“כל המעלים עיניו מתאי הזוועה בעתות השלווה והשקט, כביכול, עומד נדהם ומשתומם בפני התפרצות של התמוטטות היסודות, של געש מהפיכה, של רעם התותחים בשדות הקטל העולמי”. (מתוך מכתב פרטי)
א 🔗
כשחיים “תמוז” משקיע את עצמו עמוק, עמוק בתוך שנתו, בשעה שהוא סרוח על כריסו על מצע התבן שלפני “הבית” – זו החורבה האפילה, שאמא האלמנה נוחרת בה תמיד על מחצלתה – ונשימתו יוצאת מתוך פיו כשהיא רסוקה ושרוקה ומצופצפת, כאותם הקולות היוצאים מתוך אבוב של רועים, וידיו הנתונות בתוך שערות ראשו הפרועות עורכות להן שם “טיולים” על דעת עצמן – הוא רואה לנגד עיניו ראש ערוף, המחייך אליו מתוך זקן שותת דם ושיניים צהובות ועקומות, המבהיקות בבוהק מגרה, חמדני, מטיל אימה. של מי הוא הראש הזה?
ראשו של מאן־דהו הוא זה, של הפלח הזקן מן הכפר הסמוך, שבתוך הביקתה שלו, העזובה לעצמה בשיפולו של ההר, מתלבט עכשיו וזוחל בחלומו חיים “תמוז” הזנוחי הפעוט. אל הביקתה עולים במדריגות, שהן אבני מידה חדות ולא מהוקצעות, וכשנכנסים לשם ממצמצים תחילה בעינים, משום אפלולית שבה, שאין חלונות בביקתתו של מאן־דהו הזקן. על הרצפּה פרושה מחצלת טחובה וריח הנרגילות, שעישנו על גבה ביחידות ובצוותה, ספוג בתוכה. ואם הרגלת עיניך באפילה, אתה הולך ומבחין גם ברישומיה של נרגילה זו, דקת־הצואר ועבת־הכרס, העומדת לה בפינתה כמין דבר שיש בו רוח־חיים, והוא אינו חפץ שירגישו בה, ברוח זו… והנה גם האבטיחים כאן, אלה האבטיחים העגולים והאפלים, הרבוצים להם ערימות־ערימות ומחכים לו לחיים תמוז הסקרן הפעוט, המזדחל לקראתם, (–לקראתם? אולי אינו אלא לקראת מאן־דהו הזקן המסואָבּ, שרמז לו כבר כמה רמיזות, שקרץ לו כבר כמה קריצות, והוא, חיים תמוז הפעוט, נרמז ורעד…?–) הקרב אליהם, על מנת לגשת אל הגמלני שבהם, אל העגול ביותר והאפל ביותר ולנעוץ בו צפּרנים קטנות ומחודדות להתיז רירו האדום בפניו. “אבטיחים”, – ממלמל חיים תמוז בשנתו בקול תינוקת שאיננו קולו – “אבטיחים”… ואולם מדוע זה לא יושיט חיים “תמוז” את ידו לקראת האפל הזה, וישתעשע בו ויגלגל עמו, כאשר היה עם לבבו? מדוע זה יילפת בחלומו וייבעת כל כך וכל אברי גופו מתכווצים והולכים כאחוזי־עוית?… משום שלא אבטיח הוא זה, האפל ביותר והעגול ביותר, הרבוץ לו על הגבוהה שבערימות, אלא ראש הוא זה, ראשו הערוף (הערוף? משום מה ערוף?) של מאן־דהו הזקן המחייך אליו מתוך שערות שותתות דם ושיניים צהובות, המבהיקות בבוהק מגרה ומטיל אימים. וידים לו, לאותו ראש, ידים עירומות ושעירות, האוחזות בו פתאום בחיים תמוז הפּעוט (בפעם הראשונה? בפעם האלף?) אוחזות בו אחיזה של עיט דורס, מפצחות עצמותיו כגושי־פלדה נקשים, קורעות את כותנתו מעל בשרו, ומשתנות פתאום, תוך כדי זלעוף, ונעשות רכיכות, מזדחלות, נחשים מתעגלים, חלקלקים, המתפתלים בין אברי־גופו של הנער, בין הטמירים שבהם ומחוסרי המגן שבהם, שנעשים ישות גמישה, קרישה, רירית אחת, יחד עם השפם המתועב המחייך לו באכזריות מרדמת, יחד עם העינים המוצתות ודולקות כשני זבובי רעל באפילה, הנושפות, כן נושפות, כנשוף הפה המהביל, שריח גללים ושיניים רקובות נודף מתוכו ושקרב, קרב אל פי הנער, קרוב קרוב מאוד…
