1962    🔗

י"א בפברואר, 1962

הכריזו על פיחות הלירה בקולות וברקים. סביב חומת “התמיכה” תקעו חצוצרות הגאולה ושופרותיה. לא, לא תפול החומה. תחילה צריך להעלות את האדם המפוחת בישראל. זאת לא עשו ואין בכוחם לעשות. וממילא יפחת וילך האדם, וכלום לא יועילו החכמים האלה בתקנתם.

כ"ד בפברואר, 1962

עמד עלי נחשול של פינומינולוגים ואכּסיסטנציאליסטים וטבעני! הנה בירחון “מולד” בחוברת 161–162, מאמר של מרטין בובר בשם “אשמה ורגשות אשמה”. בשום פנים אינוֹ מסכים ש“האשמה” נתייחדה לפסיכותירפויט ולצרכיו “במידה שתוצאותיה בפסיכיקה של הפציינט עשויות לסייע להבנת חוליו” (למען האמת צ"ל שבובר במקור אינו כותב בלשון רצוצה כזאת). עכשיו בא בובר להיטיב עמנו ולדרוש “באופייה הישותי של האשמה”, וּודאי אם כך יעשה הכל יבוא על מקומו בשלום; שלא כפרויד (“אחרון מגדולי השכלתנים”) הרואה את האשמה תולדה של “עבירה” (“מיני טאבו קדמונים וחדישים”), אבל נתעלמה מעינו ישותה; ושלא כיונג עם “הפנפסיכיזם” שלו, שאין בו “מקום לאשמה במובנה האונטולוגי”.

ובכן שמא תאמר יוצא בובר ומלמד רפואה כנגד רגש אשמה על־פי שיטתו? אם כך אתה אומר אינך אלא טועה. מבוכה זו שבין בעלי האכּסיסטנציה לבין תורת הנפש של המעמקים משונה מאוד. מצד אחד, דומה, על כרחם שיהיו צהובים זה לזה. ולמעשה לב האכּסיסטנציאליסט נוהה אחרי הפסיכואנאליטיקון. ואין לך דוגמה נאה יותר מן הפסיכיאטור לודוויג בינשואנגר שאמר – “הוסרל והפינומינולוגיה שלו גללו לכל ימי מעל עיני את הברקית (קטרקט) הנטורליסטית” – כלומר הברקית הפרוידית. ואף־על־פי־כן משהתחיל הולך אחרי הפילוסופיה של היידגר עדיין תורתו הראשונה שמורה בלבו ועדיין הוא רואה את האהבה מעין היה־יחד (Miteinandersein) ורבה חשיבותה בשביל הקיום (Dasein) האנושי דוגמת הדאגה (Sorge), הואיל והיא, האהבה, פותחת דרך משלה לתודעת הקיום הזה (Daseinserkenntnis). בין האכסיסטנציה החושנית של האדם החי שהיא ראשית הכל ובין הליבידו ומעמקיו בנפש האדם יש יחסי גומלין סמויים מן העין, ואין הראשונה יכולה להתנגד לתורתה של האחרונה אף־על־פי שהיא כופרת בה.

או טול, למשל, את נפתולי סארטר כלפי תורת פרויד. לכאורה אנוס הוא לדחות את הדטרמיניזם המוכני של תורת נפש זו. וכך הוא עושה במפורש. אבל מצד אחר מודה הוא בתכליתה הכשֵרה של חדירה זו מתחת לפני הנוהג הגלוי לעין של האדם. ודאי ניתן לאדם כוח בחירה (choix) הבונה סגנון של עצמו ב“היותו בתוך העולם”. ואף־על־פי־כן מקבל סארטר את ההכרע של שנות הילדות בבית האב והאֵם על האישיות העתידה לבוא ומשתמש הוא בדרכי הפענוח של הפסיכואנאליזה אפילו ברשות האכּסיסטנציה. והרי דבריו בחיבורו האחרון “ביקורת של התבונה הדיאלקטית” שיצא לאור בשנת 1960, כשהוא מסיים דיונו, בפרק “שאלות של מיצועים” (médiations), בילדותו של פלובר והקביעה [קיבעון,[fixation שלו כלפי אביו וכיוצא באלה שהכריעו בדרכי כתיבתו ובנזירותו האסתטית: “האכּסיסטנציאליזם, משהסתייע בפסיכואנאליזה, אי־אפשר לו בימינו אלא לעסוק באותן מסיבות (סיטואציות) בהן האדם אובד, הואיל ואין לפניו מסיבות אחרות מימי ילדותו של אדם בתוך חברה שיסודה בניצול.”

במידה מסוימת גם בובר נוהג כך. לפי תורתו על כורחו שיהא כופר בתורת הנפש של פרויד, ואף־על־פי־כן כוח אין בו להתנגד לה. בובר משאיר את הפסיכותירפויט במקומו, אלא שמפציר הוא בו הרבה, שיעשה עמו חסד אחד: שיביא את האדם שחלתה רוחו משום שהטיל אשמה על עצמו, ושאי־אפשר לו להירפא אלא על־ידי עצמו מתוך הארה שיאיר לשדה אשמתו (הידועה לו יפה יפה), ולא שיאפיל עליה וישתמט מפניה – שיביא את החולה הזה עד קו גבולה של ההארה העצמית הזאת: “עד למקום־היראוּתו, כותב בובר, – עד כאן כאמור ולא יותר – התירפויט (הפרוידאי או היונגאי) רשאי להוליך (את חולה הרוח), כלומר התחום שהוא חייב לדעת עליו, ולתכלית זו אנו רשאים לכנותו תחום המצפון.”

אין רצוני ואין לי עניין לעמוד על תכנו של “מצפון” זה אצל בובר. גם אצלו אותו משחק המוחק תחילה מחיקה גמורה את תודעת האידיאלי התובעת את הטוב, והנותן את בכורת ההוויה כראשית הכל, אלא לאחר מכן כשהתודעה מחוקה ובמקומה התיישבה האכסיסטנציה, מיד היא מחזירה את כל מידותיה של התודעה אל מקומן הראשון. וכך נוהג בובר כלפי המצפון. והדברים ידועים.

לשבחו של בובר צריך לומר, שהתחבר אל בעלי האכּסיסטנציה הסבורים, שהווית האדם כהוויתה אינה, כפי ששנה היידגר, בעמידתו כלפי עצמו בלבד, אלא בעיקר בעמידתו כלפי חברו, כלומר כשהאדם־האני חוזר אל הווית עצמו כבר ממוזגת הוויתו ב“אתה”. ואף־על־פי־כן גם בובר עושה מעשה־רמיה זה של מחיקת התודעה, הואיל וגם הוא נכנע לישות החושנית־הוויטלית ובונה עליה כל עולמו. וגם דברים אלה ידועים. אלא שלחינם כופר הוא בפרויד ותורתו. זה האחרון פתח ברפואה ולאט לאט התחיל פושט בעולם שאינו שלו ומקיף את כל האדם, וכל מבוקשו היה להוכיח על־ידי התפשטות זו מה אמת ברעיונו הפסיכואנאליטי־הרפואי. בובר פתח בפילוסופיה וסופו שמסיים ברפואה, וכל מבוקשו אינו אלא להוכיח על־ידי התפשטות זו מה אמת ברעיונו האכּסיסטנציאליסטי של ה“אתה”.

ט' במרץ, 1962

טולסטוי היה אומר: “בשביל שתחיה חיים מהוגנים תהא פחוז, מסתכסך, מתעצם, טועה, מתחיל ופורש, חוזר ומתחיל ושוב פורש וכל ימיך תהא נלחם ומבליג, אבל השלווה – נבלה נפשית היא!”

י' במרץ, 1962

אתמול קיבלתי מכתב מפולה בן־גוריון, הזמנה לבוא במוצאי־שבת (הערב) למסיבת התנ"ך, ואם אני נענה לכך תשלח את האוטו להביאני לשם. הודעתי לה, כי מפני מזג האוויר שנשתנה מחמה לצִנה איני יוצא מפתח ביתי.

לפני חדשים אחדים, פתאום ביקש בן־גוריון קירבתי. והיתה חליפת מכתבים ביני לבינו וגם נזדמנתי עמו לארוחת־הצהריים בבית הנשיא ואחר־כך באתי פעם לביתו למסיבת התנ"ך.

בהשפעתו (כך אמרה לי רחל ינאית¹) אמרו לעשות פומבה גדולה לשנת ע"ה שלי בבית הנשיא, וכבר נשלחו הזמנות לחקלאים ותיקים ולסופרים. עם המברכים נמנו בן־צבי עצמו וגם בן־גוריון, ומן הסופרים בורלא² וסדן, ושמואל דיין³ מן החקלאים וגם רחל. אלא מחמת מחלתי נדחתה מסיבה זו, ופרסמו ברדיו על דחיה זו. בינתיים נשתתקה התעוררות זו. ואמרתי בלבי עניין זה כיוון שנדחה נדחה.

והנה שלשום היה מאיר⁴ חתני בבית הנשיא בעסקי המכון שלו, ובן־צבי שאל אותו אימתי אני בביתי, הואיל וצלצלו אלי ולא נענו. למחרתו באה הזמנה זו מפולה. הווי אומר, העניין לא נשתתק.

מה רגשותי בכך? אין כל ספק רֵעות ואהבת־נעורים דוגמת רֵעות ואהבה שבין דוִד לביני אינן בטלות לעולם. אדרבה, בימי זקנה אתה חוזר אליהן ושוב נתפס להן בכל נפשך. זאת אמרתי לדוִד בדברים מפורשים במכתבי אליו. דוִד סיפר לי, שהתרגש להם כל כך, “שאבדו עשתונותיו כל הלילה.” כאן שנינו בתוך עולם של אמת, יציב ונכון וקיים. מצד אחר, מטבעי איני רודף אחרי כיבודים של פומבה. איני אדם המציג את עצמו לראווה; איני, מה שקורין בימינו, “אכּסיבּיציוניסט” ואיני מאוהב בעצמי. ויתר על כן מטבעי איני מסוגל להיות איש של פמלייה. אבל התחברות גלויה, רועשת ומכוונת כלפי חוץ עם דוד, ממילא מכניסה אותך למעמד של בן־לוויה. ודאי מצווה אני לנהוג בזהירות יתרה ולדקדק הרבה בנימוסים. ומכיוון שהיסוד יסוד של אמת, הריני מוחל על הרבה ועושה מעשים שדרכי להתרחק מהם. ומצבי משונה מאוד. כאילו אונאה וכפירה בהליכותי. דבר השנוא עלי ומצער את נפשי, ומסכסך אותי מבפנים. סהדי במרומים – אי אפשי במסיבה זו בבית הנשיא. לשם מה? מה תתן ומה תוסיף לי מסיבה זו? עשיתי בחיי כמה וכמה מעשים בחקלאות שהכריעו מהלך התפתחותה בארץ זו ארצי. משק השלחין היה מתמהמה לבוא אילמלא נתעוררתי לו אני וחברי נפתוֹֹלסקי⁵ שסייע לי בכך. וזה עניין גדול. אולי עשיתי דברים אחדים בספרות העברית שיש להם ערך כלשהו. אבל כשאדם מזקין ושוהה בתוך עצמו אינו מתמוגג מנחת בתוך המעט המתוקן שתיקן. מצער הוא את עצמו מתוך נוחם וחרטה על המעוות המרובה שעיוות בחייו הארוכים ושעתיד הוא ליתן דין וחשבון עליו. לפיכך באמת ובתום לבב מתרחק הוא מן הפומבה ומן הכיבודים, שסוף סוף אינם אלא מהבלי העולם הזה. אלא גם להפגין על הביטול הזה שהוא מבטל הבלים הללו אי־אפשר הואיל והפגנה זו גופה בת־מיצרא היא לגאווה רעה שריחה אינו טוב. ואין לך ברירה אלא לקבל בענווה את החיים ולהיכנע להם. אבל מבפנים כניעה זו למורת רוחי היא ומצערת אותי הרבה.

כ' במרץ, 1962

כותב אני מאמר קטן. חזרתי אל צורת השיחה, שפעם כבר שימשה אותי. שמונה עמודים העליתי על הנייר ועדיין לא עמדתי על טיבם, אלא שחשק הכתיבה אינו נותן לי להסב מבטי לאחור ולהתבונן אל הכתוב. לפנים הוא דוחפני, אל הסיום, ואני נכנע לדחף זה והולך אחריו אל המקום אשר שמה ינחני. וכל הזמן גוברת הרגשה, בחשאי־חשאין, כי מרבה אני דבר, הבאי.

כ"ז במרץ, 1962

היום טלפן אלי דוִד ב.ג. והודיעני שבאמצע הלילה קם וכתב זכרונות על עירנו פלונסק בשביל הספר שמוציאים לזכרון העיר, וביקש ממני שאגיה כתב ידו קודם שילך לסידור. כדרכו היה נרגש מאוד, ואני אמרתי, שיש לו מזג־של־כתיבה משלו (וזה אמת ולא מחמאה) ואין צורך לפגוע בו, אלא אם טעה בתאריך או בשם אתקן פליטת קולמוס זו. שמח אני שכתב, אי־אפשר להוציא ספר זכרון והוא נעדר.

ואני אמרתי בלבי, שאותו “טקס” בבית הנשיא, כיוון שנדחה נדחה. והנה לחינם שמחתי. דוִד אמר לי, כאילו רצוני, שהוא יקבע זמנה של המסיבה (כך אמרה לו רחל ינאית), והנה קבע אותה ליום א' במאי. באמת, מטריד אותי העניין, איני חפץ בו, מה יתן וּמה יוסיף לי? אור ירוק בשביל מפא“י – שכשר אני ודוִד חפץ ביקרי? אדם שיגיע לאחר חדשיים לשנת ע”ו אינו צריך להבלי עולם הללו. על מי שמלאך המוות אינו נותן פחדו, מפני מי הוא מתיירא? הנאתי בעולם הזה? אותה “שיחה” שאני מעלה על הנייר, ולא נאומים ודרשות שישמיעו. אבל קצרה ידי מהושיע, ועל כרחי אני מקבל עלי את הדין.

ט' באפריל, 1962

חמישה ימים שאני חולה. עם חליפות העתים בימי אביב, באים טלטול ותנודה בגופי (ואולי גם בנפשי), הגוררים התכווצות העורקים בבית החזה וממילא שריר הלב נגרר אחריהם. כל העניין כבר היה עלי לטורח.

קיבלתי מכתב ממר מייזלש⁶, והוא שואלני בחידושי מלים ל־ relevat, to enjoy, to involve. והשיבותי לו ארוכות. איני מבין, מפני־מה פנה בשאלותיו אלי? ואני לא בלשן ולא ידען ולא מחדש מלין, הואיל ולא עסקתי בתרגום. והעברית שלי אינה שנייה במעלתה; ראשית מחשבתי, הצירוף הלשוני של הרהורי – עברית הם. איני שואל: היאך אני אומר “זאת” בעברית? אלא “זאת” זו גופה מקום לידתה בלשון העברית; ואין ל“זאת” זו קיום אלא משלבשה לבושה העברי – אפילו כשאני חולם בלילה על ארצות נכריות – למשל, על פריז, חלומותי בעברית.

כ"ח באפריל, 1962

שוב חולה הייתי וכוחותי רפו מאוד. עכשיו, דומני, העיקר, המיחושים בלוח החזה, נח והרפה ממני, אלא ירד הגוף ועיף הוא מן החיים. אתמול ירדתי לשעה קלה וטילתי רבע שעה על־יד ביתי וכל העולם סובב הולך.

כל העולם סובב הולך. הזז לבש אדרת אליהו הנביא ודרש דרשתו באספה הכללית של הסופרים. מה ערכם של דיבורים היוצאים מפי אדם שאינו נאה מקיים? יש בכך ציניוּת מרובה. הרי לאמיתו של דבר העניין, כלומר ארץ־ישראל, לא נגע אל לבו מעולם. וכל הפרשה הזאת, הזז מגיד מישרים, נוגה מאוד, הואיל והיא קומית ומעוותת, ממש גרוטסקית!

ב' במאי, 1962

לאט לאט אוסף אני כוחותי לאחר שנסתלקו היסורים. אבל הפעם אין הגוף עושה רצוני, והאוויר בחילופי העונות משליכני מן הצִנה אל החמה ומן החמה אל הצִנה ועיף אני ויגע, ובעצם אין טעם בעמסם של חיים כאלה.

ו' במאי, 1962

היום הודיעו לי בטלפון מלשכת הנשיא, שקבע את תאריך המסיבה לכ' במאי בהסכמתו של בן־גוריון.

ואני שלחתי לב.ג. מכתב וביקשתי ממנו רשות לתקן טעות אחת ברשימותיו שיבואו בספר הזכרון של פלונסק. כותב אני אליו בטון של רֵעוּת וידידות, אי־אפשר לי לכתוב בלשון אחרת. בכוחי לשתוק, אבל אין בכוחי לדבר עמו אלא אם כן קול הדיבור כאשר הסכנתי לדבר עמו.

י"ב במאי, 1962

למה עוטף לבי וכה עיפה נפשי? אין לי יסורים. ודומני, בריאות גופי חוזרת אלי. גם בכוחות רוחי אין פגם כלשהו. הנה העליתי על הנייר דברי התשובה במסיבה בבית הנשיא, והכל כשורה. ואף־על־פי־כן רצון החיים כאילו משתתק והולך. יצרים אין וחשקים אין ושאיפות אין והכל נראה לי לא־חשוב, בטל, מועט ואינו ראוי שאתן דעתי עליו.

כלום מבשר הקול השותק הזה את ביאת הגואל? ולמה יתמהמה? יבוא ויגאל!

כ"ג במאי, 1962

שלשום אחר־הצהריים היתה המסיבה בבית הנשיא. וב"ה הכל עבר בשלום ובריאות גופי טובה. בן־גוריון האריך דיבורו בפלונסק ובבית אבא שלי וגם בי. דב סדן השמיע דברים של טעם, לא הִרבה לדבר וגם דרך הרצאת הדברים טובה היתה ולא סיבך את עצמו. ובסוף דרשתי דרשתי (תבוא ב“הפועל הצעיר” בשבוע הבא).

למחרת צלצלו אלי ממשרד הממשלה, שראש הממשלה רוצה לבוא לביתי. ובשעה 12.30 בא וישב עמי עד שעה שתיים אחר־הצהריים. לא היה עניין מיוחד שהביאו לביתי, ורשמי היה, כי ברח מפני דברים המטרידים אותו ונמלט אלי.

וּמכיוון שניתן האות – כי כשר אני, הרי מלאו חדרי פרחים; גם גולדה מאיר שלחה לי חבילה של גלדיולות. שוב נתגלה, שיש “חבר צמח” ואינו רע כל־כך, ואפילו אפשר להתהדר בו מעט. מהיום והלאה הכל כשורה, כַּלָּה אני שעיניה יפות וכל גופי אינו צריך בדיקה! מילא.

העיקר שבתי אל עבודתי, וכבר מוכנים אצלי עמודים להעתקה במכונת כתיבה, וּודאי בקרוב אסיים את ה“שיחה”.

כ"ד במאי, 1962

שוב נפלתי למשכב. אבל על מה אקבול? בני־אדם רוצים בזקנה ובאריכות ימים ומבוקשם ניתן להם בתוספת של מיחושים. כך סדר העולם.

ט' ביולי, 1962

סוף סוף שבתי לאיתני. גמרתי את “שיחה”. כרגיל, דעתי מבולבלת עלי ואיני יודע מה טיבו של עוּבּר זה. הרבה שנים נשאתי בחובי רעיונות אלו. עכשיו יצאו לרשות הרבים. אתמול קיבלתי את ההגהה ממיכלי⁷. הדברים יבואו ב“מאזנים”. ירחון זה מין “יריד” וכל אחד נוטה שם אהלו ומציג לראווה סחורתו ואין בכך כלום, כשאני בתוכם.

.

י"ב ביולי, 1962

בעוד ימים אחדים תצא לאור חוברת “מאזנים” ובה חיבור שלי “שיחה”, מעין טרילוג בין סופר צעיר, סופר זקן ומורה לספרות עברית. מסופקני, אם קהל הקוראים יתפוס כהלכה את הדברים. כתבתים בקצת משובה, בשביל שיהיו נקיים מן השעמום. וחוששני, שיראו בהם קלוּת ראש ולא יעמדו על כובדם של הרעיונות וחידושים שקלות זו מחפה עליהם. ודאי ישבחו את השכלתי, כמקובל, ואת למדנותי, כמקובל. מיום שפרסמתי מאמרי “החסידות בפלונסק” גילו, שאיני עם־הארץ. עד עכשיו לא חשו, שהייתי בחור שקרא ושנה. כך דרך העולם. זכורני, כשראה אור מאמרי הנ"ל, שאלוני – מהיכן לך אלה? והשיבותי להם לאמור: מבקר עברי אינו מחויב להיות חוקר החסידות, אבל כשיהא צריך לכך חייב הוא להיות בר־הכי, כשם שסנט־בוו⁸ הצרפתי כתב חיבור גדול על הלכות “פור־רואיאל” וכל רעיונות הדת והמוסר של הינסיניסטים⁹, וקשרי ראסין ופסקל עמהם. אילו צעיר אני הייתי כותב חיבור גדול על סגנונן העברי של “שאלות ותשובות” בספרות הרבנית. זה המדבר עמי הביט אלי בעיניים תמהות. בשבילו יש עגנון וסוף פסוק.

כ"א ביולי, 1962

כשאני קורא בעתונים כי נכשלה קבוצת כדורגל במשחקיה, אין הדבר נוגע בי. הספורט בימינו יותר מכת מדינה הוא ממשחק של אדם בן־חורין. אבל כשאני קורא בעתונים שקבוצת נוער של משחקי־שח מישראל יצאה מן התחרות וידיה על ראשה, דבר זה נוגע בי ונוגע. סימן לי, שהכוחות של האינטלקט פוחתים והולכים בארץ. משחק השח משחק “שלנו” היה, התירו אותו אפילו בבתי־מדרשאות. הצטיינו בו יהודים בכל ארצות התבל. היתה מעין מסורת להצטיין בו. ראינו בו שדה־עימול לחריפות, לדקות, להמצאה, לחידוד המוח. ועכשיו אנו בשפל המדרגה. רוסיה עומדת בראש השח על־ידי שליחיה שמוצאם יהודי, ואנו כאן בארץ הבחירה שפלים ובזויים. אין הדבר מתמיה אותי. מזמן עמדתי עליו. לפני ימים אחדים אמר לי ד"ר מרגליות¹⁰ – בשדה הרפואה, שאנו מתרברבים כל כך בה, לא גילינו כלום וחוץ מעבודות לבּוֹרטוֹריה של סמינרים ודוקטורטים, שאינן חיבורים העומדים ברשות עצמם, אלא פרטים מן הצד הם המשמשים את החוקרים החשובים ומקצרים דרכי מחקר שלהם. חוץ מחיבורים בינוניים ולמטה מבינוניים לא עשינו כלום במחקר המקורי שברפואה. אמת, סיגלנו שיטות המתהלכות בחוץ לארץ לתנאי ארצנו, העתקנו שיטות הללו ואימנו ידינו בהן, אבל במחקר של אמת לא העלינו כלום. וכך, לפי דעתי, בכל שאר ענפי המדע.

לפני ימים אחדים שלחתי לפרופ' גרשם שלום את הקונטרס “החסידות בפלונסק” לאות תודה לדבריו הנאים שהשמיע עם קבלת פרס ושראו אור ב“מולד” האחרון. אתמול קיבלתי ממנו תשובה זו: “מר צמח היקר, אני מודה לך מאוד על משלוח מאמרך המלא עניין בשבילי – לא ידעתי על מציאותו (לבושתי) ואני מחזיק לך טובה שזכרתני. שמחה כפולה היא לי לדעת שדברַי במולד מצאו חן בעיניך והרגשת בהם שהיו אלו דברים היוצאים מן הלב. בברכה שלמה שלך גרשם שלום.”

הווה אומר מאמרי אינו סנדל, כאשר נראה לי כל הזמן ולבי היה מהסס שנכנסתי בסוגייה זו שאינה סוגייתי. והרי אין דרכו של שלום לשבח מה שנראה נקלה בעיניו.

כ"ד ביולי, 1962

קורא אני בשני ספרים שקבלתי מארצות־הברית: “Portraits of an Artist”, “Joyce’s Portrait, Criticisms & Critiques”. שניהם עוסקים בסיפורו של ג’ויס “Portrait of the Artist as a Young Man” ויצאו לאור על־ידי מומחי האוניברסיטאות של אוהייאו ובופאלו, ואינם אלא קובצי מאמרים שנדפסו במקומות רבים פרי עטם של מבקרים אמריקנים שפרשת ג’ויס עִסקם.

אי־אפשר לומר – נהנה אני מקריאה זו. גוזמה, פלפול וחילוקים שאין להם אחיזה באמת, אלא מכסים את הכל באבק סברות ובקורי עכביש של הרהורים, בדומה לעלייה נעזבה שמלאה גרוטאות ושברי כלי־עץ.

למשל, בסיפורו מעלה ג’ויס דרך אגב ובריהטה איזה רסיסי מחשבה על הגדרות תומס אקווינאס של היפה. אין שום ערך לדברים אלה בימינו. מה ערכה של אימרה Pulcra sunt quae visa placent [יפים הם אלה הנעימים לעין]? לא מאומה. או לאחר קנט, הרי פירוש זה של תומס מה בין טוב ליפה, מלמול של תינוקות. חזרה חיוורת ועמומה על דעות אריסטו. והנה מאמרים כחול הים לרוב על תורת הנוי [אסתטיקה] של ג’ויס. תורה שאין לו ושידיעת הכותבים עליה בפרשת האסתטיקה אינה אלא הז’רגון הזה המתהלך בארצות־הברית בכל רבעוניה וירחוניה ושבועוניה.

על אחת כמה וכמה שהפטפוט הפסיכולוגי המפרש עמוקות כל מלה של ג’ויס ומגלה בה גנזי נסתרות זורם כאן כנהר שעבר על גדותיו – שמימיו מרחבים אבל רדודים הם, וכל עמקם חצי זרת וכבר ירוקת של בִצה התחילה לכסות פניהם.

יש תמונה אחת של ג’ויס בירידת משפחת בית־אביו, העוקרת מדירה אחת לדירה אחרת פחותה הימנה. זאת תמונה יפה מאוד וכתובה בפשטות, בנוסח פלובר וּמוֹפסן ואינה צריכה לשום פירושים. והנה בתיאור הזה הולכים כל בני המשפחה ותחת בית שחיים תמונות האבות הואיל ולא השיגה ידם לנסוע במרכבה. והולכים הם לארכה של החומה המגינה על הבתים מפני גלי הים, ושומעים הם כיצד מימי־הגאוּת מפטפטים כשהם נוגעים בחומה. ואתה תופס בלא שושבינין ובלא סרסרים את המראות הללו ביגונם ובשפלותם. אבל דרשנים הללו, שיש בידם נוסחה של יונג, כי מים אינם מים וחומה אינה חומה, לא יתנו לנוי זה שיהא מונח במקומו, ויעשה את שלו. תלי תלים של דברי הבאי הם מערימים עליו, ותחת ערמות עפר הללו גם מקום מנוחתה של התמונה הנאה הזאת!

פטפטנים, עפר לפיהם!

כ"ו ביולי, 1962

בימי הבחירות לכנסת הייתי חולה מאוד. ובכל בוקר אשתי חנקה מביאה לי את “ספרות הבחירות” שתיבת דואר שלי מלאה בה. פעם מצאתי מעין “פרוקלמציה” של “אחדות העבודה” כתובה וחתומה בידי אהרן מגד. מרוב שעמום של שכיבה אמרתי, אבדוק את “העברי” של א.מ. שפעם שבחתי לשונו. והנה מה שהעליתי בתוך רשימה קצרה בשם “השלב החדש” הוצאת מחלקת ההסברה של אחדות העבודה־פועלי ציון, תדפיס “משא” 14 ביולי, 1961:

(1) “מפגרים הרחק הרחק אחרי הראשונה.” כיצד “מפגרים הרחק” שהוא דבר מלפניך, בשעה ש“פיגור” הוא דבר מאחוריך? ודאי שצ"ל הרבה הרבה, והרי בשורה לאחריה א.מ. עצמו כותב “מקדימים בהרבה” ומפני מה לא יאמר “מפגרים בהרבה”?

(2) “זוהי כמות ההופכת לאיכות” – כלומר פעל “הפך” כעומד, דוגמת “הפך לבן”. אבל “הפך” שלמד מאותיות בכל"ם אחריה פעל יוצא הוא.

(3) “אמנות זו של הפרסום” – מוטב “אמנות הפרסום הזאת” או “אמנות זו של פרסום” בלא הא הידיעה.

(4) “עם כל ‘רעותיו’ הרבות וללא מעלותיו המעטות.” כשאתה כותב “רעותיו” ההיפוך שלהן מוטב שיהא “טובותיו” ולא מעלותיו.

(5) “לפחות לכאורה” – ב“לכאורה” יש ה“לפחות”, אבל כנראה רצה מ.א. לומר “לפחות נראית היא כך”.

(6) “השרויים במחלוקת” – רשרשה איזו שין על אזנו של מגד ולא דק – צ"ל “השנויים” ולא “השרויים”.

(7) “ושגם כוכבים במסילותם לוחמים למענה.” מגד מטריח פסוק מ“שופטים” בשביל להתל במפא“י ובשילוח הטיל בימי הבחירות. אבל כשסופר מביא פסוק יביאו כלשונו ולא ישבשו ויהפכהו על פניו. ב”שופטים" כתוב “הכוכבים ממסִלותם” ולא “במסלותם”; וכך צריך לומר, הכוכבים יוצאים מתוך המסלה שלהם לעזור לבן־אבינועם במלחמתו עם סיסרא. וכתוב שם “נלחמו” כשכיח בתנ“ך ולא כשגור בז’רגון של הצעירים, “לחם” בבניין קל שאינו שכיח בתנ”ך (קרוב ל־190 פעמים בנפעל כנגד 4 פעמים בקל). באותה שירה של דבורה בתנ"ך: “אז נלחמו מלכי כנען”; “מן השמים נלחמו”. אבל מגד כותב דווקא “לוחמים” ולא “נלחמים”.

(8) “מעשה כָשֵל” צ"ל “כושל”, “ברכיים כושלות”, אבל כשל אינו.

(9) “מסגיר” סתם משמעו כמו בקל “לסגור”, סוגר ונועל. אבל מגד כותב – “המסגיר כוונות שאולי אינן מודעות.” פסוק זה משמעו הנועל כוונות. חסר כאן המקום או האדם או העניין שלו (למ“ד בכל”ם!) מסגירים ואז פירושו “מוסרים אותו לידו” וצריך לכתוב: “המסגיר (‘לשמצה’, ‘לרבים’) כוונות שאולי אינן מודעות.”

ואסתפק בתשע הערות אלו. אילו אני עומד על טשטושי סגנון אין לדבר סוף. כל הרשימה כתובה בלשון כושלת.

ונחת אין!

ל' ביולי, 1962

אמש טלפנו אלי מבית דוִד (בן־גוריון) והזמינו אותי לבוא לביתו ולשוחח מעט. הפעם לא היינו בקהל רב. ישבנו, פולה, דוִד ואני, ופטפטנו בעניינים של מה בכך ודווקא שיחה בטלה זו הרבה מן הנועם בה. מהסס אני לומר, אבל דומני, יש איזה פגם בתפיסתו של דוד. ודאי כשהוא מתעורר הכל כשורה, וזרם התגובות בנפש עיכוב ושהייה אינם בו. ואף־על־פי־כן כשהשיחה פשוטה ואין היצרים מדרבנים אותה, דומני מקום חלק, דומם, משותק מפסיק בין התפיסה ובין תגובתה הפסיכית. לפי שעה אתה חש בריקנות זו במדורות הנמוכים. אבל כשתתפשט ותעלה למדורות הגבוהים סכנה של ירידה רוחנית כאן. ואפשר עייף היה אמש ואני טועה.

ה' באוגוסט, 1962

שוב היו לי שני ימים לא טובים. סימנים של התקפה וחשש משום שכיבה ארוכה. והנה היום הונח לי; ודומני, הפעם אסתפק בסימנים בלבד.

אף־על־פי שהלילה צונן היה, הרי שעות הבוקר כאילו מעידות על החמימה שתבוא. אנו בתקופת תמוז וכך אוויר העונה. מעולם לא צערני החום, אבל בימי זקנה כל קיצוניות אינה נוחה, לא לגוף ולא לנפש.

ח' באוגוסט, 1962

אתמול בא לביתי, בפתע בא, אליעזר שטיינמן¹¹. שמחתי לפניו המאירות, כנראה גבר על מחלתו והתחזקה בריאוּת גופו. זכורני, לפני שנתיים סיפרו לי שחולה הוא בסרטן הכבד וחדשיו ספורים. ודאי טעו הרופאים. ומאוד שמחתי לטעות זו.

דרך אגב. אז, כלומר לפני שנתיים, נזדמנתי עם הזז בבית־הקפה “טעמון” הסמוך לביתי. לתומי אמרתי לו: “דורי מסתלק והולך, הנה נודע לי ששטיינמן חולה אנוש במחלת הסרטן.” הזז נתלקח כולו ובכעס גדול השיב לי: “שטיינמן חולה בסרטן? הוא גופו סרטן, הוא יאכל את הסרטן שלו.” גם ביני ובין שטיינמן נפלו דברים רבים. היה עניין הרדיפה שרדף את ביאליק, ושנים רבות לא דיברתי עמו. אבל בני־אדם רפי־אונים, פחדנים שונאים שנאה כזאת. אולי פגע שטיינמן בהזז. ובכן מה בכך? אבל עכשיו שמחתי, כי אמנם נתקיימה נבואתו של הזז. שטיינמן גבר על מחלתו, והריהו כאן לפני חי ומפרכס בכל אבריו, חריף ומלא מרץ. הטינה שבלבי עליו מזמן היתה לאפר קלוי, ואני מקבל אותו כמות שהוא בלא תרעומת ומתוך ויתורים מרובים שאני מוותר לו.

כשעתיים ישב בביתי. לא פסקנו מלטעון טענותינו כנגד המתהווה בארץ ובספרות העברית, ולא העלינו מן הרפיון ואפס־הכוח שלנו לשנות במשהו את מהלך העניינים. מכאן התלישות שבשיחות כאלה, כאילו מוציאות הן אותך מן הכלל ומעמידות אותך מחוץ למחנה, וממילא ממש אין בהן. ודאי מותרת שיחה שאינה מועילה ואינה מתקנת. אבל שנינו כוונותינו לתיקון ולא לדרוש בלא שכר. והנה ריקות ידינו ורק פינו מלא. לכאורה הזקנה מכפרת. אבל כשאני נוגע בעניינים אלה איני חש בה. כאילו דם נעורים סוער בעורקי. ורוב שנים אינו כפרה. צריך לומר, דמו של שטיינמן סוער יותר. כדרכו, כולו אש להבה. ואף־על־פי־כן נהניתי מחברתו. זה כוחו של דור שלשונו אחת אף־על־פי שדעותיהם שונות. עניין של סגנון כאן, של דברים החביבים עלינו ושל דברים השנואים עלינו. אף־על־פי שמיוחדות דרכי התפיסה לזה ולזה, הרי העיניים רואות אותם הדברים ומביאות אותם אל מנגנון התפיסה. לא הסכמנו זה לדבריו של זה. אבל דאגת הדברים אחת היתה. לפיכך לא היה שעמום בשיחתנו ולא רוע לב, ולא עוּקצם של מקופחים. שנינו יודעים שעומדים אנו על־יד קברנו הפתוח ובמעמד זה נמחה ארס החיים והנפש אינה שוקעת בדברים של מה בכך, שאין להם עניין וכובד. דאגת אמת היתה דאגתנו. דאגת הבאות לאחרינו. ומכאן כוחם המוסרי של הדברים. ואפילו המומים שפסלנו בהם את האחרים, לא לטובת הנאה כוונתם. לא רעבים היינו. כשאדם דואג דאגת הבאות לאחריו, על כורחו שהוא שׂבע. וכשהלך שטיינמן מביתי עמדתי בתוך חדרי אובד עצות, כאילו חוזר אני מעולם האמת. וצל המוות נע ומסתלק מלפני.

ט' באוגוסט, תשעה באב, 1962

אף־על־פי שאיני עוסק בפנקס זה בעסקי מדינה, אצא הפעם מגדרי ואכתוב שורות אחדות על שכנתנו מצרים. קראתי ארבעה מאמרים בעתון “הארץ” על המעשים הגדולים שנעשו שם בכל תחומי הציביליזציה: בחקלאות, בחרושת, בתיקון הבריאות והשכלת־העם ונדהמתי. כל הזמן הסתירו מן האזרח הישראלי את כל אלה. הנוסח היה, בפי כל השרים ובפי כל הרמטכלים ובפי כל העתונאים ובפי כל העסקנים – “מוטב שיתנו דעתם (המצרים) למחלות ולדלוּת ולא לאווירונים ולטילים.” דיברו בלעג, בכוונה להשפיל את “הגזע הנמוך והירוד הזה”, ובכוונה של התנשאות עצמית, [דיברו ב]“הגזע הגבוה והמעולה הזה” (כלומר אנו הישראלים הכל־יכולים). והנה מה אנו רואים באמת: בשנים אחדות הורידו את חולי בילהרציה עד המחצית! הלומדים בבתי־ספר גבוהים עלו עד מאה אלף; תעשיית הברזל עלתה מ־17 אלף טונות עד מאתיים וארבעים אלף; הכפילו את השימוש בזבלים כימיים; היבולים עולים ועולים; הפרדסנות עלתה כמעט מאפס עד שהגיעה למקום החמישי בעולם (מיד לאחר ישראל, שהיא הרביעית!), ועוד רבות כיוצאות באלו.

אותי מעסיקה מחשבה אחת: מהיכן מרץ זה ופרץ כוחות אלו? ידעתי. אפילו הזהרתי לפני הרבה שנים על כך: העלבון שהעלבנו ויצר הריוואנז' שבעקבות עלבון זה. אני למדתי בשנות 1910–1914 בצרפת וראיתי מה כוחו של ריוואנז'.

י' באוגוסט, 1962

עם שחר קראתי ב“דבר” את רשימתו של שטיינמן “התוכחה והביקורת בראי הצביעות”. עיקר טעותו של א.ש. שהוא כללי כל־כך עד שאינו כלום. בסופו של דבר אינך יודע למה הוא מתכוון. אין רעיונותיו וחריפותו מוקפים אוויר של ממש והם מתמסמסים כמלח במים. ובשביל לגבש את הממש אתה צריך להבל ולאדות את כל המים. ועבודת אידוי זו עבודת פרך היא ולא כדאי לעשותה. ונמצא בעצם ידיו מחריב הוא את בניינו. והרי אדם בעל כשרונות גדולים ומרובים הוא מכל הבחינות. אלמלא אותה טעות! חסר הוא את חוש הקונקרטי אף־על־פי שאינו פוסק מלגלגלו בין אצבעותיו.

י"א באוגוסט, 1962

אמש היה אצלי אברמסקי¹². דיבר הרבה והשמיע מעט. אני סומך נופל זה, וכשביקשתי מאילת¹³ שיסייע עמו קצת, והתחיל אילת למנות חסרונותיו של אברמסקי, אמרתי לו: שמע, אילת, אילמלא חסרונות אלו, לא אנו מטפלים בו אלא הוא מטפל בנו! אלוהים חוננהו בכל המעלות הטובות של אדם גדול, אלא לאחר שנתן לו מתנות טובות הללו הטיל בו איזה ארס של בלבול, איזה סם המוות המגלגל טובה ברעה. לפיכך אברמסקי עניין הוא שצריך לענות בו.

