I    🔗

שעתו של מי פנויה עכשיו לשיח בענינים שאינם נוגעים אל המלחמה; דעתו של מי נתונה עכשיו לעסקי יום יום כשכל כולנו כפופים ומשועבדים על כל מחשבותינו ומעשינו לחובת היום?

ואף על פי כן יש שאלות ובעיות, שאין אנו רשאים להסיח את דעתנו מהן אפילו לשעה קלה, יש ענינים שאין אנו רשאים להשתיק אותם אפילו ברעש המלחמה ובצעקת הנתונים במצוקה, משום שהנפש תלויה בהם, משום שעיקר היותנו תלוי בהם, עצם זכותנו להתקיים בעולם.

אמנם לתולדה חוקי ברזל משלה, וסופה להביא אותנו אל המקום, שהיא עתידה לבוא אליו לפי ההכרח הגנוז בה. אמנם הדבור “על כרחך אתה מת” וגם “על כרחך אתה חי” יפה הוא לא רק לגבי הפרט אלא גם לגבי אומות ולשונות. אין החיים והמות תלויים בהסכמה תחילה. חיים ואפילו אין טעם בחיים, לעתים רחוקות נפטר אדם מן העולם “שׂבע ימים”, מתוך הכרה שלימה ש“שׂבע בעולמו”. הדברים אמורים כאן בכלל הבריות ולא ביוצאים מן הכלל, שאינם אלא חזיון פתולוגי, חזיון חולני.

ברם דוקא בכך תפקידה של הבחירה האנושית. חייב אדם לחפש ולמצוא את מגמתה של ההתפתחות ההיסטורית ולשקוד על כך, שהתהליך ההיסטורי יבוא על מילואו ביתר מהירות ובפחות יסורים. עובדים אנו נגד המגמה ההיסטורית, רוצים אנו לכפות עליה, על התולדה, שתלך בדרך שאנו בחרנו בה בשכלנו, שוב יוצאת עבודתנו כולה לבטלה, שכן יש בה רק להאט את התהליך הטבעי על ידי עשייה להכעיס ואין בה לעכב בידיה.

חירותו של אדם וכן חירותה של האנושות כולה מוגבלת היא. האנושות – כלל בני אדם, האדם הוא חלק מן האנושות, וזה וזו פרי היסטורי הם, רצונם ומעשיהם נגזרו מראש בידי העבר, בידי תהליך של התפּתחות, שעבר על פני דורות שקדמו, ואין זו אלא תמימות ודרך ילדות להאמין, שאפשר לבטל כוחו של עבר. ההוה – כולו זרם בלתי פוסק, העתיד אינו אלא שפיר, כעובר זה במעי אמו, ואין במוחש ובממש אלא העבר בלבד. הוא – אמנו יולדתנו, המיניקתנו ומכלכלתנו מיום בואנו לעולם עד יום מותנו.

כל האומר להשתחרר מן העבר, לנער מעל עצמו את ירושתו של זה ולפתוח בבנין עתיד חדש לפי רצונו של עצמו, על יסוד חדש, מחשבה היסטורית בטלה בידו. כל האומר כך כופר במציאות ומעלה עצמו לעולם שכולו דמיון, לעולם עירום, חסר שרשים, לאוירם של חלומות מרחפים, ללא קשר וסמיכות אל המציאות של ממש, ללא יניקה כל שהיא מן המציאות. קראתי לכך עולם של רעיונות-חלומות, ברם לא דקתי בדבורי, שכן אפילו החלום תלוי במידת מה במציאות. תכופות הוא נגרר אחריה, ותכופות מכן הוא רץ ודוהר לפניה ומראה לנו דמות עתיד לפי היכולת, שלא יצאה עדיין מן הכוח אל הפועל. ברם לעולם אחיזה לו לחלום במציאות של ממש, בקרקע של ממש. אולם מי שאומר לבנות עתיד חדש בכולו ואינו תומך את יתדותיו בעבר אפילו בעל-חלום אינו. מחשבתו – הזיה, הגותו – בדיה, ויצירותיו אינן מגיעות אפילו בשעת ברכה אלא למדרגת גולם, למעשה-מלאכה, לכלי מוכני. הוא הוא ה“אדם קטן” של האלכימיה, הוא הגולם של המקובלים, ללא אב ואם, פרי השקפת עולם של חמומי-מוחין, יצור דמיון חולני.

