א 🔗
הוא יצא מחדרה של אווה ישר אל המדרכה שברחוב. הדלת נשארה פתוחה אחריו כלוע אפל. הכוכבים המאוחרים של ירושלים הלילית עפעפו עליו במבט הבנה. הוא זכר כל חיבוק זרועותיה הגסות, כל נשימה טרופה שלה. גועל עברו.
מאז אותו מאורע מחריד בילדותו נמשך הדבר ללא מפלט. מן הפגישה הראשונה של הנער הרועד והאומנת ההיא הנכריה… משהלכה היא מביתם נמצאה אחרת. תמיד נזדמנו חדשות. במפתיע. תמיד נפתחה לפניו דלת באפילה, תמיד קילל את יומו לאחר ליל אבדון.
עתה הרי זאת אווה, “אשה גדולה”, שהשיאוה לפני שנים רבות בעיירה שבבסרביה לבעל מוכה צרעת, שברחה ממנו בליל הנישואים האיום, שנדדה בכל קצות תבל ואחזה בכל האומנויות עד שהגיעה ל“ארץ”. נושאת היא את גופה הגמלוני כחייל קסרקטין ותיק, מאותם חיילים שהתארחו פעם בביתם בילדותה, שנתעסקו בה בשעה שאביה ואמה היו משכימים ומעריבים לבית תפילתם. יומם היא סובבת על פתחי הבתים עם מרכולתה הדלה, כלי סדקית ומיני מתיקה שניתנו לה בהקפה, ולילה־לילה, בסוף האשמורה היא מקבלת אותו בחדר מאורתה שבמחסן חרב ומכלה בו את כל יצרי יאושה, את כל נשימותיה החורכות וצביטותיה הנרגשות…
בחלון בית האבן, בו התגוררו הוריו, היבהב אור. שם ישבה אמו ליד מיטת אחותו הקטנה, החולה. תמיד יש מישהו חולה בארץ הזאת.
האחות שכבה תפושת הזיה שבקדחת והאם ישבה על ידה בחלוק הלילה, ועיניה אחוזות התנומה מתאמצות שלא להיעצם. אם זו, השרויה עדיין בתדהימה של הפרידה מכל אשר יקר לה בגולה – היודעת היא כי בנה איננו עתה על משכבו בחדר מעונו הפונה אל הגן? היודעת היא מה עבר עליו בשעה זו?
האם. הילדות. הגולה. הוא זכר תמונות שנחרתו בו עמוק עמוק. שעות התקדשות. רגעי הכרעה. חצות הלילה בכרך הזר, עיר מקלטם במלחמה, בו גמר לקרוא את “דוד אלראי”, נזדעזע עד היסוד מאבדנו המחריד, קפץ מעל מיטתו, נער־הפליטים העזוב, ובכתונת השינה על גופו הרועד נשבע ליד “המזוזה”, לממש חזונו של אלראי, להיות הציר השלוח בתבל, פודה ישראל וארצו… הלילה האחר, בו סחבו השוטרים את אביו ממיטתו, ואמו נאבקה אתם ביבבה. האיתנים שגמלו אז בלבו. התפילה שלחש בכל כלות הנפש: “דבר אין בפי ובלשוני אין מלה, הן ה’ ידעת כולה”… המענה שבא מגבוה…
אי האמונה הזאת? האושר הזה? העיוורון הזה, היודע את דרכי אין־פתרון? אלי, אלי, למה עזבתני?
ב 🔗
הוא ישב על גדר אבנים בגינה שמאחורי בית מגוריהם, בשכונה הקיצונית של ירושלים, ושינן את שיעוריו הראשונים בשביל הסמינר. מבין ענפי האורנים הצפופים פיזזו כתמי תכלת עמומים, שנשאו בחובם נהרה לבנה. חתול עלה בסולם מתוך התמודדות עצלנית, ולטאה נעצה בו את עיניה הסיכיות, נזדקרה ושחה, נזדקרה ושחה.
– יהודה – פתח פתאום קול אחותו מרחוק – יהודה, קטוף נא לי את השושנה הזאת! דלילה רוצה לקחתה הביתה.
הוא נעץ עיניו בקוראת. היא עמדה ליד שיח הוורדים ועל כתיפה נשענה אותה דלילה, שלא ידע מי היא. כבת שלוש עשרה היתה, בהירת שיער וצחת עור, ורגליה היו חשופות.
