Certains pourrissent, et d’autres

s’ossifient; Tous vieillissent.

Seule une grande ferveur

intellectuelle triomphe de la

fatigue et de la flétrissure du

corps.¹

Andre Gide

שלושה פנקסי רשימות השאיר אבי אחרי מותו. פתח בכתיבתם בשנת 1962, ואל סיומה באה הכתיבה כמו מאליה בשנת 1973, כשאפסו הכוחות ויום המוות קרב ובא. בימי זִקנה, “בשנים נובלות” ודועכות, בעת צמצום כוחות החיים החל בכתיבת יומנו, ואחת־עשרה שנים היה שוקד עליה והיה מסור לה ושמח בה בכל לבו.

ואני, מטעמים שונים, היה עלי לבחור מתוך פנקסים אלה של אבא דברים שראוי לקבצם בספר, שיהא מייצג יפה את כל מה שכתב בהם. ונתקשיתי מאוד במעשה הבחירה. פשוט לא ידעתי כיצד בוחרים ובמה בוחרים; על־פי איזו אמת מידה, לאורו של איזה עיקרון. משום מה גם לא עלה בידי למצוא סיוע של ממש באותן דרכי בחירה מקובלות, שתמיד הן עומדות לרשותנו וכמו באות לסייע עמנו. שהרי יכולה הייתי לבחור, למשל, מתוך הפנקסים של אבא בכל הדברים היותר יפים שכתב, או בכל הדברים היותר משעשעים שהעלה על הנייר, או בכל הדברים היותר חשובים שרשם לזכרון, כגון פרקי הגות כבדי־משקל או עניינים של עדוּת היסטורית, שערכם תמיד עומד להם. יתר על כן, אפשר היה לי לקבץ את כל הדברים האלה, את הפרקים היפים ואת העניינים המשעשעים והנושאים החשובים, לחברם ביחד ולעשותם מקשה אחת של כתוב, שיהא הוא גופו הספר שאני מבקשת להוציא לאור. אלא שכל הקומבינציות המצוינות האלה לא הניחו, משום מה, את דעתי. חשתי במעומעם שאין בהן כדי לתת רושם נאמן מכל המצוי בדפי הפנקסים האלה. ברי היה לי, שהללו אינם רק צירוף של דברים דוגמת אלה שמניתי. שכן מצויים בהם הרבה עניינים שאינם יפים ואינם משעשעים ואינם חשובים מבחינה כללית כלשהי; מיני דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, מיני ציונים של עובדות זוטות ומעשים קטנים, נטולי עניין לכשעצמם, אף מייגעים משהו בחזרתם המונוטונית. אף־על־פי־כן נראה לי, משום מה, שאין להתעלם מהם ואין לוותר עליהם, ולו רק בשל כמותם הרבה בלבד.

מכל מקום, מחמת פנים משונות אלה של הכתיבה בפנקס, שקצתה רבת עניין וקצתה נטולת חשיבות ומשעממת מעט, וכן גם מחמת הספק שנטפל אלי בכל הנוגע למעשה הבחירה, החלטתי לשוב ולקרוא בפנקסי הרשימות, אפשר יכוונו הם דרכי ומעשה בחירה שלי. ואכן בקריאתי החוזרת, הקשובה והדרוכה, נתבלטו לפני חטיבות חטיבות של עניינים שונים הפזורים על פני הכתוב, שכולם, כך נסתבר לי עתה, חשובים באותה מידה, לאו דווקא תמיד מבחינת מה שהם לעצמם ובפני עצמם, אלא מבחינת יחסם וחיבורם אל עולמו של אבא כפי שהוא בא לידי גילוי בשעה זו של חייו. ומשנתחוור לי עניין זה, התבררה לי גם דרכי בבחירת הדברים – שצריכה אני לכבד במידה שווה את כל מיני העניינים השונים שהעלה אבא על הכתב, כולל אותם עניינים פחותי־ערך ומונוטוניים ברושמם; כמו כן נסתבר לי שעלי גם להקפיד ולשמור על הפרופורציה, על היחס הנכון שבין מיני הכתיבה השונים, כפי שנקבע בגוף הכתוב, והיבט זה נראה לי בעל חשיבות רבה בכל הנוגע למסירה הנאמנה של רוח הדברים.

