אליה בכל חום אהבתו! אבל לב העלמות טפש מהרגיש זאת והן בוחרות לכת אחרי מאהביהן, שלבם מלא מרמה ומחשבות־בגידה וסופן יאוש ושבר־לב ואליו, ואל אוצר האהבה שבלבו, אינן שמות לב…
פעם, בערב, בלכתו לשוח ברחובות העיר, קרה מהדבר, כי אחת המטיילות, עלמה צעירה לבושה הדר, השליכה עליו מבטים פעם ושתים מבלי להסב את פניה ממנו. הוא היה נרעש ממבט חם זה ועיניו אורו. נפשו התעודדה וחום נעורים עבָרו. הוא התחיל כבר לחשוב, כי טעות היתה בידו בחשדיו הרבים והתחיל לקוות, כי הרעה לא הגיעה עוד עד נפשו והוא יכול עוד למצוא חן בעיני המין היפה. לבו נעשה עליו כל כך טוב, עד שלא חפץ להחמיץ שעת־כושר זו והתחיל מהלך אחריה בכדי לדעת מי היא האשה הנחמדה הזאת, אשר ממש החיתה אותו. הוא כבר רקם בלבו המון מקרים מפליאים ומאורעות מענינים, אשר הסבו בחפץ האשה להתודע אליו: היא בודאי עלמה צעירה, אשר מאהבה בגד בה, או אשה אשר אבותיה השיאו אותה לבעל שאינו מוצא חן בּעיניה. והוא תאר לעצמו את הרגעים המתוקים, אשר ישבע בחברתה, את הלמות־לב הנעימה של הפגישה הראשונה ויתר הפרטים המענגים הכרוכים בזה. ואולי טועה אני? – עוברת מחשבה במוחו. אבל לא, הנה היא מסבּה את ראשה אליו ומבּיטה אל פניו בעיני חבה. כן, ברור הדבר, כי אליו מכוּון מבטה ואליו עיניה נשוּאוֹת. והנה הוא ירא לבל יתחמק ממנו, היציר הנחמד הזה, והוא מתיפה מעט, מעמיד פנים נעימים, נגש אליה ומתחיל מדבר אתה. והנה האח! היא גם עונה על דבריו בצחוֹק נעים, והוא בא אתה בדברים וּמשוחח ארוכות וקצרות. אבל לא ארכו הרגעים והוא נוכח תיכף, כי דבר לו עם – יצאנית פשוטה… כל דמו רתח בקרבו מרוב צער ויאוּש, הוא ירק הרבה פעמים וקלל בקללות נמרצות את העולם כולו, דפק במקלו על רצפת הרחוב בכח אדיר, מבלי דעת למה הוא עושה את זאת, עויה מרה הרעימה את פניו בשובו הביתה. כל אותו הערב לא דבר את איש דבר ועלה תיכף על מטתו. מחשבתו של הימים האחרונים נקבעה עתה במוחו כוַדאי, שאין להרהר אַחריו: הוא נזדקן ואין לו עוד תקומה בחיים.