דרך אגב סיפר לי, שמייזלש שיבח הרבה (“בהתפעלות רבה”) את “השיחה” שלי ואמר, אולי נפתח כאן פתח ללימוד תולדות הספרות העברית שנשתבשו מאוד בזמן הזה.

האמת היא – מאוד מאוד חששתי, שיצא סנדל מתחת ידי, ואיני רוצה להתחסד ולומר, ששבחים הללו אינם מהנים אותי.

ט"ו באוגוסט, 1962

אתמול טלפן אלי לוי אשכול לאמור לי, שקרא את “השיחה” שלי וגם פקד על שלוש בנותיו לקראה, והפליג בשבחים – עכשיו צא וראה מה כוחה של הפשרת שלגים בתחומה של האיפרכיה שב.ג. סרדיוֹטהּ! מן הנימוסים עכשיו לקרוא דברַי ולהפליג בשבחים. כך יצאה הגזירה מלפני השליט.

ודי בזיון וקצף.

י"ט באוגוסט, 1962

אמש עיינתי בקובץ מאמרים של ישורון קשת¹⁴ בשם “הבדלות” ובו דברי ביקורת על שניאור, עגנון, הזז, פוזננסקי¹⁵, ויינברג (צ.ז.)¹⁶, יעקב שטיינברג (המספר), א. ראובני¹⁷ ויצחק שנהר¹⁸. התקלה הגדולה במאמרים השימוש בקטיגוריות שאולות שאינן נאות לעניינים שהם דנים בהם. מכאן איזו אווילוּת בדיון, כאדם שתיבה של סידקית תלויה בצווארו והוא מקיפה בשלטים גדולים רבי־גוונים וסיסמאותיה מכריזות בקול גדול, כאילו חנות מפוארת כאן וסחורותיה יקרות ערך מציאות.

מה יש לומר על פוזננסקי הסופר? הוא עצמו השיב לשאלה זו – פסק מלהתעסק בעסק שאינו שלו. והרי הקטיגוריות שאני מלקט מתוך מאמרו של ישורון קשת: “טרגיות” “שלוות הפיאטט”, “סטוא” “אפיקורי” “אתוס”, ארוס" “צנטריפטליות”, “הציווי הקטיגורי”, “amor fati”, “רומנטיקון”, “פוזיטיביסטון”, “ריאליסטון”, “אכּסיסטנציאליזם”, “הוּמניות”, “מוזיות” פרללוגרם־רוחני“, “ריזולטנטה האלכסונית”, “רפלכּסיה”, “האמאגינציה”, הרמיניסצנציה”, “עדשה אופטית”, “זמן ויקום”, “קו פסיכולוגי שנהפך ליסוד פלאסטי”, “אביריות”, “ambulando”, “פורקן”, “עוצב חיים” “הומור”, “אטריבוטים”, “עצובה סלחנית”, “צלליות מפוכחת”, “אימפרסיוניזם”, “אינדיווידוּאליסטן”, “רזיגנציה”, “חלל־הבדידות”, “סקפסיס”, “בלי ארטיקוּלציה”, “רליגיוזיות מהורהרת”, “אמוציונלי־חלומי”, “רב ניואנסים ודק מודולציות”, “פאן הגדול מת”, – ולקט זה אינו אלא מקצת מן המקצת! וכל המלים הרמות הללו בשביל להסביר לנו את הסופר מנחם פוזננסקי; כלומר דבר שאין לו קיום, שפוזננסקי גופו ויתר מרצונו על קיום זה. ומכאן האווילות הנוראה שבמאמרי הביקורת של ישורון קשת!

ואין אדם צריך לכוח מדמה רב, בשביל לשער מה שנעשה במאמרי קשת על עגנון ועל הזז!

כ"ב באוגוסט, 1962

בחוברת “מענית”, ירחון קטן של נוער המושבים, קראתי רשימה קטנה נוגה מאוד בעניין “הבידור”. אחד הצעירים כותב שם, כי בששת ימי השבוע הכל עוסקים בעבודות השדה והבית וטרדות הללו משתיקות את התביעות “לבלות”. אבל בלילי שבת בא השעמום הגדול ובני הנעורים אינם יודעים מה יעשו בשעות בטלה הללו, ולפיכך הצורך שיתאחדו כל הנערים והנערות ויערכו תכנית של בידור, אף־על־פי שעניין “הריקודים הסלוניים” עדיין שנוי במחלוקת. מכל מקום מרכז הנוער של המושבים חייב לדון בכובד ראש בעניין זה ולמצוא “פתרון לשאלה בוערת” זאת, וכיוצא באלו מן הדברים השגורים עכשיו בפי הכל.

והנה נדמה לי, שבמקום “הריקודים הסלוניים” השנויים במחלוקת, מוטב שיתאספו בחורים ובחורות הללו וישאלו את עצמם: מדוע לאחר ששת ימי עבודה בשדה ובבית, עם ערב ראשון של נופש יורד השעמום עליהם? שעמום אינו מבחוץ ושבא דווקא בערבי שבתות עם חשכה. השעמום יושב מבפנים בתוך הנפש, וחשוב לדעת מהיכן בא ועל שום מה הנפש פתחה לפניו דלתותיה. זאת היא השאלה שהכרח להשיב לה. הבידור אינו אלא הימום המסיח דעת ממנה, אבל אינו מבטל כלום. מדוע בחור כפרי, בריא בגופו ואינו חסר כלום, לאחר שעבד שישה ימים וכלה מלאכתו והגיע היום השביעי להינפש – בחור זה מדוע השעמום תוקפו? מדוע אינו נח ומטייל עם בחורה בצללי האילנות? מדוע אינו משתרע על ספה ומעיין ברומן או בספר שירים השובים את רגשות לבו? מדוע משתעמם הוא?

ועד שלא יעמדו על השעמום וסיבתו, שום בידור לא יועיל; אדרבה, דרכו של זה להגביר את השעמום, כלומר הוא תובע יותר בידור ולעולם אינו משביע. הוא יתבע בידור גם בימות חוֹל, הוא יתבע בידור כל ערב וערב. ומכיוון שבמושב לא ימצא סיפוקו, יעקור את הבחור או את הבחורה ממקום מכורתם ויעתיקם לעיר, אל הנכר ההומייה ואל מוסדות הבידור והפריצות (סופו של הבידור – פריצות), וכשצעיר נכנס לגיהנום זה אי־אפשר לדעת עד היכן יגיע.

כ"ו באוגוסט, 1962

אמש קראתי מאמר בירחון צרפתי (“Preuves”) בשם “התאווה המינית והשירה”. אין ספק שיש השפעת גומלין בין זה לזה. אבל בעל המאמר אינו מסתפק במגע זה שבין הארוטיקה והשירה. רצונו להסביר את האחרונה על־ידי הראשונה. אבל כשם שתאוות המין אין לה הסבר אלא כך מזגו של אדם, הואיל ומנגנון התאווה (הפרשה פנימית של הבלוטים [אשכים]) – ההורמונים, חפץ הקיום של המין האנושי (פרייה ורבייה) וכיוצא באלו אינם מסבירים כלום, אלא מראים לנו פרטים גופניים של התאווה הזאת, והתאווה עצמה אורח אנושי היא, מציאות חיים, כך השירה. בידך לפרט במנגנונה, אבל אינך יכול ליתן פירוש מציאותה בפירוש פיזיולוגי. וכאן כשלונו של בעל המאמר. הוא מרבה לדון בבודלייר ה“אינו־יכול”, אלא שהוא הופך את הסדרים: שנאתו לאשה שהיתה מידה של שירה הביאתו לשיתוק “כוח הגברא” שלו. אין הוא אומר, מחלות המין שלקה בהן בודלייר עשאוהו אימפוטנטי, ולאחר מכן פגם מיני זה בת קולו נשמעת בשירתו. אלא היפוכם של דברים. איני רוצה לומר, שהסבר השירה בפגם גופני זה. הסבר שירה לעולם בא מן המיטפיסי ולא מן הגופני. אבל שטות היא לפרש את הגופני על־ידי הפיוטי. לגופני סיבה גופנית – מחלה. לשירה סיבה רוחנית. לאחר מכן באה השפעת גומלין בין שתי הוויות אלו. לפיכך השפעה זו אי־אפשר לה שתסביר כלום – לא את המציאות הרוחנית ולא את המציאות הגופנית. ודאי מעל לשתיהן יש אחדוּת לשניוּת זו. אבל זו עניינה של הפילוסופיה ולא של הביקורת.

כ' באוקטובר, 1962

אתמול מלאו חמישה שבועות מיום שנפלתי על משכבי ועדיין מחלתי מייסרת אותי. ובשעה שאדם שרוי ביסורים ננעלו לפניו כל שערי החיים והריהו מצטמצם ברשות אחת – ביסוריו.

אבל אתמול שכבתי והרהרתי ברשימה אחת שרצוני להעלותה על הנייר, ואולי סימן כאן, שמחלתי מסתלקת ממני. ואפילו יש לי חשש שישתכחו הרהורי ולפיכך הצורך לרשמם לזכרון:

1. כשאני אומר אנו בסוף תקופה, אין זה אומר שג’ויס אינו סופר גדול.

2. אם דרך של יחיד – כל היוצא בעקבותיו לעולם אינו מגיע לקרסוליו.

דרך של רבים – כל שיוצא בעקבותיו של פלובר, למשל, יכול ואפילו גדול ממנו.

3. כיצד כותבים שירה? – אילו ידעתי זאת הייתי כותב. הרי במקום זה ידיעה זו משמעותה כתיבה.

4. אבל אפשר ואפשר שיהא ידוע לי היכן אנו עומדים בשירה, ואיזו כתובה כהלכה ואיזו כתובה שלא כהלכה.

כ"ו באוקטובר, 1962

נדמה לי, שהונח לי, ויסורי מסתלקים ממני. עדיין איני מסוגל לצרף מחשבותי ולהעלותן על הנייר ואף־על־פי־כן כאילו קול דממה דקה התעורר בי ומחזירני אל החיים. איני רוצה לקבול. מעולם לא הייתי מן הבכיינים. וסוף סוף כנגד מי אבוא בטענות? אם יוצר עולם יצר אותי, דרכו אמת ואני מקבל בהכנעה יסורי. ואם גרגר אבק אני שהושלך מן האין, מה טעם לטענותי? אבל איני מאמין בדעה אחרונה זו. יש בעולמי עולם של מוסר, ועל כורחו שיבוא מן היצירה ולא שיושלך מן האין. לפיכך לא אבכה, ופסוק זה של “איכה” – “מה יתאונן אדם חי” יהא נר לרגלי.

עכשיו ערב שבת עם חשכה. יגון כבד בלבי. הלוואי והלילה יעבור בשלום. עייפתי מאוד.

א' בנובמבר, 1962

ימים אחדים אני יורד לרחוב עזה ומטייל שעה לפני ביתי. ברוך השם היסורים נשתתקו, ואפילו כשהם שבים לשעה קלה ניטל מהם כוחם.

והנה בקרן הרחוב, פתאום נזדמנתי פנים אל פנים עם עגנון. שנים אחדות לא דיברנו זה עם זה, וידוע לי שלבו אינו טוב עלי ומרבה לדבר בגנותי; ואף־על־פי־כן כוחותיהם של רגשות נעורים עשו את שלהם: שנינו נתעכבנו ואמרנו “שלום” זה לזה. הוא שאל לבריאות גופי (ראה את פני הנובלים והצמוקים), ואמרתי מה שאמרתי והוספתי: “שמעתי שלפני חדשים אחדים גם אתה היית קצת חולה.”

ואמר לאשתו (היתה עמו): “את רואה אפילו לחלות הרבה אינו נותן לי, הכל קצת, קצת.”

צחקתי והשיבותי: “טועה אתה עגנון טעות גמורה, אבל אין בי עכשיו כוח לסתור טעוּתך.”

מיד סיפר לי מעשה בשנת 1911 ואליעזר שוחט¹⁹ בא אליו לחדרו ביפו והוא כיבד אותו ב[יין] אליקנט (עגנון קיבל השנה “ברכת שנה טובה” מאליעזר שוחט והוא בתשובתו הזכיר לו מעשה זה) ובתופינים; והנה ב“ברכת שנה טובה” שקיבל ממנו תוהה אליעזר אם עדיין הוא זכור לו!

לא הבינותי סיפור זה למה בא. אבל לאחר הפסקה קלה הוסיף: “עם אליעזר שוחט היה עוד בחור אחד – אתה! (והוא פונה לאשתו) אז היה בחור טוב והיינו קרובים זה לזה.”

מעשה זה יפה מאוד אלא שבדוי הוא. ב־1911 הייתי כבר בפריז! ואף־על־פי־כן, דומני, פגישה זו פגישה היא. ואם לאחר ימים אחדים יבוא לביתי לא אתמה.

ט' בנובמבר, 1962

ב"ה בריאותי מתחזקת וכבר ראשי הומה רעיונות וחפץ הכתיבה חזר אלי בכל תוקפו. איני יודע מה שמו של המאמר ואפילו תכנו נסתר ממני, אבל טיבו, הכוחות המניעים שבתוכו ברורים לי די צרכם.

היום קראתי מאמר של [גבריאל] מוקד, ב“הארץ”, ובו כתוב: “…מוטב היה לו לבעל הרשימה ב’אמות' לפנות לבדיקת השרשים החברתיים של המצב הרוחני הפרובינציאלי בישראל כבמדינות קטנות אחרות.” כלומר מר מוקד מוציא עצמו מן הכלל הזה הקרתני. להתנהגות כזאת קורא פרויד בשם צביעות, כלומר אדם שאינו נושא את עצמו בתוך נוהגו התרבותי. גם מוקד צבוע הוא. הואיל ולאמיתו של דבר הוא הוא הקרתנות בכבודה ובעצמה. אלא שידוע לו מפי אחרים שמידת הקרתנות אינה נאה, מידה נמוכה היא, ולפיכך הוא מעמיד פנים, כאדם המזלזל [ב]מידה זו וממילא יעלימה מעיני רואים. במאמרי אדון בצביעות זו, צביעות – מכריזה על עולם רגשי שאינו עולמה, כשם שהיא מכריזה על עולם מוסרי שאינו עולמה.

י"א בנובמבר, 1962

בירחון “Encounter” לחודש אוקטובר 1962 מס' 709 יש מאמר של Aldous Huxley בשם “Unpainted Landscapes” והוא פותח בסקירה קצרה של תולדות הנוף בעולם. דבריו כדברי ב“שיחה”: “הודו והודו הקדמית, פרס והמזרח הקרוב, אמריקה קודמת לקולומבוס, אפריקה הכושית – הרי במשמען הציורי כל התרבויות הללו חסרי־נוף הן. באירופה – היוונים ותלמידיהם הרומאים פתחו בפסיעות ראשונות של אמנות נוף, אבל עם הניוון והירידה של העולם הקלאסי אבדו התחלות אלו. בסוריה בימי הכליפות של אומיה עלה נוף של מעשה פסיפס נהדר אבל ימיו היו קצרים ואמנות זו גוועה עד מהרה.” והאכסלי מעלה את סין יחידה בעולם המציירת נופה. “ארבע או חמש מאות שנים לאחריה התחיל הנוף לקבוע לו מקום באמנות אירופה, תחילה שימש רקע אחורי לתמונה ואחר כך בראשיתה של התקופה המודרנית היה הנוף לדברים הראויים לחקירה, להצגה ולפירוש הם לעצמם. בימינו, אללי לי, הנוף יצא מן המוֹדָה ובמקום עצים רעננים ושדות דשא בצמיחתם, נותנים לנו אכּספרסיוניזם מופשט החד־גווני עד אין סוף.”

אילולא פרסמתי את “השיחה” בחודש אוגוסט שעבר ודאי הכל אומרים מהאכסלי גנבתי, עכשיו אי־אפשר להוציא עלי לעז זה. ולא אחד נאנח בחשאי, מפני מה לא פרסם האכסלי מאמרו בחודש יולי ש.ז.

היכן אסף האכסלי ידיעות הללו? ודאי באותם מקומות שאני אספתי, הרי חיבורים בעניין זה עדיין לא ראיתי לא אותם ולא שמותיהם.

י"ב בנובמבר, 1962

רצוני לקרוא שם מאמרי “צביעות של רגשים”, ואשתמש בגדרו של פרויד (בחוברת: 1924Zeitg<e>mässes über Krieg & Tod (. אני קראתי חוברת זאת בווארשה בשנת 1916 ב“אימאגו” (משנת 1915) וכך כותב פרויד: “אדם שאנוס להרבות ולהגיב לפי פקודות שאינן הבעה לנטיות יצריו, אדם זה חי, במשמעו הפסיכולוגי, למעלה מיכולתו, ובאופן אובייקטיבי צריך אתה לומר עליו שצבוע (Heuchler, צבוע מתחסד) הוא בין שנתברר לו הפרש זה ביודעין ובין שלא נתברר לו. ודאי וּודאי שתרבות זמננו מסייעת הרבה ללידתה של צביעות זו, וצריכה היא (התרבות) להרבות ולשנות ולהעמיק ולשנות את פניה, אילו בני־אדם מקבלים על עצמם לחיות לפי אמיתם הפסיכולוגית” )עמ' 41).

ובדעתי להפוך את “היוצרות” – הצביעות של זמננו, שאדם מרבה ומגיב, כביכול, לפי פקודות שאינן הבעה לנטיות רגשיו ואינן לפי אמיתו הנפשית. והרי בידי יסוד הרעיון, כל השאר אינו אלא ניסוח הנימוקים, הפירושים והסברות והמשלים והחיבור הפנימי בהרצאת הדברים ובשטפם.

ט"ז בנובמבר, 1962

במאמרי “מצבה ושלכתה” כתבתי לפני שנים אחדות בזה הלשון: “…זו ועוד אחרת. אימתי ‘שכרות שאובה מגפן היין בכרמי זרים’ יכול וטובה בה? משאותה חבית של יין נסך בתסיסתה היא וחומרת היא אל שלימותה וכוחות עלומים של התחדשות גנוזים בה. אבל בשעה ששירה מוזגת לה כוסה מתוך חבית ש’רוח ותוהו נסכה' ושואבת מן החוץ צורות מבולבלות מתוך שירה בניוונה ובירידתה שכבר נתפקקו כל חוליותיה, על כורחה שהיא מוכרת עולם־הבא שלה לשׂטן וגוזרת על עצמה גזר־דין של מיתה מנוולת.”

והנה אז נראו הדברים רחוקים ובדויים ולעגו להם. עכשיו כבר נתקיימה מקצת נבואתי – עייף העולם מן האפס והאין, ואנו בסופה של תקופה. עכשיו מותר לדבר בעגלה זו שעל גבה ארון מתים. ומכאן מאמרי. כבר כתבתי עמודים אחדים על שני מיני צביעות – (1) זו הפשוטה של “עושה מעשה זמרי ומבקש שכר של פנחס,” ו(2) זו של פרויד, “צביעות של תרבות” זו העושה מעשה פנחס, אלא שנפשה, כל מעמדה הפסיכולוגי של זמרי הם. (3) והתחלתי לנסח את הסוג השלישי – זו “הצביעות של הרגשות,” כלומר דור רועש וסואן ומעמיד פנים שכולו חרדת יצרים קדומים ולמעשה אין בו הרגשות אלו, והוא דור יבש כחרס, ריק מהרגשות בראשית, אלא גם הוא מתנהג לפי הוראות. אלא “צביעות התרבות” הוראותיה לגבור על יצרים שעדיין לא הובלגו ולהתנהג כאילו אינם קיימים, ו“צביעות של הרגשות” הפכה של זו האחרונה – להתנהג כאילו מלאה הנפש הרגשות ודחפים של יצרים גדולים ולדבר בשמם, ולאמיתו של דבר ריקה הנפש מכל.

דומני רעיון יפה ונכון, אבל הכל תלוי עכשו בכתיבה, בהרצאת הדברים.

י"ז בנובמבר, 1962

זוגתו של בן־אחותי (נחמיה), אשה צעירה שעדיין לא הגיעה לשנות חמישים חולה מאוד, וכנראה העניינים לאחר יאוש. והנה לא על המוות אני קובל, אפשר לתאר טבע שבתוך תמורותיו אתה מוצא גם את היחיד בפטירתו, בסילוקו מעולם החיים. אבל ישנה איזו אכזריות קהה המצטרפת אל החיים ועליה אני קובל. על שום מה באה לעולם? כלום אי־אפשר לה לכלייה בלא אכזריות? יש בתוך מידה אחרונה זו כעין “רצון להרע”, וכאילו לא סתם באה אלא בכוונה תחילה ולשם עצמה, בשביל לייסר, בשביל להרבות מכאובים, בשביל להרבות צער. ובשום פנים איני מקבל אכזריות זו ואיני מבין מי נצרך לה. כלום אי־אפשר לו למוות בלא יסורים?

י"ט בנובמבר, 1962

מוסיף ועוסק אני במאמרי “צביעות של הרגשות”, אבל אין לי נחת מן הכתיבה שלי. הקדמתיו בדברי פתיחה אחדים, הרומזים לקורא ולדבר שאני מבקש לבררו. ואחר כך אני מתחיל בצביעות הרגילה (עושה מעשה זמרי מבקש שכר כפנחס) ועובר לצביעות שמדבר עליה פרויד (עושה מעשה פנחס ואף־על־פי־כן זמרי הוא), כלומר אדם המתנהג לפי הוראות מן החוץ ולא לפי נטיית לבו. וכך אני מגיע לצביעות השלישית, שאני מדבר עליה – צביעות של הרגשות. כלומר אדם שאינו לא זמרי ולא פנחס, הואיל ועולם הרגשות שלו ועולם המוסרי (התרבות) שלו ריקים ודלים, אלא שמעמיד פנים הוא כאילו כל מעשיו וכל מעיינות רוחו מיצריו והרגשותיו השולטים בו ומכניעים אותו. – ואף־על־פי שלא מנטיית לבו להיות זמרי הריהו מרמה את הבריות כאילו הרגשות זמרי מזעזעות כל הוויתו.

ואני מביא ראיות מן הספרות הכללית והעברית, שדורנו שקע בצביעות זו. אלא שעכשיו התחילו בני־אדם להתאושש מעט וכאילו נתגלתה לפניהם הצביעות המשונה הזאת ומכאן המשבר והמפולת המתקרבים ובאים.

כל אלה רעיונות ברורים הם, אלא שאין לי נחת מן הכתיבה שלי.

אולי צריך להניח את הדברים עד שיבשילו כל צרכם. אבל אדם רפה־רוח אני ואין בי הכוח לפרוש מכתיבתי. ואני מצר ומייגע את עצמי, ומעלה חרס. ממש כל דיבור שאני מוסיף חרס הוא – ולפני ערמה של חרסים ואוי לאותה בושה.

כ"ח בנובמבר, 1962

לאט לאט פסוק אל פסוק, פיסקה אל פיסקה והרעיונות מצטרפים זה לזה, ומאמרי “צביעות” יוצא מן התוהו ובוהו של קטעי רעיונות והרהורים לדבר אורגני ובעל חיים. כבר העליתי על הנייר ו' עמודים ועדיין אני בראשית הדברים. אם יסייעו לי מן השמים אוציא מתחת ידי דבר מתוקן, חדש, שלא משמשה בו אפילו יד אחת.

כ"א בדצמבר, 1962

חודש תמים טרוד אני בכתיבת מאמרי “צביעות הלבבות” (עכשיו קבעתי שמות לשלושה סוגים של צביעות: צביעות הצדקות, צביעות המידות, צביעות הלבבות) ונדמה לי, שהולך אני בדרך טובה, הואיל ומוצא אני סמוכין בתחומים רחוקים זה מזה לעיקרי רעיוני (למשל, רש"י וקנט מסייעים עמי). אלא שהדברים מתרחבים והולכים, ואנוס אתה לבדוק עניינים מרובים. חוזר אני וקורא את “טרטיף” של מולייר, וכיוצא באלו.

כבר העליתי על הנייר למעלה מחצי גליון דפוס, אבל עדיין אני בראשיתם של דברים. ולפי שעה כל מזווי מלאים ואין דעתי נתונה אלא למאמר זה.

והמליאה הרוחנית הזאת העיקר בשבילי. כל השאר אינו אלא תולדתה של המליאה הזאת.

כ"ב בדצמבר, 1962

אתמול מלאו (עוד שלשום נראה “החלוץ”²⁰ בעתון “הארץ”) אינטרוויואים של הזז על סיפורו [“בקולר אחד”, תשכ“ג] ממחתרת לח”י ואצ“ל, שפרק אחד ראה אור ב”מאסף של אגודת הסופרים". זוכר אני את דבריו הקשים והרעים שהשמיע באזני, כשהתחיל שאון הפרסום ערב צאתו לאור של “ימי צקלג” של יזהר ושל “כנרת כנרת” מאת אלתרמן. כיצד רתח הזז על קלקול מידות זה בקרית ספר שלנו: “מנדלי לא עסק בפרסום כשכתב ב’עמק הבכא' שלו” – אמר. עכשו הפה שאסר הוא שהתיר, הואיל ולעולם יש לו מידה אחת כלפי אחרים ומידה אחת כלפי עצמו.

אבל ראיונות ופרסום ורעש ב“מעריב” אינם ולא כלום, ואפילו הסיפור הגמלוני (400 עמודים!) אינו מעיד על טיבו. והעיקר כאן טיב זה. שוב לפנינו נושא גדול, תליינים ונידונים לתליה. מסופקני, אם הצליחה דרכו של הזז בתחום זה. הקטע שקראתי ב“מעריב” אינו מבשר טובות. בנליות משעממת. אי אתה יכול להיבנות מן המאורע הגדול, נוראותיו, ושׂגבו. דווקא היש הזה בחזיון גופו אינו אלא כוח של עיכוב בסיפור (שאינו מחזה טרגי בתיאטרון) הארוך. אפילו ירבה הזז דיבורים על כנסת ישראל וארץ־ישראל לא יימלט מן הריקנות שבשגור ופסוקו העברי הגדוש לא יצילהו. להזז אין רעיונות. יש לו דעות המתהלכות בשוק, והוא מנסח דעות הללו. כרוך הוא אחרי הרכילות המקיפה מאורעות, אבל בראשו אין כלום. וכיוון שסופר צרבראלי הוא הרי ממילא ניסוחן של הדעות והרכילות שאינן פרי מחשבתו אלא קלוטות הן מן האוויר, ריקני, מילולי ורדוד מאוד, ודווקא התפארת שבלשונן בעוכרן. וגם התנועה שבסיפור חיצונית היא, במקוטע היא, בנשימה הקצרה שבתיאור האירועים. איני סבור, שבסיפורו החדש ישנה עורו. והקטע שקראתי ב“מעריב” מחרה ומחזיק דעתי זו. אף־על־פי־כן נמתין ונראה את הדברים כמות שהם, ולא נהיה בהולים בדיננו. אבל קצף זה שהעלה הזז בעתונות, קצף של סניגוריה זה אינו סימן טוב. ואפילו בולמוס הפרסום הנובר נפשו של הזז אינו משתיק.

הזז מטעים בדבריו ב“מעריב”, שאין הדעות שבסיפורו דעותיו. והוא מביא ראיה מן “הדרשה”, שתלו בו את הדעות כאילו שלו הן. אבל “הדרשה” עדות נאמנה היא לדברי – “אין להזז רעיונות משלו אף־על־פי שהוא מספר צרבראלי”. ב“דרשה” לא חידש כלום. ניסח רעיונות ברדיצ’בסקי שהיו להם מהלכים בארץ שהיתה “שוללת את הגלות”. לו לעצמו אין רעיונות. זהו איש שׂכלי ששׂכלו עקר. ילך הקורא ויקרא את דרשתו באגודת הסופרים. הכל מהוקצע. הפסוק כהלכתו אבל אין בו אפילו צל מחשבה שהיא מחשבתו של הדרשן. כלומר האמת נעדרת וחוששני מאוד – גם בסיפור חדש זה לא ימצאנה הקורא, הואיל ואין אמת בלבו של הזז.

כשיעיש עלה למרומים אין בפיו דבר לאמרו שם. כיוון שאי־אפשר לנסח רכילות המתהלכת בשוקי צנעא, הרי ניטל ממנו כוח הדיבור.

כ"ד בדצמבר, 1962

הונח לי קצת, כי עלה רעיון בלבי, שיש חיבור בין שלושה סוגי הצביעות ויש מוקדם ומאוחר, כלומר זה גורר זה. רעיון זה יביאני במישרים אל ספרות ימינו ואל קרית ספר שלנו. התקשיתי הרבה במעבר זה מן הכללי אל הפרטי, ונמצא כאילו כל הדברים שאני משמיע, אפילו הללו שיש בהם חידוש, תלויים באוויר ומגע אין להם עם הממש. עתה, כמדומה אני, נושעתי.

אתמול אחר־הצהריים התחלתי להעלות רעיוני על הניר. וסימן טוב הדבר: סימן שהבשילו הרעיונות בראשי ואפשר להוציאם משם ולהכניסם לרשות שלהם.

כ"ו בדצמבר, 1962

הלילה נדדה שנתי ועיינתי בכל כתבי בודלייר הוצאת N.R.F הסידרה של ה־Pleiade ומצאתי כתוב בעמ' 1211 פסקה XVIII כדברים האלה: “Il faut travailler, sinon par gôut, au moins par désespoir, puisque, tout bien vérifié, travailler est moins ennuyeux que s’amuser” ובעברית: “חייב אדם לעבוד, אם לא בחפץ לב, על כל פנים מתוך מפח נפש, כי אחרי ככלות הכל – לעבוד משעמם פחות מאשר להתבדר.” מה יאמרו המודרניסטים בממלכת ישראל לשמרנות כזאת!

כ"ז בדצמבר, 1962

היו אצלי אנשי פלונסק והביאו לי 278 עמ' שכבר יצאו מתחת מכבש הדפוס של ספר הזכרון לעירנו החרבה. הספר נדפס בהידור רב, וכמדומני יש בו ציון נאה לחורבן זה.

ודאי גם כאן קטנוּת הנפש של אדם לא נסתלקה. ואפילו ב.ג., שכמדומה צריך להיות שׂבע פרסום ושבחים, משתמש באכסניה זו בשביל לספר שבחו (בנאום אחד באגודת “עזרא” התווכח עם שפינוזה!) ומבדה מלבו דברים שלא היו ולא נבראו. בדרך כלל רוצה הוא, שיראו אותו הגדול שבחבורה, והוא לא היה כך. ראשית, משום שלא היה חובש בית־המדרש, ואגודת “עזרא” לא הייתה סתם אגודת נוער, אלא אגודה של חובשי בית־המדרש, בהשפעת פיירברג. זכורני, את נאום הפתיחה באספת היסוד נאמתי אנוכי והכרזתי: “כאן, בבית־מדרש זה האוניברסיטה שלנו!” כלומר – אין אנו בורחים מן היהדות אל ההשכלה, אלא נשארים אנו עם העם בתוך הקהילה. וב.ג. בעצם שייך היה ל“עזרא” מצד אחד בלבד – מן הצד הציוני. הואיל ואי־אפשר היה לו להסתגל אל הסוגייה של התלמוד, בשום אופן לא תפס מה עניין טומאה וטהרה במסכת אהלות לשקלא וטריא של “הזהב קונה את הכסף”. לפיכך השפעתו היתה מצומצמת. והרי כך גם דעתו של שלמה לביא²¹ בזכרונותיו.

גם ציונותו של שמואל פוכס²² מפוקפקת, ואיני זוכר אותו פועל הרבה באגודת “עזרא”, וסופו מעיד על תחילתו. אמת, שלושתנו, שמואל, דוִד ואני, חברים קרובים היינו, אבל חברות זו היתה גם מחוץ לתחומי הציונות ובית־המדרש. תחום לעצמה היתה.

למה מעלה אני עניינים אלה על הנייר? משום חשיבותם? אינם בעיני חשובים כל־כך. אלא להביא ראיה – תאוות הפרסום הגדולה שבתאוות היא בימינו, ואפילו על חרבות העיר פלונסק בונה היא בנייני־תרמית שלה.

ל' בדצמבר, 1962

בני־אדם סבורים, כל בני־אדם, שחכמים גדולים הם; ולאמיתו של דבר אינם כך. ויתר על כן – אדם בלא שטות אינו ממין האנושי ופחות הוא, נמוך הוא מן השוטה. אני לעצמי יודע שעושה אני מעשה כסילים. לא לשם טובת הנאה אני נוהג כך, אבל האווילוּת שבי דוחפתני לעשייה חסרת שחר כזאת, אף־על־פ שיודע אני שחסרת שחר היא, ואף־על־פי שיודע אני שיפרשוה שלא כהלכתה. יאמרו – זיוף כאן וכזב.

הנה היום שלחתי את “השער החמישי” שבספר פלונסק לעגנון, הואיל והשתמשו כ“מוטו” לשער זה בכמה שורות מ“ספר האדם” שלו. כתבתי לו שורות אחדות, מעין המשך השיח־ושיג שהיה ביני לבינו לפני שבועות אחדים. כתבתי דברי נימוסים, ואמרתי לו – “עכשיו צא וראה, כלום כך נוהג אדם שלבו גס בחברו או שעינו צרה בו? כלום אינך מסוגל לתפוס שרגש חברוּת נעורים כוחו רב מוויכוח על דרכי ספרות? אכן טעות גדולה אתה טועה.”

לי לא איכפת כיצד יפרשו דברַי. אבל דברֵי אמת הם. היו בינינו רגשות חברות. מעולם לא כפרתי בכשרונו. מעולם לא היה סכסוך בינו לביני. אמת, לא חביבה עלי, ואפילו שנואה עלי, הפומבה שהוא מתעטף בה; שנואה עלי הצדקות שלו, הלמדנות, כביכול, שלו. ודאי איני מודה כי דרכו בשנים האחרונות בספרות העברית נכונה היא. ואף־על־פי־כן רגש חברות נעורים גובר על הכל ומכריע. סולח אני לו מעשי המוקיון שלו. לפי דעתי, עולמו הוא מאבד במעשים אלה. אבל העולם עולמו והרשות בידו לנהוג בו כרצונו. הזהרתי בו כמה וכמה פעמים – לא שמע לי, וזכותו לאטום אזניו ולא לשמוע מוסרי. הווה אומר ביודעין עשיתי מעשה שטות, ויפה עשיתי.

 

1963    🔗

ב' בינואר 1963

שלשום נזדמנתי בבית עדה עם הסופר הצעיר מר אפלפלד. תמיד עומד אני ביראת כבוד לפני התינוקות שניצלו מן השמד במחנות וגדלו בתוכנו והיו לאנשים, אבל אפלפלד כשרונו עמו, ואם הקרתנות שבביקורת העברית לא תקלקלהו בשבחיה ובאווילוּתה ובהגזמותיה ובבורותה וכזבה אפשר שימצא מקומו בסיפור הקצר העברי. מכל מקום נראה לי אדם נבון היודע מקומו וטוב היה רשמי עליו.

ח' בינואר, 1963

בא לביתי מרדכי בן יחזקאל²³. גדול הוא בארבע שנים ממני וכבר מלאו לו שמונים ואולי למעלה מזה, ועדיין כוחותיו הרוחניים שלמים והשיחה עמו בלא עיכוב והשהייה. חביבים עלי זקנים הללו שמחשבתם בלא פגם. ב"ה גם חלקי עמהם. אדרבה פעמים נדמה לי שהכוח המדמה גבר ומחבר הוא דומה לאינו דומה בחשק רב ואין ההגיון הישר מעכב.

בתחילת הסתיו עברו עלי ימים קשים ושכבתי שבעה שבועות ביסורים גדולים וכבר אמרתי – הנה קִצי בא, עכשיו הונח ושבתי לאיתני למעלה מחדשיים לא אירע לי כלום, ואפילו חזרתי בחשאי אל העישון (4 סיגריות ביום). אי-אפשר לי לכתוב בלא טעם טבק בפי; הרגל של 64 שנים, מיום שהייתי לבר-מצווה. אתמול חמדתי לי לצון: בעוד יומיים יהיה לי 4 פעמים מספר 7 – שבעה ימים בשבעה חדשים של שנות שבעים ושבע. והלוא גם אריכות ימים דבר היא.

י"ג בינואר 1963

כתיבת המסה “צביעות הלבבות” נתעכבה. פשוט. לא ידעתי כיצד מוסיפים וכותבים אותה. לא היה מעבר ולא היה חיבור בין הראשית הכללית אל הסוף שצריך לפרט את הנעשה בקרית ספר שלנו. והנה עם שחר כשהקיצותי משנתי שכבתי והרהרתי בעניין ונצנץ רעיון המוציאני מן המיצר. דומני שאעלהו היום על הנייר ומכאן ואילך שוב הדרך סלולה לפני.

גם אלה חבלי כתיבה.

ביום ד' שעבר צלצל הטלפון שלי וכשהרימותי את השפופרת, קול גבר לא ידוע לי באוזני, וכששאלתי: “מי המדבר?” באה תשובה – “פולה, פולה בן-גוריון”. מיחד אחריה בא דוד ולאחר כמה דברי נימוסין, הזמין אותי לבוא אליו במוצאי-שבת בשבוע הבא לשיעור התנ“ך. אם לא יהיו גשמים רבים לא תהא בפי אמתלה בשביל להשתמט מהזמנה זו. איני חוקר תנ”ך ועל אחת כמה וכמה שאיני מטבעי איש-פמלייה. באמת, איני תופס לשם מה אני נצרך לו. אין בידי ליתן לו כלום ואיני מבקש ממנו מאומה. ואם מטעמי חברות – פומבה זאת, הביקור לעיני קהל עם ועדה לשם מה? לא אבין ולא אדע.

י"ז בינואר, 1963

אתמול ירדתי לתל-אביב כמו שאומרים על קידוש-השם, כי מרדתי ברופאי ובקול עצתם לא שמעתי [והלכתי] לתערוכת ואן גוך לבקר אצל לולה²⁴ המסכנה, מי יודע אולי ביקורי אצלה גם פרידה הוא. יגון ועצב בבית חֶמָה. אני בידחתי את לולה והעמדתי פנים שמחות. אבל כשאמרתי לחֶמָה: “אתה יודע, כך, מן החוץ לולה…”לא נתן לגמור פסוקי ואמר לי: “לולה חולה מאוד,” כאדם הרומז, הרי כבר נגזר דינה. ולא היה לי מה להשיב לו. ושתקתי בבית שכל חדריו מלאים יגון ועצב יפה השתיקה.

התערוכה של ואן גוך (דרך אגב גמזו נהג בי ובאורחי יפה, הכניסני מחוץ לתור ולא רצה לקחת ממני מחיר הכרטיס) יש בה דוגמאות כמעט מכל שנות חייו – מן הציורים כשהיה בן 9 שנים עד יום מותו, אלא שהדוגמאות מועטות ואינך רואה את חבלי יצירתו, את דרכי החיפוש שלו מן האפל והאפור (הנידרלנדי) עד המזהיר והמאיר של דרום צרפת. אף-על-פי-כן נהניתי הרבה מנסיעתי, הואיל והיו לי שתי שעות של נחת רוח, שהרבה שנים לא היו לי דוגמתן, מתוך מגע עם דברי אמנות נאמנים; אמנות של אמת. מהיכן ניצוץ הנדלק בלבך עם מגע זה? כלום זה כוח שופט וזריזותו היתרה, כלומר “הטעם” של קנט? כלום זה “אינטואיציה”, החיבור עם העליון? עם, כמו שאומר ברגסון, הקפיצה לתוך “הריאוליות”? בשעה שניצוץ זה נדלק אינך בודק מוצאו, אשרך בדליקה זו עצמה ובהליכה, בפסיעה גסה לתוך האש המתלקחת של המדורה; שעתיים נמשכה ההליכה בתוך הלהבות ואני בעולם אשר שמיו גבהו מאוד!