אלא שעם קריאתי הקשובה בפנקסי הרשימות נתעוררה ונתייצבה לפני שאלה אחרת – על שום מה ולמה נזקק אבא בימי זִקנתו לכתיבה ביומן דווקא, לכתיבה זו, שעל־פי עצם מהותה אינטימית היא, אם במעט ואם בהרבה, ואילו הוא הלא היה כל ימיו איש עבודה בכל תחומי החיים, בתחום המעשי ובתחום הרוחני כאחד, וחביב מאוד עליו פסוקו של בודלייר

“Il faut travailler, sinon par gôut, au moins par désespoir,

puisque, tout bien vérifié, travailler est moins ennuyeux que s’amuser.”²

והאינטימיות היתרה אינה כלל מידה ממידותיו המובהקות. גם את התשובה לשאלה זו היה עלי לבקש בתוך הרשימות של אבא, שלפעמים הן קרויות בפיו “פנקסים” ולפעמים הוא מכנה אותן בשם “מחברות” ולעתים יותר רחוקות גם בשם “יומן” ו“ספר זכרון”; וריבוי שמות זה אינו דבר שבמקרה, אלא להעיד הוא בא על טבעה של הכתיבה ביומן, שנדיבת לב היא מאין כמוה ושעריה פתוחים תמיד לרווחה וכל דרכי הביטוי וכל מיני הנושאים והז’נרים והסגנונות מקובלים עליה, ולעולם אינה מעמידה תנאים ואינה שׂמה סייגים ואינה תובעת תביעות; רק דרישה אחת עיקרית היא דורשת בתקיפות וללא פשרה – שתהא כתיבה זו בפנקס וביומן כתיבה כרונולוגית, כתיבה שמדי יום ביומו, כתיבה יומנית, אם אפשר לומר כך, ז’ורנליסטית במובן היותר מדוקדק של המושג.

ואכן דברים רבים ושונים, “אובייקטיביים” ו“סובייקטיביים”, רשם אבא בפנקסיו מדי יום ביומו, או ככל שניתן לו לרושמם מדי יום ביומו; הוא רשם בהם דברים שבינו לבין עצמו ודברים שבינו לבין הסובבים אותו, בני משפחתו וידידיו הקרובים וחבריו הסופרים ושאר אנשים שנזדמנו על דרכו; וכן כתב בהם דברים הנוגעים להשקפת עולמו הכללית, הפילוסופית, ולארץ־ישראל שלו ולציונות ולספרות ולגולה וליהדות ולמדינה ולשואה; ואצל כל אלה רשם תמיד גם אותם דברים שעניינם הכללי מועט, וכמוּתם רבה והם פזורים על פני הדפים, ומביאים לידי הרהור, שמא בכל זאת חבוי דווקא בהם משהו חשוב הנוגע בעיקרה של כתיבה זו שבערוב הימים.

דברים רבים אלה שבפנקסי הרשימות, כשם שענייניהם שונים כך גם צורת ביטויים שונה ומגוונת. פעמים הם כתובים כעין רשימה של ביקורת, הנרשמת בחופזה תוך כדי קריאה ב“בקולר אחד” של חיים הזז או ב“תוף הפח” של גינטר גראס למשל; פעמים הם מנוסחים כדבר־עדות על מאורע היסטורי מסוים, כמו רצח חיים ארלוזורוב או מעמדו של דוד בן־גוריון בחבורת הצעירים בפלונסק; לעתים הם מניחים להמיית הלב להשמיע קולה החרישי, ולעתים הם לובשים צורה של מעין מסה ספרותית פולמוסית, שעניינה, למשל, ה־New Criticism האמריקני, האכּזיסטנציאליזם והפרוידיזם האירופיים, או “הרומן החדש” הצרפתי; יש שהם זועקים על מעשה שהרתיח את הדם, כמו פיצוץ בית בכפר ערבי, ויש שהם מציירים קווים בדיוקנו של אחד הסופרים, של י.ד. ברקוביץ או של אליעזר שטיינמן ואהרן אפלפלד; לעתים רשומים בהם ציטוטים מתוך ספרים ועיתונים ולעתים כלול בדפיהם מכתב שנשלח או לא נשלח ליעדו.

