רשימה מאת ר. בנימין לספר: יסורי ורטר הצעיר    🔗

I. ארג המאורעות

אמר קרל גדיקה: “קשה בודאי למצוא יצירה בתוך הספרות הפיוטית, שיהא אפשר לברר בדיוק ובפרוטרוט כל פרטי השפעת המאורעות על ציור הדברים. כאשר ביסורי ורטר הצעיר מאת גיתה”. לפיכך, אומר אני, כשבאים סופרי אומות העולם לכתוב את הקדמותיהם המקובלות – פטור בלא הקדמה אי אפשר – לספר זה, הרי הם מתחילים תיכּף ומיד בהרצאת אותם המאורעות.

ואלו הם:

מעשה שבא גיתה הצעיר, בן כ“ג שנה, בשנת 1772 לעיר פלונית במדינה פלונית שבגרמניה, על מנת להשתלם שם בתורת המשפטים המעשית ומצא באותה עירה, מלבד התורות והמשפטים אשר שמו לפניו, עוד את שרלוטה הצעירה והיפה בבנות, בתה של פקיד אלמן אחד ונתן, כמובן, את עיניו בה. ואולם שרלוטה הנאוה היתה כבר מסורה בלבה ללב אדם צעיר אחר, שהיה ג”כ מוכתר בכל המעלות והמדות המשובחות: יוחנן כריסטיאן קסטנר. מכיון שהרגיש גיתה בכך, הסתפק באהבה אפלטונית בת־השמים ושלשתם, שרלוטה העדינה והנאוה, גיתה המרגיש ואוהב־החיים, וקסטנר, צעיר ישר הולך, היו באהבה, אחוה ורֵעות. “שלשתם” – מספר גיתה באחרית ימיו בספרו “פיוט האמת בקורות חיי” – “שלשתם התרגלו כ”כ זה לזה, בלי מחשבה תחלה, ומבלי אשר ידעו בעצמם, איך היה הדבר, שלא יכלו פתאום לותר האחד על השני. כה היו וכה בלו את ימי הקיץ; מעין אידיליה גרמנית גמורה, שקבלה את הפרוזה שלה מאת הארץ הפוריה ואת הפואזיה מאת הנטיה הטהורה. התענגו בבוקר רב־הטל, בשעות־טיול בין שדמות דגן, שהבשילו את תבואותיהן. שיר החוגה, קריאת השליו היו קולות ערבים לאזניהם; באו שעות של להט השמש, באו זועות, ברקים ורעמים ומטרות־עוז. הלבבות נתקרבו עוד יותר זה לזה ואי־אלו רוגזות קלות בין בני־החבורה נגוזו מהר ע"י אהבה מתמדת, וכה חלף, יום אחרי יום וכלם נדמו לימי חג ומועד; הלוח היה צריך להדפס כולו בדיו אדום. יבין את נפשי, מי שיזכור מה שנאמר על הידיד המאושר והאומלל של אלואזה החדשה: “לרגלי אהובתו ישב ויפרוס את הקנבוס ויהא מתאוה לפרוס את הקנבוס, היום מחר, מחרתים, כל ימי חייו”.

אידיליה… ואולם על גבול האור צללים ישכונו; לפתח האידיליה רובצת הטרגדיה. היה היה בעיר בטצלר באותם הימים עוד צעיר אחד רב־כשרונות ושמו: קרל וילהלם ירושלים. ולב הצעיר הזה היה שונה מלבו של גיתה הצעיר וגם רוחו שונה היתה מרוחו של גיתה. הוא היה מרוכז תמיד בתוך נפשו פנימה ויהי הולך שפי בכובד־ראשו ובעצבו. מלבד אמנות הציור היתה אהובה עליו ביחוד הספרות האנגלית של התקופה ההיא, שהיתה כלה עצבות ויגון תוסס. תקפו עליו גם הרפתקאות שונות ומשונות. הוא נלוה בבטצלר אל המלאכות מברוינשויג וחכוכים רבים עברו בינו ובין הציר ונתגלגלו הדברים עד שקבל נזיפה מבית־החצר שלו. גם מצא את הדרך חסומה לפניו בקפדנות מרובה, כאשר חפץ להכנס אל החברה המעולה אשר בעיר ב., שעוד שלט בה הבדל המעמדות בכל חמריותו. ויהי כאשר התאהב ירושלם באשת אחר (זו של המזכיר הֶרדט) ובקש מסלות ללבה ומצא גם פה את הדרך חסומה וגדורה, כי היא לא הטתה אוזן־קשבת לרטט געגועיו ועוד בקשה מאת בעלה, כי ישים קץ לבקוריו של מאהבה החדש – ויקח ירושלם פסת־נייר ויכתוב עליה: “היאבה אדוני להשאילני לדרכי את אקדוחיו? שלום!” וישלחנה אל קסטנר מכירו. קסטנר, אשר לא שער כל דבר רע, מהר לעשות את בקשתו. ויהי הלילה ויור ירושלם את כדור העופרת בראשו ולא החטיא הרבה את מטרה וימת בחצי היום הבא ויקברוהו בחצות הלילה. “שום כהן לא לוה אותו”.

טרגדיה… זאת היא אולי הטרגדיה הראשונה הנצבת על סף תקופת החיים המודרניים: מנא, מנא, תקיל ופרסין. כחזיז ביום־אביב שקט ובהיר היתה היא לבני הדור ההוא. ימים רבים לא פסקו מהגות במאורע זה. גיתה שב עוד קודם לזה לפרנקפורט עיר מולדתו ואולם קבל ע"פ בקשתו הרצאה מפורטת מאת קסטנר, שנכנסה כמעט כלה לתוך “יסורי ורטר” הצעיר¹.

ואם מאורעות אלו נותנים כבר את החומר היסודי של ספורו, הנה מצא גיתה תיכף לשיבתו לפרנקפורט במשפחת la Roche עוד אחד הסממנים העיקריים של הרומן: קנאת בן־הזוג בחיי־נשואין…

II. יניקה מכמה מעינות והתמזגות השרשים השונים לחטיבת־יצירה חדשה.

אמר ר' בנימין: קראנו בדברי רַלְף בַלְדוֹ אמרסון, – מי שנשאַר בעיקר כהן לאל־עליון גם לאחר שפשט מעצמו חלוקא דרבנן (סבל־הירושה מאבות אבותיו) ושלמרות כל השתדליותיו המרובות לא הצליח לעמוד על הנקודות המרכזיות של אותו פֵינומֵן אירופאי, שאנו קוראים לו “גיתה”, פשוט מפני שפינומן זה זר היה לשרש נשמתו – אני אומר: קראנו בדברי אמרסון הרבה דברי פקפוק, ביחוד בין השיטין, (הרי “שופעים חיים גם הפסיקים והקוים”) בנוגע ל“גיתה בתור אמן”. ובין הפקפוקים הללו: פרגמנטרי ביותר הוא גיתה; וכשהוא “יושב לכתוב איזה ספור או דרמה הוא מאסף ומסדר את סקירותיו ממאה צדדים ועושה אותן לגוף אחד”, – כאילו סקירות הללו אינן נעורות בעצמן ברגעי – התעוררות, בשעות־יצירה הקדושות ואינן דופקות אז, בעזות וגם בתחנונים, על חלונותיו של הפייטן בחינת תפילה: הכניסנו תחת כנפי שירתך… ואולם אלמלי בא אמרסון לדון ביחוד על הספר אשר לפנינו היה מוצא לכאורה למשפטו הקשה והמוטעה כמה ראיות יותר עמוקות. כי, הבו כבוד לאמת!, מלבד אותם המאורעות הנזכרים, שסופרי האומות דשים אותם היטב היטב בעטיהם, הנה ישנם עוד בספרנו כמה דברים יותר חשובים. לא אך “מאורעות” וסתם סקירות הן חומר לבת־שירתו אלא הוא משתמש עוד בספרו זה בכל הנחלה הרוחנית הגדולה אשר זכה בה. תיכף בעמודים ג' וד' אנו שומעים בציורי הטבע וברשימה ע“ד הבאר הד קול שירי תהלים וספורי כתבי הקודש. (למעין זה נשאר גיתה נאמן עד זקנה ושיבה: הפתיחה לפויסט ע"פ הפתיחה לאיוב). והנה שומעים אנו תיכף בעמוד ה': “לשירת ערש אני צריך, וזאת מצאתי בשפע בהומירוס שלי”. ומעין זה בעמוד כ”ז: “בצאתי עם זריחת השמש אל וַלהים שלי, ושם בגן הפונדקאית תולש אני בידי אפונים מתוקים, יושב לי, מפרך אותם וקורא בינתים בהומירוס שלי; ובוחר לי במטבח סיר, שם בו חמאה, שופת אותו על האש, יושב מנגד ובוחש לפרקים; אז מרגיש אני בכל תוקף, איך חתני “פינילופה” גדלי־הלבב שוחטים את שוריהם וחזיריהם, מנתחים אותם לנתחים וצולים אותם באש. אין דבר אשר ימלא את נפשי שלות־אושר כדרכי חיי הקדומים, שאני, תודה לאל, יכול לשזרם בדרך חיי, מבלי להתגנדר בזה”. מנוחת קדומים ושלות־אושר מוחלטת. ואולם עוד באותו עמוד ה' גופא, באותם הדברים הנוהים לכאורה כלפי הבדל המעמדות אנו מקשיבים כבר קולו החודר של מיודעינו ז’ן ז’ק רוסו. בכלל: רוסו, – זה כמעט שאינו פוסק מן השלחן אשר ערך לנו גיתה ב“יסורי ורטר” שלו. טול ממנו את רוסו ואת התסיסה המחלחלת, שהכניס לתוך מחשבותיהם ורגשותיהם של הדורות האלו ואתה נוטל מן הספר הזה את נשמת נשמתו. ולא די לך בהשפעה נפשית חבויה ואי־ישרה והנה הוא הולך ומתרגם בסוף הספור עמודים שלמים משירי אוסִיָן ולבסוף הוא מדפיס באי־אלו שנויים את הרצאת קסטנר ע"ד מות ירושלם… העבודה! לא רק סקירות הוא מאסף ומסדר ממאה צדדים אלא גם חומר פשוט, חומר מוחשי – באותה הזכות הקדושה של האמן־היוצר!

האמן־היוצר! כי אלמלי באתי להראות את טעות הפסוק של אמרסון הייתי יכול להסתפק בהזכרת דבריו בתחלת מאמרו על שקספיר². כל עיקרה של אותה התחלה אינה באה אלא להוציא מלב הבריות את הטעות המושרשה, כי על האדם הגאוני להיות מקורי בכל: לא באה אלא ללמדנו, כי היוצר בן־חורין הוא להשתמש בחומר שהכינו בעבורו הטבע וההסטוריה. (שקספיר הרי השתמש לרוב בדרמות של אחרים). “הגדול בבני־אדם הוא גם הגדול בבעלי־חובות”. אדם הראשון, אמרו נלוש מעפר כל האדמה; לא פחות מזה – נשמת האדם היוצר. ובאמת: כל אותם המאורעות וכל אותן ההשפעות הרי הן חשובות בשבילנו אך ורק בתור סממני היצירה המדוברת ואולם לעולם לא מצד ערכם העצמי. הוצא אותן מתוך היצירה והנה הן גלמים מתים ולא יעירו ולא יעוררו את הנפש במשך קל"ז שנה והן נעשות הפקר לכל לבלר עתונאי ומדרס לכל מושך בעט סופר.

III. זכה – נעשה לו סם חיים…

כיובל שנים עבר מן הימים אשר כתב גיתה את “ורטר” (וכן מן הימים אשר כתב את העמודים הראשונים, מלאי רוח “סער והתפרצות”, של פויסט) עד אשר כתב את ספרו “פיוט ואמת בקורות חיי”. לפיכך כשבא גיתה לדבר בזכרונותיו על כתיבת ספרו הראשון והוא מדבר במנוחה של פלוסוף וברוח של שלות־שיבה על מצב־הרוח החולני של צעירי־הדור בימי “ורטר” ועל הנטיה לאבוד־החיים, ששלטה אז. כל אחד ואחד היה נכא־רוח ומלנכולי כיורש העצר מדניה למרות שלא נראה אליו, לא בהקיץ ולא בחזון, שום רוח ולא הוטל עליו לנקום נקמת אָב שמלך והומת בערמה. “מונטסקיו נותן לגבוריו ולאנשים גדולים את הזכות, לאבד א”ע לדעת, באמרו, כי כל אחד מורשה לסיים את המערכה החמישית של הטרגידיה שלו, בשעה רצויה לו. אפס אין אנו מדברים פה על אנשים, שעשו איזו מעשים כבירים בחייהם המלאים־ענין, שהקדישו את ימיהם בעד איזו מדינה גדולה או בעד טובת החופש ואשר עליהם אין להתרעם, אם רצונם לעזב את ארץ החיים ולהספח לאותה האידיאה, שהיתה נשמת חייהם, וללוותה גם בדרכה לעולם הנצח. אנו מדברים על אנשים אשר חייהם נמאסו עליהם במצב היותר נוח ושקט אך ורק מחוסר פעולה ומדרישות מוגזמות־הרבה בנוגע לעצמם". גיתה מבאר בזיכרונותיו אחת לאחת את הסבות אשר גרמו להתפשטות מלנכוליה זו, מספר, כי גם הוא בעצמו היה נתון הרבה זמן במצב־רוח זה ומדבר גם על הרהוריו על אודות מיתה “יפה”, שהיה רוצה לבור לעצמו. כמדומה לי, שאנו יכולים ליחס את כל ההרהורים הללו בנוגע לגיתה, – למרות שעברו גם עליו שעות קשות של חשבון־הנפש ומשברים נפשיים – לפרי־רוח של חקוי בלבד. אותה חדות־החיים העמוקה, שבאה לו לפי דבריו, ירושה מאמו:

Vam Mütterchen die frohe Natur

ושהיא חלק ממהותו הנפשית ברוב ימי חייו, מבצבצת כפעם בפעם אפילו בורטר גופא. לוטה אומרת תיכף בהפגישה הראשונה עם ורטר: “…והמחבר היותר חביב עלי הוא זה, שמוצאת אני בו את עולמי, שבקרבי מתרחש הכל כמו בקרבו, ושספורו יהיה מלבב ומענין אותי כמו חיי הפרטים, שלא הגיעו אמנם לחיי־עדן, אבל בכללם הם מקור של אושר לא יתואר”. כלום אין אנו שומעים כבר במלים אלו את השטימונג היסודית של החרוז הידוע משיר “פרומתאוס”:

Wähntest du etwa,

Ich sollte das Lebn hassen,

In Wüsten filehen,

Blüthenträume reiften?

"אין לי צער גדול מזה“, אומר ורטר בשיחה נלהבה בבית הכהן, “כאשר האנשים מענים איש את אחיו, וביחוד כשצעירים, שנפשם מסוגלה ליהנות מכל מנעמי החיים, עומדים וממררים זה לזה באביב־חייהם את קצת הטוב ע”י עויות משונות, ורק לאחר זמן, כשאין עוד תקנה, עומדים הם תוהים וכואבים על שפע זה שנתבזבז לבטלה”.

גיתה מודה, כי הוא חתר להחלץ מן המצב החולני הזה ולא מצא תרופה יותר מנוסה מאשר – היצירה. “בכדי להגיע לזה בבדיחת־הדעת הייתי צריך ליצור יצירה פיוטית, שכל מה שהרגשתי, חשבתי והרהרתי בנדון זה, יבוא בה לידי בטוי”. הוא טוה לו אפוא ברוחו לאט לאט את קורי הספור, מבלי אשר היה בידו היתד לתלות אותם בו. והנה נמצא גם היתד. “בלי משים הגיעתני השמועה ע”ד מותו של ירושלם, ותיכף להשמועה הכללית התאור הכי מפורט ומדויק ממהלך הדבר וכרגע עמדה לפני עיני התכנית של ורטר, הכל צף כהרף־עין לנקודה מרכזית אחת והיה לדבר שלם, כמים הללו הנתונים בכלי ונמצאים במצב שלפני הקפאון, הנעשים תיכף ומיד ע“י התנועה היותר קלה לגוש־כפור מוצק”.

כתיבת הספר היתה מעין גאולה וסם־חיים להפיטן והוא לא יחדל מהתפלא. כיצד הספר הזה בעצמו היה מעין תקלה וסם־מות לאחרים…

.IV מרגשות־הלבב

ידוע לכל, איזו תסיסה חזקה הטיל ספר זה בספרות ובחיים תיכף להופעתו. אפשר להגיד, כי בגרמניה לא נתקבל שום ספר, לא פניו לא אחריו, בהתרגשות כזו הן מחובביו והן ממתנגדיו. הספר מצא לו דרך לכל העמים הקולטוריים ולא היו ימים מרובים ותורגם אפילו לחינאית. השפעתו על התפתחות ההרצאה והסגנון בספרות הגרמנית אינה ענין לכאן. הרמן גרים אומר, כי ציורי הטבע שבספר זה יעמדו למופת גם אז, כאשר הרגשנות המרובה שבו תהא סתומה ובלתי מובנה להקורא. גם כשאני קורא ב“פַּן” של קנוט המסן נדמה לי לשמוע מעין הד קול מורטר: הא בהא תליא…

ואולם האם רשאי הכותב לדבר, לרגלי פרסום התרגום העברי קל"ז שנה אחרי הופעת הספר, גם על רגשותיו הוא?

ורטר היה, אולי, הספר הראשון, שאני השתוקקתי לתרגמו לשפתנו. בפעם הראשונה קראתיו בשחרית ימי עלומי, באותו תור חיי, שהנהו עוד עתה בעיני מעין גוש עמום וסתום ונעדר הבנה. קראתיו? זוהי גוזמת שאינה מתאימה אל המציאות. ישנה איזו מוסיקה, שבמשך רגעי מספר היא מביאה אותי לעולם אצילי וסנטימנטלי במקצת, עיני מורידה אז דמע ועלי לבקש לי מפלט הרחק, הרחק מאותה השירה הנוגה. וישנם, זעיר שם, זעיר שם, גם אי־אלו ספרים, הפועלים עלי ג“כ באופן זה. בספור “אושר המשפחה” מאת טולסטוי הגעתי, ג”כ בימים עלובים עד למחציתו ואולם אז הייתי מוכרח להפסיק, להתרחק קצת מאותה העירה, להשׁתטח על מצע דשא, להרהר ולהרהר…

אלמלא פחדתי מפני לעז של קנוניה, הייתי קורא פה גם בשם ספרים אחדים הכתובים עברית…

לא. באותם הימם לא קראתי את ורטר עד תומו. ואולם מה שקראתי, צוד צדד את נפשי. אזכור דוגמא אחת. אותו המשפט האנושי, הפשוט והצנוע: “Und ich habe, mein lieber, wieder… gefunden, dass Missverstaendnisse und Traegheit vielleicht mehr Irrungen in der Welt machen, als List und Bosheit”. הנמצא תיכף בהתחלה, הערה עלי רוח, אשר לא ידעתיו. ההיה זו רוח ההומניות, רוח אהבת – האדם?

בפעם השנית נזדמן לי ספר זה במערבא של ברלין, בצל אותה סביבה, שתארתיה במקום אחר (“העצבות הוא מין עצלות”). ואולם גם אז לא הגעתי עד תומו.

כאמור, השתוקקתי לתרגם את הספר הזה לעברית. ואולם ביחד עם זה ידעתי, כי זה למעלה מכוחותי. גדולתו וחדושו של גיתה בסגנון הרי הוא בזה, שהוא משוחרר לגמרי מכל כבלי מסורת, כמעט גם מכל חבלי דקדוק, ורודף הוא אחרי הניב של היום האחרון, אחרי הדבור החי והשוטף, ועיקר העיקרים אצלו לבלי האפיל על קוצו של יו"ד של צבעים והרגשות. ולנו, העברים, יש שפה, שקריטריון הדבור אינו עוד קריטריון ושצריך, בּרצון או שלא ברצון, לעיין בגזניוס או בבן־יהודה; וכיצד אעשה, שיהא הזאב (הקורא) שבע והכבשה (האוריגינל) שלמה? ביחוד חשתי את חולשתי בנוגע להפרקים מציורי־הטבע – אותם הפרקים, שעלו, כמדומה, כה יפה להמתרגם הנכבד.

… מודה אני, כי גם עכשיו, לאחר שקראתי את הספר הזה עד גמירא פעמים רבות, קשה לי להבין, כיצד לא נתעוררו מחונני־העט שבנו במשך מאה ושלשים ושבע שנה להביאו למחננו. לאחר שקראתי וחזרתי וקראתי נתגלה לפני יותר ויותר כל עומקו של הספר וערכו הנצחי. ויהא גורלו בתרגום עברי בין קהל־הקוראים שלנו איך שיהיה: אני שמח לנפשי על שגרמתי לזה ועל שטפלתי בו. שכר שירה – שירה.

יפו, ליל כ"ד כסליו.

ר' בנימין.

מה שיכלתי למצא על – דבר קורות וֶרטֵר המסכן אספתי בשקידה, והריני שם זה לפניכם ויודע, שתכירו לי תודה. אתם לא תוכלו למנע את לבבכם מאהבה לרוחו ותכונתו, את עיניכם מבכי על גורלו.

ואַת נפש כְשֵרָה, שראית עֳנִי כמוהו, שַאֲבִי תנחומין מיסוריו; והיה לך ספר זה לרֵעֵך, אם מחמת מזלך או אשמתך לא מצאת לך קרוב ממנו.

––––––––––––

 

ספר ראשון    🔗

ד' מַי.

מה שמח אני, כי הלכתי! רעי היקר, מהו לבו של בן־אדם! לעזב אותך, שככה אהבתיך ודבקתי בך, ולשמחַ! יודע אני, כי תסלח לי. כלום לא באו שאר קורבותי במחשבה תחלה מהגורל אך ורק בכדי להחריד לֵב כלִבי? ליאונורה המִסכנה! והן אני לא הייתי חיב בזה. אני מה, כי התחוללה סערה בלבה המִסכן, בשעה שקסמיה המיוחדים של אחותה שעשעו את נפשי? ואף־על־פי־כן – כלום נקי אנכי לגמרי? כלום לא אני טפחתי בה את הרגשותיה? כלום לא התענגתי בעצמי על פשטותה הגמורה, שככה הצחיקה אותי, אף שלא היתה מגחכה כלל? כלום לא אני – הה, מהו בן־האדם כי יעמד ויקטרג על־עצמו! מבטיחך אני, רעי היקר, מעתה איטיב את דרכי; לא אעלה עוד גֵרָה מעט הרע, שמזלנו גורם לנו, כמו שעשיתי עד עתה; רוצה אני להתענג על ההֹוה, והֶעָבַר יעבר מעלי. ודאי שהצדק אתך, יקירי, כי פָחֲתוּ מכאובי האנשים, לולי – ה' יודע, למה עשה אותם ככה–התאמצו בכל תקף כח דמיונם לחַיות מזכרונם את יסורי־העבר תחת להַסכין את שֲלְוָת־ההֹוֶה.

אמר נא בטובך לאמי, שאנהל היטב את עניָניה ושבמהרה אודיעה עליהם. דברתי את דודתי, וכלל לא מצאתי בה את אותה האשה הרעה, כפי שמתארים אותה אצלנו. היא אשה עֵרָנית, רגשנית וטובת־לב. הרציתי לפניה את טענות אמא על עכּוב חלק־ירושתה; היא בארה לי את טעמיה ונמוקיה וגם את תנאיה, שעל־פיהם נכונה היא למסר לנו את הכל, יותר מכפי דרישתנו – בקצרה, כעת לא אוכל לכתוב לך על־זה; אמר לאמי, כי הכל יגָמר בכי־טוב. ואני, חביבי, למדתי שוב גם מענין פשוט זה, שבלבול־המושגים ורשלנות מביאים אולי יותר ערבוביה בעולם מאשר רֶשָע וערמומית. לכל־הפחות, אלה האחרונים פחות מצויים הם בעולם.

בכלל, טוב לי פה. הבדידות במקום־עדן זה צֱרִי יקר הוא ללבי, ותקופת־שנה זו של נעורי־העולם מחממת בשפע את לבי הרוטט. כל אילן, כל שיח צרור־פרחים הוא, ומי יתנני כפרפר־האביב, ואָשוט בים זה של ריחות־הבֹשֶם ואמצא בהם את מִִחְיָתִי.

העיר בעצמה אי־נעימה היא, אבל סביבותיה מרהיבות עין ביָפְין. זה עורר את האציל המנוח לבית מ.. לנטע את גנו על אחת הגבעות, המצטלבות זו בזו בשפע־גוניהן, ושביניהן חבויות הבקעות הכי־נחמדות. הגן הוא פשוט, ומיד בכניסתך שמה הנך מרגיש, שלא גנן מדעי רשם את תבניתו, אלא לב רַגָּש, שבעצמו רצה להתענג עליו. בסכה עזובה שבתוכו, זו שהיתה מקֹדם מקומו החביב של המנוח ועתה שלי, הורדתי כמה דמעות עליו. בקרוב אהיה אני בעל־הגן; שִבְתִי פה אך מעט, והגנן כבר קשור בי. והוא לא ינחם על־זה.

י' מַי.

עליצות נפלאה תקפה את נפשי, דומה לבקר־האביב המתוק, שכעת אני מתענג עליו בכל לבבי. לבדי אני פה, ושמח אני על חיי במקום זה, שנוצר לנפשות כנפשי. אני כה מְאֻשָר, יקירי, שקוע כלי ברגש של הֲוָיָה שקטה, עד שאמנותי סובלת מזה. לא הייתי יכל עתה לציר, אף קו אחד לא, ומעולם לא הייתי צַיָר יותר גדול מאשר ברגעים האלה. כשבקעה נחמדה זו מעלה אֵדָה, והשמש שורה על פני חשכת־יערי העמוקה, ורק קרני־אורה יחידות מתגנבות לפנים המקדש הזה, ואני שוכב לי אז בעשב הגבה שעל שפת הפלג השוטף, וסמוך לאדמה מתגלים לי נצורות באלפי הדשאים השונים והמשונים; בהרגישי סמוך ללבי את רחש העולם הקטן בין הגבעולים, את הצורות השונות והמשונות של התולעים, של היתושים, שאין להם מספר וחקר, ומרגיש אני את קרבת אלהים, אשר יצר אותנו בצלמו, את נשימת הרחמן, הנושא אותנו במעופו ומעודד אותנו ברחמיו, שאין להם קצה וגבול! רעי, כשהכל מתחיל מתבלבל ומטשטש לעיני, וכל העולם כלו שמסביבי ושמי־השמים שממעל כובשים להם מקום בלבי כקלסתר־פנים של רעיה אהובה; אז מתמלא אני געגועים וחושב: הה, אלו יכלת לתת בטוי לכל זה, אלו יכלת להפיח בניר את רוח־החיים הזה, את כל השפע הזה, הממלא כעת את כל חדרי־לבך, שיהיה לראי־נפשך, כשם שנפשך היא ראי האלהות האין־סופית! – רעי!– אני הולך על־ידי זה לאבדון, אני כורע תחת הדר־גאונם של החזיונות הללו.

י"ב מי.

איני יודע אם רוחות־כשפים מרחפים על פני הַכִּכָּר הזאת, או הפנטסיה החמה, השמימית שורה עלי, והיא היא העושה את כל סביבותי לעדן־יה. סמוך למקום זה יש באר, באר שמכושף אני אליה כמֵלוֹזִינָה ואחיותיה. – יורד אתה גבעה קטנה, והנך נמצא לפני כִּפָּה, שלמטה, אחרי רדתך כעשרים מדרגה, נובעים המים הכי־זכים מצורי־שיש. החומה הקטנה, המקיפה מקום זה מלמעלה, האילנות הגבהים, המכסים את השטח מסביב, הקרירות המתגברת ועולה – בכל זה יש כח־קסמים ורטט־המסתורין. אין יום, שלא אשב שם שעה אחת. אז תבאנה בנות העיר לשאב מים זו העבודה התמימה והנחוצה, שלפנים עשוה גם בנות־המלכים. בשבתי שם, קמים נגד עיני כל אותם החיים של אותם הימים־הקדומים, אך שהם, אבות־אבותינו, מתודעים ליד הבאר ובוחרים להם נשים ואיך שהמלאכים הטובים מרחפים מסביב לבארות ומעינות. הה, מי אינו חש בזה, לא התעדן מימיו, על קרירות המעין אחרי נדודים קשים ביום־קיץ לוהט.

י"ג מַי.

שואל אתה, אם תשלח לי את ספרי? בשם־ה', חביבי, פטרני מזה! איני רוצה עוד בהשפעה, בהלהבה; הרי תוסס לו לב זה דַיוֹ בכח־עצמו; לשירת־ערש אני צריך, וזאת מצאתי בשפע בהומירוס שלי. לעתים קרובות־קרובות מישן אני את דמי הסוער; כי אין קביעות ואין קצב להלמות־לבבי. חביבי! כלום צריך אני לספר זה לפניך, שראית אותי עובר כפעם בפעם מיגון לחיי־תענוגות ומעצבות מתוקה לתאוה סוערת! כילד חולה הוא לי לבי; כל רצון יעָשה לו. אל תספר זה לאחרים! יש אנשים, שיראו בזה רע.

ט"ז מַי.

בני דלת־העם שבמקום זה כבר יודעים אותי ואוהבים אותי, ביחוד הילדים. כאשר בקשתי בראשונה להתקרב אליהם, ושאלתי אותם בחבה על זה ועל זו, היו מהם שחשבו, כי אני מהתל בהם, וידחוני באופן גס. לא חרה לי; רק הרגשתי שוב בכל תקף את אשר מצאתי זה כמה וכמה: בני מעמד ידוע יעמדו תמיד ביחס רחוק וקר אל ההמון, כאלו חוששים, פן יאַבדו מה ע"י התקרבותם; ויש פורצי־גדר וליצנים רעים, שאינם יורדים, כנראה, אל ההמון המסכן אלא להבליט לו ביתר שאת את גבהות־לבם.

אכן יודע אני, שאין אנו שוים, ושאיננו יכלים להיות שוים: אבל דעתי היא, כי האיש החושב שעליו להתרחק מההמון בכדי לשמר על כבודו, עלוב הוא כאותו מוג־הלב, הבא במסתרים מפחד אויבו.

יום אחד באתי אל הבאר ומצאתי משרתת צעירה; היא העמידה את כדה על המדרגה התחתונה וצפתה סביבה כמבקשת עזרה: אף חברה אחת עדיין לא באה. אני ירדתי למטה והצצתי בה. שאלתיה: האעזר לה, העלמה? – היא האדימה יותר ויותר. – לא, אדוני! – בלי סרובים!– היא התקינה את ראשה, ואני העמדתי עליו את הכד. היא אמרה לי תודה ותעל מעלי.

ט"ז מַי.

התודעתי לרבים, אבל חברותא עדיין לא מצאתי. איני יודע, מהו הכח המושך שבקרבי, כי כלם מבקשים את קרבתי ואוהבים אותי; ואז צר לי, כי דרכנו המשותפה אינה עוברת אלא כברת־ארץ קטנה. אם תשאלני, מה הם אנשי המקום הזה? ועניתיך: כמו בכל מקום ומקום! דבר חד־גֵוָני הוא המין האנושי. רֹב הזמן עובר על רֹב האנשים בעבודה לשם פרנסה, ואם נשארה להם שעה אחת פנויה, הרי זו מפחידה אותם כל־כך, עד שמבקשים כל התחבולות, כיצד להנצל ממנה. הוי, תעודת האיש!

אבל טובים הם האנשים הללו! יש ששוכח אני את עולמי והולך לשמח בשמחותיהם שלא נִטְלו עוד מבני־האדם, לצחוק בפה מלא ובהתגלות־לב ליד שולחן־המסובים, לערך טיולים, רקודים וכיוצא בהם, ופעולת כל זה טובה עלי עד למאד; אלא שאז אין עלי לזכר, כי ספונים בקרבי עוד כמה כחות אחרים, שמבלי שִמוש הולכים הם ומתנַונים, ושעלי לשמר עליהם בזהירות מיוחדה. הוי, זה חונק כל־כך את הלב – ובכל־זאת! להיות בלתי־מובן זהו גורלו של אחד משלנו.

הוי, כי נלקחה רעית נעורי! הוי כי ידעתיה בכלל! – שוטה שבעולם, אני אומר; מבקש אתה דבר, שאיננו עוד בנמצא. אבל לי היה דבר זה; אני ידעתי את הלב הזה, את הנפש הגדולה הזאת, שבקרבתה גדלתי יותר, מפני שהייתי הכל מה שיכלתי להיות. אב־הרחמים! כלום הלך כח אחד של נפשי לאבוד? כלום לא יכלתי לפתח לפניה את כל אותו הרגש הנפלא, שלבי חובק בו את כל הבריאה כֻלה? כלום לא היה יחוסנו אריגה נצחית שלעדינות וחריפות, שבכל תולדותיהן ותולדות תולדותיהן היה טבוע חותם הגאוניות? ועכשיו? –הוי, שנותיה שרַבו על שנותי הורידוה אל הקבר בעודני חי. לעולם לא אשכח אותה, את דעתה המוצקה ואת סבלנותה האלהית.

לפני ימים אחדים נפגשתי עם פ., צעיר גלוי־לב ובעל קלסתר־פנים נאה. זה לא כביר בא הוא מהאקדימיות, עִנְוְתָן, אבל יודע, שתורתו מרובה משל אחרים. גם חרוץ הוא, כפי שמרגיש אני בכל. בקצרה, יש לו ידיעות הגונות. והנה בשמעו, כי צירתי הרבה וכי ידעתי יונית (שני פלאות במקום זה), בא אצלי והוציא לפי את רובי תורתו, מן בַּטֶה עד וֻד ומן די־פיל עד וינקֶלמן, והוסיף שקרא חלק א' מהתיאוריה של זולצר מתחלתו עד סופו וכי יש בידו כתב־יד של הינה על למוד העתיקות. יפה! אמרתי בלבי.

התודעתי גם לאחד הפקידים, איש הגון ותמים. אומרים, שקורת־רוח הוא לראותו בחברת תשעת בניו; ביחוד מקלסים את בתו הבכירה. הוא הזמינני אליו, ובמהרה בקרוב אבקרנו דר הוא בחצר־הציד של הדוכס, מהלך שעה ומחצה מפה; אחרי מות אשתו, שדכא אותו כל־כך, לא יכל לשבת עוד בבית־הפקידות שבעיר ויקבל רשות להעביר את ביתו שמה.

זולת אלה נזדמנו לי עוד איזה אוריגנלים עוקמָנים, המעיקים על נפשך בכל תכונה ותכונה שלהם וקשים עליך ביחוד ב התקרבותם היתרה ובאותות־אהבתם.

שלום! מכתבי זה יכשר בעיניך. הוא היסטורי למַדַי.

כ"ב מֵי.

כי חיי האדם אינם אלא חלום, נראה לרבים; וגם אותי תוקף תמיד רגש כזה בראותי את המֵצָר, שנִתנו בו כח־חקירתו של האדם ויכָלתו; בראותי שכל פעולותיו מכֻוָנות רק להשיג ספוקים לצרכים ידועים שגם הם אינם באים אלא להאריך את קיומו; ובדעתי, כי כל אותם התנחומין ע"ד תוצאות החקירה אינם אלא הזיה בלבד, ככתלים הללו של בית־האסורים אשר קשטנו אותם בציורים נהדרים ומראות מרובי־הגונים – כל זה, וילהלם, מַדהים אותי. חודר אני לתוך נפשי ומוצא עולם מלא! אבל גם זה יותר בהזיה ובמאוַים מטושטשים מאשר במושגים ברורים וכחות־החיים. ואז מתבלבל הכל לעיני, ושקוע בחלומי הנני מוסיף לחַיֵך על עולָמותי.

