א 🔗
עכשיו, לאחר שהניחוהו לנפשו בתא היחיד שלו, שקרני השמש השוקעת הסתננו מבעד סורג חלונו הגבוה, הנשקף אל היער – עכשיו יכול היה להסתכל בה בניחות, באיומה זו שהסקיבוה היגונים ושהיתה מונחת לה רשולות על גבי אדן החלון, כחיה רעה זו, שהרודפים השיגוה בין המצרים והיא כרעה, רבצה באפס אונים, מוכנה לכל ומשלימה עם הכל, ובלבד שלא תתחיל הרדיפה המטורפת מחדש.
הוא הפשיל את השרוול עד בית השחי, שלח אותה לפניו בפישוק אצבעות, הפך בה והפך בה בצמצום המבט. יד לא גדולה. שעירה במקצת. עגולה במקצת. ואצבעותיה קצרות ושמנמנות. על הכף מבפנים חריצים חותכים זה את זה, בהרות לבנות על גבי רקע אדום־כהה, גבשושיות וגומות שיש להן שיעור. מבחוץ מערכת קמטים דקיקים, מפוספסים, כמעט בלתי נראים, אולם מרובים מאד ומטביעים את חותמם על העור כולו, שמראהו הפך מעין גויל עתיק ימים, האוצר בקרבו סודות שאינם ניתנים לפיענוח אלא לחרטומים מופלאים ביותר, המבינים בחכמת הפרצוף. צומת הגידים הבאה מן הזרוע מתחלקת כאן לכמה ראשים, שכל אחד מהם מכחיל באופן מיוחד מבעד לעור השקוף, מתפצל באופן מיוחד ונעלם באופן מיוחד בחלל שבין האצבעות. יותר לא היה בה דבר שיהא ראוי לשים לב אליו.
כשהוסיף לבקש סימנים מיוחדים גילה שתי שקערוריות עמוקות, שתפסו אף הן מושב לעצמן בשופי של הכף, בקצה. האחת מעל לזרת הכפופה משהו והשניה מעל לאמה, שהיתה דווקא ישרה ביותר. גם במקום מוצאן של האצבעות האחרות נראו מעין שקערוריות שכאלה, מכוסות רשתות של קמטים. ואולם הן לא האפילו כל כך ולא נבדלו בהרבה משאר חלקיה של הכף. הצפרנים מגודלות היו. פישוק האצבעות מיצער ומלווה רעד קל. זה היה הכל.
הוא הניח אותה שוב על אדן החלון, החזיר את השרוול למקומו והחליק עליה מתוך חיוך מוזר באצבעות ידו הימנית. תנוח לה המסכנה, (הוא רצה להפליט: הארורה!) הרבה עבר עליה בשעות האחרונות. הרבה בעתה בקרבה. תנוח…
שמש לא נראתה עוד, והאפילה פשטה בין האילנות שביער ותעל חשאית לקראת החלון המסורג שבתא. מתחילה השחירה רצפת האבן החומה, אחר כך הכתלים, אחר כך התקרה הגבוהה, אחר כך השמשות של החלון שהיו פתוחות לצד פנים ושזיקוקין די נור לא פסקו לרצד בהן עד הרגע האחרון. לבסוף אי אפשר היה כבר להבדיל בין החשיכה שבפנים ובין זו שבחוץ. והאילנות שביער, שהיו סמוכים זה לזה ושעלו כנראה במדרונו של הר, הסתירו את השמים מפניו ולא נתנוהו להבחין אם יש כוכבים הלילה או איין. יתכן שאיין. ויתכן שהעולם הגדול הסיח דעתו ממנו ושכחו לנפשו בתוך תא־היחיד שלו שבבית הסוהר לנדונים למות, העומד פרוש לעצמו בקצה קצה של העיר. החיים בעיר מפכים עתה כרגיל. האורות נדלקים. הטראם מספר שלושים ואחד, זה שכל פנסיו אדומים, עובר עתה את הגשר הארוך שמעל לנהר האפל. מישהו, העומד בפרוזדור הקרון הראשון, משליך זנב סיגרה אל תוך המים החולפים ומוציא קופסת סיגריות וגפרורים, כדי להצית חדשה. הוא הולך עמם לפינה חסומה בפני הרוח, מקום שהנהג עומד, מטה כובעו למטה ומרים את דשי מעילו. הנהג אינו משגיח בו ומפהק ארוכות אגב סובבו בהגה. הוא מסובב את ההגה בידו הימנית. תחילה לכאן ואחר כך חזרה. השניה, השמאלית – ואולם היכן היא היד השניה, השמאלית, שלו עצמו? אל אלוהים, היכן היא??? הנה היא! היא מונחת רשולות על אדן החלון של תא היחיד שבבית הסוהר לנדונים למות. כחיה רעה היא מונחת, שהרודפים השיגוה בין המצרים והיא כרעה, רבצה באפס אונים, מוכנה לכל ומשלימה עם הכל, ובלבד שלא תתחיל הרדיפה המטורפת מחדש. תנוח לה המסכנה. (שוב תפש עצמו בחפץ להפליט: הארורה!) הרבה בעתה בקרבה. הרבה כאבה והכאיבה. תנוח…
ב 🔗
לפני שעות אחדות היה המשפט. השופטים המושבעים ישבו עטופים באיצטלות הצבעונים שלהם. הסניגור גמר את נאומו. הקטיגור חיכך את צוארון המלמלה שלו מתוך שביעת רצון. הרגש הרגיש, כנראה, כי הקרבן לא יימלט מידיו עוד. הקהל, שמילא את האולם עד אפס מקום, חיכה בקוצר רוח להכרזת פסק הדין.