כללו של דבר, הרגשה של חירות רבה, כמעט חירות מוחלטת, מלווה את אבא בכתיבה זו. נראה לו שעל הכל הוא רשאי לכתוב בפנקסו ובכל דרך שתעלה על רוחו. ולא זו בלבד שפטור הוא מן הכתיבה הסדורה והמעוצבת, המצריכה תכנון ומאמץ רוחני גדול, אלא, דומה, במקום זה כמעט עדיפה ממנה הכתיבה הספונטנית, החטופה, הכתיבה “בלא הכנה” בלשונו של אבא. תכונה זו של חירות גמורה האופיינית לכתיבה ביומן, היא שכבשה לבו בימי זִקנתו. “אני נתלה בפנקסי. במקום זה אני רשאי לכתוב כל העולה על רוחי,” רשם בפשטות במחברתו. ודומה יש משהו פתטי במצב זה של אדם בערוב ימיו, שהוא – הזקן הקרב אל סוף הדרך, חביבה עליו הכתיבה החופשית ביומן, כשם שהיא חביבה על הצעיר ההולך בתחילתה. השניים, מטעמים שונים, מבקשים בעצם את אותו הדבר – לשפוך על הנייר את כל מה שיש בלבם מתוך חירות גמורה ובאין מפריע. ואכן מן המפורסמות הוא שזקן וצעיר הם על הרוב כותבי היומן היותר מצויים והיותר טיפוסיים. “זקן וצעיר נפגשו,” מזכיר אבא את הפתגם הרוסי, אמנם בנוגע לעניין אחר.

אבל מה ביתר דיוק מבוקשו בכתיבה יומנית זו? איזה שימוש הוא עושה בחירות שהיא מעניקה לו ביד כל־כך רחבה? מפני מה הוא “נאמן” לה ו“תלוי” בה ודבק בה ואינו מרפה ממנה? מה סוד כוחה? למה הוא ממהר לקום ממיטת חוליו בשביל לרשום משהו “בגניבה” בפנקסו? מפני מה הוא מצטער כשעליו לזנוח אותו? “איני נאמן לפנקסי. אין זאת כי אם מפוזר אני על פני שבעה ימים,” הוא כותב בנימה של התנצלות. “חזרתי אל פנקסי וקיבלתי על עצמי להזדקק לו יום יום,” הוא מכריז על שובו אל בריתו הישנה.

נראה שהכתיבה ביומן רב־תכליתית היא ודקה בהרכבה ופנים אחדות טבועות בה. מבוקשה הברור, הפשוט, המקובל על הכל, שאבא מכריז עליו כמה וכמה פעמים – להשאיר זכר, לרשום דבר עדות. ואילו רצונה המיוחד יותר – הכתיבה עצמה, עצם מעשה הכתיבה, שהוא לכשעצמו אין שיעור לחשיבותו “בעת דעיכה” זו, כשחפץ הכתיבה עדיין שולט בכיפה, אבל כוחו הממשי כבר קמל והולך ואינו מגיע תמיד לידי חיבור דבר שלם, בנוי על אופניו. “אדם רפה רוח אני,” מעיד על עצמו אבא, “ואין בי הכוח לפרוש מכתיבתי ואני מצר ומייגע את עצמי ומעלה חרס.” והנה בשעת רפיון זו הוא פונה אל הכתיבה בפנקסים ו“נתלה” בה בשתי ידיו, הואיל וכאן רשאי הוא להוסיף ולכתוב גם כשידיו מעלות חרס בכתיבתו; כי היומן, אומר אנדרה ז’יד ברוב דקות שבהבחנה, הוא “המקום האחד שבו אפשר לכתוב דברים לא חשובים,” אפילו שברי חרסים. הכתיבה ביומן היא אפוא כתיבה חלופה, באה במקומה של הכתיבה האחרת, זו הבנויה והמעוצבת. “אני,” כותב אבא במחברתו, “אני אונס את עצמי וכופה על עצמי את הכתיבה. איזו שהיא,” סתם כתיבה, כתיבה שכל יעודה להוליד עוד כתיבה ועוד כתיבה.