בימים האחרונים גררו שוב את ניצשה מקברו, שוב נטפלו ל“אדם העליון” שלו ואומרים לראות בו, באדם עליון זה, את המסית והמדיח של הדור החדש בגרמניה. נמצא האשם והבריות דעתן זחוחה עליהן שתפסו לו לזה, שאפשר לגלגל עליו את החובה ואת האחריות לפורענות העולמית. חיפשו את השד, את המזיקין ורוחות ומצאו את האדם העליון, את הגולם, שנוצר במחשבתו של שכיב-מרע, שכן עד היום אין “האדם העליון" אלא גולם בלבד. רצה ניצשה למרוד בעבר, הוא הוא בעל הרעיון, שאפשר ליצור עתיד חדש, חדש ממסד עד הטפחות, ולפיכך נכשל, ו“האדם העליון” שלו יותר משהוא דמות מסוכנת, דמות טרגית הוא. הוא אינו מכת המזיקין, שיש בידו להחריב עולמות, ולא מבני היצירה, שיש בידו לבנות משהו, אלא יצור הדמיון של דניאל: גולם ענקי ורגליו חמר, וכל משב רוח מצויה יפילהו לארץ ויפוצצו לרסיסים.

לא הייתי דורש בשעה זו מדרשים עיוניים לולא הרגשתי, שיש בהם בעיונים אלה ערך רב, ערך מעשי, שכן מתנגדינו העורכים מלחמת תמיד ובכוונת מכוון נגד קיומו של ישראל בחינת עם, אינם שקועים בתרדמה, הם אינם נותנים את דעתם על שעת החרום ואינם מחמיצים כל שעת כושר להרביץ את תורתם. ושעות-כושר כאלה מזדמנות להם לרוב. בידיהם ההיכלות, בידיהם הקהלות ואגודות-הקהלות, בידיהם בתי הספר של יום ראשון בשבת, בידיהם הסלונים והקלובים והחברה הגבוהה. ובימים האחרונים נוספו עליהם “מליצי יושר”, מצד שאיש לא פלל להם כלל ועיקר. נצטרפו להם “פרוליטרים” בחינת לוחמים לעמדות של התבוללות. עד כאן היינו מזדמנים תכופות בחיים עם טפוס זה של בורגני בעל פסיכולוגיה פרוליטרית. עכשיו יש לנו עסק עם טפוס מהופך לזה.

בכל עולם ישראל, מרוסיה עד אמריקה, ומאנגליה עד קושטא ומעבר לה, עולה ומתבלט עכשיו הנגוד שבין שני אבות-הזרמים השוררים מימות עולם בתולדות ישראל, אלא שעכשיו החריף יותר מאשר בימי שלום. ואמנם טבעי הוא הדבר, שבשעת פורענות עומדים הבריות ועושים חשבון הנפש. המבקש ימצא חזיון זה בהיסטוריה, הוא עלה לפנינו בימי-הפרעות הראשונים בשנות השמונים של המאה שעברה, וכן לאחר ימי קישינוב, לאחר בוא הריאקציה של שנת 1905, וחזיון זה נגלה והולך לפנינו גם עכשיו.