כי אין הילדים יודעים, על־מה ומדוע הם רוצים, מודים כל המחנכים: אבל כי גם הגדולים מתשוטטים בלי חשבון על פני האדמה כקטנים הללו, מבלי שידעו אף הם, מאין באו ולאן הולכים, ומה אלה אף אלה אין מטרות ברורות לעיניהם, ורק מורא הממתקים והרצועה עליהם, אין איש רוצה להאמין, בשעה שאפשר למשש זה ביד.

מודה אני לדבריך – כי יודע אני מה שתענה לי – כי המאושרים שבאנשים הם אלה, החיים את יומם כקטנים הללו, שמוציאים ומביאים את בובותיהם, מלבישים ומפשיטים אותן, ומתהלכים ביראת־הכבוד על פני הארון, שאמא טמנה בו את הממתקים, וכיון שהשיגו מאַוַיָם זה, הרי הם ממלאים את פיהם וקוראים: עוד! אלה הם המאושרים שביצורים. גם אשרי האנשים, שקוראים בשמות רברבים לעניניהם הפעוטים או לתאוותיהם הזעירות ומצעים אותן לרפואת המין האנושי ולשלומו. – אשרי זה שכחו בכך! אבל מי שחזה בְעַנְוַת־רוחו את אחרית כל זה, מי שראה את בן דלת־העם הופך באהבה את גנו לעדן, ואת האמלל שֶׁאַף הוא נושא באהבה את סֵבֶל־משאו, וכל אחד שואף לראות את אור־השמש עוד רגע ועוד רגע – זה יִדֹם, והוא יוצר לו את עולמו בקרבו, וגם מאושר הוא באשר הוא איש. כי כמה שלא יהיה זה מוגבל, הרי נושא הוא בקרבו את הרגש המתוק של החפש, כי בכל שעה שירצה הן יוכל לצאת מכלאו זה.

כ"ו מַי.

יודע אתה משכבר־הימים את דרכי לנטות לי אֹהל באיזה מקום נאמן ולהתלונן רק בו. פנה נחמדה כזאת מצאתי לי גם פה.

במרחק שעה מהעיר משתרע מקום אחד ושמו וַלהֵים.³ מושבו על הגבעה מלבב מאד; ומעל המשעול המוביל הכפרה מתגלה לעיניך בבת־אחת כל הבקעה. פונדקאית טובה, לפי שנותיה אשת־חיל ונוחה לבריות, מוזגת יין, שכר, קהוה; ועל כל זה שתי תרזות, המכסות בענפיהן את כל כברת־הארץ הקטנה שלפני בית־התפלה, המוקפה בתי־אכרים אסמים וחצרות. פנה יקרה ונחמדה מזו לא יכלתי למצא. לכאן מוציאים לי מהפונדק את שלחני ואת כסאי, ואני שותה קהוה וקורא בהומירוס שלי. כשנזדמנתי בפעם הראשונה תחת התרזות האלו – זה היה ביום בהיר אחד לפני הצהרים – נראה לי מקום זה בודד מאד. הכל היו בשדה; רק נער אחד כבן־ארבע ישב על הקרקע, כשהוא חובק בזרועותיו תינוק כבן חצי־שנה, שישב בין רגליו, ממול חזהו; הוא היה לו כעין כסא ולמרות העליצות שנשקפה מתוך עיניו השחורות והמשוטטות ישב במנוחה שלמה. התענגתי על מראה זה: ישבתי על מחרשה שעמדה ממולם וצירתי בעונג רב את מעמד האחים. הוספתי לזה את הגדר הסמוכה, את שער האסם ואופנים שבורים אחדים של העגלה, הכל כאשר לכל, כפי שעמדו זה אחורי זה; ואחרי שעה קלה מצאתי, כי עשיתי ציור ערוך יפה ומענין מאד, מבלי אשר הוספתי נֹפך משלי. זה חִזק אותי בדעתי להיות גם לעתיד נאמן רק לטבע. היא בלבדה עשירה לאין־חקר והיא המגַדלת את האמן הגדול. אפשר אמנם לדבר בשבח הכללים כמו שאפשר לדבר בערך בשבח החברה האזרחית. היוצר לפי כללים ידועים לא יוכל להוציא מתחת־ידו דבר רע וחסר־טעם, כשם שהמתחנך ברוח החקים ושלום החברה לא יוכל להיות שכן רע ורשע גמור; לעומת זה – יאמרו מה שיאמרו – פוגמים הכללים את הרגש הנכון ואת בטוי־הטבע הנכון. אָמֹר תאמר, כי משפט זה קשה הוא, כי הכלל רק מצַמצם, זומר את הזלזלים הפרועים וכו' – רעי הטוב, האַמשיל לך משל? למה הדבר דומה? לאהבה. אדם צעיר קשור בנפש נערה אחת, מקדיש לה את כל זמנו, מבזבז עליה את כל אונו והונו, בכדי להוכיח לה בכל רגע ורגע, כי נותן הוא עליה את כל נפשו ומאדו והנה בא אליו איש צר־הדעת, בעל משרה רמה בחברה, ואומר לו: בחור נאה! אהבה מדה אנושית היא; ובלבד שתאהב כאיש! חלק את יומך, את רֻבו הַקדש לעבודה, ואת שעות־המרגֹע תן לנערתך. הָבֵא בחשבון את רכושך, ומה שיִשָאר לך לאחר נכוי כל צרכיך ההכרחיים רשאי אתה להגיש מנחה לבחירתך, אבל לא לעתים קרובות כל־כך, כי־אם ליום־הולדתה וכדומה. אם יצַיֵת בן־אדם זה, הרי הוא איש רב־פעלים, ובעצמי אשיא עצה לנסיכי להושיב אותו בסוד יועצי המדינה; אבל על אהבתו הקיץ הקץ; ואם אמן הוא, אל תצפו עוד לאמנותו. הוי, רֵעַי! מדוע מתפרץ זרם־הגאוניות רק לעתים רחוקות מאד, רק לעתים רחוקות מאד מתנשא הוא בהדר־עזו, משתפך סביב־סביב ומרעיש את נפשכם המשתוממת? רֵעַי החביבים, משני עברי הנהר יושבים האדונים השאננים, ואם לא ידעו להסב מעליהם בעוד־זמן את הסכנה הצפויה ע"י סיָגים ותעלות, הרי ילכו לאבדון כל אותן הטירות שלהם, ערוגות־הצבעונים ושדות־הכרוב.

כ"ז מַי.

באתי, כנראה, לידי התפעלות ונסחפתי במשלים ואִמרות נשגבות, ואשכח לספר לך את אשר היה אחר־כך עם הילדים. שקוע ברגשי יצירה, שבמכתבי אליך מאתמול יצאו קטועים מאד, ישבתי על מחרשתי כשתי שעות. והנה לפנות ערב באה על הילדים, שעדיין לא זזו ממקומם, אשה צעירה אחת ובידה סלסלה, כשהיא קוראת מרחוק: פיליפוס, בן־חיל אתה! היא אמרה לי שלום; אני השתחויתי, קמתי נגשתי אליה ואשאלנה, אם היא אמם של הילדים הללו? היא ענתה הן, ואחרי תתה לגדול חצי עוגה, לקחה את הפעוט ותנשקהו בכל אהבת־האם. – “עזבתי את הפעוט על ידי פיליפוס והלכתי עם בני הבכור העירה לקנות לחם־סלת וסכּר ומחבת־הרס”… הצצתי בסלסלה מחוסרת־המכסה וראיתי את כל זה. – “הערב אבשל להַנס שלי (כך שמו של הפעוט) מרק. ה”מזיק" שלי, הגדול, שבר אתמול את המחבת, בריבו עם פיליפוס על כף דיסא". שאלתיה על בנה הבכור, ועד שספרה לי, כי רודף הוא בכָּר אחרי אוזים אחדים, והנה הוא בא מקפץ וכבד את אחיו במקל־אגוזים. באתי עם האשה בדברים, ונודע לי, כי היא בתו של מורה הכפר וכי בעלה נסע לשויץ לקבל ירושה קטנה, שנפלה לו מאחד מקרוביו. – הם חפצו לרמותו, ספרה, וגם על מכתביו לא ענוהו; ויסע בעצמו שמה. לואי שלא קרה לו אסון! איני שומעת דבר ממנו. – קשה היה לי להפטר מאשה זו, ואתן לכל ילד אגורה. גם בשביל הפעוט נתתי לה אחת, שתקנה בלכתה העירה עוגה בשבילו ואפרד ממנה.

אומר אני לך, יקירי, כי בשעה של סערת־הנפש מרגיע אותי מראה יצור זה החי לו בחוג־הויתו הצר בשלות־אשר, אינו דואג דאגת־מחר, ובראותו את העצים בשלכת אינו חושב אחרת מאשר – הנה החרף הולך ובא.

מאותו זמן ואילך הנני תדיר בחוץ. הילדים כבר התרגלו בי מאד, מקבלים סוכר ממני בשתותי קהוה ומתחלקים אתי את פת־החמאה והחלב־החמוץ בסעודת־הערב. בכל יום־שבתון מקבל כל אחד את הקריצר שלו, ואם מיד לאחרי התפלה איני בבית, הרי נותנת להם הפונדקאית בפקודתי.

הם מתיחסים אלי באמון, מספרים לי הכל, ובהתקבץ ילדים רבים מהכפר, הנני מתענג ביחוד על תשוקותיהם והתפרצות־תאוותיהם ההמונית.

ברב עמל עלה בידי להרגיע את אמם, שהם אינם מטרידים אותי.

ל' מַי.

מה שאמרתי לך פעם על הציור, הרי זה חל גם על השירה: כל עיקרה אינו אלא הכרת היופי ועז־הלבב לתארו, ובמועט זה אמרתי הרבה. ראיתי היום מחזה אחד, שאִלו הבעתי אותו בדברים, היה לאידיליה היותר יפה שבעולם; אבל מה שירה, מה מחזה ואידיליה? כלום זקוקים אנו תמיד לסיָגים על סיגים ברצותנו להשתאות על אחד מחזינות הטבע?

אם לפי הקדמה זו תצפה לשמע מפי גדולות ונצורות, אינך אלא טועה. בן־אכרים הוא, שהביאני הפעם לידי השתתפות חיה זו. אני, כדרכי, לא איטיב לספר, ואתה, כדרכך, תמצאני מגזים. שוב וַלהים, ותמיד וַלהים, המוציאה את יקרי־המציאות הללו.

תחת התרזות ישבה לה כנופיה אחת ושתתה קהוה; ומפני שלא היתה לפי רוחי, מצאתי לי אמתלא ואתחמק ממנה.

מהבית הסמוך יצא בחור אחד והתחיל מתעסק בתקון המחרשה, שאני צירתי אז. הוא מצא חן בעיני, ואכנס אתו בדברים, ואשאלהו לתנאי־חייו; עד מהרה, כמזלי תמיד ביחס האנשים הללו, רכשתי את ידידותו ואמונו. הוא ספר לי, כי עובד הוא אצל אלמנה אחת, המתנהגת אתו באופן יפה מאד. והוא כה הרבה לדבר עליה ולספר בשבחה, עד שהרגשתי מיד, מה מסור הוא לה בכל לבו ונפשו. היא אינה עוד צעירה, הוסיף, היא נתענתה תחת בעלה הראשון ואינה רוצה להנשא שוב, ומתוך דבריו נכר, מה יפה היא ומה חמודה בשבילו, וכמה רצה הוא, שתבחר בו, בכדי למחות מלבה את זכרון הרע, שעשה לה בעלה הראשון. הייתי מוכרח לחזר לפניך מלה במלה, אלו אמרתי לתאר לך באופן מוחשי את נטיתו הטהורה, את אהבתו ונאמנותו של אדם זה. דרוש כשרון משורר־בחסד־אלהים בכדי לחַיות לעיניך את בטוי תנועותיו, את ההרמוניה שבקולו, את האש שבעיניו. לא, לא במלים אפשר לתאר את כל אותה העדינות, שנתגלתה בבטוייו ובכל מהותו; מה שאוכל לספר לא יהיו אלא גָלמי־דברים בלבד. ביחוד נגעו בלבי חששותיו, פן אחשב רעה על יחוסו זה ואפקפק בהנהגתה הטובה. מה נחמד היה בדברו על קלסתר־פניה, על גופה, שלבבוהו והקסימוהו גם בלי חמודות־הנעורים! על כל זה יכול אני רק לחזר בפני־עצמי בתוך־תוכה של נפשי. מימי לא ראיתי את התשוקה הסוערת ואת הגעגועים החזקים והלוהטים בטהרה זו; בטהרה זו, מוסיף אני, לא נראו לי מעולם אף בחלום. ואל תגער בי, אם אֹמַר לך, כי לזכר תמימות זו ואמת זו תלהט נפשי בקרבי, וכי סמל זה של עדינות ונאמנות רודף אחרי באשר אפנה, וכי נפשי העורגת כָלָה בְשַלְהַבְתָה!

אשתדל לראות במהרה־בקרוב גם אותה, או טוב אולי, אם אמנע מזה. מוטב שאראנה בעיני אוהבה; אולי תרָאה היא לעיני לא בצורה זו שעומדת עתה לנגדי; ולמה אפוא אקלקל לי את התמונה היפה?

ט"ז יוניוס.

מדוע אינני כותב? – שואל אתה זה, והנך אחד המלומדים? היה עליך להבין, כי שלום לי, כי – קָצֵר וברור – התודעתי לנפש אחת, הקרובה יותר ללבי. אני – אין אני יודע –

לספר לך בסדר, איך התרחש דבר זה, כי התודעתי לאחד היצורים הכי־נחמדים, יקשה לי. שבע־ענג אני ומאושר, ולא אוכל אפוא לכתוב יפה היסטוריה.

מלאך! פפוי! כל אחד יאמר ככה על שלו, לא כך? לא אוכל לתאר לך, מה כלולה היא, ומדוע היא כלולה; די, היא לקחה שבי את כל נפשי.

כמה תמימות עם זו התבונה, כמה נדיבות עם זו הדעתנות, ושלות־הנפש עם כח זה של חיים ופעולה! –

אין זה אלא פטפוטים, כל מה שאני מספר עליה, אלא הפשָטה ריקה בלבד, שאינם מסמנים אף קַו אחד של עצמיותה. בפעם אחרת – לא, לא בפעם אחרת, תיכף ומיד אספרה לך. אם לא עכשיו, לא אעשה זה לעולם. כי מאז החלי לכתב חפצתי זה שלש פעמים להניח את עטי, לחבש את סוסי ולרכב אליה. והן בבקר קבלתי עלי בנדר, שלא אצא היום מכאן, ובכל רגע נגש אני אל החלון לראות במעמד השמש…

לא יכלתי להתאפק, הייתי מוכרח ללכת אליה. עכשיו הריני שוב פה, וילהלם. אֹכֵל את פִתִי בערב ואכתוב לך. מה תתענג נפשי לראותה בחברת הילדים הנעימים והעליזים, שמונת אחיה־אחיותה!

אם אמשיך ככה את ספורי, לא תדע בסוף דברי יותר מבתחלה. שמָעני אפוא! אתאמץ ואספר לך את פרטי הדבר.

כבר כתבתי לך, שהתודעתי אל הפקיד ס. וכי בקשני לבקרו בקרוב במקום־בדידותו, או, נכון מזה, בממלכתו הקטנה. אני זלזלתי בזה, ולא הייתי אולי בא שמה לעולם, לולי המקרה שגלה לי מטמון במקום שאנן זה.

בני־הנעורים ערכו נשף בכפר, וברצון נמניתי גם אני בתוכם. אני נתתי את ידי לנערה אחת טובה, יפה, אבל לא חשובה ביותר; והותנה, שעלי לקחת מרכבה, לנסע אִתָה ואת דודתה לנשף־חשקנו ולקחת על דרכנו גם את שַרלוטה ס. – הוא יתודע לעלמה יפה, אמרה בת־לויתי, בנָסענו דרך מרחבי היער הקצוץ אל חצר־הציד. יזהר נא, אמרה הדודה, פן יתאהב! – מדוע? שאלתי. – היא כבר נתונה לאחר, ענתה הלזו. איש הגון, שנסע עתה לסַדר את עניניו אחרי מות אביו ולבקש לו מִשְרָה חשובה. אני התיחסתי לידיעה זו באדישות גמורה.

השמש היתה עוד רחוקה מההרים כרבע שעה, כאשר הגענו אל שערי החצר. האויר היה מחניק מאד, והנשים הביעו את דאגתן על סופה מתחוללת, המסתמנת כבר בעננות האפורות־לבָנות שבאופק־השמים. אני הפגתי את פחדָתן ע“י חזון־רוחות כוזב, אעפ”י שהתחלתי מרגיש בעצמי, כי יושְבַת נשף־חִשְקֵנו.

אני יצאתי מהמרכבה, ונערה שבאה לקראתנו בשער בקשה ממנו לחכות רגע; העלמה לוטִיָה תבא מיד. אני הלכתי דרך החצר אל הבית הבנוי לתפארה, וכאשר עליתי על המדרגה אשר לפני ועמדתי בפתח, נתגלה לעיני מחזה נחמד, שכמוהו לא ראיתי מִיָמַי. באולם החצוני רחשו ששה ילדים, מגיל האחת־עשרה עד לשנתים, מסביב נערה יפת־תאר, בעלת קומה ממוצעת, לבושה שמלה לבנה פשוטה עם עניבות ורודות על זרועותיה וחָזֶהָ. בידה החזיקה פת־קיבר, וממנה פרסה לכל אחד כפי גילו ותאבונו, היא מושיטה את הפרסה במאור־פנים, והם קוראם שלא מתוך אונס: תודה! כשֶכָל אחד פורש את כפותיו הקטנות למעלה עוד בטרם שיִפָרס הלחם, ואז מהרו בחֶדוה אל השער, ופת־הערב בידיהם, מי בקפיצה ומי בהליכה שאננה, הכל לפי תכונתו של הילד, בשביל לראות את האורחים ואת המרכבה, אשר בה תסע לוטה שלהם. – אני מבקשת סליחה, אמרה היא, על שהטרחתי אותו לבוא הנה וגרמתי לגבירות לחכות לי. מפני ההתלַבשות וסדור עניני הבית לזמן־הפָקדי שכחתי להאכיל את ילדי, והם לא יקחו לחם מיד אחר זולתי. – אני אמרתי לה מחמָאה קלה; כל נפשי דבקה בתארה, קולה, הליכותיה – ויכלתי להתבדר קצת, אך כאשר טסה אל החדר לקחת את כסיותיה ואת המניפה. הפעוטות הסתכלו בי מאיזה מרחק מן־הצד, ואני באתי על הצעיר שבהם, ילד מחמדים. הוא נסוג אחור, והנה לוטה עמדה בפתח ואמרה: לואיס, תן ידך להדוד! הנער עשה זו ברצון, ואני לא יכלתי להתאפק ונשקתיו מקרב־לבי, למרות ריר חָטמו. דוד? אמרתי ואושיט לה את ידי. וכי חושבת היא, שראוי אני לאשר זה להיות אחד מקרובה? – הוי, אמרה היא בבת־צחוק קלה, משפחת האדם גדולה היא וכוללת, וצר מאד יהיה לי, אם הוא יהיה הרע שבתוכה. בלכתה פקדה על סופיה, הגדולה שבאחיות אחריה, נערה כבת אחת־עשרה, להשגיח היטב על הילדים ולאמר שלום לאבא, בשובו הביתה מטיולו. אל הפעוטות אמרה, שיהיו נשמעים לאחותם סופיה כמו לה בעצמה. אחדים הבטיחו זה מפרש, אבל אדמוניה אחת קטנה עַזַת־הפנים, כבת־שש, אמרה: הן היא אינה לוטיה; אותך אנו אוהבים יותר. – שני האחים הקשישים טפסו על המרכבה, ועל המלָצתי הרשתה להם לנסע עד לפני היער, אם יבטיחו לבלי סְנט זה בזה ולהיות בני־חַיִל.–

אך ישב כל אחד על מקומו בעגלה, הנשים החליפו שלום והעירו זו לזו חליפות על הַתִּלְבַשוֹת וביחוד על המגבעות והעבירו תחת שֵבֶט־לשונן את כל החברה המחכה לנו, והנה לוטה צותה על העגלון לעצר בסוסים ועל אחיה לרדת מעל המרכבה. הם חפצו שוב לנשק את ידה, הגדול עשה זה בכל הרוך המסוגל לגיל של חמש־עשרה, והשני בהסתערות ובקלות־הדעת. היא מסרה שוב שלום לפעוטת, ואנחנו נסענו הלאה.

הדודה שאלה, אם כבר גמרה לקרא את הספר, אשר שלחה לה באחרונה? לא, אמרה לוטה, הוא אינו טוב בעיני; אפשר לה לקחתו בחזרה. גם הקודם לא היה טוב הימנו. – נתמלאתי תמהון בענותה לי על שאלתי, איזה הם הספרים הללו…⁴ כמה אופי מצאתי בכל מה שהיא אמרה, כמה מרגליות חדשות גליתי בכל דבורה ודבורה, קרני־אור של רוחה בָקעו ועלו מכל רשמי־פניה, והתפשטו בצָהֳלָה יותר ויותר, באשר הרגישה בי, שהבנתי לה.

בהיותי יותר צעירה, אמרה, לא אהבתי דבר כמו הרומנים. ה' יודע, מה טוב היה לי, כשהייתי פורשת לי ביום־שבתון לקרן־זוית ומשתתפת בכל לבבי באָשרה או ברע־מזלה של איזו מיס יַנִי. איני מכַחֶשת, כי גם כעת מוצאת אני בזה איזה ענג, אבל מפני שלעתים רחוקות מאד עולה בידי לקרא ספר, הרי צריך שיהיה כלו לפי טעמי. והמחבר היותר חביב עלי הוא ה, שמוצאת אני בו את עולמי, שבקרבו מתרחש הכל כמו בקרבי, ושספורו יהיה מלבב ומענין אותי כחיי הפרטיים, שלא הגיעו אמנם לחיי־עדן, אבל בכללם הם מקור של אשֶר לא־יְתאָר.

התאמצתי להסתיר את סערת־נפשי לדבריה הללו. ודאי, זמן רב לא עמדתי בנסיוני. כי בשָמעי אותה מדברת אגב־אורחא דברי־אמת כל־כך על “המוכיח מִוֶקופילד” ועל⁵… לא ידעתי עוד את נפשי ואמרתי לה את כל אשר ידעתי, והרגשתי רק אחרי איזו שעה, בפנותה בדבריה אל שאר יושבי המרכבה, כי הללו ישבו כל אותה השעה לטושות־עַיִן, כאלו לא היו כלל במציאות. הדודה גם הציצה בי לא פעם ולא שתים בבת־צחוק של לגלוג, אבל אני לא השגחתי בה.

השיחה נתגלגלה על התענוג שבמחולות. אם תשוקה זו חטא היא, אמרה לוטה, הריני מודה ומתודה לפניכם, שאיני יודעת תענוג למעלה מהמחול. אם דבר־מה מנקר במחי, ואני פורטת לי על פנסתרי המקולקל איזה קונְטריטַנץ" – הרי הכל עובר.

מה הֵזנתי את נפשי בשעת־שיחתה בעיניה השחורות! מה לבבו אותי אלה השפתים החיות ואלה הלחיים הרעננות! שקוע כלי ברעיון הנעלה של שיחתה, לא שמעתי גם את דבריה, שבהם הביעה אותו! – אתה תבין זה, מפני שהנך יודע אותי. בקצרה, ירדתי כחולם מעל המרכבה, בעָמדה לפני הבית ואבדתי בחלומותי בדמדומֵי העולם שמסביבי, עד שלא חַשתי כמעט גם במוסיקה, שבקעה אלינו מהאולם המוּאָר.

שני האדונים אודְרָן ומי שהוא נ. ר. – מי זה יזכר כל השמות הללו! – בני־זוגן של לוטה והדודה קבלו את פנינו בפתח המרכבה. הם כבשו להם את גבירותיהם, ואני הולכתי את שלי.

פתחו ב“מֵנואֶט”; קראתי לאשה אחרי אשה; ודוקא הכעורות שבהן התמהמהו להושיט יד ולהביא את המחול לידי־סוף. לוטה ובן־זוגה התחילו ב“אַנגליה”, ומה מאושר הייתי בהגיע תורה – תוכל להרגיש. צריך לראותה מחוללת! היא שקועה בזה בכל לבבה ובכל נפשה, כל גופה – הרמוניה, כה שאננה, כה קלה, כאלו זה – הכל, כאלו לא חשבה אחרת ולא הרגישה אחרת; וברגע זה ודאי שכל השְאָר גז מלפני עיניה.

אני בקשתי אותה על ה“קונטריטנץ” השני, היא הסכימה על השלישי, ובחן־פשטות שאין כמוהו בעולם הבטיחה אותי, שברצון מיוחד רוקדת היא “אשכנזיה”. מנהג המקום הוא, הוסיפה, כי אלה שבאו כזוג אחד אינם נפרדים זה מזה ב“אשכנזיה”; בן־זוגי כחו רע בוַלְסְ, והוא יאמר לי חן־חן, אם אפטרהו מזה. גם בת־זוגתו אינה יודעת זה ואינה אוהבת זה, ואני ראיתי ב“אנגליה”, כי כחו יפה בוַלס; אם רוצה הוא להיות שלי ב“אשכנזיה”, ילך אפוא לאדוני ויפיל תחנתו לפניו, ואני אלך אל גברתו. אני תקעתי לה כפי על זה, ובאו לידי גמר, שבן־זוגה ישעשע בין־כך את בת־זוגתי.

הגיעה השעה, ואנחנו התעלסנו רגע בלפיפות השונות. מה חמודה היתה ומה קלה! והנה כאשר התחילו ב“אשכנזיה” והסתובבו כספירות הללו סחור־סחור, באו בראשונה לידי ערבוביה, מפני שרק מועט מן המועט ידע מחול זה. אבל אנחנו ראינו את הנולד וחכינו עד אשר שקטו הרוחות; וכאשר כבדי־התנועה ביותר פִנו את המקום, ונעלה אנחנו, ויחד את אודרן ובת־זוגתו גמרנו את מחולנו בהצלחה רבה. מעולם לא היתה בי קלות זו. לא הייתי עוד בן־אדם. לחבק את ילדת־השעשועים ולטוס אתה כרוח, עד שהכל מסביב הולך סחור־סחור וּ – וילהלם, אתן תודה לפניך, נדֹר נדרתי, כי נערה אשר אהבתי ואשר יש לי איזו זכות עליה לא אניח לה לצאת בוַלס עם אחר זולתי, ואפילו אלך ע"י זה לאבדון. אתה תבין אותי!

הקפנו פעמים אחדות את האולם בכדי להחליף רוח. אז היא ישבה, ותפוחי־הזהב, שאני טמנתי מן־הצד ושהיו עתה היחידים השרידים, פעלו פעולה נאותה מאד, אלא שעם כל חתיכה וחתיכה, אשר חתכה לשכנה אחת טרחנית מפני דרכי־שלום הרגשתי דקירה בלבי.

באנגליה השלישית היינו הזוג השני. והנה בעברנו את השורה, ואני, ה' יודע, באיזו חדוָה! תלוי בזרועה ועיני בעיניה, שהפיקו ענג אין־קץ בכל טהרו ותמִימותו, נפגשים אנו באשה לא כ"כ צעירה, שחִן־פניה הסב את עיני עליה. והיא מציצה בלוטה ומחיכת, מצביעה עליה וקוראת אגב־טיסתה פעמים את השם אַלברט ברב כוָנה.

מי הוא זה אלברט, אמרתי אל לוטה, אם אין זאת עזות מצדי לבא בשאלה זו? היא אמרה לענות לי, והנה היה עלינו להפרד, בשביל לעשות את ה“שמינית” הגדולה, ובהצטלבנו זה על פני זה נדמו לי עקבות־הרהורים על מצחה. – למה אעלים ממנו אמרה בהושיטה לי את ידה לפרומֶנַדה, אלברט איש נאה הוא, שאני כמעט ארוסה לו. – עכשיו לא היה זה עוד חדש בעיני (כי הן ספרו לי זה הנערות בדרך), ובכל זאת היה זה כה חדש ביחס אליה, זו שיָקרה לי כ"כ ברגעים המעטים האלה. איך־שהוא, אני נתבלבלתי, שכחתי את מקומי, נתגלגלתי אצל זוג אחר, קמה ערבוביה, ודרושה היתה כל חריצותה וזריזותה של לוטה, במשיכה ובדחיפה, להשיב את הסדר על מכונו.

עוד לא הגיע המחול לסופו, והנה התגברו הברקים, שזה מקֹדם הבהיקו כפעם בפעם באופק־השמים, ושאמרתי עליהם, שאינם אלא “זהרוריות” סתם; והרעם החריש את קול המוסיקה. שלש נשים ברחו מן המערכה, ובני־זוגיהן יצאו אחריהן; אי־הסדרים שררו בכל, והתזמֹרת פסקה. ואין בזה פלא; האסון או החרדה בהפתיעם אותנו בשעת־תענוגים רשומם נכר בנו יותר מאשר בשעה זולתה, קצת מפני ההפך המורגש עתה ביתר תקף וקצת – ויותר מזה – מפני שחושינו ערים עתה ביותר לקראת כל הרגשה ונוחים יותר להתרשם. בזה מוכרח אני לבאר את כל ההעוַיות המשונות, שכמה נשים התפרצו בהן. הנבונה שבהן מצאה לה מפלט בקרן־זוית, גַבָּה כלפי החלון ואוטמת את אזניה. חברתה כרעה לרגליה וטמנה את ראשה בחיקה. השלישית נדחקה בין שתיהן מלפפה את אחיותיה ויורדה בבכי. מהן חפצו ללכת הביתה; ומהן לא ידעו כלל את נפשן, ועשו מה שעשו, ויתנו פתחון־פה לצנועים שבצעירים, שהיו עסוקים מאד בציד התפלות המחרידות מעל שפתי היפהפיות, ששלחו מן המצר השמימה. אחדים מהגברים ירדו למטה, ובמנוחה עשנו שם את מקטרותיהם; ושאר החבריה הסכימה להצעתה המחוכמת של הפונדקאית לבא לתוך החדר, שתריסים יש לו וּוילונים. ואך הגענו שמה, היתה כבר לוטה עסוקה בהצגת כסאות במעגל,ואחרי שהכל ישבו עליהם, באה היא בהצעה על־דבר משחק.

ראיתי את פלוני ואלמוני שבתקוה לערבון מתוק התמודדו ופערו פה. – נשחק בספירה, אמרה. הקשיבו! אני הולכת במעגל מימן לשמאל, הולכת וסופרת, ועליכם לספֹר אתי, כל אחד את מספר־תורו, וכל זה צריך להעשות במהירות הברק, וכל הפוסק או הטועה חיב מכת־לחי, וככה עד אלף. – עתה היתה השמחה במעון. היא הלכה במעגל וזרועה נטויה. “אחד!” פתח הראשון, “שנים!” אמר השני, וכך השלישי והבאים אחריו. אז התחילה להחיש את צעדיה, יותר ויותר; והנה אחד טעה, הך! הרי מכת־לחי, ועל צחוקו של השני הרי בכיוצא־בזה, והיא ממהרת יותר ויותר. אני בעצמי קבלתי שתי סטירות על פי, ולשמחתי העצומה נדמה לי, שהן יתר חזקות מהללו שחלקה לאחרים. מפני הצחוק הכללי והמהומה שקמה נפסק המשחק בטרם שהגיעו לאלף. הנאהבים והנעימים פרשו לצדדין; השואה עברה, ואני הלכתי אחרי לוטה אל האולם. בהליכתנו היא אמרה לי: בשל מכות־הלחי שכחו את השואה, את הכל! – אני לא יכלתי לענות לה דבר. – אני בעצמי, הוסיפה, הייתי אחת הפחדניות, אבל מחפצי להפיח אמץ בלב האחרים, לבשה גם אותי רוח־גבורה. – נגשנו אל החלון. ממרחקים נשמע קול־הרעם, גשם נהדר שקק על פני הארץ, וריח־בשם עלה באפנו מתוך האויר החם והצח. היא עמדה נשענה על מרפקה; מבטה עבר על פני כל הככר, היא הביטה אל השמים ואֶילַי; אני ראיתי את עיניה מלאות דמעות, היא הניחה את ידה על ידי ואמרה: קלופשטוק! – מיד נזכרתי באודה הנהדרה, שזכרה עלה עתה לפניה, ונסחפתי בזרם של הרגשות, ששפכה עלי באִמרה זו. לא שלטתי עוד ברוחי, גחנתי אל ידה ונשקתיה בדמעות של חדוה ונעצתי שוב את מבטי בעיניה. – משורר נעלה! לו ראית את הערצתך במבט זה, ומי יתן ולא אוסיף עוד לשמע מעתה את שמך המהולל תדיר.

י"ט יוניוס.

היכן פסקתי אז מספורי, איני זוכר עוד; יודע אני אך זה, כי בעלותי על מטתי היתה כבר השעה השניה אחרי חצות־הלילה, וכי לו אמרתי לספר לפניך במו־פי תחת לכתב, הייתי מעכבך עד אור־הבקר.

מה שקרה על דרכנו מהנשף עוד לא ספרתי לך; וגם היום איני מופנה.

זו היתה זריחת־השמש הכי־נהדרה! היער המטפטף והשדות הרעננים שמסביב! בנות־לויתנו נתנמנמו. היא שאלה אותי, אם לא אעשה גם אני כמותן? בה אל אשגיח. – כל עוד רואה אני את העינים הללו פקוחות, אמרתי ואסתכל בה, אין עוד כל סכנה לנגדי. ושנינו עמדו בפני השנה, עד שהגענו אל שערי חצרם; המשרתת פתחה אותם חרש, והרגיעה את לוטה שוב ושוב כי שלום לאבא ולילדים וכי כלם עודם ישנים. אני נפרדתי ממנה ובקשתי רשות לראותה שוב עוד היום. היא הסכימה, ואני באתי, ומאז יכלים שמש, ירח וככבים לעשות את מלאכתם בשלוה, בשבילי אין עוד יום ואין לילה, וכל העולם כלו נמחקה צורתו בעיני.

כ"א יוניוס.

ימים מאושרים הגיעו לי עתה, שה' מזמין אותם רק לקדושיו; ויהיה אתי מה שיהיה, אבל אין לי רשות לאמר, שלא נהניתי ממנעמי החיים, מהמנעמים בכל טהרם. – אתה יודע את וַלהים שלי; שם נטיתי לי את אהלי; משם יש לי רק מהלך של חצי שעה עד לוטה, שם מרגיש אני את עצמותי ואת האשר הנתון לבן־האדם.

מי זה יכול לחזות מראש, כי ולהים זו, אשר בחרתי למחוז־טיולי, סמוכה כ"כ אל השמים! כמה וכמה פעמים ראיתי חצר זו בלכתי, פעם מעל הגבעה ופעם מהבקעה שמעבר לנהר, שעתה היתה לקן כל מאוַיָי.

וילהלם החביב, הרביתי להרהר על התשוקה שבאדם לגדולות, לבא לידי תגליות חדשות ולהביא ברכה לעולם; ואחר־כך שוב על דחיפתו הפנימית להצטמצם, לרדת אל הרגילות הסלולה ולבלי התענין מימינו לשמאלו.

ופלא הוא, כאשר באתי לכאן והשקפתי מעל הגבעה על פני הבקעה היפה, מה לבבה אותי כל הככר הזאת! – שם החורשה! – האח, מה חפצתָ להתערב בצלליה! – שם ראש ההר! האח, מה חפצתָ להשקיף מעליו על פני ככר זו רחבת־הידים! – שלשלת זו של הגבעות והבקעות הללו החבויות פה ושם! – הו, מה חפצתָ להתמַזג אתן! – מהרתי לשם, שבתי לכאן, ולא מצאתי את אשר בקשה נפשי. הו, עם המרחק הוא כמו עם העתיד! דבר שָׁלֵם וגדול פרוש בדמדומיו לפני נפשנו, הרגשותינו תועות בו בעינינו במרחקים, ואנחנו נכונים למסר את כל ישותנו על השגת אותו הרגש היחיד, הגדול והנשגב, בכדי למלא בו את רוחנו. – הוי! בהגיענו שמה, בהיות ה“שם” ל“פה”, הרי שוב הכל כמקדם, ודלים וריקים עומדים אנו בעוגָתנו הצרה ונפשנו כְמֵהה־כְמֵהָה על צֳרִי זה שחָמַק מאתנו.

