פרשת צַו היא פרשת השבוע השנייה בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק ו‘, פסוק א’ ומסתיימת בפרק ח', פסוק ל"ו. חלקה הראשון עוסק בפרטי תורת העולה ופרטי תורת המנחה, השמורות ומסורות בידי הכוהנים בני לוי.

הדיון ממשיך בדיני הקרבנות מהפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, שהיו קרבנות נדבה שאותם הביאו בני העם בנסיבות שונות מרצונם והכוהנים סייעו בידיהם להשלים את עבודת הקרבנות, כמפורט בפרשה הפותחת את ספר ויקרא, תורת כוהנים. פרשת צו עוסקת בקרבנות החובה שהעלאתם המחזורית, הקבועה על המזבח מוטלת על הכוהנים ודנה בפירוט בקרבנות העולה ובקרבנות המנחה, החטאת והאשם, המילואים וזבח השלמים אשר צווה ה' את משה בהר סיני.

החלק השני של הפרשה עוסק במשיחת אהרון בן עמרם, הכהן הגדול משבט לוי, ובשלבי הכשרתו לכניסה אל הקודש, כלומר, בהתקדשותו, רחיצתו וטהרתו, הלבשתו ומשיחתו, המתנים את המעבר מהחול אל הקודש, שלבים טקסיים מדויקים המסתיימים בשבעת ימי המילואים. כל אלה הם טקסי הקדשת המשכן, הקודמים לחנוכת המשכן, שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה.

במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, נרחצו, הולבשו בבגדים המיוחדים להם, נמשחו בשמן המשחה ונמשחו בהזאת דם קרבן איל המילואים על קצוות גופם, תהליכים מורכבים ומפורטים הכרוכים במים, שמן צמחי מור וקינמון ודם, שיוזכרו להלן, שהסתיימו בישיבה בפתח המשכן במשך שבעה ימים.

הפרשה כולה עוסקת בדינים הנוגעים לכוהנים, הן בעבודת הקרבנות הן בהקדשת אהרון ובניו לכהונה, על פי המפורט בפרשת תצווה. שם ניתנו ההנחיות המפורטות, וכאן מתואר מימושן הלכה למעשה של הנחיות אלה.

משה בן עמרם, הנביא, איש האלוהים, מלביש את אהרון הכהן, אחיו הבכור, בעשרה שלבים הכוללים רחיצה וטהרה במים, לבישת בגדי הכהונה: כתונת, אבנט, מעיל, אפוד, חשב האפוד, חושן, אורים ותומים, מצנפת, וציץ הזהב. שלבים אלה עניינם תהליך המעבר מהחול אל הקודש, ממרחב הכפוף למוות הנגזר על כל בני חלוף, למרחב הפטור ממנו, השמור לזכאים לחיי נצח, תהליך שעניינו הכשרת אדם בשר ודם, בן חלוף, להתקדש ולעבור מטמורפוזה מקודשת המכשירה אותו להתקרב אל הקודש, מחוז החיים הנצחיים המסומל בכרובי גן עדן, הסוככים ופורשים כנפיהם על הכפורת, מעל ארון העדות או ארון הברית המצופה זהב. בארון המקודש שמורים לוחות הברית או לוחות העדות שעליהם נחרת דבר האל הנצחי. כל אלה נמצאים מאחורי הפרוכת הארוגה משער עזים צבוע בתכלת וארגמן ורקומה כרובים, ומאחורי יריעות המשכן בחצרות משכן העדות, הוא אוהל מועד.

זיכרון כתוב ועדות כתובה, ברית נצחית ושבועה כתובה בלשון הקודש, מחזוריות שביעונית נצחית שעליה נכרתה הברית והבטחה נצחית הקשורה בשבועה ובברית, כרובים וקדושה, מועדי ה' מקראי קודש ועבודת הקודש של משמרת הקודש, היא עבודת הקרבנות על המזבח ושירת הקודש הנלווית לה השומרת את מועדי ה' מקראי קודש, מועדי דרור, הם עניינו של המקום המקודש, הקשור במחזורי הזמן המקודש והפולחן המקודש הנערך כולו בלשון הקודש, שלפתחו מתקיים טקס ההקדשה הכוהני. בעולם הכוהני אין הבחנה בין עולם נצחי שנברא כולו בספר, מספר וסיפור בלשון הקודש, לבין מציאות היסטורית הכפופה לגבולות הזמן והמקום.

משה בן עמרם יוצק את שמן המשחה על משכן העדות ועל כל כליו, כלי הזהב, ועל הכהן המשיח - משיח מלשון משוח בשמן המשחה, כדי לקדשו. שמן המשחה שהוא קודש קדשים השמור רק בידי הכהונה משבט לוי, הוא שמן שנעשה מתערובת שמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה בושם, אשר בו היו מושחים כוהנים גדולים ובו משחו את כלי המשכן הראשונים, כדי שאלה יוכלו להתקדש ולכהן בתפקידם ואלה יוכלו לשמש ככלי קודש.

שמן המשחה הוכן רק פעם אחת, בתקופת משה בן עמרם, במדבר סיני. אהרון הכהן, אחיו הבכור, נמשח בשמן אשר נוצק על ראשו. המשיחה מסמלת התקדשות החוצה את גבולות הזמן והמקום, המכשירה מעבר מתחומם של בני חלוף הכפופים לזמן ולמקום, לתחום הנצחי החורג מחוקי הזמן הארצי והמקום הארצי, ומסמלת האצלה מרוח ה' וחסדו. המשיחה בשמן המשחה, מור וקינמון, קידה וקנה בושם, נעשתה לראשונה בידי משה כנביא המביא את החוק הכתוב משמים ואת הזיכרון המקודש הכתוב על ספר, ביחס לאחיו אהרון הכוהן, המופקד על שמירת מחזורי הפולחן המקודש, במקום המקודש ובזמן המקודש הנשמרים בעבודתם של בני שבט לוי.

