א 🔗
בין גלי ים קמוט וכובש את כעסו פלסה לה אניה בודדה נתיב בדרך אשר עוד לא חצה בה משוט. המלח עמד על קצה האניה זקוף קומה ודומם, כאילו הוא יצוק מתכת. המשוטים ירדו ועלו כמו מאליהם, והאניה משרכת ומתפתלת בנפתולי נחשים ומחפשת לה דרך בין שרטונים וסלעי הים. גלים קלים מלקקים את האניה מסביב, פעם בחיבה ופעם בקצף. ולא ידעו הגלים הפראים, כי באניה הזאת צפון אוצר חמדת ירושלים.
באניה הזאת ישבה עליזה הצעירה, אחת מנשי שלמה המלך, אשר אין משלה ליופי בכל ארץ ממשלתו, מתפסה ועד עזה.
האניה חתרה אל חוף אי אחד, אשר נגלה פתאום על שטח הים, כאילו זה עתה הגיח ויצא מן התהום, ותעמוד על עגנה.
המלח לקח על זרועותיו הקשות את האשה הקלה והעדינה, ויוציאה על החוף השמם. שם העמידה על רגליה, אחז בידה, ויפלג עמה לרוחב האי.
“הוי, גבריאל,” קראה האשה, “מה נורא השממון אשר במקום הזה.”
והמלח החריש, וצלצול קול האשה רחף באויר ושב אל אזניה בלי מענה.
המה באו עד לפני ארמון גדול מוקף חומה בצורה. גבריאל פתח את השער, ונכנסה שמה עליזה ברגלים כושלות, וגבריאל נשאר בחוץ.
ונסגר שער הברזל, ונשמעה לאזניה חריקת המפתח, אשר נבלעה באויר באנקת גוסס.
בארמון הזה נגזר על עליזה להיסגר לכל ימי חייה. כי רעמה בת מלך מצרים שמה עליה עלילת-דברים לפני המלך, והעמידה עליה את גבריאל המלח מילידי האדומיים להעיד בה ערוות-דבר.
הביטה עליזה על הארמון, ויהי בעיניה כמצבה, שצמחה מאליה ועלתה על קבר נסתר. נפלה על פניה, מרטה שערותיה ותמרר בבכי.
אך החומה גדר אבנים, והשער שער ברזל, לא ישמעו קול צעקה ולא יימסו בדמעות.
“אל נורא,” קראה מנהמת לבה, “האומנם? האומנם יצא עלי קצף זה להיסגר פה לכל ימי חיי?”
רגעים אחדים הביטה מתייאשת. חיש רצה אל הארמון ותמצא את המבוא לעליתו. היא עלתה שמה. בידיה הרכות פרצה פרץ בגג, ותטפס עליו, ומשם הביטה על המקום אשר מעבר לחומה, והנה לפניה ים שמם שטוח כמת. פה ושם צומחים סלעים ואבני-מגור מתוך המים. ותבן כי האי הזה רחוק ונעלם מנתיבות הים, ואין כל תקווה לראות אניה בקרבת המקום הזה.
ובין כה שקעה השמש ויאפל עליה ערב דומם. ואחר הערב נפל עליה ליל אילם. ושמים חרשים שטוחים עליה, וכוכבים זרים מביטים למטה וכאילו קורצים ושואלים: מי היא זאת הנשקפה ואיך באה הנה?
ב 🔗
פחד נפל על עליזה ותבוא אל האדמה, ותרם קול בכי.
והתגלגל קולה ותעה בתוך האויר הבודד, אשר עוד לא שמע קול אדם, ושב לאזני עליזה, והגביר את פחדה, ולא ידעה אנה תיחבא מפני הקול הזה.
התכנסה האומללה באחת הפינות, עצמה את עיניה, ואת בכיתה כבשה בתוך לבה. וכה שכבה ערה ונרעשת כל הלילה.
ואחרי הלילה בא הבוקר. והשמש הנדיבה, המביאה אור וחיים לכל העולם, לא חשכה את טובתה גם מאי בודד זה. ותקם עליזה ותקדם פני השמש בבכי.
פחד הרעב נפל עליה; ותצא לתור את המקום, אולי תמצא במה להחיות את נפשה. ותשא עיניה ותרא מרחוק מעין יוצא מבין בתרי הר מפכה מימות זכים כבדולח ומתפתל הנחל ברחבי העמק, ועליו נטועים עצי שקדים, תפוחים ושאר עצי-פרי. נפלה עליזה על פניה, ותודה לאלהים על חסדו, אשר לא הסיר מעליה ויצילה ממות-רעבים. אכלה ושבעה ותירדם בצל העצים.
ובשנתה הרגישה פרפור בבטנה ותיקץ. ותבן, כי הרה היא ללדת.
כרעה עליזה על ברכיה, ואת עיניה תלתה למרום ותאמר: "אנא אל אלהי השמים והארץ, ממליך מלכים וממגר כסאות. אם חרצת עלי להינתש מעל אדמתי ומזרועות המלך, אמצני נא ותן בי כוח ללדת את זרע המלך אשר אני נושאה בקרבי, והיה זה לי לנחמתי בעניי ובדידותי.
ומאז התייאשה עליזה מלצאת מן האי, ותשם את לבה לסדר את אופן חייה, ותשב לספור את ירחי הריונה.
ומקץ ששת ירחים ילדה המלכה בת ותקרא שמה רמות. ותגדל הילדה ותיף ותקווה נתנה בלב האם לעבור אותה ביופי. אך איש לא היה על האי להתענג על יפיה, וגם אשה לא היתה שם להתקנא בה.
ג 🔗
וגבריאל המלח שב ירושלימה ויבוא על שכרו. אך נגזלה מנוחתו ביום ושנתו בלילות, הוא ידע כי רעמה המלכה תעשה כל מה שביכלתה לעשות, למחות כל עקב לתבליתה נוראה, אשר עשתה בעליזה צרתה, ולקבור את סודה לנצח. “מכל החי אשר על הארץ רק אני האחד היודע את הסוד,” חשב גבריאל בלבו. “ומה אעשה אם תחבול המצרית הזאת מזימות להאבידני מבין החיים.”
ומאז כל צעד אשר נשמע על מפתן ביתו הבעיתהו, וכל עין אשר הביטה עליו נעשתה עין מרגל. בחלומו ראה את רעמה עומדת עליו וכורתת לשונו מפיהו במאכלת זהב. והקיץ בבהלה והשקיף בעד החלון לראות אם לא באו עבדי רמה להשליכהו הימה.
