פרשת השבוע היא פרשת וַיִּקְרָא, שהיא פרשת השבוע הראשונה בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק א‘, פסוק א’, ומסתיימת בפרק ה', פסוק כ"ו.

ספר ויקרא מכונה בשם ‘תורת כוהנים’ או בתרגומים Leviticus [של הלוויים] ועוסק בראשיתו פרשת הקורבנות, המשמשת למרבה ההפתעה כראשית לימוד הקריאה וראשית לימוד המקרא. לדברי חז"ל לימוד המקרא לילדים מתחיל בפרשת ויקרא מהטעם הקשור בטהרה: “יבואו טהורים (ילדים) ויעסקו בטהורים (קרבנות)”. אולם זה איננו הטעם האמיתי. הטעם האמיתי קשור בזהותם של המורים הראשונים שהיו הכוהנים והלוויים, שרק להם אמר משה בן עמרם בן קהת בן לוי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ” (דברים לג י).

רק בני קהת הם כוהנים העוסקים בעבודת הקודש באוהל מועד, בין הקדש לקדש הקדשים, הכוללת גם את עבודת הקורבנות על מזבח הנחושת, עליה מרחיבה להלן פרשת ויקרא. כל שאר בני לוי, גרשון ומררי, וילדיהם, הם רק לויים, הכפופים לכוהנים, ועוזרים לכוהנים במלאכתם. אבל מחוץ למקדש הן בני קהת, הן בני גרשון והן בני מררי היו חייבים בשווה במצווה המוטלת על כל הזכרים מביניהם: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.

הוראת התורה, המשפט, החוק והזיכרון לכל הילדים ממין זכר היתה תפקידם המרכזי במשך חמישים שבועות בכל שנה. ההוראה הנזכרת בפועל יורו או להורות היא עיקר תפקידם כמפורט בדברי האל לאהרון:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד – וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת, אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה. (ויקרא י, ח–יא).

לימוד, הכרוך תמיד בראשיתו בהוראה של יודעי קרוא וכתוב, ברוב תרבויות העולם בעת העתיקה היה פריבילגיה מוגבלת שנשמרה רק לאנשים ממעמד מסוים, ממוצא מסוים, ממגדר מסוים, מדת מסוימת, מתרבות ושפה מוגדרים או מגזע מסוים, ובשום אופן לא היה נחלת כלל הציבור.

גם היום, כשהושם קץ לשעבוד בהכרזת האו“ם על זכויות האדם במחצית המאה העשרים, וכשנאסרה מלחמה על הבורות בידי אונסק”ו, שיעורי האנאלפביתיות בארצות וביבשות שונות מעוררים תדהמה. דבריו של וולטר בחוברת ‘על אודות הסכנה הנוראה של הקריאה’, מבארים את הרקע לגורמיה של עובדה זו: “ספרים מפיגים את הבורות, המשמשת ערובה לשמירתן של מדינות ממושטרות היטב”. על דבריו אפשר להוסיף בפראפרזה: ‘קריאה בספרים קוראת תיגר על הצייתנות, התלות והבורות, המשמשות ערובה לשמירתן של חברות פטריארכליות ממוגדרות היטב, שבהן לימוד, סמכות, שיפוט והנהגה שמורה רק לבני מין נבחר אחד’.

לעומת ההכרה הרחבה באנאלפביתיות כמציאות רווחת שיש בה תועלת רבה לחברות מדכאות ומפלות ולמשטרים שנוהג בהם שעבוד, וכנגד ההסכמה הכללית להגבלת הנגישות ללימוד בכל התרבויות מהעת העתיקה ועד לעידן המודרני על יסוד מעמד, גזע, דת, שפה, צבע ומגדר, הרי שעל פי המסורת היהודית המפורטת באלף הראשון לפני הספירה במקרא, במגילות הגנוזות, בספר חנוך, בצוואות השבטים ובספר היובלים – הקריאה, הכתיבה, החישוב והלימוד, הדעת והשינון, חלים בשווה על כלל ציבור הגברים היהודי, מילדותו ונעוריו לאורך כל חייו.

פילון האלכסנדרוני מעיד בשליש הראשון של המאה הראשונה לספירה, שהיהודים לומדים את חוקי התורה “מראשית ילדותם” (‘המלאכות אל קאיוס’, 31). הכוהן יוסף בן מתתיהו מעיד בשליש האחרון של המאה הראשונה על שיעור האוריינות בחברה היהודית:

“ומכל חמדה יקר בעינינו לגדל את בנינו לתורה ולמצוות… ובקרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים [בעל פה] מלפרש את שמו, כי כה הסכנו להגות בחוקי התורה מראשית הגיענו לבינה, עד אשר נעשו חרותים בלבבנו. ועל כן יקר [נדיר] למצוא בינינו את העובר על החוקים”. (“נגד אפיון” ב', יח).

יתכן שדבריו של בן מתתיהו – שנכתבו ברומא כסנגוריה על היהודים בשלהי המאה הראשונה לספירה, המציירים דיוקן אידיאלי של קהילה משכילה עד מאד, שמעטים בה החוטאים – עשויים לעורר תהיה לגבי מידת ממשותם במציאות ההיסטורית, אבל אין ספק ששיעורי האוריינות בקהילה היהודית בעולם המסורתי, מהעת העתיקה ועד לראשית העת החדשה, היו גבוהים במידה ניכרת מזו של כל קהילה אחרת.