פתח אב בין הדין בשאלה:
– אתה, הנאשם! ההוברר לך במשך המשפט, כי נוסף על הודאתך המפורשת יש הוכחות מספיקות בידינו, כי אתה ביצעת את מעשה הרצח המגונה?
– הן!
– המודה הנך, כי מכוער הוא המעשה הזה אשר עשית, כי גדולה היא הנבלה הזאת ממעלליו השפלים של רוצח מלידה, כי החמה תיבוש והלבנה תחפר בהיעשות פשעים כאלה עלי אדמות?
– הן, אדוני אב בית הדין!
– והעומד אתה במרדך ואינך רוצה לגלות לנו גם הפעם את הסיבה האמיתית, שהביאתך לרצוח באופן שפל כל כך את היצור הנעלה הזה, שהלך אחריך באמונה ובתום ודבק בך לאהבה אותך?
– לא, אדוני אב בית הדין, אינני רוצה!
– ובכן – פני אב בית הדין קיבלו ארשת חמורה ולחייו המגולחות למשעי כוסו אודם בהחליפו מבט של הסכמה עם השופטים המושבעים, שקמו מיד ממקומותיהם וניצבו דוממים וכבדים – ובכן, אתה, הנאשם! במקרים אחרים רגילים אנו להתכנס תחילה בחדר המושבעים ולהחליט בהצבעה על גורל הנאשם. הפעם אין צורך בכך. כולנו באנו כבר לכלל דעה אחת. טעמים מקילים איין. פסק הדין ברור: האיש הרוצח בידו השניה את אשת נעוריו, בה בשעה שידו האחת חובקת אותה חיבוק של עגבים, האיש הזה על חלאת המין האנושי ייחשב ופסק הדין היחידי עבורו – מות בתליה!
– מות בתליה! – מילאו השופטים המושבעים פה אחד אחרי דברי אב בית הדין.
– מות בתליה – לחש קהל המאות שבאולם כמתוך הקלה, אף על פי שהיה גם הרבה מן האימה בלחישה זו.
– מות בתליה! – פרץ מישהו ביבבה.
אב בית הדין חיכה רגעים אחדים להרגעת הרוחות, תיקן את שרוול איצטלתו הרחב, שהיה נסרח שלא כהוגן, חיכחך בגרונו והוסיף לשאול, בהדגישו הדגשה מיוחדת את המלה האחרונה שבשאלותיו.
– השמעת את פסק הדין, אתה, הנדון?
– שמעתי.
– היש לך לערער עליו?
– לא.
– המרוצה אתה בו?
– הן.
– היש לך עוד בקשה אחרונה מאת קהל השופטים?
– איין.
– החפץ אתה כי ישלחו הלילה כוהן אל תא היחיד שלך, למען יכינך לקראת עולם הבא הצפוי לך עם עלות השחר?
– לא, אדוני אב בית הדין!
– רב?
– לא.
– ההנך בן בלי דת?
– אני רוצה שיתנו לי לנוח.
ענן קל נראה על מצחו של אב בית הדין. בכגון זה לא פגש עדיין במשך כל שנות נסיונותיו. כשפנה בקול כבוש אל השוטרים העומדים מוכנים מן הצד, לא נעלמה מעין כל התאמצותו להתגבר על המבוכה שבקרבו:
– שוטרים! הובילו את הנדון אל תא היחיד שבבית הסוהר לנדונים למות. מחר עם עלות השחר יוצא פסק הדין לפועל. אני מכריז על סגירת הישיבה!
ארבעה שוטרים מזויינים ברובים לקחו את הנדון ביניהם והובילוהו החוצה. השופטים המושבעים קמו אחד, אחד ועברו לחדר הגדול להחליף את בגדיהם. אחדים מהם לא יכלו להתגבר על יצר העישון שלהם, שכבשוהו במשך כל השעות של המשפט, הוציאו סיגריות מכיסי חזייתם, הציתום במציתים קטנים והחלו לעשן. אב בית הדין עזב את הבמה באחרונה. הקהל יצא חרש.
ג 🔗
ועתה הוא כאן…
הלילה כבש את התא כולו. הדממה נשמה את נשימתה הכבידה. בת־רוח חלפה ואיננה. אל הדרגש שליד הקיר האפל לא ניגש עדיין. במאכלים שעל השולחן הקטן לא נגע. את הנר לא העלה. הוא עמד כבתחילה אצל החלון, כשידו האחת תלויה לה ברפיון לצד הגוף, והשניה, זו האחרת, מונחת לה על אדן החלון.