מפחד תמיד כשל כוחו, ויקם לילה ויקח את אשתו ואת רם בנו הקטן בן שתי שנים ואת כל כלי ביתו ויבא באניה, ויפלג בים לבוא לארץ אחרת.
וה' הטיל רוח סערה בים, ויתקוטטו הים והסערה על האניה הדלה אשר ביניהם, ותושלך האניה מגל אל גל. סערה זרקתה וגל בלעה; גל פלטה וסערה חטפתה. ולא נח הים מזעפו, עד כי לקח את שללו מעל האניה. אשת גבריאל נפלה לתוך המים ותהי לברות לדגי הים. ומקץ שלושה ימים הוטלה האניה על חוף אחד האיים.
הביט המלח מסביב וירח לרוח היום, ולא יכול לדעת את המקום אשר בא שמה.
הוא קשר את האניה אל אחת האבנים, אשר על שפת הים, ואת בנו לקח על זרועותיו ויצא לתור את האי.
והאי שמם וריק. צוקים וסלעים מתרוממים עליו, ויערי-עד מכסים את הסלעים. פעם בפעם תבקע את האויר שאגת אריה והמיית נמרים, צהלת טורפים ואנקת נטרפים.
אז שב גבריאל לאניתו לבדוק את הכלים, אשר נשארו שם, ולשמחת לבבו מצא שם חרב, חנית וקשת, וגם קרדומות ושאר כלים, אשר בלעדיהם לא יפליג מלח לים. הוא הוציאם על החוף, וראשית מעשהו היתה לחצוב לו מערה בהר להיות לו מגן וסתרה מפני שן החיה.
הטבע דאג לו מראש והכין לו בקע עמוק בין צוקי ההר. עליו היה רק לכסותו מלמעלה בזרדים ולשום עליהם אבנים, וגם לחפור מסביב חריץ עמוק ורחב, לבל תוכל כל חיה לבקר את מעונו. העבודה הזאת יכול היה לעשות בכליו המועטים.
ובכלותו את בנינו, נתן את לבו למצוא במה לכלכל את את נפשו ונפש בנו הקטן. הוא תר את עצי היער, אשר מסביב, ולא מצא ביניהם אף עץ-פרי אחד. אז בדק את קשתו ואת חרבו. וזרק מבט פעם על הים, ופעם על היער העב, המאפיל עליו כסוד המוות. בלבו גמלה ההכרה, ששני המקומות האלה המאיימים עליו במוות אכזרי, הם יספיקו לו מעתה גם מזון לכל ימי חייו. עד שיטבע בים ועד שיאכלוהו חיות היער, יספיק לו זה דגים וזה בשר ציד. אבל אש? מאין יקח אש לבשל את צידו, האומנם יאכלנו חי?
ויפול על פניו, ויקרא: “אל אלהי העברים. עמך מספרים עליך נפלאות. הנני מנסה אותך: אם תכלכל אותי ואת בני על האי הזה, אשתחווה אליך ואעבדך לעולם.”
ויבוא גבריאל לתוך המערה, וישב לחכות לנס.
ד 🔗
נשב רוח קל מעל הים. הגיח עב קל ממזרח. זחל העב על הרקיע, ופגש בכתמים נפזרים על פני השמים, ויהי לענן אחד כבד, אשר בלע את השמש, ואשר תמונת ענק לו בעל ראש בלי פנים, וידים לו פרושות כשממית ותחת רגליו לבנת הספיר. וקרץ הענק בברקים תכופים, ודיבר יחידי ברעם, וענו לו התהום וההרים מסביב ברעמים חרדים, ומטר סוחף, ניתך ארצה, ויהרוס את הבנין, אשר בנה גבריאל.
“האלה הם חסדי אלהי העברים?” התלונן גבריאל בלבו.
וכאשר חדל המטר, יצא החוצה, והנה לפניו עץ בוער באש, כי הכה הברק בעץ, ויצת בו אש. ולא רחוק מן המקום שוכב סרוח דוב מסובל, אשר הרגו הרעם.
אז כרע גבריאל על ברכיו ויאמר: “אודך אלהי העברים, כי נפלאים חסדיך. לך אכרע, אליך אשתחווה כל ימי חיי.”
ויפשוט את עור הדוב, ואת בשרו צלה באש. ויאכלו הוא ובנו את הסעודה הראשונה על האי.
ומאז התייאש גבריאל מלצאת מן האי, ויתן אל לבו לתקן את חייו. עבודת תמיד נעשתה לו לאסוף בכל יום ענפים יבשים ולהוסיף על המדורה, לבל יכבה האש, אשר שלח לו אלהים. תיקן לו חכה מגידי הדוב לדוג בים. וקשתות הכין לו, ויצא יום-יום היערה לצוד ציד. כל יום הביא לו מחסור חדש, וכל מחסור לימד אותו לחבל תחבולה חדשה. עד שלא הרגיש גבריאל את הימים העוברים עליו ומצטרפים לשנים ורם הלך הלוך וגדול.
ה 🔗
זכרונות מעטים היו בלב הקטן מחייו בעיר. אנשים ראה מעט בחייו. כי בית אביו היה מחוץ לעיר. את אמו לא זכר יותר מאשר יכול לזכור ילד שמתה עליו אמו בהיותו בן שתי שנים, והזכרונות הקלושים האלה נשכחו לאט-לאט עד שנמחו כלה מעל לבבו, כאילו פה נולדו שניהם, הוא ואביו, מבין הגלים המכים על החוף; אך אביו נולד גדול, כי הלא אב הוא, ואותו ילדו הגלים קטן ורך.
ובמקום הזכרונות שנמחו, נרשמו בלבו רשמי החיים החדשים, חיי המדבר הקשים והחפשים, המלאים פחד וגבורה. רם לימד מהר את ידיו לחכה ולקשת; לטפס מהר על העצים ולירות משם בחיה בורחת ובעוף פורח.
הוא אהב מאד את החיות. אהב את נהמם בחייהם, ואת בשרם בצלי. כל שאגת אריה וכל יללת נמר, שהגיעו לאזניו בלילה, הראו לו חלומות יפים, חלום ציד מצליח. ובבוקר קם זריז, מלא רוח גבורה, ויצא עם אביו אל היער.
במשך השעות הבטלות והארוכות השתדל גבריאל לדבר ולפטפט עם בנו, כי חרד היה לבל יישאר הקטן אילם במקום הבודד הזה. ובמשך עת קצרה אמנם רכש לו הקטן את כל אוצר המלים של האב. אך לא ידע האב עצמו, שאוצרו-שלו הולך ודל מיום ליום. כל עולמם נצטמצם עליהם מן הים ועד היער. וכל אשר נמצא בעולם זה הוא קשת, חכה, עור, בשר, שמש וירח, טל ומטר, חום וקור, רעב ושובע. ועבודותיו: בנין, השחזה, ציד, אכילה, שתיה, שינה.