ההתקדשות רבת השלבים, מלווה בשחיטת קרבן ובהזאת דמו על הכוהנים ובישיבה של המתקדשים והנמשחים בשמן ובדם, במשך שבעה ימים בפתח אוהל מועד. שבעה ימים בתורת כוהנים הם מספר ימי הבריאה ומספר ימי הטהרה ומספר ימי המעבר מאבל על האמת הפטור מחובות הזמן, לחיים הכפופים למחזורי הזמן, הנודעים כימי השבעה, כלומר, מספר הימים הנדרש ממעבר בין המוות, התוהו, הדממה והטומאה המופקעים ממחזורי הזריחה והשקיעה, לתחום חיי הנצח, הקדושה, הדיבור והבריאה הכפופים למחזורי הזמן הנראה הרצוף, הנמדד בימים ולילות או במחזורי זריחה ושקיעה לאורך ארבע עונות השנה, הנודעים בחושים, ולמחזורי הזמן הנשמע, הנקבעים רק בספירה שביעונית משביתה.

אשוב ואזכיר את העובדה המרתקת שציינתי בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. ספר ויקרא, ששמו תורת כוהנים, היה ספר ראשית לימוד הקריאה של ילדי הגן הזכרים, שהלכו ללמוד לקרוא בגיל שלוש־ארבע בכל קהילות ישראל בעולם המסורתי. ראשית הקריאה בלשון הקודש עסקה בתורת כוהנים, בשחיטת קרבנות, בהזאת דם, בהיטהרות ורחיצה במים, בהתקדשות ומשיחה במשחת הקודש, באוהל מועד ובברית כהונת עולם, בבגדי הכוהן הגדול, באפוד ובחושן ובציץ הזהב ובהכנת שמן המשחה, ושוב בשחיטה, בקרבנות ובהזאת דם, בזבחים, מנחות ושלמים, כלומר בעולם שלם שאין לאף ילד בעולם שום מושג מוחשי אודותיו, עולם הקיים רק בספר וסיפור.

הדמיון היוצר של הילד, הקורא או המאזין לקריאת המלמד או מורה התינוקות, המספר על עולם שלם בלתי נראה, שכולו נברא בספר, מספר וסיפור, היה יוצר עולם מושגים מופשט, התלוי בלשון, לצד תודעה מוחשית דמיונית של מה שאין לגביו שום ייצוג מוחשי או דוגמה בת השגה במציאות המקיפה את הילד.

הלימוד בתורת כוהנים שאין לה שום ייצוג מוחשי בעולמם של התלמידים בתקופת ראשית הקריאה, מעבר לייצוג הנשמע, לפני התפתחות התפישה הרציונלית, הספקנית או הביקורתית, הבטיחה את הטבעת לשון המושגים הכוהנית בתשתית התודעה של דוברי לשון הקודש. הייתה זו לשון האבות הכוהנית, לשון הסמכות האלוהית הנצחית והמסמכים האלוהיים של תורה משמים, הקובעת קביעות נחרצות בשם האל, בפרקים שאין בהם שום שיחה, אלא רק פקודות, לשון קודש גברית כוהנית הקשורה למשכן או למקדש שרק כוהנים ולוויים שירתו בו בעבודת הקודש, אשר לאימהות לא היה בה כל חלק לבד מחלקן באריגת יריעות המשכן ובשזירת מטווי הצמר.

אביא להלן את כל הפרשה ברצף, בנוסח מנוקד, ואעיר במקומות מעטים אחרי כוכבית.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

עולה היא קורבן מבעלי החיים המועלה כזבח לה', שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל ומעלה עשן וריח ניחוח. נח היה ראשון בוני המזבחות, כאשר הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול:

“וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'. וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת מִּזְבֵּחַ” (בראשית ח, כ)

המלים עולה, זבח וקורבן הן מילים נרדפות. אולם לכל אחת מהן יש משמעויות שונות אם מצרפים אליהן מילה נוספת, למשל עולת התמיד הוקרבה מדי יום ביומו במקדש, בזריחה ובשקיעה, במשך כל ימות השנה. כידוע, הדלקת אש בשבת אסורה מכל וכל על כלל ישראל, אבל במקדש לבדו היה מותר להדליק אש בשבת משום שהוא מרחב הטרונומי ששליט בו חוק אחר השונה מהחוקים החלים על הכלל בכל מרחב אחר. עולת השבת היא הקרבן הנוסף הנשרף על המזבח כעולה כליל לה' המעלה ריח ניחוח, מעבר לעולת התמיד הקבועה, אותה מקריבים במקדש מדי שבת בשבתו. התורה מפרשת את סוגי בעלי החיים המתאימים לעולת התמיד ולעולת השבת. עולת המוספים היא העולה הנוספת על עולת התמיד אותה מקריבים על המזבח בראשי חודשים ובשבעת מועדי ה'.

לדברי מגילת תהילים מקומראן, הנודעת גם כמגילת המזמורים, דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל, משבט יהודה, חיבר 364 שירים בהשראה אלוהית, ששרו הכוהנים בעת העלאת עולת התמיד על מזבח, מדי יום ביומו בזריחה ובשקיעה או בשחרית וערבית. עוד חיבר נעים זמירות ישראל 52 שירי קודש מיוחדים שהושרו בפי הכוהנים בעת העלאת עולת השבת. שירים אלה נמצאו בין מגילות מדבר יהודה במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, שחיברו ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, לצד כל ספרי התורה, הנביאים והכתובים שנאספו בידיהם בעותקים רבים, מלבד מגילת אסתר. [מגילת אסתר המספרת על תושייה אנושית של אישה, בחיבור ששם האל לא נזכר בו, ועל חטאים אסורים שעשתה אישה לשם הצלת עמה, לא נמצאה בין מגילות מדבר יהודה, שכולן כאמור כתבי קודש].

המילה ‘תמיד’ בהקשר של עולת התמיד המועלית בוקר וערב מדי 364 ימים בשנה, מבטאת את המחזור הנצחי של הזריחה והשקיעה, של היום והלילה, המתחלפים תדיר מדי שחרית וערבית, מחזור נצחי נראה לעין, המצוין במחזורי הקרבנות הקבועים, המכונים ‘עולת התמיד לדורותיכם’. קרבן התמיד כולל כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב, הנשרפים כליל על המזבח כעולה לה' ריח ניחוח. את העולה מקריבים הכוהנים, המחולקים לכ“ד משמרות הכהונה, על מזבח הנחושת לפני פתח אוהל מועד. כל משמר מכ”ד המשמרות שירת שבוע ברצף קבוע מראש. כל אחד מכ“ד המשמרות, המפורטים בספר דברי הימים א בפרק כ”ד, שירת פעמיים בשנה, בשנה שיש בה 52 שבועות ו364 ימים. ארבעה משמרות שרתו שלוש פעמים בשנה. כשכל מחזור 24 המשמרות שירת 13 פעמים הגיע מועד שנת שמיטה. כשכל מחזור 24 המשמרות שירת 91 פעמים ברצף, שבוע אחרי שבוע, הגיע מועד שנת היובל. במערות קומראן מצאנו מגילות משמרות המפרטות את מועדי שירות כל אחת מעשרים וארבע המשמרות לאורך מאות שנים.

