Certains pourrissent, et d’autres

s’ossifient; Tous vieillissent.

Seule une grande ferveur

intellectuelle triomphe de la

fatigue et de la flétrissure du

corps.¹

Andre Gide

שלושה פנקסי רשימות השאיר אבי אחרי מותו. פתח בכתיבתם בשנת 1962, ואל סיומה באה הכתיבה כמו מאליה בשנת 1973, כשאפסו הכוחות ויום המוות קרב ובא. בימי זִקנה, “בשנים נובלות” ודועכות, בעת צמצום כוחות החיים החל בכתיבת יומנו, ואחת־עשרה שנים היה שוקד עליה והיה מסור לה ושמח בה בכל לבו.

ואני, מטעמים שונים, היה עלי לבחור מתוך פנקסים אלה של אבא דברים שראוי לקבצם בספר, שיהא מייצג יפה את כל מה שכתב בהם. ונתקשיתי מאוד במעשה הבחירה. פשוט לא ידעתי כיצד בוחרים ובמה בוחרים; על־פי איזו אמת מידה, לאורו של איזה עיקרון. משום מה גם לא עלה בידי למצוא סיוע של ממש באותן דרכי בחירה מקובלות, שתמיד הן עומדות לרשותנו וכמו באות לסייע עמנו. שהרי יכולה הייתי לבחור, למשל, מתוך הפנקסים של אבא בכל הדברים היותר יפים שכתב, או בכל הדברים היותר משעשעים שהעלה על הנייר, או בכל הדברים היותר חשובים שרשם לזכרון, כגון פרקי הגות כבדי־משקל או עניינים של עדוּת היסטורית, שערכם תמיד עומד להם. יתר על כן, אפשר היה לי לקבץ את כל הדברים האלה, את הפרקים היפים ואת העניינים המשעשעים והנושאים החשובים, לחברם ביחד ולעשותם מקשה אחת של כתוב, שיהא הוא גופו הספר שאני מבקשת להוציא לאור. אלא שכל הקומבינציות המצוינות האלה לא הניחו, משום מה, את דעתי. חשתי במעומעם שאין בהן כדי לתת רושם נאמן מכל המצוי בדפי הפנקסים האלה. ברי היה לי, שהללו אינם רק צירוף של דברים דוגמת אלה שמניתי. שכן מצויים בהם הרבה עניינים שאינם יפים ואינם משעשעים ואינם חשובים מבחינה כללית כלשהי; מיני דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, מיני ציונים של עובדות זוטות ומעשים קטנים, נטולי עניין לכשעצמם, אף מייגעים משהו בחזרתם המונוטונית. אף־על־פי־כן נראה לי, משום מה, שאין להתעלם מהם ואין לוותר עליהם, ולו רק בשל כמותם הרבה בלבד.

מכל מקום, מחמת פנים משונות אלה של הכתיבה בפנקס, שקצתה רבת עניין וקצתה נטולת חשיבות ומשעממת מעט, וכן גם מחמת הספק שנטפל אלי בכל הנוגע למעשה הבחירה, החלטתי לשוב ולקרוא בפנקסי הרשימות, אפשר יכוונו הם דרכי ומעשה בחירה שלי. ואכן בקריאתי החוזרת, הקשובה והדרוכה, נתבלטו לפני חטיבות חטיבות של עניינים שונים הפזורים על פני הכתוב, שכולם, כך נסתבר לי עתה, חשובים באותה מידה, לאו דווקא תמיד מבחינת מה שהם לעצמם ובפני עצמם, אלא מבחינת יחסם וחיבורם אל עולמו של אבא כפי שהוא בא לידי גילוי בשעה זו של חייו. ומשנתחוור לי עניין זה, התבררה לי גם דרכי בבחירת הדברים – שצריכה אני לכבד במידה שווה את כל מיני העניינים השונים שהעלה אבא על הכתב, כולל אותם עניינים פחותי־ערך ומונוטוניים ברושמם; כמו כן נסתבר לי שעלי גם להקפיד ולשמור על הפרופורציה, על היחס הנכון שבין מיני הכתיבה השונים, כפי שנקבע בגוף הכתוב, והיבט זה נראה לי בעל חשיבות רבה בכל הנוגע למסירה הנאמנה של רוח הדברים.

אלא שעם קריאתי הקשובה בפנקסי הרשימות נתעוררה ונתייצבה לפני שאלה אחרת – על שום מה ולמה נזקק אבא בימי זִקנתו לכתיבה ביומן דווקא, לכתיבה זו, שעל־פי עצם מהותה אינטימית היא, אם במעט ואם בהרבה, ואילו הוא הלא היה כל ימיו איש עבודה בכל תחומי החיים, בתחום המעשי ובתחום הרוחני כאחד, וחביב מאוד עליו פסוקו של בודלייר

“Il faut travailler, sinon par gôut, au moins par désespoir,

puisque, tout bien vérifié, travailler est moins ennuyeux que s’amuser.”²

והאינטימיות היתרה אינה כלל מידה ממידותיו המובהקות. גם את התשובה לשאלה זו היה עלי לבקש בתוך הרשימות של אבא, שלפעמים הן קרויות בפיו “פנקסים” ולפעמים הוא מכנה אותן בשם “מחברות” ולעתים יותר רחוקות גם בשם “יומן” ו“ספר זכרון”; וריבוי שמות זה אינו דבר שבמקרה, אלא להעיד הוא בא על טבעה של הכתיבה ביומן, שנדיבת לב היא מאין כמוה ושעריה פתוחים תמיד לרווחה וכל דרכי הביטוי וכל מיני הנושאים והז’נרים והסגנונות מקובלים עליה, ולעולם אינה מעמידה תנאים ואינה שׂמה סייגים ואינה תובעת תביעות; רק דרישה אחת עיקרית היא דורשת בתקיפות וללא פשרה – שתהא כתיבה זו בפנקס וביומן כתיבה כרונולוגית, כתיבה שמדי יום ביומו, כתיבה יומנית, אם אפשר לומר כך, ז’ורנליסטית במובן היותר מדוקדק של המושג.

ואכן דברים רבים ושונים, “אובייקטיביים” ו“סובייקטיביים”, רשם אבא בפנקסיו מדי יום ביומו, או ככל שניתן לו לרושמם מדי יום ביומו; הוא רשם בהם דברים שבינו לבין עצמו ודברים שבינו לבין הסובבים אותו, בני משפחתו וידידיו הקרובים וחבריו הסופרים ושאר אנשים שנזדמנו על דרכו; וכן כתב בהם דברים הנוגעים להשקפת עולמו הכללית, הפילוסופית, ולארץ־ישראל שלו ולציונות ולספרות ולגולה וליהדות ולמדינה ולשואה; ואצל כל אלה רשם תמיד גם אותם דברים שעניינם הכללי מועט, וכמוּתם רבה והם פזורים על פני הדפים, ומביאים לידי הרהור, שמא בכל זאת חבוי דווקא בהם משהו חשוב הנוגע בעיקרה של כתיבה זו שבערוב הימים.

דברים רבים אלה שבפנקסי הרשימות, כשם שענייניהם שונים כך גם צורת ביטויים שונה ומגוונת. פעמים הם כתובים כעין רשימה של ביקורת, הנרשמת בחופזה תוך כדי קריאה ב“בקולר אחד” של חיים הזז או ב“תוף הפח” של גינטר גראס למשל; פעמים הם מנוסחים כדבר־עדות על מאורע היסטורי מסוים, כמו רצח חיים ארלוזורוב או מעמדו של דוד בן־גוריון בחבורת הצעירים בפלונסק; לעתים הם מניחים להמיית הלב להשמיע קולה החרישי, ולעתים הם לובשים צורה של מעין מסה ספרותית פולמוסית, שעניינה, למשל, ה־New Criticism האמריקני, האכּזיסטנציאליזם והפרוידיזם האירופיים, או “הרומן החדש” הצרפתי; יש שהם זועקים על מעשה שהרתיח את הדם, כמו פיצוץ בית בכפר ערבי, ויש שהם מציירים קווים בדיוקנו של אחד הסופרים, של י.ד. ברקוביץ או של אליעזר שטיינמן ואהרן אפלפלד; לעתים רשומים בהם ציטוטים מתוך ספרים ועיתונים ולעתים כלול בדפיהם מכתב שנשלח או לא נשלח ליעדו.

כללו של דבר, הרגשה של חירות רבה, כמעט חירות מוחלטת, מלווה את אבא בכתיבה זו. נראה לו שעל הכל הוא רשאי לכתוב בפנקסו ובכל דרך שתעלה על רוחו. ולא זו בלבד שפטור הוא מן הכתיבה הסדורה והמעוצבת, המצריכה תכנון ומאמץ רוחני גדול, אלא, דומה, במקום זה כמעט עדיפה ממנה הכתיבה הספונטנית, החטופה, הכתיבה “בלא הכנה” בלשונו של אבא. תכונה זו של חירות גמורה האופיינית לכתיבה ביומן, היא שכבשה לבו בימי זִקנתו. “אני נתלה בפנקסי. במקום זה אני רשאי לכתוב כל העולה על רוחי,” רשם בפשטות במחברתו. ודומה יש משהו פתטי במצב זה של אדם בערוב ימיו, שהוא – הזקן הקרב אל סוף הדרך, חביבה עליו הכתיבה החופשית ביומן, כשם שהיא חביבה על הצעיר ההולך בתחילתה. השניים, מטעמים שונים, מבקשים בעצם את אותו הדבר – לשפוך על הנייר את כל מה שיש בלבם מתוך חירות גמורה ובאין מפריע. ואכן מן המפורסמות הוא שזקן וצעיר הם על הרוב כותבי היומן היותר מצויים והיותר טיפוסיים. “זקן וצעיר נפגשו,” מזכיר אבא את הפתגם הרוסי, אמנם בנוגע לעניין אחר.

אבל מה ביתר דיוק מבוקשו בכתיבה יומנית זו? איזה שימוש הוא עושה בחירות שהיא מעניקה לו ביד כל־כך רחבה? מפני מה הוא “נאמן” לה ו“תלוי” בה ודבק בה ואינו מרפה ממנה? מה סוד כוחה? למה הוא ממהר לקום ממיטת חוליו בשביל לרשום משהו “בגניבה” בפנקסו? מפני מה הוא מצטער כשעליו לזנוח אותו? “איני נאמן לפנקסי. אין זאת כי אם מפוזר אני על פני שבעה ימים,” הוא כותב בנימה של התנצלות. “חזרתי אל פנקסי וקיבלתי על עצמי להזדקק לו יום יום,” הוא מכריז על שובו אל בריתו הישנה.

נראה שהכתיבה ביומן רב־תכליתית היא ודקה בהרכבה ופנים אחדות טבועות בה. מבוקשה הברור, הפשוט, המקובל על הכל, שאבא מכריז עליו כמה וכמה פעמים – להשאיר זכר, לרשום דבר עדות. ואילו רצונה המיוחד יותר – הכתיבה עצמה, עצם מעשה הכתיבה, שהוא לכשעצמו אין שיעור לחשיבותו “בעת דעיכה” זו, כשחפץ הכתיבה עדיין שולט בכיפה, אבל כוחו הממשי כבר קמל והולך ואינו מגיע תמיד לידי חיבור דבר שלם, בנוי על אופניו. “אדם רפה רוח אני,” מעיד על עצמו אבא, “ואין בי הכוח לפרוש מכתיבתי ואני מצר ומייגע את עצמי ומעלה חרס.” והנה בשעת רפיון זו הוא פונה אל הכתיבה בפנקסים ו“נתלה” בה בשתי ידיו, הואיל וכאן רשאי הוא להוסיף ולכתוב גם כשידיו מעלות חרס בכתיבתו; כי היומן, אומר אנדרה ז’יד ברוב דקות שבהבחנה, הוא “המקום האחד שבו אפשר לכתוב דברים לא חשובים,” אפילו שברי חרסים. הכתיבה ביומן היא אפוא כתיבה חלופה, באה במקומה של הכתיבה האחרת, זו הבנויה והמעוצבת. “אני,” כותב אבא במחברתו, “אני אונס את עצמי וכופה על עצמי את הכתיבה. איזו שהיא,” סתם כתיבה, כתיבה שכל יעודה להוליד עוד כתיבה ועוד כתיבה.

אולם עד מהרה מתברר שהכתיבה ביומן אינה תמיד סתמית כל־כך, אינה סובבת סתם ככה סביב עצמה בלבד; אלא לעתים כוח פורה ומפרה יש בה ועשויה היא להוליך, בסופו של דבר, אל הכתיבה האחרת, אל “הכתיבה ממש”, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. “חירות זו [שבכתיבה ביומן] היא המחזירתני אל הכתיבה ממש,” רושם אבא בפנקסו. ואכן כך מתרחשים לעתים קרובות הדברים על במה קטנה זו שאצל שולחן הכתיבה ובתוך הנפש פנימה. מחמת רפיון הרוח רושם אבא בחופזה, לעתים “באישון לילה”, “שברי הרהורים” וקצת רשמים העולים בו עם קריאה בספרו של היידגר, למשל. הוא טורח וממהר לציינם בפנקסו, בשביל “שלא ייטשטשו וייעלמו מזכרוני,” שגם כוחו תש מאוד ברבות הימים. והנה שברים אלה של רשמים יש והם משמשים לו נקודת מוצא לפיתוח רעיון, שאולי היה מצוי בו בכוח, ונתקשה להלבישו מלים ולהעלותו באורח שלם על הנייר.

אין להתפלא אפוא כלל על הלב הנובל והחפץ־כתיבה, שככה הוא נמשך בחוזקה אל הכתיבה ביומן. שהרי זו משמשת לו בראש ובראשונה יתד וגם אמצעי בדוק להשיג מבוקשו האמיתי, שיותר מכל דבר אחר הוא יקר לו עתה. וראוי לציין, שתכונה זו אופיינית לז’אנר היומני בכללו. ואנדרה ז’יד, הנמנה עם גדולי יוצריו, כותב בלשון קרובה מאוד ללשונו של אבא:

Je me cramponne à ces feuillets comme à quelque chose de fixe parmi tant de choses fuantes. Je m’impose d’y écrire n’importe quoi, mais régulièrement chaque jour.

Il me faut par tous les moyens lutter contre la dislocation et l’éparpillement de la pensée. C’est aussi pour cela que je me suis réattelé à ce journal, sans grand plaisir, mais comme moyen d’entraînement au travail.³

גדול אפוא וחזק בשעה זו כוח המשיכה של היומן, שממלא הוא צרכים דוחקים וממשיים של חיים. אלא שבכך, דומני, עדיין לא נתמצה כל כוחו ולא נתגלה מלוא פועלו החבוי בקמטי נפש יותר אישיים ויותר כמוסים. היומן על־פי עצם מהותו נוטה לטפח מין אחד של דיבר, דיבר אישי ואינטימי מאוד, שאבא מעולם לא העלהו קודם לכן על הנייר כשהוא עומד בפני עצמו ונתון לעצמו בלבד. רק עכשיו, בערוב ימיו, נתעורר בו החפץ להזקק לו, ומצא את פנקסו מעודד חפצו והניח לו לבוא אל תוך דפיו ונתקבל שם כדבר מובן מאליו, רצוי ושייך ומקובל על המקום ורוחו. סיפוקו החשאי של צורך אינטימי זה ודאי הביא עמו הרגשה טובה של פורקן רגשי, והיא שהאדירה כוחו המושך של היומן.

נמצא אפוא, שבתוך דפי הפנקס בלבד התיר לעצמו אבא לכתוב דברים נחוצים מאוד רק לו לעצמו, דברים אישיים, אינטימיים ואפילו סודיים, על מה שהוא בינו לבין גופו ובינו לבין נפשו והמייתה. “הפנקס שלוש שנים תמימות היה מסרסר ביני לבין נפשי” וסרסור זה נראה שעניין גדול הוא עתה ודרוש כאוויר לנשימה; שכּן ימי הזִקנה המתרבים והשיתוק הגדל של כוח העשייה והבדידות הגוברת והצטמקות מרחב החיים לכדי חדר ושולחן וּמיטה והשהייה המתמשכת עם עצמו בלבד, עם גופו הנובל בחוליו ועם נפשו הנלאה, המתחילה לחוש בשממון המתגנב ובא אל תוכה – כל אלה כמו מאליהם מוליכים אל כתיבת פסוקים כגון אלה, למשל:

למה עוטף לבי וכה עייפה נפשי? אין לי יסורים ודומני, בריאות גופי חוזרת אלי. גם בכוחות רוחי אין פגם כלשהו… ואף־על־פי־כן רצון החיים כאילו משתתק והולך. יצרים אין וחשקים אין ושאיפות אין והכל נראה לי לא חשוב, בטל ואינו ראוי שאתן דעתי עליו.

יש מן המסתורין בישיבה בבית־הורים זה… בכל מקום אחר דחיתי הרהורי ביום המיתה. כאן על כרחך אתה מהרהר בו.

ועוד וכיוצא באלה הדברים שאבא מעולם לא כתב דוגמתם קודם לכן.

אבל האם בכך כבר נתחוור כל סוד פועלו של היומן? האם בדברים אלה נתמצה כל קסמה של כתיבה זו שמדי יום ביומו? דומני יש עוד דברים בגו; שכּן ברובד יותר פנימי נראה שממלא היומן תפקיד עוד יותר נחוץ וחיוני, ואת עיקר כוחו הוא שואב מצורך יותר ראשוני, יותר בהול וקיומי. גילויו הסימפטומטי של זה פרוש על פני כל משטח הכתוב, שגלום הוא בכל אותם ציוני עובדות קטנות הפזורים בתוך דפי הפנקסים. אבל קודם שאני משתהה אצל אלה, עלי לשוב ולהטעים עניין עיקרי אחד, הנוגע למהות היומן ולמצבו של הכותב בו. השניים עניינם הבסיסי אחד – הזמן, הזמן במרוצתו. היומן הלא קו אחד ויחיד מחייב שבמהותו הוא הקו הכרונולוגי, הציון הקלנדרי של זמן הכתיבה שמדי יום ביומו. אפשר לומר, מונומנט הוא של זמן בזרימתו. כך היומן וכך כותבו, הנושא על גבו שבעים וחמש ושמונים וחמש שנות חיים, וקו גבול ברור מתוח אי־שם באופק שמיו, וכל הוויתו וכל תודעתו טובלות בזמן וכל פנקסיו חתומים בחותמו.

מה יעשה, כיצד ינהג בזמן החולף, המקיפו מכל עבר ומכוון כל צעדיו אל מקום אחד בלבד? בפרשת דרכים זו רבות האפשרויות למיניהן; אפשר לנסות להסיח את הדעת מן הזמן במרוצתו ואפשר להתמכר לכל אחד מרגעיו; אפשר לפעול כנגדו או להבהל ולהכנע לו; לשקוע בשממונו או להתעשת ולמתן פועלו בסיועה של תקווה ואשליה כלשהי. אבא, מבחינת עיקרו של עיקר, בחר, כמדומה, בדרך אופיינית לו ולמזגו; לא בדרך שיש עמה תקווה רבה ולא בדרך שהיא כולה יאוש, אלא במהלך מפוכח, אפשר לומר אפילו מחושב, של עשייה מתמדת הבאה לחזק את כוחות החיים שבו, וגם לתת בידו בכל שעה ושעה מעין צילום רנטגן של המצב לאשורו. נראה לי שלא אטעה אם אומר שבמעמד זה ובשעה זו של חייו ביקש ביודעין לעורר ולהפעיל את רצונו, שיחזק את רוחו, בשביל שיוכל להפיק ממעט החיים שנותרו לו את מלוא החיים הנחשבים חיים בעיניו. לצורך זה עומד הוא ומגייס לעזרתו את אותו איש מעשה שהיה, אותו חקלאי “אגרונום”, המנסה לגבור על פגעי הטבע ולהציל לפחות משהו מיבול שדהו, ואותו אסתטיקון, שהחשיב כל־כך במשנתו את המאמץ הגובר על מעצורים; צריך “לאסוף כוחות” – זו הסיסמה החוזרת ועולה מתוך דפי הכתוב; “צריך לאסוף כוחות ולהיפטר מן המחלה. יש בכל מחלה מקצת שאינו אלא רשלנות ואזלת יד. ועל אותו חלק שבה אפשר לו לרצון לגבור עליו.” וכיוון שכל הכוחות מצומצמים עתה בכתיבה בלבד, והיא בלבד מגלמת את מקור החיים, הרי בהכרח נתונים כל מעייני הנפש ליומן שמחובר הוא ומקושר הדוקות בעניין הזמן; הווה אומר, בעניין החיים והמוות פשוטו כמשמעו.

מהו אפוא העיקר בכתיבתו של אבא בשעה זו, כש“הפנים לא אל החיים פנויות” אלא “פנויות כלפי משהו אחר?” אפשר לומר, עיקר מבוקשו להכיר יפה את הזירה אשר בה הוא ניצב ואת הכוחות המתגוששים בה; להכיר מקרוב את כוחו שלו, הוא כוח החיים, ולבחון היטב את כוח הזמן הקם עליו לכלותו; לאמוד בכל שעה ושעה מידת יכולתו של זה ושיעור עוצמתו של זה ולברר בדיוק רב ידו של מי על העליונה. לצורך זה נזקק אבא לשיטת הפנקסנות של רואי חשבון, לרשימת אינוונטר, לספירת מלאי שב“מזווה”, לעריכת מאזן של רווח והפסד. ואכן לעתים תכופות הוא עורך מאזן של חנווני בפנקסיו, רושם בטור אחד את גילויי החיים שבו ונותן בטור שמנגד את מעלליו של “הכוח האחר”, שנשתכן בגופו, בשביל לחבל בו ולהמיתו. ותמיד, תמיד הוא עומד וסוקר ובוחן בשבע עיניים את מצב הקופה ומגמת פניו של החשבון כולו.

המאזן הוא אפוא מאזן של רווח והפסד שבתחומי הגשמי והרוחני; ההפסד בהכרח הוא תמיד הפסדו של הגוף, והרווח לעולם הינו רווח שבהישג הרוח, ויהא פעוט ככל שיהא. בטור הרווחים יש אפוא מעין אינוונטר של כל מיני המעשים שעשה אבא בפרק זמן מסוים בתחומי הכתיבה כמובן, שהרי תחום אחר של עשייה לא נותר לו עוד בחייו. בטור זה הוא עומד ומונה בקפידה מספר הגהות שהגיה ותיקונים שתיקן ורשימות שרשם ומאמרים שכתב וספרים שהכשיר לדפוס, שכל אלה חשיבותם רבה בכל הנוגע לאריתמטיקה החנוונית ועשויים הם להכריע את הכף; שכּן מעידים הם על “הרוח הנכונה” והכתיבה “העומדת בעינה”, הווה אומר על כוחות החיים שעודם חיים ועושים. וכשמרגיש אבא הרגשה טובה זו של עשייה, מיד היא מרוממת כל הוויתו, ו“הנה כל גופי רונן מעבודה זו” ו“דם נעורים כאילו זורם בעורקי.”

אלא שכנגד מניין הרווחים הבאים ממטבעות־עשייה לא מרובות, ניצב טור ההפסד הגדול. ולא בכדי נתונה כאן הדעת כולה ליציר מוזר זה הקרוי זמן, למניין שנותיו המצטברות ומתמעטות כאחד, לנגיחותיו העקשניות המכלות בלי הרף בגוף, בבשר הדל של הגוף. בפירוט מוזר, כמעט אובססיבי ברוב דקדוקו, מונה אבא מדי פעם בפעם מניין שנותיו, כלומר רואה צורך לציין לעצמו בדיוק רב ככל האפשר את מעמדו שלו בזמן: “מחר, לפי התאריך העברי, כ”ח באייר, שמונה ימים לפני חג השבועות, אני מסיים פ' ונכנס לפ“א,” הוא מדייק מאוד בדברו; “כבר שלושה ימים אני בשנת פ”א," הוא כותב בנעימה זחוחה במקצת; “היום הוא היום התשיעי שלי בשנת פ”א," הוא מוסיף ומונה את מניין ימיו; “אתמול מלאו לי לפי החשבון היהודי, שבעים ושבע שנה והיום יומי הראשון בשנת 78,” הוא מכריז לא בלי שמץ של סיפוק; “בעוד חדשיים וחצי אני נכנס לשנות גבורות, ולא כדאי להסתלק עכשיו, על כל פנים צריך להשתדל לגמור את שנת ע”ט ולפתוח בשנת השמונים," הוא מהרהר ומשתעשע בהחלטה שהחליט; ובלשון שובבה ומתבדחת הוא צופה אל הבאות ומציין בקפידה, “בעוד יומיים יהיה לי 4 פעמים מספר 7 – שבעה חדשים של שנות שבעים ושבע. והלוא גם אריכות ימים דבר היא.”

“גם אריכות ימים דבר היא,” ועניין הזמן אכן עומד עתה בראש מעייניו של אבא; הזמן במרוצתו אינו נתפס עכשיו על־ידו כיחידה אחת גדולה שלובה ואחוזה בחוליותיה, אלא כריבוי של יחידות קטנות, בדלות, פרודתיות. “רואה אני לפני כל יום בפני עצמו ואין המשך לבא אחריו. כך דרך חיי בימי זִקנה אלה”. לפיכך שני ימים תמימים אינם כלל דבר של מה בכך בעיניו, הואיל וכל יום ויום מועד עכשיו לפורענות פתאום; ו“הבעל דבר” כבר מצוי בקירבת מקום, אף פוסע לעתים פסיעות גסות אחדות ונכנס אל החדר ועומד אצל המיטה ומכה בגוף וחוזר ומכה בו; מכה בו מכת “עווית עורקים” ו“מיחושים בלוח החזה” ו“אריתמיה” ו“אינפארקט” ו“יסורים של פגע ממאיר”; וכל הפגעים האלה נרשמים בקפידה בטור ההפסד שבמאזן החיים. ומדי פעם בפעם נבדקת הקופה ונבחן החשבון כולו, וכשהוא נמצא תקין פחות או יותר, כמו למשל במאזן שלהלן, “לפני שישה שבועות קמתי לאחר שכיבה של שני חדשים תמימים ובשבועות האחרונים עשיתי עבודה של ארבע מאות גמלים,” – הרי הכל שפיר.

אלא שמבעד לחבלות הגוף וחוליו מבצבצת תמיד הסכנה היותר נוראה בעיני אבא – הסתלקות הבינה ואובדן הדעת. זהו פחדו האיום; וכל מבוקשו וכל תפילתו “שלא אתייסר ככלות ימי באפס דעת, “שלא ירדו הכוחות הרוחניים” בתוך התהליך שאין מנוס מפניו. הכתיבה בפנקס אפשר לומר עליה, שמיועדת היא ביודעים אבל בחשאי ובהחבא, לבחון את מצבה של הדעת בימים אלה של “דעיכה” גדלה והולכת; לבחון ולברר אם עודה צלולה ו”נכונה", אם יש עוד בכוחה להעלות משהו בעל משמע על גבי הנייר.

בעצם כל כתיבתי עכשו אינה אלא הוכחות שאני מוכיח לעצמי שעדיין כוחותי הרוחניים עמי. וצורך בהוכחות אלו סימן זִקנה הוא, אבל סוד זה כמוס עמי.

זהו אפוא סודה ועיקר תכליתה של הכתיבה ביומן; אפשר לומר, זהו עצם ה־raison d’être שלה; וכל השאר, ויהא חשוב כאשר יהא, כל אותם דיונים נסערים בספרות ובביקורת ובאכזיסטנציאליזם, בפיכמן ובקנט ובעגנון ובדוד בן־גוריון, כל אלה אינם בעצם, מנקודת ראות ראשונית מקורית זו, אלא חומר אשר בו מתממש הצורך הבּהול הזה, המדריך כל הזמן מנוחתו של אבא.

בחינת מצב הדעת, כל עוד היא מורה, שלמרות כל פגעי הזמן, “מתעורר קול דממה דקה ומוריני אל החיים” ו“ראשי האצבעות רוצות לכתוב” ו“בראש מצטרפים והולכים כמה וכמה רעיונות” והיד רושמת אותם בפנקס, כל עוד כאלה פני הדברים – הכל שפיר; הואיל ונראה שאין פיחות יתר במאזן הכללי, ובין התקף־לב לייסורי “פגע ממאיר” עדיין אפשר להרהר ואפשר להעלות משהו על הכתב, הווה אומר עדיין אפשר לחיות קצת חיים של ממש. אלא שיחסי הכוחות במהרה הם הולכים ומשתבשים, וידו של הפולש הזר שלוחה לחבל גם בכוחות הרוחניים. וראשוני האותות המבשרים את בוא הרעה הלא הם “העייפות” ו“השעמום” הפושטים בנפש ו“המרה השחורה” היורדת עליה. ובעקבותיהם של אלה באה הדיאגנוזה המפוכחת והמדייקת מאוד באבחנתה: “אף־על־פי שהרוחני אינו מתמעט, הכוחות עצמם דלים מאוד.” וכנגד זה קשה לעמוד; שכן עכשיו ניטל הכוח מכוחות העמידה. אז נעשית “אפילו הכתיבה בפנקס שליח להתקפה,” ופג טעמם של החיים פשוטו כמשמעו; והפנים פונות יותר ויותר אל העבר האחר, והכתיבה מאליה ועל כורחה באה אל סיומה, ומביאה סוף על היומן עצמו. ואולם אפילו בשעה זו, סמוך מאוד לסוף הקרב ובא, שב ומתעורר בגוף הנפסד עוד פעם אחת פרכוס אחרון של חיים, ואקורד אחרון ביומנו של אבא, סיומו באיזה אף־על־פי־כן מקווה ומייחל:

אף־על־פי־כן חש אני בעמקי נפשי התעוררות קלה. אולי ירחם השם. היספיקו כוחות אלה להחזירני בכולי לפנקס זה? הצמאון לכתיבה אין לשער עצמתו.

כך כתב דברו האחרון בפנקס ושמט את העט מידו.

עכשיו מכונסים הדברים בתוך ספר היוצא אל רשות הרבים; וכל מי שיקרא בו ודאי יתרשם על־פי דרכו שלו ובהסכם עם תפיסתו שלו מכל אותם קטעי מחשבות נסערות ודברי ביקורת עזים ודיבורים מתבדחים ופסוקים זועקים ושיח אינטימי וסיפורים משעשעים, שכתב אבא בערוב ימיו, בשביל עצמו וגם בשביל קורא שיבוא באחד הימים וימצא עניין בדברים אלה שבפנקסים.

עדה צמח

1962

י"א בפברואר, 1962

הכריזו על פיחות הלירה בקולות וברקים. סביב חומת “התמיכה” תקעו חצוצרות הגאולה ושופרותיה. לא, לא תפול החומה. תחילה צריך להעלות את האדם המפוחת בישראל. זאת לא עשו ואין בכוחם לעשות. וממילא יפחת וילך האדם, וכלום לא יועילו החכמים האלה בתקנתם.

כ"ד בפברואר, 1962

עמד עלי נחשול של פינומינולוגים ואכּסיסטנציאליסטים וטבעני! הנה בירחון “מולד” בחוברת 161–162, מאמר של מרטין בובר בשם “אשמה ורגשות אשמה”. בשום פנים אינוֹ מסכים ש“האשמה” נתייחדה לפסיכותירפויט ולצרכיו “במידה שתוצאותיה בפסיכיקה של הפציינט עשויות לסייע להבנת חוליו” (למען האמת צ"ל שבובר במקור אינו כותב בלשון רצוצה כזאת). עכשיו בא בובר להיטיב עמנו ולדרוש “באופייה הישותי של האשמה”, וּודאי אם כך יעשה הכל יבוא על מקומו בשלום; שלא כפרויד (“אחרון מגדולי השכלתנים”) הרואה את האשמה תולדה של “עבירה” (“מיני טאבו קדמונים וחדישים”), אבל נתעלמה מעינו ישותה; ושלא כיונג עם “הפנפסיכיזם” שלו, שאין בו “מקום לאשמה במובנה האונטולוגי”.

ובכן שמא תאמר יוצא בובר ומלמד רפואה כנגד רגש אשמה על־פי שיטתו? אם כך אתה אומר אינך אלא טועה. מבוכה זו שבין בעלי האכּסיסטנציה לבין תורת הנפש של המעמקים משונה מאוד. מצד אחד, דומה, על כרחם שיהיו צהובים זה לזה. ולמעשה לב האכּסיסטנציאליסט נוהה אחרי הפסיכואנאליטיקון. ואין לך דוגמה נאה יותר מן הפסיכיאטור לודוויג בינשואנגר שאמר – “הוסרל והפינומינולוגיה שלו גללו לכל ימי מעל עיני את הברקית (קטרקט) הנטורליסטית” – כלומר הברקית הפרוידית. ואף־על־פי־כן משהתחיל הולך אחרי הפילוסופיה של היידגר עדיין תורתו הראשונה שמורה בלבו ועדיין הוא רואה את האהבה מעין היה־יחד (Miteinandersein) ורבה חשיבותה בשביל הקיום (Dasein) האנושי דוגמת הדאגה (Sorge), הואיל והיא, האהבה, פותחת דרך משלה לתודעת הקיום הזה (Daseinserkenntnis). בין האכסיסטנציה החושנית של האדם החי שהיא ראשית הכל ובין הליבידו ומעמקיו בנפש האדם יש יחסי גומלין סמויים מן העין, ואין הראשונה יכולה להתנגד לתורתה של האחרונה אף־על־פי שהיא כופרת בה.

או טול, למשל, את נפתולי סארטר כלפי תורת פרויד. לכאורה אנוס הוא לדחות את הדטרמיניזם המוכני של תורת נפש זו. וכך הוא עושה במפורש. אבל מצד אחר מודה הוא בתכליתה הכשֵרה של חדירה זו מתחת לפני הנוהג הגלוי לעין של האדם. ודאי ניתן לאדם כוח בחירה (choix) הבונה סגנון של עצמו ב“היותו בתוך העולם”. ואף־על־פי־כן מקבל סארטר את ההכרע של שנות הילדות בבית האב והאֵם על האישיות העתידה לבוא ומשתמש הוא בדרכי הפענוח של הפסיכואנאליזה אפילו ברשות האכּסיסטנציה. והרי דבריו בחיבורו האחרון “ביקורת של התבונה הדיאלקטית” שיצא לאור בשנת 1960, כשהוא מסיים דיונו, בפרק “שאלות של מיצועים” (médiations), בילדותו של פלובר והקביעה [קיבעון,[fixation שלו כלפי אביו וכיוצא באלה שהכריעו בדרכי כתיבתו ובנזירותו האסתטית: “האכּסיסטנציאליזם, משהסתייע בפסיכואנאליזה, אי־אפשר לו בימינו אלא לעסוק באותן מסיבות (סיטואציות) בהן האדם אובד, הואיל ואין לפניו מסיבות אחרות מימי ילדותו של אדם בתוך חברה שיסודה בניצול.”

במידה מסוימת גם בובר נוהג כך. לפי תורתו על כורחו שיהא כופר בתורת הנפש של פרויד, ואף־על־פי־כן כוח אין בו להתנגד לה. בובר משאיר את הפסיכותירפויט במקומו, אלא שמפציר הוא בו הרבה, שיעשה עמו חסד אחד: שיביא את האדם שחלתה רוחו משום שהטיל אשמה על עצמו, ושאי־אפשר לו להירפא אלא על־ידי עצמו מתוך הארה שיאיר לשדה אשמתו (הידועה לו יפה יפה), ולא שיאפיל עליה וישתמט מפניה – שיביא את החולה הזה עד קו גבולה של ההארה העצמית הזאת: “עד למקום־היראוּתו, כותב בובר, – עד כאן כאמור ולא יותר – התירפויט (הפרוידאי או היונגאי) רשאי להוליך (את חולה הרוח), כלומר התחום שהוא חייב לדעת עליו, ולתכלית זו אנו רשאים לכנותו תחום המצפון.”

אין רצוני ואין לי עניין לעמוד על תכנו של “מצפון” זה אצל בובר. גם אצלו אותו משחק המוחק תחילה מחיקה גמורה את תודעת האידיאלי התובעת את הטוב, והנותן את בכורת ההוויה כראשית הכל, אלא לאחר מכן כשהתודעה מחוקה ובמקומה התיישבה האכסיסטנציה, מיד היא מחזירה את כל מידותיה של התודעה אל מקומן הראשון. וכך נוהג בובר כלפי המצפון. והדברים ידועים.

לשבחו של בובר צריך לומר, שהתחבר אל בעלי האכּסיסטנציה הסבורים, שהווית האדם כהוויתה אינה, כפי ששנה היידגר, בעמידתו כלפי עצמו בלבד, אלא בעיקר בעמידתו כלפי חברו, כלומר כשהאדם־האני חוזר אל הווית עצמו כבר ממוזגת הוויתו ב“אתה”. ואף־על־פי־כן גם בובר עושה מעשה־רמיה זה של מחיקת התודעה, הואיל וגם הוא נכנע לישות החושנית־הוויטלית ובונה עליה כל עולמו. וגם דברים אלה ידועים. אלא שלחינם כופר הוא בפרויד ותורתו. זה האחרון פתח ברפואה ולאט לאט התחיל פושט בעולם שאינו שלו ומקיף את כל האדם, וכל מבוקשו היה להוכיח על־ידי התפשטות זו מה אמת ברעיונו הפסיכואנאליטי־הרפואי. בובר פתח בפילוסופיה וסופו שמסיים ברפואה, וכל מבוקשו אינו אלא להוכיח על־ידי התפשטות זו מה אמת ברעיונו האכּסיסטנציאליסטי של ה“אתה”.

ט' במרץ, 1962

טולסטוי היה אומר: “בשביל שתחיה חיים מהוגנים תהא פחוז, מסתכסך, מתעצם, טועה, מתחיל ופורש, חוזר ומתחיל ושוב פורש וכל ימיך תהא נלחם ומבליג, אבל השלווה – נבלה נפשית היא!”

י' במרץ, 1962

אתמול קיבלתי מכתב מפולה בן־גוריון, הזמנה לבוא במוצאי־שבת (הערב) למסיבת התנ"ך, ואם אני נענה לכך תשלח את האוטו להביאני לשם. הודעתי לה, כי מפני מזג האוויר שנשתנה מחמה לצִנה איני יוצא מפתח ביתי.

לפני חדשים אחדים, פתאום ביקש בן־גוריון קירבתי. והיתה חליפת מכתבים ביני לבינו וגם נזדמנתי עמו לארוחת־הצהריים בבית הנשיא ואחר־כך באתי פעם לביתו למסיבת התנ"ך.

בהשפעתו (כך אמרה לי רחל ינאית¹) אמרו לעשות פומבה גדולה לשנת ע"ה שלי בבית הנשיא, וכבר נשלחו הזמנות לחקלאים ותיקים ולסופרים. עם המברכים נמנו בן־צבי עצמו וגם בן־גוריון, ומן הסופרים בורלא² וסדן, ושמואל דיין³ מן החקלאים וגם רחל. אלא מחמת מחלתי נדחתה מסיבה זו, ופרסמו ברדיו על דחיה זו. בינתיים נשתתקה התעוררות זו. ואמרתי בלבי עניין זה כיוון שנדחה נדחה.

והנה שלשום היה מאיר⁴ חתני בבית הנשיא בעסקי המכון שלו, ובן־צבי שאל אותו אימתי אני בביתי, הואיל וצלצלו אלי ולא נענו. למחרתו באה הזמנה זו מפולה. הווי אומר, העניין לא נשתתק.

מה רגשותי בכך? אין כל ספק רֵעות ואהבת־נעורים דוגמת רֵעות ואהבה שבין דוִד לביני אינן בטלות לעולם. אדרבה, בימי זקנה אתה חוזר אליהן ושוב נתפס להן בכל נפשך. זאת אמרתי לדוִד בדברים מפורשים במכתבי אליו. דוִד סיפר לי, שהתרגש להם כל כך, “שאבדו עשתונותיו כל הלילה.” כאן שנינו בתוך עולם של אמת, יציב ונכון וקיים. מצד אחר, מטבעי איני רודף אחרי כיבודים של פומבה. איני אדם המציג את עצמו לראווה; איני, מה שקורין בימינו, “אכּסיבּיציוניסט” ואיני מאוהב בעצמי. ויתר על כן מטבעי איני מסוגל להיות איש של פמלייה. אבל התחברות גלויה, רועשת ומכוונת כלפי חוץ עם דוד, ממילא מכניסה אותך למעמד של בן־לוויה. ודאי מצווה אני לנהוג בזהירות יתרה ולדקדק הרבה בנימוסים. ומכיוון שהיסוד יסוד של אמת, הריני מוחל על הרבה ועושה מעשים שדרכי להתרחק מהם. ומצבי משונה מאוד. כאילו אונאה וכפירה בהליכותי. דבר השנוא עלי ומצער את נפשי, ומסכסך אותי מבפנים. סהדי במרומים – אי אפשי במסיבה זו בבית הנשיא. לשם מה? מה תתן ומה תוסיף לי מסיבה זו? עשיתי בחיי כמה וכמה מעשים בחקלאות שהכריעו מהלך התפתחותה בארץ זו ארצי. משק השלחין היה מתמהמה לבוא אילמלא נתעוררתי לו אני וחברי נפתוֹֹלסקי⁵ שסייע לי בכך. וזה עניין גדול. אולי עשיתי דברים אחדים בספרות העברית שיש להם ערך כלשהו. אבל כשאדם מזקין ושוהה בתוך עצמו אינו מתמוגג מנחת בתוך המעט המתוקן שתיקן. מצער הוא את עצמו מתוך נוחם וחרטה על המעוות המרובה שעיוות בחייו הארוכים ושעתיד הוא ליתן דין וחשבון עליו. לפיכך באמת ובתום לבב מתרחק הוא מן הפומבה ומן הכיבודים, שסוף סוף אינם אלא מהבלי העולם הזה. אלא גם להפגין על הביטול הזה שהוא מבטל הבלים הללו אי־אפשר הואיל והפגנה זו גופה בת־מיצרא היא לגאווה רעה שריחה אינו טוב. ואין לך ברירה אלא לקבל בענווה את החיים ולהיכנע להם. אבל מבפנים כניעה זו למורת רוחי היא ומצערת אותי הרבה.

כ' במרץ, 1962

כותב אני מאמר קטן. חזרתי אל צורת השיחה, שפעם כבר שימשה אותי. שמונה עמודים העליתי על הנייר ועדיין לא עמדתי על טיבם, אלא שחשק הכתיבה אינו נותן לי להסב מבטי לאחור ולהתבונן אל הכתוב. לפנים הוא דוחפני, אל הסיום, ואני נכנע לדחף זה והולך אחריו אל המקום אשר שמה ינחני. וכל הזמן גוברת הרגשה, בחשאי־חשאין, כי מרבה אני דבר, הבאי.

כ"ז במרץ, 1962

היום טלפן אלי דוִד ב.ג. והודיעני שבאמצע הלילה קם וכתב זכרונות על עירנו פלונסק בשביל הספר שמוציאים לזכרון העיר, וביקש ממני שאגיה כתב ידו קודם שילך לסידור. כדרכו היה נרגש מאוד, ואני אמרתי, שיש לו מזג־של־כתיבה משלו (וזה אמת ולא מחמאה) ואין צורך לפגוע בו, אלא אם טעה בתאריך או בשם אתקן פליטת קולמוס זו. שמח אני שכתב, אי־אפשר להוציא ספר זכרון והוא נעדר.

ואני אמרתי בלבי, שאותו “טקס” בבית הנשיא, כיוון שנדחה נדחה. והנה לחינם שמחתי. דוִד אמר לי, כאילו רצוני, שהוא יקבע זמנה של המסיבה (כך אמרה לו רחל ינאית), והנה קבע אותה ליום א' במאי. באמת, מטריד אותי העניין, איני חפץ בו, מה יתן וּמה יוסיף לי? אור ירוק בשביל מפא“י – שכשר אני ודוִד חפץ ביקרי? אדם שיגיע לאחר חדשיים לשנת ע”ו אינו צריך להבלי עולם הללו. על מי שמלאך המוות אינו נותן פחדו, מפני מי הוא מתיירא? הנאתי בעולם הזה? אותה “שיחה” שאני מעלה על הנייר, ולא נאומים ודרשות שישמיעו. אבל קצרה ידי מהושיע, ועל כרחי אני מקבל עלי את הדין.

ט' באפריל, 1962

חמישה ימים שאני חולה. עם חליפות העתים בימי אביב, באים טלטול ותנודה בגופי (ואולי גם בנפשי), הגוררים התכווצות העורקים בבית החזה וממילא שריר הלב נגרר אחריהם. כל העניין כבר היה עלי לטורח.

קיבלתי מכתב ממר מייזלש⁶, והוא שואלני בחידושי מלים ל־ relevat, to enjoy, to involve. והשיבותי לו ארוכות. איני מבין, מפני־מה פנה בשאלותיו אלי? ואני לא בלשן ולא ידען ולא מחדש מלין, הואיל ולא עסקתי בתרגום. והעברית שלי אינה שנייה במעלתה; ראשית מחשבתי, הצירוף הלשוני של הרהורי – עברית הם. איני שואל: היאך אני אומר “זאת” בעברית? אלא “זאת” זו גופה מקום לידתה בלשון העברית; ואין ל“זאת” זו קיום אלא משלבשה לבושה העברי – אפילו כשאני חולם בלילה על ארצות נכריות – למשל, על פריז, חלומותי בעברית.

כ"ח באפריל, 1962

שוב חולה הייתי וכוחותי רפו מאוד. עכשיו, דומני, העיקר, המיחושים בלוח החזה, נח והרפה ממני, אלא ירד הגוף ועיף הוא מן החיים. אתמול ירדתי לשעה קלה וטילתי רבע שעה על־יד ביתי וכל העולם סובב הולך.

כל העולם סובב הולך. הזז לבש אדרת אליהו הנביא ודרש דרשתו באספה הכללית של הסופרים. מה ערכם של דיבורים היוצאים מפי אדם שאינו נאה מקיים? יש בכך ציניוּת מרובה. הרי לאמיתו של דבר העניין, כלומר ארץ־ישראל, לא נגע אל לבו מעולם. וכל הפרשה הזאת, הזז מגיד מישרים, נוגה מאוד, הואיל והיא קומית ומעוותת, ממש גרוטסקית!

ב' במאי, 1962

לאט לאט אוסף אני כוחותי לאחר שנסתלקו היסורים. אבל הפעם אין הגוף עושה רצוני, והאוויר בחילופי העונות משליכני מן הצִנה אל החמה ומן החמה אל הצִנה ועיף אני ויגע, ובעצם אין טעם בעמסם של חיים כאלה.

ו' במאי, 1962

היום הודיעו לי בטלפון מלשכת הנשיא, שקבע את תאריך המסיבה לכ' במאי בהסכמתו של בן־גוריון.

ואני שלחתי לב.ג. מכתב וביקשתי ממנו רשות לתקן טעות אחת ברשימותיו שיבואו בספר הזכרון של פלונסק. כותב אני אליו בטון של רֵעוּת וידידות, אי־אפשר לי לכתוב בלשון אחרת. בכוחי לשתוק, אבל אין בכוחי לדבר עמו אלא אם כן קול הדיבור כאשר הסכנתי לדבר עמו.

י"ב במאי, 1962

למה עוטף לבי וכה עיפה נפשי? אין לי יסורים. ודומני, בריאות גופי חוזרת אלי. גם בכוחות רוחי אין פגם כלשהו. הנה העליתי על הנייר דברי התשובה במסיבה בבית הנשיא, והכל כשורה. ואף־על־פי־כן רצון החיים כאילו משתתק והולך. יצרים אין וחשקים אין ושאיפות אין והכל נראה לי לא־חשוב, בטל, מועט ואינו ראוי שאתן דעתי עליו.

כלום מבשר הקול השותק הזה את ביאת הגואל? ולמה יתמהמה? יבוא ויגאל!

כ"ג במאי, 1962

שלשום אחר־הצהריים היתה המסיבה בבית הנשיא. וב"ה הכל עבר בשלום ובריאות גופי טובה. בן־גוריון האריך דיבורו בפלונסק ובבית אבא שלי וגם בי. דב סדן השמיע דברים של טעם, לא הִרבה לדבר וגם דרך הרצאת הדברים טובה היתה ולא סיבך את עצמו. ובסוף דרשתי דרשתי (תבוא ב“הפועל הצעיר” בשבוע הבא).

למחרת צלצלו אלי ממשרד הממשלה, שראש הממשלה רוצה לבוא לביתי. ובשעה 12.30 בא וישב עמי עד שעה שתיים אחר־הצהריים. לא היה עניין מיוחד שהביאו לביתי, ורשמי היה, כי ברח מפני דברים המטרידים אותו ונמלט אלי.

וּמכיוון שניתן האות – כי כשר אני, הרי מלאו חדרי פרחים; גם גולדה מאיר שלחה לי חבילה של גלדיולות. שוב נתגלה, שיש “חבר צמח” ואינו רע כל־כך, ואפילו אפשר להתהדר בו מעט. מהיום והלאה הכל כשורה, כַּלָּה אני שעיניה יפות וכל גופי אינו צריך בדיקה! מילא.

העיקר שבתי אל עבודתי, וכבר מוכנים אצלי עמודים להעתקה במכונת כתיבה, וּודאי בקרוב אסיים את ה“שיחה”.

כ"ד במאי, 1962

שוב נפלתי למשכב. אבל על מה אקבול? בני־אדם רוצים בזקנה ובאריכות ימים ומבוקשם ניתן להם בתוספת של מיחושים. כך סדר העולם.

ט' ביולי, 1962

סוף סוף שבתי לאיתני. גמרתי את “שיחה”. כרגיל, דעתי מבולבלת עלי ואיני יודע מה טיבו של עוּבּר זה. הרבה שנים נשאתי בחובי רעיונות אלו. עכשיו יצאו לרשות הרבים. אתמול קיבלתי את ההגהה ממיכלי⁷. הדברים יבואו ב“מאזנים”. ירחון זה מין “יריד” וכל אחד נוטה שם אהלו ומציג לראווה סחורתו ואין בכך כלום, כשאני בתוכם.

.

י"ב ביולי, 1962

בעוד ימים אחדים תצא לאור חוברת “מאזנים” ובה חיבור שלי “שיחה”, מעין טרילוג בין סופר צעיר, סופר זקן ומורה לספרות עברית. מסופקני, אם קהל הקוראים יתפוס כהלכה את הדברים. כתבתים בקצת משובה, בשביל שיהיו נקיים מן השעמום. וחוששני, שיראו בהם קלוּת ראש ולא יעמדו על כובדם של הרעיונות וחידושים שקלות זו מחפה עליהם. ודאי ישבחו את השכלתי, כמקובל, ואת למדנותי, כמקובל. מיום שפרסמתי מאמרי “החסידות בפלונסק” גילו, שאיני עם־הארץ. עד עכשיו לא חשו, שהייתי בחור שקרא ושנה. כך דרך העולם. זכורני, כשראה אור מאמרי הנ"ל, שאלוני – מהיכן לך אלה? והשיבותי להם לאמור: מבקר עברי אינו מחויב להיות חוקר החסידות, אבל כשיהא צריך לכך חייב הוא להיות בר־הכי, כשם שסנט־בוו⁸ הצרפתי כתב חיבור גדול על הלכות “פור־רואיאל” וכל רעיונות הדת והמוסר של הינסיניסטים⁹, וקשרי ראסין ופסקל עמהם. אילו צעיר אני הייתי כותב חיבור גדול על סגנונן העברי של “שאלות ותשובות” בספרות הרבנית. זה המדבר עמי הביט אלי בעיניים תמהות. בשבילו יש עגנון וסוף פסוק.

כ"א ביולי, 1962

כשאני קורא בעתונים כי נכשלה קבוצת כדורגל במשחקיה, אין הדבר נוגע בי. הספורט בימינו יותר מכת מדינה הוא ממשחק של אדם בן־חורין. אבל כשאני קורא בעתונים שקבוצת נוער של משחקי־שח מישראל יצאה מן התחרות וידיה על ראשה, דבר זה נוגע בי ונוגע. סימן לי, שהכוחות של האינטלקט פוחתים והולכים בארץ. משחק השח משחק “שלנו” היה, התירו אותו אפילו בבתי־מדרשאות. הצטיינו בו יהודים בכל ארצות התבל. היתה מעין מסורת להצטיין בו. ראינו בו שדה־עימול לחריפות, לדקות, להמצאה, לחידוד המוח. ועכשיו אנו בשפל המדרגה. רוסיה עומדת בראש השח על־ידי שליחיה שמוצאם יהודי, ואנו כאן בארץ הבחירה שפלים ובזויים. אין הדבר מתמיה אותי. מזמן עמדתי עליו. לפני ימים אחדים אמר לי ד"ר מרגליות¹⁰ – בשדה הרפואה, שאנו מתרברבים כל כך בה, לא גילינו כלום וחוץ מעבודות לבּוֹרטוֹריה של סמינרים ודוקטורטים, שאינן חיבורים העומדים ברשות עצמם, אלא פרטים מן הצד הם המשמשים את החוקרים החשובים ומקצרים דרכי מחקר שלהם. חוץ מחיבורים בינוניים ולמטה מבינוניים לא עשינו כלום במחקר המקורי שברפואה. אמת, סיגלנו שיטות המתהלכות בחוץ לארץ לתנאי ארצנו, העתקנו שיטות הללו ואימנו ידינו בהן, אבל במחקר של אמת לא העלינו כלום. וכך, לפי דעתי, בכל שאר ענפי המדע.

לפני ימים אחדים שלחתי לפרופ' גרשם שלום את הקונטרס “החסידות בפלונסק” לאות תודה לדבריו הנאים שהשמיע עם קבלת פרס ושראו אור ב“מולד” האחרון. אתמול קיבלתי ממנו תשובה זו: “מר צמח היקר, אני מודה לך מאוד על משלוח מאמרך המלא עניין בשבילי – לא ידעתי על מציאותו (לבושתי) ואני מחזיק לך טובה שזכרתני. שמחה כפולה היא לי לדעת שדברַי במולד מצאו חן בעיניך והרגשת בהם שהיו אלו דברים היוצאים מן הלב. בברכה שלמה שלך גרשם שלום.”

הווה אומר מאמרי אינו סנדל, כאשר נראה לי כל הזמן ולבי היה מהסס שנכנסתי בסוגייה זו שאינה סוגייתי. והרי אין דרכו של שלום לשבח מה שנראה נקלה בעיניו.

כ"ד ביולי, 1962

קורא אני בשני ספרים שקבלתי מארצות־הברית: “Portraits of an Artist”, “Joyce’s Portrait, Criticisms & Critiques”. שניהם עוסקים בסיפורו של ג’ויס “Portrait of the Artist as a Young Man” ויצאו לאור על־ידי מומחי האוניברסיטאות של אוהייאו ובופאלו, ואינם אלא קובצי מאמרים שנדפסו במקומות רבים פרי עטם של מבקרים אמריקנים שפרשת ג’ויס עִסקם.

אי־אפשר לומר – נהנה אני מקריאה זו. גוזמה, פלפול וחילוקים שאין להם אחיזה באמת, אלא מכסים את הכל באבק סברות ובקורי עכביש של הרהורים, בדומה לעלייה נעזבה שמלאה גרוטאות ושברי כלי־עץ.

למשל, בסיפורו מעלה ג’ויס דרך אגב ובריהטה איזה רסיסי מחשבה על הגדרות תומס אקווינאס של היפה. אין שום ערך לדברים אלה בימינו. מה ערכה של אימרה Pulcra sunt quae visa placent [יפים הם אלה הנעימים לעין]? לא מאומה. או לאחר קנט, הרי פירוש זה של תומס מה בין טוב ליפה, מלמול של תינוקות. חזרה חיוורת ועמומה על דעות אריסטו. והנה מאמרים כחול הים לרוב על תורת הנוי [אסתטיקה] של ג’ויס. תורה שאין לו ושידיעת הכותבים עליה בפרשת האסתטיקה אינה אלא הז’רגון הזה המתהלך בארצות־הברית בכל רבעוניה וירחוניה ושבועוניה.

על אחת כמה וכמה שהפטפוט הפסיכולוגי המפרש עמוקות כל מלה של ג’ויס ומגלה בה גנזי נסתרות זורם כאן כנהר שעבר על גדותיו – שמימיו מרחבים אבל רדודים הם, וכל עמקם חצי זרת וכבר ירוקת של בִצה התחילה לכסות פניהם.

יש תמונה אחת של ג’ויס בירידת משפחת בית־אביו, העוקרת מדירה אחת לדירה אחרת פחותה הימנה. זאת תמונה יפה מאוד וכתובה בפשטות, בנוסח פלובר וּמוֹפסן ואינה צריכה לשום פירושים. והנה בתיאור הזה הולכים כל בני המשפחה ותחת בית שחיים תמונות האבות הואיל ולא השיגה ידם לנסוע במרכבה. והולכים הם לארכה של החומה המגינה על הבתים מפני גלי הים, ושומעים הם כיצד מימי־הגאוּת מפטפטים כשהם נוגעים בחומה. ואתה תופס בלא שושבינין ובלא סרסרים את המראות הללו ביגונם ובשפלותם. אבל דרשנים הללו, שיש בידם נוסחה של יונג, כי מים אינם מים וחומה אינה חומה, לא יתנו לנוי זה שיהא מונח במקומו, ויעשה את שלו. תלי תלים של דברי הבאי הם מערימים עליו, ותחת ערמות עפר הללו גם מקום מנוחתה של התמונה הנאה הזאת!

פטפטנים, עפר לפיהם!

כ"ו ביולי, 1962

בימי הבחירות לכנסת הייתי חולה מאוד. ובכל בוקר אשתי חנקה מביאה לי את “ספרות הבחירות” שתיבת דואר שלי מלאה בה. פעם מצאתי מעין “פרוקלמציה” של “אחדות העבודה” כתובה וחתומה בידי אהרן מגד. מרוב שעמום של שכיבה אמרתי, אבדוק את “העברי” של א.מ. שפעם שבחתי לשונו. והנה מה שהעליתי בתוך רשימה קצרה בשם “השלב החדש” הוצאת מחלקת ההסברה של אחדות העבודה־פועלי ציון, תדפיס “משא” 14 ביולי, 1961:

(1) “מפגרים הרחק הרחק אחרי הראשונה.” כיצד “מפגרים הרחק” שהוא דבר מלפניך, בשעה ש“פיגור” הוא דבר מאחוריך? ודאי שצ"ל הרבה הרבה, והרי בשורה לאחריה א.מ. עצמו כותב “מקדימים בהרבה” ומפני מה לא יאמר “מפגרים בהרבה”?

(2) “זוהי כמות ההופכת לאיכות” – כלומר פעל “הפך” כעומד, דוגמת “הפך לבן”. אבל “הפך” שלמד מאותיות בכל"ם אחריה פעל יוצא הוא.

(3) “אמנות זו של הפרסום” – מוטב “אמנות הפרסום הזאת” או “אמנות זו של פרסום” בלא הא הידיעה.

(4) “עם כל ‘רעותיו’ הרבות וללא מעלותיו המעטות.” כשאתה כותב “רעותיו” ההיפוך שלהן מוטב שיהא “טובותיו” ולא מעלותיו.

(5) “לפחות לכאורה” – ב“לכאורה” יש ה“לפחות”, אבל כנראה רצה מ.א. לומר “לפחות נראית היא כך”.

(6) “השרויים במחלוקת” – רשרשה איזו שין על אזנו של מגד ולא דק – צ"ל “השנויים” ולא “השרויים”.

(7) “ושגם כוכבים במסילותם לוחמים למענה.” מגד מטריח פסוק מ“שופטים” בשביל להתל במפא“י ובשילוח הטיל בימי הבחירות. אבל כשסופר מביא פסוק יביאו כלשונו ולא ישבשו ויהפכהו על פניו. ב”שופטים" כתוב “הכוכבים ממסִלותם” ולא “במסלותם”; וכך צריך לומר, הכוכבים יוצאים מתוך המסלה שלהם לעזור לבן־אבינועם במלחמתו עם סיסרא. וכתוב שם “נלחמו” כשכיח בתנ“ך ולא כשגור בז’רגון של הצעירים, “לחם” בבניין קל שאינו שכיח בתנ”ך (קרוב ל־190 פעמים בנפעל כנגד 4 פעמים בקל). באותה שירה של דבורה בתנ"ך: “אז נלחמו מלכי כנען”; “מן השמים נלחמו”. אבל מגד כותב דווקא “לוחמים” ולא “נלחמים”.

(8) “מעשה כָשֵל” צ"ל “כושל”, “ברכיים כושלות”, אבל כשל אינו.

(9) “מסגיר” סתם משמעו כמו בקל “לסגור”, סוגר ונועל. אבל מגד כותב – “המסגיר כוונות שאולי אינן מודעות.” פסוק זה משמעו הנועל כוונות. חסר כאן המקום או האדם או העניין שלו (למ“ד בכל”ם!) מסגירים ואז פירושו “מוסרים אותו לידו” וצריך לכתוב: “המסגיר (‘לשמצה’, ‘לרבים’) כוונות שאולי אינן מודעות.”

ואסתפק בתשע הערות אלו. אילו אני עומד על טשטושי סגנון אין לדבר סוף. כל הרשימה כתובה בלשון כושלת.

ונחת אין!

ל' ביולי, 1962

אמש טלפנו אלי מבית דוִד (בן־גוריון) והזמינו אותי לבוא לביתו ולשוחח מעט. הפעם לא היינו בקהל רב. ישבנו, פולה, דוִד ואני, ופטפטנו בעניינים של מה בכך ודווקא שיחה בטלה זו הרבה מן הנועם בה. מהסס אני לומר, אבל דומני, יש איזה פגם בתפיסתו של דוד. ודאי כשהוא מתעורר הכל כשורה, וזרם התגובות בנפש עיכוב ושהייה אינם בו. ואף־על־פי־כן כשהשיחה פשוטה ואין היצרים מדרבנים אותה, דומני מקום חלק, דומם, משותק מפסיק בין התפיסה ובין תגובתה הפסיכית. לפי שעה אתה חש בריקנות זו במדורות הנמוכים. אבל כשתתפשט ותעלה למדורות הגבוהים סכנה של ירידה רוחנית כאן. ואפשר עייף היה אמש ואני טועה.

ה' באוגוסט, 1962

שוב היו לי שני ימים לא טובים. סימנים של התקפה וחשש משום שכיבה ארוכה. והנה היום הונח לי; ודומני, הפעם אסתפק בסימנים בלבד.

אף־על־פי שהלילה צונן היה, הרי שעות הבוקר כאילו מעידות על החמימה שתבוא. אנו בתקופת תמוז וכך אוויר העונה. מעולם לא צערני החום, אבל בימי זקנה כל קיצוניות אינה נוחה, לא לגוף ולא לנפש.

ח' באוגוסט, 1962

אתמול בא לביתי, בפתע בא, אליעזר שטיינמן¹¹. שמחתי לפניו המאירות, כנראה גבר על מחלתו והתחזקה בריאוּת גופו. זכורני, לפני שנתיים סיפרו לי שחולה הוא בסרטן הכבד וחדשיו ספורים. ודאי טעו הרופאים. ומאוד שמחתי לטעות זו.

דרך אגב. אז, כלומר לפני שנתיים, נזדמנתי עם הזז בבית־הקפה “טעמון” הסמוך לביתי. לתומי אמרתי לו: “דורי מסתלק והולך, הנה נודע לי ששטיינמן חולה אנוש במחלת הסרטן.” הזז נתלקח כולו ובכעס גדול השיב לי: “שטיינמן חולה בסרטן? הוא גופו סרטן, הוא יאכל את הסרטן שלו.” גם ביני ובין שטיינמן נפלו דברים רבים. היה עניין הרדיפה שרדף את ביאליק, ושנים רבות לא דיברתי עמו. אבל בני־אדם רפי־אונים, פחדנים שונאים שנאה כזאת. אולי פגע שטיינמן בהזז. ובכן מה בכך? אבל עכשיו שמחתי, כי אמנם נתקיימה נבואתו של הזז. שטיינמן גבר על מחלתו, והריהו כאן לפני חי ומפרכס בכל אבריו, חריף ומלא מרץ. הטינה שבלבי עליו מזמן היתה לאפר קלוי, ואני מקבל אותו כמות שהוא בלא תרעומת ומתוך ויתורים מרובים שאני מוותר לו.

כשעתיים ישב בביתי. לא פסקנו מלטעון טענותינו כנגד המתהווה בארץ ובספרות העברית, ולא העלינו מן הרפיון ואפס־הכוח שלנו לשנות במשהו את מהלך העניינים. מכאן התלישות שבשיחות כאלה, כאילו מוציאות הן אותך מן הכלל ומעמידות אותך מחוץ למחנה, וממילא ממש אין בהן. ודאי מותרת שיחה שאינה מועילה ואינה מתקנת. אבל שנינו כוונותינו לתיקון ולא לדרוש בלא שכר. והנה ריקות ידינו ורק פינו מלא. לכאורה הזקנה מכפרת. אבל כשאני נוגע בעניינים אלה איני חש בה. כאילו דם נעורים סוער בעורקי. ורוב שנים אינו כפרה. צריך לומר, דמו של שטיינמן סוער יותר. כדרכו, כולו אש להבה. ואף־על־פי־כן נהניתי מחברתו. זה כוחו של דור שלשונו אחת אף־על־פי שדעותיהם שונות. עניין של סגנון כאן, של דברים החביבים עלינו ושל דברים השנואים עלינו. אף־על־פי שמיוחדות דרכי התפיסה לזה ולזה, הרי העיניים רואות אותם הדברים ומביאות אותם אל מנגנון התפיסה. לא הסכמנו זה לדבריו של זה. אבל דאגת הדברים אחת היתה. לפיכך לא היה שעמום בשיחתנו ולא רוע לב, ולא עוּקצם של מקופחים. שנינו יודעים שעומדים אנו על־יד קברנו הפתוח ובמעמד זה נמחה ארס החיים והנפש אינה שוקעת בדברים של מה בכך, שאין להם עניין וכובד. דאגת אמת היתה דאגתנו. דאגת הבאות לאחרינו. ומכאן כוחם המוסרי של הדברים. ואפילו המומים שפסלנו בהם את האחרים, לא לטובת הנאה כוונתם. לא רעבים היינו. כשאדם דואג דאגת הבאות לאחריו, על כורחו שהוא שׂבע. וכשהלך שטיינמן מביתי עמדתי בתוך חדרי אובד עצות, כאילו חוזר אני מעולם האמת. וצל המוות נע ומסתלק מלפני.

ט' באוגוסט, תשעה באב, 1962

אף־על־פי שאיני עוסק בפנקס זה בעסקי מדינה, אצא הפעם מגדרי ואכתוב שורות אחדות על שכנתנו מצרים. קראתי ארבעה מאמרים בעתון “הארץ” על המעשים הגדולים שנעשו שם בכל תחומי הציביליזציה: בחקלאות, בחרושת, בתיקון הבריאות והשכלת־העם ונדהמתי. כל הזמן הסתירו מן האזרח הישראלי את כל אלה. הנוסח היה, בפי כל השרים ובפי כל הרמטכלים ובפי כל העתונאים ובפי כל העסקנים – “מוטב שיתנו דעתם (המצרים) למחלות ולדלוּת ולא לאווירונים ולטילים.” דיברו בלעג, בכוונה להשפיל את “הגזע הנמוך והירוד הזה”, ובכוונה של התנשאות עצמית, [דיברו ב]“הגזע הגבוה והמעולה הזה” (כלומר אנו הישראלים הכל־יכולים). והנה מה אנו רואים באמת: בשנים אחדות הורידו את חולי בילהרציה עד המחצית! הלומדים בבתי־ספר גבוהים עלו עד מאה אלף; תעשיית הברזל עלתה מ־17 אלף טונות עד מאתיים וארבעים אלף; הכפילו את השימוש בזבלים כימיים; היבולים עולים ועולים; הפרדסנות עלתה כמעט מאפס עד שהגיעה למקום החמישי בעולם (מיד לאחר ישראל, שהיא הרביעית!), ועוד רבות כיוצאות באלו.

אותי מעסיקה מחשבה אחת: מהיכן מרץ זה ופרץ כוחות אלו? ידעתי. אפילו הזהרתי לפני הרבה שנים על כך: העלבון שהעלבנו ויצר הריוואנז' שבעקבות עלבון זה. אני למדתי בשנות 1910–1914 בצרפת וראיתי מה כוחו של ריוואנז'.

י' באוגוסט, 1962

עם שחר קראתי ב“דבר” את רשימתו של שטיינמן “התוכחה והביקורת בראי הצביעות”. עיקר טעותו של א.ש. שהוא כללי כל־כך עד שאינו כלום. בסופו של דבר אינך יודע למה הוא מתכוון. אין רעיונותיו וחריפותו מוקפים אוויר של ממש והם מתמסמסים כמלח במים. ובשביל לגבש את הממש אתה צריך להבל ולאדות את כל המים. ועבודת אידוי זו עבודת פרך היא ולא כדאי לעשותה. ונמצא בעצם ידיו מחריב הוא את בניינו. והרי אדם בעל כשרונות גדולים ומרובים הוא מכל הבחינות. אלמלא אותה טעות! חסר הוא את חוש הקונקרטי אף־על־פי שאינו פוסק מלגלגלו בין אצבעותיו.

י"א באוגוסט, 1962

אמש היה אצלי אברמסקי¹². דיבר הרבה והשמיע מעט. אני סומך נופל זה, וכשביקשתי מאילת¹³ שיסייע עמו קצת, והתחיל אילת למנות חסרונותיו של אברמסקי, אמרתי לו: שמע, אילת, אילמלא חסרונות אלו, לא אנו מטפלים בו אלא הוא מטפל בנו! אלוהים חוננהו בכל המעלות הטובות של אדם גדול, אלא לאחר שנתן לו מתנות טובות הללו הטיל בו איזה ארס של בלבול, איזה סם המוות המגלגל טובה ברעה. לפיכך אברמסקי עניין הוא שצריך לענות בו.

דרך אגב סיפר לי, שמייזלש שיבח הרבה (“בהתפעלות רבה”) את “השיחה” שלי ואמר, אולי נפתח כאן פתח ללימוד תולדות הספרות העברית שנשתבשו מאוד בזמן הזה.

האמת היא – מאוד מאוד חששתי, שיצא סנדל מתחת ידי, ואיני רוצה להתחסד ולומר, ששבחים הללו אינם מהנים אותי.

ט"ו באוגוסט, 1962

אתמול טלפן אלי לוי אשכול לאמור לי, שקרא את “השיחה” שלי וגם פקד על שלוש בנותיו לקראה, והפליג בשבחים – עכשיו צא וראה מה כוחה של הפשרת שלגים בתחומה של האיפרכיה שב.ג. סרדיוֹטהּ! מן הנימוסים עכשיו לקרוא דברַי ולהפליג בשבחים. כך יצאה הגזירה מלפני השליט.

ודי בזיון וקצף.

י"ט באוגוסט, 1962

אמש עיינתי בקובץ מאמרים של ישורון קשת¹⁴ בשם “הבדלות” ובו דברי ביקורת על שניאור, עגנון, הזז, פוזננסקי¹⁵, ויינברג (צ.ז.)¹⁶, יעקב שטיינברג (המספר), א. ראובני¹⁷ ויצחק שנהר¹⁸. התקלה הגדולה במאמרים השימוש בקטיגוריות שאולות שאינן נאות לעניינים שהם דנים בהם. מכאן איזו אווילוּת בדיון, כאדם שתיבה של סידקית תלויה בצווארו והוא מקיפה בשלטים גדולים רבי־גוונים וסיסמאותיה מכריזות בקול גדול, כאילו חנות מפוארת כאן וסחורותיה יקרות ערך מציאות.

מה יש לומר על פוזננסקי הסופר? הוא עצמו השיב לשאלה זו – פסק מלהתעסק בעסק שאינו שלו. והרי הקטיגוריות שאני מלקט מתוך מאמרו של ישורון קשת: “טרגיות” “שלוות הפיאטט”, “סטוא” “אפיקורי” “אתוס”, ארוס" “צנטריפטליות”, “הציווי הקטיגורי”, “amor fati”, “רומנטיקון”, “פוזיטיביסטון”, “ריאליסטון”, “אכּסיסטנציאליזם”, “הוּמניות”, “מוזיות” פרללוגרם־רוחני“, “ריזולטנטה האלכסונית”, “רפלכּסיה”, “האמאגינציה”, הרמיניסצנציה”, “עדשה אופטית”, “זמן ויקום”, “קו פסיכולוגי שנהפך ליסוד פלאסטי”, “אביריות”, “ambulando”, “פורקן”, “עוצב חיים” “הומור”, “אטריבוטים”, “עצובה סלחנית”, “צלליות מפוכחת”, “אימפרסיוניזם”, “אינדיווידוּאליסטן”, “רזיגנציה”, “חלל־הבדידות”, “סקפסיס”, “בלי ארטיקוּלציה”, “רליגיוזיות מהורהרת”, “אמוציונלי־חלומי”, “רב ניואנסים ודק מודולציות”, “פאן הגדול מת”, – ולקט זה אינו אלא מקצת מן המקצת! וכל המלים הרמות הללו בשביל להסביר לנו את הסופר מנחם פוזננסקי; כלומר דבר שאין לו קיום, שפוזננסקי גופו ויתר מרצונו על קיום זה. ומכאן האווילות הנוראה שבמאמרי הביקורת של ישורון קשת!

ואין אדם צריך לכוח מדמה רב, בשביל לשער מה שנעשה במאמרי קשת על עגנון ועל הזז!

כ"ב באוגוסט, 1962

בחוברת “מענית”, ירחון קטן של נוער המושבים, קראתי רשימה קטנה נוגה מאוד בעניין “הבידור”. אחד הצעירים כותב שם, כי בששת ימי השבוע הכל עוסקים בעבודות השדה והבית וטרדות הללו משתיקות את התביעות “לבלות”. אבל בלילי שבת בא השעמום הגדול ובני הנעורים אינם יודעים מה יעשו בשעות בטלה הללו, ולפיכך הצורך שיתאחדו כל הנערים והנערות ויערכו תכנית של בידור, אף־על־פי שעניין “הריקודים הסלוניים” עדיין שנוי במחלוקת. מכל מקום מרכז הנוער של המושבים חייב לדון בכובד ראש בעניין זה ולמצוא “פתרון לשאלה בוערת” זאת, וכיוצא באלו מן הדברים השגורים עכשיו בפי הכל.

והנה נדמה לי, שבמקום “הריקודים הסלוניים” השנויים במחלוקת, מוטב שיתאספו בחורים ובחורות הללו וישאלו את עצמם: מדוע לאחר ששת ימי עבודה בשדה ובבית, עם ערב ראשון של נופש יורד השעמום עליהם? שעמום אינו מבחוץ ושבא דווקא בערבי שבתות עם חשכה. השעמום יושב מבפנים בתוך הנפש, וחשוב לדעת מהיכן בא ועל שום מה הנפש פתחה לפניו דלתותיה. זאת היא השאלה שהכרח להשיב לה. הבידור אינו אלא הימום המסיח דעת ממנה, אבל אינו מבטל כלום. מדוע בחור כפרי, בריא בגופו ואינו חסר כלום, לאחר שעבד שישה ימים וכלה מלאכתו והגיע היום השביעי להינפש – בחור זה מדוע השעמום תוקפו? מדוע אינו נח ומטייל עם בחורה בצללי האילנות? מדוע אינו משתרע על ספה ומעיין ברומן או בספר שירים השובים את רגשות לבו? מדוע משתעמם הוא?

ועד שלא יעמדו על השעמום וסיבתו, שום בידור לא יועיל; אדרבה, דרכו של זה להגביר את השעמום, כלומר הוא תובע יותר בידור ולעולם אינו משביע. הוא יתבע בידור גם בימות חוֹל, הוא יתבע בידור כל ערב וערב. ומכיוון שבמושב לא ימצא סיפוקו, יעקור את הבחור או את הבחורה ממקום מכורתם ויעתיקם לעיר, אל הנכר ההומייה ואל מוסדות הבידור והפריצות (סופו של הבידור – פריצות), וכשצעיר נכנס לגיהנום זה אי־אפשר לדעת עד היכן יגיע.

כ"ו באוגוסט, 1962

אמש קראתי מאמר בירחון צרפתי (“Preuves”) בשם “התאווה המינית והשירה”. אין ספק שיש השפעת גומלין בין זה לזה. אבל בעל המאמר אינו מסתפק במגע זה שבין הארוטיקה והשירה. רצונו להסביר את האחרונה על־ידי הראשונה. אבל כשם שתאוות המין אין לה הסבר אלא כך מזגו של אדם, הואיל ומנגנון התאווה (הפרשה פנימית של הבלוטים [אשכים]) – ההורמונים, חפץ הקיום של המין האנושי (פרייה ורבייה) וכיוצא באלו אינם מסבירים כלום, אלא מראים לנו פרטים גופניים של התאווה הזאת, והתאווה עצמה אורח אנושי היא, מציאות חיים, כך השירה. בידך לפרט במנגנונה, אבל אינך יכול ליתן פירוש מציאותה בפירוש פיזיולוגי. וכאן כשלונו של בעל המאמר. הוא מרבה לדון בבודלייר ה“אינו־יכול”, אלא שהוא הופך את הסדרים: שנאתו לאשה שהיתה מידה של שירה הביאתו לשיתוק “כוח הגברא” שלו. אין הוא אומר, מחלות המין שלקה בהן בודלייר עשאוהו אימפוטנטי, ולאחר מכן פגם מיני זה בת קולו נשמעת בשירתו. אלא היפוכם של דברים. איני רוצה לומר, שהסבר השירה בפגם גופני זה. הסבר שירה לעולם בא מן המיטפיסי ולא מן הגופני. אבל שטות היא לפרש את הגופני על־ידי הפיוטי. לגופני סיבה גופנית – מחלה. לשירה סיבה רוחנית. לאחר מכן באה השפעת גומלין בין שתי הוויות אלו. לפיכך השפעה זו אי־אפשר לה שתסביר כלום – לא את המציאות הרוחנית ולא את המציאות הגופנית. ודאי מעל לשתיהן יש אחדוּת לשניוּת זו. אבל זו עניינה של הפילוסופיה ולא של הביקורת.

כ' באוקטובר, 1962

אתמול מלאו חמישה שבועות מיום שנפלתי על משכבי ועדיין מחלתי מייסרת אותי. ובשעה שאדם שרוי ביסורים ננעלו לפניו כל שערי החיים והריהו מצטמצם ברשות אחת – ביסוריו.

אבל אתמול שכבתי והרהרתי ברשימה אחת שרצוני להעלותה על הנייר, ואולי סימן כאן, שמחלתי מסתלקת ממני. ואפילו יש לי חשש שישתכחו הרהורי ולפיכך הצורך לרשמם לזכרון:

1. כשאני אומר אנו בסוף תקופה, אין זה אומר שג’ויס אינו סופר גדול.

2. אם דרך של יחיד – כל היוצא בעקבותיו לעולם אינו מגיע לקרסוליו.

דרך של רבים – כל שיוצא בעקבותיו של פלובר, למשל, יכול ואפילו גדול ממנו.

3. כיצד כותבים שירה? – אילו ידעתי זאת הייתי כותב. הרי במקום זה ידיעה זו משמעותה כתיבה.

4. אבל אפשר ואפשר שיהא ידוע לי היכן אנו עומדים בשירה, ואיזו כתובה כהלכה ואיזו כתובה שלא כהלכה.

כ"ו באוקטובר, 1962

נדמה לי, שהונח לי, ויסורי מסתלקים ממני. עדיין איני מסוגל לצרף מחשבותי ולהעלותן על הנייר ואף־על־פי־כן כאילו קול דממה דקה התעורר בי ומחזירני אל החיים. איני רוצה לקבול. מעולם לא הייתי מן הבכיינים. וסוף סוף כנגד מי אבוא בטענות? אם יוצר עולם יצר אותי, דרכו אמת ואני מקבל בהכנעה יסורי. ואם גרגר אבק אני שהושלך מן האין, מה טעם לטענותי? אבל איני מאמין בדעה אחרונה זו. יש בעולמי עולם של מוסר, ועל כורחו שיבוא מן היצירה ולא שיושלך מן האין. לפיכך לא אבכה, ופסוק זה של “איכה” – “מה יתאונן אדם חי” יהא נר לרגלי.

עכשיו ערב שבת עם חשכה. יגון כבד בלבי. הלוואי והלילה יעבור בשלום. עייפתי מאוד.

א' בנובמבר, 1962

ימים אחדים אני יורד לרחוב עזה ומטייל שעה לפני ביתי. ברוך השם היסורים נשתתקו, ואפילו כשהם שבים לשעה קלה ניטל מהם כוחם.

והנה בקרן הרחוב, פתאום נזדמנתי פנים אל פנים עם עגנון. שנים אחדות לא דיברנו זה עם זה, וידוע לי שלבו אינו טוב עלי ומרבה לדבר בגנותי; ואף־על־פי־כן כוחותיהם של רגשות נעורים עשו את שלהם: שנינו נתעכבנו ואמרנו “שלום” זה לזה. הוא שאל לבריאות גופי (ראה את פני הנובלים והצמוקים), ואמרתי מה שאמרתי והוספתי: “שמעתי שלפני חדשים אחדים גם אתה היית קצת חולה.”

ואמר לאשתו (היתה עמו): “את רואה אפילו לחלות הרבה אינו נותן לי, הכל קצת, קצת.”

צחקתי והשיבותי: “טועה אתה עגנון טעות גמורה, אבל אין בי עכשיו כוח לסתור טעוּתך.”

מיד סיפר לי מעשה בשנת 1911 ואליעזר שוחט¹⁹ בא אליו לחדרו ביפו והוא כיבד אותו ב[יין] אליקנט (עגנון קיבל השנה “ברכת שנה טובה” מאליעזר שוחט והוא בתשובתו הזכיר לו מעשה זה) ובתופינים; והנה ב“ברכת שנה טובה” שקיבל ממנו תוהה אליעזר אם עדיין הוא זכור לו!

לא הבינותי סיפור זה למה בא. אבל לאחר הפסקה קלה הוסיף: “עם אליעזר שוחט היה עוד בחור אחד – אתה! (והוא פונה לאשתו) אז היה בחור טוב והיינו קרובים זה לזה.”

מעשה זה יפה מאוד אלא שבדוי הוא. ב־1911 הייתי כבר בפריז! ואף־על־פי־כן, דומני, פגישה זו פגישה היא. ואם לאחר ימים אחדים יבוא לביתי לא אתמה.

ט' בנובמבר, 1962

ב"ה בריאותי מתחזקת וכבר ראשי הומה רעיונות וחפץ הכתיבה חזר אלי בכל תוקפו. איני יודע מה שמו של המאמר ואפילו תכנו נסתר ממני, אבל טיבו, הכוחות המניעים שבתוכו ברורים לי די צרכם.

היום קראתי מאמר של [גבריאל] מוקד, ב“הארץ”, ובו כתוב: “…מוטב היה לו לבעל הרשימה ב’אמות' לפנות לבדיקת השרשים החברתיים של המצב הרוחני הפרובינציאלי בישראל כבמדינות קטנות אחרות.” כלומר מר מוקד מוציא עצמו מן הכלל הזה הקרתני. להתנהגות כזאת קורא פרויד בשם צביעות, כלומר אדם שאינו נושא את עצמו בתוך נוהגו התרבותי. גם מוקד צבוע הוא. הואיל ולאמיתו של דבר הוא הוא הקרתנות בכבודה ובעצמה. אלא שידוע לו מפי אחרים שמידת הקרתנות אינה נאה, מידה נמוכה היא, ולפיכך הוא מעמיד פנים, כאדם המזלזל [ב]מידה זו וממילא יעלימה מעיני רואים. במאמרי אדון בצביעות זו, צביעות – מכריזה על עולם רגשי שאינו עולמה, כשם שהיא מכריזה על עולם מוסרי שאינו עולמה.