על ההוראה של כלל בני העדה ממין זכר מילדותם, היו אחראים רק בני שבט לוי, והם החלו את הוראת הקריאה והלימוד בזיכרון הקהילתי מתורת כוהנים בספר ויקרא.

ספר ויקרא, תורת כוהנים, העוסק באל המדבר בפתיחתו, ובְּקָרְבְּנוֹת נְדָבָה וקורבנות אשם וקורבנות חטאת בהמשכו, בקורבנות הבאים מן החי, הנקראים “זבחים”, ובקורבנות הבאים מן הצומח, הנקראים “מנחות” – מכונן עולם תודעתי, ערכי, מוסרי מובחן ובלתי נראה, שיש בו חוק אלוהי מפורט בדבר האסור והמותר, שיש לצדו מרחב אנושי גדול של טעות וכישלון ושגגה אנושיים, המוגדרים כחטא בפני האל ואשם ושוגג לפניו, ויש לכפר על חטא ואשם ושוגג אלה בתחומי החיים השונים, בקורבנות.

הכוהנים והלוויים הם אלה המלמדים את החוק והתורה והמשפט, שמקורם בדבר האל, אותו מביא אחיהם, משה בן עמרם בן קהת בן לוי, לכל שבטי ישראל כמצווה עליהם: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, והם לבדם מופקדים על הנחלת עולם הערכים האלוהי ועל ההוראה המפורטת של החוק והסיפור, המצווה וההיסטוריה ומחנכים מילדות את כל הילדים הזכרים לקרוא בזיכרון הקהילתי הכתוב. הם אלה המנחילים את עולם הערכים האלוהי הכתוב בתורה והם אלה הקובעים בהוראתם את גבולות השגגה, החטא בשוגג, האשמה והטעות שאפשר לכפר עליהם בקורבנות.

הם אלה המכוננים בהוראתם את התודעה של קהילת הזיכרון היהודית הזוכרת בלשון הקודש, קהילה שהאל הנעלם הקורא אל משה מאוהל מועד ומדבר אליו כמקור הסמכות הבלעדי, ומוסר לו בכתב דברים המיועדים לכלל ישראל, הוא מקור החוק והמשפט, התורה והשירה. האל לבדו הוא הדובר מקודש הקודשים הנעלם הוא מקור הסמכות ומקור התורה והמשפט הנצחיים, החלים בשווה על כל בני ישראל, אבל רק הכוהנים והלויים הם המוציאים לפועל של החובה האנושית ביחס הפרת החוק המכונה חטא בשוגג – חובה הקשורה בקרבנות.

לקורבנות מן החי הנודעים כזבחים, קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, עזים וכבשים פרים ואילים, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעיתים גם מן השעורה.

ספר ‘תורת כוהנים’ הוא ספר ויקרא, העוסק בפירוט באשמה וחטא ושגגה אנושיים ובכפרה וסליחה אלוהיות, בטומאה, בעולה בקרבן ובשחיטה, בהזאה וטבילת האצבע בדם הקרבן ובהזאתו, הוא הספר האחרון בעולם ההולם לכאורה הוראה לילדים קטנים, מהטעם הפשוט שלאף מילה בו אין ייצוג מוחשי המוכר לאיזשהו ילד, ואין שום קורלטיב אוביקטיבי –שהוא מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על־מנת ליצור תודעה מסוימת או רגש מסוים אצל הקורא – המוכר מעולמם של ילדים משחקים, או ממציאות שגורה של חיי משפחה בבית שיש בו הורים וילדים, בכל מקום ובכל תקופה.

אין בספר הלימוד הראשון לילדים, ספר ויקרא, שום התיחסות לילד, לאב או לאם, לבית או למשפחה, לחיות הבית, לעבודות הבית, או לתינוקות שבהם מוקף עולמם של הילדים.

נהפוך הוא, הכוהנים והלוויים מלמדים את הילדים הקטנים בני שלוש, ארבע או חמש, לקרוא בספר שאין להם מושג על מה מדובר בו, (מושגים כגון חטא, אשם, כפרה, זבח, מנחה, מזבח, אוהל מועד, הזאת דם, שחיטה, מיצוי דם, סמיכה, ביכורים) ביחס לעולם לא נודע ולא מוכר, שרק אלוהים שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ויש לו רק קול מדבר, מדבר בו, אבל כל מילה בספר ויקרא הופכת להיות תשתית לשונם ויסוד עולם המושגים של כל ילד יהודי ממין זכר, הלומד לקרוא מהשליש השני של העשור הראשון לחייו, כשהוא נגמל מהיניקה ומהחיתולים, בסביבות גיל 3–4.

הכוהנים והלוויים, שנאמר להם ורק להם שלא תהיה להם נחלה ארצית בין שבטי ישראל כי ה' הוא נחלתם – “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן: בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר יח כ), ונאמר להם חזור ושנה:“וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ” (דברים יח ב) – היו אלה שהיו חייבים להקדיש את כל זמנם כדי ללמד את הילדים לקרוא ולהנחיל להם את הזיכרון המקודש בלשון הקודש, במשך חמישים שבועות בכל שנה בכל קהילות שבטי ישראל, וכדי לעבוד שבועיים או שלושה בשנה במשמרת הקודש באוהל מועד ולאחר מכן במקדש בירושלים, על פי סדר כ"ד המשמרות, בתוקף חובתם כפטורים מעבודת אדמה ומבעלות על נחלות.