כך מתגעגע ה“נע־נד” שוב על מולדתו, ומוצא באהלו, בחֵק רעיתו, בחוג־ילדיו ובטרדותיו לכלכלתם, את אותם רחשי־העדן שבקש לשוא בעולם הגדול.

בצאתי עם זריחת־השמש אל וַלהים שלי, ושם בגן־הפונדקאית תולש אני בידי אפונים מתוקים, יושב לי, מפָרך אותם וקורא בינתים בהומירוס שלי; ובוחר לי במטבח סיר, שם בו חמאה, שופת אותו על האש, יושב מנגד ובוחש בו לפרקים; אז מרגיש אני בכל תקף, איך שחתני “פינילופה” גדלי־הלבב שוחטים את שוריהם וחזיריהם, מנתחים אותם לנתחים וצולים אותם באש. אין דבר אשר ימלא את נפשי שַלות־אשר כדרכי חיֵי־הקדומים, שאני, תודה לה'! מבלי להתגנדר בזה, יכל לשָזרם בדרך־חיי.

אַשרַי, שיכל אני לחוש את חדוָתו הפשוטה והתמימה של בן־האדם, המעלה על שלחנו קלח־כרוב מִגדולי־גַנו, שברגע אחד נהנה הוא לא רק מהכרוב בלבד, אלא גם מכל אותם הימים הטובים, מאותו הבקר היפה כאשר זרע אותו, ומהלילות הנעימים כאשר היה משקה אותו ושָמַח על קדמת־גדולו.

כ"ב יוניוס.

שלשם בא רופא העיר אל הפקיד ומצאני מוטל על הקרקע בין ילדי לוטה, כשהם מטפסים עלי וסונטים בי; אני דגדגתי אותם ויחדו הקימונו מהומה גדולה. הרופא, בובָה דוגמַטית, שמִדֵי דַבְרו מקמט הוא את ידונותיו ותולש בלי הרף באחד מתלתליו, מצא זה למטה מכבודו של אדם המיושב בדעתו; זה הכרתי מיד בחטמו. אבל אני לא השגחתי בו, ועד שהוא עמד ודבר, כנראה, על דברים העומדים ברומו של עולם, הוספתי אני לבנות את בתי הקלפים, אשר הילדים הרסו. הוא התאונן אחר כך בעיר, שילדי הפקיד בלתי מחונכים הם בלא־זה, ועכשיו מקלקל אותם וֶרְטֵר לגמרי.

כן, וילהלם חביבי, קרובים הם הילדים ללבבי מכל חמדה שבעולם. בהסתכלי בפעוטות הללו ובראותי בהם את גרעיני כל הסגולות והכחות, שבגדלם, יצטרכו להם כל־כך; בראותי בעקשנותם את דעתנותם המוצקה העתידה וקביעות־אָפְיָם, במשובתם – את ששון־החיים והקלות, בכדי לעבר בשלום על כל פגעי החיים, והכל כה שָלֵם, בלתי נפסד! – אז חוזר אני שוב ושוב על הדברים המסולאים בפז של המורה הגדול: אם לא תהיו כאחד מהללו! והנה, יקירי, מתנהגים אנחנו עם אלה, הדומים לנו ושנתנו לנו למופת, כמו עם נתינים. אל להם רצון שלהם! – כלום אין לנו רצון שלנו? ובמה היא זכותנו היתרה? – מפני שגדולים אנו מהם בימים, ודעתנו יותר מיושבה עלינו! – אבינו שבשמים! בנים זקנים אתה רואה ובנים צעירים, ויותר לא; מי מהם יותר לרצון לפניך, הודיעו שליחיך זה כבר. אבל הם רק מאמינים בהם ואינם שומעים להם – גם זהו ישן נושן–ומחנכים את ילדיהם לפי טעמם, וְ–שלום, וילהלם! די לי לפטפט בזה.

א' יוליוס.

מהי פעולתה של לוטה על אדם חולה, רואה אני מלבי המסכן, שרע לו מאשר לזה המתהפך במכאוביו על ערש־דְוָי. היא תִשְהֶה ימים אחדים בעיר אצל אשה חשובה, שלפי דברי הרופאים קרוב קִצָה, ושחפצה כי ברגעי חייה האחרונים תהיה לוטה בקרבתה. בשבוע שעבר בקרתי עם לוטה את הכהן מסט. מהלך שעה נגבה בין ההרים. הגענו שמה בשעה הרביעית, לוטה לקחה אתה גם את אחותה הצעירה ממנה. כאשר נכנסנו אל החצר, ששתי אגוזות פרשו צל עליה, ישב הזקן הטוב על ספסל בפתח־ביתו, ובראותו את לוטה, בא זרם־חיים בקרבו, וישכח את משענתו ויחזק ויעמד לקראתה. היא רצה אליו, הושיבתהו על־כרחו ותשב ליָדו, ותמסר לו שלום על שלום בשם אביה, ותלחץ אל לבה את פעוטו המלוכלך והמָאוס, משענת זקוניו. אלו ראית, מה שעשעה היא את הזקן הזה, איך הרימה את קולה שיהיה יותר נשמע לכבד־האזן, איך שספרה לו על אנשים צעירים וחסונים, שמתו מיתה חטופה, ועל הישועה שבמעינות קַרְלְבַד, ואיך שהללה אותו על החלטתו ללכת שמה בקיץ הבא, איך שהיא מצאה, שפניו עכשיו טובים יותר, רעננים יותר מאשר אז, בראותה אותו בפעם האחרונה. בין־כך באתי אני בדברים עם הכהנת. הזקן נתרחבה דעתו עליו, ומפני שלא יכלתי מבלי הזכיר לטובה את האגוזות, שפרשו עלינו את צלן הנעים התחיל הוא מיד מספר את תולדותיהן, לא מבלי־קושי. זו הזקנה, אמר, איננו יודעים, מי הוא שנטעה. יש אומרים כהן זה, ויש אומרים כהן זה. אבל זו הצעירה שָם בת־גילה היא של אשתי: באוקטובר בת־חמשים. אביה נטע אותה בבקר, ובערבו של אותו יום נולדה היא. הוא קדם לי בכהונה זו, ומה חביב היה עליו אילן זה, אין לתאר. גם לי אינו פחות חביב. על קורה שמתחתיו ישבה אשתי וסרגה, כאשר אני, סטודנט עני, באתי לכאן בפעם הראשונה לפני עשרים ושבע שנה. – לוטה שאלה על בתו: היא יצאה עם מר שמידט אל השדה, אל הפועלים; והזקן המשיך את ספורו, איך שנתחבב הוא על הקודם־לו בכהונה, וגם על בתו, ואיך שבתחלה היה לסגנו ואחרי מותו לממלא־מקומו. עד שהזקן עמד וספר, באו דרך הגן העלמה הכהנת וזה המכונה מר שמידט; היא קדמה את פני לוטה בשמחת־לבב, ועלי להודות, שהיא מצאה חן בעיני; ברינֶטָה טובת־תאר וקלת־נועה, היכולה להנעים עליך את ימי־שבתך המעטים בכפר; אהובה (כך הציג מר שמידט את עצמו), איש נאה ומתון, לא רצה להשתתף בשיחתנו, אף־על־פי שלוטה השתדלה להביא לידי־כך. מה שהדאיב אותי ביחוד הוא, כי ראיתי ברשמי פניו, שהשתמטותו אינה מפני צרות־דעתו, אלא פרי העקשנות ורוח רעה. אחר־כך בלט זה, לדאבוני למדי; כי בלכת פרידריקה בשעת־הטיול עם לוטה ולפעמים גם עמי, התקדרו כל כך פניו של אדון זה, שצִבעם שחום בלא־זה, עד שראתה לוטה צרך למשוך בשרולי לאות, כי יותר מדי נתתי את עיני בפרידריקה. אין לי צער גדול מזה, שהאנשים מענים איש את אחיו, וביחוד כשצעירים באביב־חייהם, שנפשם מסוגלה ליהנות מכל מנעמי החיים, עומדים וממררים זה לזה את קצת הטוב ע“י עויות משונות, רק לאחר־זמן, כשאין עוד תקנה, עומדים הם תוהים וכואבים על שפע זה שנתבזבז לבטלה. מחשבה זו כרסמה את לבי, ובשובנו לפנות־ערב אל חצר־הכהן, ומסובים לשלחן אחד שתינו חלב, והשיחה נשתלשלה על תענוגי העולם ויסוריו, לא יכלתי להתאפק מבלי לענות אף אני את חלקי ולדבר מקרב־לבי נגד הרוח העכורה של בן־האדם. אנחנו האנשים – פתחתי – מתאוננים תמיד, כי אך מעט הם הימים הטובים, ומרובים הרעים, וכמדומה לי, שעל־פי־רב לא בצדק. לו היה לבנו פתוח תמיד לקבל את הטוב – שה' מזמין לנו יום־יום, היה בנו אז גם די כח לשאת את הרעה הבאה עלינו. – אבל אין אנו אדונים לרוחנו, אמרה הכהנת: כמה תלוי בגוף: אם האיש אינו בקו־הבריאות, אינו יודע נחת. – לזה הסכמתי גם אני ואוסיף: נראה זה אפוא כמחלה, ונחקר לדעת, אם אין לה תרופה? – זה מתקבל על הדעת, אמרה לוטה, אני לכל הפחות חושבת, כי הרבה תלוי בנו בעצמנו. יודעת אני זה מבשרי: אם קופץ עלי איזה רֹגז המביאני לידי צער, הריני מקפצת ממקומי, רצה בגן רצוא ושוב ושרה איזה קונטרטנצים; מיד הכל עובר. – זהו אשר חפצתי לאמר, אמרתי: הרוח העכורה נמשלה לרשלנות; כי אף היא גַוָן של רשלנות. טבענו נוטה לזה, אולם אם רק יש בנו כח להתאושש, תצא העבודה מתחת־ידינו מתוקנה, ונמצא בעבודה זו ענג אמתי. – פרידריקה שמעה בהקשבה, והאדון הצעיר השיב, שאין האדם שליט ברוחו, וכל שכן שאינו יכל לצוֹת על לבו. – אין דבָרנו, אמרתי, אלא על אותה ההרגשה הבלתי־נעימה, שכל אחד ואחד רוצה להשתחרר הימנה; ואין אדם יודע, כמה מרובים הם כחותיו, עד שלא נסה אותם. ודאי, החולה יחזור על כל הרופאים ולא יבעט בכל אזהרותיהם החמורות ובסמים היותר מרים, אך ורק לשוב לאיתנו. הרגשתי, שהזקן החביב מאמץ את אזנו בכדי לשמע את וכוחנו; אני הרימותי את קולי ואכוֵן דברי אליו. מטיפים נגד כל רע שבעולם, אמרתי; אולם מעולם לא שמעתי, שיטיפו מעל הבמה נגד הרוח הרעה⁶ – על מטיפי העיר לעשות זה, אמר הוא; על האכרים אינה שורה רוח רעה; אבל הזק לא יזיק; זה יכל להיות לקח טוב לאשתו ולאדון הפקיד. – המסובים צחקו, וגם הוא צחק מקרב־לבו, עד שהתפרץ בשעול, וזה הפסיק את וכוחנו לזמן־מה; אז פתח שוב האיש הצעיר: הוא קורא לרוח העכורה חטָאָה; אני רואה בזה גוזמא. – כלל־לא, עניתי, אם כל דבר המביא נזק לבעליו ולאחרים יכונה בשם זה. המעט שאין ביכלתנו להביא אֹשר לאחרים? וכי עלינו עוד לשלל זה מזה את מעט הענג, שהלב יכל להשיג אותו? יקרא נא לי את האיש בשם, שרוח עכורה שרויה עיו, והוא די ישר בשביל להסתירה, לשאתה לבדו, מבלי להשבית את השמחה שמסביב! או כלום אין זה רוגזה פנימית על דלות ערכנו, אי־נחת נפשית מהולה בקנאה, המתעררת תמיד ע”י אהבת־כבוד של הבל? רואים אנחנו אנשים המאושרים לא על־ידנו, וזה כבד לנו מנשא. – לוטה חיכה לקראתי, כי ראתה את התרגשותי מדי דברי, ודמעה שבעין פרידיריקה עוררה אותי להוסיף. – אוי לאלה, אמרתי, המשתמשים בשליטה זו שיש להם על לב ידוע רק לשלל ממנו את תענוגיו היותר תמימים, הנובעים מקרבו. כל המתנות, כל הטובות שבעולם לא ישוו ברגע אחד של תענוג עצמי, שאיזו רוגזה קנאתנית של עריצנו שפכה מרה לתוכו.

כל לבי היה מלא באותו רגע, זכרונות נשכחים הסתערו על נפשי, ובעיני עלו דמעות.

יום ולילה – קראתי – יהגה האיש: אין לך כלום משלך בכדי לתת לרעיך, הניחה אפוא להם והתענגו על תענוגיהם שלהם, והגדלת את אשרם רק בזה, כי תקח בו חלק. כלום יכל אתה למסך להם טפת תנחומין, כשנפשם מתלבטת בבלהות־התשוקה, מדוכדכה מעצר־יגון? – וכאשר המחלה האחרונה, המחרידה תוקפת בנפש זו, אשר חתרת תחתיה בדמי־ימיה, והיא מוטלת עת העלובה וּדְוֻיָה, מבטה הקפוא נטוי כלפי שמים זֵעת המות מכסה חליפות את מצחה החִוֵר, ואתה עומד לפני משכבה כנָזוֹף ובקרב־לבך ההרגשה, שכלום אין אתה יכל לעשות בשבילה עם כל הונך ורכושך, וקרביך מתפלצים מפחד, עד שהיית נותן את כל אשר לך אך בכדי להטיף בנפש גוססת זו טפה אחת של נחמה, להפיח בה שביב אחד של תקוה!

זכרון מחזה כזה, שהייתי בו עֵד־ראיה, בא עלי בכל תקפו לדברים הללו. שמתי את ממחטתי על עיני ועזבתי את המסובין, רק קולה של לוטה, אשר קראה אחרי: הבה ונלכה! השיב לי את רוחי. וכמה היא גערה בי בחזירתנו על השתתפותי היתרה בכל, כי ארד ע"י זה שאולה! כי אחוס נא על־עצמי! הו, המלאך! למענך אחיה!

ו. יוליוס.

היא תמיד ליד רעותה הגוססת; ותמיד היא אותה הנפש הטובה, אותו היצור הנחמד, שכאשר תביט מֵטִיפָה היא צֳרִי ומביאה אֹשר. אתמל בערב הלכה לטיל עם מַרְיָנָה ועם מַלְכִּית הקטנה; אני ידעתי את זה, ואשתדל להפגש אתן ונלך יחד. אחרי הליכה של שעה וחצי באנו שוב אל העיר ליד הבאר היקרה לי כל־כך, ושעתה יָקרה עלי פי־אלף. לוטה ישבה על החומה, אנחנו עמדנו לפניה, השקפתי סביבי, הו! הימים, שלבי היה בודד כל־כך, עמדו עתה נגד עיני. באר יקרה, אמרתי מאז לא ישבתי על מימיך, וברגעים של הליכה מהירה, בעברי על פניך, גם לא הסתכלתי בך. – הבטתי למטה ואראה, כי מלכית עולה בזהירות גדולה ובידה כוס מים. – הבטתי בפני לוטה וארגיש את כל אשר יש לי בה. בין כך באה מלכית עם הכוס. מרינה אמרה לקחתה מידה. לא, קראה הילדה ופניה אורו: לא; לוטיה, אַת תשתי בראשונה! – נמלאתי התפעלות על אמת זו, על נדיבות־רוח זו של הילדה, ולא יכלתי לבטא את הרגשותי מאשר להרים את הילדה מעל פני האדמה ולנשק אותה בחזקה – והנה היא התחילה צועקת ובוכיה. – הוא הֵרע לעשות, אמרה לוטה. – אני באתי במבוכה. – בואי, מלכית! הוסיפה, ותקח את הילדה בידה ותורידנה למטה. פה תרחצי במים החיים. מהרי, מהרי! אז תעבר הסכנה. – ובהיותי עומד ככה ומתבונן, בכמה חריצות משפשפת הילדה את לחייה בכפותיה הרטבות, בכמה אמונה, שע"י מעין־פלאות זה תעבר הטומאה ותוסר החרפה של זָקָן מגונה, ואיך שגם לאחר אמירת לוטה: די! היא מוסיפה להתרחץ בשקידה יתרה, כאלו יפה הרבה מִמְעָט – אני אומר לך, וילהלם, ביראת־כבוד גדולה מזו לא התבוננתי גם אל הטבילה. – וכאשר עלתה לוטה למעלה, הייתי נופל אפים לרגליה, כמו לפני נביא שֶכִּבֵּס את עמו מחטאותיו.

בהמון־רגשותי לא יכלתי להתאפק באותו ערב וספרתי מעשה זה לאחד ממכרי, שחשבתיו לבעל־נפש, באשר איש־שכל הוא; אבל עד היכן הגעתי! הוא אמר, כי לוטה הרֵעה מאד בזה; אין לנטע בלבות הילדים כל אמונת־שוא; כי זה גורר שגיאות אין־מספר ומשפטים־קדומים שצריך לשמר מפניהם את הילדים מקטנותם. – אז נזכרתי, כי לפני שמונת ימים הטביל הוא את בנו; לכן עברתי על זה בשתיקה, ובלבי נשארתי נאמן לאמת: נהיה נא עם הילדים כה' עמנו, הממלא אותנו אושר אין־קץ, כשאינו מפריענו בחלומנו הנעים.

ח' יוליוס.

מה דומה הוא האדם לילד! כמה עורג הוא על מבט אחד! מה דומה הוא האדם לילד! – הלכנו לוַלהים. הנשים נסעו, ובשעת טיולנו נדמה לי בעיניה השחורות של לוטה – שוטה אני, סלח נא לי; לו ראית אותן, את העינים הללו! – אֲקַצֵר (כי עיני נסגרות מפני השֵנה), והנה הנשים עלו על המרכבה; מסביבה עמדו ל. הצעיר, סֶלשטַדט, אורדן ואנכי. אז נתעוררה שיחה בין יושבי המרכבה ובין הבחורים הללו קלי־הדעת – אני בקשתי את עיני לוטה; הוי! הן עברו מהאחד אל השני! אבל עָלי! עָלי! עָלי! שעמדתי לפניה כֻלִי הכנעה, לא נחו! – לבי אמר לה אלף פעמים: ובעיני עמדה דמעה. הבטתי אחריה וראיתי את מגבעת לוטה מתנוססת בחלון־המרכבה, והיא הסֵבה את עיניה לראות – הוי! אותי? באי־ידיעה זו עודני מרחף; זאת היא נחמתי: אולי הביטה היא אחרי! אולי! – לילה טוב! מה דומה אני לילד!

י' יוליוס.

לו ראית את זו הצורה הטפשית שלובש אני בהִסוֹב השיחה עליה! ואם שואלים אותי פתאם, אם מוצאת היא חן בעיני? – חן! שנאת־מות שונא אני מלה זו! מה הוא בן־אדם זה, שלוטה מוצאת חן בעיניו ואינה שולטת בכל חושיו, בכל הרגשותיו! חן! זה לא כבר שאלוני, אם אוסיָן מוצא חן בעיני!

י"א יוליוס.

מרת מ. אנושה היא; מתפלל אני לחייה, כי לוטה ואני סובלים מזה. רק לעתים רחוקות מאד נפגש אני אתה בבית רעותי, והיום ספרה לי מעשה תמוה. אותו מ. הזקן כִלַי הוא ובן־בליעל, שהרבה כל הימים לענות את אשתו ולהציק לה; אבל היא ידעה תמיד למצא מוצא. לפני ימים אחדים, כאשר הרופא אמר נואש לחייה, קראה היא את בעלה (גם לוטה היתה בחדר) ותאמר לו: עלי להתודות לפניך בדבר אחד, העלול להביא אחרי מותי מבוכה וכעש בבית. אני נהלתי את משק־הבית עד עתה ביושר ובחסכון האפשרי: אבל סלח לי, כי בכל שלשים השנה הללו כחשתי ממך. בתחלת ימי־נשואינו קצבת לי סכום מצער לכלכלת המטבח ולשאר צרכי־הבית. כאשר צרכי־הבית רבו, ועסקנו גדל, לא יכלתי לפעל עליך, שתגדיל את הקצבה לפי התנאים הנוכחים; בקצרה, הרי יודע אתה, כי גם בזמן שההוצאות עלו למעלה ראש, דרשת שאכלכל את ביתך בשבעה זהובים השבוע. – את אלה לקחתי בלי כל סרוב, ואת השאר לקחתי שבוע־בשבוע מכסף־הפדיון, כי הן לא יעלה בדעת איש, שהאשה תשלח יד בקופה. לא בזבזתי את הכסף, ובנפש שלוה הייתי הולכת לקראת חיי־הנצח מבלי להתודות לפניך; אבל הן תבא אחרי אשה אחרת לנהל את משק־הבית, והיא אולי לא תדע מוצא, ואתה תוכל להתעקש ולאמר, כי אשתך הראשונה הסתפקה בזה.

אני דברתי עם לוטה על העורון הבלתי־יאומן של האדם, שאין עולה כלל בדעתו, כי יש דברים בגו, אם זו מסתפקת בשבעה זהובים, בשעה שההוצאה גדולה מזה פי־שנים. אבל אני בעצמי ידעתי אנשים, שפך־השמן הנצחי של הנביא לא עורר בלבם רגשי תמהון.

י"ג יוליוס.

לא, איני שוגה! קורא אני בעיניה השחורות את השתתפותה בי ובגורלי. כן, מרגיש אני, ובזה לבי נאמן עלי, כי היא – הוי, הרשָאי אני, היכול אני לבטא את ה“שמים” במלים הללו? – כי היא אוהבת אותי!

אוהבת אותי! – וכמה רוממתי בעיני עצמי, כמה אני – לך אוכל לאמר זה, כי יש לך חוש־הבנה בכגון זה – מעריץ את עצמי, מאז שהיא אוהבת אותי!

אם עזות היא או הכרת היחס האמתי? – לא ידעתי את האיש, שאפחד מפני התחרותו בלבה של לוטה: אולם מדי דברה בארוסה בזה החום, בזו האהבה – הריני דומה אז לזה, ששללו ממנו את שמו הטוב ואת כבודו ואת סֵיפו.

ט"ז יוליוס.

מה תוסס דמי בעורקי, כשאצבעי נוגעת מבלי־משים באצבעה, כשרגלינו נפגשות תחת השלחן! אני סולד לאחורי כמו מפני האש, וכח טמיר מושכני שוב לשם – חושי מתבלבלים וראשי סחרחר – – הוי! נפשה הזכה, התמימה, אינה חשה, מה טענה אותי חבה יתרה זו הנודעת לי ממנה! אם מניחה היא פתאום תוך־שיחתה את ידה על ידי, ומפני ענין השיחה מתקרבת אלי כ"כ, עד שהבל־פיה השמימי נוגע בשפתי – הריני חושב לנפל כהלום־רעם. – וילהלם! בהעיזי לפעמים – השמים הללו, האמון הזה – אתה מבין אותי – לא, לבי אינו משחת כל־כך! חלש! חלש למדי! וכלום אין זה שְחִיתָה?

היא קדושה לי. כל תשוקה נאלמת בקרבתה. איני יודע את נפשי, בשעה שאני אצלה, דומה כאלו נשמתי מהלכת בעצבי. – מנגינה יש לה, שהיא מנגנת אותה על הפסנתר בכח של מלאך, כה פשוט וכה מרומם! זוהי מנגינת־השעשועים שלה, ועם ראשון קולה פורחים מעלי ענויי, מבוכתי ועצבותי.

אני מאמין עתה בכח־הקסמים של המוסיקה. השירה התמה נוגעת עד נפשי. ומה יודעת היא לכון את השעה! לרוב, בשעה שברצוני לשלח כדור במחי! – מבוכת נפשי וקדרותה מתנדפות, ושוב אני שואף לרוָחה.

י"ח יוליוס.

וילהלם, מה הם החיים בשבילנו בלא אהבה! מהו פנס־הקסם בלי אור! אך מכניס אתה לתוכו את העששית, והנה על כתל לבן זה שלפניך מבהיקות התמונות בכל רבוי־גוניהן! ואפילו אם אינן אלא צללים עוברים, הרי יש גם בזה מן האושר, בעמדנו לפניהן כילדים הרעננים הללו מתפעלים מחזיונות־הפלאות. היום לא יכלתי ללכת אל לוטה; היה עכוב בלתי נדחה… מה היה עלי לעשות? ואשלח את משרתי אליה, ובלבד שאראה איש אחד, שהיה היום בקרבתה. באיזה קֹצר־רוח חכיתי לו, באיזו שמחה ראיתיו שוב! הייתי אוחזו בראשו ומנשקו, לולי התבישתי.

מספרים על האבן ה“בוֹנוֹנית”, שבהיותה מוטלת בשמש סופגת היא את קרניה, ואחר־כך היא מאירה רגע בלילה. כך היה עם משרתי זה. ההרגשה, כי עיניה נחו על פניו, לחייו, כפתורי־מעילו וצוארון־אדרתו, נתן לכל זה קדושה בעיני, יְקָר! בשעה זו לא הייתי נותן את הנער הזה באלפי שקל. כה טוב היה לי בקרבתו. חלילה לך מצחוק על זה! וילהלם, כלום אין זה אלא צל עובר, שעת אשרנו?

י"ט יוליוס.

אני אראנה! בבקר בהתעוררי משנתי ובהסתכלי בפני החמה היפה ולבי עלי טוב; אני אראנה! ואין לי עוד היום הזה שום רצון אחר. הכל, הכל נבלע בפתח־תקוה זה.

כ' יוליוס.

רצונכם שאלך עם הציר אל — אינו עוד רצוני. בכלל קשה לי להיות סר־למשמעת, ואדם זה, כלנו יודעים למורת־רוח הוא לכל. אמי חפצה לראותני עוסק בהויות־העולם, אתה אומר; זה הצחיק אותי. כלום עתה הולך בטל אני? וכי בעיקרו של דבר לא אחת היא, אם מונה אנכי קטניות או עדשים? כל הבהלה הזאת שבעולם סופה שוא ותָפֵל; ובן־אדם המוסר את כחותיו על השגת כבוד וכסף, ולא מתוך תשוקה פנימית, ולא מתוך צרך עצמי, אלא לעשות נחת־רוח לאחרים, אינו אלא שוטה.

כ"ד יוליוס.

מפני שניחא לך כל־כך, שלא אזלזל בציורי, מוטב שאעבר עתה על זה בשתיקה ולא אֹמַר לך, שמאז ועד היום עשיתי בזה אך מעט.

מימי לא הייתי מאושר יותר, מימי לא היתה הרגשתי בטבע, עד לקטנה שבאבנים, עד לזעיר שבדשאים, כה חדה ומקיפה; ואף־על־פי־כן – איני יודע איך אביע זה – כח־המדמה שלי חלש כל־כך, הכל מתמוטט ומתערבב לעיני, עד שאיני יכל לתפס את ההקף של איזו צורה; אבל דומה אני, שאלו היה בידי חמר או שעוָה, הייתי יוצר מה. גם אכין לי חמר, אם מצבי זה יתמיד, ואלוש ואלוש – וגם אם לא יצאו מזה אלא עוגות!

את תמונת לוטה התחלתי זה שלש פעמים, ושלש פעמים הייתי לחרפה בעיני; ומה שמרגיזני ביותר הוא, כי לפני זמן־מה צירתי בהצלחה. אח"כ עשיתי את צל־פרצופה, ולפי שעה עלי להסתפק בזה.

כ"ה יליוס.

כן, לוטה יקרה, הכל אזמין לה ואכין; ובלבד שתתן עלי יותר ויותר פקודות, לעתים יותר ויותר קרובות. רק אחת שאלתי ממנה: אַל חול על הפתקה שהיא כותבת לי! היום העברתיה בחפזה על שפתי ותחרֹקנה שני.

כ"ו יוליוס.

זה כמה פעמים קבלתי עלי, שלא לראותה לעתים כה קרובות. כן, מי הוא היכול לקים זה! יום־יום איני עומד בנסיוני, והנני גודר: מחר לא אֵצא אליה; ובהגיע הבקר, מוצא אני שוב איזו אמתלא בלתי־נדחית, ועד שהנני פונה כה וכה, הריני כבר אצלה, או שאמרה בערב: הן הוא יבא מחר? – ומי יכל לבלי לבא. או שהטילה פקודה עלי, ואני מוצא לנכון, שעלי למסור לה את התשובה פה אל פה; או שהיום הוא יפה עד מאד, אני הולך אל וַלהים, וכיון שאני שם, הרי רק מהלך של חצי שעה עדיה! – הריני קרוב יותר מדי לאטמוספירה שלה –טוס, והריני שם. לסבתא היתה אגדה על הר־המגניטוס: כל אותן האניות, שקרבו אליו יותר מדי, נתנצלו בבת־אחת את כלי־הברזל, המסמרים נשאבו אל ההר, ויורדי הים האמללים צללו מטה בסערת התפרקות הקרשים.

ל' יוליוס.

אלברט בא, ואני הולך; ואפילו בחיר־אדם הוא וסמל־הטוב, שאחפץ להיות כדמותו בכל, יכבד לי מנשא, בראותי אותו שולט בכל אלו המעלות. – שולט? – די, וילהלם, החתן בא! אדם ישר, חביב, רצוי לכל. לאשרי, לא הייתי בשעת קבלת־הפנים! זו היתה קורעת את לבי. גם ישר הוא כל־כך, ואף פעם אחת לא נשק את לוטה בחברתי. ה' יגמל לו בעד זה! מפני הדרת־הכבוד שהוא רוחש לנערה זו עלי לאהב אותו. אני רצוי לו, ומשער אני, כי בה יותר יד־לוטה מאשר הרגשתו הפנימית; כי הנשים חושן יפה בזה, והצדק אתן: קשה להשרות שלום בין שני מעריצים, אבל אם סוף־סוף עלה הדבר בידיהן, הרי טובת־ההנאה להן היא.

אולם איני יכל לבלי לכבד את אלברט. מתינותו בולטת בכל תקף לעומת רוחי הסוערת, שאי־אפשר לי אפילו להסתירה. בעל רגש הוא, והנהו מכיר את אשר יש לו בלוטה. כנראה, אין בו גם מהרוח העכורה, והרי יודע אתה, כי חטָאה זו שבאדם שנואה עלי מִכֹל.

הוא חושב אותי לבעל־נפש; ומסירותי ללוטה וחדוָתי על כל מעשיה מגדילות את הכרת־אשרו ומרבות את אהבתו אליה פי־כמה. אם אין הוא מענה אותה לפרקים מתוך קנאה קלה, – זהו ענין בפני עצמו. ואלו הייתי אני במקומו, לא הייתי גם אני יוצא בשלום מידי השטן הזה.

יהיה אשר יהיה! – תענוגי – להיות בקרבת לוטה – ממני והלאה. האקרא לזה שטות או עִוָרון? – למה השם! הן הדבר מתריע על עצמו! ידעתי הכל, את אשר יודע אני כעת, עוד עד שבא אלברט; ידעתי, כי אין לי שום פתחון־פה לבא עליה בטענה, וגם לא באתי – כלומר, כמה שאפשר לבלי לחמד סגולה זו – עתה לוטש פרצופי עינים גדולות, כשהאחד בא באמת וגוזל ממני את הנערה.

אני נושך את שפתי ומלגלג על אסוני, ושבעתים הנני מלגלג על אלה האומרים לי, שאַשלים עם גזר־הדין, כי שוב אין לזה תקנה. – הַרחיקו מעלי את הפוחלצין הללו! – משוטט אני ביערות, ובבואי אל לוטה, והנני מוצא את אלברט יושב אִתָה בסוכה שבגן, ואין אני יכל ללכת הלאה, הריני משתטה פתאם ומרבה בכל מיני תעלולים ובדיחות. –למען השם! אמרה לי היום לוטה, בבקשה, אַל שָנֹה את המחזה של אתמול בערב! נורא הוא בעליצותו זו. – בינינו ובין־עצמנו, אני מכון את השעה שהוא טרוד; טוס! הריני שם. ותמיד טוב לי, אם אני מוצא אותה לבדה.

ה' אוגוסט.

בבקשה ממך, וילהלם החביב, לא עליך נשאתי את דברי, בקראי טָרחנים לאנשים הדורשים ממנו הכנעה לגורל הבלתי־משתנה. באמת לא עלה בדעתי, שאתה יכל להיות בדעה אחת אתם. אולם בעקרו של הדבר הצדק אתך. רק אחת, יקירי! מעט הם המעשים בעולם, הנעשים “כך או כך”; הרגשות האנשים ופעולותיהם מתפלגות כ"כ למיניהן, כמספר הגוָנים שבין החרוּמַף וחרטֹם־האַיָה.

אל תתרעם עלי אפוא, אם לא אשים לב לנמוקך, ואבקש לי מוצא מחוץ ל“כך או כך”.

או שיש לך תקוה על לוטה –אתה אמר – או שאין לך. טוב אפוא! באופן הראשון בקש להוציאה אל הפעל, בקש למלא את מאוייך; באופן השני התאושש והתאמץ להשתחרר מהרגשה עלובה העתידה להביא כלָיה על כחותיך! – יקירי! יפה אמרת וְ–על רגל אחת.

וכי יכל אתה לדרש מאמלל זה, שכחותיו הולכים ופוחתים לאט־לאט ובלי־הפסק ע"י מחלה ממארת, כלום יכל אתה לדרש ממנו, שבנעיצת־חנית אחת ישים קץ ליסוריו הללו? כלום אין “רע” זה, המכַרסם את כחותיו, שולל ממנו בבת אחת גם את אֹמץ־רוחו בכדי להחלץ מהם?

אמנם יכלת להחזיר לי תשובה במשל דומה לזה: מי לא יאבה לחתך את ידו תחת להעמיד בסכנה ע"י הרהורים ופקפוקים את כל חייו? – אינני יודע! – ואל נא ננצח זה את זה במשלים. די – כן, וילהלם, יש פעמים רגע של התנערות, של התעוררות הרוח, ואז – לו ידעתי לאן? הייתי הולך.

בו־ביום, בערב.

יומוני, שלא טפלתי בו זמן־מה, בא היום לידי, וכֻלי תמהון, איך שמדעת ירדתי לכל זה, צעד בצעד; איך שחזיתי תמיד את המצב כמו־שהוא, ובכל־זאת התנהגתי כילד; גם עתה רואה אני את הכל, ואין עוד פתח־תקוה לתקנתי.

י. אגוסט.

יכלתי לחיות את החיים הכי־טובים, הכי מאושרים, לולי הייתי שוטה. תנאים יפים כאלה, שהנני נמצא בהם כעת, אינם מצטרפים על־נקלה בכדי לענג את נפשו של האדם. האח! ודאי, הלב לבדו יוצר לו את אָשרו. – להיות בן למשפחה חמודה זו; להתאהב על הזקן כבן ועל הקטנים כאָב; ועל לוטה! ואלברט זה הישר באנשים, שאינו מפריע את אָשרי ע"י “שגעונות”! שהוגה לי אהבה וידידות בכל חם־נפשו; שזולת לוטה אוהב אותי מכל! – וילהלם, תענוג הוא לשמע אותנו בשעה שהננו מטַילים ומשתָעים על דבר לוטה: אין בעולם יחס מגוחך מזה, ותמיד עולות דמעות בעיני.