י"א בנובמבר, 1962

בירחון “Encounter” לחודש אוקטובר 1962 מס' 709 יש מאמר של Aldous Huxley בשם “Unpainted Landscapes” והוא פותח בסקירה קצרה של תולדות הנוף בעולם. דבריו כדברי ב“שיחה”: “הודו והודו הקדמית, פרס והמזרח הקרוב, אמריקה קודמת לקולומבוס, אפריקה הכושית – הרי במשמען הציורי כל התרבויות הללו חסרי־נוף הן. באירופה – היוונים ותלמידיהם הרומאים פתחו בפסיעות ראשונות של אמנות נוף, אבל עם הניוון והירידה של העולם הקלאסי אבדו התחלות אלו. בסוריה בימי הכליפות של אומיה עלה נוף של מעשה פסיפס נהדר אבל ימיו היו קצרים ואמנות זו גוועה עד מהרה.” והאכסלי מעלה את סין יחידה בעולם המציירת נופה. “ארבע או חמש מאות שנים לאחריה התחיל הנוף לקבוע לו מקום באמנות אירופה, תחילה שימש רקע אחורי לתמונה ואחר כך בראשיתה של התקופה המודרנית היה הנוף לדברים הראויים לחקירה, להצגה ולפירוש הם לעצמם. בימינו, אללי לי, הנוף יצא מן המוֹדָה ובמקום עצים רעננים ושדות דשא בצמיחתם, נותנים לנו אכּספרסיוניזם מופשט החד־גווני עד אין סוף.”

אילולא פרסמתי את “השיחה” בחודש אוגוסט שעבר ודאי הכל אומרים מהאכסלי גנבתי, עכשיו אי־אפשר להוציא עלי לעז זה. ולא אחד נאנח בחשאי, מפני מה לא פרסם האכסלי מאמרו בחודש יולי ש.ז.

היכן אסף האכסלי ידיעות הללו? ודאי באותם מקומות שאני אספתי, הרי חיבורים בעניין זה עדיין לא ראיתי לא אותם ולא שמותיהם.

י"ב בנובמבר, 1962

רצוני לקרוא שם מאמרי “צביעות של רגשים”, ואשתמש בגדרו של פרויד (בחוברת: 1924Zeitg<e>mässes über Krieg & Tod (. אני קראתי חוברת זאת בווארשה בשנת 1916 ב“אימאגו” (משנת 1915) וכך כותב פרויד: “אדם שאנוס להרבות ולהגיב לפי פקודות שאינן הבעה לנטיות יצריו, אדם זה חי, במשמעו הפסיכולוגי, למעלה מיכולתו, ובאופן אובייקטיבי צריך אתה לומר עליו שצבוע (Heuchler, צבוע מתחסד) הוא בין שנתברר לו הפרש זה ביודעין ובין שלא נתברר לו. ודאי וּודאי שתרבות זמננו מסייעת הרבה ללידתה של צביעות זו, וצריכה היא (התרבות) להרבות ולשנות ולהעמיק ולשנות את פניה, אילו בני־אדם מקבלים על עצמם לחיות לפי אמיתם הפסיכולוגית” )עמ' 41).

ובדעתי להפוך את “היוצרות” – הצביעות של זמננו, שאדם מרבה ומגיב, כביכול, לפי פקודות שאינן הבעה לנטיות רגשיו ואינן לפי אמיתו הנפשית. והרי בידי יסוד הרעיון, כל השאר אינו אלא ניסוח הנימוקים, הפירושים והסברות והמשלים והחיבור הפנימי בהרצאת הדברים ובשטפם.

ט"ז בנובמבר, 1962

במאמרי “מצבה ושלכתה” כתבתי לפני שנים אחדות בזה הלשון: “…זו ועוד אחרת. אימתי ‘שכרות שאובה מגפן היין בכרמי זרים’ יכול וטובה בה? משאותה חבית של יין נסך בתסיסתה היא וחומרת היא אל שלימותה וכוחות עלומים של התחדשות גנוזים בה. אבל בשעה ששירה מוזגת לה כוסה מתוך חבית ש’רוח ותוהו נסכה' ושואבת מן החוץ צורות מבולבלות מתוך שירה בניוונה ובירידתה שכבר נתפקקו כל חוליותיה, על כורחה שהיא מוכרת עולם־הבא שלה לשׂטן וגוזרת על עצמה גזר־דין של מיתה מנוולת.”

והנה אז נראו הדברים רחוקים ובדויים ולעגו להם. עכשיו כבר נתקיימה מקצת נבואתי – עייף העולם מן האפס והאין, ואנו בסופה של תקופה. עכשיו מותר לדבר בעגלה זו שעל גבה ארון מתים. ומכאן מאמרי. כבר כתבתי עמודים אחדים על שני מיני צביעות – (1) זו הפשוטה של “עושה מעשה זמרי ומבקש שכר של פנחס,” ו(2) זו של פרויד, “צביעות של תרבות” זו העושה מעשה פנחס, אלא שנפשה, כל מעמדה הפסיכולוגי של זמרי הם. (3) והתחלתי לנסח את הסוג השלישי – זו “הצביעות של הרגשות,” כלומר דור רועש וסואן ומעמיד פנים שכולו חרדת יצרים קדומים ולמעשה אין בו הרגשות אלו, והוא דור יבש כחרס, ריק מהרגשות בראשית, אלא גם הוא מתנהג לפי הוראות. אלא “צביעות התרבות” הוראותיה לגבור על יצרים שעדיין לא הובלגו ולהתנהג כאילו אינם קיימים, ו“צביעות של הרגשות” הפכה של זו האחרונה – להתנהג כאילו מלאה הנפש הרגשות ודחפים של יצרים גדולים ולדבר בשמם, ולאמיתו של דבר ריקה הנפש מכל.

דומני רעיון יפה ונכון, אבל הכל תלוי עכשו בכתיבה, בהרצאת הדברים.

י"ז בנובמבר, 1962

זוגתו של בן־אחותי (נחמיה), אשה צעירה שעדיין לא הגיעה לשנות חמישים חולה מאוד, וכנראה העניינים לאחר יאוש. והנה לא על המוות אני קובל, אפשר לתאר טבע שבתוך תמורותיו אתה מוצא גם את היחיד בפטירתו, בסילוקו מעולם החיים. אבל ישנה איזו אכזריות קהה המצטרפת אל החיים ועליה אני קובל. על שום מה באה לעולם? כלום אי־אפשר לה לכלייה בלא אכזריות? יש בתוך מידה אחרונה זו כעין “רצון להרע”, וכאילו לא סתם באה אלא בכוונה תחילה ולשם עצמה, בשביל לייסר, בשביל להרבות מכאובים, בשביל להרבות צער. ובשום פנים איני מקבל אכזריות זו ואיני מבין מי נצרך לה. כלום אי־אפשר לו למוות בלא יסורים?

י"ט בנובמבר, 1962

מוסיף ועוסק אני במאמרי “צביעות של הרגשות”, אבל אין לי נחת מן הכתיבה שלי. הקדמתיו בדברי פתיחה אחדים, הרומזים לקורא ולדבר שאני מבקש לבררו. ואחר כך אני מתחיל בצביעות הרגילה (עושה מעשה זמרי מבקש שכר כפנחס) ועובר לצביעות שמדבר עליה פרויד (עושה מעשה פנחס ואף־על־פי־כן זמרי הוא), כלומר אדם המתנהג לפי הוראות מן החוץ ולא לפי נטיית לבו. וכך אני מגיע לצביעות השלישית, שאני מדבר עליה – צביעות של הרגשות. כלומר אדם שאינו לא זמרי ולא פנחס, הואיל ועולם הרגשות שלו ועולם המוסרי (התרבות) שלו ריקים ודלים, אלא שמעמיד פנים הוא כאילו כל מעשיו וכל מעיינות רוחו מיצריו והרגשותיו השולטים בו ומכניעים אותו. – ואף־על־פי שלא מנטיית לבו להיות זמרי הריהו מרמה את הבריות כאילו הרגשות זמרי מזעזעות כל הוויתו.

ואני מביא ראיות מן הספרות הכללית והעברית, שדורנו שקע בצביעות זו. אלא שעכשיו התחילו בני־אדם להתאושש מעט וכאילו נתגלתה לפניהם הצביעות המשונה הזאת ומכאן המשבר והמפולת המתקרבים ובאים.

כל אלה רעיונות ברורים הם, אלא שאין לי נחת מן הכתיבה שלי.

אולי צריך להניח את הדברים עד שיבשילו כל צרכם. אבל אדם רפה־רוח אני ואין בי הכוח לפרוש מכתיבתי. ואני מצר ומייגע את עצמי, ומעלה חרס. ממש כל דיבור שאני מוסיף חרס הוא – ולפני ערמה של חרסים ואוי לאותה בושה.

כ"ח בנובמבר, 1962

לאט לאט פסוק אל פסוק, פיסקה אל פיסקה והרעיונות מצטרפים זה לזה, ומאמרי “צביעות” יוצא מן התוהו ובוהו של קטעי רעיונות והרהורים לדבר אורגני ובעל חיים. כבר העליתי על הנייר ו' עמודים ועדיין אני בראשית הדברים. אם יסייעו לי מן השמים אוציא מתחת ידי דבר מתוקן, חדש, שלא משמשה בו אפילו יד אחת.

כ"א בדצמבר, 1962

חודש תמים טרוד אני בכתיבת מאמרי “צביעות הלבבות” (עכשיו קבעתי שמות לשלושה סוגים של צביעות: צביעות הצדקות, צביעות המידות, צביעות הלבבות) ונדמה לי, שהולך אני בדרך טובה, הואיל ומוצא אני סמוכין בתחומים רחוקים זה מזה לעיקרי רעיוני (למשל, רש"י וקנט מסייעים עמי). אלא שהדברים מתרחבים והולכים, ואנוס אתה לבדוק עניינים מרובים. חוזר אני וקורא את “טרטיף” של מולייר, וכיוצא באלו.

כבר העליתי על הנייר למעלה מחצי גליון דפוס, אבל עדיין אני בראשיתם של דברים. ולפי שעה כל מזווי מלאים ואין דעתי נתונה אלא למאמר זה.

והמליאה הרוחנית הזאת העיקר בשבילי. כל השאר אינו אלא תולדתה של המליאה הזאת.

כ"ב בדצמבר, 1962

אתמול מלאו (עוד שלשום נראה “החלוץ”²⁰ בעתון “הארץ”) אינטרוויואים של הזז על סיפורו [“בקולר אחד”, תשכ“ג] ממחתרת לח”י ואצ“ל, שפרק אחד ראה אור ב”מאסף של אגודת הסופרים". זוכר אני את דבריו הקשים והרעים שהשמיע באזני, כשהתחיל שאון הפרסום ערב צאתו לאור של “ימי צקלג” של יזהר ושל “כנרת כנרת” מאת אלתרמן. כיצד רתח הזז על קלקול מידות זה בקרית ספר שלנו: “מנדלי לא עסק בפרסום כשכתב ב’עמק הבכא' שלו” – אמר. עכשו הפה שאסר הוא שהתיר, הואיל ולעולם יש לו מידה אחת כלפי אחרים ומידה אחת כלפי עצמו.

אבל ראיונות ופרסום ורעש ב“מעריב” אינם ולא כלום, ואפילו הסיפור הגמלוני (400 עמודים!) אינו מעיד על טיבו. והעיקר כאן טיב זה. שוב לפנינו נושא גדול, תליינים ונידונים לתליה. מסופקני, אם הצליחה דרכו של הזז בתחום זה. הקטע שקראתי ב“מעריב” אינו מבשר טובות. בנליות משעממת. אי אתה יכול להיבנות מן המאורע הגדול, נוראותיו, ושׂגבו. דווקא היש הזה בחזיון גופו אינו אלא כוח של עיכוב בסיפור (שאינו מחזה טרגי בתיאטרון) הארוך. אפילו ירבה הזז דיבורים על כנסת ישראל וארץ־ישראל לא יימלט מן הריקנות שבשגור ופסוקו העברי הגדוש לא יצילהו. להזז אין רעיונות. יש לו דעות המתהלכות בשוק, והוא מנסח דעות הללו. כרוך הוא אחרי הרכילות המקיפה מאורעות, אבל בראשו אין כלום. וכיוון שסופר צרבראלי הוא הרי ממילא ניסוחן של הדעות והרכילות שאינן פרי מחשבתו אלא קלוטות הן מן האוויר, ריקני, מילולי ורדוד מאוד, ודווקא התפארת שבלשונן בעוכרן. וגם התנועה שבסיפור חיצונית היא, במקוטע היא, בנשימה הקצרה שבתיאור האירועים. איני סבור, שבסיפורו החדש ישנה עורו. והקטע שקראתי ב“מעריב” מחרה ומחזיק דעתי זו. אף־על־פי־כן נמתין ונראה את הדברים כמות שהם, ולא נהיה בהולים בדיננו. אבל קצף זה שהעלה הזז בעתונות, קצף של סניגוריה זה אינו סימן טוב. ואפילו בולמוס הפרסום הנובר נפשו של הזז אינו משתיק.

הזז מטעים בדבריו ב“מעריב”, שאין הדעות שבסיפורו דעותיו. והוא מביא ראיה מן “הדרשה”, שתלו בו את הדעות כאילו שלו הן. אבל “הדרשה” עדות נאמנה היא לדברי – “אין להזז רעיונות משלו אף־על־פי שהוא מספר צרבראלי”. ב“דרשה” לא חידש כלום. ניסח רעיונות ברדיצ’בסקי שהיו להם מהלכים בארץ שהיתה “שוללת את הגלות”. לו לעצמו אין רעיונות. זהו איש שׂכלי ששׂכלו עקר. ילך הקורא ויקרא את דרשתו באגודת הסופרים. הכל מהוקצע. הפסוק כהלכתו אבל אין בו אפילו צל מחשבה שהיא מחשבתו של הדרשן. כלומר האמת נעדרת וחוששני מאוד – גם בסיפור חדש זה לא ימצאנה הקורא, הואיל ואין אמת בלבו של הזז.

כשיעיש עלה למרומים אין בפיו דבר לאמרו שם. כיוון שאי־אפשר לנסח רכילות המתהלכת בשוקי צנעא, הרי ניטל ממנו כוח הדיבור.

כ"ד בדצמבר, 1962

הונח לי קצת, כי עלה רעיון בלבי, שיש חיבור בין שלושה סוגי הצביעות ויש מוקדם ומאוחר, כלומר זה גורר זה. רעיון זה יביאני במישרים אל ספרות ימינו ואל קרית ספר שלנו. התקשיתי הרבה במעבר זה מן הכללי אל הפרטי, ונמצא כאילו כל הדברים שאני משמיע, אפילו הללו שיש בהם חידוש, תלויים באוויר ומגע אין להם עם הממש. עתה, כמדומה אני, נושעתי.

אתמול אחר־הצהריים התחלתי להעלות רעיוני על הניר. וסימן טוב הדבר: סימן שהבשילו הרעיונות בראשי ואפשר להוציאם משם ולהכניסם לרשות שלהם.

כ"ו בדצמבר, 1962

הלילה נדדה שנתי ועיינתי בכל כתבי בודלייר הוצאת N.R.F הסידרה של ה־Pleiade ומצאתי כתוב בעמ' 1211 פסקה XVIII כדברים האלה: “Il faut travailler, sinon par gôut, au moins par désespoir, puisque, tout bien vérifié, travailler est moins ennuyeux que s’amuser” ובעברית: “חייב אדם לעבוד, אם לא בחפץ לב, על כל פנים מתוך מפח נפש, כי אחרי ככלות הכל – לעבוד משעמם פחות מאשר להתבדר.” מה יאמרו המודרניסטים בממלכת ישראל לשמרנות כזאת!

כ"ז בדצמבר, 1962

היו אצלי אנשי פלונסק והביאו לי 278 עמ' שכבר יצאו מתחת מכבש הדפוס של ספר הזכרון לעירנו החרבה. הספר נדפס בהידור רב, וכמדומני יש בו ציון נאה לחורבן זה.

ודאי גם כאן קטנוּת הנפש של אדם לא נסתלקה. ואפילו ב.ג., שכמדומה צריך להיות שׂבע פרסום ושבחים, משתמש באכסניה זו בשביל לספר שבחו (בנאום אחד באגודת “עזרא” התווכח עם שפינוזה!) ומבדה מלבו דברים שלא היו ולא נבראו. בדרך כלל רוצה הוא, שיראו אותו הגדול שבחבורה, והוא לא היה כך. ראשית, משום שלא היה חובש בית־המדרש, ואגודת “עזרא” לא הייתה סתם אגודת נוער, אלא אגודה של חובשי בית־המדרש, בהשפעת פיירברג. זכורני, את נאום הפתיחה באספת היסוד נאמתי אנוכי והכרזתי: “כאן, בבית־מדרש זה האוניברסיטה שלנו!” כלומר – אין אנו בורחים מן היהדות אל ההשכלה, אלא נשארים אנו עם העם בתוך הקהילה. וב.ג. בעצם שייך היה ל“עזרא” מצד אחד בלבד – מן הצד הציוני. הואיל ואי־אפשר היה לו להסתגל אל הסוגייה של התלמוד, בשום אופן לא תפס מה עניין טומאה וטהרה במסכת אהלות לשקלא וטריא של “הזהב קונה את הכסף”. לפיכך השפעתו היתה מצומצמת. והרי כך גם דעתו של שלמה לביא²¹ בזכרונותיו.

גם ציונותו של שמואל פוכס²² מפוקפקת, ואיני זוכר אותו פועל הרבה באגודת “עזרא”, וסופו מעיד על תחילתו. אמת, שלושתנו, שמואל, דוִד ואני, חברים קרובים היינו, אבל חברות זו היתה גם מחוץ לתחומי הציונות ובית־המדרש. תחום לעצמה היתה.

למה מעלה אני עניינים אלה על הנייר? משום חשיבותם? אינם בעיני חשובים כל־כך. אלא להביא ראיה – תאוות הפרסום הגדולה שבתאוות היא בימינו, ואפילו על חרבות העיר פלונסק בונה היא בנייני־תרמית שלה.

ל' בדצמבר, 1962

בני־אדם סבורים, כל בני־אדם, שחכמים גדולים הם; ולאמיתו של דבר אינם כך. ויתר על כן – אדם בלא שטות אינו ממין האנושי ופחות הוא, נמוך הוא מן השוטה. אני לעצמי יודע שעושה אני מעשה כסילים. לא לשם טובת הנאה אני נוהג כך, אבל האווילוּת שבי דוחפתני לעשייה חסרת שחר כזאת, אף־על־פ שיודע אני שחסרת שחר היא, ואף־על־פי שיודע אני שיפרשוה שלא כהלכתה. יאמרו – זיוף כאן וכזב.

הנה היום שלחתי את “השער החמישי” שבספר פלונסק לעגנון, הואיל והשתמשו כ“מוטו” לשער זה בכמה שורות מ“ספר האדם” שלו. כתבתי לו שורות אחדות, מעין המשך השיח־ושיג שהיה ביני לבינו לפני שבועות אחדים. כתבתי דברי נימוסים, ואמרתי לו – “עכשיו צא וראה, כלום כך נוהג אדם שלבו גס בחברו או שעינו צרה בו? כלום אינך מסוגל לתפוס שרגש חברוּת נעורים כוחו רב מוויכוח על דרכי ספרות? אכן טעות גדולה אתה טועה.”

לי לא איכפת כיצד יפרשו דברַי. אבל דברֵי אמת הם. היו בינינו רגשות חברות. מעולם לא כפרתי בכשרונו. מעולם לא היה סכסוך בינו לביני. אמת, לא חביבה עלי, ואפילו שנואה עלי, הפומבה שהוא מתעטף בה; שנואה עלי הצדקות שלו, הלמדנות, כביכול, שלו. ודאי איני מודה כי דרכו בשנים האחרונות בספרות העברית נכונה היא. ואף־על־פי־כן רגש חברות נעורים גובר על הכל ומכריע. סולח אני לו מעשי המוקיון שלו. לפי דעתי, עולמו הוא מאבד במעשים אלה. אבל העולם עולמו והרשות בידו לנהוג בו כרצונו. הזהרתי בו כמה וכמה פעמים – לא שמע לי, וזכותו לאטום אזניו ולא לשמוע מוסרי. הווה אומר ביודעין עשיתי מעשה שטות, ויפה עשיתי.

1963

ב' בינואר 1963

שלשום נזדמנתי בבית עדה עם הסופר הצעיר מר אפלפלד. תמיד עומד אני ביראת כבוד לפני התינוקות שניצלו מן השמד במחנות וגדלו בתוכנו והיו לאנשים, אבל אפלפלד כשרונו עמו, ואם הקרתנות שבביקורת העברית לא תקלקלהו בשבחיה ובאווילוּתה ובהגזמותיה ובבורותה וכזבה אפשר שימצא מקומו בסיפור הקצר העברי. מכל מקום נראה לי אדם נבון היודע מקומו וטוב היה רשמי עליו.

ח' בינואר, 1963

בא לביתי מרדכי בן יחזקאל²³. גדול הוא בארבע שנים ממני וכבר מלאו לו שמונים ואולי למעלה מזה, ועדיין כוחותיו הרוחניים שלמים והשיחה עמו בלא עיכוב והשהייה. חביבים עלי זקנים הללו שמחשבתם בלא פגם. ב"ה גם חלקי עמהם. אדרבה פעמים נדמה לי שהכוח המדמה גבר ומחבר הוא דומה לאינו דומה בחשק רב ואין ההגיון הישר מעכב.

בתחילת הסתיו עברו עלי ימים קשים ושכבתי שבעה שבועות ביסורים גדולים וכבר אמרתי – הנה קִצי בא, עכשיו הונח ושבתי לאיתני למעלה מחדשיים לא אירע לי כלום, ואפילו חזרתי בחשאי אל העישון (4 סיגריות ביום). אי־אפשר לי לכתוב בלא טעם טבק בפי; הרגל של 64 שנים, מיום שהייתי לבר־מצווה. אתמול חמדתי לי לצון: בעוד יומיים יהיה לי 4 פעמים מספר 7 – שבעה ימים בשבעה חדשים של שנות שבעים ושבע. והלוא גם אריכות ימים דבר היא.

י"ג בינואר 1963

כתיבת המסה “צביעות הלבבות” נתעכבה. פשוט. לא ידעתי כיצד מוסיפים וכותבים אותה. לא היה מעבר ולא היה חיבור בין הראשית הכללית אל הסוף שצריך לפרט את הנעשה בקרית ספר שלנו. והנה עם שחר כשהקיצותי משנתי שכבתי והרהרתי בעניין ונצנץ רעיון המוציאני מן המיצר. דומני שאעלהו היום על הנייר ומכאן ואילך שוב הדרך סלולה לפני.

גם אלה חבלי כתיבה.

ביום ד' שעבר צלצל הטלפון שלי וכשהרימותי את השפופרת, קול גבר לא ידוע לי באוזני, וכששאלתי: “מי המדבר?” באה תשובה – “פולה, פולה בן־גוריון”. מיחד אחריה בא דוד ולאחר כמה דברי נימוסין, הזמין אותי לבוא אליו במוצאי־שבת בשבוע הבא לשיעור התנ“ך. אם לא יהיו גשמים רבים לא תהא בפי אמתלה בשביל להשתמט מהזמנה זו. איני חוקר תנ”ך ועל אחת כמה וכמה שאיני מטבעי איש־פמלייה. באמת, איני תופס לשם מה אני נצרך לו. אין בידי ליתן לו כלום ואיני מבקש ממנו מאומה. ואם מטעמי חברות – פומבה זאת, הביקור לעיני קהל עם ועדה לשם מה? לא אבין ולא אדע.

י"ז בינואר, 1963

אתמול ירדתי לתל־אביב כמו שאומרים על קידוש־השם, כי מרדתי ברופאי ובקול עצתם לא שמעתי [והלכתי] לתערוכת ואן גוך לבקר אצל לולה²⁴ המסכנה, מי יודע אולי ביקורי אצלה גם פרידה הוא. יגון ועצב בבית חֶמָה. אני בידחתי את לולה והעמדתי פנים שמחות. אבל כשאמרתי לחֶמָה: “אתה יודע, כך, מן החוץ לולה…”לא נתן לגמור פסוקי ואמר לי: “לולה חולה מאוד,” כאדם הרומז, הרי כבר נגזר דינה. ולא היה לי מה להשיב לו. ושתקתי בבית שכל חדריו מלאים יגון ועצב יפה השתיקה.

התערוכה של ואן גוך (דרך אגב גמזו נהג בי ובאורחי יפה, הכניסני מחוץ לתור ולא רצה לקחת ממני מחיר הכרטיס) יש בה דוגמאות כמעט מכל שנות חייו – מן הציורים כשהיה בן 9 שנים עד יום מותו, אלא שהדוגמאות מועטות ואינך רואה את חבלי יצירתו, את דרכי החיפוש שלו מן האפל והאפור (הנידרלנדי) עד המזהיר והמאיר של דרום צרפת. אף־על־פי־כן נהניתי הרבה מנסיעתי, הואיל והיו לי שתי שעות של נחת רוח, שהרבה שנים לא היו לי דוגמתן, מתוך מגע עם דברי אמנות נאמנים; אמנות של אמת. מהיכן ניצוץ הנדלק בלבך עם מגע זה? כלום זה כוח שופט וזריזותו היתרה, כלומר “הטעם” של קנט? כלום זה “אינטואיציה”, החיבור עם העליון? עם, כמו שאומר ברגסון, הקפיצה לתוך “הריאוליות”? בשעה שניצוץ זה נדלק אינך בודק מוצאו, אשרך בדליקה זו עצמה ובהליכה, בפסיעה גסה לתוך האש המתלקחת של המדורה; שעתיים נמשכה ההליכה בתוך הלהבות ואני בעולם אשר שמיו גבהו מאוד!

כ' בינואר 1963

אמש הייתי בבית דוד בשעת התנ“ך. לי אין עניין בפסידו־מחקרים הללו, שיסודם רעוע והכל השערות ומין חריפות של צירופים שמעלים לפני את “החילוק” בתקופת הפלפול מימי פלונסק בלימוד התלמוד ונושאי כליו, ולא חביבה עלי חריפות סרק זו. כוחות מצרפים הללו מדומים הם ואינם אלא יציאה בעקבות נוסחה מתה, שיש בה מן ההרגל והאימון יותר מכוח המצאה ותפיסה הנמשכת ומתקרבת אל איזו אמת היסטורית, הואיל ואין מעצורים לנוסחה זו, הואיל ובתנ”ך אתה מוצא את הכל, כל הדברים והפכם ותוקף שניהם שווה, והוויכוח אינו אלא עניין של הטעמה – זה מטעים על דבר זה וזה מטעים על הפכו, והאמת מאין תימצא? התשובה היא: האמת [–] מאין תימצא, כמעט מאמר של היידגר.

בשבילי היתה הישיבה חובה של נימוסים. הזמין אותי דוד לבוא לביתו ונעניתי לו. אולי יש רגש של רעוּת נעורים של אמת בחפצו להתקרב אלי. בודד הוא וכל התפארת המקיפה אותו אינה משביעתו. ודאי יבואו הציניקנים ויפרשו את ההתקרבות הזאת לפי דרכם, אבל מעולם לא היה מוראם עלי. לא איכפת לי מה שאומרים הולכי־רכיל, כל זמן ששלם אני עם נפשי: איני מבקש מדוד כלום ואין בידו ליתן לי מאומה. זה שאני מבקש, קצת השראה במלאכת הכתיבה שלי, נבצר ממנו לתתו לי.

כ"ד בינואר 1963

אתמול כל היום חשתי פחד בכל גופי, כאילו עוויתי העורקים ממשמשים ובאים ושוב אותו שממון מוות של שכיבה ביסורים שבועות שבועות. אבל לא נכנעתי לגופי המתפנק. נהגתי מנהג אדם בריא אולם, והנה קמתי הבוקר והכל חלף. מכל מקום הרפה הפחד וגופי נרגע. ולאט לאט אני קרב לסופה של שנת שבעים ושבע ויש איזו נקיטה בלבי כנגד המניין באותיות (ע"ז), שראשי תיבות הן ל“עבודה זרה”.

כ"ז בינואר 1963

מרבה אני בכתיבה. המסה “צביעות הלבבות” מטרידה אותי מאוד. טעיתי בסדר הרעיונות והקדמתי דברים שצריך לאחרם, ולא היתה תקנה לגליון דפוס שהעליתי על הנייר אלא בפרימתו. היתה זאת עבודת מספריים מייגעת. עכשיו אמשיך בכתיבתו עד שאביא את המסה לסופה. דומני מוציא מתחת ידי דבר הגון.

ד' בפברואר, 1963

אם רצונך להתפרסם ולהיות לשיחה בפי כל אין לך אלא לכתוב רשימות מעין “מרד המבוקרים”. מלאכה זו נעשית בשני ימים ואינה תובעת מאמצעי כוח ורוח, אבל מכיוון שהתערבת עם הבריות ואומר דעתך בסכסוכיהם הקטנים, מיד נכנסת לרשות ההמונית כאילו נצטרפת אליה ומובטח לך שכרך. אין המון כפוי טובה כשאתה מתחבר אליו – והוא משלם שכרו עד מהרה; הוא מדבר בך וממילא שמך הולך לפניך, ואין שכר גדול מזה!

אבל כשאפרסם חיבורי הקטן על “הצביעות ופניה”, ושם באמת חידשתי דבר, מי יתן דעתו על כך? רעיון שחידשת או הארה שהאירות רשות היחיד הם ואין למרובים חלק בהם. לא אל ההמון התחברת, אלא בחידוש זה כאילו פרשת ממנו וההמון עוין אותך על פרישות זו.

כשאני אומר “המון” אין כוונתי לפשוטי עם, לפועלים לבעלי מלאכה העושים מלאכתם באמונה. כוונתי לאותו אספסוף של משכילים למחצה ולשליש הממלאים כל המשרדים, ולכתבנים ושחקנים ובמאים וציירים ועסקנים וספסרים ושרים וסגני־שרים ולמשרתיהם ולמשרתי־משרתיהם, בין שהם פרופסורים ובין שהם עם־הארצים שעלו לגדולה – זהו ההמון האספסוף שדעתו מה שמכוּנה בשם “דעת הקהל”.

כ"ד במאי, 1963

אתמול מלאו לי, לפי החשבון היהודי, שבעים ושבע שנה, והיום יומי הראשון בשנת – 78!

עשיתי אמש סעודה קטנה לנכדי בקפה “טעמון” וגם חנקה ועדה היו עמי חוץ מדני ויוריק ותמר. היתה לי שעה של נחת־רוח. ילדים יפים וטובים, כל השלושה וכל אחד לפי דרכו. לבי עלץ למראיהם ואת הסעודה עשיתי שיזכרוני לאחר מותי – פתאום, כשדני או יוריק או תמר יהיו בני־אדם, אעלה על זכרונם – “יודע אתה היה לי סבא…”

אל תאמר מתחנף אני להם – לא חנף כאן אלא השארת הנפש!

אם ארשום בפנקסי משהו ביום זה בעוד שנה – איני יודע. כי אין אדם יודע קצבת שנות חייו. אבל מוכן ומזומן אני להסתלק מן העולם הזה. ואין הבעל־דבר נותן פחדו עלי. הלוואי שיסורי לא יהיו מרובים וסבלותי לא יהיו ארוכים. הלוואי שכוחותי הרוחניים לא ירדו ויהיו בריאים ואיתנים כפי שהם ביום הזה.

כ"ה במאי 1963

אתמול נזדמנתי באדם אחד מארצות־הברית (שכחתי מה שמו), ד"ר לספרות, שעושה כאן חדשים אחדים ואוסף ידיעות על עגנון בתמיכת אוניברסיטה אמריקנית, בשביל לחבר חיבור באנגלית עליו. בדעתו להזדמן עמי לשמוע מה בפי על עגנון. אלא העוקץ בכך במקום אחר. הוא התנצל לפני שלא בא לשחר פני עד עכשיו. אלא על כורחו דחה הפגישה לסוף ישיבתו בארץ. עניינו היה להוציא מידי עגנון “תעודות” (מכתבים, נוסחאות על כתביו וכיוצא באלו) עד כמה שתגיע ידו. ועגנון שאלהו פעמים רבות “כלום נזדמנת כבר עם צימח?” ולפי השאלה למד שאינו שמח לזימון ואפילו מתיירא מפניו. וחשש מפני עינא בישא שלי. עכשיו שגמר המשא־ומתן עם עגנון והוציא מידו מה שאפשר היה להוציא, אינו חושש עוד והוא מבקש שאקצה לו שעה בביתי לשיחה. אמרתי לו יפה ובשבוע זה נפגשנו.

בינתיים שאלתי אותו אם קרא מאמרי “מקוריות” ב“דבר” ואמר לי שקרא והעתקו בידו וגם מספר הגליון של “דבר” ותאריכו רשום אצלו וכשיבוא לביתי יביאו עמו. והרי בשביל ספרי השני “שתי המזוזות” אני מבקש מאמר זה וכבר אני נמצא נהנה מהפגישה הזאת.

כ"ו במאי, 1963

חזרתי אל ימי בחרותי ושבתי אל ספרות צרפת. נתרבו הספרים בכריכה של קרטון ומחירם לפי כוחי. הפינומינולוגיה ותורת הקיום שולטות בה שלטון בלי מצרים. אלא כל מה שאתה מתרחק מספרות העיון המקורית, ואתה נכנס לרשות “המושפעים”, הרי הדברים נעשים רדודים יותר ויותר, עד שנהפכים למין ז’ורנליזם של ספרות בלא כובד ראש ובלא אחריות. בעצם “שטחיות” זו היא השולטת ולא תורות מקור וראשית, ואף־על־פי־כן חביבה עלי דרך הדיבור הצרפתי וגם קרובה לי.

אני עוסק ב“שתי המזוזות”, ומצאתי מכתב פיכמן אלי לאחר ששלחתי לו מאמרי. אפשר אצלם אותו ואתנהו בגוף המאמר. יש בו משהו לא שכיח: סופר מקבל דברי תוכחה ואינו קם על המבקר להרגו נפש, אלא מוסיף בחברותו

וברעוּתו לו.

מוסיף וקורא אני ספרים מרובים, כי שעותי ארוכות. עכשיו אני מעיין בספרו של ''The Disinherited Mind'', A Pelican Book, Erich Heller. הדברים אינם חדשים אבל הארתם קצת חידוש בה, ודנים הם בגיתה, ניטשה, בורקהארד, רילקה, שפנגלר, קפקא, קראוס – הכל מכותבי גרמנית.

מצד אחר קורא אני בספר צרפתי של Eléments de Philosophie'',²⁵ Alain" שיש בו הכל חוץ משיטה פילוסופית. אלאן זה היה מתומכי ז’יד וּואלרי ודומיהם, ונחשב לפילוסוף שבמהלך ספרות זה. Benda²⁶ מרבה להביא מדבריו ולחלוק עליהם.

איני יודע, אם קריאה מרובה זו ברכה בה. דומני, שעות הרהורים, שאתה נותן דרור לדמיונך ולמחשבותיך, חשובות יותר ונעימות יותר, אלא, לא כל המרבה בהרהורים אלה משובח, הואיל ולעתים קרובות סותמים הם את הדרכים לכתיבה: כיוון שהרהרת בכך כאילו פטור אתה מלחזור ולהרהר בדבר. לא כן הקריאה, כיוון משל אחרים הדברים מגרה היא; רוצה אתה להשיג על האמור, או שרצונך לאמרו לפי דרכך, בשינוי הטעמה, ממילא מדרבנת אותך להעלות דבריך על הנייר. אבל כה ארוכות ורבות שעותי! שינה של ארבע שעות – איני יודע אם מספיקה היא מצד הפיזיולוגי, אבל לעתים רחוקות אני מגיע אליה, ובידי עשרים שעות במעת לעת, ורחוק אני מחיי ציבור, ואי־אפשר לי לבלות זמני ואין חלקי באלה, דוגמת אליעזר שטיינמן, הכותבים כמים הנגרים מגבוה אל נמוך. כתיבתי עמל ועבודה רבה. אין כוחי מספיק לשבת על יד שולחני שעות רבות בלא הפסקה, ועל כורחי שוכב אני על הספה וקורא, בין שקריאה זו משבחת אותי ובין שהיא מקלקלת אותי.

כ"ח במאי, 1963

קראתי הבוקר מאמרו של מיכאל אסף²⁷ על הקרע שבין משכילי עדות המזרח ובין העדה האשכנזית. שמו שמים, ידעתי שאסון זה בוא יבוא, ואך בראשיתו הוא, כש“אנו”, יוצאי מזרח אירופה (רוסיה, פולין וגליציה ואחר־כך פליטי גרמניה ורומניה וכו') הכרזנו על עצמנו שאנו “מערביים”, וזה עשרות שנים שאנו מרביצים תורת האיבה לכל יסוד מזרחי“, הרי נחתך דיננו, שנהא כאן אומה חצויה. נורדוי כתב פעם מאמר, שראה אור בתרגום עברי ב”העולם", מיד לאחר הכרזת בלפור וגמר מלחמת העולם הראשונה, עניינו של המאמר פגישתנו עם עמי המזרח, עם הערביים. והוא הזהיר על דבר אחד: אל תאמרו, שבאתם, או שמוכנים אתם להרים מעמדם של הערביים. אין עלבון גדול מזה ולעולם הוא סלע המחלוקת (דרך אגב, הטענה האדיוטית הזאת טען ב.ג. ששלום עם הערביים יהא לטובתם, שאנו נלמד אותם עניינים נכבדים מאוד. כאילו מצרים אינה מתחילה לעלות מעל לנו בלא “המלמדות” שלנו. וכאילו הלימוד שלנו בלא המיליארדים הזורמים שנה שנה, יש ערך לו. עדיין כל משפחה בת חמש נפשות מקבלת 1430 דולר מן החוץ כל שנה). עכשיו הגענו למדרגה, שיש לנו “ערביים־יהודיים” שאנו האשכנזים מתרברבים עליהם. לי אמר ארן (מי שהיה שר החינוך), “שיש קהות הכשרונות והתפיסה אצל הילדים של עדות המזרח” וכשאמרתי לו “הרי זאת תורה של גזע, ואפילו גרוע הימנה, הואיל ולפי גזעם שמיים הם כמונו,” השיב לי – “אבל העובדה נשארת עובדה.” כשהפצרתי וטענתי כנגדו, לא הועילו דברי, ארן ראה עצמו בן לגזע האשכנזי היהודי הנבחר, וסימן לדבר, כי שר הוא, והללו העיראקים והסורים והמרוקאים והלוביים – גזע ירוד מטבעו וכמעט שדרכי החינוך אין בכוחם לגבור על תכונות אלו שהן בדם ןבגוף, ולא שנקנו על־ידי מסיבות־חוץ (דלות ועוני וכו'), ושעם שינוי במסיבות אלו ייעלמו גם הפגימות הרוחניות, הואיל ואינן תכונות. לצערי, כל האשכנזים מתרברבים כך. מתי מספר בלבד ולא בובר ופרופ' סימון²⁸ ודומיהם, גם הם רוצים להיות גואלי הערביים ומלמדיהם!) יש בארץ שמידה רעה וכוזבת זו אינה מידתם, ולאשרי ולשמחתי אני בקהלם.

כ“ט במאי, 1963, חג שבועות תשכ”ג

לפי מניין שלנו, הרי כבר אני בן שמונה ימים (הברית היתה בשבועות) בשנת ע“ח, לפני עשר שנים לא שיערתי, כי אגיע לימי זקנה אלה. אז כאילו נתמוטט כל גופי ומכה באה אחר מכה. עכשיו, סוף סוף, כשאין עווית העורקים מצערני, הריני בן־אדם לכל דבר. הנה לפני שישה שבועות קמתי לאחר שכיבה של שני חדשים תמימים, ובשבועות האחרונים עשיתי עבודה של ארבע מאות גמלים; (1) כתבתי רשימתי “משל בלא נמשל”, כמעט ג”ד 21,000 ס“ד; (2) הכינותי לדפוס (הגהתי מאמרי על טשרניחובסקי ושניאור ומל“ל, וכתבתי “דברי פתיחה” ל”עירובין") את ספרי שנתתי ל”דביר; וכבר ידי עוסקות בהכנה לדפוס את ספר “שתי המזוזות”; אוסף מאמרים, הגהתם, פעמים תיקונם (מחיקה או שינוי נוסח), זאת עבודת פרך, ובאותה שעה הריני כותב (או מתקן) מאמרי “שלש פנים לצביעות”.

הנה היום אני הולך בשעה 11 לפני־הצהריים אל הלקין ואקבל מידו חיבור על הירידה המוסרית בחברה האמריקנית שגררה צביעותם של הפוריטאנים ב“אנגליה החדשה” בתקופת ניוונם. אין לך כתיבה, שאינה תובעת הרבה עמל ובדיקה. עכשיו איני סומך על זכרוני אפילו כשאני מביא פסוק מ“אשרי”, או פועל שאינו שגור בפי, כיצד משמשים בו באותיות בכל“ם. כל אלה תובעים בקורת במילונים (סומך אני על “האוצר” של רש"י פין²⁹ והוא הפוסק שלי) ואפילו בש”ס ומדרש, כדי לעמוד על משמעות המלה במסיבותיה. והנה כל גופי רונן מעבודה זו ואינו חש שום רפיון בכוחותי הרוחניים – השכליים והדמיוניים – ברוך השם יום יום! ברוך אלוהי ישראל הנותן ליעף כוח!

ד' ביוני, 1963

גמרתי חיבורו של מונייא³⁰. בפרקו האחרון (ואף בפרק שקדם לו “אכּסיסטנציה ואמת”) “מלכות היש בתוך קהלנו היא” Le royaume de I’être est parmi nous)) יש חפץ ביקורת של השיטה (באמת האכּסיסטנציאליזם אוסר דיבור זה), הואיל והוא מפנה את “העיון” (גם מלה זו אינה חביבה עליו) אל “החיצוניות” כלומר מגלגלו למשהו מחוץ לתחומו ומכלה אותו), מצד המחבר, אבל לפני דעתי, אינו פוגע בעיקר: 1) אינו אומר לנו כיצד “עיון” באפשר בלא תודעה. כלומר כיצד צורות (כטענתו של יוליוס גוטמן³¹) באפשר? יכול ויש חרדה בלב איש (כלומר ההוויה הקינטית בגוף המלווה את החרדה), אבל כיצד אפשר לאדם לעיין בטיבה של חרדה זו ובדרכיה ובהשפעתה ובקיומה, אם אין תודעה מביאה לפני האדם ל“עיון” או להרהור זה. 2) העמקות היתרה הזאת (הדיאלקטית) אינה מעידה על האמת שבה, אחרי הפינומינולוגיה חייבים זהירות רבה ב“מעמקים”, 3) למעשה הפרדוכס הקירקגורי אינו פחות ריקני מן ה“אין” néant)) של סארטר. 4) הסכנה בתשמיש זה של האינטואיציה בכל מקום שההסבר האכסיסטנציאלי אינו מגיע לתכליתו. אסור לעשות את האינטואיציה לאותו “'קפיץ” שבבדיחה היהודית: “מכוחו של מה מכונה זו מתנועעת?” שואל יהודי את חברו, והלה משיב: “מבין אתה, יש כאן קפיץ.” מיד מפסיקו הראשון: “אה, אם יש קפיץ הכל מובן לי.” האכסיסיטנציאליזם (יוֹרשה של הפינומינולוגיה) כשהוא נתקל בקושי ושואל מפני מה? ומשיב: “אינטואיציה” הכל אתי שפיר, אבל גם מונייא מודה שיש בנפש האדם היחיד תביעה להבין ולשאול שאלות “מפני מה?” 5) הצד האקליקטי שב“רעיון” זה, כל מה שהוא חדש הוא בולע (פרוידיזם, יונגיזם וכו') וכאילו מצרפו אל תוכו. אלא שהוא אינו מתחייב, II ne s’ngage pas. הפרוידיזם הסארטרי, למשל, הוא כזה. רשאי הוא לתלוש עיקרים וליתן אחרים במקומם, ככל העולה על רוחו, אבל את רוחו היוצרת של פלבור אפשר להסביר לפי ילדותו ובחרותו, כלומר תקופת חיים שהאכסיסטנציאליזםעצמו מודה שעדיין אינה חלה על היחיד, הואיל ואינו בר־בחירה ואינו בר־פעולה, כי הכל נתון לו בבית־אביו ובבית־הספר.

לפיכך פסיעות זהירות של מונייא, אף־על־פי שאני שמח להן, עדיין אינן מוליכות אל הרוויזיה הגדולה של האכסיסטנציאליזם העתידה לבוא בקרוב בקרוב, כשם שעתידה לבוא בקרוב בקרוב, וכבר הד צעדיה נשמע למי שאזנו פתוחה, הרוויזיה הגדולה בשאר תחומי הרוח של המאה העשרים. אומרים שהיא העיון על רוח העוועים שהקיף את חיי האדם בן זמננו. אולי יש לגרוס אחרת: היא תוספת לרוח עוועים זאת. כי אין לך אבסורד גדול מאשר לבנות בניין פילוסופי על האבסורדי!

הרי האבסורדי, הבטל המופרך שאין לו פירוש ואין לו טעם, מחובר אל האלוהים דיוניסוס, כלומר אל החסר צורה, אל האמורפי, אל האחד שאין דומה לו, וכיצד ומנין באות הצורות לעולם? הדרא קושייא לדוכתא, כלומר מה שהיה שאלה ראשונה הרינו גם שאלה אחרונה.

ה' ביוני, 1963

הדבר שהעלה אליוט “כי המשורר החושב” אינו אלא המשורר שבכוחו להביע את הרגש השקול (the emotional equivalent) כנגד המחשבה, אבל אין לו בהכרח עניין למחשבה גופה – דבר זה ממש אין בו, והדין עם Erich Heller כשהוא אומר ש“לחשוב” משמעו פעולה, ואי־אפשר לאדם להביע את הרגש השקול כנגד המחשבה בלא חשיבת המחשבה. ודאי רשאי אתה לומר – לא כל מחשבה שעליה שר המשורר כל אמונתו בה. אפשר לו לשיר על הרהורים שעדיין לא הכריע כלפיהם את שיקול דעתו, אלא שצריכים הם לו למציאות הפיוטית שלפניו. ואפילו כאן, לעולם אתה חש להיכן נטייתו, או אהדתו של הפייטן נוטה, הואיל ואין שירה אדישה בעולם. לפיכך ניסוחו של אליוט לא היה כהלכה וגם תשובתו אינה כהלכה, הואיל ו“הרגש השקול כנגד המחשבה,” ה“אקוויולנט” הזה, ברייה משונה הוא ואין משמעו ברור. כלום מתכוון אליוט ל“חיקוי הפנימי” של גרוּס³²?

ו' ביוני, 1963

יעקב פיכמן השתוקק מאוד מאוד שכתביו יצאו לאור בפורמט הגדול בהוצאת “דביר”, בקבוצה זו המכונה “קלאסיקאים” (מנדלי, מאפו, ברדיצ’בסקי, ברנר וכיוצא באלו). “דביר” סירבה. נכנסתי לעניין זה ולא הרפיתי ממנו עד שמועצת “דביר” החליטה ש“עקרונית היא מסכימה להוציא לאור את כתבי פיכמן בסרייה הנ”ל, אבל כתבי פיכמן מפוזרים בכל הוצאות הספרים: “מוסד ביאליק”, “מסדה”, “שוקן”, “ספרית הפועלים”, “עם עובד” וכו'. והנה כשפנו למו“לים הנ”ל לא סירב איש והכל הרשו לקחת מן החיבורים ב“קופירייט” שלהם, בשביל לעשות נחת לאדם שבמקצת הימים דעתו אינה מיושבת עליו ושהרופאים אומרים שקרוב קצו. מו"ל אחד בלבד סירב – מנהלו של “מוסד ביאליק”. בראש הסוכנות עמד אז שזר ונכנסתי אליו בעניין זה, כי “מוסד ביאליק” מוסד הסוכנות הוא. לאחר שהסברתי לו שיש להחיש בהוצאת הכתבים, הואיל ומחברם עלול להסתלק בכל שעה – קם מכסאו והתחיל פותח את הקפיץ שבתוכו; התהלך בחדר בפסיעות רחבות וצעק: “איזו נבלה! כמה פיכמנים איכא בשוקא! מה יש לדון בדבר, צריך להרשותו!” אלא כשגמר משחקו חזר אל השולחן ואמר לי בטון שקט וערום: “דומני מוטב שאצלצל ללוקר³³ ואבקש ממנו שיקבל אותך וישמע טענתך.”

ידעתי שישתמט. הואיל ומוג לב הוא ולבו אינו פתוח אלא לעסקי עצמו, אבל להיטיב עם חבר הקרוב ללכת בדרך כל העולם ולהנות אותו לפני מיתתו – מטבעו אין שזר מסוגל לעשות חסד של אמת כזה. והשיבותי לו בנחת: "אין אני נצרך שתסרסר ביני ובין לוקר. אילו רצוני לשאת וליתן עמו לא הייתי בא אליך. כסבור הייתי (אף־על־פי שלא האמנתי) שתרים את שפופרת הטלפון ותפקד בתורת יושב ראש הסוכנות על מנהל ‘מוסד ביאליק’ להרשות! כמה פיכמנים איכא בשוקא!. ובכעס יצאתי מן החדר.

כשבאתי הביתה כתבתי ל“דביר”: הייתי אצל יו“ר הסוכנות והוא הרשה להשתמש בספרים שיצאו לאור ב”מוסד ביאליק" לתכליתנו.

אחר־כך סיפרתי למר ברנשטיין, מנהל “דביר” שבכוונה כתבתי את המכתב. אדרבה תתבע הסוכנות לדין את “דביר” שהשתמשה בספרי פיכמן ו“דביר” תקרא אותי ליתן עדותי במשפט זה.

ברור, איש לא מיחה וכתבי פיכמן יצאו לאור בסרייה הנ“ל. אלא המשא ומתן עם הסוכנות דחה את ההכנות לשבועות אחדים, ובינתיים הלך פיכמן לעולמו, ולא זכה אפילו לראות דוגמא לכתביו בצורה הנ”ל.

זהו האדם חסר הלב וריק מכל רגש אנושי, זה היושב היום על כסא הנשיאות והכל משתחווים לו, אפילו אני כתבתי לו מכתב ברכה ואמרתי שם כמה וכמה דברי שקר.

למה רושם אני את הדברים עכשיו? ראיתי הבוקר ב“דבר” את תמונתו ואת הנאומים שהשמיעו באזניו כשהכריזו עליו שהוא אזרח כבוד של ירושלים. ואמרתי ארשום את הדברים לזכרון.

ח' ביוני, 1963

כבר עמדו רבים על כך, שבסיפורי קאפקא אין זכר לנוף ולעולם. אוויר החדרים שבתוכם משתלשלים המאורעות, צר ודחוק. ודאי בימינו, שהכל בחינת רמז, פירשו העדר מראות טבע ומציאותו של דוחק זה לכמה וכמה פנים. ברור, שאינו חכם גדול, לפי דרכו, כלומר הכל רומז לרליגיוזיות של קאפקא; אחרים, הפרוידיים, לסבך־נפש זה, שבינו לבין אביו, והרי לפנינו פרשת אדיפוס כמעט קלאסית, וכיוצא באלו. מי כמונו, מי שהיו חובשי בית־מדרש יודעים, שיציאה זו בדרך הפירוש על כורחה שמביאה לדרש, וכיוון שהגעת לשיטה זו אין דבר שיעמוד בפניה. הואיל ופרטי דברים (למשל, מלים אותיות שמספרן לעולם מסוים) על כורחם שהם חוזרים ונאמרים או חוזרים ונכתבים, ואפילו ענייני ההרהורים גם נושאיהם מסוימים – אלוהים, רע, טוב, הגון ולא מהוגן, משובח ומגונה וכיוצא באלו זוגות הללו ההפוכות זו לזו – ממילא אף הם חוזרים ונחשפים, והרי כל שערי הפלפול פתוחים לרווחה, ואין מספר למידות שעל־פיהן תורתם של דרשנים הללו נדרשת. ואי אתה יכול להתווכח בדרש. אם ההיקשים מותרים, הרי תוצאותיהם נכונות. אם מותר לפרש אוויר רחוק בחדר לפי הסמלי שבתיאור זה המקובל אצל פרויד ותלמידיו, הרי אין לטעון כנגד הפירוש הזה בסיפור של קאפקא במקומו ובשעתו.

וכאן הקושי העיקרי שהביקורת נתקלת בו. אי־אפשר, למשל, לי ולמבקר שבי, לבטל את תורת פרויד. אדרבה משנת 1915 (כלומר, 48 שנים) אני מודה בה; למדתי אותה וידעתיה על בורייה, מה שאיני מודה, כי רשאית היא להתפשט ולהיות פילוסופיה. כופר אני, שבידי הפרוידיזם לפרש חזיונות־חיים כוללים, למשל, לומר, תרבות ארצות־הברית בת ימינו אינה אלא פרי חוסר־האונים של הגבר האמריקני, שאימת האשה עליו, הואיל ומהסס הוא ביכולתו הגברית, ומכאן… וגומר. כשם שאינה רשאית להסביר את האמנות מתוך תולדות חייו של האמן – כלומר, כיוון שפלובר גדל בבית רופא ואחיו הגדול מוכשר היה ממנו וכו' , כפי שסארטר עושה. כיוון שיש כמה וכמה חולי־נכפה ואינם דוסטוייבסקי, הרי מחלה זו אצל האחרון אי־אפשר שתהא מכרעת, אלא יש משהו בנפשו שהוא על גבי המחלה ומעליה. במציאותו של “משהו” זה בלבד יכולה גם מציאות זו של מחלת־הנופל ליתן מאותותיה.

זו ועוד אחרת. יש בפינומינולוגיה תפיסות, שהמבקר רשאי וטוב למבקר שישתמש בהן. אני עצמי עשיתי כן וקיבלתי את “המלוֹאה” (Die fülle) לנקודת־מוצא של התפיסה הראשונה שהמבקר תופס דבר־אמנות. ואפילו הבירור הזה, השם לפי שעה את מהותו של דבר בין חצאי־לבנה [בסוגריים], פותח במישרים מן הדבר (Sache), נאה הוא לשימוש בביקורת, הואיל וסוף סוף זו אינה פילוסופיה גמורה. אלא כשהאינטואיציה נהפכת לעצלות המחשבה, כלומר בכל מקום שהדברים קשים מסלקים את הקושי באינטואיציה מיוחדת לקושי זה – כך נהגו גם בפיסיקה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, לכל חזיון בטבע ששיטת ניוטון לא הספיקה לפרשו קבעו מעין “חוק מייוחד”, עד שבאה התורה החדשה וגילתה את העולם המיקרוקוסמי שאין חוקי ניוטון שולטים בו – אין תימה שאין ביכולתי ללכת אחריה.

הוא הדין באכסיסטנציאליזם המסתעף מתורות ברגסון־הוסרל. יש במשא ומתן שלו הרבה דברים נכונים כמו שיש בהורתו הפינומינולוגיה אבל אי אתה יכול להכיר בה כיסוד ראשון. בפרט בתחום האסתטיקה בידך להצטרף לכל עקרוניה. בידי לחתום על תורת הנוי של אינגארדן³⁴ ושל היידגר, אלא שלא אקבל את שיטת הפירושים של שניהם. המחלוקת אינה בסופם של הדברים אלא בתחילתם.

וכאן הקושי הגדול שהמבקר נתקל בו בימינו. הואיל ואין לפניו פילוסופיות של ממש אלא פילוסופיות למחצה ולשליש, הרי במקומות רבים הביקורת מודה במקצת אף־על־פי שמתנגדת היא לכל המהלך ודעותיו ותפיסותיו. כלומר, עומדת הביקורת כלפי דעות הללו, עמידה פרגמטית־אינטלקטואלית. מקבלת היא מה שנאה לה ומועיל לה, אבל כופרת היא ביסודות המחשבה של שיטה המשמשת אותה. ועמידה פרגמטית בתחומי הרוח ודאי אינה עניין קל: בייחוד קשה עמידה זו לביקורת, שיש לה השקפת עולם משלה, דוגמת ביקורתי שהיא ביסודה קנטית, כלומר מקדימה תודעה לאכסיסטנציה, וממילא אי־אפשר לה שתהא שיטה מקובצת, אקלקטיקה בלבד, מין אורח שסועד בכל השולחנות ואין שולחן אחד שישביעהו. אני – שולחנו של קנט (ביסודו) משביעני. אלא שאיני מזיר עצמי מלהנות מן החידושים שדרכו של הזמן שיעלה אותם.

אתמול היה אצלי ד“ר באנד, מי שקיבל מאוניברסיטה בלוס־אנג’לס כסף לנסוע לישראל ולהתכונן לחיבור על עגנון, והריהו יושב כאן עם זוגתו ושני בניו קרוב לשנה. מתוך דבריו חשתי, שאין לי צורך (למעשה, שומר אני לשוני במחיצתו, כי למה לי לסרסר בין מגרעותיו של עגנון לבינו) להאריך את הדיבור בפרשת עגנון. נהירה היא לו כל צרכו: “בוטשאטש עיירה לא נכבדת בגאליציה ואין לה שם טוב בארצה; בית־אביו של עגנון מפשוטי עם, לא למדנים ולא מיוחסים, אבל מכאן התאווה לעשות כיירתו מרכז ומשפחתו שמנה סלתה של יהדות גאליציה,” ומי שאומר דברים אלה, סימן שעמד על מהות אופיו. ועוד אמר לי: “הרשימה של האנשים השנואים עליו ארוכה מאוד, ומתפלא אני על לבו המכיל את כל השנאות האלה”: כך, בשבילי אין בזה חידוש, אלא שד”ר באנד טועה בעמקותה של השנאה שבלבבו, למעשה, אפילו זו אינה אלא הבהוב בעלמא, בשביל הבהובים הללו מספיק בית קיבול של לב זה.

אף־על־פי־כן זהיר הייתי בדיבורי ולא מסרתי כלום לגנותו של עגנון, לאמריקנים יש שיטה, כלומר אין זו שיטה אלא סדרי דברים: אם אתה יוצא “לאסוף חומר” (זהו הז’רגון המקובל), צא בדרכי בלשים ולא ידע האיש שאתה משתדל לדובבו להיכן אתה מטה כוונותיך. כשהלך, שאלני, אם רשאי הוא שוב להטריחני? אמרתי לו, הן. וכנראה שיחזור ויבוא,

בחור זה אינו “טפש”, גמר בהארווארד קלאסיקה יוונית ועכשיו מרצה הוא ב“ספרות משווה” בלוס אנג’לס. ודאי לי שמשכיל הוא. למד בצרפת וגם הלשון הגרמנית הוא יודע. השיג קשות, משום מה נותנים לבחורים דוגמת דן מירון, שיהיו ההולכים בראש בביקורת העברית ובעצם, מתוך שאין התנגדות להם, גם דעתם מכרעת בה.

והדין עמו. אלא אני בשנת ע"ח ואין כוחותי היום ככוחותי אז.

בספרו של אריך הלר The Disinherited Mind מרבה הוא לסתור את עצמו, שקשה לדעת מה רצונו. לכאורה, דעתו כדעתי, שאסונה של השירה המודרנית אותה שניות קיצונית שבין כוחות תבונה וכחות רגש – מצד אחד כאילו הגיון ומצד אחר אינטואיציה. נמצא שהשירה אינה אלא ניגון בלבד ומשמעות המלים אינה אלא מכשול לה, איבה שהשיתו (מאלארמה, נובאליס, ברגסון, וואלרי [שכישכש לכאן ולכאן] וכל המון הלבלרים שיצאו בעקבותיהם) בין ה“אינטלקט” שאינו אלא כלי שנברא לצרכים גופניים של האדם, לחיי הבהמה של האדם, ובין השירה, שהאדם בה קופץ מעל לראשו ומגיע לריאליות של אמת, לא זו הבדויה ע"י הפיסיקאים והכימאים – אלא זו הקרובה מאוד אל “הדבר כשהוא לעצמו”, כלומר אל עצמות החיים והעולם – איבה זו רואה הלר כמוני שהיתה בעוכריה של השירה. אלא, כאמור, הססן הוא ומפנה פניו לכאן ולכאן, חושש הוא מאוד שמא יקראוהו בשם “שמרן”, וחשש זה מביאהו לידי סתירות קשות: הנה במקום אחד הוא אומר (עמ' 245): “כדי לקצר את סיפור המעשה המסובך הזה; קנט הוא שעצר באופן דרמטי את תהלוכת הנצחון של הרציונליזם. אם בטוח דיקארט שהמחשבה הרציונלית היא עוגן יציב של הקיום – אכסיסטאנס – באמרתו cogito ergo sum,הרי באותה מידה היה קנט בוֹטח, שהחשיבה אינה שטה בתוך הקיום אלא דוגמת ספינה השטה על פניהם של מי־הים, כשהיא מבחינה בהרבה דברים, אבל לעולם כבושה היא ומוקפת באופק של עצמה. אבל כל כמה שתרחיק הפלגה של הנוסע, לעולם יהא לפניו האופק, אפקם של זמן ומקום; ולעולמי עולמים מחוץ להיקף ראייתו תהא אדמת החוף האחרון ונמלו – המוחלט. לפיכך לא בתבונה הצרופה, בתבונה הרציונלית, תקוות אדם למצוא את הוודאי האחרון, וההבחנה שאין לה סוף בו היא [ו]היא פגימתו, צלבו, והדר־תפארתו של טבעו, ודאי לא מנע קנט תביעותיו הנכונות (של הוודאי) – חייבים אנו לספקן – אבל לא דרך הכרתו הרציונלית של אדם, אלא דרך הכרתו המוסרית. החוק המוסרי הוא הכלי של המוחלט.”

ובכן הכל על מקומו הנכון. דברים נכונים שכל אחד, ואחד שעיין קצת בתורת קנט חש בסייג הזה שסייג את התבונה האנושית ואולי צריך לומר “השכל האנושי” ולא התבונה, הואיל וזו האחרונה אם אינה מגיעה לוודאי הרי בכוחה להתקרב אליו קרוב קרוב מאוד).

והנה בעמ' 247: “…בראשית היה קנט שעשה סדרים בעולם התבונה והרגשים, שנעל את הדלת לפני ה”לא־ידוע“; ובסוף רמבו, שפתח את הדלת לפני ה’לא־ידוע' הגדול כשהוא מטריף בכוונה ולאט לאט כל חושיו, כשהוא משכר את עצמו בכל מיני סמים.”

ובאמת אי־אפשר לומר שקנט “נעל הדלת לפני ה’לא־ידוע'”; הוא אמר ש“אל האופק” (“הדבר כשהוא לעצמו”) אין האדם מגיע אליו לעולם, אבל מצד אחר אין הוא פטור מלהבחין בו, למשל, בעולם המוסרי של האדם, במידה מסוימת בעולם האסתטי מתוך כוחו של “הגאון” – על כגון זה אמרו: חכמים הזהרו בדבריכם.

י"ג ביוני, 1963

נצרך אני לכמה תעודות (מן הספרות היפה או מן הספרות העיונית), המגלות צביעותה של כת הפוריטנים: כלומר בשנות המאה השמונה־עשרה, כשהיו נאה דורשים ולא נאה מקיימים. והנה הלקין נתן לי ספרים ולא מצאתי בהם כלום מן הדרוש לי. ד"ר שלום כהן³⁵ הביא לי חיבור של Perry Miller, The American Puritans – אף־על־פי שאינו דן בתקופת הניוון של הכת, אלא בתקופת פריחתה, והעיקר אוסף כאן של דרשות, יומנים ודברי שירה במאה השבע־עשרה, אף־על־פי־כן אני מעיין בו והוא לתועלת לי, הואיל ואני רואה את הכת לא לפי שתיארוה אחרים, אלא לפי שהיא נשקפת מתוך תעודותיה. אלא העיקר, שאני נצרך לו אין כאן, והעדר זה מעכב כתיבת מאמרי “שלוש פנים לצביעות”.

אמש נזדמנה לי בתו של הלקין ברחוב עזה, היא עוסקת בתקופה זו והלקין אמר לי, שכדאי לשאול את פיה. הסברתי לה הדרוש לי, והבטיחה לשלוח לי כמה וכמה קטעים מתוך הספרות המדברים בגנות הצביעות הפוריטנית בארצות־הברית.

אתמול כתבתי שקנט "לא נעל הדלת לפני ה’לא־ידוע' " – למעשה הוא שפתחה לפניו לרווחה. בעצם מה עשה שופנהואר? הוא אמר: קנט סבור שאי־אפשר למצוא את “הדבר כשהוא לעצמו” – אני מצאתיו: הרצייה. לאמיתו של דבר כך עשו הכל אחריו (שלינג וממנו גנב הרבה ברגסון). ואף־על־פי־כן הדין עם קנט. וסימן מובהק לכך: הרי לאחר שמצאו, את “הדבר כשהוא לעצמו”, לא פסקו אחרים מלבקשו! ועד היום הזה עדיין מחפשים אותו בנרות והידים ריקות.

אבל אין לך שטות גדולה משטות זו המכריזה, כי “הדבר כשהוא לעצמו” – השירה! אין מסתפקים ברמיזה, שכנראה יכולת זו של שירה באדם מקורה באותו עולם שמעבר לתופעות. שבשום אופן אין ההכרה תופסת אותו, הואיל ועולם זה אין הזמן והחלל קובעים מהותו, דוגמת התפיסה האנושית הרגילה – אלא מתרברבים ואומרים אנו (המשוררים) יוצרים בעצם ידנו עולם שהוא עולמו של “הדבר כשהוא לעצמו”, אין בין זה לזה אלא – דוגמת ליצנותו של מופסן על ההפרש בין גבר לאשה –La petite différence!

ולמעשה מתכוונים לא לשירה אלא לעצמם, למשוררים, אל “האידיאה של אדם לאלוהים”, כנוסחו של שלינג. אבל בכוונה הם מסיחים דעת מדברי הסנדק שלהם, מדברי ניטשה, שאפילו בימי קיצוניותו החמורה לא ויתר על אותו “גרגר בינה המפוזרת בין כוכב לכוכב”. ובינה זו היא המצילה מן השגעון גם את השירה: “מקצת מן המקצת של שכל, גרגר של בינה מפוזרת בין כוכב לכוכב – שׂאוֹר זה המעורב בכל הדברים; הרי זה מחמת השגעון, שהבינה נתערבה בכל הדברים.” אבל כך דרכם של אפיגונים, מדעת הם משכיחים בתוך עצמם תורת רבם. ניטשה ידע יפה יפה, שבלא גרגר בינה על כורחו שהטירוף יקיף את הכל; לא האין סתם, אלא מין אין שהוא יש בתוך השגעון – דומני, אנו, דורנו, כבר עבר את הדרגה הזאת ויש פה איזו רתיעה לאחור. אבל אין כאן אלא פסיעות ראשונות ומהססות של מעטים. הרבים לאחר שיצאו מן השגעון לא חזרו אל אותה בינה המפוזרת בין כוכב לכוכב, אלא ירדו למטה – אל הצביעות. כלומר עדיין מעמידים הם פנים כמטורפים אף־על־פי שחושיהם בריאים ושלמים. בפרשה זו אני עוסק, לגלות פנים הללו של צביעות חדשה שנשתלטה על העולם – צביעות הלבבות!

י"ד ביוני, 1963

קראתי בחוברת “מולד” (175 – 176) הכפולה (ינואר־אפריל 1963) את מאמרו של אברהם באנד “עגנון לפני היותו עגנון” – כלומר כתבים של טשאטשקס שראו אור (“במצפה”) בעברית ובאידיש לפני הסיפור “עגונות”. פותח מאמרו: “פרט לביאליק, אין לך סופר עברי שזכה לביקורת כה עשירה כש”י עגנון." אבל כאן צריך להוסיף – ביאליק לא עסק בפרסומו, לא ביקש שיכתבו עליו, עגנון בנה מנגנון של פרסום בתלפיות, ולמעלה מארבעים שנה שמנגנון זה לא פסק מלתבוע בפה את הכתיבה על עגנון. הנה בכל כרכי “השילוח” שביאליק היה עורכם לא נזכר שם ביאליק בכל המאמרים שנדפסו שם, ועל אחת כמה וכמה שאין מאמר על שירתו, ואי־אפשר להעלות על הדעת שביאליק יאמר לסופר עברי חברו: “מדוע אינך כותב עלי?” דברים שעגנון השמיעם ומשמיעם עד היום הזה.

המאמר גופו כתוב בהגינות. באנד אדם משכיל ויודע את הדברים שהוא משמיע, והרצאתו ברורה, ו“העברי” שלו, בדרך כלל, כהלכתו, ודרכי הספרות נהירים לו ואת עגנון למד ויודעו על בוריו. ואף־על־פי־כן יש איזה היסוס, שאינך יודע מהיכן הוא – משום שאינו שגור אצל הספרות העברית, או שמתיירא הוא מפני שנאתו של עגנון? דומני, שני יסודות אלה כאחד בהיסוס זה. לפיכך, מתוך הזהירות היתירה פעמים לא נעימה הקריאה, כלומר, פעמים חן אין בכתיבה זו אף־על־פי שבאנד שומר לשונו ומדקדק בהגדרותיו ובהבחנותיו.

גם חסרה במאמר פסקה אחת: הקורא חייב לדעת שבימים שנכתבו רשימותיו הראשונות של עגנון, כבר עמדה חמתו של פרץ הבונדאי בצהרי הרקיע, והמוטיבים של עני וגביר, וגם עניין של סמלים ומשלים היה מן הדברים הרגילים בספרות היידית וגם העברית (ב“הצופה” פרסם י.ל. פרץ את “היונים הפורחות” שלו בימים ההם)." אילו פסקה זו במאמר, היתה “אמיתו” שלמה יותר. עכשיו מתעים הדברים קצת את הקוראים.

מכל מקום – אילו בידי הכוח, איני נותן לד"ר באנד לחזור לארצות־הברית, אלא מפנה לו מקום באוניברסיטה בירושלים ואונסו לקבוע ישיבתו בתוכנו. צריכים אנו לבני־אדם שכמותו, שיודעים מה שהם מדברים.

י"ז ביוני, 1963

בן־גוריון התפטר והטעם – “גורמים אישיים שאין להם שום קשר בענייני הממשלה”. שלחתי לו מכתב, קצר

"דוד יקר, עשית מה שעשית ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך ומצא את השלווה באשר תהיה. מכל מקום עזה תקוותי, שדיבור זה ‘אישי’ שהביאך לידי מעשה זה אין לו שום חיבור לבריאותך, ואתה שלם בגופך כאשר היית.

ועוד קראתי – עתיד אתה להוסיף וליתן עניינך לסדרי החינוך בישראל. אני קצת מלמד וסדרים אלה מדריכים מנוחתי. ואם תרצה בי אני מוכן לעשות את המוטל עלי, כלומר להשמיע באזניך כמה וכמה תיקונים שלפי דעתי יביאו פירות הרבה. שלך באמונת אמון שלמה."

כ' ביוני, 1963

חזרתי וקראתי, וגם הגהתי, את מאמרי “מסכות ותרפים”. לפי דעתי, חשוב המאמר, ואני עצמי לא השגחתי בחשיבותו. ראשית, יש בו כוח־הוכחה רב. שנית, חריף הוא, וניכר בו, שהייתי בחור ששבילי השקלא־וטריא שבגמרא נהירין לו. דרך הפולמוס יהודית היא מתחילתה עד סופה, ויש גם דוק של הומור הפרוש על פני הדברים ואינו נותן להם לשקוע בכובד־ראש מנופח ומשעמם.

בספרי “שתי המזוזות” אתן את מאמרי “מקוריות” שראה אור ב“דבר” לפני הרבה שנים, ולאחריו יבוא המאמר “מסכות ותרפים”, ובאלה סיימתי פרשת עגנון.

הערב (בתשע) באים אלי מר רוכמן³⁶ וזוגתו ומר אפלפלד. לא הזמנתי איש מלבדם לערב זה. עומד אני ב“דרך־ארץ” לפני פליטי “השואה”, שעברו עליהם כל יסורי־גיהינום ואף־על־פי־כן עמדו בנסיונם ואפילו אופיים ונפשם נתמרקו בצרותיהם, ולא זו בלבד ש“צלם אלוהים” לא נפגם אצלם, אלא שנתעשר כל־כך עולמם הפנימי והם נוהגים חומרה יתירה בנוהגם המוסרי – שחש אני אהבה רבה והוקרה גדולה להם. רוכמן בן מולדתי הוא, יהודי של קונגרס־פולין, קיבל סמיכה ואף־על־פי־כן כותב הוא יידיש ולא עברית, הואיל ועולם שמד־היטלר עולם של יהודים מדברי יידיש היה. בן אני לרוחו.

אמרו לי, שהוא יוצא מן הדירה שהממשלה נתנה לו. היא מן “הרכוש הנטוש”, וכיוון שפליטים עכשיו בעליה הערביים, אין רצונו ליהנות מן הרכוש הזה, שצער וחטא שרויים באוויר החדרים. איזו מדרגה! והכל נעשה בצנעה ובשתיקה גמורה. אפילו צל של “צדקות” אין כאן. לפני בני־אדם אלה, חש אני שעפר אני תחת רגליהם. איני יודע, אילו הגעתי למקומם, מה היו פני. בתוך צינוק העינויים אולי נשברה רוחי. רוכמן היה בצינוק זה ויצא בשלום, ולא זו בלבד שיצא אלא התעלה והשתבח. פשוט, בטל ומבוטל אני בעיני עצמי כלפיו. וברוך בואו בצל קורתי!

כ"א ביוני, 1963

אמש ישבו בביתי רוכמן וזוגתו ואפלפלד עד קרוב לחצות, והיתה השיחה שיחת רעים ואחים. דיברנו בספרות – הזז ועגנון ו[א.] ב. יהושע והופר³⁷ (יידיש) ורבים, רבים כיוצא באלו. שניהם – גם רוכמן וגם אפלפלד בני־אדם נבונים, אלא שרוכמן חריף יותר ועז יותר. הרבה דיברנו ביהדות קונגרס־פולין, יהדות ששנינו בניה, אמרו לי שרוכמן שתקן – אמש לא שתק!

אפלפלד כולו זלזל שכל עלה ועלה שבו מרתית. יש בו דקות ורוך. הצרות מרקו את רוכמן והוא חד ולבו נעול. את אפלפלד התמיהו הצרות – למה? לשם מה? ומי נצרך לצרות הללו? לפיכך רועד קולו ומהסס. ואף־על־פי־כן על שלו הוא עומד ולא תזיז אותו ממקומו על נקלה.

אהבתי את זוגתו של רוכמן, זו האשה שעמדה כל הימים מעבר למחיצה בביתו של האכר־הרוצח! אשה טובה ונאה, שאינה מרבה בדברים אבל כל שהיא אומרת נאה לשעתו ולמקומו. הנה לפני אשה זו ועוד צל רחוק של יסורים נע על פניה הענוגים. גם היא אותו פלא מופלא – צלם אלוהים לא נמחה מעל פנים הללו מרוב סבל ויסורים. אדרבה יש איזה סיגוף מוסרי בפנים הללו, איזו התאפקות המעידה על כוחות נפש רבים. ויש בצניעות המאופקת הזאת חן, הרבה חן, חן יהודי, בפרצוף הגרמי מעט ובעינים שנתעמקו ובכתפיים שעדיין אסופות הן אל צד צווארה, ובשקט הזה שעל גבי שפתיה הנעולות – ישבתי והרהרתי: היא עמדה כל היום על רגליה מעבר למחיצת הסרנים, היא האשה הנוגה הזאת, עמדה הרבה ימים, והנה ברכיה לא כשלו ועומדת היא הכן על רגליה – וכל לבי נתתי לה!

וכשעליתי על משכבי הרביתי להרהר באורחי היקרים.

היום קיבלתי תשובה למכתבי אל ב.ג., הוא מבקש לבקר בביתי ביום א' אחר הצהרים, והודעתי למשרד ראש הממשלה בירושלים בטלפון (לא תספיק לי השעה להודיעו בכתב) כי אשמח מאוד לראותו בצל קורתי ביום א' בכל שעה שנוחה לו.

כ"ב ביוני, 1963

חוזר אני אל הרוכמנים ואל אפלפלד. אל דמי לי; הם אינם נותנים דמי לי. אם בני־אדם כמותם באפשר, על כורחך אתה אומר, יש סגולות באדם, יש יכולת באדם, יש עולם של מוסר וערכים שאדם שואב ממנו, שאדם מקנה לעצמו; ועולם זה עילוי בו ומתעלה הוא מעל לעולם הנתפס כטבע וחוקותיו בהכרה שלנו. ודאי מופלא וכמוס הוא, אף־על־פי־כן אינך פטור מלדרשו ומלבקשו.

לפיכך סתירה של ממש במציאותם של בני־אדם, דוגמת הרוכמנים ואפלפלד, כנגד תורת היידגר וסארטר: רשאי אני לומר – אדם, וסגולות האדם ומוסר האדם ועולם ערכיו. רשאי אני לומר – ישנה הוויה של אידיאל שהפרט ש“הושלך” מכוון את עצמו כלפיה, והוא, האידיאל, נראה כתכלית מונחת באופק החיים, וכוחות־משיכה בתכלית זו לפתות את האדם שיכוון לבו לה; ואף־על־פי שאי־אפשר, בעולם מוגבל זה, להשיגה במלואה, כלומר אי־אפשר לבטל את קיומה של התכלית והוויתה, מתוך שאתה מהפכה למציאות של חיי יום יום, אף־על־פי־כן כוחות משיכה מושכים ועושים את שלהם בהולכה זו שהם מוליכים את האדם בקו מתוח זה שבינו לבין הווייתה של התכלית המושכת.

ואילו הרוכמנים לא עשו אלא מעשה זה, כלומר שחיזקו בי רעיונות אלו – דייני! ועל כך חייב אני להודות ולהלל אותם בלבב שלם. ואני מקיים חובה זו: מודה אני להם ומהללם.

עוסק אני ב“שתי המזוזות” (ספרי “עירובין” מוכן לסידור, חוץ מן המאמר “שלוש פנים לצביעות”), אוסף דברים ומגיהם. איני יודע, מה לעשות לכתיב. מאמרי ראו אור בהרבה אכסניות ובכל מקום ומקום היה “מדקדק” שקבע לו כתיב לעצמו, אבל אי־אפשר, שספר אחד כתיבו כך וספר שני כתיבו אחר. מצד אחר, איני סומך על ראייתי בהגהות. כשאתן את הכת“י ל”דביר", אולי ארד לתל־אביב ואזדמן עם המגיה ונקבע יחד כתיב מסוים, אבקש מאגודת הסופרים, שגם “שתי המזוזות” מגיהן יהא אותו מגיה. בשום מקום בעולם אין לסופר דאגות כאלה.

כ"ד ביוני 1963

אתמול אחר־הצהריים בא דוד (ב.ג.) לביתי להיפרד ממני. שעה תמימה דיבר ואף־על־פי־כן בעיקר לא נגענו; מה אירע שהביאו לידי התפטרותו? פניו בריאות. דומני אפילו השמין גופו וכרסו גדלה, אלא שיש איזה היסוס נסתר בהבעת פניו, איזו חרדה פנימית, שאיני יודע מהיכן חרדה זו ומה טיבה, פעמים אחדות אמר: “טרוד אני מן הבוקר עד עשר בלילה בדברים קטנים, קבלת־פנים לאורחים, טכסים, שיחות בטלות, ויכוחים בטלים, בעיקר מסתבך עם אמביציות של בני־אדם קטנים, ואיני מספיק אפילו לקרוא ספר או להרהר מעט – נמאסו עלי חיים ריקים אלה.”

לא אלה המלים השמיע אבל אלה הדברים אשר אמר, אף־על־פי־כן נדמה לי, והן צידוק הדין לאחר המעשה, ולא סיבת המעשה אשר עשה. עכשיו ממתיק הוא לעצמו את הדין אשר גזר על עצמו.

חשתי, והרי יודע אני ומכיר אופיו וכל קמטי נפשו, איזה רגש של מפח־נפש המסעיר אותו, רגש של מורא שמא מה שיבוא עתיד להיות רע מן הדברים ההווים בשעה זו. מהיכן מפח־נפש זה ועל שום מה מורא זה? כלום ענייני הכלל בכך? או עסקי הפרט? איני יודע אל נכון, אבל נראה לי, ידי שניהם באמצע. כאילו ניטל ממנו סגנון הדברים, שהיה שגור כל־כך בפיו עשרים שנה כסדרן, וסגנון חדש, שיהא הולם את המציאות המקיפה אותו, מבית ומבחוץ, עדיין לא נברא בפיו, והוא נמלט אל תוך עצמו, בשביל לבראו, ליצוק מטבעותיו בבית־מוניטין חדש, ואז יחזור למקום שממנו יצא עכשיו.

כדרכו הפליג גם בעולמות עליונים. “אני מתעניין עכשיו בביולוגיה הרבה” – אמר לי. כשהוא פותח בפרשת מדעים אני שותק הואיל ודרך דיבורו כהדיוט. “העין אינה רואה, אמר לי, אלא התמונה הנשקפת בה נתפסת כעצבים ונשלחת למח והוא הסודר וחוזר ומעלה את התמונה” – והעיקר, שנראה לו, כי דרך דיבור זו חדשה היא, נתחדשה אצלו, והוא עלוב כל־כך בדיבורו. כוח המחשבה שלו המצומצם מתחיל להיות מוחשי כל־כך, שפשוט מרחם אתה עליו. מעולם לא היה דוד מצויין בכוחות מחשבה, לפיכך יצא מבית־המדרש; הואיל ולא עלה בידו להסתגל אל השקלא טריא המופשטת־ההגיונית שבתלמוד. הוא יודע זאת. אני יודע שהוא יודע. ומכאן אותו צמאה לעולם הרוחני. צמאון מתוך פחי־נפש; משיכה אל דברים שלא ניתנו לו; חפץ להיות מצויין במעלות טובות במקום הפגום; מכאן נפש זו, שלכאורה השיגה למעלה מיכולתה, הרעבה כל ימיה לקבל אישור לעילוי שבה מן החוץ (זה המכונה שם רדיפה אחר כבוד). לפיכך, כשפתח בביולוגיה ודיבר על תאים ורקמות וקוסמוס וכיוצא באלה – לרגעים נדמה לי, שיש איזה טירוף הדעת בשטף דיבור זה. וזה שאמרתי – ישבתי וריחמתי עליו.

הוא אמר לי, שרצונו ללכת לשדה־בוקר לחדשים אחדים, כי בתל־אביב לא תהא מנוחה לו, וחפצו להתבודד, ולהישאר עם עצמו. אבל גם כאן טעותו. כל ימיו בודד היה. אולי אני הייתי חבר קרוב לו, אבל לא נסתייעו הדברים. אין נפש קרובה, שיבוא אליה ויאמר – “רצוני להתפטר מןן הממשלה ומן הכנסת, מה דעתך?” התשובה תהא: “אם הממשל היה עליך לטורח תתפטר, אבל מה עניין הכנסת כאן? אסור לך לצאת מן המוסד העליון הזה.” והוא ישיב: “גם אני היססתי ולכן באתי לשאול בעצתך. וכן אעשה. מן הממשלה אני יוצא, בכנסת אני נשאר,” לשיחה זאת – לא זכה כל ימי חייו. הקרובים לו היו ראשית כל קרובים לעצמם והשתמשו בו לענייניהם הפרטיים. בתוך ההמולה הרבה אשר סביבותיו, עומד הוא בודד ונעזב. וזה אסונו הגדול. אתמול ראיתי בין קמטי פניו בתוך רוחו המהססת עקבות האסון הזה. ראיתיו בעיני בשר, וכאילו אדם “חזק” מוטל לפני בעלבונו ובאפס כוחו.

וריחמתי עליו.