הם היו פטורים מעבודת השדה ומעבודת המרעה כדי שיוכלו להקדיש את כל זמנם לשמירת המקום המקודש, להנחלת הזמן המקודש, לביצוע הפולחן המקודש ולהנחלת הזיכרון המקודש בנוסחו הכתוב.

המורים הכוהנים והלוויים הם אלה שהעמידו את הילד הקורא לראשונה אל מול הקול הנעלם האלוהי המצווה ופרשו בפניו מציאות לא נודעת הקיימת בשפה בלבד, הנוגעת לעבודת הקודש במקום מקודש, לשמירת מועדי קודש של מחזורי הזמן המקודש, בזיקה לעבודת משמרת הקודש בין שבת לשבת, ולהנחלת הזיכרון מקודש במקראי קודש.

הכוהנים והלוויים, המורים של כל הילדים הקטנים מכל שבטי ישראל ממין זכר, מניחים את המובן מאליו הכוהני של עבודת הקודש הכרוכה בחטא ובאשם, בסליחה ובכפרה, בקרבן אשם וקרבן חטאת, בטהרה וטומאה, בטבילת האצבע בדם הקרבן ובהזאת דם על המזבח, בהקטרת ושרפת הקרבן כאשה כליל לה' המעלה ריח ניחוח כמושכלות ראשונים בשורה של פעולות שאיש לא ראה ואיש לא שמע במשך אלפי שנים, ובשורה של מושגים שיש להם מובן רק בהקשר כוהני פולחני. הם עשו זאת בזיקה לארבעה ממדים:

בזיקה למקום מקודש, שבנייתו תוארה במפורט בפרקים החותמים את ספר שמות, מקום מקודש הנבנה על פי תבנית אלוהית מפורטת שנגלתה למשה לבדו על הר סיני [‘ככל אשר הוראית בהר’!] הנודע בשם אוהל מועד, משכן העדות, מקום לוחות הברית בארון העדות; מקום הקשור בקודש הקדשים, מקור החיים, שנמצאים בו הכרובים המכונפים על הכפורת המכסה את ארון העדות, הכרובים הקשורים לגן עדן ולקודש הקדשים ולנצחיות החיים, מקום החורג מגבולות הזמן והמקום הרגילים ומוגבל בגבולות טהרה חמורים, שבמרחב הסמוך לו, מעבר למחיצות ולפרוכת, רק בו מותר להקריב קרבנות.

בזיקה לזמן מקודש, המבוסס על ספירה מחזורית של שבתות, חודשים ושנים, מועדים שמיטות ויובלים, שתשתיתו מחזור מקודש של שבתות או מחזור שביעוני נצחי משבית של מועדי ה' מועדי קודש, מקראי קודש ומועדי דרור, הקשור בשבועה [שבע] ובברית, שתשתיתו הונחה בספר שמות בשבעת נרות המנורה ובמחזור השביעוני המקודש, ופירוטו יובא בספר ויקרא.

בזיקה לפולחן מקודש, הנשמר במחזורי קרבנות־העולה הקבועים הנצחיים והידועים מראש, המכונים ‘עולת התמיד’, ‘עולת השבת’ ו’עולת המוספים' השומרים את מחזורי הזמן הנצחיים של זריחה ושקיעה [עולת התמיד]; שבת [עולת השבת] ושבעת מועדי ה' ותריסר ראשי החודשים [עולת המוספים]. דהיינו תכליתה של עבודת הקרבנות במקום המקודש, היא שמירת מחזורי הזמן המקודש. עוֹלָה הוא קורבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל ועולה כריח ניחוח אישה לה', ואין בו חלקים שנאכלים בידי הכהנים או בידי בעלי הקורבן. לצד קרבנות העולה שהם קרבנות חובה יומיומיים המציינים את ההבדל בין החול לקודש, ובין אור לחושך, ואת מחזורי הספירה השביעוניים הנצחיים, נזכרים קרבנות הנדבה בהם עוסקת הפרשה הנוכחית המתחילה את דיני הקרבנות

בזיקה לזיכרון מקודש, של קהילת זיכרון ההדוקה בברית קודש ובעדות על זיכרון משותף, זיכרון הנרשם בספר בראשית ובספר שמות על ראשית העולם וראשית העם בזיקה לברית עולם וברית קודש וברית כהונת עולם, לוחות העדות ולוחות הברית. זיכרון זה נקרא בקול רם לכל העדה במחזור ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם‘, מחזור המונה שבעים ימים בשנה הכוללת 52 שבועות או 52 שבתות ושמונה עשר ימי שבעת מועדי ה’, בניכוי שבתות – פסח 1, חג המצות 7, הנף העומר 1, שבועות 1, יום זיכרון תרועה 1, יום הכיפורים 1 וסוכות 7.

ספר ויקרא מתחיל מקרבנות נדבה, שהם החלק הלא קבוע של הקרבנות, המוטל על הכוהנים כשירות לעדה כולה, בנוסף על הפולחן המקודש של עבודת הקודש, הנשמרת בידי משמרת הקודש של הכוהנים והלוויים, עבודת קודש הנערכת רק במקום מקודש – במזבח הנחושת, באוהל מועד, ובמזבח הקטורת הוא מזבח הזהב ליד קדש הקדשים, במועדים קצובים לפי הלוח המקודש שראשיתו נזכרת בספר שמות יב ב ובדיני השבת שנזכרו בו.