פעם שמע, כי אחד מחבריו מת מסבת איזו מחלה קשה שעברה על גופו, ובמשך השיחה נודע לו, כי הנפטר היה בן־גילו. והשמועה הזאת דכאה אותו כל כך, עד שנשאר עומד כהלום־רעם מבלי יכולת לזוז ממקומו. אם כן, חשב בלבו, הלא עומד גם הוא על מפתן הקבר; אפשר מאד, כי גם עדיו תגיע המחלה הזאת עד מהרה ותצעידהו שאולה; ובכן הגיע לאותה העת, שהוא צריך להכון לדרך… וכמה שלא הבליג על מחשבה זרה זו, וכמה שלא נלחם עם עצמו בנמוק, כי מקרים כאלה קרים גם לצעירים לימים וגם לילדים וכי בכלל אין האיש בטוח בחייו ואין לזה כל קשר עם מספר השנים – ללא הועיל. הרעיון המוזר הזה נקבע עמוק במוחו וברור היה לו הדבר, כי רק גיל השנים הוא שגרם למות חברו וכי במקרה זה יש הרבה מן ההזהרה גם בשבילו…
ביותר הוא מרגיש את עצמו ברע בעבור עליו איזה זמן בלי שנוי ותמורה בחיים. לכאורה, הלא הכל טוב ויפה, בני ביתו בריאים ושלמים, מלובשים ונעולים כדבעי. בניו הגדולים עוזרים לו בעסקיו המרובים, הקטנים מבקרים את בתי־הספר ולומדים בשקידה, אשתו טרודה בעניני משק הבית והמטבח. בכל עונת השנה היא תופרת לה שמלה חדשה ומגבעת חדשה, והוא טרוד בכל יום בבית־מסחרו המביא לו ריוח הגון. אנשים אחרים במקומו היו מרגישים את עצמם מאושרים בתבל. אבל הוא – איזו אפטיה רובצת עליו, איזה ריח של שעמום נודף מחיים כאלה. למה?… בכל יום ויום אותה האכילה, שתיה ולינה; יום יום אולן השיחות הרגילת והבנליות אצל השלחן במסבת בני ביתו, אותה ההליכה מהכא להתם, מביתו לבית־מסחרו ובחזרה ויום יום אותו העתון המודיע חדשות לבקרים, שבאמת הנן אותן החדשות שקראן גם אתמול וגם שלשום וגם לפני שנה, רק במלים אחרות ובשנוי קטן של המקום והזמן. אז הוא מכיר הכרה ברורה, כי בשביל חיים כאלה אין כדאי להתקיים בעולם; כי איזה דבר נתקלקל במכונת חייו, בודאי יש במציאות איזה תוכן אחר ומטרה אחרת שהוא לא עמד עליהם. וחבל. הרי עם הימים הטפלים האלה עוברים כל ימי חייו, חולפים כצל ועד עולם לא ישובו, ופתאם, בבוקר לא עבות אחד, יראה את עצמו זקן ובלה, שהחיים ממנו ומאחוריו ולפניו – רק המות. ולהבין לא יוכל באותם הימים, בראותו את חבריו והנה פניהם שמנים־נוחים ומביעים שובע־רצון ומנוחה טפשית.
והוא חפץ אז שיבוא איזה שנוי עצום במהלך חייו, איזה משבר באופן החיים הללו. לטובה או לרעה – אחת היא, בלבד שלא יטילו עוד שממון ופיהוק…
וכמה נמאסים נעשים לו אז אותם הצעירים המשקיעים את כל כחם בלמוד איזה ענף־מלאכה ומסחר, או אותם העומדים כבר על השלבים הראשונים של מדרגת הצלחתם להיות רופאים, מיכנאים, בעלי־מלאכה או סוחרים ואלה הבוכהאלטרים, הסוכנים והמשרתים האצים־רצים כל היום לשם ריוח של ממון, שהוא והדומים לו הנם האידיאל שלהם, שמצבו הוא הנהו אצלם מרום פסגת האושר שאליו הם שואפים, והוא גופו – מה רחוק ממנו האושר ומה רחוקה מטרת החיים!…
ולפעמים יהיה להפך. כאשר הוא נזכר שהוא כבר עומד על מפתן הזקנה, יבוא בלבו חפץ עז לשתות את כוס תענוגי הגוף עד תומה, למוץ מפרי עץ החיים עד לשכרון, לסבוא את אויר העולם הבהיר והרענן ולקלוט בקרבו את ברק עיני היפהפיות עד לאבוד החושים, להשתובב ולצהול ולבלי לאבד אף רגע אחד לבטלה. הרגע – יקר מפז; כל רגע חולף – – עד עולם לא ישוב.