מה היה לו לחלומו של חיים תמוז, שהוא מיטשטש עליו פתאום ומשמיט קרקעו מתחת ידיו ורגליו? מדוע זה תמונה בתמונה נאחזת, תמונה על תמונה חופפת, עד שאין להבחין מי קודמת למי, מי ממשית ממי, מי היא זו ומי היא חברתה? האמנם בביקתה הוא שוכב עתה, על המחצלת הטחובה, שריח הנרגילות ספוג בקרבה, בין האבטיחים הקרירים, הגולגולתיים, העוצרים בתוכם חיות חשוכה, תחת הגוף הכבד, הזר, המזיע ונושף, האיום, המכה בו יותר ויותר, הנדחק אליו יותר ויותר, המקבל קירבה יותר ויותר, קירבה קטלנית, מענה, צורבת, שוועת מתוך סילוד, הקשורה במשהו מסואב ונורא מקדמת־דנן, מן הימים ההם, ההם, ימים שלפני היות לילה ויום, שאטימותו של חיים תמוז זוכרת אותם ובהירותו איננה זוכרת אותם…?
או אולי אינו אלא באר היא זו, שהוא כלוא בתוכה בשעה הזאת, באר חפרוּה ראשוני המתיישבים ומים לא נמצאו בתוכה, והריהי פוערת את לועה המזרה אימות למרגלות ההר, מול בתי המושבה הלבנים וביקתות הכפר המסותרות בשיחי הצבר הדוקרנים? היא הבאר, הקוראת אליו, אל חיים תמוז, מתוך חרבוני ילדותו בכמה לשונות של קריאה, המתגעגעת עליו בכמה שתיקות של געגועים. עד שיום אחד (בפעם הראשונה? בפעם האלף?) הוא ניתק פתאום ממקום הילוכו, מן העבר האחר של המושבה ומתחיל בוהל ורץ וקרב ובא, כמובל ברגלים זרות, אל לועה האפל, הפעור לרווחה, גוחן עליה בכל גופו, ונופל פתאום לתוכה (או קופץ לתוכה?) ומגיע לתחתיתה כל עוד אבריו שלימים, וכשהוא פוקח את עיניו הוא רואה כוכבים מלמעלה (כוכבים לאור היום!) ונחשים הוא מבחין בצדו, קרובים כדי פשיטת יד, נחשים שמתעקמים לקראתו כידים הללו, ידיו של מאן־דהו הזקן, הנוגעים בו, המרחרחים בכל אברי גופו עוד בטרם הגיעם אליו. ועיני לטאות הוא רואה, עינים קו־קויות, שמסתכלות בו – מבפנים, מתוכו עצמו – באותה ירקרוקת מסואבת, המומה ונוראה, מקדמת־דנן, מן הימים ההם, ההם. ימים שלפני היות לילה ויום, שאטימותו זוכרת ובהירותו איננה זוכרת אותם…
חיים תמוז מתהפך בשנתו והנשימה היוצאת מפיו איננה עוד נשימה, אלא גניחה אחת חרוקה, כגניחתו של אדם שידים חונקות בגרונו. פרקדן הוא שוכב עתה ועיניו פקוחות לרווחה, אלא שהעינים הפקוחות הללו ישינות עדיין, ואף הידים ישינות עדיין, הידים הללו המתרוממות פתאום לקראת שמי הלילה הכחולים, כחפצות להגן על עצמן מפני מראות חדשים וכבדים, מתרגשים ויורדים עליו, על חיים תמוז בתרדימתו, והוא אינו יכול להיסתר מפניהן. מה החרדה הזאת שחרדת בחלומך? מה אתה רואה חיים תמוז?