האב שכח, הבן רכש. ותהי לשניהם שפה אחת.
ומצד אחר אמנם נתעשרה שפתו. הוא ידע לחקות את המיית כל חיה, צפצוף כל כנף, שריקת רמשים, לחישת גלי הים, עד שברבות הימים שכח גם גבריאל את שמות החיות והעופות, ולמד מבנו לקרוא את כל בריה על-פי צפצופה והברתה; ואת זמני היום ועתות השנה קרא על פי שאון גלי הים השונה בכל אחת מן העתים.
ו 🔗
לא ידע גבריאל כמה שנים עברו עליו באי. אך ראה, כי בנו גדל, עד שעור דוב אחד אינו מספיק לו להתכסות בלילות מפני הקור, וביום מפני השרב; ונתן לב לתפור לבנו אדרת חדשה משני עורות.
הכנות רבות היו עליו לעשות לדבר זה. צריך היה לירות בנשרים, למען הכין מצפרניהם מחטים חזקות. צריך היה לחפש ולמצוא חלמיש להשחיז עליו את המחטים. וחוטים הוציא לו מגידי חיות. וכאשר נגמרו כל ההכנות, יצא עם בנו אל היער לארוב לחיות שעירות ומכורבלות.
הציד עלה יפה ביום ההוא, אך מקרה לא טוב קרה לגבריאל. הוא ישב נחבא בצמרת העץ, וקלע משם בצידו. התנועע הענף תחתיו ויפול ארצה.
בעמל רב קם מעל הארץ, ושב למערה. ומן היום ההוא נעכרה רוח גבריאל, ולא השכים עוד לקום בבוקר כמנהגו, ולא יצא עוד בתיאבון אל הציד. אך אהב לישון הרבה ולהשתטח על הדשא הרך נגד השמש.
ומיום ליום נעשו דבריו מועטים, תאבונו סר ממנו, ושכב כל היום בעינים לא עצומות ולא פתוחות. וענה על שאלות רם רק בדברים קצרים ומקוטעים כמדבר בחלום.
ובבוקר אחד הקיץ רם משנתו, ומצא את אביו שוכב סרוח בעיניים פתוחות, ואינו מניע אבר.
ישב עליו שעה ושעתים, ואחרי כן התחיל להעירו ולקרוא עליו: אבא אבא.
אך אביו שוכב דומם ועיניו פקוחות לשמים.
הרים גם הנער את עיניו לשמים ותר במבטיו. “מה רואה שם אבא?” דיבר אל לבו.
ועוד פעם התחיל להעירו ולקרוא עליו: אבא, אבא. ואביו שוכב דומם, פיו פתוח ולשונו בין שיניו.
השתטח גם הוא אצל אביו, פקח את עיניו, הוציא לשונו בין שיניו התאמץ לחקות בכול את אביו.
וכאשר הביט עוד-פעם על אביו, פרץ צחוק מפיהו. זו לו הפעם הראשונה לראות את אביו כך. וענו לו ההרים בהד-צחוק, שהתגלגל באויר הריק ונפסק בבת-אחת.
ואחר הצחוק נפל עליו פחד סתום. הוא נזכר, כי חיה פגועת חץ שוכבת כמו שאביו שוכב עתה.
ועלה על לבו, שמעולם לא ראה, כי תקום חיה על רגליה, אחר אשר שכבה שטוחה על הארץ ולשונה בין שיניה.
ועוד עלה על לבו: אולי גם אביו לא יקום עוד על רגליו?
“מדוע?”
ז 🔗
מכה חזקה חש הנער על לבו מתוכו. הוא קם על רגליו, הביט על סביביו, ויברח מן המקום כמאה צעדים.
וכאשר שב למקומו, מצא נשר עומד על פני אביו ומנקר את עיניו.
התחמץ בו לבבו, ויכונן את קשתו אל הנשר. זאת היתה לו הפעם הראשונה, שהחטיא את המטרה. החץ חלף מעל לנשר, אשר התרומם ויעף אל קנו, ובחרטומו נשא נתח בשר הלחי.
תאווה סוערה הרעישה את לב הנער להתנקם בנשר. זרועות ידיו התנענעו והורמו, כאילו חפץ הוא להתרומם ולעוף אחרי הנשר. מבטי עיניו רדפו אחר הטורף, עד שנעלם בין צוקי ההר.
רם טיפס אחריו על ההר, קפץ מסלע אל סלע, דילג וניתר על עברי פחתים. צפצוף גוזלות הגיעו לאזניו, הוא הסב את פניו, ולעיניו עומד נשר על קנו. הוא הכיר אותו בחרטומו המלוכלך דם.
נפגשו עיני הנשר בעיני רם. שניהם התכוונו להתנפל. הנשר הכין צפרניו, והנער אחז בקשתו. אך לא יכול לכוננו, כי רגליו עמדו על שיפוע אבן, שנעתקה ממקומה, ורתתה תחתיו.
חיש השליך את קשתו מידיו, תאוותו לנקמה זירזה אותו לפגוע באויבו בלי כלי. בידיו ואצבעותיו הוא תאב לחנק את הנשר.
וברגע אשר טס אליו הנשר, קפץ לקראתו ויאחזהו ממול ערפו. רגעים אחדים פרפר מלך האויר בידו, עד שסגר הקרום הלבן את עיניו, וחרטומו הכסיף. אז נח הנער מזעפו וישליכהו מידו.
הוא לקח את קשתו, ולפני שובו הביט עוד פעם על הנשר המושלך, קרב אליו וינקר את עיניו. בת-צחוק הופיעה על פניו, וירד מן ההר.
וכבואו אל המערה, לא מצא עוד את אביו על מקומו. צפרי השמים וחית היער סחבוהו אברים-אברים. רק הגולגולת נשארה.
רם הרגיש, שנעשה חלל בתוך לבו. הוא לחץ בידו על חזהו להקל את המיחוש המצער, שחש שם פתאום, והביט על סביבו במבט חרד ותמה.
ושרץ בלבו רעיון שהיה בראשיתו דק וחד כאיזמל חדש, שאין הבשר מרגיש בחיתוכו. הלך הרעיון והשתרבב ומילא את כל פינות הלב, והכביד כעופרת:
אני – אחד.