אולם עד מהרה מתברר שהכתיבה ביומן אינה תמיד סתמית כל־כך, אינה סובבת סתם ככה סביב עצמה בלבד; אלא לעתים כוח פורה ומפרה יש בה ועשויה היא להוליך, בסופו של דבר, אל הכתיבה האחרת, אל “הכתיבה ממש”, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. “חירות זו [שבכתיבה ביומן] היא המחזירתני אל הכתיבה ממש,” רושם אבא בפנקסו. ואכן כך מתרחשים לעתים קרובות הדברים על במה קטנה זו שאצל שולחן הכתיבה ובתוך הנפש פנימה. מחמת רפיון הרוח רושם אבא בחופזה, לעתים “באישון לילה”, “שברי הרהורים” וקצת רשמים העולים בו עם קריאה בספרו של היידגר, למשל. הוא טורח וממהר לציינם בפנקסו, בשביל “שלא ייטשטשו וייעלמו מזכרוני,” שגם כוחו תש מאוד ברבות הימים. והנה שברים אלה של רשמים יש והם משמשים לו נקודת מוצא לפיתוח רעיון, שאולי היה מצוי בו בכוח, ונתקשה להלבישו מלים ולהעלותו באורח שלם על הנייר.

אין להתפלא אפוא כלל על הלב הנובל והחפץ־כתיבה, שככה הוא נמשך בחוזקה אל הכתיבה ביומן. שהרי זו משמשת לו בראש ובראשונה יתד וגם אמצעי בדוק להשיג מבוקשו האמיתי, שיותר מכל דבר אחר הוא יקר לו עתה. וראוי לציין, שתכונה זו אופיינית לז’אנר היומני בכללו. ואנדרה ז’יד, הנמנה עם גדולי יוצריו, כותב בלשון קרובה מאוד ללשונו של אבא:

Je me cramponne à ces feuillets comme à quelque chose de fixe parmi tant de choses fuantes. Je m’impose d’y écrire n’importe quoi, mais régulièrement chaque jour.

Il me faut par tous les moyens lutter contre la dislocation et l’éparpillement de la pensée. C’est aussi pour cela que je me suis réattelé à ce journal, sans grand plaisir, mais comme moyen d’entraînement au travail.³

גדול אפוא וחזק בשעה זו כוח המשיכה של היומן, שממלא הוא צרכים דוחקים וממשיים של חיים. אלא שבכך, דומני, עדיין לא נתמצה כל כוחו ולא נתגלה מלוא פועלו החבוי בקמטי נפש יותר אישיים ויותר כמוסים. היומן על־פי עצם מהותו נוטה לטפח מין אחד של דיבר, דיבר אישי ואינטימי מאוד, שאבא מעולם לא העלהו קודם לכן על הנייר כשהוא עומד בפני עצמו ונתון לעצמו בלבד. רק עכשיו, בערוב ימיו, נתעורר בו החפץ להזקק לו, ומצא את פנקסו מעודד חפצו והניח לו לבוא אל תוך דפיו ונתקבל שם כדבר מובן מאליו, רצוי ושייך ומקובל על המקום ורוחו. סיפוקו החשאי של צורך אינטימי זה ודאי הביא עמו הרגשה טובה של פורקן רגשי, והיא שהאדירה כוחו המושך של היומן.

