עכשיו להוציא כתב־עת לשירה, אני ערה לאבסורד, אני ערה לתפנוק הזה. למי זה נחוץ, מה יש. אני אפילו לא יכולה להצביע על איזה חלל, אף לא חלל של דלת, איזושהי משבצת ריקה, שיש צורך למלא. זה לא חסר. לא לספרות העברית, ולא לקוראיה. יש די מוספים, ירחונים, כתבי־עת. יש איפה להדפיס. אם יש מקום ל“חדרים” – ולא מתוך שחסר משהו – על זאת אפשר יהיה להשיב, כמדומני, רק בדיעבד. אם כתב־העת החדש הזה יתברר כמי שמוסיף שמחה, מוליך חום מן המשורר אל הקורא ומן הקורא אל המשורר, אם השירה על זמניה וזרמיה תתרענן כאן – הרי שיהיה בכך פחות אבסורד, פחות תפנוק.

הלית ישורון