שוב אי אפשר להתיחס בשוויון נפש. שאלת “לחיות או לחדול” מתגוללת לפנינו על כל חריפותה ומחייבת אותנו להשיב תשובה ברורה. ואין הדברים אמורים כאן בעסקי הפרט. האדם בחינת פרט שקוד להציל את נפשו כפי אשר חונן, אבל בשעת פורענות קשה מתברר, שאין הפרט יכול להשתחרר שחרור גמור, משום שהוא קשור לכלל גדול, משום שגורלו תלוי בגורלו של הכלל. מתבונן אדם יפה יפה בשאלה ושקוד למצוא לה תשובה, מיד הוא מרגיש, שענין לנו כאן עם שתי מחנות גדולות, מנוגדות זו לזו. האחת גדולה במספרה אלא שאירגונה רופף. השניה אין לה מיליונות של הראשונה, כנגד זה יש לה מילירדים של כסף וזהב. האחת עומדת בשתי רגליה על יסוד היסטורי מוצק, עממית היא ושואפת לעתיד טבעי. השניה נתלשה מן הכלל ורוצה ליעשות חטיבה לעצמה ושאיפתה לעתיד מלאכותי מבחינה היסטורית.

טעות גמורה היא בידי המחלקים את בני ישראל לכת של יראים ולכת של מתקנים ואומרים להעמיד את מעשיהן השונים של קבוצות שונות בישראל על ההבדל ביחסן למצוות ולמנהגות. אלה אספקלריות זרות שהגלות שׂמה לנגד עינינו, הם המשקפים התיאולוגיים, שהרכיבה לנו כאילו נשמת-עם של ישראל אין לה תוכן אחר מלבד שאלות תיאולוגיות. כל תפיסה זו, כאותה החלוקה, היא פריה המסוכן ביותר של ההתבוללות. עלינו להשתחרר ממשקפים מטעים אלה, ורק עם שחרור זה נוכל לראות את עצמנו ואת עולמו של הקב"ה ראות אנשים חפשים, אנשים מודרנים. בעיות תיאולוגיות תופסות בחיי העם שלנו מקום כדרך שהן תופסות אצל כל עם, לא פחות ולא יותר.

רוצה אדם לתפוס כהלכה את שאלה ישראל ואת אבות-הכוחות הפועלים באומה הישראלית, חייב הוא לחלק את בני ישראל לא לפי השקפותיהם הדתיות-סינגוגליות, המשמשות רק חלק אחד בחיים, אלא לפי אב-מטרה, שהמחנות השונות הציגו להן בעבודתן, לפי חזון העתיד, שאותו הן הוגות ואליו הן עורגות.

וכאן לפנינו רק שתי מחנות: הלאומיים מכאן והמתבוללים מכאן.

וכל הסבור, שלהתבוללות כבר אפסה תקוה, שתש כוחה הראשון, אינו אלא טועה. אין הדברים כן. פיטומה עדיין לא נאכל, שאיפתה לא נתנמכה, והרי היא עושה תעמולה לעצמה בכל שעת כושר. אין אנו רשאים לבטל אותה, מצוה עלינו לנתחה ולהפרידה, להראות, כמה נתרוקנה מתוכן, כמה נטולת יסוד היא וכמה יש בה מן המסית ומדיח.

II    🔗

משני צדדים שונים עומדים ותופסים עליה, על הציונות, בימים האחרונים. מצד חבורת המתבוללים, שכמה וכמה מבצרים מודרניים בידיה, ואפילו נבנו בדמות “היכלות” עם מגן-דוד מוזהב על חודו של גג, ובשעה זו גופה מצד החבורה הקטנה מאוד במספרה ובעלת יצרים גדולים, היא החבורה העומדת על לאומיים בודדים, שדעתם לא נחה עליהם, משום שמתנועעים הם עדיין כמטוטלת זו של שעון הקיר בין אבטונומיה של גלות ובין טריטוריאליסמוס, בין טריטוריאליסמוס וציונות. הם אינם יכולים לשפות שלום עם נפשם, הם תוהים ובוהים ונמלכים בדעתם, בודקים וחוזרים ובודקים את מבנם של עצמם, הם פוסחי עולם על שתי הסעפּים. אין מצבם נוח ונעים ביותר, שכן תוך פסיחת עולם על אידיאלים שונים וכרכור עולם מסביבם שוכחים בני אדם את ההליכה הפשוטה והרי הם דומים למקדשי החודש “כשם שאני רוקד וכו'.”