מדי סַפרו על אמה הכשרה, איך שנטשה לפני מותה את הילדים והבית על לוטה ואת לוטה עליו; איך שמאז צָלחה רוח חדשה על לוטה; איך שבטרדות הנהלת־המשק ובחשיבותו של הדבר נעשתה לאם אמתית; איך שלא עבר עוד עליה אף רגע בלי אהבה בֹפֹעל, בלי עבודה, ולא עזבה אותה עליצות־נפשה, קלות־רוחה! – ואני הולך על־ידו, וקוטף על דרכי פרחים, ושם אותם בטפוח מיוחד לצרור! – זורק אותם לתוך הזרם השוטף על־פנינו, ומביט אחריהם, איך שהם צוללים למטה ומתפזרים ומתנועעים חרש. – איני זוכר, אם כתבתי לך, שאַלברט ישאר פה ויהיה לנושא־משרה, בעלת משכרת הגונה, של הממשלה, כי אהוב הוא עליה מאד. ראיתי מעטים כמוהו לחריצות ולדיקנות.

י"ב אוגוסט.

ודאי, אלברט הוא הטוב שבאנשים תחת השמש. אתמול בערב היה מחזה נפלא. באתי אליו לאמר לו שלום; כי תשוקה תקפתני ללכת אל ההרים, שמשם אני כותב אליך; ובהתהלכי בחדרו הנה ושוב, וינוחו מבטי על אקדוחיו. השאילני, אמרתי, לדרכי את אקדוחיך. טוב, אמר, אם רוצה אתה בטרחה זו למלאותם; אצלי אינם תלויים אלא לנוי בלבד. אני הורדתי אחד מהם, והוא הוסיף: אחרי שזהירותי התעללה בי פעם, איני רוצה עדו לבא במגע עמהם. נתעוררה בי סקרנותי לדעת מעשה זה. – “יָשֹב ישבתי – ספר הוא – כרבע שנה בכפר, אצל ידיד; היו לי אקדוחים ריקים וישנתי בטח. והנה ביום־סגריר אחד לפני הצהרים, בשבתי בטל, עלה פתאם בדעתי: הן אפשר, כי יתנפלו עלינו, כי נצטרך לאקדוחים הללו, כי אולי – אתה יודע, איך זה. ואתן אותם למשרתי, כי ינקם וימלאם; וזה משתובב עם הנערות, רוצה להפחידן, וה' יודע איך? הנשק יָרָה, כשֶקְנֵה־המלוי עודנו בתוכו, וקנה זה פוגע בידה הימנית של אחת הנערות ומפוצץ את אגודלה. אז קמה יללה, ויהי עוד עלי לשלם דמי רפוי, ומאז איני ממלא עוד את אקדוחי. מחמדי, מהי זהירות? אין חקר לדרכי הסכנה! אמנם” –הן יודע אתה, שאוהב אני את האדם מאד רק עוד ה“אמנם” שלו; כלום לא מובן מאליו הוא, שכל משפט כולל יש גם יוצא הימנו? אבל האדם צדיק הוא כל־כך, ובחשבו שהוציא מפיו דבר־מה נמהר, כולל, חצי־אמתי, הריהו מתחיל מיד להגבילו, להמתיקו, להוסיף ולגרע, עד שסוף כל סוף תשאר קרחת. ומתוך־כך האריך לדבר; לאחרונה לא שמעתי כלל לספורו, רוח־עצובה תקפה אותי, ובהעויה משונה כוננתי את פי האקדוח מול עיני הימנית. פפוי! קרא אלברט ויחטף מידי את האקדוח, על מה זה? – הוא אינו ממולא, אמרתי, – ואפילו כך, למה זה? אמר הוא בקֹצר־רוח. איני יכל לציר לי, שאדם יכל להיות שוטה כל־כך ולהמית את־עצמו; רעיון זה כשהוא־לעצמו מעורר בי זועה.

כי אתם האנשים, קראתי, אינכם יכלים לדבר על דבר־מה מבלי לקרא: זוהי שטות, זוהי חכמה, זהו טוב, זהו רע! ומה מביע כל זה? כלום חדרתם לתנאים הכמוסים של אותו מעשה? כלום יודעים אתם על־נכון את השתלשלות־הסבות, בשל מה התרחש זה, ומדוע זה היה מוכרח להתרחש? או עשיתם ככה, לא הייתם כה נמהרים במשפטכם.

אבל תודה לי, אמר אלברט, שיש מעשים הנחשבים תמיד לחטאה, יהיו סבותיהם איזו שיהיו.

משכתי בכתפי והודיתי לו בזה. אבל חביבי, הוספתי, גם בה יש יוצאים מהכלל. אמת היא, כי הגנבה היא חטאה; אבל האיש היוצא לאָרבו בשביל להציל את ביתו מחרפת־רעב, ראוי הוא לרחמים או לענש? מי יזרק את האבן הראשונה בבעל, שבחמתו הצודקת שלח לעזאזל את אשתו הסוטה ואת מאהבה בן־הבליעל? בנערה שבשעה מלאתי־עדן שכחה את עצמה בתענוגות האהבה הסוערים? אפילו החקים, אלה הקפדנים קרי־הלבב, נכמרים נחומיהם וממתיקים את מדת הדין.

אין זה כראי זה, השיב אלברט, האיש אשר תשוקתו הממתהו אין בו עוד דעה, והריהו כשכור, כמשוגע.

הוי, נבונים, קראתי בבת־צחוק. תשוקה! שכרון! שגעון! שאננים ואדישים עומדים אתם, אנשי המוסר! מקללים את השכור, מתעבים את המשוגע, עוברים על פניהם ככֹּהן, נותנים הודיה לה' כַפָרוש, שלא עשה אתכם כאחד מהם. לא פעם ושתים שתיתי לשכרה, מעולם לא היו תשוקותי רחוקות משגעון, וגם על זה ועל זה איני מתחרט; כי כאן נתברר לי, כי יקראו לאנשים היוצאים מהכלל, שעשו איזו גדולות, דברים שנחשבו לנמנעות, שכורים ומשוגעים. – אבל גם בחיים השכיחים כבד הוא מנשא לשמע קוראים אחרי כל איש, האומר לעשות איזה מעשה מקורי, חשוב, בלתי־צפוי זהו שכור, זהו שוטה! התבישו, אתם הפקחים! התבישו, אתם החכמים.

גם זהו מתעתועי־דמיונך, אמר אַלברט. אתה מַפריז על הכל. לכל־הפחות ודאי שאין הצדק אתך, כי תשוה את האבוד־עצמו־לדעת, נושא דברינו עתה, למעשים גדולים, בעוד שאין הוא אלא חולשה בלבד. כי בודאי יותר קל למות מאשר לעמוד קוממיות בפני חיים של ענויים.

חפצתי להפסיק; פוקעת סבלנותי, כאשר באים עלי במימרא שגורה קלת־הערך בשעה שאני מדבר מקרב לבי. אולם שלטתי ברוחי, כי רבות שמעתי זה ורבות התרגשתי על־זה, והשיבותי לו בהתעוררות־מה: קורא אתה לזה חולשה? בבקשה ממך, אל יַטעה אותך מראה־עיניך! עַם הנאנח תחת עֻלו הכבד של העריץ, התקרא לו חלש, אם הוא מתקומם סוף־סוף ומנתק את שלשלאותיו? בן־אדם, שבחרדתו הגדולה, כי דליקה אחזה בביתו, מרגיש בהתגברות־כחותיו ונושא על נקלה משאות, שבשעת שַלוה לא יוכל אפילו להזיזם ממקומם; אחד הקם בחמת־עלבונו נגד ששה ומכריע אותם, כלום אפשר לקרא לאלה חלשים? ואם, חביבי, התאַמצות גבורה היא, מדוע לא תהא כזאת גם המופרזה? – אלברט הציץ בי ואמר: אל תתרעם עלי. המשלים הללו, שאתה ממשיל לי, אינם במקומם. – אפשר, אמרתי; פעמים רבות קראו להלך־מחשבותי פטפוט והבל. הבה אפוא ונראה, אם נוכל לציר לנו באופן אחר, מהו מצב־רוחו של האדם בשעת החלטתו לפרק מעליו את משא־החיים, שקודם לכן היה נעים עליו, כי רק בה במדה שאנחנו נושאים אתו בצערו רשאים אנו לדבר עליו.

לטבע האנושי – המשכתי – יש גבולים; הוא יכל לשאת שמחה, צער, מכאובים עד מדה ידועה, וכיון שזו נתמלאה, הרי כָלָה כחו. אין אפוא כאן השאלה, אם חזק הוא או חלש? אלא עד כמה יכול הוא לשאת את מדת יסוריו? יהיו הם גופניים או מוסריים; ותמוה הוא בעיני, כי יקראו מוג־לב לאדם המאבד את עצמו לדעת, כְשֵם שלא מן הצדק הוא לקרא מוג־לב לזה המת מקדחת רעה.

פרדוכסי! פרדוכסי מאד! קרא אלברט. –לא כפי שתחשב, עניתי. הן תודה לי שמחלת־מות קוראים אנו לזו, כשכחותינו קצתם כָלים וקצתם פוסקים, ואין אנו מסוגלים עוד להתחזק, להשיב ע"י התגברות מוצלחה את מהלך־החיים הרגיל. הבה, חביב, ונשתמשה בזה גם בנוגע לרוח. הבט אל האדם בדלות־כחו, רשמים משפיעים עליו, מושגים נקבעים במחו, וסוף־סוף מבלבלת תאוה סוערת את דעתו הצלולה ומורידה אותו שאולה. לשוא יעלים הנכון והפקח עין ממצבו, לחנם יבא עליו בדברים; בשם שהבריא העומד על מטת החולה לא יוכל להאציל עליו מכחותיו אפילו משהו.

אלברט לא יכל לרדת לסוף דעה זו. הזכרתי לו על נערה אחת, שלפני זמן־מה שלוּ אותה מן המים, וחזרתי לפניו על קורותיה. – נפש רכּה וטובה, שגדלה בחוג־הצר של עבודות הבית, במלאכות קבועות של יום־יום, שלא ידעה תענוגים אחרים מאשר לטיל בכל יום א' עם חברותיה בסביבות־העיר, כשהיא לבושה בגדי תפארתה אשר כ“כ טרחה עליהם, ואולי גם לרקד פעם בחגיגות הגדולות ולהשתעות אז עם אחת משכנותיה מתוך התלהבות ובקרב־לבה על איזו אמתלא ששמשה לריב, על איזו רכילות – ותכונתה הלוהטת מרגישה סוף־סוף צרכים כמוסים, שהולכים ומתגברים ע”י מחמאותיהם של הגברים; תענוגיה הקודמים נטל מהם טעמם, וסוף־סוף מזדמן לה בן־אדם אחד, שרגש טמיר מושך אותה אליו בכל תקף, שהיא תולה בו את כל תקותיה, והִנֶהָ שוכחת את העולם ומלואו, אינה שומעת, אינה רואה, ורק בו, ביחידה, כל מעיָניה ורק אליו היא עורגת. לא משחתה ע“י תענוגות־הבל הלֵבב הרי היא שואפת בתשוקתה אל המטרה הישרה, היא רוצה להיות לשלו, רוצה למצא בהתקשרותם הנצחית את כל האֹשר החסר לה, להינות מאחדות כל התענוגים אשר ערגה עליהם. הבטחותיו המרובות, המוכיחות אותה בודאות תקותיה, לטיפותיו התקיפות, המגדילות את תאותיה, כובשות את נפשה לגמרה; היא מרחפת בהכרה ערפלית, בהרגשה־קדומה של כל התענוגות, כל חושיה מתוחים עד המדרגה היותר גדולה, היא פורשת לסוף את זרועותיה לחבק את כל אשר שואפת ומשתוקקת – ואהובה עוזב אותה. – נדהמה, משוללת חושיה, עומדת היא על פי תהום; מסביבה צלמות, אין שום פתח־תקוה, שום נחמה, שום הצלה. כי זה עזב אותה, אשר בו הרגישה את כל ישותה. אין היא רואה את העולם רחב־הידים המשתרע לפניה, לא את אלה המרובים היכולים להשיב לה את האבדה. רק יחידה היא בעולם, עזובה, מהכל – ומוכת־סנוֵרים, נתונה במֵצר ע”י מצוקת־לבה האיומה, מפילה היא את עצמה לתוך התהום בשביל להשתיק ע"י מות כולל את כל ענוייה. – הרי הן, אלברט, קרותיהם של כמה אנשים! והגידה, כלום אין זאת מחלה? אין הנפש מוצאת מוצא מלבירינתוס הכחות המעורבבים והסותרים זה את זה, ועל בן־האדם למות. ואוי לו לזה שיעמד ויאמר: השוטה! אלו חכתה, אלו השליכה את יהבה על הזמן, היה יאושה משתתק, והיה קם לה מנחם. – הרי זה כמי שאומר: השוטה מת בקדחת! אלו חכה עד שיעצם כחו, עד שירבה לֵחו, עד שתשקט סערת־דמו, היה הכל נגמר בכי־טוב, והיה חי עד היום הזה.

לאלברט לא היו גם המשלים הללו די־מוחשיים, והוא השיג עלי עוד מעט, ואמר בין יתר דבריו, כי לקחתי למשל נערה פשוטה: אבל איננו יכל להבין, כיצד אפשר להצדיק איש בעל־שכל, שאינו מוגבל כל כך, שדעתו מקיפה את רבוי־המצבים. – ידידי! קראתי, האדם הוא אדם, ומעט השכל שחונן בו כאפס הוא בשעה שיצרו סוער, ותחומי האנושיות מעיקים עליו. יותר מזה… על זה בפעם אחרת, אמרתי ושלחתי ידי לקחת את מגבעתי. הוי! מה מלא היה לבי! – ואנחנו נפרדנו מבלי הבין איש את אחיו. כנהוג בעולם זה, שלא בנָקל יבין איש את אחיו.

ט"ז אוגוסט.

ודאי הוא, שרק האהבה עושה לך את האדם להכרחי. רואה אני בלוטה, שפרידתי ממנה יכלה לצער אתה והילדים אינם יכלים לשער אחרת מאשר כי אָבא אליהם מחר־מחר. היום באתי לכונן את פסנתרה של לוטה; אבל לא יכלתי להתחיל, כי הילדים הדריכוני מנוחה בשל אגדה, ולוטה בעצמה אמרה, שאעשה את רצונם. פרסתי להם פת־ערבית, שמקבלים הם מידי כמעט באותה שמחה שמקבלים מיד לוטה, וספרתי להם את עיקרי האגדה על אדות בת־המלכה, שֶיָדַיִם שמשו לפניה. למדתי הרבה ע"י זה, ומשתומם אני, כמה גדול הרשם עליהם. יען שמוכרח אני מפני השכחה להמציא לפעמים דבר־מה משלי, הרי הם מעירים לי מיד, שבפעם הקודמת לא היה המעשה כך, עד שעתה משנן אני לעצמי, כי אוכל להקריא לפניהם בלי כל שנויים ובנגינה של טעמים עולים ויורדים. למדתי מזה, כמה מפסיד המחבר, אם הכניס במהדורא השניה של ספורו איזה שנויים, ואפילו השנויים האלה לשבח הם. הרשם הראשון רצוי לנו, ומטבע האדם להאמין בכל הפלאות; אבל הוא מדבק בנו מיד, ואוי לו לזה שיבא לעקרו ולכלותו.

י"ח אוגוסט.

כלום גזרה היא, שהדבר הממלא את האדם אֹשר יֵהַפֵך לו אח"כ למקור יגונו?

הרגָשתי העזה והלוהטת בטבע החיה, שהיתה ממלאה את נפשי עדנים והופכה את כל סביבותי לגן־יה, נתאכזרה עתה לי ונהפכה לי לרוח־בלהות, שאין מפליט ממנה. בהיותי צופה ממרום־הסלע מעל לנהר אל הבקעה הפוריה עד לאותן הגבעות ורואה בכל סביבותי גִדול וצמיחה; בהיותי רואה את ההרים הללו, שמכף רגלם ועד קדקדם מכוסים הם אילנות עבותים וגבהים, את הבקעות הללו, המתעקמות ומתפתלות ברבוי־גוניהן בצל היערים הנחמדים, והנהר השאנן הולך־לו בין קני־הסוף המרשרשים, ומשתקפת בו בבואת העננים הקלים, שרוח־הערב החרישי מטלטל אותם על פני השמים; בהיותי שומע את הצפרים מחיות את יערי, ואת להקות־היתושים יוצאות במחול בקרנה האדומה האחרונה של השמש, ומבטה הרועד האחרון קורא דרור לחפושית־המזמזמה מִדִשְאָה; הרטט והאריגה שמסביב היו מסבים את עיני אל הקרקע, והאזוב המוציא את מזונו מצורי הקשה, והשיחים הצומחים במורדותיה של גבעת־החול הצחיחה, היו מגלים לי את החיים הקדושים, הלוהטים, הפנימיים שבבריאה: מה חבקתי את כל זה בלבי היוקד, בשפע גדוש זה ראיתי א"ע כאלהות, ובנפשי רחשו המראות הכי־נהדרים שבעולם האין־סופי! הררי־אימה הקיפוני, תהומות רבצו לרגלי, ופלגי־עוז שקקו אל המורד, ומתחתי שטפו נהרות, ויער והרים השמיעו קול; ואני ראיתי אותם יוצרים ופועלים בבטן־האדמה, את כל אלה הכחות הנשגבים; ועל פני־האדמה ותחת פני השמים רוחשים עולמות של ברואים שונים למיניהם, הכל, הכל מיושב באלף אלפי צורות ודמֻיות; ובני־האדם מתבצרים להם באהל, ומקננים בו, ורודים בדמיונם בכל העולם הגדול! שוטה מסכן! אשר לא ידעת ערך כל זה, מפני שאתה בעצמך דל כל־כך! – מהררי־עד נושב רוח ה' על פני הישימון, שלא דרכה בו כף־רגל, עד קצוי האוקינוס, שלא שלטה בו עין, ושמח על כל גרגיר המאזין לו וחי. – הוי, מה כמהתי אז לעוף בכנפי החסידה, אר התעופפה ממעל לראשי, אל חוף האוקינוס שאין לו קצב, לשתות מכוסו הרוֻיה של האין־סופי את זִו־החיים הנצחי, להרגיש רק רגע קט בלבי הדל טפה אחת של אֹשר ההויה, היוצרת את הכל מתוך עצמה ועל ידי עצמה.

אחא, רק זכרון השעות הללו מיטיב לנפשי. גם התאמצות זו לעורר בי את אותם הזכרונות ולהביע אותם מחדש מרוממת את רוחי ומבליטה לי כפלים את חרדת־המצב, שאני שרוי בו כעת.

ירד המסך, ובמקום החיים האין־סופיים נתגלתה לפני תהום, פה פעור של שאול נצחית. כלום יכל אתה לאמר: זה יש! בעוד שהכל עובר? בעוד שהכל חולף במהירות־הסופה עוד בטרם כלה כח־חיותו, הוי! סחוף בזרם, משוך למטה ומנופץ אל הסלע? אין רגע אשר לא יכלה אותך ואת אשר לך, אף רגע אשר לא תחבל אתה ואשר לא תהיה מוכרח לחבל: הטיול היותר כשר מכלה את חייהן של אלפי תולעים מסכנות, פסיעה אחת הורסת את משכנות הנמלים שנבנו בעמל רב כל־כך, הופכת עולם מָלֵא לקבר עדי־עד. הוי! לא הצרה הגדולה והבלתי־מצויה הבאה על העולם, פרץ־מים זה הסוחף את כפריכם, זוָעה זו הבולעת את עריכם, נוגעת עד נפשי; לבי יִמַק בקרבי מפני כח־הכליון הטמון בה“כּל” של הטבע, שכלום לא יצר, אשר לא החריב את חברו או את עצמו. וכך מתנודד אני בחרדה, שמים וארץ והכחות הָאוֹרְגִים מסביבי; איני רואה דבר זולת מפלצת נוראה, שתמיד בולעת, תמיד מעלה גרה.

כ"א אוגוסט.

לחנם פורש אני את זרועותי אליה בבקר, בהקיצי מחלומותי הקשים; לשוא מבקש אני אותה בלילה על משכבי, בהתעלל בי חלומי, והנה אני יושב אתה בכר־השדה, ידה בידי, ומכסה אותה באלפי נשיקות. הוי, במששי את אחריה חציי בשכרון־השנה ומתעורר ע"י זה – זרם דמעות מתפרץ מתוך לבי המעיק, והנני בוכה באין־הפוגות לקראת עתיד אפל.

כ"ב אוגוסט.

אסון הוא וילהלם! כחותי נתרשלו; אין מנוחה בנפשי; איני יכל לשבת בטל, וגם איני יכל לעשות שום דבר. חסר אני את הכח־המדמה, אין לי עוד הרגשה בטבע, והספרים מאוסים עלי. עצמותך חסרת–הכל חסרת. נשבע אני לפניך, שחפצתי לפעמים להיות שכיר־יום, שבהקיצי בבקר תהיה לי איזו מגמה ליום הבא, איזו שאיפה, איזו תקוה. יש שמקנא אני באלברט, בראותי אותו שקוע עד אזניו בנירות, ודומה אני, כי מה טוב היה לי, לו הייתי במקומו! זה פעמים אחדות נצנץ רעיון זה במחי, ואחפץ לכתב לך ע"ד המשרה אצל הציר, אשר לפי דבריך לא ימנעוה ממני. גם אני חושב ככה. המיניסטר אוהב אותי זה מכבר, ותמיד דבר אל לבי, שאקדיש את־עצמי לאיזו עבודה; ושעה קלה נעימים לי ההרהורים האלה. אחר־כך כשהנני מהרהר שוב בזה, ועולה במחי מְשַל הסוס, אשר קצה נפשו בחופשתו ויתן את גבו לאוכף ולשאר כלי־הרתמה, ויתעללו בו עד כדי אפיסות כחותיו – איני יודע מה אעשה! – חביבי! – האין אולי געגועי אלה לשנוי־המצב קצר־רוח פנימי ומדכא, שבאשר אפנה לא אחָלץ ממנו?

כ"ח אוגוסט.

אמת היא, שאלו היתה ארוכה למחלתי, היו האנשים האלה ממציאים לי. היום יום־הולדתי, ובבקר־השכם מקבל אני מאלברט חבילה קטנה. בפתחי אותה הבריקה לעיני עניבה ורודה שהיתה על לוטה בהתודעי אליה, ושבקשתיה ממנה זה פעמים אחדות. היו שני ספרים בתבנית קטנה, הומירוס בהוצאת וֶטשטין, מהדורה שתמיד חמדתי כל־כך, בכדי שלא יהיה עלי לשאת בטיולי את זו של אֶרנסט. ראה, כך יודעים הם לקדם את רצוני, כך מבקשים הם להראות לי אותות חן וידידות, היקרות פי־אלף מאותן המתנות המבריקות, המשפילות אותנו ע"י חמדת־הכבוד של הנותן. נושק אני את העניבה הזאת אלף פעמים, ועם כל נשימה גומע אני אל קרבי את זכרון אותו אֹשר, שמלא את כל נפשי במעט הימים המאושרים הבלתי־חוזרים. כך הוא, וילהלם, אינני מתמרמר, פרחי־החיים אינם אלא חזון עובר! כמה מהם כלים מבלי להשאיר כל סמנים אחריהם! ומה מעטים הם העושים פרי! ומה מעטים הם מהפרות הללו שמבשילים! ובכל זאת יש רב גם מאלה; ובכל זאת – הוי אחי! כלום אפשר לזלזל בפרות הבשולים הללו, למאס אותם, להפקירם לרקבון, מבלי ליהנות מהם?

הְוֵֶי שלום! קיץ נהדר הוא; יושב אני על עצי הפרי בגנה של לוטה ובידי מַשיל־הפֵרות, הוא המוט הארוך, ומשיר את האגסים מעל הצמרת. היא עומדת למטה, ואני משלשל אותם לתוך ידה.

ל' אוגוסט.

אמלל! האינך שוטה? האינך מרַמה את עצמך? למה תאוה סוערת זו שאין לה סוף? אין עוד תפלה בפי אלא אליה; לעיני־רוחי אינה מתגלית אלא תמונתה, וכל מה שיש בעולם איני רואה אלא ביחס אליה. ושעה קלה ינעם לי ככה – עד היותי מוכרח להשתמט מזה בחזקה! הוי, וילהלם! עד היכן מביאה אותי מצוקת לבי! – כי אשב אצלה שתים, שלש שעות, מֵזין את עיני בקלסתר־פניה, בהליכותיה, במִדְבָּרָה השמימי, כל חושי נמתחים יותר ויותר, עיני מחשיכות, כמעט שאיני שומע, ודבר־מה חונק בגרגרתי כרוצח־נוכל, ולבי מבקש אז בהלמותו הסוערת לקרא דרור לחושי הנכבשים, ומבלבל אותם יותר ויותר. – וילהלם, איני יודע אז, אם חי הנני על פני האדמה! ולולי שהיגון מכריע לפעמים, ויש לי נחמה עלובה זו לבכות על ידה ולהקל בה את יגוני – כי אז היה עלי ללכת, לצאת! ומתשוטט אני במרחבי השדה! לטפס על הר תלול, לפרץ בעבי־היער, להתהדק בסנה, להשרט בקוצים – זוהי שמחתי ומשושי! אז נוח לי מעט! ובהשארי לפעמים מוטל בדרך מעיפות וצמאון, או בשבתי פעמים בעמק־הלילה, כשהירח במלואו עומד ממעל, על גזע עקום ביער הבודד, בכדי לתת ארוכה קצת לכפות־רגלי הפצועות, ומנמנם לי בשלוה לאור הדל! הוי, וילהלם! תא־הנזירים הבודד, המעיל השחור ואזור־הקוצים – לצֳרִי זה שוקקת נפשי. שלום! אין אני רואה קץ ליסורי אלה בקבר.

ג' ספטמבר.

עלי ללכת מפה תודה לך, וילהלם, כי חזקת את החלטתי, שהיתה רפויה בידי. זה ארבעה עשר יום שנושא אני בקרבי רעיון זה – לעזבה. עלי ללכת. היא שוב בעיר אצל רעותה. ואלברט – עלי ללכת!

י' ספטמבר.

זה היה לילה! וילהלם! עתה אעמד בכל. לא אוסיף עוד לראותה! הוי, לו יכלתי לנפל עתה על צוארך, להביע לך, יקירי, באלפי דמעות ובהתפעלות את רגשותי המסתערים בלבי! יושב אני פה, מבקש אויר לנשימה, מתאמץ להרגיע את רוחי, מחכה לבקר, ועם צאת־השמש רתומים הסוסים.

הוי, היא ישנה בשלוה, ואינה משערת, שלא תוסיף עוד לראותני; השתמטתי בחזקה; חזק הייתי, ובשיחה של שתי שעות לא עוררתי אף צל־חשד ע"ד פרידתי. וְ–אלהים! איזו שיחה!

אלברט הבטיחני, שמיד אחרי פת־הערב יבא עם לוטה אל הגן. עמדתי על המרפסת תחת הערמונים הגבהים והבטתי אל השמש, ששקעה עלי בפעם האחרונה מעל לעמק הנחמד, מעל לנהר השאנן. כך עמדתי תמיד יחד עמה מסתכל באותו המחזה הנהדר, ועכשיו! – ירדתי אל שדרת־האילנות, שהיתה כה חביבה עלי, והתהלכתי הנה ושוב; רוח־מסתורין שבכאן קסם אותי עוד בטרם שהתודעתי אל לוטה, וכמה שמחנו אח“כ, בְהִוָדַע לנו ע”ד חִבָּתֵנו המשותפה למקום זה! שהוא באמת אחד המקומות הכי־נחמדים, שיד אמן יכלה לברא.

בין־הערמונים מתגלה לפניך המרחב הגדול – הוי! כמדומני, שכתבתי לך ע"ז פעמים רבות, איך שתאשורים גבהים סוגרים סוף־סוף בעדך, והשדרה הולכת ואפלה מפני החורשה הסמוכה לה, עד שבסופה מתלכד הכל לפִנָּה סגורה ומסוגרה, שרטט־הבדידות מרחף עליה: בת־קול לחשה לי, שעתידה זו להיות לבמת־המחזה של אֹשר ושל מכאובים.

הרהרתי כחצי־שעה בגעגועי העזים־המתוקים ע"ד הפרידה, הראיון, והנה שמעתי אותם עולים על המרפסת. רצתי לקראתם, ברטט אחזתי את ידה ונשקתיה. עלינו למעלה, והנה הירח הציץ עלינו מאחורי הגבעה המכוסה שיחים; דברנו על ענינים שונים, ומבלי להרגיש התקרבנו אל הסוכה האפלה. לוטה נכנסה פנימה וישבה, אלברט על־ידה, אני גם־כן; אולם התרגשותי לא הניחה לי לשבת זמן רב; קמתי, עמדתי לפניה, התהלכתי, ישבתי שוב: היה מצב קשה, היא הראתה לנו על פעולת הירח, שהאיר בקצה שדרת־האשורים את כל המרפסת אשר ממולנו: מחזה נהדר, שהבליט עתה ביותר, מפני שהיינו שרויים באפלה עמוקה. אנחנו ישבנו דומם, והיא פתחה שוב: אין אני מטילת לאור הירח, פן תפגע בי המחשבה על אדות מֵתַי פן יתקף אתי הרגש על־דבר המות, על־דבר העתיד. אנחנו נהיה! הוסיפה היא בהתפעלות: אבל, ורטר, הנפגש עוד? הנכיר זה את זה? מה אומר לו לבו? מה חושב הוא?

לוטה, אמרתי, בהושיטי לה את ידי ובהתמלא עיני דמעות, אנחנו נתראה עוד! פה ושם נתראה! – יותר לא יכלתי לדבר. כלום היה עליה לשאלני על־זה עתה, כשחרדת הפרידה בלבי!

והיודעות הנשמות היקרות – המשיכה היא – על־אדותינו, המרגישות הן בטוב לנו, כי אנו מזכירים אותן באהבה? הוי! פני־אמי תמיד לנגדי, בשבתי בערב שְלֵוָה בין בניה, בין בני, כשהם עומדים סביבי כמו שעמדו סביבה. כי ארים את עיני מתוך דמעות־געגועים השמימה ואשא את נפשי אליה שתשקיף עלינו ממרום ותראה, איך שמקימת אני את הבטחתי, שהבטחתי לה לפני מותה, להיות אם לילדיה! – באיזה רגש קוראת אני אליה: סלחי לי, יקירתי, אם אין אני להם מה שהיית את להם! הוי! הרי עושה אני כמה שיש ביכלתי לעשות! הרי אני מלבישה אותם, מאכילתם, הו! גדולה מזו – אני מטפחת אותם, אוהבתם. ראי, קדושה, את האחדות שבינינו. רוממי וקלסי את ה', שהתפללת אליו בדמעותיך המרות האחרונות על שלום ילדיך. –

היא אמרה זאת! – הוי וילהלם! מי יכל לחזר על מה שהיא אמרה! איך תוכל האות המתה, הקרה לבטא את רוממות נפשה! אלברט נכנס בנחת לתוך דבריה: זה מזעזע יותר מדי את נפשה, לוטה חביבה! יודע אני, נפשה נתונה לרעיונות הללו, אבל בבקשה ממנה! – הוי אלברט! אמרה היא, זכר תזכר את הלילות, בהיותנו יושבים יחד אל השלחן־העגול הקטן, כשאבא נסע־לו והילדים הלכו לישן. תמיד היה בידך ספר טוב, אבל רק לעתים רחוקות יכלת לקרא. – וכי לא היתה השיחה עם נפש נעלה זו יקרה מכל? זו האשה היפה, העדינה, העליזה תמיד, העובדת תמיד! ה' יודע את דמעותי, בהיותי נופל לפניו אַפַיִם במטתי: עֲשֵה אותי בדמותה!

לוטה! קראתי, ואפל לפניה וָאֹחַז בידה וארטיבה בדמעותי, לוטה! ברכת ה' שורה עליך ורוח אמך! – לו ידע אותה! אמרה ותלחץ את ידי; ראויה היתה שידע אותה! חשבתי לגוֹעַ. מעולם לא נאמרה עלי מלה גדולה מזו, גֵאָה מזו. והיא המשיכה: ואשה זו היתה צריכה ללכת מאתנו בדמי־ימיה, כשילדה הקטן לא היה אלא בן חצי־שנה. מחלתה לא אָרכה הרבה: היא היתה שקֵטה, שלֵוה; רק על הילדים דָאַב לבה, ביחוד על התינוק. כאשר התקרב קצה אמרה לי: הַעלי אותם אלי! ואני העליתי אותם, את הפעוטות, שמאום לא הרגישו, ואת הגדולים, שהסתתרה דעתם עליהם. כלם עמדו מסביב למטתה, והיא נשאה את כפיה והתפללה עליהם, ונשקה אותם בזה אחר זה, וַתְשַלְחֵם ותאמר אלי: היי אַת להם לאֵם! אני תקעתי לה את ידי. אַת מבטיחה הרבה, בתי, אָמרה; לב של אם ועין של אם. לא פעם ראיתי בדמעותיך, שהיו נובעות מתוך רגשות־תודה, כי מרגישה את, מה זאת אם. היה תהיה לך המסירות והמשמעת של אשה לבני ולאביך! את תנַחמי אותו! היא שאלה עליו; הוא יצא בכדי להסתיר ממנו את כֹבד־יגונו העצור בלבו; כֻּלו היה מדוכדך. – אלברט, אתה היית בחדר. היא שמעה קול־צעדיך, ותשאל ותקרא אותך אליה; וכמה הסתכלה בך ובי, באותו מבט־הנֶחמה השָקט, כי אנחנו מאושרים, כי נהיה יחדו מאושרים!… אלברט נפל על צוארה, נשק לה וקרא: ואנחנו מאושרים! ואנחנו נהיה מאושרים! אלברט המתין נתרגש, ואני לא ידעתי את נפשי.

ורטר, פתחה שוב, ואשה זו מות מתה! אלהים! בהיותי מהרהרת לעתים, איך שנושאים הלאה מאתנו את יקרת־חיינו, ואין אנו מרגישים בזה, זולתי הילדים, המתאוננים שוב ושוב, שהאנשים השחורים נשאו את אמא!

היא קמה, ואני, נרגש ונדהם, ישבתי תחתי והחזקתי את ידה. נלכה! אמרה; הגיע הזמן. היא חפצה להוציא את ידה, אבל אני החזקתי בה ביתר כח. עוד נתראה, קראתי, עוד נפגש, נכיר זה את זה בכל צורה וצורה. אני הולך, הוספתי, הולך אני מרצוני, אבל לאמר: לעולם! לא אעצר כח. שלום, לוטה! שלום, אלברט! עוד נתראה! – למחר, בודאי, השיבה היא צוחקת. – מרגיש אני מחר זה. –הוי, היא לא ידעה, בהוציאה את ידה מתוך שלי, כי – הם הלכו דרך השדרה, ואני עמדתי תחתי, הבטתי אחריהם לאור הירח, ואתנפל על הארץ ואגעה בבכי, ואתרומם וארוץ אל המרפסת, עוד הבהיקה לעיני שמלתה הלבנה בצל התרזות הגבהות, בפתח הגן, ואפרש את זרועותי – הכל גז.

 

ספר שני.    🔗

כ' אוקטובר 1771.

אתמול הגענו לכאן. הציר אינו בקו־הבריאות ויתמהמה אפוא פה ימים אחדים. אלו לא היה זועף כ"כ, היה הכל טוב, רואה אני רואה אני, הגורל מביאני לידי נסיונות קשים. אבל חזק ואמץ! דעת קלה נושאת את הכל. דעת קלה? צחוק, כי מלה זו נפלטה מעטי. הו, דם פחות רותח, והיית המאושר תחת השמש. מה! בשעה שאחרים במעט כחם וכשרונם מְטַילים להם בגדל־לבב, מַטיל אני ספק בכחותי, בכישרונותי? אב־הרחמים, אשר נתת בי את כל אלה, למה לא מנעת ממני את חֶצְיָם ולא נתת לי תחתם בטחון־עצמי ומדת־ההסתפקות.