רגלים אני רואה, רגלי אכרים מן המושבה. מגפיים אני רואה, מגפיים כבידות, המדשדשות בבוץ, ההולכות וקריבות אל “ביתנו” בגשם השוטף. ידים אני רואה, ידים רועדות, ידים נקשות, ידים שנושאות איזה גוף עטוף סדין לבן, רטוב גשם, מוכתם־דם. וקולות אני שומע וצריחות נשים מבוהלות. וצריחה אחת של חיה רעה, צריחה איומה ונוראה – אמא? – ובלבולי לחישות וגמגומי “ערוף ערפוהו”. וראש אני רואה, ראש “אבא” שלי, המתגלגל פתאום ונופל מתוך הסדין כאבר מן החי, והכל נסים מפניו, והעינים שלו פקוחות הן כאילו חיות היו, והפה שלו פתוח, כאילו מדבר היה. והדם שלו שותת מן הצואר החתוך, שאינו ניכר, ומן הזקן שלו, המסומר, שאיננו לא שחור ולא אדום, ולא צהוב… “אבא”? מה זאת “אבא”? – – –
מדוע נאלמת דומיה, חיים תמוז?
למה אתה מעלים מאתנו את המתרחש בקרבך בשעה זו?
מה אתה רואה חיים תמוז?
אינני רואה כלום. בחושך אני. אני רק חש. חש אני את הדם. הדם איננו דם. נהר הוא. נהר יוצא מאַין? מקדמת־דנן, מן הימים ההם, ימים שלפני היות לילה ויום, שאטימותי זוכרת אותם ובהירותי איננה זוכרת אותם. מי סוגר על הנהר? מדוע נדלחים מימיו? שלמה יהמו, יחמרו גליו?
אינני יודע. אינני יודע. אני רק נאחז, נמשך, נדחק, נסבך בזיפי־עילום, בסיבי־צחנה, בקנוקנות־רקב, באזובי חלחלה, אני מידרדר, נטחן, נשחק בחודי סלעים, בלועי־בארות, בין נחשי עקלתון, בשלוליות של זחל, בצריחות של תוהו, ביללות של קדמות, בעטישות של נחר, בשריקות של רחש, בדגדוגים של שגע – הצילו!
מה אתה זועק, חיים תמוז?
מה היה לך כי כָּבִיתָ בשנתך כלפיד?
מה אתה רואה, חיים תמוז?
שוב איני רואה כלום. שוב איני שומע כלום. שוב איני מבין כלום. חיים תמוז הנני! חיים תמוז! חיים תמוז!!! – –
מי קרא בשמו?
חיים תמוז מתעורר ומקשיב. הלילה באפלו עומד. העזים מעלות גירה. טרפי האילנות מרתיתים.
זיעת האימה המכסה את כל גופו איננה נהירה לו לחיים תמוז, והרי הוא טובל אצבעו בתוכה ומכניס את האצבע בפה. מלוחה היא הזיעה, אבריו כבדים עליו. לשונו דבקה בחיכו. זוכר הוא ואינו זוכר. חלום? מה זה חלום?
מתהפך חיים תמוז על משכבו ומכניס זרת ימינו לנחיר ימין ומנקר.
ב 🔗
יש ימים שצבעם שלכת ואדם לא ינוע בחומם. מתהלכים תרנגולים כבעולמות של שעווה, עושים מעשיהם בדחילו ורחימו ושבים אל רבצם בקרקור גווע. לטאה כי תעמוד על גפה, תכרע, תזדקף ותשוב ותכרע. הולכים הצללים – אורים הסלעים, שבים הצללים והסלעים מאפילים. יורדים הלילות ומאום אין בפיהם. –
פלחו זעקות את הלילה. היה הכפר הערבי הקרוב מצולה רותחת. געיות וקללות ונביחות. הקשת־פחים בפחים. לפידים רצים ותרים. אשה צורחת אל תוך מרחקי הלילה, צורחת ואינה נושמת…
משהו זע בכרם שליד “הבית”. צל נודד בין הצללים העומדים. רגבים מתפוררים ונופלים. צפור מבוהלת דואה לתור לה ענף. אשה ניצבת ליד מצעו של חיים תמוז. אשה כורעת לפניו. היתה זאת פטמה. פטמה, “שושנת הכפר”.