במגילות מדבר יהודה שנמצאו במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, למדנו במגילת המזמורים, היא מגילת תהילים, על השירים ששורר דויד בן ישי נעים זמירות ישראל, כדי שהכוהנים ישירו ליד המזבח 364 ימים בוקר וערב.

"שיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות".

הנה השיר החותם את מגילת תהילים, שנמצאה במערה ה־11 בקומראן:

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה

ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות,

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,

ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות

וליום הכפורים שלושים שיר,

ויהי כול השיר אשר דבר

ששה וארבעים וארבע מאות,

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון..

(מגילת המזמורים ממערה 11; QPsa, col.XXVII:2–11 DJD IV,(Oxford 1965) pp.91–93 מהדיר, ג’ורג' סנדרס, עריכה שירית שלי, ר.א.).

שירת הקודש המיוחסת לנעים זמירות ישראל, שכתב תהילים ושירי קודש עבור מחזורי עבודת הקודש במקום המקודש, השומר על מחזורי הזמן המקודש, שירים שמצאנו בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, שבה ומעלה את השאלה: עד היכן ספרות ושירה ומהיכן וממתי היסטוריה ומציאות?

הפרשה מתחילה בבגדי הכוהנים המשרתים ליד המזבח, עליו הועלתה עולת התמיד ונשרפה כליל. בסופה של שריפת העולה על מזבח העולה, המכונה גם מזבח הנחושת, נותר דשן, שהוא אפר עצמות קרבן העולה הנשרף כליל לה', והכוהנים הם אלה המפנים את הדשן במדים מיוחדים. אין אף פרט בעבודת הקרבנות שהוא פחות מדי מכדי לתת עליו את הדעת. לכל פרט יש חשיבות הן כדבר אלוהים מדוקדק המתנה את קדושת עבודת הקודש במתחם המקודש בזמן המקודש, הן כספר הוראות מדויק על האידיאל של עבודת הקודש:

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

היה צריך לשמור מקום מיוחד, מקום טהור, כדי לשפוך את הדשן של המזבח, שהוא כאמור אפר השרפה המפויח והמלכלך שחייב החלפת בגדים. פינוי האפר מוטל רק על הכוהנים כשם שברכת כוהנים מוטלת רק עליהם. הם עוסקים בנגעי צרעת ובעיון בספחת ובצרעת הבית, בנשיאת המשכן בחלקי קודש הקדשים, ובפינוי אשפת האפר, דשן המזבח, כשם שהם עוסקים בנשיאת כפיים, בברכת כוהנים, בקרבן נדבה, בהבערת עצי המזבח ובבירור נגעים. שום דבר אנושי אינו זר להם, בין אם הוא נוגע באפר, בקורבנות, בדם, בטומאה ובמוות, בין אם הוא נוגע בברכה, בנצחיות, בקדושה ובחיים, אם הם מצווים עליו. הם פועלים כנפעלים ולא כיוזמים, כמחויבים בציות מוחלט שאין עליו ערעור או הרהור, למען מטרה נשגבה הקושרת בין הנצחי לעולם בני החלוף, בין הנעלם והמקודש, ההרמוני והאידיאלי למוחשי ולגשמי הרחוק מכל שלמות. הכוהנים הם המתווים את הפער בטקס והם המגשרים עליו בפולחן, בהוראה, בכתיבה ובקריאה, ואף פעם לא כנושאים ונותנים או כמפרשים, אלא אך ורק כממלאים חובה מקודשת אשר על מילויה הם לבדם נבחרו משמים. כזכור חלק לא מבוטל מהנביאים הם כוהנים, בדרך כלל כאלה המתריעים על הפער הנורא בין הרצוי למצוי.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה

וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

הכוהנים אחראים על הדלקת האש ועריכת העצים על המזבח ועל העלאת העולה שעליה מקטירים את חלב השלמים, כדי שהבערה תהיה שלמה ועמוד העשן יעלה כריח ניחוח לה', כשם שהם אחראים על פינוי הדשן.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.

אש תמיד תבער על המזבח אחרי העלאת קרבן העולה, אש המסמלת את רציפותם הנצחית של חסדי הבריאה.

סוג שונה של קרבנות הוא קרבן המנחה מן הצומח. קרבנות אלה מתחלקים בין הקרבן הנשרף באש לפני ה' על המזבח, עליו מקטירים שמן ולבונה שיעלו ריח ניחוח לה', לבין המזון הניתן לכוהנים שבו קמח הסולת הופך למצות המותרות באכילה רק באוהל מועד:

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה.

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.

לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.

כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ.

המנחה השמורה כמזון לבני אהרון היא קודש קדשים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ

עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.

עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר.

וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל.

הכהן המשיח, המשוח בשמן, ממונה על הקרבת מנחת הסולת המכונה מנחת תמיד בוקר וערב ביום הימשחו. המנחה מטוגנת בשמן וכולה מוקטרת לה' לריח ניחוח.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

שחיטת הבהמות לקרבן העולה, נעשית במקום שבו נשחט קרבן החטאת. ההבדל הוא שקרבן העולה מוקרב כליל לה' על המזבח ומעלה ריח ניחוח, בעוד שקרבן החטאת שמור כאוכל לכוהנים בחצר אוהל מועד. קרבן החטאת הוא זה שמביאים בני ישראל אשר חטאו בשוגג כמפורט בפרשת ויקרא

הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד.

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

קרבן חטאת שמביאים מדמו לאוהל מועד כדי לכפר בקודש, אסור באכילה וחייב בשריפה.

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם

וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה אָשָׁם הוּא.

כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.

כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה.