שתי הקבוצות המוזכרות למעלה תופסות על ציונות בדרכים שונות. המתבוללים תוקפים יותר את התנועה הציונית, מאשר את ההסתדרות הציונית, הם נלחמים יותר ברעיון הציוני מאשר בהתגשמותה החלקית של הרעיון בעבודה המעשית בארץ ישראל. לבנות מושבות, לנטוע כרמים, פרי הדר, שקדים, ואפילו ליסד בתי ספר – מהיכי תיתי, אין דעתם מתנגדת לכך – כך הם טוענים לכל הפחות, אבל… כאן פותחת רשימה ארוכה של עוונות ופשעים שפשעה התורה הציונית. ראשית, אין היהודים – עם, ואם תאמר: מוחזקים הם בעיני העמים כולם כעם – הרי מצוה היא לעמוד ולהתקומם כנגד עלילה זו איומה, שטפלו עלינו שונאינו. שנית, מכיון שאין אנו עם שוב אין אנו רשאים לדבר על שפה משלנו, ספרות שלנו, אמנות שלנו – כל אלה – הם אומרים – הם דברים המטרפים את חשבוננו, החותרים תחת כל זכות קיומנו, ואנו נתאמץ בכל כוחותינו לגדור בפני דבר זה.

ואמנם עמלים הם המתבוללים לגדור בפני כל התפתחות לאומית, הם מעכבים את גידולו של כל רעיון לאומי, הם עושים כל מיני מעשים כדי להשכיח מלב הדור הצעיר אפילו את המעט מן המעט שעבר אליו בירושה, שקודים הם למחות כל זכר להרגשה לאומית ומטילים חרם ריפורמי על כל תופעה של חיים, שבה מפרפרת עדיין הנשמה הלאומית.

ואל נא נהיה מן המלעיגים ל“חרם” ריפורמי. אל נא נהיה סבורים, שהקנאות דביקה רק בשמרנות אורתודוכסית. סברה זו מוטעית היא כאמירה זו, שחוסר סובלנות עשוי לשים את משכנו רק באנשים שנספחו על מפלגה מסוימת. בני בלי מפלגה הם לפעמים הקשים שבמחוסרי-סובלנות בעולם, וריפורמיים וחפשים בדעות הקשים שבקנאים. אין בין אלה לאלה אלא שאת החרם הישן היו מכריזים בשופרות ואת החרם החדש מנגנים על העוגב.

כאן מגיעים המתבוללים לידי נקודה זו, שבה מתחיל הקרע הפנימי בלבם הם. כאן הם מתחילים להתפתל, רוצים הם לחזור ולפנות לעבר אחר והרי הם מסתבכים והולכים. בהתבוללות גנוז הרעיון של יציאה מן העולם, של טמיעה בסביבה החדשה, של טמיעה גמורה, שאיש לא יבחין היכן הבולע והיכן הנבלע. משול הוא תהליך זה לחלומו של פרעה על הפרות השמנות והרזות. אחד אם השמנות נבלעות על ידי הרזות ואחד אם הרזות נבלעות בתוך מעיהן של השמנות, ובלבד שלא יוודע הדבר, ובלבד שיצאו מן העולם. התבוללות למחצה, לשליש ולרביע אינה אלא משחק בהתבוללות. כל זמן שמתלבטת ומזדקרת עדיין יד או רגל של ישראל, ואפילו נטבל כל הגוף כולו בסביבה הנכריה, עדיין לא עברה הסכנה מן העולם, שיבוא מי שיבוא ויוצא את היהודי כולו לאויר העולם. התבוללות גמורה ללא טבילה וללא נשואי תערובות אינה אלא חלום, לבטלה היא יוצאת. העולם, העולם הגדול, העולם הנכרי לא יבחין בין יהודי האומר בכל יום את “פרשת הקטורת” לבין יהודי שאינו פוקד את בית-הכנסת אלא אחת לשנה ומתפלל מתוך ספר תפלה בלע"ז.