כ"ו ביוני, 1963

לפני שעה קלה גמרתי קריאתי בגליון כ“ב “דף”, בו מקובצים דבריהם של 14 נואמים, שהשמיעו דעותיהם על “הקיים והחולף במורשת ספרותנו”, ולצערי הרב, הדברים ברובם, כמעט בכולם, דברים של מה בכך, הנה יצחק שלו³⁸. אומרים עליו שהוא מורה טוב, יודע פרק בהוראה ובהקנאת ידיעות לתלמידיו. ואף־על־פי־כן מדבר הוא כדרדקי. טוען הוא כנגד “התכנית” שהיא חובה. “עצם הרעיון של תכנית לימודים מחייבת במקצוע כמו ספרות, הוא פסול, לדעתי.” ואף־על־פי־כן גם לו יש תכנית – לגרש מבית־הספר את ר' יהודה הלוי. (אין איש אשר יטיל ספק בכנות געגועיו של ר' יהודה הלוי לציון. אבל הביטוי לכל הגעגועים האלה נראה היום כה מלאכותי, כה מליצי, עד שלימודו של שיר זה הופך למעמסה.") ניחא. נגרש את ר' יהודה הלוי מפני שמר שלו אינו מבין מה זאת מליצה. אבל רצונו לגרש עוד. את מנדלי. מדוע? “אי־אפשר להזדהות עם טיפוס אחד מ’ספר הקבצנים'.” ועוד ידו נטויה: “יש לחדול מן ההתרפקות על העבר”… “חיים עמנו בזמננו משוררים העולים על מיכ”ל ויל”ג." ניחא. אבל יהיה למר שלו העוז לומר בפירוש – רצוני שילמדו שירי!" אבל אין לו עוז זה הואיל ובתוך תוכו מוג־לג הוא!

בקולם של כל המקטרגים (ובראשם קריב³⁹) אני מכיר מורך־לב זה. הם אומרים לנו בקול ענות במה שאינם רוצים, אבל אינם מעזים לומר לנו במה שהם רוצים.. מיאונם מפורט: ר' יהודה הלוי, כל שירת ספרד, יל“ג, מיכ”ל (לא דיברו על מאפו, כלום מאמרי “שיחה” היה באמצע?), מנדלי, אפילו טשרניחובסקי (גרשון שקד) וגם ברנר (המורה הוראה שקד מתיר) וכיוצא באלה. לוח חלק. הספרות פותחת ממנו, וגם קצת ביאליק ודוד פוגל (שוב מורה הוראה שקד).

והעיקר: תירוץ זה, שאפילו מורה ותיק, ד"ר מיכאל הנדל, משתמש בו – “כך הוא המצב בעולם, וכך, לצערנו, במידה זו או אחרת גם אצלנו.” אבל בשום מקום בעולם, לא שבה אומה לאחר אלפיים שנות גלות אל ארץ אבותיה וחזרה ובנתה את ביתה. במערב וּבאירופה יש הרבה פחי־נפש, ורגש זה מובן לי עד מאוד. גרמניה היתה פרוטסטנטית־קתולית, ופיכטה אפילו ראה בה את שליחה של התרבות (המדעים) באירופה. והנה שלטון היטלר וכל זוועותיו היו שם באפשר. הווה אומר, תרבות אירופה אינה בתוך תוכה כשורה. וגדל היאוש. אנו, מעולם לא האמנו בצדקות הישועים, וגם עולמנו נתרוקן, מפני מה? מפני “רוח הזמן” (צייטגיסט) המפורסם? אבל מדוע לא נצא כנגד “רוח הזמן”, שאינו שלנו? לפיכך הטענה “כך הוא בכל העולם” אינה מקובלת עלי.

אלא כל האנדרלמוסיה הזאת לא באה אלא מפני שלא ידעו המתווכחים במה הם דנים. בתולדות ספרות של אומה? או בהסבר ובאנליזה של שירה ופרוזה מסויימות? לא זה כהרי זה. סבור אני, הדבר האחרון מקומו בקריאה בכריסטומטיות, הראשון – לימוד בפני עצמו. בתולדות ספרות אי־אפשר בלא ספרות השכלה ואין מקום לסופרים בני ימינו, ו“תעודת הלידה” באמת מכרעת.

א' ביולי 1963

בבוקר נודע לי מן העתון על מותו של בצר⁴⁰ בנהלל. לשנות גבורות הגיע. חבר טוב היה לי, חמישים ושש שנים חברים היינו, מסג’רה עד היום הזה. שלחתי טלגרמה לוועד נהלל. חסד אחרון, חסד של אמת. כל דורי הולך לעולמו וגם שעתי קרובה. ב"ה גזע טוב היינו ראשוני עלייה שנייה, וסימן לדבר אריכות ימינו.

עוסק אני בהגהת מאמרי “בעבותות ההווי”. אני משאירו כמות שהוא ומתקן תיקונים של סגנון, עניינים של מה בכך. אין לי מה להתחרט, זאת היתה דעתי וזאת דעתי גם עתה. הצורה הפּיקרסקית שהיתה לבית־מדרש נעלה דלת בספרות העברית לפניי הרומן הבנוי. אלא שפירשו דברי שלא כהלכה, לפיכך בסוף המאמר אוסיף פרק קטן בשם “אחרית דבר” ואשיב למפרשים הללו ואעמיד דעותי על אמיתן.

במוצאי שבת (שלשום) נתתי את כתה"י של ספרי “עירובין” ל “דביר”, למר ברוידא⁴¹, ובמסירה זו יצא מרשותי. לעולם יש עצב בפרידה זו. עכשו הריהו ברשות הרבים ואינו שלי. כאילו אבידה היא. ואף־על־פי־כן הריני מכין אבידה שנייה – “שתי המזוזות”. ברייה משונה האדם. אמש נדדה שנתי ועיינתי ב-Pensées של פסקל. גם דעתו כדעתי – שברייה משונה האדם. אבל הוא אמר לגאול אותה בחיק הנצרות, או יותר נכון בחיק הצלוב. אלא הסתירות ומכאוביהן מרובים כל־כך גם אחר הגאולה, שמתקשה אני לומר, אם בכלל נגאל פסקל. ומה יעשה יהודי, שאין לו צלוב, שיצרף בתוכו את הארצי ואת הרוחני? או כלשונו: את הבשר ואת הרוח? על כורחו קרוע הוא ואין לו על מי לסמוך במעשה הצירופים אלא על כוחו בלבד. ודאי לגאולה שלמה לא יגיע. וכי פסקל עם הצלוב המסייע עמו הגיע אליה? הווה אומר, דין אחד לשנינו, ואין צורך בצלוב.

ב' ביולי, 1963

אמש לפני השינה עיינתי ב“ספר הבדיחה והחידוד” של א. דרויאנוב⁴², שיצא לאור במהדורה חדשה ונאה מאוד. אין צריך לומר שדבר גדול עשה דרויאנוב, ומלאכה רבה השקיע בקיבוץ הבדיחות וכל נוסחאותיהן. משובח ונקי ומבודק לשונו ויצק אותו לתוך דפוסי משנה וגמרא עד להפליא. ואף־על־פי־כן הואיל ואין בלשון זו “השפעות” אלא “חיקוי ממש”, הרי אין הפסוקים מוליכים אותי אל המשנה והגמרא אלא אל “מסכתות קלפים ופורים” וכיוצא באלו, שהיו מצויות אצל בחורי ישיבה וחובשי בית־מדרש בשביל לבדח קצת דעתם. זה חטאו של חיקוי, בכל מקום שאתה מוצאו, מוביל הוא אל חיקוי אחר בדומה לו ולא אל המקור, שממנו ינקו שניהם.

ועל הבדיחות עצמן – אינן מן המשובחות. ראשית, על הרוב מאריכות הן את הדיבור, והעוקץ שבסופן מתמהמה לבוא, זאת מגרעת גדולה. שנית, רבות מחוברות אל הידיעה, ידיעת דינים ובקיאות במקרא ובתלמוד ובמפרשיהם (רש"י), שההרהור בה, בידיעה, מסיח את הדעת מן המבדח, כלומר מוציא אותך מן המעמד של צפייה, וממילא לא פוגם בכוחו העוקץ.

יש עוד דברים בבדיחה היהודית בכללה, שאינה מן המשובחות, אבל אלה אני דוחה עד לאחר גמר קריאתי בספר זה, שלכל הדעות מעשה נכבד מאוד הוא.

הגהתי את פרק ב' (האחרון) של “בעבותות ההווי”, כאילו ראיתי את השתלשלות העניינים בספרות העברית כשמרכזה יהא ארץ־ישראל. הנה כתבתי: “ההשפעה החיצונית של הספרויות הלועזיות עומדת באחת הפינות ואורבת לנו. הנה כבר באים ואומרים לנו רמבו, ורלן… ובשירה העברית כבר נשמעים הדי אמרים אלה. אין איש שואל את נפשו: מה לנו ולקטוליציזמוס הקנאי שבשירת צרפת המודרנית, החוטאת והחוזרת בתשובה? אם קדושה אשר אותה נאהב ובחיקה נשפוך שיחנו ונעלה את עצמנו על מוקד אהבתה אין לנו ולא ידענוה לעולם; לפני ישועים רזי־פנים ומלאי־ערמה לא התוודינו ומשיחנו לא בא עוד ולא כיפר על עוונותינו. יתר על כן, אם נצא להיגרר אחרי התנועות הספרותיות הקיימות מתוך חיקוי או מתוך סינון זהיר, הלא תמיד נאחר לבוא. ובשעה ששם, מן החוץ, כבר גמרו תפילותיהם ועזבו בית־מקדשם לצאת ולבקש מקלט אחר להלך־רוחם, נבוא אנחנו ונתעה בודדים ועזובים בין הכתלים השוממים ונתחמם לאורות של נרות גוועים ודועכים. הגרירה הסתמית אחרי מהלכי אירופה תהיה בעל כורחה סם מוות לנו.” הרי אלה – החיקוי והאיחור – שתי אבני נגף שהכשילו את ספרות הצעירים בימינו ורוקנו את המעט שהיה בלבם.

אבל גם בדברים ברורים הכרזתי דעתי כלפי העבר ההיסטורי שלנו; “…איני יודע ואיני רוצה לדעת, מה ואיך תהיה צורתה של ספרותנו הצעירה והארצישראלית, כך היתה הכוונה, אף־על־פי שבפירוש לא נאמרה). אבל באחת אני בוטח: ספרותנו הצעירה לא תוותר אף על שעה אחת מאלפי שנות קיומנו כשם שלא נוותר על ‘שופטים’ ו’איוב', על הקבלה והחסידות, כן לא נגרע מאומה מן המידות הטובות והנעלות, אשר לקחנו מן האריים והטמענון בקרבנו.”

כך היתה תקוותי אז. אבל ישראל המושחתת, הזונה אחרי כל אל נכר, השוקעת בזלילה ובסביאה, שמשאת נפשה החליפה והעניבה, המתראה ברהיטיה ובדירותיה והמכערת את הארץ היפה הזאת בבנייניה שאינם אלא תיבות חסרות מראה – ישראל הירודה הזאת וסופריה עמה ויתרה על הכל, וראשית כל פרקה מעליה עול אלפי שנות קיומנו! ואף־על־פי־כן הרי ראיתי היכן נקודת האור ולא ידי כיבתה אותה.

ג' ביולי, 1963

אתמול בא לביתי ד“ר באנד מארצות־הברית (הכותב חיבור על עגנון) וישב אצלי שעה ארוכה. על כורחם נתגלגלו הדברים על עגנון. הוא אמר לי מה שידוע לי מכבר הימים: “בוטשאטש לא היתה חשובה בגליציה, ולפיכך עושה הוא אותה מרכז רוחני; מוצאו מדלת העם ומפשוטי העם ולפיכך אינו פוסק מלדבר בשלשת היוחסין שלו שאינה אלא פרי דמיונו. עכשו גילה שהרשב”א היה מאבות אבותיו, ופיו אינו פוסק מלספר ברשב”א; והשם ‘צֵימח’ אצלו ‘אובסשיון’ ויש אפילו ‘צימחיזם’, מין תואר של גנאי." בשבילי אין בכל אלה שום חידוש. ועוד סיפר לי: “בתחילת השבוע בא עם זוגתו לביתו להיפרד ממנו. והנה אשתו (של באנד) מחבבת מאוד את אשת עגנון, ורצתה לצלמה לזכרון. נתרגש עגנון: ‘מה יש לצלם אשה זו, שהיא זקנה ומכוערת.’ ןהיה לא נעים. אשתו עמדה על שלה וצילמה את הגב' עגנון, שהיה סר וזעף.”

גם פרשה זו אין בה חידוש.

ועוד אמר לי: “תמה אני שעגנון נחשב בעיניכם כחכם מופלג. והדבר אינו כן. אני עשיתי עמו הרבה חדשים, ולרגל עבודתי נתגלה אלי בכל צדדיו, ואני אומר לך – שוטה הוא. הוא חושב שמרמה את הבריות ואינו חש שבמרמתו הוא עומד לעיניים רואות בכל שטותו.”

חבל, שבאנד אינו משתקע בארץ.

ד' ביולי, 1963

היום לפני בוקר בשעה 4.30 עד 6 גמרתי “אחרית דבר” שתבוא אחר מאמרי “בעקבות ההווי”, וישרתי הדורים שהעלתה הביקורת כנגד מאמר זה או שהשמיעה לטובתו. נשארה עוד טענה כנגד תואר “ווּלגאריות” שנתתי לשלום־עליכם. אבל המקור אינו לפני כי נשתבשו העמודים בשעת הצילום שצילמו בשבילי באוניברסיטה, ואיני זוכר את הדברים שכתבתי בעניין זה. אבל כשיהא המקור בידי, או שאודה כי טעיתי בהערכתי בלא אמתלאות או שאסביר, שמלה זו “וולגאריות” מונח היא אם יש לאומה שתי לשונות אחת של דיבור ואחת של תרבות (דת, ספרות וכו'), דומני, זאת היתה כוונתי, אבל ראשית כל צריך לראות את הדברים כפי שנאמרו במקור. אדם מודה על טעותו ומתקנה ומחול לו; אדם מתעתע ומוסיף דברי כחש, מוסיף גם חטא על פשע. מכל מקום אנהג בהגינות.

קיבלתי הזמנה מזלמן שזר, נשיא המדינה – “קבלת־פנים לציון שנת ראשונים”. אין ברירה, אלך לשם. להזמנה צירפו “תדרוך למוזמנים”. זהו חידוש. בן־צבי ז"ל הזמין בלי תדריכים. וגם “תוית” (איני יודע מה פירושה בלשון אחרת) הוסיפו שעליה רשום שם האורח המוזמן, וסעיף ג' של התדריך זה לשונו: “בבואך לבית הנשיא, הנך מתבקש לענוד את התווית (הפועל ‘ענד’ משמעו קישור של קישוטים – ‘אענדנו עטרות’ ‘ענדם לגרגרותיך’) – נושאת שמך – בדש השמאלי של בגדך.” הנה שזר! “העונד” “הנושא שם”, כלומר האדם הנפוח בחשיבותו הריקה! ואף־על־פי־כן אין ברירה, על כורחך אתה הולך.

ז' ביולי, 1963

אתמול שבתי אל “שלוש פנים לצביעות”. ארכה מאוד ההפסקה. אבל אין מדרכי לאנוס על עצמי את הכתיבה. בינתיים עסקתי באיסוף כתבי, בהגהתם ובהכנתם לדפוס, ול“צביעות” לא ניגשתי, מתוך איזה מורא שבלב, שעדיין לא הבשילו הרעיונות די צרכם שאעלה אותם על הנייר. ואף־על־פי־כן אשוב אליהם גם היום, הגם שאין התלהבות מרובה בלב למלאכה זו. מדוע ומהיכן צִנה זו? איני יודע. לא בפעם הראשונה נתקל אני בהפסקת פתאום כזאת. המעשה לימדני שחייבים להישמע לכוחות עיכוב סמויים אלה ולא להכניעם בחוזק־יד. כלום יש כאן מה שמכונה בשם “השראה”? שפעמים היא שורה עליך ופעמים מסתלקת ממך? מי יודע רוח אנוש? אולי בכל כתיבה אי אתה פטור ממתת אלוהים זאת.

קיבלתי מישראל כהן⁴³ את רשימתי על דוד שמעונוביץ, אלא בכדי הטרחתי אותו. אי־אפשר לי להכניסה ב“בשתי מזוזות”, הדברים קלים ואינם ראויים לכינוסם בספרי, זכורני, שמעונוביץ אמר לי, שנהנה מאוד מרשימתי, עכשיו חזרתי וקראתי אותה ולא נהניתי. דברי מתיקה ומידה של זהירות יתרה, אינם באופיי ולא מדרכי. איני זוכר כיום מה הביאני לידי כך, ודאי בכוונה רציתי לחזק לבו של שמעונוביץ, אולי מפני עלבון שהעליבוהו אחרים. פעמים אני נענה לרגשות רחמים אלה, אף־על־פי שיודע אני, שהביקורת דין היא ואין רחמים בדין. באמת מעמד זה של פרקליט אינו מעמדי, לפיכך אין ההצלחה מאירה לי פניה בכתיבת פלסתר זו. גם הרשימה של שמעונוביץ – סנדל היא.

י' ביולי, 1963

שלשום ואתמול חשתי ברגלי השמאלית, שלעולם מוכנה היא לפורענות, ואמרתי בלבי, שמא תצילני מהליכה זו לבית הנשיא. אבל הבוקר רפה הכאב והצליעה מועטה ואין לי אמתלה ועל כורחי אני הולך.

אתמול השתרעה רשימת המוזמנים “הראשונים” על פני דפי “דבר”, וכל מוזמן עיקר חשיבותו מצוין לאחר שמו ושם משפחתו. אותי הכניסו לסוג ספרות הגוּת. יהא כך. כל העניין עניין של מה בכך הוא, ועל אחת כמה וכמה שבעיני הפרסום בעתונות של השם ותאריו אפילו כקליפת השום אינו נחשב. אבל בעיני העורכים את הרשימה, כלומר בעיני “הנשיא ורעייתו”, הדבר נכבד מאוד, כל חייהם שקועים בשפל הזה. טול מהם פרסום זה מה יש בידם? לא כלום. מעשים לא עשו, מחשבות לא חשבו, חיבורים לא חיברו, בדבר אחד עסקו כל ימיהם – לפרסם את עצמם. מכאן החשיבות גם לרשימה זו, ולפיכך אני כותב עליה ביומני כמו ששגור בפי הרבים – מנקודת ראות שלהם.

את רשימת הספרות פותח בורלא! אחריו בא שלונסקי. מדוע נמנה זה האחרון עם “הראשונים”? משום שלמד זמן קצר בגימנסיה “הרצליה” סמוך למלחמת העולם הראשונה. יהא כך. אין לי טענה כנגדו, כשרצונו להיות “ראשון” יהא “ראשון”. מה איכפת לי. אחריהם בא שמי: סופר הגות. יהא כך. זה אינו מעלה ואינו מוריד. העתיד יחתוך גורלם של שלושת הראשונים" בספרות (ב.ש.צ). אף־על־פי־כן כמדומה אני שסיפורי, כל ספרות היפה שלי תאריך ימים יותר מסיפורי בורלא ושירי שלונסקי. הם כבר קיבלו את כל שכרם בעולם הזה, לי יש עוד חלק בעולם הבא.

ועוד תואר נתנו לי: “מראשוני הפועלים במושבות”. זה נכון, אבל גם ממייסדי תנועת העבודה בארץ, מי שהעלה על הנייר, יחד עם אליעזר שוחט, את תכנית "הפועל הצעיר. מי שייסד את “החורש” בגליל וכתב תכניתו, שוב יחד עם אליעזר שוחט. אני איני תובע לעצמי תארים אלה, אבל בעיניהם הם נכבדים מאוד. שערו בנפשכם, אילו שזר רשאי להוסיף על כבודו את כבוד “אחד המייסדים בשנת 1904/5 את תנועת העבודה בארץ”; כלום היה ברוב ענוותו מוותר על תואר זה? לא ולא. בראשי חוצות היו מכריזים עליו בוקר, צהריים וערב; הרי רשאי אני לשאול, אם הדבר נכבד כל־כך מדוע עינך צרה בכבוד אחרים? לעולם הסתפקתי במה שיש בי, אבל יש זה הבאתיו עד קצה יכולתו, ומה שאין בי – למה הוא לי?

ויש עוד דבר, שבאמת איני מוותר עליו – נוסף על עבודתי בספרות, עשיתי משהו בחקלאות. כל ימי עסקתי בה. משק שלחין בארץ מעשה ידי הוא. אילולא זרזתיו בשנות 33 – 1921, ודאי היה מאחר לבוא בחמש או שבע שנים. יצחק וילקנסקי⁴⁴ לעג לי. כשאמרתי עתיד משק השלחין לצמצם את שטח הקרקע למשק אחד ב־,75%, לעג לי והכניסני בקהל הבטלנים המדברים "במשקי זרת'! מתוך לעג ובלא שום תמיכה וסעד הכנסתי את המשק הזה (שלחין) בהתיישבות, בעשר אצבעותי, בעקשנותי, בחריצותי ובעזרת השם שברך מעשה ידי! אבל הכל משתיקים מעשה זה, ומי שמזכירו עושה אותו כאילו כפאו שד. איני אומר בעלים אחרים גזלוהו ממני, אבל העין הצרה רוצה שמעשה זה בעלים לא יהיו לו, שיהא אנונימי, כך מאליו התחילו הקבוצות והמושבים להשקות גינות הירק שלהם ושדות החציר שלהם. כך מאליהם נקבעו זמני זריעה של תפוחי־אדמה בשתי העונות, מאליהם החליטו לגדל תלתן ולהשקות, ומאליהם עמדו על הברכה שבתספת מים!

כאמור, אני איני קובע שום תואר, לא לשם כך עשיתי מה שעשיתי. אבל בעיניהם התארים הללו כל מעיינות חייהם, ומפני מה הם גוזלים אותם ממני? מפני מה? מפני שתארים אלה שלי הם, מפני שאי־אפשר לקחתם ממני. לפיכך יפה כל־כך השתיקה!

אמת זו ידועה לי מכבר הימים. כשאני מפרסם מאמר או סיפור והם עלו יפה – שותקים סביב לי. לא אומרים כלום. אבל כשאני נכשל, אפילו בדבר מועט, מיד כל הפיות מדברים, שלא בפני ובפני: “אתה יודע, צמח, קראתי דבריך ב’הארץ', בסיפור הזה לא הצלחת, בייחוד המחצית השנייה, עד הסוף, סתם דיבורים, ואני תמיה, אתה, שבעל טעם אתה, כיצד לא חשת בכך ופרסמת אותו ברבים!” – זה הלשון. הרי כשאתה שותק – רצונך אתה מפרש שתיקה זו, שמרחם אתה על חברך ואינך רוצה לפגוע במקום הפצע, אף־על־פי שצרות עין בלמה את פיך! ואמת זו ידועה לי מכבר הימים.

ואף־על־פי־כן אלך היום לבית הנשיא, אזדמן שם עם חיה שרה הנקין, עם שלמה לביא ודומיהם, לא אאריך ישיבתי שם, כי עדיין חש אני ברגלי.

י"א ביולי, 1963

אתמול הייתי בבית הנשיא בתוך קהל “הראשונים”. המעמד היה עלוב דיבר המורה בן־יהודה⁴⁵. מלמד. אחריו השמיעה “רעיית הנשיא” רשמים. לשם מה עלתה על דוכן הנואמים? בשם מי דיברה? שטות עשתה. אחריה “נשא דברו” הנשיא בכבודו ובעצמו. כרגיל, פתח בקול גדול ובאותה “התלהבות” שאינה אצלו אלא נוסח, לשון מלומדה. כידוע, משיכה קלה במושכות מזרזת את ריצת הסוס, ומשיכה חזקה מעכבת ומאיטה הילוכו. מעין תנועה כזאת יש עכשיו בשטף דיבורו. לפי טבעו – קולו צועק ברמה, אלא מיד הוא מושך בחזקה במושכותיו הפנימיות – מיד הצעקה נפסקת ובמקומה בא קול שנתנמך בעל כורחו, תנועה זו הצחיקה אותי הרבה.

בא אל האספה גם ד.ב.ג. – בא אל מקומי וישב בצדי. פניו אינן טובות. נפלו הפנים. כנראה מסתגל הוא בקושי למעמד של אזרח בלא “גינוני מלכות”. מחמת היסורם בברכי השמאלית קשתה עלי הישיבה ומיד אחר הנאומים הסתלקתי ונסעתי הביתה.

שמחתי מאוד לראות פנים ישנות – את חיה שרה הנקין! את לאה מרון⁴⁶ ואת בעריש ווֹלמן בן־עירי ואת לבקוביץ־לביא מעין חרוד ואת ויניק⁴⁷ ממקוה ישראל וכיוצא באלה. כולנו זקנים מופלגים שכבר הגיעו לשנות גבורות או שקרובים לשנים אלה. סימן יפה לעלייה השנייה שרבים בה בנ־אדם שמאריכים ימיהם – גזע טוב.

ראיתי את שלונסקי. רוחו היתה נמוכה מאוד. שאל אותי, אם אני עובד ואמרתי לו – כן, כנראה, גם הוא אינו מסתגל למעמד של משורר שיבש מקור שירתו והריהו עוסק בתרגומים בלבד. וגם הזמן נקם בו. כסבור היה בנעוריו שאפשר לזלזל בביאליק ולהרבות עלבונותיו. לא ראה, שרוח רעה זו שהכניס סופה לאחוז גם בציציות ראשו ולטלטלהו טלטלת שכחה וביטול. [על] דֵאֲטֵפְתְּ אַטְפּוּךְ – כלל גדול הוא בחיים.

פני לביא טובות, אבל אמר לי שבריאותו לקויה מאוד (מחלת לב) וסופו קרוב. אברהם בעריש כמות שהיה גבוה ובעל גוף והחוצפה הטובה שבו עדיין עמו.

איני מתחרט שהלכתי. הזדמנתי עם חברים אחדים חביבים עלי מאוד – וזה שכרי.

י"ג ביולי, 1963

מבקש אני על ימין ועל שמאל אסמכתא לרעיוני על צביעות של צדקות בממלכת הכונים של ניו־אינגלאנד והשפעתה על הפרוטסטנטים בארצות־הברית, בשביל מאמרי “שלוש פנים לצביעות”; שאלתי את פי הלקין, הטרחתי את ד"ר שלום כהן ואת מאיר שלו, וחוץ מזה האחרון הכל לא הבינו מה אני מבקש, חוץ ממאיר שנתן לי ביבליוגרפיה רבת־חשיבות. הוא תפס מיד שאני נצרך. והנה אתמול בדקתי את הספרים שלי ומצאתי חיבורם של Charles A Beard & Mary R. Beard בשםThe Rise of American Civilization''.. חיבור גדול בן שני כרכים ובן 1659 עמ' ובו מצאתי כל שאני נצרך לו בשביל לבסס ולאמת רעיוני. עכשיו יצאתי מן המיצר ומאמרי “שלוש פנים לצביעות” יגמר בלי עיכוב עד סוף יולי. בעצם כבר גמור הוא ואינו אלא עניין טכני בלבד.

ט"ו ביולי, 1963

פעם שאלני ברקוביץ אם נפל דבר ביני לבין הזז. השיבותי לו הן. אבל לא היה אפשר לי לומר לו כי בגללו היה המעשה. כי פעם ישב אצלי הזז ודיבר סרה בברקוביץ, באדם ובסופר ובתאווה רבה אכל קורצא זו ברשעות גדולה, שלא הבנתי “ירגזון” זה מהיכן? ועל שום מה? והרי ברקוביץ אינו נקודת תחרות בשבילו; והרי ברקוביץ בתמימותו מרבה לספר בשבחו של הזז והוא חבר נאמן לו. לא הבנתי, אבל את הדברים אמר בביתי. יפה ידע מהו החיבור ביני לבין ברקוביץ ואף־על־פי־כן אמר מה שאמר. אני לא השיבותי לו. חששתי אצא מכלי ואעליב אותו. לא רציתי שתהא המחלוקת בביתי, כשהוא אורחי. ושתקתי. לאחר שהלך אמרה לי זוגתי: “שמעת דברי הזז על ברקוביץ?” – “שמעתי.” – “והרי הוא יוצא ונכנס בביתו.” – “כן הדבר,” – “ולמה שתקת?” – “חששתי לבוא בריב עם הזז בביתנו.” – “תמיד יש לך תירוץ.”

אבל באותו ערב, כשהלך הזז ועליתי על משכבי הרהרתי במה שאירע ואמרתי אל נפשי: "אדם הנוהג כך כלפי חברו ברקוביץ, מה הערובה שאינו נוהג כך כלפי, אף־על־פי שבן בית הוא אצלי? לא, לא איכפת לי שהוא פוגע לא, אין בכוחו להזיק לי; לאדם שאינו תובע מאחרים כלום אי־אפשר להזיק לו. אבל עצם נפש כוזבת זו, למה לי קירבתה? וכי יהיו חיי עניים יותר אם אפרד ממנו? מכאן ואילך התחלתי להתרחק ממנו וקול דברי בטלפון או ברחוב רמז לו ברורות כי נפל דבר ביני לבינו. ומאז התפרדה חבילתנו ואנו כל אחד לעצמו. אמרו לי שלום קרמר⁴⁸ קרוב לו עכשיו. יבושם לו.

י"ח ביולי 1963

קורא אני ספרו של Robert Weimann: “Geschichte und Kritik” (Halle, 1962 על, “New Criticismm ואני מוצא בו הרבה מרעיונותי שהשמעתי כנגד מהלך דעות זה בתחום ביקורת בת זמננו ובעיקר בענייני הערכה. כל זמן ש”הביקורת החדשה" האמריקנית (הדרומית הקתולית) עוסקת במפורסמות ובמקובלות – דנטה, שקספיר, בלייק וכיוצא באלה, הרי פטורה היא מן ההערכה, ובידה להסתפק בקביעת מציאותם של עיקרי שירה – אירוניה, משמעות כפולה, אב־טיפוס, מטאפורה וכיוצא באלה. אבל כשאתה שואל כלום מציאותם של עיקרים אלה שיעוריה מעידים גם על טיב השירה, כלומר, כשיש יותר אירוניה ויותר משמעות כפולה וכו' יש גם שירה יותר? אין אתה מקבל תשובה ברורה. מצד אחר, כשאין בידך אמת מידה אי־אפשר לך להעריך טיבו של ספר שירה חדש. ובאמת היושבים בקתדראות בארצות־הברית המלמדים ספרות, שבידיהם הביקורת בארץ זו, אומרים – אין ביקורת מכוונת כלפי ההערכה, אינה פוסקת: זו שירה טובה וזו רעה (במקום זה יש מחלוקת בינה לבין אליוט המבוגר) ואין ממטרתה ליתן פסק־דין זה. ואם תמצא לומר, כיצד יודעת היא אם ספר חדש ראוי לקריאה אינטימית ומדוקדקת (close reading) או אינו ראוי לכך? גם לשאלה זו אין בפי “הביקורת החדשה” תשובה. ובסוף השאלה השלישית – מה תעשה “ביקורת” זו ל“פרוזה המספרת”? כל המנגנון שלה אפס כוחו כשהוא דן את הפרוזה. כלומר לפנינו לא שיטה אלא פרשנות מסוימת, המסתייעת ברעיונות של סוגי מדע למחצה בני זמננו – תורות הנפש, תורות אדם, תורות לשון ומשמעות, הפיסיקה החדשה וכו'. ואם אמרה “הביקורת החדשה” להיפטר מן האימפרסיוניזם שקדם לה, הרי למעשה לא פטורה היא ממנו. יש כאן מין אחיזת עיניים: האימפרסיה הועתקה מן הביקורת אל הרעיונות שבסוגי המדע למחצה וקובעים אותה, ניתן לביקורת להעמיד פנים כאילו בידיה קריטריונים קבועים וברורים המפרשים סתרי שירה, ולאמיתו של דבר בחירת הרעיונות הקודמים לפירושים סובייקטיבית מאוד. זה בוחר ביונג וזה בפרויד, זה באכסיסטנציאליזם של היידגר וזה בשל מארסל⁴⁹. זה בסימנטיקה של ריצ’רדס⁵⁰ בתקופתו הראשונה וזה במאוחרת ובמתוקנת ואין לדברים סוף. ונמצא אם אתה אינך מסכים לרעיונות שבחר בהם המבקר, כל ביקורתו ממילא נעולה ופסולה. והכל חוזר לראשיתו ואין תקנה לדברים.

עדיין לא גמרתי ספר זה ועוד אשוב אליו ביומני, אבל דבר אחד ברור גם עכשיו – “הביקורת החדשה” אינה מחייבת את המבקר שיהיה לו רעיון של ביקורת (ולא של אנתרופולוגיה או של פסיכולוגיה או של משמעות שקבעו אחרים מחוץ לתחומה של הביקורת) כלפי הספר שלפניו, ושעל־פיו הוא מחזק את תפיסתו האינטואיטיבית ומביאה לידי ניתוח ובידור אינטלקטואלי, שניתן לוויכוח ולהוכחה, שבסופם מגיעים לידי הערכה, המקרבת את הספר או הדוחה אותו. וכשאלה אינם ביקורת מניין לה?

י"ט ביולי, 1963

במכתבו אלי מיום 17.7.63 מודיעני דוד (ב.ג.) “נודע לי, כי השנה ימלאה (ימלאו ש.צ) 80 שנה לשלמה לביא. כתבתי לנשיא המדינה, כי מן הראוי הוא, שהנשיא יסדר בצריפו חגיגת שנות הגבורה (הגבורות) לש. לביא ויזמין בין השאר כל אנשי העלייה השנייה מפלונסק”.

בדעתי לסמוך על דברים אלה ולכתוב למר שזר – אם חגיגה זו היא לכבוד לביא אני מוכן לדבר דברים אחדים לשבחו של בעל השמחה.

ספר גרמני זה שאני קורא בו על “הביקורת החדשה” בתחילת קריאתי נדמה היה לי, שנכתב בגרמניה המזרחית והשפעות מרכּסיסטיות ניכרות בו. עכשו דעתי זו מתחזקת והולכת. הוא נדפס ב-Halle ואיני יודע היכן עיר זו. אם בזאכסן היא הרי השערתי נעשתה לוודאי. מכל מקום הספר עצמו מסכם השתלשלותה של ביקורת זו, תכונותיה וכוונותיה הגלויות והנסתרות. עומד אני בפרשת אליוט, כלומר שני ה“אליוטים” הצעיר והמבוגר, סותרים זה את זה ואף־על־פי כן לפי דעתי, גדול המבקר באליוט מן המשורר שבו. כל מסה ומסה שהוא מוציא מתחת ידו יש בה רעיון של ביקורת ובין שאתה מסכים לרעיון גופו ובין שאינך מסכים לו, הרי “המיתודה” נכונה: בשעה שאתה כותב ביקורת חייב אתה להשמיע רעיונות ולא להיות פרשן בלבד לפי נוסחה קבועה, הואיל ודרכי הפרשנות מרובות, אבל הבעת רעיונות במסיבות רוחניות מסוימות בריאה היא שהמבקר בראה לצרכיו.

כ"ד ביולי, 1963

אתמול בשעה חמש אחר־הצהריים שמעתי ברדיו, שנסתלק שלמה לביא והלך לעולמו.

בי"א ביולי ראיתיו בבית הנשיא ופניו היו טובים מאוד, כשאמרתי לו זאת השיב לי: “אני רמאי, פני מרמות את הבריות, כי חולה אני מאוד.” וכדרך העולם, שפטתי למראה עיני ולא נתתי דעתי לדבריו. והנה בא ואימת אותם, בדרך כל העולם הלך ואיננו!

ואמרו חז"ל: “אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה.”

איני דואג לעצמי, אבל דור זה דורי המסתלק והולך בזה אחר זה: הנה בצר, הנה לביא וּודאי גם תורי הגיע.

אמש שלחתי לעין־חרוד טלגרמה בזה הלשון:

קיבוץ עין־חרוד

חברים יקרים,

"הרגישה אותי הידיעה על שלמה לביא שנסתלק והלך לעולמו.

משחר ילדותנו קרובים היינו ועמוק לבנו; בבית־מדרש אחד למדנו, לארץ עלינו יחד עבדנו בפרדסי פתח־תקוה, וכשיצא לביא לייסד את הקבוצה הגדולה, חלום חייו, שוב נזדמנו ידי שנינו בבניינה של עין־חרוד.

"חפצי וחובתי להיות בתוך קהלכם בשעה זו, אבל הרופאים ובני־ביתי אינם נותנים לי לעשות רצוני, ועל כורחי אני מקבל דינם וכבד יגוני מאוד.

"מרחוק אַשְׁחֶה נפשי על קברו הפתוח, ימתקו לו רגבי עפרה של עין־חרוד ותהא שם מנוחתו כבוד.

מתאבל עמכם

ש.צ. "

קיבלתי הזמנה מן המרכז החקלאי לאזכרה (ביום א' הבא) לבצר ז“ל. רציתי לנסוע לתל־אביב לאזכרה זו, אבל גזרו עלי ד”ר מרגליות, חנקה ועדהלי לא לזוז ממקומי, ונכנעתי להם.

כ"ז ביולי, 1963

לפני ימים אחדים שלחתי דברים אחדים לזלמן ארן שחזר למקומו במשרד החינוך. כתבתי לו: “יש לי נכדים הלומדים בגימנסיה בירושלים ועל כורחי ענייני חינוך ענייני. ושמח אני שחזרת למקומך הראשון,” עכשיו לבי שקט ובוטח יותר. כי העזובה היתה גדולה במדור זה בשנים האחרונות, ודומה המשרד ל“ספינה שאבד לה קבאניטה.” עכשיו יש שם אדם ש“דאגת החינוך דאגתו,” וברכתיו, ש“דרכו תצליח בכל אשר יפנה,” וכתבתי את הדברים בתום לב כהוויתם, הואיל ואבא אבן לא דאג אלא לעצמו – לפרסומו.

ואף־על־פי־כן, מתנה קטנה זו שנשלחה שלא על מנת לקבל פרס, מיד בא שכרה בצדה. אתמול טלפנו אלי ממשרד החינוך, יש איזה סמינר מצומצם עם בא־כוח האו“ם ד”ר בלום בענייני הספרות בבית־הספר, וכבר השמיע שם דבריו דב סדן, אלא שדיבר בעיקר על ערכים ולא על ספרות ותורות־נוי, ומבקשים ממני שאמלא אחריו. דחיתי את המשא ומתן עד יום א' (מחר), אבל לא בזה החשיבות – ברור יש השפעת גומלין בין מכתבי לבין הזמנה זו וכאן הכיעור. לא בקשתי מארן כלום ואין ביכולתו ליתן לי דבר. ואף־על־פי־כן כשאתה מטה את עצמך לצד אחד מיד נטייה זו צריכה שישלמו לה גמולה. מין שחיתות מוסרית כאן, מין כפירה באדם, שאינו מסוגל לעשות מעשה בלא גמול, בלא שכר, בלא כוונה לקבל שכר, וד"ל.

מותם של בצר ושל לבקוביץ (לביא) אינו נותן דמי לי. כל הלילה הרהרתי בחייהם שנגעו בחיי.

כ"ח ביולי, 1963

שלחתי מכתב אל אשכול [עם מינויו לראש ממשלה] בזה הלשון:

"אשכול היקר, כל הזמן הייתי שרוי בצער על אסונות שקרו בשרידי משפחתי (שני בנים לאחיותי) שאספתים בארץ, והם דיכאו את נפשי מאוד.

"כמה וכמה פעמים נטלתי קולמוסי לברכך ולא עלתה בידי לצרף שורות אחדות. ידעתי שצריך אני לברכך, כי אנשים אחים אנחנו, ולא עלתה בידי. עכשיו, בדרך הטבע צרות אחרונות משכיחות הראשונות, ואני עושה רצוני וחובתי.

"הלוואי שתצליח דרכך וה' יברך מעשי ידיך בכל אשר תפנה. מעולם לא היה ספק בלבי במרצך ובזריזותך ובתפיסתך המהירה ובכוחות־רוחך ובשכלך־הישר ובנועם הליכותיך. אלה הן מידות שלא כל אדם זוכה בהן שיזדמנו יחד באופיו ומזגו, ומובטחני, שהם יוליכו אותך בדרך ישרה ויסייעו עמך להתגבר על קטנות הנפש ועל היהירות הנבובה, חסרת הבושה, הקוססת סביבך.

שלך

ש.צ."

ל"א ביולי 1963

אתמול נזדמנתי עם חבר מפקחים בבתי־ספר ופקידים במשרד החינוך העוסקים בתכנית הלימודים בבתי־הספר“, הדנים עכשיו בתכנית לימודי הספרות העברית עם פרופ' בלום משיקגו שנשלח על־ידי האו”ם לסייע להם בעבודתם.

הרציתי לפני שומעי קורס זה כשעה ומחצה, דומני שדברי היו דברים של טעם. נקודת המוצא שלי היתה נוסחה פשוטה מאוד: כך דרכו של עולם: בני־אדם שנצטרפו לכלל של אומה אחת, הריהם מכבדים את עברם הרוחני שקיבלו מבית־אבותיהם, ועז רצונם כאילו מצווים הם להקנות עברם הרוחני ולהקנות ידיעתו וכבודו לבניהם אחריהם."

אבל הגדרה זו מעלה שלושה מושגים, שלוש חובות: א. ידיעה; ב. עבר; ג. כבוד. ומושגים הללו, אם הם יסוד לסוגייה שלפנינו הם הגודרים והם הקובעים את התביעות העיקריות שלימוד הספרות תובע מן העוסקים בו.

אולי אנסח את הרשימות שבידי ואפרסם אותם ברבים. דומני, ראויים הם להישמע.

ב' באוגוסט, 1963

ב.ג. התחיל מזכיר אותי לטובה בכל מקום ושעה שמזדמנים לו לכך. על שום מה? דומני, גם זה בחינת “דיבוק”.

קיבלתי מכתב נאה מאשכול – מכל הברכות שמחתי לברכתך. אודה על האמת, כי המום אני מן האחריות."

ח' באוגוסט, 1963

עדיין לא גמרתי קריאתי בספרו של אוברט ויימן “New Ceiticism” ויש שם פרק ארוך על הדימויים, האימאז“ים, ועל המטאפורה. פרק רב ידיעות ועניין. ויימן משיג על האוטונומיה של המטאפורה, כאילו באה להעלות אסוסיאציות ולשרת את תוכנו של השיר. הדין עמו. ברשימתי “על השוואה” נגעתי לפני עשרים ושמונה שנים בדבר זה, אבל דומני דחייתי שדחיתי את רעיונות אליוט ונייט⁵¹ האמריקנים שלקחו משני אלה על המטאפורה, עמוקה יותר, הואיל והנחתי את המטאפורה בתחום השירה הצרופה, אלא שהראיתי שדווקא סברותיהם של בעלי “הביקורת החדשה” בנוים על ההגיון שבאימאז’ים, בשעה שאני קראתי המטאפורה – נס מן השמים! וד”ל. אני הראיתי שהאימאז’ים (אצל אלתרמן למשל) מעלה חוליות שאינן דימויים אלא צירופי מחשבה מילוליים כגון: מבט ראשון – סנונית העין (השוואה באנאלית – סנונית ציפור ראשונה מבשרת אביב בארצות הקור) וממנה “רקיע לילך” (צבע לילך – תכלת שמים השוואה באנלית, נדושה מרוב שימוש) מ“שמים לילך” – שמים – “גני עולמות”; ומכאן “גני עולמות –תפוחי שעות” הרי שלשלת חוליותיה של הא בהא תליא, מטאפורות מדומות שבאות מקרוב בזה אחר זה ושלובות בזה מתוך זה ולא מן המרחקים הגדולים.

ט' באוגוסט, 1963

קראתי שני מאמריו של ב.ג. ב“דבר” שעניינם הכללי “בדרך לצבא ולמדינת ישראל”. איני נוגע במעשים ובמאורעות שב.ג. מעלה אותם (כנראה מתוך יומן) לפנינו. הדברים, אף־על־פי שכותבם משתדל לאמרם בנחת, בשביל שיהיו נראים לנו אובייקטיביים – הדברים לעצמם מפי עד אחד נשמעים ואינם נשענים על מראה מקומות של תעודות או סמך אחר, ואיני יודע מה בדבר ערכם ההיסטורי. אבל דרך הכתיבה אינה משובחת. אי־אפשר לחרוז שורה ארוכה של קטעי מאורעות בלא סדרים מבפנים המקרבים קטע לקטע ועושים את המרובה למחרוזת אחת. וסדרים אינם כאן. ולפיכך אתה קולט את מה שאירע בקושי גדול ואינך רואה את חשיבותם. נמצא אף־על־פי שאינך מזלזל בהם אינך מכבד אותם. אין אוויר שבתוכו אותיות אלו פורחות. הנה פרטי דברים בישיבה עם צ’מברליין, אבל צ’מברליין זה ושלושת חברי הסוכנות (וייצמן, ב.ג. וסטיפן וייז) אינם כאן, וממילא גם את קול דבריהם אינך שומע. איני אומר שמופשטים הם. ההפשטה מדרגה אינטלקטואלית היא. שטוחים הם. אין בהם לא גובה ולא עומק; לא רגש ולא דעת. לפיכך אין בהם אותו גירוי פנימי המעלה בך, הקורא, סקרנות כלשהי.

היה בדעתי לכתוב לו (בזהירות) על כך וליתן לו כמה תחבולות כתיבה שיסייעו עמו. אבל מתיירא אני שיפרש את עצותי שלא ככוונתם. מעולם לא היה כתבא רבא ואף־על־פי־כן אפשר להשביח כתיבתו. דרכו עכשיו לומר דבריו מתוך איזו השראה; כלומר, כסבור ב.ג. שמעמדו הרם משרה מרומו על דבריו; כלומר, מכיוון שנאמרו מפיו מאליהם רמים הם. וזאת טעות. ה“פועל יוצא” הפוך הוא: כיוון שמשעממים הדברים נוטלים הן מרוח מעלו. הזלזול שהקורא מזלזל באמור פושט גם על אומרו. נדמה לי, שכתיבה זו מגבה הרבה ניצוצות מתוך הילה זו שמקיפה את כותבה. וחבל.

י"א באוגוסט, 1963

קורא אני סיפור של גינטר גראס הגרמני בשם “תוף הפח” Die Blechtrommel)), ומיד בפתיחתו קנה לבי: “אפשר לפתוח סיפור מן האמצע ולפסוע פסיעות לפנים ולאחור ולהרבות בו את הבלבול. אפשר שעמידתך תהא עמידה של ‘המודרן’ ולמחות כל הזמנים וכל המרחקים ואחר כך להכריז, או שאחרים יכריזו, הנה סוף סוף הגיעו בשעה האחרונה להתיר חרצובות זמן־וחלל. אפשר מלכתחילה לומר שאי־אפשר בימינו לכתוב רומן… אפשר להכריז ‘נסתלקו גיבורי רומן’ בזמננו, הואיל והפרט, היחיד איננו, הואיל ואבדו היחידים, הואיל ובודד האדם, כל אדם שווה בבדידותו ואינו רשאי לתבוע בדידותו הפרטית ואינו אלא המון בודד בלי שם ובלא גבורים, כל הדברים האלה אפשר כך הם ואמת בהם. בשבילי אוסקאר, ולמטפל בי ברונו, רצוני לציין: אנו גבורים, כל אחד בפני עצמו, הוא ברונו, מעבר לעיגול שעיני משגחת עלי מבחוץ, ואני מעבר לעיגול שעיני משגחת עלי מבפנים.”

פתיחה זו מבשרת טובות, וכבר קראתי 67 עמ' ואני אקרא עוד, עד הסוף, כי נכנסתי לעולמו של גמד זה וכל הסובב, את אותה סבתא עם ארבע השמלות שעל גבה! וכל בני ביתו. והגרמנית הצובטת של הכתוב. מכל מקום סיפור לפני!

י"ג אטגטס 1963

אתמול חשתי שהתקפת עווית העורקים התחילה. הגוף כולו חרד היה ואמרתי – שוב יסורים ושכיבה ופתילות פנטופין ואותו טמטום ויגיעה ואותה דאגה בלב חנקה ועדה, והנה קמתי הבוקר ב"ה – הכל כשורה.

עדה סיפרה לי, שאברמסקי אמר לה בשם אביו הרב יחזקאל ששלחתי לו קונטרסי “החסידות בפלונסק”, שבחים גדולים לחיבורי וגם הוא עצמו (הבן בלונדון) קרא עד שתיים בלילה ולא פסק, וכי אין בספרות מאמר דוגמת מאמרי, הואיל וכך לא כתבו – כיצד קהילה בעיירה משנה טעמה ועוברת מהתנגדות לחסידות לא תיארו עוד. ולמה אכחד תחת לשוני – נהניתי משבחים אלה, אף־על־פי שאין בדעתי לחזור אל מחקר החסידות שאינו פרשתי.

קורא אני בחפץ רב את סיפורו של גארס. הכל כהלכה – יש אישים ואופיים ומזגם; הרבה הומור; יש מחזות מלבבים; יש מתח; יש סיפור מעשה; יש ממש ומציאות! סיפור כהלכה ואף־על־פי־כן הילוך חדש וחיים חדשים; תפיסה חדשה והרצאה ולשון חדשות. אתה חש איזה חיזוק ברוחך: אם כתיבה כזאת באפשר, סימן רע הוא לכתיבה האחרת הפרועה לשמצה, ואולי עדיין תקנה לאמנות הסיפורית.

י"ד באוגוסט, 1963

היו אתמול אצלי שתי בנות עירי, רחל בית־הלחמי וזוגתו של אהרן טאוב⁵², ושמעתי את הרכילות הקטנה של ועד “ספר פלונסק”, הקנאה לאבני זה שעשה את כל המלאכה, וטענות כנגדו “שהשתלט” על הכל. שמעתי גם טרוניה עם ב.ג. שכתב דברים של מה־בכך, שאינם לכבוד הספר. ובכן “העולם” אינו “גולם”. ביקשתי מהן לומר למרים כבשנה־יפה⁵³, שתטריח עצמה ותבוא לירושלים, אם אין נסיעה זו טרחה יתרה בשבילה. רצוני לראותה קודם שאסתלק מן העולם. פעם עם שקיעת החמה באה אל כרמי ולנה במלונתי ברחובות. סהדי במרומים שלא נגעתי בה באצבע קטנה. לא רציתי לזהם מי־השוקת שלי. אף־על־פי שמרים היתה מוכנה לעשות כל רצוני. בחורה נאה היתה ויצרי תקף עלי ועשיתי כרב ששת – השלכתי את סולם מלונתי בין שורות הגפנים ואמרתי לה: “מרים, עכשיו איש לא יחריד שנתך – ליל מנוחה” ויצאתי אל קצווי הכרם לשמור בדרך עזה, כי מצילותיהן של אורחות הגמלים הבאים מן הדרום כבר הגיעו לאזני; אבל לבי לא פסק מלהשמיע דפיקותיו – כי לבי היה שם, במלונה, במקום שמרים עודנה ערה וגופה הגמיש גם הוא ער ומצפה לי.

ולא זיהמתי את מי השוקת שלי. אבל בבשרי שכבר נצטמק מזוקן עדיין שמור רטט תאווה שאחזתני אליה, אל גומות החן שלה ואל כל גופה, עכשיו רצוני לראותה ולהיפרד ממנה.

ט"ו באוגוסט, 1963

כיוון שימי סתיו קרובים לבוא הפסקתי את העישון, אפילו אותן 3 – 4 סיגריות ליום, שהייתי פושט יד ומקבלן, איני מעשן; שלא יאמרו הן שגרמו לעווית עורקים זו המפילתני על משכבי שבועות וחדשים.

י"ח באוגוסט, 1963

קיבלתי חוברת “יוכני” שעורכה נתן זך. הכל צועקים ככרוכיה: “חקיינים”. “קרתנים” עליך שירה עברית! אבל אינם מזכירים את שמי. מפני מה? משום שאינם רוצים להודות בזכותי חס וחלילה; בני־אדם מהוגנים הם לפי דרכם, כלומר הגינותם אינה מוסרית, פרגמטית היא; כשכדאי להם, או כשאין להם הפסד, הריהם מהוגנים. במקום זה “הודייה בזכותי” על כורחה שתביא לידי הפסד. אירע להם (לנתן זך ולעמיחי ולכל היוצא בהם) מה שאירע לקורצווייל: סבור היה שהוא בלבדו ישתמש ביונג וכו' בביקורת, ויהיה “מקורי” בביקורת העברית, והנה הלכו דן מירון וכו' והתחילו לשאוב מבארותיו, וכיוון שחרוצים וזריזים הם מקורצווייל עלו עליו בכל הבחינות, ויצא קורצווייל ברעש גדול: מה זכותכם, דן מירון וחבורתו, לכתוב כך? כאן רשות יחיד שלי: יונג הוא שלי, “ואכּסטרוורט ואינטרוורט” הם שלי וכו'!

ובערך כך אומרים המשוררים “הצעירים” שנזדקנו קצת אל הצעירים יותר: “אתם חקיינים, אתם מחקים את מעשה שירה שלנו.” אבידן משורר הוא, אף־על־פי שהוא מחקה את ברכט בצורתו, אבל אתם מחקים את אבידן פוגעים בזכות מונופולין, וכאן לא “קרתנות” אלא מעמד מגוחך. מה הרעש? מי התיר לכם מה שאתם אוסרים עלינו? יש כאן גם צביעות, הואיל והם משתמשים בתביעות אסתטיות שהן שלי ולא שלהם. פושטי רגל אפילו מה שחייבים להם שייך לאחרים, הואיל וחובותיהם מרובות מקרנן. וכל העסק שלהם בליקווידציה.

חם מאוד בירושלים ואי־אפשר לעשות הרבה, ואני מוסיף וקורא סיפורו של Gunter Grrass“תוף הפח”, כבר קראתי 279 עמ', למעלה ממחציתו. יש עניין בסיפור, בוודאי יודע גראס מלאכת הסיפור. ואף־על־פי־כן לא עניין גדול לפנינו. המצאה זו לגמד את ראש המדברים, אוסקאר בן 92 ס"מ, אינה אלא תחבולה, שלאט לאט אין בכוחה לשאת את המשא הכבד, שהמחבר עומס על “בעירו” זה. הגמד אוסקאר מכניס עייפות במסופר, מעכבו ומכביד עליו. אוסקאר, שהוא “העין הרואה” השוקלת כל הנעשה וכל העובר לפניה, מה שקוראים בשם point of view, נוסח ג’יימס – אוסקאר זה אינו מספיק לעשות מלאכתו, כי המחבר עשאהו גם “גבור” שצריך, הוא גופו, דיון ושקילה והערכה מן הצד. אבל אין ספק, גראס בעל יכולת הוא ויודע להקים “אופי” על רגליו ועומד הוא הכן על מקומו. ספק גדל, אם הפרטים האירוטיים “הטכניים”, ענייני “מכחול בשפורפרת”, שגראס מאריך בהם וריר של הנאה יורד על סנטרו – ספק גדול, אני אומר, אם תיאורים נטורליסטיים הללו מחזקים ספרו. ולא משום צניעות, אף־על־פי שגם מידה זו מידה. אלא מחמת דישה בידוע ובמפורסם מתוך העמדת פנים של “מגלה עמוקות”, שלעולם אינה מידה של ספרות. אלא נחפז אני ודן בדברים שאינם אלא מחצית־דבר, “חצי מלאכה אין מראין לשוטים” אומר פתגם יהודי. רושם אני דברים אלה בשעות הבוקר אבל גם היום יעלה החום עד 34 מעלות ובוודאי אסיים את הסיפור עד מהרה ואשוב אליו.

כ' באוגוסט 1963

נכדי דניאל יושב עמנו והוא מכניס הרבה אורה בחשכת חיי; כאילו ציפור־רננים בנתה קנה בביתי.

ט' בספטמבר, 1963

לפי שעה, אנו בספטמבר, קו הבריאות טוב. אולי ירחם, ולא אפול למשכב בסתיו זה, הלוואי!

י' בספטמבר, 1963

אמש עיינתי בספרו של מאיר וייס⁵⁴ “המקרא כדמותו (שיטת מחקר והסתכלות במקרא על־פי עיקרי מדע הספרות החדשה”. אני תמה לחיבור משונה זה, תמה אני שאחר כל כך לבוא, ומפני מה לא מצאו “בעלנים” לכתיבה זו עד עכשיו. המחבר מביא במקומות אחדים רעיונות שלי בביקורת, וּודאי כסבור הוא שמן ראנסום⁵⁵ או טייט⁵⁶ או קלינת־ברוקס⁵⁷ הגיעו אלי. אבל העניין שלי עניין של מה בכך הוא, העיקר, שהחיבור גופו אפיגוני הוא ואינו אלא שימוש בנוסח, שכבר עבר זמנו.

ודאי באפשר לעמוד כנגד פרקי השירה במקרא עמידה כנגד שירה, וממילא ההערכה תהא הערכה של ספרות ולא מוסרית או דתית ולא היסטורית. אבל בשביל כך אין צורך ב“ניו־קריטיסיזם” והלכותיו, כביכול. כל אדם שאינו פרשן לפי מקצועו אומר פרקי תהלים מתוך יסודות השירה שבהם. יש “שירת דבורה” ויש “אז ישיר” וכיוצא באלה, כלומר המקרא גופו מציינם כשירה. ובכך לא חידש וייס כלום, אלא מעמיד פנים, כאילו גילה פנים חדשות בקריאת המקרא. בדרך כלל, כל אפיגון מעמיד פנים של חשיבות, כאילו גילה עולם חדש.

אבל כובד העניין במקום אחר: כלום יש וכלום אפשר שתהא הביקורת מדע, או מעין מדע? ושאלה גוררת שאלה: וכלום מיתודולוגיה בביקורת אפשר? כלומר, אם תשים לפני שני בני־אדם את שירת דוד על מות יהונתן, ובני־אדם הללו שווים בידיעותיהם ובהשכלתם ובעברם ובחינוכם התרבותי ובמעמדם בחברה ובכשרון ההבחנה, ותאמר להם לפרש את השירה הזאת לפי הז’רגון המקובל אצל הניו־קריטיסיזם – כלום יגיעו שניהם לפירוש אחד, בקירוב? כלום הנימוקים שווים יהיו? כלום דרך הפירוש דרך אחת תהא? כידוע ריצ’רדס נתנסה בכך ונכשל כשלון חרוץ.

אם אני שואל שני תלמידים, שווים בקירוב בתפיסתם, של כיתה ו': 58 תלמידים נוספו בכיתה, ושולחן לזוג עלה 10ל“י, וכל כסא עלה 5 ל”י - כמה עלה הריהוט? הרי דרך הפתרון של שאלה זו ופתרונה גופו יהא שווה אצל שני התלמידים. הואיל וחשבון מדע הוא ולפיכך מיתודולוגיה באפשר. הביקורת לעולם לא תהא מדע וממילא מיתודולוגיה לא תהיה לה. מכאן הניגודים בתוך הניו־קריטיסיזם. כבר היום נבלה שפתם. בעצם אקלקטית השיטה, כביכול, הזאת. המדע הזה קצת עם־הארצי. למשל, ראנסום לא תפס את שופנהאוּר, אף־על־פי שהוא מסתייע עמו. על אחת כמה וכמה שהאסתטיקה של קנט נעולה לפניהם. מתפלאים, מדוע ולק אינו נמשך אחרי האסכולה החדשה בכולה, אבל הוא אירופי ומשנת האסתטיקה האירופית ברורה לו, וכיצד ייגרר אחרי ברוקס ודומים לו.

אולי אזקק לחיבור זה של וויס, לא מצד האכּסגזיס אלא מצד האפיגוני שבו.

הוספתי ועיינתי אמש בחיבורו של וייס. אם צורך היה להוכיח ברבים שה“מיתודה” של “הביקורת החדשה” אינה מיתודה, אלא על כורחה מתגלגלת מין “גבירה” וחיטוט של “סורקי־שערות”, הרי עשה החיבור שליחות זו באמונה, והוא בא לחזק דעתו של אליוט: The majority of critics can be expected only to parrot the opinion of the last master of criticism'' – ובמקום אחר הוא אומר: שעל כל פרשן טוב יש אלף impostors. יש איזה זיוף בספרו של וייס, כלומר המחבר יודע שהוא דוחק את הדברים לכלי שאין בית־קיבולו מספיק להם ואף־על־פי־כן הוא אונס את הדברים מדעת. די לקרוא את ההתרברבות שב“שהחיינו” שלו, כאילו גילה את הקץ. אבל כשאתה נכנס לפני־ולפנים – גדול הגמגום וה“מיתודה” אינה אלא “סברות מן הבטן” (“סברות”) שאין להם ממש.

י"ב בספטמבר, 1963

אתמול הייתי בביתו של יהודה קויפמן⁵⁸ וישבתי אצלו כחצי שעה. הוא אמר לי: שטיינמן ואני למדנו בישיבה אחת וכשהוא בא לירושלים דרכו להיכנס אלי, אבל לא ידעתי שהוא ידיד גדול כל־כך, ואפילו תמהתי – לא רבים זוכים לידידות מצדו."

השיבותי לו: ואף־על־פי־כן קרוב לשתים־עשרה שנה היה רוגז בינינו ולא דיברנו זה עם זה.

שאל: משום מה? וכי היתה מחלוקת ביניכם, שטיינמן אוהב קצת את המחלוקת?

השיבותי: לא. ביני לבינו לא אירע כלום, אבל היו “כתובים” שהיו שופכים דמים; לטוב שבבני־האדם אשר ידעתי הרע מאוד. ופעם (רוב ימות השבוע הייתי בעמק ולא בתל־אביב) אחת נזדמנו בפינת אלנבי־בן־יהודה, והוא הושיט לי ידו – אמרתי לו: איני רוצה לנהוג בך מנהג צבועים ולדבר אתך אחד בפה ואחד בלב; לבי רע עליך ואיני רוצה לדבר אליך שלום," ולא המתנתי לתשובתו, אלא פניתי לו עורף ונסתלקתי. אבל עברו הרבה ימים, ושטיינמן חזר בתשובה ושינה טעמו, ואין דרכי לשמור טינה בלבי זמן מרובה. במידה זו אינני תלמיד חכם, איני נוקם ונוטר, ושוב נתיישבו הדברים ביני לבינו ועכשיו אנו מסבירים פנים זה לזה.

אחר־כך שוחחנו בביאליק ובהזז ובכיוצא באלו, אבל לא חידשנו כלום. קויפמן נראה בעיני בריא וזריז ומלא חיים, והריהו בגילי, למעלה מע“ז. דרך אגב גילה לי ששטנמן אף הוא לכל הפחות בן ע”ז, אלא שהוא אינו מגלה שנותיו. משונה. כאילו אפשר להסתיר מניין שנים מן הבעל דבר. הוא יודע קיצבת שנותיו של כל אחד אחר, וכשתגיע השעה אין להימלט מפניו – שטות.

ט"ו בספטמבר, 1963

גליונות ספרות ביום ו' כדרכם – קש וגבבא, קורצווייל הוסיף להביא ראיות שעמיחי מפטפט, אלא שאין הוא מבין מדוע פטפוט זה אפשר בימינו בספרות העברית.

בצדו מעלה דן מירון מעין חפץ בדיקה (רוויזיה) בהערכת עגנון, הואיל וכאן הוא מעלה נימוק, שלא פסקתי מלהשמיע שלושים שנה – אין ספרות של סופר שלמה בתכלית השלמות, וביקורת אינה משרד פרסום לסופרים) וחייבת הביקורת לציין את הטוב ואת הלא טוב (וכאן מביא הוא רעיון משלי – ניכר הסופר הטוב בכשלונו, אי־אפשר שבתוך הכשלון לא יפרוץ כוחו); כי דרך הרע אתה עומד על הטוב, או הרע משלים את הטוב. מכל מקום לא זאת הרוויזיה לעגנון שאנו מצפים לה, במוקדם או במאוחר עתידה לבוא, כאן רהב של סופר צעיר, שנדמה לו, שבשביל לחזק מעמדו טוב גם לדגדג מעט את עגנון. כלומר, כל העניין מקורו באריביזם [שאפתנות] ולא בספרות.

י"ז בספטמבר, 1963

קבלתי חוברת “מאזנים” ערוכה בידי ישראל כהן. קראתי זכרונות הילדות של ברקוביץ. אין נחת. כל זה שהוא אומר, כבר אמור הוא וגם העניינים עניינים של מה בכך.

גם קריב שם. אף־על־פי־כן קריב סופר הוא וכשהוא עולה על דרך ישרה ומגרש את הדיבוק שבתוכו, דברי טעם הוא משמיע. שאר הדברים לא קרירים ולא חמימים. גם ישראל כהן, כעורך, אינו יודע מה רצונו בספרות, לפיכך אין אופי בחוברת, אין שאיפה, אין משאת נפש. ויתר על כן, ישראל כהן, כעורך, יודע מהו הדבר שאינו רוצה בו, לפיכך גדולה האנדרלמוסיה, והחוברת כאילו נטרפו דפיה, הכל יש בה ואין בה כלום, כלומר אפשר היה בלא זה.

כ“ב בספטמבר, 1963, צום־גדליהו נדחה תשכ”ד

אתמול עיינתי בספרם של וימסט וקלינת ברוקס “תולדות הביקורת”, הפרקים “אמנות לשם אמנות” וה“סימבוליזם”. דברים שטחיים מאוד. ואף־על־פי־כן מתמיה הדבר, עד כמה לא ירדו לסוף דעתו של קנט, אף־על־פי שהכל כאילו יוצאים ממנו. אדגר [אלן] פו ראה את עצמו קנטיאני בעקיפין, וכנראה בהשפעת פו, בודלייר רכש לעצמו כמה דרכי ניסוח באסתטיקה ובביקורת שמתורת קנט באו. אמרסון⁵⁹ הכריז על עצמו תלמיד מבית־מדרשה של קניגסברג. ואפילו המשורר ייטס אומר בפירוש שקנט הפילוסוף שלו שהוא הולך אחרי הענף העוסק בדעת ושסופו בהגל, ולא אחרי שופנהאוּר שסופו בניטשה. ואף־על־פי־כן הכל חטוף כאן, דיליטנטי, בראש המזלג מכאן ובראש המזלג מכאן.

גם המחברים עצמם כשמגיעים אל פרשת האסתיטיקה הגרמנית מקנט ואילך הריהם מגששים באפלה. למשל, תורת הנוי של שופנהאוּר, פשוט סתומה לפניהם. הם אינם יודעים שדווקא כאן האינטלקט הוא הסנדק של ההתבוננות שמוציאה אדם מתוך צערו, כלומר מרשות הרצוּת, ומכניסה אותו לרשות של שקיעה בתוך האידיאה (האפלטונית) של מימוש הרצות באובייקט שבטבע.

או למשל, כשהמשורר ייטס מונה את תלמידי קנט מענף הרצוּת (שופנהאוּר, הארטמן וכו') ומונה מתוכם גם את ברגסון, שמים העורכים [sic] לאות פליאתם. כלומר אינם יודעים מה חב ברגסון לשופנהאוּר ולא הבאתי אלא דוגמאות אחדות.

לפניך, פשוט, בערות; ואולי למטה אי־יכולת אינטלקטואלית לתפוס שיטתו של קנט בספרו (שבאמצע) על כוח השופט. ואין זו הפעם הראשונה, שאני נתקל באי־יכולת זו כלפי דרך המחשבה והפילוסופיה של חכמי מערב אירופה.

והנה דברי שופנהאוּר: “…היכולת הזאת (שהיא יוצאת מן הכלל) לעבור מהכרתם הפשוטה של דברים בודדים אל הכרת האידיאה, בת פתאום היא; בשעה שההכרה משחררת את עצמה ומסרבת לעמוד לשירותה של הרצות. על־ידי כך חדל הנושא להיות פרטים בלבד, אלא היה לנושא הכרה מטוהר, מחוסר רצות, שאינו נגרר אחרי התופעות היחסיות. מתוך התבוננות (קונטמפלציה) אמיצת־לב בנשוא המוטל לפנינו, כשהוא נטול אותו קשר אשר בינו ובין עצם אחר, נחה ההכרה וכלה בהתבוננות זו.” במקום אחר: “…וכך בשעה שאנו מתכנסים אל תוך התפיסה האסתטית מתעלמת הרצות מן הידע (ערקענטניס). אבל היא עצמה היא המקור לכל העכור שבחיינו וצערם. וזוהי ראשיתם של אותו רצון טוב ואותה שמחה המלווים תמיד את תפיסת היפה, היא ביסודה העדר כל אפשרות של צער… לפיכך לאחר שנעלמה הרצות מתוך הידע, מצב השמחה במקומו עומד… כשהיחיד היה לנושא־מכיר־מטוהר ולא־רוצה, בכל זאת הוא יודע את פעילותו ואת עצמו שהם כך… להיות הנושא המטוהר של ההכרה בעווסטזיין), זאת אומרת – להיפטר מעצמך. אבל הואיל ורוב האנשים אין בכוחם לעשות זאת; הם, כרגיל, אינם מסוגלים להגיע אל תפיסתם הטהורה של הדברים; זו סגולתו של האמן.”

וכידוע, ניטשה חולק בזה על רבו. וברור, אצל שופנהאוּר תפיסה אסתטית לא באה לעולם אלא על־ידי עודף של כוחות האינטלקט (הכרה וידע), שהתפיסה (“היוצאת מן הכלל”) משתחררת משברי הרצות המחוברים אל הדברים, בשעה שהרצות רוצה באובייקטיבציה שלה, ומתבוננת בדברים מתוך הכרה וידע שטוהרו מרסיסי רצות. לא בכדי אמרתי למעלה, שבערות ה“הניו־קריטיסיזם” בפילוסופיה זו.

כ"ו בספטמבר, 1963

אמש אמר לי ד“ר מרגלית, שראה מאמר ב”על־המשמר" של א.ב. יפה המשיג עלי בפרשת עגנון. מילא. יפה אינו מאבני הקלע הכבדות, וברור לי שמרובים המשיגים עלי בפרשת בוצ’אץ'. כל גליציה עומדת כאיש אחד נגדי, ורבים משאר הגלויות, חוץ מגליצאי אחד שהלך לעולמו, דיזנדרוק⁶⁰ ז"ל היקר, שידע את בן־ארצו יפה יפה. באמת נהגתי בעגנון לפנים משורת הדין.

ד' באוקטובר, 1963

שמחתי מאוד לראות פני מייזלש בביתי. אדם חביב והגון הוא ויש בו כמה ניצוצות של חסד אנושי היקרים לי מאוד מאוד. יהודי פולני הוא עם התלהבותו המתלקחת והמעלה שלהבתה בלא פניות ובלא חשבונות; יש בו שיקול דעת וראייה נכוחה ובינה צלולה התופסים ומעריכים חזיונות ספרות כהלכה. אותה מזיגה באופיו של היהודי הפולני, היתה לברכה בכל אשר פנה; עם אותו גרגר קטן של ביטול כלפי עצמו וכלפי העולם בכללו, המציל אותו מכל רע, ושלמעשה מזיינהו, בסופו של דבר, בחכמת חיים רבה. פשוט, נתחבב עלי אדם זה; בן־ארצי הוא ונפשי נמשכת לנפשו, ורצוני שאנשים אחים נהיה.

י"א באוקטובר, 1963

בצהריים תצא ההלוויה של יחזקאל קויפמן⁶¹, שהלך לעולמו בהושענא רבה. איני יודע אם יתנו לי ללכת אחר מיטתו ואף־על־פי־כן אשתדל להיות בתוך מלוויו. ערירי היה וערירי נסתלק.

עכשיו כשחזרתי אל מאמרי “שלוש פנים לצביעות” נפתחה לי דרכי. גמרתי שני הפרקים הראשונים והפרק האחרון כתוב עמי ובסוף השבוע אסיים פרשה זו בכי טוב.

הגהתי מאמרי “עול תורה” שיבוא בחוברת “מאזנים” הערוכה בעריכת ישראל כהן.

כשאצא מ“שלוש פנים לצביעות”, רצוני לכתוב מאמר בשם “המבקר מהו” העניין בשל במוחי ואין לי אלא להעלותו על הנייר. כיוון שיש שינוי לטובה בקו הבריאות ואני שרוי בלא יסורים, כתבתי בחדשים האחרונים: 1) “משל בלא נמשל”; 2) “עול התורה”; 3) “שלוש פנים לצביעות”; 4) ואכתוב “המבקר מהו?”

עוד לא נס לחי!

ט"ז באוקטובר, 1963

לא, לשוא יכזבו שכך דרכו של עולם, שהבנים מדברים סרה באבותיהם! אמש עיינתי בבודלייר, וצא וראה מה דבריו על ויקטור הוגו: “…כשאתה מתאר לך מה פניה של שירת צרפת מן היום אשר בא אלינו; כשאתה מדמה מה מעטה היא אילמלא בא; כמה רגשי מסתורין ומעמקים שהגיעו אל הבעתם דינם האלם; כמה תבונות הביא לעולם, כמה פנים אשר קרנו מאורו היו שרויים באפלתם, על כורחך אתה רואה אותו אחד מאנשי רוח יחידי סגולה ושליחיה של ההשגחה העושים, בתחום הספרות, שלום על הכל, בדומה לעושים שלום בתחום המוסר או בתחום המדינה… ולאיש לא קשה כל מאומה להודות בכל אלה חוץ מלבני־אדם אשר הצדקה אינה חמדת לבם” (כל כתביו, הוצאת פליאד, עמ' 1084).

ח' נובמבר, 1963

יצאה חוברת "מאזנים' ובה מאמרי “עול תורה”. כנראה היה דבר בעתו. מכל צד שומע אני שבחים עליו. אמש טלפן אלי דיקמן⁶² וברכני על הדברים שהשמעתי. הוא אמר לי: “קראתי מאמרך בדמעות צער וגיל. בכיתי על שהגענו לידי כך ושמחתי שנמצא האיש שעמד בשער בכשרון רב ובכוח גדול. אספר לך מה שאירע לי. הייתי תלמידו של הקלאסיקן המפורסם ז’לינסקי, שכידוע היה גם שונא ישראל. והנה תרגמתי את ‘אלי ציון’ ועוד שירים של יהודה הלוי בהכסמטרים לטיניים ונתתי שירים הללו לז’לינסקי. לאחר שלושה שבועות הודיע בשיעורו: ‘אם נכונים השירים שתרגם דיקמן ואינם פרי פנטסיה שלו, הריני מצטער שבן שמונים אני ואין בידי ללמוד שירה זו במקורה, כי ר’ יהודה הלוי זה גדול אפילו מדנטה,' בעיקר עמד על הבניין המטאפורי של שלושה ימים הללו, שאתה מזכירו במאמרך. ובטשרניחובסקי אספר לך דבר. בא אלי אחד והראה לי בתרגום אליאס של טשרניחובסקי מקום שאינו נהיר לו, לאחר שבדק והישווה התרגום העברי עם תרגומים מפורסמים באנגלית ובצרפתית, נדמה לו שטשרניחובסקי טעה. לקחתי את המקור והשוויתי ומצאתי טעות בפירוש המקור, אבל לא אצל טשרניחובסקי אלא אצל המתרגמים האנגלים והצרפתים. הללו פילולוגים ולא חשו בפירוש הנכון וטעו והטעו. טשרניחובסקי בחוש המשורר שבו עמד על האמת אף־על־פי שלא היה פילולוג קלאסי.”

הזמנתיו לבוא לביתי והוא נאות לי ובקרוב יבקרני עם זוגתו.

י"ז בנובמבר, 1963

קורא בגליון “ליטררי טיימס” המיוחד לשיטות ביקורת באירופה ובארצות־הברית. והנה נזדמן לי שם מאמר על ספרו של פיקון⁶³,“קריאה בכתבי פרוסט” ומצאתי בו פיסקה זו:

Yet M.Picon remarks, surprisingly, that Proust concluded a process of development and can have no posterity, whereas Flaubert’est plus moderne que lui'. ''The Times Lit. Supl. September 2777, 1963, p. 741

והרי זאת טענתי כל הימים – פרוסט, ג’ויס וקפקא סוף הם לא ראשית. ובעניין ג’ויס כך דעתו גם של ליוויס:⁶⁴

"…for which Ulisses is remarkable, and hich got it accepted by a cosmopolittan literary world as a new start. It is rather, I think, a dead end, or at least a pointer to disintegration – a view strengthened by Joyce’s on development. " F.R. Leavis, A Study of the English Novel, The Great Tradition, A Doubleday Anchor Book, N.y., 1954. p. 39.

ובנוגע לקפקא – כך דעתו של סארטר במאמרו על בלאנשו⁶⁵, שקפקא אינו ניתן לחיקוי.

כ"ג בנובמבר, 1963

עדיין לא גמרתי מאמרי “שלוש פנים לצביעות”. נשארה המחצית של פרק ג' (צביעות הלבבות) והפרשה של בודלייר כבר העליתי על הנייר ועומד אני במאלארמה, וכשאסיים סעיף זה (והכל סדור במוחי) יוצא אני לדרך סלולה. מעלה אני את הניגוד העמוק בין עולם עשוי בידיהם של בני־אדם, של בודלייר שנטר איבה עמוקה לעולם הביולוגי, לבין עולמו הוויטלי של ברגסון שנתחבר אל המודרן וחיבור זה בילבל את הכל. והנה נזדמן לי ספרו של סארטר על בודלייר ובו מצאתי פרק חשוב בעניין הזה ונושעתי. מה שהיה סברה שלי נעשה ודאי. מזמן חשתי בתכונה זו שבקרבי; כשאני קודם לכתיבה רעיון אחד ברור שאני נועצו בשרטון, מיד כל גרגר עפר מתאסף סביב הרעיון ומרחיב בסיסו, הואיל וכל ההרהורים מכוונים לו והכוח האסוציאטיבי מתחדד מאוד, וכל פעם שאתה שולה חכתך ומרימה למעלה, דג חי מזהיב מפרפר באוויר, בעצם באלה כל הנאת הכתיבה.

אמש הודיעו על רצח קנדי. העולם המבולבל נתבלבל פי כמה וכמה.

ו' בדצמבר, 1963

העיקר להעלות על הנייר את פרשת ברגסון, והכחשת מציאות האין שבשיטתו תשמש מעבר לאכסיסטנציאליזם של סארטר וממנו והלאה הדרך פתוחה – דאדאיזם־סוריאליזם והירידה, ולפני הגנזיס של צביעות הלבבות.

לפי שעה איני מביט לאחורי, איני נותן דעתי לכתוב, מתיירא אני מפניו, שמא יהא נקלה כל־כך בעיני, שהקולמוס ישתמט מבין אצבעותי. בני־אדם סבורים שאני “שש לקראת קרב” ולאמיתו של דבר, כותב אני מתוך אימה ופחד. יש בי איזו טינה כלפי הכתוב שלי, הואיל ולא נתן לי אפילו מקצת מבוקשי.

ט"ז בדצמבר, 1963

מזניח אני יומני, וחבל. כותב אני עמודים אחרונים של מאמרי “שלש פנים לצביעות” וכל ענייני בהם.

ב“ה, כבר עומדים במחצית השנית של דצמבר ובריאותי טובה. לפי שעה לא פקדוני המיחושים ורוחי טובה עלי, ולאט לאט אני מסיים שנת ע”ח וכל כוחותי הרוחניים עמי.

היה רעש גדול בקרית הספר שלנו. נתנו פרס ברנר לבת־מרים על ספר השירים שלה שיצא לאור בשנה זו. הסכימה לקבלו. באו ידידיה (אומרים אלתרמן) ואמרו לה: חזרי בך, אל תקבלי, ויינתן לך פרס ביאליק. שמעה לעצת אחיתֹפל זו וחזרה בה, שאלו: הייתכן?! בינתיים התפטרו שני דיינים (בורלא ואוכמני⁶⁶) מוועד השופטים של פרס ביאליק. נתמנו ש. שלום וב. קרוא⁶⁷ במקומם. החליטו השניים ליתן את הפרס לברוך קורצווייל. קם והתפטר הדיין השלישי – פנואלי⁶⁸. ועדיין רוקחים את המרקחה. פכים קטנים. אבל כשהם נשברים, התוך שבהם מעלה ריחות רעים מאוד, ועד חדרי הם מגיעים מחרידים מנוחתי.

קיבלתי מכתב מד“ר באנד מלוס־אנג’לס. מחלוקת בינו לבין קורצווייל, הטוען, שבאנד זה נעשה לבעל מונופולין ל”יצירתו של עגנון“, והריהו נגזל, שכן קורצווייל הוא בעל המונופולין. ואמרו לי שב”מולד" האחרון יש מאמר של טוכנר⁶⁹ כנגד קורצווייל שכן טוכנר רואה את עצמו שהוא בעל המונופולין. וכל העניין אינו שווה “א שמעק” טב"ק (ר"ת [ראשי תיבות] טוכנר, באנד, קורצווייל)! גם אלה פכים קטנים המעלים ריחות רעים.

מה עיקר חסרונו של עגנון? כוחות הדמיון שלו מועטים מאוד, ומיד הוא שוקע בדברים של מה בכך. ולא יועילו רוב חכמות. כשהדמיון נעדר, הוא איננו. אי־אפשר להעלותו, להמציאו; בשביל להמציא דמיון צריכים לדמיון, ואין פודה ואין מציל.

לפיכך “שמעק” טב"ק זה ריחו רע.

י"ח בדצמבר, 1963

אין לך מידה נמוכה ממידתו של בעל גאווה מוג לב. הזז, למשל, ממין זה. לכאורה, מבטל הוא את הכיבודים ורואה הבלם, ובלבו כרוך הוא אחריהם, משועבד להם וממית עצמו עליהם. עגנון, על כל פנים, עשה עצמו ליצן ותובע בפה ואין ממחין. אבל אצל הלקין הגיעו הדברים לידי מחלת רוח. כך, למראית עין כולו ענווה, כולו חביבות, כולו נחבא אל הכלים, כולו רוך, ובלב בוערת הגאווה כאש של גיהנום והיא שורפת את כל אישיותו. זה ענשו של בעל פחדין. אם בעל גאווה אתה – תבע! כוון כל כוחות הנפש כלפי הכיבודים ואפילו עוות אותם בשעת הצורך. כשאין בידך להכניע את הגאווה, שעבד עצמך לה, אפשר ותביא פירות. מכל מקום אל תתיירא מפניה; מוראה יכול יביא אותך לבית־המשוגעים.

ב"ה אני פטור מכל אלה – גאוותי נשמעת לי. ותקוותי, שאסתלק מן העולם ודעתי אינה מטורפת עלי.

צריך אדם אפילו לדעת לא להצליח. ואולי ידיעה זו הצלחה שאין בדומה לה.

1964

ב׳ בפברואר, 1964

אתמול בצהריים הודיעו לי כי ליפא טאוב מת. היום תהא הלוויתו בירושלים. אני שוכב חולה בשפעת שנסתבכה בדלקת בריאה הימנית. שוב אחד מהחבורה מת, ואני אפילו ללכת אחרי מיטתו איני יכול.

היתה בליפא הגינות כלפי עצמו והיא שכיפרה על הכל, וידידים טובים היינו.

קמתי ממיטתי לכתוב שורות אלו אבל ראשי כבד עלי ואני חוזר לשכיבה.

י״ב בפברואר, 1964

מעיין אני ב־״Gedanken Bücher״ של ליכטנברג⁷⁰ ומצאתי כתוב במקום אחד:

"Wenn eine andere Generation den Menschen aus unsem empfi-n-dsamen Schrifften restituiren solte, so werden sie glauben es sey ein Hertz mit Testickeln genosen. Ein Hertz mit einem Hodensack

29"…Ein Kopf mit Flügeln (Adlers Augen) ist doch besser als ein Hertz mit Testikeln.”

“כשיבוא דור אחר ויחזור ויקים את האדם בן־דורנו לפי ספרות הרגש של זמננו, הרי ודאי יהא לו, שהאדם ההוא אינו אלא לב עם אשכים.”

“ראש עם כנפיים (עיני נשר) בכל זאת עדיף מלב עם אשכים.”

Lichtenberg, Gedankenbucher, Fischer Bücherei, KG, Frankfurt a/M, 1963, pp. 113–4.

דורנו כדודו של ליכטנברג אלא צריך לחסר את הלב.

כ״ה בפברואר, 1964

עכשיו שבתי אל פנקסי. “שלוש פנים לצביעות” גמור ומוגה ומוכן לסידור ופטור אני מספרי “עירובין”. גם ספרי “שתי המזוזות”, שבינתיים אישרו הוצאתו, תוכן העניינים שלו (וגם המאמרים עצמם) בידי הוא ואינו אלא צורך הגהה ותיקון כתיב. וגם מצב בריאותי טוב, ופטור אני מחובות. ודאי אכתוב בקרוב מאמרי המבקר לפי “הביקורת החדשה”. מכל מקום אדון אני לזמני.