בימים האלה הוא מתאמץ להרגיע את רוחו ולהשתיק את הקול העולה ממעמקים. הלא סוף סוף איננו עוד זקן, הוא חושב אז, ויש אנשים, אשר דוקא בתקופה זו מתחילים לסדר את חייהם: לישא אשה ולהוליד בנים. והלא סוף סוף פניו לא נשתנו כל כך לרעה ויש הרבה צעירים שפניהם עוד יותר מכוערים. הלא הוא מרגיש את עצמו בריא ושלם בכל אבריו. אמנם כאשר הוא מסתכל היטב בראי הוא רואה את חורבן פניו, אבל מרחוק לא נכר הדבר – ושני החריצים העמוקים, ההולכים ונמשכים משורש החוטם עד לזויות הפה, עודם מוסיפים עוז להפנים ומראים על אומץ רוח ואנרגיה מרובה. והשפעתו הלא עודנה גדולה בסביבה שהוא חי בה, הוא מחוה דעה וקולו תמיד נשמע, העוסק בצרכי צבור ומכובד בעיני כל.
באותם הימים קרה הדבר, כי דרושה היתה לו ידיעת איזו שפה לועזית קשה בכדי לנהל כראוי עסק חדש העלול להביא ריוח גדול והוא, מבלי חשוב הרבה, קנה לו ספרי הלמוד הדרושים, שכר לו מורה מומחה והתחיל ללמוד בשקידה נמרצה, עד אשר הפליא את המורה ברוב החיל שעשה בלמודו במשך זמן קצר. אשתו, אמנם, הניאתהו מזאת והוא היה בעיניה כמשוגע. “הלא יכול אתה לקחת לך מנהל־ספרים הנזקק לשפה זו” – אמרה לו. אבל הוא לא שם לב לדבריה והוסיף להיות תלמיד שוקד ומבלה שעות מספר בכל יום על גבי ספרי הלמוד. אמנם בעומק נפשו חש, כי לא למען דעת את השפה החדשה התחיל ללמדה בשקידה כה גדולה ולא היא משכה אותו בחבליה, אלא הבריחה מפני עצמו, מפני אותו עש־הזקנה, אשר התגנב ללבבו, וכי הסבה העקרית היא, החפץ להדמות אל הצעירים היושבים עוד על גבי ספרי למודיהם… והלא זאת היא הונאה עצמית וחולשה רוחנית, שאינה נאה כלל לאיש כמוהו… אבל הוא חגר את כל כחו להשתיק את הקול הנורא ההוא ונלחם אתו בכל מיני תואנות ואמתלאות והוסיף להיות שקדן כמקודם.
וככה עלה הדבר לפעמים בידו להבליג על הרהורי הזקנה שלו ולבוא לידי שווי־משקל ברוחו. אבל לא לאורך ימים.
הוא מצא חדשה באפיוֹ: הוא אוהב לספר הרבה על מקרי שנות ילדותו, על אנשים שלא ראה אותם זה עשרות בשנים שכיום בודאי כבר מתו, לתבל את דבריו במעשים שהיו לפנים, לפני ימים רבים, עד שפעם הוכיחתו אשתו על הרבותו להג ותפל על אדות מנהגי העירה, מקום הולדתו, מקום מולדתו, ואנשיה. ואז התחיל להרגיש את מקום מנהגו החדש אתו: העתיד נעשה צר לפניו ונשארו לו רק זכרונות העבר…
פעם, בשבתו לפני הגלב להסתפר, העיר אותו זה האחרון לתומו, כי שערות־כסף בראשו הולכות ומתרבות. "בודאי מרוב יין – שחוּק לו הגלב שחוק קל, והדברים הללו דקרו בלבו כמדקרות חרב.
“אכן נודע הדבר” – חשב בלבו בלכתו הביתה. וכל אותו היום לא יכול להסיח דעת ממקרה זה.