דיני קרבן חטאת כמו קרבן אשם פורטו לעיל בפרשת ויקרא. בשר קורבנות אלה הוא מזון מותר לכוהנים, שכולם תמיד רק ממין זכר, רק בתחומי חצר אוהל מועד.

כאן מסכמת הפרשה את זכויות הכוהנים בעבודת הקרבנות. רק הכוהנים שוחטים, עורכים, שורפים ומקריבים את כל סוגי הקרבנות על המזבח, בין אלה שמביא הציבור כקרבן אשם או חטאת או מנחה או זבח שלמים ובין אלה שהם קרבן תמיד השומר את מחזורי הזמן - עולת התמיד, עולת השבת ועולת המוספים. מקרבנות העולה, המציינים את מחזורי הזמן בקרבן ובשיר, איש אינו נהנה על הארץ, אין בהם חלק נאכל, כולם נשרפים כליל לה' ומעלים עשן ריח ניחוח המיתמר לשמים. לעומת זאת קרבנות אחרים שמביאים אנשים כדי לכפר על חטא בשגגה או כקרבן תודה או כמנחת ביכורים, הנאה מחלקם שמורה לכוהנים כמפורט להלן:

וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה.

וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה.

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.

וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

דיני האיסור וההיתר באשר למקום המותר באכילה ולסוג הקרבן המותר באכילה ולזמן המותר באכילה, מפורטים בפרוט ניכר, שכן הדברים מתייחסים להבחנה בין חיים ומוות, בין קדושה לטומאה, דינים החלים בהקפדה יתרה באשר למתחם המקודש שבו נמצאים הכוהנים ומעלים את הקרבנות, כשמעבר לחצרות המשכן ומעבר למזבח הנחושת ומעבר לפרוכת, נמצא קודש הקדשים, מקור החיים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ.

החֵלֶב, שהוא החלק השומני של הבהמה האסור באכילה, מותר רק בעבודת הקרבנות כחומר הבערה המעלה את עשן הקרבנות. האזכור הראשון לאיסור מופיע בפרשת ויקרא: “חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם לֹא תֹאכֵלוּ” (ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז). החלב האסור באכילה הוא רק זה הבא משלוש הבהמות: פרה, כבש ועז. התורה מפרטת את המקומות בהם נמצא השומן האסור באכילה, חֵלֶב שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים, והסרתו מחיות טהורות המותרות באכילה, נקראת ניקור.

וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.

חלב נבלה וטרפה מותר בשימוש במלאכות שונות, כגון הכנת נרות או משחות, אולם אסור בתכלית האיסור לאכילה.

כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה

וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.

להלן חוזרת פרשת צו על האיסור שנזכר לעיל בפרשת ויקרא בעניין איסור אכילת הדם, שהוא כמו איסור אכילת החלב, הבסיס לחוקי הכשרות המחייבים את כל העדה כולה.

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.

כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו.

יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ

אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.

וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם.

הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה.

כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אלה חלקי הקרבן המותרים באכילה לאהרון ובניו הכוהנים המשרתים בקודש. ביום בו הם נמשחים לכהונה ומתחילים את שבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד, אחרי רחיצה במים, לבישת בגדי הקודש, משיחה בשמן והזאת דם עליהם, על בגדיהם ועל כלי הקודש באוהל מועד, הם מקבלים את ההנחיות בדבר חלקי הקרבנות השמורים להם לאכילה.

הם זוכים בחלקי הקרבנות כמזון השמור רק להם, תמורת עבודת הקודש שלהם, משום שלכוהנים אין נחלה או רכוש כפי שיש לשאר השבטים, היכולים להוות מקור מזון, שכן להם נאמר שה' הוא אחוזתם, ה' הוא נחלתם.

"ויאמר ה' אל אהרון בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם,

אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (במדבר י"ח, כ)

זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְהוָה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהוָה.

אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.

אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי.

עד כאן פירוט סוגי הקרבנות, שמותיהם, ייעודם וחלוקתם. כאמור מידע זה היה ראשית לימוד הקריאה לכל ילדי ישראל ממין זכר מהשנה הרביעית לחייהם ואילך.

מכאן ואילך עורך משה את טקס הקדשת אחיו אהרון לכהן המשוח.

משוח בשמן המשחה, ביוונית כְּרִיסטוּס, χριστός khristos "the anointed הוא שמו של יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ בן מרים במסורת הנוצרית שהפכה את בן האלוהים לכהן גדול משוח.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת.

אהרון ובניו, בגדי הכהונה שהוכנו להם, שמן המשחה שהוכן עבורם כמפורט בספר שמות, לצד פר החטאת המיועד להעלאה לקרבן אחרי שישתמשו בדמו להזאה על הכוהנים ועל אוהל מועד וכלי הקודש ושני האילים וסל המנחה, נלקחים לאוהל מועד.

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

כל עדת ישראל נקראת להתקהל בפתח אוהל מועד

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת.

משה מבאר לעדה שכל שורת הפעולות שהוא מתעתד לעשות לאחיו ולבניו לנגד עיניהם, שפורטו לעיל בפרשת תצווה, נעשות כולן במצוות ה'.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם.

הרחיצה במים המטהרים, מים חיים מקור החיים, היא השלב הראשון במטמורפוזה ההופכת אדם מבן חלוף רגיל לאדם המשרת בקודש ויכול להתקרב אל הקודש ולא למות.

וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.

בשלב השני משה מלביש את אחיו בלבוש של חמש שכבות: כתונת, אבנט, מעיל, אפוד, וחשב האפוד

וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.

על חמש השכבות הראשונות נוספות שתיים: החושן והאורים ותומים. גופו הרחוץ של אהרון עטוי בשבע שכבות מגן, המתירות לו להתקרב אל הקודש אחרי שיושלמו שאר שלבי התהליך, הכרוכים בחבישה והכתרה, יציקה והזאה.

וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

על ראשו של אהרון נחבשת מצנפת וממנה משתלשל ציץ הזהב נזר הקודש כמפורט בפרשת תצווה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.

שמן המשחה העשוי משמן זית טהור, אחד משבעת המינים, המעורב בקינמון, קידה וקנה בושם, נמשח על כל המשכן וכל אשר בו.

וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם.