הוא ניגש אל המערה להיכנס שמה מפני רעיונו. ובבואו על המפתן נפל עליו רגש מאיים ומצער, ויירא להביט אל תוך המערה הריקה.
ועקר את רגליו לקרוב אל האבן, אשר אצל אש-התמיד ולשבת שם. אך עד שבא אל האבן, שכח את חפצו ויעמוד משומם.
שקעה עליו השמש, הרעיון המר שוב עלה ודקר בלבו:
אני – אחד.
ח 🔗
עליזה אהבה לספר לרמות הקטנה על הימים הטובים, שראתה בחייה. די עת היה לה לבלות בסיפורים האלה; כי מצאה את הכול נכון לפניה. עצי הגן הספיקו לה מחיה לשובע, וגם לצבור למשך ירחי החורף הקצרים על אי מאסרה. ומים חיים השפיע לה הפלג הזך, אשר זינק מחמוקי הרים רחוקים וספג בקרבו ריחות נעימים מבשמי פרחים רבים ונפלאים, אשר שטף ועבר עליהם בכל אורך דרכו, עד שהגיע לפני ארמון עליזה. כל צרכיה היו מוכנים לפניה, ועל-כן בילתה את ימיה בעבודות קלות, בכלי עבודה, אשר חמלו עליה והשאירו לה להקל במעט את בדידותה, ובשיחות וסיפורים, אשר סיפרה לבתה.
והיא סיפרה לה על העיר ירושלים, ועל הימים, שהיתה מלכה בעיר ההיא, ובספרה את סיפוריה, שכחה את כל אשר סביבה, וגם את הנפש השומעת את דבריה. חולמת היתה בהקיץ את הימים הנעימים ההם, אשר הד שאונם עודנו מצלצל לפעמים באזניה גם עתה. זאת היתה שארית קניניה, אשר לא יכלה להפקירה. בזכרונות האלה היתה ממתיקה את צער קברה בחייה.
והקטנה שמעה, שמעה, ולא הבינה דבר. ירושלים, מלכה מלך, עבדים, שפחות, עדיים, זהב. כל המלים האלה היו אצלה חידות נשגבות ובריות אשר דמיונה הפראי נתן להן תמונות שונות, פעמים קלושות ונראות מתוך ערפל, ופעמים בהירות ומבהילות.
ופעמים, שעליזה מספרת לה על דבר המוות. נאנחת היא ואומרת שיבוא יום והיא תמות.
והקטנה הפראית חושבת בלבה: מה-מאד חפצתי למות, למען אדע מה זה מוות ואיך מתים?
וכאשר מלאו לרמות שתים-עשרה שנה, קראה לה עליזה אל העריסה אשר שכבה שם אז, ואמרה לה: “צאי וקטפי לי מעט תאנים ומעט שקדים כי היום אינני יכולה לצאת.”
ולמחר קראה לה ואמרה: “בתי, היום או מחר אמות. מאחורי הארמון תמצאי קבר, אשר כריתי לי בצפרני יום-יום כל ימי שבתי פה. אם תקראי באזני: אמא, אמא, אמא, ואני לא אענה, תדעי כי מתי, והשכבתיני בתוך הבור ההוא. קבר הוא זה. ואחרי כן תכסי אותי בעפר הצבור שם, ומשם לא אצא לעולם.”
ואחרי ימים מעטים הביאה רמות לאמה שקדים לארוחת-בוקר, אך האם שכבה עצומת עינים ופיה סגור.
קראה באזניה: אמא, אמא, אמא, והיא לא ענתה לה.
חיכתה הנערה שעה ושעתיים, אחרי-כן קמה ומילאה צוואת אמה, משכה אותה אל הבור, ותכסה עליה בעפר.
ט 🔗
ומאז לא באה רמות אל הארמון רק לעתים רחוקות. כל היום ישבה על קבר אמה, שמה אכלה את ארוחותיה בשקדים ובתאנים, ואת הנותר זרקה בקבר דרך חורים ובקעים אשר חפרה באצבעותיה.
כי אמרה: אם תרעב שם אמא, תאכל ותשבע. הן היא הגידה, כי לא תצא משם לעולם.
ולמשך ירחי החורף הקצרים אספה לה שקדים ושאר פרי עץ והביאתם לתוך הארמון. שם נשקעה בשינה ארוכה, שנת החורף, כדובי-היער ושרץ העוף. לפרקים רחוקים התעוררה ופצעה שקדים מתוך שינה, ושוב נרדמה. עד אשר הופיע שמש האביב, ועורר אותה לתחיה. ככה עשתה בהיותה עם אמה, וככה עשתה גם אחרי מות אמה.
וכאשר הגיע האביב הראשון אחרי מות אמה, התעוררה רמות, הביטה על סביבה, ונזכרה בקבר אמה. היא יצאה חיש אל המקום ההוא, אך כמעט שלא הכירה אותו. סבכי שקדים רכים ורעננים כיסו את הקבר. סבכים עליזים ופזיזים מתנועעים הנה והנה, כאילו חפצים הם לדבר עמה, אך לא נתן להם אלהים פה ולשון.
שמחה עליהם רמות ותאמר: אין זה כי אם אמי שלחה לי את אלה תחת השקדים, אשר זרקתי בקברה.
ומאז התחילה רמות לשלוח לקבר אמה מכל פרי-מאכל ומכל פרחי-ריח, ועל כל אשר שלחה השיבה לה אמה שבעתיים ביד נדיבה.
הקבר התכסה בפרחים חיים ושושנים ערות ביום וישנות בלילה.
רמות דבקה בפרחיה, כאשר היתה דבקה באמה. דיברה עמם והציעה לפניהם את שאלותיה, והפרחים התנועעו לפניה בעליזות-פרחים, והיא התאמצה להבין את תנועותיהם ולמצא בהן מענה על שאלותיה.
ולא נזכרה רמות באמה, כי גם שכוח לא שכחתה. היא לא ידעה ברור מה קרה לאמה. ידעה כי העתיקה את משכנה אל תוך הבור הזה, שקראה לו קבר, ומשם לא תצא לעולם, אף כי קרובה היא אליה, רק ערימת עפר בינה ובינה. ככה עושה לה לפעמים גם השמש בשמים – הולכת ומתרחקת ממנה. גם הצפרים יש שמתרחקות ועפות מעליה. הצפרים טרם יתרחקו אומרות הן לה, שתאסוף לה שקדים, ותיכנס לארמון לישון, לישון, לישון. אך השמש והצפרים שבות אליה אחרי כן, רק אמא לא תשוב. מדוע לא תשוב?