– הטמינני! – התחננה לפניו – הטמינני, הזר!… אבי הכני… אמי הכתני… הוא הכני… כולם, כולם הכוני… אינני רוצה! אינני רוצה להינשא לו… הוא מסריח! הוא מסריח כצואת החתולים!… שערותיו לבנות כחריצי הגבינה… בטנו רקובה… אהה! אינני רוצה…
הוא הבין ולא הבין. הוא עשה את מעשהו כמצווה ועומד.
הרחק, מאחורי ההר היתה מערה. בלילות חורף היה שוכב שם ואורב לזוועה. עיני תן דולקות היו ננעצות בו פתאום. הולם היה בוקע ועולה מלב האדמה. שמה הוליך את פטמה.
ענפים כרת מן הזית הקרוב והציע לה מצע. את כותנתו פשט מעורו וכיסה על העלים מלמעלה.
– למען ירך לך – גימגם ושיניו נקשו – למען ירך לך…
היא נרדמה כתינוק והוא ישב על ידה והקשיב לדפיקות לבה. כל רמ"ח אבריו הקשיבו עמו.
– שוב אל ביתך – מלמלה פתאום, כמתוך השינה, – אתה נורא כל כך. עיניך יבהילוני. האתה הוא זה שקוראים לו חיים תמוז? אני יראה! לך מעלי, ראה בקשתיך! לך מעלי – ומחר תשוב!
היו הדברים כמחטים לבשרו. היה בקולם מין צו שאין אחריו הרהור. הוא קם במערומיו ויצא את המערה.
רוח קרה נשבה בחוץ. רשרוש צעדים הגיע לאזניו. הוא הלך והחריש ולא הביט לצדדים. “ומחר תשוב” היה מפלט נשמתו האחרון. – – –
עם עלות השחר חזר אל המערה. בעקיפין. בשבילים עזובים.
לבו המתפורר לא רימהו: פטמה נעלמה.
מצע העלים היה פרוע. שלוליות דם גדולות נראו על הקרקע. על כרכוב אבן אחת תלוי היה קרע של כותנתו. בכוכי המערה, בין אופל לאופל, רבצו מאורעות הלילה והחרישו.
ג 🔗
ובבוא המלחמה הגדולה ואהלי התורכים התחילו מתנוססים על ראשי ההרים, עלץ לבו בקרבו לקראת רעם התותחים, לקראת תנודת האלונקות עם הפצועים, לקראת הדליקות שהאירו את שולי הרקיע.
בלילות־שגעון, בהיות חרדת־הקרב נטושה מסביב, היה מתגנב ויוצא בחשאי לבקש אחרי השותקים המוזרים, שהיו מצויים עכשיו בהרים בשפע רב, אחרי המתים… על בהונות רגליו היה פוסע ביניהם, כמהלך בין ישנים, ואחד, אחד היה הופכם ובודקם מכל צד. חפץ היה לדעת מהיכן הכדור נכנס.
כשהיה הפצע חדש היה טובל אצבעו בדם ומריח את ריחו בהיסח הדעת. וכשהיה הדם מוגלד היה מגרדו ומגרדו עד שהתחיל קולח. עתים היה שוכח עצמו בחברתו של מת צעיר עד שהציק לו הרעב.
אמא היתה מגישה לו פיתה וכוס חמין. הוא היה מחזיר לה את הכוס הריקה והיא היתה נוטלתה עמה, אל “הבית”, והיתה שבה אל מחצלתה ואל נחרתה. שוב לא היתה קמה לחלוב את שתי עזיה. מלאכה זו היתה מוטלת עכשיו עליו, והוא היה משחיז צפרניו בלילות…
יום אחד לא הגישה לו אמא את הפיתה ואת החמין. כשארכה לו הצפיה נכנס אל הבית והתחיל מנערה ומעוררה. וכשראה את פניה התפוחים, הבין שהיא לא תקום עוד.
רץ אל השוחט של המושבה והידפק על פתחו:
– אמא שותקת! אמא שותקת!