משה מזה על המזבח ועל כל כליו מן השמן המעלה ריח ניחוח, מור וקינמון, ריח הקושר לצמחי גן עדן ולמרחב הבלתי נראה, שבע פעמים, המספר המקודש הקשור בשבועה, בברית, בשבת, בקדושה ושביתה, במחזור שביעוני, בשבעת נרות המנורה, בשבעת ימי הבריאה, בשבעת בגדי הכוהן, ובשבעת ימי הטהרה.

וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

משה יוצק את שמן המשחה המדיף ריח ניחוח של קידה, קינמון וקנה בושם, על ראש אהרון החבוש מצנפת ונזר הקודש של ציץ הזהב.

כשמשה מסיים למשוח את אחיו לכהן המשיח הוא מלביש את בני אחיו בתלבושת הכוהנים הכוללת כתונת, אבנט ומגבעת

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

אחרי השלמת הרחיצה, ההלבשה הרב־שכבתית וחבישת המצנפת והמשיחה של אהרון בשמן משחת הקודש, והלבשת ארבעת בניו בכתונת אבנט ומגבעת מביא משה את פר החטאת כדי שאהרון ובניו שהתקדשו יסמכו את ידיהם עליו:

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

מי שעבורו מוקרב קרבן החטאת חייב בסמיכת ידיו על ראשו. החי חייב לגעת בחיה המתה עבורו. לאחר מכן שוחט משה את הפר ולוקח את דמו ומושח באצבעותיו המשוחות בדם הפר, את קרנות המזבח, ואת שאר הדם יצק אל יסוד המזבח כדי לחטא אותו, לקדש אותו ולכפר עליו. הדם של השור הנשחט הנמשח והנוצק על המזבח, על קרנות המזבח ויסודותיו, הוא תנאי החיטוי, התקדשות והכפרה. דם המתים הוא המקדש את החיים.

וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה.

על המזבח המחוטא, המשוח, המכופר, והמקודש בדם שור החטאת, מקריב משה את החֵלֶב מגוף הפר, מהקרב, יותרת הכבד והכליות.

כלומר מהמזבח עולה עמוד עשן מהחלב השרוף

שאר חלקי בשר הפר השחוט, עורו ופרשו, נשרפו באש מחוץ למחנה:

וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

אחרי שמזבח העולה הוכשר בעשן חלב פר החטאת, מגיע שלב העלאת קרבן העולה. האיל הוא זה המוקרב כקרבן עולה אחרי שאהרון ובניו סומכים ידיהם על ראש האיל. והוא מוקרב כקרבן עולה אשה כליל ניחוח לה'

וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר.

וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם

וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה

עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

האיל השני נשחט לשם לקיחת דמו להזאה על אהרון ובניו בשלושת הקצוות של הגוף

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין.

וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין.

וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.

את כל החלקים הנזכרים שם משה על כפות ידיו של אהרון ובניו והעלה אותם כקרבן על המזבח לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

משה מסיים את הטקס הארוך והמורכב בהזאת שמן המשחה ודם המזבח על בגדי אהרון הכוהן ובגדי בניו הכוהנים והזאה זו של שמן ודם -נוזל מהחי הנשחט ונוזל מהצומח הנמסק, בנוסף למים שהיו ראשית הטקס שהם נוזל מהדומם - מקדשת אותם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ.

משה אומר לאחיו ובני אחיו לבשל את בשר איל המילואים בפתח אוהל מועד ולאכול אותו עם הלחם אשר בסל המילואים ואת אשר יוותר אחרי שסיימו לאכול מהבשר ומן הלחם עליהם לשרוף.

וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

האב הכהן ובניו הכהנים שסעדו את לבם בבשר ולחם, הצטוו לשבת בפתח אוהל מועד עם בגדי הכהונה שלהם הרוויים בדם ובשמן, במשך שבעת ימים.

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם.

תהליך מסובך ורב שלבי זה הקשור בטבילה (רחצה), בלבישת בגדי קודש מרובי שכבות, בסמיכת ידיים על החיה העומדת להישחט, בשחיטת החיה וחיטוי והזאת דם הנשחט ויציקת שמן והקרבת קרבנות מסוגים שונים ובישיבה של שבעה ימים בפתח המתחם המקודש, בא לכפר על אהרון הכהן ובניו, ולהגן עליהם מפני הקרבה המסוכנת, קרבת מוות, למקור החיים הנצחי הנמצא באוהל מועד, משכן העדות, הקשור בגן עדן, שם קול אלוהים מתהלך בגן ושם נשמר הנצחי בין הכרובים.

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.

שבעת הימים עליהם מצווים הכוהנים לשבת כמשמרת ה' בפתח אוהל מועד, הם פרק הזמן הקבוע המותנה בספירה ומניין, הקשור בברית ושבועה, בספר, מספר וסיפור, המעביר את האדם בן החלוף, בן המוות והפגיע, מחול לקודש, מטומאה לטהרה וממוות לחיים. שבע, שבועה וברית עולם כמו שבועת השביעיות של מועדי דרור, ושובע כמקור חיים, קשורים לשבעת המינים הצומחים כדי הבשלה, קציר, בציר, מסיק, קטיף וגדיד רק בשבעת החודשים הראשונים של השנה המתחילה בניסן, ולשבועה האלוהית הקשורה בשבעת מועדי ה' ברית עולם ובמחזור השביעוני הנצחי של השבתות, השמיטות והיובלים, ושבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי.

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

אהרון ובניו עשו ככל אשר הצטוו ביד משה אחיו ודודם, שאמר להם את אשר ציווה ה'.

היה זה ספר ראשית הקריאה של כל ילדי ישראל, שלמדו מה משמעות חיים בקהילה שיש בה אל נעלם מדבר, מְצַוֶּה ומחוקק, ויש בה אדם מְצֻוֶּה. הָאָדָם מְצֻוֶּה ועושה ללא הרהור או ערעור ככל אשר יצטווה בפי הָאֵל. אין כאן מקום למשא ומתן או שיג ושיח, יש מְצַוֶּה שמימי מוחלט ויש מְצֻוֶּה אנושי העושה ככל אשר הצטווה. עוד למדו על מקור הזמן המקודש הנמנה בשביעיות של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, על מקור המקום המקודש הקשור בעדות ובברית עולם - משכן העדות ואוהל מועד שבו היה ארון הברית או ארון העדות ולוחות הברית ולוחות העדות, שבו האל הנצחי הנעלם משכן את שמו ושוכן בין הכרובים הנודעים מסיפור גן עדן. הם למדו את תשתית הזיכרון של קהילת הזיכרון היהודית הקושר בין שמים וארץ, בין כרובי גן עדן לכרובי המשכן, קהילה שיש לה משמרת קודש, מועדי קודש וברית קודש וזיכרון מקודש המבוסס על ברית קודש וברית כהונת עולם.