כ' בינואר 1963

אמש הייתי בבית דוד בשעת התנ“ך. לי אין עניין בפסידו-מחקרים הללו, שיסודם רעוע והכל השערות ומין חריפות של צירופים שמעלים לפני את “החילוק” בתקופת הפלפול מימי פלונסק בלימוד התלמוד ונושאי כליו, ולא חביבה עלי חריפות סרק זו. כוחות מצרפים הללו מדומים הם ואינם אלא יציאה בעקבות נוסחה מתה, שיש בה מן ההרגל והאימון יותר מכוח המצאה ותפיסה הנמשכת ומתקרבת אל איזו אמת היסטורית, הואיל ואין מעצורים לנוסחה זו, הואיל ובתנ”ך אתה מוצא את הכל, כל הדברים והפכם ותוקף שניהם שווה, והוויכוח אינו אלא עניין של הטעמה – זה מטעים על דבר זה וזה מטעים על הפכו, והאמת מאין תימצא? התשובה היא: האמת [–] מאין תימצא, כמעט מאמר של היידגר.

בשבילי היתה הישיבה חובה של נימוסים. הזמין אותי דוד לבוא לביתו ונעניתי לו. אולי יש רגש של רעוּת נעורים של אמת בחפצו להתקרב אלי. בודד הוא וכל התפארת המקיפה אותו אינה משביעתו. ודאי יבואו הציניקנים ויפרשו את ההתקרבות הזאת לפי דרכם, אבל מעולם לא היה מוראם עלי. לא איכפת לי מה שאומרים הולכי-רכיל, כל זמן ששלם אני עם נפשי: איני מבקש מדוד כלום ואין בידו ליתן לי מאומה. זה שאני מבקש, קצת השראה במלאכת הכתיבה שלי, נבצר ממנו לתתו לי.

כ"ד בינואר 1963

אתמול כל היום חשתי פחד בכל גופי, כאילו עוויתי העורקים ממשמשים ובאים ושוב אותו שממון מוות של שכיבה ביסורים שבועות שבועות. אבל לא נכנעתי לגופי המתפנק. נהגתי מנהג אדם בריא אולם, והנה קמתי הבוקר והכל חלף. מכל מקום הרפה הפחד וגופי נרגע. ולאט לאט אני קרב לסופה של שנת שבעים ושבע ויש איזו נקיטה בלבי כנגד המניין באותיות (ע"ז), שראשי תיבות הן ל“עבודה זרה”.

כ"ז בינואר 1963

מרבה אני בכתיבה. המסה “צביעות הלבבות” מטרידה אותי מאוד. טעיתי בסדר הרעיונות והקדמתי דברים שצריך לאחרם, ולא היתה תקנה לגליון דפוס שהעליתי על הנייר אלא בפרימתו. היתה זאת עבודת מספריים מייגעת. עכשיו אמשיך בכתיבתו עד שאביא את המסה לסופה. דומני מוציא מתחת ידי דבר הגון.

ד' בפברואר, 1963

אם רצונך להתפרסם ולהיות לשיחה בפי כל אין לך אלא לכתוב רשימות מעין “מרד המבוקרים”. מלאכה זו נעשית בשני ימים ואינה תובעת מאמצעי כוח ורוח, אבל מכיוון שהתערבת עם הבריות ואומר דעתך בסכסוכיהם הקטנים, מיד נכנסת לרשות ההמונית כאילו נצטרפת אליה ומובטח לך שכרך. אין המון כפוי טובה כשאתה מתחבר אליו – והוא משלם שכרו עד מהרה; הוא מדבר בך וממילא שמך הולך לפניך, ואין שכר גדול מזה!

אבל כשאפרסם חיבורי הקטן על “הצביעות ופניה”, ושם באמת חידשתי דבר, מי יתן דעתו על כך? רעיון שחידשת או הארה שהאירות רשות היחיד הם ואין למרובים חלק בהם. לא אל ההמון התחברת, אלא בחידוש זה כאילו פרשת ממנו וההמון עוין אותך על פרישות זו.

כשאני אומר “המון” אין כוונתי לפשוטי עם, לפועלים לבעלי מלאכה העושים מלאכתם באמונה. כוונתי לאותו אספסוף של משכילים למחצה ולשליש הממלאים כל המשרדים, ולכתבנים ושחקנים ובמאים וציירים ועסקנים וספסרים ושרים וסגני-שרים ולמשרתיהם ולמשרתי-משרתיהם, בין שהם פרופסורים ובין שהם עם-הארצים שעלו לגדולה – זהו ההמון האספסוף שדעתו מה שמכוּנה בשם “דעת הקהל”.

כ"ד במאי, 1963

אתמול מלאו לי, לפי החשבון היהודי, שבעים ושבע שנה, והיום יומי הראשון בשנת – 78!

עשיתי אמש סעודה קטנה לנכדי בקפה “טעמון” וגם חנקה ועדה היו עמי חוץ מדני ויוריק ותמר. היתה לי שעה של נחת-רוח. ילדים יפים וטובים, כל השלושה וכל אחד לפי דרכו. לבי עלץ למראיהם ואת הסעודה עשיתי שיזכרוני לאחר מותי – פתאום, כשדני או יוריק או תמר יהיו בני-אדם, אעלה על זכרונם – “יודע אתה היה לי סבא…”

אל תאמר מתחנף אני להם – לא חנף כאן אלא השארת הנפש!

אם ארשום בפנקסי משהו ביום זה בעוד שנה – איני יודע. כי אין אדם יודע קצבת שנות חייו. אבל מוכן ומזומן אני להסתלק מן העולם הזה. ואין הבעל-דבר נותן פחדו עלי. הלוואי שיסורי לא יהיו מרובים וסבלותי לא יהיו ארוכים. הלוואי שכוחותי הרוחניים לא ירדו ויהיו בריאים ואיתנים כפי שהם ביום הזה.

כ"ה במאי 1963

אתמול נזדמנתי באדם אחד מארצות-הברית (שכחתי מה שמו), ד"ר לספרות, שעושה כאן חדשים אחדים ואוסף ידיעות על עגנון בתמיכת אוניברסיטה אמריקנית, בשביל לחבר חיבור באנגלית עליו. בדעתו להזדמן עמי לשמוע מה בפי על עגנון. אלא העוקץ בכך במקום אחר. הוא התנצל לפני שלא בא לשחר פני עד עכשיו. אלא על כורחו דחה הפגישה לסוף ישיבתו בארץ. עניינו היה להוציא מידי עגנון “תעודות” (מכתבים, נוסחאות על כתביו וכיוצא באלו) עד כמה שתגיע ידו. ועגנון שאלהו פעמים רבות “כלום נזדמנת כבר עם צימח?” ולפי השאלה למד שאינו שמח לזימון ואפילו מתיירא מפניו. וחשש מפני עינא בישא שלי. עכשיו שגמר המשא-ומתן עם עגנון והוציא מידו מה שאפשר היה להוציא, אינו חושש עוד והוא מבקש שאקצה לו שעה בביתי לשיחה. אמרתי לו יפה ובשבוע זה נפגשנו.

בינתיים שאלתי אותו אם קרא מאמרי “מקוריות” ב“דבר” ואמר לי שקרא והעתקו בידו וגם מספר הגליון של “דבר” ותאריכו רשום אצלו וכשיבוא לביתי יביאו עמו. והרי בשביל ספרי השני “שתי המזוזות” אני מבקש מאמר זה וכבר אני נמצא נהנה מהפגישה הזאת.

כ"ו במאי, 1963

חזרתי אל ימי בחרותי ושבתי אל ספרות צרפת. נתרבו הספרים בכריכה של קרטון ומחירם לפי כוחי. הפינומינולוגיה ותורת הקיום שולטות בה שלטון בלי מצרים. אלא כל מה שאתה מתרחק מספרות העיון המקורית, ואתה נכנס לרשות “המושפעים”, הרי הדברים נעשים רדודים יותר ויותר, עד שנהפכים למין ז’ורנליזם של ספרות בלא כובד ראש ובלא אחריות. בעצם “שטחיות” זו היא השולטת ולא תורות מקור וראשית, ואף-על-פי-כן חביבה עלי דרך הדיבור הצרפתי וגם קרובה לי.

אני עוסק ב“שתי המזוזות”, ומצאתי מכתב פיכמן אלי לאחר ששלחתי לו מאמרי. אפשר אצלם אותו ואתנהו בגוף המאמר. יש בו משהו לא שכיח: סופר מקבל דברי תוכחה ואינו קם על המבקר להרגו נפש, אלא מוסיף בחברותו

וברעוּתו לו.

מוסיף וקורא אני ספרים מרובים, כי שעותי ארוכות. עכשיו אני מעיין בספרו של ''The Disinherited Mind'', A Pelican Book, Erich Heller. הדברים אינם חדשים אבל הארתם קצת חידוש בה, ודנים הם בגיתה, ניטשה, בורקהארד, רילקה, שפנגלר, קפקא, קראוס – הכל מכותבי גרמנית.

מצד אחר קורא אני בספר צרפתי של Eléments de Philosophie'',²⁵ Alain" שיש בו הכל חוץ משיטה פילוסופית. אלאן זה היה מתומכי ז’יד וּואלרי ודומיהם, ונחשב לפילוסוף שבמהלך ספרות זה. Benda²⁶ מרבה להביא מדבריו ולחלוק עליהם.

איני יודע, אם קריאה מרובה זו ברכה בה. דומני, שעות הרהורים, שאתה נותן דרור לדמיונך ולמחשבותיך, חשובות יותר ונעימות יותר, אלא, לא כל המרבה בהרהורים אלה משובח, הואיל ולעתים קרובות סותמים הם את הדרכים לכתיבה: כיוון שהרהרת בכך כאילו פטור אתה מלחזור ולהרהר בדבר. לא כן הקריאה, כיוון משל אחרים הדברים מגרה היא; רוצה אתה להשיג על האמור, או שרצונך לאמרו לפי דרכך, בשינוי הטעמה, ממילא מדרבנת אותך להעלות דבריך על הנייר. אבל כה ארוכות ורבות שעותי! שינה של ארבע שעות – איני יודע אם מספיקה היא מצד הפיזיולוגי, אבל לעתים רחוקות אני מגיע אליה, ובידי עשרים שעות במעת לעת, ורחוק אני מחיי ציבור, ואי-אפשר לי לבלות זמני ואין חלקי באלה, דוגמת אליעזר שטיינמן, הכותבים כמים הנגרים מגבוה אל נמוך. כתיבתי עמל ועבודה רבה. אין כוחי מספיק לשבת על יד שולחני שעות רבות בלא הפסקה, ועל כורחי שוכב אני על הספה וקורא, בין שקריאה זו משבחת אותי ובין שהיא מקלקלת אותי.

כ"ח במאי, 1963

קראתי הבוקר מאמרו של מיכאל אסף²⁷ על הקרע שבין משכילי עדות המזרח ובין העדה האשכנזית. שמו שמים, ידעתי שאסון זה בוא יבוא, ואך בראשיתו הוא, כש“אנו”, יוצאי מזרח אירופה (רוסיה, פולין וגליציה ואחר-כך פליטי גרמניה ורומניה וכו') הכרזנו על עצמנו שאנו “מערביים”, וזה עשרות שנים שאנו מרביצים תורת האיבה לכל יסוד מזרחי“, הרי נחתך דיננו, שנהא כאן אומה חצויה. נורדוי כתב פעם מאמר, שראה אור בתרגום עברי ב”העולם", מיד לאחר הכרזת בלפור וגמר מלחמת העולם הראשונה, עניינו של המאמר פגישתנו עם עמי המזרח, עם הערביים. והוא הזהיר על דבר אחד: אל תאמרו, שבאתם, או שמוכנים אתם להרים מעמדם של הערביים. אין עלבון גדול מזה ולעולם הוא סלע המחלוקת (דרך אגב, הטענה האדיוטית הזאת טען ב.ג. ששלום עם הערביים יהא לטובתם, שאנו נלמד אותם עניינים נכבדים מאוד. כאילו מצרים אינה מתחילה לעלות מעל לנו בלא “המלמדות” שלנו. וכאילו הלימוד שלנו בלא המיליארדים הזורמים שנה שנה, יש ערך לו. עדיין כל משפחה בת חמש נפשות מקבלת 1430 דולר מן החוץ כל שנה). עכשיו הגענו למדרגה, שיש לנו “ערביים-יהודיים” שאנו האשכנזים מתרברבים עליהם. לי אמר ארן (מי שהיה שר החינוך), “שיש קהות הכשרונות והתפיסה אצל הילדים של עדות המזרח” וכשאמרתי לו “הרי זאת תורה של גזע, ואפילו גרוע הימנה, הואיל ולפי גזעם שמיים הם כמונו,” השיב לי – “אבל העובדה נשארת עובדה.” כשהפצרתי וטענתי כנגדו, לא הועילו דברי, ארן ראה עצמו בן לגזע האשכנזי היהודי הנבחר, וסימן לדבר, כי שר הוא, והללו העיראקים והסורים והמרוקאים והלוביים – גזע ירוד מטבעו וכמעט שדרכי החינוך אין בכוחם לגבור על תכונות אלו שהן בדם ןבגוף, ולא שנקנו על-ידי מסיבות-חוץ (דלות ועוני וכו'), ושעם שינוי במסיבות אלו ייעלמו גם הפגימות הרוחניות, הואיל ואינן תכונות. לצערי, כל האשכנזים מתרברבים כך. מתי מספר בלבד ולא בובר ופרופ' סימון²⁸ ודומיהם, גם הם רוצים להיות גואלי הערביים ומלמדיהם!) יש בארץ שמידה רעה וכוזבת זו אינה מידתם, ולאשרי ולשמחתי אני בקהלם.

כ“ט במאי, 1963, חג שבועות תשכ”ג

לפי מניין שלנו, הרי כבר אני בן שמונה ימים (הברית היתה בשבועות) בשנת ע“ח, לפני עשר שנים לא שיערתי, כי אגיע לימי זקנה אלה. אז כאילו נתמוטט כל גופי ומכה באה אחר מכה. עכשיו, סוף סוף, כשאין עווית העורקים מצערני, הריני בן-אדם לכל דבר. הנה לפני שישה שבועות קמתי לאחר שכיבה של שני חדשים תמימים, ובשבועות האחרונים עשיתי עבודה של ארבע מאות גמלים; (1) כתבתי רשימתי “משל בלא נמשל”, כמעט ג”ד 21,000 ס“ד; (2) הכינותי לדפוס (הגהתי מאמרי על טשרניחובסקי ושניאור ומל“ל, וכתבתי “דברי פתיחה” ל”עירובין") את ספרי שנתתי ל”דביר; וכבר ידי עוסקות בהכנה לדפוס את ספר “שתי המזוזות”; אוסף מאמרים, הגהתם, פעמים תיקונם (מחיקה או שינוי נוסח), זאת עבודת פרך, ובאותה שעה הריני כותב (או מתקן) מאמרי “שלש פנים לצביעות”.

הנה היום אני הולך בשעה 11 לפני-הצהריים אל הלקין ואקבל מידו חיבור על הירידה המוסרית בחברה האמריקנית שגררה צביעותם של הפוריטאנים ב“אנגליה החדשה” בתקופת ניוונם. אין לך כתיבה, שאינה תובעת הרבה עמל ובדיקה. עכשיו איני סומך על זכרוני אפילו כשאני מביא פסוק מ“אשרי”, או פועל שאינו שגור בפי, כיצד משמשים בו באותיות בכל“ם. כל אלה תובעים בקורת במילונים (סומך אני על “האוצר” של רש"י פין²⁹ והוא הפוסק שלי) ואפילו בש”ס ומדרש, כדי לעמוד על משמעות המלה במסיבותיה. והנה כל גופי רונן מעבודה זו ואינו חש שום רפיון בכוחותי הרוחניים – השכליים והדמיוניים – ברוך השם יום יום! ברוך אלוהי ישראל הנותן ליעף כוח!

ד' ביוני, 1963

גמרתי חיבורו של מונייא³⁰. בפרקו האחרון (ואף בפרק שקדם לו “אכּסיסטנציה ואמת”) “מלכות היש בתוך קהלנו היא” Le royaume de I’être est parmi nous)) יש חפץ ביקורת של השיטה (באמת האכּסיסטנציאליזם אוסר דיבור זה), הואיל והוא מפנה את “העיון” (גם מלה זו אינה חביבה עליו) אל “החיצוניות” כלומר מגלגלו למשהו מחוץ לתחומו ומכלה אותו), מצד המחבר, אבל לפני דעתי, אינו פוגע בעיקר: 1) אינו אומר לנו כיצד “עיון” באפשר בלא תודעה. כלומר כיצד צורות (כטענתו של יוליוס גוטמן³¹) באפשר? יכול ויש חרדה בלב איש (כלומר ההוויה הקינטית בגוף המלווה את החרדה), אבל כיצד אפשר לאדם לעיין בטיבה של חרדה זו ובדרכיה ובהשפעתה ובקיומה, אם אין תודעה מביאה לפני האדם ל“עיון” או להרהור זה. 2) העמקות היתרה הזאת (הדיאלקטית) אינה מעידה על האמת שבה, אחרי הפינומינולוגיה חייבים זהירות רבה ב“מעמקים”, 3) למעשה הפרדוכס הקירקגורי אינו פחות ריקני מן ה“אין” néant)) של סארטר. 4) הסכנה בתשמיש זה של האינטואיציה בכל מקום שההסבר האכסיסטנציאלי אינו מגיע לתכליתו. אסור לעשות את האינטואיציה לאותו “'קפיץ” שבבדיחה היהודית: “מכוחו של מה מכונה זו מתנועעת?” שואל יהודי את חברו, והלה משיב: “מבין אתה, יש כאן קפיץ.” מיד מפסיקו הראשון: “אה, אם יש קפיץ הכל מובן לי.” האכסיסיטנציאליזם (יוֹרשה של הפינומינולוגיה) כשהוא נתקל בקושי ושואל מפני מה? ומשיב: “אינטואיציה” הכל אתי שפיר, אבל גם מונייא מודה שיש בנפש האדם היחיד תביעה להבין ולשאול שאלות “מפני מה?” 5) הצד האקליקטי שב“רעיון” זה, כל מה שהוא חדש הוא בולע (פרוידיזם, יונגיזם וכו') וכאילו מצרפו אל תוכו. אלא שהוא אינו מתחייב, II ne s’ngage pas. הפרוידיזם הסארטרי, למשל, הוא כזה. רשאי הוא לתלוש עיקרים וליתן אחרים במקומם, ככל העולה על רוחו, אבל את רוחו היוצרת של פלבור אפשר להסביר לפי ילדותו ובחרותו, כלומר תקופת חיים שהאכסיסטנציאליזםעצמו מודה שעדיין אינה חלה על היחיד, הואיל ואינו בר-בחירה ואינו בר-פעולה, כי הכל נתון לו בבית-אביו ובבית-הספר.

לפיכך פסיעות זהירות של מונייא, אף-על-פי שאני שמח להן, עדיין אינן מוליכות אל הרוויזיה הגדולה של האכסיסטנציאליזם העתידה לבוא בקרוב בקרוב, כשם שעתידה לבוא בקרוב בקרוב, וכבר הד צעדיה נשמע למי שאזנו פתוחה, הרוויזיה הגדולה בשאר תחומי הרוח של המאה העשרים. אומרים שהיא העיון על רוח העוועים שהקיף את חיי האדם בן זמננו. אולי יש לגרוס אחרת: היא תוספת לרוח עוועים זאת. כי אין לך אבסורד גדול מאשר לבנות בניין פילוסופי על האבסורדי!

הרי האבסורדי, הבטל המופרך שאין לו פירוש ואין לו טעם, מחובר אל האלוהים דיוניסוס, כלומר אל החסר צורה, אל האמורפי, אל האחד שאין דומה לו, וכיצד ומנין באות הצורות לעולם? הדרא קושייא לדוכתא, כלומר מה שהיה שאלה ראשונה הרינו גם שאלה אחרונה.

ה' ביוני, 1963

הדבר שהעלה אליוט “כי המשורר החושב” אינו אלא המשורר שבכוחו להביע את הרגש השקול (the emotional equivalent) כנגד המחשבה, אבל אין לו בהכרח עניין למחשבה גופה – דבר זה ממש אין בו, והדין עם Erich Heller כשהוא אומר ש“לחשוב” משמעו פעולה, ואי-אפשר לאדם להביע את הרגש השקול כנגד המחשבה בלא חשיבת המחשבה. ודאי רשאי אתה לומר – לא כל מחשבה שעליה שר המשורר כל אמונתו בה. אפשר לו לשיר על הרהורים שעדיין לא הכריע כלפיהם את שיקול דעתו, אלא שצריכים הם לו למציאות הפיוטית שלפניו. ואפילו כאן, לעולם אתה חש להיכן נטייתו, או אהדתו של הפייטן נוטה, הואיל ואין שירה אדישה בעולם. לפיכך ניסוחו של אליוט לא היה כהלכה וגם תשובתו אינה כהלכה, הואיל ו“הרגש השקול כנגד המחשבה,” ה“אקוויולנט” הזה, ברייה משונה הוא ואין משמעו ברור. כלום מתכוון אליוט ל“חיקוי הפנימי” של גרוּס³²?

ו' ביוני, 1963

יעקב פיכמן השתוקק מאוד מאוד שכתביו יצאו לאור בפורמט הגדול בהוצאת “דביר”, בקבוצה זו המכונה “קלאסיקאים” (מנדלי, מאפו, ברדיצ’בסקי, ברנר וכיוצא באלו). “דביר” סירבה. נכנסתי לעניין זה ולא הרפיתי ממנו עד שמועצת “דביר” החליטה ש“עקרונית היא מסכימה להוציא לאור את כתבי פיכמן בסרייה הנ”ל, אבל כתבי פיכמן מפוזרים בכל הוצאות הספרים: “מוסד ביאליק”, “מסדה”, “שוקן”, “ספרית הפועלים”, “עם עובד” וכו'. והנה כשפנו למו“לים הנ”ל לא סירב איש והכל הרשו לקחת מן החיבורים ב“קופירייט” שלהם, בשביל לעשות נחת לאדם שבמקצת הימים דעתו אינה מיושבת עליו ושהרופאים אומרים שקרוב קצו. מו"ל אחד בלבד סירב – מנהלו של “מוסד ביאליק”. בראש הסוכנות עמד אז שזר ונכנסתי אליו בעניין זה, כי “מוסד ביאליק” מוסד הסוכנות הוא. לאחר שהסברתי לו שיש להחיש בהוצאת הכתבים, הואיל ומחברם עלול להסתלק בכל שעה – קם מכסאו והתחיל פותח את הקפיץ שבתוכו; התהלך בחדר בפסיעות רחבות וצעק: “איזו נבלה! כמה פיכמנים איכא בשוקא! מה יש לדון בדבר, צריך להרשותו!” אלא כשגמר משחקו חזר אל השולחן ואמר לי בטון שקט וערום: “דומני מוטב שאצלצל ללוקר³³ ואבקש ממנו שיקבל אותך וישמע טענתך.”

ידעתי שישתמט. הואיל ומוג לב הוא ולבו אינו פתוח אלא לעסקי עצמו, אבל להיטיב עם חבר הקרוב ללכת בדרך כל העולם ולהנות אותו לפני מיתתו – מטבעו אין שזר מסוגל לעשות חסד של אמת כזה. והשיבותי לו בנחת: "אין אני נצרך שתסרסר ביני ובין לוקר. אילו רצוני לשאת וליתן עמו לא הייתי בא אליך. כסבור הייתי (אף-על-פי שלא האמנתי) שתרים את שפופרת הטלפון ותפקד בתורת יושב ראש הסוכנות על מנהל ‘מוסד ביאליק’ להרשות! כמה פיכמנים איכא בשוקא!. ובכעס יצאתי מן החדר.

כשבאתי הביתה כתבתי ל“דביר”: הייתי אצל יו“ר הסוכנות והוא הרשה להשתמש בספרים שיצאו לאור ב”מוסד ביאליק" לתכליתנו.

אחר-כך סיפרתי למר ברנשטיין, מנהל “דביר” שבכוונה כתבתי את המכתב. אדרבה תתבע הסוכנות לדין את “דביר” שהשתמשה בספרי פיכמן ו“דביר” תקרא אותי ליתן עדותי במשפט זה.

ברור, איש לא מיחה וכתבי פיכמן יצאו לאור בסרייה הנ“ל. אלא המשא ומתן עם הסוכנות דחה את ההכנות לשבועות אחדים, ובינתיים הלך פיכמן לעולמו, ולא זכה אפילו לראות דוגמא לכתביו בצורה הנ”ל.

זהו האדם חסר הלב וריק מכל רגש אנושי, זה היושב היום על כסא הנשיאות והכל משתחווים לו, אפילו אני כתבתי לו מכתב ברכה ואמרתי שם כמה וכמה דברי שקר.

למה רושם אני את הדברים עכשיו? ראיתי הבוקר ב“דבר” את תמונתו ואת הנאומים שהשמיעו באזניו כשהכריזו עליו שהוא אזרח כבוד של ירושלים. ואמרתי ארשום את הדברים לזכרון.

ח' ביוני, 1963

כבר עמדו רבים על כך, שבסיפורי קאפקא אין זכר לנוף ולעולם. אוויר החדרים שבתוכם משתלשלים המאורעות, צר ודחוק. ודאי בימינו, שהכל בחינת רמז, פירשו העדר מראות טבע ומציאותו של דוחק זה לכמה וכמה פנים. ברור, שאינו חכם גדול, לפי דרכו, כלומר הכל רומז לרליגיוזיות של קאפקא; אחרים, הפרוידיים, לסבך-נפש זה, שבינו לבין אביו, והרי לפנינו פרשת אדיפוס כמעט קלאסית, וכיוצא באלו. מי כמונו, מי שהיו חובשי בית-מדרש יודעים, שיציאה זו בדרך הפירוש על כורחה שמביאה לדרש, וכיוון שהגעת לשיטה זו אין דבר שיעמוד בפניה. הואיל ופרטי דברים (למשל, מלים אותיות שמספרן לעולם מסוים) על כורחם שהם חוזרים ונאמרים או חוזרים ונכתבים, ואפילו ענייני ההרהורים גם נושאיהם מסוימים – אלוהים, רע, טוב, הגון ולא מהוגן, משובח ומגונה וכיוצא באלו זוגות הללו ההפוכות זו לזו – ממילא אף הם חוזרים ונחשפים, והרי כל שערי הפלפול פתוחים לרווחה, ואין מספר למידות שעל-פיהן תורתם של דרשנים הללו נדרשת. ואי אתה יכול להתווכח בדרש. אם ההיקשים מותרים, הרי תוצאותיהם נכונות. אם מותר לפרש אוויר רחוק בחדר לפי הסמלי שבתיאור זה המקובל אצל פרויד ותלמידיו, הרי אין לטעון כנגד הפירוש הזה בסיפור של קאפקא במקומו ובשעתו.

וכאן הקושי העיקרי שהביקורת נתקלת בו. אי-אפשר, למשל, לי ולמבקר שבי, לבטל את תורת פרויד. אדרבה משנת 1915 (כלומר, 48 שנים) אני מודה בה; למדתי אותה וידעתיה על בורייה, מה שאיני מודה, כי רשאית היא להתפשט ולהיות פילוסופיה. כופר אני, שבידי הפרוידיזם לפרש חזיונות-חיים כוללים, למשל, לומר, תרבות ארצות-הברית בת ימינו אינה אלא פרי חוסר-האונים של הגבר האמריקני, שאימת האשה עליו, הואיל ומהסס הוא ביכולתו הגברית, ומכאן… וגומר. כשם שאינה רשאית להסביר את האמנות מתוך תולדות חייו של האמן – כלומר, כיוון שפלובר גדל בבית רופא ואחיו הגדול מוכשר היה ממנו וכו' , כפי שסארטר עושה. כיוון שיש כמה וכמה חולי-נכפה ואינם דוסטוייבסקי, הרי מחלה זו אצל האחרון אי-אפשר שתהא מכרעת, אלא יש משהו בנפשו שהוא על גבי המחלה ומעליה. במציאותו של “משהו” זה בלבד יכולה גם מציאות זו של מחלת-הנופל ליתן מאותותיה.

זו ועוד אחרת. יש בפינומינולוגיה תפיסות, שהמבקר רשאי וטוב למבקר שישתמש בהן. אני עצמי עשיתי כן וקיבלתי את “המלוֹאה” (Die fülle) לנקודת-מוצא של התפיסה הראשונה שהמבקר תופס דבר-אמנות. ואפילו הבירור הזה, השם לפי שעה את מהותו של דבר בין חצאי-לבנה [בסוגריים], פותח במישרים מן הדבר (Sache), נאה הוא לשימוש בביקורת, הואיל וסוף סוף זו אינה פילוסופיה גמורה. אלא כשהאינטואיציה נהפכת לעצלות המחשבה, כלומר בכל מקום שהדברים קשים מסלקים את הקושי באינטואיציה מיוחדת לקושי זה – כך נהגו גם בפיסיקה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, לכל חזיון בטבע ששיטת ניוטון לא הספיקה לפרשו קבעו מעין “חוק מייוחד”, עד שבאה התורה החדשה וגילתה את העולם המיקרוקוסמי שאין חוקי ניוטון שולטים בו – אין תימה שאין ביכולתי ללכת אחריה.

הוא הדין באכסיסטנציאליזם המסתעף מתורות ברגסון-הוסרל. יש במשא ומתן שלו הרבה דברים נכונים כמו שיש בהורתו הפינומינולוגיה אבל אי אתה יכול להכיר בה כיסוד ראשון. בפרט בתחום האסתטיקה בידך להצטרף לכל עקרוניה. בידי לחתום על תורת הנוי של אינגארדן³⁴ ושל היידגר, אלא שלא אקבל את שיטת הפירושים של שניהם. המחלוקת אינה בסופם של הדברים אלא בתחילתם.

וכאן הקושי הגדול שהמבקר נתקל בו בימינו. הואיל ואין לפניו פילוסופיות של ממש אלא פילוסופיות למחצה ולשליש, הרי במקומות רבים הביקורת מודה במקצת אף-על-פי שמתנגדת היא לכל המהלך ודעותיו ותפיסותיו. כלומר, עומדת הביקורת כלפי דעות הללו, עמידה פרגמטית-אינטלקטואלית. מקבלת היא מה שנאה לה ומועיל לה, אבל כופרת היא ביסודות המחשבה של שיטה המשמשת אותה. ועמידה פרגמטית בתחומי הרוח ודאי אינה עניין קל: בייחוד קשה עמידה זו לביקורת, שיש לה השקפת עולם משלה, דוגמת ביקורתי שהיא ביסודה קנטית, כלומר מקדימה תודעה לאכסיסטנציה, וממילא אי-אפשר לה שתהא שיטה מקובצת, אקלקטיקה בלבד, מין אורח שסועד בכל השולחנות ואין שולחן אחד שישביעהו. אני – שולחנו של קנט (ביסודו) משביעני. אלא שאיני מזיר עצמי מלהנות מן החידושים שדרכו של הזמן שיעלה אותם.

אתמול היה אצלי ד“ר באנד, מי שקיבל מאוניברסיטה בלוס-אנג’לס כסף לנסוע לישראל ולהתכונן לחיבור על עגנון, והריהו יושב כאן עם זוגתו ושני בניו קרוב לשנה. מתוך דבריו חשתי, שאין לי צורך (למעשה, שומר אני לשוני במחיצתו, כי למה לי לסרסר בין מגרעותיו של עגנון לבינו) להאריך את הדיבור בפרשת עגנון. נהירה היא לו כל צרכו: “בוטשאטש עיירה לא נכבדת בגאליציה ואין לה שם טוב בארצה; בית-אביו של עגנון מפשוטי עם, לא למדנים ולא מיוחסים, אבל מכאן התאווה לעשות כיירתו מרכז ומשפחתו שמנה סלתה של יהדות גאליציה,” ומי שאומר דברים אלה, סימן שעמד על מהות אופיו. ועוד אמר לי: “הרשימה של האנשים השנואים עליו ארוכה מאוד, ומתפלא אני על לבו המכיל את כל השנאות האלה”: כך, בשבילי אין בזה חידוש, אלא שד”ר באנד טועה בעמקותה של השנאה שבלבבו, למעשה, אפילו זו אינה אלא הבהוב בעלמא, בשביל הבהובים הללו מספיק בית קיבול של לב זה.

אף-על-פי-כן זהיר הייתי בדיבורי ולא מסרתי כלום לגנותו של עגנון, לאמריקנים יש שיטה, כלומר אין זו שיטה אלא סדרי דברים: אם אתה יוצא “לאסוף חומר” (זהו הז’רגון המקובל), צא בדרכי בלשים ולא ידע האיש שאתה משתדל לדובבו להיכן אתה מטה כוונותיך. כשהלך, שאלני, אם רשאי הוא שוב להטריחני? אמרתי לו, הן. וכנראה שיחזור ויבוא,

בחור זה אינו “טפש”, גמר בהארווארד קלאסיקה יוונית ועכשיו מרצה הוא ב“ספרות משווה” בלוס אנג’לס. ודאי לי שמשכיל הוא. למד בצרפת וגם הלשון הגרמנית הוא יודע. השיג קשות, משום מה נותנים לבחורים דוגמת דן מירון, שיהיו ההולכים בראש בביקורת העברית ובעצם, מתוך שאין התנגדות להם, גם דעתם מכרעת בה.

והדין עמו. אלא אני בשנת ע"ח ואין כוחותי היום ככוחותי אז.

בספרו של אריך הלר The Disinherited Mind מרבה הוא לסתור את עצמו, שקשה לדעת מה רצונו. לכאורה, דעתו כדעתי, שאסונה של השירה המודרנית אותה שניות קיצונית שבין כוחות תבונה וכחות רגש – מצד אחד כאילו הגיון ומצד אחר אינטואיציה. נמצא שהשירה אינה אלא ניגון בלבד ומשמעות המלים אינה אלא מכשול לה, איבה שהשיתו (מאלארמה, נובאליס, ברגסון, וואלרי [שכישכש לכאן ולכאן] וכל המון הלבלרים שיצאו בעקבותיהם) בין ה“אינטלקט” שאינו אלא כלי שנברא לצרכים גופניים של האדם, לחיי הבהמה של האדם, ובין השירה, שהאדם בה קופץ מעל לראשו ומגיע לריאליות של אמת, לא זו הבדויה ע"י הפיסיקאים והכימאים – אלא זו הקרובה מאוד אל “הדבר כשהוא לעצמו”, כלומר אל עצמות החיים והעולם – איבה זו רואה הלר כמוני שהיתה בעוכריה של השירה. אלא, כאמור, הססן הוא ומפנה פניו לכאן ולכאן, חושש הוא מאוד שמא יקראוהו בשם “שמרן”, וחשש זה מביאהו לידי סתירות קשות: הנה במקום אחד הוא אומר (עמ' 245): “כדי לקצר את סיפור המעשה המסובך הזה; קנט הוא שעצר באופן דרמטי את תהלוכת הנצחון של הרציונליזם. אם בטוח דיקארט שהמחשבה הרציונלית היא עוגן יציב של הקיום – אכסיסטאנס – באמרתו cogito ergo sum,הרי באותה מידה היה קנט בוֹטח, שהחשיבה אינה שטה בתוך הקיום אלא דוגמת ספינה השטה על פניהם של מי-הים, כשהיא מבחינה בהרבה דברים, אבל לעולם כבושה היא ומוקפת באופק של עצמה. אבל כל כמה שתרחיק הפלגה של הנוסע, לעולם יהא לפניו האופק, אפקם של זמן ומקום; ולעולמי עולמים מחוץ להיקף ראייתו תהא אדמת החוף האחרון ונמלו – המוחלט. לפיכך לא בתבונה הצרופה, בתבונה הרציונלית, תקוות אדם למצוא את הוודאי האחרון, וההבחנה שאין לה סוף בו היא [ו]היא פגימתו, צלבו, והדר-תפארתו של טבעו, ודאי לא מנע קנט תביעותיו הנכונות (של הוודאי) – חייבים אנו לספקן – אבל לא דרך הכרתו הרציונלית של אדם, אלא דרך הכרתו המוסרית. החוק המוסרי הוא הכלי של המוחלט.”

ובכן הכל על מקומו הנכון. דברים נכונים שכל אחד, ואחד שעיין קצת בתורת קנט חש בסייג הזה שסייג את התבונה האנושית ואולי צריך לומר “השכל האנושי” ולא התבונה, הואיל וזו האחרונה אם אינה מגיעה לוודאי הרי בכוחה להתקרב אליו קרוב קרוב מאוד).

והנה בעמ' 247: “…בראשית היה קנט שעשה סדרים בעולם התבונה והרגשים, שנעל את הדלת לפני ה”לא-ידוע“; ובסוף רמבו, שפתח את הדלת לפני ה’לא-ידוע' הגדול כשהוא מטריף בכוונה ולאט לאט כל חושיו, כשהוא משכר את עצמו בכל מיני סמים.”

ובאמת אי-אפשר לומר שקנט “נעל הדלת לפני ה’לא-ידוע'”; הוא אמר ש“אל האופק” (“הדבר כשהוא לעצמו”) אין האדם מגיע אליו לעולם, אבל מצד אחר אין הוא פטור מלהבחין בו, למשל, בעולם המוסרי של האדם, במידה מסוימת בעולם האסתטי מתוך כוחו של “הגאון” – על כגון זה אמרו: חכמים הזהרו בדבריכם.

י"ג ביוני, 1963

נצרך אני לכמה תעודות (מן הספרות היפה או מן הספרות העיונית), המגלות צביעותה של כת הפוריטנים: כלומר בשנות המאה השמונה-עשרה, כשהיו נאה דורשים ולא נאה מקיימים. והנה הלקין נתן לי ספרים ולא מצאתי בהם כלום מן הדרוש לי. ד"ר שלום כהן³⁵ הביא לי חיבור של Perry Miller, The American Puritans – אף-על-פי שאינו דן בתקופת הניוון של הכת, אלא בתקופת פריחתה, והעיקר אוסף כאן של דרשות, יומנים ודברי שירה במאה השבע-עשרה, אף-על-פי-כן אני מעיין בו והוא לתועלת לי, הואיל ואני רואה את הכת לא לפי שתיארוה אחרים, אלא לפי שהיא נשקפת מתוך תעודותיה. אלא העיקר, שאני נצרך לו אין כאן, והעדר זה מעכב כתיבת מאמרי “שלוש פנים לצביעות”.

אמש נזדמנה לי בתו של הלקין ברחוב עזה, היא עוסקת בתקופה זו והלקין אמר לי, שכדאי לשאול את פיה. הסברתי לה הדרוש לי, והבטיחה לשלוח לי כמה וכמה קטעים מתוך הספרות המדברים בגנות הצביעות הפוריטנית בארצות-הברית.