אין הבדל זה בחינת עיקר אלא לגבי בני ישראל בלבד, ואילו לגבי שאינם בני ברית אפילו בחינת טפלות אינו. ובכן מה ערך לדבר, אם יהודי אחד נראה על יהודי חברו כמתבולל אם העולם הנכרי אינו מודה בכך? הרי כל שאיפת ההתבוללות אינה מכוונת כנגד השאינם מתבוללים בלבד. מפניהם הרי אין לחשוש. הרי היא מתכוונת כלפי שאינם בני ברית, כלפי הנכרים, והאחרים והנכרים הם צנועים דוקא, הם אינם דורשים כלל שיהיה היהודי שומר את כל תרי“ג מצוות שלו, דיו ביהודי בן מצוה אחת, והוא רואה בו יהודי לכל דבר ונוהג בו כביהודי. הפכּך: הכוח הדוחה של האנטישמיות בת הזמן החדש פותח ביהודי המתבולל למחצה דוקא, העמל בכל כוחותיו להכנס לפני ולפנים של הסביבה הנכריה, משום שסביבה משלו אין לו, משום שהתנכר לה. עצבון ושעמום תוקפים את היהודי המתבולל בשעה שהוא נידון לבלות את כל זמנו הפנוי בחברת אנ”ש, במועדון של מתבוללים, והרי הוא נדחק למקום שאין מכירים אותו, וסוף שמכירים אותו לרוגזו ולעצבונו.

ועוד טעות אחת בידי המתבוללים שלנו. הם עומדים ולומדים גזירה שוה משאר אמונות על אמונת ישראל: מה אצל אומות העולם אין האמונה משמשת אב-סימן לאומי, שכן אפשר לו לאדם שיהיה פרוטסטנט או קתולי ואף על פי כן בן הוא לאומה הגרמנית, כך האמונה הישראלית אין דין שתשמש אב-סימן לאומי. ובכן: יכול שיהיה אדם גרמני, צרפתי, אנגלי לכל דבר גרמני, צרפתי, אנגלי, ויהיה בן האמונה הישראלית באין מפריע ובאין מכלים.

ברם כאן צרורה הטעות, כאן גנוזה התפיסה האַהיסטורית והמוטעית בטיבה ובטבעה של אמונת ישראל. העמים החדשים, כולם ללא יוצא מן הכלל, לא יצרו את אמונתם, הם נטלו אמונה מן המוכן, ולא שינו בה אלא שינויים קלים, כל אחד לפי טעמו הלאומי. ואומות נוהגות באמונה מן המוכן כדרך שנוהג אדם בחליפה שנקנתה מן המוכן. ארוכה היא החליפה עומדים ומקצרים אותה, צרה היא – שקודים להרחיבה. האמונה הישראלית לא נקנתה מן המוכן, היא הביטוי הנעלה ביותר של רוח-העם היהודי, ולפיכך תלויה היא בדמותה ובצורתה הטהורה ודבקה בנשמת-העם הישראלית.

נוטל אתה מן האמונה הישראלית את יסודותיה הלאומיים, מגלגל אתה אותה בשיטה פילוסופית מופשטת כדרך שעושים לרוב המתבוללים, מחסר אתה את כל סימני העמיות שלה ומכניסה לתוך ד' אמות הצרות של ה“סינַגוגה”, שוב פוסקת חיותה של זו, המפרה והמלהיבה, ומתגלגלת בחנוט…

בשנים האחרונות התחיל רווח המנהג להוציא מן הקאפה את הקופאין, ומן הטבק את הניקוטין ומן היין את הכוהל. וולדייר המפורסם כתב על אופנה זו החדשה ולגלג עליה. הרי כל קסמו של הקאפה בקופאין, של הטבק בניקוטין ושל היין בכוהל. חושש אדם מפני שלשת דברים אלה – אַל ישתה ואַל יעשן, אבל אַל ירמה את הבריות ובעיקר: אַל תרמה את עצמך. וולדייר הכתיר את מסתו בענין זה בשם: אַל תעַקֵר את ההנאות. אני הייתי קורא להנאות אלה: הנאות שנפחה נשמתן.