השוחט לא הבין תחילה. הביט חליפות על פני חיים ועל רגליו היחפות, עד שנתחוור לו. ואז הניח את ידו על שכמו והידק אותו אליו, הידוק של רחמים נכמרים. בידו השניה החזיק את החלף השותת דם. על הקרקע פרפרה תרנגולת שחוטה פרפורים אחרונים. נועם לא ידע כמוהו ליפף את אבריו של חיים תמוז.
בשעת הלויה לא רצה להצטרף אל נושאי המיטה. העזים הרחיקו ברעותן וצריך היה להשיבן לתחום. קיבתו תבעה עדיין את פת השחרית.
בראותו אחר כך אנשים מתקהלים בבית הקברות פחז אף הוא ועלה לשם. היתה כבר הגווייה שקועה באדמה. היה כבר הקבר הולך ומתכסה. שוב הידקו השוחט אל לבו ואמר לפניו את “הקדיש”.
–מי כאן בבור הזה? – שאל לבסוף את פי השוחט.
– כאן קבורה אמך – השיב השוחט.
ד 🔗
אולם האנשים לא חדלו להתקהל בבית הקברות. יום יום מביאים גוויות חדשות. יום יום היו נשמעים “קדישים” חדשים, מוזרים, פלוחי־יבבות. בכיות היו מנסרות בחללה של המושבה. אגרופים היו מאיימים כלפי מעלה. “בעלי תשובה” עטופי תכריכים לבנים היו מתהלכים ברחובות ומכים על לבם. ויום אחד עשו את “הנסיון האחרון”. חופה העמידו בבית הקברות, “חופת יתומים ובעלי מום” כמנהג גוברין יהודאין. ותחת החופה – חיים, “חיים תמוז”, וחַיקה “חיקה האילמת”.
– “המגיפה, המגיפה” – זאת היתה המילה היחידה שניסרה מתחת לחופתם.
בביקתת שומר הקברים העזובה הקצו להם דירה. שני דרגשים של עץ הגיחו מתוך האפלולית. וכד גדולה היתה נתונה באמצע החדר, כד מלאה מים.
כשהכניסום השושבינים עם ערב הניחו מיני תרגימה על יד הכד. על מצעה שלה פרשו סדין לבן ועל מצעו שלו שמו טלית ותפילין, ולאחר שהתפללו תפילה קצרה לעצירת המגיפה נשקו את המזוזה ויצאו את החדר. חיים וחיקה נשארו יחידים.
ה 🔗
הוא שמע את נחרתה, נחרה מחוררת בדמי בית הקברות.
הוא הריח את חומה. חום מהביל הנפלט מגוויה מגושמת.
הוא קם.
להציץ בה חפץ. רק להציץ בה.
מה היא זו ומי היא זו השוכבת כאן באפילה, מצע ליד מצע ונוחרת נחרתה אל תוך אוזן הלילה?
ניגש אליה בלאט, כמפחד להעירה. הוא קרב אליה כקרב אל העזים, אל התאנה בלילה, אל המתים. חפץ היה לדעת, מהיכן הכדור נכנס…
ואולם היא נתעוררה.
עיני־פרא ננעצו בו בחלחלה. זרועות חשופות, מפושקות אצבעות הורמו להגנה. יבבת אלם התפרצה מגוויה עטופת בלהות.
– “דם!” – אמרה היבבה אל לבו.
– “דם!” – רחש לבו לקראת היבבה.
לא נגע בה.
צעד אחר צעד חזר למצעו.
עורו סומר מתחת לכותנתו. שפתיו נתרסקו מבין שיניו. ככלב מורתח הלחית בתוך הדממה.
מן האילנות שעל הקברים התפרצה רוח היצאה במחולות תעתועים. ידים גרמיות התדפקו על הדלת, התדפקו וגרדו. שלדים הקיפו את הבית והאזינו. יללת ערביה חרגה מן המחשכים, יללה אחת ארוכה, ארוכה ומחלחלת.
על מה היא מיללת שם?