הוא נענה לקריאת אחותו וקרב אליהן. פניה של דלילה הובלטו יותר. חוטם מחודד בקצהו, יבלת קטנה בצדו. שפתיים אדומות, תאוותניות שלא כגילה, ועינים ירקרקות. כשקרב אליה נסתחררה, כשהיא עומדת על רגלה השמאלית, והימנית סובבת עליה. ארכובות רגליה נחשפו, ושערותיה בברק השמש התיזו ניצוצות. עוית חלפה בלבבו, בבטנו, בצפרני רגליו.
– אני, אני ארים אותך, ילדה – גימגם מתוך רעד מבהיל – אני, אני ארים אותך, ואת תקטפי בעצמך.
חפץ לקחתה על זרועותיו תוך כדי התחמקותה.
– לא צריך כבר – צרחה אחותו שטיפסה ועלתה בינתיים על הגדר שממול לשיח הוורדים וקטפה משום־מה בעצמה, בקושי רב, שושנה אדומה – לא צריך… יש לי כבר…
והלכו…
הרעד הקדחתני לא פסק. באחד מכתמי התכלת עבר בז בצריחה. החתול קפץ מעל ראש הסולם ונעלם. מטר מחטי אורנים ניתך על דפי ספרו.
ג 🔗
היא היא!
מן הרגע הראשון היתה עליו יד הוודאות הזאת. כמין שיתוק. הוא הרגיש פתאום בשיניו שהן נוקשות זו בזו מדי הרהרו בה. ארכובות רגליו פקו מדי שמעו את קולה מרחוק. בסמינר, בו נתקבל כתלמיד מצטיין, לא ידע פתאום לחשב חשבון פשוט על הלוח.
היה הדבר כברק שחלף בענני אין צורה. פתאום הואר הכל. כל מראות הטומאה שהאליחוהו, כל המגעים השורצים, כל הלינות בחיק התאוה – כקליפות של נחש עם בוא האביב נשרו ממנו כולן, וגופו נעשה טהור ונפשו נעשתה זכה. פתאום הוגד לו, למה חי כל שבע עשרה שנות חייו.
בימים אחדים ידע על אודותיה יותר מאשר ידע איש את נפשו. בדברה, בצחקה, בלכתה היה לו כאילו כבר שמע את הדיבור הזה לפני שנים הרבה, לפני דורות אין זכר. הוא זכר אותה כזכור נשכחות יקרות. הוא הכיר אותה כאבידת קדומים שהושבה לו סוף־סוף. היא היתה התפילה שעלתה מנפשו בלילות העיוועים, בזרועותיהן של הללו אשר מצצו בשפתותיהן כל שארית תום שבו, כל חלקת סתרים משומרת. היא היתה ניחוש האורים אשר ניחשה נפשו בכל הנבירות אשר נברו ידיו במחשך. כל השריפות שנשרף בהן לא היו אלא כור ההיתוכים לקראת התגלותה. הוא בכה בלבבו מאושר חריף ותמוה.
הוא נעשה פייטן. הוא כתב וכתב רדוף נעלמים. בחצות הלילה, בשעה שכל בני הבית חשבוהו ישן, היה קופץ מעל מיטתו אחוז קדחת הכתיבה. הוא חש בכוח אלמוני שפועל בו, שמרימו. נבואה ניצנצה לו מכל שורה ושורה. קשר המלים ובחירתן, שנעשו בתהומות נפשו נדמו לו כשפת אלוהים רחוקים. ומשהרגישו הוריו בכתיבתו והפצירו בו שיראנה ל“מבינים”, היה גוער בהם בנזיפה. הסתר משנה היה מסתתר עתה מפניהם בפייטו, ומשהעיזו לשים עין במחברותיו היתה חמתו בוערת בו להשחית. הן ראש כל הנאותיו מכתיבה זו היו שעות אחרי הצהריים בגינה, שעה שישבו ליד השולחן הוא ואחותו ודלילה והכינו את שיעוריהם. אותה שעה היה מדפדף בניירותיו, מוסיף וגורע ומפליט במפתיע, שלא תשמע אחותו:
– דלילה, את זה כתבתי בשבילך.
דלילה מרימה את ראשה, מצחה הצר, הבולט במקצת, מעלה קמט כלשהו. בת צחוק מעווה את פניה.