ועוד מקרה דומה לזה קרה לו באותם הימים:
פעם, בהיותו נמצא במצב־רוח טוב, מהר לעלות על מטתו בערב. והשעה היתה עוד מוקדמת. בחדר האוכל, שהיה נראה לו דרך הדלת הפתוחה, ישבו עוד בני־ביתו סביב לשלחן הארוך, המואר באור גז בהיר, ושוחחו ביניהם בהרחבת־דעת מיוחדה. על השלחן עמדו כוסות טה מבריקות באדמומיתן ועל הכל היתה שפוכה איזו שלוה משפחתית עדינה גם בחדר השינה אור ונקיון, חום וצחצוח. הכרים והכסתות מבריקים בלבנוניותם, וכאשר הוא מניע אחד מאבריו, כל גופו מתנודד על המצע הרך והקופץ. הוא שולח את ידו אל שלחן־השיש הקטן העומד סמוך למטה ונוטל משם איזה ספר בכדי לעיין בו טרם הרדמו. הוא מתחיל לקרוא, אבל האותיות רק מרפרפות לפני עיניו, והוא אינו מבין את תכנן. אז הוא משיב את הספר למקומו, שוכב לו אפרקדן ומביט אל התקרה בלי מחשבה ברורה. הוא מרגיש בקרבו שובע־רצון מיוחד ומצב־רוח שלֵו וטוב, שלא הרגישם זה כמה; הוא חש איזו קלות בגופו ורעננוּת בכל אבריו. נדמה לו, שהוא עכשיו נער קטן המקדים לעלות על משכבו בלילה ואבותיו והגדולים שבאחיו ואחיותיו עודם יושבים מסובים אל השלחן ומשוחחים ביניהם ולו כל־כך טוב וכל־כך נעים. באותה שעה הוא מתרפק על יצועו, מתפנק ומשתובב קצת כדרך הילדים: מניח את ידו על־גבי השמיכה, משקיע את ראשו עמוק בכר, מוציא רגל ומניחה למעלה, על השמיכה, מורידה על הרצפה ומשתעשע בצלו שעל־גבי הקיר. אך פתאם הוא נזכר, כי הוא בן חמשים שנים, שיש לו אשה ובנים גדולים וימי הילדות כבר חלפו לבלי שוב עוד עד עולם, עד עולם!… ואיזה צער ועלבון תקפו אותו, צער על ימי הנוער שחלפו ועלבון על מך ערכו ועל חדלון חייו ההולך וקרוב. יאוש נורא מלא את הויתו וזעה קרה כסתה את גופו. בני־ביתו הלכו גם הם לישון, וחושך היה מסביב. והוא התלבט במטתו כל אותו הלילה, מבלי מצוא מנוחה לנפשו הנהלהה, ורק לפנוֹת בוקר נרדם…
ובקומו ביום המחרת ממטתו בשעה מאוחרת, נקבע במוחו הרעיון האכזרי, שהרעיל את דמו: הזקנה… הזקנה…
____________
בפרק חייו זה קבל פעם הודעה מאחת חברות־האחריות למקרי מות, כי הגיע הזמן, שהוא יכול לקבל את כסף־האחריות בסכום של עשרת אלפים שקל. ובקבלו אחרי־כן את שטר־המחאה לגבות הכסף, היתה צריכה לשמח אתו, על קבלת סכום־כסף גדול, שכמעט לא טרח בו ושהגיע לידי בהיסח הדעת, היה נרגז עד מאד, הביט על הניר הכחול, שטר־המחאה, כעל אות מבשר רע ונעשתה שנואה בעיניו. הוא עוד זוכר היטב איך היה הדבר, שהבטיח את עצמו בסכום זה במקרה מות או כעבור עשרים וארבע שנים. זה היה זמן־מה לאחר הולדת בתו הבכירה ואת הכסף הועיד לנדוניא בשבילה. הוא נזכר, כי בהציע אשתו לפניו את הדבר הזה דחה אותו בשתי ידים. בכלל היה רע בעיניו המעשה, לקשר איזה דבר במקרה מות או זקנה, אך לבסוף נכנע לה והסכים להצעתה, אבל במשך ימים רבים, לאחר זה, הכה אותו לבו על מעשהו ובלילות לא יכול לישון במנוחה. נדמה היה לו, כאלו חרב תלויה ממעל לראשו ומסכנת את חייו; הלא יש עין רואה, השומרת את