ובכן – זה הלילה האחרון? אין בכך כלום. הוא חיכה לו. הוא ידע כי בוא יבוא ביום מן הימים. וטוב שהקדים לבוא. כי על כן נוראה הציפיה. ציפיה של ימים, של ירחים, של שנים. קר נעשה לו במחשבתו זו…
בחצר בית האסורים נשמעו פתאום צעדיו הכבדים של המשמר. אחת, שתים, שלוש, ארבע. אחת, שתים, שלוש, ארבע. חזור ושוב. חזור ושוב. קר נעשה לו במחשבתו זו…
הוא סגר את החלון. ניגש אל השולחן. הצית גפרור. העלה את הנר. כיבהו. שכב על הדרגש. הירהר. ספר את צעדי המשמר. נזכר כי שעון לו על גבי השולחן. קם. הצית גפרור. ראה את השעה. תשע בערב. הגפרור דעך, כבה. הוא זרקו על רצפת האבן וחזר ושכב על הדרגש. מתי עולה השחר? בשעה חמש בערך. כמה מתשע עד חמש? שמונה שעות בערך. שמונה שעות. הוא ניסה להירדם.
ד 🔗
– האת היא זאת חיינ’קה?
– אני היא זאת.
– ואת חיה?
– אני חיה.
– ומה היה כל זה?
– כל זה היה רק חלום.
– והמשפט?
– גם זה חלום.
– והחיים, כל החיים האפלים האלה שחייתי עד היום, המחבואים ששיחקתי עם עצמי, הפליטה שנמלטתי מעצמי, מאותו נעלם שרדפני תמיד, שהעמיד מכשולי תופת על דרכי, שליוה את חיי כצל בלהות בדמות יד, בדמות ידי שלי, זו האחרת, השניה, כל אלה מה היו?
– גם אלה היו רק חלום.
– ואת?
– אני אוהבת אותך.
– ואינך מפחדת מפני?
– למה אפחד?
– אם כן, היטיבי נא עמי ושבי על ידי.
היא ישבה על ידו. את ראשו שמה בחיקה. שפתיה נגעו במצחו. טוב היה לו.
– יודעת את, חיינ’קה, עתים ואני חושב למה לא ישבת כך על ידי באותה השעה, אז? למה לא הרגעת אותי קודם לכן, בעוד מועד, לפני היות הדבר? כי היה דבר, חיינ’קה, היה דבר. אני עשיתי משהו. משהו עשיתי. אני מפחד מפני המעשה אשר עשיתי.
– אתה מדבר הבלים, אהוב שלי.
– אני יודע את אשר אני מדבר, חיינ’קה, אני יודע. היד השניה היתה זאת. האחרת. הביטי נא אל העורק הכחול הזה. נהר הוא זה. מימי הילדות שוטף הנהר. משם עד כאן. עד היום. כופפי נא ראשך על חוף הנהר והביטי: ילד משתעשע שם ביער. זה אני. הילד משתעשע על ראש ההר. בקצה. עמק איום לצדו. הילד מתכופף. פרח הוא חפץ לקטוף, או פרפר הוא חפץ לצוד. את היד הימנית הוא שולח לפניו, כדי לעשות זאת. אולם מי הוא זה הבא פתאום לקראתה מן הצד? הנחש הוא זה? פתן? רוח? אמרי נא לי, כי מפחד אנוכי.
– אינני רואה כלום.
– זה איננו נחש. גם לא רוח. זוהי האחרת, חיינ’קה זוהי היד השניה של הילד עצמו. דוחפת היא את הראשונה. בכוח היא דוחפת. מאחוריה היא דוחפת אותה. הילד נופל. לצד העמק הוא נופל. הוא מתגלגל. נחבט. חוזר ונחבט. הילד מוטל פצוע לרגלי ההר. האם באה. המשרתת. מרפאים אותו. הילד גדל. הילד בוגר. אולם הוא נופל עדיין. עדיין הוא נופל. וזו דוחפת. עודנה דוחפת. היד השניה דוחפת. כמה השעה חיינ’קה?
– תשע או עשר או אחת עשרה.
– אחת עשרה! אל נכון אחת עשרה! אז כמה עלי עוד לחיות?
– אינני יודעת מה אתה סח.
– אינך יודעת? והרי אני רצחתי אותך, כלומר זו, השניה, זו, הארורה, היא רצחה אותך נפש, חיינ’קה שלי. כמו היום ישבנו אז. זה שבעה חדשים שהיינו כבר נשואים זה לזו, ואולי שמונה…
– שמונה, אל נכון שמונה.
– אני חשבתי כל אותם הימים כי באתי כבר אל המנוחה בחיים האלה, וכי הרפה ממני הרודף הנעלם הזה, אני אהבתיך, יודעת את כי אני אהבתיך?
– אני יודעת, ומאושרה אני מאד.
– אלא שאני הרגתיך.
– זה כיצד?
– כלום אינך מבינה עדיין? בשל האקדוח היה כל זה, האקדוח שהיה עמי ואני לא ידעתי. זה שירה בך פתאום. אימתי קניתי את האקדוח הזה?
– שכחתי.
– איכה יכולת לשכוח, ואת לא ידעת אודותיו? גם אני לא ידעתי אודותיו. רק ברגע ההוא נודע לי הדבר. ברגע שדבקתי בכך. ברגע שיריתי בך. היא – – עזרה!
הוא נפל מן הדרגש. נחבט בקרקע. המשמר דפק בפתח.
– מה יש, הנדון?
– אין כלום, רק חלום חלמתי.
– יש להתפלל, הנדון! רק עוד שלוש שעות עד עלות השחר.
– רק עוד שלוש שעות אמרת? אלי, מה נחפז הזמן. היהיה יפה מחר?
– יפה יהיה.
– ואת התליה כבר הכינו?
– הכינו.
– וקבר כבר חפרו?
– אינני יודע, הנדון. לילה טוב.
– לילה טוב.