– תן לראות.
– לא!
היא מנסה להוציא מידיו את המחברת בעל כורחו. הוא נאבק עמה. כל אבריו רועדים. לבו מבקש להתגלגל על אבני המרצפת. ניחוש שבדם עוברו כדקירה של מחט: הוא חש, שהיא חפצה במגעו…
ד 🔗
היתה שקיעה. בקצה הצמרות שקטו שמי האש. ציפור נסתרת צייצה עגומות, וצנועי פארות ענו בהרהורים. מן האורנים שסככו על הספסל נשרו מחטים.
– דלילה – לחשו שפתיו – דלילה, אחותי הלכה לה ובגן אין איש. שבי על ידי… ספרי לי דבר…
ההיא זה קול הערגה המשוועת באין הגה שהכריעה, ההיתה זאת אימת הלילה הקרב? היא ניגשה אליו רועדת, ככיבשה לטבח תובל, ואת פניה המבויישים הליטה בחזהו.
– מחר יום הולדת שלי – לחשה משום מה – מחר אני בת שתים עשרה שנה…
– דלילה – גימגם פתאום נבוך, מתוך שינוי הקול – דלילה, מה, כן, מה למדתן היום בבית הספר?
– כמו תמיד.
– ההיה התנ"ך מעניין?
– מעניין? כך…
והידים מרדו בו בינתיים, ביקשו על דעת עצמן, צנחו מן השערות אל הצוואר…
– ו – והגברת פנטולסקי – הצחיקה?…
– היום לא, אבל…
– דלילה – התחיל פתאום בטון עצבני – התדעי ש… שאני רוצה, כי תצליחי בלימודייך…
– כן, אבל אתה מבלבל אותי… אתה מביט עלי תמיד ככה, ואז אני לא יכולה כבר ללמוד…
ראשו צנח על ראשה, ושפתיו החליקו, נגעו בשערות המשי הבהירות והשערות לא סירבו…
– דלילה – בקע קול אחותו ברוגזה – בואי, למה תתמהמי כל כך בגן? עלייך ללמוד בעל פה את “מתי מדבר”. לא אתן לך את הספר הביתה.
ודלילה ניתרה ממקומה.
– שלום! –
ונעלמה במרוצה.
אותה שעה נשא את עיניו לשמי הערב, והנה לא ראו העינים מאומה, כי מלאו דמעות. דמעות הודיה היו אלה על מה שהיה ועל מה שלא היה, ועל מה שלא יבוא לעולמים… ופחד היה בהן, בדמעות הללו, פחד מפני התהום הכרויה בלבבו של אדם, מן המיצר קראתי יה.
ה 🔗
אווה עצרתו ליד פתח מאורתה באפילה. חכה חיכתה לו, כנראה, זמן רב. הוא לא יכול לסרב. נכנס אחריה. שכב במיטתה. ללא רגש. האזין ללחשה באפילה.
– למה חדלת לבוא?
– איני יודע.
– אבל אני יודעת. רודף אתה אחרי נערה קטנה.
– בחיי, אווה, איני יודע בשל מה. האמיני לי שלא זאת אני חפץ ממנה.
– אלא מה אתה חפץ ממנה?
– רואה את, זהו הסוד: אולי זו הפעם הראשונה בחיי, שאני מכיר נערה ואינני חפץ ממנה מאומה. מאושר אני שהיא קיימת בעולם. לא יותר.
– אתה מקלקל אותה.
– אני?.. להיפך… אני אחנך אותה… אלמד אותה… אמא שלה אלמנה… כל שיחה שאני משוחח אתה נותנת לה משהו… אני אשמור עליה מתקלות החיים…
– כן, הגנב נתמנה שומר על הפתח.
פחד פתאום לפת את לבו;
– החושבת את באמת, שזה יכול לקלקל אותה?
– אינני חושבת כלום. אני חושבת רק שאני גלמודה, ואתה נער פתי. אני חושבת לאבד עצמי לדעת.
והתייפחה.
ולמחרת לא יכול שאת עיניו בפני דלילה.