ספר ויקרא עוסק בפירוט בכל הצד המוחשי של עבודת הקרבנות, המתחלקת לסוגים שונים של קרבנות מהחי ומהצומח ולסוגים שונים של מקריבי קרבנות, ולהוראות מפורטות של טומאה וטהרה מותר ואסור. הקרבנות קשורים בחלקם למושגים חטא, שגגה, כפרה וסליחה. השניים הראשונים עלולים להיות נחלתו של כל אדם, השלישי יכול להעשות אך ורק בידי הכוהנים והרביעי הוא נחלתו של אלוהים בלבד. השורש ס.ל.ח וכל הטיותיו שמורות במקרא לאל לבדו. רק האל יכול לסלוח אחרי שהחוטא מביא קרבן מן החי, העולה כקרבן עולה בידי הכהן.

הפרשה הראשונה בספר מתחילה בדיאלוג בין האל הקורא למשה ומדבר אליו מבעד ליריעות אוהל מועד, ובין משה השומע מה עליו לומר לבני ישראל ממה שנשמע לו מבעד לפרוכת:

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ברצף, ואת ביאורי עליה בדפוס רגיל ואבקש מהקוראים לזכור כל העת שזו היתה ראשית הלימוד של כל ילדי ישראל ממין זכר מגיל 3–4 ואילך במשך עשר שנים רצופות, בעולם היהודי שומר המצוות לאורך אלפי שנים, מהעת העתיקה ועד היום בעולם החרדי. הנחת היסוד הייתה שחשיבות, משמעות וערך, בעולם היהודי, קיימים בראש ובראשונה רק ביחס למה שכתוב בספר המקודש, אותו מלמדים הכוהנים, שאין מציאות שיש לה משמעות בעולם המוחשי שאיננה תלויה במערכת הערכים הכוהניים בספר ויקרא ובספרי החומש האחרים, לימוד שבני שבט לוי היו מופקדים עליו ועלה בידם, באמצעות הנחלתו לילדים בעשור הראשון והשני לחייהם, לשמור על רציפות קיומו של העם היהודי כעם החי בזיקה מחייבת לספר מקודש, כנגד כל הסיכויים. משימה זו עלתה בידי העם היהודי ומוריו הכוהנים הלוויים, משום שפטרו את עצמם מגבולות שרירותיים, סתמיים, אקראיים ומקריים של העולם המוחשי, ובחרו ללמד את כל בניו של העם היהודי לקרוא בספר שכונן עולם ערכים חד וברור המובנה לתוך מערכת ערכים עמוקה, עולם ערכים המכיר בעומק המצב האנושי דרך הציווי האלוהי, מכיר בזהות האנושית כמועדת לחטא ופשע, מכיר בתודעת האשמה ובצורך העמוק של בני חלוף בבקשת כפרה וסליחה מהנצחי, עולם ערכים חד וברור ממקור אלוהי המבחין ביחס למצב האנושי בין שוגג למזיד, מציע מנגנון פיצוי וקרבן ביחס לחוק אלוהי נצחי, הכרוך בוויתור אנושי של בני חלוף על ערך חומרי [קרבן המועלה לעולה מרכוש פרטי רב ערך כגון בקר, עליו מוותר החוטא לטובת בקשת כפרה על החטא] לטובת ערך מופשט [כפרה, מחילה וסליחה], ומותנה בהודאה, הודעה פומבית ועונש חומרי ופיצוי, המתנה כפרה וסליחה אלוהית. מנגנון מורכב זה תבע כינון עולם ערכים המושתת על חוק כתוב המושתת על עולם ערכים המעוגן בהמשגה מופשטת, דמיון ופענוח, תרגום ושאר רוח, שהיה בהם ממד על –זמני ועל מקומי, דווקא משום שעסקו בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש ופולחן מקודש, הפטורים כולם מגבולות החולין בהבנת תשתיתם המושגית ומעניקים זווית ראייה מרתקת על כל מעשי האדם החוטא והשוגה מעצם היותו בן חלוף, ותקוותיו בזיקה לנצחי ולמקודש.

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

שם הספר נגזר מהמילה הפותחת, ויקרא. הקריאה הן בעל פה, הן בכתב מתייחסת לדבר ה'. ויקרא היא המילה המכוננת את מקראי הקודש בכל מובניהם, הן כמועד השבתה מקודש שבו קוראים במקראי קודש, הן כקריאה אלוהית לאדם הן כקריאה להתייצבות. הזיקה בין האל למשה ראשיתה בקריאה המחייבת התייצבות, קשב ומענה.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

משה נקרא לדבר אל בני ישראל. האדם מדבר בדרך כלל אל חבריו ואל בני משפחתו בענייני דיומא. אולם נושא הקריאה האלוהית למשה בספר ויקרא, הוא הקרבת קרבנות במקום המקודש, אחרי שבפרק הקודם, החותם את ספר שמות, הוקם אוהל מועד, משכן העדות, באחד בחודש הראשון. הקרבן מקרב בין האדם לאל ובין הארץ לשמים, ועניינו הוא ויתור מרצון של המקריב על רכושו ונכסיו המובאים כקרבן, כדי לבקש סליחה על חטא שחטא בשוגג, וכדי לקבל כפרה על חטאיו. כאן מדובר על קרבן מרצונו של המקריב, לא מחובתו. ונאמר למקריב הקרבן, מסוג קרבן עולה, שמותר להקריב קרבן רק מהבהמות, מהצאן ומהבקר, דהיינו ממשפחת היונקים, וכל הקרבן כולו נשרף כליל.