ו׳ במרץ, 1964

רוחי סוערת ואיני יודע פירושה של חרדה זו. דווקא בריאות גופי נתחזקה. בכל כוחותי מבליג אני על סערת נפשי. בעצם איני רשאי לקבול על גורלי. בעוד שישה שבועות אכנס לשנת ע״ט ואם הכל יהא כשורה אגיע לשנות גבורות. כוחותי הרוחניים אינם פוחתים והולכים ומאמרי “שלוש פנים לצביעות” מעיד על כך.

כלום הבדידות מצערת אותי? אבל מעולם לא ראיתי עצמי בודד. איני רודף פרסום, איני רודף כבוד; יודע אני איה מקומם, ואם אתה מסכים להתבזות קצת על נקלה אתה משיגם. אבל אי־אפשר לי להתבזות. ובכן לא אלה הדברים המחרידים מנוחתי.

מה הם?

אין תשובה בפי. אבל השאלה אינה פוסקת מלנקר במוחי ומוסיפה רוגז על רגזי. ונחת אין.

ז׳ במרץ, 1964

שוב הייתי עסוק כל הזמן בהכנת ספרי “שתי המזוזות” לדפוס. חזרתי וקראתי כל שורה ושורה בעיון ותיקנתי מה שתיקנתי. מאמרים אחדים העתקתי בעצם ידי ובשעת העתקה הגהתי אותם. עכשיו הכל אסוף וסדור ותוכן העניינים קבוע.

כשאתה יושב וכותב יש צער הכתיבה וגם שמחתה: כשאתה מפשפש בדברים כתובים ומטהר אותם אין שמחה בעבודה זו, אפילו צער אין. יש, מצד אחד, טירחה, ויש, מצד אחר, איזה קוצר רוח ואיזו קובלנה חשאית כלפי עצמך המטרידים אותך ומרגיזים רוחך. מכל מקום נחת אין. ואף־על־פי־כן איני מקנא בהללו הנהנים מעצמם ומכל מעשי ידיהם.

ח׳ במרץ, 1964

דיברתי אתמול עם ברקוביץ בטלפון. שעה ארוכה דיברנו. שקוע הוא בחיבורו זכרונות הילדות שנדפס והולך ב“מאזנים” ויפה שהוא נוהג כך. בבדידות חייו להיכן יפנה אם לא לקולמוסו שיצילהו מן השממון הזה.

לפי הפרקים הראשונים שראו אור עד עכשיו קשה לאדם בן דורו של המחבר, כמוני, לחרוץ משפט על טיבם. מצד הרצאת הדברים הכל כשורה. יש איזו שלמות בסגנון; יש מזיגת כל הלשונות העבריים שבכל הדורות ומזיגה זו ופשטותה ודאי מעשה גדול הוא. ואף־על־פי־כן דומה ניטלה נשמת הלשון בשלמותה. מראות הדברים וחזיונות החיים של ימי הילדות, בית־האב והחדר ומלמדו ותלמידיו כל־כך ידועים לי: כל־כך הרבה ידיים משמשו בהם שבעצם אינם אלא הרצאת הדבר בלשון ממוזגת זו, אבל סדרי החיים גופם כבר טחונים הם. מכל מקום כך נראים הדברים לקורא כמוני. ואולי טעות בידי. ודאי בשיחתי עם ברקוביץ לא אמרתי לו דעתי. לשם מה? לצער אותו? להעליבו? אבל גם לא שקרתי. וכך היה נוסח דברי: “רואה אני שאתה נכנס יותר ויותר לעמקם של חיי הילדות שלך ואינך אלא בראשיתם. יפה אתה עושה, ותהא הברכה שרויה במעשה ידיך.”

כדרכו האריך טענותיו כנגד מיחושיו, הריהו אדם שקוע בגופו ואינו פוסק מלהקשיב לכל ניע וזיע בו. איני משיג חזיון זה. אני הפכו. מופקר אני כלפי גופי, איני חס עליו. כלום שקיעה זו בגוף וקשב רב זה לכל המתרחש בו באים מתוך שאדם חשוב ונכבד כל־כך בעיני עצמו? או סתם מורך לב כאן, מורא זה מפני הייסורים? דומני תערובת כאן של שתי מידות אלה. היסוד הקמאי מורך לב, אלא המעמד הרוחני, ההצטיינות והפרסום מחזקים מידה ראשונה זו ונותנים לה הכשר ואפילו מחפים עליה ומשנים פרצופה החיצוני. כלומר נותנים לה תוקף אובייקטיבי — חייב אני לשמור על גופי ולדקדק בו, שהרי הוא הנושא את החשיבות שלי בשביל האחרים, בשביל נכסים נעלים ויקרים דוגמת הספרות העברית, הלשון העברית. לפיכך אסור לפגוע בו, הואיל ואינו מנכסי אלא מנכסי הציבור, מנכסי הכלל. והרבה טבעים באדם בדומים לטבע זה, כלומר המידה הנמוכה זנה ומפרנסת את המידה הגבוהה וגם חוסה בצלה.

ז. ארן הזמין אותי למשרדו לשעה אחת וחצי אחר־הצהריים. לא ידוע לי מה רצונו ממני ועוד פחות מזה אני יודע, מה בכוחי ליתן לו או בכוחו ליתן לי. ענייני החינוך בשפל המדרגה ועדיין לא פסקה ירידתם, וארן עצמו שבוי בידי נוסחאות טכניות־פדגוגיות הבאות אלינו מאמריקה. וכל הפקידות הסובבת את “ארן השר” ומנסחת לו את רעיונותיו רוח אין בה וכולה חבר של תוכיים, שאפילו פירוש המלים שהם משתמשים בהן לא ידוע להם כל צרכו. עכשיו אנו רואים בעליל — מה עני הדור ומה שפל הוא והכל מחמת הרברבנות הזאת!

ט׳ במרץ, 1964

ובכן, הפעם לא עלה יפה הנחש שלי. שר החינוך מר ארן לא דיבר עמי בענייני החינוך. הוא אמר לי, שמוכן הוא ועוד כמה מחבריו (“ועד ציבורי”) להוציא לאור כל כתבי!

פשוט לא האמנתי למשמע אזני. לא הייתי מכוון לצד זה ודיברתי דברי שטות. “רצוננו שיקראו כתביך, לפיכך אנו מוכנים לסייע עמך ולהוציא כתביך לאור.”

הכל בידי. אני אקבע סדרי הדברים, תוכן הכתבים, הדפוס, הצורה וכו'. עניין כסף והוצאות אינו ענייני. יש, או יהיו הכספים, והעיקר שלא ליתן לדברים שיימשכו זמן רב, כנהוג, אלא בשנה אחת להביא את העניין לידי גמר. כמה כרכים? אני הקובע. ודאי אצטרך לסיוע, בידי לבחור במי שיעבוד אתי.

מה יכולתי להשיב? לא הורגלתי באלה.

והיום שלחתי לו מכתב בזה הלשון:

"מר ז. ארן היקר,

"כשאמרת לי אתמול את אשר בדעתך לעשות בשביל כתבי באו עלי הדברים בפתע פתאום והשתומם לבי מאוד. איני רוצה להתחסד לפניך ולומר שמזיר אני את עצמי מן ההנאה שנהניתי מן הדברים שהשמעת: ׳רוצים אנו שירבו קוראיך, לפיכך אנו באים לסייע עמך ולהוציא לאור כתביך.׳ הלא זה חלקו של סופר מכל עמלו. ומעמיד אני עלי רצונך, וכבר התחלתי לבדוק את העניין מכל צדדיו, ותקוותי שבקרוב אביא לפניך הצעות והערכות של ממש.

המוקירך מאוד והמכיר לך תודה רבה ש.צ."

עכשיו ידי מלאות עבודה, אבל רוחי פזורה לשבעה ימים ואין מנוחה בנפשי. הרי איני שוטה החשוב בעיני עצמו, ומעולם לא עלה בדעתי, שאראה כתבי אסופים בעודני בחיים. מי? ולשם מה? והנה פתאום הכל קל כל־כך ואין לי אלא לאסוף כתבי לציבור אחד וכל השאר מוכן ומזומן. הקלות הזאת הממתני. היא גם העליבה אותי. כלומר, אם קל כך כך, סימן שחשיבותו אינה מרובה. הדברים הנכבדים כבדים הם, כי שורש אחד לרב משקל ולרב עניין — כ־ב־ד!

עכשיו מטופל אני כאדם שלא היה לו מאומה, פתאום נכסיו מרובים. אכין תכנית לכל פרטיה:

א. שלושה מדורות בכתבי, ואולי ארבעה: (א) סיפורים; (ב) ביקורת: (ג) אסתטיקה; (ד) רעיונות כלליים, מה שקוראין עכשיו בשם “הגות” המכוער.

י׳ במרץ, 1964

בערב הלכנו, עדה ואני, אל אולם הרופא לחופתו של אפלפלד. כשפתחנו את הדלת והרי לפנינו חתונה יהודית ברוב עם, ופני החתן והכלה מאירות והאורחים שמחים ורועשים ומטיבים לבם במשקאות ומקנחים בכריכות של נקניק ובעוגות — הכל כדת וכדין!

היה שם גם עגנון (אבל אני לא ראיתיו), שישב בקירבת מקום לנו ואפילו את עדה לא ברך. איני יודע מה רשע זה רוצה? ומפני מה רעב הוא? ובמי הוא מתקנא? דומה, כל חלקו קיבל. אלא רודפי כבוד הללו, כשהם מקבלים כל חלקם בעולם הזה, אז הם חשים ברעבונם הגדול, בריקנות שבלבם. כל אדם שעדיין מתהלך בארצות החיים כאילו משיג גבולו. אפילו בדבריהם של חנפי־לב אין שמחה. הנה מכה עגנון את סדן ואת טוכנר ואת קורצווייל, לקיים מה שאמרו חז״ל — “כל החונף לרשע לסוף נופל בידו.” אמש ראה אותי, והנה אדם שהוא מחוץ לאותה עֵדה שיש בה חנופה. ואי־אפשר להפיל אותי. ונתכעס כעס גדול. יבושם לו!

י״א במרץ, 1964

שוב אחזתני צנה, ורוח וגשם בחוץ ואני כלוא בחדרי. איני יכול לעשות כלום, הצעת ארן הוציאה אותי ממסילתי. אם באמת נתחיל בהוצאת כתבי, הרי לפני, לכל הפחות, שנה וחצי, כלומר שמונה־עשר חודש תמימים, בלא מנוחה, ומי יודע אם אזכה לראותם בעיני בשר; אחר שנה וחצי אהיה כבר בשנות גבורות!

קראתי בעתונים, שבתחילת שבוע שעבר היה ארן בבית בן־גוריון בתל־אביב ונזדמנו שם לשיחה ארוכה. ודאי, לא כתבי היו נושא שיחתם. ואף־על־פי־כן, דרך אגב, כדרכו של דוד לקפוץ מעניין לעניין, אולי נגעו גם בעניין זה. מכל מקום לא אתמה אם ידו של דוִד באמצע.

בכ״ג במרץ אראה את דוִד באספה לסיום “ספר פלונסק”. הכינותי לי את הדברים שאשמיע שם. קיצרתי את הרשימה “לפנים ולפני ולפנים” וקיצור זה אקרא לפני הקהל. אי־אפשר לי לנאום. מה נאומים כאן? אבל דברי ספרות מחפים על הכל.

ט״ז במרץ, 1964

קראתי סיפוריה של אינגבורג באכמן⁷¹, משוררת וינאית, ועניינם המעמד הנפשי של גרמנים־אוסטרים לאחר היטלר, כשחיי הגוף חזרו לטבעם הרגיל ושוב בתי־הקפה ובתי־היין בווינה מלאו אורות ובני־אדם. קשה להבחין בכתיבה זו, הואיל ואקלקטית היא. ניכרים סימני השפעה של ה“שוזיסטים”⁷² הצרפתים, ומכאן שריאליזם ופירוט “חפצים” מונחים על־יד פרוזה רוגשת ופיוטית. ואפילו את הצורה הטיפוגרפית היא מחקה: פתיחת פיסקאות חדשות לא בראש השורה אלא משאירה מקום להן בתחילת השורה, אבל השורה לפני הפתיחה מסתיימת בפסיק (,), או אפילו פסיק איננו.

ואף־על־פי־כן ישנם בספר זה שלושה סיפורים טובים (למשל, Ein Wildermuth). ובימינו אין להרבות בתביעות, בימי שממון הללו חייב אדם להסתפק במועט. קראתי ב״הארץ" שתרגמו סיפורים אלה לאנגלית והביקורת משבחת אותם (TLS) ואיני תמה על כך. באכמן בעיקרה משוררת ועדיין לא אימנה ידיה בפרוזה אף־על־פי שיודעת מה זו דורשת ממנה.

כ״א במרץ, 1964

חוזר אני וקורא את האמרים של ליכטנברג, ואמש התחלתי לתרגם לקט אמרים הללו. יש בהם חריפים מאוד, למשל: “חסרונם האחד של הספרים הטובים באמת, שכרגיל הם העילה לספרים רעים ובינוניים רבים מאוד.” או “לעתים קרובות באים בטענות כנגד הגדולים, שהיתה בידם לעשות טובות הרבה ולא עשו אותן. והרי בפיהם להשיב: תנו דעתכם, על הרעות שהיתה בידנו לעשותן ולא עשינו אותן.” ליכטנברג אינו פוסק מלהטעים על החלום, שהוא המגלה את האופי האמיתי של האדם, אופי זה שהאדם מסתירו מעין חבריו. והנה: “תיבת הדאגות, קדשי־קדשים של חדרי הלב ותוכו, זו שאינה נפתחת אלא באישון לילה, כל אחד ואחד יש לו אחת משלו.” ובדרך כלל גדול בעיניו כוחו של האינטואיטיבי אפילו בשדה המחקר, וכסבור הוא שתחילתה של המצאה בסתרי הרגשים ולא בגלויות של הגיון. בכל אופן אדם שהרבה עניין בו. אם אתרגם מאה משלים אולי גם אדפיסם. אמש השתעשעתי מעט ותרגמתי מניין של משלים.

כ״ו במרץ, 1964

ב־23.3.64 בערב היתה אספת אבל עם צאת “ספר פלונסק” לאור. היה דוִד ודיבר, כדרכו, “זכרונות” שכבר השמיעם בעל־פה ובכתב כמה וכמה פעמים והכריז על מרים כבשנה ורחל בית־הלחמי “שהיו הבחורות היותר יפות בארץ־ישראל” והקהל פרץ בשחוק גדול. כלום היה קול “ז׳וֹבִּיָאלִי” זה נאה במקום זה? מסופקני מאוד. דומני, ד. חלשה עליו דעתו ואינו אחראי בכל שעה למה שפיו מדבר… מכל מקום פניו פחוסים ואינם מעידים על ערות יתירה של כוחות הדעת.

יצחק גרינבוים⁷³ האריך הרבה והוא קצת עובר בטל. יש בדיבורו (כן, זה משונה מאוד) מן המונולוג של זרם התודעה: אמר דבר, מיד נפטר ממנו קודם שגמר לאמרו ונטפל לדבר אחר שאינו מן העניין. ואף־על־פי־כן מעבר להגיון יש איזו סמיכות בין זה לזה, אבל מיד הוא נפטר גם ממנו באמצע ונדבק לדבר אחר שאף הוא אינו מן העניין, וכך שלשלת ארוכה של דברים חסרי ערך, עניינים קטנים מאוד והוא מסבירם בכובד ראש ובקול אטי, צרוד, אדיש, כאדם המנסר עץ קשה מאוד ביד רפה. והקהל מרד ורעש.

ניסיתי להחזיר את המעמד ופתחתי דברי שרצוני לא לספר זכרונות, “אלא לדבר על פלונסק החרבה, על פלונסק שאינה.” ופתיחה זו החזירה את הקהל אל אבלו. אולי הדברים שהשמעתי כבדים היו לאוזניו של קהל זה, ואף־על־פי־כן דעתי שלעולם צריך להשתדל להעלות את השומעים ולא לרדת אליהם.

“ספר פלונסק” ספר נאה בתוכו ובברו.

ל׳ במרץ, 1964

אתמול הגיעתני חוברת “מולד” ובה מאמרי “שלוש פנים לצביעות”. קראתיו ושמחתי שלא רבות בו טעויות הדפוס. ברוידא⁷⁴, כנראה, הגיה יפה. לעצם המאמר איני יודע כלום. יש בי אותה הטינה לכתוב על־ידי עם צאתו לאור. כשאתה רואה עמודים הללו, הנייר העלוב שהשחיר, אי אתה יכול להיפטר מן הספק — כלום עמל זה ויסורים הללו כדאים? אל אלוהים, כמה דאגות דאגתי וכמה טרחות טרחתי! עכשיו כל יד תמשמש בעמודים הללו וכל חוטם יתעקם וכל מקטרג יקטרג וכל אחד ואחד יצפה בשעת קריאה לכשלוני. כאן הטרגי שבכתיבה. כשהיא שלך בסתר היא, וכשהיא של כל אחד ואחד הפקר היא ולא שלך.

לפי שעה כל שהגיע אלי על מאמרי “שלוש פנים לצביעות” היה אך טובות. טלפן אלי חיים וירשובסקי⁷⁵ ודיבר בהתפעלות רבה בשבחו של המאמר. אתמול אמרו לי בשמו של ד״ר שטרנברג (מורה, כמדומני, באוניברסיטה במחלקתו של רוטנשטרייך ומומחה לפילוסופיה חדשה) דברים טובים מאוד שהשמיע על המאמר; וכן ברחוב מזדמנים לי קוראים ואומרים לי דברי שבח. והרי המאמר אינו לרבים.

ז׳ באפריל, 1964

אתמול נזדמנתי בבית־הקפה “טעמון” עם ד״ר מרגליות ידידי. שאלתי אותו, מהיכן מתיחות זו בנפשי? “ודאי מפני האוויר,” השיב לי, “ואולי עבדת הרבה בחדשים האחרונים.” סיבה אחרונה זו נראית לי יותר. אין האקלים בארץ מטרידני ואיני מן ״הנאנחים על החמסין״; הכינותי שני ספרים לדפוס — קריאה והגהה של כתה״י, נתינה של אחידות בכתיב, והגהה ראשונה של מאתיים העמודים הסדורים בספרי “עירובין” — כל אלה מייגעים הרבה. ובאותו הזמן כתבתי מאמרים, ״משל בלא נמשל״ ו״עול תורה״, 2 ג״ד בקירוב; גמרתי פרק ג׳ במאמרי “שלוש פנים לצביעות” והגהתי את המאמר בשביל “מולד”, וכדרכי אי־אפשר לי לעבוד “בעצלתים”, על כורחי אני מסיח דעתי מכך, שאדם זקן אני ולבי חלוש וכולי שקוע במלאכתי. ואולי טרדות אלו היו למעלה מכוחי.

עכשיו איני עושה כלום, מוסיף וקורא בספרו של ליכטנברג ומציין את המקומות שרצוני לתרגמם. קראתי סיפור של [גרהאם] גרין, חציו סיפור רגיל וחציו בלשי, וכולו פרוידיזם, ובעצם אינו מושך את עניינך לו. קראתי גם ספרו של ולטר ליפמן⁷⁶ “דעת הקהל” (“פאבליק אופיניון”). ספר נאה של אדם משכיל, אלא ה“ז׳ורנליזם” שלו מביא אותו להרחיב את הדיבור בדברים של מה בכך, ולפנינו מין “עמקות שטחית” שמללה מייגע. אף־על־פי־כן הטוב שבעתונאי ארצות־הברית הוא. יש תכלית בכתיבתו שאינה בת־יומה בלבד ויש לו כוח הסתכלות במאורעות שעוברים לפניו ויש שידול לצרפם יחד ולהצביע על המגמה הכללית שבתוכם. והרי דבר הוא.

ט׳ באפריל, 1964

אתמול קבלתי מישראל כהן דברים אלה:

“קראתי מאמרך ב׳מולד׳ בהתעוררות רבה. והוא תפארת לך. בקיאות בנושא, העמקה, הרחבה. והעיקר קליעה אל הנקודה. יופי!”

אין לי רשות לומר — נאמרו הדברים מן השפה ולחוץ. אבל חשובים יותר

“השותקים”, אלה שמזדמנים עמי ברחוב ובבית־קפה ואינם אומרים כלום, כאילו מאמרים כאלה נכתבים כלאחר־יד ודוגמתם אתה מוצא בכל מקום ומקום. שתיקה זו שבח היא, גדול מכל השבחים המפורשים!

דוד פרישמן ז״ל היה אומר: יש שני סוגים של סופרים־קוראים ואלו הם: אחד מזדמן לך ברחוב, לאחר שפרסמת מאמר חשוב, ובהתרגשות רבה ובפנים מאירות מביע הוא דעתו על המאמר — “איי, איי, פרישמן! קראתי דבריך, איזה ׳מזיק׳ אתה, ממש נופת־צופים! איי, איי! התמוגגתי מרוב הנאה, לא בא כבושם זה, ויישר כוח, יישר כוח!”

ואחד מזדמן לך ברחוב ופניו קודרות כילד שסרח, ובקול שפל ושבור מתחטא לפניך — “בושתי מפניך, עדיין לא הספקתי לקרוא מאמרך, אמנם השם משונה קצת, אבל אין דנין לפי השם, מונח המאמר על שולחני, ומה שייך כשאפנה לשעה קלה מיד אקראהו, אני בעצמי באמצע הכתיבה, גומר דבר שאני טורח [בו] כמעט שנה תמימה, ואל תהא תרעומת בלבך עלי — ודאי אקראהו, מה שייך, ואז נשוחח.”

שניהם שִׁקרו!

הראשון לא קרא דבר ושופך עלי קיתון של תהילות ותשבחות, הואיל וכל העניין אינו נוגע לו.

אבל השני, כן השני קרא! והיאך קרא! מפנים ומאחור, ובכל החורים והסדקים בדק. על הספה שכב וקרא בנשימה אחת והתפקע מרוב קנאה! וזה קוראי החביב ושתיקתו יפה כוחה מכוח פטפוטו של הראשון,

י״א באפריל, 1964

ב“דבר” של יום ו׳ יש מאמר לא טוב של ב.ג. כנגד “עצמות ז׳בוטינסקי”. לפי דעתי, והרי אין כמוני היודע אופיו של ב.ג., לפנינו תהליך תשישות המוח חולנית. עדיין תשישות זו מכוסה לפני הרבים. אבל לפני סימניה החבויים כבר גלויים הם. גם המאמר הזה לא נכתב על־ידי אדם שמוחו שלם. ומובטחני, שלא רחוק היום והדבר יתגלה במעשים משונים יותר ויותר. חבל, חבל מאוד.

כ׳ באפריל, 1964

בא אלי נכדי דני. אמרתי לו “דבּר עם סבא, ספר לי על חייך.” משך בכתפיו והשיב לי “איזה חיים יש לי, אין לי חיים, אני עושה שיעורים ומנגן בצ׳ילו ודי.”

כבר התחיל להתגעגע על דבר משונה זה הקרוי “חיים”.

כ״ב באפריל, 1964

אתמול נזדמנו לי ברחוב המלך ג׳ורג׳ המתרגם דיקמן, ומשוררי יידיש — סוצקבר וגראדה⁷⁷; הראשון אדם נאה ופיקח, והאחרון בעל פרצוף מטושטש ואינו פוסק מלדבר על עצמו. גראדה אמר לי, שרצונו להתוודע אלי — אמרתי לו: אדרבה, אדרבה. כשדיקמן אמר לגראדה את שמי, ראיתי צל עובר על פניו; ודאי לא כך תאר לעצמו פרצופי, וכאילו ציווה על עצמו את הזהירות.

עם דיקמן ישבתי שעה ארוכה ב“טעמון”. אין כל ספק, שהוא אדם בעל כשרונות גדולים ובעל כוח־עבודה יוצא מן הכלל. איני מקבל את הטענות של “המומחים” כנגדו. ודאי טועה הוא לפעמים וודאי לאט לאט והפסוק הפיוטי שלו בתרגומיו נהפך לשיגרה, לנוסח. אבל אין מנוס מן התקלה הזאת. מי שאינו עושה אינו נכשל, אבל מי שעשייתו מרובה כל־כך כעשייתו של דיקמן, על כורחו שהוא בונה לו בניין של קבע, כלומר פסוק מנוסה על פי דרכו, אלא שהאש שבלבו בוערת בכל מקום. וזה העיקר.

אמת, “אש בוערת” זו אף היא נתגלגלה בשיגרה, אבל הוא מבזבזה בשיחה ובדיבור שאינו פוסק; על־יד שולחן הכתיבה אש זו אופפת פסוקיו ומצילה אותם מן הצנה. מכל מקום יפה לספרות העברית שנברא מין דיקמן כזה: בקנה הוא מושיט לעברית את הקלאסיקה היוונית והרומית, וכרך רודף כרך. הנה סיים את אובידיוס; מרכין אני ראשי לפני יהודי שכמותו, חביבות ויקרות לי ידיים עובדות הללו, ויישר כוחן!

כ״ג באפריל, 1964

כיוון שאני נח וגנזתי קולמוסי, הריני מרבה בקריאה. אמש נאחזתי בספור של ג׳יימס בולדווין Nobody knows my name ולא הרפיתי ממנו עד לאחר חצות. והרי לפניך ראיה חותכת לקיומו של האדם בתורת אדם מעל לגזע ולהיסטוריה. הריהו כושי זה כושי לכל דבר, ואף־על־פי־כן מה טובה ונאה כתיבתו. יש בה שאר רוח של כל האדם וסגולותיו וכוחות נפשו. וכשהמסיבות מסלקות עיכובים חיצוניים מסוימים סגולות הללו פורצות בכל הדרן ובכל עמקותן. והנאתי כפולה: מעצם הקריאה ומן האדם הכותב, מילד הארלם זה שצלם אלוהים על פניו. פשוט לבי מתרונן מעצם החזיון האנושי הזה.

בדגניה התאספו לעצרת עם באי־כוח הקבוצות. רבים הנאומים, אבל מעטים הרעיונות. רוב הדברים דברי סניגוריה בבחינת — עוד לא הועם זהבנו! והכל פונה להשבחת הזולת, כאילו אין האדם בקבוצה קיים, וכאילו בזה קיומו וזכות קיומו, משום שהוא מתקן את האחדים. והרי כל יחיד הוא גם האחר, ואין הוא אחר אלא מתוך שהוא כובש יצריו וקיים בשביל עצמו. והרי קברו של א.ד. גורדון זצ״ל לא רחוק מאמפיתיאטרון זה, שם נתאספו הקבוצות לעצרת עם, ואף־על־פי־כן נשתכחה תורתו מתלמידיו.

לפיכך אין בת קול לדברים שמשמיעים שם. גם הקבוצות כבושות בצבת מנגנון, והגולם אחז בערפן ומוליכן לדרך לא דרך.

שוב ב.ג. עוסק בי. בשום פנים אינו סולח לי, שהקדמתי לבוא לארץ שתי שנים לפניו. אני מוכן לוותר לו, אבל כיצד משנים את שעבר והיה? אין תקנה לעבר ואפילו הקב״ה בכבודו ובעצמו אין בידו לשנותו. (עיין “דבר” דברי בן־גוריון באספה לכבודו בבית ההסתדרות.)

כ״ו באפריל, 1964

סוף סוף באו ימים חמים. אבל שינוי־פתאום זה מטריד את השינה בלילות וקמתי הבוקר עייף ויגע. היום י״ד באייר ולאחר שבועיים תסתיים שנת ע״ח שלי ואכנס לע״ט. עכשיו לא מוגזמת תקוותי שאזכה אי״ה לשנות גבורות, כי עווית העורקים בבית החזה כאילו נשתתק ולא פגע בי שנה תמימה, וב״ה כל כוחותי הרוחניים בריאים ושלמים.

כ״ז באפריל, 1964

בעניין הוצאת כתבי קבלתי אתמול מכתב מישראל כהן, שהוא שליחו של ז. ארן. יש משא־ומתן עם “מסדה”, אבל, כדבריו “איני בטוח כלל שהם יסכימו.” צריך לומר את האמת, יודע אני, שלא יקפצו המו״לים על מציאה זו. הכתבים שלי אינם סחורה לרבים. תורות נוי וביקורת עיונית — סוגייה קשה הן. הסיפורים — ביקורתי העיבה עליהם. והרי הסך הכל — לא סופר עממי אני. לפיכך מפקפק אני בכל העניין הזה, ואיני מתערב במשא־ומתן, אלא מניח את האחרים שיעסקו בו. כוונתו של ארן טובה, אלא הוא עצמו לא איש מעשה הוא, וישראל כהן גם כוונתו טובה. אבל מסופקני אם תצליח דרכו. לפיכך דעתי נתונה לשני הספרים, “עירובין” ו״שתי המזוזות" שהם דבר של ממש, ומזרז אני המו״לים שימהרו ויוציאום לאור. גם ברשות זו מסתפק אני במועט.

א׳ במאי, 1964

אתמול שבתי לאחר שנים רבות לספרי Les Livres — ⁷⁸Paul Souday והם החזירוני לימי לימודי בפריז — הויסמאנס⁷⁹, פגי⁸⁰, אנטול פרנס, בורז׳א⁸¹, קלודל⁸², רומן רולן, סוּאָרֵיס⁸³ וכו'. אין סודאי מבקר גדול, רושם רשימות היה בעתון “לא־טאן” בגליון הספרותי של העתון. אבל כשאתה רוצה לראות את הירידה בתרבות אירופה בחמישים השנים האחרונות אין לך [אלא] להשוות “ריביואר” זה אל הדומים לו בימינו. ראשית כל, השכלה גדולה ובקיאות רבה בספרות העולם העתיקה והחדשה. שנית, ידיעה בתולדות הפילוסופיה, כלומר כשהוא מעלה שם שפינוזה ומביא ראיה ממנו חש אתה שמשנתו של פילוסוף זה נהירה לו; ושלישית, הרוח הטובה והמתונה בחוות הדעת: והרי הימים ימי מעבר וחילוף משמרות בשדה השירה בצרפת. ואף־על־פי שסודאי אינו מוותר על דעותיו ואמונותיו ואינו נשטף ונסחף בנחשול זה אשר קם אז [1912] על שירת צרפת, ויודע הוא שאין משוררים “גדולים” בפריז, הריהו מציין את “הבינונים הטובים” ואינו מקפח שכרם. מכל מקום לעולם אינו עובר על הנימוסים הנאים, ומשתדל להסביר לקורא טיבם של דברים ולפתח כוח הערכתו ולהרחיב דעתו ולהשביח טעמו..

אין סודאי “מבקר”, “סוקר” הוא ומן המין המשובח, בעל תרבות, תלמיד חכם שהספרות עולמו.

י״ז ביוני, 1964

בשישי במאי לקה לבי באינפארקט בשעה 11 בלילה. אז ראיתי את המוות קרוב קרוב לי; אלא ד״ר סגן כהן⁸⁴ מיהר לבוא והחזירני לארצות החיים. שישה שבועות שכבתי על משכבי. עכשיו מתהלך אני בחדרי דירתי וביום א׳ ירשו לי לרדת אל הרחוב ולטייל מעט. ולאט לאט אני שב לאיתני.

קראתי ספרים הרבה, אבל עדיין הכתיבה מייגעת אותי והיא אסורה עלי.

ובכן נדחה העניין לפי שעה. אף־על־פי־כן לא רחוק הוא. ואני מוכן ומזומן.

א׳ באוגוסט, 1964

איני רואה איש חוץ מבני־ביתי. והפעם לא קראתי ספרים חשובים. עדיין אני עייף כאילו טרחתי טרחה גדולה, ואפילו כתיבה זו מטרידה אותי.

ה׳ באוגוסט, 1964

אמש היתה סעודת סופרים ופרופיסורים בבית הפרופ׳ דבורצקי לכבוד אפרים ברוידא ולשלושת מחזות שקספיר שתירגם, ועדל׳ה היתה שם. הבוקר סיפרה לי שעגנון ניגש אליה ושאל: “מה שלום עמרם חזנוב⁸⁵?”, כלומר יודע אני שאביך חולה, אבל לשלומו איני שואל, אדרבה, הלוואי וימות ואפטר ממנו.

ז׳ באוגוסט, 1964

השעות מרובות וארוכות והבטלה היתה עלי למעמסה. מצד אחד דומה כל נפשי נתרוקנה ואינה רוצה כלום. אמרתי לכתוב דברים אחדים לזכרו של יוסף קליבנר⁸⁶ ולא עלתה בידי. אפילו שורות מעטות הללו שאני רושם בפנקס — פשוט כקריעת ים סוף. ואסיים.

י״ז באוגוסט, 1964

לפני יומיים, בשבת, הלכתי לבצלאל, לתערוכת הזכרון של תמונות אלקה קראקאור⁸⁷ ז״ל. שלושה היינו בירושלים, ד״ר סונה⁸⁸, קראקאור ואני, והיינו מזדמנים יום יום בקפה “רחביה” והיינו חביבים זה על זה והיינו קרובים זה לזה, והעיקר היינו מכבדים זה את זה. שניים הלכו ואוותר אני לבדי.

באולם התערוכה נפגשתי עם מר פרסמן, מורה ומתרגם שירה בחיפה. שאלתיו לשלום שופמן ואמר לי שעדיין כוחותיו עמו. אתמול כתבתי לשופמן. גם זה כשרון גדול — להיות בן 85 ולהיות בן אדם! הוא משך ידיו מן הכתיבה, אבל קורא הוא וכדרכו אינו מרבה שיחה. אבל עדיין יודע מן הנעשה בספרות ועדיין “הליצן” שבו אינו שותק. ושמחתי מאוד לידיעות אלו.

א׳ בספטמבר, 1964

כנראה שלבי שב לאיתנו והגיעה השעה שאחזור גם לפנקסי זה. בחדשים ששכבתי הרביתי בקריאה וגם הרהרתי בדברים שקראתי, אבל אסרו עלי את הכתיבה, ובגניבה בלבד רשמתי שורות מעטות.

עכשיו אני קורא את האוטוביוגרפיה של יונג במקורה (גרמנית). ספר משונה מאוד ומשעמם מאוד. שאין יונג יודע את מלאכת הכתיבה ידעתי מספריו “המדעיים”. הוא השקוע כל־כך ב“דויטשטום” שלו, ביחוס משפחתו, בגזע הגרמני, הלשון הגרמנית שלו פחותה שבפחותה כלפי הפרוזה הגרמנית הגבוהה של יהודי מבוהמיה ששמו פרויד. ואני משער כמה חרה לו הדבר.

עיקר עסקו של הספר אינו במאורעות חייו, אלא בהזיות רוחו, בחלומותיו ובשגיונותיו. והמדומה והבדוי מרובים מן המעשים והאירועים. יונג משתדל לפתות את הקורא, שיאמין לו, כי יציאתו לאור העולם מתחילת ברייתו לא היתה אלא שליחות אלוהית להטיב עם האנושות וליתן לה תורת אמת, לאחר שהנצרות פרחה נשמתה. הוא מספר על חלום שראה בשנה השלישית לחייו — חלום ארוך ורב פרטים של עולם קדום ובו צורות שונות ומסובכות והכל מתואר בדקדוק רב. חלום תינוקות זה כבר סמליו מראים בעליל כל דרך חייו, כל תג שבשיטתו וכל הרהור שברעיונותיו. ואי־אפשר לו לקורא שיאמין באמיתות הדברים. אולי הוזה הוא בהקיץ בימי זקנה מופלגת ונדמה לו שכך חלם, אבל כשאתה מסתכל בפרצופו כשהוא קרוב לשלושים, רואה אתה אל נכון — אדם שכך מראהו על נקלה גם ישקר ביודעין.

עדיין לא גמרתי את הקריאה ועוד אחזור לחיבור זה. אבל כבר דעתי קבועה — הרבה מן הצביעות בספר הזה, ויונג אינו פוסק מלהעמיד פנים של שליח אלוהים שההתגלות בחזיונות לילה מכוונת כל מחשבותיו ודעותיו; אבל אי־אפשר להיפטר מן הרושם שהוא יודע שאינו שליח אלוהים, שהוא יודע שאוכל הוא מאבוסם של אחרים, אלא כסבור הוא ש“העולם גולם”, זאת ראה בעין ברעש שהעלו ספריו, ועתיד הוא לבלוע גם קדושה זו שהוא מתעטף בה.

ז׳ בספטמבר, 1964 א׳ דרה״ש תשכ״ה

בגליון הספרותי של “הארץ” לראש השנה יש סקירה ארוכה של קורצווייל על הספרות בשנת תשכ״ד — קטיגוריה על ספרות הצעירים. על א.ב. יהושע הוא כותב שהוא “חקיין”, שאחד הסיפורים שלו הוא מעין “עד עולם” של עגנון וכו', אבל אינו מוסיף כמקובל “וכבר עמד על כך צמח במאמרו על יהושע ׳משל בלא נמשל׳.” לי לא צריך שיוסיף הוספה זו. אינה נותנת ואינה מוסיפה כלום. אבל לו לקורצווייל צורך בה. ואם אינו נוהג כך סימן רע לו — כך דרכו.

לפני שבועות אחדים פרסם מאמר ב״הארץ" בשם “קוטביות של… והשתיקה אצל ביאליק”⁸⁹ (אולי משבש אני את שם המאמר אבל עיקרו השתיקה אצל ביאליק). בא אלי אברמסקי ואמר לי: “הוא גנב ממך רעיונך וכתוב מכתב למערכת ׳הארץ׳!” צחקתי והשיבותי: “אין דרכי בכך. ואדרבה נהניתי ממאמרו, הואיל והראה לי בעין שיש לי מעט רוח הקודש. לפני שבע שנים חזיתי, שעתיד ב.ק. לגנוב ממני רעיון זה והקדמתי ופרסמתי את הרעיון שלוש פעמים (בשלושה מקומות). עכשיו, אם רצונו של ב.ק. ליטול יבוא ויטול, לשם כך נכתב.”

ירושלים, י״א בספטמבר, 1964

בשביל לצאת מתוך הערפל של יונג התחלתי לקרוא מכתבי פרויד שיצאו לאור בשנת 1960 בהוצאת פישר. במכתבו משנת 1930 עמ׳ 390–389 אל רומן רולן הוא כותב:

“Recht weit auseinamder scheinen wir in der Einschätzung der Intuition zu sein. Ihre Mystiker vertrauen sich ihr an und, um die Losung der Welträtsel von ihr zu erfahren; wir glauben, dass sie uns nichts anderes zeigen kann als primitive, triebnahe Regungen und Einstellungen, sehr wertvoll, wenn richtig verstanden, für eine Embryologie der Seele, aber unbrauchbar zur Orientierung in der uns fremden Aussenwelt.”

“דומה רב הוא המרחק ביני לבינך בהערכת האינטואיציה. בעלי־המסתורין שלך (הכוונה לברגסון וגם ליונג, ש.צ.) בוטחים בה בשביל ללמוד ממנה את פתרונן של חידות העולם, והרי אין בכוחה (של האינטואיציה) להראות לנו אלא רחשים ומעמדות קמאים וקרובים ליצרים, שרב ערכם, אם עמדו עליהם כהלכה, אצל תורת העיבור (אמבריולוגיה) של הנפש, אבל ללא תועלת הם בשביל להורות לנו את הכיוון בתוך הנכר של העולם החיצוני.”

ובדין כתבתי במאמרי “שלוש פנים לצביעות”, שזיווג זה בין ברגסון לפרויד שבשירה המודרנית — “כבר היתה מקצת מן המקצת שבצביעות בשידוך זה.”

י״ב בספטמבר, 1964

הקריאה במכתבי פרויד — הליכה באור גדול: הגינות, חומרה, ביקורת קפדנית, יאוש חבוי שמשתווה עם החיים במקום שאין להם תיקון (מוות, יסורים וכו׳), ואף־על־פי־כן אינו פוסק מלתקנם במקומות הרבים שהתיקון באפשר; אינו יודע רדיפת כבוד הגם שאינו מזיר את עצמו מן ההנאה שבהסכמת החברים לתורתו. וכמה יושר בעמידתו כלפי פנים של עצמו וכלפי חוץ של אחרים ביהדותו (במקום אחד הוא כותב: “מצד אחד ראשי היהודי מקבל את הרעיון, אבל יש בי משהו המתנגד לו”). נושא את העניות בביתו עם משפחתו, נושא אותה בכבוד ובכוחות נפש גדולים — ועל הכל אותו רחש נסתר, המקיף את הכל, כי אתה במחיצתו של אדם גדול באמת.

כנגדו עומד יונג “הקומבינטור”, המתפתל בכזביו בחוג תאוותיו הרעות, בכל קטנותו.

אם אכתוב מאמר על האוטוביוגרפיה של יונג הרי אפתח בדברי פרויד:

“Was alle Autobiographien wertlos macht, ist ja ihre Verlogenheit.”

[מה שעושה את כל האוטוביוגרפיות לחסרות ערך היא שקריותן.]

Sigmund Freud, Briefe 1873–1939, S. Fischer Verlag, 1960, p. 387.

י״ד בספטמבר, 1964

הנה הראתה לי חנקה מודעה ב“דבר” על מות צבי יהודה⁹⁰ מנהלל. לפני עשרה ימים היה (בדיוק 12 יום) בביתי אמיץ ותקיף כדרכו. כל הדור שלי מסתלק בזה אחר זה: בצר, לביא, קליבנר והרי צבי יהודה…

כל אלה חברים קרובים היו. ואינם.

אבל עומד אני כלפי המוות כפי שעמד פרויד כלפיו — בלא מורא ופחד, הואיל וכך דרכו של עולם, לפיכך גם מות חברי, שהגיעו לשיבה טובה כמוני, אינו מזעזע אותי. חמתי עולה, כשאני רואה צעירים ממני, באמצע חייהם, נחטפים ואובדים, דוגמת לולה ע״ה לפני שנה וחצי ודוגמת יחיאל ז״ל ביום אתמול — כאן “הטבע”, שֶכָּלל את המוות במעלליו, עומד לפני כפושע שאין כפרה לו.

ואף־על־פי־כן משונה מאוד, לפני 12 ימים היה צבי יהודה בביתי ועכשיו שוכן עפר הוא!

גם אני חייב להכין את עצמי לדרך ארוכה זו. מובטחני, לפתע פתאום יבוא הקץ.

אמש שבה עדה מן ההלוויה של יחיאל⁹¹, וסיפרה לי שפועלי בית החרושת לנייר, ברובם מעדות המזרח, לא נתנו לחברה קדישא להתעסק במיטתו של המנוח. “הוא שלנו!” אמרו הפועלים, ועל כתפיהם נשאו את ארונו ובידיהם הניחוהו בקברו ו… אם אפשר לשמוח בשעה כזו, הרי זאת היתה שמחתי. כך עושים ״מזוג גלויות״ — מתוך אהבה ומסירות ומתוך חברות וריעות. מן הלב ולא מתוך ה“יחס” שבסעיפי התכנית. ינוח בשלוה על משכבו.

ט״ו בספטמבר, 1964

רעש והמולה. הרדיו בהאמבורג רצונו להשמיע דברים על ישראל משך שבוע אחד, ובתוך תכניתו גם קטעים על ספרות ישראל וסופריה. לפי שעה הכל כשורה. אלא נתגלה שסוכנה של האמבורג בארץ הוא “קול ישראל” והוא הנושא ונותן עם הסופרים, הזמרים והסוקרים וכו'. פנו גם לעגנון ולשלונסקי ולאלתרמן. שניים הראשונים הסכימו, האחרון סרב. התאספו חברי הוועד של הסופרים ונתערבו בדבר. הרוב נגד “אידיליה” זאת. והתחילו המחאות, כנהוג.

כששאלו את הצדיק עגנון השיב: אני מה? כשמלכות ישראל מבקשת — הייתכן שאהיה מורד במלכות?

שלונסקי? ובכן מה שלונסקי? מי שלונסקי? כמעט שנשתכח השם. אפילו בתרגומיו בועטים. וכשאדם יושב על כורחו בתענית, מה תימה שהוא חוטף ואוכל. בעל אופי לא היה מעולם.

לא כן אלתרמן. בעניין גרמניה תמימה דרכו, כל הימים. ויבורך!

לפי שעה, כנראה, לא תבעו דבר מסדן. חבל, רצוני לראות מה ישיב לתובעיו. בוודאי ימצא היתר ויסכים. לכל היותר, יקרא אליו את אלחנני⁹² ויסביר לו (במסובך), מפני מה יפה עשה שהסכים.

כ׳ בספטמבר, 1964

איני יודע, חש אני בלבי. ודומני קרובה שעתי. פתאום תבוא שעתי, אשב על יד השולחן וארשום הרהורי וארכין ראשי לאחר שיצאה נשמתי. במיתת נשיקה זו אמות. ומודה אני לבורא על חסד אחרון שיעשה עמדי.

כ״א בספטמבר, 1964

סופרים הללו שכותבים בארץ על “השואה” ומתוכה אינם בני סוג אחד ויש להם עבר ומוצא רבים ושונים, אף־על־פי שהכל מינם אחד — ניצלים הם. והרי סוגיהם:

(א) הללו שישבו באושוויץ או במחנות שמד אחרים וראו את התועבה בעיני בשר, וק. צטניק דוגמה להם. כיצד ניצלו? אין הם אומרים לנו. אבל מתארים הם את מעשי התועבה לכל פרטי פרטיהם ואפילו משתדלים לבנות סיפור המעשה בתוך הכתוב. וספרות זו לא מן המשובחת היא. דווקא “נטורליזם” זה של הזוועות מקלקל את השורה. מכל מקום אין ספרות זו חביבה, אף־על־פי שאין בי הכוח לפסלה, וכשנשאלתי פעם לטיבו של חיבור כתוב על־ידי ק. צטניק, לא יכולתי לומר לאו.

סוג שני — הללו שלא היו במחנות אבל הצילו חייהם מתוך שגויים החביאו אותם, או שמצאו להם מקום סתר ביערות (בונקרים) ובמחילות עפר, או שקטנים היו כל־כך, שלא השגיחו בהם וקל היה להם להשתמט מפני הנאצים ואפילו מפני בני המקום המוסרים יהודים לידי מעניהם ורוצחיהם. לסוג (ב) שייך רוכמן ולסוג (ג) אפלפלד.

הללו אם שמספרים על הרפתקאות המחבואים שלהם, או שהם מספרים על שזכור להם בהכרה ומתחתה בימי ילדותם ונדודיהם וסכנותיהם — אפלפלד.

וכשאתה כותב על ספרות השואה אינך רשאי לעשותה חבילה אחת אלא קודם צריך למצוא מקומו של כל אחד ואחד בתוך הספרות הזאת ואחר כך לדון כתביו לעצמם.

למשל רוכמן כותב על ימי המחבוא, וכתיבתו נכבדה מאוד. אפלפלד מתחיל על הרוב מן הנדודים לאחר שיצא, או שיצאו, מן המחבואים. אצל רוכמן נמשכת האחווה שנולדה במצוקת המחבואים ואפילו נשאר הקשר עם ״הגוי״ שהציל עד סוף ימיו. אצל אפלפלד — “האחווה” מסתלקת משדפקה החירות על גגו של הבונקר. מי יודע איזו צורה בהמית היתה ל“אחווה” זו. היו בתוכה נשים וגברים ויושבי המחבוא נתבהמו כל־כך במאמציהם להתקיים, שמוטב להם להיפרד זה מזה ולא להזכיר זה לזה את מעשיהם במצוקת המחבואים משהיו לבני־חורין…

על כל זה וכיוצא בזה לא תמצא כלום בתוך הביקורת העברית. שם מדברים על “רגש אשמה” ועל “אמביוואלנטיות” ועל “אימה”, כלומר אסימוני דיבורים המתגלגלים באשפתות ולא בזה המכונה “קונקרטי” בלשון זמננו או “אותנטי”. מבקרים הללו אפילו את התורה שהם, כביכול, עוסקים בה, אינם יודעים. כל־כך גדולה הבערות!

ו׳ באוקטובר, 1964

אתמול החזרתי את הגהות ספרי “שתי המזוזות” לדפוס “מסדה” ברמת־גן. מה טיבו של ספר זה? לא יודע. דרכם של הטבחים שהם טועמים תבשילם כשהוא בתנור ומוסיפים מה שהוא חסר ומתבלים אותו בשעת בישולו. אין מידתי מידת הטבחים. הנה גמור ספרי וכפול והפוך טעמי — פעם כמדומה אני שהעליתי סנדל ופעם גזר־דיני אינו חמור כל־כך. יש בספרי זה דברים אחדים כתובים כהלכה: המאמר על עגנון ומבקריו, “שחוק שבטעות”, דומני, רשימה נאה וגם מאמרי “עול תורה” נראה לי. ואף־על־פי־כן כשאני רואה ספר חדש שלי, אני מתיירא מפניו. קיומו מבחוץ על איצטבאות בבתי־מסחר לספרים — אימה בקיום זה. כיצד הגיגי נפשי עקרו מתוך חדרי לבי וקנו שבות לעצמם מחוץ לתחומי? כיצד הם שם, והרי פעם היו כולם פה, בי. לאמיתו של דבר “הם” לא היו. ולא היתה הרגשת “בי” זאת. עכשיו הם ספר, שצורתו כך וכך, שיש לו אורך ורוחב ומקום, וכשאני מסתכל בו, הרי לפני שניים — אני והוא. וכשהגהתי את היריעות של הסדר, נדמה לי, שאני דוקר ודוחף דבר שרוח חיים בו ואני מאנס דעתי עליו, מעשה רציחה, וידי רעדו.

נורא מאוד!

קיבלתי דברים אחדים מאליעזר שוחט. כבר שבורות האותיות וניכר בהן שהדברים מצטרפים מתוך מאמצי נפש גדולים. זקנה ממש. תקוותי שלא אגיע עד כדי כך. לבי הפצוע יצילני. בלילה אחד מן הלילות המרובים, פתאום לפתע ייסתמו צנורות הלב וכאבן כבדה מאוד אשקע במצולות הנצח. ברוך השם שזיכני בלב פצוע!

כשקראתי במכתבי פרויד את המקומות הרבים, בהם הוא מספר כמה האיסור על העישון מצער אותו ומבלבל כל הוויתו, אמרתי בלבי, הנה מידתו זו גם מידתי. יודע אני שהעישון, ואפילו במיעוטו, מזיק. ואף־על־פי־כן אני צמא לו, ומוכן אני לוותר על הרבה, בלבד שיתירוהו לי. ובאלה האפלה הגדולה בנפש האדם.

אפשר שטות אני עושה שאיני רושם כלום מענייני המדינה. הרי הדברים קרובים לי מאוד ומציקים לי מאוד, ופניה המכוערות של “שיבת ציון” מרעישים את כל הוויתי עד היסוד, ולמה אני מחריש? לא טוב. צריך לדבר. ולאחר שהעליתי שתי תיבות אחרונות אלה יודע אני שלא אקיים מצווה זו ולא אדבר. מפני מה? אולי משום שהתנגדתי לכל זאת וחוששני משום צל צלה של “שמחה לאיד”. האדם מטבעו אינו נדיב רוח ומוטב שאשתוק ולא אכשל, חלילה, בדברי להג על שיבת ציון. אינני רוצה להיות כלב הנובח אל פני הלבנה.

ז׳ באוקטובר, 1964

שלחתי ספרי “עירובין” לידיד נפש, ד״ר שמעון גינזבורג, מי שהיה ספרן בתחנת הנִסיונות, רחובות. זקן מופלג הוא, בוודאי בן “צדיק” הוא ואולי למעלה מזה, אבל ראשו פתוח, ועדיין הקונדס הרוחני שבו לא נתעמעם. משכיל גדול הוא, רב־ידיעות בכל מדעי הטבע ובקי בכל הנעשה בתחום זה. בן בוברו[י]סק הוא וברל כצנלסון הכניסו לרחובות. אין צריך לומר שציוני היה ויודע עברית, אלא שהמהפכה הרוסית שטפתהו, והיה חבר הוועד המרכזי של ה“מנשביקים”. עם שיבתו לציון נתערב עד מהרה עם הבריות בארץ וכל ענייניה קרובים לו מאוד. כיוון שהיה “מנשביק” ולא חבר “בונד” או “ס״ס”, הרי לא נתפלגה נפשו כל־כך כפי שנתפלגה אצל הללו, שפעם בחייהם חטאו לציון (דינור⁹³, ברל כצנלסון), או אפילו נאמנים היו לציון אלא בגדו בלשונה (בן־צבי, וכל הנלווים אליו), ואין לגינזבורג צורך להיות “פטריוט” לראווה, ואפילו רשאי הוא להתנגד למקובל ואינו חושש.

והנה הוא כותב לי: “…הספקתי לקרוא רק על טשרניחובסקי. נפלא!! הלוואי ולא היית סר לחקלאות והיית ממשיך ב׳מסות וביקורת׳ והעיקר היית ממשיך הלאה אחרי ׳השנה הראשונה׳, הספר הנפלא גם הוא…”

איני מסכים עמו. חיי אדם אינם מה שקורין עכשיו בשם “תרשים”. גורל אנוש הם. וכנראה, כך הכריזו עלי, שאהיה סנדקו של משק השלחין בארץ. ועשיתי את שלי. ודאי, אילו אני סופר בלבד, ערוגתי במקום זה היתה גדולה יותר. אבל כנגד זה ברכני השם באריכות ימים ובבהירות השכל וברגשות הלב גם בימי זקנה מופלגים, ועדיין קולמוסי בידי. עדה לכך רשימתי בחוברת “מאזנים” האחרונה שקיבלתיה אתמול. אני משתובב קצת שם, אבל בנחת אני משמיע דברי לצון שלי, בלא “ירגזון”. סימן שעדיין לא נס לחי! ב״ה.

י״א באוקטובר, 1964

פעמים אתה נואש, כשאתה רואה כמה בני־אדם אינם יודעים לקרוא. כל אחד שמזדמן לי אומר לי: ״מנה הגונה נתת לנתן זך!״ — והרי אני פותח ואומר במפורש: “במקום זה אין עסקי בשירי נתן זך וצורתם.” ולאחר כך אני מוסיף ואומר: ״ענייני הפעם בפרשנות בביקורת העברית בכללה״ — "ובאקראי נזדמן לי מאמר המפרש שירי זך.״ ונדמה לך — הטעמת וחזרת והטעמת, ואף־על־פי־כן הקורא רואה מהרהורי לבו. אחד בלבד (מן הרבים), שעמד על עיקר הדברים — יוחנן טברסקי⁹⁴. הוא כתב לי “יפה בעטת בבהטיזם”, כדרכו, בלא לשון נופל על לשון אי־אפשר וכשיש “בהט⁹⁵” על כורחו שיהא גם “בעט”!

י״ב באוקטובר, 1964

אני מסיים ספרו של René Wellek ושמו Concepts of Criticism שיצא לאור בשנת 1963. בן פראג הוא שנדד לארצות־הברית והוא פרופסור בייל לספרות. לכל הפחות מידה יתרה לו כלפי חכמי הספרות באמריקה, שיודע הוא את קנט ואת שלינג מכלי ראשון, ולא דרך קולרידג׳. ואף־על־פי־כן ספרו גדוש כל־כך ושעת מחברו דוחקת עליו ונחפז הוא מעניין לעניין, שספק גדול אם ירבה דעתי.

אילו ולק פותח ספרו בפרק המסכם עיקריו ודעותיו של ולק בתולדות הספרות ולימודיהן, בביקורת ובמחקר, היתה בידנו אמת מידה להערכתו ולהשגותיו על דעות זולתו. עכשיו אנו מגששים קיר באנדרלמוסיה זו שלפנינו. אפילו אילו ולק אומר בפירוש שבעל ריבוי הוא, או בעל שיטה מקובצת הוא, ולפיכך רשאי הוא להשתמש בכל — בפרויד וביונג, בקנט ובברגסון וכו׳ — אילו אומר כך, היה נותן לנו הילוך כלשהו בתוך כר זה של ספרים ומחברים שהוא מגבב ודן בהם בחפזון של יוצאי מצרים, ואתה מתקשה לעמוד על דעותיו. סתם דיבור זה “ערכים” שהוא תובע וחוזר ותובע אינו מספיק. כשם שלא להיות “פוזיטיביסט” או “פרגמטיסט” אינו מספיק. ולק דורש תורת נוי שתנחה את הביקורת. אבל דרישה זו סתמית היא ולפיכך ריקה היא. גם לפוזיטיביזם יש תורת נוי. המסתורין, כנראה, אינו חביב על ולק. ניחא. אבל צריך לפרש שיטת ולק בביקורת מהי.

אולי יש בכתביו מאמר העוסק במיתודה של ביקורת, לפי שעה לא הגיע לידי ולפי ספריו האחרונים שקראתי (ובעיקר ספרו שחיבר יחד עם Austin Warren בשם Theory of literature) לא נתבררו לי הדברים כל צרכם. הנה בדקתי את הביבליוגרפיה השלמה של חיבוריו ומאמריו, ודומני יש בהם הסברים לשיטות ודעות (מקנט ועד אחרון שבאחרונים מבעלי “הביקורת החדשה”) של אחרים, או ביקורת חיבורים, אבל שיטה משלו — מסופקני אם ישנה שם. מכל מקום עדיין לא נתקלתי בה.

י״ג באוקטובר, 1964

היה אצלי הלקין. רבות וארוכות שוחחנו, ובעצם לבי נשבר עליו, כי העליבו אותו החיים, אף־על־פי שאלוהים חננו דעת וכשרונות. כאילו עמד כל ימיו והיה מבזבז את עצמו. וחבל.

כ״ט באוקטובר, 1964

בספרו של ולק הנ״ל מצאתי כתוב: (“הביקורת החדשה”):

"It has supplied an important apology for poetry in a world dominated by science. But it has not been able to avoid the

dangers of ossification and mechanical imitation. There seems time for change ”.

(עמ' 360)

ואם אחד מחסידיה של הפרשנות הזאת כך, אני שמעולם לא קיבלתי שיטה זו על אחת כמה וכמה. ושמח אני שזכיתי לראות בחורבנה של השיטה האווילית הזאת. ברוך שפטרנו.

מזדמן אני כמעט יום יום עם מר שפיר⁹⁶, מתרגם ועורך ב“עם עובד”. עם פגישה ראשונה לשון אחת לשוננו ונתחבבנו זה על זה, ודומני, בימי זקנה מצאתי לי עוד ידיד אחד. שפיר משכיל ובעל טעם ויודע כל מכמני הלשון העברית, והעיקר יש לו חוש מבחין בסודותיה של לשון זו וקסמיה. בחור כהלכה. והלוואי וירבו כמותו.

ל׳ באוקטובר, 1964

סארטר “קיבל” פרס נובל וסירב לקבלו. הציניקן זו לשונו: אם אינו נצרך לדולרים של הפרס, הרי הכרזה זו ש“קיבל” כבר נתנה לו את ה“כיבוד” שבפרס; אלא הסירוב תוספת של “כבוד” שה“מקבלים” אינם זוכים בה. איני גורס פירוש זה. אבל, בדרך כלל, עוסק סארטר בשנים האחרונות בפירושים של עצמו: היתה בו נירוזה; עכשיו עמד על טיבה; מה שאמר לא הבינו; ומה שהבינו לא אמר; וחברתו ראתה את הכל שנים רבות לפניו. וכל הפירושים האלה איני גורס. שוכב הוא לעיני קהל־עם על הספה (בלשון הפסיכואנאליטיקאים) ועושה בפומבה אנאליזה של עצמו. ובאמת אין עניין בכל אלה. סארטר אדם שראה הרבה כשלונות בחייו: התחיל רומן ולא סיים; התחיל חיבור גדול במזיגה בין מרכס ואכסיסטנציאליזם נוסח היידגר ובוודאי לא יסיימו, וזה שכתב מעטים שקראו אותו; כמעט ואי־אפשר לקרוא ספר זה; התחיל בקומוניזם ולא סיים. סארטר אדם שבור אבל כפות הוא לכתיבה, ואילו הוא מסתפק בה בלבד, לא היה נצרך לענני אבק של מראיינים ושיחת יושבי־קרנות המקיפים אותו. כנראה נצרך הוא לאבק זה ואין לו תקנה. סארטר, דומני, התחיל עתה לעמוד על מידה אחת שלו — האקלקטיקה, השיטה המקובצת שבו. אבל אינו יכול להודות בכך, ושוב עושה הוא מעשים אשר לא ייעשו. הוא יעקוף על האקלקטיקן שבו ועקיפין הללו בעוכריו.

א׳ בנובמבר, 1964

ראיתי ביום ו׳ את דיקמן ונתן לי דוגמה ראשונה של איליאס — “זעם אכילס”. למען האמת צ״ל, שדיקמן אינו מתנשא על טשרניחובסקי. מודה הוא שידו על התחתונה בכל הבחינות, חוץ מאחת שתרגומו לפי המבטא השגור בארץ – הספרדי, המלרע.

גם הוא שיבח לפני את רשימתי ב“מאזנים” בכל לשון של שבח. ואני תמה ולא מבין דבר: הרי כתבתי את הדברים כלאחר־יד, ואפילו היססתי לשלחם ל“מאזנים”, כי נדמה לי — אינם ראויים לדפוס. אילו [ידעתי] שהם “סחורה טובה” כזאת הייתי מדפיסם ב“דבר”, שיגיעו אל הרבים. בכל אופן התמיהה במקומה עומדת.

עם דיקמן ישבתי בקפה “עטרה”. בדרכי אל האוטובוס נזדמן לי דב סדן. לא הארכנו את הדיבור, כי נחפז הייתי לשוב לביתי. אבל מן המעט שדיברנו, נוכחתי לדעת שדעתו זחוחה עליו ומעמדו איתן ופניו טובות ומאירות. ואני, אף־על־פי שאיני גורס מהליכותיו וכתיבתו אינה נראית לי, אף־על־פי־כן כשאני מזדמן עמו פנים אל פנים ועלי להרכין קצת ראשי בשביל להנמיך קומתי, שוכח אני את השגותי ומסביר לו פנים ונוהג בו מנהג של חביבות. ואין כאן צביעות. בשעה זו גופה נאמן אני עם עצמי ואין אפילו צל של אונאה ברגשותי. באופן פיסי איני יכול להתנהג אחרת.

אני משלתי עליו פעם משל. למה כתיבתו דומה? לבן־טובים שעדיין הסבא שלו עשיר מופלג היה, אלא שרכושו נתפלג בין יורשיו המרובים ובדור השלישי כבר ירדו רבים מהנכדים מנכסיהם, ואותו בן־טובים בתוכם. אלא שבכור היה וזכה בקופסת האתרוג הגדולה מבית המשפחה בתוך שאר כלי הכסף שירש מאביו. אבל ידו של אברך זה לא השיגה לקנות אתרוג מהודר לפי בית־קיבולה של אותה קופסה. מה היה עושה? קונה היה אתרוג ננס, קצת גדול מאגוז, בעל־פיטם נאה אבל קטן מאוד ובעל בליטות אבל קטנות מאוד. אלא בשביל להכניסו לתוך קופסת הכסף הגדולה מילא אותה כריכות רבות של קנבוס ובתוכן גנז את אתרוגו. וביום ראשון של חג, כשהגיעו לנענוע באמירת הלל, פתח את הקופסה והתחיל משלשל מתוכה את אתרוגו. אבל עד שעלה בידו להוציאו ממוסרותיו היה מאריך בשלשול הכריכות, קנבוס, קנבוס ושוב קנבוס. לבסוף כשהוציא את אתרוגו כבר פסק הקהל מן הנענועים.

וזו דרך כתיבתו של סדן.

אפשר שהעליתי משל זה על הנייר במקום אחר, אף־על־פי שזכרוני אומר לי שלא עשיתי כן. אבל מה כבדו של זכרוני שזקן?!

ה׳ בנובמבר, 1964

אתמול נזדמנתי עם [שמואל] ורסס והִרבה והאריך לדבר עמי על “תכנית הלימודים” החדשה לספרות. והיתה השיחה משעממת. שנינו הסכמנו זה לזה בכל העניינים, אלא דרך לגאולה לא מצאנו.

ז׳ בנובמבר, 1964

תורת “הרבדים” בספרות יפה של אינגרדן הפולני, המצויה באתיקה של ניקולאי הרטמן⁹⁷ ושמוצאה, כנראה, ממאכס שלר⁹⁸, גם ולק וּוארן בספרם "תורת הספרות״ (עמ׳ 152) מקבלים שיטה זו.

הם מקבלים את המונח ״norm״ [נורמה] אבל: “The norms we have in mind are implicit norms which have to be extracted from every individual experience of a work of art and together make up the genuine work of art as a whole”.

רעיון זה דומה למה שאמרתי ("עירוביך עמ׳ 154־155): “אבל אין לי כלום בשביל פסיעה ראשונה (של ביקורת) זו. אין לי אנימא ולא אבטיפוס ולא תמונות קיבוציות קדמוניות ולא מוטיווים — אין בידי כלום אלא שני שירים הללו שאני משקיע את עצמי בהם וקוראם וחוזר וקוראם וכוח מחשבה שלי המהרהר בהם ותוהה עליהם ונכסף לדעת את הפרשם. והנה לאחר שקידה מסוימת נצנוץ של רעיון: דומה, שירו של טשרניחובסקי קולו גדול מלחשו; ודומה שיר ביאליק שתיקתו מרובה מאמירתו. מהיכן באו אלי צירופים הללו, קול־לחש אמירה־שתיקה? יודע אני מקורם. ראשון — מן הסידור ומן המחזור; שם יש תפילות שאומרים בקול ויש אומרים בלחש; השני — מתוך חיבור צרפתי אחד על משמעותו של לא־אמוּר, של השותק אצל לשון שבכתב……עדיין הרעיון שנצנץ במחשבתי צריך אימות על־ידי השירים עצמם. יביא סירותיו ויתקבצו סביבו ערכי השירים האלה — תקבלנו ויהא לה פסיעתה הראשונה. לא יביא פירות — תעזבנו ותשוב אחורה ותוסיף להרהר.” אבל נקודת המוצא של ולק־וארן אינה המליאה (“פלירומה”) של הוסרל (כמוני), אלא הריבוי יוצא מתוך הניתוח שהוא פלורליסטי.

“A closer analysis of a work of art will show that it is best to think of it as not merely one system of norms but rather as a system which is made up of several strata, each implying its own subordinate groups”

[“ניתוח מדוקדק יותר של יצירת אמנות יבהיר, שיש לראותה לא רק כמערכת אחת של נורמות, אלא כמערכת המורכבת מכמה שכבות, שבכל אחת מהן כרוכות הקבוצות הכפופות לה.”]

וכאן הם מביאים עיקריו של אינגרדן ובזאת טעותם של ולק־וארן. נקודת מוצאם מהעדר ידיעה גמורה (עיין עמ׳ כנ״ל 153, הדוגמאות ל-norms שלהם) — נקודת המוצא שלי מן התפיסה הספונטנית שבעמידתי כנגד דבר מלא ערכים, והביקורת אינה אלא בדיקת מהותם של הערכים שהתחברו יחד בשירה, למשל, ליתן לי הרגשת מליאה זו. ולפי דעתי, והשם יסלח לי יהירות זו, דרכי נכונה יותר הואיל והיא פחות אקלקטית מדרכם של ולק־וארן שהיא שיטה מקובצת שאין בכוחה לדחות דעה או רעיון, אלא אוספת היא הכל לערימה של גרוטאות אחת.

ח׳ בנובמבר, 1964 ירושלים

אתמול בצהריים טלפן אלי אשכול והזמין אותי לבוא אליו בערב בשעה 8.30. וישבתי עמו קרוב לשעתיים ושוחחנו בעסקי מפא״י, לבון והעיקר בבן־גוריון וטירוף דעתו. לא חידשנו הרבה, אבל הסברתי כמה וכמה קווים באופיו, שלא היו נהירים לאשכול.

פניו לא שמחים, אבל אשתו בעלת טמפרמנט ויש לה דעת משלה, משכילה אבל פשטות בבית, פשטות טובה, ונסתלקה המתיחות שהיתה שרוייה בבניין הזה; אפילו השוטרים השומרים עליו מסבירים לך פניהם.

אשכול משתעשע עם אשתו הצעירה ממנו, לכל הפחות, בשלושים שנה, ונראה שיש לו נחת ממנה וכדרכם של בני־אדם קרובים לזקנה, שנושאים אשה צעירה, שהם מזדקנים יותר. גם באשכול אתה רואה סימנים אלה. אף־על־פי שרוחו טובה עליו, והדיבור עם מרים שלו דיבור של ליצנות, אף־על־פי־כן יש כאילו תשישות כוחות מתחת לשיחה מבדחת זו.

אבל פעם אמר לי בגילוי־לב — “מעמדי המשונה, שאני ראש ממשלה ויושב כאן ובן־גוריון יושב בשדה־בוקר ונלחם עמי, איזה מעמד משונה!”

כנראה, הדברים האלה מציקים לו, אף־על־פי־כן כלפי מרים זוגתו יש גם משהו מבדח במעמד הזה.

בהמשך השיחה אמרה מרים: “שמע לוי, גם לי יש ביוּן משלי והידיעות שלי אולי בטוחות יותר מן הידיעות שאתה מקבל: וידוע לי היטב היטב: כל השנים היתה פקודה של ב.ג. שביום ד׳ בשבוע יביאו לו ׳העולם הזה׳ לביתו, והוא יושב וקוראו מדף ראשון עד אחרון.” יש לאשה זו דעת משלה.

״זה בן־גוריוני מאוד מאוד״ — אמרתי אני.

בית פשוט, אנשים פשוטים — בית טוב מאוד. וסוף סוף נהניתי מן הביקור הזה.

י״א בנובמבר, 1964

שלחתי מכתבי לאלתרמן⁹⁹.

עיקר חסרונו של ולק שאין בשבילו, כפי שאומרים על שיכור, יין שרוף לא חריף. מביא כל הדעות ולאט לאט נהפך חיבורו מעין קיצור “שולחן ערוך” ואפילו פחות מזה. מעין “קונספקט” וסופו שהוא מתגלגל ב“לוח הזמנים” וב“לוח ההגדרות” על ספרות וביקורת.

בכוונה לאחר ה“קונספקט” שלו חזרתי ועיינתי בחיבורו (בשותפות עם וארן) ”Theory of Literature“ ונוכחתי לדעת שדרך הרצאה זאת עניין של אופי היא ולא של שיטה. למעשה אדם תלוש הוא, מהגר שלשונו ומולדתו רחוקות, אף־על־פי שאהובות עליו ומרבה הוא להביא ממבקרי ארצו הצ׳כים, שבעצם אינם אלא תערובת של הפורמליזם הרוסי ושל השפעות מצד פראג, תלמידי ברנטאנו¹⁰⁰ (מארטי) וגם תלמידי הוסרל והפינומנליזם שלו — ואף־על־פי־כן תלוש הוא ונעשה בא־כוחו של כלל העולם משום שנעקר מעולמו. ומצד אחר בתורת “מהגר” עליו להיות זהיר שלא לפגוע ב“אמריקניזם” הרבה, וממילא נעשה מין ספוג הסופג הכל. רצוני לכתוב מאמר בשאלת ההערכה (אבלואשאן) בביקורת ואז אתעסק גם עם ולק זה.

י״ד בנובמבר, 1964

עכשיו שמעתי את הרדיו — מוות על גבול סוריה־וישראל, מוות מעבר מזה ומעבר מזה והדמים נגעו זה בזה. המספרים אינם חשובים (7 סורים הרוגים כנגד 3 יהודים). הדם שנשפך אינו שוקט לעולם. כלום שוב מעמידה אותנו ההיסטוריה במעמד — “כי אכלה חרב סביביך?”

הרי מפני זה היה מוראי כל הימים.

מוסיף אני ואוסף מחשבותי סביב מקומה של ההערכה בביקורת ובודק גם דברי אחרים שנאמרו בעניין זה. חמש שורות ראשונות כבר סדורות בראשי, אבל עדיין לא העליתי אותן על הנייר. עוד מלאכת הכתיבה לא הבשילה ועדיין קטעי הרעיונות בוסר הם. החפזון שכן לכזב.

י״ז בנובמבר, 1964

בעניין ההערכה בביקורת — חוזר אני וקורא The Armed Vision של סטנלי אדגר היימן. יש לו פרק מיוחד על המבקר וינטרס¹⁰¹ בשם Yvor Winters & Evaluation in Criticism וגם בהקדמתו השנייה של ספרו מעיר היימן שההפרש העיקרי בדעותיו מן מהדורה למהדורה הוא “עכשיו נוטה אני לראות את מעשה ההערכה לא כבניין של עלייה על גבי האנליזה (ניתוח) אלא כדרך לא רשמית, הקודמת לניתוח, והקובעת אם החיבור שלפנינו כדאי הוא להוצאה רבה כזו של עבודת ביקורת רבה זו” (1955).

אלא מר היימן אף־על־פי שמקדים ומגן על עצמו מפני ה״אקלקטיקה" ואומר שדרכו “סינטתית”, אף־על־פי־כן אפילו אקלקטי איננו, אלא בליל הוא של כל השיטות שנתפסו להן מבקרי אמריקה — סמנטיקה, מרכסיזם, פרוידיזם, סימבוליזם, תורת החברה, אנתרופולוגיה, יונג וכו׳ וכו׳ — ואומר שזאת “השיטה המודרנית”. אלא שבינתיים כבר פשטו את הרגל כמה מן השיטות שלו ובקרוב יעברו מן העולם גם השאר. הרי הספר הזה יצא לאור בראשונה בשנת 1948 ז.א. לפני 16 שנה, וגדולות היו התמורות ב“ביקורת החדשה” בשנים אלה! עכשיו אפילו ולק, שאינו “גיבור גדול” אומר שהגיעה שעתה של תמורה בביקורת.

י״ט בנובמבר, 1964

מהסס אני בדעתי, אולי לדון בשאלת “ההערכה” בביקורת במאמר על ספרו של היימן, ולא עיון בפני עצמו, וממילא אעמוד על ביקורת זמננו שסילקה, כביכול, את ההערכה מתוך תחומיה. קל היה לפרשנות המיכאנית לנהוג כך, הואיל ועיקר עסקה היה במקובל על הכל ומדורי דורות (דנטה, שקספיר, מילטון וכיוצא באלו), אבל מה תעשה ביקורת שעסקה דברים שעדיין מבקשים מן ההיסטוריה שתאסוף אותם אל ביתה? טענה זו, שעצם הטירחה שטורח המבקר בפרשנותו מעידה שהדבר נכבד בעיניו — טענה זו אינה טענה. היא הקושייה: מהיכן ידוע לך, שבאמת כדאי לטרוח בדבר שלפניך; ונמצא שלפנינו מין עיגול — אני טורח משום שזה נכבד, וסימן שנכבד הוא הואיל ואני טורח בו. והיימן במהדורה השנייה, כאמור, של ספרו מודה ששינה דעתו, ומקדים הערכה לפרשנות. כיצד? אינו אומר. לפי שעה איני מעלה על הנייר אלא שברי הרהורים שאני רושם בפנקס זה.

קנט ברק¹⁰²:(Kenneth Burke)

"But my position is this: that if we try to discover what the poem is doing for the poet, we may discover a set of generalisations as to what poems do to everybody. With these in mind, we have cues for analysing the sort of eventfulness that the poem contains. And in analysing this eventfulness we shall make basic discoveries about the structure of the work itself.” (The Armed Vision, p. 374).

“אבל זו השקפתי: כשאתה משתדל לגלות מה שהשיר עושה בשביל המשורר יכול ואתה מגלה מערכה של כללים לדברים שהשירים עושים לכל, ובאלה יש לך רמזים כיצד מבררים אותו עניין של רוב אירועים שבתוך השיר. וכשאתה מברר אותו רוב אירועים אתה מעלה גילויי־יסוד על המבנה של המעשה גופו.”

לי עניין רב ב“רוב אירועים” וניתוח רוב זה מגלה את המבנה של מעשה האמנות — ובאלה — דעתי על הביקורת ומהותה.

תפיסת המליאה — הערכה — בירור תוכה של המליאה — מסביר ההערכה שיצאה מתוך תפיסת המליאה.

כ״א בנובמבר, 1964

עכשיו אני יודע מה יהא מאמרי, והרי שמו “הריבוי בביקורת”, וכוונתי לזה המכונה בארצות־הברית בשם “פלורליזם”, כלומר ההיתר שהתירו לעצמם המבקרים היינקים להשתמש בכל השיטות בביקורת — בפרוידיזם, בתורת המשמעות, ביונג ואב־טיפוסים, בקאסירר והמיתוס והסמל, במרכסיזם ובפאשיזם ובפרשנות מכל הסוגים לפי שיטות הללו: וכך נהגו קנת ברק ובלאקמור¹⁰³ וכך רוצה לקבוע את הסינתיזה היימן — כלומר מין שיטה מקובצת ומעורבת שאין בה כלום חוץ מתערובת.

בעניין זה נגעתי כבר במאמרי “מה בין ספר וסופר וקורא למבקר” (עיין ״שתי וערב״, עמ׳ 85–79), אבל כאן רצוני להרחיב את הדיבור על ההערכה, ועל ה“פלורליזם” המתעה; הואיל ו“השיטות” פשטו את הרגל רוצים להצילן על־ידי אזור ההצלה של האקלקטיקה.

ההפרש שביני לבין האמריקנים, שאני יש לי אמונה בקיום אידיאל של צורה בתוך התודעה האנושית ואותו אתה מקדים לישותה של ספרות, כלומר האידיאל מנסה כוחותיו להיות ליש ולממש.

ואפילו יודע אני מפני מה ישנו אידיאל כזה ולמה האדם צריך לו. ב״תורת היפה״ שכתבתי הוכחתי שאין עשייתו של אדם מגעת לתכליתה — להיות בת־חורין בתוך הטבע, להתגבר על הטבע — אלא כשעל עשייתה עוברים גלגולים הללו: עבודה, משחקים, אמנות.

אבל היימן עושה מן “המסורת” של אליוט ומן הסימנטיקה של ריצ׳רדס ומן האב־טיפוס של יונג ומן המרכסיזם של ברק וכו׳ וכו׳ “סלט רוסי”, כלומר בליל של דברים שאינם מתיישבים זה עם זה, כלומר מטשטש את החומרות ומרגיל את המבקר לקלות דעת ולחוסר אחריות.

כ״ב בנובמבר, 1964

HoBbíй ЖypHaл אני קורא מאמר של ו. ויידלא ושמו O cmmbicre ctиxoв ואולי בעברית “על טעמם של שירים”. הואיל והוא מבדיל בין משמעות (Haчeниe3) ובין טעם או סבר (cмыл) ווידלא אומר שהמלים בשירה מסתפקות בסבר, כלומר תוכנן רחב יותר ואינו מדוקדק כל־כך, אינו הגיוני כל עיקרו, אלא מציין הוא מעמד מסוים שהציון מתגלגל בו לסמל. למשל, שמי זהב, ה“זהב” כאן אינו זהב ממש אלא נוטל מן הממשי הזה את תאריו או תכונותיו או סימניו — צבע, חמימות (אש) יקר, קישוט וכו'.

ודאי אמת (ולא חדשה) בדברים אלה, וכן הדין עם ויידלא התובע מן השיר מזיגה בין טעמה של המלה ובין השירה. אלא עם כל אלה, צריך — גם המשמעוּת הפשוטה של המלה חשיבותה עמה בשירה, דווקא משום שבינה בה.

מהלך הרחש הרעיוני הקמאי, שעליו סומך ויידלא, אינו חסר בינה, אף־על־פי שהאדם הקמאי אינו משתמש בסגולה זו מתוך כללים קבועים. כל העניין ה“קדום הגיוני”, ה“פרלוגי” נתבדה ואין גורסין אותו בימינו. אי־אפשר שתיוולד “בינה” באדם אם אינה בו בכל הוויתו ההיסטורית. אדרבה, ודאי יש סוגים של בינה בתוך החיים בכללם אפילו מחוץ למין האנושי ואולי אפילו בחיי הצמחים.

המלחמה באינטלקט של תלמידי ברגסון בביקורת ובשירה כבר פג טעמה. ואין דבר חסר טעם יותר מן האינטואיציה של ברגסון. יסודה בזמן ובמשך (durée) בטל, אדרבה החיים בזמן הרגיל הם, והמשך אינו אלא ספיקולציה של השכל, ויפה הגנתו של קאסירר על הזמן של קנט לאחר תורת איינשטיין. אבל ברגסון על כורחו שכפר בתורה זו והתנגד לה.

כ״ח בנובמבר, 1964

אתמול הגיעתני תשובת אלתרמן למכתבי (מיום י״א בח.ז.) אליו בעניין ב.ג. — כתובה התשובה בלשון טובה. נעלם המכתב בתוך שאר המכתבים הואיל ולא הכיר חתימת־ידי ולא ראה את כתובתי על פני המעטפה, ובאקראי חזר ובא אליו ועמד על שולחו. "אינני רוצה כי תחשוב שהסחתי דעתי ממכתב זה עד שלא טרחתי אפילו להודות לך עליו. דבריך — ודומני שהייתי מכיר מוצאם גם בלי חתימה, לפי צליל צור מחצבת שלהם — הם לזכות ולכבוד לי והאמן לי שאין הם מעוררים בי את זחיחות־הדעת על שבח שבהם, אלא את התודה והמבוכה.

“תהא נא זו הזדמנות לומר לך כי דברך המעביר מדי פעם טלטלה במוסכמות ונדושות שבספרותנו מעורר בי תמיד את הקשב ואת הדריכות והוא לי, כמו לרבים, מופת של כתיבה ומחשבה וטעם” — הכל יפה, אלא העיקר, התכלית שלשמה שלחתי מכתב זה אל אלתרמן לא השגתי. אין הוא מזדמן עכשיו עם ב.ג. ולכשיזדמן יאמר לו. אימתי? בינתיים ב.ג. “משתולל” על ימין ועל שמאל. איזה שפע של מאמרים, שאף הוא עניין לרופאי־נפש.

התחלתי בכתיבת מאמר על (הפלורליזם) “הריבוי בביקורת”. נראה מה אעלה. לפי שעה, היא מתנהלת לאטה.

אתמול שכבתי כל היום, הואיל והמועקה בחזה הטרידה אותי ובלעתי כמה וכמה גרגרים של ניטרוגליצרין ושכבתי והונח לי.

ו׳ בדצמבר, 1964

כיוון שהשכיבוני ליומיים, קראתי אתמול תוספת “ליטררי טיימס” ה“אוונגרד”. כל העניין של “אכּספרימנטאשן”, שכל חמישה סופרים או אמנים עושים להם “בית־מדרש” לעצמם, מופרך מיסודו. כל סופר “מנסה”, כלומר משתדל בשעת כתיבתו לומר דברים, שבאופן דיבורם וברעיונות שדיבור זה, שאופנו אחר, מביע, או בנפשות שהוא מעלה, שעדיין לא נאמרו לפניו. ובמידה שההצלחה מאירה לו פניה באותה מידה מלאים דברים אלה ערכים וחשיבות. חובשי בתי־מדרשות הללו בעלי אמצאות הם, והאמצאה קודמת לכתיבתם; אדרבה לפי הוראותיה של האמצאה — הכתיבה. ובעצם אין שום חידוש באמצאות הללו, אלא שיבה אל מה שהיה, ובעיקר אל דאדא, ומכאן הברות שבכתיבה זו. דוסטוייבסקי לא כתב לפי הוראות, מתוך כתיבתו כאילו עלתה תורת נפש חדשה (כדברי ניטשה) ושבסופה הגיעה עד פסיכואנליזה ואחר כך קיבלו סופרים הוראות מזו האחרונה כיצד כותבים רומנים אוונגרדיים. את ההפרש הזה לא ראה אפילו דוגלאס קופר במאמרו “מכון ואוונגרד”, לפיכך הוא מערבב סוריאליזם ובודלייר, דוסטוייבסקי ורמבו, טולסטוי ומאלארמה, פלובר וגרטרוד שטיין. ולפיכך גם הגדרתו של אוונגרד של אמת ומדומה — "Without caring about the taste and ideas of officialdom״ — אינה נכונה. לא טעמה ורעיונותיה של הרשות הרשמית בלבד, אלא כל כתיבה שהוראותיה קדמו לה, כלומר שאינה בת־בחירה הואיל ומצווה היא לכתוב לפי פקודות של פרוידיזם או מרכּסיזם והוראותיהם, אינה לברכה לספרות אלא לקללה. ואותו מעמד עלוב שבספרות ובאמנות של ימינו כבר צפון היה בימי השלושים ואפילו בשירתם של אליוט ופאונד, ואפילו בסוף דרכו של ג׳ויס (כדעתו של ליוויס, שאמר עליו כי “מבוי סתום” הוא [״dead-end״] ולא ״ראשית חדשה״ [״a new beginning״]).