סבלנות! סבלנות! עוד יגיעו ימים טובים מאלה; כי אומר אני לך, חביבי, שהצדק אתך. מאז בואי בין העם וראותי, מה הם עושים ואיך הם עושים, מתרומם אני בעיני. ודאי, מפני שטבענו הוא להשוֹת את־עצמנו לאחרים ואת האחרים לנו, הרי אֹשר או אסון תלויים באותם הדברים המקיפים אותנו, ואז אין סכנה גדולה מהבדידות. כח־דמיוננו, המרקיע מטבעו אל על, בהתעוררותו היתרה ע"י יצירות פיוטיות, יוצר לו שורה שלמה של ברואים, שבמדרגה התחתונה עומדים אנחנו, וכל אחר זולתנו יותר נהדר הוא, יותר שלם הוא. וזה, דבר טבעי. פעמים מרגישים אנו, כי לנו חסר דבר־מה, ומה שחסר לנו נראה כאילו ישנו אצל השני, ואז אנו מיחסים לו גם את כל הסגולות אשר לנו ועוד איזו קורת־רוח אידיאלית. וככה הולך ונברא המאושר השלם הזה, שבאמת אינו אלא יציר־רוחנו אנו.

אדרבה, אם עם כל חולשתנו ועיֵפותנו נתמיד בעבודה יִמָצֵא בנקל, כי אנו נרחיק ללכת בנחת ושקט מאלה שדרכם בסופה וסערה – והן נעימה עליך ההכרה, שיכל אתה ללכת כמו האחרים או אפילו לעבר אותם.

כ"ו נובמבר.

לאט, לאט מתרגל אני אל החיים הללו. מה טוב, כי יש לי הרבה עבודה; ורבוי־האנשים למיניהם וכל מיני צורותיהם מעבירים אף הם לעיני מחזות ממחזות שונים. התודעתי לגרַף ק., ורגש הכבוד שאני רוחש אל האיש הזה הולך וגדל מיום ליום; בעל מח גדול וצלול, ושאיננו קר־המזג אע"פ שדעתו רחבה; התיחסותו אומרת אהבה ורעות. הוא נתענין בי, בהיותי אצלו לרגלי איזה ענין, ומיד הכיר, כי אנחנו מבינים איש את אחיו, כי עמי יוכל לדבר אחרת מאשר עם כל אחד ואחד. גם אין די מלים בפי לשבח את יַחסו הגלוי אלי. אין לך בעולם שמחה גדולה ואמתית מאשר לראות נפש גדולה בהתגלותה לפניך.

כ"ד דצמבר 1771.

הציר גורם לי הרבה צער; ראיתי זה מראש. הוא הטפש הדיקן, שלמעלה ממנו אין בעולם. צעד בצעד, וקפדן כזקנה. אין שלום ברוחו, ואין איש יכל אפוא להשביעו רצון. קלה עלי העבודה, ואני כותב איך שכותב. הוא עלול להחזיר לי את הגליון ולאמר: כָתוּב היטב, אבל יגיה עוד פעם; מוצאים תמיד מבטא יותר יפה, מלה יותר נאה. עד מָוֶת יֶחרה לי. אין לחסר כל ו־חבור, כל מלת־קשור, ושונא הוא שנאת־מות את שנויי־הלשון הנפלטים לעתים מעטי. ואם יקראו את הפריודה שלו לא בנגינה המקובלת, לא יבין דבר. ענוי הוא להיות עם איש כזה במגע ומשא.

רק אֵמונו של הגרף ק. מגין עלי מפגיעה רעה. בפעם האחרונה אמר הוא אלי בהתגלות־לב, שאינו מרוצה מאטיותו ופקפוקיו של הציר. האנשים הללו מכבידים על עצמם ועל אחרים; אבל, אמר הוא, מן ההכרח לקבל גם זה, כאותו הנוסע, הפוגע בהר על דרכו; ודאי, אלו הר זה לא היה, היתה הדרך נוחה יותר וקצרה יותר; כיון שישנו, הרי צריך לעברו!

הזקן שלי מרגיש אמנם, שהגרף מְבַכֵּר אותי על פניו, ומתרגז הוא, ומשתמש בכל הזדמנות לדבר בְפָנַי רעות עליו. אני, כמובן, סותר את דבריו, ובזה הנני מקלקל עוד יותר. אתמל נמלאתי חמה עליו. הוא כָלַל גם אותי בדבריו: בהויות העולם בקי הוא הגרף; הוא זריז בעבודתו ומושך בעט יפה; אבל ידיעותיו המדעיות שטחיות הן כשל כל כותבי־הספורים. וכאן לבש צורה, כאומר: מרגיש אתה עקיצה זו? אבל דבריו לא נגעו בי; מאסתי את האיש, המסוגל לחשב ככה ולהתיחס ככה. עמדתי על דעתי והתוכחתי בהתלהבות; הגרף, אמרתי, הוא איש, שצריך להתיחס אליו בכבוד מפני אָפיו וגם מפני ידיעותיו. עוד לא ידעתי איש, אמרתי, שהוגן בנפש גדולה ורחבה, המקיפה מקצועות אין מספר, ועם כל זה הוא רב־הפעלים בחיי יום־יום. זה היה למעלה מכח־השגתו, ואני נפטרתי ממנו, שלא תשָפך בי מרַרתי למשמע עוד דברים סָרי־טעם.

ובזה אתם חיבים, שבפטפוטיכם הכנסתוני תחת עול זה, כי שַרְתָם לפני על חיים של פעולה. פעולה! אם זה הַשָׂם תפוחים באדמה ורוכב אל העיר למכר את דגנו אינו פועל יותר ממני, כי אז אוסיף לעבד עבודת־פרך זו, שמרותק אני אליה בשלשלאות של ברזל, עוד עשר שנים.

והעניות המתחפשת, השעמום הנורא שבין הבריות המתגודדות בכאן! רדיפתם אחרי ההתמנות, עמידתם על המצפה ובמַארב לעבר אחד את אחיו; התאוות הדלות והעלובות, ובעצם ערומיהן. הרי אשה, למשל, המספרת לכל אחד ואחד על יַחשָה, על אחוזותיה, וכל זר יחשב: טפשה היא, שמפני מעט היַחַש ומעט האדמה רואה היא נפלאות בדמיונה. – אבל רע מזה: אשה זו אינה אלא בת סופר־הפקידות של הכפר הסמוך. שמע, לא אוכל הבין את המין האנושי, שנפש אין בו, ויורד לקלון.

אמנם, מתברר לי יותר ויותר, חביבי, שלא מחכמה אני עושה, כי הנני מודד את האחרים באַמַת־המדה שלי. ומפני שיש לי די טרדות שלי, ולבי כ"כ סוער – הוי! ילכו כלם בדרכיהם, ובלבד שיתנו לי ללכת בדרכי אני.

ביחוד מרגיזים אותי היחוסים האזרחיים העלובים. יודע אני אמנם כמו כל אחד ואחד, מה נחוץ הוא הבדל־המעמדות, וכמה טובות־הנאה יש גם לי מזה; אבל אל יעמד לי זה לשטן, ברצותי לקבל בעולם הזה עוד מעט עונג, עוד זיק של אושר. באחד מטיולי נתודעתי לעלמה אחת, יצור נחמד, ששמרה את חם־עלומיה בחיים הקפואים הללו. בשיחתנו מצאנו חן זה בעיני זו, ובהפרדנו בקשתי ממנה רשות לבקרה בביתה. היא רצתה את בקשתי בפשטות כזאת, עד שבקצר־רוח חכיתי לרגע המוכשר. היא אינה בת העיר הזאת, ויושבת בבית דודתה. פרצוף־פניה של הזקנה לא נשא חן בעיני. אני שמתי את כל מַעיָני בה, בדַברי פניתי כמעט רק אליה, ובחצי־שעה ידעתי את נפשה, וגם העלמה הסכימה אחר־כך לדעתי; כי כלום אין לדודתה החביבה, לא רכוש הגון, לא מח בקדקדה, לא משענת, זולתי שלשלת־היוחסין, לא מחסה, זולת המעמד שהתבצרה בו, לא תענוגים, זולת להביט מֵעֲלִיָתָה על ראשי האנשים בני־העם. בנערותה היתה יפה, וחייה עברו עליה בתעתועי־דמיון, בראשונה ענתה בקשיות־ערפה כמה נערים מסכנים, ובבואה בימים הכניסה א"ע בעול אופיצר אחד, שבמחיר זה ומחיר כלכלה מספיקה בלה אִתָה את תקופת־הנחשת וַיָמֹת. ועתה בתקופת־הברזל יושבת היא בודדה ושוממה, ואיש לא היה משגיח בה, לולי היתה לה נכדה חביבה כל־כך.

ח' ינואר 1772

מין בני־אדם, שכל נפשם נתונה רק לטקָסים חצוניים, שכל כח־דמיונם ומחשבתם מוקדש כל ימי־חייהם רק לתפס מקום יותר נכבד ליד שולחן־המסובין! ולא מפני שאין להם עבודה אחרת: לא, העבודות הולכות ומצטברות, באשר נמנעים הם מפני רוגזות קטנוניות לעשות את הדברים החשובים. בשבוע שעבר נפלה מריבה על החלקלקה ותַשְבֵת את כל שמחתנו.

השוטים, שעַין אין להם לראות, כי לא המקום מכבד את האדם וכי זה היושב ראש־וראשון אינו עוד הראש וראשון! כמה מלכים ישנם, שהוזיר שולט בהם, כמה וזירים ישנם, שהמזכיר שולט בהם! ומי הוא אפוא הראשון? זה, כמדומה לי, שעינו מרחיקה לראות מִשֶל אחרים, וכח יש בו או ערמה להשתמש בכחותיהם ותאוותיהם להתגשמות רעיונותיו.

כ' ינואר.

עלי לכתב לה, לוטה חביבה, באחד החדרים שבאכסנית־אכרים דלה, אשר נמלטתי לתוכה מפני סופה קשה. מאז התהלכי בקֵן הַנִדָח ד., בין הבריות הזרות לי, הזרות ללבי, לא היה לי רגע אחד, אף רגע, שלבי ישיאני לכתב אליה; ועתה באהל זה, בבדידות זו, במֵצָר זה, כששלג וברד מזדעפים מול חלוני, היתה מחשבתי הראשונה עליה. אך נכנסתי הנה, ותופע עלי תמונתה, ויתקוף אותי שוב זכרונה, הרגע הראשון המאושר, הו לוטה! באיזו קדושה, באיזה חם! אלהים הטובים!

לו ראית אותי, חביבתי, תחת גל־טרדותי! מה נובל רוחי! אף רגע אחד של שפע־הלבב, אף דק של שלות־הנפש! לא־כלום! לא־כלום! עומד אני לפני ארגז־הפלאות, ורואה אנשים וסוסים עוברים לפני, ושואל אני את נפשי, האין זו אחיזת־עינים. משחק גם אני, או, נכון מזה, משחקים בי, כמו ב“מַריונֶטה”, ויש שתופס אני ביד־העץ של שכני והנני נרתע לאחורי. בערב הרי אני מקבל עלי להשכים ולהתענג על הנץ־החמה, ואינני יורד מעל מטתי; ביום מצפה אני לאור־היָרח, והנני נשאר בחדרי. ואיני יודע, למה אני קם ולמה הולך אני לישון.

חָסֵר אני את השְאֹר, המעורר את התסיסה בחיים; אותם הקסמים, שהכריחוני לשבת ער בלילות ושהעירוני משנתי בבקר־השכם, הם ממני והלאה.

נפש אחת מצאתי פה, העלמה מב. היא דומה לה, לוטה חביבה, אם אפשר בכלל לדמות אליה. אֶה! תאמר, בן־אדם זה מתחיל במחמאות רכות! קצת מן האמת יש בזה. זה זמן־מה שטוב אני ונוח, כי אחרת איני יכל להיות, ומרבה בחדודים, והנשים אומרות: אין כמהו יודע פרק בשבחים נאים (ולשקר, תוסיף; כי בלי זה אי־אפשר, התבין?) חפצתי לספר על העלמה ב.. בעלת־נפש היא, עיניה התכֻלות מספרות על זה. יַחֲשָה למשא עליה, ואינו ממלא אפילו אחת משאיפותיה. כמֵהה היא לצאת ממהומה זו, ושעות על שעות הוזים אנחנו על מחזות הכפר והחדוה האמתית שבהם; הו, ועָלֶיָה! לעתים קרובות כ"כ מוכרחה היא להביע לה את רגשי הערָצתה! לא מוכרחה, היא עושה זאת מרצונה הטוב, היא משתוקקת לשמע על אדותיה, היא אוהבת אותה.

מי יתנני יושב עתה לרגליך בחדרך הנעים והנחמד, ופעוטותינו האהובים מתגוללים סביבי, ובהקימם שאון גדול יותר מדי, קורא אני אותם לשמע אגדה מחרידה.

יפה עתה שקיעת־השמש מעל הככר המזהירה בשלגה, הסופה חלפה עברה לה, ואני – שוב להכָלא בכלובי – שלום! אלברט אצלה? ואיך? – יסלח לי ה' על שאלה זו!

ח' פברואר.

זה שמונת ימים של מזג־אויר נִתְעָב, אבל בשבילי טוב הוא ומטיב. כל ימי שבתי פה לא עבר עוד עלי אף יום יפה אחד, שלא השחיתו אותו או שלא נטלו ממנו את טעמו. עתה, כשהגשם מרובה, והסערה חזקה, וכפור, וטל, הה! חושב אני, הן בבית לא ירע מאשר בחוץ או להפך, וזה טוב. יש שיוצא השמש בבקר ומבשר על יום יפה, ואז מוכרח אני לקרא: הרי להם שוב מתת־יה, שישחיתוה איש לאחיו! אין דבר שלא ישחיתוהו! בריאות, שם טוב, ששון החיים וקצת השלוה! ועל פי רוב מִשָטות, מִקֹצר־דעת וצרות־המושג, ואם תשאל אותם ושמעת: מתוך כונה רצויה. יש שהייתי כורע ברך לפניהם ומפיל את תחנתי, שיחוסו על עצמם, ואַל יטרפו את נפשם בכפם.

י"ז פברואר.

חושש אני, שאני והציר לא נוכל עוד לשבת יחדו. בן־אדם זה כבד הוא מנשא. דרכו בעבודה ובהנהלת הענינים מגוחכה כ“כ, עד שפעמים אינו יכל להתאפק מלהתנגד לו ולעשות דבר־מה לפי דרכי ורוחי, וזה, כמובן, אינו כשר בעיניו. הוא התאונן עלי לפני הממשלה, והוזיר שלח לי אמנם נזיפה קלה, אבל הן נזיפה היא, ואמרתי כבר לצאת בדִמוס, והנה קבלתי ממנו מכתב פרטי,⁷ מכתב אשר כרעתי לפניו, בהעריצי את נפשו הגדולה, העדינה, החכמה. איך שהוא מעיר את אזני על התרגשותי היתרה, איך שהוא אמנם מכבד את דעותי הנפרזות על הפעולה ועל ההשפעה ועל העקשנות בהתגשמות הרעיון בתור התלהבות רצויה של בני־הנעורים, ואינו מבקש לשָרש אותן, אלא להמתיקן ולשמרן לשעת־הכֹשֶר, שישאו תועלת ופֵרות. זה אִמֵץ את רוחי לשמונת ימים והשרה שלום בנפשי. שלות־הנפש ושמחתה בה עצמה דבר נהדר הוא ידיד יקר, אלמלא היתה חמדה זו עלולה כ”כ להשָבר, כְשֵם שהיא יפה ויקרה!

כ' פברואר.

ה' יברככם, חביבַי, ויתן לכם את כל אותם הימים הטובים אשר מנע ממני.

תודה לך, אלברט, שכִחַשת לי. חכיתי לבשורה, מתי יהיה יום־חתונתכם, וקבלתי עלי בנֵדֶר להסיר בו־ביום בחגיגות מרובה את תמונת לוטה מעל הקיר ולגנזה בין נירותי. ועכשיו הרי אתם זוג, ותמונתה עדיין פה! תהיה אפוא! ומדוע לא? יודע אני, אני אצלכם, אני שרוי בלבה של לוטה מבלי להזיק לך, כן, המקום השני בקרבו לי הוא, ורוצה אני ומוכרח אני לשמרו לי. הוי הייתי משתגע, אלו יכלה היא לשכח – אלברט, במחשבה זו – הגיהנום. אלברט, הֱוִי שלום! הוי שלום, מלאך־השמים! הוי שלום, לוטה!

ט"ו מרץ.

קפץ עלי רֹגז, אשר יגרשני מפה. אני חורק שִנַיִם! הַשֵד! איננו יודע שָבְעָה, והן אתם החיבים בזה, אשר הלהבתם ודחקתם והכרחתם אותי לקבל משרה זו, שאינה לפי רוחי. הרי לי! הרי לכם! ושמא תאמר שוב, שהפרָזת־מחשבתי היא קַלְקָלָתי, הרי לך ספור, מדויק ונאה כְמִפי כותבי־רשימות.

כי הגרף אוהב אותי ומְצַיֵן אותי לטובה, הרי ידוע לך, הרי אמרתי לך זה מאה פעמים. והנה אתמל הייתי מוסב אל שלחנו, בו ביום שמתכנשים אצלו לעת־ערב כל בני־העליה, גברים ונשים, ואני לא חשבתי, ובדעתי לא עלה, כי אנחנו סגני־הכהונה איננו נמנים עליהם. יפה. אני סועד אצל הגרף, ואחר הסעודה מתהלכים אנו באולם הגדול; אני מדבר אתו, ועם שר־הגדוד שנכנס זה עתה. וכך הולכת ומתקרבת שעת־הכנשתא. אני, ה' יודע, איני חושב על כל דבר. והנה נכנסת הגברת רבת־החסד לבית ס. עם בעלה הנכבד ובתה – אַוָז מהודרה, חזה נופל ומְחוֹכָה – חן, לוטשים תוך־לכתם עינים ונחירים כמסורת רָמי־היחש; ומפני שעַם זה למשא עלי, חפצתי כבר לאמר שלום וללכת, ואחכה רק עד שהגרף יפָנה מהשיחה הבטלה, והנה נכנסה העלמה ב., והיות שתמיד מציף גל חם את לבי למראָה, נשארתי תחתי ואעמד אחורי כסאה; והנה אחרי זמן־מה הרגשתי, שהיום היא פחות גלוית־לב אלי ומדברת במבוכה קלה. זה היה לי לפלא. כלום גם היא כמו כל העם הזה! נעלבתי ואמרתי ללכת; אולם נשארתי תחתי, כי ברצון הייתי מוחל לה, ולא האמנתי בזה, וצפיתי עוד למלה טובה ממנה וְ–מה שיעלה על דעתך. בין־כך הולכת החברה ומתרבה. הנה הברון פ. בלבוש השָלם מימי־הכתר של פרנץ הראשון, יועץ החצר ר. המכונה פה אדון לבית ר., עם אשתו־החֵרשית, ואל נא אשכח את י. בלבושו הדל. שהשלים את חִסְרֵי תלבשתו הפרנקית־העתיקה במַטְליות מודרניות; כל אלה נתקבצו, ואני מדבר עם מכרים אחדים, וכלם עונים אותי לַקונית. הרהרתי – והשגחתי רק בעלמה ב. לא הרגשתי, שבירכתי האולם מתלחשות הנשים ורומזים הגברים, שהגברת ס. מדברת עם הגרף (כל זה ספרה לי אח"כ העלמה ב.), עד שסוף־סוף נגש אלי הגרף והוליכני אל חלון אחד. הוא יודע, אמר, את יחוסי חברתנו התמוהים: רואה אני שאין הנאספים נוחים, כי הוא בתוכם. אני לא חפצתי בזה רום־מעלתו–הפסקתיו; אלף פעמים מבקש אני סליחה; היה עלי לראות זה מראש; ויודע אני, שהוא יסלח לי על אי־עקיבות זו. עוד לפני זה חפצתי ללכת, אבל רוח רעה עצרתני – הוספתי בבת־צחוק ואשתחוה. הגרף לחץ את ידי ברגש, שאָמר הרבה. חרש התחמקתי מהחברה המעולה, הלכתי, ישבתי בעגלת דו־אופנים ונסעתי למ. לראות שם מעל הגבעה בשקיעת־החמה ולקרוא בהומירוס שלי את השירה הנהדרה, איך שרועי־החזירים המפאָרים מכלכלים את אולים. כל זה היה יפה.

בערב שב אני אל הארוחה; בחדר האורחים נשארו מעטים; הללו שחקו בקוביות על קצה־השלחן, והַמַפָה היתה מופשלה הצדה. והנה בא א., הישר באנשים, מסיר את כובעו, מסתכל בי, נגש אלי ואומר חרש: היה לך צער? אני? אמרתי. הגרף שלח אותך מהחברה. – ילכו לעזאזל! אמרתי; אני שמחתי, שיצאתי למרחב לשאף מעט אויר. – טוב, אמר, שאין לבך חולה על זה! אך צר לי, כי השמועה עשתה לה כנפים בעיר. – זה התחיל קוסם את לבי. כאשר הביטו אלי המסובין, חשבתי, שאינם מסתכלים בי אלא בשביל זה! הָרעל דמי.

וכאשר נדים לי עתה באשר אפנה, ומדי שמעי, כי מקנאי מתרוננים וצוהלים על אחריתם של גדלי־הלבב, שמתפארים במעט מהם ורואים להם הֶתֵר לפרץ את נמוסי החברה, וכיוצא בזה מנביחת הכלבים – מתאַווה אני לתקע סכין בלבי; ידברו על דעה מוצקה מה שידברו, אבל עוד לא ראיתי את האיש, שישא דומם את דברי בני־הבליעל, בהיות ידם על העליונה; כשפטפוטיהם הבל הם, הו! אז אפשר לעבר עליהם בלב שָקֵט

ט"ו מרץ.

הכל מגָרה אותי. היום נפגשתי בשדרת־האילנות עם העלמה ב. לא יכלתי להתאפק ואָבא אתה בדברים, ובהתרחקנו מעט משאָר החבריה, הבעתי לה את תמהוני על התיחסותה המעלבת בפעם האחרונה. הו ורטר! אמרה היא מקרב לבה, כלום יכל הוא לבאר ככה את מבוכתי, אחרי שיודע הוא את נפשי? כמה סבלתי למענו מאותו רגע שנכנסתי אל האולם. ראיתי את הכל מראש; מאה פעמים פתחתי את פי לאמר לו את זה. ידעתי, כי ס. וט. עזב יעזבו את הבית ובחברתו לא ישָארו; ידעתי, כי אין להגרף לקלקל את היחוסים הללו – ועתה המהומה! – מה? קראתי ואסתיר את חרדָתי; כי כל מה שאמר לי אַדלסון שלשם עבר עתה כרותחין דרך עורקי. – בכמה עלה לי זה! אמרה הנפש המתוקה ובעיניה עמדו דמעות. – לא שלטתי עוד ברוחי ואחפץ לנפל לרגליה. תספר! קראתי. דמעותיה שטפו על לחייה. דעתי הסתתרה עלי. היא מחתה אותן מבלי להסתירן. הוא יודע את דודתי, פתחה; היא היתה שם, ובאיזו עינים, הה! התבוננה לזה! ורטר, כל הערב וכל הבקר היה עלי לשמע דברי כבושין על התהלכי אתו, ואיך שמשפילים ומגנים אותו, ולא יכלתי ולא הייתי רשאית להצדיקו אלא במעט.

כל מלה ומלה חדרה כחרב אל לבי. היא לא הרגישה, כי חסד היתה עושה לי, אלו עברה על כל זה בשתיקה! והיא עוד הוסיפה, מה ירננו עוד אחרי, ומי הן הבריות אשר יעלזו על זה וכמה יגילו וישישו לאֵדִי על רום־לבבי ועל שאיני הוגה כבוד לאחרים, שמכבר מאשימים אותי בזה. וילהלם, לשמע את כל זה מפיה בהשתתפות אמתית – דעתי נטרפה עלי, ודמי רותח בי. מה חפצתי, כי מי־שהוא יעיז לאמר לי זה בפני, למען אוכל לנעץ את הסַיִף בלבו; דם לא ראיתי, כי אז רָוַח לי. הו! מאה פעמים אחזתי בסכין לקרא דרור ללבי המעונה. מספרים על מין סוסים מיוחשים, כי בִרְתֹחַ דמם בקרבם מפני מרוצה יתרה, הרי הם מנשכים להם בעצמם את אחד מעורקיהם בשביל לשאוף רוח. כך גם אני; חפצתי לפתח לי עורק ולצאת לחפש הנצחי.

כ"ד מרץ.

דרשתי פטורין, ובודאי שאקבלם; ואתם תסלחו לי על שלא נטלתי ראשונה רשות מכם. אני מוכרח ללכת, ומה שיש לכם לאמר, יודע אני מראש; ואם־כן –המתק לאמא את הבשורה הזאת! איני יכל להושיע לעצמי, ועליה להשלים עם הרעיון, כי איני יכל להושיע גם לה. בודאי, זה יכאיב את לבה. הדרך היפה שיצא בה בנה, העולה עד ל“יועץ סתרים” ו“ציר”, ופתאם–לעמד ולשוב אחורנית עם הצאן אל הרפת! חִשבו מה שתחשבו, וצרפו לכם את כל מיני האפשרֻיות, שיכלתי להשאר והייתי צריך להשאר; די, אני הולך; ולמען דעתכם, להיכן אני הולך, הרי יש פה הנסיך המוצא קורת־רוח בחברתי; ובשמעו, כי עתיד אני ללכת מפה הזמינני אליו לבלות באחוזתו את ימי האביב היפים. הוא הבטיחני, שיהיה לי שם חפש גמור. והיות שעד נקודה ידועה מבינים אנו איש את אחיו, אנסה את אָשרי ואלך אתו.

י"ט אפריל. ידיעה.

חן־חן על שני מכתביך. לא עניתיך, כי דחיתי את משלח מכתבי הנ“ל עד שאקבל פטורי: הייתי חושש, פן תכתב אמא אל הממשלה ותשים מעצורים על דרכי. עתה כבר לאחר־מעשה. הפטורין בידי. בַל אֹמַר לכם, כמה סרבו לתתם לי, ומה כתב לי הוִיזִיר; אתם תתפרצו שוב ב”הוי ־ ואֲבוי". יורש־העצר שלח לי לפרידתי עשרים וחמישה דינרים ומכתב, שהעלה דמעות בעיני; אם כן אפוא אין לי עוד צורך בכסף אמא, שקודם־לכן בקשתי ממנה.

ה' מי.

מחר אני יוצא מכאן, ולפי שעיר־מולדתי רחוקה מדרכי רק ששה מילים, אסור גם לראות אותה, להעלות בזכרוני את אותם הימים הטובים והמאשרים, שנגוזו כחלום. בא אָבֹא לאותו השער, שאמא יצאה אתי בעדו אחרי מות אבי, בעזבה את המקום החביב והשאנן ותלך להכלא בעירה המשעממת. שלום, וילהלם! עוד שָמֹעַ תשמע ממסעוֹתַי.

ט' מי.

את דרכי לעיר מולדתי עשיתי בכל רגשי־הקדש של ההולך אל המקומות ־ הקדושים, ורגשים אשר לא שערתי תקפוני. ליד תרזה גדולה, כרבע שעה מהעיר בואך לס., ציויתי לעצר בסוסים, ואצא מהמרכבה ואשלח את העגלון עם סוסיו, שאוכל להתעלס לפי־רוחי ביחידות ובהליכה־ברגל על כל אותם זכרונות קדומים, אשר שות שתו על נפשי. עמדתי תחת התרזה, שהיתה בימי־נעורי תחום טיולי ומטרתם. מה נשתנה הכל! אז ערגתי מתוך אי־ידיעה מאושרה אל עולם טמיר ונעלם, שקויתי למצא בו כמה מזון ותענוגים ללבבי, מלוי וספוק לנפשי השואפת והשוקקה. עתה שבתי מעולם זה רחב־הידים – הוי, ידידי! תקותי נכזבות, מגדָלי הרוסים! – ראיתי את ההרים משתרעים לפני, מקום ־ געגועי משכבר־הימים; שעות על שעות יכלתי אז לשבת פה ולערוג אליהם, כשנפשי תועה במרחבי היערות והעמָקים הנראים לעיני בהדר־דמדומיהם, ומדי הגיע מועד־שובי, מה דאבה אז נפשי להפרד ממקום נחמד זה. – התקרבתי אל העיר; האַרתי פנים לכל הטירות הישנות, ועיני היתה רעה בחדשות שבהן ובכל השינויים שחָלו. נכנסתי השערה, ומיד עלה הערפל. חביבי, לא אכנס בפרטים; כל הנחמד שם תמעט דמותו ע"י ספורי. החלטתי לגור בשוק סמוך מאד לביתנו הישן. בהליכתי ראיתי, כי חדר־הלמודים, שאשה זקנה היתה מאַספת אותנו לתוכו, נהפך לחנות. נזכרתי באי־המנוחה, בדמעות, בקהות־הרגש, בחרדת־הלבב אשר עברו עלי במאורה זו.–

פסיעה לא פסעתי שלא היה בה ענין בשבילי. ההולך להתפלל בארץ הקדושה לא יפגע במקומות כה מרובים של זכרונות דתיים, ונפשו לא תהיה מלאה כ"כ התרגשות קדושה. – עוד אחת מני אלף. הלכתי לאָרכו של הנהר עד חצר אחת ידועה; זה הוא דרכי מאָז, והרי הם מקומות, שעליהם היינו מתרגלים להרקיד חלוקי־אבנים במים. פתאם עלה בזכרוני, איך שהייתי מביט פעמים אחרי שטף־המים, מרחיק בדמיוני ללכת אחריו כשלבי פוחד ומתרחב, ותמוהים וטמירים נראים לי כל אותם המקומות, שהמים הולכים לשם, והנה מוצא אני תחום לכח ־ המדמה שלי, אבל הוא מרחיק ללכת, יותר ויותר מרחיק, ועיני תועה במרחקים הבלתי נראים. – בא וראה, חביבי, כה מגבלים וכה מאושרים היו אבותינו הנַעלים! כה ילדותי היה רגשם, פיוטם! בדַבר אוליס על הים שלא ־ יִמָד ועל הארץ האין ־ סופית, הרי דבריו כה אמיתיים, אנושיים, לבביים, פשוטים ורזיים. מה לי, אם אוכל עתה לאמר עם כל בר־בי־רב, שהארץ עגולה היא? אין האדם צריך אלא לאמות אחדות של אדמה בכדי למצא עליהן את אשרו, ופחות־מכן בכדי למצוא בתוכן את מנוחתו הנצחית.

עתה יושב אני פה, בארמון הציד של הנסיך. עדיין נעים לי לשבת אתו; איש תמים וישר. מסביבו אנשים תמוהים, שאינם מובנים לי כלל. אינם נראים כנוכלים, אבל גם תמימים אינם. עיתים הם נראים לי ישרים, ולהאמין להם אני יכל. אך צר לי, שהוא מדבר תמיד על דברים, שרק שמע או קרא עליהם, ומתוך אותה נקודה, כפי שהאחרים צירו אותם לפניו.

גם מוקיר הוא את שכלי ואת כשרונותי מאשר את לבי, שעליו גאותי היחידה, שהוא בלבדו מקור הכל, מקור כל הכחות, האֹשר והמצוקה. הו! מה שאני יודע, יכול יוכל כל בן־אדם לדעת, אבל לבבי רק שלי היא.

כ"ה מי.

עלה דבר־מה במחשבה לפני, שלא רציתי לגלות לכם עד שיתגשם: עתה כשכלום לא יצא מזה, טוב גם־כן. חפצתי ללכת במלחמה; זאת היתה תשוקתי מאָז, ורק מפני זה הלכתי הנה עם הנסיך, שהוא גינירל בפעַל בצבא***. באחד מטיולי גליתי לפניו את מגמתי זו; הוא מנעני מזה; אני הודיתי לנמוקיו; ודאי שלא היתה בי תשוקה אמתית אלא תעתועי־דמיון בלבד.

י"א יוליוס.

אמר מה שתאמר, יותר לא אוכל להשאר פה. מה אעשה פה? העת ארוכה עלי, הנסיך טוב לי כמה שאפשר, ובכל זאת אינני כמו בתוך שלי. לאמתו של דבר אין כלום אשר יאַחד אותנו. הוא איש־שכל, אבל שכל פשוט. שיחתו אינה מענינת אותי יותר מספר הכתוב יפה. עוד שמונה ימים אשאר פה, ואז אצא אני שוב לתעות בעולם. הדבר הטוב היחידי שעשיתי פה הוא ציורי. הנסיך מרגיש באמנות, והיה מרגיש עוד יותר, לולי היה מוגבל ע"י המָהות המַדָעית הנִתעָבה והטרמינולוגיה השכיחית. עתים חורק אני בשִנַי, בהראותי לו בהתפעלות רבה על הטבע ועל האמנות, והוא חושב לעשות תקון גדול, בנפלו לתוך דברי כסומא בארובה במלה מוסכמת שבתורת האמנות.

טז יוליוס.

אָכן, רק נודד אני, רק הֵלֶך על פני האדמה! כלום אתם יותר מזה?

יח יוליוס.

להיכן? הבה ואגדך בלחש. עוד ארבע עשר יום עלי להשאר פה ואז משַדל אני את נפשי להאמין, שאֵלֵך לראות את מכרות־ההרים אשר ב***. אבל לאמיתו של הדבר לא זהו העיקר; חפצתי רק להיות קרוב יותר אל לוטה, וזהו הכל. וצוחק אני על לבי –ועושה את רצונו.

כ"ט יוליוס

לא, עתה טוב! הכל טוב! – אני – בעלה! הוי, קוני, אושר־נפש זה לו נתת לי, היו כל ימי־חיי תפלה אחת ארוכה לפניך. לא אדין אתך, וסלח לי על הדמעות הללו, וסלח לי על תפלת־שוא זו! – היא – אשתי! יצור נחמד זה, שאין כמוהו תחת השמש, לו חבקתי בזרועותי! רטט עובר בכל גופי, וילהלם, מדי חשבי, שאלברט חובק את גופתה התמורה.

וְהַאֹמַר את זה? מדוע לא, וילהלם? אתי היתה היא מאושרה יותר מאשר אתו. הו! אין הוא האיש, שיוכל למלא את כל משאלות לבה. חוסר ידוע בהרגשה, חוסר – קרא לזה איך שתקרא! ולבו לא ידפק מתוך אותה חבה למקרא – הה! – איזה ספר טוב, כשלבי ולבה דופקים כאחד; וכשחושינו מתעוררים בעוד אלף מקרים על מעשי אחרים. וילהלם החביב! – אכן הוא אוהב אותה בכל נפשו, ואהבה כזאת – מה היא אינה שוה! –

איש משעמם הפסיק אותי. דמעותי יבשו. נפשי פזורה. שלום, חביבי!

ד' אוגוסט.

יש גם אחים לצרה. כל האנשים יוצאים בפחי־נפש מתקותיהם, מצִפִיותיהם. בקרתי את האשה הטובה אשר תחת התרזות. בנה בכורה רץ לקראתי; לקול תרועתו באה גם אמו, ופניה דואבים ומדוכאים. דבורה הראשון היה: אדוני הטוב, אהה! הַנס שלי מת עלי! זה היה צעיר ילדיה. אני עמדתי דומם. ובעלי, אמרה, שב משויץ; כלום לא הביא, ולולי שעמדו לו אנשים טובים היה מוכרח לחזר על הפתחים; בדרך חלה בקדחת. – לא יכלתי לאמר לה דבר, ונתתי כסף־מה לבנה הקטן; היא הפצירה בי, שאקח תפוחים אחדים, ואעש את בקשתה ואעזב מקום הזכרונות הנוגים.

כ"א אוגוסט.