אתמול כתבתי שקנט "לא נעל הדלת לפני ה’לא-ידוע' " – למעשה הוא שפתחה לפניו לרווחה. בעצם מה עשה שופנהואר? הוא אמר: קנט סבור שאי-אפשר למצוא את “הדבר כשהוא לעצמו” – אני מצאתיו: הרצייה. לאמיתו של דבר כך עשו הכל אחריו (שלינג וממנו גנב הרבה ברגסון). ואף-על-פי-כן הדין עם קנט. וסימן מובהק לכך: הרי לאחר שמצאו, את “הדבר כשהוא לעצמו”, לא פסקו אחרים מלבקשו! ועד היום הזה עדיין מחפשים אותו בנרות והידים ריקות.

אבל אין לך שטות גדולה משטות זו המכריזה, כי “הדבר כשהוא לעצמו” – השירה! אין מסתפקים ברמיזה, שכנראה יכולת זו של שירה באדם מקורה באותו עולם שמעבר לתופעות. שבשום אופן אין ההכרה תופסת אותו, הואיל ועולם זה אין הזמן והחלל קובעים מהותו, דוגמת התפיסה האנושית הרגילה – אלא מתרברבים ואומרים אנו (המשוררים) יוצרים בעצם ידנו עולם שהוא עולמו של “הדבר כשהוא לעצמו”, אין בין זה לזה אלא – דוגמת ליצנותו של מופסן על ההפרש בין גבר לאשה –La petite différence!

ולמעשה מתכוונים לא לשירה אלא לעצמם, למשוררים, אל “האידיאה של אדם לאלוהים”, כנוסחו של שלינג. אבל בכוונה הם מסיחים דעת מדברי הסנדק שלהם, מדברי ניטשה, שאפילו בימי קיצוניותו החמורה לא ויתר על אותו “גרגר בינה המפוזרת בין כוכב לכוכב”. ובינה זו היא המצילה מן השגעון גם את השירה: “מקצת מן המקצת של שכל, גרגר של בינה מפוזרת בין כוכב לכוכב – שׂאוֹר זה המעורב בכל הדברים; הרי זה מחמת השגעון, שהבינה נתערבה בכל הדברים.” אבל כך דרכם של אפיגונים, מדעת הם משכיחים בתוך עצמם תורת רבם. ניטשה ידע יפה יפה, שבלא גרגר בינה על כורחו שהטירוף יקיף את הכל; לא האין סתם, אלא מין אין שהוא יש בתוך השגעון – דומני, אנו, דורנו, כבר עבר את הדרגה הזאת ויש פה איזו רתיעה לאחור. אבל אין כאן אלא פסיעות ראשונות ומהססות של מעטים. הרבים לאחר שיצאו מן השגעון לא חזרו אל אותה בינה המפוזרת בין כוכב לכוכב, אלא ירדו למטה – אל הצביעות. כלומר עדיין מעמידים הם פנים כמטורפים אף-על-פי שחושיהם בריאים ושלמים. בפרשה זו אני עוסק, לגלות פנים הללו של צביעות חדשה שנשתלטה על העולם – צביעות הלבבות!

י"ד ביוני, 1963

קראתי בחוברת “מולד” (175 – 176) הכפולה (ינואר-אפריל 1963) את מאמרו של אברהם באנד “עגנון לפני היותו עגנון” – כלומר כתבים של טשאטשקס שראו אור (“במצפה”) בעברית ובאידיש לפני הסיפור “עגונות”. פותח מאמרו: “פרט לביאליק, אין לך סופר עברי שזכה לביקורת כה עשירה כש”י עגנון." אבל כאן צריך להוסיף – ביאליק לא עסק בפרסומו, לא ביקש שיכתבו עליו, עגנון בנה מנגנון של פרסום בתלפיות, ולמעלה מארבעים שנה שמנגנון זה לא פסק מלתבוע בפה את הכתיבה על עגנון. הנה בכל כרכי “השילוח” שביאליק היה עורכם לא נזכר שם ביאליק בכל המאמרים שנדפסו שם, ועל אחת כמה וכמה שאין מאמר על שירתו, ואי-אפשר להעלות על הדעת שביאליק יאמר לסופר עברי חברו: “מדוע אינך כותב עלי?” דברים שעגנון השמיעם ומשמיעם עד היום הזה.

המאמר גופו כתוב בהגינות. באנד אדם משכיל ויודע את הדברים שהוא משמיע, והרצאתו ברורה, ו“העברי” שלו, בדרך כלל, כהלכתו, ודרכי הספרות נהירים לו ואת עגנון למד ויודעו על בוריו. ואף-על-פי-כן יש איזה היסוס, שאינך יודע מהיכן הוא – משום שאינו שגור אצל הספרות העברית, או שמתיירא הוא מפני שנאתו של עגנון? דומני, שני יסודות אלה כאחד בהיסוס זה. לפיכך, מתוך הזהירות היתירה פעמים לא נעימה הקריאה, כלומר, פעמים חן אין בכתיבה זו אף-על-פי שבאנד שומר לשונו ומדקדק בהגדרותיו ובהבחנותיו.

גם חסרה במאמר פסקה אחת: הקורא חייב לדעת שבימים שנכתבו רשימותיו הראשונות של עגנון, כבר עמדה חמתו של פרץ הבונדאי בצהרי הרקיע, והמוטיבים של עני וגביר, וגם עניין של סמלים ומשלים היה מן הדברים הרגילים בספרות היידית וגם העברית (ב“הצופה” פרסם י.ל. פרץ את “היונים הפורחות” שלו בימים ההם)." אילו פסקה זו במאמר, היתה “אמיתו” שלמה יותר. עכשיו מתעים הדברים קצת את הקוראים.

מכל מקום – אילו בידי הכוח, איני נותן לד"ר באנד לחזור לארצות-הברית, אלא מפנה לו מקום באוניברסיטה בירושלים ואונסו לקבוע ישיבתו בתוכנו. צריכים אנו לבני-אדם שכמותו, שיודעים מה שהם מדברים.

י"ז ביוני, 1963

בן-גוריון התפטר והטעם – “גורמים אישיים שאין להם שום קשר בענייני הממשלה”. שלחתי לו מכתב, קצר

"דוד יקר, עשית מה שעשית ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך ומצא את השלווה באשר תהיה. מכל מקום עזה תקוותי, שדיבור זה ‘אישי’ שהביאך לידי מעשה זה אין לו שום חיבור לבריאותך, ואתה שלם בגופך כאשר היית.

ועוד קראתי – עתיד אתה להוסיף וליתן עניינך לסדרי החינוך בישראל. אני קצת מלמד וסדרים אלה מדריכים מנוחתי. ואם תרצה בי אני מוכן לעשות את המוטל עלי, כלומר להשמיע באזניך כמה וכמה תיקונים שלפי דעתי יביאו פירות הרבה. שלך באמונת אמון שלמה."

כ' ביוני, 1963

חזרתי וקראתי, וגם הגהתי, את מאמרי “מסכות ותרפים”. לפי דעתי, חשוב המאמר, ואני עצמי לא השגחתי בחשיבותו. ראשית, יש בו כוח-הוכחה רב. שנית, חריף הוא, וניכר בו, שהייתי בחור ששבילי השקלא-וטריא שבגמרא נהירין לו. דרך הפולמוס יהודית היא מתחילתה עד סופה, ויש גם דוק של הומור הפרוש על פני הדברים ואינו נותן להם לשקוע בכובד-ראש מנופח ומשעמם.

בספרי “שתי המזוזות” אתן את מאמרי “מקוריות” שראה אור ב“דבר” לפני הרבה שנים, ולאחריו יבוא המאמר “מסכות ותרפים”, ובאלה סיימתי פרשת עגנון.

הערב (בתשע) באים אלי מר רוכמן³⁶ וזוגתו ומר אפלפלד. לא הזמנתי איש מלבדם לערב זה. עומד אני ב“דרך-ארץ” לפני פליטי “השואה”, שעברו עליהם כל יסורי-גיהינום ואף-על-פי-כן עמדו בנסיונם ואפילו אופיים ונפשם נתמרקו בצרותיהם, ולא זו בלבד ש“צלם אלוהים” לא נפגם אצלם, אלא שנתעשר כל-כך עולמם הפנימי והם נוהגים חומרה יתירה בנוהגם המוסרי – שחש אני אהבה רבה והוקרה גדולה להם. רוכמן בן מולדתי הוא, יהודי של קונגרס-פולין, קיבל סמיכה ואף-על-פי-כן כותב הוא יידיש ולא עברית, הואיל ועולם שמד-היטלר עולם של יהודים מדברי יידיש היה. בן אני לרוחו.

אמרו לי, שהוא יוצא מן הדירה שהממשלה נתנה לו. היא מן “הרכוש הנטוש”, וכיוון שפליטים עכשיו בעליה הערביים, אין רצונו ליהנות מן הרכוש הזה, שצער וחטא שרויים באוויר החדרים. איזו מדרגה! והכל נעשה בצנעה ובשתיקה גמורה. אפילו צל של “צדקות” אין כאן. לפני בני-אדם אלה, חש אני שעפר אני תחת רגליהם. איני יודע, אילו הגעתי למקומם, מה היו פני. בתוך צינוק העינויים אולי נשברה רוחי. רוכמן היה בצינוק זה ויצא בשלום, ולא זו בלבד שיצא אלא התעלה והשתבח. פשוט, בטל ומבוטל אני בעיני עצמי כלפיו. וברוך בואו בצל קורתי!

כ"א ביוני, 1963

אמש ישבו בביתי רוכמן וזוגתו ואפלפלד עד קרוב לחצות, והיתה השיחה שיחת רעים ואחים. דיברנו בספרות – הזז ועגנון ו[א.] ב. יהושע והופר³⁷ (יידיש) ורבים, רבים כיוצא באלו. שניהם – גם רוכמן וגם אפלפלד בני-אדם נבונים, אלא שרוכמן חריף יותר ועז יותר. הרבה דיברנו ביהדות קונגרס-פולין, יהדות ששנינו בניה, אמרו לי שרוכמן שתקן – אמש לא שתק!

אפלפלד כולו זלזל שכל עלה ועלה שבו מרתית. יש בו דקות ורוך. הצרות מרקו את רוכמן והוא חד ולבו נעול. את אפלפלד התמיהו הצרות – למה? לשם מה? ומי נצרך לצרות הללו? לפיכך רועד קולו ומהסס. ואף-על-פי-כן על שלו הוא עומד ולא תזיז אותו ממקומו על נקלה.

אהבתי את זוגתו של רוכמן, זו האשה שעמדה כל הימים מעבר למחיצה בביתו של האכר-הרוצח! אשה טובה ונאה, שאינה מרבה בדברים אבל כל שהיא אומרת נאה לשעתו ולמקומו. הנה לפני אשה זו ועוד צל רחוק של יסורים נע על פניה הענוגים. גם היא אותו פלא מופלא – צלם אלוהים לא נמחה מעל פנים הללו מרוב סבל ויסורים. אדרבה יש איזה סיגוף מוסרי בפנים הללו, איזו התאפקות המעידה על כוחות נפש רבים. ויש בצניעות המאופקת הזאת חן, הרבה חן, חן יהודי, בפרצוף הגרמי מעט ובעינים שנתעמקו ובכתפיים שעדיין אסופות הן אל צד צווארה, ובשקט הזה שעל גבי שפתיה הנעולות – ישבתי והרהרתי: היא עמדה כל היום על רגליה מעבר למחיצת הסרנים, היא האשה הנוגה הזאת, עמדה הרבה ימים, והנה ברכיה לא כשלו ועומדת היא הכן על רגליה – וכל לבי נתתי לה!

וכשעליתי על משכבי הרביתי להרהר באורחי היקרים.

היום קיבלתי תשובה למכתבי אל ב.ג., הוא מבקש לבקר בביתי ביום א' אחר הצהרים, והודעתי למשרד ראש הממשלה בירושלים בטלפון (לא תספיק לי השעה להודיעו בכתב) כי אשמח מאוד לראותו בצל קורתי ביום א' בכל שעה שנוחה לו.

כ"ב ביוני, 1963

חוזר אני אל הרוכמנים ואל אפלפלד. אל דמי לי; הם אינם נותנים דמי לי. אם בני-אדם כמותם באפשר, על כורחך אתה אומר, יש סגולות באדם, יש יכולת באדם, יש עולם של מוסר וערכים שאדם שואב ממנו, שאדם מקנה לעצמו; ועולם זה עילוי בו ומתעלה הוא מעל לעולם הנתפס כטבע וחוקותיו בהכרה שלנו. ודאי מופלא וכמוס הוא, אף-על-פי-כן אינך פטור מלדרשו ומלבקשו.

לפיכך סתירה של ממש במציאותם של בני-אדם, דוגמת הרוכמנים ואפלפלד, כנגד תורת היידגר וסארטר: רשאי אני לומר – אדם, וסגולות האדם ומוסר האדם ועולם ערכיו. רשאי אני לומר – ישנה הוויה של אידיאל שהפרט ש“הושלך” מכוון את עצמו כלפיה, והוא, האידיאל, נראה כתכלית מונחת באופק החיים, וכוחות-משיכה בתכלית זו לפתות את האדם שיכוון לבו לה; ואף-על-פי שאי-אפשר, בעולם מוגבל זה, להשיגה במלואה, כלומר אי-אפשר לבטל את קיומה של התכלית והוויתה, מתוך שאתה מהפכה למציאות של חיי יום יום, אף-על-פי-כן כוחות משיכה מושכים ועושים את שלהם בהולכה זו שהם מוליכים את האדם בקו מתוח זה שבינו לבין הווייתה של התכלית המושכת.

ואילו הרוכמנים לא עשו אלא מעשה זה, כלומר שחיזקו בי רעיונות אלו – דייני! ועל כך חייב אני להודות ולהלל אותם בלבב שלם. ואני מקיים חובה זו: מודה אני להם ומהללם.

עוסק אני ב“שתי המזוזות” (ספרי “עירובין” מוכן לסידור, חוץ מן המאמר “שלוש פנים לצביעות”), אוסף דברים ומגיהם. איני יודע, מה לעשות לכתיב. מאמרי ראו אור בהרבה אכסניות ובכל מקום ומקום היה “מדקדק” שקבע לו כתיב לעצמו, אבל אי-אפשר, שספר אחד כתיבו כך וספר שני כתיבו אחר. מצד אחר, איני סומך על ראייתי בהגהות. כשאתן את הכת“י ל”דביר", אולי ארד לתל-אביב ואזדמן עם המגיה ונקבע יחד כתיב מסוים, אבקש מאגודת הסופרים, שגם “שתי המזוזות” מגיהן יהא אותו מגיה. בשום מקום בעולם אין לסופר דאגות כאלה.

כ"ד ביוני 1963

אתמול אחר-הצהריים בא דוד (ב.ג.) לביתי להיפרד ממני. שעה תמימה דיבר ואף-על-פי-כן בעיקר לא נגענו; מה אירע שהביאו לידי התפטרותו? פניו בריאות. דומני אפילו השמין גופו וכרסו גדלה, אלא שיש איזה היסוס נסתר בהבעת פניו, איזו חרדה פנימית, שאיני יודע מהיכן חרדה זו ומה טיבה, פעמים אחדות אמר: “טרוד אני מן הבוקר עד עשר בלילה בדברים קטנים, קבלת-פנים לאורחים, טכסים, שיחות בטלות, ויכוחים בטלים, בעיקר מסתבך עם אמביציות של בני-אדם קטנים, ואיני מספיק אפילו לקרוא ספר או להרהר מעט – נמאסו עלי חיים ריקים אלה.”

לא אלה המלים השמיע אבל אלה הדברים אשר אמר, אף-על-פי-כן נדמה לי, והן צידוק הדין לאחר המעשה, ולא סיבת המעשה אשר עשה. עכשיו ממתיק הוא לעצמו את הדין אשר גזר על עצמו.

חשתי, והרי יודע אני ומכיר אופיו וכל קמטי נפשו, איזה רגש של מפח-נפש המסעיר אותו, רגש של מורא שמא מה שיבוא עתיד להיות רע מן הדברים ההווים בשעה זו. מהיכן מפח-נפש זה ועל שום מה מורא זה? כלום ענייני הכלל בכך? או עסקי הפרט? איני יודע אל נכון, אבל נראה לי, ידי שניהם באמצע. כאילו ניטל ממנו סגנון הדברים, שהיה שגור כל-כך בפיו עשרים שנה כסדרן, וסגנון חדש, שיהא הולם את המציאות המקיפה אותו, מבית ומבחוץ, עדיין לא נברא בפיו, והוא נמלט אל תוך עצמו, בשביל לבראו, ליצוק מטבעותיו בבית-מוניטין חדש, ואז יחזור למקום שממנו יצא עכשיו.

כדרכו הפליג גם בעולמות עליונים. “אני מתעניין עכשיו בביולוגיה הרבה” – אמר לי. כשהוא פותח בפרשת מדעים אני שותק הואיל ודרך דיבורו כהדיוט. “העין אינה רואה, אמר לי, אלא התמונה הנשקפת בה נתפסת כעצבים ונשלחת למח והוא הסודר וחוזר ומעלה את התמונה” – והעיקר, שנראה לו, כי דרך דיבור זו חדשה היא, נתחדשה אצלו, והוא עלוב כל-כך בדיבורו. כוח המחשבה שלו המצומצם מתחיל להיות מוחשי כל-כך, שפשוט מרחם אתה עליו. מעולם לא היה דוד מצויין בכוחות מחשבה, לפיכך יצא מבית-המדרש; הואיל ולא עלה בידו להסתגל אל השקלא טריא המופשטת-ההגיונית שבתלמוד. הוא יודע זאת. אני יודע שהוא יודע. ומכאן אותו צמאה לעולם הרוחני. צמאון מתוך פחי-נפש; משיכה אל דברים שלא ניתנו לו; חפץ להיות מצויין במעלות טובות במקום הפגום; מכאן נפש זו, שלכאורה השיגה למעלה מיכולתה, הרעבה כל ימיה לקבל אישור לעילוי שבה מן החוץ (זה המכונה שם רדיפה אחר כבוד). לפיכך, כשפתח בביולוגיה ודיבר על תאים ורקמות וקוסמוס וכיוצא באלה – לרגעים נדמה לי, שיש איזה טירוף הדעת בשטף דיבור זה. וזה שאמרתי – ישבתי וריחמתי עליו.

הוא אמר לי, שרצונו ללכת לשדה-בוקר לחדשים אחדים, כי בתל-אביב לא תהא מנוחה לו, וחפצו להתבודד, ולהישאר עם עצמו. אבל גם כאן טעותו. כל ימיו בודד היה. אולי אני הייתי חבר קרוב לו, אבל לא נסתייעו הדברים. אין נפש קרובה, שיבוא אליה ויאמר – “רצוני להתפטר מןן הממשלה ומן הכנסת, מה דעתך?” התשובה תהא: “אם הממשל היה עליך לטורח תתפטר, אבל מה עניין הכנסת כאן? אסור לך לצאת מן המוסד העליון הזה.” והוא ישיב: “גם אני היססתי ולכן באתי לשאול בעצתך. וכן אעשה. מן הממשלה אני יוצא, בכנסת אני נשאר,” לשיחה זאת – לא זכה כל ימי חייו. הקרובים לו היו ראשית כל קרובים לעצמם והשתמשו בו לענייניהם הפרטיים. בתוך ההמולה הרבה אשר סביבותיו, עומד הוא בודד ונעזב. וזה אסונו הגדול. אתמול ראיתי בין קמטי פניו בתוך רוחו המהססת עקבות האסון הזה. ראיתיו בעיני בשר, וכאילו אדם “חזק” מוטל לפני בעלבונו ובאפס כוחו.

וריחמתי עליו.

כ"ו ביוני, 1963

לפני שעה קלה גמרתי קריאתי בגליון כ“ב “דף”, בו מקובצים דבריהם של 14 נואמים, שהשמיעו דעותיהם על “הקיים והחולף במורשת ספרותנו”, ולצערי הרב, הדברים ברובם, כמעט בכולם, דברים של מה בכך, הנה יצחק שלו³⁸. אומרים עליו שהוא מורה טוב, יודע פרק בהוראה ובהקנאת ידיעות לתלמידיו. ואף-על-פי-כן מדבר הוא כדרדקי. טוען הוא כנגד “התכנית” שהיא חובה. “עצם הרעיון של תכנית לימודים מחייבת במקצוע כמו ספרות, הוא פסול, לדעתי.” ואף-על-פי-כן גם לו יש תכנית – לגרש מבית-הספר את ר' יהודה הלוי. (אין איש אשר יטיל ספק בכנות געגועיו של ר' יהודה הלוי לציון. אבל הביטוי לכל הגעגועים האלה נראה היום כה מלאכותי, כה מליצי, עד שלימודו של שיר זה הופך למעמסה.") ניחא. נגרש את ר' יהודה הלוי מפני שמר שלו אינו מבין מה זאת מליצה. אבל רצונו לגרש עוד. את מנדלי. מדוע? “אי-אפשר להזדהות עם טיפוס אחד מ’ספר הקבצנים'.” ועוד ידו נטויה: “יש לחדול מן ההתרפקות על העבר”… “חיים עמנו בזמננו משוררים העולים על מיכ”ל ויל”ג." ניחא. אבל יהיה למר שלו העוז לומר בפירוש – רצוני שילמדו שירי!" אבל אין לו עוז זה הואיל ובתוך תוכו מוג-לג הוא!

בקולם של כל המקטרגים (ובראשם קריב³⁹) אני מכיר מורך-לב זה. הם אומרים לנו בקול ענות במה שאינם רוצים, אבל אינם מעזים לומר לנו במה שהם רוצים.. מיאונם מפורט: ר' יהודה הלוי, כל שירת ספרד, יל“ג, מיכ”ל (לא דיברו על מאפו, כלום מאמרי “שיחה” היה באמצע?), מנדלי, אפילו טשרניחובסקי (גרשון שקד) וגם ברנר (המורה הוראה שקד מתיר) וכיוצא באלה. לוח חלק. הספרות פותחת ממנו, וגם קצת ביאליק ודוד פוגל (שוב מורה הוראה שקד).

והעיקר: תירוץ זה, שאפילו מורה ותיק, ד"ר מיכאל הנדל, משתמש בו – “כך הוא המצב בעולם, וכך, לצערנו, במידה זו או אחרת גם אצלנו.” אבל בשום מקום בעולם, לא שבה אומה לאחר אלפיים שנות גלות אל ארץ אבותיה וחזרה ובנתה את ביתה. במערב וּבאירופה יש הרבה פחי-נפש, ורגש זה מובן לי עד מאוד. גרמניה היתה פרוטסטנטית-קתולית, ופיכטה אפילו ראה בה את שליחה של התרבות (המדעים) באירופה. והנה שלטון היטלר וכל זוועותיו היו שם באפשר. הווה אומר, תרבות אירופה אינה בתוך תוכה כשורה. וגדל היאוש. אנו, מעולם לא האמנו בצדקות הישועים, וגם עולמנו נתרוקן, מפני מה? מפני “רוח הזמן” (צייטגיסט) המפורסם? אבל מדוע לא נצא כנגד “רוח הזמן”, שאינו שלנו? לפיכך הטענה “כך הוא בכל העולם” אינה מקובלת עלי.

אלא כל האנדרלמוסיה הזאת לא באה אלא מפני שלא ידעו המתווכחים במה הם דנים. בתולדות ספרות של אומה? או בהסבר ובאנליזה של שירה ופרוזה מסויימות? לא זה כהרי זה. סבור אני, הדבר האחרון מקומו בקריאה בכריסטומטיות, הראשון – לימוד בפני עצמו. בתולדות ספרות אי-אפשר בלא ספרות השכלה ואין מקום לסופרים בני ימינו, ו“תעודת הלידה” באמת מכרעת.

א' ביולי 1963

בבוקר נודע לי מן העתון על מותו של בצר⁴⁰ בנהלל. לשנות גבורות הגיע. חבר טוב היה לי, חמישים ושש שנים חברים היינו, מסג’רה עד היום הזה. שלחתי טלגרמה לוועד נהלל. חסד אחרון, חסד של אמת. כל דורי הולך לעולמו וגם שעתי קרובה. ב"ה גזע טוב היינו ראשוני עלייה שנייה, וסימן לדבר אריכות ימינו.

עוסק אני בהגהת מאמרי “בעבותות ההווי”. אני משאירו כמות שהוא ומתקן תיקונים של סגנון, עניינים של מה בכך. אין לי מה להתחרט, זאת היתה דעתי וזאת דעתי גם עתה. הצורה הפּיקרסקית שהיתה לבית-מדרש נעלה דלת בספרות העברית לפניי הרומן הבנוי. אלא שפירשו דברי שלא כהלכה, לפיכך בסוף המאמר אוסיף פרק קטן בשם “אחרית דבר” ואשיב למפרשים הללו ואעמיד דעותי על אמיתן.

במוצאי שבת (שלשום) נתתי את כתה"י של ספרי “עירובין” ל “דביר”, למר ברוידא⁴¹, ובמסירה זו יצא מרשותי. לעולם יש עצב בפרידה זו. עכשו הריהו ברשות הרבים ואינו שלי. כאילו אבידה היא. ואף-על-פי-כן הריני מכין אבידה שנייה – “שתי המזוזות”. ברייה משונה האדם. אמש נדדה שנתי ועיינתי ב-Pensées של פסקל. גם דעתו כדעתי – שברייה משונה האדם. אבל הוא אמר לגאול אותה בחיק הנצרות, או יותר נכון בחיק הצלוב. אלא הסתירות ומכאוביהן מרובים כל-כך גם אחר הגאולה, שמתקשה אני לומר, אם בכלל נגאל פסקל. ומה יעשה יהודי, שאין לו צלוב, שיצרף בתוכו את הארצי ואת הרוחני? או כלשונו: את הבשר ואת הרוח? על כורחו קרוע הוא ואין לו על מי לסמוך במעשה הצירופים אלא על כוחו בלבד. ודאי לגאולה שלמה לא יגיע. וכי פסקל עם הצלוב המסייע עמו הגיע אליה? הווה אומר, דין אחד לשנינו, ואין צורך בצלוב.

ב' ביולי, 1963

אמש לפני השינה עיינתי ב“ספר הבדיחה והחידוד” של א. דרויאנוב⁴², שיצא לאור במהדורה חדשה ונאה מאוד. אין צריך לומר שדבר גדול עשה דרויאנוב, ומלאכה רבה השקיע בקיבוץ הבדיחות וכל נוסחאותיהן. משובח ונקי ומבודק לשונו ויצק אותו לתוך דפוסי משנה וגמרא עד להפליא. ואף-על-פי-כן הואיל ואין בלשון זו “השפעות” אלא “חיקוי ממש”, הרי אין הפסוקים מוליכים אותי אל המשנה והגמרא אלא אל “מסכתות קלפים ופורים” וכיוצא באלו, שהיו מצויות אצל בחורי ישיבה וחובשי בית-מדרש בשביל לבדח קצת דעתם. זה חטאו של חיקוי, בכל מקום שאתה מוצאו, מוביל הוא אל חיקוי אחר בדומה לו ולא אל המקור, שממנו ינקו שניהם.

ועל הבדיחות עצמן – אינן מן המשובחות. ראשית, על הרוב מאריכות הן את הדיבור, והעוקץ שבסופן מתמהמה לבוא, זאת מגרעת גדולה. שנית, רבות מחוברות אל הידיעה, ידיעת דינים ובקיאות במקרא ובתלמוד ובמפרשיהם (רש"י), שההרהור בה, בידיעה, מסיח את הדעת מן המבדח, כלומר מוציא אותך מן המעמד של צפייה, וממילא לא פוגם בכוחו העוקץ.

יש עוד דברים בבדיחה היהודית בכללה, שאינה מן המשובחות, אבל אלה אני דוחה עד לאחר גמר קריאתי בספר זה, שלכל הדעות מעשה נכבד מאוד הוא.

הגהתי את פרק ב' (האחרון) של “בעבותות ההווי”, כאילו ראיתי את השתלשלות העניינים בספרות העברית כשמרכזה יהא ארץ-ישראל. הנה כתבתי: “ההשפעה החיצונית של הספרויות הלועזיות עומדת באחת הפינות ואורבת לנו. הנה כבר באים ואומרים לנו רמבו, ורלן… ובשירה העברית כבר נשמעים הדי אמרים אלה. אין איש שואל את נפשו: מה לנו ולקטוליציזמוס הקנאי שבשירת צרפת המודרנית, החוטאת והחוזרת בתשובה? אם קדושה אשר אותה נאהב ובחיקה נשפוך שיחנו ונעלה את עצמנו על מוקד אהבתה אין לנו ולא ידענוה לעולם; לפני ישועים רזי-פנים ומלאי-ערמה לא התוודינו ומשיחנו לא בא עוד ולא כיפר על עוונותינו. יתר על כן, אם נצא להיגרר אחרי התנועות הספרותיות הקיימות מתוך חיקוי או מתוך סינון זהיר, הלא תמיד נאחר לבוא. ובשעה ששם, מן החוץ, כבר גמרו תפילותיהם ועזבו בית-מקדשם לצאת ולבקש מקלט אחר להלך-רוחם, נבוא אנחנו ונתעה בודדים ועזובים בין הכתלים השוממים ונתחמם לאורות של נרות גוועים ודועכים. הגרירה הסתמית אחרי מהלכי אירופה תהיה בעל כורחה סם מוות לנו.” הרי אלה – החיקוי והאיחור – שתי אבני נגף שהכשילו את ספרות הצעירים בימינו ורוקנו את המעט שהיה בלבם.

אבל גם בדברים ברורים הכרזתי דעתי כלפי העבר ההיסטורי שלנו; “…איני יודע ואיני רוצה לדעת, מה ואיך תהיה צורתה של ספרותנו הצעירה והארצישראלית, כך היתה הכוונה, אף-על-פי שבפירוש לא נאמרה). אבל באחת אני בוטח: ספרותנו הצעירה לא תוותר אף על שעה אחת מאלפי שנות קיומנו כשם שלא נוותר על ‘שופטים’ ו’איוב', על הקבלה והחסידות, כן לא נגרע מאומה מן המידות הטובות והנעלות, אשר לקחנו מן האריים והטמענון בקרבנו.”

כך היתה תקוותי אז. אבל ישראל המושחתת, הזונה אחרי כל אל נכר, השוקעת בזלילה ובסביאה, שמשאת נפשה החליפה והעניבה, המתראה ברהיטיה ובדירותיה והמכערת את הארץ היפה הזאת בבנייניה שאינם אלא תיבות חסרות מראה – ישראל הירודה הזאת וסופריה עמה ויתרה על הכל, וראשית כל פרקה מעליה עול אלפי שנות קיומנו! ואף-על-פי-כן הרי ראיתי היכן נקודת האור ולא ידי כיבתה אותה.

ג' ביולי, 1963

אתמול בא לביתי ד“ר באנד מארצות-הברית (הכותב חיבור על עגנון) וישב אצלי שעה ארוכה. על כורחם נתגלגלו הדברים על עגנון. הוא אמר לי מה שידוע לי מכבר הימים: “בוטשאטש לא היתה חשובה בגליציה, ולפיכך עושה הוא אותה מרכז רוחני; מוצאו מדלת העם ומפשוטי העם ולפיכך אינו פוסק מלדבר בשלשת היוחסין שלו שאינה אלא פרי דמיונו. עכשו גילה שהרשב”א היה מאבות אבותיו, ופיו אינו פוסק מלספר ברשב”א; והשם ‘צֵימח’ אצלו ‘אובסשיון’ ויש אפילו ‘צימחיזם’, מין תואר של גנאי." בשבילי אין בכל אלה שום חידוש. ועוד סיפר לי: “בתחילת השבוע בא עם זוגתו לביתו להיפרד ממנו. והנה אשתו (של באנד) מחבבת מאוד את אשת עגנון, ורצתה לצלמה לזכרון. נתרגש עגנון: ‘מה יש לצלם אשה זו, שהיא זקנה ומכוערת.’ ןהיה לא נעים. אשתו עמדה על שלה וצילמה את הגב' עגנון, שהיה סר וזעף.”

גם פרשה זו אין בה חידוש.

ועוד אמר לי: “תמה אני שעגנון נחשב בעיניכם כחכם מופלג. והדבר אינו כן. אני עשיתי עמו הרבה חדשים, ולרגל עבודתי נתגלה אלי בכל צדדיו, ואני אומר לך – שוטה הוא. הוא חושב שמרמה את הבריות ואינו חש שבמרמתו הוא עומד לעיניים רואות בכל שטותו.”

חבל, שבאנד אינו משתקע בארץ.

ד' ביולי, 1963

היום לפני בוקר בשעה 4.30 עד 6 גמרתי “אחרית דבר” שתבוא אחר מאמרי “בעקבות ההווי”, וישרתי הדורים שהעלתה הביקורת כנגד מאמר זה או שהשמיעה לטובתו. נשארה עוד טענה כנגד תואר “ווּלגאריות” שנתתי לשלום-עליכם. אבל המקור אינו לפני כי נשתבשו העמודים בשעת הצילום שצילמו בשבילי באוניברסיטה, ואיני זוכר את הדברים שכתבתי בעניין זה. אבל כשיהא המקור בידי, או שאודה כי טעיתי בהערכתי בלא אמתלאות או שאסביר, שמלה זו “וולגאריות” מונח היא אם יש לאומה שתי לשונות אחת של דיבור ואחת של תרבות (דת, ספרות וכו'), דומני, זאת היתה כוונתי, אבל ראשית כל צריך לראות את הדברים כפי שנאמרו במקור. אדם מודה על טעותו ומתקנה ומחול לו; אדם מתעתע ומוסיף דברי כחש, מוסיף גם חטא על פשע. מכל מקום אנהג בהגינות.

קיבלתי הזמנה מזלמן שזר, נשיא המדינה – “קבלת-פנים לציון שנת ראשונים”. אין ברירה, אלך לשם. להזמנה צירפו “תדרוך למוזמנים”. זהו חידוש. בן-צבי ז"ל הזמין בלי תדריכים. וגם “תוית” (איני יודע מה פירושה בלשון אחרת) הוסיפו שעליה רשום שם האורח המוזמן, וסעיף ג' של התדריך זה לשונו: “בבואך לבית הנשיא, הנך מתבקש לענוד את התווית (הפועל ‘ענד’ משמעו קישור של קישוטים – ‘אענדנו עטרות’ ‘ענדם לגרגרותיך’) – נושאת שמך – בדש השמאלי של בגדך.” הנה שזר! “העונד” “הנושא שם”, כלומר האדם הנפוח בחשיבותו הריקה! ואף-על-פי-כן אין ברירה, על כורחך אתה הולך.

ז' ביולי, 1963

אתמול שבתי אל “שלוש פנים לצביעות”. ארכה מאוד ההפסקה. אבל אין מדרכי לאנוס על עצמי את הכתיבה. בינתיים עסקתי באיסוף כתבי, בהגהתם ובהכנתם לדפוס, ול“צביעות” לא ניגשתי, מתוך איזה מורא שבלב, שעדיין לא הבשילו הרעיונות די צרכם שאעלה אותם על הנייר. ואף-על-פי-כן אשוב אליהם גם היום, הגם שאין התלהבות מרובה בלב למלאכה זו. מדוע ומהיכן צִנה זו? איני יודע. לא בפעם הראשונה נתקל אני בהפסקת פתאום כזאת. המעשה לימדני שחייבים להישמע לכוחות עיכוב סמויים אלה ולא להכניעם בחוזק-יד. כלום יש כאן מה שמכונה בשם “השראה”? שפעמים היא שורה עליך ופעמים מסתלקת ממך? מי יודע רוח אנוש? אולי בכל כתיבה אי אתה פטור ממתת אלוהים זאת.

קיבלתי מישראל כהן⁴³ את רשימתי על דוד שמעונוביץ, אלא בכדי הטרחתי אותו. אי-אפשר לי להכניסה ב“בשתי מזוזות”, הדברים קלים ואינם ראויים לכינוסם בספרי, זכורני, שמעונוביץ אמר לי, שנהנה מאוד מרשימתי, עכשיו חזרתי וקראתי אותה ולא נהניתי. דברי מתיקה ומידה של זהירות יתרה, אינם באופיי ולא מדרכי. איני זוכר כיום מה הביאני לידי כך, ודאי בכוונה רציתי לחזק לבו של שמעונוביץ, אולי מפני עלבון שהעליבוהו אחרים. פעמים אני נענה לרגשות רחמים אלה, אף-על-פי שיודע אני, שהביקורת דין היא ואין רחמים בדין. באמת מעמד זה של פרקליט אינו מעמדי, לפיכך אין ההצלחה מאירה לי פניה בכתיבת פלסתר זו. גם הרשימה של שמעונוביץ – סנדל היא.

י' ביולי, 1963

שלשום ואתמול חשתי ברגלי השמאלית, שלעולם מוכנה היא לפורענות, ואמרתי בלבי, שמא תצילני מהליכה זו לבית הנשיא. אבל הבוקר רפה הכאב והצליעה מועטה ואין לי אמתלה ועל כורחי אני הולך.

אתמול השתרעה רשימת המוזמנים “הראשונים” על פני דפי “דבר”, וכל מוזמן עיקר חשיבותו מצוין לאחר שמו ושם משפחתו. אותי הכניסו לסוג ספרות הגוּת. יהא כך. כל העניין עניין של מה בכך הוא, ועל אחת כמה וכמה שבעיני הפרסום בעתונות של השם ותאריו אפילו כקליפת השום אינו נחשב. אבל בעיני העורכים את הרשימה, כלומר בעיני “הנשיא ורעייתו”, הדבר נכבד מאוד, כל חייהם שקועים בשפל הזה. טול מהם פרסום זה מה יש בידם? לא כלום. מעשים לא עשו, מחשבות לא חשבו, חיבורים לא חיברו, בדבר אחד עסקו כל ימיהם – לפרסם את עצמם. מכאן החשיבות גם לרשימה זו, ולפיכך אני כותב עליה ביומני כמו ששגור בפי הרבים – מנקודת ראות שלהם.

את רשימת הספרות פותח בורלא! אחריו בא שלונסקי. מדוע נמנה זה האחרון עם “הראשונים”? משום שלמד זמן קצר בגימנסיה “הרצליה” סמוך למלחמת העולם הראשונה. יהא כך. אין לי טענה כנגדו, כשרצונו להיות “ראשון” יהא “ראשון”. מה איכפת לי. אחריהם בא שמי: סופר הגות. יהא כך. זה אינו מעלה ואינו מוריד. העתיד יחתוך גורלם של שלושת הראשונים" בספרות (ב.ש.צ). אף-על-פי-כן כמדומה אני שסיפורי, כל ספרות היפה שלי תאריך ימים יותר מסיפורי בורלא ושירי שלונסקי. הם כבר קיבלו את כל שכרם בעולם הזה, לי יש עוד חלק בעולם הבא.

ועוד תואר נתנו לי: “מראשוני הפועלים במושבות”. זה נכון, אבל גם ממייסדי תנועת העבודה בארץ, מי שהעלה על הנייר, יחד עם אליעזר שוחט, את תכנית "הפועל הצעיר. מי שייסד את “החורש” בגליל וכתב תכניתו, שוב יחד עם אליעזר שוחט. אני איני תובע לעצמי תארים אלה, אבל בעיניהם הם נכבדים מאוד. שערו בנפשכם, אילו שזר רשאי להוסיף על כבודו את כבוד “אחד המייסדים בשנת 1904/5 את תנועת העבודה בארץ”; כלום היה ברוב ענוותו מוותר על תואר זה? לא ולא. בראשי חוצות היו מכריזים עליו בוקר, צהריים וערב; הרי רשאי אני לשאול, אם הדבר נכבד כל-כך מדוע עינך צרה בכבוד אחרים? לעולם הסתפקתי במה שיש בי, אבל יש זה הבאתיו עד קצה יכולתו, ומה שאין בי – למה הוא לי?