ואף־על־פי־כן מכיר אני טובה לקופר לכל הפחות על כמה מדברי הסיום שבמאמרו.

ז׳ בדצמבר, 1964

אתמול ביקרני אליעזר שטיינמן. פניו טובות והוא זריז וער כשהיה. אם איני טועה — שמיעתו רפתה, ויש תנועה לצד ימין המפנה אזנו הימנית כלפי הפה המדבר, ולעתים קרובות יש אותו היסוס של מבוכה בעיניו המבקשות מוצא־כהלכה קלטתי או שלא כהלכה?

עשה בביתי שעה ארוכה וחזרנו וקבלנו על כל אותן הפגימות בחיינו שעדיין לא היה תיקון להן, וכיוון שאנו מסכימים זה עם זה, הרי השיחה שוקעת ודועכת, נפסקת באמצע ואינה זקוקה לנימוקים וממילא אינה מרווה את הנפש הצמאה.

איני יודע מה עסקיו בירושלים ואיני שואל כלום. אבל לעולם שטיינמן עסוק באיזה מעשה של מסתורין, ולא חשוב שהמעשה עצמו פשוט ושגור, חשוב שיהא מוקף עננים של תעלומות, ובנסתרות הללו הוא מתהלך ומגלה פניהם ונהנה. ולי לא איכפת בלבד שייהנה.

ט״ז בדצמבר, 1964

עדיין יושב אוהל אני. היסורים בלוח החזה תכופים וקשים ואפילו ציוו עלי את השכיבה. מילא איני רשאי לקבול.

קראתי ביקורת על ספרי “עירובין” מהלל ברזל ב“הבקר”. בעצם “המבקרים” אין להם מה לומר, וכרגיל מחכים הם עד שאיזה “מבקר” קם ואומר, ואז אם שמסכימים עמו או שאינם מסכימים עמו. בספרי “עירובין” אני גופי פתחתי להם. בהקדמה אני אומר שעירבתי תחומים. והרי פתח פתוח. מאריכים בעירוב תחומים. בהקדמה אמרתי שהמאמר “החסידות בפלונסק” בעצם אינו שייך לכאן, ומדברים על אי־שייכותו של המאמר. כתבתי שיש כאן ״ישן וחדש״, ומדברים במאמר על טשרניחובסקי שנכתב לפני 46 שנים וב״שלוש פנים לצביעות״ שנכתב בשנת 1964.

דברי הבל. הרי בכוונה תחילה נעשו הדברים. אבל מה יעשה הלל ברזל? אין לו מה לומר, וכיצד אומרין כשאין מה לומר? כותבים מאמר כמתכונתו של הלל ברזל. שם בעלמא. אין הוא “ברזל”.

1965

י"ב בינואר, 1965

שלשום טלפן אלי ארן (שר החינוך) ואמר לי, שאתחיל בהכנת ספרות היפה שלי לדפוס. כיוון שראיתי שהרעיון להוציא לאור כל כתבי אינו באפשר (צריכים לשבעים אלף ל"י!) באתי בהצעה פורתא: להוציא לאור את סיפורי בלבד. דבר זה (אף הוא יעלה 18 אלף ל"י!) קיבל ארן ואמר לי להתחיל בעבודה… וכך אני עושה: אתמול עסקתי שעות רבות ב“אליהו מרגלית” והגהתי למעלה משלושים עמודים. סיפור זה הוא טעון עריכה. שאר הדברים כתובים כמעט בסגנון אחד. ב“אליהו מרגלית” היתה בי תעודה תנכית והשתדלתי למעט בסגנון אגדה ומדרש. לפי שעה (בשלושים העמודים הראשונים) הכל מתנהל כשורה. אני מעביר לפני הקהל את “גבורי”, ודומני, שהם יוצאים בזה אחר זה כבני אדם חיים וממללים. אבל נחתום אני וכיצד אעיד על עיסתי?

היום אני שולח לארן את ספרי “שתי המזוזות”. אם באמת יסייע להוציא לאור את סיפורי, ראוי הוא שאכיר לו טובה רבה. שכן צד זה שבכתיבתי נתעמעם, ונתבלטה יותר הביקורת שלי. אם רשאי מחבר לומר דבר על חיבוריו, הרי דעתי, שעמעום זה שלא כדין הוא. מובטחני, פעם לאחר הבהלה, ישובו אליהם ויקצו להם מקום בספרות העברית. בדרך כלל אין מטבעי להיות מן הקובלים. אבל בתחום זה באמת מקופח אני. כלום מרובים הסיפורים בספרותנו דוגמת “פרחי רמיה” ו“טולידה”? או “העולה מוולודבה”, או “בליל ירח” או “עפרון”? ושמח אני שבידי עתה להעלותם מתהום הנשייה.

גשמים יורדים ואני יושב־בית. כמעט כל “אליהו מרגלית” כבר מוגה, וברובו כבר הוא בידי דרורה (הכתבת) להעתקה. גם המאמר ל“הפועל הצעיר” בידיה.

כ"ט בינואר 1965

הפסקתי בכתיבת מאמרי על סופה של “הביקורת החדשה” כי הקדימני רבינוביץ ב“מאזנים”, אבל בידי הרבה קטעים של מבקרים (משנת 1935 ואילך) חשובים, שראו את כל פרצותיה של ביקורת זו והשיגו עליה, וגם בתוך המחנה גופו התחילה התנגדות לזה. חבל שאני קרוב לשמונים, אילו צעיר אני, אפשר והייתי זוכה לראות במפלתה של מדינה זו.

ד' בפברואר, 1965

כבר קניתי לי פנקס חדש, שכן פנקס זה שלפני — כלו עמודיו ומחר אני עושה סיום. בי“א בפברואר 1962 פתחתיו ובתחילת חודש פברואר 1965 — שלוש שנים תמימות אני נועלו. הרבה דברים אירעו בחיי. פעמים אחדות קרוב היה קצי וב”ה ניצלתי. ולא זו בלבד — הוספתי וכתבתי. וכוחותי הרוחניים לא פחתו — בשנים האלו כתבתי: רובם של “שיירי קולמוס”, ומאמרים גדולים — “שיחה”, “משל בלא נמשל”, “שלוש פנים לצביעות”, “עול תורה” ועוד, וגם הכשרתי לדפוס שני ספרים “עירובין” ו“שתי המזוזות” שיצאו לאור בשנת 1964–1965. הווה אומר, לא ישבתי בטל ועסקתי בתורה.

לפיכך חייב אני לברך כל יום ויום ברוך “הנותן ליעף כוח” וכך אני עושה — יום יום זאת ברכתי לאלוקי ישראל. אף־על־פי שבן־סוחר אני, איני כך לפי טבעי ואיני עוסק בפרקמטיא, בשום סחורה — לא בעלייה שנייה ולא בחיבת ציון ולא בחסידות ולא בלמדנות ולא בידיעת הלשון ולא במעשי שעשיתי לטובת הארץ ואדמתה — אלה הן זכויותי ואיני רוצה שכרן בעולם הזה. שומרן אני ליום פקודה בשעה שאעמוד לפני בית־דין של מעלה כבד פשעים וחטאים, שוודאי יכריעו את הכף, עד שיבואו זכויותי הללו ויעמדו לי ואולי יפחיתו בחומרתו של גזר־הדין. אלה כל תקוותי.

ומחר הסיום לפנקס זה. שלוש שנים תמימות היה מסרסר ביני ובין נפשי.

סוף פנקס ראשון

1965 (המשך)

י' בפברואר, 1965

המכתבים שביני ובין הסופר ביידיש יחיאל הופר הולכים ושבים. לשם הנימוס אני כותב לו יידיש. הופר אדם שלמד תורה ובנו של חסיד אלכסנדר ובספריו עוסק הוא בחסידות, אלא כדרכם של הללו שהיידיש שטפתם, והיתה ללשון הבעה שלהם, גם י.ה. ודאי מתקשה ב“עברי” ושלא לביישו ויתרתי אני על שלי, אלא שכתיבתי ביידיש גם משעשעת אותי. יודע אני לשון זו מבית אבא, מן החדר ומן בית המדרש, הואיל ולימודי המקרא והגמרא היו בתרגום ליידיש. “תנו רבנן” — “האבן די רבנן געלערנט” וכיוצא בזה. ולשון זו בפלונסק נקייה היתה מ“דייטשמעריש” [דיבור גרמני], עשירה במלים עבריות, כלומר יידיש של תלמוד תורה, וגם המלים הפולניות מועטות בה, ונמצא שהיידיש שלי אידיומטית מאוד, עממית מאוד וטהורה.

מה משכני אל י.ה.? ראשית היהודי הפולני שבו, בן־מיני הוא; גם אביו אדם נכבד וביתו בית־עשירים, שאין שבת בלא אורח אחד או שניים, בשעת הסעודות. בית כשר בתכלית הכשרות ואף־על־פי־כן חכמות חוץ כבר נתמזגו בו והבנות כבר מדברות פולנית, והפיאה הנכרית של האם מעורבת בשערות ראשה ואי־אפשר להבחין בה. ואף־על־פי שכל מנהגי ישראל שרירים וקיימים כאן, הרי יש איזה צדדים בהידור המלבושים וכלי הבית ורהיטיו, שמפריש את הבתים האלה ועושה אותם סוג בפני עצמו.

כל הדברים האלה וכיוצא באלה משכו אותי אל האדם הזה, שעדיין פניו לא ראיתי ולבי נתקשר אליו והרינו מריצים מכתבים זה לזה. במוקדם או במאוחר ודאי נזדמן פנים אל פנים, ואני חרד מפני פגישה זו; פעמים גופו של אדם, תנועת אבריו, מבט עינו, קולו — מחייצים. לפיכך איני רץ לקראתה, ולא איכפת לי, אם תאחר לבוא. מכל מקום לא אדחוק שעתה. אתן לדברים שיתגלגלו מאליהם וידי לא תהיה בהם.

כ"ו בפברואר, 1965

קיבלתי מהאוניברסיטה צילום מאמרי על יעקב שטיינברג, וכשקראתיו הצטערתי מאוד שלא גיליתיו לפני שנה, כי אז הייתי מכנסו ב“שתי המזוזות”. ראשית גודלו — 27,000 סימני דפוס! ולאחר שקראתיו נראה לי. כתוב הוא ישר כהלכה ויש בו הרבה רעיונות רבי עניין. למשל, רעיון זה שההגוּת בשיר צריכה להיות של הגוּת שבשירה ולא שבהִיגיון, שכל־כך הִרבו לשבחו כשאליוט אמר אותו במאמריו על דנטה ושקספיר — רעיון זה מנוסח כהלכה ובמפורש במאמרי על שטיינברג ועל הרעיונות הפיוטיים שלו. אלא אני כותב על משורר עברי, שאינו פחות בחשיבותו מאליוט, אלא שאין איש יודע אותו, ואני כותב בלשון שאפילו בתוך בני־עמי מעטים קוראיה, ואפילו הקוראים עברית אינם מבחינים בחידושים — לכמה מהם פתוחות סוגיות הביקורת? והכל שוקע בתהום הנשייה. איני קובל על גורלו של סופר עברי. קובע אני דברים כהוויתם.

א' במרץ, 1965

א.ב. יפה סיפר לי שהזז שלח מכתב מחאה לתיאטרון “הבימה”, על שום מה עומדים הם להציג את מחזה בבל “השקיעה”. מה עסקו ומה רשותו של הזז לשלוח מכתבי מחאה נגד בבל? אתה מתנגד להצגה זו, כתוב מאמר נגדה בעתונים. אבל כך דרכו — לשלוח בחשאי דברי דלטוריא [הלשנה]. וכששאלו את שלונסקי מדוע הזז שונא את בבל, השיב: מפני שהזז רצה לכתוב את היהודי במהפכה הרוסית, ובבל כתב אותו. הרבה מן האמת יש בכך.

ז' במרץ, 1965

למעלה משלושה שבועות שאני שוכב וקם, קם ושוכב ואין נחת. התחילו ימי מעבר ושינויים במזג האוויר ולבי אינו משתווה עם תמורות אלה. בעוד חודשיים וחצי אני נכנס לשנות גבורות, ולא כדאי להסתלק עכשיו, על כל פנים צריך להשתדל לגמור את שנת ע"ט ולפתוח בשנת השמונים.

שלשום בא לביתי חיים וירשובסקי ואמר לי, שבכוונה בא לשבח באזני את ספרי “שתי המזוזות”, וכיוון שפיו ולבו שווים שמחתי לדבריו. מכמה וכמה מקומות שמעתי טובות על ספרי זה, ואני בתומי אמרתי, שקהל הקוראים לא ימצא חפץ בו. קיומו של ספר תלוי במזל.

גמרתי סיפורו של גינטר גראס “חתול ועכבר” (“Katze und Maus”). שוב אותה דנציג וחבר הנערים שהוא מעלה, אין חידוש במעשהו, מעין זה כבר נאמר ב“תוף הפח”. ו“ריאליות גרוטסקית” זו שבכתיבתו, מכיוון שנעשתה הרגל ונוסח ניטלו ממנה עוקצה ומוראה ונשתיירו קשייה וסבכה בלבד. לא, אין זו דרך. גם גראס אינו אלא חזיון מחזיונות הפריקה והחורבן; חפץ בניין בתוך החורבן. לא, גראס אינו לא פודה ולא מציל.

י"א במרץ, 1965

קיבלתי שאלה בעניין תפקיד השירה (הספרות)¹ — ונקודת מוצא לכך, הכרזתו של סארטר על השינוי שהתהווה בו מימי “הבחילה” שעדיין לא היה בו אז חוש המציאות; לאחר שראה ילדים גוועים ברעב, נמצא למד ש“הבחילה” אינה שקולה כנגד גוויעה זו. ותפקידו של הסופר להיות מגן לנדכאים. ושלושה נושאי־יסוד לסופר זמננו: (1) הרעבים בעולם (“הרעב” ולא “הרעבים”); (2) אימת האטום; (3) ההתנכרות (מרכס). והצורה — לא איכפת, קלאסית או לא־קלאסית. אמת־מידה לכתוב הקיים שבו, הכושר להתקיים.

והנה יש בחפצי להיענות לכך וליתן תשובתי: (1) מה פירוש “מציאות”? כלום שרוי סארטר בעולם ילדים (tre au mondeê), כלומר ער וחי בעולם זה, כלומר קיבל על עצמו עול ההיסטוריה, או הוא כנגד עולם בטל בתוך עצמו הממית ילדים רעבים? אם הוא נוקט לשון ראשון יש שינוי בעיקר, הואיל ומוֹת הפרט אינו העיקר אלא קיום הכלל. ואז חדל “האחר מלהיות גיהנום”, ואין עמידתו של האדם לפני הברירה — או אני־עצמי הוא המציאות האחת (סוליפסיזם) או שולל אני את כוחו של האני, כלומר פטליזם מוחלט. הואיל ואם ביכולתי להיות שרוי בעולם של ילדים רעבים, אין לפני ניגוד שאין בו אפילו נקודת איחוי אחת וממילא בטל הוא, אלא שילוב כאן של שתי הוויות, שאף־על־פי שלא תמיד הן מזומנות יחדיו, אף־על־פי־כן הקנה של שתיהן עולה מעולם אחד.

(2) ועד שלא ברורים דברים אלו אין הדיבור “מוסר” בעל משמעות בפי סארטר, והתביעה של האוניברסאליות מן הספרות, בדומה למוסר (זה התוקף של קנט “גֶעלטונג”), שסארטר תובע אין בה ממש. (3) וממילא אי־אפשר לקבל הנוסח שלו — “תפקידו של הסופר להשתמש בקולמוסו לטובת הנדכאים.” “תפקידו” של סופר ליתן ספרות טובה עד קצה יכולתו, כלומר לעשות את חובתו כלפי עצמו כאדם השרוי בעולם שבני־אדם כמותו שרויים בו. ואם ינהג לפי תפקידו ממילא ישפיע טובה לבני־אדם, יעדן אותם, יעלה אותם, וה“נדכאים” יהיו נהנים על־ידי עידון ועילוי הללו.

ולפיכך לקבוע ולומר, שעכשיו לפנינו שלושה נושאי־יסוד בלבד, שהספרות צריכה לעסוק בהם, אינה אלא אמירה של סרק. עניין העידון והעילוי היוצא מן השירה אינו בנושא בלבד, אלא בצורה שעשתה את הנושא לחוויה של תוכן. וממילא אין לנושא לעצמו ערך ואין לצורה לעצמה ערך, רק זיווג של שני יסודות אלו נותן את השירה, שבעקיפין נותנת רווחה לנדכאים אף־על־פי שאין מתכוונת לכך במישרים. וכאן בעצם הדיאלקטיקה של האמנות. כשם ששדה החִטים המשתבלת אינה עושה כן לטובת הרעבים ואף־על־פי־כן היא הנותנת לחמם ומשביעה אותם, אף האמנות כן — היא מעדנת את נפש האדם ומגביהה אותה מעל לעצמה ובדרך זו נפתחת הנפש גם לצער הרבים, ונולד באדם הכוח והרצון להצילם מדחקם ואפילו ליתן את נפשו לטובתם ולרווחתם. אבל אלה אינם “תפקיד” השירה, אלא תולדותיה. תפקיד השירה אינו אלא שתהא שירה ככל האפשר לה, ואין אפשרות זו תלויה ב“נושא”, אלא כל נושא שהזדווג לצורה והיה לתוכן של שירה, הרי עשה את שלו, כלומר “בתוך תפקידו” היה, והתולדות על כורחן שיבואו לעולם.

אבל מי שאמונתו כך, אי־אפשר לו לראות את האדם כיציר בטל, אבסורדי מתחילת ברייתו; ואי־אפשר לו לראות באבסורד זה (שמרכזו המוות) עיקר קיומו וכוחותיו, אלא לפניו עולם האדם שהיחיד שרוי בו ומחובר אליו (est au monde), ובנקודת חיבור זו גם עולם הערכים וגם ערך השירה בתוכו.

י"ב במרץ, 1965

חיים תורן² סיפר לי אמש, שקובץ השירים (תרגום לצרפתית על־ידי “פאן קלאב”) בצרפתית של משוררי הארץ לא נתקבל בעין יפה בפריז. אפילו את “הגדולים” שבימינו פוסלים. וכן אמר לי שהאורחים המבקרים בארץ (שאינם בני־ברית) ושעמהם הוא מזדמן מטעם “פאן קלאב”, הכל, פה אחד, תמהים ומשתוממים שישראל רואה בעגנון מספר גדול, ולאמיתו של דבר אינו חשוב.

והרי זאת טענתי — מה ריצה זו אל הגויים, כאילו יש בידנו מה להראות להם. מה שיש הריהו לקוח משלהם והדברים כבר יוצאים מאפם. אבל בולמוס הוא בולמוס. הזז נוסע לצרפת. מה יעשה הזז בפריז? הרי ישב בה שנים רבות ולא עשה כלום, ואם כסבור הוא שדגל־ישראל וזכותו ידגלוהו, אינו אלא טועה. אדם שאין לו לשון חוץ מרוסית, שאין לו חוש ביקורת, שאין לו רעיונות, שאינו יודע אלא ניסוח דברים בנליים בעברית משופרת וגדושה בשפרה — ואלה לא יועילו לו ברובע הלטיני, וממילא שבתוך הקהילה היהודית בצרפת גם כן רשמם של דבריו לא ירבה.

כ"ב במרץ 1965

אין הפרוידיזם מעריך ערכה של ספרות אלא דן בגנזיס שלה, ביסודות יצירה. מן הדברים הראשונים, בשנת 1907, שבדק פרויד היה “גראדיבה” של וילהלם ינסן³, דבר פחות וקלוש. אבל באותה דרך בדק אחרי כן את “המלך ליר”, ומתוך שתי הבדיקות אין לומר מה עדיף ממה, “גראדיבה” או “המלך ליר”, אלא שכאן וגם כאן בניין הדברים כמתכונת החלום ותסביך מין מתחתיו המכוסה מן התודעה.

“הקודם־לתודעה” ו“השאינו־מודע” — זה האחרון אינו מגיע לעולם לידי גילוי בתודעה; הראשון מגיע אליה והוא שגילויו יבוא לאחר בדיקת הצנזור. ו“הקודם־לתודעה” זה הוא המונח כמחיצה בין התודעה לבין “השאינו מודע”.

הסיפור של זרם התודעה ודאי עיקר עסקו ב“הקודם־לתודעה”, שאפשר להביעו על־ידי המונולוג הפנימי. אבל גם זה “שאינו־מודע” הספרות מנסה להעלותו; ויש המכנים אותו — זה שניתן לגילוי ב“שאינו־מודע” — בשם תת־מודע, אף־על־פי־כן מזהיר [פרויד] בפירוש מפני “תת־מודע” כתחום, או כרובד [בפני עצמו], בתוך הנפש.

הווי אומר, שיטת פרויד אינה פשוטה כל־כך כפי שההדיוטות (המבקרים) משתמשים בה.

כ"ד במרץ, 1965

הרוסים יצאו מספינת החלל, והטייס עשה עשרים דקות בחלל וחזר לספינתו. נפלאות.

עכשיו הקיפו האמריקנים את כדור העולם, אבל עדיין אחד מזוג הטייסים לא יצא מן הספינה.

וכל העניין — וכל פה שואל וכל עתון כותב וכל איש מדינה מכריז וכל איש מדע מפרש: היכן הרוסים? והיכן האמריקנים? אפילו לעמוד על נפלאות מעשיהם אינם יכולים מתוך קנאה ותחרות; מה גדלו מעשיו של אדם קטן זה!

כ"ח במרץ, 1965

סוף סוף נמצא מאמרי על שיר “אבי” של ביאליק ז“ל, והעתקו מונח לפני, ואני כל הימים חיפשתיו ב”הפועל הצעיר" וכמה שביקשוהו שם לא מצאוהו. עכשיו נתיישב לי עניין חשוב. כשהתחילו מדברים ברעיונו הגדול והמקורי של סדן על “ביאליק נגלה וביאליק נסתר”, היתה ערה בלבבי ההכרה כי כך כתבתי דברים מפורשים ובאריכות, אלא שלא היתה עדות זו עמי ושתקתי. והנה כשהביא לי א.ב. יפה צילום מאמרי “שירה חדשה של ביאליק” שראה אור ב“מאזנים” שנה ג' (השבועון), כלומר ניסן תרצ“א – אייר תרצ”ב, נתגלה כל העניין. בגליון לשנת השישים לביאליק (בטבת תרצ"ג) כתוב מאמרי הנ"ל והוא פותח בדיון ובעיון בשני ביאליקים, אחד נגלה ואחד נסתר, וכל הפירוש של שיר “אבי” בניינו בשתי מידות הללו.

והנה (י' בטבת, תרצ"ג) כותב סדן רשימה על ביאליק ומחדש את חידושי (לאחר שקרא מאמרי ב“מאזנים”). אין בכך כלום, שסדן עמד אז בפרוידיזם הקיצוני שלו וביאר גם חזיון זה מתוך משנתו של פרויד, ואני מעולם לא כתבתי לפי הוראותיה של דוקטרינה, אלא מתוך בניינו ותוכנו של השיר שלפני. העיקר כאן שמר סדן לקח את רעיוני בלא טירחה יתרה ואפילו לא הביאו בשם אומרו. אי אתה יכול לומר, סדן לא קרא מאמרי. השבועון “מאזנים” פרסום רב לו בכל תפוצות ישראל ועל אחת כמה וכמה שידוע הוא בתל אביב. וסדן אינו נזיר. הוא קורא, אפילו כל דבר הבל, ואי אפשר לומר שלא קרא גליון “מאזנים” לשנת השישים של ביאליק! והרי הוא גופו כתב שם מאמרו.

בעצם לי לא איכפת ש“גנב” ממני רעיון. אין “גונבים” בתחומים אלה. סוף סוף האמת תצוף למעלה. א.ב. יפה יאמר דברים ברורים על כך במבוא שלו ל“ילקוטי”, בו יבוא מאמר זה על “אבי”. אלא המוקשה והמעציב כאן — דב סדן. אין לומר “רימניסנס” כאן שלא חש בו. ראשית, הזמן בין מאמרי למאמרו לכל היותר ימים אחדים, ואפילו אדם בעל זכרון רגיל אינו שוכח דבר כזה; על אחת כמה וכמה סדן, שזכרונו באמת מופלא הוא. אין זאת כי אם ביודעין לקח והעלים שמי, ומנהג זה אינו נאה, אינו מהוגן. ועל זה אני מקטרג — למה לו לסדן לעשות מעשה שאינו מהוגן! הפעם לא אשתוק והדבר יוודע בקהל.

ביום ו' באו אלי מהרדיו והעלו שיחתי על סרט משך 20 דקות. השיחה תושמע ביום השבת לאחר חודש. לאחר הקליטה השמיע הטייפ־רקורדר את שיחתי ושמעתי את קולי, והיתה בי חולשת הדעת, כאילו נתפלגה אישיותי — והקול הזה! אימה ופחד.

כ"ט במרץ, 1965

צריך אני לתקן דברי על “ביאליק גלוי וביאליק נסתר” שרשמתי אתמול בפנקסי. בדקתי את הדברים לכל פרטיהם והנה מה שהעליתי:

א. גליון “מאזנים” בו ראתה אור רשימתי “השיר החדש של ביאליק” יצא לאור ביום ז' בטבת, תרצ"ג. הגליון לשנת השישים של ביאליק והוא כפול (כח–כט), ורבים בו המשתתפים.

ב. באותו גליון יש מאמר של סדן בשם “שעשועי ביאליק”, ואין בו זכר לרעיון הכפילות של ביאליק. אלא עוסק הוא בדברים של מה בכך.

ג. לאחר שלושה ימים (י' בטבת, תרצ"ג) מפרסם סדן רשימה קטנה (כנראה בגליון הספרותי של “דבר” שהוא עורכו, ואברר את הדבר אל נכון) ושמה ב“אפלת הסתירה” (איני יודע אם שמה כך במקום שראתה אור, ואבדוק גם זה. אבל ב“אבני בחן” משנת תשי"א כך שמה), שפתיחתה הז’רגון הפרוידי שסדן היה כפות לו אז: על ה“חנקה”, “ירידה למעמקים”, “הם באים על סיפוקם”, “המשורר שהעלה את חמרי האפלה האלה ועשאם אור גדול, שנטל את היצר ועשאו יצירה” וכיוצא באלה. אבל מיד ברשימה ב', “לאור המזיגה”, הוא מדבר על “סתירה” — “הצעקה בשער וההימנון לאילמי הנפש”, “אמני השתיקה”, “שיר המוכיח בתוך עמו ושיר הזלזל (“צנח לו זלזל”) שאינו יודע מה לו ולגזעו ומה לו ולשוכו.” אבל בסופה הוא מדבר על “שכבה גלויה” ו“שכבה נסתרת” ושתיהן — “שתי השכבות שוכנות זו בצד זו.” הרשימה השלישית “המשולש” — הרכילות הגליצאית הידועה כנגד כל מה שעשו סופרי תחום המושב ברוסיה (אחד העם, מנדלי וכו' והם שהשפיעו לרעה גם על ביאליק – “השפעת ווֹלוֹז’ין”, בפי סדן) עד שבא אורן של בוצ’אץ ובראדי והביא את הגאולה לספרות.

שלוש רשימות הללו (“באפלת הסתירה י' טבת, תרצ”ג; “לאור המזיגה” י' טבת תש“ט; “המשולש” י’–כ'' תמוז, תש”ט) אסף סדן בספרו “אבני בוחן” בשנת תשי“א. את מאמרו “שעשועי ביאליק” (שהדפיס ב“מאזנים” ז' טבת, תרצ"ג) לא הדפיס בספרו, הואיל ועניין “השכבה הגלויה” ו”השכבה הנסתרת" עדין לא נתגלה לו. והנה במאמרי “השיר החדש של ביאליק” שיצא לאור ביום ז' בטבת, תרצ“ג, כתוב לאמור: “איני יודע אם רבים הם שעמדו על כך שלגבי ביאליק העיקר אינו בנגלה ובבולט שבשירתו, באותה שפעת הנבע של אשדות השירה הניגרים אלינו, על כל תוקף מפלם, עוצמת המונם, זירמתם וכוחם הכביר; אלא העיקר מקופל וצפון דווקא באותו רחש טמיר וזך ושקט וחבוי מעין רואים אשר ביאליק כמה לו כל ימיו. בשנת תרס”ה נכתב ‘אכן גם זה מוסר אלוהים’, אבל בשנה זו גופה נכתב גם ‘הכניסיני תחת כנפך’; בשנת תרע”ה שמענו את הקול האדיר ב’ויהי מי האיש‘, אולם באותה שנה גופה הגיעה אלינו המייתו העצורה ב’צנח לו זלזל’. בעצם כל שאיפתו של ביאליק, חפצו הרב, משיכתו הגדולה היא לחדול מהיות משורר. רק לא להפתיע, לא לעורר, להסיר את הזוג התלוי בצוואר ולעבור את דרכי החיים כנעלם הגדול. כי השירה אצל ביאליק אינה במבוקש, בלא־שגור, ביוצא מן הכלל. החופש המוחלט, כלומר — ההעדר המוחלט הוא מידתו היסודית והמכרעת… בצדיהן של מסילות בריחתו מן הפיוטי… נולדת כעין סתירה פנימית ונוצר ניגוד בתוך לבו של הרכב הצירופים, וסתירות וניגודים אלה אשר בין המטרה והאמצעים, תוך התנגשות תמיד, רצון המשיכה להתמזגות מצד אחד ושאיפת הדיחוי עד כדי התפרקות מצד שני, מהווים מצב של תנועה מתוך סתירה והתחדשות שאין להן סוף והם כל הכוחות האיתנים שבשירת ביאליק מזוקקת זו… מידת ההבעה העזה, השופעת, הכבירה, הקולעת, ההכרתית, ההגיונית; ומידת ההבעה הצנועה, הרופפת, העירומה המחוסרת עדיים וברק אבנים טובות, המתגוללת בעפר — שתי מידות אלה היו תמיד אצל ביאליק אבל על הרוב יצאו לאור העולם כתאומים, זה לאחר זה. כאן (בשיר ‘אבי’) התמזגו יחד ונתנו יד זה לזה."

איני יכול להעתיק כאן כל הרשימה על “אבי”, אבל מה שהבאתי מעיד כמאה עדים: סדן קרא מאמרי בז' בטבת תרצ"ג. נצרך היה קצת לסבכם ולטבלם בז’רגון הפרוידי, ואין לך קל מזה. ויצאה רשימה ראשונה “באפלת הסתירה” (תרצ"ג). לאחר שש־עשרה שנה! ראה כי הסחורה טובה והוסיף עליה עוד שתי רשימות, כוללן יחד בשם “אל השתיקה”, אבל את שמי לא העלה, כאילו לא נכתב מאמרי מעולם.

ט"ו באפריל, 1965

התחלתי לקרוא בספרו של Alain Robbe-Grillet בשם “Dans le Labyrinthe” (את הרומן שלו Les Gommes קראתי לפני שנה). הוא התיאורטיקון של “הרומן החדש” בצרפת שהיה מכריז על עצמו שהוא “ריאליסט” הואיל והוא מתאר דברים (“חפצים”) כמות שהם, בלי פסיכולוגיה, אלא כנתינתם בתוך החלל. אלא מיד נסתבכו העניינים בהמשך הכתיבה, הואיל ונכנסו לתוך בירור וּויכוח, מהו ה“ריאלי”? “סובייקטיבי?” או “אובייקטיבי”? ויכוח שלאחר קנט אינו אלא סימן של זקן שדעתו לקויה במחלת הילדות — הריאלי הוא ביסודו — Zusammengesetzt של “תחושה” שהיא של איזה “חוץ” הנכנס “פנימה”, אלא לא באפשר תפיסה כל שהיא של “תחושה” זו, אם אין הדמיון “החוזר וקונה” (ריפרודוקטיבי) מביא לידי “מזיגה” את מה ש“בררה” מתוך זרם התחושות שאינו פוסק, לידי אחדות כלשהי הנאחזת בנפש המכירה בתהליך המביא אותה לידי הכרה. התאחדות ראשונה זו כבר אינה הריאליות (הדבר כפי שהוא מבחוץ) האובייקטיבית, הואיל וכוחות הדמיון החוזר וקונה כבר הצטרפו אל התחושה הראשונה שבאה אל העולם מתוך מגע ראשון בין “הדבר” (האובייקטיבי) ובין הנפש המתרשמת ממנו, וכבר הכניסו בה “סדרים” שמקורם בנפש התופסת ולא בדבר הנתפס.

ודאי יש גם סוג דמיון אחר, דמיון “קונה” (פרודוקטיבי), אבל הוא אינו ממזג בין ההתנגשות שבין ה“דבר” מ“בחוץ” לבין הנפש הקולטת שמ“בפנים”, שהביאה את התחושה, ושלאחר שנצטרף אליה “הדמיון החוזר וקונה” נתפסה תחושה זו בנפש בתורת “דמות”, שהדמיון העלה אותה ועיכב אותה בשביל שהנפש “תתהה” עליה ותתפוס אותה, אלא “דמיון קונה” פרודוקטיבי ממין זה ממזג בין התחושות שנתפסו ובין השׂכל המנסה לדעת ולהכיר את הנתפס, ואינו מסתפק בסינתיזה של האפרצפציה (הקטגוריות) אלא מגיע לכלי חדש — המושג, שישמש את ההכרה.

כנגד המיזוג הזה בין ה“אינטואיציות” להשכל של קנט, עמדה תורת ברגסון (בצרפת) ובנתה את “השניות” המוחלטת שלה, והטילה את ההכרה על כוח תופס אוטונומי זה “אינטוּאיציה” (שגם פרויד אינו מכיר בו), וראתה ב“לחיות” דבר (כלומר, להסתפק בהכרה בלבד, כלומר באינטואיציות בלבד בלא תערובת של “הראציו”), מעין הכרה עליונה העומדת ברשות עצמה.

הפסיכולוגיה הזאת “הוויטלית” פשטה הרבה בצרפת וגם השפעתה רבה בארצות אחרות, לאחר שנצטרפה אליה גם הפינומינולוגיה של הוסרל ובית־מדרשו ומה שהסתעף ממנה אחר כך (בתוספת של קירקגור) ב“אכּסיסטנציה” ותורתה נוסח סארטר ומרלו פונטי, ומכאן “העמידה לפני הדבר”, “היציאה לקראת הדבר” (chosisme) וכדומה.

כל אלה מעורבים בפרשה זו של הרומן נוסח רוב־גרייא. הוא Choisiste, הוא כביכול “אובייקטיבי”, כתיבתו אינה בת הפסיכולוגיה וכו'. ולספרו “במבוך” הוא מקדים הודעה:

“סיפור זה פרי דמיון, פיקסיון הוא ולא עדות (למעשה שהיה, טמואנייאז'); הוא מתאר מציאות (une réalité) שאינה בהכרח זו שהקורא בעצמו התנסה בה… ואף־על־פי־כן כאן במציאות ממשית (matérielle) כל עצמה, כלומר אינה מתכוונת לשום ערך אליגורי. והקורא מוזמן כאן לראות דברים בלבד, תנועות, דיבורים, מאורעות שהוצעו לו, ולא יבקש בהם לא פחות ולא יותר, חשיבות (סיניפיקאציון) מאשר הוא מבקש בחיי עצמו או במות עצמו.”

וברור שלדבֵּר כך אי־אפשר. הואיל ואין סופר מעלה על הנייר “מציאות ממשית”, ואם “אינה מתכוונת לערך אליגורי” על־ידי כך “אינה ממשית”. הואיל וה“מציאות” (réalité) נתפסת כממשית, אבל אין “ממשיותה” נתפשת. אבל בפרשה זו לא הגעתי עד סופה. אני בראשיתה. קודם כל אגמור קריאת “במבוך” ואחר כך נשוב לדון בה.

ז' במאי 1965

אמש נאמתי באולם וייז כשקיבלתי פרס המדינה [פרס ישראל] לספרות. כבכל טקס יש נקודה דקה מאוד המבדילה בין ה“מנופח” ל“מגוחך”, בין הגוזמה של חשיבות לבין המצחיק שבשטות המתנשאת.

הדברים שהשמעתי נתקבלו על הלבבות, הנאספים שמעו ורגשו. בכוונה העליתי עניין אהבת ארץ־אבות. בתוך חברה זו השוקעת בשאלות “טכסטיל” ו־אופנה" ו“כוח” ו“רווחים” ו“מליונים” ו“שרים” — פתאום באתי ברגש רחוק ורומנטי דוגמת “האהבה” הצרופה, והוא נענה לי בכל לבבו. הרגשתי (כשם שכל נואם מרגיש) את המגע ביני ובין הקהל והוא שלם, הולכתים אל המקום אשר רציתי להביאם לשם. כל חברי הרבו לשבח דברי, השפעת שחזרה אלי, כנראה, הפעם נסתלקה. אמש אספתי כוחות והדיבור שלי לא היה חלש, וקולי היה הולך וההטעמה היתה נכונה ועשתה את שלה. טוב שאני מעבר מזה, כל ימי הייתי מתיירא מפני הפומבה; בעמקי הנפש מתבייש אני כשאני שומע שבחי ברבים. מילא זה עבר, וישנתי שנת ישרים. עכשיו אל העבודה ואל המלאכה.

ט' במאי, 1965

אמש היה בביתי מייזלש. הוא מתחבב עלי והולך יותר ויותר. איזו נפש רכה ויפה! בימים אלה ראיתי — יש לי ידידים ישרי דרך, סימן גם אני איני מן הרשעים. ומכאן הכרת טובה זו לידידי. בהם אני מתחזק והם למשען לי. וברוכים יהיו.

הייתי אתמול לקידוש בבית הנשיא. עניין של שעמום. על כורחי דיברתי דברים אחדים; דברי שטות.

י"ד במאי, 1965

ב.ג. היה בירושלים ביום חמישי שעבר — אבל לא ברכני. פרשה זו נסתיימה, ויפה שנסתיימה. הוא טועה בחשבון. לפי טבעי איני בן־פמליה. הוא רגיל לקנות בני־אדם. לי לא נחוץ כלום ואין בידו דבר ליתנו לי. וממילא נתפרדה החבילה. אני אינני הזז ואיני מוכר עטי לשטן.

ט"ו במאי, 1965

אותו דובר מפא"י, מר שריד, לא בא והודיעני שיבוא מחר בבוקר. בינתיים פרצה המחלוקת בין בן־גוריון לאשכול והעתונים מלאו פרטיה. כדרכו התנפל ב.ג. על א. בכל גסותו, “על כסאו לא ישב זר”. הצרה היא שאפילו אשכול אינו מכיר מה זה להיות בן “רחוב העזים” בפלונסק ובנו של אביגדור “מוכה שחין”, (פארך ביידיש), כאן השורש וכאן מקור היניקה לגסות הפושעת הזאת. זהו לב ריק שמבקש פיצויים לעלבונות ילדותו. והוא מוצא אותם בצערם של אחרים ובפרסום עצמו.

את כל אלה אין בני־אדם רואים ואינם יודעים. ועכשיו הם תמהים, על שום מה הוא רודף את אשכול? אשכול? גרגר של אבק בעיניו.

אשמע מחר מה בפי הדובר שריד, אבל לא אכנס לקן צרעים זה. תבשיל זה לא אני בישלתיו. עשרים שנה נתנו לו להשתולל ועכשיו רוצים שיפתח חרטומו ויתן מתג בו.

ירושלים, י"ט במאי, 1965

היה אצלי מר שריד (דובר מפא"י) ובשם ברקת⁴ ואשכול ביקש ממני לבוא לעצרת היסוד של המערך ולהשמיע דברים אחדים. אמרתי לו שעלי לשאול בעצת רופאי. וכך עשיתי, ובאמת מתנגדים הם לכל גירוי והתרגשות, הואיל ולבי אינו רוגע. תשובה זו הודעתי למר שריד. אלא שבינתיים דיבר עמי בטלפון לוי אשכול והסכים שאשלח דברי בכתב ויקראו אותם לפני הנאספים. הסכמתי. כתבתי כחמישים שורות, מעין מכתב לברקת שהוא יו"ר העצרת. וכן יהיה. דומני אמרתי דברים של טעם. ודאי תצא עלי חמתו של ב.ג. אבל מה אעשה, אי־אפשר לי לכוון חיי לפי מצב רוחו של ב.ג. והעיקר, אשכול חבר שלי וכסבור אני שהוא ראש ממשלה טוב וצריכים לתמוך בו. ודאי במכתבי איני מזכיר את אשכול, אני מדבר בעניין ולא באישים.

באה אלי עדה’לה בתי ואמרה, שהיא חוששת, שאני מסתבך בדברים השנויים במחלוקת, ואפשר לפרש שאני תומך באשכול משום הפרס שניתן לי, ובוודאי יכתבו נגדי ויעלו חטאי, שהתנגדתי למדינה.

אמרתי לה — אין לחששות אלה תקנה. אינני יכול להתכחש לעברי. התנגדתי לתכנית בלטימור, ומאמרי ב“הארץ” (וב“ימי מסה” [תש"ה]), עדים לכך. עשיתי זאת מחמת שני טעמים: א) תכנית בלטימור על כורחה שמביאה לחלוקה ואני התנגדתי לחלוקה ועֵד לכך מאמרי “אין חולקין” שפרסמתי ב“דבר”; ב) איני רוצה בשפיכת דמים בינינו לבין הערבים, אפילו אם הנצחון יהיה על צדנו. חמש שנים עשיתי בארץ של “ריוואנז' " וראיתי מה כוחה של זו. ועד היום הזה איני יודע אם הדין לא היה עמי. ודאי בימים שכתבתי מאמרי ב”הארץ" עדיין לא הגיעו אלינו הידיעות שיהדות פולין וליטא איננה. כל התכנית שלי, שיתנו לנו (לאחר הנצחון על גרמניה) להעלות מליון יהודים בשביל להשוות מספרנו עם מספר הערבים בארץ ולהיפטר ממוראו של ה“רוב” הערבי. כי היה לי עוד טעם שלישי להתנגד ל“תכנית בלטימור” — הגרעין היהודי כאן (כחצי מליון יהודים) אין לו כוחות לקלוט עלייה גדולה ולא לטשטש את פרצופו התרבותי (דיבור עברי, חקלאות, עבודה וכו'). ואמרתי בלבי, אם יתנו לנו עלייה של חצי מליון יהודים, נלך לפולין ולליטא ונבור לנו את הטובים שביהדות זו ונביאם לארץ. וארץ־ישראל של מליון יהודים — הרי התכלית בשלמותה. השאר — השלטון הפנימי, הכלכלה, השלום בינינו לבין ערב, כל אלה יבואו מאליהם.

והנה נדמה לי, תכנית זו עדיפה היתה מן החלוקה ומדינה לאלתר. ועדיין אני בדעה זו.

ומה שנוגע לחשד שאני עם אשכול משום שנתנו לי פרס, או משום ששר החינוך תומך בי ומוציא כתבי הבלטריסטיים — איש לא יאמין שאני נוהג כך. כל עברי בארץ מכחיש חשד זה. ולפיכך אם יבוא אדם ויאמר כך איני משגיח בו. כשם שאיני משגיח שאבידן מחרף ומגדף אותי משום שאמרתי עליו שאינו משורר. אם אתה מתחיל בחששות אלו — אין לדברים סוף. וכתבתי את המכתב ומחר בערב יקראוהו בעצרת היסוד, ויאמרו עלי מה שיאמרו — איני מתיירא מפני אמירה זו.

כ"ו במאי, 1965

אתמול בא אלי ידידי רייכר⁵ מגדל הדבורים ושוחחנו ארוכות על הנעשה בענף זה, ושמעתי הרבה טובות. ובכן גם התחלה זו שעמלתי בה עלתה יפה, ועכשיו אפילו מגדלים על־יד חדרה (אדמות חפצי־בה — היה אז השם לצריף הראשון שבניתי בכספי “המשביר” ותקעתי יתד לגידול מלכות) מלכות בשביל הכוורנים באנגליה!

הוא גם אמר לי: כשנודע על הפרס שקיבלת, אינך יכול לשער כמה אנשים שמחו בכך, והכל אמרו “מזמן היו צריכים ליתן לו פרס זה,” והכל הרבו לשבח אותך. וידידי, ככל מגדלי דבורים ואנשי־טבע, אדם כבד־פה ופשטות באופיו, ואינו יודע גוזמה מהי.

באותו יום, כשטיילתי ברחובות סמוך לביתי נזדמנה לי החברה גוּבּר⁶ מחבל לכיש. וגם היא אמרה לי כך. ועכשיו אני יודע מפני מה נענה הקהל לדברים שהשמעתי בטקס הפרסים. מפי גובר שמעתי: "בשביתות הללו, בתביעות הללו שכל אחד תובע יותר ויותר – הב! הב! פתאום בא אדם ומשתחווה לארץ הזאת ומודה לה על הטובות והחסדים שעשתה עמו. מזמן, מזמן לא שמענו דברים כאלה, אפילו לא משדה־בוקר.

דומני, כאן הסיבה. אחרת אין להסביר גל זה של אהדה ששטף את דברי הפשוטים.

כ"ח במאי, 1965

ב“הארץ” יש ויכוח בין פרופ' יעקב כ“ץ מהאוניברסיטה בירושלים ובין “מיודענו” הפרופ' קורצווייל במיתודיקה של ההיסטוריה. ומר כ”ץ מראה לו, ציטטה אחר ציטטה, שאין הוא מבין את הכתוב הואיל ואינו יודע במה עוסקין החכמים. וכ“ץ אפילו רומז מהיכן הטינה כלפי האוניברסיטה בירושלים שבלב קורצווייל, ועל שום מה הוא מתנפל גם על גרשם שלום, אבל כ”ץ אינו יודע שקורצווייל הציע את עצמו לאוניברסיטה של תל־אביב ויצא משם וידיו על ראשו.

ל' במאי, 1965 כ“ח באייר, תשכ”ה

מלאו לי ע"ט שנה והיום יומי הראשון בשנת השמונים. מעולם לא פיללתי שאזכה באריכות ימים כזאת. מכאן ואילך כל יום של חיים בחזקת מתנה. איני עושה כלום אפילו לא בחוג המשפחה.

כ"א ביוני, 1965

חוזר וקורא אני חיבורה של Nathalie Sarraute על “הרומן החדש” “L’ère du soupçon” בהוצאת גאלימאר [1956]. רצוני לעמוד על כמה וכמה מושגים שסארוט משתמשת בהם ולנתח משמעותם ומתוך ניתוח להעלות את המופרך והשטחי שבכל דעותיה. למשל – 1. “évolution” כלפי הרומן, מה פירושה? 2. שכבה שעל פני התופעות (כלומר שכבת התודעה) והשכבות שמתחתיה. מדוע עדיפות כלפי הסיפור השכבות האחרונות מן השכבה הראשונה? 3. מדוע פירוטן של התחושות אצל פרוסט חשוב יותר כלפי הסיפור, הנרטיבי (récit), מן התנועות והמעשים והדיבורים של ז’וליאן והגב' דה רינאל⁷? מדוע השימוש בשיטה הפרוידית עושה את הסיפור לחשוב יותר?

וכיוצא באלה. ואחר כך לפרש עד תומו את המושג “ריאליזם” ולהראות, שאין מרת סארוט רשאית להשתמש במושג זה בשביל השם שהיא קוראת לסוג כתיבתה.

לפי שעה ראשי הומה ככוורת דבורים עם אביב.

כ"ב ביוני, 1965

גמרתי ספרה של סארוט. לא הוכיח כלום. יש לה לגברת זו פה מלא מלים, אבל כוח מחשבתה מצומצם מאוד. וגם התכסיס לכנות את כתיבתה “ריאליזם” ואת אלה שמוסיפים לכתוב רומנים בדרך הרגילה בשם “פורמליסטים” אינה “חכמה” גדולה ולא מבית־המוניטין שלה. מטבע זה ברגסון הקדימה — כשאמר, עולם ההִיגיון עולם של בדוּת; העולם “הריאלי” זה שאדם תופסו מתוך הארה של מסתורין, כשהוא אוחז בשערותיו ומקפיץ את עצמו מחוץ לתחומי האינטלקט אל הוויה של ה“הנף החיוני”.

ואף־על־פי־כן השאלה במקומה עומדת. כשאדם משתנה מבפנים, במזגו ובאופיו וברצונו ובתאוותיו ובשאיפותיו, הוא משתנה גם בחוץ, בדיבורו ובמנהגיו ובמלבושיו ובהבעת פרצופו ובתנועות גופו ובמשא־ומתן ובדין וּדברים שבין אדם לחברו — ונשאלת השאלה מפני מה רובד ראשון זה שנתן לרומן את בלזק, סטנדאל, פלובר, דיקנס, טולסטוי, דוסטוייבסקי וכו' — מפני מה אינו יכול ליתן לנו גם את חיי־האדם בזמן הזה? תשובתה — עכשיו אנו יודעים הרבה על נפש האדם, ועל־ידי פרויד נתגלו רבדים עמוקים יותר ואין הרובד הראשון העליון בכוחו לשמש אותנו. אבל טענה זו אין לה ממש. הרומן אינו ספר לימוד לפסיכולוגיה. אם אני רוצה להקנות לעצמי את הפרוידיזם על כל תעלומותיו, מוטב שאלך אל פרויד, לא משום שהוא מקור, אלא משום שהוא סופר גדול יותר מגברת סארוט והרצאת הדברים שלו מאירה עיניים, מושכת לב ואינה טבולה בצביעות של עמקות שטחית, מסובכת ושאינה יודעת בעצמה אפילו מה רצונה.

גם התחבולה הזאת להוציא את דוסטוייבסקי מן הריאליזם הרוסי ולעשותו פרק בפני עצמו, כבר דשו בה עד שהיתה לאבק פורח, אבל האמת אמת היא ושום תחבולה לא תתגבר עליה: 1. אין בכל כתבי דוסטוייבסקי אפילו עשר שורות של מונולוג פנימי. 2. הזמן והמקום לפי תפיסתו הרגילה של כל אדם. 3. סגנונו ממשי. 4. והמתהווה בנפש בכל עמקה מובע בלשון קונקרטית. יש בכתביו גם עולם דתי ומוסרי וגם דעות על עתיד אומתו ותרבותה, ודברים אלו מעורבים עם התיאור של אישיו, אופיים והלך־נפשם. אבל כל אלה אינם מוציאים אותו מתחום “הריאליזם” הרוסי.

טענה זו, “אנו מיטיבים לדעת” (וגם על הפיסיקה החדשה סומכת גברת סארוט ומביאה ראיות ממנה, עד כדי כך הגיעה שטחיותה!), אינה טענה. מצד הנפשי, מצד החוויה, אין הפרש בטיב הידיעה שקונה האדם לעצמו. כשנודע לאדם [ש]זרם דמו בעורקים ובוורידים דרך לבו, ודאי התרגש כל־כך הרבה, כפי שמתרגש הוא בימינו למיקרוסקופ אלקטרוני. ואין כל ספק כשגילה האדם שגלגל מתוך שהוא עיגול ומגע השפשוף בקרקע מתפורר בו פירורים פירורים, ולפיכך משא שנזקק לידיים רבות להעברתו ממקום למקום, אדם אחד מעבירו על נקלה מכוחו של גלגל זה — מצד החוויה האנושית לא פחות היה מגילוי כוח האטום. לפיכך טענה זו שאנו “מיטיבים ומרבים לדעת”, כלפי כתיבת רומן, אינה טענה, ורק תפיסה שטחית ומוגבלת טוענת כך.

ולבסוף מדברת סארוט בשם איזו תנועות מסתורין בגוף שהרומן החדש צד אותן והן “הריאליות” שלו שהוא מבקש להעלותה על הנייר. אם כוונתה לחזיונות הקינטיים המלווים את החוויה בתוך הגוף וזעזועים חבויים אלו אבות אבותיהם של הרגשים (אמוציות), רגשים ואפילו תחושות נעלמות — הרי הביהביוריסטים ופבלוב כבר עמדו על כך. אבל ברור לי שהדברים אינם ניתנים למימוש כלשהו על־ידי הלשון. זה בעצם המגע בין “חוץ” ל“בפנים” בתוהו ובוהו שלו; הקילוח של אותו מגע, כשתהליך ההכרה לא נגע בו ועדיין לא אספהו אל דעתו, כלומר עדיין לא תהה עליו כתחושה ועדיין לא נזדווג אליו הכוח־המדמה החוזר וקונה (רפרודוקטיבי) בשביל להכניסו בתחום התפיסה הקודמת ללשון השִׂכלית (מושג).

בעצם זאת כל חכמתה של גברת סארוט. בא פרוסט וגילה את פרטי התחושות שמתחת להכרה, או בהליכתן אל ההכרה, באה סארוט ומכריזה — גם זה רובד לא עמוק! לה יש עמוק יותר, זה הקודם לתחושה מפורשת, והרומן החדש אין לו אלא להיזקק לרובד זה ולהביעו. זה מזכיר לי את הסיפור על איטלקי ויהודי שנסעו בתא אחד שבקרון הרכבת. אמר האיטלקי ליהודי: “אתה יודע, אצלנו גילו, שהרומאים, אבותינו הגדולים, כבר ידוע היה להם סוד הטלפון. בחפירות האחרונות בעומק של מאות מטרים מצאו עמודים וחוטי־ברזל מתוחים בין עמוד לעמוד והדבר ברור שלטלפון הם משמשים”. לא נתפעל היהודי ודחה אותו: “גם זאת המצאה! היהודים הקדמונים ידעו להשתמש בטלגרף אל־חוטי”. שואל האיטלקי: “כיצד גיליתם זאת? מה מצאתם?” ומשיב היהודי בנחת: “העמקנו לחפור מכם ולא מצאנו מאומה — לא עמודים ולא חוטי ברזל!”

מרת סארוט אף היא חפרה “יותר עמוק” ולא מצאה כלום. ואת הלא־כלום הזה היא מכנה בשם “תנועות” נמהרות שאינן בנות תפיסה, ואת התנועות האלה שלא תפסה היא מתארת ברומנים שלה.

כ"ד ביוני, 1965

מספרים הולכי רכיל בירושלים: עמדו לתרגם סיפורי עגנון והזז לשוודית. מה ראו פתאום, שלשון זו אי־אפשר לה בלא שני “תרנגולין דזהב” הללו? יש דברים בגו. נשיא המדינה כסבור, משיהיו סיפורי עגנון בשוודית, לאחד מהם מובטח פרס נובל. והעיקר שיש לנשיא קופה של סתרים, ויש בירושלים גברת שלשון שוודיה שגורה בפיה וגם עברית, קצת עברית היא יודעת; אפשר גברת זו מגליציה, אלא שישבה בשטוקהולם, והנה (וזאת הרכילות) הלך עגנון אצל הגברת משטוקהולם וישב עמה שעות רבות וסוף סוף פיתה אותה שתסרב ולא תתרגם את הזז, אלא את עגנון לבדו. עכשיו פרס נובל כמונח בקופסה שלו, שכן אי־אפשר לאחר שתרגמוהו לשוודית שלא יתנו לו פרס.

כידוע כבר השתדל עגנון פעם בשטוקהולם ואפילו הלך לשם ואסף אספות וקרא סיפורים וסופו שלבו נשבר עליו ושכב שלושה חדשים בבית־חולים מרוב עלבונות וצער.

ואף־על־פי־כן עד היום הזה בעתונות נשאר לעגנון התואר “מי שהיה מועמד לפרס נובל”.

זה מעלה על זכרוני בדיחה ביידיש: שניים עומדים ברחוב ועוברת אשה יפת־תואר, ואמר אחד לחברו: “כמה חשקה נפשי לנשק לה עוד פעם!” והלה שואלהו: “וכי כבר נשקת לה פעם?” “לא”, השיב, אבל פעם כבר חשקה נפשי לנשקה." וד"ל.

ד' ביולי 1965

הכל תובעים ממני: “סע לשדה־בוקר ודבר עם ב.ג., אולי תחזיר אותו למוטב.” אבל התובעים זאת טועים שתי טעויות גסות:

א) אין “מוטב” בנפשו להחזירו לשם. בני־אדם אינם מבינים ש“עוז רוח” בענייני הכלל אינו לעתים קרובות אלא אופי הרפתקני, שלא איכפת לו כלום מה יהיה סופו של הכלל, כל זמן שהוא עצמו, גופו, אינו בסכנה. כשם שלבו לא זע כששלח נערים בני שש־עשרה ללטרון, רק בשביל לחזק את מעמדו שנתרופף בצבא, לאחר המסע שעמד בראשו לכיבוש לטרון. באותה שעה היה הוא במקום, שהרעה לא תגע בו. ב.ג. מוג לב הוא: כך היה תמיד מילדותו עד שנת עשרים ושתיים בחייו. הוא היה חמוש תמיד באקדח אבל מעולם לא הלך למקום סכנה. כך היה בארץ עד 1909, שנה שדרכי חיינו נפרדו ונתרחקו זו מזו. ודברים שבנפש ושבמזג אינם משתנים לעולם.

ב) אין לי השפעה עליו. הוא לא ישמע בקולי. על שום [מה] נטפל אלי בשנת 1961 ואמר לחדש “רעות נעורים” איני יודע. מכל מקום מעולם לא הזמין אותי לביתו לשיחה פשוטה בין חבר לחבר. לעולם הציג את החברות שלנו לראווה. הרבה שִׁבחני שלא בפני בפומבי, באספות רבות־עם. כתב לי מכתבים ריקים, בלא רגש של ידידות, על כשרונותי בספרות. דברים כלליים, שאין בהם אפילו נימה אחת של קריבות של אמת. ואני הייתי זהיר מאוד. ידעתי שבדעות ובמזג אנו רחוקים זה מזה וידעתי שאין בלבו אלא רגש אחד —החיבה לרוב מעלתו של עצמו.

וכיצד בידי להשפיע עליו ולהוציא את הטירוף מלבו?

ח' ביולי, 1965

אתמול נסתלק מן העולם משה שרת. אדם הגון היה על־פי דרכו. מעולם לא נתקרבנו זה לזה. היה משהו שחייץ בינינו. אף־על־פי שמעלים בתוך מידותיו את מידת העניוות, מקפיד היה בדברים של מה בכך, בחשיבותו, והיה נוטל לעצמו עטרות שלא היו הולמות אותו; למשל, בידיעת הלשון ובחידוש מלים בעברית. מכל מקום היו באופיו קווים הפוכים להללו שבאופיי — הידור זה בלבוש, שמירה מעולה על סעיפי טקס, הבלטת “היפה־מראה” שבו ואיזה חיבה יתירה לקטנות. אבל למען האמת צריך לומר, שבשנים האחרונות, לאחר שפצעהו בן־גוריון פצעים קשים, נתעוררה בו עמידה על שלו בלא מורא שמא יבולע לו. כך היתה עמידתו במרכז מפא“י בשעת הדחת לבון, וכך באותו מרכז בשעת הוויכוח על אשכול. גם מכתבו האחרון, שכופר בזכותו של בן־גוריון לדבר בשם “אמת ויושר ורגשי חברות” מעיד על עוז רוח. ומידה אחרונה זו, אף־על־פי שאחרה לבוא, מכפרת על הרבה רכרוכית שבאופיו. שלום לעפרו! אלא שאין צער בלא מגוחך: אמש הספיד אותו ב.ג. ב”מטה המיעוט". אין ב.ג. יודע נימוסים מה הם, וכבודו של מת מהו. אפשר שמחר בתל־אביב ילך גם אחרי מיטתו, אף־על־פי שבחייו לא פסק מלבטלו ושנים רבות לגלג עליו ברבים ורדף אותו עד חרמה, ועד שסילק אותו מן הממשלה ולא שייר לו אלא את כסא ההנהלה בסוכנות. אבל כשנודע למשה שרת שיומו קרוב, היה לבן־חורין ואמר אמת בפה מלא.

י"א ביולי, 1965

בגליון “הארץ” מערב־שבת (9.7.65) יש מאמר בשם “ש. צמח מבקר וספרא רבא” מאת יונה בחור⁸, ונמצא שיונה אינה בחור אלא בחורה, “תלמידה מובהקת” של הלקין וכותבת אצלו חיבור לתואר ד"ר לספרות.

יש כאן אותה שלשלת של “שבחים” (בקיא בספרות העברית ובספרות העולם וכו') שכבר היו לי לזרא. אבל לעיקרם של דברים לא אמרה כלום. לי לא איכפת כל העניין הזה, אבל דבריה של יונה בחור מעידים על הלך־רוחו של כל הדור הצעיר. וחבל שהוא שטחי כל־כך, “ז’ורנליסטי” כל־כך.

אילו היא כותבת שורות אחדות על דרך כתיבתי (לטובה או לרעה), או על דרך המחשבה (על פי מאמרי “דרכים אל הביקורת” בספרי “עירובין”) שלי (לטובה או לרעה), הייתי מסכים עמה. אבל היא משתדלת כל הזמן לא לדון בי אלא להראות רוב חכמתה ועוסקת בדברי הבל — אם אני אריסטואי או אפלטוני ומחליטה שאני אריסטואי. או אם השקפת עולמי אסתיטית, ואינה טורחת אפילו לקרוא את ספרי “על היפה” ולראות מה דעותי בתחום זה. כלומר יש כאן איזו קלות דעת אורגנית ושהיא סימנו של הדור כולו.

ט"ז ביולי, 1965

כיצד יכול יהודי לראות את ערכי השירה קיימים בחשיבותם לשעתם ולמקומם בלבד, כשהוא אומר פרק “תפלה לעני כי יעטף” בתהלים, ועדיין כל אות וכל דיבור וכל פסוק והפרק כולו בכל יפעתם ועדיין זוהר אורם ויופיים לא הועם אפילו בנקודה אחת; וּודאי גדל ושׂגה, הואיל וניתוספה עליו הדרת הדורות ומקופל בתוכו עצם אריכות־ימיו. הווי אומר, שירה גדולה, גדולתה לדור ודור, לעולמים:

דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר, הָיִיתִי כְּכוֹס חֱרָבוֹת

שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל־גָג. — — — — — — — יָמַי כְּצֵל נָטוּי, וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. — — — — — — — וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ, כִּלְבוּשׁ תַחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ:

הנה עולם של דימוי וסמל קיים לעד.

י"ט ביולי, 1965

קורא אני דברי ברונו שולץ, יהודי מדרוהוביץ שבגליציה שהגרמנים הרגו אותו, והמכונה קפקא הפולני. כתביו לפני בתרגום גרמני Die Zimtläden. פרשנו של שולץ, אנדרז’יי וירת, כותב עליו ב“סוף דבר”: “כוח־ המדמה הקיצוני הרדיקלי של שולץ מוסבר לנו מתוך נסיונות הספרות של קפקא. עם כל עמידתו ברשות עצמו של סופר פולני זה, הרי דומה שקיומו בלא קפקא אינו קיום.”

אבל אני לשיטתי — אין דרך קפקא אלא דרך לעצמו, וכל שיהא דש בעקבותיו על כורחו שהוא פחות מקפקא ועמידה זו ברשות עצמו אינה אלא מדומה ודברי שולץ מחרים ומחזקים דעתי זו. קפקא סופר גדול הוא. שולץ אפיגון לא רע. אבל התמוה והמבולבל, הגרוטסקי שבו אינו מן המשובח; לאַנֵש טבע — אינוּש זה אינו חידוש גדול ואין צורך בכוח־מדמה יוצר גדול.

והפרש עיקר בין שולץ לקפקא — זה האחרון אינו רוצה להסתכל באילן נאה, כלומר אין בו נוף; שולץ טובע בתיאורי טבע, תיאורים שיש בהם גודש של פרטי גוונים עד כדי שעמום.

לא, שולץ אינו סופר חשוב ואם אני מוסיף וקורא בו, איני עושה זאת אלא משום אומנות שלי; ספרים אלה היו לשיחה באירופה בפי כל העוסקים בסִפרות, וצריך לדעתם. אבל איני מצפה מהם כלום. הכל גלוי וידוע לי על טיבם וערכם. כל הבניין הזה העושה את דרוהוביץ למרכז, ובעצם אין זכר לדרוהוביץ, רעוע מיסודו, ולאחר חמישים עמוד תל חרבות הוא. אף־על־פי שמשתמש שולץ בכל תחבולות התקופה — ערבוב זמנים, פרוידיזם, וחלומות, ומזוכיזם, אימג’יזם ואכּספרסיוניזם, ואפילו דאדאיזם. הכל שם ואף־על־פי־כן אין שם הרבה. שוב אותה זריזות יהודית, שאינה מידה של אמנות, אף־על־פי שעמידתה עמידה של אמנות צרופה. אלא שאין כאן “עמידה”. ה“עמדה” כאן. ודאי לי כי שולץ אינו יודע, שמרמה הוא את הבריות, ואף־על־פי־כן התרמית ישנה כאן בין שידועה היא לו ובין שאינה ידועה לו. הוא הדבר. באמנות אפשר שתהא “רמיה” אף־על־פי שאין “רמאי”. אלא ש“רמיה תמימה”, כלומר רמיה שמרמה גם את “הרמאי”, וכאילו מרמה היא את עצמה, פחותה היא מן הכוזב הגלוי והמכיר את עצמו. עמידה זו בכתיבתו של שולץ — רמאות תמימה היא. מכאן הפאתוס שאינו נושא את עצמו, כלומר פאתוס שאינו אלא מליצה; מליצה מודרנית ואף־על־פי־כן שמה מליצה.

והנה לדוגמה נוף של שולץ: “היה ערב של רוחות וחרדה. ירידת גשמים התעתדה לבוא. באפקים הצהובים והעייפים כבר הכין עצמו היום לצאת לנסיעתו, ובחפזון מתח עטיפות־חיפוי חסומות־גשמים ואפורות על מחנה־מרכבותיו, שהתנשא בחצי־גורן עגולה כלפי מרחקי־מעל מאוחרים וצוננים. ומתחת למסך המורד למחצה והאפל עוד לרגע קל אחד נראו בנפילתן גדות אדמומית־הערב הרחוקות והאחרונות, בדומה לבקעה גדולה ושטוחה עד אין סוף ומלאה מלבנות־ימים פרושות וזוהר אספקלריות של מים. אור חוזר צהוב, נחפז ומוגזם בא מן הגדות הצהובות האלה באלכסון דרך מחצית השמים, והמסך ירד במהירות והגגות הבריקו מחווירים באור־החוזר הלח, התחיל היום להעריב ועד מהרה התחילו מרזבות־הגגות לומר בשעמום שירתן.” Bruno Schultz, Die Zimtläden, Carl Hanser Verlag, 1961, pp.193–194

אבל מה רבותה לומר בימינו “אפקים עייפים”? או לשלשל מין מטאפורה דוגמת היום המכין עצמו לנסיעה — " ובחפזון מתח עטיפות־חיפוי (בדומה לעטיפות ששמים גבירים בדרוהוביץ על רהיטיהם המרופדים ב’סלון' שלהם, וכאן מקום מולדתה של תמונה זו. ש.צ.) חסומות־גשמים ואפורות על מחנה־מרכבותיו, שהתנשא בחצי־גורן עגולה כלפי מרחקי־מעל מאוחרים וצוננים" — שבעצם מטאפורה זו בדויה היא ואין הדמיון האנושי נאחז בה, או שהיא פרטית כל־כך אידיוסינקראזית כל־כך, שאי אפשר להתכנס אל תוכה ולהקנותה לעצמך. כל הבנין הזה של שקיעה בשמים מעוננים — היום הנוסע, עטיפת החפזון המחפה על מחנה—מרכבות מתנשא למרחקים — כל הבניין הזה מה חידוש בו. כל האקספרסיוניסטים, אפילו לאה גולדברג עם ציוץ האנקורים שלה, כבר בדו מלבם גוזמאות כאלה וכלום לא העלו.

לא, שולץ אינו קפקא. אפילו גלגולו איננו. אפיגון הוא, ואפילו אפיגון שלם איננו. בן־תערובת הוא.

בפעם הראשונה בחיי נזקקתי לכתיבה אכּספרסיוניסטית (בראשיתה), במאמרי “דבר והפכו” (עיין “בארצות נוד” [תרפ"ה] עמ' 79) על גוסטאב מיארינק ועל “הגולם” שלו, אבל גם אז כבר כתבתי: “ונוסף על אלה זו האנדרלמוסיה המשונה של אמונות ודעות, זה השִׁגיון שבהגיון, פכחות פנטסטית, ערבוביה מסודרת ובנויה על־פי תכנית מראש ועקמומיות עקשנית לראות את ההופעות לא על פניהן אלא מצדן בתוך כדי תנועתן הרבצלענית — כל המודות האלה הן התוססות בתוך נשמתו של מיארינק המעלות לפני עיניו חזיונות־בלהות והזיות, שלאט לאט הם נהפכים לסמלים ורמיזות, ובעזרתם הוא מקווה להסיר את צעיף מַאיָה מעל פני כל היקום כולו.”

ויפים הדברים גם לשולץ וכאילו נאמרו ביום הזה, אף־על־פי שנאמרו בימי הכיבוש הגרמני בווארשה במלחמת־העולם הראשונה לפני חמישים שנה בקירוב. אבל אז לא היה עוד קפקא השלם. בימי שולץ כבר היה. וכידוע קפקא מן האכספרסיוניזם הגרמני מוצאו. ושולץ בן תערובת הוא. שכּן גם את הסוריאליזם ידע וגם מפאת שדהו אסף.

אומרים, יש בשולץ פתיחה ל“רומן החדש” או ל“כנגד רומן”. אפשר גם זה יש בו. כשלפניך תהליך של התנוונות, הרי אתה מוצא בו כל היסודות בסתירתם, ואפשר שגם ה“שוזיזם”, או זכר ורמז לו, גם בשולץ.

סוף פסוק הוא ולא ראשית חדשה. ואפילו לא סוף פסוק, אלא בחור דרוהוביצ’י שקרא את קפקא ואת אלה שקראו את קפקא וכתבו כמותו, ואמר בלבו — אם נוסח לפנינו מה מונע ממני להרגיל את עצמי בנוסח זה. וכיוון שהתחיל באמנות הציור ונמשך אל עולם הגוונים, התחיל מזווג מדיה זו לכתיבתו, ומכאן שפעת התיאורים של נוף; שמים של שקיעות בערבן של סערות וצללי יערות ופרחי השדה. ויש בציורי טבע רותחים וסוערים אלה איזה כוח המיוחד לו. אלא גם כאן הסילופים והעיוותים שבידיים מקלקלים את השורה, כלומר אפילו את היש שבו מאבד שולץ במזיד מחמת שעבוד הנוסח שתקף עליו. וחבל.

כ"א ביולי, 1965

היה לנו מנדלי ולא הסתפקנו בו. היה לנו ביאליק ולא אמרנו די. עכשיו לפנינו כמה “סיפורים קצרים” ולכל היותר מן הסוג הבינוני, וישראל שבעה מן הטובה הזאת. סיפורים למטה מן הבינוניים האלה המציאו לכנסת ישראל די מחסורה, זאת ספיקתה. זאת מספיקין בידיה וב“ספק” זה, בעושר משופע זה, היא מסתפקת.

אבל לזלול ולסבוא ולנאוף — באלה רעבה כנסת ישראל תמיד, כאן לא ידעה שׂבעה.

והנה בקללת אלוהים זאת — שהיא שבעה במקום שצריכה להיות רעבה ורעבה במקום שצריכה להיות שבעה — גזר דינה של כנסת ישראל. אם תוסיף להיות כך לא תוסיף להיות.

כ"ב ביולי, 1965

לאחר שסיימתי את שולץ פתחתי ב־Michel Butor, המספר הצרפתי החדש והנמנה עם ה“שוזיסטים” או ה“ריאליזם” המודרני, או ה“אנטי־רומן”. לפי הרשום בסוף הספר שלפני (Essais sur les modernnes), תשובה כאן לשאלה: “כלום יש ל’מודרניות' משמעות באמנות?” לפי שעה קראתי שני מאמרים: אחד על בודלייר ואחד על “המשחק” (רולאטה) של דוסטוייבסקי. לפי שעה אין הדברים יוצאים מגדר הבינוני. רעיון זה על בודלייר, שראה בשירה, שהיא מסוגם של סמים משכרים (חשיש ואופיום), אלא שבכוחה להציל את האדם מסכנות הרעלה שבסמים אלה — רעיון זה אפילו אם נכון הוא, אין לו ערך גנטי בשביל שירת בודלייר ולא מהותי. וב“משחק” יש מעט מתולדות חייו של דוסטוייבסקי, שבשבילנו קוראי רוסית אין מועט זה אלא טיפה מן הים, ועל אחת כמה וכמה שחידוש אין כאן. אולי אמצא דברים נכבדים יותר במאמרי בוטור על פרוסט וג’ויס.

ל' ביולי, 1965

הביאו לפני (ישראל כהן) נוסח של קול־קורא התומך במפא"י ובאשכול ובקשו שאחתום עליו. בורלא ושופמן כבר חתמו. אבל אני סרבתי מפני שני טעמים: א. הנוסח היה “נייטרלי”, של בני־אדם שבכל ימות השנה כאילו מחוץ לתנועת העבודה ואינם אלא סופרים בלבד ולא אנשי מפלגה. אילו אני חותם על נוסח זה הייתי לשחוק בעיני כל וצבוע בעיני עצמי. ב. אם אני מתחיל להתערב בסדרי הפוליטיקה בארץ ומפלגותיה אין לדברים סוף. הגל העכור הזה ישטפני עד מהרה. ואין לי לא כוחות־גוף ולא כוחות־נפש לכך. מטבעי אני אדם סוער העוסק בצרכי ציבור בהתלהבות, בהתרגשות ופעמים אפילו בקינטור, וכיצד רשאי אני להעמיס על לבי סערת־נפש כזאת?

אם החיים היו עלי למעמסה, בידי דרכים נאים יותר המקרבים קִצם.

אמש אחרתי לשבת עם המגיה בן־דוד על הגהות ועיפתי מאוד. עבודה מיכאנית זו מייגעת אותי וראשי היה סחרחר ומיהרתי ועליתי על משכבי. אבל גם הבוקר עדיין העייפות, מין רפיון כללי של הגוף, לא נסתלקה ממני.

התחילה הזִקנה פוסעת בפסיעות גסות.

ב' באוגוסט, 1965

נזדמנתי עם ד“ר יוסף וייס⁹ היושב בלונדון ושוחחנו בוויכוח על החסידות שנשמע בקונגרס למדעי היהדות בין דעות דינור לדעות שלום. אמרתי לו, שלי נראית דעתו של שלום יותר. דינור מושך הכל לחנות קטנה זו של “גאולה” שפתח בירושלים וגוזמאותיו לא באו לחפות על חמש־עשרה שנה של בגידה בארץ־ישראל ובעברית. אבל הללו, שהיו נאמנים כל ימיהם להן, אינם צריכים ל”פאן־גאוליזם"; אינם צריכים לומר, שכתיבתה של “תכנית באזל” פותחת עם חורבן בית־שני.

החסידות יצאה מתוך גלות רוסיה, שקלטה אל תוכה מליונים מליונים של יהודים, וכפי שאני רגיל לומר: מן הווארטה עד הדון אכלו בערב יום כיפור בשעה שלוש אחר־הצהריים שבעה מליונים יהודים “קרעפלעך” (כיסנים) בסעודה מפסקת. החסידות אהבה נוף ארץ מולדתה; החסידות הכניסה לתוך “שמונה־עשרה” דיבורים אוקראיניים; שרה תפילותיה בניגונים ואלאכיים ואת “היום תאמצנו” במארשים קוזאקיים. החסידות היתה בתחילתה, על כורחה, עממית, עניין לפשוטי־עם, הואיל והמשפחות המיוחסות והרבנים הגדולים והגבירים לא הלכו אחריהם. החסידות, שקיבלה נוסח ספרד, ממילא קרובה היתה לצפת ולטבריה, והמחלוקת העיקרית בקהילות היתה על סדרי תפילות: מקדימים “הודו” ל“ברוך שאמר” או אין מקדימים. החסידות לא היתה דוחקת את הקץ, ועניין ביאת הגואל היה לפי השקפותיה עניין שכולו בידי שמים. החסידות אהבה את היידיש והיתה דורשת פסוקים מהתורה ומימרות מן התלמוד ומן המדרש מתוך משמעות של קריבות עם לשון יידיש. ובידי להאריך את השווה הזה שבין גולה לחסידות עד אין שיעור. וכשם שמרכז גדול זה של יהדות בממלכת רוסיה, על כל שבטי ישראל שבתוכה, פולנים, ליטאים, רייסינים, אוקראינים, דרומיים, פודוליים וּוֹליניים וכו', נתן את החסידות בתחום האמונה, נתן מרכז זה את הספרות העברית והיידית. תחום המושב שהיה גזירה, הוא שברא גם את המרכז הגדול בבניין ובמניין.

נזדמנתי עם ד“ר באנד. פעם הייתי משבח אותו. אבל משהתחיל לפרסם מאמריו על עגנון התייאשתי ממנו. עגנון חשוב פי כמה וכמה משהוא נראה לד”ר באנד, הואיל וכוח ראייתו של באנד — אפס. לא חשוב, אם עגנון חיקה בנעוריו את האמסון (לפי דעתי, עיקר ההשפעה בסיפורי היידיש של עגנון מי.ל. פרץ), חשוב הקול החדש שהכניס לספרות העברית. ודאי קילקל כל מה שתיקן. אבל ספריו הראשונים של עגנון במקומם עומדים. ודאי תבוא הבדיקה הגדולה ותמחה את ה“פרופגנדה” של תלפיות ותגלה מה עניה עשירות זו. אבל בתוך עניותה נשמע קול משלה והוא ראוי לקיום וּודאי יתקיים בספרות העברית.

י"א באוגוסט, 1965

אמש התחלתי בקריאת חיבורו של Alain Robbe-Grillet בשם “Pour un nouveau roman” (יצא לאור בשנת 1963), והנה בהקדמתו כבר אתה מוצא כמה וכמה פסוקים המעידים יותר על תעמולה מאשר על הגינות של ביקורת. (1) למשל: “… מפלובר עד קפקא שלשלת־רעיונות אונסת את רוחך וקוראת להתקדמות (devenir) ולתמורות. יצר התיאור (décrire), המזעזע את שניהם, הרי יצר זה שאתה חוזר ומוצא ברומן החדש. מעל לטִבעות (Naturalisme) של זה ולחזיונות החלום (onirisme) המיטאפיזי של זה, התחילו רישומיהם של היסודות הראשונים בכתיבה ממשית (réaliste) של סוג לא ידוע ושעכשיו הוא הולך ויוצא לאור עולם. ואוסף המאמרים שלפנינו לא בא אלא לדקדק ולהעלות כמה וכמה קווי־תבנית של ריאליזם זה” (עמ' 15). והנה קו זה הנמתח מפלובר עד קפקא תלוי על בלימה, אינו אלא סיסמה וחפץ להיתלות באילנות גדולים. גם הגב' סארוט מוציאה את פלובר מן הכלל (מכללו של פלובר) ונותנת אותו ראש לרומן של הרהורי לבה. אלא ששניהם מעקמים את האמת. פלובר אינו אביהם, אפילו קפקא אינו סנדקם. וטעות (אם “טעות” בלבד לפנינו) זו ביחס־האבות מכניסה אנדרלמוסיה בשימוש המילים הבאות לגדור אופיו של מה שמכונה “הרומן החדש” ודרכי כתיבתו.

(2) רוב־גרייא נגרר אחרי צורות דיבור של הפינומינולוגיה. למשל הוא אומר: “העולם אין טעמו עמו (signifïant) ולא מופרך (absurde) הוא. הוא הנהו (il est), פשוט כפשוטו. ובזה, בכל אופן, חשיבותו היתרה… הדברים (החפצים) [les choses] הם שם (sont là).” והרי זכורה לנו היטב ההליכה אל ה־sache אצל הוסרל. אבל לדבר על “החפצים” בימינו, לאחר כל מה שעבר על הפינומינולוגיה (הוסרל של סוף ימיו וכו'), בסגנונו של רוב־גרייא למצוא אצל בן־עמו מרלו פונטי כמה רעיונות חשובים על “מה שנתון מעל כל ספק,” זה הניתן על־ידי הארתן של מהויות או “אידיאציה” (idéation), וזה הניתן, שאתה מגיע אליו מתוך שאתה עומד על אופיו של “יש” (être) או של קיום (אכּסיסטנס). אבל הללו אינם “הדברים” של רוב־גרייא התופר את קרעיו וקטעיו במחט של שׂקאים.

ט"ז באוגוסט, 1965

מוסיף אני ודן בדעותיו של רוב־גרייא, ואולי אפרסם משהו עליהן. והנה כל התפיסה המשונה הזאת של דעותיו, כי הרומן — (1) הקורא שמות לבני־אדם הפועלים בו; (2) ויש להם מעמד ויחס משפחות; (3) וזמנו כסדרו לפי לוח השנה ושעות היום ולפי מניין שנים מוגבל; (4) ויש “גיבור” בתוכו, כלומר אישיות אחת במרכז הרומן, (5) ויש בו בני־אדם שהגינות במנהגיהם ואחריות מוסרית במעשי־ידיהם (הם אינם מטיפים מוסר, אבל יש שמעשיהם טובים ויש שהם רעים), ועדיין לא מניתי את כל מגרעותיו של הרומן, אבל אסתפק לפי שעה בחמש הללו — התפיסה המשונה של רוב־גרייא כי רומן שאלה תכונותיו מיוחד הוא “לבורגנות הבלזאקית” בטעות יסודה. אין בעולם ספרות בורגנית וספרות של לא־בורגנים. יש ספרות ויש לא־ספרות. ורוב־גריא שמקבל את עקרון “אמנות לשם אמנות” (וגם כאן טעות בפירושו של קנט “אמנות טהורה”), תמהני כיצד הוא מגיע לתואר זה “בורגני” לנוסח הרומן במאה ה־19?

אני מוכן להוכיח שכל המידות שמניתי למעלה ושהן “בורגניות בּלזאקיות” כבר מצויות במלואן בסיפוריהם של רועי־צאן נוודים לפני 3500 שנה! וכוונתי לסיפור המעשה של “מכירת יוסף” בספר “בראשית”. כל השמות של האנשים הפועלים ברומן זה ידועים לנו — יעקב, יוסף, בנימין, יהודה, ראובן, פוטיפר. גם יחס בית־האב ומעמדו של כל אחד ואחד מפורט כאן: יעקב הזקן, שמתה רחל אשתו והוא מפנק את יוסף היתום מאמו. ראובן בכור־הבנים, האחראי לכל הנעשה בבית האב שכבר הזקין. וכן במצרים יודעים אנו מעמדו של כל מצרי העולה בסיפור זה. פוטיפר שר הטבחים, שר בית־הסוהר הנוטה חסד ליוסף. שר המשקים ושר האופים הכלואים עם יוסף.

והנה גם סיפור־מעשה כאן הפותח ביוסף בבית אביו הזקן וקנאת אחיו אליו, והוא קרוב מאוד להירצח, אלא ראובן ויהודה מצילים אותו, הראשון בשביל להחזירו לבית־האב והשני על־ידי מכירתו למדיינים. וסופו עומד בראש מצרים ומציל בית־אביו מרעב ומורידם מצרימה והכל מסתלקים מעולם הזה בכבוד רב.

ויש השתלשלות של סיפור כולו ומלא הוא אירועים המכניסים בו מתיחות רבה והחפצים המתוארים סמלים הם בהם נאחזת ההוויה הרגשית בנפשות הפועלות: כתונת הפסים של יוסף סמל היא לקנאת האחים; האמתחות, צרורי הכסף, הגביע — באלה החרדה הגדולה של האשמה האוכלת את לב האחים שחטאו לאביהם הזקן וליוסף בנו.