עולם שלם נברא כאן בספר, מספר וסיפור, רב פרטים וכללים, שתכליתם להפנים את הקול המְצַוֶּה ואת חובת הָאָדָם המְצֻוֶּה ואת זיקתם אל הקודש, העדות והברית, את עבודת הקודש ואת יַחֲסֵי המְצַוֶּה וּהמְצֻוִּים ביחס לתרי"ג מצוות.

חלק גדול מתרי"ג המצוות, החלק העיקרי, חל רק על הכוהנים בני שבט לוי בזיקה לשמירת המקום המקודש, לשמירת מחזורי הזמן המקודשים, לשמירת עבודת הקודש של משמרת הקודש, היא עבודת הקרבנות, הקשורה בשירת הקודש ובמחזורי עבודת הקודש - עולת התמיד, עולת השבת ועולת המוספים, להם כתב כאמור נעים זמירות ישראל שירי קודש. הכוהנים כולם בני קהת בן לוי, ואחיהם הלוויים, בני גרשון ומררי בני לוי, מופקדים על הנחלת הזיכרון המקודש הקשור בספר מספר וסיפור, בשירה וקדושה.

בפרשה הבאה מוגדרת עבודת הכוהנים “וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה”. ההוראה היא התפקיד הקבוע שלהם בכל חמישים שבועות השנה אשר בהם אינם משרתים בקודש, הם מלמדים את כל ילדי ישראל הזכרים לקרוא בזיכרון הקהילתי המקודש, השמור בלשון הקודש, את תורת הקודש, המשפטים, המצוות, הסיפורים והחוקים. (“יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, כדברי משה לאחיו הלוויים בספר דברים לג)

עבודת הכוהנים המשרתים בקודש שבועיים או שלושה בשנה כוללת את שחיטת הקרבנות, זריקת דם הקרבנות על המזבח, העלאת בשר הקרבנות למזבח, הדלקת הנרות במנורה, תקיעה בחצוצרות, הקטרת קטורת ודישון המזבח. מלבד הקרבת הקורבנות, הכוהנים היו ממונים על הבחנה בין נגעים ובין דמים, על פדיון הבן ועל ברכת כוהנים. ספר במדבר מציין במפורש שרק לבני אהרון שמורה הזכות לכהן בקודש בעבודת הכהונה “ויאמר ה' אל אהרן… ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת”.

כזכור ברית כהונת עולם הובטחה רק לאהרון ובניו בחומש וברית זו של המשרתים בכהונה הגדולה בכוחם של ספר, מספר וסיפור, ברית עולם ושבועת עולם, הארוגים במקום מקודש, זמן מקודש, חוק מקודש, זיכרון מקודש, פולחן מקודש ועבודת קודש של משמרת הקודש המשוררת את שירת הקודש בזיקה למחזורי קרבנות העולה הנצחיים, הנאבקת על מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, נשמרה ברציפות מימי פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ועד לימי חוניו בן שמעון, עד שנת 175 לפני הספירה, כשהודח כהן גדול אחרון זה מהכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, בימי אנטיוכוס אפיפאנס, והוחלף בכוהנים מתייוונים (יאזון, מנלאוס ואלקימוס משנת 175 לפני הספירה ועד שנת 152 לפני הספירה) ואחר כך בכוהנים חשמונאים אוזורפטוריים שהתמנו בידי יורשי אנטיוכוס בניגוד לחוק המקראי (הראשונים שבהם משנת 152 לפני הספירה ואילך, היו יונתן החשמונאי, שמעון החשמונאי ויוחנן הורקנוס במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה ובמאה הראשונה לפני הספירה אלכסנדר ינאי, בניו הורקנוס ואריסטובולוס).

הכוהנים בני צדוק משושלתו הישירה של אהרון הכהן, שהיו מופקדים על הנחלת הזיכרון המקודש ועל הוראת המשפטים והתורות לעם כולו, היו אלה שסיפרו את שבועת החירות והדרור של מועדי קודש לקהל מאזינים קשוב, שהאזין לסיפור הבריאה וסיפורי האבות וסיפור השעבוד והחירות, סיפור ההתגלות בסיני וסיפור מתן החוק, מדי שבת בשבתו, ובמשך כל השבוע כשהורו לילדים את ראשית הקריאה מתורת כוהנים.

פרשת צו, ופרשת ויקרא הקודמת לה, עוסקות בקרבנות נדבה וקרבנות חובה, בעבודת הקודש של הכוהנים ליד מזבח העולה ובהקדשת אהרון ובניו לכהונה.

מספרי הסיפור המקראי לילדים החלו מקדושת הקרבנות וקדושת הכהונה, קדושת המזבח, והקדשת הכהן הגדול. אף ילד יהודי לא ראה כהן גדול עטור נזר קודש וציץ קודש, שמן משחה או ציץ כהונה, כשם שלא ראה מזבח, איל מילואים, שור חטאת או קורבן מנחת סולת מימיו, במשך אלפי שנים, אבל את סיפור הקדשת הכהונה ופרטי עבודת הקרבנות של הכוהנים, בעולם הירארכי שיש בו אל מְצַוֶּה מדבר, וּקהילת מְצֻוִּוים מצייתים, המתחלקת לכוהנים, לוויים וישראל, זכר גם זכר כתשתית תודעתו.

בשנה שאינה מעוברת פרשה זו נקראת סמוך לערב פסח. זכרו: מי שמספר את סיפור התשתית הנצחי על אהבת הצדק והדרור, השוויון והחופש, הברית ושבועת החירות ושנאת העבדות, השעבוד והעריצות, ידו על העליונה.