ה 🔗
בשעה שלוש וארבעים נפתחה הדלת על ידי השומר. פנס הועמד על השולחן. נכנסו האב והאם להיפרד מבנם. האם בכתה. האב הביט עליו במבט זועם והחריש. מעבר למבט היה עוד משהו שרעד הרבה. כל הגוף רעד עמו.
– למה עשית זאת, בני?
– אינני יודע, אמא.
– הן היא היתה אשתך אשר אירשת לך לאהבה אותה? הן אתה אהבת אותה!?
– אהבתי אותה, אמא.
– והלא אף פעם לא רבתם ביניכם?
– לא רבנו, אמא.
– ואולי אתה לא עשית זאת ורק העלל העלילו עליך.
– לא העלילו, אמא. אני עשיתי זאת, כלומר.
כאן פרץ האב בשאגה:
– “כלומר”… מה “כלומר”? למה לא ניסית אפילו להגן עליך, הא? למה לא פצית פה? החושב אתה כי… כי לשכל… את בנינו נולדנו אני ואמא שלך בעולם הזה?…
– אינני חושב כך, אבא. ואולם, לא בבנים שכמותי תיושעו. אני רצחתי וחסל. אני חייב מיתה וחסל. נסו להתנחם. נסו למצוא דרך. אני לא כדאי. לילה טוב לכם.
האם נפלה לרגליו, נשקתן, לא חפצה להרפות מהן. האב נהם משהו לתוך זקנו. נהם מתוך רעידת כל הגוף. הרים את האם מתוך רעידת כל הגוף, סחבה החוצה. לא הביט לאחוריו. השומר נעל את הדלת מבחוץ. הראיון נגמר.
ו 🔗
ואולי לקום וללכת לשופט? לקום וללכת עתה, בקצה הלילה, ללכת ולהעיר אותו משנת השאננים שלו, להעיר ולצעוק לפניו צעקה גדולה ומרה: אני לא אשמתי! אני לא רצחתי! היא, האחרת, היד השניה, היא שעשתה כל זאת! היא שהרעילה את חיי, שהפילתני מתהום אל תהום. היא ששדדה ממני את הזכות להתהלך בארץ הזאת ולשאוף את האויר אל ריאתי ולראות את השמש בעיני, את השמש לראות! – אולי לגולל לפניו את כל הפרשה הסתומה הזאת, את כל האמת הנוראה הזאת, שאפילו הדמיון המטורף ביותר לא יוכל להשתוות אליה…?
הוא קם והצית גפרור. העלה את הנר. הקריב את היד, את זו היד השניה שלא סירבה ולא כלום, הקריב אותה אל שלהבת הנר ותהי שקופה בעיניו וורודה כשלהבת צלולה.
– להבה צלולה – הרהר – להבה צלולה. בכגון זה אנחנו נשרפים. אני. את. כולנו.
הוא קרא מתוך היד השקופה את עשרים וחמש שנות חייו, כקרוא מגילה עתיקה.
ז 🔗
מתחת לסף ההכרה הראשונה כבר דימדם לו שלטונה של זו כממרחק רב, כמתוך מעבה הדורות. נדמה לו שבצאתו מרחם אמו נשארה זו קשורה בטבור, ובמה שמעבר לטבור ובמה שאין לו התחלה כלל. מעל לגן עדן הסגור, אחוזה בלהט החרב המתהפכת רואה היה אותה, יחידה, מוקפת ריקות, תלויה ועומדת בחלל… אולם לידי התגלות ראשונה לא הגיעה איומה זו, אלא בשנת הארבע או החמש לחייו. “קוביות בנייה” קנו לו אז במתנה. תיבה מלאה קוביות אדומות, כחולות ולבנות, שאפשר היה לילד המשתעשע לבנות מהן כל מיני בניינים מפוארים. ארמונות. מגדלים. פירמידות. הוא פתח את התיבה מתוך הנאה מרובה והתחיל לבנות. הוא זוכר בדיוק את המקום שישב בו. היה זה בחלל האפל שבין התנור ובין אותו הקיר שהתמונות היו תלויות עליו ושהמיטות נשענו אליו במראשותיהן. הוא חפץ לבנות מגדל גבוה ללא כל תכנית. סתם כך. לשים אבן על גבי אבן. עד כלות כל האבנים. נדמה היה לו שהמגדל יגיע עד לתקרה. בהמשך הבנייה הכניס שיטה בבנין. תחילה הניח אבן לבנה, אליה כחולה ועל גבה אדומה. וחוזר חלילה. הבניין עמד להיות גדול מאוד ונאה מאוד. לבו הקטן הלם משמחה. ופתאום – ללא כל סיבה, ללא כל החלטה, ללא כל חפץ טמיר – באה זו, באה מן הצד, באה באיטיות נוראה, באה והתקרבה אל המגדל העומד בגמר בניינו. היד שלו, האחרת, ידו השניה, באה להודיע לו על שלטונה בחייו.
הוא ראה בבואה. הוא חשב תחילה לקום ולהתרחק בעוד מועד מן הבניין שהקים. עוד טרם שידע את מהותה, כבר חיבל תחבולות נגדה. פחד סתום, פחד בראשית קומם את כל הוייתו. לעצור אותה! למען השם – לעצור אותה! – – לשוא! המרחק בינה ובין הקוביות הערוכות הלך וקטן. אצבעותיה הלכו ופושקו. הנה מגע קל בקצה. פול! המגדל כולו נפל!