ויש עוד דבר, שבאמת איני מוותר עליו – נוסף על עבודתי בספרות, עשיתי משהו בחקלאות. כל ימי עסקתי בה. משק שלחין בארץ מעשה ידי הוא. אילולא זרזתיו בשנות 33 – 1921, ודאי היה מאחר לבוא בחמש או שבע שנים. יצחק וילקנסקי⁴⁴ לעג לי. כשאמרתי עתיד משק השלחין לצמצם את שטח הקרקע למשק אחד ב-,75%, לעג לי והכניסני בקהל הבטלנים המדברים "במשקי זרת'! מתוך לעג ובלא שום תמיכה וסעד הכנסתי את המשק הזה (שלחין) בהתיישבות, בעשר אצבעותי, בעקשנותי, בחריצותי ובעזרת השם שברך מעשה ידי! אבל הכל משתיקים מעשה זה, ומי שמזכירו עושה אותו כאילו כפאו שד. איני אומר בעלים אחרים גזלוהו ממני, אבל העין הצרה רוצה שמעשה זה בעלים לא יהיו לו, שיהא אנונימי, כך מאליו התחילו הקבוצות והמושבים להשקות גינות הירק שלהם ושדות החציר שלהם. כך מאליהם נקבעו זמני זריעה של תפוחי-אדמה בשתי העונות, מאליהם החליטו לגדל תלתן ולהשקות, ומאליהם עמדו על הברכה שבתספת מים!

כאמור, אני איני קובע שום תואר, לא לשם כך עשיתי מה שעשיתי. אבל בעיניהם התארים הללו כל מעיינות חייהם, ומפני מה הם גוזלים אותם ממני? מפני מה? מפני שתארים אלה שלי הם, מפני שאי-אפשר לקחתם ממני. לפיכך יפה כל-כך השתיקה!

אמת זו ידועה לי מכבר הימים. כשאני מפרסם מאמר או סיפור והם עלו יפה – שותקים סביב לי. לא אומרים כלום. אבל כשאני נכשל, אפילו בדבר מועט, מיד כל הפיות מדברים, שלא בפני ובפני: “אתה יודע, צמח, קראתי דבריך ב’הארץ', בסיפור הזה לא הצלחת, בייחוד המחצית השנייה, עד הסוף, סתם דיבורים, ואני תמיה, אתה, שבעל טעם אתה, כיצד לא חשת בכך ופרסמת אותו ברבים!” – זה הלשון. הרי כשאתה שותק – רצונך אתה מפרש שתיקה זו, שמרחם אתה על חברך ואינך רוצה לפגוע במקום הפצע, אף-על-פי שצרות עין בלמה את פיך! ואמת זו ידועה לי מכבר הימים.

ואף-על-פי-כן אלך היום לבית הנשיא, אזדמן שם עם חיה שרה הנקין, עם שלמה לביא ודומיהם, לא אאריך ישיבתי שם, כי עדיין חש אני ברגלי.

י"א ביולי, 1963

אתמול הייתי בבית הנשיא בתוך קהל “הראשונים”. המעמד היה עלוב דיבר המורה בן-יהודה⁴⁵. מלמד. אחריו השמיעה “רעיית הנשיא” רשמים. לשם מה עלתה על דוכן הנואמים? בשם מי דיברה? שטות עשתה. אחריה “נשא דברו” הנשיא בכבודו ובעצמו. כרגיל, פתח בקול גדול ובאותה “התלהבות” שאינה אצלו אלא נוסח, לשון מלומדה. כידוע, משיכה קלה במושכות מזרזת את ריצת הסוס, ומשיכה חזקה מעכבת ומאיטה הילוכו. מעין תנועה כזאת יש עכשיו בשטף דיבורו. לפי טבעו – קולו צועק ברמה, אלא מיד הוא מושך בחזקה במושכותיו הפנימיות – מיד הצעקה נפסקת ובמקומה בא קול שנתנמך בעל כורחו, תנועה זו הצחיקה אותי הרבה.

בא אל האספה גם ד.ב.ג. – בא אל מקומי וישב בצדי. פניו אינן טובות. נפלו הפנים. כנראה מסתגל הוא בקושי למעמד של אזרח בלא “גינוני מלכות”. מחמת היסורם בברכי השמאלית קשתה עלי הישיבה ומיד אחר הנאומים הסתלקתי ונסעתי הביתה.

שמחתי מאוד לראות פנים ישנות – את חיה שרה הנקין! את לאה מרון⁴⁶ ואת בעריש ווֹלמן בן-עירי ואת לבקוביץ-לביא מעין חרוד ואת ויניק⁴⁷ ממקוה ישראל וכיוצא באלה. כולנו זקנים מופלגים שכבר הגיעו לשנות גבורות או שקרובים לשנים אלה. סימן יפה לעלייה השנייה שרבים בה בנ-אדם שמאריכים ימיהם – גזע טוב.

ראיתי את שלונסקי. רוחו היתה נמוכה מאוד. שאל אותי, אם אני עובד ואמרתי לו – כן, כנראה, גם הוא אינו מסתגל למעמד של משורר שיבש מקור שירתו והריהו עוסק בתרגומים בלבד. וגם הזמן נקם בו. כסבור היה בנעוריו שאפשר לזלזל בביאליק ולהרבות עלבונותיו. לא ראה, שרוח רעה זו שהכניס סופה לאחוז גם בציציות ראשו ולטלטלהו טלטלת שכחה וביטול. [על] דֵאֲטֵפְתְּ אַטְפּוּךְ – כלל גדול הוא בחיים.

פני לביא טובות, אבל אמר לי שבריאותו לקויה מאוד (מחלת לב) וסופו קרוב. אברהם בעריש כמות שהיה גבוה ובעל גוף והחוצפה הטובה שבו עדיין עמו.

איני מתחרט שהלכתי. הזדמנתי עם חברים אחדים חביבים עלי מאוד – וזה שכרי.

י"ג ביולי, 1963

מבקש אני על ימין ועל שמאל אסמכתא לרעיוני על צביעות של צדקות בממלכת הכונים של ניו-אינגלאנד והשפעתה על הפרוטסטנטים בארצות-הברית, בשביל מאמרי “שלוש פנים לצביעות”; שאלתי את פי הלקין, הטרחתי את ד"ר שלום כהן ואת מאיר שלו, וחוץ מזה האחרון הכל לא הבינו מה אני מבקש, חוץ ממאיר שנתן לי ביבליוגרפיה רבת-חשיבות. הוא תפס מיד שאני נצרך. והנה אתמול בדקתי את הספרים שלי ומצאתי חיבורם של Charles A Beard & Mary R. Beard בשםThe Rise of American Civilization''.. חיבור גדול בן שני כרכים ובן 1659 עמ' ובו מצאתי כל שאני נצרך לו בשביל לבסס ולאמת רעיוני. עכשיו יצאתי מן המיצר ומאמרי “שלוש פנים לצביעות” יגמר בלי עיכוב עד סוף יולי. בעצם כבר גמור הוא ואינו אלא עניין טכני בלבד.

ט"ו ביולי, 1963

פעם שאלני ברקוביץ אם נפל דבר ביני לבין הזז. השיבותי לו הן. אבל לא היה אפשר לי לומר לו כי בגללו היה המעשה. כי פעם ישב אצלי הזז ודיבר סרה בברקוביץ, באדם ובסופר ובתאווה רבה אכל קורצא זו ברשעות גדולה, שלא הבנתי “ירגזון” זה מהיכן? ועל שום מה? והרי ברקוביץ אינו נקודת תחרות בשבילו; והרי ברקוביץ בתמימותו מרבה לספר בשבחו של הזז והוא חבר נאמן לו. לא הבנתי, אבל את הדברים אמר בביתי. יפה ידע מהו החיבור ביני לבין ברקוביץ ואף-על-פי-כן אמר מה שאמר. אני לא השיבותי לו. חששתי אצא מכלי ואעליב אותו. לא רציתי שתהא המחלוקת בביתי, כשהוא אורחי. ושתקתי. לאחר שהלך אמרה לי זוגתי: “שמעת דברי הזז על ברקוביץ?” – “שמעתי.” – “והרי הוא יוצא ונכנס בביתו.” – “כן הדבר,” – “ולמה שתקת?” – “חששתי לבוא בריב עם הזז בביתנו.” – “תמיד יש לך תירוץ.”

אבל באותו ערב, כשהלך הזז ועליתי על משכבי הרהרתי במה שאירע ואמרתי אל נפשי: "אדם הנוהג כך כלפי חברו ברקוביץ, מה הערובה שאינו נוהג כך כלפי, אף-על-פי שבן בית הוא אצלי? לא, לא איכפת לי שהוא פוגע לא, אין בכוחו להזיק לי; לאדם שאינו תובע מאחרים כלום אי-אפשר להזיק לו. אבל עצם נפש כוזבת זו, למה לי קירבתה? וכי יהיו חיי עניים יותר אם אפרד ממנו? מכאן ואילך התחלתי להתרחק ממנו וקול דברי בטלפון או ברחוב רמז לו ברורות כי נפל דבר ביני לבינו. ומאז התפרדה חבילתנו ואנו כל אחד לעצמו. אמרו לי שלום קרמר⁴⁸ קרוב לו עכשיו. יבושם לו.

י"ח ביולי 1963

קורא אני ספרו של Robert Weimann: “Geschichte und Kritik” (Halle, 1962 על, “New Criticismm ואני מוצא בו הרבה מרעיונותי שהשמעתי כנגד מהלך דעות זה בתחום ביקורת בת זמננו ובעיקר בענייני הערכה. כל זמן ש”הביקורת החדשה" האמריקנית (הדרומית הקתולית) עוסקת במפורסמות ובמקובלות – דנטה, שקספיר, בלייק וכיוצא באלה, הרי פטורה היא מן ההערכה, ובידה להסתפק בקביעת מציאותם של עיקרי שירה – אירוניה, משמעות כפולה, אב-טיפוס, מטאפורה וכיוצא באלה. אבל כשאתה שואל כלום מציאותם של עיקרים אלה שיעוריה מעידים גם על טיב השירה, כלומר, כשיש יותר אירוניה ויותר משמעות כפולה וכו' יש גם שירה יותר? אין אתה מקבל תשובה ברורה. מצד אחר, כשאין בידך אמת מידה אי-אפשר לך להעריך טיבו של ספר שירה חדש. ובאמת היושבים בקתדראות בארצות-הברית המלמדים ספרות, שבידיהם הביקורת בארץ זו, אומרים – אין ביקורת מכוונת כלפי ההערכה, אינה פוסקת: זו שירה טובה וזו רעה (במקום זה יש מחלוקת בינה לבין אליוט המבוגר) ואין ממטרתה ליתן פסק-דין זה. ואם תמצא לומר, כיצד יודעת היא אם ספר חדש ראוי לקריאה אינטימית ומדוקדקת (close reading) או אינו ראוי לכך? גם לשאלה זו אין בפי “הביקורת החדשה” תשובה. ובסוף השאלה השלישית – מה תעשה “ביקורת” זו ל“פרוזה המספרת”? כל המנגנון שלה אפס כוחו כשהוא דן את הפרוזה. כלומר לפנינו לא שיטה אלא פרשנות מסוימת, המסתייעת ברעיונות של סוגי מדע למחצה בני זמננו – תורות הנפש, תורות אדם, תורות לשון ומשמעות, הפיסיקה החדשה וכו'. ואם אמרה “הביקורת החדשה” להיפטר מן האימפרסיוניזם שקדם לה, הרי למעשה לא פטורה היא ממנו. יש כאן מין אחיזת עיניים: האימפרסיה הועתקה מן הביקורת אל הרעיונות שבסוגי המדע למחצה וקובעים אותה, ניתן לביקורת להעמיד פנים כאילו בידיה קריטריונים קבועים וברורים המפרשים סתרי שירה, ולאמיתו של דבר בחירת הרעיונות הקודמים לפירושים סובייקטיבית מאוד. זה בוחר ביונג וזה בפרויד, זה באכסיסטנציאליזם של היידגר וזה בשל מארסל⁴⁹. זה בסימנטיקה של ריצ’רדס⁵⁰ בתקופתו הראשונה וזה במאוחרת ובמתוקנת ואין לדברים סוף. ונמצא אם אתה אינך מסכים לרעיונות שבחר בהם המבקר, כל ביקורתו ממילא נעולה ופסולה. והכל חוזר לראשיתו ואין תקנה לדברים.

עדיין לא גמרתי ספר זה ועוד אשוב אליו ביומני, אבל דבר אחד ברור גם עכשיו – “הביקורת החדשה” אינה מחייבת את המבקר שיהיה לו רעיון של ביקורת (ולא של אנתרופולוגיה או של פסיכולוגיה או של משמעות שקבעו אחרים מחוץ לתחומה של הביקורת) כלפי הספר שלפניו, ושעל-פיו הוא מחזק את תפיסתו האינטואיטיבית ומביאה לידי ניתוח ובידור אינטלקטואלי, שניתן לוויכוח ולהוכחה, שבסופם מגיעים לידי הערכה, המקרבת את הספר או הדוחה אותו. וכשאלה אינם ביקורת מניין לה?

י"ט ביולי, 1963

במכתבו אלי מיום 17.7.63 מודיעני דוד (ב.ג.) “נודע לי, כי השנה ימלאה (ימלאו ש.צ) 80 שנה לשלמה לביא. כתבתי לנשיא המדינה, כי מן הראוי הוא, שהנשיא יסדר בצריפו חגיגת שנות הגבורה (הגבורות) לש. לביא ויזמין בין השאר כל אנשי העלייה השנייה מפלונסק”.

בדעתי לסמוך על דברים אלה ולכתוב למר שזר – אם חגיגה זו היא לכבוד לביא אני מוכן לדבר דברים אחדים לשבחו של בעל השמחה.

ספר גרמני זה שאני קורא בו על “הביקורת החדשה” בתחילת קריאתי נדמה היה לי, שנכתב בגרמניה המזרחית והשפעות מרכּסיסטיות ניכרות בו. עכשו דעתי זו מתחזקת והולכת. הוא נדפס ב-Halle ואיני יודע היכן עיר זו. אם בזאכסן היא הרי השערתי נעשתה לוודאי. מכל מקום הספר עצמו מסכם השתלשלותה של ביקורת זו, תכונותיה וכוונותיה הגלויות והנסתרות. עומד אני בפרשת אליוט, כלומר שני ה“אליוטים” הצעיר והמבוגר, סותרים זה את זה ואף-על-פי כן לפי דעתי, גדול המבקר באליוט מן המשורר שבו. כל מסה ומסה שהוא מוציא מתחת ידו יש בה רעיון של ביקורת ובין שאתה מסכים לרעיון גופו ובין שאינך מסכים לו, הרי “המיתודה” נכונה: בשעה שאתה כותב ביקורת חייב אתה להשמיע רעיונות ולא להיות פרשן בלבד לפי נוסחה קבועה, הואיל ודרכי הפרשנות מרובות, אבל הבעת רעיונות במסיבות רוחניות מסוימות בריאה היא שהמבקר בראה לצרכיו.

כ"ד ביולי, 1963

אתמול בשעה חמש אחר-הצהריים שמעתי ברדיו, שנסתלק שלמה לביא והלך לעולמו.

בי"א ביולי ראיתיו בבית הנשיא ופניו היו טובים מאוד, כשאמרתי לו זאת השיב לי: “אני רמאי, פני מרמות את הבריות, כי חולה אני מאוד.” וכדרך העולם, שפטתי למראה עיני ולא נתתי דעתי לדבריו. והנה בא ואימת אותם, בדרך כל העולם הלך ואיננו!

ואמרו חז"ל: “אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה.”

איני דואג לעצמי, אבל דור זה דורי המסתלק והולך בזה אחר זה: הנה בצר, הנה לביא וּודאי גם תורי הגיע.

אמש שלחתי לעין-חרוד טלגרמה בזה הלשון:

קיבוץ עין-חרוד

חברים יקרים,

"הרגישה אותי הידיעה על שלמה לביא שנסתלק והלך לעולמו.

משחר ילדותנו קרובים היינו ועמוק לבנו; בבית-מדרש אחד למדנו, לארץ עלינו יחד עבדנו בפרדסי פתח-תקוה, וכשיצא לביא לייסד את הקבוצה הגדולה, חלום חייו, שוב נזדמנו ידי שנינו בבניינה של עין-חרוד.

"חפצי וחובתי להיות בתוך קהלכם בשעה זו, אבל הרופאים ובני-ביתי אינם נותנים לי לעשות רצוני, ועל כורחי אני מקבל דינם וכבד יגוני מאוד.

"מרחוק אַשְׁחֶה נפשי על קברו הפתוח, ימתקו לו רגבי עפרה של עין-חרוד ותהא שם מנוחתו כבוד.

מתאבל עמכם

ש.צ. "

קיבלתי הזמנה מן המרכז החקלאי לאזכרה (ביום א' הבא) לבצר ז“ל. רציתי לנסוע לתל-אביב לאזכרה זו, אבל גזרו עלי ד”ר מרגליות, חנקה ועדהלי לא לזוז ממקומי, ונכנעתי להם.

כ"ז ביולי, 1963

לפני ימים אחדים שלחתי דברים אחדים לזלמן ארן שחזר למקומו במשרד החינוך. כתבתי לו: “יש לי נכדים הלומדים בגימנסיה בירושלים ועל כורחי ענייני חינוך ענייני. ושמח אני שחזרת למקומך הראשון,” עכשיו לבי שקט ובוטח יותר. כי העזובה היתה גדולה במדור זה בשנים האחרונות, ודומה המשרד ל“ספינה שאבד לה קבאניטה.” עכשיו יש שם אדם ש“דאגת החינוך דאגתו,” וברכתיו, ש“דרכו תצליח בכל אשר יפנה,” וכתבתי את הדברים בתום לב כהוויתם, הואיל ואבא אבן לא דאג אלא לעצמו – לפרסומו.

ואף-על-פי-כן, מתנה קטנה זו שנשלחה שלא על מנת לקבל פרס, מיד בא שכרה בצדה. אתמול טלפנו אלי ממשרד החינוך, יש איזה סמינר מצומצם עם בא-כוח האו“ם ד”ר בלום בענייני הספרות בבית-הספר, וכבר השמיע שם דבריו דב סדן, אלא שדיבר בעיקר על ערכים ולא על ספרות ותורות-נוי, ומבקשים ממני שאמלא אחריו. דחיתי את המשא ומתן עד יום א' (מחר), אבל לא בזה החשיבות – ברור יש השפעת גומלין בין מכתבי לבין הזמנה זו וכאן הכיעור. לא בקשתי מארן כלום ואין ביכולתו ליתן לי דבר. ואף-על-פי-כן כשאתה מטה את עצמך לצד אחד מיד נטייה זו צריכה שישלמו לה גמולה. מין שחיתות מוסרית כאן, מין כפירה באדם, שאינו מסוגל לעשות מעשה בלא גמול, בלא שכר, בלא כוונה לקבל שכר, וד"ל.

מותם של בצר ושל לבקוביץ (לביא) אינו נותן דמי לי. כל הלילה הרהרתי בחייהם שנגעו בחיי.

כ"ח ביולי, 1963

שלחתי מכתב אל אשכול [עם מינויו לראש ממשלה] בזה הלשון:

"אשכול היקר, כל הזמן הייתי שרוי בצער על אסונות שקרו בשרידי משפחתי (שני בנים לאחיותי) שאספתים בארץ, והם דיכאו את נפשי מאוד.

"כמה וכמה פעמים נטלתי קולמוסי לברכך ולא עלתה בידי לצרף שורות אחדות. ידעתי שצריך אני לברכך, כי אנשים אחים אנחנו, ולא עלתה בידי. עכשיו, בדרך הטבע צרות אחרונות משכיחות הראשונות, ואני עושה רצוני וחובתי.

"הלוואי שתצליח דרכך וה' יברך מעשי ידיך בכל אשר תפנה. מעולם לא היה ספק בלבי במרצך ובזריזותך ובתפיסתך המהירה ובכוחות-רוחך ובשכלך-הישר ובנועם הליכותיך. אלה הן מידות שלא כל אדם זוכה בהן שיזדמנו יחד באופיו ומזגו, ומובטחני, שהם יוליכו אותך בדרך ישרה ויסייעו עמך להתגבר על קטנות הנפש ועל היהירות הנבובה, חסרת הבושה, הקוססת סביבך.

שלך

ש.צ."

ל"א ביולי 1963

אתמול נזדמנתי עם חבר מפקחים בבתי-ספר ופקידים במשרד החינוך העוסקים בתכנית הלימודים בבתי-הספר“, הדנים עכשיו בתכנית לימודי הספרות העברית עם פרופ' בלום משיקגו שנשלח על-ידי האו”ם לסייע להם בעבודתם.

הרציתי לפני שומעי קורס זה כשעה ומחצה, דומני שדברי היו דברים של טעם. נקודת המוצא שלי היתה נוסחה פשוטה מאוד: כך דרכו של עולם: בני-אדם שנצטרפו לכלל של אומה אחת, הריהם מכבדים את עברם הרוחני שקיבלו מבית-אבותיהם, ועז רצונם כאילו מצווים הם להקנות עברם הרוחני ולהקנות ידיעתו וכבודו לבניהם אחריהם."

אבל הגדרה זו מעלה שלושה מושגים, שלוש חובות: א. ידיעה; ב. עבר; ג. כבוד. ומושגים הללו, אם הם יסוד לסוגייה שלפנינו הם הגודרים והם הקובעים את התביעות העיקריות שלימוד הספרות תובע מן העוסקים בו.

אולי אנסח את הרשימות שבידי ואפרסם אותם ברבים. דומני, ראויים הם להישמע.

ב' באוגוסט, 1963

ב.ג. התחיל מזכיר אותי לטובה בכל מקום ושעה שמזדמנים לו לכך. על שום מה? דומני, גם זה בחינת “דיבוק”.

קיבלתי מכתב נאה מאשכול – מכל הברכות שמחתי לברכתך. אודה על האמת, כי המום אני מן האחריות."

ח' באוגוסט, 1963

עדיין לא גמרתי קריאתי בספרו של אוברט ויימן “New Ceiticism” ויש שם פרק ארוך על הדימויים, האימאז“ים, ועל המטאפורה. פרק רב ידיעות ועניין. ויימן משיג על האוטונומיה של המטאפורה, כאילו באה להעלות אסוסיאציות ולשרת את תוכנו של השיר. הדין עמו. ברשימתי “על השוואה” נגעתי לפני עשרים ושמונה שנים בדבר זה, אבל דומני דחייתי שדחיתי את רעיונות אליוט ונייט⁵¹ האמריקנים שלקחו משני אלה על המטאפורה, עמוקה יותר, הואיל והנחתי את המטאפורה בתחום השירה הצרופה, אלא שהראיתי שדווקא סברותיהם של בעלי “הביקורת החדשה” בנוים על ההגיון שבאימאז’ים, בשעה שאני קראתי המטאפורה – נס מן השמים! וד”ל. אני הראיתי שהאימאז’ים (אצל אלתרמן למשל) מעלה חוליות שאינן דימויים אלא צירופי מחשבה מילוליים כגון: מבט ראשון – סנונית העין (השוואה באנאלית – סנונית ציפור ראשונה מבשרת אביב בארצות הקור) וממנה “רקיע לילך” (צבע לילך – תכלת שמים השוואה באנלית, נדושה מרוב שימוש) מ“שמים לילך” – שמים – “גני עולמות”; ומכאן “גני עולמות –תפוחי שעות” הרי שלשלת חוליותיה של הא בהא תליא, מטאפורות מדומות שבאות מקרוב בזה אחר זה ושלובות בזה מתוך זה ולא מן המרחקים הגדולים.

ט' באוגוסט, 1963

קראתי שני מאמריו של ב.ג. ב“דבר” שעניינם הכללי “בדרך לצבא ולמדינת ישראל”. איני נוגע במעשים ובמאורעות שב.ג. מעלה אותם (כנראה מתוך יומן) לפנינו. הדברים, אף-על-פי שכותבם משתדל לאמרם בנחת, בשביל שיהיו נראים לנו אובייקטיביים – הדברים לעצמם מפי עד אחד נשמעים ואינם נשענים על מראה מקומות של תעודות או סמך אחר, ואיני יודע מה בדבר ערכם ההיסטורי. אבל דרך הכתיבה אינה משובחת. אי-אפשר לחרוז שורה ארוכה של קטעי מאורעות בלא סדרים מבפנים המקרבים קטע לקטע ועושים את המרובה למחרוזת אחת. וסדרים אינם כאן. ולפיכך אתה קולט את מה שאירע בקושי גדול ואינך רואה את חשיבותם. נמצא אף-על-פי שאינך מזלזל בהם אינך מכבד אותם. אין אוויר שבתוכו אותיות אלו פורחות. הנה פרטי דברים בישיבה עם צ’מברליין, אבל צ’מברליין זה ושלושת חברי הסוכנות (וייצמן, ב.ג. וסטיפן וייז) אינם כאן, וממילא גם את קול דבריהם אינך שומע. איני אומר שמופשטים הם. ההפשטה מדרגה אינטלקטואלית היא. שטוחים הם. אין בהם לא גובה ולא עומק; לא רגש ולא דעת. לפיכך אין בהם אותו גירוי פנימי המעלה בך, הקורא, סקרנות כלשהי.

היה בדעתי לכתוב לו (בזהירות) על כך וליתן לו כמה תחבולות כתיבה שיסייעו עמו. אבל מתיירא אני שיפרש את עצותי שלא ככוונתם. מעולם לא היה כתבא רבא ואף-על-פי-כן אפשר להשביח כתיבתו. דרכו עכשיו לומר דבריו מתוך איזו השראה; כלומר, כסבור ב.ג. שמעמדו הרם משרה מרומו על דבריו; כלומר, מכיוון שנאמרו מפיו מאליהם רמים הם. וזאת טעות. ה“פועל יוצא” הפוך הוא: כיוון שמשעממים הדברים נוטלים הן מרוח מעלו. הזלזול שהקורא מזלזל באמור פושט גם על אומרו. נדמה לי, שכתיבה זו מגבה הרבה ניצוצות מתוך הילה זו שמקיפה את כותבה. וחבל.

י"א באוגוסט, 1963

קורא אני סיפור של גינטר גראס הגרמני בשם “תוף הפח” Die Blechtrommel)), ומיד בפתיחתו קנה לבי: “אפשר לפתוח סיפור מן האמצע ולפסוע פסיעות לפנים ולאחור ולהרבות בו את הבלבול. אפשר שעמידתך תהא עמידה של ‘המודרן’ ולמחות כל הזמנים וכל המרחקים ואחר כך להכריז, או שאחרים יכריזו, הנה סוף סוף הגיעו בשעה האחרונה להתיר חרצובות זמן-וחלל. אפשר מלכתחילה לומר שאי-אפשר בימינו לכתוב רומן… אפשר להכריז ‘נסתלקו גיבורי רומן’ בזמננו, הואיל והפרט, היחיד איננו, הואיל ואבדו היחידים, הואיל ובודד האדם, כל אדם שווה בבדידותו ואינו רשאי לתבוע בדידותו הפרטית ואינו אלא המון בודד בלי שם ובלא גבורים, כל הדברים האלה אפשר כך הם ואמת בהם. בשבילי אוסקאר, ולמטפל בי ברונו, רצוני לציין: אנו גבורים, כל אחד בפני עצמו, הוא ברונו, מעבר לעיגול שעיני משגחת עלי מבחוץ, ואני מעבר לעיגול שעיני משגחת עלי מבפנים.”

פתיחה זו מבשרת טובות, וכבר קראתי 67 עמ' ואני אקרא עוד, עד הסוף, כי נכנסתי לעולמו של גמד זה וכל הסובב, את אותה סבתא עם ארבע השמלות שעל גבה! וכל בני ביתו. והגרמנית הצובטת של הכתוב. מכל מקום סיפור לפני!

י"ג אטגטס 1963

אתמול חשתי שהתקפת עווית העורקים התחילה. הגוף כולו חרד היה ואמרתי – שוב יסורים ושכיבה ופתילות פנטופין ואותו טמטום ויגיעה ואותה דאגה בלב חנקה ועדה, והנה קמתי הבוקר ב"ה – הכל כשורה.

עדה סיפרה לי, שאברמסקי אמר לה בשם אביו הרב יחזקאל ששלחתי לו קונטרסי “החסידות בפלונסק”, שבחים גדולים לחיבורי וגם הוא עצמו (הבן בלונדון) קרא עד שתיים בלילה ולא פסק, וכי אין בספרות מאמר דוגמת מאמרי, הואיל וכך לא כתבו – כיצד קהילה בעיירה משנה טעמה ועוברת מהתנגדות לחסידות לא תיארו עוד. ולמה אכחד תחת לשוני – נהניתי משבחים אלה, אף-על-פי שאין בדעתי לחזור אל מחקר החסידות שאינו פרשתי.

קורא אני בחפץ רב את סיפורו של גארס. הכל כהלכה – יש אישים ואופיים ומזגם; הרבה הומור; יש מחזות מלבבים; יש מתח; יש סיפור מעשה; יש ממש ומציאות! סיפור כהלכה ואף-על-פי-כן הילוך חדש וחיים חדשים; תפיסה חדשה והרצאה ולשון חדשות. אתה חש איזה חיזוק ברוחך: אם כתיבה כזאת באפשר, סימן רע הוא לכתיבה האחרת הפרועה לשמצה, ואולי עדיין תקנה לאמנות הסיפורית.

י"ד באוגוסט, 1963

היו אתמול אצלי שתי בנות עירי, רחל בית-הלחמי וזוגתו של אהרן טאוב⁵², ושמעתי את הרכילות הקטנה של ועד “ספר פלונסק”, הקנאה לאבני זה שעשה את כל המלאכה, וטענות כנגדו “שהשתלט” על הכל. שמעתי גם טרוניה עם ב.ג. שכתב דברים של מה-בכך, שאינם לכבוד הספר. ובכן “העולם” אינו “גולם”. ביקשתי מהן לומר למרים כבשנה-יפה⁵³, שתטריח עצמה ותבוא לירושלים, אם אין נסיעה זו טרחה יתרה בשבילה. רצוני לראותה קודם שאסתלק מן העולם. פעם עם שקיעת החמה באה אל כרמי ולנה במלונתי ברחובות. סהדי במרומים שלא נגעתי בה באצבע קטנה. לא רציתי לזהם מי-השוקת שלי. אף-על-פי שמרים היתה מוכנה לעשות כל רצוני. בחורה נאה היתה ויצרי תקף עלי ועשיתי כרב ששת – השלכתי את סולם מלונתי בין שורות הגפנים ואמרתי לה: “מרים, עכשיו איש לא יחריד שנתך – ליל מנוחה” ויצאתי אל קצווי הכרם לשמור בדרך עזה, כי מצילותיהן של אורחות הגמלים הבאים מן הדרום כבר הגיעו לאזני; אבל לבי לא פסק מלהשמיע דפיקותיו – כי לבי היה שם, במלונה, במקום שמרים עודנה ערה וגופה הגמיש גם הוא ער ומצפה לי.

ולא זיהמתי את מי השוקת שלי. אבל בבשרי שכבר נצטמק מזוקן עדיין שמור רטט תאווה שאחזתני אליה, אל גומות החן שלה ואל כל גופה, עכשיו רצוני לראותה ולהיפרד ממנה.

ט"ו באוגוסט, 1963

כיוון שימי סתיו קרובים לבוא הפסקתי את העישון, אפילו אותן 3 – 4 סיגריות ליום, שהייתי פושט יד ומקבלן, איני מעשן; שלא יאמרו הן שגרמו לעווית עורקים זו המפילתני על משכבי שבועות וחדשים.

י"ח באוגוסט, 1963

קיבלתי חוברת “יוכני” שעורכה נתן זך. הכל צועקים ככרוכיה: “חקיינים”. “קרתנים” עליך שירה עברית! אבל אינם מזכירים את שמי. מפני מה? משום שאינם רוצים להודות בזכותי חס וחלילה; בני-אדם מהוגנים הם לפי דרכם, כלומר הגינותם אינה מוסרית, פרגמטית היא; כשכדאי להם, או כשאין להם הפסד, הריהם מהוגנים. במקום זה “הודייה בזכותי” על כורחה שתביא לידי הפסד. אירע להם (לנתן זך ולעמיחי ולכל היוצא בהם) מה שאירע לקורצווייל: סבור היה שהוא בלבדו ישתמש ביונג וכו' בביקורת, ויהיה “מקורי” בביקורת העברית, והנה הלכו דן מירון וכו' והתחילו לשאוב מבארותיו, וכיוון שחרוצים וזריזים הם מקורצווייל עלו עליו בכל הבחינות, ויצא קורצווייל ברעש גדול: מה זכותכם, דן מירון וחבורתו, לכתוב כך? כאן רשות יחיד שלי: יונג הוא שלי, “ואכּסטרוורט ואינטרוורט” הם שלי וכו'!

ובערך כך אומרים המשוררים “הצעירים” שנזדקנו קצת אל הצעירים יותר: “אתם חקיינים, אתם מחקים את מעשה שירה שלנו.” אבידן משורר הוא, אף-על-פי שהוא מחקה את ברכט בצורתו, אבל אתם מחקים את אבידן פוגעים בזכות מונופולין, וכאן לא “קרתנות” אלא מעמד מגוחך. מה הרעש? מי התיר לכם מה שאתם אוסרים עלינו? יש כאן גם צביעות, הואיל והם משתמשים בתביעות אסתטיות שהן שלי ולא שלהם. פושטי רגל אפילו מה שחייבים להם שייך לאחרים, הואיל וחובותיהם מרובות מקרנן. וכל העסק שלהם בליקווידציה.

חם מאוד בירושלים ואי-אפשר לעשות הרבה, ואני מוסיף וקורא סיפורו של Gunter Grrass“תוף הפח”, כבר קראתי 279 עמ', למעלה ממחציתו. יש עניין בסיפור, בוודאי יודע גראס מלאכת הסיפור. ואף-על-פי-כן לא עניין גדול לפנינו. המצאה זו לגמד את ראש המדברים, אוסקאר בן 92 ס"מ, אינה אלא תחבולה, שלאט לאט אין בכוחה לשאת את המשא הכבד, שהמחבר עומס על “בעירו” זה. הגמד אוסקאר מכניס עייפות במסופר, מעכבו ומכביד עליו. אוסקאר, שהוא “העין הרואה” השוקלת כל הנעשה וכל העובר לפניה, מה שקוראים בשם point of view, נוסח ג’יימס – אוסקאר זה אינו מספיק לעשות מלאכתו, כי המחבר עשאהו גם “גבור” שצריך, הוא גופו, דיון ושקילה והערכה מן הצד. אבל אין ספק, גראס בעל יכולת הוא ויודע להקים “אופי” על רגליו ועומד הוא הכן על מקומו. ספק גדל, אם הפרטים האירוטיים “הטכניים”, ענייני “מכחול בשפורפרת”, שגראס מאריך בהם וריר של הנאה יורד על סנטרו – ספק גדול, אני אומר, אם תיאורים נטורליסטיים הללו מחזקים ספרו. ולא משום צניעות, אף-על-פי שגם מידה זו מידה. אלא מחמת דישה בידוע ובמפורסם מתוך העמדת פנים של “מגלה עמוקות”, שלעולם אינה מידה של ספרות. אלא נחפז אני ודן בדברים שאינם אלא מחצית-דבר, “חצי מלאכה אין מראין לשוטים” אומר פתגם יהודי. רושם אני דברים אלה בשעות הבוקר אבל גם היום יעלה החום עד 34 מעלות ובוודאי אסיים את הסיפור עד מהרה ואשוב אליו.

כ' באוגוסט 1963

נכדי דניאל יושב עמנו והוא מכניס הרבה אורה בחשכת חיי; כאילו ציפור-רננים בנתה קנה בביתי.

ט' בספטמבר, 1963

לפי שעה, אנו בספטמבר, קו הבריאות טוב. אולי ירחם, ולא אפול למשכב בסתיו זה, הלוואי!

י' בספטמבר, 1963

אמש עיינתי בספרו של מאיר וייס⁵⁴ “המקרא כדמותו (שיטת מחקר והסתכלות במקרא על-פי עיקרי מדע הספרות החדשה”. אני תמה לחיבור משונה זה, תמה אני שאחר כל כך לבוא, ומפני מה לא מצאו “בעלנים” לכתיבה זו עד עכשיו. המחבר מביא במקומות אחדים רעיונות שלי בביקורת, וּודאי כסבור הוא שמן ראנסום⁵⁵ או טייט⁵⁶ או קלינת-ברוקס⁵⁷ הגיעו אלי. אבל העניין שלי עניין של מה בכך הוא, העיקר, שהחיבור גופו אפיגוני הוא ואינו אלא שימוש בנוסח, שכבר עבר זמנו.

ודאי באפשר לעמוד כנגד פרקי השירה במקרא עמידה כנגד שירה, וממילא ההערכה תהא הערכה של ספרות ולא מוסרית או דתית ולא היסטורית. אבל בשביל כך אין צורך ב“ניו-קריטיסיזם” והלכותיו, כביכול. כל אדם שאינו פרשן לפי מקצועו אומר פרקי תהלים מתוך יסודות השירה שבהם. יש “שירת דבורה” ויש “אז ישיר” וכיוצא באלה, כלומר המקרא גופו מציינם כשירה. ובכך לא חידש וייס כלום, אלא מעמיד פנים, כאילו גילה פנים חדשות בקריאת המקרא. בדרך כלל, כל אפיגון מעמיד פנים של חשיבות, כאילו גילה עולם חדש.

אבל כובד העניין במקום אחר: כלום יש וכלום אפשר שתהא הביקורת מדע, או מעין מדע? ושאלה גוררת שאלה: וכלום מיתודולוגיה בביקורת אפשר? כלומר, אם תשים לפני שני בני-אדם את שירת דוד על מות יהונתן, ובני-אדם הללו שווים בידיעותיהם ובהשכלתם ובעברם ובחינוכם התרבותי ובמעמדם בחברה ובכשרון ההבחנה, ותאמר להם לפרש את השירה הזאת לפי הז’רגון המקובל אצל הניו-קריטיסיזם – כלום יגיעו שניהם לפירוש אחד, בקירוב? כלום הנימוקים שווים יהיו? כלום דרך הפירוש דרך אחת תהא? כידוע ריצ’רדס נתנסה בכך ונכשל כשלון חרוץ.

אם אני שואל שני תלמידים, שווים בקירוב בתפיסתם, של כיתה ו': 58 תלמידים נוספו בכיתה, ושולחן לזוג עלה 10ל“י, וכל כסא עלה 5 ל”י - כמה עלה הריהוט? הרי דרך הפתרון של שאלה זו ופתרונה גופו יהא שווה אצל שני התלמידים. הואיל וחשבון מדע הוא ולפיכך מיתודולוגיה באפשר. הביקורת לעולם לא תהא מדע וממילא מיתודולוגיה לא תהיה לה. מכאן הניגודים בתוך הניו-קריטיסיזם. כבר היום נבלה שפתם. בעצם אקלקטית השיטה, כביכול, הזאת. המדע הזה קצת עם-הארצי. למשל, ראנסום לא תפס את שופנהאוּר, אף-על-פי שהוא מסתייע עמו. על אחת כמה וכמה שהאסתטיקה של קנט נעולה לפניהם. מתפלאים, מדוע ולק אינו נמשך אחרי האסכולה החדשה בכולה, אבל הוא אירופי ומשנת האסתטיקה האירופית ברורה לו, וכיצד ייגרר אחרי ברוקס ודומים לו.