אודה על האמת. מסתו של וולדייר לא השפיעה עלי רוב חום. לא יכולתי להבין מה החרי ומה הכעס של המלומה הגדול. וכי מה איכפת להם לבריות אם אדם גומע גמיעות של נוזלים חומים ואומר: קפה אני שותה? או שהוא מעשן מיני עשבים וסבור – טבק הוא מעשן, או שותה מיץ ענבים, ומדמה יין הוא! ברם כשאני רואה, היאך נגשים אל נכסיה הקדושים ביותר של אומה ואומרים ליטול מהם את חיותם, היאך קרבים ובאים אל היהדות ההיסטורית ואומרים ליטול ממנה את יסודותיה הלאומיים – אני כועס ומתרעם במקצת. וכשנגשים אל הנביאים ואומרים לעשות מהם קוסמופוליטים נטולי צבע, הרי אני מתרגז והולך, וכשרוצים להכחיד מישראל את תקות עתידו העצמאי, העצמי – שוב אני מתמלא כולי כעס.

ובכלי זין קהים כאלה, ובאמצעים אַלהיסטוריים ואלמקוריים כאלה אומרים להלחם ברעיון המבריח את תולדות ישראל מסופן ועד סופן! בקומץ של פסוקים תלוּשים ממקורם ומקישורם, ובפסוקים מולעזים דוקא, אומרים לפגוע במקום הלב של הרעיון הלאומי. שוב אין זו מלחמה במפלגה ישראלית, היא המלחמה בתפיסה המודרנית של הבעיה הלאומית. הבעיה הלאומית – לא הציונים בדו אותה מלבם ולא היהודים המציאוה. אפשר והיא הבעיה החשובה ביותר, שהגתה המאה הי“ט. האנושיות השרויה במצוקה עמלה לפתור אותה, ליישב אותה כהלכה, והנה באים לתרך קושיה חמוּרה כזו ב”חילוקים" ופלפולים נדושים.

ההתבוללות היא פלפול, ואילו החיים פנים זעומות להם, והתולדה מלמדת אותנו פשוטם של דברים.

III    🔗

אי אתה דן ציונים ולאומיים סתם כבעלי השקפות עולם שונות זו מזו או דין בני מגמות מדיניות שונות. ומטעם פשוט: משום שהציונות כשהיא לעצמה אינה השקפת-עולם, יסודה ובנינה בלאומיות, ומשום שהלאומיות אינה אלא השקפת-עולם ואינה כוללת בתוכה תכנית מדינית. הציוני, בעל הכרה ציונית עמוקה, על כרחו לאומי הוא לפי השקפת עולמו. הלאומיי היהודי שכובד ראש עמו ואינו משחק במושגים להנאתו, אינו יכול להיות מתנגד מעיקר לציונות, שכן הציונות מסקנה אחרונה המתחייבת מתוך הלאומיות בנתינתה לשאלת ישראל. אם נניח לרגע, שיש בידינו לקבל את ארץ ישראל ואפשר למצוא בה מקום להרבה מיליונים מבני ישראל, שיכוננו שם חיים עצמאיים, חיי עם חפשים משלהם – שוב חובה היתה על כל יהודי לאומי להסכים לתכנית כזו ולחבּבה, ולא די בחבה בלבד, חייב היה להצטרף אל ההסתדרות הציונית ולסייע בידה לכתף עמה. לא יעשה כן נמצא מתנכר ללאומיות של עצמו.

אין הלאומיים יכולים ליישב את התנגדותם לציונות בטעם עקרוני, ולפיכך יהיו מצווים לחפש להם טעם ממקום אחר. ואפשר למצוא תמיד טעמים ונמוקים לרוב, מפני מה לא כדאי להטיל על עצמו מטלה גדולה ורבת אחריות כזו. ראשית, אין הארץ הוגנת לכך. שנית, אין היהודים רוצים בכך, ושלישית – שאר אומות העולם לא יסכימו שארץ ישראל תמסר בידי ישראל. אין הארץ הוגנת לכך, משום שקטנה היא, אין היהודים רוצים בכך משום שנתלשו זה כבר מעל המזרח, ושאר אומות העולם יפריעו בעד קיומה של תכנית זו, משום שא"י יקרה לכולן וקדושה לכולן.