הוריו מצאוהו אחר כך, כשהוא יושב בפה פעור ובעינים קמות, וכל הכרה אין עמו.
ח 🔗
משגדל – גדלה עמו, יותר מעמו. היא היתה הסוד השחור בחייו. הוא לא סיפר עליה לשום איש, כי ידע שאיש לא יאמין לו. כמשוגע יהיה בעיני שומעו. מלבד זה היה גם משהו אינטימי־אכזרי בדבר. משהו האומר לו, כי כל זה להוי ידוע רק לו, רק לנפשו. היא נטעה את הפחד בלבו. הוא פחד לפתוח את פיו בהאשמה נגדה.
והיא היתה בכל. בכל. היא היתה זאת שנתנה את סטירת הלחי למורה שלו. בפני התלמידים כולם. למורה שלו, שהוא אהב אותו כנפשו. בגללה היתה אז המהומה. בגללה גירשוהו מבית הספר. האב והאם בכו בגללה.
היא הרימה את השמלות של כל הנערות שהכיר. הוא לא הביט אל המקום החשוף. רק היא, היד הביטה. היו לה עינים משלה. הוא רק האדים מכף רגל ועד ראש. הנערה האדימה אף היא. יש שירקה בפניו וברחה. יש שפרצה בבכי.
סיפורים משונים עליו ועל הליכותיו התחילו נמסרים בין הקרובים אליו. הוא לא ניסה להכחישם. הוא הרגיל עצמו לשאת את אימתו בחובו. רק מבט החמלה שהיתה זורקת בו אמו לאחר מעשה שכזה היה מביאו לידי דמעות. אחר כך הסתלק מן הדמעות. מרי בא אל קרבו. חרון־אף. שנאה לכל אשר מסביב. דרור יקרא לה לאיומה זו! דרור יקרא לה. היא הרחיבה שלטון. שברה כלים ושמשות. נברה בכל כיעור. היא הכתה, פצעה, העליבה. לא הבדילה בין זר ובין קרוב. לא חמלה על אב ואם. דרור יקרא לה!
העונשים לא הועילו. הדמעות לא הועילו. תחנוני הכיבושין עוד הגדילו את החימה. כך נאה להם. כך יאה להם. לבוכים הללו, למתחסדים הללו. לאלה שבעצם אינם יודעים כלום בעולם, כלום ממנה. לאלה שלחלוטין אינם מבינים מה נעשה כאן אתנו. כך נאה להם!
ורק במצאו אותה לילה אחד כשהיא חונקת בגרונה של האחות היחידה שהיתה לו, וזו – עיניה יוצאות, חזה נושף, והיא איננה צועקת. רק אז, כשברגע האחרון, כמעט עם יציאת נשמה, עלה לו באחרית כוחותיו להשיבה לאחור, רק אז החליט לאגרף את כל חייו ולצאת לקראתה למלחמת תנופה. מלחמה לחיים ולמות. הוא או היא. אגב, היכן היא עתה בעולם, אחותו שלו?
ט 🔗
ראשית המלחמה היתה הבדידות. לילה אחד נמלט מן הבית ובכיסו כסף בית אבא, שנחסך על שמו עבורו. הוא נסע ברכבות, באניות, בחשמליות של לילה. בא לפרברה של עיר אחת. לא ידע שם העיר. חשמלית אחת, אדומת אורות, שמהספר שלושים ואחד היה מואר בגגה, הובילתו עד התחנה האחרונה. שם ירד עם היורדים. ראה בית קטן וגינה פורחת. בלילה פרחה הגינה. דפק בדלת. פתחה לו זקנה אחת. אם יש מקום ללון. הן. החדר היה ד' על ד'. מיטה אחת. שתי תמונות דפוס צבעוניות מימינה ומשמאלה. על האחת “האם המינקת”, על השניה איש צבא בבגדי שרד. החלון פנה לגינת הפרחים. החדר היה נקי. הוא שאל אם יוכל להישאר כאן זמן רב יותר. הן. ואם יוכל להביא לו את האוכל אל חדרו. הן. והמחיר? נשתוו. מכאן תתחיל המלחמה!
רעד עברו עתה, בעמדו ליד הנר של תא־הנידונים, לזכר פרשת המלחמה הזאת. בידו הימנית לחץ פתאום את זו האיומה והחזיק בה, החזק היטב. היא כאן, המסכנה, הארורה. זו שאשימה בכל. זו שירדה לנפשו. זו שניצחה תמיד. עתה לא תימלט עוד. עתה בא קצה. חבל התליה ישתק גם אותה.
י 🔗
אז לא מתה. בבדידות של חדרו שכב אז ימים על ימים והחריש. מעין מאסר גזר על עצמו בגללה. מכאן, ממיטתו החורקת שבעיר הזרה, ששמה אינו ידוע גם לו, לא תוכל להזיק עוד. כאן יכבשנה! ירגיל אותה. ירתמנה אל העול. כאן יקום הדבר. בשכבו אז ובהאזינו אל השעות החולפות נתברר לו אט אט, כי לא היה טעם לחייו, וכי נחוץ לעשות משהו בעולם, בטרם ילך האדם לדרכו.
ספר התחיל לכתוב.