ובסיפור זה יש גם סבך אהבה שנסתבך בה הגיבור. אשת פוטיפר, שבביתו עבד יוסף. שמירת האמונים לאדוניו. תאוות האשה המפתה והאונסת. בריחת יוסף והבגד שנשאר בידי האשה. הדיבה הרעה של אשה שמאסו בה ונקמתה.

י"ב בספטמבר, 1965

כנראה קשתה עלי העבודה בכתיבת מאמרי על “הרומן החדש” ותקף עלי הלב וגזרו עלי את השכיבה ואת הבטלה. אבל אני הספקתי לסיים פרק א' של מאמרי והתחלתי בפרק ב', כלומר יצאתי מן המיצר הראשון שבכל התחלה, ואם עדיין אינני במרחב הרי פחתה מאוד מצוקתי, כי יודע אני לאן אני הולך ודרכי פתוחה לפני. כשאשוב לאיתני אחזור גם לעבודתי.

כ"ג בספטמבר, 1965

מפוזר אני בשבעים מקומות ואין לי פנאי לפנקסי. אבל חייב אני לרשום לזכרון כמה וכמה דברים:

א. עמדתי בפומבי לצד המערך ובקרוב עומד להתפרסם ראיון שלי עם אלחנני “לדמותו של לוי אשכול” ואני משמיע אמת וטובות על אשכול.

ב. באתי בדברים עם “מעריב” לפרסם סידרה של שיחות בשם “בקהל עם ועדה” המכוונות אל עולי ארצות־ערב. שיחה ראשונה בשם “כוחה של שיחה” אני שולח היום למר דיסנצ’יק והיא, כמדובר, תבוא בגליון “מעריב” בערב־סוכות; בכלל קבענו שתבוא השיחה ב“מעריב” אחת לשבועיים.

ג. עדיין לא חזרתי אל מאמרי על הרומן החדש, אבל בהרהורי איני פוסק מלעסוק בו ובקרוב אשוב אליו, הואיל והלב נח מזעפו.

ד. יש בידי עוד המשך של “שקלא וטריא”, בעניינים שונים.

ה. הבטיחו לי ממחלקת ההפצה של “מעריב”, שבפרינציפ הם מסכימים לקבל את שני הכרכים של כתבי הבלטריסטיים להפצה ואני מחכה לתוצאות המשא־ומתן בין “מעריב” לישראל כהן וגדיש. אם יעלה בידנו להגיע להסכם עם מוסד זה להפצה, הרי זאת הצלחה גדולה כי זרוע ארוכה להם והמדובר יהיה באלפי אכּסמפלריים (4000–6000).

ו. יצא לאור ב“עם עובד” בסידרה “ספריה לעם” ספרי “שנה ראשונה” (25,000), וכבר אני חש שהספר הגיע לקוראים שעד עכשיו לא ידעו כלום עליו: בני־אדם מעכבים ברחוב ומשבחים ספרי, כאילו חדש הוא. והרי יצא לאור לפני עשר שנים.

ז' באוקטובר, 1965

אמש טלפן אלי גדיש ממשרד החינוך על פגישותיו עם הנהלת ההפצה של “מעריב” ואמר לי שנוסח החוזה כבר מוכן ובחול המועד יחתמו עליו שני הצדדים, ובסוף נובמבר יהיו מוכנים שני הכרכים ויתחילו מיד במכירתם. לפי דעתו ימכרו למעלה מ־2000 טופס. “עוד נעשה עסק טוב בספריך ונרוויח כסף מלא.”

העיקר שאחזיר למשרד החינוך של הממשלה את הכסף שהשקיעו בספרי. בשבילי זה העיקר. מעולם לא נהניתי בפרוטה אחת מקופת הציבור, וגם הפעם איני רוצה ליהנות. עניין אחר אם הוצאת ספרים קונה חיבורי ומפסידה. לעולם אפשר לטעון שאין חיבורי זה שהביא לידי הפסד, אלא רשלנות ואזלת היד של ההוצאה. תמיכת משרד החינוך בהוצאת כתבי הבלטריסטיים עניין אחר הוא. זו תמיכה ממש. ומיום שדרכה רגלי על אדמת ארץ־ישראל — התנגדתי למנהג זה בארץ. אני אינני הזז ואיני מטיל את עצמי על הציבור. אני עובד וכל ימי עבדתי וקיבלתי שכרי — ועל זאת גאוותי. יורידו אותי לקבר ולא יהיה לי קניין אחר בארץ חוץ מאמות קרקע אחדות של קברי. וגם על זאת גאוותי.

ח' באוקטובר, 1965

שיחה ב' “בתוך קהל ועדה” תישלח מחר למערכת “מעריב”. כל בני ביתי (חנקה עדה ומאיר) קראו אותה ואמרו שנאה היא.

קיבלתי היום ברכה לשנה החדשה מאת “ארגון ועדי שכונות העוני ביפו” ואי אפשר לי להסביר ברכה זו אלא מעין תשובה לשיחתי זו (א') שראתה אור בערב יום כיפור.

כ"ה באוקטובר, 1965

כבר שלחתי המשך ג' “בתוך קהל ועדה” שלי. המכתבים אינם פוסקים מלבוא, ואין ספק שדברי הגיעו אל הקוראים אשר אליהם נשלחו ולטובתם נכתבו.

עכשיו שבוי אני ועל כורחי אני מוסיף וכותב.

גמרתי את הפרק הראשון של מאמרי “על הרומן החדש”. איני יודע. כדרכי מתיירא אני, שמא נכשלתי, אף־על־פי שהדברים נקראים יפה, ודומני, שהעמודים על העיקרים הסיפוריים ב“מכירת יוסף” חיבור קטן הם בפני עצמם. עיקר רעיוני במאמר — התיאוריה של רוב־גרייא ושל סארוט ובוטור אין בה אלא היפוכם של העיקרים שברומן הרגיל. ודווקא החידושים שהם מחדשים — להוציא את הרומן מן הזמן ולהעבירו למרחב (רוב־גרייא), או ליתן בבואות שקולות כנגד “התנועות שאין להגדירן” (של מרת סארוט) — בשום פנים אי־אפשר שהסיפור, או בדרך כלל המיצוּע המילוּלי, יגשים אותם. מכל מקום “נסיונות” כאלה אין הרומן הצורה בשביל שדה פעולתם.

הראיון שלי על דמותו של אשכול בא ב“דבר” (גליון ערב סוכות) ורבים דיברו בו. המערך הדפיס אותו כמודעה בהארץ וגם תרגומו באנגלית ב־Jerusalem Post.

י' בנובמבר, 1965

למעלה משבועיים שאני שוכב. היתה מעין דלקת ריאות בזעיר אנפין. ואיני פוסק מלבלוע גלולות של “אקרומיצין”. רפואה זו אין הלב משתווה עמה והיו לי התקפות אנגיניות חזקות ויסורים גדולים. עכשיו קמתי לשעה קלה, כי החום ירד והוא נורמלי. מכל מקום צריך לאסוף כוחות ולהיפטר מן המחלה. יש בכל מחלה מקצת שאינו אלא רשלנות ואזלת יד. ועל אותו חלק שבה אפשר לו לרצון לגבור עליו.

יש לי הרבה נחת מרשימותי “בתוך קהל ועדה” שאני מפרסם ב“מעריב”. מכל הצדדים איני שומע אלא שבחים. כבר גמרתי רשימה ד' “שווה בשווה” ושלחתיה לכתב להעתקה.

אתמול קיבלתי מכתב מלא הלל והודייה מאת מר דיסנצ’יק עורך “מעריב”. ואין הללו שולחים מכתבים בסגנון זה, אלא לאחר שקהל קוראיהם הסכימו לכך!

אבל חתני מאיר, מבקר חריף, משבח וגם מרת שרת וגם המרוקאי יהושע, העובד ב“סוכנות” במחלקתה של עדה והוא אחד מסוכני רפ"י בירושלים — גם יהושע זה אמר לעדה: “כל מלה של אביך אמת!”

ובכן אפשר גם לכתוב פובליציסטיקה שתתקבל על דעת הקהל אם קצת טמפרמנט וקצת אמת בה.

קראתי האוטוביוגרפיה של פסטרנק. דברים נאים, שנטייתם לצד העיון הפילוסופי, ואף־על־פי־כן המשורר גובר עליהם. דברים נאים. אלא שתחילתם “אימאז’יזם” יתר והוא המקלקל, הואיל והרבה מן הבדוי בו. אבל לאט לאט הוא משחרר עצמו מן השעבוד הזה והדברים נעשים נכבדים ושקוּלים יותר.

הסיפורים שלו, בעיקר פרקים בימי הילדות, אינם חשובים הואיל וחכמת הפסיכולוגיה מרובה בהם מן היסודות הנרטיביים הפשוטים. נכבדים בעיני סיפורים שהנפש ותעלומותיה מתגלות בהן, אבל לא רב משקלו של הכתוב שיש בו הרבה חכמת נפש ועיקריה, ובשבילם נכתבו הדברים בצורת סיפור.

כ"ו בנובמבר, 1965

ביום כ“ב בנובמבר בא לביתי ראש הסוכנות, מר פינקוס¹⁰. אני שהכנסתי אותו לתנועת העבודה כשעשיתי בדרום אפריקה בשנת 1939, והעמדתיו בראש “פועלי ציון” בארץ הזאת. לאחר המלחמה עלה לארץ, עמד בראש “אל על”. ה”קליקה“, “הפֶרֶסים” למיניהם פחדו מפניו פחד מוות. אדם מוכשר, בעל השכלה, נואם טוב, עורך־דין מצוין ואדם בן־חורין, בעל דעות משלו ואינו נכנע לטפסרי מפלגתו (מפא"י) והעיקר אינו חונף ושפרינצק משבח אותו — אלה אינן סגולות הפותחות שערי פעולה לאדם חדש בישראל. ובאמת דרך חתחתים היתה דרכו. ולאחר שיצא מ”אל על" היה לעורך־דין פרטי 8 שנים והצטיין כפרקליט ואסף הרבה כסף. והתחילו להחזירו בזהירות רבה אל פעילות ההסתדרות. וכשיצא ג’וזף¹¹ מן הסוכנות להיות שר המשפטים, מינו את פינקוס גזבר הסוכנות וחבר הנהלתה. ולאחר שנסתלק שרת בחרו בו כראש הסוכנות במקום שרת. עכשיו פתוחה דרכו.

כל הזמן השתדלתי לא להזדמן עמו. חששתי שמא ידידותנו תרע לו. עכשיו הוא ראש הסוכנות ואני כשר תכלית הכשרות.

פינקוס ישב אצלי שתי שעות. מאמרי על עדות המזרח עורר אותו לבוא אל ביתי, הואיל ובעיה זו מחרידה את מנוחתו והוא מבקש שאסייע עמו בעניין זה. הבטחתי לו שאעשה כל מה שבכוחי לעשות, אבל כוחותי אינם גדולים עכשיו.

שמחתי מאוד לפגישה. וחנקה פשוט נתמוגגה מרוב התרגשות ואינה פוסקת מלדבר בשבחו.

למחרת ב־23 ח.ז. בא אלי זלמן ארן וישראל כהן וחיים תורן ויוסף גדיש והביאו לי שני כרכי הסיפורים. שתינו יין וארן ביקש להתחיל גם בתוכנית להוצאת הביקורת. יש לו איזה יהודי בארצות־הברית שאפשר למשכו לעניין זה והוא יבוא בקרוב לארץ.

אין צריך לומר, כי שמחתי מאוד לראות פזורי מקובצים בשני כרכים נאים וכל אחד בן 400 עמוד. לפי דעתי, לא עמדו על טיבם של סיפורי הקצרים ועל “אליהו מרגלית”. “שנה ראשונה” כאילו העיבה על השאר. אבל עתידים לחזור אל הסיפורים הקצרים ועוד יבואו ימים טובים להם.

קיבלתי מכתב ממזכירו של “בטאון עדת התימנים” בארץ — “אפיקים” והוא כותב: “אולי אתה אחד מל”ו צדיקים אשר מקרבים אחים וכו'." סימן שדברי הגיעו אל עדות המזרח וזה חשוב לי מאוד.

1966

ב' בינואר, 1966

נתנו לברקוביץ פרס ביאליק על ספרו החדש “ימי הילדות”. טלפנתי וברכתי אותו. יפה עשו שנתנו לברקוביץ פרס זה, אבל לא יפה עשו שנתנו את הפרס לספרו. אין ב“ימי הילדות” הללו שום דבר שלא היה עוד. אמת, לשונו (ולא סגנונו) נתבהרה יותר, אבל קל היה לו להבהירה הואיל ולא אמרה מאומה. שוב נרות שבת. שוב חדר ומלמדים. שוב חנוכה וסביבון ולביבות. שוב אותה דלות גופה. שוב אותן מסיבות בלא שינוי של אוויר, של מזג, של מנהגי מקום, אלא אותו כללי ואותו שגור שכל “תחום המושב” ברוסיה שותף להם. אין כאן אותו יהודי מפולסיה, הסלוצקאי, שיש בו איזו עצמות. אלא איזה “כלל ישראל” שאין לו אלא אורח חיים מאובן, מופשט, מת. ולכתיבה מעין זו אסור לתת פרס, הואיל והיא מבלבלת את דעת הבריות, וכבר הביקורת האווילית מרבה בשבחים על דברים שאסור לשבחם. ודאי אסור לחשוד בי בצרות עין כלפי ברקוביץ: אדרבה, שמח אני בשמחתו ונהנה מהנאתו. ידידים קרובים אנו מכבר הימים. ואף־על־פי־כן דעתי במקומה עומדת: פרס לברקוביץ – בכל לבי. פרס לאותו ספר של ברקוביץ – לא. הספרות העברית חשובה מברקוביץ, ואסור להתעות את התועים.

ז' בינואר, 1966

סיפרו לי (בשם מייזלש שהיה בשעת מעשה) שבישיבת הקורטוריון של “מוסד ביאליק” העלה בנשלום¹² את השאלה – מדוע צריכים סיפורי צמח לצאת לאור על־ידי “ידידים”, והרי לשם כך נברא “מוסד ביאליק”. וסיפרו שבנשלום יצא מכליו ודפק על השולחן והתרגש הרבה.

הזז הפסיקו – “אבל צמח לא ביקש ממוסד ביאליק שיוציא כתביו.”

לזה השיב בנשלום: “כלום אינך יודע שצמח מעולם לא ביקש דבר, הואיל ואיננו מן המבקשים, אבל מוסד ביאליק צריך היה לבקש מצמח, לילך אליו ולבקש ממנו את הזכות להוציא כתביו.”

כ"ג בינואר, 1966

לפני תשעה ימים, בליל שבת 14.1.66, עברו עלי שעות אחדות בין חיים למוות. הלב לא רצה לדחוף את הדם אל העורקים ולחץ הדם ירד עד אפס כמעט, וכל הזמן היתה הרגשה קרובה להתעלפות. אבל לא התעלפתי והכרתי היתה שלמה. כל גופי נכסף ליפול לתוך תרדמה. אני אומר “ליפול”, כי אמנם זאת היתה ההרגשה, כאילו התרדמה תהום עמוקה ונמשך הגוף להפיל את עצמו אל תוכה. מצד אחר, עלה קול מן המעמקים “לא להרדם, בשום פנים לא להרדם!” ואל הקול הזה שמעתי. הרופאים קוראים לזה syncope.

בא ד"ר סגן־כהן וזרק לתוך שרירי רפואה אחת שחיזקה את הלב, אבל לא עצמתי עין כל הלילה.

אחר־כך ציוו עלי את המנוחה במיטה. שלשום קמתי ואתמול ירדתי למטה וטיילתי קצת ברחוב.

התקפה כזאת היא השלישית בחיי. שתיים האחרונות היו קרובות זו לזו. אסור לאדם שיהיה שוטה: חולשת הלב כאן וכך יהיה הסוף. בליל שבת הייתי קרוב מאוד לסוף. צריך לאסוף את הכלים ולצאת לדרך. דרך כל אדם. היהדות אין מוראו של המוות עליה. ואני בן ליהדות זו.

כ"ה בינואר, 1966

בראשי מצטרפים והולכים כמה וכמה רעיונות סביב נקודה אחת – הסכסוך שלי אינו במה שמקובל במערב (הרגשת אשמה, אימת מוות, חפץ אלימות, עיוות המין, יאוש, אפס וכו'), אלא בין היהדות שבי ובין המסוכסך שבתרבות המערבית הנוצרית. הסכסוך בין היהדות שעולם הזה קיים לפניה ועול מצוות שבין אדם לחברו מקובל עליה וכו', ובין עולם נוצרי זה של פאול הקדוש עם ה-grâce שלו ועם העולם השרוי בחטא ואין לו תקנה לאדם אלא בחסדי שמים, ולפיכך אדם כבד עוון (מעוות ומקולקל במוסרי שבו) אפשר והוא צדיק יותר מאדם שכל מעשיו ומנהגיו יושר ואמת, אלא ש“חסד” (grâce) זה לא ניתן לו.

כאן הסכסוך שלי ושדה ההתנגשות שלו – השירה. שלא מדעתי התחילה רוחי פורשת רִשתה וכל הרהור, פסוק, חזיון שנתקלים לי באקראי מיד היא צדה אותם, אם מגע ושייכות להם, קרוב או מרוחק, בעמום הזה המדריך מנוחתי. וסימן לפני – משהו מבשיל בתוכי שיבקש ליהפך לממש, שיתבע את מימושו בכתב. חביב עלי מצב־רוח כמוס זה יותר מעצם הכתיבה. זו באה אל המוכן וכל עניינה להעלות את המוכן הזה על הנייר, כלומר להציל מעט מן המעט שבמוכן זה מן הכלייה. הכתיבה היא עבודת הצלה כזאת. כי את “המוכן” בשלמותו בתוך הרוח הכמוסה, יודעת הכתיבה שאין בכוחה ליתן. לפיכך מסתפקת היא במקצת מן המקצת, בהצלה מן הדליקה.

כ"ח בינואר, 1966

שוקל אני בדעתי – כלום לכתוב לוועד הממונה על פרס ירושלים שספרי נשלחו לא על דעתי ובלי הסכמתי, הואיל ואין דרכי לשלוח חיבורי לקבלת פרסים.

יש “עניוות” ממין מסוים שהיא קשה פי כמה וכמה מן הגאווה. ודומני יש בכתיבת מכתב כזה ממין סרחונה של “עניוות” כזאת, של “צדקות” מרשעת כזאת.

מצד שני, אולי איני כותב את המכתב הואיל ורוצה אני בפרס? אבל כאן על כל פנים אני מפקיר את עצמי בידי הדיינים, ואפשר שלא יתנו את הפרס ויתפרסם הדבר ברבים, ששלחו ולא קיבלו. אם אכתוב את המכתב הרי “צדקות” זו תסייע לקבלת הפרס. והחלטתי (בשעת כתיבה) לא לכתוב כלום.

י"ג בפברואר, 1966

גמרתי את “שקלא וטריא” בשביל מאסף ירושלים. (אלקושי¹³ וקדרי¹⁴ העורכים), גליון דפוס, בקירוב.

עדה סיפרה, שאמש בביתו של אריה ליפשיץ¹⁵ במסיבה לכבוד ספרו של אפלפלד אמר לה בסוד חיים תורן, כי קיבלתי פרס ירושלים, לשני כרכי הסיפורים.

ועוד סיפרה לי עדה: היה שם עגנון ודיבר גסות באפלפלד, שינה שמו וקרא לו אפלברג, אמר שלא קרא ספרו אבל היה סנדק ילדו והיה בחתונתו, לפיכך ישמיע מלים ודיבר על עצמו. אין אלה מעשי קונדס. אלה מעשי רשע, שעינו צרה בהצלחת אפלפלד.

עייפתי מן הכתיבה בשביל “מאסף ירושלים”. עכשיו עלי לקיים הבטחתי ל“מאזנים” ואיני יודע מה אתן להם. אבל יש עוד הרבה זמן להרהר בכך. חוברת “מאזנים” תהא כפולה ותצא ערב חג העצמאות.

י"ד בפברואר, 1966

ובכן שלושה חדשים בלבד נותרו משנת השמונים שלי – בכ“ח אייר, 18 במאי, אני מסיים אותה ונכנס לשנת פ”א, אי"ה.

לפי שעה אני פטור מחגי־גבורות. הסיפורים שיצאו לאור מסיחים את הדעת מן הגיל ויפה שעושים כך.

מכיוון שגמרתי “שקלא וטריא” בשביל מאסף ירושלים נדמה לי שהעליתי דברי הבאי על הנייר. אבל אתמול כבר הודעתי לאלקושי וביום ה' יבואו לקחת את כתב היד.

אמש על משכבי קראתי פרק אחרון, מעין סקירה כללית וסיכום, בספרם של וימסאט וברוקס “קיצור תולדות הביקורת” [1957]. ונוכחתי לדעת, שמבקר שאין לו תורת נוי על כורחו שהוא מקפץ מעניין לעניין בלא דרך ומסילה. זה אינו “פלוּרליזם”, זה סתם ספינה שאין עומס בבטנה. עכשיו אני רואה ש“על היפה” הציל את הביקורת שלי.

הם מדברים בפרק זה על האירוניה, אבל זו לא תצלח להיות יסוד קיים (קונסטנטה) בשיטה, הואיל והאירוניה שלוש תכונותיה: 1) היא חזיון קצר; אינה כסאטירה שכוחה בתמידותה, באריכותה. האירוניה בת חלוף היא, אינה נאחזת בזמן אלא להרף עין. 2) היא צריכה להיות נדירה, בין עלייה ועלייה תהא ההפסקה גדולה וארוכה. אם היא ממהרת לחזור על עצמה היא גם מכלה את עצמה. 3) לה עצמה כמעט קיום אין לה. היא חזיון של בינתיים, או שהיא נהפכת למשהו נמוך הימנה (סאטירה) או למשהו גבוה ממנה (הומור), ובין שהיא נדחקת לאחוריה ובין שהיא רודפת אחרי מה שלפניה, בין כך ובין כך קיומה בטל. לפיכך כל הבניין של וימסאט וברוקס ממש אין בו. אמת, יש דבר והיפוכו באמנות, הואיל ופעילותה של זו האחרונה על כורחה שתהא בטבע וכורחו ואנסו, ומכיוון שלא נוצרה האמנות אלא לשם חירותה, פדות מן הטבע, הרי ההתנגשות בתוך תוכה – וכל שהיא גוברת על הטבע המעכב והמשעבד כל־כך אמנות הולכת ונוצרת. מי שאינו מבין רעיון זה אינו תופס את העניין שהוא דן בו.

כ"ג בפברואר, 1966

לפתע פתאום אחר הפסקה של חודשים דיבר עמי אמש בטלפון דוד בן־גוריון. ממלון המלך דוִד דיבר. קולו צלצל כזוֹג ושאל לשלומי והבטיח להיכנס אלי באחד הימים.

כנראה, מר לבו עליו, אם זכר מציאותי. ובאמת אני שמח לפגישה זו. לא חביבה עלי הליכה זו על גבי קביים. והשיחה עמו אינה גלויה. אי־אפשר לי לומר לו מה דעתי על כל מעשיו והתנהגותו משנת 1960 ואילך. וכשישמיע באוזני דברי בלע על אשכול, לא אשתוק. ולמה לי כל אלה? אילו אפשר היה להשפיע עליו ולהחזירו למוטב – ודאי שהיה כדאי. אבל אינו מקשיב לדברי אחרים, ובכן, למה לי זאת?

תקוותי, שישכח עד מהרה שצלצל אלי וידחה את ביקורו עד שיבוא אליהו.

ובכן, בשעה שלוש בא ד.ב.ג. וישב שתי שעות ודיבר דברים שכבר נלאיתי לשמעם, ובעיקר לא בכדי בא: רצונו לחוג את יום עלייתו לארץ שבחודש אלול הבא ימלאו שישים שנה. אבל אי־אפשר לעשות זאת בלעדי ובלא יצחק כבשנה¹⁶ ובלא אברהם בעריש, שקדמו לו. הריהו בא ומצרף את יום הולדתי שלי, כ"ח באייר, שיימלאו לי שמונים שנה (62 לעלייתי). כנראה צמא הוא לחגיגות, לתהלות ותשבחות. אני אמרתי לו שיום הולדת הוא עניין פרטי ואינו עניין לרבים, ואיני רואה צורך ברעש זה. על זה השיב לי – אנשי פלונסק תובעים ממני, ואמרתי להם בלעדיך אי־אפשר, אבל שנת השישים לעלייתך כבר עברה. נצרף את שנות גבורות שלך ונחגוג יחד.

אמרתי לו: עשה כרצונך, מניח אני את הדברים להחלטתך, אני איני עוסק בהם. למה לו רעש והמולה זאת? לא אבין.

שתי שעות ישב ופטפט להג רב. אבל רוחו נמוכה מאוד.

כ"ה בפברואר, 1966

זוגתו של הלקין הביאה לי קובץ שיריו “מעבר יבוק”. עיינתי בהם. צריך לומר שיותר מכל הוא משורר. כשהיית נתקל בשירים הללו בפזוריהם לא חשת בכובדם, או שלא נתת דעתך עליהם. חשוד היה בעיניך ומתוך חשד זה היית דן כל דבר שיצא מתחת ידו. עכשיו שהם מקובצים בספר אחד, זה סומך את זה וסמיכה זאת מצרפת אותם לאגודה אחת. כלומר שירה לפניך, ויש בה יחוד, קול והמיית הלב וחיות משל עצמה. אמת, לעתים קרובות יש בפסוקיו צפיפות גדולה כל־כך, כאילו גלמי כלי־עץ לפניך, ואתה שואף למעט אוויר. ואף־על־פי־כן הסך־הכל אינו להפסדו אלא לשכרו. אינו מספר, אינו מבקר, אינו פדגוג, אבל מן המשורר יש בו.

ט"ו במרץ, 1966

ובכן הכל עובר, וגם הטקס בעיריית ירושלים עבר. דברי היו פשוטים וסדורים והרבה הומור בהם, והכל אמרו “לא בא עוד כבושם הזה.”

אלא שנוסף לפרס היתה לי גם בשורה טובה. קיבלו חשבון ראשון של “מעריב” על מכירת ספרי. פתחו בהפצתם בימי חנוכה, והדין־ וחשבון לפחות מחודשיים, ומספר הספרים שנמכרו (שני כרכים) קרוב ל־1200 למעלה מ־60%. עכשיו ברור שיימכרו כל האלפיים.

י"ג במרץ, 1966

הבורא יצר את האדם בתכלית השלמות, אלא מידה אחת חשׂך ממנו – את כוח העמידה בנסיון: כלומר גם כוח זה נתן הבורא באדם, אילמלא כך, לא בתכלית השלמות הוא, ואי־אפשר לטעון כנגדו, שהחטא מעבירו על דעתו אם כוח העמידה בנסיון אין בו. אלא כך תהא גירסתך – יש באדם כוח העמידה בנסיון, אבל צריך הוא לרצות בו, לעצור אותו במוחו, לאספו בידיים בשביל שיעמוד למעשה בנסיון שלפניו. הוא אינו כאהבת הטוב שבין אדם לחברו, שהיא רצייה בנפש לעשות את הטוב; הוא אינו כשנאת הרע בין אדם לחברו, שהיא רצייה בנפש לא לעשות את הרע, כלומר העולם המוסרי עם מצפונו שרוי בתוך האדם; לעמוד בנסיון אינה רצייה בנפש, אלא האדם צריך לאסוף כוחות הללו שבתוכו בשביל עמידה זו.

וכאן נכשל האדם בראשית דרכו. כשהקב"ה אסר עליו את אכילת הפרי של עץ הדעת, איסור זה היה העמדה בנסיון טהור. כלומר הבורא רצונו היה [לדעת] כלום יתעורר האדם מרצון עצמו ויאסוף כוחותיו לעמוד בנסיון? התשובה לשאלה זו היא בשלילה: הוא לא רצה ולא אסף, ועבר עבירה.

אלא חטא ראשון זה אינו כפי שהנצרות תופסת אותו – ומאז העולם שרוי בחטא ואין לו תקנה אלא בחסדו של ישו. אדרבה היהדות תופשת אותו כאות אזהרה: בכוחך לעמוד בנסיון אם תרצה בכוחות אלה ותאספם.

וזה פירושו “הכל צפוי והרשות נתונה”. על־פי מנהגו של אדם בדברים שאינם עבירה, אפשר לומר אדם זה לא יעמוד בנסיון ויעשה הרע. אף־על־פי שהרשות נתונה – לעולם האפשר האחר – לאסוף כוחות ולעמוד בנסיון – אף הוא נתון. לפיכך כתוב “צפוי” ולא “ידוע”; זה עניין שבהשערה קרובה לאמת, אבל אינו עניין שבידיעה, שוודאי הוא. אפילו הקב"ה אינו יודע אם יאסוף אדם כוחות רצייתו ויעמוד בנסיון. וזה פירושה של תשובה – אפילו לא עמד אדם בהרבה נסיונות, יכול הוא לחזור בו ולהתחיל חיים חדשים, שיש בהם מן הרצייה לאסוף כוחות ולעמוד בנסיון. התשובה היא מעין נוחם וחרטה על כך שהתיש כוחותיו ולא רצה לעמוד בנסיון, ונוחם וחרטה הללו הם גופם כבר עניין לכוחות החפץ והרצות.

י"ב באפריל, 1966

אחד מאבותי הזקנים כותב לאחר “הסכמת הגאונים” שניתנו לחיבורו “צמח לאברהם” (על חיבור זה שם משפחתי): "ואף גם אני זעירא וקטינא, אין בי לא דעת ותבונה, ולא חִסְדָא וחִנָּא, ואַמִינָא כי מהֵפְקֵרָא קָא זְכִינָא, וכעני המהַפך בַּחֲרָרָא הֱוִינָא, בין גדולי העם וחשובי מדינה, ואנכי עפר [ואפר] שנסתי את מתני וימיני, להגות באמרי שפר, לקחת בידי קסת הסופר, ולהעלות על הספר. "

זכרתי דברי אבותי הללו, כשנתקבלו היום מן עיריית ירושלים תמונות מן הטקס לפרס ביאליק ואמרתי בלבי – די והותר, ויש להפסיק פרשת פרסומים זו, שהיתה לי לזרא. במחננו – אם שדנים אותך לשיכחה או שכל הפיות אינם פוסקים מלשבח. והרי אני יודע שאיני ראוי לכל הטררם הזה ואין לי צורך בו ואין לי הנאה ממנו. יש דבר אחד בלבד – כבר עומד אני על ספה של שנת פ"א ועדיין רוחי נכונה וכתיבתי עומדת בעינה. אבל זו מתנת אלוהים ולא ידי עשתה את החיל הזה. וצריך לברך את השם יתברך, שחנני בדעת ברורה בימי זִקנה.

כ"ג ביוני, 1966

אמש באו אלי שניים מוועד “עולי פלונסק” וברכו אותי לשנת השמונים שלי. אלא שעיקר ביקורם בא לדון עמי על “חג שישים שנה לעליית פלונסק”. טבעי הדבר, שמניינה של עלייה זו מונה ב.ג. משנת עלייתו ואילך. ואיני תמה, שרצונו ש“עולי פלונסק” יפתחו בחגיגה זו בחודש אלול הבע“ל, ואחר כך יתגלגל הגלגל מאליו בכל ישוב וישוב בארץ ובכל עתון ועתון. בעניין זה ביקש תמיכתי והציע לי קנוניה: החג כפול יהיה – שנת עלייתו ושנת השמונים שלי, אני לא הסכמתי וּויתרתי על חלקי בחג, הואיל ו”עלייה" מעשה של רצון היא, אריכות ימים – מתנת אלוהים; לא משום שרציתי לחיות אני חי, הנותן ליעף כוח האריך ימי ואין מערבין שמחה בשמחה.

אלא שבתוך הוועד הפלונסקאי יש מתנגדים לחג שיהא מיוחד לב.ג – אין הם מוכנים להיות כלי של תעמולה ל“מלחמתו” של ב.ג. במי שהיו חבריו. ובאו אלי, שאני אהיה הדיין.

אני הסכמתי, שיחוגו שנת עלייתו של ב.ג. (שנת השישים). אבל איני מסכים בשום פנים שיחוגו שנת הגבורות שלי באותו מעמד. אני אבוא לחגיגה זו כאחד הפלונסקאים. מתוך אמתלא של “בריאות” לא אדבר באספה. בדרך כלל קשה לנאום בחגי יובלות.

אלא שכאן אני במצוקה גדולה – בלעדי לא תהא החגיגה, ואפשר לפרש, שאני המעכב. וזה איני רוצה, הואיל ובאמת לא איכפת לי אם יכו בתופים מדן עד באר־שבע לנס שאירע לכנסת ישראל, שנולד לה בן דוגמת ב.ג. ושהוא עלה לארץ לפני שישים שנה. אבל מטבעי איני איש פמליה, ועל אחת כמה וכמה שאין מקומי בפמלייתו של ב.ג. – שבע שנים משתדלים (בעיקר פולה אשתו) להכניסני לתוך גוף זה ולעשותני כלי שרת ואני סירבתי והדבר עלה בידי לישב בחוץ. אף הפעם אשתמט.

כ"ו ביוני 1966

עתונו של אהרן מגד “משא” לא יכול נשוא את השבחים ששיבחו את “ארצות התן” על עמוס עוז והתחיל להשתמש בדברים כדרבנות – “אך בשעה שהביקורת המשבחת את ספרו של עמוס עוז עשויה לאבנו במקומו” – ואם היא משבחת את אהרן מגד? זה עניין אחר. הוא, כמה שתשבחו, לעולם ראוי הוא לתוספת שבחים! לא חשוב שהכותב איזה מנחם בראון (!) הוא שוטה גמור ועם הארץ גמור. העיקר שהעורך אהרן מגד מדפיס. אף־על־פי שגאון כזה כמגד צריך לדעת שאין “הומור לקוי” ואין “אירוניה גסה”. יש פסוק שמביאים אותו כתכלית השלמות “נחום נתרחק ממגרש המסדרים וכרע למרגלות אקליפטוס מסויד לבן. פירורי סיד קטנים נשרו מעל גזע העץ וקצתם עקצו את מצחו הלח.” (פסוק זה לפי דברי המבקר) “ממחיש בנאמנות סיטואציה נפשית רגישה בין אדם לנוף!”

שוטה גמור, אבל חצוף!

כ"ט ביוני, 1966

בתשובתי למיכלי בעניין “עברית – ולשון דיבור” העליתי רעיון שכדאי לרשמו: העברית לא היתה מעולם לשון שבכתב גמורה, דוגמת הלטינית בימינו. היהודי, כשלמד תורה, לא הסתפק בעיון, בראייה בלבד. לעולם, אפילו ביחידות, היה קורא אותה בקול ובניגון (“אף הקורא מקרא בענוגו ובנגונו.” שיר השירים רבה ד, י), כלומר כל מלה אמורה ולא ראויה בלבד. ה“חדר” ובית־המדרש אימנו תלמידיהם ללמוד חומש וגמרא בקול ולתרגם כל מִלה ליידיש: “תנו רבנן” – “האבן די רבנים געלערנט” – או: “שנים שאוחזין בטלית” – “צווי וואס האלטן א קלייד” – או “שור שנגח את הפרה” – “אנאכס וואס האט געשטויסין אַ קי.” לפיכך היסודות הדיבוריים מרובים בעברית מכפי המשוער. משך אלפיים שנה היתה העברית לשון דיבור סמויה למחצה.

ועוד דבר, במדרשים ובגמרא, בסוגייה ובשקלא וטרייא, במשא־ומתן ובפלוגתא, בפירושים ובדרושים, בעובדות ובמעשים שהיו וכיוצא באלה מרובה לשון של דיבור ממש – המקור מדבר בלשונם של המדברים כפי שיצא מפיהם ואינו ניסוח מופשט. וכאן מעיינות הישועה והרפואה לעברית. מן המעיינות האלה שאבנו מעט מן המעט. ועוד ידלו מימיהם מקור חיים ללשון עברית חיה ממש.

א' ביולי, 1966

איני אומר, כל יהודי ויהודי בן־דורנו, בתורת יהודי, אינו מסוכסך מתוכו, קרוע ושסוע בעצם הוויתו ואובד דרך ועצה; על כורחו שהוא כך. כלום שמד יהודי פולין וליטא חזיון הוא שהדעת סובלתו? כלום שיבת ציון מעשים בכל יום היא? וכלום השמד והשיבה, שירדו עלינו כרוכים יחד, כלום זה החורבן וזה הבניין אינם הפוכים זה לזה, אינם סותרים זה את זה? וכלום הבניין אינו בזכות השמד, וכלום אילמלא השמד לא היו צריכים לבניין זה בצורתו, למדינה?

מכאן הבלהות המלוות אותנו כצל; מכאן הפחד והחרדה, שמא אין קיום לבנוי. מכאן הטירוף שאחז את הישוב, ההולך בעיניים חשכות אל תהומו. ניטלו ממנו החושים השומרים על קיומו של החי, ושולט עליו מעין חפץ־כלייה סמוי המוליך בקלות־ראש והנוהג בשגעון את הישוב הפרוע הזה עד חרמו.

כ"ג ביולי, 1966

התחלתי לתרגם את “מקורו של מעשה האמנות” מאת מרטין היידגר וכבר תרגמתי חמישה עמודים ו“הכלבתא”, כדברי ביאליק, כלומר הנוצה, הולכת. דומני תפסתי את הנוסח ולשונו.

בהרהורי נוי הללו יש 58 עמ' (נשארו 53), אם יעלה בידי לתרגם 4 עמודים למעת לעת הרי כעבור שבועיים יהיה התרגום על גבי הנייר. בדיקה עם ד“ר שפיצר¹⁷ ותיקונים שבועיים – לאחר חודש התרגום מוכן לסידור. שפיצר יוציא אותו ב”תרשיש".

יש לי צורך בכך להראות לחכמים הללו כיצד מתרגמים כתב־יד של היידגר! ונבלום פיהם.

ו' בספטמבר, 1966

היום נשף בגנו של ראש הממשלה לכבודו של שלונסקי (יצאו לאור תרגומיו – פושקין). לא אלך לשם. איני סבור שראש ממשלה הוא הממונה על כיבודים לסופרים. זאת יעשו המבקרים – בכתיבתם והסופרים, או הקוראים באספתם. אבל מה עניינו של ראש ממשלה ומה סמכותו בכך? לא אלך לשם.

1966 (המשך)

י"ג בספטמבר, 1966

חיבורו של כורש הרצל גורדון, פרופסור בארצות־הברית לתרבויות המזרח הקרוב, שתרגמוהו לעברית, חשוב מאוד ושמו מעיד עליו, “לפני היות התנ”ך", והוא עוסק בשותפות של מקורות לתרבות יוון ולתרבות העברים. המחבר מומחה גדול לתולדותיה של אוגארית וחידש בה הרבה חידושים.

גם אני חשתי בשותפות הזאת, וגם העמדתי במאמרי “שיחה” קטע של איליאס (סוף השיר השמיני בתרגום טשרניחובסקי). “ישבו כל אותו הלילה הטרויים על שדה המלחמה,” כנגד קטע של “ברכי נפשי” בתהִלים “ישבעו עצי ה', ארזי לבנון אשר נטע.” והנעילה פונה אצל שניהם אל האדם העובד; אצל הומר הסיום – “ויגל לב רועה עדרים,” ואצל בעל התהלים: “יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.”

יש לי הנאה גדולה מן העיון בספרו של כורש הרצל גורדון.

ערה“ש תשכ”ז, י"ד בספטמבר, 1966

אמש הוספתי וקראתי בחיבורו של גורדון, ואני עומד בפרשה של אוגארית. זה משנה את כל תפיסתנו בחלק הקדום של התנ"ך. אבל זה מחזק את הרעיון, שהעברים היו תרבות ולא אומה בלבד דוגמת אדום ומואב. צריך אני ליתן “ראיון” עם עצמי בשביל “מעריב” ורצוני להעלות ולהסביר בדברי את עניין תרבות־יהדות ואומה ישראלית. בלא המושג הראשון אין קיום גופני־מדיני לשני. כבר הבשילו רעיונות הללו והם מוכנים לניסוח. דומני, צורך השעה שייאמרו הדברים.

י' בנובמבר, 1966

בעצם מאוסה עלי פרשת עגנון, אבל עוד פעם אחת אעלה עניינו ולא אוסיף.

פעם אמרתי לעגנון: “אתה בזבזן גדול, משחק אתה משחק של צדיק, אבל תשיב לשאלותי אלה: היינו מעשנים סיגריות יחד בשבת? היינו אוכלים סלמי (נקניק) איטלקי יחד? ובכן הרי בכוחך להיות בעל־תשובה, כלומר להגיע למקום שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, ואתה מבזבז כוחותיך ומשתדל בכל כוחותיך להראות צדיק.”

כעס כעס גדול ואמר לי: “אי־אפשר לדבר עמך. רשע אתה!” ונסתלק.

1967

ד' בינואר, 1967

קורא אני, כמעט ערב ערב, לפני עדה את תולדות חיי, ואני עומד בשנת 1906 ומסיים את פרשת הבויקוט בפתח־תקוה וכבר הגענו לארבעה ג“ד והרי אנו בתחילת הדברים¹. לאחר הבויקוט הפרק: (1) התנוונות, השמירה בזכרון־יעקב, פציעת זייד. מכרמי נזלה לגורן. (2) פיוס עם בית אבא, הנסיעה לפלונסק לשישה שבועות, גמר אהבה ראשונה, שיבה לארץ, עבודה ברחובות ביקב, דריכת ענבים מצומקים בחבית ליין טוקאי, אספה כללית של “הפועל הצעיר” בסוכות תרס”ז (1906), עלייה לגליל. (3) פרשת הגליל, ממסחה עד מטולה, ספרות, פרסום דברי ב“העולם”, ביאליק קיבל סיפורי “חורבת אליהו” (נכתב במתולה), מכאן ואילך פרשת הישיבה בירושלים, חפץ הלימוד, נישואין, יציאה לפריז, וכך הלאה עד היום הזה. אם אאריך ימים עוד שנה אחת הרי נעלה על הנייר את תולדותי אלה ולאחר שאסתלק תכין את הספר לדפוס בתי עדה.

י"ח בינואר, 1967

שוב אירע לי מה שאירע לפני חמש עשרה שנה, כנראה “התעורר” אותו פגע ממאיר בערמונית, שנשתתק לאחר ריפוי בהורמונים. היה שפך דם חזק בלא כאבים שעדיין לא פסק לגמרי. קראתי לד“ר ברזילי, אורולוג ב”הדסה“, שאני מכירו, והתחילה פרשת הבדיקות. הכל תלוי בכמות הפוספוטזה בדם. מכל מקום, איני הולך ל”הדסה" ולא אתן לצלם את מבואות השתן והכליות. אתן לטבע לעשות את שלו. ואם הגיעה שעתי, שתבוא בלי חיי ניוול. כל ניתוח במקום משמעו חיי ניוול או מוות. ואני בחרתי במוות.

ט"ז בפברואר, 1967

מה ששגור בפי האכסיסטנציאליסטים – האין, ההעדר (néant) לפני הלידה וההעדר לאחר המוות – ושניהם שווים, אינו נכון. בהעדר קודם הלידה לא היה “אני” שיהרהר בו לפניו. ואילו בהעדר שלאחר המוות קדם לו אני שהרהר בו לפניו שנים רבות. לפיכך הוא פחות העדר מחברו, להיות פחות העדר משמעו להיות קצת יש, או להיות יש שיישותו אחרת מן היש החי.

י"ג במרץ, 1967

היום קיבלתי את רשימת המועמדים לפרס ישראל בספרות ואת חבר־הדיינים, ישראל כהן, ורסס ואני יו"ר. ברשימה (של המועמדים) בין השאר קורצוויל וישורון קשת. על מי ממליץ עגנון? על ישורון קשת.

בבריאות גופי אין שינוי. משהו אינו כשורה. יש ימים שאני בריא, אולם יש ימים של יסורים וירידה. איני מאמין שבידי הרופאים להוציאני מן המיצר. אולי בכוחם לעכב או לצמצם את היסורים. בין כך ובין כך הגיעה שעתי ואני אוסף כלי.

ל' במרץ 1967

ברקוביץ היקר והישר נסתלק והלך לעולמו. אתמול לפנות בוקר מת. למעלה משלושים שעות אני מתייחד עם הידיעה הזאת ואילם פי. גם קולמוסי יבש. ואין עמי דבר לאמרו. הצער הגדול אילם.

ז' באפריל, 1967

קיבלתי מכתב מאליעזר שוחט. הוא מודה לי על רשימתי והדברים נוגעים עד הלב. אדם בן צ"ב כותב לי: “אני מעריך מאוד את רצונך הכנה להתחשב עם רגשותי ולא להפריז. לכן, אם גם נדמה לי שפה ושם יש אולי קצת הפרזה, אינני יכול להתרעם עליך על זה, כי יודע ומרגיש אני, כי כוונתך היתה טובה והרשימה בכללה טובה מאוד”.

י"ג באפריל, 1967

אתמול מלאו לי פ“א שנה ונכנסתי היום לשנת פ”ב. כאן טעיתי טעות גדולה. מעולם לא ראיתי שאגיע לשיבה כזאת. אילו ידעתי ברמז על כך הייתי מסדר את חיי אחרת. אבל אין צועקים לשעבר.

ג' ביוני, 1967

חמישים יום עברו ולא רשמתי כלום. והרבה הרבה דברים נשתנו בחיי הפרט שלי ובחיי הכלל.

אני כותב בבית בתי עדה. חודש ימים כבר יושבים אנו, אני וחנקה בבית עדה, ומאיר ודני עברו לדירתי ברחוב עזה.

אירע כך שחנקה ואני נלקחנו לבית־החולים “הדסה” ובריאות גופה של חנקה אינה נותנת לה לנהל ביתה, ועל כורחנו אנו יושבים אצל עדה.

על מחלת התריסריון נתוספה מעין דלקת בריאה הימנית שלי וששה שבועות “פיטמתי” את עצמי באנטיביוטיקה. עכשיו הונח לי, אבל “רג’ים” כיב־התריסרון עודנו חמור.

אנו מבקשים דירה של 6 חדרים, שניים בשבילנו ו-4 לעדה ובני־ביתה. אלא לפני שבועיים ירד נאצר לגבולות הנגב ולמיצר טיראן ועדיין הכל תלוי בין השמים ובין הארץ. לפי שעה לא התנגשו צבאות ישראל בצבאות מצרים או סוריה, אבל בארץ מצב מלחמה, קראו למילואים כל החייבים בכך. ומי יודע מה ילד יום.

ט' ביוני, 1967

הנצחון גדול מאוד בכל המקומות. זכיתי לחיות ולראות ירושלים שלימה! טפשותם של הערבים היתה לנו לישועה!

עכשיו שהגאולה שלמה אשוב אל ענייני בפנקס זה, שלכך ייחדתי אותו.

בתרגומי את היידגר השתמשתי הרבה בצורות של פסוקים: 1) “כי גם יודע אני” 2) “מי אפוא הוא הצד ציד” 3) “מן הוא והלאה”. גם הכנסתי את השלילה בצורת “שאינו” החביבה על המשנה והשתמשתי בה גם באותיות בכל"ם. כוונתי:

“בין שהוא מתכון ובין שאינו מתכון” (יבמות ט"ז ה') “וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל” (שבת ב' א') “לא הפרשתי ממין על שאינו מינו” (מעשר שני ה' י"א).

אף־על־פי שיש גם צורה ב“לא”: “נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה” (עבודה זרה ד' ג') “שפיה לצרכה אסורה שלא לצרכה מתרת” (עבודה זרה ג' י'). על הרוב משתמשים ב“שאינו” וצורותיו שונות מאוד: “שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו… את שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק” (בבא קמא ד' ב'). ואם מותר לומר “לשאינו” ממילא מותר לומר “ב־שאינו” “מ-שאינו”, “כ־שאינו” – כלומר בכל אותיות בכל“ם. ואם “ואת שאינו” מותר – הכל מותר. ודאי אין להוציא את צורת התנ”ך: “בתוהו לא דָרֶך” (איוב יב, כד) “בונה ביתו בלא-צדק” (ירמיהו כב, יג). ואין להוציא את “בלתי” – “בלתי טהור הוא” (שמואל א, כ, כו). הקושי באלה בשעת השימוש בה"א הידיעה – “הלא” “הבלתי”. אבל משתמשים עכשיו “הבלתי אמצעי”, וזו צורה לא נאה והאוזן אינה מקבלת אותה. אבל אפשר “השאינו מבושל”.

י"ד ביוני, 1967

לפנות בוקר נהרו ברחוב אבן עזרא המוני־עם לקיים עליית רגל לכותל המערבי. שמעתי פסיעותיהם ושמחתי.

אולי עכשיו כשהונח לנו מצרינו בכל הגבולות נחזור ונבקש דירה ויהיה סוף לישיבה זו בבית עדה שאינה ישיבת־קבע, ואי־אפשר להאריך בה. אילו יכולנו לחזור לרחוב עזה! אבל אי־אפשר. חנקה אינה בכוח לקבל על עצמה עול־בית. ואם לא נמצא דירה גדולה אחת, על כורחנו שנלך לבית אבות. אם לא בירושלים נלך לתל-אביב.

לבי שבור. בעת זקנה אין לי מחסה. ואיני יודע אנא אני בא. והרי כוחותי הרוחניים עדיין בעינם עומדים. ראיתי ראיה ברורה כשהעליתי על הנייר פרק ב' ל“רומן החדש”.

ט' ביוני, 1967

בעניין הצורות שהזכרתי למעלה צריך להוסיף:

“אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שאין להן אמנות אלא היא, אבל יש להן אמנות שלא היא – כשרין” (סנהדרין ג' ג').

צורה זו “שלא־היא” רבת עניין והיא שימשה לי הרבה בתרגומי. נשתנה כוחו של “הוא” ו“היא” ונתרחב משמעו.

גם “חל” וזמן: “יום טוב שחל להיות ערב שבת”, ולא כפי שאנו רגילים לומר “חל בערב שבת”. גם “חל להיות” מרחיב משמעו של “חל”.

אם אבוא אל המנוחה ואל הנחלה ושולחני לפני – אולי אסכם רעיונות הללו על צורות לשון מסוימות.

ט"ז ביוני, 1967

ב“מולד” (אייר–סיון תשכ"ז) ראו אור ששה־עשר מכתבים מד.ב.ג. לשמואל פוכס. הראשון – פלונסק י“ט סיון תרס”ד, והאחרון – יפו ט“ז טבת תרס”ח.

בין כ“ה מרחשוון תרס”ה (ח' לקונגרס) שהוא מכתב ארוך על חיי דוִד בווארשה, לבין המכתב שלאחריו – ווארשה ו' טבת תרס"ה (ח' לקונגרס) חסר מכתב על נסיעתי לארץ. כי המכתב מו' טבת פותח – “קרוב לוודאי שגם יצחק קואשני וליפה יסעו לארץ”; ולא דיברו בפלונסק כך על נסיעה לארץ קודם נסיעתי.

במכתב זה התחיל גם ד.ב.ג. לדבר על נסיעה לארץ בתנאי – “אם לא אכנס לביה”ס הטכני…"! והוא מוסיף: “ואל תדמה כי מפני איזה בולמוס הבא מתוך חיקוי או התלהבות פתאום, אני אומר לך זה”.

רק במכתב – ווארשה ט' אדר א' ח' לקונגרס – תרס“ה הוא פותח: “…לא תוכל לשער את הרושם שנסיעתו ועוד יותר מכתביו עושים על כל הצעירים וכו' “. וקדם לו מכתב מווארשה ט”ז בשבט תרס”ה (ח' לקונגרס) שהמכתב פותח בעניינים שונים, ובאמצע כאילו הדבר מפורסם וידוע – “בכלל הולידה נסיעתו של שלמה (צמח) וביחוד מכתבו שנתקבל ממנו מראשון־לציון תסיסה עצומה בין בני עירנו… כי גם כל מתנגדיו ושונאיו, כביכול ואלה שהאשימו אותו ואת שנינו ב”אריסטוקראטיזם” השלימו אתו ומפארים ומהללים אותו…".

איני יודע מה הביא את ב.ג. לא לפרסם מכתבו על בואי לוורשה בדרכי לארץ; אם לא היה רצונו לחזור על הבדותא – ש“אבא צמח נפל על ברכיו לפניו ונשק ידיו”? אולי הגיע לאוזנו לעגי לבדותא זו שהדפסתיה ללא הערה בספר פלונסק – וכל בני העיר יודעים ש“אבא צמח” לא היה האיש “הנופל על ברכיו ומנשק ידים”: אפשר הגיעה דעתי על כך אל דב"ג על־ידי רחל בית־הלחמי, שחביבה עליה הרכילות.

רצוני כאן לברר מה פירוש “המתנגדים והשונאים” שלי בפלונסק שהאשימו אותי (ואת שנינו) ב“אריסטוקראטיזם”, “השלימו אתי ומפארים ומהללים אותי”.

“אריסטוקראטיזם” זה מה פירושו?

אגודת “עזרא” היתה אגודה של חובשי בית־המדרש. והנה כשהתחילה האגודה להתפרסם, רצו להצטרף אליה גם בחורים סתם, שאינם לומדים תורה ולא עוסקים במלאכה, אלא מסייעים להוריהם במסחר, ולמעשה הולכי בטל הם, וכל חשיבותם שמזלזלים הם במצוות ובמנהגים וידיעתם בעברית קלה וקלושה. אני התנגדתי לפתוח שערי אגודת “עזרא” לנוער זה, ודעתי הכריעה. והם שנאו אותי.

צריך לומר את האמת, אף בן־גוריון עזב את בית־המדרש, לא משום ששאף להשכלה, אלא בשום פנים לא הסתגל לשקלא וטריא של התלמוד וכל העניין לא נראה לו. ולפיכך השפעתו באגודת “עזרא” לא היתה חשובה כל־כך, כפי שהוא מתאר אותה, או כפי שהוא רגיל לתארה. שמואל פוכס היה חובש בית־מדרש בן למשפחה של חסידים. ב.ג. לא היה לא זה ולא זה. לפיכך יצא לווארשה. לא היה לו מעמד בפלונסק מחוץ לבית־המדרש. הציונות של שמואל פוכס וגם המסירות שלו לעברית לא היו עמוקות מאוד. וסופו מעיד על תחילתו. בארצות־הברית היה לאידישיסטן ועברית לא כתב, ומן הציונות התרחק לגמרי. אבל שמואל פוכס היה בחור עדין־נפש, טוב לב, וחביב. אמת, רכות אופיו יתירה היתה, והיה קצת מן הנשיי בכל הלך רוחו, אלא שרכרוכית זו נעימה היתה וכוח משיכתה גדול.

הוא היה גדול משנינו (בן־גוריון ואני) בשלוש שנים. ובעיירה זה הפרש גדול. כשאנחנו היינו בני 18 היה הוא חייב לעמוד לצבא! על הרוב היה אברך בן 21 כבר מטופל במשפחה – אשה ושני ילדים!

לפיכך, אף־על־פי ששלושתנו היינו חברים קרובים מאוד זה לזה, הרי דעותנו לא היו שוות, וכשנסע שמואל פוכס ללונדון ולארצות־הברית ונתרחק מאתנו, ובן־גוריון הלך לווארשה והתקרב ל“פועלי־ציון”, ואני נשארתי בבית־המדרש לבדי שוקע בלימודי התלמוד והפוסקים ומכשיר עצמי לסמיכה (בהלכות טרפות כבר נבחנתי), הרי גם ביני לבין בן־גוריון היה קיים אותו מקום שנכשל בו – לימודי התלמוד, היציאה מבית־המדרש. וכל הדיבורים על בחינות בגרות וכניסה לבית־ספר טכני לא היה להם ממש, הן מתוך העדר הסבלנות ללימודים בסדר ובשיטה ובהתמדה והן מחמת בריאותו הרופפת. וכעין פיצוי לעצמו התחילה אצל ב.ג. בוורשה עסקנות ציונית שסופה התחברות עם “פועלי־ציון”. ולאחר נסיעתי לארץ, בשנת 1905, בהעדרו, היה הנסיון להעביר את אגודת “עזרא” ל“פועלי־ציון” עניין שלא עלה יפה. החשובים באגודה זו הלכו אחרי לארץ: לבקוביץ, ליפא טאוב, אברהם בריש ווליק, קריגר וכו'. אז פנה ב.ג. אל “שונאי”, כלומר אל אותם בחורים שלא משכילים ולא חובשי בית־מדרש ולא בעלי־מלאכה אלא הולכי־בטל, “כופרים” כביכול, ואותם הכניס ל“פועלי־ציון”, ומעטים בלבד מחברי “עזרא” נתחברו לאגודה חדשה זו.

המכתב מיפו אל ש.פ. [שמואל פוכס] בניו־יורק מלא יאוש ודכאון. בו מזכיר ב.ג. שאני היחיד הקרוב לו, אבל דעותינו שונות. צריך לומר, שכניסתו של ב.ג. לארץ לא הביאה עמה כלום. היו שני דברים שפתחו את חיי הציבור אז בארץ לפני העלייה השנייה: הצטיינות בעבודה או בעיונים, בדעות חדשות. והנה מחמת כוחות הגוף המעטים היה ב.ג. פועל אומלל. אז היו אומרים לסוג פועלים זה: הטוריה מושכת אותו אל הקרקע ולא שידיו מרימות אותה. ומצד העיוני היה אדם חצוי: “פועלי־ציון”, שעמהם נמנה, היו אז נגד כיבוש עבודה ובעד יידיש בארץ. ב.ג., לשבחו צריך לומר, נמשך אחרי כיבוש עבודה בלב שלם ואת הלשון העברית אהב אהבת נפש ונמצא שהיה קרח מכאן וקרח מכאן. ומכאן בדידותו המבכה על עצמו במכתבו מיפו אל שמואל בניו־יורק.

כ“ד ביוני, 1967 מוצ”ש

גמרתי את “הטירה” של קפקא. לא ויתר כלום משקיבל מן כותבי הפרוזה שהיו לפניו, והוסיף דבר משלו. אפילו על הסקרנות הפשוטה, על התשוקה לדעת מה יהא סופה של פרידה או של הפונדקית, או סופה של פפי – גם על הסקרנות הזאת לא ויתר ככוח אחד בתוך הכוחות הנאראטיביים של הסיפור. ואף־על־פי שלא גמר סיפורו אין בכך כלום. השיר האמיתי גמור הוא בכל מקום.

כ"ה ביוני, 1967

התחלתי להשתדל שיקבלו אותי לבית אבות שעל שם ד“ר לנדאואר ושלחתי מכתב בעניין זה לד”ר פנחס רוזן² בירושלים ואראה מה תהא תשובתו.

אתמול ישבתי עם חנקה בגן רחביה ועבר הנשיא עם השוטר שלו. הלך לשמוע שיעור בתלמוד עם הפרופ' אורבך³. התעכב על־יד הספסל ושאל לשלומי. אמרתי לו שאני במצוקה ורצוני להיכנס לבית אבות, “יכול אתה לעזור לי?” חשב תחילה שאני מבקש כסף ונפלו פניו. אמרתי לו העזרה אינה בכספים, אלא שיתפנה המקום בשבילי. נחה דעתו ואמר שיסייע. אף־על־פי־כן אמרתי בלבי – אין לסמוך על קנה רצוץ זה, ואני אינני מן הפמליה שלו. ישבתי הבוקר וכתבתי במישרים אל ד"ר רוזן, ואראה איך יפול דבר.

ל' ביולי, 1967

כמה פעמים קראתי אצל לאה [גולדברג] על רגש האשמה שבסיפורי קאמי, ודבריה נאמרים “קאמי־דוסטוייבסקי” בנשימה אחת. ויש כאן פשוט קצת עם-הארצות. דווקא רעיון האבסורד של קאמי מוחק כל הדרגה. הכל שווה. ובשוויון זה איה מקומו של החטא? ובלא חטא, כלומר בלא איסור, רגש־אשמה (culpabilité) מניין לו? הילוך זה מן הבטל אל רגש־אשמה היה הילוכם של קירקגור ושל קאפקא. קאמי הלך מן האבסורד אל העדר־אשמה (innocence). הגיבור בסיפור “הנכרי” [“הזר”] הורג אדם ואינו רואה עצמו אשם. הוא הורג אותו בלא יצרים, מתוך שוויון נפש. סתם. וכן בשאר סיפורי קאמי עד “הדבר”. ב“דבר” (בין שהוא אליגוריה וכוונתו מלחמת העולם השנייה ובין שאינו אליגוריה) מתחיל קאמי לעסוק בפעם הראשונה במציאותו של הרע, כלומר שאין אדם יכול שיעמוד כנגדו מעמד של “אדישות” (indifférence), אלא על כורחו שיהא נאבק עמו בשביל לצמצמו, לעכבו. אלא רע זה הוא החיידק, שאין לו שום שייכות לאדם. זה לא חטא או פשע.

מרחוק, דומה שקאמי נתקל בחיבור זה (“הדבר”) גם עם הנצרות. אבל עדיין הכל מעורפל ומעונן. אחרי הכיבוש ההיטלראי והמחתרת התחיל קאמי אחר, המתעלה מעל לאבסורד ומעל למושכל. קם לפניו המסתורין של האדם המוסרי אשר לא לתוהו נברא. ואין לקאמי צורך לשמור על בהירות המחשבה של דיקארט. ויש חטאים בעולם זה. כלומר יש מעשים שמעיקרם הם מעשים אשר לא יעשו. יש אסור ומותר. יש תורה. כאן ודאי יש גם אשמה אבל אשמה זו ממשית. בעצם אין אשמה. ה“אשם” הוא האבסורד, וממילא אין להאשים אדם. היה בדעתי לשלוח ללאה גולדברג שורות הללו, אבל נמלכתי בדעתי ולא שלחתי. ודאי היתה אומרת, שבאתי להתכבד בקלונה. תפיסה אחרת אין לה. היא לא תבין, הואיל ואף מוסר זה אינו אלא מוסר של אדם בינוני שקאמי שמו. ובעיניה קאמי אדם גדול. שהכל אצלו בינוני – כיצד תתפוס את זאת? אם הוא בינוני, מה היא בעיני עצמה? בחשכה זו אסור להכניס אפילו קרן־אור אחת.

י' באוגוסט, 1967

איני דן בעצם העניין. דעותי ידועות. מכיון שהפליגה “שיבת ציון” בים של שפיכות־דמים מה ברירה לה? לנהוג בשררה ובאכזריות ובנתינת פחד ואימה, כלים שנהגו ביהודים במשך אלפיים שנה.

מדבר אני בגורלה של “שיבת ציון”, במזלה הרע ובמה שעל כורחה היא שוקעת יותר ויותר בים-אדום זה והלוואי שלא תטבע ותרד תהומה בדמים הללו.

הנה אני קורא היום ב“דבר”: משטרת ישראל עצרה אתמול לפנות־בוקר (הגסטאפו גם כן לא אהב את אור השמש כשבא לאסור יהודים) שניים מנכבדי ירושלים העתיקה (לפי הדין הישראלי הם נתיני ישראל, כביכול) החשודים בהשתתפות פעילה בארגון שביתת המסחר וכו'. גם אתמול הודיעו על עונשין.

אתמול קראתי – צלף ירה בג’יפ של צבא ישראל במבואות שכם, והיו עקבות עד לבית אחד. קם הצבא הישראלי והחריב את הבית. וכל היום רודפת אחרי השאלה: בית זה מה חטאו? בית זה מה פשעו? ועל שום מה החריבו אותו?

סארטר כותב על בני־עמו בתקופת הכיבוש הנאצי הראשונה: “… צורה אחת בלבד של התנגדות אפשר היה לתבוע מקהל התושבים בשנת 41 – שתיקה, שתיקה חמורה והיענות לפקודות אנוסה המפגינה על אונסה… קהל תושבים זה עלוב היה מחמת המפלה ומוכה תמהון מחמת האדיבות המנומסת של הכובש המשמיע דברי־חנף, ושאינו רוצה אלא שלום והוא אחוז פחד מפני מטה המושלים של הבולשביקים, ובאמת לא היה ברצונו לצאת למלחמה על צרפת, צרפת האחות”.

אבל כשהתחילה ההתנגדות במחתרת, מיד נשתתקו דברי האחווה והנימוסים ומתק השפתים. אם מוקש התפוצץ בכביש מתחת לרכבות הנאצים – הכפר הראשון שאליו הביא הכביש, אחד דינו לשריפה.

כלום, אללי לי, אין זה סגנונה של “שיבת ציון”?

ופקודות המפקדים כלום לא יצאו מפי המפקדים, בלשון־קודש ובעיר־הקודש? אללי לי!

אולי סוף סוף יבוא המוות ויגאלני.

ט“ז בספטמבר, 1967 מוצ”ש

רצוני להעלות על דפי פנקסי כמה הרהורים קשים שאינם פוסקים מלהחריד מנוחתי בימים האלה. ואף־על־פי שבמקום זה איני עוסק בעסקי המדינה, אצא הפעם מגדרי, כי עגמה עלי נפשי עד מאוד. וממה נפשך: אם חרדת־שווא היתה חרדתי יגילו גרמי שלדי בקרבי – ואם חס וחלילה לא יתבדו חששותי, מוטב שאשאיר זכר להם.

הביאוני לידי הרהורים נוגים אלה כמה “פכים” קטנים שנתקלתי בהם: א) אין אנו מתביישים לפרסם ברבים, ואפילו מתגדרים בכך, שדרום אפריקה ורודזיה, כלומר, חלאת האדם, שליטיהם של מדינות רעות וחטאות הללו, הקציבו סכומים משלהם, ואף נתנו רשות להוציא מארצם כספי המגבית המיוחדת, לטובת מלחמת ישראל בערבים, והרי אין לך עדות נאמנה יותר “מי אנחנו” מאשר “אהבתן” של שתי ארצות הללו, לפי הכלל המפורסם “אמור לי מי הם ידידיך ואגיד לך מי אתה”.

ב) ב“הארץ” של יום אתמול קראתי תאור כיצד קיבלו החיילים של צה"ל את הפליטים הערביים שניתנה להם רשות לחזור לבתיהם: כדרך הנאצים ממש. בין שני חבלים בשורה ארוכה בזה אחר זה ובין שתי שורות של חיילים, הממטירים דברי לעג ושמצה על קהל נדחים ואומללים אלה.

ג) קראתי אתמול מאמר מיהודה גוטהלף⁴, עורך “דבר”. הוא היה תלמידי בווארשה, ורצוני להביע השקפותי והרהורי בצורת מכתב אל תלמידי זה, מכתב שלא ישולח אל בעליו אלא ישאר חתום בפנקס זה עד שיבוא המוות ויפדני. והרי המכתב:

יהודה גוטהלף היקר,

קראתי מאמרך. אתה מתחסד משונה. אוכל אתה בפומבי סעודה דשנה של חזיר וכל מאכל טרפה וכשמילאת כרסך עד להקיא אתה מתעטף באיצטלא של צדיק ונדיב לב ועושה חסד ונוטל ידיך במים אחרונים ומדלה עיניך במרומים ומברך ברכת המזון ואומר: ברוך שאכלנו משלו.

ידוע לי הפרגמטיזם החזירי הזה בארץ ואיני תמה עליו: ודאי אילו היו לנו מליון יהודים היינו לוקחים גם את ה“גדה”, וכבר היינו משתדלים (כמה דיר־יאסינים וכמה כפר קאסם) שיסתלקו 80,000 תושביה שאינם בני מלכים כמונו, מעצמם ובהסכמתם, בחינת בריחה, כפי שאירע ב“גדה” שהיתה למדינת ישראל משך עשרים שנה. עכשיו שאין יהודים, הרי אפשר לנו להיות “צדיקים” “נדיבים” ועל-ידי כך “להחזיק” ו“לסדר” את השלל שנפל בידנו.

ובכך גוטהלף יקירי, אתה, שמא שלא מדעת רע מבגין – צבוע ממנו! כי עושה אתה מקח וממכר במעשים טובים, בצדקות, ביושר, בהגינות לטובתך ובשיעור הכוח שבידך.

אין לי שום פקפוק בכך, כי אמצא את אזניך והן אטומות, ואין בחפצי לפתוח בוויכוח עמך. רצוני להרצות לפניך על מעמדנו בארץ־אבות שלי, כפי שאני רואה אותו מכבר הימים, מיום שאדריכל המדינה הנודע לתהילה הכניס את שיבת ציון לבתי מרחצאות של דמי שבטי ערב וישראל. אלא ראשית כל כמה עיקרים בחינת אבני־יסוד לבניין שאני עתיד לבנותו במכתבי שלפניך:

א) באנו הנה לחיות לעולם ועד, ותכלית זו צריכה להיות ההגה שבידנו, ולא עניינים שאינם אלא לשעה קלה או לדורות אחדים. באנו הנה להתייחד עם אלוהי־הצבאות והארץ הזאת ולא להיות הטובים שבטייסי הצבאות שבעולם.

ב) אנו עם של שיבה לארצו וזה הייחוד של אומה זו; אבל אנו גם אומה של “הקאה”, של “גלות” מארצה. כשם שכתוב “בשוב ה' את שיבת ציון” כך כתוב “אל תטמאו בכל אלה (למשל להחריב בתים בכפרים, בתים הללו מה חטאו?!) כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משַלח (הטורקים, האנגלים) מפניכם; ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה”.

ואל אחטא בשפתי, כמדומני שאנו בתחילת ההקאה. א"י טמאה קיום אין לה. ואם אין עולים ויש יורדים כאן הוא מקור הטומאה.

ג) השמד ההיטלראי שמחק מספר החיים משך ארבע שנים בלבד שישה מליון יהודים של מזרח אירופה ועשה אותם אפר קלוי, הביא שבר בעצם מהותה של האומה ושאין לו תקנה לעולמים, ולפיכך גם שיבת ציון נשברה מתוכה וניטלו רבים מסיכוייה ממנה ואם תתעלם מן השבר הזה סופה חס וחלילה איני רוצה להעלות בקולמוסי טיפה מרה זו.

בימי המהפכה בא שמד על יהודי אוקראינה ונהרגו מאה וחמישים אלף יהודים בעיירותיה ובעריה משך שנה וחצי. אבל יהדות אוקראינה לא נחרבה. עד מהרה שבה לאיתנה מחמת הריבוי הטבעי שלה.

לאחר גזרות ת"ח התאוששה היהדות ונתנה פרי הילולים זה המחייה נפשות ומשמח לבבות – את החסידות!

משנת 1882 עד 1905 שילחה יהדות רוסיה על כל שבטיה (אוקראינה, ליטא, פולין הקונגרסאית, פודוליה, רייסין, וולין, לטביה, בסרביה, הדרום ועוד) למעלה ממליון וחצי נפשות למדינות הים ואף־על־פי־כן לא נתמעטה יהדות זו, לא במניינה ולא בבניינה. היה ריבוי טבעי שסתם את כל החורים וכל הסדקים.

שמד היטלר היה שבר. נפסק הריבוי הטבעי שביקש אחיזה בארצות אחרות, כי צר היה לו המקום בארץ מולדתו. הגירה זו לא היתה מיוחדת לאומה היהודית בגלותה. גם העמים (פולניה, ליטה, אוקראינה וכו') אשר בתוכם ישבה הגולה היהודית, היגרו מארצם כי צרה היא מהכיל אותם. מקור זה יבש. אין שנה־שנה שלוש מאות אלף יהודים המבקשים אחרי מקום עבודה ומנוחה בעולם מחוץ למולדתם – ולא יהיו לעולם אלא אם כן ארצות־הברית תתחיל לרדוף יהודיה ותשחוט חצי מליון בניו־יורק, מאתיים אלף בלוס אנג’לס ומאה וחמישים אלף בשיקאגו.

אבל חזון דמים זה אינו מאחורי חלונותינו. לפי שעה אי־אפשר לסמוך על שמד חדש זה.

כל זמן שהיתה יהדות מזרח אירופה קיימת לא היתה צריכה שיבת ציון להתפרנס משנאת ישראל ומדמיה הניגרים של האומה היהודית. אפשר היה לה להתפרנס מן ה“מזל־טובים” שלה, מן השמחות, מן הבנים והבנות שנולדו שנה שנה. עכשיו הרצח, הכליון מקור פרנסתה. כי יהודים מיושבים בתוך ארץ מולדתם בדרך הטבע אינם עוקרים את עצמם מקרקע גידולם ונוטעים את עצמם באדמת ארץ־ישראל. עקירה כזאת על־פי טבעה אינה אלא אצל מתי־מספר, מה שקרוי “אידיאליסטים”.

ד) מכאן הטעות של אדריכל המדינה, שמדינת היהודים שניתנה בשנת 1948 פיצוי היא שהביא את הגאולה ועל חשבון זה נתחנך כל הדור משך עשרים שנה, הואיל ובלבו ידע כל אחד ואחד, אילמלא שמד זה, אילמלא כבשונות הללו אין מדינה יהודית! גואל ישראל לא חש – בשעה שהסכים למדינה זו באו"ם בעצם לא היה בשביל מי לקבל מדינה זו. ואילמלא התנגדותם של הערבים, המדינה היתה גוססת כמה וכמה שנים וסופה כלייה על־ידי הערבים שבתוכה (שבשעת נתינת המדינה כבר רוב היו – 500 אלף יהודים כנגד 750 אלף ערבים) הואיל ולא היו יהודים שיעלו למדינה זו.

לפיכך לא היתה ברירה אלא להילחם בערבים ולסכן את ישיבתם של מליון יהודים בקירוב בארצות ערב מן האוקיאנוס האטלנטי עד הים האגאי. וכך נולדה בתוך המדינה מבוכה־שמבפנים זו שבין עדות המזרח ויהדות אירופה, ועכשיו אנו עומדים לפני אבוס ריק – אין עולים. אפילו בארץ־הריבוי הטבעי בשפל המדרגה (22 נפש לכל אלף נפשות!), ושוב באו הערבים והצילו.

מי שזוכר את מעמדה של המדינה משנת 1962 ואילך: את המחלוקת, את שנאת האחים, את ההשתוללות הכלכלית, את המשבר המוסרי ואת השחיתות, את הירידה ואת המליונרים, את העצלות ואת המשבר הרוחני בקבוצות ובמושבים, שלא היה לפניהם כלום אלא ההנאה החומרית, את הצינה ביהדות הגולה כלפינו, את המיתון, את הבטלה, את ההתמוטטות בכל מוסדות הציבור – אילו הערבים יושבים על גבולותיהם במנוחה הרי מדינת ישראל היתה מגיעה לידי יציאת נשמתה מאליה.

ועכשיו לאחר הנצחונות באו קדושי אושוויץ ולחשו על אזנינו: בלעדנו אין יהודים עולים לארץ אבות. וגם אתה על כורחך עונה אמן אחריהם.

ובמדינה מפטרים מאות מורים ונסגרות כתות ומחלקות בבתי־הספר, כי אפסו הילדים־התלמידים ואין את מי ללמד. עכשיו נודע לנו שבתוך עמק רפאים זה של שמד היטלר נגזר גם דינה של שיבת ציון.

ה) ועוד עיקר אחד – שבעים מליון ערבים אפשר להשפילם עד דכא מחמת יתרון טכני מסוים בשדה הקרב. אבל (פעם שוודיה הקטנה כבשה כמעט כל מרחבי ארצות הסלאווים) לנצח אותם בכלל אי־אפשר, אפילו יעמוד כנגדם כל העולם לא ינצח אותם. כלום לא עמדה כנגדם ומצצה את דם התמצית שלהם אכזריותה של טורקיה? שלוש מאות שנה דיכאה אותם עד עפר ולא ניצחה אותם. כלום לא עמדה כנגדם אנגליה בכל עוזה (בשנת 1908 בלכתי לאודיסה עליתי על ספינה רוסית שהלכה מיפו לסואץ ומשם הלכה לרוסיה והראה לי פקיד מכס מצרי אחד חוק מפורש – שאסור להכניס נוּל מיכני לאריגה בכל חופי מצרים) וצאו וראו כיצד היא מסתלקת עכשיו מעדן ובנותיה.

דיין מאיים בתותחיו על “יסמעאליה” – אבל בעיר זו כבר עמדו שבעים אלף חיילי בריטניה חמושים ויורים ולא הואיל כלום. ויצאו ממצרים חפויי ראש.

אי־אפשר לנצח אתנוגרפיה. כמה לגלגו על אלג’יריה כשהכריזה על עצמה שהיא שייכת לאומה הערבית. עכשיו עומדים קלעים אלג’יריים על חופי הסואץ וטייסים אלג’יריים טסים בשמי תימן.

ו) אף־על־פי שהכתבנים שלנו פיהם מלא לעג וביטול על האיחוד הערבי, הואיל והגזע הערבי “על־פי סוג הדם שלו הוא איש ריב ומדנים”, אף־על־פי־כן האיחוד כבר התחיל זורם במזרח התיכון. מי שקרא את תולדות האיחוד האיטלקי והגרמני יודע – שבטים שאין להם שום יסוד לאחדות אינם במחלוקת זה עם זה. דווקא הפירוד הזה, וכל שהוא חריף יותר, סימן שהאיחוד מתקרב ובא. לא איכפת מה צורת האיחוד – מן האוקיאנוס האטלנטי עד גבול טורקיה. בלא ספק קרוב קיצן של כווית ואיי המפרץ הפרסי. והיורשת של אוצרות זהב אלה תהא ערב המאוחדת. ערב תתאחד גם לשם הירושה הזאת. כבר היום על כורחן שהן מפרישות מכספן לצרכי “ערב הכללית”. גם גריבלדי כבש את נאפולי בכוח הזרוע וכפה עליה את האיחוד. וגם ביסמרק השאיר פרלמנט פרוסי בברלין ודוכסיות ופרחי־מלכים בבאדן, בזאכסן ובשאר נפות גרמניה המאוחדת.

ודווקא ישראל “הלוחמת והמנצחת” מחישה את התהליך הזה. רק שוטים דוגמת מומחים הללו שלנו בענייני ערב, מפרשים את המחלוקת שבין שבטי ערב כסימן שהאיחוד לא יבוא ולא יקום. ואנו המכירים את המומחים הרי באמת אנו יודעים שאף בשאר העניינים מומחים הללו שוטים גמורים הם ומשכילים לשליש ולרביע.

עכשיו נצא מן ההקדמות ונדון בעניינים של שעה זו. כידוע, התנגדתי ל“תכנית בילטמור” ונלחמתי בה. למעלה משלוש שנים כתבתי מאמרים, אחד לשבועיים ב“הארץ”, כנגד תכנית זו. מפני מה עשיתי זאת? מפני שני טעמים: לא הסכמתי לחלוקה; ארץ־אבות אין חולקין. “מדינה” אפשר לעשות בה לפי תכנית “פיל” ובעיני ארץ אבות עדיפה ממדינה. ותכנית בילטמור היתה תכנית של רמייה, כי רמאי תכן אותה. ב.ג. ידע שלא יקבל מדינה בא“י השלמה, אבל הוא הכריז עליה מתוך ידיעה שאינה באפשר, אלא אולי ירחם ה' ונקבל מדינה מצומצמת בא”י מחולקת. כנגד אלה התקוממתי.

מה הבאתי אני כנגדה? לא מדינה דו־לאומית מגנסית. אני אינני צדיק. אני לא באתי לא“י “לפתח” את הערבים, “לתרבת” אותם. אני באתי לבנות בית לתרבות יהודית בארץ־אבותיה. בפירוש אמרתי: אין בין “תכנית בילטמור” ו”תכנית דו־לאומית" של מגנס וסיעתו ולא כלום – שתיהן באו לידי יאוש ובלי מדינה לאלתר אי־אפשר. ההפרש היה בתכנה של המדינה: זו אמרה חלוקה ומדינה יהודית אפילו מתוך התנגדות ערבית, וזו אמרה פשרה עם הערבים בנוסח של דו־לאומיות. דעתי היתה אופטימית יותר – לפי שעה אין לנו צורך במדינה, ואפילו אם ירצו ליתן אותה לנו אין אנו צריכים לקבלה, הואיל והגרעין של הישוב היהודי בארץ עדיין מועט הוא ואין ביכולתו להטמיע 3–2 מליוני (זה לשונה של בילטמור) יהודים בשנים מועטות. וגם התנגדתי לדו־לאומיות, מפני אותו הטעם ומפני שלא היתה לנו רשות לחתום את כל המבואות של העתיד על־ידי גזר־דין של דו־לאומיות.

תביעותי היו: 1) להשוות בזמן קצר את מספר היהודים למספר הערבים. 2) להשאיר לפי שעה את השלטון בידי מוסד בין־לאומי; ומכיוון שרציתי שוויון במניין, ניטל החשש ממוסדות אוטונומיים בחסות שלטון בין–לאומי בא“י, בהם שותפים שווים ערבים ויהודים כאחד; אבל לפי שעה אין א”י מדינה בפני עצמה, לא ערבית ולא יהודית, ואפילו לא מדינה ערבית־יהודית – השלטון בין־לאומי הוא.

היה עוד טעם שהתנגדתי לתכנית בילטמור – משום בעל התכנית. כל הישוב לא ידע אותו ואת ארחו ואת רבעו. אני ידעתיו. ונכון היה לי כנכון היום, שהוא יביא שפיכות דמים בין יהודים לערבים, שתהא צרה לדורות, ואולי תהא תחילתה של הגלות, “גלות” שנתקפלה בתוך ראשיתה של “השיבה”, ויביא חס וחלילה כלייה לקיומה של האומה היהודית. ומפני שפיכות דמים זאת הייתי מתיירא.

לכל טענותי יסוד ומשמע בתנאי שיהדות מזרח אירופה קיימת. ידעתי שהיטלר יהרוג הרבה יהודים – 150 אלף, 200 אלף, שהוא ישחיר פניהם מרוב יסורים ועינויים, שירדפם עד חרמה. אבל שיעשה כבשנות אש וישרוף בהם שישה מליון יהודים – עד כדי כך לא הגיע כוח־המדמה שלי. וביום שבשורה רעה זאת הגיעתני – כבשתי פני בקרקע ומשכתי את ידי ואת קולמוסי מלהשמיע עדות ותוכחה. עוד אני מנסה כוחותי למנוע התנגשות של שפיכות דמים, של מנצחים ומנוצחים בשדות קרב בין יהודים לערבים, אבל לא האמנתי שדרכי תצליח, וכל עשייתי לצאת ידי חובה. ובסוף פרשתי פרישה גמורה מעסקי הכלל ושקעתי כולי בספרות ובביקורת ועדרתי בערוגה קטנה שלי.

והנה באה המלחמה במצרים. גם צרפת ואנגליה כשותפים. באה הנסיגה. רוסיה התחילה כובשת לה מעמד במזרח התיכון והדברים ידועים. ובסוף מלחמה אחרונה זו, כלומר התהום רבה מאוד.

כלום נגזר דינה של שיבת ציון ואין עצה ואין תושיה?

לא. יש בעברית דיבור משונה מאוד – רודף שלום. אם נרדוף שלום נשיגהו, וכשיהיה שלום תפרח שיבת־ציון ותביא פירותיה. אפשר יהיה ליהודים להתייחד עם ארצם ולא להשקיע את עצמם ב“דְרִיל” של חיילים מכל המינים. וכמה עשרות שנים של ייחוד זה יביאו את הישועה.

מה יש לעשות?

פשוט מאוד. ראשית לסתום את כל הפִיוֹת! לשבר כל הקולמוסים, להשתיק את השידורים. ותבוא שעת דממה גדולה בישראל.

אחרי כן צריך לעשות תשובה: לילך אל הערבים ולומר להם: תעינו כל השנים. הלכנו לכל מקום ואליכם לא הלכנו. עכשיו באנו. אין אנו רוצים בחסות ג’ונסון ובחסדי גרמניה, אין אנו רוצים להיות סייסים וצנחנים ורגלים ותותחנים ומרגלים. לא לשם כך באנו לחופי ים תיכון. באנו אליכם, שבט שמי שנרדף אלפי שנים בכל ארצות תבל ואת מכורתו לא שכח. והנה באנו אליכם, שבטי ערב, לחיות בחסותכם. קראו לפסגה ערבית ופרשו בקשתנו לפניה וכשתמלאו בקשות לבנו הכריזו – שבט שמי ותיק חוזר אל חיק אמו־הורתו ומבקש חסותנו – אהלינו ושדותינו פתוחים לפניו ויחסה בצִלָם.