השמש והצפרים הן טובות מאמא – פסקה ואמרה.
י 🔗
ועברו ימים והצטרפו לשנים, ואיש לא היה למנותן ולאמור לרמות כמה הן שנות חייה.
רמות נסגרה בארמון לירחי החורף, ותשקע בשנתה. לפרקים התעוררה, כוססה שקדים, ושוב נשקעה בשינה. חלומותיה המטושטשים לא נבדלו במאום מחיי יקיצתה הפשוטים והבודדים. אלה ואלה היו חלום סתום אחד.
וככל אשר קרבו ימי האביב, כן קצרה שנתה. והתעוררה לפרקים יותר תכופים, וכן קצרו חלומותיה המטושטשים, וככל אשר קצרו נעשו יותר בהירים ויותר נבדלים מחיי היקיצה.
ובאחד מלילות האביב חלמה רמות חלום נפלא ובהיר.
ושמש אביב עלה, ושלח קו עלז לתוך חלון חדרה וכשהקיצה משנתה נשפכו לתוך אזניה שפעת צפצופים של צפרים ששבו זה עתה אל האי.
רמות שכחה את חלומה.
ולא שמחה רמות לא על השמש ולא על הצפרים העליזות. צר היה לה על חלומה הנפלא, ששכחה אותו, ורק זכרה כי היה נפלא ונעים.
התמודדה רמות, חלצה את קומתה, ותצא אל קבר אמה. קדמו את פניה סבכים ירוקים למחצה, פרחים רעננים ושושנים עליזים. זה עתה באו מעולם של אמה.
“הוי, פרחי,” התאוננה רמות, “אולי תדעו מה החלום אשר חלמתי?”
והפרחים הניעו בראשיה הנה והנה. הבינה רמות שהם אומרים:
“ספרי ונשמע.”
“פרחי, פרחי, אבל הן שכחתי את חלומי. השמש והצפרים הבריחו את חלומי מעלי ואותי הוציאו משם. הוי, מה יפה מה נעים! למה זה הוציאוני משם?”
הורידו הפרחים את ראשיהם ורמות הבינה, שהם חושבים ומתאמצים לזכור את החלום. עמדה חיכתה וחיכתה.
ועלה השמש על כיפת הרקיע. והתאדמו השושנים. התאדמה גם רמות ואיש לא היה, שיראה את חכליל לחייה ואת זעזועי הפיקוסים שעל פניה.
ויברוק כברק ראשית חלומה בלב, ותזדעזע ותירתע לאחורה, אך חיש נעלם במהירות הברק ותשכחהו.
הלכה לה רמות מעל הפרחים, ולבה מכה, מכה, וניצוצים עוברים תחת עורה. החלום. ראשית החלום… הנה הוא. הה, כי גז ואיננו. הוא מבריק ונעלם, ומשאיר חשיכה בתוך לבה.
יא 🔗
ויבוא הערב ויפרד השמש מעל האי בגעגועים, ולבנה צעירה יצאה בחשאי על רקיע השמים. ותשק את הצפרים בשנתן בתוך קניהן, ואת הפרחים יישנה ותסלסלם. ועל האי לחשה ברכה ואמרה: “תערב עליך בדידותך, נזיר!” ואחרי כן הביטה גם על רמות.
ורמות ידעה את הלבנה עוד מימי ילדותה. הלא היא-היא היוצאת בכל לילה על הרקיע, ופניה פעמים גלויים ופעמים מכוסים ומשפעת עליה תרדמה. ואחרי כן כשהיא שקועה בשינה, לוקחת אותה הלבנה בחשאי, ומביאה אותה שמה, אל עולם החלומות. שם היא רואה דברים יפים. גם אמה פעמים שהיא באה לעולם ההוא. הן נפגשות שם לפעמים ומדברות, אך מעולם לא גמרו את שיחתן. תמיד באמצע השיחה הלבנה לוקחת אותה ומשיבה אותה אל הארמון. שם היא מתעוררת ושוב אינה מוצאה את הלבנה על מקומה.
הלבנה היא טובה, אך פעמים שהיא רעה. הלבנה היא אם, אם הליל והארמונות הללו, אשר שם בעולם הקרוי חלום.
כרעה רמות על ברכיה, ופניה אל הלבנה. ותאמר:
“אנא, לבנה, אם, אם הלילה, אם הארמונות הנפלאים, נסכי עלי שינה, והביאיני שמה. אראה נא את חלומי אשר שכחתי.”
ריפדה לה את יצועה בעלי תפוחים רעננים, פשטה מעליה את שמלתה העשויה משזר גבעולים רכים, ותשכב.
והלבנה שמעה בקול רמות.
ראתה רמות עוד פעם את חלומה הנפלא, והוא נעים עד להכאיב.
הלכה רמות אל הבאר לשאוב מים, ותרא שם את בבואתה.
והיא כבר יודעת היא את בבואתה עוד מימי ילדותה, אך זו לה הפעם הראשונה, שעלתה על לבה שאלה: מי זאת הנשקפה לי משם?
ונפתחו זרועותיה לחבק את הבבואה, ושפתותיה התכווצו ונמתחו, נמתחו והתכווצו. זרם דמעות פרץ לתוך עיניה ותאמר אל הבבואה:
“מי את הנשקפה לי מתוך המים? האת היא המתחבאת ביער ומדברת עמי משם לפעמים? אמרי: הגם את חלמת את חלומי? לי רע מאד. לבי… איני יודע מה. שפתי צורבות, בשרי צמא. נכנס בי ברק, ואיני שומעת את רעמו. ומבריק הברק, ומחשיך, מבריק ומחשיך. מה אני חפצה? אמרי את, הנפלאה.”
ועמדה רמות על הבאר, וחיכתה לשמוע מענה. אך נשב רוח סתר מבין חמוקי היער, והיפהפיה הנפלאה שבבאר קימטה פנים. נדמה לרמות שהיא בוכה וצוחקת. ונעכרו המים, ונבלעה היפהפיה, ורמות נשארה יחידה בגעגועיה.
ככה ישבה בכל יום מתגעגעה על חלומה. בלילה בלילה ראתה אותו. ובבוקר שכחתהו.
יב 🔗
אדרת חדשה עלה בלב רם לתפור לו בימי אביב הראשונים. וקודם שלבש אותה, ירד לרחוץ את בשרו במים. הוא ישב במים תחת שטף הגלים הרבים והקלים יותר מאשר היה רגיל לשבת. הגלים הפזיזים ליטפו את בשרו בלחש קל, וכאילו עושים לו צחוק-שעשועים. גל שוטף דוחהו אל החוף, וגל חוזר זורקו אל הים. הוא סגר את עיניו ובת-צחוק קפאה על פניו. הוא הפקיר את עצמו לגלים השובבים, שיעשו בו מה שלבם חפץ.