נמצא אפוא, שבתוך דפי הפנקס בלבד התיר לעצמו אבא לכתוב דברים נחוצים מאוד רק לו לעצמו, דברים אישיים, אינטימיים ואפילו סודיים, על מה שהוא בינו לבין גופו ובינו לבין נפשו והמייתה. “הפנקס שלוש שנים תמימות היה מסרסר ביני לבין נפשי” וסרסור זה נראה שעניין גדול הוא עתה ודרוש כאוויר לנשימה; שכּן ימי הזִקנה המתרבים והשיתוק הגדל של כוח העשייה והבדידות הגוברת והצטמקות מרחב החיים לכדי חדר ושולחן וּמיטה והשהייה המתמשכת עם עצמו בלבד, עם גופו הנובל בחוליו ועם נפשו הנלאה, המתחילה לחוש בשממון המתגנב ובא אל תוכה – כל אלה כמו מאליהם מוליכים אל כתיבת פסוקים כגון אלה, למשל:

למה עוטף לבי וכה עייפה נפשי? אין לי יסורים ודומני, בריאות גופי חוזרת אלי. גם בכוחות רוחי אין פגם כלשהו… ואף־על־פי־כן רצון החיים כאילו משתתק והולך. יצרים אין וחשקים אין ושאיפות אין והכל נראה לי לא חשוב, בטל ואינו ראוי שאתן דעתי עליו.

יש מן המסתורין בישיבה בבית־הורים זה… בכל מקום אחר דחיתי הרהורי ביום המיתה. כאן על כרחך אתה מהרהר בו.

ועוד וכיוצא באלה הדברים שאבא מעולם לא כתב דוגמתם קודם לכן.

אבל האם בכך כבר נתחוור כל סוד פועלו של היומן? האם בדברים אלה נתמצה כל קסמה של כתיבה זו שמדי יום ביומו? דומני יש עוד דברים בגו; שכּן ברובד יותר פנימי נראה שממלא היומן תפקיד עוד יותר נחוץ וחיוני, ואת עיקר כוחו הוא שואב מצורך יותר ראשוני, יותר בהול וקיומי. גילויו הסימפטומטי של זה פרוש על פני כל משטח הכתוב, שגלום הוא בכל אותם ציוני עובדות קטנות הפזורים בתוך דפי הפנקסים. אבל קודם שאני משתהה אצל אלה, עלי לשוב ולהטעים עניין עיקרי אחד, הנוגע למהות היומן ולמצבו של הכותב בו. השניים עניינם הבסיסי אחד – הזמן, הזמן במרוצתו. היומן הלא קו אחד ויחיד מחייב שבמהותו הוא הקו הכרונולוגי, הציון הקלנדרי של זמן הכתיבה שמדי יום ביומו. אפשר לומר, מונומנט הוא של זמן בזרימתו. כך היומן וכך כותבו, הנושא על גבו שבעים וחמש ושמונים וחמש שנות חיים, וקו גבול ברור מתוח אי־שם באופק שמיו, וכל הוויתו וכל תודעתו טובלות בזמן וכל פנקסיו חתומים בחותמו.