מובטחני זאת תהא התשובה. ורווח והצלה לנו. אבל דברי רהב אלה – “לאחר מפלה יש משא ומתן של שלום ובתנאים חדשים שהתהוו לאחר המפלה” – לשון זו במוקדם או במאוחר מביאה לידי גלות. וחלומה של שיבת ציון יהא פרפור־גסיסה אחרון וקצר מאוד, של כנסת ישראל שהולכת לעולמה.

י“ח באוקטובר, 1967 ערב סוכות תשכ”ח

גברת נתן הודיעה לי שיש סיכוי לחדר בבית־האבות, וביקשה ממני לבקר במוסד זה ולראות את החדר ולהודיע לה החלטתי.

אתמול הלכתי לשם והיום הודעתי ל“ארגון עולי מרכז אירופה” שאני נכון לחתום חוזה ולקבל את החדר.

פרק זה בא אל סופו.

והלוואי שהנותן ליעף כוח יתן לי את הכוחות להסתגל עד מהרה למקום חדש זה ולאורח חיים זה.

להוסיף ולשבת ברחוב עזה – אי־אפשר היה. חנקה חסרת יכולת לנהל בית והיא חולה מאוד. בבית–האבות לא נהיה בודדים, ואם יקרה דבר יש רופא.

והעיקר, אם אחד מאתנו ילך לעולמו, הרי הנותר במוסד וכל דאגות יושביו על המוסד. לא היתה ברירה, ויפה עשיתי שהכרעתי.

ל' באוקטובר

הערב מסרתי את דירתי ברחוב עזה ובתחילת דצמבר אני יוצא לגור בבית־הורים של “ארגון עולי מרכז אירופה” בדרך בית לחם, 52.

זאת ישיבתי האחרונה. סוף דרכי בחיים. אם אצא בעוד דרך אחת, לא תהא “מעלמא הדין”.

הייתי היום בבית־ההורים ומדדתי כתלי החדר. רצוני לרהטו כהלכה. יש לי מרפסת גדולה. אהדר גם אותה.

התחלתי לכתוב “ספרות ונכר”. יש לי “מוטו” נאה. יש לי רעיון נאה. יודע אני את סוף מאמרי. מה אכתוב בין פתיחה לסוף, זה עדיין לא ברור לי די צרכו. אבל הנותן לשכוי בינה יתן גם לי תבונה ולא יכשילני.

א' בנובמבר, 1967

היום בא מר בן־יעקב פקיד ב“גנזים” ולקח כל תיקי המכתבים שלי וכל שאר דברים שבכתב ובדפוס שהיו שמורים עמי ונתרוקנו כל מגרות שולחני. כלומר פתחתי בפרשת חיים חדשה – האחרונה.

מחר יבואו אלי מן הספריה של בית־העם בירושלים ואתן את ספרי, שאין בדעתי לקחתם עמי לבית־ההורים. זהו המשך של הפרשה הנ"ל.

נפשי פזורה כל־כך, שאין בכוחי לעיין בספר. בכוחות גדולים אני מחפה על הלך רוחי הרגש הזה, וחיפוי זה ממש עבודת פרך. אפשר מפני התרגשות והבלגה הללו התחיל כיב התריסריון מציק לי.

רצוני להפטר מן הפרשה הזאת. ישבתי ברחוב עזה שלושים שנים תמימות! קשה עלי הפרידה, אבל דרך אחרת אין. יודע אני, הולך אני אל הבדידות. אבל שולחן הכתיבה הולך עמי וזו נחמה.

ועוד דבר, איני נצרך. יש לי כסף לכל. ודאי הוצאותי מעטות, כדרכנו חיים אנו בצניעות. ויש לי 30,000 ל“י ליום צרה, אם חס וחלילה אחד מאתנו יהא נידון לשכיבה. ב”ה לא אצטרך לבריות.

החדר שאני מקבל הוא כבן 20 מטר מרובע. ויש מרפסת גדולה שבחודשי הקיץ הישיבה תהא שם.

תקוותי שנסתגל ולא נראה רע.

י"ח בנובמבר, 1967

ביום ו' ב“דבר” כתב הופר רשימה קטנה מעין סיפור של “תעייה” – אדם הולך אל ודאי שלו בתוך הספקות, שהכל קשיים וחתחתים, הכל הפכו של ודאי, וסופו שנעשה לו נס והוודאי שבתחילת טעייתו ניתן לו, ומכאן הפחדים המקיפים אותו משנעשה לו נס. דברים נאים מאוד. הוודאי אינו אלא שיודע היהודי שצריך הוא להיות ש"ץ בראש השנה לתפילת שחרית. אבל אינו יודע היכן הוא והיכן בית־הכנסת ואין לו טלית ואין לו כיפה ואין לו מחזור ואין לו כלום, ואף־על־פי־כן תפילתו שלמה מכל הבחינות.

תירגם את הרשימה דוד זכאי⁵. מלאכתו לא היתה שלמה. טשטש קצת את התמימות האינטלקטואלית של היהודי הפולני שבהופר והכניס מן הצינה הליטאית ומחכמתה. טילפנתי להופר ואמרתי לו כל שבחו. הוא מטופל בהרבה יסורים והשם ירחם.

כ"ב בנובמבר, 1967

לפני שבועות אחדים קראתי כתב־יד של השופט חיים כהן על משפט הצלוב [“משפטו ומותו של ישו הנוצרי”, תשכ“ח] וכתבתי דעתי על חיבור זה להנהלת “דביר”, והיו שם גם הערות אחדות בענייני סגנון ולשון. אלכסנדר ברוידא צילם מכתבי ושלחו לשופט הנ”ל, והנה קיבלתי היום מכתב נאה מאוד ומלא הודיה, והוא מסיימו בזה הלשון: "מאד אשמח אם יזדמן לי לשחר פניך ולחזור על תודתי גם בעל פה.

בהערצה רבה

חיים כהן".

יש גם בני־אדם שאינם נעלבים אם אתה מעמיד אותם על טעותם, ואפילו מכירים הם טובה על כך.

כ"ד בנובמבר, 1967

שבעה ימים אשב בדירתי ברחוב עזה, וביום ו' הבא אני מעתיק אהלי לבית־ההורים בבקעה, ומיום ג' ואילך תתרוקן הדירה מרהיטי ויישארו שתי המיטות עד יום ו’– אחת בחדרה של חנקה ואחת בחדרי.

האם אני מתעצב אל לבי? איני יודע. לבי מתיירא להיות צד בעניין זה והוא מצא מקלט בחסות השתיקה. ואף־על־פי־כן שומע אני המייתו החרישית – וי וי לילוד־אשה ולגורלו!

הליכה זו לבית־ההורים בבקעה היא הדרך האחרונה, כן תקוותי, בימי חיי הארוכים. ואני הולך בדרך זו בדעה צלולה. איני רוצה שיוליכוני לשם. דיברתי גלויות עם ידידי ורעי היקר והחביב ד"ר מרגליות והוא אמר לי: “ליבך החולה יציל אותך מיסורי חלאים וניוון. פתאום לפתע יאמר – עייפתי והלמו ייפסק”.

ברוך השם!

תקוותי שאסתגל עד מהרה למקום מושבי החדש. מרווח חדרי ושקט ושולחן הכתיבה אני לוקח עמי, ואם יארכו ימי מעט אוסיף ואעבוד כאשר עבדתי, כי כוחותי הרוחניים שלמים כאשר היו.

כ“ה בנובמבר, 1967 מוצ”ש

אמש היו אצלי אברמסקי וקלעי⁶, וזה האחרון סיפר לי על תרגומי רילקה שהוא מתרגם ועל צרותיו. אמרתי לו, אינה דומה שירה לפרוזה של דברי־עיון. בשירה, אם בכלל התרגום באפשר, אתה בן־חורין יותר, הואיל והמשמעות של דברי הפיוט, אם אתה מוצא לך דיבור השקול כנגדה, יצאת ידי חובתך. לא כן העיון – כאן אתה מענה את עצמך ליתן את המשמעות כמות שהיא בתוך הפסוק, בשביל שהרעיון יגיע כמות שהוא לקורא העברי. כאן אין העניין בשאר רוח אלא בבקיאות.

כ"ח בנובמבר, 1967

כל ביתי ערימה של שברי כלים, ובכל זוית ספרים על הקרקע. היום באים לארוז המטלטלים שלי שהולכים עמי למקום מושבי החדש. לנתי שם לינה אחת.

אי־אפשר לי באנדרלמוסיה כזאת לעשות דבר. אני מחכה לדירתי החדשה, ולאחר שאתרגל אליה, יבואו המנוחה והשקט סביבי וגם שלוות נפשי תשוב ואחזור אל קולמוסי.

ג' בדצמבר, 1967

היום השלישי אנו בבית־ההורים ומקום מושבי טוב ומרווח. הנה יושב אני על־יד שולחני וספרי ערוכים לפני ולאט לאט אני מתרגל אל המחשבה – כאן חנייתי האחרונה.

בין כתלי מוסד זה יושבים שמונים “פנסיונרים” (זהו התואר הרשמי), ברובם נשים במקצתם גברים. הלשון השולטת – הגרמנית; אבל כשאתה מתחיל להתבונן לכל אחד ואחד מן הקהל הזה, מיד אתה מבחין בבני גאליציה שאומרים כי וינאים הם; וילידי צ’כיה שהגרמנית שלהם מתאבנת תחת לשונם והם מנפצים אותה תחת לשונם כאבני חצץ. ויש איזה יהודי כהנא, קטן קומה וכיפה על ראשו, ואומרים עליו שהוא אדוק מאוד, אבל שערות ראשו עשויות לפי רוח הזמן, והפאות המסופרות נתחברו עם ראשית זקנו לקו ארוך אחד שמגיע עד למטה מתנוך אוזנו ונפסק שם הואיל והמכונה סילקה את הזקן כאילו תער עבר עליו. מפני מה אספוהו לבית־הורים? איני יודע. כל היום הוא בעיר, ולארוחת הצהריים אינו חוזר ועושה עסקיו בעיר הקודש וכנראה טובים עסקיו מאוד.

אלא לא כהנא זה עיקר. אין טיפוס מסוים בתוך הגברים הפנסיונרים. ערבוביה. הנה מתהלך בן־אדם לתומו וכולו שקוע בתוך עצמו ואפילו שם אין דעתו נוחה מעצמו. הוא גיסו של עגנון, אחי אסתרליין. אירעה לו תאונה ומתה עליו אשתו, יצא ומחק בזכרונו כל העבר העגום הזה, ועדיין הוא מוכן לקדם את פני זוגתו ש“הודיעה” לו את ביאתה. פני האיש רזים, מוארכים ודקים ונחיריו פתוחות וכולו עטוף אפיסת הכוחות הרוחניים. מעונן הוא, לא עצוב, אינו מאריך בדיבור. אי־אפשר לדבר עמו ארוכות. מיד הוא משתמט מן השיחה ופונה לצדדים, לאותו צד המטיל עליך אימה, אל איזה עניין שאינו מן העניין.

כשנזדמנתי עמו במסדרון למטה, ואשה אחת “הציגה” אותי לפני “גיסו של עגנון”, הצטחק ואמר לי “אני אין לי בכך ולא כלום”. וכשאמרתי לו שהכרתי גם את אחותו מחדרה, נתעננו פניו הרבה וצורתן ברורה – פנים של אדם שאינו שפוי בדעתו, והתחיל ממלמל: “אחותי בחדרה? אחותי? אין אני בקיא באחיות לבושתי ולחרפתי, אבל כך הוא – והצביע בידו על ראשו – איני יודע כלום”.

אמרו לי שעגנון בא למוסד לראות את גיסו ואת בן־יחזקאל ידידו, שהוא בקומה התחתונה, בבית־החולים של מושב זקנים זה. באמת חוששני מפני פגישה זו של עגנון. אם לא יתנהג כשורה יקבל את חלקו, ומחלוקת זו במקום זה למה לי?

ביום ו' (א' בדצמבר ש.ז.) ירדתי לבקר את בן־יחזקאל. בפעם האחרונה ראיתיו בעירייה בשעה שנתנו תעודות “יקירי ירושלים” לעשרות מתושביה ובתוכם גם בן־יחזקאל ואנכי. פניו היו אז רעות מאוד ובלבי הצטערתי, כי אמרתי קרוב קיצו. והנה לשמחתי מצאתיו הפעם בריא במראהו וגם דיבורו ושיקול דעתו נתחזקו הרבה. וכשבא לחדרי למחרת היום (מבית התפילה) והיה לבוש חליפה נאה וכתונת לבנה, הרי שימח לבי באמת. וסימן לכוחות הזכירה ששבו אליו עכשיו בעניין זה: סיפרתי לו ביסורים שלי אצל תרגום היידגר וכדוגמה הבאתי את שלילה “שאינו” במשנה שהצילני מהרבה פורענויות. ואמרתי: “אם מותר לומר ‘את שאינו’ מפני מה יהא אסור לומר ‘השאינו’, שכן ‘את’ דרכה לגרור את ה”א הידיעה“. על זה אמר לי בן־יחזקאל: “בכך כתב חנוך ילון בהקדמתו לסדרי משנה בפירושו של אלבק, תעיין שם”. שמעתי בקולו ועיינתי ומצאתי שורה זו: “אף הוחזרו למקומן כמה ‘אתין’ שיש מהן משום קרבה לה”א הידיעה”. שמחתי לשורה זו, וכשהלך בן־יחזקאל, הוצאתי הקדמתי להיידגר ובמקום שאני מתיר ‘השאינו’ משום ‘את שאינו’ המצוי במשנה, הבאתי דברי ילון בשולי הגליון.

ט"ז בדצמבר, 1967

הריני עובד כמה שעות יום יום. זאת אומרת כבר אזרח אני כאן ומקום מושבי נתחבב עלי ברוך השם!

אנו מניין של גברים בתוך שבעים נשים. ומה שהיה בעיני ציבור, ערימה של קש, חבילה של זרדים, מתפרד והולך וכל אחד ואחד אדם בפני עצמו עם חולשותיו ועם יסוריו, עם שמחתו הקטנה ויגונו הגדול.

לעתים קרובות אני מזדמן עם גיסו של עגנון. איני יכול לומר “משוחחים” אנו ויש “שיחה”. לאמיתו [של דבר], אני מרבה בדברים והוא מאמץ כל כוחות ההקשבה שלו ומשתדל לתפוס את האמור ולהקנותו לעצמו. אלא משהו מעכב את התפישה והוא גובר על העיכוב ותופס. כל העניין הזה, כל מאמצי רוח הללו נמהרים מאוד וכמעט שאין אתה חש בהם, ואף־על־פי־כן בסך הכל עוברים הם כחוט הסיקרא לאורכה של השיחה. והוא האדם האחד במוסד שיש עניין לדבר עמו ולהתחבר אליו. הוא התקרב אלי ואפילו פעם אחת העלה את שם עגנון ואמר לי: “הוא אדם גס וקטן־נפש”. ופתאום הפסיק דיבורו, אבל היתה ההפסקה הרגילה של בריחתו אל תוך העבר המחוק, שפתאום העבר מסתלק ממנו והוא בתוך איזו ריקנות האופפת אותו. אז מתרוממת קצת (מקצת מן המקצת) שפתו העליונה מצד ימין ונולדת עווית, ספק בת־צחוק, ספק התאפקות שלא לפרוץ בבכי.

1968

ב' בינואר, 1968. זאת חנוכה תשכ"ח

יש מן המסתורין בישיבתי בבית־הורים זה. כאן מקומך עד בוא מותך! בכל מקום אחר דחיתי הרהורי ביום המיתה; כאן על כורחך אתה מהרהר בו. כל יושבי בית זה, אותן שבעים נשים זקנות ועשרה גברים – עצם שיבתם יחד אינו אלא חדר־המתנה לבני־אדם המחכים למותם. אין הם חיים בזכרונות עברם, אלא בודקים הם במחשבותיהם את עתידם הקרוב.

לא ידעתי מפני מה ניטלה ממני תאוות הכתיבה וכאילו נסתלק מבפנים כוח החיים וחפצם. ואפילו הגוף, שאינו חסר כאן כלום וכל צרכיו נתונים לו בלי עמל ודאגה – אפילו הגוף נתכופף בתוך אדישותו. העדר הדאגה היה ללב מלא רוגז ודאגה.

אי־אפשר לי לומר – טוב לי. אי־אפשר לי לומר – רע לי. כאילו בטל שיעורם של הטוב והרע, וחדלו להיות מידה המודדת את החיים וטעמם. פעם ראיתי על יד בית־חרושת לבירה רפת של בקר המפוטמים בפסולתן של השעורים לאחר תסיסתן. אין הם חסרים מאומה. אלא שתכלית חייהם והנאותיהם – יום השחיטה. אף כאן – יום המיתה הוא התכלית, העתיד. וכאילו חייך עתה הכנה לאותו קץ שבעתיד זה.

הייתי הבוקר אצל הרופא. לחץ־הדם שלי ירד. אלא הרופא והרפואות יש להם כאן פנים אחרות. לא אל החיים הן פנויות. פנויות הן כלפי משהו שאינו חיים.

ומכאן קלות החיים הללו כאילו ניטלו מהם כובדם וסיכויים.

ח' במרץ, 1968

אם איני נאמן לפנקסי אין זאת כי אם מפוזר אני על פני שבעה ימים. יש לי משא ומתן עם המו"ל (כלומר עם המחבר דרך המו"ל) של היידגר בעניין “האפיזודה הנאצית של הפילוסוף”, שרצוני להביאה בתרגומי.

מחכה אני להגהות ספרי שבידי אגודת הסופרים.

כותב אני מאמר גדול בשם “הנכר בספרות”, ואני מפליג לכמה וכמה תחומים ומשמיע חדשות שוודאי ירעישו את הספים.

וסוף סוף עדיין אני משקיע כוחות בהסתגלות לישיבה בבית־ההורים. זהו מרץ רוחני שאתה מבזבזו שעה שעה יום יום ואינך חש בו. עכשיו אני קורא להנאתי 1953,Einführung in die Metaphysik [“מבוא למטפיסיקה”] של היידגר ורוצה אני לרשום בפנקסי שורות אחדות שיישמרו לפקדון.

“קורות הימים (געשיכטע) אינן כאן בשבילנו מעין עבר: שכן הוא הריהו זה שכבר אינו מתארע. על אחת כמה וכמה שקורות הימים אינן זה שהוא בן־יומו בלבד, הואיל וגם זה אינו מתארע לעולם, אלא תמיד חולף (פאססיערט) הוא בלבד, נכנס ויוצא. קורות הימים בחינת קורות הימים הריהן זה שנקבע על-ידי העתיד והאוסף את העבר בשביל להעבירו ולשאתו דרך ההווה. והוא דווקא זה שבקורות הימים פרח לו ואיננו” (החיבור הנ"ל, עמ'.(34–33

י"ח באוגוסט, 1968 ירושלים, בית־הורים בקעה

אחר פרידה ארוכה אני חוזר לפנקסי.

בינתיים כמה עניינים שהיו תלויים ועומדים הגיעו אל סופם. עניין האפיזודה הנאצית של היידגר – הדברים באו לפני היידגר עצמו להחלטה. ולא זו בלבד שלא התנגד לדברי, אלא שלח אלי מכתב ובו השגה על טענה אחת כנגדו – טענתו של וואהל על הפסוק בעמ' 153 ב“מבוא למיטפיסיקה” שלו. בשבוע שעבר כבר עשיתי את ההגהה לאחר העימוד. יצא חיבור (גוף התרגום, “בשולי התרגום” שלי וביאור־מלים) בן 96 עמ' וכל עמוד בן 2060 סימני־דפוס: אני מביא את מכתבו של היידגר אלי בתרגום עברי ובמקורו.

ספרי “מסות ורשימות” (אגודת הסופרים ו“מסדה”) יצא לאור, והוא בן 178 עמ'. ושמעתי טובות עליו.

מאמרי “ספרות ונכר” ראה אור בחוברת אחרונה של “שדמות”. שבחים גדולים הגיעו אלי. עכשיו אני נח. באמת טרחתי הרבה ואני עייף ויגע.

ו' בספטמבר, 1968

בערב שבת היה מאמר של אחד מנחם בראון ב“משא” על ספרי “מסות ורשימות”.

פותח הוא בטירדה של שבחים ובהמשך הדבר נוטל הוא אותם ממני בזה אחר זה.

טוען הוא כנגדי שאיני משורר, אבל לי יש טענה כנגדו: שאינו מבקר.

אלוהים עמו!

כ“ג בספטמבר, 1968 ערה”ש תשכ"ט

ביום ו' קראתי ב“דבר” מאמרו של מוקד בו הוא מביא קטע שירו של מנחם בראון, זה שטען כנגדי שאיני משורר.

וזכרתי את המעשיה היהודית: אחד השיא את בתו לבחור אחד. כחודשיים לאחר החתונה נזדמן אבי הכלה עם אחד משושביניו. שאל השושבין את האב: “נו מה האברך הסמוך על שולחנך?” השיב האב בעצבות: “חתני? אינו יודע לשתות יי”ש ולא לשחק בקלפים ולא להיות רמאי במסחר“. תמה השושבין: “ועל שום מה אתה מתעצב אל ליבך, צריך אתה להיות שמח שהשאת את בתך לאדם הגון”. שוב אמר האב ביגונו: “זו הצרה, אינו יודע לשתות יי”ש ושותה; אינו יודע לשחק קלפים ומשחק; אינו יודע רמאות ומרמה וכבר בזבז מחצית מנדוניה שלו”.

הוא הדין עם מנחם בראון. אינו יודע לכתוב שירים וכותב. אינו יודע הלכות ביקורת ומבקר.

ג' באוקטובר, 1968

היום באו מן הראדיו והעלו על הסרט שיחה בת 10 דקות “טשרניחובסקי שלי”, שישמיעו ביום שישי י“א באוקטובר בשעה 6:30 רשת א'. דומני דברים נאים ל־25 שנה לפטירתו. ודרך אגב פרעתי חובי לעגנון על שפגע בכבוד ביאליק בראיונו ב”על המשמר", וזו לשוני: “בני דורי ואני היו מצוינים במידה אחת – השירה העברית היא הקובעת אופיים והיא המכוונת אותם באורחות חיים. וזה סימנה של שירה גדולה, שהיא קובעת קורות ימיה של אומה. בראיון בעיתון ‘על המשמר’ אומר מר עגנון: היתה חיבת ציון וביאליק כתב שירי ציון. ראה עגנון דבר ולא ידע מה ראה. ולפיכך הפך את סדרי החוליות שבשרשרת, ואלה סדריהן: שירי ביאליק, אפילו שיר דוגמת ‘אחרי מותי ספדו ככה לי’, הם שקבעו פרצופם הרוחני של הבחורים בתחום המושב של יהדות רוסיה. ואי־אפשר להעלות על הדעת את שיבת ציון בלא ביאליק ושירתו. פעם ניסחתי את הדברים האלה בזה הלשון: ‘ביאליק נטל תחום אחד שבמבוקש, תחום עילאי אשר בו חותם אמיתו, נטל את השירה העברית ועשה את המבוקש בה למציאות ולממש […] ולאחר שהיו שמים מעל לראשינו, מפני מה לא תהיה אדמה מתחת לרגלינו? הנה ודאות־משנה, שיצאה מתוך ודאותה של השירה הביאליקאית’. דברים אלה יפים גם לשירת טשרניחובסקי”.

דברים כדרבנות. ועשיתי את שלי: כל הפוגע בכבוד ביאליק יבוא על עונשו ואני אהיה המענשו, כל שהנשמה בקרבי.

ה' באוקטובר, 1968 מוצ"ש

קיבלתי שני מכתבים שיש בהם עניין כלשהו. אחד מישראל כהן, דברי שבח על תרגום היידגר, “…ונהניתי הנאה מטיב מבצעך וכיצד מביעים בעברית מחשבות חדשות. אני כולי פליאה והשתוממות לשפע כוחותיך ולצלילות מבעך”.

ואחד קיבלתי ממשה דיין. וכך היה המעשה. לאחר מות אביו כתבתי לו, בתורת ראש המשפחה, כמה דברי תנחומין כפי שהנימוסין חייבו. וכתב לי מכתב (לא על-ידי מזכירתו ובמכונת־כתיבה, כפי שכל שרי ישראל נוהגים, ואפילו בן־גוריון בתוכם) בכתב ידו. מכתב הגון ונעים מאוד. וכדי להשיב לו בתנועה של נימוס שלחתי לו את “ספרות ונכר” שלי (תדפיס). והנה קיבלתי אתמול מכתב ממנו והוא כותב לי: “אני קראתי את מאמרך מיד כשקבלתיו, ואף כי לא כל־כך הסכמתי עם דבריך, נהניתי מאוד – בעיקר מהניתוח ומהראיה המעמיקה והמקפת… ועכשיו ממשיכה לקרוא בו ולהעבירו מיד ליד קבוצת אלופי צה”ל".

ו' באוקטובר, 1968

גדול השעמום סביבי. אני הולך בטל ואסרו עלי את הנסיעה למרכז העיר. עדיין אין בריאות גופי כשורה. הבוקר בלעתי גרגר ראשון של דגיטאליס, שיזרז את הלב, כי דפקי אטי מאוד. אמש היה 50–49 לדקה וחשתי אז לאות, חולשה כללית. זקנתי מאוד בכל אברי ובכל תנועותי.

אתמול היה אצלי קרוב לשעתיים דוד (ב.ג.). הוא שמן, פרצופו נתגשם וכל הזמן ישב ודיבר, והדברים שהשמיע, אותם הדברים שכבר השמיע פעמים רבות ואותן הגוזמאות ואותן הבדיות ואותו “אני” שלו שהוא במרכזם של המאורעות והכוח המניע אותם.

אבל דעתו היתה זחוחה עליו ונהנה מישיבתו אתי ועם חנקה, וכשנכנס שומר־ראשו להזכיר שהביקור תם ונשלם כמעט שגער בו והוסיף שבת עד שהלה חזר והזכיר לו שאין שעתו פנויה.

ברור, חזר והעלה את עניין המצוקה, שאבא ז"ל לקה בה בשנות שפל אחדות; שוב פירט את פרשת ישיבתו בסג’רה ואת הגבורות שעשה; שוב אמר שעיקר רצונו היה להיות חקלאי. אבל מענייני דיומא לא פרש. דיבר ביגאל אלון ובמשה דיין ובאבא אבן וקינח בלוי אשכול, ואמר לי: “אבוא לכנסת, כי מוכרח אני להסביר לעם, מפני מה אני דורש את פיטורי אשכול וכל הממשלה הזאת. ודאי יאמרו עלי, שאני משוגע, אבל צריך לומר את דעתי זו. חובתי לומר דברי”.

לא היה רצוני להתווכח עמו ולא השגתי על דעותיו. בדרך כלל היה חביב ונעים. השתדל אפילו לקנות לב חנקה והאריך להסביר לה דעותיו על הסכנות הגדולות שאנו בהן.

אני יצאתי לשער בית־האבות לקבל פניו. כיוון שהמקום מקום של רבים, של פומבי, שמרתי על כבודו. מיד כשפתחנו בשיחה אמר לי “שמעתי שכתבת מאמר יוצא מן הכלל. רבים שיבחו מאמרך באזני”. ונתתי לו תדפיס של “ספרות ונכר” שלי.

כשנפרד ממני אמר: “עכשיו יש לי עוד פינה בירושלים. כשאבוא לכאן אסור הנה”. הפעם פיו ולבו היו שווים. הוא נראה לי בודד מאוד והוא מבקש קצת חמימות של רעות וכיוון שידידות נעורים עומדת לעד, בא להתחמם לאורה.

אתמול היו אצלי אברהם שפירא וזוגתו. איזה צמד חמד. באמת ובלבב שלם אהבתים. לפי שעה עודנו עורך “שדמות” וזוגתו עדינה ויפת תואר. עכשיו רזתה מאוד כי חלתה בדלקת ריאות ובצהבת, והיא נחה בתלפיות. אברהם ש. חוזר לקבוצת יזרעאל והיא עוד תעשה ימים אחדים, והפצרתי בה והיא הבטיחה שתבוא לבקר בביתנו. פשוט נעים לשבת במחיצתה.

ב' בנובמבר, מוצ"ש 1968

שבוע ימים הייתי חולה. עכשיו הונח לי.

בשבת שעברה הביאה לי עדה גליון של “משא” מיום 11.10.68 ובו רשימה מאת סופר צעיר שאיני מכירו ושמו יורם ברונובסקי, בשם “המלים החושבות” ועניינה תרגום היידגר שלי.

הדברים עוסקים בהיידגר ולא בתרגום וזה חסרונם. אין מבקר צריך להראות למחבר המבוקר ולקהל הקוראים, שהוא יודע לא פחות מן המתרגם את המקור. חייב הוא לומר כיצד ועד היכן עלה בידי המתרגם לעשות את המוטל עליו. והנה בעצם העניין דנה הרשימה בשבע השורות האחרונות, הוא נותן לי זכות־ראשונים והוא מוסיף “וזכותו מתגברת על־ידי הדברים בשולי התרגום… דומה שזאת היא תרומה נכבדה ללשון הפילוסופית העברית, כבר בעצם נתינת הדעת, הנדירה למדי ברחבותה, לבעיות התרגום של עבודות מסוג זה”.

והשאלה במקומה עומדת: עלה התרגום יפה ועד כמה עלה? אין לי טענות כנגד ברונובסקי זה – הטענה היא נגד דרכי ביקורת כאלה.

ב“ידיעות אחרונות” מיום ו' ג' בחשוון (25.10.68) יש רשימה על ספרי “מסות ורשימות” מאת מבקר קבוע בעתון זה – חיים נגיד. הקול והנטייה הם לשבח אבל “השמרנות” שלי ישנה. אבל זאת שמרנות שיש לה שיטה. מהי השיטה? זאת הלא העיקר. שכן אם יבררו את השיטה יראו שאינה שמרנית, אלא מודרנית יותר מכל מה שיש בספרות העברית המודרנית – זה לא תמצא. ואף־על־פי שהכוונה לשבח גדולה וגם הדברים לשבח – אף־על־פי־כן דברים בטלים הם. לא מחמאות אני מבקש אלא ביקורת. איני יכול לטעון כנגד “נגיד” זה, ואף־על־פי־כן איני יכול לומר שיש “עשירות” בביקורתו של “הנגיד”, זה נגיד דל שבדלים.

1969

י' בינואר 1969

אתמול שלחתי “קול־דממה” לברתיני⁷. וכרגיל, אף־על־פי ששבעתי ימים עדיין לבי רועד ומהסס לכל כתב־יד חדש. לכאורה, שטות. ואולי כאן מקור היניקה –באחריות הזאת, בענווה הפנימית הזאת, בחרדה לכל עתיד, לכל בריאה, בעמידה של “דרך־ארץ” כלפי עצמך; “דרך־ארץ” אני אומר ולא התנשאות ויוהרה.

י"ב בינואר, 1969

קורא אני ספרו של היידגר

Die Frage nach dem Ding in Kants Lehre von den Transzendentalen Grundsätzen [“השאלה באשר לדבר בתורת קאנט על משפטי היסוד הטרנסצנדנטליים”]

אלה היו שיעורים שהשמיע בזמן החורפי בשנת 1935/36 בשם Die Grundfragen der Metaphysik. [“שאלות היסוד של המטפיסיקה”]

ספר רב עניין וכתוב כהלכה, אינו מסובך כל־כך ואפילו הומור יש בו. ואני מכיר לו טובה רבה – הוא החזיר לי את קנט.

היידגר מביא את סיפורו של אפלטון על תאלס: מספרים על תאלס, בשעה שעסק ברקיע השמים ותלה עיניו במרומים – נפל לתוך באר. משום כך ליגלגה עליו שפחה תרקית יפה וחריפה ואמרה: "בכל יצריו היה ברצונו ללמוד לדעת את הדברים בשמים, ולפיכך זה (הדבר) שהיה מתחת לחוטמו ולפני רגליו היה נעלם ממנו.

"והיידגר מוסיף בליצנות: “השאלה, ‘דבר מה הוא?’ נקבעת, לפי סיפור זה: שאלה שבשאילתה צוחקות השפחות.”

ט"ז בינואר, 1969

כלום באמת אפסו הכוחות – כוחות רוח ונפש – ולפיכך הולך אני בטל כל הימים? או שמא מקום ישיבתי, בית־הורים זה עם קהל זקניו, הוא המשרה עלי את הבטלה?

איני סבור כך. בשנה שעברה עבדתי למעלה מכוחות־הגיל שלי. אספתי והכינותי לסידור ולדפוס את ספרי “מסות ורשימות”, והטירחה לא היתה מעטה: הרי פעמיים הגהתי ספר זה. ויתר על כן, סיימתי עם ד“ר פרוידנברג הגהת תרגומי את היידגר. כתבתי “בשולי התרגום”, מעין אחרית דבר. חיברתי את “באורי המלים” והשקעתי בהם עבודת ליקוט וניסוח רבה מאוד. ועצם המשא־ומתן עם המו”ל קלוסתרמן ועם היידגר תבע שיקול דעת בניסוח המכתבים, וכמעט באותו זמן גופו כתבתי את מאמרי “ספרות ונכר” – כתיבה זו לא היתה פשוטה כל־כך. חזרתי וקראתי את “הברית החדשה”, עיינתי בספרים שונים (מדרש רבה וכיוצא באלו) – ואת כל אלה עשיתי בבית־ההורים הזה. אין זאת כי אם סיבה אחרת לעצלותי הרוחנית. היכן היא? ימים ולילות אני מבקש אחריה ועדיין לא מצאתיה.

כ' בינואר, 1969

היום קראתי בעתון כי בגין מרצה על “רצח ארלוזורוב ומשפט אחימאיר” וראיתי חובה לעצמי לרשום בפנקסי את שאירע לי באותו “בין השמשות”.

ישבתי אותו יום עם פקיד הממשלה אנדריוס ושתינו קפה בפינת בן־יהודה–אלנבי. והנה עבר אמבולנס ומיד אחריו נתפשטה השמועה שארלוזורוב נפצע קשה והאמבולנס הוליך אותו לבית־החולים “הדסה”. מיד מלא הרחוב המוני עם העולים ברחוב אלנבי לבית־החולים לדעת שלום הנפצע, ואני יחד עם ד"ר זוסמן (שכנים היינו בבית אחד ברחוב הירדן מס' 4) בתוך הקהל.

והנה זוגות של בחורים לבושים חולצות חומות הולכים בתוך הקהל הזה ומספרים משהו. גם אלינו, אלי ואל זוסמן, ניגשו ואמרו לנו בחטיפה: “אשתו ירתה בו, כי טייל על שפת הים עם בחורה.” מלים אלה “זרקו” בפנינו ומיד נתערבבו בקהל ההולכים.

כשהתחילו אחרי מותו של ארלוזורוב להתרבות ההשערות על רוצחו, זכרתי את הבחורים שהשמיעו לנו, שאשת ארלוזורוב היא הרוצחת, ואני וזוסמן שקלנו אם אין חובתנו ללכת אל הרשות החוקרת וליתן את הידיעה על הבחורים לבושי חולצות חומות שעברו עוד ביום הרצח ומסרו על הרוצח. וכיוון שנסתבכה החקירה, הלכנו אל יוסף אהרונוביץ⁸ לשאול בעצתו.

אהרונוביץ שמע דברינו וגזר עלינו את השתיקה. ואלה היו טעמיו:

1. לעצם החקירה עדותכם לא תכריע, אתם אינכם מכירים את “הבחורים בחולצות החומות” ואי־אפשר להביאם לפני השופט החוקר, וממילא אין ממש בעדותכם.

2. אדרבה, הרוויזיוניסטים ישתמשו בעדותכם לטהר את עצמם בטענתם: “אילו אנו הרוצחים, כלום שוטים אנו כל־כך לשלוח את הבחורים, בשביל להטעות את דעת הציבור, כשהם לבושים חולצות חומות? אין זאת כי אם, בכוונת הרוצחים היה להטיל את הרצח על הרוויזיוניסטים, והם שהלבישו את הבחורים שלהם בחולצות חומות בכוונה תחילה.”

3. טענתם האחרונה תהא: צמח וזוסמן יודעים את הרוצחים ויודעים את הבחורים ב“חולצות חומות” – יד אחת כאן.

נימוקיו של אהרונוביץ היו הגיוניים מאוד והחלטנו לעשות כעצתו ולשתוק.

ואף־על־פי־כן חובתי להעלות את הדברים על הנייר לזכרון.

כ“ה בינואר, 1969, מוצ”ש

האבן הכבדה שהעיקה עלי כל הזמן, על שהיידגר לא אישר קבלת ספרי הקטן – נסתלקה אתמול. קיבלתי מהיידגר מכתב נאה ותרגמתיו לעברית וזה לשונו:

מרטין היידגר

פרייבורג

5 בינואר, 1969 ד"ר צמח הנכבד מאוד,

מאוד מבקש אני את סליחתך, שאחרתי כל־כך להשיב לך על מכתבך הלבבי עם ביאוריו ולהודות לך על התרגום ששלחת אלי.

אמנם למדתי את העברית בגימנסיה, ואחר כך גם בשנות לימודי התיאולוגיים, אבל מאז עד עתה נשתכחה ממני, לצערי, ואי־אפשר לי לקרוא את הטכסט שלך. לפיכך חשוב לי תוכן העניינים שהבאת לפני; מעיד הוא על כך, שתרגומך יסודו בהבנת דברים נאמנה.

שוב רצוני להודות לך על עניינך בעבודותי, ועל טירחתך בשעת מילוי חובת התרגום. היא שפתחה את דברי־מאמרי לפני קהל חדש של בני־אדם שדעתם נתונה לפילוסופיה.

דורש אני בשלומך ושולח ברכה והצלחה לך ולכל מעשה ידך.

שלך

מרטין היידגר

עכשיו נסתיימה פרשה זו בשבילי ולא תטריד אותי עוד.

י"א בפברואר, 1969

שקוע אני בקריאת ספרו של ⁹Albert Béguin, “L’ Ame Romantique et le Rêve" [1939] [“הנפש הרומנטית והחלום”]. חבל שלא היה לפני חיבור זה כשכתבתי את מאמרי “ספרות ונכר”, הרבה אסמכתות בו בשביל רעיונותי במאמר הנ"ל.

י"ג במרץ, 1969

לא רשמתי דבר למעלה מחודש ימים מפני מחלת הלב שתקפתני והפילתני על משכבי. והגיעו הדברים לידי כך, שחזרתי ל“פָּנְטוֹפּוֹן” (שתי פתילות למעת־לעת). עכשיו הונח לי והפחיתו את המנה למחצה, לפתילה אחת לפני עלותי על מיטתי. ואף־על־פי־כן אני עייף ויגע.

לפני שלושה ימים היה אצלי אברהם שפירא עורך “שדמות” וסיפר לי על תסיסה בנוער של הקבוצות. הם טוענים, שאבותיהם הסתירו מפניהם את הדור של “עלייה שנייה” שקדם להם והיה חשוב מהם, והוא קרוב יותר לדור הצעיר שבזמן הזה מאבותיו של הדור הזה. הם אפילו חושבים שהוריהם הסתירו מפניהם בכוונה תחילה אותו דור ראשון. הם כאילו התחילו מטבנקין והסוציאליזם, אבל לא פתחו בפתיחה ממש – בדור של תרס“ד ותרס”ה.

והם, עסקני הנוער, קיבלו על עצמם לאסוף מה שהשאירו אחריהם האבות הראשונים ולהביאם לפני הדור הצעיר.

שפירא הראה לי מכתבו של יריב בן־אהרן ובו הוא דן בעניין זה, והוא מזכיר גם את שמי ו“שנה ראשונה” שלי. ולפיכך מבקש ממני שפירא, שנתחיל בהכנת הסרט, שביקש ממני ושנדחה מחמת מחלת הלב שלי.

מכל מקום היה לי קצת נחת מן “התסיסה הרוחנית” הזאת.

ט"ז במרץ, 1969

בשבוע שעבר באה אלי בת עירי רחל בית־הלחמי וסיפרה לי על חייה. והביאה עמה מכתבו של בן־גוריון אליה, תשובה לדברי־תנחומין ששלחה לו אחר מות פולה. ובמכתב הזה כתוב: “יש לי רק שני אנשים קרובים לי בעולם – אַת רחל ושלמה צמח.”

והנה גם דברים אלה אין בהם כלום, שיגרה הם. ומכאן הטעות שטעו בו הרבים. הם מבקשים טעם ופשט לדברים שהוא משמיע, והפירושים מרובים וסותרים זה את זה. ובאמת אין בהם כלום; דרך של דיבור בלבד, שיגרה בעלמא – בלא תוכן ובלא מחשבה ועיון.

אני מוציא זמני לבטלה, הואיל ואין לי בשעה זו עבודה מסוימת. מחלת הלב הכניסה אותי לתוך אפס־מעשים זה, ועכשיו לאחר שהונח לי, ויש בכוחי לשבת אל שולחן הכתיבה שלי כמה שעות ביום, אני מוסיף לבזבז כוחותי ואיני עושה מאומה. ומשונה הדבר – בבית־הורים זה קל מאוד להיות אוכל ואינו עושה. לפיכך אני אונס את עצמי וכופה עלי את הכתיבה, איזו שהיא, והיא שתביאני לידי עבודה של ממש.

י"ז במרץ, 1969

היום עליתי במדרגות לאחר ארוחת־שחרית. וכשהגעתי לדיוטא שלי – לפתע פתאום ולהרף־עין אחד חשתי שכוחות החיים אפסים ורצוני ליפול ארצה. פשוט ראיתי את הסוף. אלא באותה מהירות גופה נסתלקה אותה הרגשה, וכאילו שבו אלי כוחות החיים, שבו כשהיו. אין כאן הרגשה של התעלפות, של אפיסת כוחות, של רפיון. אלא הרגשה ברורה של סוף. מעולם לא היתה לי כזאת. ובעצם לא נורא הדבר, הואיל ואף הפחד איננו. אין מאומה. וגם עכשיו אין מורא בלב. אדרבה, יש כעין הנאה – שנודע לך דבר אשר לא ידעתיו עד הנה.

הלכתי והסתפרתי, וכשישבתי כנגד המראה הגדולה ראיתי כי פני החווירו מאוד וזקנו הרבה.

י"ח במרץ, 1969

אתמול קיבלתי מהסוכנות שיק לסך 9950.64 ל"י “תיקון דרגה והגדלת אחוז הפנסיה לתקופה 31.3.64–1.4.69”.

והמעשה שהיה כך היה. בשעה שהקונגרס אישר חוק הפנסיה לעובדי הסוכנות כבר הגיעה שנתי ליציאה לגימלאות. אלא כשצרפו שנות העבודה שלי לא צרפו 5 השנים שעשיתי בבית־ספר כדורי, אף־על־פי שנשלחתי לשם על־ידי ארלוזורוב ז"ל. וכשהלכתי לשם לא נתנו לי פיצויים ל־9 שנות העבודה שלי כמנהל מחלקת הדרכה. ואף־על־פי שהמדובר היה, שאני הולך לכמה שנים לכדורי, בשביל לבנות את בית־הספר ולהביאו למחזורו הראשון, ואחר כך זכותי לחזור לתחנת הנסיונות ברחובות. וכיוון שאיני תקיף ואיני יודע לעמוד על שלי עם בני־אדם דוגמת אייזנברג (מזכיר הסוכנות, ואוי לאותה בושה!), עשו לי חשבון הפנסיה פחות 5 שנות העבודה בכדורי, ואני החרשתי.

כ' במרץ, 1969

אני מוסיף וקורא בספרו של היידגר על קנט “השאלה אחרי הדבר” –Die frage nach dem Ding. והנה את פרקו הראשון, “דרכים שונות של שאלה אחרי הדבר”, הוא מסיים במלים אלה: “…כשרופא מטפל בכמה וכמה מן החולים שלו, שלא כראוי להם, הרי נולדת הסכנה שתצא נשמת חייהם. כשמורה מפרש שלא כהלכה שיר לתלמידיו ‘לא יתרחש כאן כלום’. אף־על־פי־כן מוטב שנהא כאן זהירים בדברינו: בשעה שאין אנו מטים אוזן לשאילה אחרי הדבר, וביאור השיר אינו כהלכתו, נראה כך כאילו אחר כך לא מתרחש כלום. באחד הימים – שמא לאחר 50 שנה או מאה שנה – התרחש אף כאן משהו.”

כלומר מחזיר היידגר את הכבוד, את הערך בשאילת השאלות בענייני מהות הדבר (Ding) ובענייני שירה ובעסקי פילוסופיה בכללם שגזלו מהם. ועל האדם להתיירא מפני ביטול השאילה הזאת כשם שהוא מתיירא מפני ביטול הרפואות המרפאות חולים, ואינו פוסק מלחקור אותן ולהשתלם בהן. הווה אומר, מחזיר היידגר את כבודו של אדם, שהוא למעלה ממחקריו במדע הגשמי. אלא שתוצאות ההעדר של שאילה זו, אף־על־פי שמתמהמות לבוא סופן לבוא וסכנתן גדולה פי כמה מסכנות העדר הידיעה בשדה המדעים הגשמיים (פיסיקה וכימיה וביולוגיה וכיוצא באלו).

וזאת זכותו הגדולה של היידגר!

כ“ב במרץ, 1969. מוצ”ש

אני מוסיף ולומד פרקי היידגר של שיעורו בתורת קנט ואני עומד בהסברו ובפירוש המלים של חיבורו “ביקורת התבונה הטהורה”, משמעה של כל מלה בפני עצמה ומתוך שכנותה עם המלה שלפניה וזו שלאחריה. מראה היידגר חריפות גבוהה מאוד בשקלא וטריא זו, המקרבת את קנט אל האדם בן זמננו, ואפילו נותן לנו קנט שהוא חלוץ המבשר את בואו של האדם חניך המדעים החדשים. ובזאת חשיבותה של פרשת קנט לפי הפירוש ההיידגרי.

עיון בחיבור זה מצריך מאמצי כוחות רוחניים גדולים, אבל גדול אף שכרה של טירחה זו. מכאן כבודי לתורה זו. היידגר החזיר לי את האדם הקנטי שהיה קניין נפשי, ושהציביליזציה המדעית ביטלה אותו ועשתה אותו לצחוק. קנט של היידגר שב למקומו הראשון וחזר והיה למורה דרכי בחיים.

א' במאי, 1969

בגבעת־חיים יושב בנו של בן־אהרן ושמו יריב. הוא כתב ספר ושמו “הקרב”, שיצא לאור ב“ספריה לעם” של “עם עובד”. מיריב זה קיבלתי מכתב נאה וספרו “הקרב”; פגישה זו היא עניין גדול בשבילי. לפני בא־כוחו של הדור השלישי של שלושת הדורות שבאו אחרי. והנה יש בצעירים הללו תסיסה רוחנית, שעיקרה שיבה אל דור ראשון של “עלייה שנייה”, כלומר אל אנשי תרס“ד־תרס”ה. והוא כותב לי במכתבו: “בעקבות הרשימה המעניינת שלך בשדמות (30) הגעתי באיחור לקריאת יצירתך ‘שנה ראשונה’. קראתי את הספר בצמאון ובמידה גוברת של הזדהות…”

הייתי חולה והשיבותי לאחר חודש ובו עמדתי על סוג הנאה מיוחדת שהיהודי קורא לה נַחַת (“הָאבֶּן נחת”), ולעולם יש במשמעה הנאת האבות מבניהם (“האבן נחת פון קינדער”).

אבל כשגמרתי קריאת סיפורו “הקרב” שוב תקפני לבי החולה ונתאחרו דברי על טיב סיפורו של יריב, ורצוני להודיעו על סיבת האיחור. מכתבי ודאי יהנהו, כי יש בפי דברים להשמיעם לו על סיפורו. אבל מן השמים מעכבים. שוב חליתי. קשה מאוד היתה ההתקפה הפעם. והגיעו לידי זריקה של פנטופון.

ד' ביולי, 1969

היו אצלי ישראל כהן וקורן, עסקנים בוועדה שעוסקת בענייני “הפועל הצעיר” ותולדותיו. העלו לפני הצעה על מין אנתולוגיה של “אישים” בצורת מונוגרפיות למחצה.

אמרתי להם: לפי דעתי אין זה לפי כוחנו, והדור הצעיר לא יקרא ביוגרפיה של יצחק ווּלקני או של יוסף אהרונוביץ. במקום זה אפשר לחבר חיבור נאה על הפרובלימות שהעלה בזמנו “הפועל הצעיר” וסלל דרכים לבירורן. הללו עדיין קיימות בכל חריפותן ובכל נוראותיהן, וּודאי יכיר טובה קורא צעיר נבון לאלה שמראים לו כיצד אבותיו ואבות אבותיו עמדו על השאלות הללו וכיצד מצאו תשובה להן.

והם קיבלו את הצעתי בהתלהבות רבה.

ו' ביולי, 1969

אצל אמרסון מצאתי כתוב: “…אמת היא היסוד שלנו, אף חיינו, אלא אם אדם שם את כל לבו לבחינתה האחת של האמת, וימים רבים הוא שוקד עליה בלבד, הרי היתה האמת גופה למעוות, היתה, כביכול לכזב… השקר שבאידיאה האחת.” מדינה היא בחינה אחת באמיתה של אומה, ומי ששוקד עליה בלבד היתה סוף סוף לכזב.

ט' ביולי, 1969

עוסק אני בשתדלנות לטובת שטיינמן שיקבלו אותו ב“יד־מאיר”, מעון מגורים לאקדמאים. אבל שטיינמן וזוגתו אינם אקדמאים וצריכים הם הסכמה ליוצאים־מן־הכלל. הכנסתי לעניין את אליהו אילת והוא דופק על הדלתות, ודומני שהוא מצליח.

אתמול לאחר רוב יגיעה נתחברתי בטלפון לשטיינמן, אבל הוא הכריז בשפופרתו: “צמח אני אינני יכול לדבר!” – ושיחתנו תמה ונשלמה. אבל נודע לי שמייזלש יורד לתל־אביב ויהיה בביתו של ש. הבוקר טלפנתי למייזלש והסברתי לו מה צריך להיות תוכנו של המכתב שעל שטיינמן לשלחו להנהלת “יד־מאיר”, והוא ינסחו בתל־אביב ויחתים את שטיינמן עליו. לפי שעה נמתין לתשובת המוסד. מכל מקום אני עשיתי את שלי.

י"ז ביולי, 1969

אף־על־פי שאמרסון אומר בפנקסו: “…ועוד יתרון, ומן המעולים שביתרונותיה של הזקנה, הוא – שאם פחותה ההצלחה או יתרה אין בכך ולא כלום. שכן קמעה קמעה הוצברה קרן של זכויות כזאת, שיש ביכולתה (של הזקנה) להוסיף ולחיות על חשבונה (של הקרן) אם רצונה בכך”; אף־על־פי־כן יכולת זו אינה משביעה אותי. ולפיכך שמח אני על הדברים החדשים שכתבתי ושיראו אור ב“שדמות”. דברים אלה, בייחוד הביקורת על יריב בן־אהרן, חשבון חדש הם.

היה אצלי הארי אפשטיין הזקן, שיושב בבית־ההורים עמי, והביא לי דברי קארל קראוס:

Das Geheimnis des Agitators ist sich so dumm zu machen wie seine Zuhörer sind, damit sie glauben sie seien so gescheit wie er."

כלומר, בתרגום חטוף: סודו של עושה־תעמולה הוא להיות משים את עצמו שוטה כל־כך בדומה לשומעיו, כדי שהללו יאמינו שהם פקחים כל־כך כמותו.

כ"ה ביולי, 1969

אמש היו בביתי מייזלש ואברמסקי ושמעתי מפיהם ידיעות רעות על בריאותו של עגנון. עדיין ניטל ממנו הדיבור ושיתוק האברים במחצית גופו עדיין בתוקפו כשהיה.

אבל לי נדמה, מכיוון שעברו שבועיים ובתוכנו הוא, יש תקווה שלאט לאט יתגבר על מיחושיו וישוב לאיתנו.

כ“ו ביולי, 1969, מוצ”ש

בצהריים היו אצלי בנו של בן־דודי נתן בראף (אמו של זה האחרון היתה אחות אבא, דבורצ’ה שמה), בנו וזוגתו ובתו פנינה. הם ניצלו מן השמד, כי שיחקה להם השעה ונמלטו מווארשה דרך שידליץ לרוסיה.

בנו של נתן היה אז בחור ישיבה ועם מפלת היטלר הגיע כפליט לגרמניה ומשם היגר לניו־יורק. ויש לו בברוקלין חנות של שמלות ופרנסתם ברווחה. בתו פנינה, בת 22 שנה היא, חברה בקיבוץ להב ורצונה להישאר בארץ ואינה נענית לבקשת הוריה לחזור עמהם לארצות־הברית ולגמור את ה“קולידג'” (שנתיים כבר למדה בו).

אשתו של בן־נתן בראף היא ורשאית, מי שהיתה חברה ב“השומר הצעיר” ולא נשתכחה ממנה תורתה של תנועה זו ועדיין סגנונה בפיה. ופנינה, כנראה, חוץ מן הקיבוץ שגנב לבה, יש שם ב“להב” עוד להבו של בחור נאה שהוא שותף בעניין זה.

בכל אופן ישיבה זו של שעתיים בחברתם נעמה לי מאוד. עלה זכרון האחוזה פרושקובה של סבא, שדודי מתתיהו בראף (אבי נתן) היה מנהל החשבונות שלה. לדוד בראף היה איזה חיבור עברי לחכמת הכימיה, ובו מצא מין תרופה השומרת את השיניים, והוא עצמו הכין את התמיסה והכריח את שלושת בניו להדיח את שיניהם יום יום בתמיסה זו, וסופם שהתפוררו ונתמססו כל השיניים, ושלושתם היו מרככים דיבורם והיו אותיות שהיו משתבשות בין שפתותיהם.

בבית דודי היתה ילדה בת־גילי ושמה הינדה, וכשהייתי בא לפרושקובה הייתי משחק עמה. וכשעברו לגור בפלונסק, לאחר שסבא מכר אחוזתו, היתה משפחת בראף יושבת בבתי־הצמחים והיתה שכנתנו, ואני הייתי מלמד את הינדה עברית, ושנינו גילנו שלוש־עשרה. הינדה היתה בחורה יפה והיא מגרה יצרי, אבל בשנת השבע־עשרה לחייה נישאה לאיש ואני הלכתי אחר כך לארץ, וכך נפרדנו זה מזה. אבל לעולם היו שמורים בלבי פרכוסים ראשונים בלבי שהיו מרתיתים עם מגע גופה המתוח והגמיש.

אורחי היום סיפר לי, שהינדה נשרפה באושוויץ. וכל היום לבי דווי עלי. יהא אפרה הקלוי מבורך לעד.

ועוד סיפר לי על גיטל בת אלעזר צמח דודי, אחי אבי ז"ל. בימי מלחמת־העולם הראשונה, עם שבתי בווארשה ועוסק בהוראה, הייתי לפרקים בא לפלונסק. שם נזדמנה לי גיטל זו, כבת שתים־עשרה. אז כבר ראיתי סימנים מובהקים שעתידה היא להיות יפת־תואר שלא מן המין השכיח. ובאמת בשנת 1930, כשבאתי לפולין לבדוק את חוות “החלוץ”, באתי גם לפלונסק וראיתי את גיטל כבת עשרים וארבע, ארוסה, ויופייה האיר עיני. היתה בנוער הציוני ובחיר לבה אף הוא בחלוצים ולאחר חתונתם אמרו לעלות לארץ־ישראל. היא דיברה עברית נאה והיה בה אותו להט המיוחד למשפחת הצמחים, וגיטל נתחבבה עלי מאוד. והנה נסתבכו העניינים ועלייתם נדחתה משנה לשנה עד שבאה אשה של גיהנום ההיטלראי ושרפה גיטל צמח זו בת־דודי אלעזר. ואותו שֶפֶר שברא רבון העולמים היה לאפר הקלוי. ולבי עלי דווי.

כ"ט ביולי, 1969

כשהגעתי לימי זִקנה וקץ ימי לפני, התחילו לגלות בארץ קיומי.

שלשום קיבלתי מכתב מאת יוסי גמזו, מן הכוכבים העולים ב“מעריב” ושמו כבר הולך לפניו והוא בנו של ד"ר חיים גמזו ושם נאמר: “אבל אפשר לא אהיה בחינת מביא תבן לעפריים וסאמובארים לטולא, אם ארהיב עוז ואציין מקובלותך (כלומר שאתה מקובל על – איזו צורה ברברית! ש.צ.) על חלקים חשובים בין יוצרים (כל שכותב ב“מעריב” “יוצר” הוא! ש.צ.) ואנשי ספרות צעירים שבצעירים, דור־נכדים רוחני שלך.”

איני יודע מה ערכם של הדברים, אבל הם נעמו לי.

עדה שלי היתה אתמול בחיפה בוויכוח בין חכמי הגולה לחכמי ישראל, והיא סיפרה לי שברטוב, ז’ורנליסט צעיר וגם כותב סיפורים ואף מפורסם בקהלנו, נאם באספה זו והביא ראיה מדברי ב“שנה ראשונה”.

אכן נתגליתי!

עוד מעט ואני צריך לפשפש במעשי – מה חטא שחטאתי שזכיתי לפופולריות זו… סהדי במרומים, לא נקפתי באצבעי לעשות פרסום לעצמי. אדרבה, התרחקתי מכל דבר שיש בו מן הפרסום הזה, שהדור לקה בו.

ל"א באוגוסט, 1969

אתמול בא אלינו יורם. גדל יפה יפה והוא בחור כהלכה. אף הוא מסתכסך עם המורים. שאלתי פשר דבר והשיב לי: “סבא, אתה אינך יכול לתאר לעצמך איזה מנוולים המורים שלנו, שונאינו הם, והשוט שבידם – הציונים. בהם הם מצליפים אותנו. שאלתי מורה אחת: ‘נתת לי בספרות 8 ולמה הציון הכללי 6?’ והיא השיבה: ‘זה על חשבון אחיך. עוד צִלו עומד לפני’. כך מדברת מורה?” – שאל יורם.

ובפי אין תשובה. אם אלה המורים מה תימה שאלה תלמידיהם.

ד' בספטמבר, 1969

חנקה חולה. החום הקשה מייגע אותה. אני חרד לבריאות גופה. אתמול היה יום קשה מאוד.

ו' בספטמבר, 1969

“…ואלרי, שכסבור היה, שיש לו רעיונות (idées) אלא שממעט הוא ברישומם, שאל פעם את איינשטיין, אם הוא נושא עמו פנקס לכתוב בו את מחשבותיו. ‘לא’ ענה איינשטיין. ‘ובכן’, שוב שאל ואלרי בסקרנות, ‘אתה רושמן על גבי השוליים של שרוולי כותנתך?’ – הצטחק איינשטיין: ‘אכן, ודאי ידוע לך’, אמר, ‘רעיונות הללו זה עניין מאוד לא־שכיח’. בכל ימי חייו, שיער, לא היו לו אלא שני רעיונות בלבד…” (הערה בספרה של דה־בובואר La force de l’arge, [1960], עמ' 560)

כ"ג באוקטובר, 1969

מתרקם והולך רעיון בראשי: מקורות דעותי בביקורת. שישים שנה שאני עוסק ובעצם דעותי עמקו, רחבו, אבל לא נשתנו. מובן, בעם־הארצות השולטת בחבורה זו של רצנזנטים שבכל מוספי העתונים, הרי ה“ממש” שבפי סימן הוא ועדות הוא שעדיין אני עומד ב“ריאליזם” של זולא. ואף שבחי לפלובר עדות לכך. מודרנית היא לאה גולדברג המלגלגת ומבטלת המספר שעסק בפרטי חייה של איזו אשה בת עיירה במחוז רואן.

אבל אם יש איזה חידוש באסתטיקה בת ימינו הריהו הממש הזה שהוא אבן יסוד לכל ביקורת של אמת.

כשאני דחיתי את הביקורת הפרוידיסטית לא באה דחייה זו אלא לשם רשות היחיד של השירה. עכשיו, כיוון שארכו ימי חיי הגעתי לכך שדעתי היא הדעה המקובלת על דעת ביקורת ימינו. דרכי זו התוויתי בספרי “על היפה”. שם דיברתי על “דבר”, “ממש” (הקונקריטי), “אמת” (בימים שהיידגר עדיין לא הוציא לאור את ספרו “האלצוועגע” [“דרכי יער”]) וכיוצא באלו.

דעות הללו שבביקורת יתבררו במאמר זה שאני מתאווה להעלותו על הנייר.

אפתח בשנות הלימודים בפריז ובשמיעת תורתו של ברגסון, ומפני מה לא יכולתי להסכים לשניוּת זו של שכל ואינטואיציה (אינסטינקט). ובסבלנות חכיתי שתבוא תורה שתאחד שתי סגולות הללו. מכאן קירבתי להיידגר. ב“דענקען” שלו ישנה אחדות זו. הזמנתי אצל לודוויג מאיר את חיבורו של היידגר “Was Heisst Denken?” [“מחשבה מה משמעה?”], וראשי הומה הרהורים ומחשבות. בבדידות הזאת ובנוראות אשר סביבותי הם מפלטי.

ד' בנובמבר, 1969

קורא אני “מחשבה מה משמעה?” של היידגר. עכשיו הדברים פשוטים ואני רץ בהם. דרך אמירת הדברים נהירה לי.

היום אכתוב לאברהם שפירא. מכתבו האחרון היה לבבי מאוד. אף אקדים ואכתוב לעלי אלון בעין־שמר. בחורי־חמד הללו ביישנים קצת כלפי, ועלי החובה להקדים להם דברי. נהנה אני מאוד מחברתם, ושמח אני שלעת שקיעה זרח לי אורם של בחורים טובים הללו.

י' בדצמבר, 1969 ירושלים,

ובכן נתאמתה השערתי. כל הזמן חשתי שלאחר מאמרי “בעבותות ההווי” לא יצאה מתחת עטו של ביאליק פרוזה מסוגם של “אריה בעל גוף” ו“מאחורי הגדר” ואף־על־פי־כן לא היה הדבר ודאי לי. שאלתי את פי מ. אונגרפלד¹⁰, והרי התשובה שקיבלתי: “באשר לשאלתך – הרי כתב ביאליק בשנות תר”ף (1920)–תרצ“ה (1934) את הסיפור ‘איש הספון’ (‘העולם’), פרק אחרון של ‘ספיח’ ואת כל הספר ‘ויהי היום’, ובו 12 אגדות המלך דוד, 21 אגדות המלך שלמה, ‘ספר בראשית’, ‘אלוף בצלות ואלוף שום’, ‘אגדת שלשה וארבעה’ – יצירה שהיא לפי דעתי פנינה יקרה לא רק בספרות העברית אלא גם בכל הספרות העולמית (נתפרסמה ב’התקופה', כו–כז, בשנת תר"ף).” אלא שכל אלה אינם פרוזה סיפורית דוגמת “אריה בעל גוף” ו“מאחורי הגדר”.

ובכן נתאמתה השערתי. בהשפעת מאמרי באה לעולם פרוזה יקרה זו של ביאליק. וגדולה מאוד מאוד הזכות הזאת שזכיתי לה!

לפי שעה כל הכנותי ל“ששים שנות ביקורת” עולות בתוהו. יש לי עיכובים בהרצאת הדברים שעדיין לא גברתי עליהם. אף־על־פי שכבר העליתי על הנייר פרק ראשון בשם “פסיעה ראשונה”, הרצנזיה שלי ב“הפועל הצעיר” על “רביבים” של ברנר בשנת 1909. כנראה עדיין לא הבשילו הדברים. ואין לדחוק.

היו לי שלושה לילות, בזה אחר זה, של שינה טובה. הרבה הרבה חודשים לא טעמתי מִתקה של שנת מנוחה. לחינם מפשפש אני בכל מעשי, כדי למצוא את הסיבה שגרמה למנוחתי בלילה ולשמור עליה. דומה כל שלושת הימים האלה כמנהגי כל הימים נהגתי, ומהיכן מרגוע זה?

1970

ג' בינואר, 1970 ירושלים

שוב קבלתי מכתב מאונגרפלד והוא כותב:

1. מסרתי את ברכותיך לגברת ביאליק והיא שמחה על כך מאוד והגיבה מיד: “א טייערער מענש, שיין ווי גאלד.” [איש יקר, יפה כזהב.]

2. כבר כתבתי לך כי ספריך בבית ביאליק נמצאים כל היום בקריאה בידי תלמידי האוניברסיטה ומתוך כמה מהם כבר נתלשו דפים ורכשתי טפסים חדשים.

גם זו לטובה.

8 בינואר, 1970

מבול של רוגז כנגד “החקאים” בשירה, בסיפור, במחזה ובקולנוע ובמוסיקה.

כאילו לא היה קול בביקורת העברית שרגז על החיקוי וגילה קלונו ברבים.

אלא גם רוגז זה אין בו ממש, מעשה קופים הוא. מאוס הוא בעיני. טובלים והשרץ בידם.

הרבה שנים נשכח ממני שמו של חברי בסג’רה שהצטיין בעבודתו ויצא מן הארץ. פתאום זכרתיו היום – שמו יהושע סרוג ועכשיו כל החבורה ידועה לי – פז, מאירקה, שפירא, סרוג, צמח.

כ"א בינואר, 1970

… עיקר עסקי עכשיו – רשימה (קרוב לגליון דפוס) המסבירה “מפני מה תרגמתי את היידגר?” והתשובה שב“על היפה” שלי כבר דרך המחשבה שלי קרוב ביסודו לדרך מחשבתו של היידגר, וכבר אני משתמש במלים: יש, ישות, דבר, ממש וכיוצא באלה, שהם עיקרי משנתי ועמודי היסוד שלה. כבר כתובים עמי במאמרי החדש כשמונה עמודים, כלומר הגעתי לעצם הרצאת יסודות ודרכי מחשבתי האסתטית.

כ"ט במרץ, 1970

שכבתי חודש ימים ואך הבוקר קמתי ממיטתי. שוב הלב ויסוריו. אלא דומני שוב נמלטתי.

אמש הודיע הרדיו על מות נתן אלתרמן. בן ס' היה. שלחתי למשפחתו מברק אֵבֶל ארוך. אילמלא בריאות גופי שנתמוטטה הייתי יורד לתל־אביב לחלוק לו כבוד ֶאחרון.

א' באפריל, 1970

אתמול היו אצלי יריב [בן־אהרון] והחבר מגן־שמואל [אביהו] זכאי ושוחחנו ארוכות בעלייה שנייה ומה שמכונה “השאלה הערבית”. היאך קיבלנו את ארץ־ישראל מיושבת בערבים? אני צירפתי אל רשימתי “יזכור” שראתה אור ב“הד הזמן” בשנת 1911, את הקטע ב“צרור המכתבים” שלי שנדפסו ב“העולם” הקלנאי בשנת 1908 – קטע של ויכוח בין הצעיר הנלהב והדן לפי הרגשות והשתפכות נפשו, ליהודי בעל שערות ארוכות והומניסט המבטל טענות הצעיר. ונושא הוויכוח “השאלה הערבית”. והקדמתי דברים אחדים וכל אלה: הקדמתי, הקטע מ“העולם” ורשימתי “יזכור” יבואו ב“שדמות”.

חבורה זו של בני הקיבוצים בראשיתה היא, בימי נעוריה ועדיין אינה מפלגה אלא תנועה; לפיכך קרובים מאוד הם זה לזה ונאמנים זה לזה עד מאוד. לאחר שיצאו מחדרי (יריב וזכאי) מיד טילפנו על הביקור ועל השיחה לאברהם שפירא בקבוצת יזרעאל. ובערב טילפן אלי אברהם שפירא והודה לי על השיחה. הוא לא יכול לבוא כי הבוקר הוא יוצא למילואים לחודש ימים ורק אחר חג הפסח יבקר בביתי ונחליט על הצורה בדפוס של רשימתי. אני מציע שני סוגי אותיות.

כשבחורים הללו נכנסים לחדרי מתמלא האוויר איזו בריות־נפש רבת־כוח ותמימות־לב ורוח חדשה מקיפה כל הוויתי!

ברוכים יהיו!

לעת זִקנה, בסוף ימי, והסוף קרוב מאוד, הם ממש מחיים נפשי.

ג' אפריל, 1970

כשיצא לאור תרגום היידגר שלי, התנפל אחד בעתונם של הרוויזיוניסטים עלי ושאל מדוע לא תרגמתי את יאספרס (Karl Jaspers), שהוא לא היה נאצי והוא גדול כהיידגר ואולי גדול הימנו? ועלה הדבר על זכרוני הערב, כשקראתי בחיבורו של גבריאל מרסל (Gabriel Marcel) “מסה על הפילוסופיה של ממש” (Essai de philosophie concrète) עמ' 326, מאמר קארל יאספרס, ובו כתוב לאמור: “…ודאי יש מקום לשאלה, עד כמה רעיונות הללו מקוריים הם. רבים מהם מוצאם מקירקגור. בתוך בני ימינו הרי היידגר, שבא במגע אולי עם יאספרס, ודאי שהשפיע על מחשבתו של יאספרס.”

והרי תשובתי לרוויזיוניסטן זה – הלכתי אל המקור הראשון של בן־דורנו.

ו' ביוני, 1970

בחוברת “שדמות” גליון ל“ז ראו אור דברי: “העלייה השנייה והשאלה הערבית”. והנה מתוך הרגל סמכתי על זכרוני ולא בדקתי תאריכים במקומם. אבל אדם שכבר עברו פ”ד שנים והוא חולה לב קשה אסור עליו לסמוך על זכרונו. ויצא שבניין זה אשר בניתי בשביל להוכיח לקורא שדברי ב“העולם” והוויכוח בשאלה הערבית נכתבו לפני שמאמרו המפורסם של יצחק אפשטין (“השאלה הנעלמה”) ראה אור ב“השלוח” – כל הבניין הזה נכתב אל חינם. שכן רשימותי “צרור מכתבים של פועל צעיר” ראו אור בחדשי הקיץ של שנת תרס“ז, ומאמרו של אפשטין נדפס ב”השלוח" בחודש תשרי תרס"ח!

ועכשיו כשראיתי את התאריך בעיני־בשר עלו בזכרוני כל פרטי העניין. בחול המועד פסח, תרס"ז, בא אלי לסג’רה שלמה לביא והתארח אצלי כל ימי החג. הוא ישב עמי בחדר הפועלים של סג’רה ובלילות הורדתי שמיכותי ממיטתי ופרשתין על הרצפה והיו משכב לשנינו. גשמי המלקוש אחרו לבוא ועמדנו בזריעת החומצה, ועל כורחי עבדתי עם שתי פרדותי כל ימות חול־המועד עד שעה שתיים אחר־הצהריים. ובשעות הללו לא יכולתי להתעסק בהכנסת אורחים. אבל לאחר־הצהריים היינו לוקחים סוסים בכפר סג’רה הערבי ורוכבים לטבריה ולמושבות גליל התחתון.

והנה ביום הראשון כשירדנו לחמי טבריה ואחר טבילה נכנסנו לעיר ליהנות מדגי כנרת, אמר לי לביא ידידי ובן־עירי: “צריך אני ללכת לדואר האוסטרי”; ובדרכנו לדואר קנה מעטפה גדולה. והנה אני רואה שהוא מוציא מכיסו גליל של רשימות שלי שהיו גנוזות במזוודתי, והוא שם אותן לתוך המעטפה, ונתן בידי פתק ובו כתובה כתובת העתון “העולם” שיצא לאור בקלן ועורכו נחום סוקולוב. וכשנכנסנו לדואר ביקש ממני שאכתוב את הכתובת על המעטפה.

הווי אומר, כשיצאתי לעבודה, פתח לביא את המזוודה שלי (ולא היה בפתיחה זו שום עבירה, לא היו סודות בינינו) ונתקל ברשימותי וקרא אותן והחליט, שצריך לפרסמן ולשלחן ל“העולם”. את המכתב למערכת המחובר לרשימות כתב לביא עצמו, אבל את הכתובת באותיות לטיניות הטיל עלי. לא היתה, ברירה. ניסיתי לדחות את העניין, לכל הפחות, ולא הצלחתי. והרשימות (“צרור מכתבים של פועל צעיר מטורף בדעת”) נשלחו מטבריה בדואר האוסטרי לקלן שבגרמניה. ועם שקיעה שבנו לסג’רה ולבי מהסס מאוד מאוד.

לאחר החג חזר לביא (לבקוביץ) ליהודה ואני שקעתי בעבודות השדה. וכשהתחילו ימי קציר שעורים וחטים כִּבדני המנהל קראוזה¹¹ במאלמת, וכבוד גדול היתה מלאכה זו ולבי גאה והסחתי דעתי מן הרשימות שנשלחו מדואר אוסטרי. אלא באחד הימים, לאחר שעליתי מן הגורן אל חדרנו הגדול ורחצתי פני ויצאתי מן החדר, והנה בשער ישובים על האבנים המורה כרמי¹² (וינשטיין) ויבניאלי¹³, וביד המורה עתון “העולם”, והוא כאילו מושיטו לי ועיניו שוחקות: “יש כאן סופר צעיר מן הארץ, אולי אתה מכירו? הוא חותם ‘פועל צעיר’.”

פני הסמיקו וידי שלקחה את גליון “העולם” רעדה, וכשהסתכלתי בכתוב נטשטשו האותיות, כי אור עיני ניטל ממני ונתתי את הגליון ליבניאלי. הוא קרא בחפזון והכעס הרתיח את פניו:

– “כך, יושבים תחת גג אחד, כך נוהגים עם חבר?”

– “את הכתובת של ‘העולם’ באותיות לטיניות כתבתי אני לחברך לביא,” פתח המורה כרמי.

ראיתי שאין מנוס וסיפרתי את המעשה שהיה. ואף־על־פי־כן יבניאלי לא נתפייס לי שבוע תמים.

כ"ד ביוני, 1970

שוב באו עלי יסורי־לב ושכבתי ואף הזעיקו כמה פעמים רופאים בלילות בשביל זריקה של פנטופון. עכשיו הונח ושבתי לחדר־האוכל לארוחת־צהריים וערב והתחלתי שלשום לטייל במקצת עד שער בית־ההורים.

כ"ח ביוני, 1970

לפני עשרה ימים מטלפנים לי ממשרד הנשיא, שהוא מבקש ממני להשתתף בנשף המיועד לעתון “הפועל הצעיר” עם הפסקתו. השיבותי: “לא זו בלבד שאי־אפשר לי להשמיע דברים בנשף זה, אלא ספק גדול, מחמת בריאותי הלקויה, אם יהא בכוחי לבוא לנשף זה.” אמרתי, בזה אני פטור מעסק זה. והנה שלשום שוב טלפון ממשרד הנשיא. ושוב אותה בחורה מדברת בשם הנשיא: מבקש הוא ממני שאעלה דברי על הנייר ויקראום בשעת הנשף.

איני מן הפמליה של שזר, וכשהוא רוצה ממני דבר יטריח עצמו וידבר הוא ולא על־ידי שליח. לפיכך לא אכתוב ולא אשלח ולא יקראו – לא יהיה כלום. יעשה שזר את הקריירה שלו בלעדי.

ה' ביולי, 1970

איני יודע מה לפני, אלא ראשי האצבעות רוצות לכתוב. קראתי ב“דבר” שידידי הצעירים מן הקיבוצים והקבוצות נתאספו יחדיו והחליטו לטובת “פלשתינא ערבית עצמאית”; מה טיבה של מדינה זו? כנראה לא פירשו, או ש“דבר” העלים את הפרטים מקוראיו. יש עוד החלטה – המדינה היהודית צריכה להיות עברית, לאום אחד. עניין הגבולות לא נזכר בידיעה הזאת. והרי באלו העיקר. אפשר לדרוש תוספת של שטחים ולהוציא מהם את הערבים. בדרך כלל הידיעה ב“דבר” מטושטשת ואינה אומרת שום דבר מפורש. בוודאי יבוא אלי שפירא ואז מפיו אשמע דברים נכונים. חוששני, יאמרו ידי היתה באמצע.

ח' ביולי, 1970

איני עושה כלום. בבוקר קורא עתון אחד, את “דבר”, ואין בו הרבה הראוי לקריאה ואני מסיימה משך עשרים דקות.

איני דן בשאלות היום, אף־על־פי שרבות מחשבות בלבי. פשוט אין עם מי לדבר. הכל חולים במחלת הגדלות. ויוסף ספיר¹⁴? סוף סוף חזרו הערבים לפרדסים, הם שטפו את המושבים ואת הקיבוצים, ואת בתינו ובונקרינו הם בונים ודרכינו הם סוללים. ואנחנו עם סגולה עוסקים אנו בחיקוי מעשי האירופאים. ועוסקים אנו באלקטרונים בלבד.

בדגניה א', אמר לי [יהושע] מנוח¹⁵, ניקוי הביבים ובתי־הכסאות ושאר מלאכות בזויות נעשה בידי קבוצה של דרוזים. ובכן כלו כל הקִצים.

אילו בן־גוריון איש שיחה שאפשר לסמוך עליו הייתי כותב לו שרצוני להזדמן עמו בשביל לדון בענייני השעה. אבל הוא עסוק עם עצמו בלבד ואין עם מי לדבר.

וכך יפה השתיקה שגזרתי על עצמי.

י"ג ביולי, 1970

כתבתי מכתב לדוִד ב.ג. לא העליתי שום עניין מדיני, פשוט אמרתי לו – אם יבוא לירושלים שימצא שעה קלה לבוא לביתי. נראה מה תהא תשובתו. אם יבוא אראה כיצד מהלך־רוחו ולפיו אכוון דברי עמו.

י"ח ביולי, 1970

עוד לא קיבלתי תשובה למכתבי מדוִד. והשעה חמורה מאוד. איני יודע מה תכליתה של פגישה זו ואף־על־פי־כן אני עושה מה שמוטל עלי. אולי ירחם.

כ"א ביולי, 1970

עכשיו קראתי את הדברים שהעליתי על הנייר בט“ז בספטמבר 1967, שיאמנו דברי כל־כך לא האמנתי אני בשעת כתיבתם. לצערי עכשיו אנו בתוך ה”מצב" ולא שקרובים אנו לו. עכשיו כמעט ואין תקנה לדברים. כבר מודים בתיקוּ בשדות המלחמה שבין ישראל והערבים.

ה' באוגוסט, 1970

יש לי חפץ עז לכתוב לדיין על פגישתו עם הבוגרים שעתידים להיקרא לצבא בקרוב. השמיע דיין דברים נאים. הוא אחד בארץ, שאינו משמיע מליצות. אבל פתיחתו לדברים שאמר לבוגרים ממש נוגעת עד הלב.

אולי אשלח דברים טובים אחדים.

היום שלחתי מכתב למשה דיין בזה הלשון:

"מר דיין היקר,

"קראתי דבריך אשר השמעתם לפני כיתות־הבוגרים ולבי המה להם; פעם וסער לב סבא אשר נכדו החביב כבר מנוי הוא ומיועד לצבא זה שבשמו דיברת, ובעוד חמישה חדשים ייפקד ויעמוד בשורותיו.

"דברי הפתיחה תכלית השלמות הם. ואף־על־פי שנשגבים ועמוקים הדברים אין בהם אפילו גרגר אחד של מליצה; ואפילו הרם והנישא, מחמת האחריות הכבדה המקיפה אותם, היו לפשוט, קרוב, אמת. כל הנואמים המדברים גבוהה גבוהה, שרי המדינה וראשי המפלגות היו עלי לטורח, מחמת ההבל והריק שבמליצותיהם. נאומך זה נקי מהן. אין זאת כי אם נאמנים רגשיך ושקולות דעותיך ורואה אתה את הממש אשר לפניך. וברוך תהיה!

המוקירך והאוהבך"

ט' בספטמבר, 1970

כל חודש אוגוסט הייתי עסוק בספרות:

א. הגהתי פעמיים מאמר גדול שיבוא ב“מאזנים” בחודש אלול בשם “עשייה ופרשתה”; תשובה לשאלה “על שום מה תרגמתי היידגר?”

ב. התחלתי להקריא לאלחנני פרקי חיבור בשם “ששים שנות ביקורת”, וכבר קרוב לשלושה גליונות בידנו. אני עסוק בזה שלוש פעמים בשבוע, בימים: א‘, ג’, ה'.

ג. קראתי [בטייפריקורדר] שני קטעים בשביל הרדיו. קטע אחד – “כתיבה וקריאה” כבר השמיעו; הקטע השני – “אליעזר שטיינמן” לא בא עד היום ואיני יודע מה העיכוב.

קורא אני את ליכטנברג (כל כתביו בכרך אחד, שיצא עכשיו) והיום מצאתי כתוב כך:

“לעשות ממש ההפך אף הוא משמעו לחקות, כלומר משמעו לחקות את ההפך.”

לא ידעתי שכך אמר ליכטנברג, אבל כך אמרתי אני כלפי רוב־גרייא: לכתוב הפכו של הרומן זה לחקותו.

וזה לשונו של ליכטנברג:

“Grade das Gegenteil tun heisst auch nachahmen, es heisst nämlich das Gegenteil nachahmen."

י"ג בספטמבר, 1970

לאחר־הצהריים נרדמתי וראיתי את אבא ז"ל בחלומי. עמדנו על־יד ערימה של ניירות ובתוכה מאמר ארוך משלי ושנינו סידרנו את העמודים לפי סדר מספרם. היתה הנאה בפניו, כאילו היותי סופר ומפרסם דברים שבכתב שפרה עליו ולא היה בפרצופו אפילו גרגר אחד של תרעומת עלי. וכשנתעוררתי עדיין שמחת הפגישה הזאת בכל עצמותי, ואני עליז וחיי נעמו עלי עד מאוד. ראיתיו, את אבא, כפי שהיה בסוף ימיו: גבה קומה ומצח, ושיער ראשו מדובלל וזקנו נאה וחצוי קצת מסנטרו ולמטה, ושתי עיניו חומות וגדולות ולסתותיו בולטות קצת וכולו אומר נוי וכבוד וכובד־ראש ותבונה רבה ויושר גדול. חבל מאוד שאין עמי צילום, ורק בחלומי אראה תמונתו. הרגשה זו שלפני שעה קלה הייתי בחברתו ושמעתי קולו המדבר אלי באהבה ובנחת – הרגשה זו מקיפה כל הוויתי – נס גדול היה כאן! ולא בכל יום מתרחש נס כזה.

מוצאי־שבת, ג' בתשרי

עם מותו של נאצר: אני מיעץ לאותה ראש הממשלה שהיא זכר לפי הדקדוק ונקבה מצד מינה שתקרא במשלי [כ“ד, י”ז] את הפסוק הזה: “בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך. פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו.” כלומר אפילו מצד הפרגמטי לא כדאי לשמוח.

ועוד דבר. בתולדות הימים ובקורותיהם ראינו, כי נאצר המת מסוכן פי כמה וכמה מן החי. והלוואי ואתבדה.

אבל העומדים בראש המדינה בני־אדם מצומצמים וצרי־מוח ואי־אפשר לשוחח עמהם; הם פשוט לא מבינים מה שמדברים אתם.

אבל בפנקס אני קיבלתי על עצמי לא לדון בדיני מדינה ואסיים. ואפילו אני מתחרט על השורות שנכתבו.

י"ח באוקטובר, 1970

אמש בא אלי בעלה של הכתבת מרשנד (המליץ עליה אלקושי) ונתתי לו את “דפי פנקס” שלי להעתקה במכונה. א.ד. שפיר בא במקום ברתיני בעריכת “מאזנים” וכתב לי ואף היה אצלי וביקש שאסייע עמו, והכינותי בשבילו 28 אלפים סימני־דפוס. רצונו של שפיר להשביח את “מאזנים”, לשנותם וליתן להם פרצוף חדש, וחובתי לסייע עמו. איני יודע, אם שפיר מזוין בכוחות הללו, הבונים ירחון טוב. חוששני שאישיותו שבורה מתוכה ואין הבניין וההתמדה ממידותיו. אמרתי לו: אל תשלח שבעים מכתבים אל שבעים סופרים ותבקש מהם שישלחו לך “איזה דבר” ואחר כך תנסה לצרף חוברת מן הדברים אשר קיבלת מן הסופרים. דרך זו, שכל העורכים לאחרי פיכמן ז"ל היו מהלכים בה, אינה דרך. אלא שב בחדרך וצרף לך חוליותיה של החוברת שיתחברו לעמוד שידרה אחד, ולכל סעיף שבתכנית זו בקש את הסופר הנכון שבכוחו לכתוב אותו סעיף.