ובצאתו מן מים, ראה את בשרו עירום.
ובת-צחוק חדשה הופיעה על פניו ובלעה את הראשונה.
ועלה על לבו, שגם המערה, שהוא יושב בה, היא ישנה. צריך להרס ולבנות חדשה על מקומה. מפני מה הוא אינו בונה לו בכל אביב מערה חדשה, כדרך שהצפרים בונות להן קנים חדשים?
והרים את עיניו אל קני הצפרים, שבין ענפי העצים, ועלה רעיון שני על לבו: הצפרים יושבות שתיים-שתיים בכל קן. מפני מה הן יושבות שתיים-שתיים? אחת מטילה ביצים ודוגרת אפרוחים, והשניה אינה מטילה ביצים ואינה דוגרת אפרוחים. מפני מה?
מפני מה הם רבים ואני אחד?
ועלה על לבו רעיון שובב פראי: אם אקח את חרבי ואשימה על אמצע קדקדי, ואורידה מלמעלה למטה, אהיה שניים במקום אחד. כל אחד מהשניים יישאר על רגל אחת ויד אחת.
הוא עמד על רגל אחת, החביא יד אחת לאחוריו, הסתכל בעצמו וצחוק פראים התפרץ מתוך לבו.
יג 🔗
בלילה התעורר מתוך שנתו, כי נדמה לו שהוא שומע איזה קול נפלא בחוץ. יצא רם מתוך המערה, הביט על סביביו ולא מצא דבר. רק לחש קל של רוח הלילה מצחק בעשבות האביב.
קשה נעשה עליו לשמוע את הלחש, ויקם ויעקור את העשבים הרכים שעל סביביו.
והגיע לאזניו הלחש המזעזע מבין העשבים שממנו והלאה. וילך ויעקור גם אותם, וככה הלך ועקר עד כי הגיעו לאזניו לחש גלי הים.
עלה על לבבו לעקור אבני החוף ולהשליכן על הגלים. אך בין-כך נראה לעיניו כוכב יפה ברקיע קורץ אליו.
ותאווה באה בלבו לעלות על ראש ההר ולקפוץ קפיצה גסה, עד שיוכל לגעת בכוכב ההוא.
ותעו עיני רם בין כוכב לכוכב, ושוב נלחם בזעזועי הרוח ובלחש הגלים; ובין כה גז הליל, וים החשמל הציף את המזרח, ויטבעו בו כל הכוכבים.
ועלה השמש ברעש אורים. פנה רם להביט בשמש, אך היא טפחה לו על פניו באלומות קוים ותעוור את עיניו.
נתמלא רם קצף, ויפח במלוא-פיהו לכבות את השמש.
“צררר,” נשפכה פתאום שירת אלפי צפרים לנוכח השמש. רם הזדעזע ויפן לאחור. “צררר,” נזרק גם מתוך פיהו שלא לרצונו, ויצטרף לשירת הצפרים.
והפסיק פתאום מתוך צפצופו, ושאל את נפשו: מה הן אומרות הצפרים הללו?
והתרגז על הצפרים, וכונן את קשתו לאחד הענפים. צפור יפה וצעירה נפלה מתה. למראה הצפור המתה התרגז עוד יותר, וילך היערה, ויהרוג ביום ההוא שלושה נמרים וארבעה צבאים, ובאחרונה שכב תחת עץ ענף לנוח.
ועבר רוח קל וסלסל בענפים והתנועעו הענפים ונגעו בצוואר רם וגפגפוהו.
סגר רם את עיניו עד חציין, ובת-צחוק רכה תעתה על פניו הפרועים. הוא נכנע תחת גפגופי הענף, וינח.
וחדל הרוח, וקמו הענפים ופסקו הגפגופים. נחת-רוחו נתקלקלה.
הרים רם את ידו לגפגף בצווארו, להשיב אליו את נחת-רוחו.
ועלה אז על לבו, שהצוואר שלו, והיד גם-כן שלו, ושהצוואר והיד הם שני דברים שונים.
ופתאום קם על רגליו, ויחבק את הענף, ועזב את הענף ונשק את ידו, ולחצה אל לבו, ונהם נורא פרץ מתוך פיו.
הוא התנפל על האדמה, ולחץ את לבו לאבנים המושלכות שם סביבו, זמן רב שכב מושלך בין הסבכים. ושפכו עליו הצפרים שירות עגבים, והרוח לחש לאזניו לחשים. שקטה סערת לב רם במעט. עיניו תעו מסביב, ועמדו על קן שבין ענפי אחד העצים. נראה לעיניו מחזה יפה שמשך את לבו. שם ישבה צפור אחת חרדה ונבהלת; שתי צפרים חצו את האויר ועפו אליה בזו אחר זו. התלקחה מלחמה בין שני האורחים, מלחמת חרטום וצפרניים. זמן רב ארכה המלחמה. נוצות ונטפי דם נפלו ממרום. הציפור נחרדה ישבה בכל העת חבויה בקן ובבות עיניה הנוצצות הזדקרו בין הלוחמים.
באחרונה גבר אחד על רעהו. הצפור החבויה קידמה את פני המנצח בצפצופים יפים ועליזים, והמנוצח חצה באויר ויעף לתוך המרחק.
רם התאנח והביט אחר המעופף.
פתאום קם ממקומו, הזדיין בתליו ובקשתו ויצא.
יד 🔗
כל היום הלך רם בלי דעת אנה הוא הולך ולמה הוא הולך.
והוא אמנם החליף בכל פעם את דרכו: נשב הרוח ממזרח, הסב פניו למזרח. פגש בעמק, הסב את פניו ממנו, ובחר את דרכו בין צוקי סלעים וחתחתים. הבריק על צדו נחל מים, ויעזוב את היבשה ויחץ את הנחל בשחיה. הוא בחר לו רק דרכים קשים ומסוכנים, כאילו יצא להילחם באיתנים.
שלושה ימים ושני לילות הלך ותעה כצל בין הרים בודדים ומפילים אימה בגבהם. הביטו עליו הכוכבים מלמעלה, ופריצי חיות מתוך סבכיהם. ושאלו זה לזה: מי הוא היציר הנודד ותועה בין הכיפים, טורף או טרף?