אולי אזקק לחיבור זה של וויס, לא מצד האכּסגזיס אלא מצד האפיגוני שבו.

הוספתי ועיינתי אמש בחיבורו של וייס. אם צורך היה להוכיח ברבים שה“מיתודה” של “הביקורת החדשה” אינה מיתודה, אלא על כורחה מתגלגלת מין “גבירה” וחיטוט של “סורקי-שערות”, הרי עשה החיבור שליחות זו באמונה, והוא בא לחזק דעתו של אליוט: The majority of critics can be expected only to parrot the opinion of the last master of criticism'' – ובמקום אחר הוא אומר: שעל כל פרשן טוב יש אלף impostors. יש איזה זיוף בספרו של וייס, כלומר המחבר יודע שהוא דוחק את הדברים לכלי שאין בית-קיבולו מספיק להם ואף-על-פי-כן הוא אונס את הדברים מדעת. די לקרוא את ההתרברבות שב“שהחיינו” שלו, כאילו גילה את הקץ. אבל כשאתה נכנס לפני-ולפנים – גדול הגמגום וה“מיתודה” אינה אלא “סברות מן הבטן” (“סברות”) שאין להם ממש.

י"ב בספטמבר, 1963

אתמול הייתי בביתו של יהודה קויפמן⁵⁸ וישבתי אצלו כחצי שעה. הוא אמר לי: שטיינמן ואני למדנו בישיבה אחת וכשהוא בא לירושלים דרכו להיכנס אלי, אבל לא ידעתי שהוא ידיד גדול כל-כך, ואפילו תמהתי – לא רבים זוכים לידידות מצדו."

השיבותי לו: ואף-על-פי-כן קרוב לשתים-עשרה שנה היה רוגז בינינו ולא דיברנו זה עם זה.

שאל: משום מה? וכי היתה מחלוקת ביניכם, שטיינמן אוהב קצת את המחלוקת?

השיבותי: לא. ביני לבינו לא אירע כלום, אבל היו “כתובים” שהיו שופכים דמים; לטוב שבבני-האדם אשר ידעתי הרע מאוד. ופעם (רוב ימות השבוע הייתי בעמק ולא בתל-אביב) אחת נזדמנו בפינת אלנבי-בן-יהודה, והוא הושיט לי ידו – אמרתי לו: איני רוצה לנהוג בך מנהג צבועים ולדבר אתך אחד בפה ואחד בלב; לבי רע עליך ואיני רוצה לדבר אליך שלום," ולא המתנתי לתשובתו, אלא פניתי לו עורף ונסתלקתי. אבל עברו הרבה ימים, ושטיינמן חזר בתשובה ושינה טעמו, ואין דרכי לשמור טינה בלבי זמן מרובה. במידה זו אינני תלמיד חכם, איני נוקם ונוטר, ושוב נתיישבו הדברים ביני לבינו ועכשיו אנו מסבירים פנים זה לזה.

אחר-כך שוחחנו בביאליק ובהזז ובכיוצא באלו, אבל לא חידשנו כלום. קויפמן נראה בעיני בריא וזריז ומלא חיים, והריהו בגילי, למעלה מע“ז. דרך אגב גילה לי ששטנמן אף הוא לכל הפחות בן ע”ז, אלא שהוא אינו מגלה שנותיו. משונה. כאילו אפשר להסתיר מניין שנים מן הבעל דבר. הוא יודע קיצבת שנותיו של כל אחד אחר, וכשתגיע השעה אין להימלט מפניו – שטות.

ט"ו בספטמבר, 1963

גליונות ספרות ביום ו' כדרכם – קש וגבבא, קורצווייל הוסיף להביא ראיות שעמיחי מפטפט, אלא שאין הוא מבין מדוע פטפוט זה אפשר בימינו בספרות העברית.

בצדו מעלה דן מירון מעין חפץ בדיקה (רוויזיה) בהערכת עגנון, הואיל וכאן הוא מעלה נימוק, שלא פסקתי מלהשמיע שלושים שנה – אין ספרות של סופר שלמה בתכלית השלמות, וביקורת אינה משרד פרסום לסופרים) וחייבת הביקורת לציין את הטוב ואת הלא טוב (וכאן מביא הוא רעיון משלי – ניכר הסופר הטוב בכשלונו, אי-אפשר שבתוך הכשלון לא יפרוץ כוחו); כי דרך הרע אתה עומד על הטוב, או הרע משלים את הטוב. מכל מקום לא זאת הרוויזיה לעגנון שאנו מצפים לה, במוקדם או במאוחר עתידה לבוא, כאן רהב של סופר צעיר, שנדמה לו, שבשביל לחזק מעמדו טוב גם לדגדג מעט את עגנון. כלומר, כל העניין מקורו באריביזם [שאפתנות] ולא בספרות.

י"ז בספטמבר, 1963

קבלתי חוברת “מאזנים” ערוכה בידי ישראל כהן. קראתי זכרונות הילדות של ברקוביץ. אין נחת. כל זה שהוא אומר, כבר אמור הוא וגם העניינים עניינים של מה בכך.

גם קריב שם. אף-על-פי-כן קריב סופר הוא וכשהוא עולה על דרך ישרה ומגרש את הדיבוק שבתוכו, דברי טעם הוא משמיע. שאר הדברים לא קרירים ולא חמימים. גם ישראל כהן, כעורך, אינו יודע מה רצונו בספרות, לפיכך אין אופי בחוברת, אין שאיפה, אין משאת נפש. ויתר על כן, ישראל כהן, כעורך, יודע מהו הדבר שאינו רוצה בו, לפיכך גדולה האנדרלמוסיה, והחוברת כאילו נטרפו דפיה, הכל יש בה ואין בה כלום, כלומר אפשר היה בלא זה.

כ“ב בספטמבר, 1963, צום-גדליהו נדחה תשכ”ד

אתמול עיינתי בספרם של וימסט וקלינת ברוקס “תולדות הביקורת”, הפרקים “אמנות לשם אמנות” וה“סימבוליזם”. דברים שטחיים מאוד. ואף-על-פי-כן מתמיה הדבר, עד כמה לא ירדו לסוף דעתו של קנט, אף-על-פי שהכל כאילו יוצאים ממנו. אדגר [אלן] פו ראה את עצמו קנטיאני בעקיפין, וכנראה בהשפעת פו, בודלייר רכש לעצמו כמה דרכי ניסוח באסתטיקה ובביקורת שמתורת קנט באו. אמרסון⁵⁹ הכריז על עצמו תלמיד מבית-מדרשה של קניגסברג. ואפילו המשורר ייטס אומר בפירוש שקנט הפילוסוף שלו שהוא הולך אחרי הענף העוסק בדעת ושסופו בהגל, ולא אחרי שופנהאוּר שסופו בניטשה. ואף-על-פי-כן הכל חטוף כאן, דיליטנטי, בראש המזלג מכאן ובראש המזלג מכאן.

גם המחברים עצמם כשמגיעים אל פרשת האסתיטיקה הגרמנית מקנט ואילך הריהם מגששים באפלה. למשל, תורת הנוי של שופנהאוּר, פשוט סתומה לפניהם. הם אינם יודעים שדווקא כאן האינטלקט הוא הסנדק של ההתבוננות שמוציאה אדם מתוך צערו, כלומר מרשות הרצוּת, ומכניסה אותו לרשות של שקיעה בתוך האידיאה (האפלטונית) של מימוש הרצות באובייקט שבטבע.

או למשל, כשהמשורר ייטס מונה את תלמידי קנט מענף הרצוּת (שופנהאוּר, הארטמן וכו') ומונה מתוכם גם את ברגסון, שמים העורכים [sic] לאות פליאתם. כלומר אינם יודעים מה חב ברגסון לשופנהאוּר ולא הבאתי אלא דוגמאות אחדות.

לפניך, פשוט, בערות; ואולי למטה אי-יכולת אינטלקטואלית לתפוס שיטתו של קנט בספרו (שבאמצע) על כוח השופט. ואין זו הפעם הראשונה, שאני נתקל באי-יכולת זו כלפי דרך המחשבה והפילוסופיה של חכמי מערב אירופה.

והנה דברי שופנהאוּר: “…היכולת הזאת (שהיא יוצאת מן הכלל) לעבור מהכרתם הפשוטה של דברים בודדים אל הכרת האידיאה, בת פתאום היא; בשעה שההכרה משחררת את עצמה ומסרבת לעמוד לשירותה של הרצות. על-ידי כך חדל הנושא להיות פרטים בלבד, אלא היה לנושא הכרה מטוהר, מחוסר רצות, שאינו נגרר אחרי התופעות היחסיות. מתוך התבוננות (קונטמפלציה) אמיצת-לב בנשוא המוטל לפנינו, כשהוא נטול אותו קשר אשר בינו ובין עצם אחר, נחה ההכרה וכלה בהתבוננות זו.” במקום אחר: “…וכך בשעה שאנו מתכנסים אל תוך התפיסה האסתטית מתעלמת הרצות מן הידע (ערקענטניס). אבל היא עצמה היא המקור לכל העכור שבחיינו וצערם. וזוהי ראשיתם של אותו רצון טוב ואותה שמחה המלווים תמיד את תפיסת היפה, היא ביסודה העדר כל אפשרות של צער… לפיכך לאחר שנעלמה הרצות מתוך הידע, מצב השמחה במקומו עומד… כשהיחיד היה לנושא-מכיר-מטוהר ולא-רוצה, בכל זאת הוא יודע את פעילותו ואת עצמו שהם כך… להיות הנושא המטוהר של ההכרה בעווסטזיין), זאת אומרת – להיפטר מעצמך. אבל הואיל ורוב האנשים אין בכוחם לעשות זאת; הם, כרגיל, אינם מסוגלים להגיע אל תפיסתם הטהורה של הדברים; זו סגולתו של האמן.”

וכידוע, ניטשה חולק בזה על רבו. וברור, אצל שופנהאוּר תפיסה אסתטית לא באה לעולם אלא על-ידי עודף של כוחות האינטלקט (הכרה וידע), שהתפיסה (“היוצאת מן הכלל”) משתחררת משברי הרצות המחוברים אל הדברים, בשעה שהרצות רוצה באובייקטיבציה שלה, ומתבוננת בדברים מתוך הכרה וידע שטוהרו מרסיסי רצות. לא בכדי אמרתי למעלה, שבערות ה“הניו-קריטיסיזם” בפילוסופיה זו.

כ"ו בספטמבר, 1963

אמש אמר לי ד“ר מרגלית, שראה מאמר ב”על-המשמר" של א.ב. יפה המשיג עלי בפרשת עגנון. מילא. יפה אינו מאבני הקלע הכבדות, וברור לי שמרובים המשיגים עלי בפרשת בוצ’אץ'. כל גליציה עומדת כאיש אחד נגדי, ורבים משאר הגלויות, חוץ מגליצאי אחד שהלך לעולמו, דיזנדרוק⁶⁰ ז"ל היקר, שידע את בן-ארצו יפה יפה. באמת נהגתי בעגנון לפנים משורת הדין.

ד' באוקטובר, 1963

שמחתי מאוד לראות פני מייזלש בביתי. אדם חביב והגון הוא ויש בו כמה ניצוצות של חסד אנושי היקרים לי מאוד מאוד. יהודי פולני הוא עם התלהבותו המתלקחת והמעלה שלהבתה בלא פניות ובלא חשבונות; יש בו שיקול דעת וראייה נכוחה ובינה צלולה התופסים ומעריכים חזיונות ספרות כהלכה. אותה מזיגה באופיו של היהודי הפולני, היתה לברכה בכל אשר פנה; עם אותו גרגר קטן של ביטול כלפי עצמו וכלפי העולם בכללו, המציל אותו מכל רע, ושלמעשה מזיינהו, בסופו של דבר, בחכמת חיים רבה. פשוט, נתחבב עלי אדם זה; בן-ארצי הוא ונפשי נמשכת לנפשו, ורצוני שאנשים אחים נהיה.

י"א באוקטובר, 1963

בצהריים תצא ההלוויה של יחזקאל קויפמן⁶¹, שהלך לעולמו בהושענא רבה. איני יודע אם יתנו לי ללכת אחר מיטתו ואף-על-פי-כן אשתדל להיות בתוך מלוויו. ערירי היה וערירי נסתלק.

עכשיו כשחזרתי אל מאמרי “שלוש פנים לצביעות” נפתחה לי דרכי. גמרתי שני הפרקים הראשונים והפרק האחרון כתוב עמי ובסוף השבוע אסיים פרשה זו בכי טוב.

הגהתי מאמרי “עול תורה” שיבוא בחוברת “מאזנים” הערוכה בעריכת ישראל כהן.

כשאצא מ“שלוש פנים לצביעות”, רצוני לכתוב מאמר בשם “המבקר מהו” העניין בשל במוחי ואין לי אלא להעלותו על הנייר. כיוון שיש שינוי לטובה בקו הבריאות ואני שרוי בלא יסורים, כתבתי בחדשים האחרונים: 1) “משל בלא נמשל”; 2) “עול התורה”; 3) “שלוש פנים לצביעות”; 4) ואכתוב “המבקר מהו?”

עוד לא נס לחי!

ט"ז באוקטובר, 1963

לא, לשוא יכזבו שכך דרכו של עולם, שהבנים מדברים סרה באבותיהם! אמש עיינתי בבודלייר, וצא וראה מה דבריו על ויקטור הוגו: “…כשאתה מתאר לך מה פניה של שירת צרפת מן היום אשר בא אלינו; כשאתה מדמה מה מעטה היא אילמלא בא; כמה רגשי מסתורין ומעמקים שהגיעו אל הבעתם דינם האלם; כמה תבונות הביא לעולם, כמה פנים אשר קרנו מאורו היו שרויים באפלתם, על כורחך אתה רואה אותו אחד מאנשי רוח יחידי סגולה ושליחיה של ההשגחה העושים, בתחום הספרות, שלום על הכל, בדומה לעושים שלום בתחום המוסר או בתחום המדינה… ולאיש לא קשה כל מאומה להודות בכל אלה חוץ מלבני-אדם אשר הצדקה אינה חמדת לבם” (כל כתביו, הוצאת פליאד, עמ' 1084).

ח' נובמבר, 1963

יצאה חוברת "מאזנים' ובה מאמרי “עול תורה”. כנראה היה דבר בעתו. מכל צד שומע אני שבחים עליו. אמש טלפן אלי דיקמן⁶² וברכני על הדברים שהשמעתי. הוא אמר לי: “קראתי מאמרך בדמעות צער וגיל. בכיתי על שהגענו לידי כך ושמחתי שנמצא האיש שעמד בשער בכשרון רב ובכוח גדול. אספר לך מה שאירע לי. הייתי תלמידו של הקלאסיקן המפורסם ז’לינסקי, שכידוע היה גם שונא ישראל. והנה תרגמתי את ‘אלי ציון’ ועוד שירים של יהודה הלוי בהכסמטרים לטיניים ונתתי שירים הללו לז’לינסקי. לאחר שלושה שבועות הודיע בשיעורו: ‘אם נכונים השירים שתרגם דיקמן ואינם פרי פנטסיה שלו, הריני מצטער שבן שמונים אני ואין בידי ללמוד שירה זו במקורה, כי ר’ יהודה הלוי זה גדול אפילו מדנטה,' בעיקר עמד על הבניין המטאפורי של שלושה ימים הללו, שאתה מזכירו במאמרך. ובטשרניחובסקי אספר לך דבר. בא אלי אחד והראה לי בתרגום אליאס של טשרניחובסקי מקום שאינו נהיר לו, לאחר שבדק והישווה התרגום העברי עם תרגומים מפורסמים באנגלית ובצרפתית, נדמה לו שטשרניחובסקי טעה. לקחתי את המקור והשוויתי ומצאתי טעות בפירוש המקור, אבל לא אצל טשרניחובסקי אלא אצל המתרגמים האנגלים והצרפתים. הללו פילולוגים ולא חשו בפירוש הנכון וטעו והטעו. טשרניחובסקי בחוש המשורר שבו עמד על האמת אף-על-פי שלא היה פילולוג קלאסי.”

הזמנתיו לבוא לביתי והוא נאות לי ובקרוב יבקרני עם זוגתו.

י"ז בנובמבר, 1963

קורא בגליון “ליטררי טיימס” המיוחד לשיטות ביקורת באירופה ובארצות-הברית. והנה נזדמן לי שם מאמר על ספרו של פיקון⁶³,“קריאה בכתבי פרוסט” ומצאתי בו פיסקה זו:

Yet M.Picon remarks, surprisingly, that Proust concluded a process of development and can have no posterity, whereas Flaubert’est plus moderne que lui'. ''The Times Lit. Supl. September 2777, 1963, p. 741

והרי זאת טענתי כל הימים – פרוסט, ג’ויס וקפקא סוף הם לא ראשית. ובעניין ג’ויס כך דעתו גם של ליוויס:⁶⁴

"…for which Ulisses is remarkable, and hich got it accepted by a cosmopolittan literary world as a new start. It is rather, I think, a dead end, or at least a pointer to disintegration – a view strengthened by Joyce’s on development. " F.R. Leavis, A Study of the English Novel, The Great Tradition, A Doubleday Anchor Book, N.y., 1954. p. 39.

ובנוגע לקפקא – כך דעתו של סארטר במאמרו על בלאנשו⁶⁵, שקפקא אינו ניתן לחיקוי.

כ"ג בנובמבר, 1963

עדיין לא גמרתי מאמרי “שלוש פנים לצביעות”. נשארה המחצית של פרק ג' (צביעות הלבבות) והפרשה של בודלייר כבר העליתי על הנייר ועומד אני במאלארמה, וכשאסיים סעיף זה (והכל סדור במוחי) יוצא אני לדרך סלולה. מעלה אני את הניגוד העמוק בין עולם עשוי בידיהם של בני-אדם, של בודלייר שנטר איבה עמוקה לעולם הביולוגי, לבין עולמו הוויטלי של ברגסון שנתחבר אל המודרן וחיבור זה בילבל את הכל. והנה נזדמן לי ספרו של סארטר על בודלייר ובו מצאתי פרק חשוב בעניין הזה ונושעתי. מה שהיה סברה שלי נעשה ודאי. מזמן חשתי בתכונה זו שבקרבי; כשאני קודם לכתיבה רעיון אחד ברור שאני נועצו בשרטון, מיד כל גרגר עפר מתאסף סביב הרעיון ומרחיב בסיסו, הואיל וכל ההרהורים מכוונים לו והכוח האסוציאטיבי מתחדד מאוד, וכל פעם שאתה שולה חכתך ומרימה למעלה, דג חי מזהיב מפרפר באוויר, בעצם באלה כל הנאת הכתיבה.

אמש הודיעו על רצח קנדי. העולם המבולבל נתבלבל פי כמה וכמה.

ו' בדצמבר, 1963

העיקר להעלות על הנייר את פרשת ברגסון, והכחשת מציאות האין שבשיטתו תשמש מעבר לאכסיסטנציאליזם של סארטר וממנו והלאה הדרך פתוחה – דאדאיזם-סוריאליזם והירידה, ולפני הגנזיס של צביעות הלבבות.

לפי שעה איני מביט לאחורי, איני נותן דעתי לכתוב, מתיירא אני מפניו, שמא יהא נקלה כל-כך בעיני, שהקולמוס ישתמט מבין אצבעותי. בני-אדם סבורים שאני “שש לקראת קרב” ולאמיתו של דבר, כותב אני מתוך אימה ופחד. יש בי איזו טינה כלפי הכתוב שלי, הואיל ולא נתן לי אפילו מקצת מבוקשי.

ט"ז בדצמבר, 1963

מזניח אני יומני, וחבל. כותב אני עמודים אחרונים של מאמרי “שלש פנים לצביעות” וכל ענייני בהם.

ב“ה, כבר עומדים במחצית השנית של דצמבר ובריאותי טובה. לפי שעה לא פקדוני המיחושים ורוחי טובה עלי, ולאט לאט אני מסיים שנת ע”ח וכל כוחותי הרוחניים עמי.

היה רעש גדול בקרית הספר שלנו. נתנו פרס ברנר לבת-מרים על ספר השירים שלה שיצא לאור בשנה זו. הסכימה לקבלו. באו ידידיה (אומרים אלתרמן) ואמרו לה: חזרי בך, אל תקבלי, ויינתן לך פרס ביאליק. שמעה לעצת אחיתֹפל זו וחזרה בה, שאלו: הייתכן?! בינתיים התפטרו שני דיינים (בורלא ואוכמני⁶⁶) מוועד השופטים של פרס ביאליק. נתמנו ש. שלום וב. קרוא⁶⁷ במקומם. החליטו השניים ליתן את הפרס לברוך קורצווייל. קם והתפטר הדיין השלישי – פנואלי⁶⁸. ועדיין רוקחים את המרקחה. פכים קטנים. אבל כשהם נשברים, התוך שבהם מעלה ריחות רעים מאוד, ועד חדרי הם מגיעים מחרידים מנוחתי.

קיבלתי מכתב מד“ר באנד מלוס-אנג’לס. מחלוקת בינו לבין קורצווייל, הטוען, שבאנד זה נעשה לבעל מונופולין ל”יצירתו של עגנון“, והריהו נגזל, שכן קורצווייל הוא בעל המונופולין. ואמרו לי שב”מולד" האחרון יש מאמר של טוכנר⁶⁹ כנגד קורצווייל שכן טוכנר רואה את עצמו שהוא בעל המונופולין. וכל העניין אינו שווה “א שמעק” טב"ק (ר"ת [ראשי תיבות] טוכנר, באנד, קורצווייל)! גם אלה פכים קטנים המעלים ריחות רעים.

מה עיקר חסרונו של עגנון? כוחות הדמיון שלו מועטים מאוד, ומיד הוא שוקע בדברים של מה בכך. ולא יועילו רוב חכמות. כשהדמיון נעדר, הוא איננו. אי-אפשר להעלותו, להמציאו; בשביל להמציא דמיון צריכים לדמיון, ואין פודה ואין מציל.

לפיכך “שמעק” טב"ק זה ריחו רע.

י"ח בדצמבר, 1963

אין לך מידה נמוכה ממידתו של בעל גאווה מוג לב. הזז, למשל, ממין זה. לכאורה, מבטל הוא את הכיבודים ורואה הבלם, ובלבו כרוך הוא אחריהם, משועבד להם וממית עצמו עליהם. עגנון, על כל פנים, עשה עצמו ליצן ותובע בפה ואין ממחין. אבל אצל הלקין הגיעו הדברים לידי מחלת רוח. כך, למראית עין כולו ענווה, כולו חביבות, כולו נחבא אל הכלים, כולו רוך, ובלב בוערת הגאווה כאש של גיהנום והיא שורפת את כל אישיותו. זה ענשו של בעל פחדין. אם בעל גאווה אתה – תבע! כוון כל כוחות הנפש כלפי הכיבודים ואפילו עוות אותם בשעת הצורך. כשאין בידך להכניע את הגאווה, שעבד עצמך לה, אפשר ותביא פירות. מכל מקום אל תתיירא מפניה; מוראה יכול יביא אותך לבית-המשוגעים.

ב"ה אני פטור מכל אלה – גאוותי נשמעת לי. ותקוותי, שאסתלק מן העולם ודעתי אינה מטורפת עלי.

צריך אדם אפילו לדעת לא להצליח. ואולי ידיעה זו הצלחה שאין בדומה לה.

 

1964    🔗

ב׳ בפברואר, 1964

אתמול בצהריים הודיעו לי כי ליפא טאוב מת. היום תהא הלוויתו בירושלים. אני שוכב חולה בשפעת שנסתבכה בדלקת בריאה הימנית. שוב אחד מהחבורה מת, ואני אפילו ללכת אחרי מיטתו איני יכול.

היתה בליפא הגינות כלפי עצמו והיא שכיפרה על הכל, וידידים טובים היינו.

קמתי ממיטתי לכתוב שורות אלו אבל ראשי כבד עלי ואני חוזר לשכיבה.

י״ב בפברואר, 1964

מעיין אני ב-״Gedanken Bücher״ של ליכטנברג⁷⁰ ומצאתי כתוב במקום אחד:

"Wenn eine andere Generation den Menschen aus unsem empfi-n-dsamen Schrifften restituiren solte, so werden sie glauben es sey ein Hertz mit Testickeln genosen. Ein Hertz mit einem Hodensack

29"…Ein Kopf mit Flügeln (Adlers Augen) ist doch besser als ein Hertz mit Testikeln.”

“כשיבוא דור אחר ויחזור ויקים את האדם בן־דורנו לפי ספרות הרגש של זמננו, הרי ודאי יהא לו, שהאדם ההוא אינו אלא לב עם אשכים.”

“ראש עם כנפיים (עיני נשר) בכל זאת עדיף מלב עם אשכים.”

Lichtenberg, Gedankenbucher, Fischer Bücherei, KG, Frankfurt a/M, 1963, pp. 113–4.

דורנו כדודו של ליכטנברג אלא צריך לחסר את הלב.

כ״ה בפברואר, 1964

עכשיו שבתי אל פנקסי. “שלוש פנים לצביעות” גמור ומוגה ומוכן לסידור ופטור אני מספרי “עירובין”. גם ספרי “שתי המזוזות”, שבינתיים אישרו הוצאתו, תוכן העניינים שלו (וגם המאמרים עצמם) בידי הוא ואינו אלא צורך הגהה ותיקון כתיב. וגם מצב בריאותי טוב, ופטור אני מחובות. ודאי אכתוב בקרוב מאמרי המבקר לפי “הביקורת החדשה”. מכל מקום אדון אני לזמני.

ו׳ במרץ, 1964

רוחי סוערת ואיני יודע פירושה של חרדה זו. דווקא בריאות גופי נתחזקה. בכל כוחותי מבליג אני על סערת נפשי. בעצם איני רשאי לקבול על גורלי. בעוד שישה שבועות אכנס לשנת ע״ט ואם הכל יהא כשורה אגיע לשנות גבורות. כוחותי הרוחניים אינם פוחתים והולכים ומאמרי “שלוש פנים לצביעות” מעיד על כך.

כלום הבדידות מצערת אותי? אבל מעולם לא ראיתי עצמי בודד. איני רודף פרסום, איני רודף כבוד; יודע אני איה מקומם, ואם אתה מסכים להתבזות קצת על נקלה אתה משיגם. אבל אי־אפשר לי להתבזות. ובכן לא אלה הדברים המחרידים מנוחתי.

מה הם?

אין תשובה בפי. אבל השאלה אינה פוסקת מלנקר במוחי ומוסיפה רוגז על רגזי. ונחת אין.

ז׳ במרץ, 1964

שוב הייתי עסוק כל הזמן בהכנת ספרי “שתי המזוזות” לדפוס. חזרתי וקראתי כל שורה ושורה בעיון ותיקנתי מה שתיקנתי. מאמרים אחדים העתקתי בעצם ידי ובשעת העתקה הגהתי אותם. עכשיו הכל אסוף וסדור ותוכן העניינים קבוע.

כשאתה יושב וכותב יש צער הכתיבה וגם שמחתה: כשאתה מפשפש בדברים כתובים ומטהר אותם אין שמחה בעבודה זו, אפילו צער אין. יש, מצד אחד, טירחה, ויש, מצד אחר, איזה קוצר רוח ואיזו קובלנה חשאית כלפי עצמך המטרידים אותך ומרגיזים רוחך. מכל מקום נחת אין. ואף־על־פי־כן איני מקנא בהללו הנהנים מעצמם ומכל מעשי ידיהם.

ח׳ במרץ, 1964

דיברתי אתמול עם ברקוביץ בטלפון. שעה ארוכה דיברנו. שקוע הוא בחיבורו זכרונות הילדות שנדפס והולך ב“מאזנים” ויפה שהוא נוהג כך. בבדידות חייו להיכן יפנה אם לא לקולמוסו שיצילהו מן השממון הזה.

לפי הפרקים הראשונים שראו אור עד עכשיו קשה לאדם בן דורו של המחבר, כמוני, לחרוץ משפט על טיבם. מצד הרצאת הדברים הכל כשורה. יש איזו שלמות בסגנון; יש מזיגת כל הלשונות העבריים שבכל הדורות ומזיגה זו ופשטותה ודאי מעשה גדול הוא. ואף־על־פי־כן דומה ניטלה נשמת הלשון בשלמותה. מראות הדברים וחזיונות החיים של ימי הילדות, בית־האב והחדר ומלמדו ותלמידיו כל־כך ידועים לי: כל־כך הרבה ידיים משמשו בהם שבעצם אינם אלא הרצאת הדבר בלשון ממוזגת זו, אבל סדרי החיים גופם כבר טחונים הם. מכל מקום כך נראים הדברים לקורא כמוני. ואולי טעות בידי. ודאי בשיחתי עם ברקוביץ לא אמרתי לו דעתי. לשם מה? לצער אותו? להעליבו? אבל גם לא שקרתי. וכך היה נוסח דברי: “רואה אני שאתה נכנס יותר ויותר לעמקם של חיי הילדות שלך ואינך אלא בראשיתם. יפה אתה עושה, ותהא הברכה שרויה במעשה ידיך.”

כדרכו האריך טענותיו כנגד מיחושיו, הריהו אדם שקוע בגופו ואינו פוסק מלהקשיב לכל ניע וזיע בו. איני משיג חזיון זה. אני הפכו. מופקר אני כלפי גופי, איני חס עליו. כלום שקיעה זו בגוף וקשב רב זה לכל המתרחש בו באים מתוך שאדם חשוב ונכבד כל־כך בעיני עצמו? או סתם מורך לב כאן, מורא זה מפני הייסורים? דומני תערובת כאן של שתי מידות אלה. היסוד הקמאי מורך לב, אלא המעמד הרוחני, ההצטיינות והפרסום מחזקים מידה ראשונה זו ונותנים לה הכשר ואפילו מחפים עליה ומשנים פרצופה החיצוני. כלומר נותנים לה תוקף אובייקטיבי — חייב אני לשמור על גופי ולדקדק בו, שהרי הוא הנושא את החשיבות שלי בשביל האחרים, בשביל נכסים נעלים ויקרים דוגמת הספרות העברית, הלשון העברית. לפיכך אסור לפגוע בו, הואיל ואינו מנכסי אלא מנכסי הציבור, מנכסי הכלל. והרבה טבעים באדם בדומים לטבע זה, כלומר המידה הנמוכה זנה ומפרנסת את המידה הגבוהה וגם חוסה בצלה.

ז. ארן הזמין אותי למשרדו לשעה אחת וחצי אחר־הצהריים. לא ידוע לי מה רצונו ממני ועוד פחות מזה אני יודע, מה בכוחי ליתן לו או בכוחו ליתן לי. ענייני החינוך בשפל המדרגה ועדיין לא פסקה ירידתם, וארן עצמו שבוי בידי נוסחאות טכניות־פדגוגיות הבאות אלינו מאמריקה. וכל הפקידות הסובבת את “ארן השר” ומנסחת לו את רעיונותיו רוח אין בה וכולה חבר של תוכיים, שאפילו פירוש המלים שהם משתמשים בהן לא ידוע להם כל צרכו. עכשיו אנו רואים בעליל — מה עני הדור ומה שפל הוא והכל מחמת הרברבנות הזאת!

ט׳ במרץ, 1964

ובכן, הפעם לא עלה יפה הנחש שלי. שר החינוך מר ארן לא דיבר עמי בענייני החינוך. הוא אמר לי, שמוכן הוא ועוד כמה מחבריו (“ועד ציבורי”) להוציא לאור כל כתבי!

פשוט לא האמנתי למשמע אזני. לא הייתי מכוון לצד זה ודיברתי דברי שטות. “רצוננו שיקראו כתביך, לפיכך אנו מוכנים לסייע עמך ולהוציא כתביך לאור.”

הכל בידי. אני אקבע סדרי הדברים, תוכן הכתבים, הדפוס, הצורה וכו'. עניין כסף והוצאות אינו ענייני. יש, או יהיו הכספים, והעיקר שלא ליתן לדברים שיימשכו זמן רב, כנהוג, אלא בשנה אחת להביא את העניין לידי גמר. כמה כרכים? אני הקובע. ודאי אצטרך לסיוע, בידי לבחור במי שיעבוד אתי.

מה יכולתי להשיב? לא הורגלתי באלה.

והיום שלחתי לו מכתב בזה הלשון:

"מר ז. ארן היקר,

"כשאמרת לי אתמול את אשר בדעתך לעשות בשביל כתבי באו עלי הדברים בפתע פתאום והשתומם לבי מאוד. איני רוצה להתחסד לפניך ולומר שמזיר אני את עצמי מן ההנאה שנהניתי מן הדברים שהשמעת: ׳רוצים אנו שירבו קוראיך, לפיכך אנו באים לסייע עמך ולהוציא לאור כתביך.׳ הלא זה חלקו של סופר מכל עמלו. ומעמיד אני עלי רצונך, וכבר התחלתי לבדוק את העניין מכל צדדיו, ותקוותי שבקרוב אביא לפניך הצעות והערכות של ממש.

המוקירך מאוד והמכיר לך תודה רבה ש.צ."

עכשיו ידי מלאות עבודה, אבל רוחי פזורה לשבעה ימים ואין מנוחה בנפשי. הרי איני שוטה החשוב בעיני עצמו, ומעולם לא עלה בדעתי, שאראה כתבי אסופים בעודני בחיים. מי? ולשם מה? והנה פתאום הכל קל כל־כך ואין לי אלא לאסוף כתבי לציבור אחד וכל השאר מוכן ומזומן. הקלות הזאת הממתני. היא גם העליבה אותי. כלומר, אם קל כך כך, סימן שחשיבותו אינה מרובה. הדברים הנכבדים כבדים הם, כי שורש אחד לרב משקל ולרב עניין — כ־ב־ד!

עכשיו מטופל אני כאדם שלא היה לו מאומה, פתאום נכסיו מרובים. אכין תכנית לכל פרטיה:

א. שלושה מדורות בכתבי, ואולי ארבעה: (א) סיפורים; (ב) ביקורת: (ג) אסתטיקה; (ד) רעיונות כלליים, מה שקוראין עכשיו בשם “הגות” המכוער.

י׳ במרץ, 1964

בערב הלכנו, עדה ואני, אל אולם הרופא לחופתו של אפלפלד. כשפתחנו את הדלת והרי לפנינו חתונה יהודית ברוב עם, ופני החתן והכלה מאירות והאורחים שמחים ורועשים ומטיבים לבם במשקאות ומקנחים בכריכות של נקניק ובעוגות — הכל כדת וכדין!

היה שם גם עגנון (אבל אני לא ראיתיו), שישב בקירבת מקום לנו ואפילו את עדה לא ברך. איני יודע מה רשע זה רוצה? ומפני מה רעב הוא? ובמי הוא מתקנא? דומה, כל חלקו קיבל. אלא רודפי כבוד הללו, כשהם מקבלים כל חלקם בעולם הזה, אז הם חשים ברעבונם הגדול, בריקנות שבלבם. כל אדם שעדיין מתהלך בארצות החיים כאילו משיג גבולו. אפילו בדבריהם של חנפי־לב אין שמחה. הנה מכה עגנון את סדן ואת טוכנר ואת קורצווייל, לקיים מה שאמרו חז״ל — “כל החונף לרשע לסוף נופל בידו.” אמש ראה אותי, והנה אדם שהוא מחוץ לאותה עֵדה שיש בה חנופה. ואי־אפשר להפיל אותי. ונתכעס כעס גדול. יבושם לו!

י״א במרץ, 1964

שוב אחזתני צנה, ורוח וגשם בחוץ ואני כלוא בחדרי. איני יכול לעשות כלום, הצעת ארן הוציאה אותי ממסילתי. אם באמת נתחיל בהוצאת כתבי, הרי לפני, לכל הפחות, שנה וחצי, כלומר שמונה־עשר חודש תמימים, בלא מנוחה, ומי יודע אם אזכה לראותם בעיני בשר; אחר שנה וחצי אהיה כבר בשנות גבורות!

קראתי בעתונים, שבתחילת שבוע שעבר היה ארן בבית בן־גוריון בתל־אביב ונזדמנו שם לשיחה ארוכה. ודאי, לא כתבי היו נושא שיחתם. ואף־על־פי־כן, דרך אגב, כדרכו של דוד לקפוץ מעניין לעניין, אולי נגעו גם בעניין זה. מכל מקום לא אתמה אם ידו של דוִד באמצע.

בכ״ג במרץ אראה את דוִד באספה לסיום “ספר פלונסק”. הכינותי לי את הדברים שאשמיע שם. קיצרתי את הרשימה “לפנים ולפני ולפנים” וקיצור זה אקרא לפני הקהל. אי־אפשר לי לנאום. מה נאומים כאן? אבל דברי ספרות מחפים על הכל.

ט״ז במרץ, 1964

קראתי סיפוריה של אינגבורג באכמן⁷¹, משוררת וינאית, ועניינם המעמד הנפשי של גרמנים־אוסטרים לאחר היטלר, כשחיי הגוף חזרו לטבעם הרגיל ושוב בתי־הקפה ובתי־היין בווינה מלאו אורות ובני־אדם. קשה להבחין בכתיבה זו, הואיל ואקלקטית היא. ניכרים סימני השפעה של ה“שוזיסטים”⁷² הצרפתים, ומכאן שריאליזם ופירוט “חפצים” מונחים על־יד פרוזה רוגשת ופיוטית. ואפילו את הצורה הטיפוגרפית היא מחקה: פתיחת פיסקאות חדשות לא בראש השורה אלא משאירה מקום להן בתחילת השורה, אבל השורה לפני הפתיחה מסתיימת בפסיק (,), או אפילו פסיק איננו.

ואף־על־פי־כן ישנם בספר זה שלושה סיפורים טובים (למשל, Ein Wildermuth). ובימינו אין להרבות בתביעות, בימי שממון הללו חייב אדם להסתפק במועט. קראתי ב״הארץ" שתרגמו סיפורים אלה לאנגלית והביקורת משבחת אותם (TLS) ואיני תמה על כך. באכמן בעיקרה משוררת ועדיין לא אימנה ידיה בפרוזה אף־על־פי שיודעת מה זו דורשת ממנה.

כ״א במרץ, 1964

חוזר אני וקורא את האמרים של ליכטנברג, ואמש התחלתי לתרגם לקט אמרים הללו. יש בהם חריפים מאוד, למשל: “חסרונם האחד של הספרים הטובים באמת, שכרגיל הם העילה לספרים רעים ובינוניים רבים מאוד.” או “לעתים קרובות באים בטענות כנגד הגדולים, שהיתה בידם לעשות טובות הרבה ולא עשו אותן. והרי בפיהם להשיב: תנו דעתכם, על הרעות שהיתה בידנו לעשותן ולא עשינו אותן.” ליכטנברג אינו פוסק מלהטעים על החלום, שהוא המגלה את האופי האמיתי של האדם, אופי זה שהאדם מסתירו מעין חבריו. והנה: “תיבת הדאגות, קדשי־קדשים של חדרי הלב ותוכו, זו שאינה נפתחת אלא באישון לילה, כל אחד ואחד יש לו אחת משלו.” ובדרך כלל גדול בעיניו כוחו של האינטואיטיבי אפילו בשדה המחקר, וכסבור הוא שתחילתה של המצאה בסתרי הרגשים ולא בגלויות של הגיון. בכל אופן אדם שהרבה עניין בו. אם אתרגם מאה משלים אולי גם אדפיסם. אמש השתעשעתי מעט ותרגמתי מניין של משלים.