דרך אחרת אין.

אלא שאין בי הוודאי, כי שפיר הוא העורך שינהג כך. ודאי לי שכמה וכמה שמות של סופרים, שהיו מעמודי התווך ב“מאזנים” לא ייזכרו ולא ייפקדו שם. לא ודאי לי, אם הללו שיבואו במקומם יהיו טובים מהם.

דומני, שטעמו של שפיר לא אתי שפיר.

גדול רצוני שתצליח דרכו, אלא שמהסס אני. ימים יגידו. והלוואי ואתבדה. חביב עלי שם זה “מאזנים” והלוואי ואראה בנחמתו.

כ"ט בנובמבר, 1970

בא אלי השופט ד“ר יעקב בזק¹⁶ ודיבר עמי על חפצם של השופטים להשביח את העברית שבפסקי הדין שלהם. וסייעתי עמו ומשכתי אחרי את אהרון מירסקי¹⁷, משה מייזלש, קלעי וד”ר בן־שמאי¹⁸. ומירסקי הבטיח לי שידבר אף עם ד"ר זיידל.

והנה ביום ה' הבא, בג' בדצמבר ש.ז. בשעה 6 בערב יהא ערב עיון לשופטים – בענייני לשון וניסוח. יהא ערב עיון ראשון, ותוכנו של ערב זה: (1) דברי פתיחה שלי, ואני אתחיל בתרגיל עריכה לשונית של פסק־דין. (2) מירסקי ימשיך בתרגיל זה, כי אני אסתפק בעריכתן של 11 שורות בלבד כתוספת לדברי הפתיחה. (3) כיבוד קל.

וכבר קבעו את ערב עיון שני ב־17.12.70, ומשה מייזלש יעשה את תרגיל העריכה של פסק־הדין.

מאוד שמחתי שנתגלגלה לי מצווה זו, וכבר שיחתי והתרגיל מוכנים.

חל איזה שינוי בדעת הקהל כלפי הלשון העברית. אם נעלה על זכרוננו את “העברית שלנו” של הפרופ' חיים רוזן¹⁹ בהוצאת “עם עובד” שבעריכתו של שלמה גרודזנסקי²⁰, שהכריז: “רק מי שאינו למדן בעברית רשאי לכתוב עברית.” וחיים רוזן זה שהוא עם־הארץ גמור פוסל את ה“ברבריות” ואת ה“מדבריות” שבהן שקועה העברית שבימינו (למשל, “מעשה שברצון”, הוא “ברברי שמו” וצ"ל רצוני) – מי שיעלה על זכרונו הוללות זו, ואחר כך יקרא את ההזמנה של “הנהלת בתי־משפט” ל“ערבי עיון לשופטים בענייני לשון וניסוח” – יראה את המרחק שעברנו משך עשר שנים אחרונות אלה.

ותהא ברוכה השעה הזאת – התחלה כאן וסופה מי ישורנו.

אני הולך לפתוח ערב עיון ראשון בלב שמח ובפי ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

מוצ“ש, י”ב בדצמבר, 1970

ערב העיון בניסוח פסקי־דין לקח הרבה מזמני. הפגישה הראשונה עלתה יפה מאוד. שעתיים (6–8 בערב) הרבצנו, מירסקי ואני, תורת הלשון והראינו את הדרכים למעשה, כיצד מתקנים את הניסוח. אני אמרתי דברי פתיחה כוללים ואחרי כן השחלתי את החוט למחט ותיקנתי שני משפטים ראשונים של פסק־דין ממש. אחרי בא מירסקי והוסיף לתקן את המשפטים באותו פסק־דין. והיו שאלות ותשובות. והיה קשב רב. והיו ויכוחים. והרי דברי השופט ד"ר יעקב בזק, שהוא הסדרן והעסקן שמנהל ערבי עיון הללו: "מר צמח הנכבד, בשם השופטים שנטלו חלק בפגישתנו ביום חמישי שעבר ובשם הנהלת בתי-המשפט ברצוני להודות לך על הרצאתך המעניינת והמאלפת ועל העצה והעידוד שהושטת לנו בהכנת תכנית זו.

"כל השופטים הביעו קורת רוח מרובה מן הפגישה ומצורת הגשת הדברים ועל כך מודים אנחנו לך…

בברכה ובהוקרה רבה,

ד"ר יעקב בזק

"נ.ב.

“שמא אוכל לקבל נוסח הרצאתך כדי להדפיסה ולהמציאה לשופטים.”

ובכן, הכנת הדברים והשמעתם ברבים ואחר כך הכנתם לדפוס לקחו הרבה מזמני ומענייני. וברוך הנותן ליעף כוח, שנתן בריאות הגוף בימי סתיו הללו, שכרגיל אני שוכב על משכבי והיסורים תוכפים עלי. אולי משום שאני שליח מצווה איני ניזוק.

ועוד מצווה, מצווה גדולה מאוד נתגלגלה לידי. חנקה ישבה בשדרה של בית־ההורים. והנה היא רואה על־ידה אשה צעירה כבת שלושים, ועיניה זולגות דמעות. ולא הבליגה חנקה ושאלה את שכנתה בספסל – בכייה זו על שום מה? ולפי תשובתה הכירה שלפניה עולה חדשה. וכשראתה חנקה שהיא מתקשה בדיבור העברי שאלה אותה: לשונה מהו? והשיבה: רוסית. ומיד נפתחו הלבבות והעולה מרוסיה, רחל שמה, סיפרה לה כל תולדות חייה.

ילידת קייב היא. חניכת רוסיה הבולשבית. ומיהדות כמעט שלא ידעה מאומה, חוץ מידיעה, שהיא אינה גויה אוקראינית אלא יהודייה וכך רשום בתעודתה. אלא שתואר זה, שהגויים בינם לבין עצמם קוראים בשם “ז’ידובקה”, הנמיך ערכה בחברה והיה אבן־נגף כבדה בדרכי חייה. היא הראתה תעודת בגרות: בכל הלימודים קיבלה “חמישיות” חוץ מלשון הרוסית שקיבלה – “3”. אבל ציון זה סגר לפניה את שערי האוניברסיטה! ובכוונה ניתן בשביל שיסגור. אילו אף ציון זה “5”, על כורחה היא מקבלת אות הצטיינות של זהב ועל כורחם כל מוסדות החינוך הגבוהים פתוחים לפניה. ובכן “ז’ידובקה” היא, כלומר לא “אזרח” גמור היא, יש בה איזה פסול אשר ילווה אותה כל ימי חייה.

והרגשה זו העלתה מרד בלבה.

והנה אמרה: שמא, אם תינשא לצעיר “גוי”, יחפה הבעל על הפסול שבה ותיפטר מן העלבונות המדכאים רוחה.

היא התוודעה לצעיר רומני לא־יהודי, שלמד בפוליטכניקום של קייב. וסופה שנישאה לו. וכשגמר בן־זוגה את הטכניקום וקיבל תואר מהנדס יצא הזוג הצעיר לרומניה וילדתם הקטנה על זרועותיהם. לפי החוק, שמרה רחל את הנתינות הרוסית אף לאחר הנשואין לנתין רומני, ואף הילדה נרשמה בתעודה של האֵם.

אלא שברומניה נשתנו חייה. רחל גמרה בקייב קורס גבוה להנהלת ספרים. עד מהרה למדה רומנית והתחילה לעבוד במקצועה כ“מנהל ספרים בכיר”, בעלה עבד כמהנדס ומצבם היה איתן. אלא שהמארה באה אל ביתה פנימה. רחל היתה יוצאת ונכנסת, ואף בעלה עמה, בבתיהן של משפחות יהודיות. והתחילה מחלוקת בינה לבעלה, שסרב להתערב בין היהודים. ושוב צל ה“ז’ידובקה” התחיל מלווה בתוך ביתה, יומם ולילה. והמריבה לא פסקה, עד שהגיעה לגירושין.

ואז עלה בלב רחל לעקור ולבוא למקום ש“היהדות” אינה אות חרפה ומכשול אלא כבוד והצלחה – לעלות!

אבל ברי היה לה, שאם תפנה במישרים אל השגריר הרוסי ותבקש רשיון יציאה לישראל ישיב פניה ריקם ואף יגער בה. אבל כאשר חיי “ז’ידובקה” קשו עליה מאוד, החליטה לבקש תעודה לתיירים, וזו קיבלה בלא עיכוב. אלא ילדתה (שהגיעה כבר לשנת שתים־עשרה) היה אי־אפשר לה לקחת עמה. והיא באה לידי הסכם עם מי שהיה בן־זוגה, שלאחר ש“תסתדר” בישראל, הוא מוכן לשלוח את הילדה אחריה, ועד הזמן ההוא תהיה הילדה עמו (בינתיים לקח מי־שהיה־בעלה אשה אחרת לו).

וכך אירע. לפני חמישה חודשים באה כתיירת מרומניה לישראל. וכאן מתחילה פרשת הנדודים והבדידות.

משרדי העלייה והקליטה מתחילים לדאוג דאגותיה. אחרי כמה שבועות של מלמולים מבית לבית של מכרים, יהודים רומנים, נכנסה לאולפן “עציון” בירושלים.

צרכיה מה הם? דירה קטנה: מסדרון וחדר קטן, בשביל שתהא בידה להביא את ילדתה אל ביתה. עבודה במקצועה, או כל עבודה אחרת שתפרנס אותה.

תחילה היו קשיים: אף־על־פי שתעודתה תעודת נתינות בולשבית ואף ילדתה כך, הרי באה מרומניה וצריך לרשמה כרומנית. ויש הפרש בזכויות עולה מרוסיה לעולה מרומניה. והיא מין “פלגס”, חצייה רוסית וחצייה רומנית.

וה“גולם” של “עלייה וקליטה” רשם אותה רומנית!

ועוד דבר: “עולה יחידה היא או עולה עם ילדה”; יחידה – אין לה זכות לקבל דירה אלא כשהיא בת 35. לא־יחידה – זכותה לדירה אף כשהיא פחות משלושים וחמש! אחרי שקלא וטריא עמוקה – רשמוה שהיא יחידה! וכשתביא את הילדה אז תקבל זכות דירה. והנה בנובמבר 1970 מלאו לרחל 34 שנה והיא נכנסה לשנת 35! וממילא יש לה זכות לדירה. אבל כסבור – 35 משמע שלושים וחמש מלאות עד שעה אחרונה.

רחל זו יש בה קצת הומור – והיא אומרת: כל־כך נתחבבתי על פקידות הקליטה, שהם רוצים להגיש, כשיימלאו לי 35 שנים תמימות, דורון ליום הולדתי!

וכך נסתבכו הדברים ודירה אין ועבודה אין, ודירה לא רוצים ליתן, כי היא “יחידה”, כי היא בראשיתה של שנת 35 בחייה ולא בסופה, ובעוד ימים אחדים יגמרו לימודיה באולפן והוא נסגר לכמה חודשים לשם תיקונים. ורחל אובדת עצות והיא כבר נתינת ישראל. ואפילו לשוב לרומניה אי־אפשר. ורחל בודדה ואין מרחם והיא מתמוגגת בדמעותיה, על פני ספסל שבגינת בית־הורים בקעה.

זוגתי הביאה את רחל אל חדרנו בבית־ההורים שאשמע מפיה את אשר עובר עליה. והיא ישבה על־יד שולחן הכתיבה וסיפרה לי ודמעותיה חנקו צווארה. וכשסיימה אמרה: “ומה עלי לעשות?”

בשום פנים לא יכולתי לומר לעצמי, כי דאגת אשה זו אשר לפני אינה דאגתי. חייב אני, כל עברי בארץ הזאת מחייב אותי לעמוד על צדה ולהיות לה למגן ולחסות. והחלטתי – לפעול, לגאול אשה זו מענייה וממצוקתה.

ואמרתי לרחל – שמעי, אל תאמרי נואש; אני מוכן לעזור לך בשעת צרתך. איני יודע, אם תצליח דרכי, אבל יש לי מעט השפעה ומכירים אותי בארץ ואיני שתדלן – הפעם בכל כוחותי אהיה מגן לך. עכשיו מאוחר לעשות. צריך לחכות עד יום א' ועד אז אברר אל מי עלי לפנות בעניינך.

וכך הווה. ביום א' טלפנתי לשר נתן פלד, שהוא עומד בראש משרד הקליטה. מיד חיברו אותי עמו וסיפרתי לו כל פרטי הדברים. הוא הבטיח לי לעסוק מיד בעניין זה והודה לי, שסיפרתי לו על עולה זו, שכן אליו דברים אלה אינם מגיעים.

באותו יום העליתי פרטי שיחתנו על הנייר ושלחתיה: “בהמשך לשיחתנו”, בשביל שיהיו הדברים רשומים בתעודה בתוך התיקים.

כל השבוע חיכיתי בקוצר רוח לאיזו בת קול באולפנה של רחל. אם יעשה פלד דבר, על כורחו שיגיע מלמעלה למטה עד שיתגלגל עד הדרגה התחתונה – מנהלת האולפן.

והנה באה אתמול רחל וסיפרה לי, שמרת ז’ינייה רבינוביץ, מנהלת האולפן, הזמינה אותה למשרדה, וגערה בה, שהיא מרעישה את העולם על מצבה, והרי הכל נעשה לטובתה, ואפילו עד השר הגיע עניינה. אבל היא יושבת ובוכה ומעוררת רחמים וכו' וכו'.

לבת קול זו ציפיתי. אכן הזיז פלד את הגולם והוא מתרתח. ונראה איך יפול דבר.

מכל מקום, שמח אני, שעשיתי משהו לטובתה.

ט"ז בדצמבר, 1970

קיבלתי את חוברת “מאזנים”, ראשונה בעריכתו של א.ד. שפיר, וצ“ל – יש שינוי גדול לטובה, שינוי משני עבריה: במה שאין בה ובמה שיש בה. והעורך גופו נתן כמה רשימות קצרות ומשמיע בהן דברים של טעם. ניכרים במקומות אחדים עקבות עריכתו בדברים של אחרים, עריכה שהיטיבה עם הדברים. יש רצנזנט צעיר יורם ברונובסקי. משכיל הוא שלמד ועדיין הוא מוסיף ולומד, אלא ש”העברי" שלו אינה ממין משובח, והנה העביר שפיר קולמוסו הפעם על רשימותיו ונשתבחו הרבה. ויש שם מדור בשם “חץ־ברור”, ושוב העורך (בשם בדוי) פותחו, ואומר: שהירחון יהיה פתוח וסגור – “פתוח לכל המעולה, המנופה במכוון וממילא, לכל הטבוע בחותם האמת……סגור²¹ מצד אחד, מפני כל משחק ספרותָני שיסודו בחיקוי אופנת־חוץ; מפני ספרות תלושה מעיקרה, אף שואלת תלישות מן החוץ ותסביכים זרים, מתחלה בחלאים ולא מבשרנו ומכוחנו, וחולמת חלומות ולא מנפשנו. סגור מפני אינפלציה זו של שירה וכו' וכו'…” – ואם זאת מגמתו של שפיר בעריכת “מאזנים”, אתמוך בו בשתי ידי.

היום יבוא אלי שפיר ואומר לו שבחו בפניו. אם יוסיף העורך להחמיר עם עצמו, אולי נעמוד בקרוב בפתיחתה של פרשה חדשה בספרותנו.

עדיין אני עוסק בעסקי רחל. עדיין לא קיבלתי מה שביקשתי, עדיין הפקידות אכזרית בטמטומה. ואף־על־פי־כן פסענו פסיעה. רחל התחילה אתמול לעבוד בהנהלת ספרי חשבון (זה מקצועה) באחד ממוסדות ראסקו. בשעה טובה ומוצלחת. אלא שעדיין נעה ונדה היא, הואיל ולא קבעו לה עוד דירתה. לא אשקוט ולא אנוח עד שתבנה לה רחל את קִנה.

אתמול היה אצלי דן מירון. פניו עייפים, חולנים. ואין לו נחת משתי האוניברסיטאות שהוא מכהן בהן. הוא העיד לפני, שחיבורה של (מרת) גולן עלי, חיבור נאה הוא. ועוד אמר לי – לשנת החמישים של רצח ברנר רצונו להוציא קובץ מיוחד ומבקש ממני, שאתן לו משהו. ישבנו בחדרי ופטפטנו שעה ארוכה. עדיין לא עמדתי על טיבו. דומני, שניטלה ממנו ודאותו, בטחונו והוא כאילו אובד עצות…

כ"ד בדצמבר, 1970

עסקי רחל מעסיקים אותי כל הימים. על כל הדלתות אני מתדפק. הכנסתי אף את מאיר יערי שיאמר לנתן פלד (שר הקליטה) שהוא חבר מפ"ם, שחובתו לעשות רצוני. תשובתו של יערי – “רצוני להיות שותף עמך במצווה זו, ועוד היום אבוא בדברים עם פלד.” וכנראה שעמד בדיבורו.

אני עוסק במצווה זו בכל לבי ואני עושה מעשי מתוך התרוממות רוח, כי חש אני שמעשה רב אני עושה עם ערוב ימי. ובתוך המהומה הזו הספקתי לשלוח רשימה קטנה “בשבח הקרתנים” לשפיר, ודומני שתכנס בחוברת “מאזנים” הקרובה.

1971

י"א בינואר, 1971

כל דאגותי נתונות לרחל העולה מרוסיה. לפי שעה לא השגתי כלום ממשרד הקליטה, חוץ מהבטחה מעומעמת שמטפלים ב“בעיית דירה” לרחל, ו“מקווים שבקרוב יגיעו לסיום חיובי.” אבל כשאני מנסה לדרבן את מנגנון הפקידות שבמחוז ירושלים שבידיה ה“טיפול” בקליטתה של רחל, אני נתקל באלם ובדחיות של לך-ושוב, שכל כוונתם לייגע אותי ולהביאני לידי יאוש ולהכריחני לומר לרחל, “עשיתי את הכל בשבילך ואין בכוחי להוסיף ולעסוק בעניינך”. וכאן טעותם. אינני מן המתייגעים. נשימתי ארוכה. עדיין איני מראה להם כעסי, ואני כותב ומדבר בנימוס. אבל כשאראה שאין טעם במשא-ומתן עם משרד הקליטה והשר פלד – עדיין זרועי נטויה. אכניס את גולדה מאיר, את בן-גוריון ובסוף כל הסופות אפרסם דברים אחדים ב“מעריב”. תחילה אזהרה ואם לא תועיל, אתאר את כל העניין, ועל כורחו שתיאור זה ישבור את הלבבות ויכריח את משרד הקליטה להיכנע.

כ"ב בינואר, 1971

כנראה שענייני רחל שרקני קרובים אל סופם הרצוי. שישה שבועות עמלתי וטרחתי. היא עובדת במשרדה ומקבלת 600 ל"י לחודש. בימים אלה יתברר עניין הדירה. בוודאי הפסק-דין לטובתה.

י"ט בפברואר, 1971

למעלה משבועיים שכבתי חולה. תקפו עלי התקפות לב קשות והייתי זקוק לעתים תכופות לזריקות פנטופון. עכשיו הונח לי מעט ואתמול ירדתי מן המיטה ואני מתהלך בחדרי.

פשוט אפסו הכוחות.

א' במרץ, 1971

רצוני לכתוב כאן כמה רעיונות על כתיבתו של Italo Svevo, אלא שעדיין לא הבשילו כל צרכם ואמתין עד בכוריהם. דומני יש ברעיונות מן החידוש. על כל פנים, כמותם לא קראתי בכל המאמרים שנזדמנו לי כתיבתו של סבבו.

כ"ח באפריל, 1971 יום העצמאות

רבים מערכי לבי, אבל מחלתי הוציאתני מן העבודה וכיוון שהתרגלתי, בעל כורחו, אל הבטלה, מתקשה אני בשיבה אל קולמוסי. הבוקר ניסיתי לשבת אל שולחני ולעשות משהו שיש בו ממש ולא נסתייע הדבר. איני סבור שהזקנה באמצע. כבר אירע לי כך בהיותי מלא כוחות. ובכך נתלה אני בפנקסי. כאן במקום זה רשאי אני לכתוב כל העולה על רוחי, וחירות זו היא המחזירתני אל כתיבה ממש.

כ"ד בספטמבר, 1971

ראיתי סיפורו של הזז לערב ראש השנה ב“ידיעות אחרונות”. החילותי לקרוא והפסקתי. כך כתב יכנה"ז²². איזו נפילה! ואולי המקום הרם לא היה שלי, וכאן בירידה זו מקומו. כאן דירת הקבע שלו וכל השאר היו אכסניות.

י' באוקטובר, 1971

אמרו לי שב“דבר” מספר אחד במידותיו של ב.ג. והוא מציין מידת מסירותו והתעמקותו בענייני האומה; ואז אי-אפשר לו לקלוט שום דבר מחוץ לתחום זה, ואפילו הקרובים ביותר אל לבו אינם בהיקף תפישתו. והביא דוגמה לכך סיפור זה: בשעת סידור התעודות בשביל תולדות חייו מצא (הכותב כפי הנראה אחד משמשי ב.ג.) מכתב שלי אליו, ובו אני מדבר “על מצוקתי ומבקש עזרתו בעניין העבודה שלי בתחנת הנסיון ברחובות.” למכתב זה אין תשובת ב.ג. אלי, וב.ג. עצמו אינו זוכר שפעם הגיע אליו מכתב כזה, וזה ציער עכשיו את ב.ג. עד מאוד. אבל אז היו הימים הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה וגזירותיו של “הספר הלבן” וסכנת הגרמנים שיכבשו את הארץ – ובימים כאלה אין לב.ג. יכולת רוחנית וגופנית להתפנות לשאלות החיים הפשוטות, וכולו שקוע הוא בענייני האומה.

לכל הדברים האלה אין שחר. (1) אני נזדמנתי עם ב.ג. במשרדו וסיפרתי לו, שההתנגדות העיקרית לשובי לתחנת הנסיון, כפי שהוסכם ביני לבין ווּלקני וּמגנס (דיברו אז לפתוח קתדרה לחקלאות באוניברסיטה), שאני שולח את הניירות שלי ומעמיד את עצמי כמועמד למנהל כדורי ואעשה שם כחמש שנים, כלומר אבנה את בית-הספר והמשק החקלאי לכל ענפיו. (2) אערוך את תכנית הלימודים ואוציא מחזור ראשון של תלמידים ואחר כך אני חוזר לתחנת הנסיון. עיקר ההתנגדות לקיים ההתחייבות זאת יוצאת מפקיד גבוה במחלקת ההתיישבות, הואיל והוא יודע שאני יודע שהוא גנב; שבשער אחד מכניסים צינורות להשקאה במחסן הסוכנות ביפו ובשער השני מוציאים אותם צינורות ומוכרים אותם בשוק השחור.

אלא לעניין שלפנינו חשוב דבר אחד בלבד: כשסיפרתי לו שאם אין לי עבודה אין לי מאומה וכבר באתי עד כיכר לחם, ראיתי בפירוש מעין זיק של הנאה – “הנה סוף סוף זכיתי שבנו של אבא צמח עומד לפני במצוקת עניו ומבקש ממני רחמי לו”. אני יצאתי ולא הוספתי לדון עמו בענייני.

י"ג בדצמבר, 1971

עם מותו של לוקאץ‘²³ מלאה העתונות בעולם מאמרים עליו, ורבים המספרים בשבחו. כיוון שהוא היה מגלה כל חטאי הבולשביזם הרוסי לשיטתו של מרכס, נדבקה הבורגנות אל לוקאץ’ בעודנו חי בתוכנו. אין הנאה גדולה לעולם הבורגנים אלא בולשביזם זה שסרח, אלא בלוקאץ' חי יפה הזהירות. בכל אופן הריהו כלי מסוכן. יחזיר את הבולשביזם אל מקור מחצבתו אל מרכס ותרבותו, מי יודע בולשביזם מתוקן כזה עד היכן יגיע. לא יגיע לוקאץ' אל מטרתו והבולשביזם יוסף ללכת בדרכי הפשרה והאכזריות שלו, אין ספק שיהא שליט העולם; וארצות-הברית ותרבותם הפרגמטית וכל הבלבול שבחיי היינקים והאנדרלמוסיה שהביאה עמה לעולם הבורגני כולו – ארצות-הברית הללו שהיוו עד עתה מדריכי העולם הבורגני ושליטיו יפיצו את אבדן העצות שלהם, את האווילות היינקית הטובעת ברוב חכמתה לכל העמים באירופה ועד מהרה לא יהא להם אלא מוצא אחד – לבקש מן הבולשביזם הלניני שיאספם תחת כנפיהם ויראה להם את דרך החיים. והנה במאמרים שהם כותבים על לוקאץ‘, למשל השבועון Times Literary Supplement, עולה קול חרדה זה מתוך העיונים העמוקים וההספדים הארוכים על לוקאץ’ המת. אי-אפשר לו לעולם שיפטר מן הסתירה. בתוכו היא.

ט"ו בדצמבר, 1971

היום בצהריים היה אצלי דוד (בן-גוריון) ועשה בביתי כשעה אחת. פניו חיוורים פחוסים וגופו כבד תנועה, וכנראה שהוא חולה מחלת הפודגרה, ובשעת המשא-ומתן עמו ניכרת במחשבתו הליכה בנמיכות רוח, ובכלל הכל מתנהל בו לאט לאט. אי-אפשר היה לנו לדלג על הידידה הרוחנית בארץ ודברו האחרון היה: “אם לא נהיה הגונים לא נהיה כאן”. בזה ודאי הדין עמו.

1972

ל' בינואר, 1972

עדיין לבי מצער אותי. הפעם פחתו הכוחות, אם ההתקפות לא ירפו ממני – קצי קרוב.

הנני מוכן ומזומן.

הרופא שלי יהודי מצ’רנוביץ (ד"ר וסרמן); אדם חביב ורופא ידוע מלאכתו וחריף – זה רופאי האחרון.

אני ממעט לכתוב בפנקסי, כי הכוחות אינם כאשר היו והכתיבה מייגעת אותי, אף-על-פי שהרוחני שבכוחות לא נתמעט, הכוחות עצמם, כוחות הגוף דלו מאוד.

כ"ח ביוני, 1972

שוב הייתי חולה ועדיין איני בריא, אף-על-פי שאני מתהלך ויורד לחדר האוכל צהריים וערב. איני עושה כלום. בקושי אני משיב למכתבים. נזדמנו יחד הלב היגע וכיב התריסריון יעשו יד אחת וקמו עלי לדכאני ביסורים. לפי שעה ידי על העליונה.

ט' ביוני, 1972

ירדה עלי מרה שחורה וניטל טעמם של חיי, דומני בריאות ליבי נשתפרה – שבע מעת לעת עברו בלא התקפה. אבל השעמום מכלה אותי. אימתי יבוא קִצי? ואני עייף ויגע מרוב ימים.

התחילו לטפל בתרגום אנגלי של ‘שנה ראשונה’ שלי, ואף-על-פי-כן אין זה משמחני. נשתתקו יצרי החיים וצִנה של אדישות מקפיאה נפשי.

י"ח ביוני, 1972

שוב לא הייתי בקו הבריאות כל השבוע. עניין זה ממרר את חיי וכלום שכיבה קרויה חיים? מוטב להסתלק מן העולם. מבחוץ ודאי אין נחת. עניין זה של שיבת ציון אינו לפי כוחם של גולדה ודיין. ובעצם חוץ מעגמת נפש אין לי. עייפה נפשי לחיי דאגה אלה.

ומפנים? עמל ומכאובים.

הוא הפודה והמציל אולי ירחם עלי ויפדני ויצילני ויאספני אל חברי שהלכו לעולמם.

בדידות זו ויסורים הללו לשם מה?

ט"ז ביולי, 1972

שוב עסוק הייתי בבריאות הלב ולא היו כוחות לעסוק בפנקסי, עכשיו הרפו ממני ההתקפות, אבל רוחי אינה שלמה והכתיבה קשה עלי.

אני קורא ספרים, יום ולילה, אלא שהקריאה אין בה כוח אחיזה. תופש אתה את הכתוב בשעת קריאתו, אלא שלאחר מעת לעת הכל התנדף ואיננו.

מעטים מאד באי ביתי. מייזלש היקר אינו פוסק בביקוריו. האמת היא שאיני רודף אחרי חברים שיבקרוני. קשה עלי חברתם. וידידי הצעירים שרכשתי לי בקבוצות עסוקים מאוד בחודשי קציר ואסיף הללו, ואף הדיבור שרכשתי לי בקבוצות עסוקות מאוד בחודשי קציר ואסיף הללו, ואף הדיבור המרובה אסור עלי. לעתים קרובות מאוד השיחה פתח להתקפות לב. ועל כורחי אני מקבל על עצמי את המנוחה. אפילו כתיבה זו בפנקסי שליח היא להתקפה. ובעצם איני מתיירא מפניה. אדרבא, תבוא עד תכליתה. קשים ומרים חיי יסורים ואפס מעשה. מעמד של חולה מאוס עלי.

ואף-על-פי-כן ראשי הומה מחשבות, ואילו ניתנה לי הבריאות הייתי כותב דברים חשובים ורבי תועלת. עכשיו אני קרח מכאן וקרח מכאן.

1973

א' באוגוסט 1973

לאחר שכיבה ארוכה, מחלת לב קשה, שעדיין לא פסקה ועדיין היא בכל תוקפה, אזרתי עוז וירדתי לבית-החולים ושקלתי את גופי: 53 ק"ג!

ואף-על-פי-כן חש אני בעמקי נפשי התעוררות קלה. אולי ירחם.

היספיקו כוחותי אלה להחזירני בכולי לפנקס זה? הצמאון לכתיבה אין לשער עוצמתו.

פרקי היומן המובאים בספר זה הם מבחר מתוך שלוש מחברות שנותרו בעזבונו של שלמה צמח. מקצת מן הדברים שבמחברות הופיעו בכתבי-עת שונים (שדמות, מולד, מאסף סופרי ירושלים) ומקצתם נאספו בידי המחבר בספרו “דפי פנקס” (מוסד ביאליק, ירושלים 1972). בדרך כלל לא הובאו כאן דברים שראו אור, לבד מכמה וכמה קטעים, וזאת מטעמים שונים שבעריכה.

הדברים ניתנים בזה כפי שנכתבו במקור, בלא שינויים ובלא תיקונים, למעט פליטות קולמוס ושיבושי לשון אחדים.

דברי הבהרה משל המלבה"ד וכן תרגום הכתוב בלשונות זרות, הובאו מתוך סוגריים מרובעים.

ההערות שבסוף הספר באו להבהיר את שאינו מסתבר מתוך הכתוב עצמו.

מרכאות הציטטים של דברי האנשים הנזכרים במחברות מופיעות במקור.

תודה רבה נתונה בזה לפרופ' אהרון מירסקי ולד"ר איטה שידלצקי, לגב' ליובה חזק ולפרופ' אברהם הוס וליורם ורטה שסייעו בענייני לשון וכתב-יד, ולאברהם שפירא ומוקי צור, שעזרו הרבה בהוצאת הספר לאור.

שלמה צמח נודע בתרבות העברית כמבקר ספרות בולט, כפובליציסט, כמספר וכאיש ציבור מאבות תנועת העבודה הארצישראלית. לאורך יותר מששים שנה פירסם צמח מאמרים רבים וספר של פובליציסטיקה, מאמרים וספרים בבקורת הספרות, ספרי סיפורת וזכרונות ומחקרים באסתטיקה. אך בערוב ימיו ועד פטירתו ב-1974, הסיט צמח את מרכז הכובד של יצירתו מיצירתו הבלטריסטית, כתיבתו המסאית בביקורת הספרות ומן הפובליציסטיקה שלו והשקיע את עיקר מרצו בכתיבה יומנית, שהפכה עם הזמן לעיקר יצירתו. ביומניו עסק בענינים מגוונים. נכללו בהם הערות ורשימות שליוו את עבודתו כמבקר ספרות, כחוקר וכמתרגם, דברי הגות בתחומי הפילוסופיה וביקורת התרבות, תגובות ותיעוד של חייו הפרטיים והתבטאויות פובליציסטיות שוטפות בעניני השעה. מתוך הגיוון התמטי הזה מייצרים פרק היומן גם תערובת אל אחידה של ז’אנרים ושל סגנונות. מבעד לכל השפע ההטרוגני הזה שביומנים מצטייר צמח כדמות גדושת מתחום והתחבטויות. אשר הכתיבה היומנית מבליטה ולעיתים קרובות גם מלבה אותם. האינטנסיביות הזאת של היומן כזירה של מאבקים פנימיים בין סגנונות, ושל קונפליקטים בין עמדות ודפוסי ביטוי ניכרת בדמותו הרוחנית והציבורית של שלמה צמח כבר מראשית דרכו בארץ-ישראל. צמח נולד בעיר פלונסק בפולין (תחת השלטון הרוסי) ב-1886 ויחד עם ראשוני העליה השניה עלה ממנה ב-1904 לארץ ישראל. עם עלייתו החל לפתח ביוגרפיה טיפוסית של חלוץ וסופר ארצישראלי, ברוח המופת שהעמיד א.ד. גורדון. באותן שנים עבד כפועל חקלאי במושבות יהודה והגליל וב-1906 היה ממייסדי ,מפלגת הפועל הצעיר" ו“החורש”. במקביל החל לפרסם סיפורים מחיי הארץ בכתבי-עת עבריים מרכזיים של התקופה. אך רק חלפו כחמש שנים מאז עלייתו ארצה וכבר פנה מדרכו כחלוץ, המקדיש עצמו לעבודת כפיים, וב-1909, בעיצומם על ימי העליה השנייה, יצא את ארץ ישראל לצרפת ללימודים אקדמיים ובמשך שלוש שנים למד ספרות ופילוסופיה בסורבון בפאריס ואחר כך מ-1912 ועד 1914 למד חקלאות בנאנסי והוסמך שם כמהנדס חקלאי. באותה עת התחיל גם לפרסם מאמרים בביקורת הספרות.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שהה בבית הוריו בפולין. בשל המלחמה עוכב שם עד 1918 ועסק בוורשה בעריכה ספרותית ובכתיבת סיפורת. לאחר שנכבשה אוקראינה בידי הגרמנים עקר לאודיסה, שם שימש כמורה בסמינר למורים “תרבות”; בימיה הראשונים של המהפכה הבולשביקית ערך, יחד עם אליעזר שטיינמן, את הקובץ הספרותי העברי ארץ ורק ב-1921, אחרי העדרות של שתים-עשרה שנים, שב לארץ-ישראל. עם שובו לימד חקלאות בבית הספר החקלאי במקווה ישראל ומאז, כאגרונום, מילא תפקידים של מדריך חקלאי של ההתיישבות העובדת. במשך תשע שנים ניהל את מחלקת ההדרכה החקלאית של תחנת הנסיונות ברחובות וב-1933 ייסד וניהל את בית הספר החקלאי “כדורי”. ב-1939 שימש שליח הסוכנות ליוהנסבורג בדרום אפריקה. ב-1941 חזר לעבוד בתחנת הנסיונות ברחובות, במקביל הפך לדמות מרכזית בביקורת וספרות העברית. ב-1930 היה בין מייסדי מאזנים, שבועון אגודת הסופרים, והיה מתומכיו של ביאליק במאבק שהתחולל עם קבוצת “כתובים” בראשות אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן. את יצירתו הסיפורית כינס צמח ב-שני כרכים (תשכ"ו) ולכך הצטרפו ספור הזכרונות שלו שנה ראשונה (תשי"ב) והמשך זכרונותיו סיפור חיי (1938). מאמריו בביקורת הספרות נכללו במספר ספרים: ארצות נוד (תרפ"ה) אדם עם אחרים (תשי"ד), מסה וביקורת (1954), שתי וערב (1959), עירובין (תשכ"ד) ומסות ורשימות (1968), מ-1953 ועד 1957 ייסד וערך את כתב העת בחינות לבקורת הספרות. עיסוקו השיטתי באסתטיקה הניב שני ספרי מחקר: על היפה (תרצ"ט) והשחוק (תש"ח).

כבר מראשית דרכו בארץ-ישראל התמקם צמח כאינטלקטואל בתרבות הציונית במידה רבה של דבקות ושל נטילת אחריות שכבר מן ההתחלה נמזגו בהן מידה של ריחוק ושל תחושת זרות. בימי העליה השניה, כאשר עשה את צעדיו הראשונים בספרות העברית, התלבט צמח בין שתי עמדות בתוכה של התרבות הלאומית הציונית ההולכת ונוצרת. מצד אחד, כפובליציסט וכסופר, דיבר וכתב מעמדה כלל-לאומית, המתעלה מעל לכל הזרמים והמחלוקות ויונקת את סמכותה מהיותה בעלת עמדה כללית, המייצגת את הזהות הלאומית כעמדה אחדותית והומוגנית המתנסחת בלשון אוניברסליסטית. אך מצד שני, הוא חזר והופיע גם כמי שמתייחס אל הקיום הלאומי הציוני ממיקומו הפרטיקולרי, הספציפי, שכן את זהותו שלו בתוך המכלול הציוני זהות קבוצתית פרטיקולרית, של אגרונום, של חלוץ, איש תנועת הפועלים, או של סופר ושל עורך, שאינו מתייצב בכל רגע בעמדה כלל-לאומית אלא דווקא מתמקם כמרכיב אחד בתוך ריבוי של זהויות רוחניות מקצועיות ופוליטיות.

בעקבות הגדרותיו של מבקר התרבות והוגה הדעות המרקסיסטי אנטוניו גראמשי, אפשר לתאר כפילות כזאת, שאיפיינה לאורך שנים את הקיום הרוחני והציבורי של צמח, כדילמה בלתי פתורה בין שתי צורות קיום של אינטלקטואל: מצד אחד הוא תיפקד כ“אינטלקטואל אורגני”, המגייס את כישוריו לצרכיה הפרטיקולריים של תנועת העבודה הארצישראלית, אשר כמו סופרים ואנשי רוח רבים שפעלו בשירות ההגמוניה של תנועת הפועלים בארץ-ישראל, פעל כסופר, כמבקר וכאיש ציבור המתווך בינה לבין הציבור המקורב אליה, אבל באותה עת מילא צמח את תפקיד של מה שכינה גראמשי בשם “אינטלקטואל מסורתי”, שעם כל אהדתו להגמוניה הפועלית ולעניין הלאומי הוא מתמיד במחויבותו למיקום אוניברסאליסטי, מוסרי ובלתי תלוי, של איש רוח אירופאי. צמח התמקם בעמדה של אינטלקטואל, איש תנועת העבודה שפעל בשירותה – אבל במקביל גם פיתח עמדה של מתבונן חיצוני במרכז ההגמוני של תנועת העבודה.

בערוב ימיו מצאה הדואליות הזאת, של “אינטלקטואל אורגני” ושל “אינטלקטואל מסורתי”, שליוותה לאורך שנים את עבודתו הרוחנית והציבורית, את ביטויה, המובהק בכתיבתו היומנית. השפע הרב של פעילויותיו וההתרוצצות המתמדת בין עיסוקים ותחומים שונים, ניכרים היטב גם בגיוון הרב של כתיבתו היומנית. אך מבעד לריבוי הנושאים והכיוונים של כתיבתו היומנית חוזר ומתגלה בה קונפליקט קבוע, שמלווה אותה כמעט לכל אורכה, בין כתיבה פרטית, מוסתרת מן המבט הציבורי, לבין מידה של פומבית, המחלחלת בכולה. מצד אחד כתב צמח את יומניו ברשותו הפרטית המוחלטת. אבל מצד שני הוא גם כתב אותם כאיש ציבור ואיש-רוח, שגם פעל כדי להוציאם לאור: תחילה בפרסומים מזדמנים בכתבי-עת ובכלילת פרקים מתוכם בכמה מספריו ואחר-כך בכינוס מבחר מהם בספרו דפי פנקס, שראה אור, בעריכתו (1972). מצד אחד, בולט ביומנים המשא ומתן האישי ואף האינטימי עם חברים, בני משפחה קרובים וגם עם אישי ציבור. אבל מצד שני ניכרת בהם שוב ושוב עמדתו של איש הציבור, המוכיח בשער, המנסח את עמדותיו הפוליטיות, שהן לעיתים קרובות חריפות ואפילו בוטות, בלשון פובליציסטית הממוענת אל הציבור הרחב. אך להבדיל, מצד אחד, מכתיבתם היומנית של אישים פוליטיים, הכותבים לעתים קרובות שלם תיעוד אישי המיועד לצרכים פומביים, ושלא, מצד שני, ככתיבה יומנית, חשאית, של וידוי אישי של אדם לעצמו, עיצב צמח ביומניו עמדה הטרוגנית, בלתי אחידה ולא תמיד עקבית, ביומנים, ששימשו לו כזירה של התבטאות, שהיה בה מן החשאיות והפרטיות, אבל גם כוונה אל הפומבי והגלוי לעין הציבור, פיתח צמח קול לא-אחיד, שיכול להעיד על הפרספקטיבה המורכבת, רוויית הקונפליקטים, שממנה הם נכתבו. ריבוי הפנים הזה יכול להעיד גם על המיקומים הלא-אחידים, ולעתים אף הבלתי מתיישבים של צמח כאיש-רוח, סופר, מבקר, חקלאי, חלוץ, פובליציסט ואיש פוליטי וככלל – כאינטלקטואל לאומי-ציוני, כמעט לכל אורך דרכו הארוכה בתרבות ובציבוריות העברית והישראלית. הדואליות הזאת ניכרת מאד בהטרוגניות של ייצוגי עמדותיו ביומנים ובמיוחד במשיכה החזקה המתקיימת בהן אל עמדות המתח והקונפליקט, שבהן, למשל, גם בעת שהוא מטיח דביר ביקורת מרים ביותר כלפי מדינת ישראל וכלפי תוצאותיו של המפעל הציוני, מציין לעצמו צמח ביומן ש“כל עברי בארץ הזאת מחייב אותי לעמוד על צדיה ולהיות לה מגן וחסות.”¹

אותותיה של הכפילות הזאת ניכרו היטב כשכתב צמח את ספרו בראשית, לתולדות ההתיישבות העובדת בארץ (תש"ו), שבו סיפר את סיפור עיצובו של האדם היהודי החדש בתוך הווייתה ועולמה הרוחני של העלייה השנייה. צמח כתב שם שיר הלל לפועלה של העליה השנייה כ“אינטלקטואל אורגני”, המביא מפי עצמו כאחד מאישיה המרכזיים, את סיפור קורותיה כראש החץ של תנועת הפועלים הארצישראלית. את הבריח העיקרי לשיר ההלל הזה הוא מצא במטפורות אורגניות של צמיחה וגדילה, לכאורה טבעיות, שבאמצעותן הוא מספר את סיפור הווצרותו של טיפוס יהודי חדש בארץ-ישראל כתוצר של “השתלשלות אורגנית”: ביסודו של דבר מתואר שם האדם החדש של העלייה השנייה, על דעותיו והשקפותיו, כמי שנתהווה כחלק אינטגרלי מן ההתיישבות, ההאחזות בטבע ובעיקר בעבודה. אך עצם השימוש ברטוריקה האורגניסטית הזאת משמש אותו בנסיונו לתאר את המעשה הפוליטי והחקלאי של העלייה השנייה כמעשה מוסרי. המטפורות האורגניסטיות הן שמסייעות לו לפרש את העובדה הפוליטית וההסטורית של הופעת מתיישבים יהודים חדשים בשטחי ארץ-ישראל בראשית המאה כמעשה מוסרי. ה“אידיאה של המעדר” מוצגת על ידו כאידאה מוסרית, שהמחזיקים בה לא באו לדחוק אף אחד, אלא, כניסוחו האורגניסטי, באו להחיות את נפשם. צמח הבליט את האורגניות של המעשה המוסרי בהצביעו על המימד המוסרי כצומח ישירות מתוך עבודת האדמה ומעניק תוקף מוסרי לזכות הבעלות של היהודים על ארץ ישראל שנוצרה באמצעות פועלם ועשייתם של אנשי העליה השנייה:

הזכות האמיתית, זו הפנימית, זו שהאדם דבק בה ומוכן להגן עליה, זו הזכות שהלב מסכים לה ושאחרים מודים בה תהיה נקנית רק בדרך אחת, בדרך ההתקשרות המלאה, היומיומית עם נושא הקנין – בעבודה. כך נולדה המחשבה הראשונה על מה שהיו קוראים אז בשם ‘האידאה של המעדר’. היא היתה ילידת בית, השתלשלה במישרין תוך ההרגשות וההרהורים שהיו מטרידים אז כל צעיר בישראל. לא היה כאן משהו נגד מישהו, לא היתה כוונה לדחוק את רגלי מישהו מתוך צרות עין או קנאות עיוורת – היתה כאן מחאה טבעית נגד הבעלות הקושאנית על הארץ; בעלות זו ראו שהיא מובילה את האדנות ואל כל הנגרר אחריה – תלישות, ירידה מוסרית, פשיטות רגל כלכלית, והכרוז היה: לא אדוני ארץ זו תהיו אך עובדיה![²⁵]

הרטוריקה האורגניסטית, ששימשה אותו בייצוג מאוחר זה של העלייה השניה, מצניעה ומרככת את הקונפליקט שבין ההתיישבות בשירות הרעיון הלאומי היהודי לבין ההתעמתות עם נוכחותם ועובדת קיומם של תושביה הערבים של הארץ. המטפורות האורגניות של עבודת האדמה ושל ההתערות הפיסית והרוחנית בארץ מעתיקות את העימות הקשה שבין היהודים לערבים אל עימות קביל יותר ובעייתי פחות שבין אדוני הארץ לבין עובדיה האורגניים. המטפורות האורגניסטיות ממירות את הדיבור על עמים ועל אנשים בדיבור על אדמה. במקום לייצג את אפשרויות ההתייחסות אל הקונפליקט הלאומי הציג צמח שתי אפשרויות של התייחסות אל האדמה, האחת אורגנית ועל כן חיובית והשנייה אל אורגנית ועל כן שלילית.

אבל כל זה הוא רק צידו האחד של המטבע שטבע צמח בסיפור הזכרונות המאוחר שלו. שכן בעודו מעיד כ“אינטלקטואל אורגני” על האותנטיות של העלייה השנייה שהצמיחה את המוסריות שלה מתוך עבודת האדמה וההתערות עם הטבע הצביע שם צמח בדיוק גם על ההיפך. לצד ולעומת הריטוריקה האורגניסטית שלו, שמגייסת את סיפור התפתחותה של העלייה השנייה לאינטרסים של תרבות העבודה הוא השמיע שם גם את קולו של האינטלקטואל המסורתי, הביקורתי, החוזר ומציין כיצד המוסריות הטבעית הזאת היא ביסודו של דבר פרי של מעשה אדם שבא לשרת אינטרסים של קולקטיב. וכדבריו: אמנם גידול טבעי – אבל באותה עת היא גם רעיון שאין לו אבות רוחניים. מצד אחד זהו בעיניו תהליך טבעי לגמרי, שהתפתח בתוך תנאי המקום והסביבה “כמו ריח פרחים”, אבל מצד שני, הוא מצביע על כך שזהו תהליך מיותם שאיננו יודעים מי הוליד אותו ומהי השושלת הטבעית של אבותיו הרוחניים. לא תולדה אורגנית אלא תוצר של עשייה מלאכותית. צמח שמצד אחד נימק את התוקף המוסרי של מעשה ההתישבות בעלייה השנייה כדבר טבעי ואורגני – הוא גם זה שמצד שני חזר וחשף באורח ביקורתי את חוסר הטבעיות שלו. דבקותו בטבעיות המוסרית של המעשה קולקטיבי הלאומי היא תמיד תמיד בעירבון מוגבל; לעולם אין היא מוצגת כנתון מוחלט שמתעכל לתוך הקיום הטבעי, כלומר כל דבר שיהודים שמשתייכים לעם היהודי מתוקף לידתם כיהודים עושים או חושבים, הפאתוס המוסרי של העליה השנייה, שצמח מתאמץ כל-כך כדי להוכיח את הטבעיות שלו ואת היותו מובן מאליו ובכך גם להצדיקו כנטול כל אינטרס לשמש כמכשיר של שליטה וקולוניזאציה – גם הוא מתפרק כאשר צמח, כ“אינטלקטואל מסורתי”, תוקף את התנהגות הישראלים כלפי הפלסטינים אחרי מלחמת 67' באמצעות מינוח אוניברסליסטי, בלתי-מתפשר, ומשווה ביומנו את חייל צה"ל לבין אנשי הגסטאפו.²

לקונפליקט חריף זה בעמדותיו שלצמח הסטוריה ארוכה ביותר והוא מופיע כבר בדברים שכתב בימי העליה השנייה “לזכר הפועלים והאכרים שנהרגו על הגנת הגליל התחתון”. כבר אז ניסח צמח את העימות עם תושבי הארץ הערבים כניגוד רדיקלי בין כובשים ונכבשים:

מצד אחד – האזרח הממשי של הארץ, למוד-המלחמה, הערום כנחש, שאינו רוצה בשום פנים ואופן לפנות מקום לאורחיו החדשים, ומצד השני קומץ חלוצים עבריים, שלא הביאו אתם בשעת כניסתם כל נשק חוץ מאותו השובר ההסטורי על ארץ אבות ורצון עז בלב להחלץ מתוך המיצר הגלותי. ואין לצפות, שבעתיד קרוב יפוזרו העננים, צפיה שכזו היתה יכולה להיות תקות-שוא ואונאה עצמית. במדה זו, שנתפתח בתוך הארץ, נקנה קניות חדשות, ניסד כפרים, נרבה את האוכלוסין העבריים בארץ - בה במידה תלך ותגדל בזמן הראשון השנאה לנו, לנו הזרים הכובשים. וגם יד ממשלה תקיפה לא תוכל להגן עלינו. משטר ממלכתי חזק ומסודר יכול להקל מצד הפורמלי את תנאי ההתאזרחות והכניסה, יכול לפרקים להעניש את הפושעים, לעצור מעט למראית עין את האלימות ואת שפיכות הדמים, לכל היותר יכולה ממשלה לעכב לזמן-מה בעד ההתפרצות, אבל לעולם לא יעלה בידה לשרש את הרעל מתוך לב אנשים שהם נראים לעצמם כנכבשים; רעל זה מפעפע גם עכשיו בתוך לבם של הערביים ודוחף אותם בגליל התחתון מתחל כלל גדר דחויה לארוב לעברים ולהכותם נפש.³

אבל גם אז, פיתח צמח את עמדתו בדרך של קונפליקט פנימי ולצד הניסוח החריף, הנוקט לשון של ביקורת מוסרית בלתי מתפשרת, הציג לעומתה את זכות האבות, את “השובר ההסטורי”, שעמד לזכותם של החלוצים היהודים. בתקופה שלאחר מלחמת '67 חזר צמח ופירסם דברים אלה שכתב בשנותיו הראשונות בארץ. גם לאחר ששים שנה הוא הטעים את שיפוטו המוסרי הנוקב והבלתי מתפשר כלפי מעשה ההתיישבות היהודי בארץ ישראל:

העלייה השנייה, שמקור-מחצבתה משבר אוגנדה, ממילא סיסמת-המרד שלה היתה: אין אנו צריכים לטשארטר! עולים אנו לבנות את הארץ כמות-שהיא! וכך בהמשך לנוסחא זו היתה סיסמא בארץ גופה – אדמת-אומה נקנית בעמל-כפיים של בניה ובזיעת-אפם, ולא בשטר-קניין, בקושאן! ומכאן ההכרזה על כיבוש-העבודה.

אלא שהרהורים הללו בזכות בעלות-הקרקע של ארץ אבות על כרחם שהביאו את עלייה זו פנים-אל-פנים מול נישול שאנו מנשלים את הערבי מאדמתו. וגמרנו עם נפשנו – ראשית כל חייבים אנו להודות בעוול שהתיישבותנו עושה לכל פלח ופלח ערבי בפני עצמו, בתורת פרט ויחיד, כשאנו קונים מן האפנדי את האדמה שהפלח האריס מעבד אותה וכל קיומו עליה מדורי-דורות. עלייה זו אמרה: להכיר בתוך-תוכנו את כל כבדו של העוול הזה המלווה את שיבת-ציון ולדון בו בפומבי ולא להשתמט מפניו בשתיקה ובהיסח הדעת – הווי אומר לצמצם דעתו של העוול הזה ולבקש דרכים שצמצום זה יגיע בסופו כמעט עד כדי פיוס הפרט ששיבת ציון פגעה בו.⁴

אך לעומת זאת, כשהוא מוסיף להבהיר את עמדתו כלפי נישול הערבים בארץ-ישראל, מסייג צמח את האוניברסאליות של עמדתו המוסרית ובכך חוזר ועולה הקונפליקט הפנימי של עמדתו: העוול כלפי הערבים פוגע בזכותם רק כיחידים, ולכן לזכות היהודים בארץ-ישראל, הוא קובע, נודע על יתרון על פני זכותם של הערבים:

הווי אומר, העלייה השנייה הודתה בקיומו של סכסוך בין זכותנו לשוב לארץ-אבות שלנו לבין זכויות הערבים היושבים בארץ זו ומעבדים למעשה אדמתה. אלא עם זה קבעו עולי תרס“ד- תרס”ה הפרש בין טיבה של זכות זו לטיבה של זכות זו. זו של הערבים פרטית היא, של כל יחיד ויחיד בפני עצמו. הואיל ו“פלסטין” אינה ארץ-אבות של האומה הערבית, לא כאן ערש מולדתה. אבל זכות היהודים – של האומה היא, של כלל ישראל, הואיל ולכלל זה אין ארץ-אבות על פני כדור-העולם זולת “פלסטין” זו. ובדרך זו יישבה העלייה השנייה בשביל עצמה את הסכסוך הזה. אבל יישוב זה הוא שמחייב להתנהג על פיו בכל חומר הדין, הואיל ואינו מבטל זכויות הערבים אלא קובע טיבן.⁵

כפילות זאת במיקומיו של צמח כאינטלקטואל התגלה גם לאורך דרכו כמבקר בספרות העברית: מצד אחד הוא חזר והפגין נאמנות, כמעט ללא שיור, לסופרים המנהיגים בעלי עמדות המרכז בתרבות הלאומית ובספרות העברית: “כל הפוגע בכבוד ביאליק יבוא על עונשו. ואני אהיה המענשו, ככל שהנשמה בקרבי”.⁶ באמירה הזו יצא צמח נגד מבקרים, ובראשם דב סדן, שהצביעו על מגבלותיו של ביאליק ועל השפעות מזיקות, במיוחד זו של אחד-העם, שהניחו מכשולים רוחניים בדרכו. בהגנתו על ביאליק הוא נותר מחוייב לתפישה אוניברסליסטית, שמציבה את הסופר הלאומי מעבד לניגודים שמתקיימים בתוך העם; כאינטלקטואל מסורתי הוא כותב על ביאליק, המשורר הלאומי, במונחים אוניברסליסטים, המצויים מעבר למחלוקת ומציגים את הסופר הלאומי כסופר של העם כולו. כמו בשאר כתיבתו, כך גם בנאמנותו לביאליק, קיים צמח את מחוייבותו לעמדת מרכז סמכותית, הניצבת מעל לניגודים ומעל לעימותים, ומציגה את התחייה הלאומית ואת התפקיד המרכזי של הספרות העברית כגורם מאחד, שסמכותו העליונה משקפת אבל גם יוצרת את העם היהודי החדש בעידן התחייה שלו. אבל לעומת זאת נראה כי בבואו להגן על ביאליק כדמות לאומית סמכותית פתח צמח סדר-יום ביקורתי חדש, שבמסגרתו שילב בעמדתו הכלל לאומית גם פרספקטיבה פרטיקולריסטית, הפוכה. את מאמציו להגן על ביאליק כבעל סמכות כלל-לאומית כנגד מי שהצביעו על גבולותיו הרוחניים ניסח צמח גם במונחים פרטיקולריים של מאבק עדתי שבמאמציו לדחות את הביקורת כלפי ביאליק הוא מופיע, ביסודו של דבר, גם כמבקר יוצא פולין. את עמדת מבקרי ביאליק הוא מאפיין כ“רכילות גליצאית”⁷, שהיא עלילה על סופרי ‘תחום המושב’, שלכאורה “קילקלו” והצרו את צעדיו הרוחניים של ביאליק. הכפילות הזאת בעמדתו התגלגלה לכך שבשם עמדת המרכז האוניברסלית שלו הוא משתמש במאבקו במבקריו של ביאליק גם בריטוריקה “עדתית”, כיתתית, של יוצא פולין המנגח את הגליצאים, ובכך חותר תחת סמכותו הכלל-לאומית של המרכז.

באופן המכאיב ביותר מבחינתו של צמח התגלתה הכפילות הזאת בין עמדת האינטלקטואל המסורתי שלו לבין מחוייבותו התנועתית כאינטלקטואל אורגני בדרך ההתמודדות שלו עם דברי הביקורת שהפנה כלפיו יוסף חיים ברנר במאמרו הנודע “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”, שפורסם ב-1911. בהתקפתו על הסופרים הארצישראליים של תקופת העליה השנייה, כמו מאיר וילקנסקי ומשה סמילנסקי, ובתוכם גם שלמה צמח, הוטרד ברנר ממה שנראה בעיניו כמראית-עין של קביעות ושל מוצקות שהעניקו סופרים אלה למציאות הארצישראלית, בעוד שלו נראתה המציאות הלאומית החדשה בארץ-ישראל נזילה וארעית, והוא הטיל ספק בסיכוייה להתבסס כהווייה לאומית יציבה:

השקר השורר פה בכלל בתפיסת החיים ובהבנת החיים, ההתנפחות והזיוף האוכלים פה כל חלקה, גם זו שהיתה יכולה להיות טובה, ושנספחים כספחת וכטבע שני לכל תנועה ולכל פינה שאתה פונה כאן – כל זה יש בכוחו להחניק פרחי כל ז’אנר אמיתי בעודם באיבם. […] קח אחדים מציורי צמח, למשל. המצייר יש שהוא מעמיד פנים, כאילו כותב הוא לתומו ציורים מחיי הכפרים העבריים, ממש כמו שכתבו אוירבאך וביירנסון ומופסאן ציורים מחיי הכפרים הגרמניים, הסקנדינאביים והצרפתים. ממש כפרים עבריים-טבעיים, כפרים מצויים, וגם פינומנים בתוכם, אך כולם בריאים ומדברים, כמובן, ז’רגון עברי טבעי מיוחד. גרמניה בזעיר אנפין!…⁸

דברי ביקורת קשים אלה של ברנר, הסופר והמבקר העברי הבולט ביותר שפעל אז בארץ-ישראל, על שלמה צמח, כשכבר בלט או כסופר וכאחד ממעצבי התרבות הפוליטית של העלייה השניה, השפיעו לאורך זמן על מעמדו התרבותי. נראה שצמח, שחש פגוע ומודח על ידי ברנר, שמר את הדבר בליבו לאורך זמן, ובדברים שפירסם זמן לא רב לאחר מכן, וכן גם גם במסה שפרסם על ברנר לאחר שנים, חזר והתמודד, בעקיפין ובמישרין, עם דברי הביקורת.⁹ במסתו המאוחרת כונן עצמו צמח כסופר וכאינטלקטואל אורגני, איש תנועת העבודה, ואפיין את ביקורתו של ברנר בביטוי של מרירות של מי שתחלואיה של הארץ וניוונה עוררו אצלו תגובה של חרדה. את שלילתו של ברנר את המציאות ביישוב הארצישראלי ובעקבותיה גם את ביקורתו על ייצוגיה הספרותיים שלל צמח כביקורת סוחפת ומרחיקת לכת. לדעתו התקשה ברנר לזהות את קרני האור, ואת החיוב שבחיי הארץ על אף הליקויים הרבים: “עדיין צעיר מאוד הייתי”, כתב צמח, “ואת העולם לא ראיתי, ואת החיים וסבלותיהם לא ידעתי. כל כוחות הגוף והנפש שבי עדיין גנוזים בתוך-תוכי, ועם ישיבתי בארץ הזאת ועם עבודתי בפרדסי יהודי וכרמיה ובשדות גליל העליון והתחתון התחילו כוחות הללו מתעוררים ומתגלים. לפיכך אותו גרגר של חיים שמצאתי כאן קרוב לי וחביב עלי, אף על פי שקמתי כנגד סדרי החיים שנתעקמו בידי יושבי הארץ שירדו ונתנוונו ואי אפשר לה למידה אחת שהיתה בברנר שתהא מידתי. אי אפשר לי לבטל עולמות רוחניים מחמת הפגימות שבנושאי העולמות הללו. […] הואיל ואהבתי ארץ יפה זו, ותחלואיה לא נתנו פחדם עלי.”¹⁰ לעומת הכשלון שנכשל ברנר כעובד בעבודת כפיים הציב צמח את הצלחתו שלו כפועל כגורם העיקרי שהביא לעמדתו הספרותית ה“תמימה”:

אותו כישלון הטריד אותו מאוד והכאיב לו מאוד. והנה אני, עמדתי בנסיון עבודתי. לא הייתי פועל אומלל ובטלן, אימנתי את ידי והישכלתי אותן בכל עבודות השדה, בשדה אילן ובשדה לבן, וידעתי את כל המאלכות על בורין. המעדן והטוריה לא היו עלי לטורח בפתח תקוה: ובכפרי גליל התחתון הייתי חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה גורן כפלח בדוק מנוסה. […] הייתי אדם בריא, שהצליחו מעשי ידיו אף על פי שמחלת הקדחת בערה בעצמותי. ובני אדם בריאים שהצליחו מעשי ידיהם לא היו קרובים בימים ההם לנפשו הפצועה של ברנר. אבל דווקא מתוך כך לא היה לי צורך להעמיד פנים כאילו אני כותב לתומי, אלא באמת ולבב שלם כתבתי, הארץ הזו לא חבה לי כלום ואני חב לה הרבה, את הכל – הרגשה חדשה זו שבנפש, נעלמה מעיני ברנר בשנת תרע“א, ורק בסוף ימיו נתגלתה לו.”¹¹

צמח דחה את אשמת הסילוף וההיתממות שהטיח בו ברנר ולעומת זאת הבליט ואף התגאה בעמדתו ככותב, המעמר וזורה “כפלח בדוק ומנוסה”. הפגמים החמורים שעליהם הצביע ברנר במציאות הארצישראלית לא מנעו מצמח מלאחוז בעקשנות בכתיבתו הז’אנריסטית, התמימה והלא ביקורתית. דרכו הספרותית היתה של מה שכינה א.ד. גורדון בשם “סופר עובד”, הממזג את עבודתו הרוחנית בעבודתו הפיזית ומכפיף את ראיית המציאות שלו למלאות ולהתפעמות מן המציאות המהפכנית של העליה השנייה. אבל מצד שני, ובמקביל, בעודו מכונן את עצמו אל מול ברנר, כסופר וכאינטלקטואל אורגני של תנועת הפועלים פיתח צמח פרספקטיבה שונה, ואולי אף מנוגדת, שבמסגרתה הכתיר את ברנר בתואר “קברניטה של הספרות”. לעומת עצמו, התמים, הסופר-העובד “כפלח בדוק ומנוסה”, הציב צמח את ברנר במקום סמכותי של מי שקשוב ומעורב, אבל תמיד עמדתו היא של שופט מוסרי אוניברסאליסט, והמחויב בראש וראשונה לתמונה הלאומית הכוללת. לצד דברי הביקורת שלו כלפי ברנר ודחייתו את ביקורתו של ברנר כלפיו, קיבל צמח את סמכותו של ברנר כמי שכוחו יופה לשמש כשופט העליון של הספרות העברית, קברניט הספרות שמשמעו “היות הפטרון ובעל-בית בספרות העברית – היות אדם אשר כל דאגותיה של אותה ספרות דאגותיו.”¹² צמח, שהותקף על-ידי ברנר כסופר הווי מיתמם, שנצמד אל פרטי ההוייה הארצישראלית ומעלה אותם לגובה לא להם, הוא זה שהעלה על נס, במאמרו המאוחר מ-1961 ותוך ציטוט ממאמרו המוקדם על ברנר מ-1913, את ברנר הסופר כמעצב על עמדה אוניברסאלית המתמודדת עם האדם בכלל, והצביע עליו כעל

הראשון בתקופה האחרונה, שהביא עמו טון חדש, כלומר, שתאר לא רק מנהגיו של אדם, פרצופו, חדריו ומלבושיו, אלא גם חיי-נפשו. ברנר הכניס לתוך הספור העברי המחודש את ההתנגשות, את הזעזוע, את הפנים האנושי. הוא תאר לא רק את האיש, אלא גם את האישיות. […] בספרותנו יתפוס ברנר את מקומו הראוי לו. כבר העיר אחד, שספריו הם היותר מצויים אצל הקורא העברי. ואת ברנר יקראו תמיד. כי קוראיו ימצאו בכתביו לא רק את תאור-החיים, אלא גם את לבו של בן-אדם חי וסובל, שהיה דואב, שותת דם וזורק מרה. כי כשם שבסיפוריו הכניס ברנר לתוך ספרותנו לא את החוץ והמגוהץ והמשופר, אלא את הנפש והפנים, כך אף לא נתן לנו בהם בכל הנוגע לעצמו את האמן ואת המחבר, אלא את עצמו, ואת כל נפשו! זהו חדושו ובזה גם כחו.¹³

מן המקום הכפול שבו הציב את עצמו קיבל צמח, מצד אחד, את סמכותו של המבט המוסרי האוניברסאלי של ברנר – אך מצד שני תבע לעצמו מקום משלו, פרטי, עצמאי, ובלתי כפוף לסמכותו של המבט המכליל זה. לעומת המוסריות הפומבית והייצוגית של ברנר. הוא הציב את מיקומו-שלו כאדם פרטי – שהוא גם חלוץ וסופר, אבל גם מי שכפרט, כחלוץ המגשים בגופו, אינו כפוף לחלוטין לביקורת האוניברסאליסטית, הכלל-לאומית של ברנר. את המיקום הכפול הזה של מי שמצד אחד מתגייס באורח מייד להוויה החלוצית כאל קבוצה אנושית ספציפית, לצד מי שמצד שני מודה לסמכותם המוסרית, האוניברסאלית והחובקת-כל, כל מורי ההוראה המרכזיים של המעשה והמחשבה הלאומיים, כמו ביאליק וברנר, קיים צמח לאורך דרכו האינטלקטואלית והציבורית. כבר ב-1914, בימי שבתו בנאנסי, הוא כתב:

המעולים שביהודי-הגולות היו משתדלים תמיד, ומשתדלים עד היום, להביא לעמם הקלה קרובה ומחושבת. ואף רוב סופרי ישראל נגררו אחר השקפת-חיים זו ונעשו במידה מרובה או פחותה ‘בעלי צדקה'' ספרותיים’, כלומר, בני-אדם, שרוצים להביא תועלת בכתיבתם.

ואולם במשך שלושים השנים האחרונות נמצא בתכונות קומץ אנשים, שבראו חדשה בעולמו של ישראל. הם התחילו מטיפים לתחיה לאומית על יסודות אנושיים-כלליים. ועל כן תבעו יצירת חיים חדשים, שיהיו לא רק טובים יותר במובן החומרי והמדיני, כי אם גם נאים יותר. ה’תכלית' הקרובה והמוחשת נתחלפה באידיאל נעלה ורחוק. וכך הולידה בלבבות שאיפה ליצירה לא לשם ‘תכלית’, אל יצירה לשם סיפור רגש הנוי – יצירה לשם יצירה.

ח.נ. באליק הוא הביטוי הנכון של שאיפת התחייה, שנקראה בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים בשם ‘חיבת ציון’. הוא משורר, ורק משורר. כלומר אדם, שרואה ביצירה היפה את כל תכליתו.¹⁴

היצירה היפה היא אם כן בגדר תוצר נעלה, שמעניק ללאום את משמעותו האוניברסאלית: שוב ושוב חוזר צמח ומנסח בכתביו שאת סמכותו הבלתי מעורערת של מקור רוחני טהור ונישא, אשר ממומש בידי מספר סופרים. אך ההודאה הזאת בקיומו של מקור לאומי שלם היא גם שאיפשרה לו לקיים בצילו של היופי האוניברסאלי הזה גם את האפשרות של האסתטיקה הפרטיקולריסטית, ולחוות את עצמו כסופר ומבקר ששרת בנאמנות תלם תרבותי סלול שראשיתו בימי העלייה השנייה. לצד דברי ההלל על האוניברסאליזם של ביאליק ושל ברנר קיים צמח מידה של ‘חלוקת עבודה’ בינם לבין האחרים, שבתוכם כלל גם את עצמו.

זמן לא רב לאחר מכן, ב-1919, מצאה מחוייבותו לאוניברסאליזם את ביטוייה במאבקו הנחרץ למען מודרניזציה וחידוש פניה של הספרות העברית. בעת שהותו באודסה בתקופת המהפכה הבולשביקית, פרסם צמח את מאמרו “בעבותות ההווי”, שבו תבע מן הסיפורת העברית להשתחרר מנוסח ההווי של מנדלי וממשיכיו, ובתוכם גם ביאליק, ולחתור לקראת דפוס של כתיבה ספרותית שיהלום את הסיטואציה התרבותית והלאומית החדשה שלאחר הצהרת בלפור והתנופה בהגשמת החזון הציוני. בהמשך לדברים שכתב עוד לפני המלחמה בזכותה של סיפורת לאומית בעלת מחוייבות לעולם ערכים מוסרי אוניברסאלי תבע צמח מן הסיפורת העברית להכנס בשערי המודרניזם, שעיקרו פריצת הייצוג המוגבל של ההווי הקרוב לעין, של שלטון העובדה הנתונה, פירוט אורחות חיים ומנהגים, בפרט בגילומם בסיפור הפיקרסקי, ובמקומם לשקוד על פיתוח ייצוגים סיפוריים מודרניסטיים החודרים אל נפש האדם ומפתחים פרספקטיבה כלל-אנושית. את ההאחזות בספרות ההווי ניתן לתאר אם כן כספרות שאינה מאפשרת לסופר העברי למלא את תפקידו הלאומי כ“אינטלקטואל מסורתי”:

ספרות המנהגים טישטשה את צורת היוצר, את דמותו האישית, עשתה אותו לעצם מוכני, הממלא את עבודתו בדיוק נמרץ ובלי שאר-רוח. אלה הן החולות הבוערות אשר בתיאורי-ההווי הדוממים והחברים […] בהן לא יכה כל חי שרשיו. […] סגנון זה [של ספרות המנהגים –ח.ח.] גוזל מלפני עיני הסופר את תמונותיו, את סמליו, את כל רכושו. סגנון זה מראה יותר מדי, הוא מפורש יותר מדי, עד שהסופר אינו רואה מאומה ואינו מבין מאומה. […] הסופר צריך להיות הרואה ובכוח ראייתו להראות לאחרים. אולם סגנון מנדלי ובית מדרשו מקפץ לפני הסופר כצל-בלהות."¹⁵

ספרות בנוסח מנדלי מקבלת את מצבו הבזוי של העם בגולה כנתון: “כן הוא סדר העולם ואין לשנותו, ומי שיאמר בלבו למצוא אחרת, מוכה בסנוורים הוא וייכשל בדרכו”¹⁶ ואילו הספרות הלאומית הראוייה שאותה תובע צמח שוללת את ההווה הגלותי, תובעת מהפכה בחייה היהודים וכולה מכוונת אל הפרספקטיבה אל העתיד הלאומי:

ספרותנו הצעירה צריכה לחכות בכל יום, לצפות ולהתלבש חרדת הציפיה. היא צריכה להתכונן, להשמיע את זרמתו של דם קדומים, שנשאר חי ושותת ושהטמיע בתוכו די כל הדורות. ובעזוב ספרותנו הצעירה את התחומים הצרים של הווי מקרי, זמני, ובן-חלוף. עליה לכונן צעדיה מול ההוויה העברית הנצחית הגדולה והרחבה במרחבי שמים וארץ.¹⁷

אבל עמדתו הכפולה של צמח מתגלה בכל עוצמתה כאשר מתברר שבד בבד עם ביקורת הקו המנדלאי, הוא מרומם, כאינטלקטואל מסורתי, את עמדת המרכז האוניברסאליסטית של ראשית המודרניזם של הספרות הלאומית, וחוזר במידה רבה על טיעוניו של ברנר נגד “הז’אנר הארצישראלי” ומסייע בכך, לכאורה, לערעור הלגיטימיות שלו עצמו כסופר ז’אנריסטי תמים. אותו צמח, שתבע מידה של הפשטה ומרחק ביקורתי מן המציאות המיוצגת בספרות כדי שניתן יהיה לרתום אותה לחזון מרקיע שחקים הפורץ את המגבלות של המציאות הנתונה לעין ולחושים היה גם זה שתבע מן הסופרים ומן הספרות כתיבה שתועלתה לתהליך ההגשמה הציונית בארץ-ישראל תהייה מיידית וישירה. הכפילות הזאת ניכרה יפה גם בהמשך כאשר צמח, שתבע מן הספרות העברית להשתחרר ממורשת מנדלי ולהכנס אל המודרניזם, הוא זה שלאחר מכן עמד שנים רבות בראש הלוחמים נגד המודרניזם והאוונגרד בספרות העברית הארצישראלית, ובפרט בשירה, ואחר-כך גם נגד השירה הישראלית של “דור המדינה”. את התקפותיו אלו נגד האוונגרד והמודרניזם הוא כבר ניסח לעיתים קרובות כ“אינטלקטואל אורגני” החרד, דרך משל, לגורלו של הקולקטיב של העובדים הארצישראליים., שספרות העברית אמורה לפעול בשירותו. כך, ב-1925, תקף צמח את המודרניזם הארצישראלי, במאמר פרוגרמטי בשם “קן הבנין”:

המודרניזם הזה הוא ההפך מן העבודה. […] וכאן הסכנה בזעזועים המודרניים ממין ידוע בספרותנו בארץ. הם מגרים את הסתירה, שרוצים לישנה וליטול מתוכה את ארסה המפעפע. אין קל לנו העברים מלכתוב יצירות מודרניות רסוקות אבר. אבל לא בזה היא ההתאמצות. לא אל הרסוק שואפת הארץ. הוא פורח שם ברחובות העקומות של הגיטו העברי במלוא תפארתו. אפשר – שם גם מקומו. כאן, כשהעבודה היא הגורם העליון השופך את שפעתו על הכל, הוא נטע זר. כי העבודה אינה אכספרסיה. העבודה היא זרם מים חיים המכבה בלי הרף את אש הקוצים המתלקחת בכל רגע בלב האדם.

הנה מדוע אני מעריך את כל פרסום של יצירות אולטרמודרניות, כחוקי הגויים, כהופעה ספרותית שלילית, לא רצויה ומתנגדת לכל נטיות החיים בארץ. אם יקרא אדם באחד הערבים אחרי עמל היום את הדברים הכתובים שם והם יגעו באמת אל לבו – למחרתו לא יבין למה שמו בידו את האנך ולמה כה מקפידים על כל הטיה קטנה, למה עליו לשמור על לכוד האריח אל האריח ולמה עליו לפלח את מעניתו כמיתר מתוח. אינסטינקטים קשים, אשר התאמצות רבה החניקתם בעמל גדול, יתעוררו מתוך תהום הנשיה כפתני רעל וילפפו את רוחו.¹⁸

ההתגייסות האורגנית הזאת לטובת תרבות העבודה לא התיישבה עם עמדת האינטלקטואל המסורתי, המדבר בשם הכלל הלאומי, ולכן חזר וניכר אותו חוסר יציבות במיקומו הציבורי של צמח שמנע ממנו מלחוש עצמו כחלק טבעי של הכלל. כפילות קבועה זו בעמדתו הציבורית תורגמה גם בכתיבתו היומנית לדפוס חוזר, למשל, בדרך שהוא עוקב אחר דוד בן גוריון. מצד אחד הוא מתבונן בבן גוריון כבמנהיג לאומי, מורם מעם ומציב את עצמו במרחק רב ממנו. אבל בן-גוריון הוא גם בן דורו ובן עירו פלונסק וחברו מילדות. ולכן גם כשהוא מצביע על עליבותו וגם כשהוא מזהה את גדולתו, הוא חוזר ומקיים את אותה כפילות של אינטלקטואל אורגני המעורב ישירות בעבודה הפוליטית השוטפת ובמאבקי הכוח הפנימיים של מפלגתו – ואשר דברים בשמו בעניין “הפרישה” הוקראו בעצרת מפא“י במאי 1965 – אבל גם מי שמסרב בעקשנות לתפקד כאיש החבורה הנאמנה ואף מעיד על עצמו כי אני “מטבעי איני מסוגל להיות איש של פמליה”.¹⁹ כשהוא מוזמן על-ידי בן-גוריון לחוג התנ”ך המתקיים בביתו של ראש-הממשלה הוא מסתייג תחילה מן הקירבה ומן ההתחככות השררה, אבל אחר כך הוא מתרצה והולך.²⁰ אך בין ההרתעות לבין ההענות ובמערבולת לבטיו סביב הדמות הציבורית שהוא מבקש לעצמו, מוצא לעצמו צמח מפלט בכתיבה היומנית המשמשת לו כמקום של התכנסות פנימה ומעין אלטרנטיבה למתן דין וחשבון הציבורי.

לנוכח הדילמות הללו של מיקומו כאינטלקטואל היתה הכתיבה היומנית עבור צמח לדרך של ייצוג עצמי; דרך להשמיע את קולו הפומבי בצורה בלתי ישירה אלא מתווכת. דרך לייצר מרחב ציבורי פוליטי שהוא בעת ובעונה אחת גם כללי וציבורי – וגם אישי ופרטי. ז’אנר הכלאיים של היומן מתגלה כסוג של התמודדות עם אותה דילמה לא-פתורה שלו בין עמדת האינטלקטואל מסורתי לבין זו של האינטלקטואל האורגני. וכך, באחד מפרקי היומן, בעודו מטפח את הערצתו לביאליק ומגן עליו מפני המלעיזים, תוך הבלטת מחויבותו האישית ביותר לקבוצת התייחסות כללית, רחבה, הנמצאת מעל לניגודים, הוא חוזר ומוטרד גם בשאלת זכויותיו שלו כמי שתרם כאיש מקצוע, כאגרונום, למשך השלחין ומתקומם על שנפקד שמו ממעצבי משק הלחין בארץ.²¹ אבל כל זה מתגלה כמחשבה חולפת. שכן מייד הוא חוזר וכדרכו מתמודד עם הקונפליקט על ידי כך שהוא מצביע על עצם קיומו של הקונפליקט, על היותו, כפי שגם איפיין את עצמו, “אדם בעל שתי מלאכות”, ²² המקיים את המתח בין היעוד הספרותי האישי שלו לבין היעוד שלו בענף השלחין. כוך, מצד אחד הוא רואה את עצמו כמי שמתקיים במערכה הלאומית הכללית – ומצד שני כמי שזהותו כתורם, כמומחה, שסוג הידע שלו הוא תרומה לענף, לחקלאות, בצורה פרטיקולרית, ספציפית, הקשורה ישירות לפועלים, ומלאכת החקלאות. לשם כך הוא חוזר ומכונן את עמדתו המוסרית הכפולה כשהוא כותב “קיבלתי על עצמי לא לעסוק בפנקס בעניני מדינה”, מביע חרטה על דברים שכתב²³ אבל בסופו של דבר חוזר ונאחז במחוייבות לאומית בסיסית שכן “כל עברי בארץ הזאת מחייב אותי לעמוד על צדה ולהיות לה מגן וחסות.”²⁴

הדמות הרטורית שיצר צמח ביומניו מדברת בטון של היומן הפרטי. זוהי פנייה אינטימית, שמזמינה את קוראיה לשיחה, ופונה אליהם כאל חברים השייכים למסגרת ולדרך חיים משותפת. אבל היומן גם חושף את מאמציו להכיל בתוכו את המציאות המוסרית והפוליטית הישראלית שהחריפה מבחינתו והלכה והדרדרה. האינטימיות של היומן היא גם זו שאיפשרה לו להשתמש ביומנים כדרך לעקיפת מיקומו הקונפליקטואלי בתרבות הישראלית. היומן משמש לו ערוץ תקשורת משהה, שבאמצעותו הוא הוסיף לבטא את עמדותיו הפוליטיות אבל שבחסותו הוא גם עוקף את העימותים הפומביים הצפויים לו כמי שנוקט אותן. וכך אחרי '67, הוא פורש בו תכנית מדינית רדיקלית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, שעיקרה בסופו של דבר, הסתלקות מדפוסי הויכוח הפוליטי הלגיטימי בתוך הזירה הפוליטית הישראלית. בשנות הארבעים התנגד צמח לתביעה להקמת מדינה יהודית של תכנית בילטמור (1942), ונאבק נגדה שקודם לכן התנגד לתכנית החלוקה,²⁵ ואילו כעת הוא מעיד על עצמו כעל מי שפרש מן הזירה הציבורית ומן הדיון הפוליטי הפומבי. הפתרונות הפוליטיים שהציע בזמנו לתכנית בילטמור היו עליה המונית שתביא לשוויון מספרי בין העמים וציפיה לתנאים בינלאומיים שעדיין לא הבשילו להקמתה של מדינה. אלא שהשואה טרפה מבחינתו את התחזית שעליה השתית את התנגדותו להקמת מדינה יהודית ולכן “כבשתי פני בקרקע ומשכתי את ידי וקולמוסי מלהשמיע עדות ותוכחה. עוד אני מנסה כוחותי למנוע התנגשות של שפיכות דמים, של מנצחים ומנוצחים בשדות-קרב בין יהודים לערבים, אבל לא האמנתי שדרכי תצליח, וכל עשייתי לצאת ידי חובה. ובסוף פרשתי פרישה גמורה מעסקי הכלל ושקעתי כולי ספרות ובביקורת ועדרתי בערוגה קטנה שלי.”²⁶

אבל ההמנעות הזו ממעורבות פוליטית ישירה בזירה הפומבית היא שהופכת עבורו את היומן לזירה פוליטית חלופית:

“ראשית לסתום את כל הפיות! לשבר כל הקולמוסים, להשתיק את השידורים. ותבוא שעת דממה גדולה בישראל. אחרי כן צריך לעשות תשובה: לילך אל הערבים ולומר להם: תעינו כל השנים. הלכנו לכל מקום ואליכם אל הלכנו. עכשיו באנו. […] באנו אליכם, שבט שמי שנרדף אלפי שנים בכל ארצות תבל ואת מכורתו לא שכח. והנה באנו אליכם, שבטי ערב, לחיות בחסותכם. […] מובטחני זאת תהא התשובה. ורווח והצלה לנו. אבל דברי רהב אלה – “לאחר מפלה יש משא ומתן של שלום ובתנאים חדשים שהתוו לאחר המפלה” – לשון זו במוקדם ובמאוחר מביאה לידי גלות. וחלומה של שיבת ציון יהא פרפור-גסיסה אחרון וקצר מאוד, של כנסת ישראל שהולכת לעולמה.”²⁷

צמח התמיד בכתיבת יומנו מתוך תחושה ברורה שכללי המשחק הפוליטי השתנו ואילו העלייה השנייה הפכה בעיקר לקישוט ולמקור לעוצמה פוליטית שמעוררים אצלו חרדה מרדיפת טובות ההנאה ומנעמי השררה של חבריו שהם גם שרים וראשי ממשלה.²⁸ ולכן ככל שהתבוננותו בחברה ובתרבות הישראלית היתה עם השנים לביקורתית, חריפה ומרה יותר כך נעשתה עבורו הכתיבה היומנית לצורך דוחק יותר. מעין ערוץ ביטוי, מוצנע לפי שעה מן העין הפומבית, שאיפשר להימנע מן העימותים החריפים החוזרים ומתגלעים עבורו בין פאתוס האוטופיה של איש העליה השניה לבין דברו של אינטלקטואל מסורתי, שמתקשה להחריש לנוכח פניה המתכערים של מדינת הכיבוש הישראלית שלאחר מלחמת 1967.

חנן חבר

• עמירם רונן
• נעה אופנהיים
• צחה וקנין-כרמל
• שלי אוקמן