ו 🔗
ועברה דלילה עם אמה לגור באותה דירה, שהיתה ממש מול ביתם. והתחילו לימודי החורף בחדרו, ליד השולחן המשותף. והתחילו אותם פטפוטים בטלים, שכל עיקרם לא בא אלא לשם ההנאה העמומה, המחממת, שבאישור מציאותה, שבמבט עיניה, שבמגע ידיה בדברה, או בריחוש רגליה מתחת לשולחן. וטוב מכל היתה השכיבה על הספסל הארוך, כהרחק ממנה, בעינים פקוחות, בשעה שהיא מפטפטת לה שם עם אחותו.
פטפטנית גדולה היתה דלילה, וכל מאורע לפרטיו היה שמור בזכרונה, אף כי בעצם לא אמרה כלום.
בשפה צעקנית במקצת, מלווה פירכוס ידים וניעור שערות הראש היתה מספרת: “אדון אליעזר עמד היום באמצע השיעור – באספמיה. ואז התחלנו לצחוק. ואז הוא התחיל לגמגם; אה… אה… א. – – ואז לא יכולתי להתאפק והגדלתי לצחוק, ואז הוא גירש אותי, ואז דפקתי בדלת, ואז הוא אמר – – –”
ופתאום נתאדמה עד שורשי שערותיה הבהירות ונאלמה דום, מתוך שהשגיחה במבט החודר של עיניו, שהיו נטויות אליה כל אותה שעה, והחלה מעיינת במחברות, כשרגליה מתנדנדות אילך ואילך.
– אז, אז, אז – לעגה לה אחותו במין רוגזה בלתי שכיחה.
ז 🔗
היו גם ימים של התפכחות. ימים בודדים, כאיי אלמוגים רחוקים, אשר טרם יתן עיניו בהם וכבר חזר וכיסם הערפל… הוא יושב על ספר עתיק וחכמת קדומים מזהירה לקראתו מבין השיטין. נשמתו גומעת ממעיינות השייש הטהור. ובושה גדולה תוקפת אותו. האמנם ימיר עולמות אלה ברדיפה אחרי צלה של נערה בת שלוש־עשרה?
נזכר הוא בפניה הבהקנים, בפטפוטה הריק, הקוטל את הזמן. היבלת שבצד חוטמה כיעור בה. הכל בה כיעור. פניה, שנתגסו פתאום בזכרונו מענים אותו כסיוט. נזכר הוא בעלבונות שהטיח בפני אביו, בימים האחרונים, בשל דברים של מה בכך. גם על אמו הרים קולו בצעקה. כיצד בלעה אֵם זו, אם־חייו, באיזו שלוה מפוחדת בלעה את הרעל שפיעפע בדבריו. מונה הוא את הימים והשבועות שחלפו עליו בלא תורה. והכל בגלל נבובה זו, שאפילו משפט אחד אינה יודעת לסיים כהלכה?
אהבה? האמנם אי אפשר בלעדיה? האמנם חייבים כל מהלכי על שתיים להתחבר זוגות זוגות ולהוליד מהלכי־על־שתיים כמותם? כלום לא יתכן, כי יימצאו יחידים אשר יולידו כוכבים במקום תולעי אדם, מנגינות של ספירות במקום גרונות צרודים?
אווה? דלילה? היש באמת הבדל מהות ביניהן? כלום לא צדקה אווה? כלום לא את נפשו הוא מונה בדמותו, כי אך את הטוהר ואת עילוי הנשמה יבקש אצל “תמימה” זו? כלום אינו שש בסתר לבו על כל גילוי של “קלקול” שהוא מגלה בה “לטובתו”, עם כאב ההתחטאות שהוא חש, כביכול, אותה שעה? וכלום בטוח הוא, כי אין יד זרה חלה בה מבלעדיו, ומחללת את כל אשר הוא מקדש?
ח 🔗
הפחד מפני יד זרה – אכן זו פרשה חדשה.
היא נסעה לטיול עם תלמידות בית ספרה. רכוב על תאנה עתיקה, מול ביתה, ארב לה מבעוד לילה. ובבוקר השכם שמע את קולה, בהיפרדה מאמה האלמנה. צלצול הקול, שהיה משום מה כמופקר באוזניו, פגע בו כעקיצת עקרב. בצפרניו אנוס היה להיאחז בענפי התאנה, לבל יפול ארצה, מחמת פחד הפתאום שתקפו, בשעה שהקשיב לצעדיה המתרחקים בעלטה.