מה יעשה, כיצד ינהג בזמן החולף, המקיפו מכל עבר ומכוון כל צעדיו אל מקום אחד בלבד? בפרשת דרכים זו רבות האפשרויות למיניהן; אפשר לנסות להסיח את הדעת מן הזמן במרוצתו ואפשר להתמכר לכל אחד מרגעיו; אפשר לפעול כנגדו או להבהל ולהכנע לו; לשקוע בשממונו או להתעשת ולמתן פועלו בסיועה של תקווה ואשליה כלשהי. אבא, מבחינת עיקרו של עיקר, בחר, כמדומה, בדרך אופיינית לו ולמזגו; לא בדרך שיש עמה תקווה רבה ולא בדרך שהיא כולה יאוש, אלא במהלך מפוכח, אפשר לומר אפילו מחושב, של עשייה מתמדת הבאה לחזק את כוחות החיים שבו, וגם לתת בידו בכל שעה ושעה מעין צילום רנטגן של המצב לאשורו. נראה לי שלא אטעה אם אומר שבמעמד זה ובשעה זו של חייו ביקש ביודעין לעורר ולהפעיל את רצונו, שיחזק את רוחו, בשביל שיוכל להפיק ממעט החיים שנותרו לו את מלוא החיים הנחשבים חיים בעיניו. לצורך זה עומד הוא ומגייס לעזרתו את אותו איש מעשה שהיה, אותו חקלאי “אגרונום”, המנסה לגבור על פגעי הטבע ולהציל לפחות משהו מיבול שדהו, ואותו אסתטיקון, שהחשיב כל־כך במשנתו את המאמץ הגובר על מעצורים; צריך “לאסוף כוחות” – זו הסיסמה החוזרת ועולה מתוך דפי הכתוב; “צריך לאסוף כוחות ולהיפטר מן המחלה. יש בכל מחלה מקצת שאינו אלא רשלנות ואזלת יד. ועל אותו חלק שבה אפשר לו לרצון לגבור עליו.” וכיוון שכל הכוחות מצומצמים עתה בכתיבה בלבד, והיא בלבד מגלמת את מקור החיים, הרי בהכרח נתונים כל מעייני הנפש ליומן שמחובר הוא ומקושר הדוקות בעניין הזמן; הווה אומר, בעניין החיים והמוות פשוטו כמשמעו.

מהו אפוא העיקר בכתיבתו של אבא בשעה זו, כש“הפנים לא אל החיים פנויות” אלא “פנויות כלפי משהו אחר?” אפשר לומר, עיקר מבוקשו להכיר יפה את הזירה אשר בה הוא ניצב ואת הכוחות המתגוששים בה; להכיר מקרוב את כוחו שלו, הוא כוח החיים, ולבחון היטב את כוח הזמן הקם עליו לכלותו; לאמוד בכל שעה ושעה מידת יכולתו של זה ושיעור עוצמתו של זה ולברר בדיוק רב ידו של מי על העליונה. לצורך זה נזקק אבא לשיטת הפנקסנות של רואי חשבון, לרשימת אינוונטר, לספירת מלאי שב“מזווה”, לעריכת מאזן של רווח והפסד. ואכן לעתים תכופות הוא עורך מאזן של חנווני בפנקסיו, רושם בטור אחד את גילויי החיים שבו ונותן בטור שמנגד את מעלליו של “הכוח האחר”, שנשתכן בגופו, בשביל לחבל בו ולהמיתו. ותמיד, תמיד הוא עומד וסוקר ובוחן בשבע עיניים את מצב הקופה ומגמת פניו של החשבון כולו.

המאזן הוא אפוא מאזן של רווח והפסד שבתחומי הגשמי והרוחני; ההפסד בהכרח הוא תמיד הפסדו של הגוף, והרווח לעולם הינו רווח שבהישג הרוח, ויהא פעוט ככל שיהא. בטור הרווחים יש אפוא מעין אינוונטר של כל מיני המעשים שעשה אבא בפרק זמן מסוים בתחומי הכתיבה כמובן, שהרי תחום אחר של עשייה לא נותר לו עוד בחייו. בטור זה הוא עומד ומונה בקפידה מספר הגהות שהגיה ותיקונים שתיקן ורשימות שרשם ומאמרים שכתב וספרים שהכשיר לדפוס, שכל אלה חשיבותם רבה בכל הנוגע לאריתמטיקה החנוונית ועשויים הם להכריע את הכף; שכּן מעידים הם על “הרוח הנכונה” והכתיבה “העומדת בעינה”, הווה אומר על כוחות החיים שעודם חיים ועושים. וכשמרגיש אבא הרגשה טובה זו של עשייה, מיד היא מרוממת כל הוויתו, ו“הנה כל גופי רונן מעבודה זו” ו“דם נעורים כאילו זורם בעורקי.”