חג הפסח חג החירות והדרור, הוא סיפור התשתית של קהילת הזיכרון היהודית המספרת בליל הסדר בספר מספר וסיפור את סיפור יציאת מצרים וסיפור הראשון בשבעת מועדי הקודש של מחזור ההשבתה של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, שהקדים את מעמד סיני, את קבלת החוק ואת הקדשת הכהונה. אבל מי שלא מספר סיפורים מדור לדור על עברו המצוי בספרים וסיפורים ומי שלא מלמד את ילדיו לקרוא בלשון הקודש על מועדי דרור ומקראי קודש, נמחק מההיסטוריה ונשכח בתהום הנשייה.

יש עניין היסטורי רב בעובדה הלשונית הבאה: אף אחד לא מדבר פריזית, חיוית, יבוסית, גרגשית כנענית או מצרית הירוגליפית וגם לא בבלית או אכדית. בני עמים אלה ודוברי שפות אלה היו תרבויות גדולות לאין ערוך מאתנו ובנו ערים בצורות, ארמונות, שערים, חומות והיכלות מפוארים לאין ערוך מאלה שלנו, אבל לא הקצו אחד חלקי שנים עשר של העם, שבט אחד מתריסר השבטים, להוראת הקריאה בכתבי הקודש בידי משמרת הקודש לכל ילדי העם ממין זכר, הוראה בלשון הקודש שהנחילה להם עולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור.

במגילת המקדש שנמצאה במערות קומראן יש קטעים רבים מהחומש שבהם האל מדבר בגוף ראשון במקום שמשה מדבר בנוסח המסורה, ויש תוספות מעניינות מאד. אביא כאן כמה שורות על הכוהנים ועל קרבן הפסח מטורים ט“ו, ט”ז, י"ז של מגילת המקדש, מהנוסח המצוי במהדורת אלישע קימרון, בספר: “מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים”, א, הוצאת יד בן צבי, עמ' 154 -156.

ואם הכהן הגדול יהיה עומד [לשרת לפני יהוה אשר ][ מלא

ידו ללבוש את הבגדים תחת אביה[ו ויקריב פרים ש]נים

אחד על כל העם ואחד על בני הכוהנים [ויקרב את אשר]

לכוהנים בריאש[ונה] וסמכו זקני הכוננ[ים את ידיהמה על]

[   ] ראשו ואחריהמה הכוהן הגדול וכל ה[כוהנים אחר ישחטו את]

הפר [לפני יהוה] ולקחו זקני הכוהנים מדם הפר ונת[נו על קרנות המזבח באצבעם]

מן הדם [ואת הדם] ישפוכו סביב על ארבע פנות עזרת ה[מזבח]

[   שמן המ]שוחה [

ונתנו מן הדם [על הבוהן לידו הימנית]

תנוך האוזן הימנית ויזו [ מן הדם ומן השמן עליו ועל]

[בגדיו ויק]דש ליהוה כול ימיו [על נפשות מת לוא יבוא]

[על] אב ואם לא יטמא כי קדו[ש הוא ליהוה ויקרב את]

העולה על המזבח והקטיר א[ת חלב הפר חטאת הראישון]

[את החלב אשר על הקרב וא[ת יותרת הכבד ואת שתי]

הכליות ואת החלב אשר עליה[מה ואת החלב אשר על]

הכסלים ואת מנחתו ואת נסכו כמשפטמה ויקטירו המזבח

עולה הוא אשה ריח ניחוח ל[יהוה  ואת בשר הפר]

ואת עורו עם פרשו ישרופו מחו[ץ למחנה הקודש ]

במקום מובדל לחטאות שמה ישר[ופוהו על ראושו וכרעיו]

עם כל קרביו ושרפו כולו שמה לבד מחלבו חט[את כהן]

הוא ויקח הפר השני אשר לעם ויכפר בו [על כל עם]

הקהל בדמו ובחלבו כאשר עשה לפר הראישו[ן כן יעשה]

לפר הקהל ויתן מדמו באצבעו על קרנות ה[מזבח ואת]

דמו יזרוק על ארבע פנות עזרת המזבח ואת [חלבו ואת]

מנחתו ואת נסכו יקטיר המזבח חטאת קהל הוא [  ]

טור טז

[חסרות שש שורות]

ה]כוהנים ויתנו עט[רות בראשיהמה]

וישמחו כי כופר עליהמה [    ]

והיה היום הזה להמה [לזכרון חוקת עולם]

[לדורותמה] בכל מושבותמה וישמחו ויש[ישו בו]

[ועשו בארב]עה עשר בחודש הראישון [בין הערבים]

[פסח ליהוה] וזבחו לפני מנחת הערב יזבחו[הו כל זכר]

מבן עשרים שנה ומעלה יעשו אותו ואכלוהו בלילה

בחצרות הקודש והשכימו והלכו אייש לאוהלו

ובחמשה עשר לחודש הזה מקרא קודש.

כול מלאכת עבודה לוא תעשו בו. חג מצות שבעת ימים

ליהוה והקרבתמה בכול יום ויום לשבעת הימים האלה

עולה ליהוה פרים שנים ואיל וכבשים בני שנה שבעה

תמימים ושעיר עזים אחד לחטאת ומנחתמה ונסכמה

כמשפט לפרים ולאלים ולכבשים ולשעיר. וביום השביעי

תעשו חג ליהוה. כל מלאכת עבודה לא תעשו בו.

פרשת צו עוסקת במרחב גברי מקודש, בעולם כוהני אידיאלי שלנשים אין בו דריסת רגל ולנשים אין בו שום מקום, משום שעבודת הקודש מוטלת רק על בני לוי ממין זכר ולא על בנות לוי. הכהונה, כידוע, מימי אהרון בן עמרם ועד ימינו עוברת אך ורק דרך האבות, מאב לבן מדור לדור. הרחקת הנשים מהקודש ושמירתו כמרחב גברי בלעדי השפיעה השפעה מכרעת על הרחקת נשים מעולם הלימוד, המסמכים והסמכות, שכן אחרי חורבן בית שני בשנת שבעים לספירה, המקדש התחלף ב’מקדש מעט', הלא הוא בית הכנסת, שם הגישה לספרי הקודש הכתובים בלשון הקודש ולעבודת הקודש שנערכה בלשון שירת הקודש, הייתה שמורה לגברים, לנערים ולילדים ממין זכר בלבד.