כנחשים אפלים התפתלו הרגעים. השעות. דממות בדממות התנגשו ונפצי־ראשיהן מלאוהו. פערו נעלמים את פיהם ובלעו את לבו המפרכס. איומים החזיקו בגרונו וחינקוהו, חינקוהו ללא רחמים.
הוא שמע את נחרתה.
הוא הריח את חומה. הוא קם.
עתה ידע את הכיוון אשר עליו ללכת בו. עתה ידע את המעשה אשר עליו לעשות. הוא צעד אחורנית.
עיני רוחו ראו שוב את הזרועות החשופות, מפושקות האצבעות, המורמות להגנה. אזניו נתחרשו לשמע היבבות החורקות, יבבות האלם האטומות. לבו עמד בקרבו. ואולם הוא עצמו לא עמד. בבטחון של חיה, בכובד צעדו של הגורל, קרב אליה, פסע לקראתה, עצום עינים, אחורנית, אחורנית, פסיעה אחרי פסיעה, התכווץ, הסתובב – ותפשה!
הנה היא! הנה היא בידיו, זו חיקה היתומה, הזרה, הארורה, האילמת, כלת־הדמים! הנה שדיה הצומקים, הנה שערותיה הנעקרות כחציר, הנה כריסה הנפוחה, הנמתחת כתוף!
הן אותה ביקש, ביקש מעולם! הן עיניה היו אלה, שהציצו אליו ממסתריה של דיה, בקיץ, במחבוא, בין ענפי הזית. הן שיניה היו אלה, שיניה הצהובות, שחייכו אליו מן האפילה, מן הביקתה העזובה, מערימת־האבטיחים החיה. הן אליה שיווע, אליה ערג בזרועות המתים ובדמם. הן חיקה היא זו, חיקה הזרה, הלא־ידועה, החידה, הדמומה, האילמת.
היו את!
התזכרי עוד את לילות הזוועה רויתי במערת התנים? התזכרי עוד את שלוליות הדם על הקרקע? את הכוכבים השותקים? את פטמה, את פטמה הנרצחת? התזכרי עוד את אבי, את אבי הערוף שעזבוהו הפורעים? את ידו, את ידו הגדולה הנחה בידי, יד בלי גוף? התזכרי עוד את מאן־דהו, את מאן־דהו הזקן, הנוקב ויורד אל שרשי הויתי? התזכרי עוד את רעם התותחים, את האלונקות הנישאות, את הרקיעים הדולקים ואת המחשכים, את מחשכי חיי הנובחים?
עלי להזכיר לך כל אלה! עלי להעירך ולעוררך עד שאקיץ גם אני, עד שאבין גם אני מה זאת ועל מה זאת ומה כל אלה! עלי לדובב אותך, לשמוע מענה מפיך על כל אשר עוללו לנפשי, נפשי במחשכים, נפשי באבדון, נפשי שלא רוחמה מחסדו של עולם! עלי לתבוע עלבוני ממך, לתלוש את בשרך מעלייך, עלי לקרוע בך חלון אל נפשי האטומה, עלי לטלטלך טלטילת גבר, להרימך ולהפילך, להרימך ולהפילך, כגל עצמות, כגל עצמות!
חיקה!
פטמה!!
אמא!!!
בחדר היתה דומיה. כמקור תעלומה משתפך אל תוך חיק הנצח, קלח לו קילוח של דם מגווייתה של חיקה האילמת, קלח ופרש לצדדים אפלים. הגוויה ריטטה המומה, כמתוך העוית.
חיים תמוז התנער מרבצו ויצא בלאט את הביקתה. כצל בלהות סובב, תעה בין האילנות הצומחים על הקברים ועיניו תרו בחשיכה אחרי משהו שלא ידע לכנותו בשם. ליד קבר אחד מחוסר מצבה ניצב ועמד. דברי השוחט צללו באזניו:
– כאן קבורה אמך.
נשא את עיניו למעלה וראה כוכבים מתים. צמרמורת חלפה בגופו ועשר צפרניו שרטו את בשרו. אבן נשמטה מתחת רגליו והוא מעד ונפל מלוא קומתו ארצה. הוא נשאר שוכב במקום שנפל, השקיע את ראשו בחיק האדמה ובכה. חיים תמוז בכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.