הספר צריך היה להציב ציון, לשמש אזהרה, מורה דרך, תמצית מה שנתנסה הוא בחייו. על היד השניה מוסבים היו דברי הספר. זו היד השניה, המגויידת, שאצלו היתה ממשית כל כך – הוא הפך אותה לסמל בספרו. סמל מאיים, הרסני. סמל הדורש פתרונים. הוא גילה את עקבותיה של יד שניה זו בכל חיי הדור. באמנות, בכלכלה, במאורעות יום־יום. היא שהביאה לידי מלחמת האדם באדם. היא שפוררה מבראשית את כל מה שבנו אנשים בעולם ואת כל מה שעמדו לבנות. היא הרובצת לפתח העתיד. ידנו היא זאת – כתב מתוך השראה של קדחת – ידנו השניה, האשימה בכל הוָתנו. בשעה שאנו מניחים יסודות, אנו מתירים לה שתערער בהם את האבן הראשה. בשעה שאנו נוטעים, אנו נותנים לה להרעיל את השרשים. ביד האחת אנו מיטהרים ובשניה אנו מחזיקים בשרץ, והכל בעת ובעונה אחת, באותה השעה עצמה. קראו לה באיזה שם שתקראו. קראו לה רפיון. קראו לה ספק, קראו לה פירוד הלבבות. קראו לה חמדת החדלון. היד השניה היא זו. האיומה שלנו היא זו. הקללה הרובצת לפתח כל מפעל. לוּ היו עינים לנו לגלות אותה בחיינו, לוּ רצינו אנחנו. כל העמים, כל בני האדם כולם. לוּ כוח היה לנו לקום לילה אחד. לקום ולקחת קרדום ביד ולכרתה, לכרתה. לוּ העזנו לצאת לקראתה. לקראתנו – חוצץ. לוּ.
הוא זוכר: ברגע הזה הפסיק את כתיבתו. חפץ אדיר בא עליו באמצע הפסוק, ויכבשנו כולו. הוא חפץ לקיים את אשר דרש. הוא חפץ לכרות את ידו השניה. אם לאחרים היא רק סמל, תוכן מופשט – לו היא ממש. מציאות אכזרית. אם האחרים חייבים לעשות את מעשיהם ברוח – הוא חייב לעשות בחומר, מעשה, מעשה ממש. הספרים לא יועילו. הדברים הבל הם. האחד מוכרח להתחיל. קר ואכזרי קם ויצא מחדרו.
השעה היתה אולי קרובה לזו של עכשיו. שתי שעות בלילה, או שלוש. הפרבר ישן את שנתו. רק במרחקים סובבו גלגלי רכבת עמומות. הזקנה נחרה במטבח.
הוא קרב אליה על בהונות רגליו. אור הלבנה נפל על פניה המצומקים, על כלי המטבח, על הכיור ועל הקרדום שהיה מונח על גבי סדן של עץ.
הוא נטל את הקרדום ויצא החוצה.
הגינה עמדה בלבלובה ונשמה את נשימת הלילה שלה. הכוכבים ברקו שלא כרגיל. תרנגולת אחת גיהקה אי־שם ביתמות מחבואה.
באמצע הגינה עמד פסל של אבן עגול ועתיק. שבור היה, וכעין טבלה היתה לו במקום הראש. על זו הטבלה שם את ידו השמאלית, את היד השניה. בראשונה הרים את הקרדום, נופף אותו באויר, החזיק בו מול הלבנה המתבוננת. החזיק בו רגע. שני רגעים. מדד את המרחק בעיניו. כיון את עוצם המכה באומר. למען לא יחטיא את המטרה. קר ואכזרי היה באותם הרגעים. כגורל עצמו.
יא 🔗
משהקיץ אחר כך, לאחר סיוט של קדחת, בתוך איזה בית חולים שבעיר הזרה, היה הדבר הראשון שנראה לעיניו תחבושת גבס גדולה ולבנה על היד – הימנית שלו. השניה, זו שנתכוון לפגוע בה באותו לילה, היתה מונחת שליוה ושלימה על קצה המיטה ואצבעותיה העגולות, השמנמנות במקצת, התרפקו על השמיכה. האחות חיינ’קה, שאת פניה ראה אז בפעם הראשונה, ישבה למרגלותיו וחייכה אליו בעיניה הגדולות והשחורות.
– לבני־האדם יפה לחיות – אמרה בקולה החם, הספוג עצב קל – המות לשוטים…
הבין שחשדוהו בניסיון של התאבדות והחריש. יהא כך. הן אחרת לא יוכל להסביר את זר מעשהו. למקוטעין נזכר גם במה שהתרחש אז, ברגעי ההכרה האחרונים, בעמדו עם הקרדום בימינו ליד הפסל שבגינה המלבלבת. הדבר היה פשוט מאוד לגבי הנסיונות שנתנסה בהם עד הנה. כמעט טבעי. רגיל היה שברגע המכריע תהא זו השניה מוציאה לפועל את אשר היא רוצה, ולא אשר זמם הוא. הוא רק התפלא על התמימות שבה רצה אז לנצחה. היא עשתה את אשר שומה עליה לעשות. ברחף עליה סכנת הכליון, בהיות כבר הקרדום תלוי באויר ומתקרב אליה להכריתה – עשתה תנועה אחת מהירה, תנועה קלילה, ותוך כדי ניד עפעף נטלה את הקרדום מן היד הימנית ועשתה לזו את אשר זממה לעשות לה, הכתה אותה מכה אחת ניצחת בעושף הקרדום. אפילו את התנופה שנעשתה כבר נטלה ממנה באותו מעוף העין…
ובהביטו עתה אל תוך עיניה הגדולות והשחורות של האחות חיינ’קה הרגיש, כי שעת ההכנעה הגדולה באה, כי לא כדאי היה להילחם. כי הכל בכדי. הכל בכדי. והעינים הללו אמרו לו, כי יש עוד משהו אחר בעולם מידו השניה שלו. שתי גבות דקות וקשותות היו לעינים הללו. המצח היה יפה. השערות גולשות, מבהיקות ואומרות: לַטפנו! הגוף לא דק ולא עבה. נמוך במקצת ביחס לראש המוארך. חום נעים עלה לקראתו מעורה החום־כהה. הוא עצם את עיניו.