אם פתיה! מה היא עושה באיוולתה? כיצד היא מניחה לבתה לנסוע לבדה בלי נקיפת לב, ללא אזהרה, באין מלווה? כלום אינה רואה בדמיונה מה עלול להתרחש בלילות אפלים, במקומות לינה זרים, באבולים עזובים, בפגישות חטף סהוריות של עיוועי הנכר?
בזמן האחרון נשתנתה כל כך דלילה זו. מדי פוגשה בגבר המסתכל בה, פניה מביעים התרגשות מעוררת חשדים וכל גופה רועד כעשב השדה. ביתר עוז היא לוחצת עתה ידי הבחורים המושטות לה, ובדברה עמם אין היא נרתעת מקירבת גופם התובעני. אללי! האמנם היא הולכת ונשמטת ממנו, הולכת וטובעת ביוון מצולה זו, אשר ממנה הצילה את נפשו?
ואותו שכן גוץ, שמעמיד פנים כאוהב את אשתו הכמושה, כלום ללא טעם מחליף הוא רמזים וקריצות עם דלילה, מדי היפגשו בה? וכשנתקלה ציסיה, בתו הפעוטה, בזיז הגדר שעל יד ביתו ונשתטחה על אבני המדרכה, מה אטי היה אז אותו שכן עד שהפסיק את שיחתו הממושכת עם דלילה והלך להרימה… ומה פשר אותה בועה של מורסה שנראתה אתמול על מצחה של דלילה, בשעה שעברה על פניו, בלי ברכת שלום, עם אמה האלמנה?…
הוי אם אומללה, אם נואלת! עמוסת דאגה הולכת היא יום יום עם עלות השחר להרויח במחיר עיניה דמי תפירה עלובים לשם חינוך בתה היחידה, לתשלום שכר לימוד עבורה, לקניית אטלס חדש, שאיננו מצוי בידי שאר התלמידות. ואין היא חולה ומרגישה כי בינתיים ובני בליעל מחריבים את בתה, מרעילים אותה, רוצחים אותה נפש. צדקה אווה, הוא עצמו, באהבתו אותה והיא עודנה בתומה, רוצח אותה נפש…
בקפיצה בהולה ירד מן התאנה, שהיה רכוב עליה, ורץ כמורדף אל עבר בית הוריו. הבית היה עוד שרוי בשינה, והוא נכנס על בהונות רגליו אל חדר מעונו הפונה אל הגן, העביר בריתחה את כלי הכתיבה מן השולחן אל תוך הארון שבקיר, וכשהוא שח על מדף הארון המסותר מעין חוץ רשם על גליון נייר גדול, באותיות שאינן שלו:
“גברתי! בקרבת ביתך נמצא הרוצח של בתך! הצילי אותה!”
את המכתב זרק עוד באותו בוקר, בעד החלון הפתוח, אל חדר אמה של דלילה…
ט 🔗
דלילה חדלה לבוא אל ביתם. אחותו נקראה אליה להכנת השיעורים. הַדְבַר המכתב בגו? ההיתה יד אווה באמצע? היש קשר בין כל אלה ובין מבט התדהמה אשר אמו שולחת בו עתה מן הצד, כל פעם שהיא סבורה שהוא אינו משגיח בה? מכל הפצעים שהוכה בחייו, היה הכאב הזה של הצצת אמו לתהומות שבנפשו למעלה מכוח הסבל שלו. ילידת נפה רחוקה, שעזבה את בית אביה והלכה אחרי בעלה הזר לה לסביבה עויינת – היתה נפש האם קשורה בנפש בנה בעבותות פְנים שאין להן התרה. בלילות חוליי ילדותו הארוכים לא פשטה כסותה מעליה ולא נתנה שנת לעיניה ולא זזה ידה מתוך ידו, ממש כטובעת הנאחזת בעוגן הצלה אחרון. וסיפורי צדיקים וחסידים, שסיפרה לו באותם הלילות הארוכים, לא היו אלא שוועות אהבה נסתרות של נפש גלמודה, הרואה בכל לב טהור בישראל מעין דוגמה ללבו של בנה, ובכל נס שהתרחש לזכאי בן זכאים אות וערובה לנסים ולנפלאות, שיסוככו על בנה בימי חייו העתידים. וכה דבקה נפשה בנפשו, חזונה ברוחו, עד