העיפות עין – ומצבי נשתנה. יש שעין החיים לוחשת לי אהה! רק לרגע אחד! כשנפשי תועה בחלומותיה, מבצבצת בי גם מחשבה זו: ומה אלו מת אלברט? הרי אז תהיה אתה! כן, הרי אז תהיה היא – ואני רץ אחרי תעתועי דמיוני הללו, עד שרואה את עצמי עומד על פי תהומות, ונרתע לאחורי.

בצאתי אל השער, אל הדרך אשר הלכתי בו בפעם הראשונה לקחת את לוטה אל המחול – מה נשתנה אף הוא! הכל הכל עבר! אין אף רמז של העולם ההוא, אף משהו מרגשותי אז. דומה אני לאותו נסיך, שבנה בימי גדולתו ארמון כליל־יופי, ומלא־תקוה הניח אותו במותו לבנו האהוב; וכְשֶבָאָה אחרי כן רוחו לא מצאה במקומו אלא גל־אפר ומעי־מפלה.

ג' ספטמבר.

יש שמחי אינו תופס, איך יכל איך רשאי אחר לאהב אותה, בעוד שאני לבדי אוהב אותה, בכל לבבי, בכל נפשי, וזולתה אין לי מחשבה אחרת, אין לי רגש אחר, אין לי כלום.

ד' ספטמבר.

הנה כי כן הוא. מה הטבע אף אני. הסתיו יורד על העולם, וסתיו נושב בקרבי ומסביבי. עלי מכתימים, וכבר נשרו עליהם של אִילָנותַי השכנים. הן מיד אחרי בואי לכאן כתבתי לך על בן־אכרים אחד? שאלתי שוב עליו בוַלהים; אמרו לי כי הוא גֹרַש ממקום־עבודתו, ואיש אינו רוצה לשמע על אודותיו. אתמול פגשתיו בדרך לכפר אחר; באתי אתו בדברים, והוא ספר לי את קורותיו, שזעזעו את תוך־תוכה של נפשי, כפי שתבין מעצמך לאחר שאחזר לפניך על ספורו. אבל למה כל זה? למה איני קובר בלבי את חרדותי ומכאובי? למה בא אני להדאיב גם את נפשך? למה אתן לך פתחון־פה לגער בי תמיד ולנוד לי? יהי כך! גם זו רעה חולה שגרם לי מזלי.

מתוך עצבות שקטה וחרדה נסתרה ענה לי בראשונה רק על שאלותי; אבל מיד נפתח לבו לפני, כאלו זה עתה הכיר אותי, ויתודה על חטאותיו, ויתאונן על אסונו. לו יכלתי להרצות לפניך את כל דבריו, מלה במלה! הוא הודה, כן, הוא ספר במין הנאה ובהתפעלות, שהשפיע עליו זכרון־הדבר, כי יצרו לאֲדוֹנָתוֹ גבר מיום ליום, עד שלא ידע באחרונה מה הוא עושה, מה הוא מדבר, והיכן יניח את ראשו? הוא לא יכל לא לאכל, לא לשתות, לא לישון; נפסק דבר־מה בגרונו; הוא עשה מה שלא היה צריך לעשות; מה שנצטווה שכח; רוח רעה רדָפתו; וביום אחד, בדעתו שהיא יושבת בעליתה, עלה אליה, כן – הוא נגרר אחריה. כאשר לא השגיחה בהפצרותיו, אמר לכבש אותה בחזקה; אין הוא יודע, איך יצא הדבר הזה, ומעיד עליו את השמים, שכונותיו היו תמיד רצויות וכי לא חשב כלום אלא שתנשא לו, שתאבה לבלות אתו את ימי־חייה. ובהוסיפו לספר, התחיל מדבר בהפסקות כמי שיש לו עוד לספר ומפקפק; סוף־סוף הוציא מפיו, איזו חבה יתרה היתה מראה לו קודם לכן, איזו קורבה יתרה היתה מרשה לו. הוא פסק שתים, שלש פעמים, והבטיח וחזר והבטיח בכל תוקף ועוז, שאין כונתו לספר בגנותה, שעודנו אוהב ומוקירה כמקדם, שדבר זה לא עלה עוד על דל־שפתיו, ושאינו מתכון אלא להוכיחני, כי אינו מָשחת כל־כך וחסר־דעה. – וכאן יקירי, אפתח שוב בפזמוני, שתמיד אחזר עליו: לו יכלתי להציג לפניך את האיש הזה כמו שעמד לפני, כמו שעודנו עומד לפני! לו יכלתי לספר לך הכל, למען תרגיש, מה משתתף אני בגורלו, מה מוכרח אני להשתתף! אבל די! כיון שיודע אתה גם את גורלי גם אותי, הרי ידוע לך למדי מה מושך אותי אל כל האמללים, מה מושך אותי ביחוד אל האמלל הזה.

קראתי מחדש את הדף הזה, ורואה אני, כי שכחתי לספר את סוף המעשה, אבל בנקל אפשר לשערו. היא התנגדה לו; והנה בא אחיה, שזה מכבר שְנֵאו, שזה מכבר רצה כי יעזב את ביתה, בהתיָראו פן תנשא לו אחותו חשוכת־הבנים, וכל תקותיו המזהירות על ירושתה בשביל בניו יכזבו, – וידחף אותי מיד החוצה ויָקֶם מהומה כה גדולה, עד שהאשה, ואפילו רצתה בכך, לא תוכל עוד החזירו. עתה לקחה עבר אחר; גם בְשֶלוֹ, אומרים, היא בריב עם אחיה; ואומרים בדרך־ודאי, שתנָשא לו; אבל הוא גמר בדעתו לבלי ראות את זה בחייו.

לא הפרזתי ולא המתקתי, אדרבה, ספרתי את זה באופן חלש, חלש מאד, וגס למדי, כי הבעתי את כל זה באותן המלים המוסריות המקובלות והמוסכמות.

אהבה זו, נאמנות זו, יֵצֶר זה אינם דמיון המשורר, חיים הם, הם בעצם טָהֳרָם אצל אותם האנשים, שאנו קוראים להם נבערים, גסים. – אנחנו המשכילים, שכלום לא הִשְכַלנו! בבקשה ממך, קרא נא מעשה זה בעיון רב. היום שקט אני; מכתב־ידי תראה, שאיני תוסס ואיני מַכְתִים, כמנהגי. קרא, אהובי, והשיבות אל לבבך, שהקורות הללו הן גם של רעך! כן, כך קרה לי, כך יִקרה לי, אלא שאני איני ישר אף למחצה, שאיני תקיף בדעתי אף למחצה מאותו האמלל המסכן, שאיני מעז להדמות אליו.

ה' ספטמבר.

היא כתבה פתקה לבעלה, השוהה כעת לרגלי עסקיו בכפר, תחלתה: יקיר, אהוב, בֹאה בהקדם האפשרי! אני מצַפה לקראתך שְמֵחָה ועליזה! – פתאום נכנס ידיד־בַית אחד והביא לה ידיעה, שמפני טעמים ידועים לא יוכל לשוב במהרה בקרוב. הפתקה נשארה איפוא, ונתגלגלה בערב לידי. קראתי בה וחיַכתי; היא שאלה: על מה? – כח־הדמיון מתת־יה הוא! קראתי; יכלתי רגע לדמות, כי כתבה זאת אלי, היא הפסיקה אותי; זה לא היה, כנראה, כשר בעיניה, ואני נשתתקתי.

ו' ספטמבר.

ברב קושי באתי לידי החלטה להתפשט את מעילי הכָחֹל, הפשוט, אשר בו רקדתי עם לוטה בפעם הראשונה; אבל צורתו כבר נטשטשה לגמרה, אני הזמנתי לי אחר כדמותו וצבעו ממש, אותו הצוארון ואותם הדַשים, גם שוב חזיה כתומה ומכנסים.

אבל רִשומו אינו חזק כ"כ. איני יודע – חושב אני, שבמשך הזמן יתחבב גם זה עלי.

י"ב ספטמבר.

היא נסעה לימים אחדים ושבה יחד עם אלברט, היום נכנסתי לחדרה; היא הלכה לקראתי, ואני נשקתי את ידה בשמחה וצהלה.

קַנַרֶה התעופף מעל המראה ועמד על כתפה. רֵע חדש! אמרה ותקרא אותו אל כף־ידה; הוא נועד לפעוטות שלי. מה עדין הוא! יסתכל בו! בתתי לו לחם, מנפנף הוא בכנפיו ומנקר בנמוס. הוא גם נושק אותי, יראה נא!

כאשר העמידה את פיה כלפי הבריה הזאת, נלחצה היא אל שפתותיה המתוקות, כאלו יכלה להרגיש את העדָנים, שהיא סופגת לתוכה.

הוא ינשק גם אותו, אמרה ותושט לי את הצפור. חרטומו עבר מפיה אל פי, ונגיעה־נקודה זו היתה כעין הרגשה דקה, כעין נשמת־הרוח של תענוג יקר.

אין נשיקה, אמרתי, שאינה תלויה בדבר. הוא מבקש את מזונו וסָר באי־רצון מלטיפה ריקה. הוא גם אוכל מתוך פי, אמרה ותושט לו גרגירים אחדים בשפתיה, שרחפה עליהן בת־צחוק של אֹשר האהבה והרחמים, האהבה בתמימותה ובכל עדניה.

הסבותי את פני. לא היתה צריכה לעשות את זה. אין לה להלהיב את כח־דמיוני בתמונות של תמימות שמַימית וחֶדְוַת־האושר ולעורר את לבי מתרדמתו, שהפילה עליו אדישות החיים! – ומדוע לא? – היא בוטחת בי. היא יודעת, מה אני אוהב אותה!

ט"ו ספטמבר.

אפשר להשתגע, וילהלם, כי יש אנשים בעולם, שאין בהם נפש ורגש לחוש את זה המעט, שיש לו עוד איזה ערך על פני האדמה. יודע אתה את האגוזות, שישבתי תחתיהן עם לוטה אצל הכהן הנכבד בסט., האגוזות הנהדרות, שמלאו תמיד את נפשי, ה' יודע! חדוָה עצומה וכבירה! מה גדול החן שמָתחו על החצר, ומה ערֵבה הקרירות שהאצילו עליה! ומה נהדרות היו דָליותיהן! ואלה הזכרונות שנתעוררו על הכהנים הישרים, אשר נטעו אותן בשכבר־הימים! מורה בית־הספר קרא פעמים רבות בשֵם אחד, אשר שמע אותו מפי אבי־אביו; איש נעלה היה הוא, וברחשי־קדש הזכרתיו תמיד בשבתי תחת האילנות הללו. שמע אפוא, גם בעיני המורה עמדו דמעות, בדברנו אתמל עליהם, כי הם נתקצצו. – נתקצצו! דעתי נטרפה עלי, הָרֹג הייתי הורג את הכלב, אשר הניף את גרזנו בראשונה עליהם. ועלי לראות את זה, עלי, אשר לוּ היו אילנות אחדים כאלה בגני, ואחד מהם היה מת מזקנה, הייתי קושר עליו אֵבֶל ומִסְפֵד. – מחמדי, רק נחמה אחת! הרגש האנושי! כל הכפר מתמרמר, ומקוה אני, כי עוד הַרגש תרגיש הכהנת בחמאה ובצים וכיוצא־בהן, מה גדול הפצע אשר עשתה במקום זה. כי היא אשר עוללה את הדבר. אשתו של הכהן החדש (הזקן שלנו ג"כ מת), בִרְיָה צנומה, חולנית, שיש לה טעם לזלזל בעולם הזה, מפני שהכל מזלזלים בה. שוטה החושבת את־עצמה למלומדה, מתערבת בבקרת כתבי־הקדש, עובדת הרבה מאד בתקוני הנצרות המודרניים מצד המוסריות והבקרת ומושכת את כתפיה על הזיותיו של לַוַטֶר, בעלת גוף רצוץ, ולכן אינה יודעת שמחה על אדמת־יה. בריה נחמדה כזאת יכלה גם לקצץ את אילנותי. רואה אתה, איני יכול להרָגע. הגה בעצמך, העלים הנושרים מרַפְשים ומבאישים את חצרה, האילנות נוטלים ממנה את מאור־היום, ובהתבשל האגוזים הרי מַשִילִים הילדים את הפֵרות באבנים, ודבר זה פועל לרעה על עצביה, זה מפריע אותה בשקול־דעתה, בהציגה זה לעומת זה את קניקוט, זֶמְלֵר ומיכאליוס. בראותי את אנשי־הכפר, ביחוד את הזקנים שבהם, נרגזים כל־כך, אמרתי להם: מדוע הנחתם להם? – אם ראש־הכפר רוצה בכך, מה אפשר לעשות? אבל גם לאֵדו שמחו! ראש־הכפר והכהן, שרצה ליהנות קצת משגעונותיה של זוגתו, שבכלל אינם ממתיקים לו את תבשילו, חשבו להתחלק את העצים; נודע הדבר לרָשות ותאמר: אל־נא, אחי! כי תביעות שונות היו לה על חלק החצר, שעמדו בו האילנות ותמכרם עתה בפומבי. הרי הם מוטלים! הֶאָח! לו שליט הייתי! את הכהנת ואת ראש־הכפר ואת הרָשות הייתי – שליט! – כן, לו שליט הייתי, כלום הייתי מתענין באילנות שבארצי?

י' אוקטובר.

בראותי עתה את עיניה השחורות, מה נוח לי ומה טוב לי! ועיקר צערי הוא כי אַלברט, כנראה, אינו כ"כ מאושר כמו – שקִוָה, כמו – שאני חשבתי להיות, אִלו – לא אהבתי להשתמש בקוים הללו, אבל לא יכלתי כאן לבטא באופן אחר – ודומה אני, הכל ברור למַדַי.

י"ב אוקטובר.

אוסין לקח את מקום הומירוס. איזה עולם, שהמשורר הנהדר מביאֵני לתוכו! לְהַלֵך על פני הערבה, כשמסביב הומה הסערה, הנושאת בתמרות־הערפל את נִשְמות האבות לאור־הירח החִוֵר, לשמוע מבין־ההרים, מתוך נהמת פלג־היער, הֵד אנקות הרוחות ממערותיהן, ואת יללות הנערה המתיפחת עד לאין־כח על ארבע האבנים המכוסות אזוב ומגודלות עשב, שמתחת להן טמון החלל־הגבור, הוא אהובה! במצאי אז אותו, את המשורר הסב הנודד, המבקש בערבה הגדולה את עקבות אבותיו ומוצא, אהה! את מַצבותיהם, ונושא את עינו ביללה אל ככב־הערב היקר, המסתתר בים המתגעש, וזמנים שעברו קמים עתה לתחיה בנפשו של הגבור, כאשר קרן טובה זו עוד האירה לבני־החיל בשעת־סכנה, והירח הגיה את אורו על אניתם השָבה עֲדוּיַת זֵרֵי־נצחון; בקראי על מצחו את יגונו העמוק, בראותי את הגבור האחרון הנעזב צועד באפיסת־כוחות אֱלי קברו, איך שהוא שואף תמיד אל־קִרְבו בחברתם העלובה של צללי־הנפטרים תענוגות חדשים הלוהטים עד־לִכְאֵב, ומוריד את עינו אל האדמה הקרה, אל העשב הגבה המרשרש, וקורא: יָבֹא, יָבֹא ההלֶך, שידע אותי בתפארתי, וישאל: איהו המשורר, בנו הנעלה של פִינְגַל? רגלו דורכת על קברי, הוא מבקש אותי על פני האדמה – ולשוא! הוי, רעי! מה חפצתי לשלוף את חרבי כנושא־הכלים הנאמן ולחלץ בבת־אחת את נסיכי מענויי החיים הגוססים לאט־לאט ולצרור גם את נפשי עם נפש האריאל המשוחרר.

י"ט אוקטובר.

הוי! חלל זה, החלל הנושא שמרגיש אני בלבי! וחושב אני, שאלו יכלת ללחוץ אותה פעם אחת, רק פעם אחת, אל לבך, היה כל החלל הזה מתמלא.

כ"ו אוקטובר.

כן, מתברר לי חביבי! מתברר לי יותר ויותר, כי חיי נפש אחת נחשבים אך במעט, במעט מזער. ידידה באה אל לוטה, ואלך אל החדר הסמוך לקחת ספר למקרא; ולקרא לא יכלתי, ואקח עט לכתוב. אני שמעתי אותן מדברות חרש; הן ספרו זו לזו דברים קלי־הערך, חדשות מקומיות: זו נשאת, וזו חולה היא, חולה מאד. שעולה יבש, לחייה בולטות, ובפעם בפעם היא מתעלפת; חייה אינם שוים אפילו פרוטה, אמרה האחת. פלוני גם־כן חולה הוא, אמרה לוטה. כלו צבה, אמרה השניה. – וכח־דמיוני העֵר הציגני לפני מטתה של המסכנה; ראיתי, מה קשה לה להפנות ערף אל החיים, מה – וילהלם! הנשים הללו דברו על זה, כמו שנוהגים לדבר – אם זר הוא הגֹוֵע. – והביטי מסביבי וכראותי את החדר ושמלות לוטה ואת כתבי אלברט, ואת הרהיטים הללו, שכלם ידידי הטובים הם, אפילו קסת זו, וחושב: שור, כמה נחשבת בבית זה! הכל כאשר לכל. רעיך מכבדים אותך! אתה הוא משושם; ולבך אומר לך, שאי אפשר גם לך בלעדיהם, ואף־על־פי־כן – אם הלכת, אם יצאת מחוג זה? כולם ירגישו עד אימתי ירגישו חלל זה, שנתהוה ע"י אבדה זו? עד אימתי? – הוי, מה נשבח הוא האדם! גם במקום שישותו בולטת בגבורתה, שרשומו נכר בזכרונם ובנפשם של יקיריו, גם שם ידְעַך יִכָּחד, וכה מהרה!

כ"ז אוקטובר.

לעתים קרובות חפצתי לקרע את חזי ולנַפֵץ את מחי על דלות־כחנו באהבהת־רעים. הוי, האהבה, ההתלהבות, השמחה והחדוה, אשר לא שאבתי מקרבי, לא תנתן לי מאחר, ואני בלבי המלא אושר לא אאציל ממנו לאחר, העומד לפני קפוא ואין־אונים.

כ"ז אוקטובר בערב.

יש לי רב, והרגָשתי אליה בולעת את הכל, יש לי רב, ובלעדיה הכל עפר ואפר.

ל' אוקטובר.

אם לא מאה פעמים עמדתי הכן לנפל על צוארה! האל הגדול יודע את לבו של האיש, כשעליו לראות את עצמו מוקף מחמדים מרובים כל־כך, ואסור לו לשלח בהם ידו. והן זאת שאיפה טבעית היא באדם. כלום אין הילדים לוקחים את כל אשר הם חומדים? – ואני?

ג' נובמבר.

יודע ה‘! כמה פעמים עולה אני על מיטתי בתפלה, כן, לעתים גם בתקוה, לבלי הקיץ עוד: ובבקר פוקח אני שוּב את עיני, רואה את השמש – ורע ומר לי. הו, לו יכלתי להיות מתאַנה, לו יכלתי להטיל את האשמה על האויר, על גוף שלישי, על מפעל שלא נתגשם, היתה מועקה כבדה זו של ההתמרמרות פוחתת למחצה. אללי לי! מרגיש אני למדי, כי האשמה רק בי – לא אשמה! די, מקור־תמרורים חבוי עתה בקרבי כמקור־תענוגים לפנים. כלום אנני עוד אותו האיש, שלפנים היה מרחף בשפע־הרגשות, שֶעַל כל צעד וצעד פגע בגן־עדן, שלֵב היה בקרבו, המחבק את כל העולם כלו באהבה? ולב זה מת עתה, לא נובעים עוד מתוכו רגשי התפעלות; עיני יבשו, ומחשבותי, שלא רָוו עוד מדמעות־הנחמה, מקמטות את מצחי בחרדה. אני סובל הרבה, כי אִבדתי את אשר היה חֶדְוָת־חיי היחידה, את הכח המחַיה, הקדוש, אשר בו בראתי לי עולמות מסביבי; הוא נסתלק מעלי! – מביט אני בעד החלון אל הגבעה הרחוקה ורואה את שמש הבקר כשהיא בוקעת את הערפל אשר עליה ושופכת אורה על הכר השקט, ואת הנהר השאנן כשהוא מתפתל לקראתו בין ערבותיו החשופות – הוי! כאשר טבע נהדרת זו עומדת קפואה לפני כפסל אלם, וכל פלאותיה אינם יכלים להוליד בקרבי אף משהו של חדוה, ובר־נש זה עומד כלו לפני ־ ה’ כבאר־אכזב, כדלי־שוקק! כמה פעמים התנפלתי על הארץ ובקשתי את ה' על דמעות, כאכר זה השואל על הגשם, כשהשמים על ראשו נחושה והאדמה המתחתיו צחיחה.

אבל הוי! מרגיש אני, שה' נותן גשם ושמש לא לבקשתנו הסוערת, ואותם הימים, שזכרונם כה מענה את נפשי, היו אולי מפני זה נעימים כ"כ עלי, באשר חכיתי בסבלנות לברכתו, ואת הטוב שהשפיע עלי קבלתי בלב שלם ובהכרת־תודה.

ח' נובמבר.

על משובתי היא הוכיחה אותי! הוי, בכמה חבה! משובתי, שכוס ־ יין אחת מביאה אותי לפעמים לידי שתיה יתרה. אל נא יעשה זה! אמרה; יחשב על לוטה! – לחשב! אמרתי: כלום עליה לצוֹת אותי על זה? אני חושב! – אני לא חושב! תמיד היא נגד עיני. היום ישבתי על המקום שירדה עליו בפעם האחרונה מהמרכבה – הא השיאה אותי לענין אחר. יקירי! אני הולך לאבדון! כחמר ביד היוצר אני בידה.

ט"ו נובמבר.

חן־חן לך, וילהלם, על השתתפותך הלבָבית, על עצתך הרצויה, ובבקשה ממך, הרגע נא. הניחה לי לשאת את יסורי עד תֻמם! למרות עיפותי יש בי עוד די כח להתגבר עליהם. מוקיר אני את הדת, כידוע לך; מרגיש אני, שהיא משענת לכושל, פלג־מים לצמא. אבל כלום יכלה היא, כלום מוכרחה היא להיות ככה לכל אחד ואחד? בנשאך עין אל העולם הגדול וראית אלפי אנשים, שהיא לא היתה להם ככה, אם ע“י הטָפה או שלא ע”י הטפה: וכלום לי מוכרחה היא להיות ככה… בבקשה ממך, אל תשגה בדברי, אל תראה לגלוג במלי התמימות האלו! נפשי היא אשר שפכתי לפניך; ולא – מוטב ששתקתי; כי איני אוהב לדבר על אשר לא ידעתי. מה זה אם לא גורל האדם לגמר את מדת יסוריו עד תומה, להריק את קובעת־כוסו? ואם כוס זו היתה מרה לשפתיהם של אראלי האנושיות למה אתגדל אני ואעמיד פנים, כי לי היא מתוקה? ולמה אתביש באותו הרגע הנורא, כשכל ישותי רועדת בין ההוָיה והחדלון, כשהעָבַר מאיר כברק על פני חשכת ־ התהום של העתיד, והכל טובע מסביבי, וכל העולם כלו חוזר אתי לתהו ובהו – כלום אין אז על בריה זו, הסחופה והדוֻיה, רפת־האונים והנופלת־פלאים, לחרֹק מתוך עמקי־כחותיה הפנימיים המתאמצים לשוא: אלי! אלי! למה שבקתני? כלום עלי להתביש במבטא זה, לחרד מפני הרגע הזה, שגם הללו לא נמלטו ממנו, שהשקיפו ממרום הפסגה על חיי אנוש וגורלו?⁸)

כ"א נובמבר.

אין היא רואה, אין היא מרגישה, שרַעל היא מתקינה, אשר יוריד השאולה גם אותי גם אותה; ואני אריק בצמאון־תאוה את הכוס, שתושיט לי לאַבדני. מהו אותו המבט הטוב, ששולחת אלי תדיר – תדיר! – לא, לא תדיר, אבל לפעמים, מה הן תשואות־החן על אותות חִבָתי המתגלות מבלי־מֵשים, אותם הרחמים המסתמנים במצחה על יסורי?

בלכתי אתמל ממנה הושיטה לי את ידה ותאמר: שלום, ורטר החביב! – זו הפעם הראשונה שקראַתני חביב, ותרעדנה כל עצמותי. מאה פעמים חזרתי על זה, ואתמל בערב, כאשר חפצתי לעלות על מטתי ודברתי לנפשי, אמרתי לי: לילה טוב, ורטר החביב! ואצחק על עצמי.

כ"ב נובמבר

איני יכול להתפלל: הניחה אותה לי! ובכל זאת יש שהיא נראה לי כשלי. איני יכול להתפלל: תנה אותה לי! כי של אחר היא. משתעשע אני במכאובַי, ולו נתתי חופש לעֵטי, היתה יוצאת מתחת ידי מְגִילָה אל אנטיתֶיזות.

כ"ד נובמבר

היא מרגישה, כמה סובל אני. היום חדר מבטה לתוך תוכו של לבי. מצאתיה לבדה; אני לא אמרתי דבר, והיא הסתכלה בי. ואני לא ראיתי בה עוד את יפיה הנחמד, לא עוד את מאור־שכלה הנפלא: כל זה נעלם מעיני. מבט יותר נהדר שָרָה עלי, המפיק השתתפות־הנפש ורחמי־עדן. מדוע לא הייתי רשאי לנפול לרגליה? מדוע לא הייתי רשאי לענות לה באלף נשיקות על צוארה? היא מצאה לה מפלט בפסנתרה, ותלַוה את מנגינתה בקולה החרישי והעָרֵב. מעולם לא ראיתי את שפתיה נחמדות כל כך; דומה כאלו נפתחו מתוך צמאון־נפש לגמע את היבבות המתוקות שנבעו מכלי־זמר זה, והֵד־יָה ענה עליהן מפיה הטהור, – כן, אלו יכלתי להביע לך כל זה! – לא עמד בי עוד כחי, השתחויתי ונשבעתי: הרי עלי, שלא אעיז לנגע בכן, שפתים, בנשיקה, שמלאכי ־ השמים מרחפים עליכן! – ובכל זאת – אני רוצה – אהה! רואה אתה, זה עומד כקיר־מבדיל בפני נפשי – העדנים הללו – ואז ללכת לאבדון, לכפרה על חטא זה! – חטא?

כ"ו נובמבר.

יש שאני אומר לי: גורלך יחיד הוא במינו; ואת האחרים חשב למאושרים! – ככה לא נתענה עוד שום איש. ואז פותח אני ספר של אחד המשוררים הקדמונים וקורא בו, ודומה אני, שצופה אנכי בתוך לבי, רבו עלי יסורי! הוי! וכי גם האנשים שקדמוני היו אומללים כ"כ?

ל' נובמבר.

לא אוכל, לא אוכל להשיב את רוחי! בַאֲשֶר אפנה נתקל אני במחזות המסמרים את בשרי. היום! הגורל! האנושיות!

מהלך אני בשעת־הצהרים על שפת־המים; לא היה לי תאבון לאכל. הכל היה שמם, רוח־ערב קר ולח נשב מעל ההר, וענני־גשם אפורים ירדו אל העמק. מרחוק נראה לי איש בלבוש ירוק ובלה, כשהוא נאחז בסלעים ומבקש, כנראה, דשאים. התקרבתי אליו, ולקול ההמולה שהקימותי הסב את פניו, נתגלה לעיני פרצוף מענין, שהקו העיקרי אשר בו הוא עצבות שקטה, וזולת־זה אינו מביע אלא טוב־לב ונפש ישרה; שערותיו השחורות מסודרות לשתי קוֻצות ואחוזות במכבנות; והשאר קלוע במחלפה עבותה, היורדת על גבו. כיון שתלבשתו העידה עליו, כי מדלת העם הוא, חשבתי שלא יתרעם עלי, אם אדרוש לעבודתו, ואשאלהו: מה הוא מבקש? אני מבקש, ענה באנחה עמוקה, פרחים ואיני מוצא. – הרי אין עתה עונת־ הפרחים, עניתי בבת־צחוק. יש פרחים למכביר, אמר וירד אלי. בגני צומחים וְרָדים ושני מינים של פרחי “אל־תגע־בי”; אחד מהם נתן לי אבי, גדֵלים הם כעשב ־ השדה. ואני מבקש אותם זה שני ימים ואיני מוצא. גם פה בחוץ יש תמיד פרחים, כתומים ותכולים ואדומים, וציץ־אלף־הזהובים, ציץ יפה, אף אחד איני יכל למצא. ראיתי בו זרות ואשאל אותו בעקיפין: מה אומר הוא לעשות בפרחים הללו? בת־צחוק מופלאה, רועדת עִוְתָה את פניו. – אם הוא לא יבגד בי, אמר וישם את אצבעו על שפתותיו, אני הבטחתי צרורֿ־פרחים ליונתי. יפה, אמרתי. הוי! אמר; לה יש הרבה דברים אחרים, היא עשירה. – אבל היא אוהבת את צרור־פרחיו, השיבותי. – הוי! הוסיף יש לה מרגליות וכתר. – ומה שְֹמָה? – אלו שלם לי השלטון מה שהוא חיב לי, השיב, הייתי כעת איש אחר. כן, היו ימים שהיה לי כל־כך טוב! עכשיו הכל עבר! עכשיו אני – עינו הרטובה אשר נשא השמימה הביעה הכל. הוא היה אפוא מאושר? שאלתי, הוי, מי יתנני תמיד ככה! אמר. מה טוב, מה נעים היה לי אז, מה עלי? הייתי; דמיתי לדג שבמים, – הינריך! קראה אשה זקנה, שבאה בדרך זו. הינריך! אַיֶךָּ? בקשנו אותך בכל מקום! בואה לאכול: – הזה הוא בנה? שאלתי ואגש אליה. – כן, בני המסכן! ה' הביא אותי לידי נסיון קשה, כמה זמן שהוא במצב זה? שאלתי. כה שקט, אמרה, אינו אלא מזה חצי שנה. תהלה לאל, שהגיע לידי־כך! שנה שלמה התהולל; אז היה קשור בשלשלאות בבית ־ המשוגעים. עכשיו אינו עושה רעה לאיש; אלא שיש לו תמיד שיח ושיג עם מלכים וקיסרים. הוא היה אדם כה שקט, כה טוב, ויפרנסני; ידו היפה כתבה; פתאם קפצה עליו מרה־שחורה, אחר כך אחזתו קדחת, מזה בא לידי התהוללות, ועתה הרי הוא כפי שעיניך רואות אותו. אלו אמרתי לספר לאדוני – הפסקתי את שטף דבריה בשאלה; איזהו הזמן שהיה לפי דבריו כה מאושר, כה שבע ־ רצון? השוטה! קראה בבת ־ צחוק של חמלה; זוהי העת שנשתטה, אותה מקלס הוא תמיד; זוהי העת שהיה בבית ־ המשוגעים, שלא ידע את נפשו, זה עולל לי כהלמות ־ רעם; שמתי מטבע של כסף בידה ומהרתי לעזבה.

בהיותך מאושר! קראתי בלכתי העירה, כשהיה לך טוב כמו לדג אשר במים! – אבינו שבשמים! הזהו גורלם של בני ־ האדם, שאינם מאושרים אלא עד עמדם על דעתם ואחרי צאתם מדעתם? – אמלל, מקנא אני בעצבון־רוחך, בטירוף ־ דעתך, שאתה כָלֶה בו! אתה יוצא מלא־תקוה לקטף פרחים בשביל מַלכָתך– בחרף! – ומתעצב שלא מצאת כלום, ואינך מבין, מדוע לא יכלת למצא. ואני – אני יוצא בלי תקוה, בלי מטרה, ושב הביתה כל־עמת שיצאתי. – אתה הוזה, מה גדול היית, אלו שלם לך השלטון את החוב. נפש מאושרה, היכלה ליחס את חוסר אָשרה למניעה גשמית! אינך מרגישה! אינך מרגישה, שמקור־אסונך הוא בלבך המדוכדך, במחך המטֹרף, שכל מלכי מזרח ומערב לא יוכלו להעלות לך ארוכה.

הִכָּרֵת תִכָּרֵת נפש האיש המלגלג על החולה, שהלך למעינות רחוקים, אשר רק יגדילו את מכאוביו ויַרבו את ענויי־חייו האחרונים; המתלוצץ על האיש הנתון במצר, שבשביל להשקיט את מוסר־כליותיו ולהחלץ מיסורי־נפשו הולך הוא אל הקבר הקדוש? כל מדרך כף־רגלו בדרך לא־סלולה טפת־תנחומין היא לנפשו החרדה, ועם כל יום ויום מנסיעתו הולכות ופוחתות מצוקות־לבו. – ולזה תקראו הזיה, אתם המדברים גבהה־גבהה מעל מרבדיכם! – הזיה! – הוי, ה'! אתה רואה את דמעותי! אתה אשר בראת את האדם עני ועלוב, למה נתת לו עוד אחים, אשר יעשקו אותו גם את מעט העניות, את מעט האמונה שיש לו בך, בך, הרחמן! כי מה היא האמונה בשרש־מרפא, בעסיס־הגפן, אם לא האמונה בך, כי נתת בכל דבר הנמצא מסביבנו כח ־ המרפא והישועה, שאנו זקוקים לו שעה־שעה? אַבָּא! אשר לא ידעתי! אַבָּא! אשר קודם־ לכן השפעת עלי רב טובה ועתה הסבות את פניך ממני! קראָני אליך! אל תחריש עוד! שתיקתך לא תעצר עוד בנפש צמאה זו. – כלום יוכל האדם־האב לכעס, כאשר בנו השב אליו קודם־לזמן נופל על צוארו וקורא! “הריני שוב פה, אבא! אל תכעס, כי הפסקתי בעצם המסעות אשר הטלת עלי. סדנא דארעא חד הוא, לעמל ולעבודה, לשמחה ולצער; אבל מה יוסיף לי זה? לי טוב רק כאשר אתה נמצא, ובקרבתך רוצה אני לסבול ולשמוח”. – ואתה, אבא שבשמים, תגרשהו מעל פניך?

א' דצמבר.

וילהלם! האיש אשר כתבתי לך עליו, האמלל־המאושר, היה סופר אצל אבי לוטה, בסתר־לבו טפח את יצרו אליה. כנתגלה הדבר, נדחה ממשרתו, ותטרף עליו דעתו. הַרגישה במלים הדלות האלו, מה הממני ספור ־ מעשה זה, שאלברט ספר לי בשלות־נפש, כפי שאתה אולי תקראהו.

ד' דצמבר.

בבקשה ממך – רואה אתה, אני אָבוד, כשל כח הסבל! היום ישבתי אצלה – ישבתי, היא נגנה על פסנתרה מנגינות שונות, וכל הבטוי הזה! כָּל! – כָל! – מה? אחותה קשתה את בובתה על ברכי. בעיני עלו דמעות. גחנתי – וטבעת־קדושיה נצנצה לעיני, דמעותי שטפו. – ופתאום פתחה במנגינתה הערבה הידועה, בבת־אחת, ועבר בנפשי, רגש של נחמה וזכרון העבר, זכרון הזמנים אשר שמעתי שירה זו ובין הזמנים הקודרים, זכרון הרוגזות והתקות הנכזבות–התהלכתי הנה והנה; לבי נחנק תחת כל הלחץ הזה. למען־השם, קראתי בהתפרצות רוחי ואסתער עליה, למען־השם, קראתי בהתפרצות רוחי ואסתער עליה, למען־השם, תחדל־נא! היא פסקה והעמידה בי עינים קמות. ורטר, אמרה בבת־צחוק אשר הרעידה את נפשי, ורטר, הוא חולה מאד; מטעמיו היו לו לזרא, ילך־נא! בבקשה ממנו, ירגע־נא! אני עקרתי את רגלי וְ – ה'! רְאֵה את מצוקתי וחלצני ממנה.

ו' דצמבר.