הרופאים אמרו לו, כי פצעי ידו אינם אנושים וכי בעוד שבוע, שבועיים יוכל לעזוב את בית החולים. בכיסי בגדיו מצאו את הארנק עם הכסף של בית־אבא, על כן השכיבוהו בתוך תא מיוחד. אל תוך התא הזה היו באים רק הרופאים להסתכל בפצעיו שהעלו מוגלה, מבעד לתחבושת. בבוקר היתה המשרתת מכבדת את החדר, שוטפת את הרצפה ומחדשת את המיטה. ופעמים אחדות ביום היתה חיינ’קה נכנסת להאכילו, להשקותו, למדוד את חומו ולחדש את התחבושת שמעל לגבס. במין נעימה מיוחדת היתה אומרת “לילה טוב”. הוא אהב את חיינ’קה.
היא היתה לו מה שהיער הנהו לחלכאי הכרך העייפים. מרגוע, נוחם, שיכרון ריחני. בית החולים עמד בתוך יער. כשהזמינתו, לאחר צאתו את בית החולים, להיות אורח בביתה – לא יצא מחדרה שני ימים ושני לילות. כך נעמו לו הכרים שהיא שכבה עליהם, המראה שהיא נסתכלה בה, השמלה שהחליפה בשעת לכתה לעבודה.
כך נעמה לו המנוחה.
הוא הציע לה שתינשא לו והיא הסכימה. מעתה אין צורך בגלות, במלחמה, בבקשת הבדידות. הם נסעו לבית הוריו לבשר את הבשורה.
יב 🔗
שבועות. חודשים. הם היו מאושרים.
בוקר מאחרים היו לקום והיו שוכבים במיטות הלבנות ומביטים זה לזה כבחלום. עורה הכהה היה נוצץ מתוך כותונת המשי הורודה. עיניה – שלהבת לחה היתה להן.
הוא שלח את ידו האחת לקראתה ומשכה אליו.
– חבקני גם בזו, בשניה…
הוא חייך מרוב אושר. היד השניה נעמה לה…
יג 🔗
בלילות מסרבים היו לשוב אל חדרם. שיכורי כוכבים התהלכו ברחובות המרוחקים ביותר. רק לעתים רחוקות החליפו אומר ביניהם. הם הבינו את סוד השתיקה.
פעם עמד אתה על גגה של חורבה עזובה, בקצה הדרך. אורות העיר ביצבצו לעיניהם כפנסי אניות בלב ים גדול. על דרכים עזובות נראו מכוניות בחפזן. מגדל העיר ניצב כצל בלהות.
פתאום הרים את ידו, את זו, את השניה.
– מה את רואה, חיינ’קה?
– יד אני רואה. יד קטנה של השוטה הגדול שלי.
– מהרי וכרעי על רגלייך לפני היד הזאת.
– הנני וכרעתי, אדוני המלך!
– קרבן הקריבי לה.
– איזה קרבן?
– את לבך, את כל לבך.
– בשל מה?
– כי טובה היא, כי קדושה היא, כי מניחה היא לנו.
– הנה לבי, כל לבי, קחיהו, היד!
הלב הלם למגע ידו בחורבה העזובה.
טוב היה לו.
יד 🔗
אולם – קרבנות הלבב לא הועילו. הימים ללא דאגה לא האריכו. זו – לא שקטה, לא נחה. באימה של קפאון גילה מיום אל יום, כי עדיין היא קיימת, כי עדיין היא נטויה על חייו. ועיני נשמתו נפערו כפצעים.
– הכיתני – היתה חיינ’קה גונחת פתאום בחצות הלילה, בהילפת הגויות בשכרונן – הכיתני הכה ופצוע, על לחיי, על שוקי, על חזי, למה תעשה לי זאת?
– שברת את מערכת הכלים שלנו, ניפצת את הראי, הפלת את הכוס ותשברנה לרסיסים, למה תעשה לי זאת?
– קרעת שמלתי מעלי, תלשת שערותי, עוללת פני בעפר, למה תעשה לי זאת?
הוא הבין, אף כי לא הרגיש כיצד כל זה נעשה.
הוא כרע על ברכיו, לפת את רגליה ונשקן.
הוא רעד משגעונו של הצער.
אך היא לא הבינה.
מיום אל יום, משבוע לשבוע, הרחיבה הזרות ביניהם. עבתה המחיצה.
וכשקמה פעם בבוקר ועינה האחת נפוחה מתיגרתה האכזרית של זו, ידו השניה, ציותה עליו לעזוב את ביתה, ללכת ממנה עולמית.
היא בכתה.