ובזרוח עליו שמש יום הרביעי נפגש פתאום בחומה גבוהה, כאילו זה עתה צצה ויצאה מתוך חשכת הלילה.
הוא התחיל לסוב את החומה. פעמיים ושלוש ניסה לקפוץ עליה, ולא עלתה לו. יותר ויותר התלקחה בו תאווה עוורת לבוא מעבר לחומה. הוא קרב אל החומה והתרחק, קרב והתרחק. נדמה לו שכיפת השמים התלויה מעל למקום ההוא שמעבר לחומה היא אחרת. נפלאה.
נגלה לעיניו עץ זקן וגבוה. שורש העץ רקוב וגזעו ניחר, אך צמרתו עודנה ענפה, ונוטה לעבר החומה.
בקפיצת הנמר וטיפוסי הקוף הגיע רם אל הצמרת, ואחוז בענפיה קפץ מעל לחומה.
והנה לפניו איזה בניין, אשר לא ראה כזה מעודו.
ובין עצי תפוחים, אשר לפני הבניין, על תל מעוטר בשושנים ופרחי בושם שכבה בריה אחת. שערותיה הצהובות נפלו ממראשותיה, מחציתן הגיעו לארץ, ומחציתן כיסו את שכמיה. בהרות אור שמש, שחדרו בין העלים קפצו והזדקרו בין שדיה הרותתים על כפלי צווארה ומשם על מצחה. ברכיה היו כפופות לגווה, וראשה ופניה מושלכים על צדה כנגד השמים. והתאבק צל חמוקי גופה עם גלוייו הבהירים.
והזדקרו הבהרות על גופה ועל פניה כצפורות-כרמים, וצל של צחוק נפלא תעה בין שושן שפתיה ופלחי לחייה השזופות.
ונשב רוח קל, והזדעזעו העלים, וכיסו גלויים, וגילו כסויים, ורתתו לחייה, והזדקר צל החיוך שעל הפנים.
רמות חלמה אז את חלומה.
טו 🔗
רם עמד מסומר למקומו. קומתו נכפפה על הבריה הנפלאה. רעד יצא מתוכו ועבר בכל אבריו. פיהו נפער. צווארו השתרבב. שאגה כבדה ומלאה שנעקרה מתוך לבו ולא יכלה לצאת בבת-אחת דרך גרונו התפרצה בכבדות ותרתת את האויר שמסביב:
א-ה-ה-ה!
רמות הקיצה ופקחה את עיניה. חיוכה נתרחב. נדמה לה ברגע הראשון, שזהו המשך חלומה, וברגע השני הרגישה את עיני הפרא תועות בין שדיה ועל גלוי בשרה. ואז נולד בה רגש, אשר לא ידעה אותו עד הנה. היא התכווצה וסגרה את זרועותיה על חזה. זקרו מבטיו על תפוחי זרועותיה וכיסתן בכפות ידיה. זקרו עיניו ממקום למקום, ולא מצאה הנרעשה מחבוא מזיקיהן הצורבים – ותשח ראשה, ותחבא את עיניה בין שדיה.
יד קשה, משורגת גידים כיתרים ומכוסה שער קצר נפלה על רמות… רעד אחד עבר בשניהם…
ופתאום נפל פחד סתום על רם. ויצא גם הפחד מתוך-תוכו. הוא ברח ויאחז בענפי העץ, שמעבר לחומה, ויטמן בצמרת.
רמות הרגישה, כי הורק המקום אשר סביבה. היא הרימה את עיניה, קפצה מעל מקומה, הושיטה זרועות פתוחות לקראתו. עיניה בערו כגחלים בליל המדבר, שערותיה היו שטוחות באויר, נישאות ברוח. היא פיזזה ורקדה לקראתו, ובת-צחוק של כואב ומתפלל שטפה על פניה.
ולא יכול העץ הזקן לעמוד תחת כובד משאו. נשבר הגזע הרקוב, ורם נפל ארצה.
טז 🔗
נדמה לו לרם, שהחומה השתרבבה והפסיקה בינו ובין הבריה. והארץ קפצה לקראתו והכתה בצלעותיו.
הוא הרים ראשו למעלה, ושאגה התפרצה מתוך פיהו ותחולל את האויר.
לקול השאגה נראה על הארץ צל ארוך, שבא מעבר לחומה והשתרבב והתנועע הנה והנה.
רם קפץ ממקומו, והתחיל לרוץ מסביב. נפל צלו על הצל המתנועע. עמד על עמדו. שפתיו נתעקמו, שניו נתגלו ועל פניו תעה צל של רוך והתחוננות פראית. זרם רגשים נדחק ולחץ על לבו. ויתפרץ בדמעות צורבות.
וכאשר הביט אחרי כן על סביביו, לא מצא את הצל המתנועע. הוא זרק מבט דוקר על החומה ועל חניתו וצפרניו. ביתק בכעס את החנית בקיר, חיש השליכה מידו ויתנפל עליה בשכמו.
והחומה לא נכנעה.
אחרי רגעים מועטים התנפל על הארץ, והתחיל לחתור תחת החומה בצפרניו ובחניתו.
ואחרי עבודת יום תמים התרחק מעל הקיר בקצף אין אונים. יסוד הקיר עמוק עמוק וחזק מצפרניו.
ובין כה נפל עליו הרעב. רם הביט על סביביו. אחר רגעים מועטים אחז באחד מתלתלי שערותיו ותלשו סמוך לעיקרו, שזר ממנו מיתר ארוך וקשרו לחניתו. חניתו נהפכה לחכה. הדק בקצה המיתר אחת מצפרני נשרים, שנמצאו בתליו, ותחב עליו תולע שמצא על שפת הים.
החכה הושלכה לתוך הים, והשלל לא איחר לבוא. דג שמן נמשך ועלה, סנפיריו הבריקו לעיני השמש. ראה שם השמש בפעם הראשונה במקום ההוא נתין ממשלת הים מפרפר בידי אדם.
רם אכל את צידו חי וישבע. אחרי כן שב אל המקום, שראה שם בראשונה את הצל, וירח את אבני המקום.
התלקחה בלבו תאווה לתת לפחות לבריה הנפלאה לדעת על-אודותיו. הוא לקח אבן, התרחק מעט, וזרקה מעל לחומה.
אחרי רגעים מועטים שבה אליו האבן.
הוא קפץ כנגדה ויצהל צהלת פראים.
שינה ושילש את העבודה הזאת, עד שנפלה האבן על שכמו, ותפצע בו פצע.