כ״ו במרץ, 1964

ב־23.3.64 בערב היתה אספת אבל עם צאת “ספר פלונסק” לאור. היה דוִד ודיבר, כדרכו, “זכרונות” שכבר השמיעם בעל־פה ובכתב כמה וכמה פעמים והכריז על מרים כבשנה ורחל בית־הלחמי “שהיו הבחורות היותר יפות בארץ־ישראל” והקהל פרץ בשחוק גדול. כלום היה קול “ז׳וֹבִּיָאלִי” זה נאה במקום זה? מסופקני מאוד. דומני, ד. חלשה עליו דעתו ואינו אחראי בכל שעה למה שפיו מדבר… מכל מקום פניו פחוסים ואינם מעידים על ערות יתירה של כוחות הדעת.

יצחק גרינבוים⁷³ האריך הרבה והוא קצת עובר בטל. יש בדיבורו (כן, זה משונה מאוד) מן המונולוג של זרם התודעה: אמר דבר, מיד נפטר ממנו קודם שגמר לאמרו ונטפל לדבר אחר שאינו מן העניין. ואף־על־פי־כן מעבר להגיון יש איזו סמיכות בין זה לזה, אבל מיד הוא נפטר גם ממנו באמצע ונדבק לדבר אחר שאף הוא אינו מן העניין, וכך שלשלת ארוכה של דברים חסרי ערך, עניינים קטנים מאוד והוא מסבירם בכובד ראש ובקול אטי, צרוד, אדיש, כאדם המנסר עץ קשה מאוד ביד רפה. והקהל מרד ורעש.

ניסיתי להחזיר את המעמד ופתחתי דברי שרצוני לא לספר זכרונות, “אלא לדבר על פלונסק החרבה, על פלונסק שאינה.” ופתיחה זו החזירה את הקהל אל אבלו. אולי הדברים שהשמעתי כבדים היו לאוזניו של קהל זה, ואף־על־פי־כן דעתי שלעולם צריך להשתדל להעלות את השומעים ולא לרדת אליהם.

“ספר פלונסק” ספר נאה בתוכו ובברו.

ל׳ במרץ, 1964

אתמול הגיעתני חוברת “מולד” ובה מאמרי “שלוש פנים לצביעות”. קראתיו ושמחתי שלא רבות בו טעויות הדפוס. ברוידא⁷⁴, כנראה, הגיה יפה. לעצם המאמר איני יודע כלום. יש בי אותה הטינה לכתוב על־ידי עם צאתו לאור. כשאתה רואה עמודים הללו, הנייר העלוב שהשחיר, אי אתה יכול להיפטר מן הספק — כלום עמל זה ויסורים הללו כדאים? אל אלוהים, כמה דאגות דאגתי וכמה טרחות טרחתי! עכשיו כל יד תמשמש בעמודים הללו וכל חוטם יתעקם וכל מקטרג יקטרג וכל אחד ואחד יצפה בשעת קריאה לכשלוני. כאן הטרגי שבכתיבה. כשהיא שלך בסתר היא, וכשהיא של כל אחד ואחד הפקר היא ולא שלך.

לפי שעה כל שהגיע אלי על מאמרי “שלוש פנים לצביעות” היה אך טובות. טלפן אלי חיים וירשובסקי⁷⁵ ודיבר בהתפעלות רבה בשבחו של המאמר. אתמול אמרו לי בשמו של ד״ר שטרנברג (מורה, כמדומני, באוניברסיטה במחלקתו של רוטנשטרייך ומומחה לפילוסופיה חדשה) דברים טובים מאוד שהשמיע על המאמר; וכן ברחוב מזדמנים לי קוראים ואומרים לי דברי שבח. והרי המאמר אינו לרבים.

ז׳ באפריל, 1964

אתמול נזדמנתי בבית־הקפה “טעמון” עם ד״ר מרגליות ידידי. שאלתי אותו, מהיכן מתיחות זו בנפשי? “ודאי מפני האוויר,” השיב לי, “ואולי עבדת הרבה בחדשים האחרונים.” סיבה אחרונה זו נראית לי יותר. אין האקלים בארץ מטרידני ואיני מן ״הנאנחים על החמסין״; הכינותי שני ספרים לדפוס — קריאה והגהה של כתה״י, נתינה של אחידות בכתיב, והגהה ראשונה של מאתיים העמודים הסדורים בספרי “עירובין” — כל אלה מייגעים הרבה. ובאותו הזמן כתבתי מאמרים, ״משל בלא נמשל״ ו״עול תורה״, 2 ג״ד בקירוב; גמרתי פרק ג׳ במאמרי “שלוש פנים לצביעות” והגהתי את המאמר בשביל “מולד”, וכדרכי אי־אפשר לי לעבוד “בעצלתים”, על כורחי אני מסיח דעתי מכך, שאדם זקן אני ולבי חלוש וכולי שקוע במלאכתי. ואולי טרדות אלו היו למעלה מכוחי.

עכשיו איני עושה כלום, מוסיף וקורא בספרו של ליכטנברג ומציין את המקומות שרצוני לתרגמם. קראתי סיפור של [גרהאם] גרין, חציו סיפור רגיל וחציו בלשי, וכולו פרוידיזם, ובעצם אינו מושך את עניינך לו. קראתי גם ספרו של ולטר ליפמן⁷⁶ “דעת הקהל” (“פאבליק אופיניון”). ספר נאה של אדם משכיל, אלא ה“ז׳ורנליזם” שלו מביא אותו להרחיב את הדיבור בדברים של מה בכך, ולפנינו מין “עמקות שטחית” שמללה מייגע. אף־על־פי־כן הטוב שבעתונאי ארצות־הברית הוא. יש תכלית בכתיבתו שאינה בת־יומה בלבד ויש לו כוח הסתכלות במאורעות שעוברים לפניו ויש שידול לצרפם יחד ולהצביע על המגמה הכללית שבתוכם. והרי דבר הוא.

ט׳ באפריל, 1964

אתמול קבלתי מישראל כהן דברים אלה:

“קראתי מאמרך ב׳מולד׳ בהתעוררות רבה. והוא תפארת לך. בקיאות בנושא, העמקה, הרחבה. והעיקר קליעה אל הנקודה. יופי!”

אין לי רשות לומר — נאמרו הדברים מן השפה ולחוץ. אבל חשובים יותר

“השותקים”, אלה שמזדמנים עמי ברחוב ובבית־קפה ואינם אומרים כלום, כאילו מאמרים כאלה נכתבים כלאחר־יד ודוגמתם אתה מוצא בכל מקום ומקום. שתיקה זו שבח היא, גדול מכל השבחים המפורשים!

דוד פרישמן ז״ל היה אומר: יש שני סוגים של סופרים־קוראים ואלו הם: אחד מזדמן לך ברחוב, לאחר שפרסמת מאמר חשוב, ובהתרגשות רבה ובפנים מאירות מביע הוא דעתו על המאמר — “איי, איי, פרישמן! קראתי דבריך, איזה ׳מזיק׳ אתה, ממש נופת־צופים! איי, איי! התמוגגתי מרוב הנאה, לא בא כבושם זה, ויישר כוח, יישר כוח!”

ואחד מזדמן לך ברחוב ופניו קודרות כילד שסרח, ובקול שפל ושבור מתחטא לפניך — “בושתי מפניך, עדיין לא הספקתי לקרוא מאמרך, אמנם השם משונה קצת, אבל אין דנין לפי השם, מונח המאמר על שולחני, ומה שייך כשאפנה לשעה קלה מיד אקראהו, אני בעצמי באמצע הכתיבה, גומר דבר שאני טורח [בו] כמעט שנה תמימה, ואל תהא תרעומת בלבך עלי — ודאי אקראהו, מה שייך, ואז נשוחח.”

שניהם שִׁקרו!

הראשון לא קרא דבר ושופך עלי קיתון של תהילות ותשבחות, הואיל וכל העניין אינו נוגע לו.

אבל השני, כן השני קרא! והיאך קרא! מפנים ומאחור, ובכל החורים והסדקים בדק. על הספה שכב וקרא בנשימה אחת והתפקע מרוב קנאה! וזה קוראי החביב ושתיקתו יפה כוחה מכוח פטפוטו של הראשון,

י״א באפריל, 1964

ב“דבר” של יום ו׳ יש מאמר לא טוב של ב.ג. כנגד “עצמות ז׳בוטינסקי”. לפי דעתי, והרי אין כמוני היודע אופיו של ב.ג., לפנינו תהליך תשישות המוח חולנית. עדיין תשישות זו מכוסה לפני הרבים. אבל לפני סימניה החבויים כבר גלויים הם. גם המאמר הזה לא נכתב על־ידי אדם שמוחו שלם. ומובטחני, שלא רחוק היום והדבר יתגלה במעשים משונים יותר ויותר. חבל, חבל מאוד.

כ׳ באפריל, 1964

בא אלי נכדי דני. אמרתי לו “דבּר עם סבא, ספר לי על חייך.” משך בכתפיו והשיב לי “איזה חיים יש לי, אין לי חיים, אני עושה שיעורים ומנגן בצ׳ילו ודי.”

כבר התחיל להתגעגע על דבר משונה זה הקרוי “חיים”.

כ״ב באפריל, 1964

אתמול נזדמנו לי ברחוב המלך ג׳ורג׳ המתרגם דיקמן, ומשוררי יידיש — סוצקבר וגראדה⁷⁷; הראשון אדם נאה ופיקח, והאחרון בעל פרצוף מטושטש ואינו פוסק מלדבר על עצמו. גראדה אמר לי, שרצונו להתוודע אלי — אמרתי לו: אדרבה, אדרבה. כשדיקמן אמר לגראדה את שמי, ראיתי צל עובר על פניו; ודאי לא כך תאר לעצמו פרצופי, וכאילו ציווה על עצמו את הזהירות.

עם דיקמן ישבתי שעה ארוכה ב“טעמון”. אין כל ספק, שהוא אדם בעל כשרונות גדולים ובעל כוח־עבודה יוצא מן הכלל. איני מקבל את הטענות של “המומחים” כנגדו. ודאי טועה הוא לפעמים וודאי לאט לאט והפסוק הפיוטי שלו בתרגומיו נהפך לשיגרה, לנוסח. אבל אין מנוס מן התקלה הזאת. מי שאינו עושה אינו נכשל, אבל מי שעשייתו מרובה כל־כך כעשייתו של דיקמן, על כורחו שהוא בונה לו בניין של קבע, כלומר פסוק מנוסה על פי דרכו, אלא שהאש שבלבו בוערת בכל מקום. וזה העיקר.

אמת, “אש בוערת” זו אף היא נתגלגלה בשיגרה, אבל הוא מבזבזה בשיחה ובדיבור שאינו פוסק; על־יד שולחן הכתיבה אש זו אופפת פסוקיו ומצילה אותם מן הצנה. מכל מקום יפה לספרות העברית שנברא מין דיקמן כזה: בקנה הוא מושיט לעברית את הקלאסיקה היוונית והרומית, וכרך רודף כרך. הנה סיים את אובידיוס; מרכין אני ראשי לפני יהודי שכמותו, חביבות ויקרות לי ידיים עובדות הללו, ויישר כוחן!

כ״ג באפריל, 1964

כיוון שאני נח וגנזתי קולמוסי, הריני מרבה בקריאה. אמש נאחזתי בספור של ג׳יימס בולדווין Nobody knows my name ולא הרפיתי ממנו עד לאחר חצות. והרי לפניך ראיה חותכת לקיומו של האדם בתורת אדם מעל לגזע ולהיסטוריה. הריהו כושי זה כושי לכל דבר, ואף־על־פי־כן מה טובה ונאה כתיבתו. יש בה שאר רוח של כל האדם וסגולותיו וכוחות נפשו. וכשהמסיבות מסלקות עיכובים חיצוניים מסוימים סגולות הללו פורצות בכל הדרן ובכל עמקותן. והנאתי כפולה: מעצם הקריאה ומן האדם הכותב, מילד הארלם זה שצלם אלוהים על פניו. פשוט לבי מתרונן מעצם החזיון האנושי הזה.

בדגניה התאספו לעצרת עם באי־כוח הקבוצות. רבים הנאומים, אבל מעטים הרעיונות. רוב הדברים דברי סניגוריה בבחינת — עוד לא הועם זהבנו! והכל פונה להשבחת הזולת, כאילו אין האדם בקבוצה קיים, וכאילו בזה קיומו וזכות קיומו, משום שהוא מתקן את האחדים. והרי כל יחיד הוא גם האחר, ואין הוא אחר אלא מתוך שהוא כובש יצריו וקיים בשביל עצמו. והרי קברו של א.ד. גורדון זצ״ל לא רחוק מאמפיתיאטרון זה, שם נתאספו הקבוצות לעצרת עם, ואף־על־פי־כן נשתכחה תורתו מתלמידיו.

לפיכך אין בת קול לדברים שמשמיעים שם. גם הקבוצות כבושות בצבת מנגנון, והגולם אחז בערפן ומוליכן לדרך לא דרך.

שוב ב.ג. עוסק בי. בשום פנים אינו סולח לי, שהקדמתי לבוא לארץ שתי שנים לפניו. אני מוכן לוותר לו, אבל כיצד משנים את שעבר והיה? אין תקנה לעבר ואפילו הקב״ה בכבודו ובעצמו אין בידו לשנותו. (עיין “דבר” דברי בן־גוריון באספה לכבודו בבית ההסתדרות.)

כ״ו באפריל, 1964

סוף סוף באו ימים חמים. אבל שינוי־פתאום זה מטריד את השינה בלילות וקמתי הבוקר עייף ויגע. היום י״ד באייר ולאחר שבועיים תסתיים שנת ע״ח שלי ואכנס לע״ט. עכשיו לא מוגזמת תקוותי שאזכה אי״ה לשנות גבורות, כי עווית העורקים בבית החזה כאילו נשתתק ולא פגע בי שנה תמימה, וב״ה כל כוחותי הרוחניים בריאים ושלמים.

כ״ז באפריל, 1964

בעניין הוצאת כתבי קבלתי אתמול מכתב מישראל כהן, שהוא שליחו של ז. ארן. יש משא־ומתן עם “מסדה”, אבל, כדבריו “איני בטוח כלל שהם יסכימו.” צריך לומר את האמת, יודע אני, שלא יקפצו המו״לים על מציאה זו. הכתבים שלי אינם סחורה לרבים. תורות נוי וביקורת עיונית — סוגייה קשה הן. הסיפורים — ביקורתי העיבה עליהם. והרי הסך הכל — לא סופר עממי אני. לפיכך מפקפק אני בכל העניין הזה, ואיני מתערב במשא־ומתן, אלא מניח את האחרים שיעסקו בו. כוונתו של ארן טובה, אלא הוא עצמו לא איש מעשה הוא, וישראל כהן גם כוונתו טובה. אבל מסופקני אם תצליח דרכו. לפיכך דעתי נתונה לשני הספרים, “עירובין” ו״שתי המזוזות" שהם דבר של ממש, ומזרז אני המו״לים שימהרו ויוציאום לאור. גם ברשות זו מסתפק אני במועט.

א׳ במאי, 1964

אתמול שבתי לאחר שנים רבות לספרי Les Livres — ⁷⁸Paul Souday והם החזירוני לימי לימודי בפריז — הויסמאנס⁷⁹, פגי⁸⁰, אנטול פרנס, בורז׳א⁸¹, קלודל⁸², רומן רולן, סוּאָרֵיס⁸³ וכו'. אין סודאי מבקר גדול, רושם רשימות היה בעתון “לא־טאן” בגליון הספרותי של העתון. אבל כשאתה רוצה לראות את הירידה בתרבות אירופה בחמישים השנים האחרונות אין לך [אלא] להשוות “ריביואר” זה אל הדומים לו בימינו. ראשית כל, השכלה גדולה ובקיאות רבה בספרות העולם העתיקה והחדשה. שנית, ידיעה בתולדות הפילוסופיה, כלומר כשהוא מעלה שם שפינוזה ומביא ראיה ממנו חש אתה שמשנתו של פילוסוף זה נהירה לו; ושלישית, הרוח הטובה והמתונה בחוות הדעת: והרי הימים ימי מעבר וחילוף משמרות בשדה השירה בצרפת. ואף־על־פי שסודאי אינו מוותר על דעותיו ואמונותיו ואינו נשטף ונסחף בנחשול זה אשר קם אז [1912] על שירת צרפת, ויודע הוא שאין משוררים “גדולים” בפריז, הריהו מציין את “הבינונים הטובים” ואינו מקפח שכרם. מכל מקום לעולם אינו עובר על הנימוסים הנאים, ומשתדל להסביר לקורא טיבם של דברים ולפתח כוח הערכתו ולהרחיב דעתו ולהשביח טעמו..

אין סודאי “מבקר”, “סוקר” הוא ומן המין המשובח, בעל תרבות, תלמיד חכם שהספרות עולמו.

י״ז ביוני, 1964

בשישי במאי לקה לבי באינפארקט בשעה 11 בלילה. אז ראיתי את המוות קרוב קרוב לי; אלא ד״ר סגן כהן⁸⁴ מיהר לבוא והחזירני לארצות החיים. שישה שבועות שכבתי על משכבי. עכשיו מתהלך אני בחדרי דירתי וביום א׳ ירשו לי לרדת אל הרחוב ולטייל מעט. ולאט לאט אני שב לאיתני.

קראתי ספרים הרבה, אבל עדיין הכתיבה מייגעת אותי והיא אסורה עלי.

ובכן נדחה העניין לפי שעה. אף־על־פי־כן לא רחוק הוא. ואני מוכן ומזומן.

א׳ באוגוסט, 1964

איני רואה איש חוץ מבני־ביתי. והפעם לא קראתי ספרים חשובים. עדיין אני עייף כאילו טרחתי טרחה גדולה, ואפילו כתיבה זו מטרידה אותי.

ה׳ באוגוסט, 1964

אמש היתה סעודת סופרים ופרופיסורים בבית הפרופ׳ דבורצקי לכבוד אפרים ברוידא ולשלושת מחזות שקספיר שתירגם, ועדל׳ה היתה שם. הבוקר סיפרה לי שעגנון ניגש אליה ושאל: “מה שלום עמרם חזנוב⁸⁵?”, כלומר יודע אני שאביך חולה, אבל לשלומו איני שואל, אדרבה, הלוואי וימות ואפטר ממנו.

ז׳ באוגוסט, 1964

השעות מרובות וארוכות והבטלה היתה עלי למעמסה. מצד אחד דומה כל נפשי נתרוקנה ואינה רוצה כלום. אמרתי לכתוב דברים אחדים לזכרו של יוסף קליבנר⁸⁶ ולא עלתה בידי. אפילו שורות מעטות הללו שאני רושם בפנקס — פשוט כקריעת ים סוף. ואסיים.

י״ז באוגוסט, 1964

לפני יומיים, בשבת, הלכתי לבצלאל, לתערוכת הזכרון של תמונות אלקה קראקאור⁸⁷ ז״ל. שלושה היינו בירושלים, ד״ר סונה⁸⁸, קראקאור ואני, והיינו מזדמנים יום יום בקפה “רחביה” והיינו חביבים זה על זה והיינו קרובים זה לזה, והעיקר היינו מכבדים זה את זה. שניים הלכו ואוותר אני לבדי.

באולם התערוכה נפגשתי עם מר פרסמן, מורה ומתרגם שירה בחיפה. שאלתיו לשלום שופמן ואמר לי שעדיין כוחותיו עמו. אתמול כתבתי לשופמן. גם זה כשרון גדול — להיות בן 85 ולהיות בן אדם! הוא משך ידיו מן הכתיבה, אבל קורא הוא וכדרכו אינו מרבה שיחה. אבל עדיין יודע מן הנעשה בספרות ועדיין “הליצן” שבו אינו שותק. ושמחתי מאוד לידיעות אלו.

א׳ בספטמבר, 1964

כנראה שלבי שב לאיתנו והגיעה השעה שאחזור גם לפנקסי זה. בחדשים ששכבתי הרביתי בקריאה וגם הרהרתי בדברים שקראתי, אבל אסרו עלי את הכתיבה, ובגניבה בלבד רשמתי שורות מעטות.

עכשיו אני קורא את האוטוביוגרפיה של יונג במקורה (גרמנית). ספר משונה מאוד ומשעמם מאוד. שאין יונג יודע את מלאכת הכתיבה ידעתי מספריו “המדעיים”. הוא השקוע כל־כך ב“דויטשטום” שלו, ביחוס משפחתו, בגזע הגרמני, הלשון הגרמנית שלו פחותה שבפחותה כלפי הפרוזה הגרמנית הגבוהה של יהודי מבוהמיה ששמו פרויד. ואני משער כמה חרה לו הדבר.

עיקר עסקו של הספר אינו במאורעות חייו, אלא בהזיות רוחו, בחלומותיו ובשגיונותיו. והמדומה והבדוי מרובים מן המעשים והאירועים. יונג משתדל לפתות את הקורא, שיאמין לו, כי יציאתו לאור העולם מתחילת ברייתו לא היתה אלא שליחות אלוהית להטיב עם האנושות וליתן לה תורת אמת, לאחר שהנצרות פרחה נשמתה. הוא מספר על חלום שראה בשנה השלישית לחייו — חלום ארוך ורב פרטים של עולם קדום ובו צורות שונות ומסובכות והכל מתואר בדקדוק רב. חלום תינוקות זה כבר סמליו מראים בעליל כל דרך חייו, כל תג שבשיטתו וכל הרהור שברעיונותיו. ואי־אפשר לו לקורא שיאמין באמיתות הדברים. אולי הוזה הוא בהקיץ בימי זקנה מופלגת ונדמה לו שכך חלם, אבל כשאתה מסתכל בפרצופו כשהוא קרוב לשלושים, רואה אתה אל נכון — אדם שכך מראהו על נקלה גם ישקר ביודעין.

עדיין לא גמרתי את הקריאה ועוד אחזור לחיבור זה. אבל כבר דעתי קבועה — הרבה מן הצביעות בספר הזה, ויונג אינו פוסק מלהעמיד פנים של שליח אלוהים שההתגלות בחזיונות לילה מכוונת כל מחשבותיו ודעותיו; אבל אי־אפשר להיפטר מן הרושם שהוא יודע שאינו שליח אלוהים, שהוא יודע שאוכל הוא מאבוסם של אחרים, אלא כסבור הוא ש“העולם גולם”, זאת ראה בעין ברעש שהעלו ספריו, ועתיד הוא לבלוע גם קדושה זו שהוא מתעטף בה.

ז׳ בספטמבר, 1964 א׳ דרה״ש תשכ״ה

בגליון הספרותי של “הארץ” לראש השנה יש סקירה ארוכה של קורצווייל על הספרות בשנת תשכ״ד — קטיגוריה על ספרות הצעירים. על א.ב. יהושע הוא כותב שהוא “חקיין”, שאחד הסיפורים שלו הוא מעין “עד עולם” של עגנון וכו', אבל אינו מוסיף כמקובל “וכבר עמד על כך צמח במאמרו על יהושע ׳משל בלא נמשל׳.” לי לא צריך שיוסיף הוספה זו. אינה נותנת ואינה מוסיפה כלום. אבל לו לקורצווייל צורך בה. ואם אינו נוהג כך סימן רע לו — כך דרכו.

לפני שבועות אחדים פרסם מאמר ב״הארץ" בשם “קוטביות של… והשתיקה אצל ביאליק”⁸⁹ (אולי משבש אני את שם המאמר אבל עיקרו השתיקה אצל ביאליק). בא אלי אברמסקי ואמר לי: “הוא גנב ממך רעיונך וכתוב מכתב למערכת ׳הארץ׳!” צחקתי והשיבותי: “אין דרכי בכך. ואדרבה נהניתי ממאמרו, הואיל והראה לי בעין שיש לי מעט רוח הקודש. לפני שבע שנים חזיתי, שעתיד ב.ק. לגנוב ממני רעיון זה והקדמתי ופרסמתי את הרעיון שלוש פעמים (בשלושה מקומות). עכשיו, אם רצונו של ב.ק. ליטול יבוא ויטול, לשם כך נכתב.”

ירושלים, י״א בספטמבר, 1964

בשביל לצאת מתוך הערפל של יונג התחלתי לקרוא מכתבי פרויד שיצאו לאור בשנת 1960 בהוצאת פישר. במכתבו משנת 1930 עמ׳ 390–389 אל רומן רולן הוא כותב:

“Recht weit auseinamder scheinen wir in der Einschätzung der Intuition zu sein. Ihre Mystiker vertrauen sich ihr an und, um die Losung der Welträtsel von ihr zu erfahren; wir glauben, dass sie uns nichts anderes zeigen kann als primitive, triebnahe Regungen und Einstellungen, sehr wertvoll, wenn richtig verstanden, für eine Embryologie der Seele, aber unbrauchbar zur Orientierung in der uns fremden Aussenwelt.”

“דומה רב הוא המרחק ביני לבינך בהערכת האינטואיציה. בעלי־המסתורין שלך (הכוונה לברגסון וגם ליונג, ש.צ.) בוטחים בה בשביל ללמוד ממנה את פתרונן של חידות העולם, והרי אין בכוחה (של האינטואיציה) להראות לנו אלא רחשים ומעמדות קמאים וקרובים ליצרים, שרב ערכם, אם עמדו עליהם כהלכה, אצל תורת העיבור (אמבריולוגיה) של הנפש, אבל ללא תועלת הם בשביל להורות לנו את הכיוון בתוך הנכר של העולם החיצוני.”

ובדין כתבתי במאמרי “שלוש פנים לצביעות”, שזיווג זה בין ברגסון לפרויד שבשירה המודרנית — “כבר היתה מקצת מן המקצת שבצביעות בשידוך זה.”

י״ב בספטמבר, 1964

הקריאה במכתבי פרויד — הליכה באור גדול: הגינות, חומרה, ביקורת קפדנית, יאוש חבוי שמשתווה עם החיים במקום שאין להם תיקון (מוות, יסורים וכו׳), ואף־על־פי־כן אינו פוסק מלתקנם במקומות הרבים שהתיקון באפשר; אינו יודע רדיפת כבוד הגם שאינו מזיר את עצמו מן ההנאה שבהסכמת החברים לתורתו. וכמה יושר בעמידתו כלפי פנים של עצמו וכלפי חוץ של אחרים ביהדותו (במקום אחד הוא כותב: “מצד אחד ראשי היהודי מקבל את הרעיון, אבל יש בי משהו המתנגד לו”). נושא את העניות בביתו עם משפחתו, נושא אותה בכבוד ובכוחות נפש גדולים — ועל הכל אותו רחש נסתר, המקיף את הכל, כי אתה במחיצתו של אדם גדול באמת.

כנגדו עומד יונג “הקומבינטור”, המתפתל בכזביו בחוג תאוותיו הרעות, בכל קטנותו.

אם אכתוב מאמר על האוטוביוגרפיה של יונג הרי אפתח בדברי פרויד:

“Was alle Autobiographien wertlos macht, ist ja ihre Verlogenheit.”

[מה שעושה את כל האוטוביוגרפיות לחסרות ערך היא שקריותן.]

Sigmund Freud, Briefe 1873–1939, S. Fischer Verlag, 1960, p. 387.

י״ד בספטמבר, 1964

הנה הראתה לי חנקה מודעה ב“דבר” על מות צבי יהודה⁹⁰ מנהלל. לפני עשרה ימים היה (בדיוק 12 יום) בביתי אמיץ ותקיף כדרכו. כל הדור שלי מסתלק בזה אחר זה: בצר, לביא, קליבנר והרי צבי יהודה…

כל אלה חברים קרובים היו. ואינם.

אבל עומד אני כלפי המוות כפי שעמד פרויד כלפיו — בלא מורא ופחד, הואיל וכך דרכו של עולם, לפיכך גם מות חברי, שהגיעו לשיבה טובה כמוני, אינו מזעזע אותי. חמתי עולה, כשאני רואה צעירים ממני, באמצע חייהם, נחטפים ואובדים, דוגמת לולה ע״ה לפני שנה וחצי ודוגמת יחיאל ז״ל ביום אתמול — כאן “הטבע”, שֶכָּלל את המוות במעלליו, עומד לפני כפושע שאין כפרה לו.

ואף־על־פי־כן משונה מאוד, לפני 12 ימים היה צבי יהודה בביתי ועכשיו שוכן עפר הוא!

גם אני חייב להכין את עצמי לדרך ארוכה זו. מובטחני, לפתע פתאום יבוא הקץ.

אמש שבה עדה מן ההלוויה של יחיאל⁹¹, וסיפרה לי שפועלי בית החרושת לנייר, ברובם מעדות המזרח, לא נתנו לחברה קדישא להתעסק במיטתו של המנוח. “הוא שלנו!” אמרו הפועלים, ועל כתפיהם נשאו את ארונו ובידיהם הניחוהו בקברו ו… אם אפשר לשמוח בשעה כזו, הרי זאת היתה שמחתי. כך עושים ״מזוג גלויות״ — מתוך אהבה ומסירות ומתוך חברות וריעות. מן הלב ולא מתוך ה“יחס” שבסעיפי התכנית. ינוח בשלוה על משכבו.

ט״ו בספטמבר, 1964

רעש והמולה. הרדיו בהאמבורג רצונו להשמיע דברים על ישראל משך שבוע אחד, ובתוך תכניתו גם קטעים על ספרות ישראל וסופריה. לפי שעה הכל כשורה. אלא נתגלה שסוכנה של האמבורג בארץ הוא “קול ישראל” והוא הנושא ונותן עם הסופרים, הזמרים והסוקרים וכו'. פנו גם לעגנון ולשלונסקי ולאלתרמן. שניים הראשונים הסכימו, האחרון סרב. התאספו חברי הוועד של הסופרים ונתערבו בדבר. הרוב נגד “אידיליה” זאת. והתחילו המחאות, כנהוג.

כששאלו את הצדיק עגנון השיב: אני מה? כשמלכות ישראל מבקשת — הייתכן שאהיה מורד במלכות?

שלונסקי? ובכן מה שלונסקי? מי שלונסקי? כמעט שנשתכח השם. אפילו בתרגומיו בועטים. וכשאדם יושב על כורחו בתענית, מה תימה שהוא חוטף ואוכל. בעל אופי לא היה מעולם.

לא כן אלתרמן. בעניין גרמניה תמימה דרכו, כל הימים. ויבורך!

לפי שעה, כנראה, לא תבעו דבר מסדן. חבל, רצוני לראות מה ישיב לתובעיו. בוודאי ימצא היתר ויסכים. לכל היותר, יקרא אליו את אלחנני⁹² ויסביר לו (במסובך), מפני מה יפה עשה שהסכים.

כ׳ בספטמבר, 1964

איני יודע, חש אני בלבי. ודומני קרובה שעתי. פתאום תבוא שעתי, אשב על יד השולחן וארשום הרהורי וארכין ראשי לאחר שיצאה נשמתי. במיתת נשיקה זו אמות. ומודה אני לבורא על חסד אחרון שיעשה עמדי.

כ״א בספטמבר, 1964

סופרים הללו שכותבים בארץ על “השואה” ומתוכה אינם בני סוג אחד ויש להם עבר ומוצא רבים ושונים, אף־על־פי שהכל מינם אחד — ניצלים הם. והרי סוגיהם:

(א) הללו שישבו באושוויץ או במחנות שמד אחרים וראו את התועבה בעיני בשר, וק. צטניק דוגמה להם. כיצד ניצלו? אין הם אומרים לנו. אבל מתארים הם את מעשי התועבה לכל פרטי פרטיהם ואפילו משתדלים לבנות סיפור המעשה בתוך הכתוב. וספרות זו לא מן המשובחת היא. דווקא “נטורליזם” זה של הזוועות מקלקל את השורה. מכל מקום אין ספרות זו חביבה, אף־על־פי שאין בי הכוח לפסלה, וכשנשאלתי פעם לטיבו של חיבור כתוב על־ידי ק. צטניק, לא יכולתי לומר לאו.

סוג שני — הללו שלא היו במחנות אבל הצילו חייהם מתוך שגויים החביאו אותם, או שמצאו להם מקום סתר ביערות (בונקרים) ובמחילות עפר, או שקטנים היו כל־כך, שלא השגיחו בהם וקל היה להם להשתמט מפני הנאצים ואפילו מפני בני המקום המוסרים יהודים לידי מעניהם ורוצחיהם. לסוג (ב) שייך רוכמן ולסוג (ג) אפלפלד.

הללו אם שמספרים על הרפתקאות המחבואים שלהם, או שהם מספרים על שזכור להם בהכרה ומתחתה בימי ילדותם ונדודיהם וסכנותיהם — אפלפלד.

וכשאתה כותב על ספרות השואה אינך רשאי לעשותה חבילה אחת אלא קודם צריך למצוא מקומו של כל אחד ואחד בתוך הספרות הזאת ואחר כך לדון כתביו לעצמם.

למשל רוכמן כותב על ימי המחבוא, וכתיבתו נכבדה מאוד. אפלפלד מתחיל על הרוב מן הנדודים לאחר שיצא, או שיצאו, מן המחבואים. אצל רוכמן נמשכת האחווה שנולדה במצוקת המחבואים ואפילו נשאר הקשר עם ״הגוי״ שהציל עד סוף ימיו. אצל אפלפלד — “האחווה” מסתלקת משדפקה החירות על גגו של הבונקר. מי יודע איזו צורה בהמית היתה ל“אחווה” זו. היו בתוכה נשים וגברים ויושבי המחבוא נתבהמו כל־כך במאמציהם להתקיים, שמוטב להם להיפרד זה מזה ולא להזכיר זה לזה את מעשיהם במצוקת המחבואים משהיו לבני־חורין…

על כל זה וכיוצא בזה לא תמצא כלום בתוך הביקורת העברית. שם מדברים על “רגש אשמה” ועל “אמביוואלנטיות” ועל “אימה”, כלומר אסימוני דיבורים המתגלגלים באשפתות ולא בזה המכונה “קונקרטי” בלשון זמננו או “אותנטי”. מבקרים הללו אפילו את התורה שהם, כביכול, עוסקים בה, אינם יודעים. כל־כך גדולה הבערות!

ו׳ באוקטובר, 1964

אתמול החזרתי את הגהות ספרי “שתי המזוזות” לדפוס “מסדה” ברמת־גן. מה טיבו של ספר זה? לא יודע. דרכם של הטבחים שהם טועמים תבשילם כשהוא בתנור ומוסיפים מה שהוא חסר ומתבלים אותו בשעת בישולו. אין מידתי מידת הטבחים. הנה גמור ספרי וכפול והפוך טעמי — פעם כמדומה אני שהעליתי סנדל ופעם גזר־דיני אינו חמור כל־כך. יש בספרי זה דברים אחדים כתובים כהלכה: המאמר על עגנון ומבקריו, “שחוק שבטעות”, דומני, רשימה נאה וגם מאמרי “עול תורה” נראה לי. ואף־על־פי־כן כשאני רואה ספר חדש שלי, אני מתיירא מפניו. קיומו מבחוץ על איצטבאות בבתי־מסחר לספרים — אימה בקיום זה. כיצד הגיגי נפשי עקרו מתוך חדרי לבי וקנו שבות לעצמם מחוץ לתחומי? כיצד הם שם, והרי פעם היו כולם פה, בי. לאמיתו של דבר “הם” לא היו. ולא היתה הרגשת “בי” זאת. עכשיו הם ספר, שצורתו כך וכך, שיש לו אורך ורוחב ומקום, וכשאני מסתכל בו, הרי לפני שניים — אני והוא. וכשהגהתי את היריעות של הסדר, נדמה לי, שאני דוקר ודוחף דבר שרוח חיים בו ואני מאנס דעתי עליו, מעשה רציחה, וידי רעדו.

נורא מאוד!

קיבלתי דברים אחדים מאליעזר שוחט. כבר שבורות האותיות וניכר בהן שהדברים מצטרפים מתוך מאמצי נפש גדולים. זקנה ממש. תקוותי שלא אגיע עד כדי כך. לבי הפצוע יצילני. בלילה אחד מן הלילות המרובים, פתאום לפתע ייסתמו צנורות הלב וכאבן כבדה מאוד אשקע במצולות הנצח. ברוך השם שזיכני בלב פצוע!

כשקראתי במכתבי פרויד את המקומות הרבים, בהם הוא מספר כמה האיסור על העישון מצער אותו ומבלבל כל הוויתו, אמרתי בלבי, הנה מידתו זו גם מידתי. יודע אני שהעישון, ואפילו במיעוטו, מזיק. ואף־על־פי־כן אני צמא לו, ומוכן אני לוותר על הרבה, בלבד שיתירוהו לי. ובאלה האפלה הגדולה בנפש האדם.

אפשר שטות אני עושה שאיני רושם כלום מענייני המדינה. הרי הדברים קרובים לי מאוד ומציקים לי מאוד, ופניה המכוערות של “שיבת ציון” מרעישים את כל הוויתי עד היסוד, ולמה אני מחריש? לא טוב. צריך לדבר. ולאחר שהעליתי שתי תיבות אחרונות אלה יודע אני שלא אקיים מצווה זו ולא אדבר. מפני מה? אולי משום שהתנגדתי לכל זאת וחוששני משום צל צלה של “שמחה לאיד”. האדם מטבעו אינו נדיב רוח ומוטב שאשתוק ולא אכשל, חלילה, בדברי להג על שיבת ציון. אינני רוצה להיות כלב הנובח אל פני הלבנה.

ז׳ באוקטובר, 1964

שלחתי ספרי “עירובין” לידיד נפש, ד״ר שמעון גינזבורג, מי שהיה ספרן בתחנת הנִסיונות, רחובות. זקן מופלג הוא, בוודאי בן “צדיק” הוא ואולי למעלה מזה, אבל ראשו פתוח, ועדיין הקונדס הרוחני שבו לא נתעמעם. משכיל גדול הוא, רב־ידיעות בכל מדעי הטבע ובקי בכל הנעשה בתחום זה. בן בוברו[י]סק הוא וברל כצנלסון הכניסו לרחובות. אין צריך לומר שציוני היה ויודע עברית, אלא שהמהפכה הרוסית שטפתהו, והיה חבר הוועד המרכזי של ה“מנשביקים”. עם שיבתו לציון נתערב עד מהרה עם הבריות בארץ וכל ענייניה קרובים לו מאוד. כיוון שהיה “מנשביק” ולא חבר “בונד” או “ס״ס”, הרי לא נתפלגה נפשו כל־כך כפי שנתפלגה אצל הללו, שפעם בחייהם חטאו לציון (דינור⁹³, ברל כצנלסון), או אפילו נאמנים היו לציון אלא בגדו בלשונה (בן־צבי, וכל הנלווים אליו), ואין לגינזבורג צורך להיות “פטריוט” לראווה, ואפילו רשאי הוא להתנגד למקובל ואינו חושש.