אלה הן בקיצור טענותיהם של הלאומיים, המתנגדים לציונות. את טענותיהם של אלה ניסחתי בתכלית הקיצור ולא נכנסתי בפרטי הפרטים, שכן אין הללו ענין לנו כאן. אף אין דעתנו נתונה בשעה זו להכניס את עצמנו בעובים של הוויכוחים ולבחון את טענותיהם, עד כמה נכונות או מוטעות הן. לא לרציתי אלא להוכיח, שכל טענותיהם של הלאומיים אינן עומדות על התנגדות מעיקר אלא על ענינים צדדיים. לא משאל הלב חסר להם לאלה אלא האמונה. הם אינם פוסלים את עצם הרעיון, הם כופרים באפשרותו, בהתגשמותו. ברם שאלת עיקר עיסוקה במשאל-לב, ברצייה, ואילו שאלת האפשרות היא בעלת טיב מעשי.

וכאן מעגל הקסמים שבהם מסתובבים הלאומיים ואינם יכולים לצאת ממנו. לפי משאל-הלב היו חייבים כל הלאומיים היהודים להודות באידיאל הציוני, אלא שמשהו מעכב בידם מלהגיע לסוף פסוק, למסקנה אחרונה, והרי הם נעמדים במחצית הדרך. והרי הם מבקשים אמתלאות ונדרשים לצד האפשרי שבדבר. ברם מושג האפשרי והבלתי אפשרי אינו פשוט כל עיקר, אדרבה מורכב הוא מאוד מיסודות שונים, ובין היסודות האלה אפשר ומשאל-הלב העיקר, הוא המכריע. שכן תכופות, תכופות מאוד תלויה האפשרות בחיים במשאל-הלב, בעוצם התשוקה, בחזקתם של הכיסופים. אין משאל-לב אחד דומה לחברו. צאו ושאלו כומר רוסי, למשל, אם רוצה הוא לדעת ש"ס ופוסקים, וודאי שישיב לכם: רצוני בכך, משום שבידיעות כאלה היה יכול להגיע למעלה גדולה בחברה הרוסית. אולם אם תוסיפו ותאמרו לו, שאין בקיאות זו נקנית אלא בעמל רב ובמשך שנים מרובות, בהתמדה ובשקידה עצומה, וודאי עלי שישיב לכם: אי אפשר הדבר. אמנם רצוני בכך, אבל איני מאמין באפשרות קיומה של תכנית קשה כזו. ברם חוסר האפשרות גנוז כאן בחזקה הרפויה של משאל-לבו. אין רצייתו אלא רצייה אפלטונית בלבד. אין משאל הלב שלו אלא פרי מחשבה הגיונית בלבד, ואין לו ולנפשו ולנשמתו ולא כלום. אמנם קרוא הוא בפינו משאל הלב, אבל בעצם אין זה אלא מעשה חשבון, חשבון יבש בלבד.

מובן מאליו שלא עלה על דעתי להשוות את משאל-לבם של הלאומיים שלנו אל משאל לבו של הכומר הרוסי לדעת את התלמוד. לא הבאתי דוגמא רחוקה זו אלא כדי להוכיח, שלא די לנו במושג משאל-הלב בלבד. עלינו גם לבדוק את חזקתו של זה, עד כמה מוכן הוא האדם למסירות נפש על משאל לבו.

ולפיכך אף סבור אני, שכל התנגדותם של הלאומיים שלנו אל הציונות נובעת מן ההבדל שבמדרגת החזקה של השאיפות הלאומיות שנבדלות בה שתי החבורות. חכמת-עם היא שטבעה את הפתגם: “הרצון אבי המחשבה”. ואילו אני הייתי אומר: רצון רפה הוא אבי אמתלאות קלושות. אומרים אנו: חסרה האמונה – סימן לדבר, שהרצון אינו. ברם קשה לו לאדם להודות במשאל-לב רפה והרי הוא עומד ותולה ב“איני מאמין”. סבורים הבריות, שחוסר אמונה מעיד על שכל בקרן, על הגיון קפדן, על השכלה רבה. היא הדעה הישנה, שמקורה ביחוד אצלנו בישראל בתקופת ההשכלה, בשעה שבחורי-הישיבה קפצה עליהם הדעת של חוקי-טבע ראשונים – דעה שעברה כבר שעתה.