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה.

הקרבן שהוא קרבן עולה נשרף כליל לה' ומעלה ריח ניחוח, מותנה בכמה תנאים, עליו להיות תמים שלם, ללא מום, עליו להיות מובא לפתח אוהל מועד ועליו להחשב כקרבן מרצונו של המקריב המוותר על רכושו.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.

על מביא הקרבן לסמוך את ידיו על ראש החיה המועלית לעולה כדי לכפר עליו.

כלומר הוויתור על הרכוש הגשמי של המקריב מעניק לו כפרה אלוהית.

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

המקריב צריך להיות מוכן לשחוט את בן הבקר לפני ה' ולבקש מהכוהנים בני אהרון לנהל את טקס העלאת הקרבנות, שראשיתו בזריקת הדם הניגר מהחיה הנשחטת על המזבח שהובאה מרצון בידי בעל הבקר

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

המקריב מפשיט את עור הקרבן מן הבקר שהיה מעדר הצאן והבקר שלו, ומבתר אותו לנתחים

וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.

הכוהנים מדליקים את האש על המזבח עליו מסודרים עצי העולה

וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

הכוהנים הם אלה העורכים את הנתחים של בן הבקר על העצים אשר על האש על המזבח על פי סדר קבוע

וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה.

חלק מחלקי הבקר טעונים הדחה ורחיצה לפני העלאתם על המזבח, אולם כל מה שמועלה לעולה על אש המזבח, נשרף כליל לה' ועולה כ־אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה. כלומר הגשמי נשרף והופך לריח ניחוח מופשט.

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.

גם אם הקרבן מן הצאן עליו להיות ממין זכר, שלם ללא מום, ורכושו של המקריב, עליו הוא מוותר מרצונו.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה

וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

גם כאן מקריב הקרבן הוא השוחט את הצאן, אולם הכהן הוא זה הזורק ומזה את הדם על המזבח

וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

הפירוט הנזכר לעיל ביחס לבקר בענין רחיצת הקרב והכרעיים חוזר ונשנה ביחס לקרבן מן הצאן

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

הדיון עובר לקרבן מן העופות. כאן מותרים רק תורים ובני יונה שהם מקנת כספו של המקריב, להיות מוקרבים לקרבן.

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

הכהן הוא המקריב אל המזבח ומולק את ראש הצפור ומזה את דמה.

וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן.

הוא מסיר את הזפק והמעיים ומשליך אותם אל מקום הדשן

וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

אחרי מליקת ראש העוף יש לשסע את גופו מכנפיו ורק אז להעלותו על המזבח, על העצים והאש, כשהוא נשרף והופך לעשן אישה ריח ניחוח לה'

הדיון עובר לסוג חדש של קרבנות –קרבן מנחה מן הצומח

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.

המנחה כוללת סולת מהחיטה, שמן ולבונה, כולם מרכיבים מעולם הצומח, וכשהמנחה מוקטרת על המזבח היא מעלה ריח ניחוח אשה לה'.

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

מהסולת, השמן והלבונה, שמביא מקריב המנחה, לוקחים הכוהנים רק קומץ כדי להקטיר על המזבח, והנותר שייך לבני אהרון הכוהנים לאכלה כ־קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

הדיון עובר למנחה שהיא ממני מאפה הנבללים בשמן

וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.

וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.

פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.

וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.

* מרחשת היא כלי דומה למחבת, מעט יותר עמוק כדי שהשמן ירחש ויבעבע בו

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

אזכרתה היא הקומץ אותו מקטיר הכהן

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

גם כאן הכהן מקטיר חלק קטן מהמנחה מהצומח לה' את הַקֹּמֶץ, ומקבל חלק אחר מהמנחה כמזונו השמור לו כקדש קדשים

כאן מתחיל המיון לראוי ופסול:

סולת מהחיטה מותרת אולם חמץ אסור, כשם ששמן זית מותר, אולם שאור ודבש אסורים

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה.

דבש הוא כל מתק או סוכר מהפירות כמו מהתמרים והתאנים ולא רק דבש דבורים

קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

ברית הכהונה נקראת גם ברית מלח. המלח הוא מינרל ומחצב טהור שאיננו מתקלקל או מבאיש כי איננו חומר אורגני, ועל כן מיוחסת לו איכות נצחית ומקודשת. הוא נכרה ממכרות מלח או מים המלח או בריכות מלח, הוא נדיר, הוא טהור ורב ערך כחומר יחיד שהיה גם משמר מזון, גם מרכיב הכרחי בעבודת הקודש וגם נחשב כחומר נותן טעם וערכו היה כה רב שהיו משלמים לחיילי הצבא הרומי בשק מלח salarium (מלשון Sal – “מלח” וזה מקור המילה משכורת salary. על חיוניותו בעבודת הקודש ועל מקומו בברית הכהונה נאמר לאהרון הכהן: “כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לה‘, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה’, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ” (במדבר י“ח, פסוק י”ט)

* סוג חדש של מנחה הוא מנחת ביכורים שהיא מנחת חובה, אותה היה מביא החקלאי ששדהו הניב שעורה וחיטה או דגן תירוש ויצהר. [המילה ואם כאן היא בהוראת כי]

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

מדובר כאן במנחת השעורים שהיא מנחת העומר, מנחת חובה, שהיא קציר השעורים הראשון ביום ראשון ממחרת השבת האחרונה של חג המצות, בכ"ו בניסן, שכן אביב היא שעורה “כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב” (שמות ט,לא)

וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא.