אז התרחק מן המקום, טיפס על ההר שמנגד, מצפון לחומה ועלה עד למרום קצו. הארמון אשר מעבר לחומה נשקף לו כולו. העצים, הגבעה, בריה חיה מתנועעת ותועה שם ממקום למקום.
יז 🔗
רם קבע את מקומו על ראש ההר, ובכל בוקר קם ויחזיר פניו כנגד הארמון, ולא זז משם עד שנראתה לעיניו הבריה הנפלאה.
וכשראה אותה, פעמים שכרע על ברכיו, ודמעות נזלו מעיניו, ופעם שהתחיל זורק אבנים, וחיכה לקבלן בחזרה.
ופעם אחת ירד אל הים לדוג לארוחתו, ונעקרה אבן מתחת רגליו והתגלגלה מטה-מטה עד שהגיעה לקיר החומה.
רם עמד בלכתו והביט פעם אל החומה, ופעם אל ההר. צל של רעיון העיר את מוחו לעבודה, שלא הורגל אליה כל-כך.
ואחרי רגעים מועטים טיפס על ההר, עקר אבנים גדולות וגלגלן למטה. שמה סדרן אבן על אבן אצל קיר החומה. כך עבד כל היום. ציבור האבנים הלך והתרומם.
למחרת קם ויקרב אל עבודתו ביתר עצמה. כלו האבנים שעל סביבו, ויתרומם למעלה עד חגוי הסלעים. ובהיותו עסוק בעבודתו, והנה לביא הפסיק לו את דרכו. זה היה לביא צעיר, אשר זה אתמול מצא לו לביאה וסובכה בין חמוקי הסלעים. הוא יצא לשחר לטרף והתמהמה בדרכו. עתה הוא שב אל לביאתו בגעגועים ובכוח לביא צעיר, שבע ואוהב.
שניהם, אדם ולביא, עמדו זה כנגד זה. הלביא הניע בכפתורו, נהם נהימה, שיחז פעם ושתים את צפרניו באבן, שתחת רגליו, וחזר לאחוריו שלוש פסיעות להתנפל. האדם עקם שפתו העליונה, כפף קומתו, עצם אגרוף אחד, וזקר זקירה שיש בה בריחה והתנפלות כאחד.
זקירת שניהם חלה ברגע אחד. כפת הלביא הורמה, צפרניו שרטו באויר. האדם נמצא רכוב עליו, יד אחת סבוכה ברעמת הלביא ופניו נטויים למול פני החיה, פה לקראת פה, ושיניים לקראת שיניים הלביא קפץ והזדקר. האדם תחב אצבעותיו בעיני הלביא ויעוורהו.
אז נח רם מזעפו. ירד ויט הצידה.
המגרש מלא נהימות בוקעות ומרעידות את האויר, נהימות הלביא השואף נקמה ואינו רואה את אויבו. בין חגווי הסלעים נשמעה שאגת הלביאה הכלה, שיצאה לקראת חתנה.
יח 🔗
מן היום אשר ראתה רמות את היצור הנפלא פסקו חלומותיה, ונדדה שנתה. החלומות המטושטשים עברו לתוך אוצר הזכרון, ומיום ליום נעשו לה יותר בהירים. עתה היא יודעת ברור שהיציר אשר עמד עליה ואשר ראתה אותו מטפס על העץ, הוא-הוא שהיה נגלה לה בחלום. הוא עזב את עולם החלומות, ובא לפניה.
אנא בא?
פה עמד כפוף עליה. כמדומה, שהוא נגע בה, ודאי שנגע בה. אם לא כן, מפני מה היא מרגישה על שכמה חמש פצלות, כשקיעות של חמש אצבעות?
ומפה אחז שבענפים התלויים, ונעלם שמה.
ואז נולד בקרבה בפעם הראשונה רעיון חדש: מה שם מעבר לקיר החומה? מהיכן באים הענפים התלויים?
ועלתה על גג הארמון, והביטה מעבר לחומה, והנה לפניה עולם רחב, רחב, חדש. מה נורא. שם הוא היציר הנפלא.
געגועים, פחד והכנעה התגברו בה ליצור הנפלא.
ובא בלבה צל של הכרה חדשה, שלא רק היא מצויה בעולם. יש בעולם אמא הישנה זה זמן רב בקבר. יש רמות בארמון, ויש איזו בריה בתוך הבאר, ויש יצור… אותו היצור הנפלא, שבא מעולם החלומות. עתה הוא שם, מעבר לחומה.
הציפרים יוצאות מפה מחנות-מחנות, וכשהן שבות, הן שבות שתיים שתיים. מפני מה?
היצור ההוא הוא אחד. שם הוא.
געגועיה התגברו בה ליצור ולמקום שמעבר לחומה.
ובאחד הימים ראתה אבן שטה באויר ובאה ויורדת אליה.
היא הזדעזעה, קפצה לקראתה, החזיקה בה והחביאתה בתוך חיקה.
ועלה על לבה, שתשליך גם היא אבן שמה.
ומאז נעשתה עליה עבודת תמיד לקפוץ לקראת האבנים שמעבר לחומה ולהשיבן שמה.
יט 🔗
ועמדה רמות על פי הבאר, והשעה היתה עם הערב שמש. זהרורים עוד לא כבו, וכוכבים עוד לא נדלקו. ושחה אפלולית צנועה על המקום והבדידות דובבה את האי.
וציפור לציפורת לוחשת אהבים, והרוח עוגב על היער ומסלסל בצמרתו. והשמים מתגעגעים, והארץ עוגבת.
והחגבים וזיז שדי התחבאו בדשא להמתיק את הסוד הגדול שברזי עולם.
הס! קודש קדשים הוא הרגע.
קול נורא הרעיש את הדומיה.
רמות פנתה לאחוריה. הנה הוא! היצור עומד על קיר החומה.
ברגע הראשון חרדה לקראתו. הוא קפץ מעל החומה וירץ לקראתה.
רמות השפילה עיניה לארץ. אזניה שמעו נשימות תכופות וקשות, ועל פניה הרגישה הבל צורב ומשכר.
המה עמדו דומם. לא נמצאו להם מלים לבטא את רגשותיהם הקשים. ואם אמנם למותר היה, כי בין כה וכה לא היו מבינים זה את זה. היא דיברה שפת עבר נשחתה, והוא – שפת אדום נשכחה. המבטא היחידי שהיה מובן לשניהם היתה הנשיקה.
ועמדו שניהם על פי הבאר. והשפילה רמות את עיניה וראתה בבאר לא בריה אחת, אך זוג של בריות.
ויפרוש עליהם הלילה את המסך. ויהי חושך על האי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.