מה רודף אותי צלמה! בחלום ובהקיץ שרוי הוא בנפשי. כאן, בסגרי את עיני, כאן במצחי, שכח־הראות הפנימי מתרכז בו, מבריקות עיניה השחורות. כאן! לא אוכל להביע לך את זה. סוגר אני את עיני, הרי הן ממולי; כַיָם, כתהום שרויות הן לפני, בקרבי, וממלאות את מחי ונפשי.

מהו בן־האדם, החסר מעט מאלהים! כלום אינם תשים כחותיו בה בשעה שהוא נזקק להם ביחוד? בין שהוא מתרומם באשרו, בין שהוא שוקע ביסוריו, כלום אינו נתקל במעצורים, כלום אינו מושב אל ההכרה הקהה והקרה, בה בשעה שהתגעגע להתעלם במרחבי האין־סוף.

 

מהמו"ל אל הקורא.    🔗

מה מאד חפצתי. שישארו די רשימות בכתב־ידו של ידידנו מקורות ימיו האחרונים רבי־הענין, שלא אהיה צריך להפסיק ע"י ספורי את שורת־מכתביו שנשארו אחריו.

השתדלתי לאסף ידיעות מדויקות מפי אלה האנשים, שקורותיו היו ידועות להם; הללו פשוטות הן, וכל ספוריהם, מלבד דברים אחדים קלי־הערך, מתאימים זה לזה; רק על תכונותיהן של שאר הנפשות הפועלות בזה מחולקות הדעות ושונים המשפטים. ואין לנו אלא לספר ביושר־לבב את אשר השגנו בעמל רב, לשלב בספורנו את המכתבים שהניח לנו הנפטר, ולבלי לזלזל אפילו ברשימה היותר קצרה; וביחוד מפני שקשה מאד לרדת להשתלשלות הסבות היחידות, האמתות של איזה מעשה, הנעשה ע"י איש לא־מצוי.

עצבות ואדישות שרשיהן בוֶרטר, והתעמקו בו והסתבכו יותר ויותר, עד שהכניעו את כל ישותו. אחדות־רוחו הופרה כליל; קדחת פנימית והתרגזות, שהעבירו את כל כחות־נפשו, פעלו עליהם לרעה מאד, והביאו אותו לידי עיפות, שהחרידה אותו יותר מכל הרעות שבאו עליו עד עתה. חרדת־לבבו אכלה את שאר כחות נפשו, ואת חיותו, את חריפותו; הוא נעשה לחבר עצוב, יותר ויותר אמלל, וכל מה שהיה יותר אמלל נעשה יותר אי־צודק ביחסו לאחרים. כך אומרים, לכל־הפחות, ידידיו של אַלברט; הם סוברים, כי ורטר, אשר בזבז יום־יום את רכושו בשביל לסבל ולהתענות בערב, לא יכול לשפט נכונה על האיש התמים והשקט הזה, אשר בהשיגו סוף־סוף את אָשרו הַמְקֻוֶה מכבר רצה לשמר עליו גם לעתיד. אלברט, אומרים הם, לא נשתנה בזמן הקצר הזה, עדיין היה אותו האיש, אשר ורטר ידע אותו מבראשונה וכבד אותו והוקירו. הוא אהב את לוטה למעלה מכל, עליה היתה גאוָתו, ורצה שכל אחד יראה בה את מחמד־היצורים. כלום אפשר לקבול עליו, כי בקש להרחיק אף צל של חשד, כי לא רצה להתחלק את אשרו עם שום איש, ואפילו באפן היותר כשר? מודים הם, שאלברט היה עוזב את חדר אשתו, כאשר ורטר נכנס אצלה, אבל לא היה זה משנאה לרעו, גם לא מתוך בחילה, אלא מפני שהרגיש, כי חברתו מעיקה על ורטר.

אבי לוטה חלה ולא יצא מביתו; וישלח לה את מרכבתו ותבוא אליו. היה יום־חרף יפה; השלג הראשון ירד בשפע וכסה את פני כל הככר, למחר בבקר הלך גם ורטר אחריה בשביל ללותה לביתה, אם אלברט לא יבא לקחתה. האויר הצח פעל רק מעט לטובה על נפשו העכורה; מועקה עגומה רבצה על נפשו, מחזות מעציבים הדריכוהו מנוחה, ורוחו נעה ממחשבה מדאיבה אחת אל חברתה, כל מה שהופר שלום־רוחו נראה לו גם מצבם של האחרים יותר מפוקפק ומסובך; הוא חשב שהוא הפר את השלום היפה שבין אלברט ורעיתו, ויקבול על־עצמו, וירחש גם אי רצון טמיר לבעל, בהליכתו נתעוררו מחשבותיו גם על דבר זה. כן, כן! אמר בלבו ויחרק חרש את שניו, הרי הוא היחס הרך, העדין, המלא אהבה ואמון, הרי הוא המסירות והמתמידה, התמימה! אין זה אלא שׂבַע ואדישות! כלום אין כל עסק פעוט אחר מענין אותו יותר מאשר אשתו היקרה, החמודה? כלום יודע הוא להעריך את אָשרו? כלום יודע הוא להוקיר אותה כערכה? היא שלו, טוב, היא שלו! – יודע אני את זה, כשם שיודע אני את השאָר, דומה אני, שכבר הסכנתי עם מחשבה זו, והיא עוד תטרף את דעתי, היא תורידני שאולה. – וכלום עמדה ידידותו אלי בנסיון? כלום אינו רואה במסירותי אל לוטה התפרצות לתוך רשותו, בתשומת־לבי אליה – תוכחה אִלֶמֶת? יודע אני, מרגיש אני, אינני לרצון לו, רוצה היה להפטר ממני, קרבָתי מכבידה עליו.

כמה פעמים החיש הוא את צעדיו, כמה פעמים עמד תחתיו כאומר לשוב; אבל הוא הלך הלאה הלאה, ולמרות‎‎־רצונו הגיע מתוך הרהוריו אלה ושיחות־עצמו אל חצר־הציד.

הוא נכנס בפתח ושאל לזקן וללוטה; הוא ראה תנועה בבית, הנער הגדול אמר לו, כי בוַלהים קרה אסון: נרצח אכר אחד.–ידיעה זו לא עשתה בתחלה כל רשם עליו, – הוא נכנס אל החדר ומצא את לוטה כשהיא עוצרת בזקן, שלַמרות מחלתו רצה ללכת לחקר את הדבר במקום־המעשה. הרוצח עוד לא נמצא; הנרצח נמצא בבקר בפתחו של אחד הבתים; נתעוררו חשדים: הנפטר עבד אצל אלמנה אחת במקום עבד אחד שגרשה מעל פניה.

שמע ורטר את הדברים האלה קפץ בהתרגשות ממקומו היתכן! קרא; עלי ללכת שמה, איני יכול להתמהמה אף רגע אחד. הוא מהר לְוַלהֵים; חי עמד לפניו אותו הזכרון, ולא פקפק אף רגע, שהאיש ההוא עשה את המעשה, זה שדבר אתו לפעמים ושככה נתחבב עליו.

בעברו דרך התרזות אל בית־המרזח, ששם שמו את המת, נזדעזע למראה המקום שקודם־לכך היה כ"כ אהוב עליו. אותו מפתן, שילדי השכנים היו משחקים עליו, היה מסֹאָב בדם. אהבה ומסירות, אלה היפות שבהרגשות האדם, נהפכו לרצח ואַלמות. האילנות החסונים עמדו משוללי־עלים ומכוסי־כפור; נחשפו השיחים היפים שהשתרגו מעל לחומה, ובעד חרכיה נראו המצבות בתכריכי־שלג.

בהתקרבו אל בית־המרזח, שכל אנשי הכפר נאספו שם, קמה פתאום צעקה. נראה מרחוק גדוד אנשים מזוינים, וכל אחד קרא, שמוליכים את הרוצח. ורטר הביט לשם, ואחרון־ספקותיו גז. כן, זה היה העבד שככה אהב את האלמנה, שנפגש אתו לפני זמן־מה ביגונו החרישי, ביאושו הסודי.

מה עשית, אמלל! קרא ורטר ויבא אל האסיר. זה הביט אליו בשלוה, וישתק ויען בנחת: “איש לא יקח אותה; היא לא תקח איש”. הביאו את האסיר את בית־המרזח, וּורטר נשא את רגליו וימהר ללכת.

ע“י המאורע המחריד והמדהים הזה נתבלבלו בו חושיו. הוא נתק לרגע מיגונו, מעצבותו, מאדישותו; התגברה עליו השתתפותו בגורל האיש הזה ותקפתו תשוקה עזה להצילו. הוא חש כל כך את אסונו, חף היה בעיניו מפשע, וחדר כ”כ למצבו עד שהאמין, כי יוכל להוכיח בזה גם את האחרים. כבר חפץ להמליץ עליו, כבר נדחק המשא הנלהב מעל לשונו; הוא מהר אל חצר־הציד, ולא יכל להתאפק מלשנן לעצמו בלחש את אשר יאמר לפקיד.

בהכנסו אל הבית מצא אל אלברט; ע"י זה נעכרה לרגע רוחו, אבל מיד התעודד והרצה בהתלהבות את דעותיו לפני הפקיד. הלז נענע פעמים אחדות בראשו, ולמרות שוֶרטר דבר בהתפעלות, בסערת־רוחו, בעז־אמת, כמה שבן־אדם יכול ללמד זכות על חברו, לא פעל, כמובן, במאומה על הפקיד. גדולה מזו, הוא לא הניח לידידנו לכלות את דבריו, הוא סתר אותם בעוז, וגִנה אותו, שמגין על רוצח! הוא אמר לו, כי באופן זה הרי בטלין כל החקים, הרי חדל כל הבטחון של המדינה; והוסיף, שאינו יכל לקבל על עצמו אחריות גדולה זו ושהכל יעשה כסדר, כהלכה.

ורטר עוד לא נכנע; הוא בקש, שהפקיד יעצום את עיניו, אם יסַיעו לאיש הזה לברח. גם בזה דחה אותו הפקיד. אלברט, שהתערב אחר־כך בשיחה, סיע לדברי הזקן; נחבא קולו של ורטר; וביסורים נוראים ברח החוצה, אחרי שהפקיד אמר לו פעמים אחדות: לא, אין להצילו!

רשם הדברים האלה עליו נראה מפתקה אחת, שנמצאה בין נירותיו ושבודאי נכתבה בו ביום:

* *

“אין להציל אותך, אמלל! רואה אני, שאין להציל אותנו”.

______________

מה שדִבר אלברט בפני הפקיד על האסיר היה למורת־רוח מאד לורטר; הוא שמע בדבריו כעין טרוניא, ולמרות שלא נעלם מחריפות־שכלו, שהצדק עם שני האנשים הללו, נדמה לו, כי עליו להסתלק מישותו הפנימית, אם יודה להם ויסכים לדבריהם.

רשימה קטנה המתיחסת לזה, המבטאה אולי את כל יחסו אל אלברט, נמצאה בין נירותיו:

* *

“מה יתן לי ומה יוסיף לי, אם אֹֹֹמַר לי שוב ושוב, כי ישר הוא, כי טוב הוא, אבל זה קורע את קרבי; איני יכל להיות צדיק”.

---

מפני שהיה ערב פושר, שבה לוטה עם אלברט רגלי. על דרכה הביטה כה וכה, כאילו הרגישה בחסרון ורטר, אלברט התחיל לדבר עליו, ומתוך שבחו בא גם לידי גנותו; הוא נגע תוך־שיחתו גם בנטיתו האמללה והביע את חפצו, שתשתדל להרחיקו. רוצה אני בכך גם למעננו, אמר, ובבקשה ממך, הוסיף, השתדלי לתת מַהלָך אחר לרגשותיו ולהמעיט את בקוריו התכופים. הבריות כבר נתנו עיניהם בנו, ויודע אני, כי פה ושם מרננים אחרינו. לוטה שתקה, ושתיקה זו הכאיבה כנראה את לבו; לכל־הפחות, לא הזכיר עוד מאז בחברתה את שם ורטר, ומדי הזכירה היא, שתק או השיאה לענין אחר.

נסיון־השוא שעשה ורטר להצלת האמלל היה כהתלקחות־הלהבה האחרונה של נר־דועך; אחר כך נשתקע יותר במכאובים ובאפס־מעשה; ביחוד נתגעש לשמועה, כי אפשר שיגבו עדות ממנו נגד הנאשם שהתחיל מתכחש.

כל התלאות שעברו עליו בחייו המעשיים, רוגזותיו בבית הציר, כל אי־הצלחותיו וכל דבר שגרם לו כאב וצער, התרוצצו עתה בנפשו, כל זה כאילו נתן לו זכות על הבטלה, והוא ראה את־עצמו משולל כל פתח־תקוה, אי־מסוגל לכל משלח ־ יד בחיים הדלים; ושקוע כלו בהרגשותיו התמוהות, בהרהוריו הקשים ובתאוָתו האין־סופית – בהמית–לבו על החד־גונות הנצחית אשר ביחסו הנוגה אל הנפש האהובה והיקרה ועל הריסות אָשרה על־ידו,–ובאָבדן כחותיו ללא־מטרה וללא־מוצא, התקרב יותר ויותר אל קצו המעציב.

על מבוכתו ויצרו, על שאיפתו והמית־לבו הבלתי־פוסקת, על מצוקותיו ועיֵפותו, יעידו מכתביו האחדים, שנביא אותם להלן.

י"ב דצמבר.

וילהלם החביב, שרוי אני עתה במצב כזה, שבודאי נמצאו בו אותם האומללים, שעליהם יסופר, כי רוח רעה שולטת בהם. עתים תוקף זה גם אותי; אין זה פחד, אין זה תשוקה – התגעשות נעלמה היא, המרסקת את חזי, המחנקת את גרגרתי! אויָה! אויָה! ואז תועה אני בין מחזות־הלילה הנוראים שבתקופת־שנה זו אויבת־האדם.

אתמול בערב יצאתי לשוטט בחוץ. השלגים הפשירו פתאם; הֻגד לי, כי הנהר עבר על גדותיו, כי הפלגים התגאו, ובקעתי הנחמדה מוַלהים ולמטה נסחפה! באחת־עשרה בלילה רצתי שמה. היה מחזה נורא! לאור־הירח התגעשו והסתערו הפלגים במדרוני־הסלעים, על ניר ושדה וכר, וכל הבקעה רחבת־הידים דמתה לים־סוער בזעף־הרוח! ובצאת הירח ויעמוד ממעל לעננה שחורה, ויזרע אור נהדר ויעבר על פני המים, שהשמיעו את קולם האדיר: ויעבר רטט בעצמותי, ואחר־כך כמיהה! הוי! בזרועות פתוחות עמדתי כלפי התהום ושאפתי למטה! למטה! ונשתקעתי ברגש־עדן – להשליך במצולה את ענויי, את יסורַי! לזרום הלאה כגלים הללו! הה! ואין בך כח להתיק את כף־רגלך מעל האדמה ולשים קץ לכל ענוייך! – עוד לא באה שעתי. אני מרגיש זה! הוי, וילהלם! את כל האָדם שלי הייתי נותן בשביל לקרע עם הסערה את העננים, לכבוש את אפיקי ־ הים! הה! כלום אין לאסיר אפילו תענוג זה?

ובאיזה יגון הבטתי למטה, מקום שעמדה ערבה זקנה, שתחתיה ישבתי פעם עם לוטה באחד מטיולינו ביום־שרב אחד – זה נסתחף, וכמעט שלא הכרתי את הערבה, וילהלם! והכרים, חשבתי, כל הככר שמסביב חצר־הציד! מה חרבה סכתנו ע"י הזרם הסוחף! וקרן־אור של שמש־העבר הציצה בי, כחלום האסיר על עדרים ושדות וכרים ומשרות־כבוד! עמדתי! – אין אני קובל על־עצמי! כי היה לי האֹמץ למות. – הייתי – עתה יושב אני כאן כזקנה זו, המאספת את עציה מהגדרות ואת לחמה בפתחי ־ הבתים בכדי להאריך ולהמתיק לעוד רגע את חיי־ענוייה הגוססים.

י"ד דצמבר.

מה זה, חביבי? נרתע אני מפני עצמי! כלום אין אהבָתי אליה אהבה טהורה, תמימה, אהבת־אחים? כלום שאלה נפשי פעם משאָלה אסורה? – לא אשבע! – ועתה – החלומות! מה נכונה הרגשת האנשים, אשר יחסו את הפעולות הסותרות הללו לכחות זרים! הלילה הזה! מתירא אני לבטא את זה, החזקתי אותה בזרועותי, לחצתיה בחזקה אל חזי וכסיתי את פיה הלוחש אהבה בנשיקות אין־מספר; עיני טבלה בעינה שכורת־האשר! ה'! כלום צריך אני לכפרה, שההרהורים הללו בתענוגי־האהבה הלוהטים נוסכים עוד גם עתה עלי אושר ושכרון? לוטה! לוטה!–יומי בא! חושי מתבלבלים! זה שמונת ימים, שאין בי דעה, ועיני מלאות דמעות; אין שלום לי בשום מקום, ובכל מקום שלום לי! איני רוצה דבר, איני שואל דבר, מוטב לי שאלך!

---

החלטתו לעזב את העולם נתחזקה בנפשו של ורטר יותר ויתר בזמן זה ובתנאים הללו. מאז שובו אל לוטה היתה זו תקותו האחרונה ומוצאו האחרון; אבל הוא נתן את דעתו שלא לעשות מעשה בחפזה ובבהלה ובהכרה ברורה ונפש שקטה.

ספקותיו, מלחמתו הפנימית נראים מפתקה אחת, שלא נרשם עליה יום־הכָתבה, וכנראה היא תחלת־מכתב לוילהלם:

* *

"קרבתה, גורלה, השתתפותה בצערי מְמַצים את הדמעה האחרונה ממחי הנחרך.

להרים את המסך ולבא אחוריו! זהו הכל! ולמה הפקפוקים ומֹרך־הלב? מפני שלא ידוע לנו מה שם? מפני שבאֶיה לא ישובו? וכי תכונת ־ נפשנו היא לראות במקום הסמוי מעינינו רק מבוכה ואפלה".

---

סוף־סוף הסכין עם הרעיון המעציב הזה והתענג עליו; החלטתו היתה תקיפה ובלתי ־ חוזרת, כעדות מכתבו לרעו' המובא להלן:

כ' דצמבר.

“חן־חן, וילהלם, על אהבתך אלי, כי הבינות לרעי. כן, צדקת: מוטב לי שאלך. הצעתך שאשוב אליכם אינה מתקבלת על לבי; חפצתי עוד לסבב את דרכי, ביחוד כשיש לנו לקות לקור מתמיד ולדרכים טובים. גם זה נעים לי, שתבא לקחת אותי. התמהמה רק עוד ארבעה עשר יום וחכה לעוד מכתב ממני על השתלשלות־הדברים; אין לקטף פרי עד שהבשיל; וארבעה עשר יום פחות או יתר עושים הרבה. לאמי תאמר, שתתפלל על בנה, ושמבקש אני את סליחתה על כל היסורים שגרמתי לה. גם זהו מגורלי להדאיב נפש זו, שחיב הייתי לשמחה! שלום לך יקירי! כל ברכות השמים עליך! שלום לך!”

---

ואת המתרחש בזמן הזה בנפשה של לוטה, מה היתה התיחסותה אל בעלה, אל ידידה האמלל, יקשה לנו להביע במלים, אעפ"י שאפשר לנו לשער זה בדעתנו את תכונותיה, ואשה בעלת נפש תוכל לרדת למצבה ולחוש את אשר חשה היא.

אבל זה ודאי הוא, שהחליטה בכל תוקף להשתמש בכל ֵהאמצעים בכדי להרחיק את ורטר, ואם התמהמהה, אין זה אלא מפני שחסה עליו, מפני שידעה, בכמה יעלה לו זה, כן, כי זה יהיה לו מן־הנמנעות. אבל היא היתה אנוסה להחיש את מַעשָה; בעלה שתק על יחוס זה, כשם שגם היא שתקה עד עתה, ולכן היה לה חשוב עתה ביותר להראות לו בפעַל, כמה שוים הם מערכי־לבה לשלו.

בו ביום שוֶרטר כתב לרעו את המכתב הנ"ל – היה זה יום ־ א' לפני חג־הלידה–בא הוא בערב אל לוטה ומצאה לבדה, היא היתה עסוקה בסדור צעצועים אחדים שהכינה לתשורה לאחיה ואחיותיה הקטנים. הוא דבר על שמחת הילדים ועל הזמנים, שפתיחת־הדלת הפתאומית והופעת האילן המקושט עם נרות ־ השעוה והמגדנות והתפוחים היו מביאות אותו להתפעלות ־ יה. גם הוא יקבל, אמרה לוטה ותכס על מבוכתה בבת־צחוק נעימה, יקבל גם הוא תשורה, אם יתנהג יפה; מקל־שעוה ועוד מה. – ומהו, “יפה” בעיניה? קרא; איך אהיה? איך אוכל להיות? לוטה היקרה! – ביום־ה' בערב, אמרה, חג־הלידה הוא. אז יבאו הילדים, יבא אבא, וכל אחד יקבל את תשורתו. אז יבא גם הוא – אבל לא קודם־לכן! – ורטר עמד נדהם. – בבקשה ממנו, המשיכה, אין לשנות את הדבר; מבקשת אני זאת ממנו לשם מנוחתי; אי־אפשר, אי־אפשר להמשיך עוד את המצב הזה! – הוא הסב את עיניו מנגדה, התהלך הנה והנה וסִנֵן בעד־שניו: אי־אפשר להמשיך עוד את המצב הזה! ראתה לוטה, לידי איזה מצב הביאוהו דבריה אלה, ותשתדל להשיאו לענין אחר, אבל לשוא. לא, לוטה! קרא, אני לא אוסיף עוד לראותה! מדוע זה? השיבה: ורטר, הוא יכל, הוא צריך לראותני; ובלבד שישכך רוחו! הוי! למה נולד ברגשנות זו, ביֵצר סוער זה לכל דבר שחמד? בבקשה ממנו, המשיכה ותאחז בידו, ישכך את רוחו! נפשו, ידיעותיו, כשרונותיו – כמה תענוגים שונים יתנו לו אלה? יתאושש! יסב את עיניו מנפש, שאינה יכלה אלא לנור לו! – הוא חרק את שניו ולבש קדרות בהביטו אליה. היא החזיקה בידו. רק רגע אחד של דעה מיושבת, ורטר! כלום אינו מרגיש, שהוא מרמה את עצמו, שהוא מאבד את־עצמו לדעת! מדוע אפוא אותי, ורטר? דוקא אותי, קניָנו של אחר? דוקא מפני זה? חוששת אני, רק נמנעותו של הדבר היא היא הנותנת לו בעיניו קסם מיוחד. הוא הוציא את ידו מידה, ונתן בה עינים קפואות ועכורות. נשגב! אמר, נשגב מאד! אולי העיר אלברט הערה זו? פוליטי! מאד פוליטי! – כל אחד יכל להעיר זה, השיבה. וכלום אין בכל העולם נערה אשר תמלא את משאלות נפשו? יתגבר־נא! יבקש אחריה, וחי־אני, שימצאנה; כי עוגה צרה זו, שהתכנס לתוכה, מחרידה כבר את נפשי. יתגבר־נא! נסיעה אחת תבדרהו, בודאי תבדרהו! יבקש, ימצא נפש השוה באהבתו, ישוב לכאן, ונתעלס יחד באהבת־רעים!

לקבע את דבריה בדפוס, אמר בבת־צחוק קפואה, ולתתם על־יד המחנכים שבחצרות המלכים, לוטה חביבה! הניחי לי עוד זמן קט! יהיה הכל טוב! – ובלבד, ורטר, שלא יקדים לבא מליל־הלידה! – הוא רצה לענות, והנה נכנס אלברט אל החדר. הם החליפו “שלום!” בשפה רפה, ובמבוכה התהלך הנה והנה. ורטר פתח בדבר־מה, אבל מיד נסתתמו דבריו, וכמו־כן אלברט; אחר כך שאל זה את אשתו ע"ד ענינים שונים, ובשמעו שעדיין לא נעשו, אמר לה דברים אחדים, שנראו לוֶרטר קשים למדי. הוא רצה ללכת ולא יכל, וישהה עד שמונה שעות, ורֻגְזוֹ וְעָצְבּו הלכו וגדלו. אז ערכו את השלחן, והוא שלח את ידו לקחת את מקלו וכובעו. אלברט הזמין אותו לארוחה, אבל הוא לא ראה בזה אלא “דרך־ארץ” בלבד, ויודה לו בקרירות וילך.

הוא בא הביתה, נטל מיד משרתו, שאמר להאיר לפניו, את הנר ונכנס לבדו אל חדרו. הוא בכה בקול, דבר לעצמו בהתמרמרות, התהלך בהתרגזות הנה ושוב, ונפל לסוף על מטתו כשהוא לבוש. באחת־עשרה בלילה ערב המשרת את לבו להכנס פנימה ולשאל, אם יחלץ לו את נעליו? הוא הרשה לו, אלא שאסר עליו לבא למחר אל חדרו טרם שיקראהו.

ביום ב' בבקר בכ"א לדצמבר, כתב אל לוטה את המכתב המובא להלן, שנמצא אחרי מותו על שלחן־כתיבתו כשהוא סגור וחתום ונמסר לידה, ואנחנו נשלב אותו בכאן פִסקות ־ פִסקות, לפי סדר כתיבתן, כנראה מתוך הענינים שעליהם מדובר בו.

* *

“הוחלט, לוטה, אני הולך למות, ואת זה אני כותב לך בנפש צלולה ובדעה מיושבת, בבקר של אותו יום אשר אראה אותך בפעם האחרונה. יקירתי, בקראך את זה, וכסה כבר הקבר הקר את שרידיו הקפואים של האיש־הסוער, האמלל אשר ברגעי חייו האחרונים לא ידע תענוג אחר מאשר להשתעות אתך. היה לי לילה נורא וְ– האח! ליל חסד! הוא הוא שנתן תקף להחלטתי: אני הולך למות! בעזבי אותך אמש בסערת־רוחי, והכל התרגש בלבי, והחיים שבקרבתך מחוסרי התקוה והנחמה תקפוני בכל קורם הנתעב – אך הגעתי לחדרי, כרעתי אין־אונים על ברכי, ותתן לי, ה'! את הצֳֳרִי האחרון – את הדמעות המרות! אלף מזמות, אלף רעיונות התרוצצו במחי, ובאחרונה עמד לְפָנַי הרעיון האחרון בכל תקפו והֵקפו: אני הולך למות! – שכבתי, ובהקיצי בבקר ודעתי עלי צלולה, עדיין עמד בלבי רעיון זה בתקפו ועֻזו: אני הולך למות! אין זה יאוש, ודאות היא, ששתיתי את הכוס עד קובעתה, ושאני מוסר את נפשי עליך. כן, לוטה! למה אכחד? אחד משלשתנו מוכרח ללכת לו, ואותו האחד אהיה אני! הוי יקירתי! במסתרי לבי המדוכדך התהלכה מחשבת־דם – לרצח את בעלך! אותך! את־עצמי! יהי אפוא! – בעלותך על ההר בערב ־ קיץ יפה, וזכרת אותי, שככה אהבתי להלך בבקעה זו, ונשאת אח”כ את עינך אל בית־הקברות, אל קברי! וראית איך הרוח מנענע לאור השמש השוקעת את העשב הגָבֹהַ איך ואילך! – שקט הייתי בהתחילי את מכתבי; עתה, עתה בוכה אני כילד, כשכל זה עומד לפני בכל בהירותו". –

בעשר שעות קרא ורטר למשרתו, ובהתלבשו אמר לו, שינקה את בגדיו ויכשיר אותם לדרכו, כי בעוד ימים אחדים יסע מכאן; גם צוה עליו לדרש את החשבונות שלא נפרעו ואת הספרים אשר השאיל לאחרים; ועניים אחדים, שהיה נוהג לתת להם איזו נדבה מדי שבוע בשבוע, צוה עתה לתת להם את כסף־חֻקָם לשני חדשים למפרע.

הוא צוה להביא את ארוחתו אל חדרו, ולאחר שאכל הלך אל הפקיד, ולא מצאו בביתו, הוא התהלך בגן שקוע בהרהוריו, ודומה היה כאלו אומר להעמיס על נפשו את כל קַדרות זכרונותיו.

הפעוטות הדריכוהו מנוחה, הלכו אחריו, קפצו עליו, וספרו לו, שכַּעֲבֹר יום־המחרת, ושוב מחר, ועוד יום אחד, יקבלו מלוטה את תשורותיהם, וספרו לו עוד נפלאות, כיד־הדמיון הטובה עליהם, מחר! קרא, ושוב מחר! ועוד יום אחד! הוא נשק אותם מקרב לבו ואמר לעזבם, והנה הקטן לוחש לו דבר־מה באָזנו. הוא גלה לו את הסוד, שאחיו הגדולים ערכו מכתבי־ברכה יפים לשנה החדשה, וכמה גדולים הם! אחד לאבא, ואחד ללוטה ואלברט, וגם לאדון ורטר אחד; את זה ימסרו לו בראש־השנה בבקר, זה היה למעלה מכחותיו; הוא נתן להם דבר־מה, ויעל על סוסו, ויבקש לאמר שלום לזקן, וירכב לו כשעיניו זולגות דמעות.

בחמש שעות בא הביתה, צוה למשרתת להבעיר אש עד הלילה. ולמשרת צוה לחבש באמתחתו מלמטה את ספריו ולבָניו ובגדיו. אח"כ כתב כנראה פסקה זו במכתבו האחרון אל לוטה:

---

“אינך מחכה לי! את חושבת, שאשמע לך ואראה אותך שוב אך בליל־הלידה. הוי, לוטה! היום או לעולם לא! בליל־הלידה תחזיקי נְיָר זה בידך, תרעדי, ותרטיבי אותו בדמעותיך היקרות! אני רוצה, אני צריך! הו! מה טוב, שהחלטתי!”

בינתים הגיעה לוטה לידי מצב מוזר. אחרי שיחתה האחרונה עם ורטר חָשָה, מה קשה תהיה עליה פרידתו, וכמה יסבול הוא מזה.

דרך־אגב אמרה היא בפני אלברט, כי ורטר לא יבוא על ליל־הלידה; ואלברט רכב לרגלי עסקו אל פקיד אחד שבשכונתו וחשב ללון שם הלילה.

ועתה ישבה לבדה, אף אחד מבני הבית לא היה בקרבתה. היא השתקעה בהרהורים, שהתרוצצו חרש בקרבה על אדות יחוסיה. היא ראתה את התקשרותה הנצחית עם בעלה, שהיתה מסורה אליו בכל לבבה, שאהבתו ומסירותו היו ידועות לה, ששַלת־נפשו ואמון־רוחו עמו מהשמים נועדו, כי אשת־חיל תיסד עליהם את אֹשר־ביתה; היא חשה את אשר הוא יהיה לה ולילדיה לעולם. לעומת־זה נעשה ורטר כ“כ יקר עליה, מרגע־ התוַדעותם הראשון הבליט כ”כ שווי ־ רוחם, התהלכותם התמידית והתכופה ומצבי ־ נפש משותפים עשו עליה רֹשם בל־ימָחה. כל דבר מענין אשר חשבה ואשר הרגישה היתה רגילה לשתף בו גם אותו, ואם הוא ילך עתה ממנה, הרי יתהַוה חלל נורא בנפשה, שלא יוכל להתמלאות. הו, מי יתן ברגע זה כאח לה, מה מאושרת היתה אז! – לו יכלה להשיא לו אחת מרעותיה, לו יכלה להשיב את השלום בינו ובין אלברט על מכונו!

היא העבירה לעיני רוחה את כל חברותיה, בזו אחר זו, ובכל אחת מהן מצאה איזה פסול; לא מצאה אף אחת שתהיה הוגנת לו.

אחרי כל ההרהורים האלה הרגישה רק עתה, מבלי לברר לעצמה באר־היטב, כי משאלת ־ נפשה הכמוסה היא להחזיק בו בשביל עצמה, ועם־זה הכירה בלבה, שאין היא יכלה, שאין היא רשאית להחזיקו; נפשה התמה, היפה, הקלה תמיד ומוצאת לה תמיד עצה על ־ נקלה, חשה עתה בלחץ־היגון, נסגר לפניה פתח ־ התקוה לאֹשר. לבה נתכוץ, ועננה עכורה רבצה על עיניה.

בין־כך הגיעה השעה השביעית, והנה שמעה קול ורטר עולה על המדרגות, מדבר ושואל עליה, מה הָמָה לו לבה בבואו, כמעט שאפשר לאמר: בפעם הראשונה. אַדיר חפצה היה להתחבא מפניו, ובהכנסו פנימה, קראה לו במבוכה עזה: הוא לא עמד בדבורו! – דבר לא הבטחתי, – היתה תשובתו. אבל היה עליו לשים לב לבקשתי, החזירה; אני בקשתי זאת ממנו לשם מנוחת שנינו.

היא לא ידעה מה שדברה, אף לא מה שעשתה, בשלחה לקרוא לאחדות מרעותיה בכדי שלא להשָאר לבדה עם ורטר. הוא הניח על השלחן ספרים אחדים אשר הביא אתו וישאל לספרים אחרים, והיא צִפתה לבוא רעותיה וחפצה שלא תבאנה. בין־כך שבה המשרתת החזירה תשובה, שהן מבקשות סליחה.

היא חפצה להושיב בחדר הסמוך את הנערה, שהיתה עסוקה באיזו מלאכת־יד, אבל מיד חזרה בה. ורטר התהלך הנה והנה; היא נגשה אל הפסנתר ובפתחה ב“מנואט”, ולא נשמעו לה המנענעים. היא התעודדה וישבה בנחת ליד ורטר, שישב על הדרגש במקומו הרגיל.

האין לו כלום לקרא? שאלה. לא היה לו כלום. שם בארגז – פתחה – מונח תרגומו של שירי אוסִיָן; עוד לא קראתי אותם; כי תמיד קויתי לשמעם מפיו; אבל מאז לא היתה עוד שעת־הכֹשר לכך. הוא חִיֵך, רטט עבר אותו בקחתו אותם בידיו, ועיניו נתמלאו דמעות בהביטו בהם. הוא ישב וקרא:

---

"כֹּכב דמדומי הליל, יפה אתה נוצץ במערב, מֵרים מתוך העננה את ראשך המזהיר, הולך בכל הודך אל הגבעה. מה תחזה בערבה? הרוחות הסוערות שקטו; מרחוק נשמע משק־הפלגים; הרחק על ־ יד הסלע משחקים גלים הומים; זמזום זבובי־הערב נִשא על פני השדה. מה תחזה פה, המאור היפה? אבל אתה מחַיֵך והולך לך; בצהלה סובבים אותך הגלים ורוחצים את שעָרך הנאה. שלום, קרן שלֵוָה! הופיעה, מאור־אוֹסִיָן הנהדר.

"והוא מופיע בגבורתו. רואה אני את רֶעַי הנפטרים, הם מתאספים על לוֹרָה כמו בימים שעברו! פִינְגָל בא כעמוד ערפל לח; גבוריו סביב לו, גם – שור! משוררי השירים! אולין הסָב! רינוֹ הֶחָסִין! אַלפין, המשורר הנעים! ואַת, מינונה, הַמְתַנָה חרש! – מה נשתניתם, רעי, מימי החג אז בזֶלְמָה, כאשר התחרינו על כבוד השיר כרוחות־האביב על הגבעה, המרכינים חליפות את העשב המרשרש.

והנה עמדה מינוֹנָה ביפעתה, מבטה מורד ועיניה מלאות דמעות; בכבדות נתנפנף שעָרָה על ידי הרוח, שנשב כפעם־בפעם מעל הגבעה. – קדרות לבשו הגבורים, כאשר הרימה את קולה הנחמד; כי לעתים קרובות ראתה את קברו של סַלְגָר, את משכָּנה האָפל של קוֹלמה הצחה. עזובה קולמה על הגבעה עם קולה העָרב! סלגר הבטיח אותה לבא, ומסביב כבר נתקשר הלילה. הַקשיבו את קול קולמה, היושבת בדד על הגבעה!