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהוָה.

גרש מלשון לגרוס לפורר

סוג נוסף של קרבן הוא זבח השלמים שבו מותרים קרבנות הן ממין זכר הן ממין נקבה, וכמו כל הקרבנות עליהם להיות שלמים ותמימים ללא פגם ולהיות מובאים על פי רצון המקריבים. הפסוקים להלן מפרטים את חובת המקריב ואת חובת הכהן, את מקום הקרבן ואת הטיפול בסוגי הקרבנות.

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.

אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָה.

פירוט הקרבנות והקטרתם מסתיים במצוות איסור אכילת חלב ודם, השייכים רק לעבודת הקרבנות

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.

מכאן ואילך נידונות ההזדמנויות והנסיבות אשר בגינן אדם עלול להיות חייב להביא קרבן חטאת אם חטא בשגגה, הקרבן מתנה את תהליך הכפרה והסליחה המתנהל בידי הכהן כנציג האל המכפר והסולח. הסליחה היא מושג השמור לאל לבדו והכפרה היא הפעולה הכוהנית המאפשרת את הסליחה לחוטא בשוגג. הדיון מתחיל בקרבן החטאת של הכהן המשיח, מלשון משוח בשמן המשחה, אם חטא בשגגה. יש לזכור שחַטָּאת הוא קורבן לכפרה על חטא. קורבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב מיתת בית דין או עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) – חייב להביא קורבן חטאת. דם קורבן החטאת ניתן על קרנות המזבח

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה.

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה.

כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ.

וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.

עד כאן פירוט קרבנו של הכהן המשיח הכולל את השלבים הבאים: הבאת הפר, סמיכת הידיים על ראש בן הבקר, שחיטת הקרבן, הזאת הדם שבע פעמים על הפרוכת והזאת הדם על קרנות מזבח הקטורת, הוא מזבח הזהב, שפיכת מותר הדם על יסוד מזבח העולה, הוא מזבח הנחושת, הקטרת החלב על מזבח העולה ושריפת כל שאר חלקי הפר עורו ובשרו מחוץ למחנה במקום שפך הדשן.

חטא בשגגה של העדה מחייב תהליך דומה לחטא של הכהן המשיח ובסופו מובטחת כפרה וסליחה:

וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.

וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת.

וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.

וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.

וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

חטאת העדה בשגגה מחייבת קרבן פר, הבאתו לפני אוהל מועד, סמיכת ידים על ראש הפר, שחיטת הפר, טבילת אצבעו של הכהן בדם, הזאת דם הפר בידי הכהן המשיח שבע פעמים על פני הפרוכת, ועל קרנות מזבח הקטורת אשר באוהל מועד, שפיכת הדם ביסוד מזבח העולה בפתח אוהל מועד, הקטרת החלב על המזבח, והוצאת הפר על עורו בשרו וכרעיו החוצה לשם שריפה שלמה אל מחוץ למחנה. השלמת התהליך משלימה את הכפרה והסליחה

הדיון עובר לחטא הנשיאים בשגגה ולתהליך הבאת קרבן החטאת, המתנה את הכפרה על חטאם, שראשיתו הודאה והודעה על החטא, המשכו הבאת קרבן שעיר עזים ממין זכר, סמיכה, שחיטה, הזאת דם קרבן החטאת בידי הכהן על קרנות מזבח העולה, ושפיכת הדם הנותר ביסוד מזבח העולה, הקטרת החלב על המזבח וקבלת הכפרה מהכהן

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם.

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי יְהוָה חַטָּאת הוּא.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.

הדיון ממשיך בחטא פרטי של אדם אחד שאינו כהן או נשיא ומציין שהפעם מדובר בקרבן עז ממין נקבה, בעשרה שלבים [א] הודעה על החטא, [ב] הבאת הקרבן, [ג] סמיכת ידי המקריב על ראש הקרבן ו[ד] בשחיטתו, בהשלמת ההליך על ידי הכהן, [ה] טבילת אצבעו בדם העז, [ו] משיחת הדם על קרנות מזבח העולה, ו[ז] שפיכת דמה ליסוד המזבח, [ח] הסרת החלב ו[ט] הקטרתו בידי הכהן על המזבח כריח ניחוח לה' [י] כפרה וסליחה לחוטא בשוגג מידי הכהן.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.

וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְאֶת כָּל חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

הדיון ממשיך בעולם ערוך ומובנה שיש בו סדר של שגגה ותקנה, אשם וכפרה, חטא וכפרה, קרבן חטאת וידוי וכפרה, כלומר, הבחנה בין חטא בשוגג לסוגיו השונים, שהוא חטא אנושי כלפי האל וחוקיו, מצוותיו ואיסוריו, ובין תיקון החטא בידי האדם, המתוודה על חטאו, מביא קרבן כדי לכפר בקרבנו על חטאו, וזוכה לכפרה מהכהן ולסליחה מהאל. המדובר בחטאים מסוימים המחייבים קרבן חטאת ובהבחנת המפתח בין טומאה לטהרה: הטומאה עניינה במגע אסור עם המוות, מגע אסור עם נבלה של חיה או בהמה או שרץ השייכים לתחום המוות המטמא, שכן למוות כמו לטומאה אין זמן, גבול, מידה ומחזור, ואילו הטהרה תמיד קשורה בחיים, במחזור, בגבול ומידה. המוות והטומאה הם פורעי הסדר והחיים והטהרה מושתתים על סדר ומחזור, גבול, דין, חוק ומידה.

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.

אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.

אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.

אשמה בחטאים אלה, העלולים לקרות לכל אדם מחייבת וידוי על חטא והבאת קרבן אשם או קרבן חטאת כדי לזכות בכפרה מהכהן. אָשָׁם הוא קורבן לכפרה על אשמה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.

כאן ניתנת אפשרות לבחור בדבר בעל ערך מבחינת מחירו או בדבר פחות ערך לומר בין כבש, עז או שה מזה ובין תורים ובני יונה מזה.

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

הקרבן מובא לכהן וזה עורך את ההזאה ושפיכת דם קרבן החטאת

וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.

וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

אם מובא צמד ציפורים אחד לחטאת ואחד לעולה.

וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.

מתוך התחשבות במצוקת החוטאים שידם אינה משגת קרבן מן החי, ניתנת אפשרות גם לבחור בקרבן חטאת מהצומח: בעשירית האיפה סולת.

וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא.

כבאזכור קודם של מנחת סולת, רק קומץ ממנה מועלה על המזבח כמנחת חטאת, והנותר ממנה שייך לכהן כמנחת כהן.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.

השלמת הטקס היא בכפרה וסליחה שמקבל החוטא מביא הקרבן, מנחת סולת, מן הכהן, הזוכה בחלק ממנחתו.

הדיון מסתיים בפרשת ויקרא בחטאים הקשורים בשגגה בענייני כספים בין אדם לחברו, המכונים בשם מעילה, גזל עושק ודומיהם, המחייבים קרבן אשם של איל, אולם לא בקרבן מן החי אלא בשווה ערכו בכסף.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם.

וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.

חטא זה מחייב את החזרת ערך המעילה בתוספת חמישית הניתנת לכהן והכהן מכפר עליו.

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.

אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.

אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.

וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

גם על סוגי החטאים הכלכליים השונים שבין אדם לחברו, הכרוכים במעילה באמון הנוגעת לענייני כספים ורכוש, החל בכחש בדבר פיקדון, עבור בגנבה או בגזל, במרמה או בעושק, וכלה בשבועת שקר ובמרמה הנוגעת למציאת אבדה – אחרי הודאה בחטא והחזרת הפיקדון או האבדה או הגנבה ותשלום ערכו המלא בתוספת חמישית מערכו כפיצוי, עליו להביא לכהן את ערכו המלא של איל מהצאן בכסף כקרבן אשם ורק אז יזכה לכפרה ולסליחה.

142 מצוות במקרא עוסקות בדיני הקורבנות מכלל תרי"ג 613 מצוות. רובן נמצאות בספר ויקרא וחלקן נזכרות בספר הנביא הכהן יחזקאל בן בוזי הכהן, שהרבה להזכיר לשבח את בני צדוק הכהנים. בכל הקורבנות מחויבת עבודת הכהנים שרק הם משרתים ליד המזבח ומופקדים על טבילת אצבע בדם הקורבן, הזאתו ואיסופו, וקישורו לסליחה וכפרה, גם אם זהותם של מביאי הקורבנות משתנה ונסיבות הבאת הקרבן משתנות.

לבני זמננו עבודת הקורבנות, שנגזרת מלשון קרבה או לקרב בין האדם לאל ובין הארץ לשמים, נראית שריד מעולם שחלף ואבד עליו הכלח, ובודאי שאיננה מתקבלת על הדעת בנקל, להלכה או למעשה, גם בחוגים שומרי מצוות מטעמים שונים, החל מצער בעלי חיים, עבור בשינוי מוחלט של מושגי החטא והעונש, העבירה והקורבן, שכן הפיצוי שאנו מכירים בו הוא פיצוי כספי ולא שריפת בעלי חיים והפשעים והחטאים שאנו מכירים בהם הם כלפי הזולת ולא כלפי האל, המשך באי סבירות של שריפת בעלי חיים בהקשר בלתי מובן, ובאי ההיתכנות של בניית המקדש על הר הבית, עליו עומדת כיפת הסלע מזה אלף וארבע מאות שנה, וכלה בשינוי תפישת הכפרה והסליחה עם החלפת הקורבנות בתפילות.