אלא שכנגד מניין הרווחים הבאים ממטבעות־עשייה לא מרובות, ניצב טור ההפסד הגדול. ולא בכדי נתונה כאן הדעת כולה ליציר מוזר זה הקרוי זמן, למניין שנותיו המצטברות ומתמעטות כאחד, לנגיחותיו העקשניות המכלות בלי הרף בגוף, בבשר הדל של הגוף. בפירוט מוזר, כמעט אובססיבי ברוב דקדוקו, מונה אבא מדי פעם בפעם מניין שנותיו, כלומר רואה צורך לציין לעצמו בדיוק רב ככל האפשר את מעמדו שלו בזמן: “מחר, לפי התאריך העברי, כ”ח באייר, שמונה ימים לפני חג השבועות, אני מסיים פ' ונכנס לפ“א,” הוא מדייק מאוד בדברו; “כבר שלושה ימים אני בשנת פ”א," הוא כותב בנעימה זחוחה במקצת; “היום הוא היום התשיעי שלי בשנת פ”א," הוא מוסיף ומונה את מניין ימיו; “אתמול מלאו לי לפי החשבון היהודי, שבעים ושבע שנה והיום יומי הראשון בשנת 78,” הוא מכריז לא בלי שמץ של סיפוק; “בעוד חדשיים וחצי אני נכנס לשנות גבורות, ולא כדאי להסתלק עכשיו, על כל פנים צריך להשתדל לגמור את שנת ע”ט ולפתוח בשנת השמונים," הוא מהרהר ומשתעשע בהחלטה שהחליט; ובלשון שובבה ומתבדחת הוא צופה אל הבאות ומציין בקפידה, “בעוד יומיים יהיה לי 4 פעמים מספר 7 – שבעה חדשים של שנות שבעים ושבע. והלוא גם אריכות ימים דבר היא.”

“גם אריכות ימים דבר היא,” ועניין הזמן אכן עומד עתה בראש מעייניו של אבא; הזמן במרוצתו אינו נתפס עכשיו על־ידו כיחידה אחת גדולה שלובה ואחוזה בחוליותיה, אלא כריבוי של יחידות קטנות, בדלות, פרודתיות. “רואה אני לפני כל יום בפני עצמו ואין המשך לבא אחריו. כך דרך חיי בימי זִקנה אלה”. לפיכך שני ימים תמימים אינם כלל דבר של מה בכך בעיניו, הואיל וכל יום ויום מועד עכשיו לפורענות פתאום; ו“הבעל דבר” כבר מצוי בקירבת מקום, אף פוסע לעתים פסיעות גסות אחדות ונכנס אל החדר ועומד אצל המיטה ומכה בגוף וחוזר ומכה בו; מכה בו מכת “עווית עורקים” ו“מיחושים בלוח החזה” ו“אריתמיה” ו“אינפארקט” ו“יסורים של פגע ממאיר”; וכל הפגעים האלה נרשמים בקפידה בטור ההפסד שבמאזן החיים. ומדי פעם בפעם נבדקת הקופה ונבחן החשבון כולו, וכשהוא נמצא תקין פחות או יותר, כמו למשל במאזן שלהלן, “לפני שישה שבועות קמתי לאחר שכיבה של שני חדשים תמימים ובשבועות האחרונים עשיתי עבודה של ארבע מאות גמלים,” – הרי הכל שפיר.

אלא שמבעד לחבלות הגוף וחוליו מבצבצת תמיד הסכנה היותר נוראה בעיני אבא – הסתלקות הבינה ואובדן הדעת. זהו פחדו האיום; וכל מבוקשו וכל תפילתו “שלא אתייסר ככלות ימי באפס דעת, “שלא ירדו הכוחות הרוחניים” בתוך התהליך שאין מנוס מפניו. הכתיבה בפנקס אפשר לומר עליה, שמיועדת היא ביודעים אבל בחשאי ובהחבא, לבחון את מצבה של הדעת בימים אלה של “דעיכה” גדלה והולכת; לבחון ולברר אם עודה צלולה ו”נכונה", אם יש עוד בכוחה להעלות משהו בעל משמע על גבי הנייר.