שכל חלומות הקדושה שלו, כל הגעגועים שלו על אושר עילאי, על פגישת נשמות בעולם שכולו טוב, לא היו אלא געגועי נפשה היא, העזובה והאמולה, לקום לחיים חדשים בחיי בנה אחריה, לראות את האושר האמיתי עלי אדמות בעיניו הוא… ועתה מה?.. היכיל לבה החולה את הכאב הננעץ בבנה כחרב חדה, מדי העלותו לפניו את זכרה של דלילה?.. האם לא מדעתה תצא, כאשר תחוש איך נפשו משוועת בלילות אל מראה פניה של בת השלוש־עשרה, אל מגע ידה, אל רטט קולה, אל צחוקה הצרוד ואל פטפוטה הריק – שהוא עצמו הרחיקם מעליו לעולמים?.. הוא החל שונא את אמו על שכל מה שנעשה בחדרי לבו, היה נהיר לה תמיד, עוד טרם הגלותו לעצמו…
בבית חסידים כבית הוריו היה היין מצוי תמיד. התחיל שותה לשכרה בכל אירוע של מצוה. הערם הערים בזה. הוא שיכור אהבה, ואמו תחשוב כי שיכור מיין הוא. אך היא לא כן חשבה. ומי יכול שאת את השכול שבמבטה, מבט־האם־החיה הפצועה, בשעה שהוא התפלש לו “שיכור כלוט” על מדרגות הבית – ועיניו נשואות לשם… לשם… הוא שנא את אמו על שכה הרבתה לסבול בגללו…
ערבי היה בסביבתם, שהיה משכיר סוסים לרכיבה. למד את החכמה מן הערבי, והיה מפליא לעשות ברכיבתו. רכיבות לילה לרמת שמואל, לקרית ענבים, לקבר רחל אמנו. רכיבות ביום בעיבורה של עיר, ומעשי תעלולים מסמרי שערות הרואים. אלא שאף הסוס היה חוזר ומוליכו תמיד אל מול חלונה של דלילה…
סחור סחור מקפץ הסוס, על רגליו האחוריות הוא מזדקף ונחירי אפו מרחרחים בשצף כלפי הרסן המחתך בשיניו עד זוב דם… היכן היא דלילה זו?… ולמה זה חלונה סגור תמיד? ואמו, אם־חייו, למה היא ניצבת כל היום לפתח הבית בכסות החולי שלה ופניה משולהבות ועיניה נשואות, בושות ומבוהלות, לא אליו ואל דהרתו, אלא אל החלון ההוא מנגד, שעתה הוא סגור תמיד?… מה התוכחת האילמת שבמבטה?.. כלום היא חושדת בו, חלילה, במה שאווה חשדתו? כלום אין היא חשה גודל הקרבן שהוא הקריב, בהרחיקו מעליו בידי עצמו מרחק מבהיל כל כך את זו שהיתה כבר כה קרובה־קרובה? או אינו ודווקא קרבן העולה הזה של בנה הוא האוכל את בשרה?.. אבוי! הוא יפיל עצמו מן הסוס! תשא בעונשה אם זו המרבה לאהוב על המידה!
י 🔗
הכל היו מתפעלים מרכיבתו. אך לאמיתו של דבר לא הוא שלט בסוס, אלא הסוס גרף אותו. סייח עיקש היה אשר הכל פחדו לרכוב עליו. וכשהיה מתייחם בדהרה שוב לא הועילו כל מאמצי הפקימה. רק בקושי יכול היה למנוע, שלא יטיח את הראש אל כותלו של בית, או אל יצולה של עגלה שבאה לקראתם. העצה היעוצה היתה, לתת לו לסוס שיתעייף בדהרתו, ואז תקל השליטה עליו.
ביום דהרה כזה על גבעות קברי הסנהדרין, בדרך לרמת שמואל, נתקל בחבורה של בידואים. אף המה רוכבים על סוסים. והחלה התייחמות מסוכנת בין סוסו הבלתי מסורס ובין סוסותיהם של אלה. נעירה וצהלה ודילוגים על הרגלים האחוריות. עוד מעט והופל. אך הנה אחזה ברסן הסוס יד בידואי שחור זקן וגבה קומה. בעל צמות קלועות ועגיל על תנוך אוזנו הימנית. והבידואי מדבר עברית רהוטה. מה הדבר הזה?