כידוע כל התפילות הקבועות נתקנו כנגד מועדי העלאת הקורבנות, משעה שבטל קרבן התמיד ובטלה עולת השבת ונשתכחה עולת המוספים, עם חורבן המקדש. אבל ראוי לזכור שבכל העולם העתיק היתה מקובלת עבודת הקרבנות כחובת האדם לאלים או כתשתית הסדר החברתי של הסדר הראוי ומחיר הפגיעה בו, או כמערכת שכר ועונש, חטא, אשם, כפרה וסליחה, כמפורט באיליאדה ובאודיסיאה ובתעודות ממצרים מאשור ומבבל, אך בעולם המונותאיסטי עם עליית הנצרות והאסלם חדלה עבודת הקרבנות.

ראוי לזכור שבמסורת המקראית קרבנות ליוו את ראשית המין האנושי מדורותיו הראשונים. אחרי פרשת קין והבל שהקריבו ביוזמתם קרבנות מתנובת השדה (קין) ומן הצאן והבקר (הבל), שהסתיימה ברצח בשל זעמו של קין על שאלוהים שעה למנחתו של הבל ולא לשלו, נזכר נח כראשון מקריבי הקרבנות על המזבח, עליו נאמר בתום המבול: “וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ” (בראשית ח כ), כלומר סיפורו של נח קשור במסורת הכוהנית, שעסקה תמיד בבניית מזבחות ובהקרבת בהמות טהורות ועופות טהורים כקרבן עולה, הנשרף כליל כניחוח אשה לה' על המזבח, בהקשר לביטוי תודה וכריתת ברית מזה, או בהקשר למערכת איסורים וחטאים, עונשים כפרה וסליחה, מזה, ובקשר ההדוק שבין מחזורי הקרבנות הנצחיים של עולת התמיד ועולת השבת, לבין מעגל מחזורי הזמן הנצחיים המקודשים. הזמן המקודש והמקום המקודש קשורים זה בזה: סיפור המבול במסורת הכוהנית הוא סיפור חישוב לוח השנה בן 364 הימים ו52 השבתות, שכן נוח ישב בתיבה שנה תמימה במשך 364 ימים לדברי ספר היובלים. גם אברהם, יצחק ויעקב בנו מזבחות כזכור והקריבו קרבנות לאלוהים, כמפורט בספר בראשית ובספר היובלים, והסיבה שבני ישראל ביקשו מפרעה לצאת למדבר, לפני יציאת מצרים, היה רצונם להקריב קרבנות, כמסופר בראשית ספר שמות.

רוב רובו של העם היהודי ויתר על עבודת הקרבנות במקדש אחרי חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, והסתפק בתפילות במקום קורבנות, מזה אלפיים שנה, אולם, כידוע, ביובל השנים האחרון חוגי נאמני המקדש ונאמני הר הבית והמחתרת היהודית, רוצים מאוד לחדש את בניין המקדש על הר הבית עליו עומדת כיפת הסלע, ולחדש את הקרבת הקורבנות לפרטיה, מעמתים את כולנו עם שאלת יחסו של העבר אל ההווה, או עם שאלת עברנו המקדשי־כוהני בעולם המקראי הכתוב בלשון הקודש, ביחס לזהותו הציונית הלאומית החילונית בעולם המודרני שהחזירה לשפת החולין את לשון הקודש.

היחס בין הספרות לחיים ובין העבר להווה, או היחס בין לשון הקודש של הגלות והגאולה של העבר, לבין שפת החולין של העברית ימינו הטעונה במטען הדורות של העולם המקראי, והיחס בין אמונה במשיחיות מקדשית וכהונה מקודשת מהעבר, לבין היתכנותה של עבודת הקרבנות במקדש בהווה, במציאות שבה החזון המשיחי מקדשי כוהני יליד העבר המקודש, נשען על מפלגות הנבחרות במדינה יהודית חילונית דמוקרטית ריבונית ציונית, הנושאת פניה לעתיד בעולם המודרני, מדינה הנשענת על ריבונות אנושית, על תושייה חילונית ומדע מודרני, על דמוקרטיה מערבית ליברלית וצבא חולין גשמי לחלוטין, מעורר מחשבות רבות על היחס בין הדת למדינה.

לפני תשעים שנה צפה גרשם שלום (1897–1982) את הסכנה הרבה הצפויה מהפיכת השפה העברית מלשון קודש ללשון חול. תופעות כמו גוש אמונים, אתחלתא דגאולה, משיחיות כחלק משיח פוליטי, בניית המקדש או תנועת ההתנחלות או ‘תורת המלך’, ומפלגות כמו ימינה, תקומה, נועם או הבית היהודי לא היו יכולות לקרום עור וגידים בלעדי התהליך המתואר במכתב זה לפרנץ רוזנצוויג.

“הצהרת אמונים לשפה שלנו”

מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב־26.12.1926

הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של “עכשוו” העברית?

האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד.

אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. אכן ה“וולאפיק” הזה, שפת הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל“חילון” אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?

ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה.

יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער.

לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו.

כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד.

אמנם, אנחנו מדברים כעילגי לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות.

כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה“ישן והטוב”, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה “המודבר”, כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו.

אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. (ירושלים, ז' טבת תרפ"ז).

(מכתב גרשם שלום לפראנץ רוזנצוייג, “הצהרת אמונים לשפה שלנו”, מתוך הספר “עוד דבר”, ת"א: עם־עובד, 1989. עמ' 59–60)

[12 למרץ 2022]