והנה הוא כותב לי: “…הספקתי לקרוא רק על טשרניחובסקי. נפלא!! הלוואי ולא היית סר לחקלאות והיית ממשיך ב׳מסות וביקורת׳ והעיקר היית ממשיך הלאה אחרי ׳השנה הראשונה׳, הספר הנפלא גם הוא…”

איני מסכים עמו. חיי אדם אינם מה שקורין עכשיו בשם “תרשים”. גורל אנוש הם. וכנראה, כך הכריזו עלי, שאהיה סנדקו של משק השלחין בארץ. ועשיתי את שלי. ודאי, אילו אני סופר בלבד, ערוגתי במקום זה היתה גדולה יותר. אבל כנגד זה ברכני השם באריכות ימים ובבהירות השכל וברגשות הלב גם בימי זקנה מופלגים, ועדיין קולמוסי בידי. עדה לכך רשימתי בחוברת “מאזנים” האחרונה שקיבלתיה אתמול. אני משתובב קצת שם, אבל בנחת אני משמיע דברי לצון שלי, בלא “ירגזון”. סימן שעדיין לא נס לחי! ב״ה.

י״א באוקטובר, 1964

פעמים אתה נואש, כשאתה רואה כמה בני־אדם אינם יודעים לקרוא. כל אחד שמזדמן לי אומר לי: ״מנה הגונה נתת לנתן זך!״ — והרי אני פותח ואומר במפורש: “במקום זה אין עסקי בשירי נתן זך וצורתם.” ולאחר כך אני מוסיף ואומר: ״ענייני הפעם בפרשנות בביקורת העברית בכללה״ — "ובאקראי נזדמן לי מאמר המפרש שירי זך.״ ונדמה לך — הטעמת וחזרת והטעמת, ואף־על־פי־כן הקורא רואה מהרהורי לבו. אחד בלבד (מן הרבים), שעמד על עיקר הדברים — יוחנן טברסקי⁹⁴. הוא כתב לי “יפה בעטת בבהטיזם”, כדרכו, בלא לשון נופל על לשון אי־אפשר וכשיש “בהט⁹⁵” על כורחו שיהא גם “בעט”!

י״ב באוקטובר, 1964

אני מסיים ספרו של René Wellek ושמו Concepts of Criticism שיצא לאור בשנת 1963. בן פראג הוא שנדד לארצות־הברית והוא פרופסור בייל לספרות. לכל הפחות מידה יתרה לו כלפי חכמי הספרות באמריקה, שיודע הוא את קנט ואת שלינג מכלי ראשון, ולא דרך קולרידג׳. ואף־על־פי־כן ספרו גדוש כל־כך ושעת מחברו דוחקת עליו ונחפז הוא מעניין לעניין, שספק גדול אם ירבה דעתי.

אילו ולק פותח ספרו בפרק המסכם עיקריו ודעותיו של ולק בתולדות הספרות ולימודיהן, בביקורת ובמחקר, היתה בידנו אמת מידה להערכתו ולהשגותיו על דעות זולתו. עכשיו אנו מגששים קיר באנדרלמוסיה זו שלפנינו. אפילו אילו ולק אומר בפירוש שבעל ריבוי הוא, או בעל שיטה מקובצת הוא, ולפיכך רשאי הוא להשתמש בכל — בפרויד וביונג, בקנט ובברגסון וכו׳ — אילו אומר כך, היה נותן לנו הילוך כלשהו בתוך כר זה של ספרים ומחברים שהוא מגבב ודן בהם בחפזון של יוצאי מצרים, ואתה מתקשה לעמוד על דעותיו. סתם דיבור זה “ערכים” שהוא תובע וחוזר ותובע אינו מספיק. כשם שלא להיות “פוזיטיביסט” או “פרגמטיסט” אינו מספיק. ולק דורש תורת נוי שתנחה את הביקורת. אבל דרישה זו סתמית היא ולפיכך ריקה היא. גם לפוזיטיביזם יש תורת נוי. המסתורין, כנראה, אינו חביב על ולק. ניחא. אבל צריך לפרש שיטת ולק בביקורת מהי.

אולי יש בכתביו מאמר העוסק במיתודה של ביקורת, לפי שעה לא הגיע לידי ולפי ספריו האחרונים שקראתי (ובעיקר ספרו שחיבר יחד עם Austin Warren בשם Theory of literature) לא נתבררו לי הדברים כל צרכם. הנה בדקתי את הביבליוגרפיה השלמה של חיבוריו ומאמריו, ודומני יש בהם הסברים לשיטות ודעות (מקנט ועד אחרון שבאחרונים מבעלי “הביקורת החדשה”) של אחרים, או ביקורת חיבורים, אבל שיטה משלו — מסופקני אם ישנה שם. מכל מקום עדיין לא נתקלתי בה.

י״ג באוקטובר, 1964

היה אצלי הלקין. רבות וארוכות שוחחנו, ובעצם לבי נשבר עליו, כי העליבו אותו החיים, אף־על־פי שאלוהים חננו דעת וכשרונות. כאילו עמד כל ימיו והיה מבזבז את עצמו. וחבל.

כ״ט באוקטובר, 1964

בספרו של ולק הנ״ל מצאתי כתוב: (“הביקורת החדשה”):

"It has supplied an important apology for poetry in a world dominated by science. But it has not been able to avoid the

dangers of ossification and mechanical imitation. There seems time for change ”.

(עמ' 360)

ואם אחד מחסידיה של הפרשנות הזאת כך, אני שמעולם לא קיבלתי שיטה זו על אחת כמה וכמה. ושמח אני שזכיתי לראות בחורבנה של השיטה האווילית הזאת. ברוך שפטרנו.

מזדמן אני כמעט יום יום עם מר שפיר⁹⁶, מתרגם ועורך ב“עם עובד”. עם פגישה ראשונה לשון אחת לשוננו ונתחבבנו זה על זה, ודומני, בימי זקנה מצאתי לי עוד ידיד אחד. שפיר משכיל ובעל טעם ויודע כל מכמני הלשון העברית, והעיקר יש לו חוש מבחין בסודותיה של לשון זו וקסמיה. בחור כהלכה. והלוואי וירבו כמותו.

ל׳ באוקטובר, 1964

סארטר “קיבל” פרס נובל וסירב לקבלו. הציניקן זו לשונו: אם אינו נצרך לדולרים של הפרס, הרי הכרזה זו ש“קיבל” כבר נתנה לו את ה“כיבוד” שבפרס; אלא הסירוב תוספת של “כבוד” שה“מקבלים” אינם זוכים בה. איני גורס פירוש זה. אבל, בדרך כלל, עוסק סארטר בשנים האחרונות בפירושים של עצמו: היתה בו נירוזה; עכשיו עמד על טיבה; מה שאמר לא הבינו; ומה שהבינו לא אמר; וחברתו ראתה את הכל שנים רבות לפניו. וכל הפירושים האלה איני גורס. שוכב הוא לעיני קהל־עם על הספה (בלשון הפסיכואנאליטיקאים) ועושה בפומבה אנאליזה של עצמו. ובאמת אין עניין בכל אלה. סארטר אדם שראה הרבה כשלונות בחייו: התחיל רומן ולא סיים; התחיל חיבור גדול במזיגה בין מרכס ואכסיסטנציאליזם נוסח היידגר ובוודאי לא יסיימו, וזה שכתב מעטים שקראו אותו; כמעט ואי־אפשר לקרוא ספר זה; התחיל בקומוניזם ולא סיים. סארטר אדם שבור אבל כפות הוא לכתיבה, ואילו הוא מסתפק בה בלבד, לא היה נצרך לענני אבק של מראיינים ושיחת יושבי־קרנות המקיפים אותו. כנראה נצרך הוא לאבק זה ואין לו תקנה. סארטר, דומני, התחיל עתה לעמוד על מידה אחת שלו — האקלקטיקה, השיטה המקובצת שבו. אבל אינו יכול להודות בכך, ושוב עושה הוא מעשים אשר לא ייעשו. הוא יעקוף על האקלקטיקן שבו ועקיפין הללו בעוכריו.

א׳ בנובמבר, 1964

ראיתי ביום ו׳ את דיקמן ונתן לי דוגמה ראשונה של איליאס — “זעם אכילס”. למען האמת צ״ל, שדיקמן אינו מתנשא על טשרניחובסקי. מודה הוא שידו על התחתונה בכל הבחינות, חוץ מאחת שתרגומו לפי המבטא השגור בארץ – הספרדי, המלרע.

גם הוא שיבח לפני את רשימתי ב“מאזנים” בכל לשון של שבח. ואני תמה ולא מבין דבר: הרי כתבתי את הדברים כלאחר־יד, ואפילו היססתי לשלחם ל“מאזנים”, כי נדמה לי — אינם ראויים לדפוס. אילו [ידעתי] שהם “סחורה טובה” כזאת הייתי מדפיסם ב“דבר”, שיגיעו אל הרבים. בכל אופן התמיהה במקומה עומדת.

עם דיקמן ישבתי בקפה “עטרה”. בדרכי אל האוטובוס נזדמן לי דב סדן. לא הארכנו את הדיבור, כי נחפז הייתי לשוב לביתי. אבל מן המעט שדיברנו, נוכחתי לדעת שדעתו זחוחה עליו ומעמדו איתן ופניו טובות ומאירות. ואני, אף־על־פי שאיני גורס מהליכותיו וכתיבתו אינה נראית לי, אף־על־פי־כן כשאני מזדמן עמו פנים אל פנים ועלי להרכין קצת ראשי בשביל להנמיך קומתי, שוכח אני את השגותי ומסביר לו פנים ונוהג בו מנהג של חביבות. ואין כאן צביעות. בשעה זו גופה נאמן אני עם עצמי ואין אפילו צל של אונאה ברגשותי. באופן פיסי איני יכול להתנהג אחרת.

אני משלתי עליו פעם משל. למה כתיבתו דומה? לבן־טובים שעדיין הסבא שלו עשיר מופלג היה, אלא שרכושו נתפלג בין יורשיו המרובים ובדור השלישי כבר ירדו רבים מהנכדים מנכסיהם, ואותו בן־טובים בתוכם. אלא שבכור היה וזכה בקופסת האתרוג הגדולה מבית המשפחה בתוך שאר כלי הכסף שירש מאביו. אבל ידו של אברך זה לא השיגה לקנות אתרוג מהודר לפי בית־קיבולה של אותה קופסה. מה היה עושה? קונה היה אתרוג ננס, קצת גדול מאגוז, בעל־פיטם נאה אבל קטן מאוד ובעל בליטות אבל קטנות מאוד. אלא בשביל להכניסו לתוך קופסת הכסף הגדולה מילא אותה כריכות רבות של קנבוס ובתוכן גנז את אתרוגו. וביום ראשון של חג, כשהגיעו לנענוע באמירת הלל, פתח את הקופסה והתחיל משלשל מתוכה את אתרוגו. אבל עד שעלה בידו להוציאו ממוסרותיו היה מאריך בשלשול הכריכות, קנבוס, קנבוס ושוב קנבוס. לבסוף כשהוציא את אתרוגו כבר פסק הקהל מן הנענועים.

וזו דרך כתיבתו של סדן.

אפשר שהעליתי משל זה על הנייר במקום אחר, אף־על־פי שזכרוני אומר לי שלא עשיתי כן. אבל מה כבדו של זכרוני שזקן?!

ה׳ בנובמבר, 1964

אתמול נזדמנתי עם [שמואל] ורסס והִרבה והאריך לדבר עמי על “תכנית הלימודים” החדשה לספרות. והיתה השיחה משעממת. שנינו הסכמנו זה לזה בכל העניינים, אלא דרך לגאולה לא מצאנו.

ז׳ בנובמבר, 1964

תורת “הרבדים” בספרות יפה של אינגרדן הפולני, המצויה באתיקה של ניקולאי הרטמן⁹⁷ ושמוצאה, כנראה, ממאכס שלר⁹⁸, גם ולק וּוארן בספרם "תורת הספרות״ (עמ׳ 152) מקבלים שיטה זו.

הם מקבלים את המונח ״norm״ [נורמה] אבל: “The norms we have in mind are implicit norms which have to be extracted from every individual experience of a work of art and together make up the genuine work of art as a whole”.

רעיון זה דומה למה שאמרתי ("עירוביך עמ׳ 154־155): “אבל אין לי כלום בשביל פסיעה ראשונה (של ביקורת) זו. אין לי אנימא ולא אבטיפוס ולא תמונות קיבוציות קדמוניות ולא מוטיווים — אין בידי כלום אלא שני שירים הללו שאני משקיע את עצמי בהם וקוראם וחוזר וקוראם וכוח מחשבה שלי המהרהר בהם ותוהה עליהם ונכסף לדעת את הפרשם. והנה לאחר שקידה מסוימת נצנוץ של רעיון: דומה, שירו של טשרניחובסקי קולו גדול מלחשו; ודומה שיר ביאליק שתיקתו מרובה מאמירתו. מהיכן באו אלי צירופים הללו, קול־לחש אמירה־שתיקה? יודע אני מקורם. ראשון — מן הסידור ומן המחזור; שם יש תפילות שאומרים בקול ויש אומרים בלחש; השני — מתוך חיבור צרפתי אחד על משמעותו של לא־אמוּר, של השותק אצל לשון שבכתב……עדיין הרעיון שנצנץ במחשבתי צריך אימות על־ידי השירים עצמם. יביא סירותיו ויתקבצו סביבו ערכי השירים האלה — תקבלנו ויהא לה פסיעתה הראשונה. לא יביא פירות — תעזבנו ותשוב אחורה ותוסיף להרהר.” אבל נקודת המוצא של ולק-וארן אינה המליאה (“פלירומה”) של הוסרל (כמוני), אלא הריבוי יוצא מתוך הניתוח שהוא פלורליסטי.

“A closer analysis of a work of art will show that it is best to think of it as not merely one system of norms but rather as a system which is made up of several strata, each implying its own subordinate groups”

[“ניתוח מדוקדק יותר של יצירת אמנות יבהיר, שיש לראותה לא רק כמערכת אחת של נורמות, אלא כמערכת המורכבת מכמה שכבות, שבכל אחת מהן כרוכות הקבוצות הכפופות לה.”]

וכאן הם מביאים עיקריו של אינגרדן ובזאת טעותם של ולק-וארן. נקודת מוצאם מהעדר ידיעה גמורה (עיין עמ׳ כנ״ל 153, הדוגמאות ל-norms שלהם) — נקודת המוצא שלי מן התפיסה הספונטנית שבעמידתי כנגד דבר מלא ערכים, והביקורת אינה אלא בדיקת מהותם של הערכים שהתחברו יחד בשירה, למשל, ליתן לי הרגשת מליאה זו. ולפי דעתי, והשם יסלח לי יהירות זו, דרכי נכונה יותר הואיל והיא פחות אקלקטית מדרכם של ולק-וארן שהיא שיטה מקובצת שאין בכוחה לדחות דעה או רעיון, אלא אוספת היא הכל לערימה של גרוטאות אחת.

ח׳ בנובמבר, 1964 ירושלים

אתמול בצהריים טלפן אלי אשכול והזמין אותי לבוא אליו בערב בשעה 8.30. וישבתי עמו קרוב לשעתיים ושוחחנו בעסקי מפא״י, לבון והעיקר בבן־גוריון וטירוף דעתו. לא חידשנו הרבה, אבל הסברתי כמה וכמה קווים באופיו, שלא היו נהירים לאשכול.

פניו לא שמחים, אבל אשתו בעלת טמפרמנט ויש לה דעת משלה, משכילה אבל פשטות בבית, פשטות טובה, ונסתלקה המתיחות שהיתה שרוייה בבניין הזה; אפילו השוטרים השומרים עליו מסבירים לך פניהם.

אשכול משתעשע עם אשתו הצעירה ממנו, לכל הפחות, בשלושים שנה, ונראה שיש לו נחת ממנה וכדרכם של בני־אדם קרובים לזקנה, שנושאים אשה צעירה, שהם מזדקנים יותר. גם באשכול אתה רואה סימנים אלה. אף־על־פי שרוחו טובה עליו, והדיבור עם מרים שלו דיבור של ליצנות, אף־על־פי־כן יש כאילו תשישות כוחות מתחת לשיחה מבדחת זו.

אבל פעם אמר לי בגילוי־לב — “מעמדי המשונה, שאני ראש ממשלה ויושב כאן ובן־גוריון יושב בשדה־בוקר ונלחם עמי, איזה מעמד משונה!”

כנראה, הדברים האלה מציקים לו, אף־על־פי־כן כלפי מרים זוגתו יש גם משהו מבדח במעמד הזה.

בהמשך השיחה אמרה מרים: “שמע לוי, גם לי יש ביוּן משלי והידיעות שלי אולי בטוחות יותר מן הידיעות שאתה מקבל: וידוע לי היטב היטב: כל השנים היתה פקודה של ב.ג. שביום ד׳ בשבוע יביאו לו ׳העולם הזה׳ לביתו, והוא יושב וקוראו מדף ראשון עד אחרון.” יש לאשה זו דעת משלה.

״זה בן־גוריוני מאוד מאוד״ — אמרתי אני.

בית פשוט, אנשים פשוטים — בית טוב מאוד. וסוף סוף נהניתי מן הביקור הזה.

י״א בנובמבר, 1964

שלחתי מכתבי לאלתרמן⁹⁹.

עיקר חסרונו של ולק שאין בשבילו, כפי שאומרים על שיכור, יין שרוף לא חריף. מביא כל הדעות ולאט לאט נהפך חיבורו מעין קיצור “שולחן ערוך” ואפילו פחות מזה. מעין “קונספקט” וסופו שהוא מתגלגל ב“לוח הזמנים” וב“לוח ההגדרות” על ספרות וביקורת.

בכוונה לאחר ה“קונספקט” שלו חזרתי ועיינתי בחיבורו (בשותפות עם וארן) ”Theory of Literature“ ונוכחתי לדעת שדרך הרצאה זאת עניין של אופי היא ולא של שיטה. למעשה אדם תלוש הוא, מהגר שלשונו ומולדתו רחוקות, אף־על־פי שאהובות עליו ומרבה הוא להביא ממבקרי ארצו הצ׳כים, שבעצם אינם אלא תערובת של הפורמליזם הרוסי ושל השפעות מצד פראג, תלמידי ברנטאנו¹⁰⁰ (מארטי) וגם תלמידי הוסרל והפינומנליזם שלו — ואף־על־פי־כן תלוש הוא ונעשה בא־כוחו של כלל העולם משום שנעקר מעולמו. ומצד אחר בתורת “מהגר” עליו להיות זהיר שלא לפגוע ב“אמריקניזם” הרבה, וממילא נעשה מין ספוג הסופג הכל. רצוני לכתוב מאמר בשאלת ההערכה (אבלואשאן) בביקורת ואז אתעסק גם עם ולק זה.

י״ד בנובמבר, 1964

עכשיו שמעתי את הרדיו — מוות על גבול סוריה-וישראל, מוות מעבר מזה ומעבר מזה והדמים נגעו זה בזה. המספרים אינם חשובים (7 סורים הרוגים כנגד 3 יהודים). הדם שנשפך אינו שוקט לעולם. כלום שוב מעמידה אותנו ההיסטוריה במעמד — “כי אכלה חרב סביביך?”

הרי מפני זה היה מוראי כל הימים.

מוסיף אני ואוסף מחשבותי סביב מקומה של ההערכה בביקורת ובודק גם דברי אחרים שנאמרו בעניין זה. חמש שורות ראשונות כבר סדורות בראשי, אבל עדיין לא העליתי אותן על הנייר. עוד מלאכת הכתיבה לא הבשילה ועדיין קטעי הרעיונות בוסר הם. החפזון שכן לכזב.

י״ז בנובמבר, 1964

בעניין ההערכה בביקורת — חוזר אני וקורא The Armed Vision של סטנלי אדגר היימן. יש לו פרק מיוחד על המבקר וינטרס¹⁰¹ בשם Yvor Winters & Evaluation in Criticism וגם בהקדמתו השנייה של ספרו מעיר היימן שההפרש העיקרי בדעותיו מן מהדורה למהדורה הוא “עכשיו נוטה אני לראות את מעשה ההערכה לא כבניין של עלייה על גבי האנליזה (ניתוח) אלא כדרך לא רשמית, הקודמת לניתוח, והקובעת אם החיבור שלפנינו כדאי הוא להוצאה רבה כזו של עבודת ביקורת רבה זו” (1955).

אלא מר היימן אף־על־פי שמקדים ומגן על עצמו מפני ה״אקלקטיקה" ואומר שדרכו “סינטתית”, אף־על־פי־כן אפילו אקלקטי איננו, אלא בליל הוא של כל השיטות שנתפסו להן מבקרי אמריקה — סמנטיקה, מרכסיזם, פרוידיזם, סימבוליזם, תורת החברה, אנתרופולוגיה, יונג וכו׳ וכו׳ — ואומר שזאת “השיטה המודרנית”. אלא שבינתיים כבר פשטו את הרגל כמה מן השיטות שלו ובקרוב יעברו מן העולם גם השאר. הרי הספר הזה יצא לאור בראשונה בשנת 1948 ז.א. לפני 16 שנה, וגדולות היו התמורות ב“ביקורת החדשה” בשנים אלה! עכשיו אפילו ולק, שאינו “גיבור גדול” אומר שהגיעה שעתה של תמורה בביקורת.

י״ט בנובמבר, 1964

מהסס אני בדעתי, אולי לדון בשאלת “ההערכה” בביקורת במאמר על ספרו של היימן, ולא עיון בפני עצמו, וממילא אעמוד על ביקורת זמננו שסילקה, כביכול, את ההערכה מתוך תחומיה. קל היה לפרשנות המיכאנית לנהוג כך, הואיל ועיקר עסקה היה במקובל על הכל ומדורי דורות (דנטה, שקספיר, מילטון וכיוצא באלו), אבל מה תעשה ביקורת שעסקה דברים שעדיין מבקשים מן ההיסטוריה שתאסוף אותם אל ביתה? טענה זו, שעצם הטירחה שטורח המבקר בפרשנותו מעידה שהדבר נכבד בעיניו — טענה זו אינה טענה. היא הקושייה: מהיכן ידוע לך, שבאמת כדאי לטרוח בדבר שלפניך; ונמצא שלפנינו מין עיגול — אני טורח משום שזה נכבד, וסימן שנכבד הוא הואיל ואני טורח בו. והיימן במהדורה השנייה, כאמור, של ספרו מודה ששינה דעתו, ומקדים הערכה לפרשנות. כיצד? אינו אומר. לפי שעה איני מעלה על הנייר אלא שברי הרהורים שאני רושם בפנקס זה.

קנט ברק¹⁰²:(Kenneth Burke)

"But my position is this: that if we try to discover what the poem is doing for the poet, we may discover a set of generalisations as to what poems do to everybody. With these in mind, we have cues for analysing the sort of eventfulness that the poem contains. And in analysing this eventfulness we shall make basic discoveries about the structure of the work itself.” (The Armed Vision, p. 374).

“אבל זו השקפתי: כשאתה משתדל לגלות מה שהשיר עושה בשביל המשורר יכול ואתה מגלה מערכה של כללים לדברים שהשירים עושים לכל, ובאלה יש לך רמזים כיצד מבררים אותו עניין של רוב אירועים שבתוך השיר. וכשאתה מברר אותו רוב אירועים אתה מעלה גילויי־יסוד על המבנה של המעשה גופו.”

לי עניין רב ב“רוב אירועים” וניתוח רוב זה מגלה את המבנה של מעשה האמנות — ובאלה — דעתי על הביקורת ומהותה.

תפיסת המליאה — הערכה — בירור תוכה של המליאה — מסביר ההערכה שיצאה מתוך תפיסת המליאה.

כ״א בנובמבר, 1964

עכשיו אני יודע מה יהא מאמרי, והרי שמו “הריבוי בביקורת”, וכוונתי לזה המכונה בארצות־הברית בשם “פלורליזם”, כלומר ההיתר שהתירו לעצמם המבקרים היינקים להשתמש בכל השיטות בביקורת — בפרוידיזם, בתורת המשמעות, ביונג ואב־טיפוסים, בקאסירר והמיתוס והסמל, במרכסיזם ובפאשיזם ובפרשנות מכל הסוגים לפי שיטות הללו: וכך נהגו קנת ברק ובלאקמור¹⁰³ וכך רוצה לקבוע את הסינתיזה היימן — כלומר מין שיטה מקובצת ומעורבת שאין בה כלום חוץ מתערובת.

בעניין זה נגעתי כבר במאמרי “מה בין ספר וסופר וקורא למבקר” (עיין ״שתי וערב״, עמ׳ 85–79), אבל כאן רצוני להרחיב את הדיבור על ההערכה, ועל ה“פלורליזם” המתעה; הואיל ו“השיטות” פשטו את הרגל רוצים להצילן על־ידי אזור ההצלה של האקלקטיקה.

ההפרש שביני לבין האמריקנים, שאני יש לי אמונה בקיום אידיאל של צורה בתוך התודעה האנושית ואותו אתה מקדים לישותה של ספרות, כלומר האידיאל מנסה כוחותיו להיות ליש ולממש.

ואפילו יודע אני מפני מה ישנו אידיאל כזה ולמה האדם צריך לו. ב״תורת היפה״ שכתבתי הוכחתי שאין עשייתו של אדם מגעת לתכליתה — להיות בת־חורין בתוך הטבע, להתגבר על הטבע — אלא כשעל עשייתה עוברים גלגולים הללו: עבודה, משחקים, אמנות.

אבל היימן עושה מן “המסורת” של אליוט ומן הסימנטיקה של ריצ׳רדס ומן האב־טיפוס של יונג ומן המרכסיזם של ברק וכו׳ וכו׳ “סלט רוסי”, כלומר בליל של דברים שאינם מתיישבים זה עם זה, כלומר מטשטש את החומרות ומרגיל את המבקר לקלות דעת ולחוסר אחריות.

כ״ב בנובמבר, 1964

HoBbíй ЖypHaл אני קורא מאמר של ו. ויידלא ושמו O cmmbicre ctиxoв ואולי בעברית “על טעמם של שירים”. הואיל והוא מבדיל בין משמעות (Haчeниe3) ובין טעם או סבר (cмыл) ווידלא אומר שהמלים בשירה מסתפקות בסבר, כלומר תוכנן רחב יותר ואינו מדוקדק כל־כך, אינו הגיוני כל עיקרו, אלא מציין הוא מעמד מסוים שהציון מתגלגל בו לסמל. למשל, שמי זהב, ה“זהב” כאן אינו זהב ממש אלא נוטל מן הממשי הזה את תאריו או תכונותיו או סימניו — צבע, חמימות (אש) יקר, קישוט וכו'.

ודאי אמת (ולא חדשה) בדברים אלה, וכן הדין עם ויידלא התובע מן השיר מזיגה בין טעמה של המלה ובין השירה. אלא עם כל אלה, צריך — גם המשמעוּת הפשוטה של המלה חשיבותה עמה בשירה, דווקא משום שבינה בה.

מהלך הרחש הרעיוני הקמאי, שעליו סומך ויידלא, אינו חסר בינה, אף־על־פי שהאדם הקמאי אינו משתמש בסגולה זו מתוך כללים קבועים. כל העניין ה“קדום הגיוני”, ה“פרלוגי” נתבדה ואין גורסין אותו בימינו. אי־אפשר שתיוולד “בינה” באדם אם אינה בו בכל הוויתו ההיסטורית. אדרבה, ודאי יש סוגים של בינה בתוך החיים בכללם אפילו מחוץ למין האנושי ואולי אפילו בחיי הצמחים.

המלחמה באינטלקט של תלמידי ברגסון בביקורת ובשירה כבר פג טעמה. ואין דבר חסר טעם יותר מן האינטואיציה של ברגסון. יסודה בזמן ובמשך (durée) בטל, אדרבה החיים בזמן הרגיל הם, והמשך אינו אלא ספיקולציה של השכל, ויפה הגנתו של קאסירר על הזמן של קנט לאחר תורת איינשטיין. אבל ברגסון על כורחו שכפר בתורה זו והתנגד לה.

כ״ח בנובמבר, 1964

אתמול הגיעתני תשובת אלתרמן למכתבי (מיום י״א בח.ז.) אליו בעניין ב.ג. — כתובה התשובה בלשון טובה. נעלם המכתב בתוך שאר המכתבים הואיל ולא הכיר חתימת־ידי ולא ראה את כתובתי על פני המעטפה, ובאקראי חזר ובא אליו ועמד על שולחו. "אינני רוצה כי תחשוב שהסחתי דעתי ממכתב זה עד שלא טרחתי אפילו להודות לך עליו. דבריך — ודומני שהייתי מכיר מוצאם גם בלי חתימה, לפי צליל צור מחצבת שלהם — הם לזכות ולכבוד לי והאמן לי שאין הם מעוררים בי את זחיחות־הדעת על שבח שבהם, אלא את התודה והמבוכה.

“תהא נא זו הזדמנות לומר לך כי דברך המעביר מדי פעם טלטלה במוסכמות ונדושות שבספרותנו מעורר בי תמיד את הקשב ואת הדריכות והוא לי, כמו לרבים, מופת של כתיבה ומחשבה וטעם” — הכל יפה, אלא העיקר, התכלית שלשמה שלחתי מכתב זה אל אלתרמן לא השגתי. אין הוא מזדמן עכשיו עם ב.ג. ולכשיזדמן יאמר לו. אימתי? בינתיים ב.ג. “משתולל” על ימין ועל שמאל. איזה שפע של מאמרים, שאף הוא עניין לרופאי־נפש.

התחלתי בכתיבת מאמר על (הפלורליזם) “הריבוי בביקורת”. נראה מה אעלה. לפי שעה, היא מתנהלת לאטה.

אתמול שכבתי כל היום, הואיל והמועקה בחזה הטרידה אותי ובלעתי כמה וכמה גרגרים של ניטרוגליצרין ושכבתי והונח לי.

ו׳ בדצמבר, 1964

כיוון שהשכיבוני ליומיים, קראתי אתמול תוספת “ליטררי טיימס” ה“אוונגרד”. כל העניין של “אכּספרימנטאשן”, שכל חמישה סופרים או אמנים עושים להם “בית־מדרש” לעצמם, מופרך מיסודו. כל סופר “מנסה”, כלומר משתדל בשעת כתיבתו לומר דברים, שבאופן דיבורם וברעיונות שדיבור זה, שאופנו אחר, מביע, או בנפשות שהוא מעלה, שעדיין לא נאמרו לפניו. ובמידה שההצלחה מאירה לו פניה באותה מידה מלאים דברים אלה ערכים וחשיבות. חובשי בתי־מדרשות הללו בעלי אמצאות הם, והאמצאה קודמת לכתיבתם; אדרבה לפי הוראותיה של האמצאה — הכתיבה. ובעצם אין שום חידוש באמצאות הללו, אלא שיבה אל מה שהיה, ובעיקר אל דאדא, ומכאן הברות שבכתיבה זו. דוסטוייבסקי לא כתב לפי הוראות, מתוך כתיבתו כאילו עלתה תורת נפש חדשה (כדברי ניטשה) ושבסופה הגיעה עד פסיכואנליזה ואחר כך קיבלו סופרים הוראות מזו האחרונה כיצד כותבים רומנים אוונגרדיים. את ההפרש הזה לא ראה אפילו דוגלאס קופר במאמרו “מכון ואוונגרד”, לפיכך הוא מערבב סוריאליזם ובודלייר, דוסטוייבסקי ורמבו, טולסטוי ומאלארמה, פלובר וגרטרוד שטיין. ולפיכך גם הגדרתו של אוונגרד של אמת ומדומה — "Without caring about the taste and ideas of officialdom״ — אינה נכונה. לא טעמה ורעיונותיה של הרשות הרשמית בלבד, אלא כל כתיבה שהוראותיה קדמו לה, כלומר שאינה בת־בחירה הואיל ומצווה היא לכתוב לפי פקודות של פרוידיזם או מרכּסיזם והוראותיהם, אינה לברכה לספרות אלא לקללה. ואותו מעמד עלוב שבספרות ובאמנות של ימינו כבר צפון היה בימי השלושים ואפילו בשירתם של אליוט ופאונד, ואפילו בסוף דרכו של ג׳ויס (כדעתו של ליוויס, שאמר עליו כי “מבוי סתום” הוא [״dead-end״] ולא ״ראשית חדשה״ [״a new beginning״]).

ואף־על־פי־כן מכיר אני טובה לקופר לכל הפחות על כמה מדברי הסיום שבמאמרו.

ז׳ בדצמבר, 1964

אתמול ביקרני אליעזר שטיינמן. פניו טובות והוא זריז וער כשהיה. אם איני טועה — שמיעתו רפתה, ויש תנועה לצד ימין המפנה אזנו הימנית כלפי הפה המדבר, ולעתים קרובות יש אותו היסוס של מבוכה בעיניו המבקשות מוצא-כהלכה קלטתי או שלא כהלכה?

עשה בביתי שעה ארוכה וחזרנו וקבלנו על כל אותן הפגימות בחיינו שעדיין לא היה תיקון להן, וכיוון שאנו מסכימים זה עם זה, הרי השיחה שוקעת ודועכת, נפסקת באמצע ואינה זקוקה לנימוקים וממילא אינה מרווה את הנפש הצמאה.

איני יודע מה עסקיו בירושלים ואיני שואל כלום. אבל לעולם שטיינמן עסוק באיזה מעשה של מסתורין, ולא חשוב שהמעשה עצמו פשוט ושגור, חשוב שיהא מוקף עננים של תעלומות, ובנסתרות הללו הוא מתהלך ומגלה פניהם ונהנה. ולי לא איכפת בלבד שייהנה.

ט״ז בדצמבר, 1964

עדיין יושב אוהל אני. היסורים בלוח החזה תכופים וקשים ואפילו ציוו עלי את השכיבה. מילא איני רשאי לקבול.

קראתי ביקורת על ספרי “עירובין” מהלל ברזל ב“הבקר”. בעצם “המבקרים” אין להם מה לומר, וכרגיל מחכים הם עד שאיזה “מבקר” קם ואומר, ואז אם שמסכימים עמו או שאינם מסכימים עמו. בספרי “עירובין” אני גופי פתחתי להם. בהקדמה אני אומר שעירבתי תחומים. והרי פתח פתוח. מאריכים בעירוב תחומים. בהקדמה אמרתי שהמאמר “החסידות בפלונסק” בעצם אינו שייך לכאן, ומדברים על אי־שייכותו של המאמר. כתבתי שיש כאן ״ישן וחדש״, ומדברים במאמר על טשרניחובסקי שנכתב לפני 46 שנים וב״שלוש פנים לצביעות״ שנכתב בשנת 1964.

דברי הבל. הרי בכוונה תחילה נעשו הדברים. אבל מה יעשה הלל ברזל? אין לו מה לומר, וכיצד אומרין כשאין מה לומר? כותבים מאמר כמתכונתו של הלל ברזל. שם בעלמא. אין הוא “ברזל”.

 

1965    🔗

י"ב בינואר, 1965

שלשום טלפן אלי ארן (שר החינוך) ואמר לי, שאתחיל בהכנת ספרות היפה שלי לדפוס. כיוון שראיתי שהרעיון להוציא לאור כל כתבי אינו באפשר (צריכים לשבעים אלף ל"י!) באתי בהצעה פורתא: להוציא לאור את סיפורי בלבד. דבר זה (אף הוא יעלה 18 אלף ל"י!) קיבל ארן ואמר לי להתחיל בעבודה… וכך אני עושה: אתמול עסקתי שעות רבות ב“אליהו מרגלית” והגהתי למעלה משלושים עמודים. סיפור זה הוא טעון עריכה. שאר הדברים כתובים כמעט בסגנון אחד. ב“אליהו מרגלית” היתה בי תעודה תנכית והשתדלתי למעט בסגנון אגדה ומדרש. לפי שעה (בשלושים העמודים הראשונים) הכל מתנהל כשורה. אני מעביר לפני הקהל את “גבורי”, ודומני, שהם יוצאים בזה אחר זה כבני אדם חיים וממללים. אבל נחתום אני וכיצד אעיד על עיסתי?

היום אני שולח לארן את ספרי “שתי המזוזות”. אם באמת יסייע להוציא לאור את סיפורי, ראוי הוא שאכיר לו טובה רבה. שכן צד זה שבכתיבתי נתעמעם, ונתבלטה יותר הביקורת שלי. אם רשאי מחבר לומר דבר על חיבוריו, הרי דעתי, שעמעום זה שלא כדין הוא. מובטחני, פעם לאחר הבהלה, ישובו אליהם ויקצו להם מקום בספרות העברית. בדרך כלל אין מטבעי להיות מן הקובלים. אבל בתחום זה באמת מקופח אני. כלום מרובים הסיפורים בספרותנו דוגמת “פרחי רמיה” ו“טולידה”? או “העולה מוולודבה”, או “בליל ירח” או “עפרון”? ושמח אני שבידי עתה להעלותם מתהום הנשייה.

גשמים יורדים ואני יושב־בית. כמעט כל “אליהו מרגלית” כבר מוגה, וברובו כבר הוא בידי דרורה (הכתבת) להעתקה. גם המאמר ל“הפועל הצעיר” בידיה.

כ"ט בינואר 1965

הפסקתי בכתיבת מאמרי על סופה של “הביקורת החדשה” כי הקדימני רבינוביץ ב“מאזנים”, אבל בידי הרבה קטעים של מבקרים (משנת 1935 ואילך) חשובים, שראו את כל פרצותיה של ביקורת זו והשיגו עליה, וגם בתוך המחנה גופו התחילה התנגדות לזה. חבל שאני קרוב לשמונים, אילו צעיר אני, אפשר והייתי זוכה לראות במפלתה של מדינה זו.

ד' בפברואר, 1965

כבר קניתי לי פנקס חדש, שכן פנקס זה שלפני — כלו עמודיו ומחר אני עושה סיום. בי“א בפברואר 1962 פתחתיו ובתחילת חודש פברואר 1965 — שלוש שנים תמימות אני נועלו. הרבה דברים אירעו בחיי. פעמים אחדות קרוב היה קצי וב”ה ניצלתי. ולא זו בלבד — הוספתי וכתבתי. וכוחותי הרוחניים לא פחתו — בשנים האלו כתבתי: רובם של “שיירי קולמוס”, ומאמרים גדולים — “שיחה”, “משל בלא נמשל”, “שלוש פנים לצביעות”, “עול תורה” ועוד, וגם הכשרתי לדפוס שני ספרים “עירובין” ו“שתי המזוזות” שיצאו לאור בשנת 1964–1965. הווה אומר, לא ישבתי בטל ועסקתי בתורה.

לפיכך חייב אני לברך כל יום ויום ברוך “הנותן ליעף כוח” וכך אני עושה — יום יום זאת ברכתי לאלוקי ישראל. אף־על־פי שבן־סוחר אני, איני כך לפי טבעי ואיני עוסק בפרקמטיא, בשום סחורה — לא בעלייה שנייה ולא בחיבת ציון ולא בחסידות ולא בלמדנות ולא בידיעת הלשון ולא במעשי שעשיתי לטובת הארץ ואדמתה — אלה הן זכויותי ואיני רוצה שכרן בעולם הזה. שומרן אני ליום פקודה בשעה שאעמוד לפני בית־דין של מעלה כבד פשעים וחטאים, שוודאי יכריעו את הכף, עד שיבואו זכויותי הללו ויעמדו לי ואולי יפחיתו בחומרתו של גזר־הדין. אלה כל תקוותי.

ומחר הסיום לפנקס זה. שלוש שנים תמימות היה מסרסר ביני ובין נפשי.

סוף פנקס ראשון