אלה האחרונים נקראו בשם “תינוקות של בית רבן, עליהם העולם עומד”. כל הבנים למדו לקרוא בלשון הקודש על חשבון הקהילה בבתי הכנסת שהיו בתי הספר שם לימדו הכוהנים והלוויים והמתורגמנים בשלב הראשון, בשל מצוות |“ושינתתם לבניך” שחכמים הוסיפו לה את הסיוג ‘אבל לא לבנותיך’! או למדו לקרוא בעברית בחדרים או מדרסות או בשול school או בסכולה, וכל הלומדים לקרוא ב’לשון הקודש‘, אם רק רצו בכך, היו עשויים להפוך לשותפים פעילים בירושת מורשת אבותיהם כקוראים או ככותבים, כסופרים ומתורגמנים, כמתורגמנים, פרשנים, דרשנים, משוררים או פייטנים. לא הייתה קהילה שלא לימדה את בניה הזכרים לקרוא על חשבון הקהילה. מאה אלף הספרים בספרייה הלאומית בירושלים, מראשית הדפוס העברי בשליש האחרון של המאה החמש עשרה, ועד שנת 1900, ושמונים אלף כתבי היד במקור או בתצלום השמורים במרתפי הספרייה הלאומית בירושלים, מיטיבים להעיד על אוריינות מקפת זו, שלא היה לה תקדים ולא היתה לה מקבילה בשום תרבות אחרת. ראשיתה של אוריינות ייחודית זו בהוראה של משה בן עמרם בן קהת בן לוי, לאחיו בני לוי: "יורו משפטיך ליעקב, תורתך לישראל’ ובמצוות ‘ושיננתם לבניך’.

אף ילדה, נערה או אישה בכל קהילות ישראל לא זכתה למצווה מקבילה, או למוסד לימוד מקביל עבורה, לפני המאה ה־19 או המאה ה־20. היו מעטות, יוצאות דופן, שזכו ללמוד באופן פרטי, בביתן, כבנות יחידות של חכמים שלא נולדו להם בנים זכרים, או כבנות מדפיסים או בקהילות שבהן היה עניין בהוראת הכתיבה לבנות מטעמים עסקיים ותרבותיים, כמו בין יהודי אשכנז ואיטליה, אבל ברוב קהילות ישראל הילדות נותרו אנאלפביתיות. כתבתי על משמעותן הדרמטית של עובדות אלה בעבר ובהווה, המתחילות בעולם כוהני שרק גברים משרתים, לומדים ומלמדים בו, בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, ירושלים: כרמל 2018.

פרשת צו בספר ויקרא העוסקת בקורבנות, מזכירה לנו שבשפה העברית למילה קורבן יש שתי משמעויות: הראשונה היא sacrifice קורבן המועלה לעולה על המזבח במשכן ובמקדש, והשנייה היא victim במובן של חלל שנפל בקרב או קרבן מלחמה. בתקופה שרבים בה קורבנות המלחמה, אולי כדאי לעצור לרגע, לחשוב על המילה קרבן ולזכור את הקורבן הראשון

חיים גורי (1928–2018), כתב שיר בלתי נשכח על האב שהעלה את בנו לקורבן, במצוות אלוהיו, או העלה אותו לעולה, ועל הבן הנעקד שהפך לקורבן אדם.

יְרֻשָּׁה / חיים גורי

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם

הפטרת פרשת צו היא נבואת חורבן קשה בפי הנביא הכהן ירמיהו מענתות שחזה את החורבן הצפוי לבוא מבבל בשל חטאי העם עובד האלילים ופורע החוק. מותר לפסוח עליה כי היא קשה מאוד ומשביתת שמחה והיום יום חג. ההפטרה נמצאת בפרקים ז־ח, הקוראים תיגר על כל תפיסת העולם של המקדש והקרבנות כאשר העם הולך בדרכי חמס, עוול ושרירות לב ועובד אלילים במקום לעבוד את אלוהים. ירמיהו הוא כהן, נביא וחכם מרחיק ראות, יוצר ומשורר הצופה באמת שמעבר לשקר. דבריו מלמדים על הפער בין האידיאל הכוהני בספר ויקרא של מרחב מקודש המבטא נצחיות, הרמוניה, מוסר, דעת, אמת, צדק ואמונה, סדר וגבולות ברורים, משך מחזורי, קדושה, חוק ומצוה, חסד ותורה הבאים לשמור על נצחיות החיים וקדושתם בעולם של ספר, מספר וסיפור, לבין המציאות המרה, מציאות של חמס, שרירות לב, שפיכות דמים ועבודה זרה, ערב חורבן בית ראשון

כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃

כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא [הוֹצִיאִ֥י] אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃

כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃

וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים׃

לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃

וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם׃

וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה׃

וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר

אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם׃

גָּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל־שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְהוָ֔ה וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת־דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ׃

כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖יאֻום־יְהוָ֑ה שָׂ֣מוּ שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ׃

וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃

לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לֹא־יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם־גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם׃

וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃

וְהִשְׁבַּתִּ֣י מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלַ‍ִ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ׃

בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו [יוֹצִ֣יאוּ] אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלָ֖‍ִם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃

וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃

וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנֵּ֛ה עַ֥ם בָּ֖א מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן וְג֣וֹי גָּד֔וֹל יֵע֖וֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָֽרֶץ׃

קֶ֣שֶׁת וְכִיד֞וֹן יַחֲזִ֗יקוּ אַכְזָרִ֥י הוּא֙ וְלֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ

קוֹלָם֙ כַּיָּ֣ם יֶהֱמֶ֔ה וְעַל־סוּסִ֖ים יִרְכָּ֑בוּ

עָר֗וּךְ כְּאִישׁ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה עָלַ֖יִךְ בַּת־צִיּֽוֹן׃

שנזכה תמיד ללכת בדרכי הדעת, האמת והצדק, השלום, האחווה והחסד, החכמה, החירות והשוויון והרחבת הדעת וההשכלה והקדושה לכל אדם, איש או אישה, ילד או ילדה, צעיר או מבוגר, הרוצה בכך. ולא נביא חורבן על עצמנו בשל היפוכם.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.

אברהם אופק, אש