הוא לא בכה.
הוא לא רצה לפתוח לפניה את התהום שבגורלו.
מוטב שתשנא אותו, משתאבד עמו.
מוטב שתאשים, שתחרף, שתקלל, משתציץ אל תוך הגיהינום הזה.
– אני אהבתי אותך – שמע אותה מייבבת ליד הדלת אחריו – באלוהים נשבעתי כי אהבתי אותך, אבל אתה שנאתני!
מעתה ידע כי אין מרפא לחייו.
טו 🔗
אולם הוא לא יכול למות.
היא היתה כאן. חיינ’קה. הוא לא יכול לשכוח אותה. לילות שלימים היה יושב על הגבעה, שמשם אפשר היה לראות את חלונה. את האור שבו בתחילת הערב… את האפילה שלו במשך כל הלילה. את קרני השמש המרצדות עליו עם בוקר. הוא לא יכול לשכוח אותה.
הוא שתה שיכור. הוא התפלל. הוא התפלש בעפר ושכב ללא ניד שעות על שעות. מחוץ לעיר. הרחק, הרחק ממנה; כשהעינים נטויות בכל זאת תמיד אל כיוון מעונה.
עם שחר אורב היה לעניים הפושטים על העיר. התנפל לרגליהם וחסם להם את הדרך.
– רמסוני – היה מתחנן – דרכו עלי.
הם היו פוסחים עליו בצחוק, בחירופים או במנוד ראש.
משנתרחקו – קם והביט אחריהם פרועות. כאילו נשאו עמם את הדבר היקר לו מכל. כאילו לא ישיבוהו אליו עוד.
– חיינ’קה – לחשו שפתיו.
– חיינ’קה!
טז 🔗
באותו ערב היה שקט עצור בלבו.
זוג אחד, מן המטיילים שבקצוי העיר, חשבוהו לחוזר על הפתחים, והגבר זרק לו בתנועה רחבה מטבע לרגליו.
הוא הרים את המטבע.
של כסף היתה.
שקט עצור היה בלבו.
הוא נכנס למספרה. הסתפר. התגלח. חפף את ראשו.
הוא קנה משהו בבית מסחר גדול. את שארית ארנקו הריק לשם כך. הוא לא ידע למה נחוץ היה לו הדבר הזה שקנה, ובעיקר, למה נחוץ היה לה. כי היא היתה זאת שקנתה, היד השניה.
הוא רק עמד כמרחוק וראה בקנותה. את לשונו השאיל לה בעל כורחו, כדי לקיים את חפצה.
ואולי לא באותו ערב היתה קנייה זו, קניית האקדוח.
על כל פנים שוב לא זכר זאת בלכתו רחוץ ומגולח, מצוחצח בגדים ונעול נעלים מבריקות, בפעם הראשונה אחרי ימים רבים של פרידה, לביתה של חיינ’קה.
יז 🔗
– האח! – זאת היתה המלה היחידה שנפלטה מפיה בראותה אותו עומד בחדרה. היא ישבה מלובשת על מיטתה וקראה בספר. ואולי לא קראה, אלא בכתה. ואולי לא בכתה, אלא חיכתה לו. לוהטת היתה כאש בנפלה אל זרועותיו.
תחילה בכו כשני ילדים קטנים. שכבו חבוקים ובכו. דמעותיה מין טעם מיוחד היה בהן, והוא לקקן בשפתיו. לשונו עברה על עיניה. מגע הריסים הדומעים ערב לו לידי כאב. הוא שכב ובכה ובוש בפני עצמו. אחר כך באה השלוה הגדולה. זו שחלם עליה כל ימי חייו. זו שרק רמוז רמזה לו בראשית ימי האהבה. הוא לא היה. היא לא היתה. הדממה היתה. העולם היה. אל אלוהי העולם היה. ובאותה השעה פתאום את יריית האקדוח שבידו השניה.
יח 🔗
צעדים כבדים במסדרון. מפתח סובב בדלת התא.
הוא הקיץ מתהייתו.
השמש כבר שלחה את ראשוני קרניה מבין סורג החלון.
כמה שעות עמד כך וקרא מתוך היד? מה קרא? הוא רק ידע שהגיע הקץ. וגם זאת ידע: הוא לא ילך אל השופטים. לא יערער. לא יבקש מאום. חסל!
שומר בית הסוהר נכנס. פניו הזקנים מקומטי שינה. ערמומית שבחמלה נצנצה בתוך עיניו.
אחר כך נכנס התליין. אחר כך שני שוטרים. השופטים עמדו מבחוץ והתלחשו.
הוא עמד דומם בין השוטרים. כאתמול בשעת כניסתו. שומר בית הסוהר תפש מקום לפניו. התליין אחריו. התחילו ללכת.
לכולם נעים היה שהכל כבר בקלות כזאת. הם הלכו אפילו בצעד קצוב. בדרך שאל האסיר את הזקן אם יש לו נכד.
– הן – השיב הזקן – שיחיה ויאריך ימים.
– אמור לו שאני שולח לו ברכה.
– תודה רמה. אומר לו. באמונה.
– ואמור לו שאני מברך אותו, שדורו יהא שלם.
– אומר לו, באמונה.
– ושלא יהא ריב עוד בין שתי הידים. ששתיהן תהיינה לאחת. לזו!
הוא חפץ להרים את היד הימנית. מבלי משים הרים את השניה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.