בעצם כל כתיבתי עכשו אינה אלא הוכחות שאני מוכיח לעצמי שעדיין כוחותי הרוחניים עמי. וצורך בהוכחות אלו סימן זִקנה הוא, אבל סוד זה כמוס עמי.

זהו אפוא סודה ועיקר תכליתה של הכתיבה ביומן; אפשר לומר, זהו עצם ה־raison d’être שלה; וכל השאר, ויהא חשוב כאשר יהא, כל אותם דיונים נסערים בספרות ובביקורת ובאכזיסטנציאליזם, בפיכמן ובקנט ובעגנון ובדוד בן־גוריון, כל אלה אינם בעצם, מנקודת ראות ראשונית מקורית זו, אלא חומר אשר בו מתממש הצורך הבּהול הזה, המדריך כל הזמן מנוחתו של אבא.

בחינת מצב הדעת, כל עוד היא מורה, שלמרות כל פגעי הזמן, “מתעורר קול דממה דקה ומוריני אל החיים” ו“ראשי האצבעות רוצות לכתוב” ו“בראש מצטרפים והולכים כמה וכמה רעיונות” והיד רושמת אותם בפנקס, כל עוד כאלה פני הדברים – הכל שפיר; הואיל ונראה שאין פיחות יתר במאזן הכללי, ובין התקף־לב לייסורי “פגע ממאיר” עדיין אפשר להרהר ואפשר להעלות משהו על הכתב, הווה אומר עדיין אפשר לחיות קצת חיים של ממש. אלא שיחסי הכוחות במהרה הם הולכים ומשתבשים, וידו של הפולש הזר שלוחה לחבל גם בכוחות הרוחניים. וראשוני האותות המבשרים את בוא הרעה הלא הם “העייפות” ו“השעמום” הפושטים בנפש ו“המרה השחורה” היורדת עליה. ובעקבותיהם של אלה באה הדיאגנוזה המפוכחת והמדייקת מאוד באבחנתה: “אף־על־פי שהרוחני אינו מתמעט, הכוחות עצמם דלים מאוד.” וכנגד זה קשה לעמוד; שכן עכשיו ניטל הכוח מכוחות העמידה. אז נעשית “אפילו הכתיבה בפנקס שליח להתקפה,” ופג טעמם של החיים פשוטו כמשמעו; והפנים פונות יותר ויותר אל העבר האחר, והכתיבה מאליה ועל כורחה באה אל סיומה, ומביאה סוף על היומן עצמו. ואולם אפילו בשעה זו, סמוך מאוד לסוף הקרב ובא, שב ומתעורר בגוף הנפסד עוד פעם אחת פרכוס אחרון של חיים, ואקורד אחרון ביומנו של אבא, סיומו באיזה אף־על־פי־כן מקווה ומייחל:

אף־על־פי־כן חש אני בעמקי נפשי התעוררות קלה. אולי ירחם השם. היספיקו כוחות אלה להחזירני בכולי לפנקס זה? הצמאון לכתיבה אין לשער עצמתו.

כך כתב דברו האחרון בפנקס ושמט את העט מידו.

עכשיו מכונסים הדברים בתוך ספר היוצא אל רשות הרבים; וכל מי שיקרא בו ודאי יתרשם על־פי דרכו שלו ובהסכם עם תפיסתו שלו מכל אותם קטעי מחשבות נסערות ודברי ביקורת עזים ודיבורים מתבדחים ופסוקים זועקים ושיח אינטימי וסיפורים משעשעים, שכתב אבא בערוב ימיו, בשביל עצמו וגם בשביל קורא שיבוא באחד הימים וימצא עניין בדברים אלה שבפנקסים.

עדה צמח