יהיה מה שיהיה, הלאומיים עומדים ונותקים את התקפותיהם על הציונות ונותנים אותן ענין לאפשרי ולבלתי אפשרי. הם אינם נלחמים כדרכם של המתבוללים באידיאל הציוני, הם תופסים על התגשמותה המעשית של הציונות. לפי דעתי זו היא אחת התופעות העכורות של חיינו הגלותיים.

לציונים וללאומיים מתנגד מעיקר מסוכן, היא ההתבוללות על כל צורותיה וחזיונותיה. תחת להתלכד ולהתאחד ולהלחם בחבורה בהשקפת-העולם, שיש בה משום סם-מות לקיומנו, קיום עם, שסכנה צרורה בה לכל עתידנו – לא מצאו הלאומיים עבודה נאה מזו, מהתנפלות על הציונות. משול לריב זה שרבו החסידים והמתנגדים לפני כמה דורות אלה באלה: הללו אומרים “מזמור שיר חנכת הבית" תחילה, והללו: “ברוך שאמר” תחילה, ובשעת המריבה וההתכתשות התחילה חבורה שלישית בעבודתה, שרצתה להפטר הן מ“מזמור שיר” והן מ“ברוך שאמר” ואמרה, שהעיקר זו אמירת “לחיים”. המרחק שבין הלאומיים והציונים הוא גדול ורב מן המרחק שבין המתנגדים והחסידים בריבם בנוסח התפלות, אולם ההגיון של תכסיסי המלחמה בעינו עמד.

קרובים יותר אל הרעיון הציוני הם הטריטוריאליסטים, קרובים מן הלאומיים. ברם אף הם, חבורה קטנה שבקטנות שנער יספרם, יותר משהיו עסוקים בחיפוש טריטוריות שקודים היו על בקורת הציונות. והוא מטיבם של בני אדם, שיהיו מתקיפים יותר את הקרוב ויניחו את הרחוק. רואה יהודי ירא וחרד את חברו חותך את צפרניו שלא בסירוגין, מיד יתנפל עליו בדברי כעס ודברי מוסר. אבל כשהוא רואה עבירות ממש בידי “רחוק” אינו פוצה פה. כנראה קל יותר לעסוק בבקורת הקרוב מלשקוד על תקנתו של הרחוק.

ובינתיים גדל אצלנו דור ש“לא ידע את יוסף”, שלא יעמוד על טיבה של המחלוקת בינינו, משום שיש לנו “רופאי-נפשות”, השקודים על כך, שזרות יהיו לבנינו יוצאי חלצינו לשוננו, יצירתנו, מחשבותינו והרגשותינו. אנו נעמוד ונתווכח אלה עם אלה, אם אפשר להעמיד קדושה חדשה לארץ חדשה, ובינתיים ישקעו בנינו במ"ט שערי טומאה של הגלות; אנו נתקוטט ונריב על עברית ואידיש וילדינו ינתקו לאט לאט משתי הלשונות כאחת. ויקום לנו דור, שלא אמו היניקה אותו אלא הבקבוק, בקבוק החלב, שהעניקה לו הסביבה הנכריה.

אפשרויות ואי-אפשרויות צרורות ומקופלות בנו עצמנו, בכשרון האירגון שלנו. רצון מלוכד של העם העברי יגדיל את כוחותינו פי עשרה. כמה דברים שנראים בעיני מתנגדי הרעיון הציוני כדברים בלתי אפשריים היו נעשים אפשריים אלמלי היו מאמצים את כל רצונם. אל נא יתכסו בעלי אמתלאות ותירוצים.

אין אנו חסרים אלא הרצון החזק, אלא משאל-הלב החזק, אלא התיאבון הלאומי הבריא.

14 – 17 במרס 1915.