צעדיו ומונה את ימי חלדו בחיים; כי יש יד רושמת בפנקס את המספר השנים שהוא חי עד יום מותו, או עד הגיעו לשנת החמישים; מכל הענין בכללו נדף ריח הרקבון והקבר: הלא את הכסף אפשר יהיה לגבות או במקרה מות או בהגיע ימי הזקנה – ואת שניהם שנא ומפני שניהם ירא. אולם נחמה אחת היתה לו אז: כי היום ההוא עד ירחק חוק ומי יודע מתי יבוא; ואם, בכלל, יבוא; הלא עד אז מפריד מרחק גדול, ממש עולם מלא! והנה היום הזה בא, בא, והוא אמנם מצא אותו זקן ובלה, ובכן במשך כל אותן השנים שהוא היה בעיניו חפשי לנפשו, היתה באמת העין הרואה מסתכלת היטב במעשי ידיו וסופרת את מעלליו; מן אז עד היום הולך ונמשך חוט אחד ארוך, והחוט הזה יהא הולך ונמשך עוד לזמן־מה, עד אשר ינתק פתאם…
על־ידי המקרה הזה, מקרה גבית־כסף האחריות, נזכרה אשתו כי עברו כבר עשרים וחמש שנים מיום חתונתם וכי בעוד שבועות מספר יהיו צריכים לחוג את חג חתונת־הכסף שלהם. בֶּרמן התנגד אמנם לזה מטעמים שונים. אבל הטעם העיקרי, שאותו לא גלה לאוזן אשתו, היה הרגש הבלתי־נעים הנודף מכל הענין הזה, המזכיר רק את נטל השנים הרבות הרובץ על שכמו, אבל לבסוף כמובן, היה מוכרח לבטל את רצונו מפני רצון אשתו.
בעת החגיגה ישב כאבל בין השמחים. השמחה לא היתה במעונו… האורחים ברכו אותו, כי יזכה לחוג את חג חתונת־הזהב שלו ובלבו באו דבריהם כנטפי רעל. הלא יודע הוא כמה מן השקר יש בברכות הללו. הלא אי־אפשר הדבר שיחיה עוד עשרים וחמש שנים. ואם גם יגיע ליום זה – הלא מחיים כאלה טוב המות; הלא יהיה אז יבש ורצוץ כחרס הנשבר. והלא מקנא הוא עכשיו במלצרים מהירי התנועה, אלה הפרחחים, המשרתים את פני האורחים, שלא הגיעו עוד לידי זה, שעולמם יהיה עוד לפניהם.
הקרואים שאלו אותו לסבת מצב־רוחו הזועף והוא כחד את האמת תחת לשונו ואמר, כי מצב־בריאותו איננו בטוב, אף שהוא ידע היטב את מקור מצב־רוחו הרע הזה…
אחת האורחות נגשה אצל הפסנטר ופרטה עליו ניגון נעים וערב. ברמן הרגיש איזה רוך־עצבון בלבו ועיניו התחילו דומעות. הנא נבהל והתבייש להרָאות בוכה לפני הקרואים ומהר להכנס אל חדר־עבוֹדתו לבכות עד תומו, בכדי להקל מלבו את יגונו. הוא ישב נשען על הספה ודמעותיו נגרות מעל עיניו כמתוך מעין לא אכזב. נראה היה לו, כי שם באולם, נערך עתה משתה־המות והפסנטר הוגה נכאים ונושא עליו מספד…
אבל הוא נזכר פתאם, כי עליו למהר ולשוב אל אולם־האורחים, כי אם לא – יבואו הם הנה ויראו אותו בקלקלתו, וצר היה לו עד מות, מה שלא נותנים לו גם להתיחד רגע עם נפשו, וכי עליו למלא את התפקיד של בעל־שמחה גם בשעה שרעיונות־מות מטרידים אותו והוא עושה את חשבון עולמו. וחפץ בא ללבו, לעזוב את אולם־המשתה עם כל הכבודה אשר שם ולברוח הרחק, הרחק מכאן… אבל הוא לא עשה כדבר הזה, רק הבליג על צערו, אזר את שארית כחותיו, נגב את עיניו, שב אל האולם, קרב אל השלחן ומהר להגיח אל גרונו כוס יין מלאה – הראשונה בנשף זה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.