ברכבו עמו צד בצד כל הדרך הביתה סיפר לו שחור הזקן, והוא ראש החבורה, את פשר החידה ופתרונה: לא בידואים הם אלה, אלא חלוצים נועזים הם אלה, אשר גמרו אומר ללמוד את דרכי הבידואים. אין כובשים את הארץ, אלא משנכבשים על ידיה. לנער מעליהם פוּךְ הציויליזציה חמדה נפשם, לחיות חיי קדמונים בארץ קדומים זו. שבט חורני הסכים לקבל אותם למספר שנים, שירעו את צאנם וילמדו אגב כך את דרכי הבידואים. השבוע הם יוצאים לדרך. רכיבות אלה על הרי ירושלים וסביבותיה רכיבות פרידה הן להם מן הנוף הנאהב, אשר ימים רבים שוב לא יראוהו בעיניהם. היאבה להילוות עמם? עוד שניים־שלושה חסרים להם לשלימות החבורה.
ביקשם שיסורו אל בית הוריו. בית חסידים הבית והרבה אנשים מצויים בו, ואם לא ילך הוא עמהם, ילכו אחרים.
אמו שמעה את הדבר מפיו. לא העלה על דל שפתיו דבר ההזמנה אשר הזמינוהו ללכת עמם. רק סיפר על אדם אחד, שעוד חסר לחבורתם. אך למה זה נתלקחו עיניה בתמהון פחדים כזה? חולה מסוכנת היא עתה, אמו, כל עוד נפשה בה. מעולם לא נפרדה עוד מבנה פרידה ארוכה. מעולם לא הניחה לו ללכת למרחקים. התעלה על דעתה כי דוקא עתה, בכלות כוחה, יקום ויעזבנה?.. אך מה האימה הזאת ומה הציפיה הזאת שבכל הוייתה מדי דברו עמה על מסתרי ארץ חורן, על החיים באהלי קידר ועל הנדודים עם הצאן בתוהו ילל ישימון? היש כי בחרה למענו כסהרורית באימה רחוקה זו, כדי למלטו מן האימה הקרובה, שהיא איומה ממנה? שַׁלָמָה היא כה מרבה לדרוש ולחקור את פיו של כל אחד מבני החבורה, שנעשו עתה לבני בית אצלה?…
אבל הוא עצמו אינו מרבה להשתעות בחברתם. עוד לא הספיק להשיב על ברכת השלום שלהם, עדיין הכסאות נגררים בידיהם לישיבה, וכבר הוא בחוץ, עולה על סוסו של העז שבהם הקשור אל הגדר ודוהר־דולק, כנישא על כנפי רוח, למרחקים־למרחקים, חזרה־חזרה, אל מול חלונה, אל מול חלונה…
היכן היא דלילה זו?
יא 🔗
הוא לא יכול לשבת אותו ערב על שיעוריו. יצא אל החורשה. ישב על סלע באפילה.
לא הרחק, על סלע, תחת אילן ישב זוג: השכן הגוץ ו… קול נערה – קולה היא, הצרוד במקצת, קול דלילה.
– מה הוא אומר?
– הוא אומר שעלי להיות ילדה טובה… ילדה טובה… שהוא מפחד שלא אתקלקל… אאו… אל תעשה לי כלום!… ושלא אלך עם בחורים…
– ואת אוהבת בחורים?
– כן, אבל צריך לדבר אז על דברים אחרים.
– והוא איננו מדבר?
– הוא משתתק פתאום… ונעשה מבולבל – – – פוי!.. אתה גס!.. אמא אומרת הוא מין משוגע…
– וכשמנשקים אותך את אוהבת?
– אל תדבר על זה!
ונשמע צלצול נשיקות. ונשמע צחוק־סירוב עצור באפילה.
והוא נשא את רגליו ורץ. והוא בא אל הבית ומצא את אמו על משכבה. ועוד אנשים בחדר, שאינו מואר ביותר. וזה טוב. ושחור־הזקן, ראש חבורת־“הבידואים” ישב בתוכם. לביקור פרידה באו. מחר הם יוצאים לדרך.
והוא אמר רק זאת:
– קחוני, אני הולך עמכם…
ולפניו היתה כנראה ארשת מיוחדת, שאמו נסתכלה בו רגע, ואחר כך אמרה, והדמעות עולות בעיניה:
– כן, בני, צדקת, אף כי קשה עלי פרידתך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.