קוֹלְמָה.

"לילה, – לבדי אני תועה על הגבעה הסוערה. הרוח הומה בהרים. מים אדירים נוהמים מעל הסלע. אין אהל אשר אבוא בו מפני הגשם, אני העזובה על הגבעה הסוערה.

"צא, הירח, מענניך! הופיעו, ככבי הליל! תַנחני קרן אור אחת אל המקום, אשר אהובי נח שם מתלאות־הציד, על־ידו קשתו בלתי־דרוכה וסביב לו כלביו, השוחרים טרף! אבל עלי לשבת בדד על הסלע אשר על פלג־הסוּף. הומים הזרם והרוח, ואיני שומעת את קולו של אהובי.

מדוע מתמהמה סַלְגָר שלי? השכח את הבטחתו? הנה הסלע והאילן והנה הפלג הרועש! הבטחתני לבא אלי עם־חשכה; הוי! להיכן תעה סלגר שלי? אתך חפצתי לברח, לעזב את אבא ואחא! את הגאים! משכבר־הימים איבה בין שבטינו, אבל בינינו אין איבה, סלגר!

"דֹם לרגע, הרוח! החרישה רגע קט, הפלג! שישָמע קולי בעמק, שההֵלֶך שלי ישמעני! סלגר! אני היא הקוראה! הנה האילן והסלע! סלגר אהובי! הנני! מדוע מתמהמה אתה לבא?

"שור, הירח מופיע, המים מבריקים בעמק, סלעי־הגבעה אפורים הם; אבל אין אני רואה אותו במרום, כלביו אינם מבשרים את בואו. פה אֵשב לבדי.

"אבל מי הם השוכבים שם למטה בערבה? אהובי? אחי? דברו, רעי! אין עונה. מה תחרד נפשי!– הוי, הרי הם מתים! חרבותיהם אדומות מהקרב! הוי אחי, אחי! מדוע הרגת את סלגר שלי? הוא סלגר שלי, מדוע הרגת את אחי? נפלאה היתה אהבתי לשניכם! הוי, יפה היית על הגבעה, דגול מרבבה! נורא היה בקרב! עֲנוני! שמעו, אהובי, את קולי! אֲהָה! הם אלמים! אלמים! לנצח! קר הוא לבם כאדמה!

"מעל סלעי־הגבעה, מעל ראש ההר הסוער, דַברו רוחות המתים! דברו, ונפשי לא תחרד! אֵי מקום מנוחתכם? באיזו מערה אמצאכם? – שום קול לא נשמע מתוך הרוח, שום קשב לא נִשא מתוך הגבעה.

״אני יושבת ביגוני, אני מצפה לבקר ודמעתי על לחיי, חִצבו את הקבר, רֵעֵי הנפטרים, אבל אל תסתמוהו עד בואי! חיי חולפים כחלום; איך אשאר? פה אשכן עם רֵעַי על הפלג אצל הסלע המצלצל. – ברדת הלילה על הגבעה, בעֲבֹר הרוח על פני הערבה, תנָשא קינתי ברוח על מות ידידַי. הציד שומע אותי מסֻכָּתו, הוא ירא את קולי וכָמֵהַּ לו; כי מתוק יהי קולי על ידידַי; נפלאה אהבתי לשניהם! "זו היתה שירתך, מינונה, בת־תוֹרְמָן הצחה והאדומה. דמעותינו שטפו על קולמה, ונפשנו לבשה קדרות.

"אוּלין עלה עם נִבלו, ושר לנו את שירת אַלפין. – רך היה קולו של אַלפין, ונפש רינוֹ דמתה לברק. עתה מנוחתם בבית צר, וקולם נָדַם בזֶלמה. פעם שב אולין מהציד בטרם שנפלו הגבורים. שירתם היתה חרישית ועצובה. הם קוננו על מות מוֹרָר, הראשון בגבורים. נפשו היתה כנפש פִינְגָל, חרבו – כחרב אוסקר. – אבל הוא נפל, ואביו געה בבכי, ועיני אחותו נתמלאו דמעות, עיני מינונה נתמלאו דמעות, מינונה אחותו של מורר הנהדר. היא נרתעה מפני שירתו של אולין, כירח זה במערב, המסתיר את ראשו הנאה בעננה, בראותו את הסופה מתחוללת. – אני עניתי עם אולין על נִבלי בשירת־התמרורים.

רִינוֹ.

"עבר הרוח, הגשם הלך לו; הצהרים צוהלים, העננים מתפלגים. בחפזון מזריחה השמש הפזיזה את הגבעה. בצבע־אדמדם שוטף הפלג מההר אל העמק. ערֵבה היא המולתך, הפלג; אבל ערֵב ממנה הוא הקול הנשמע. קול אלפין הוא, המקונן על המתים. ראשו מורד מזקנה, ואדומה היא עינו הדומעת. אַלפין, המשורר הנפלא! מדוע הנך לבדך על הגבעה הדוממה? למה תהמה כסערה ביער, כגל על החוף הרחוק?

אַלְפּין

"דמעותי, רינו, למתים, קולי לדָרי השאול. חסון אתה על הגבעה, יפה בין בני הרבה! אבל נָפֹל תִפֹל כמוֹרָר, ועל קברך ישב המתאבל. שָׂכֹחַ ישכחוך הגבעות, קשתותיך מוטלות באֹהל בלתי־דרוכות.

"קל היית, מורר, כאיָלה על הגבעה, איום כחזיזי־הלילה בשמים. חרונך דמה לסערה, חרבך בקרָב – לבזק על פני הערבה, קולך כקול פלג־היער אחרי הגשם, כקול־הרעם עֲלֵי הגבעות הרחוקות. רבים נפלו מתגרת־זרועך, אש חרונך אכלה אותם. אבל בשובך מהמלחמה, מה רך היה קולך! פניך דמו לשמש אחרי הסופה, לירח בלילה הדומם; שקט היה לבך, כדממת הים אחרי הרעש.

"צר עתה מעונך! אָפל מקום מנוחתך! כשלש פסיעות מודד אני את קברך, הגדול שבאנשים! ארבע אבנים מוכתרות אזוב זכרך היחידי הן; אילן קֵרֵחַ עשבים ארוכים, המרשרשים ברוח, רומזים לעֵין־הציד על קברו של מורר הנאדר. אין לך אם, אשר תבכה אותך, אין לך נערה עם דמעות־אהבה; מתה יוֹלַדְתך, נפלה בתו של מָרְגְלָן.

"מי הוא זה על משענתו? מי הוא, שראשו לבן מזקנה ועיניו אדמות מבכי? אביך הוא, מוֹרָר! יחיד אתה לאביך. הוא שמע את שמך בקרָב; הוא שמע על תבוסת האויבים; הוא שמע את תהילת מורר! הוי! ועל פצעו לא שמע? בְכֵה, אבי־מורר! בכה! אבל בנך לא ישמעך! עמוקה היא שנת־המות, נמוך מצע־העפר. הוא לא יקשיב עוד את קולך, לא יתעורר עוד לקריאתך. הו! מתי יאיר הבקר בקבר, מתי ינתן צו לנרדם: הקיצה!

"שלום, עדין־האנשים, גבור־המלחמה! אבל לא יראֶךָ עוד השדה! חשכת־היער לא תואר עוד מברק־זֵינך! לא השארת בן אחריך, אבל בשירתי ישאר שמך לעולם; עד קץ־הימים ידברו בך, ידברו במורר שנפל חלל!

"אדיר היה אֵבֶל הגבורים, ואדירה ממנו היתה אנחתו המחרידה של אַרמין. כי נזכר במות בנו; הוא נפל בימי־נעוריו. קרמוֹר, מלך גַלְמָל, יש ליד הגבור. למה תתיפח ככה אנחתו של ארמין? אמר; על־מה הבֶכי? כלום לא באות השירה והרנה לרכך את הנפש ולשעשע אותה? דומות הן לערפל הלח, שבעלותו מהים מתיז הוא על העמק, והפרחים הפורחים מתמלאים לחות; אבל שוב תצא השמש בגבורתה, והערפל יעלה. על מה יגונך, אַרמין, מלך גוֹרְמָה המוקפה־ים?

"יגוני! כן הוא, ולא מִצְעָרָה היא סבת יגוני. – קרמור, אתה לא שכלת בן, לא שכלת בת־פורחת; חי הוא קוֹלְגָר בן־החיל, ואֵמִירָה היפה בבנות. שתילי־ביתך מלבלבים, קרמור; אבל ארמין אחרון גזעו הוא. צלמות הוא יצועך, דורָה! עמוקה היא שנתך בקבר. – מתי תקיצי עם שירותיך, עם קולך העָרב? עורו, רוחות־הסתיו! עורו! הסתערו על הערבה האפלה! נַהמו, פלגי־היער! יללו, הסערות, בין צמרות־האַלונים! שוט, הירח, בין מפלשי־העבים! הַראה חליפות את פניך החִורים! הזכרני את הלילה הנורא, שמתו עלי בני ובתי; כאשר אָרִינְדָל האדיר מת, ודורה החמודה גָוָעָה.

"דורה בתי, מה יפית! יפה כלבנה על גבעות פוּרָה, צחה כשלג הנופל, מתוקה כאויר־בֹשם. אָרינדל, קשתך היתה חזקה, מהיר היה כִדונך, מבטך כערפל על פני הגלים, מְגִנך כעננת־חזיזים בסערה!

"אַרְמָר, הלוחם המהולל, בא לבקש אהבה מדורה; נפשה ערגה אליו. יפות היו תקוות ידידיה.

“אֶרֵת, בן־אוּדגָל, עָיַן אותו; כי אחיו נהרג ע”י אַרמר. הוא התחפש כדיג. יפה היתה סירתו על פני הגלים, תלתליו לבנים מזקנה, ופניו הרצינים שלֵוים. היפה בבנות, אמר, הבת החמודה של אַרמין, שם על הסלע, לא הרחק מהחוף שם מחכה אַרמר לדורה: באתי להעביר את כלתו את הים הנגרש.

"היא הלכה אחריו וקראה לאַרמר; אין עונה זולתי קול הסלע. אַרמר! אהובי! אהובי! למה תחרידני ככה? שמע, בן־אַרנַרט! שמע! דורה היא הקוראת אותך!

"בצחוק ברח אֶרַת הנוכל אל היבשה. היא הרימה את קולה, קראה לאביה ולאחיה; אָרינדל! ארמין! אין אחד מכם, שיציל את דורה שלו?

"קולה נִשָא על פני הים. ארינדל בני ירד מהגבעה, קשה בשעת־הציד. חִצָיו שקשקו על ירכו, את קשתו החזיק בידו, ומסביב לו חמשה כלבים אפורים־שחורים. הוא ראה על החוף את אֶרת העז, תפס אותו וּקשרוֹ אל האלון; בחזקה כרך את החבל על מתניו, והחבוש מִלֵא את הרוחות אנחות.

"ארינדל שט בסירתו על פני הגלים להשיב את דורה. אַרמר בא בחמת־רוחו ודרך את קשתו; החץ השמיע קול וטבע בלבך, ארינדל! – בני! תחת אֶרת הנוכל מַתָּ אתה; הסירה הגיעה אל הסלע, ושם הוא צנח וימת. לרגליך זרם דם אחיך; מה גדול היה שברך, דורה!

"הגלים נפצו את הסירה אל הסלע. ארמר קפץ אל הים להציל את דורה או למות. עד־מהרה קם נחשול ממול־הגבעה; הוא צלל ושוב לא עלה.

"לבדי על הסלע המוקף־ים שמעתי את יללת בתי. ברמה נשמע קול־צעקתה; ואביה לא יכל להצילה. כל אותו הלילה עמדתי על החוף, ראיתיה לאור־הירח הקָלוש, כל הלילה שמעתי את קול־צעקתה. ברמה נהם הרוח, והמטר נתך בזעף אל מול־ההר. קולה החליש טרם שהגיע הבקר. היא מתה כרוח ־ הליל בין דשאי ־ הסלע. ביגון קודר מתה ועזבה את ארמין לבדו. תש כחי במלחמה, הושפל גאוני בין־הבנות.

“ברדת הרוחות מההר, ברומם הצפוני את הגלים למעלה, יושב אני על החוף הסוער, מביט אל הסלעים האיומים. בירח השוקע רואה אני לעתים קרובות את נשמות בני, בשעת־הדמדומים משוטטות הן יחדו בקדרות־יגונן”.

---

זרם־דמעות, שהתפרץ מעיני לוטה והקל מעל לבה הנלחץ, הפסיק את שירת ורטר. הוא השליך את הגליון, אחז בידה ויבך תמרורים. לוטה נשענה על שמאלה וכבשה את עיניה במִמְחָטתה. התרגשות שניהם היתה נוראה. הם הרגישו את צרת־עצמם בגורלם של הגבורים, הרגישו זה יחדו ודמעותיהם נתאחדו. שפתי ורטר ועיניו להטו על זרועה של לוטה; רטט עבר אותה; היא חפצה לעזוב את החדר, אבל מכאוביה והמון־רחמיה רבצו על חושיה כעופרת. היא שאפה רוח, ומתיפחת בקשה אותו להמשיך, הפצירה בו בקול־יה! ורטר רעד, לבו חשב להתפוצץ; הוא הרים את הגליון וקרא בקול מֵדֻכָּא:

“למה תעורר אותי, זיו־האביב? אתה עוגב עלי ומדבר: מטל השמים אֲזַלֵף עליך! אבל קרובה היא כמישתי, קרובה הסערה אשר תָשִיר את עלי! מהר יבֹא, יבֹא ההלך אשר ראַני בתפארתי; עינו תתור אחרי בשדה ולא תמצאני”.

–––––––––

המלים הללו נִתכו בכל תקף ־ כחן על האמלל. הוא התנפל לפני לוטה בכל יאושו, תפס בידיה, לחצן אל עיניו, אל מצחו, והיא כמו הרגישה בנפשה את מחשבתו הנוראה. חושיה נתבלבלו; היא לחצה את ידיו, לחצתן אל חָזֶהָ, גחנה עליו מתוך התרגשות של כאֵב, ולחייהם הלוהטות נגעו זו בזו. העולם נתעלם. הוא לָפַת אותה, לחצה אל לבו, והמון נשיקות סוערות ירדו על שפתיה הרועדות, המגמגמות. ורטר! קראה בקול חנוק ותִסב, ורטר! ותדחה ביד רפה את חזהו מעל חָזֶהָ; ורטר, קראה בכל תקפו של הרגש הנעלה. הוא לא עמד בפניה, שמט אותה מזרועותיו ויפל מבולבל לרגליה. היא נסוגה אחור, ובמבוכת־חרדה, רועדת בין אהבה וקצף, אמרה: זאת היא הפעם האחרונה, ורטר! לא יוסיף לראות אותי, ובמבט שכֻלו אהבה הציצה באמלל, ותמהר אל החדר הסמוך ותסגר בעדה. ורטר פרש אחריה את זרועותיו, אבל לא עמד בו לבו לאחד בה, הוא שכב על הארץ, כשראשו מוטל על הדרגש, ונשאר במצב זה כחצי שעה עד ששבה אליו רוחו לקול המולה שקמה בחדר: המשרתת באה לערך את השלחן. הוא התהלך הנה והנה, ובהשאָרו שוב לבדו, נגש אל דלת הקבינט וקרא חרש: לוטה! לוטה! רק עוד מלה יחידה! “שלום” אחד! – היא שתקה. הוא המתין והפציר והמתין; אז פנה לו וקרא: שלום, לוטה! שלום לעולם!

הוא בא בשער העיר. השומרים שהיו רגילים בו, הניחו לו לצאת. גשם ושלג ירדו בערבוביה; ובאחת ־ עשרה דפק שוב בשער. בבואו הביתה, ראה משרתו, שאין כובעו על ראשו, הוא לא העיז לאמר לו דבר, והפשיטהו; הכל היה רטוב. למחר מצאו את כובעו על ראש סלע אחד במורד־הגבעה אל העמק, ותמהו, איך יכל היה לעלות עליו באישון ליל־סגריר מבלי לנפל.

הוא שכב במטתו והאריך בשנָתו. כאשר הביא לו המשרת למחר עפ"י קריאתו את הקהוה, מצאו שהוא כותב. הוא כתב במכתבו אל לוטה את הדברים האמורים להלן:

* *

"בפעם האחרונה אפוא, בפעם האחרונה פוקח אני את העינים הללו. הן לא תחזינה עוד אֲהָה! את השמש: יום קדרות וערפל מכסה אותה, התאבלי אפוא, הטבע! בנֵך, רֵעֵך, אהובך צועד אל קברו.

לוטה! רגש הוא שאין דוגמתו, מעין חלום מעורפל, כשאדם אומר לעצמו: זהו הבקר האחרון. האחרון! לוטה! המלה “אחרון” נשגבה מבינתי! כלום איני עומד בעצם כחי? ומחר הריני מוטל על הקרקע בפשוט־אברים. למות! מהו המָוֶת? חולמים אנו מדי דַברנו במָוֶת. ראיתי את זה וזה מתים; אבל כה מוגבלה היא האנושיות, שאינה משיגה בשכלה את תחלת הוָיתה וסופה. עתה הריני עדיין שלי, שלך! שלך, האהובה! ובהרף־עין – נפרדים, נבדלים! – אולי לנצח? – לא, לוטה, לא! איך אוכל אני לחדל? איך תוכלי אַת לחדל? אנחנו הוִֹים. – לחדל! – מהו? שוב מלה! הגה ריק! שלבי לא ירגיש בכך. – מָוֶת, לוטה! טמון באדמה הקרה, כה צר וכה אפל! – רעיה היתה לי בנעורי העלובים, שהיתה לי הכל. היא מתה, ואני הלכתי אחרי מטתה; ועמדתי על קברה כאשר שלשלו לתוכו את ארונה, והסירו מעליו את החבלים, והפשילו אותם למעלה, ושפכו אז יָעֶה של עפר, והארון החרד השמיע קול עָמוּם, ויותר ויותר עמום, עד שנתכסה כלו! צנחתי על הקבר – כואב, מדוכדך, נדהם וחרד, אבל לא ידעתי, מה קרה לי – מה יקרה לי! – מָוֶת! שאול! נשגבו המלים אלה מבינתי!

הו, סלחי לי! סלחי לי! אתמל! – מדוע לא היה זה רגע־חיי האחרון, מלאָכי! בפעם הראשונה, בפעם הראשונה עבר רגש־עדן זה את תוך ־ תוכי, מבלי אשר נתקדר בצל־ספק: היא אוהבת אותי! היא אוהבת אותי! עוד יוקדת על שפתי האש הקדושה אשר זרמה משפתיך; עדנים חדשים, עדנים לוהטים בלבבי. סלחי לי! סלחי לי!

"ידעתי, שאהבת אותי, ידעתי את זה ממבטיך הנפשיים הראשונים, מלחיצת־ידך הראשונה: אבל בלכתי ממך, ואלברט נשאר אצלך, קדחו בי שוב הספקות והפקפוקים.

התזכרי את הפרחים אשר שלחת לי, כאשר באותה החברה המשעממת לא יכלת לאמר לי דבר ולתת לי שלום? הוי! חצי הלילה כרעתי לפניהם, והם העידו לי על אהבתך. אבל הה! חלפו הרשמים הללו, כרגש זה של חסדי־ה' הנמחה שוב מלב המאמין, לאחר שירד עליו בכל שפע־השמים ובאותו־קדש ובמופתים נגלים.

כל זה חולף־עובר הוא, אבל גם ימי־הנצח לא יכבו את אש־החיים, אשר אצלתי לי מעל שפתיך, ואשר אני חש בקרבי! היא אוהבת אותי! זרוע זו חבקה אותה, השפתים הללו רעדו על שפתיה, פה זה גמגם על פיה! היא שלי! אַת שלי! כן, לוטה, לעולמי־עד!

וזה מה, כי אלברט בעלך הוא? בעל! זו אפוא בעולם הזה – וחטא הוא בעולם הזה, שאני אוהב אותך, שחפצתי לגזלך מזרועותיו אל זרועותי? חטא? יפה! ואני מיַסר את עצמי על־זה; הוא בא בעצמותי בכל מתיקותו, והטיף לתוך לבי כח חדש וצרי־החיים. מעתה אַת שלי היא! שלי, לוטה! אני הולך הראשון! אני הולך לאבי, לאביך! לפניו אשפך את מר שיחי, והוא ינחמני, עד אשר תבואי אַת, אז אָטוס לקראתך, אֹחָז בך, וחבוקים נעמד לנצח־נצחים בפני האין־סופי.

אינני חולם, אנני הוזה. על פי הקבר רואה אני אור. אנחנו נהיה! אנחנו נתראה! נראה את אמך. אני אראה אותה, אמצא אותה; הוי, אשפך לפניה את כל לבי! אמך – צלמך ודמותך!"

–––––––––––

באחת־עשרה שאל ורטר את משרתו, אם אלברט שב? המשרת אמר: הן; הוא ראה שנהגו את סוסו. אז נתן על ידו פתקה גלויה זו;

---

“היֹאבה להשאלנִי לדרכי את אקדוחיו? שלום!”

–––––––

בלילה ההוא נדדה שנת האשה הטובה; את אשר יגורה בא, בא באופן שלא יכלה לשער מראש. מרד בה דמה הקל והשקט; אלפי רגשים דכדכו את לבה העדין. ההיה זה אש־חבוקיו של ורטר אשר חשה בחזה? ההיה זה כעס עצור על עזותו? ההיתה זאת השוָאה מעציבה של מצבה הנוכחי עם אותם הימים הטובים שעברו, ימי התֹם והשלוה והבטחון־העצמי? איך תקבל את פני בעלה? איך תתוַדה לו בדבר זה, שיכלה להתוַדות עליו ואינה מעיזה להתודות עליו? כל אותו הזמן שתקו שניהם, ועתה תפסיק את שתיקתם, ודוקא שלא בשעת־הכֹּשר ובבשורה מפתיעה זו? הן הידיעה בלבדה על בקוריו של ורטר תעציב את רוחו, אף כי הקַטַסטרופה הפתאומית הזאת! היכלה היא לקוות, כי בעלה יראה את הדבר כמו שהוא, בלי משפט־קדום? כי יקרא את אשר בנפשה? או כלום יכלה היא להתחפש בפני בעלה, שתמיד עמדה לפניו גלויה ושקופה כבדֹלח, שמעולם לא כִחדה ממנו ולא יכלה לכחד ממנו את הרגשותיה? הפקפוקים הללו העציבו את רוחה ובלבלו את דעתה; וכפעם בפעם שבו הרהוריה אל ורטר, שאבד בשבילה, שלא יכלה להרפות ממנו והיתה, לדאבונה, אנוסה לידי־כך, ושבלעדיה הרי אין לו עוד כלום בעולם.

כמה העיקה עתה עליה – מה שברגע זה לא יכלה לברר לעצמה באר־היטב – הפסקת יחסם הגלוי זה לזה! אנשים כה נבונים, כה טובים מתחילים לשתק מפני איזו שנויי־דעות טמירים, כל אחד מהרהר על צדקו שלו ועל אי־צדקו של חברו, והיחוסים הולכים ומסתבכים עד כדי אי־אפשרות להתיר את סבך ־ הקשר ברגע החותך. אלו אֵמון הדדי היה שוב מקרבם זה ע"ג זה עוד מקודם, אלו קמה שוב ביניהם אהבה וחנינה חליפות ופתחה את סגור־לבם, כי אז היתה עוד תקות־הצלה לידידנו.

ועל הכל נוסף עוד דבר מוזר. ורטר לא העלים מעולם, שמשתוקק הוא לעזב את העולם הזה. אלברט היה חולק עליו; גם בין לוטה ואלברט נסבה כמה פעמים השיחה על זה. אלברט, שהרגיש למעשה כזה בחילה מיוחדת, היה אומר כמה פעמים בהתרגשות שאינה כלל לפי תכונת נפשו, כי מפקפק הוא בעיקר מחשבתו זו; כן, פעם גם התבדח על זה, ואמר ללוטה, שאינו מאמין בזה. דבריו אלה אמנם הרגיעו אותה, כשדמיונה היה מציג לפניה את אותו המחזה המחריד; אולם הם הם שעצרו בעדה מהביע עתה לבעלה את חששיה, שעִנו כ"כ את נפשה ברגע זה.

אלברט שב, ולוטה הלכה אחריו מבוהלת ונבוכה; הוא היה נרגז, עניָנו לא עלה בידו, הפקיד, שהיה לו עסק עמו, הוא איש צר ־ הדעת וקשה ־ ערף. והדרך הרע הרגיז אותו גם־כן.

הוא שאל, אם התרחש דבר־מה, והיא ענתה בחפזון, כי אתמול בערב היה ורטר. הוא שאל, אם נתקלו מכתבים, היא ענתה, כי מכתבים אחדים מונחים בחדרו. הוא הלך לשם, והיא נשארה לבדה. קרבת בעלה, אשר אהבה וכבדה, פעלה על נפשה לטובה. זכרון עדינות־רוחו, אהבתו וטוב־לבו הרגיע את נפשה עוד יותר; היא שמעה קול ממעמקי־לבה שתלך אחריו, ותקח את מלאכת־ידה ותלך אל חדרו, כדרכה מאז. היא מצאתו שהוא פותח מכתבים וקוראם. אחדים מהם, כנראה לא בשרו טובות, היא שאלה אותו שאלות אחדות, הוא השיב בקצרה ויגש אל שולחנו לכתב.

כשעה אחת ישבו דומם, ונפשה של לוטה נתקדרה יותר ויותר, עתה הרגישה, כמה יכבד ממנה לגלות לבעלה את מועקת־לבה זו אפילו כשדעתו טובה עליו; עצבות תקפה אותה, שהחרידה אותה ביחוד, כאשר בקשה להסתירה ולבלע את דמעותיה.

כניסת משָרתו של ורטר הביאה אותה לידי מבוכה עזה; הוא הושיט לאלברט את הפתקה וזה אמר לה בנחת: תני לו את האקדוחים! "אומר אני לאדונו דרך צלחה! " – אמר אל הנער. זה הלם אותה כרעם, היא קמה מהססת, היא לא ידעה את אשר אתה. לאט לאט התקרבה אל הקיר, ברעדה הסירה את הנשק, נִקתה אותם מהאבק והתמהמהה, והיתה עוד מתמהמהת, לולי דחק בה מבט־השאלה של אלברט. היא נתנה על יד הנער את כלי־המשחית הללו, מבלי יכֹלת להוציא הגה מפיה; וכאשר יצא את הבית, הניחה את עבודתה והלכה אל חדרה, כשספקות קשים שוֹת שתו על נפשה. לבה נבא לה כל מיני בלהות. רגע אמרה לנפול לרגלי בעלה, לגלות לפניו את הכל, את כל הקורות אותה אתמול בערב, את אשמתה ואת חששיה; אבל מיד נסתתם מוצא זה לפניה, וגם לא היתה לה התקוה, כי תוכל לפתות את בעלה ללכת אל ורטר. השלחן היה ערוך, וידידה טובה שבאה לשאל על איזה דבר ולשוב מיד – ונשארה, הקלה קצת את מצב־השעה החמור: התאוששו, דברו, ספרו, בקשו לשכח.

הנער שב אל ורטר והאקדוחים בידו; בשמע ורטר, כי לוטה נתנה אותם על ידו, לקחם בהתפעלות גדולה. הוא צוה להביא לחם ויין, שלח את המשרת לאכול, וישב לכתוב.

* *

“הם באו לי מידיך, אַת נקית אותם מאבק שעליהם, הנני מנשק אותם אלף פעמים, אַת נגעת בהם! ואתה, מלאך השמים, רָצית את החלטתי! ואַת, לוטה מושיטה לי בידך את כלי־המות, אַת, שמידך חפצתי לקבל את המות, ועתה הָה! הנני מקבלו, הוי, חקרתי את נערי! רָעדת בתִתֵך אותם על־ידו, שלום לא אמרת לי על־ידו! – אוי לי! אוי לי! אף שלום לא! – כלום סגרת את לבך בעדי מפני אותו הרגע, שרִתֵק אותי כך לנצח? לוטה, אלפי שנים לא יוכלו למחק את הרֹשם הזה! ואני מרגיש כי לא תוכלי לשנא את האיש, שנפשו לוהטת לך אהבה”.

–––––––––––––––––

אחרי אכלו צוה את נערו לחבש את חפציו, הכל כאשר לכל, קרע ניירות רבים, יצא ופרע את שאר חובותיו. הוא שב הביתה, ושוב יצא מחוץ־לשער, מבלי השגיח בגשם, אל גן־הגרַף, התשוטט בכל הככר הזאת, ושב עם־חשכה וכתב את הדברים הללו:

* *

“וילהלם, ראיתי בפעם האחרונה שדה ויער ושמים. שלום גם לך! אמי האהובה סלחי לי! נחם אותה, וילהלם! ה' יברככם! הכל בסדר. שלום לכם! נתראה ובלב יותר שמח”.

* *

“גמלתי לך, אלברט, רעה, ואתה תסלח לי. הרסתי את שלום־ביתך, הִשרֵיתי אי־אמון ביניכם. שלום! עתה אביא קץ לזה. הוי! מי יתן אתכם מאושרים על־ידי מותי! אלברט! אלברט! אַשֵר את המלאך הזה! ברכת־ה' תחול עליך!”

–––––––––

עוד הרבה חִטֵט הערב הזה בנירותיו, הרבה קרע ושלח באש, חתם מעטפות אחדות עם הכתֹבת לוילהלם. אלה היו מאמרים קצרים, רשימות פורחות, שאחדים מהם ראיתי; ולאחר שצִוה בעשר שעות להוסיף בהסקת התנור ולהביא לו בקבוק־יין, שלח את משרתו לישון; והנער הלך אל חדרו, שנמצא ביחד עם חדרי־המטות של שאר השכנים בירכתי־הבית, ושכב על מטתו כשהוא לבוש, בכדי שיעמד בבקר־השכם הכן לשרתו; כי אדונו אמר לו, שהסוסים יעמדו לפני הבית קודם־שש.

* *

אחרי אחת עשרה.

שלות־השקט מסביבי, וּשְלֵוָה היא נפשי. מודה אני לפניך, אלהי, שנתת בי ברגעי חיי האחרונים כח זה וחם זה. הנני נגש אל החלון, יקירתי! ורואה, עדיין בעד העננים הנחפזים הסוערים כֹכבים בודדים של שָמֵי־עַד! לא, אתם לא תפלו! ה' נושא אתכם כחותם על לבבו, ואותי, הנני רואה את כֹכב־המרכבה, את היקר שבכֹכבים. בצאתי בלילות משַעֲרֵך, עמד הוא ממולי. כמה פעמים הייתי מביט אליו בשכרון־חושי, כמה פעמים הייתי עומד וידי פרושות למעלה מזכיר לי – אודותיך! כבודך מלֵאים כל סביבותי! כילד קטן אספתי בצמאון בלתי־פוסק את כל הדברים קלי־הערך שאַת, יקירתי, נגעת בהם!

תמונה חביבה! אותה מוריש אני לך, לוטה, והנני מבקש ממך לכבדה. אלפי־אלפי־נשיקות הטבעתי עליה, אלפי ברכות רמזתי לה בצאתי ובשובי.

בקשתי את אביך בפתקה להגן על גופתי. בירכתי בית־הקברות, סמוך לשדה, יש שתי תרזות; שם חפצתי לנוח. הוא יכל לעשות זאת לרעו, ועָשֹה יעשה. בקשי אותו גם אַת! איני רוצה לדרוש מנוצרים חסידים, שישכבו ליד אמלל מסכן. הוי, מה חפצתי להקבר על אם־הדרך או בעמק הבודד, שהכהן או הלוי יעבר בברכה על ציון ־ קברי, ושהשומרוני יוריד עליו את דמעתו.

הנה, לוטה! אינני רוטט, באחזי את הכוס הנוראה, אשר אשתה ממנה את מר־המות! את הושטת לי כוס זו, ואינני מפקפק. הכל! הכל! כך נמלאו כל תקותי ומשאלות־נפשי. אני דופֵק בשער־הברזל של המות, ובלבי קֹר וקפאון.

לו נפל בנעימות חלקי למות על אָשרך! למסר את נפשי עליך! הייתי הולך למות ברוח נכונה, בשמחת הנפש, אלו יכלתי להחזיר לך את שלוַת־נפשך, את ששון־חייך. אבל הוי! רק יחידי סגולה זכו לשפך את דמם על קרובי נפשם ולהצמיח ע"י מותם שפעת חיים חדשים מבורכים!

רוצה אני, לוטה, להקבר בבגדים הללו שעָלי; אַת קדשת אותם במגעך; גם את אביך בקשתי על זה. נשמתי מרחפת על ארוני. אל ימשמשו בכיסי. העניבה הַוְרודה שהיתה מרוכסת אל חזך, בראותי אותך בפעם הראשונה בין הילדים – הוי נשקי אותם אלף פעמים וספרי להם על גורלו של ידידם האמלל! הנאהבים! הנה הם רוחשים מסביבי! הוי, מה דבקתי בך! מהרגע הראשון לא יכלתי להרפות ממך! ־ עניבה זו תטָמן אתי בקברי. ביום־הולדתי נתת לי אותה לתשורה! מה נבלע כל זה בקרבי! הוי, לא חשבתי, שדרכי יולכני לכאן! – – הרגעי, בבקשה ממך, הרגעי נא!

האקדוחים ממולאים. – השעון משמיע שתים עשרה. יהיה אפוא! – לוטה! לוטה, שלום! שלום!

–––––––––––

שכן אחד ראה בשרפת האבק ושמע את קול היריה; אולם כיון ששוב נשתתק הכל, לא השגיח בזה.

בשש בבקר נכנס המשרת עם נרו. הוא מוצא את אדוניו מוטל על הקרקע, את האקדוח ודם. הוא קורא; הוא נוגע בו; אין קול, זולתי נחרת הרואה. הוא רץ אל הרופאים, אל אלברט. לוטה שומעת במשיכת הפעמון, רעד עובר ביצוריה. היא מעירה את בעלה, הם קמים; המשרת מבשר את הבשורה ביללה ובגמגום, לוטה צונחת מתעלפת לרגלי אלברט.

בבֹא הרופא אל האמלל, מצָאוֹ מוטל על הקרקע, כשאין עוד תקוה להצילו, דָפְקוֹ דפק, אבל אבָריו נשתתקו. ממעל לעינו הימנית ירה אל ראשו; מחו נדחף החוצה. לצאת ידי כל חובה הקיזו לו דם בזרועו; הדם שתת, והוא עדין נִשֵם.

לפי הדם שעל מסעד הכסא נראה, שעשה את מעשהו בשבתו אל שלחן־הכתיבה; אז הוא נפל, והתפתל מתוך עוִית מסביב הכסא. הוא שכב על גבו באפיסת־כחותיו מול החלון, בלבושו השָלֵם, בנעליו, במעילו הכחול וחזיָתו הכתומה.

הבית, השכונה, העיר כלה היו כמרקחה. אלברט נכנס. הניחו את ורטר על המטה, חבשו את ראשו; פניו כפני מת, לא הזיז אבר. נוראה היתה נחרת ריאתו, בקול רפה וקול חזק; חכו ליציאת נשמתו;

מהיין שתה רק כוס אחת. על שלחנו היתה פתוחה “אֶמִילִיָה גַלוטי”.

על חרדת־נפשו של אלברט, על יגונה של לוטה אל תבקשו אותי לספר.

הפקיד הזקן בא בחפזה לבשורה זו; הוא נשק את הגופה בדמעות רותחות. בניו הגדולים באו מיד אחריו רגלי; הם נפלו על מטתו מדוכדכים מעצֶר ־ יגון, נשקוהו על ידיו ועל פיו; הגדול שבהם, אשר ורטר אהבו יותר מכלם, נתלה עליו בשפתיו, עד אשר יצאה נשמתו, ואז לקחו מעליו את הנער בחזקה. בשתים עשרה בצהרים מת. ביאָתו של הפקיד וההכנות שנעשו על ידו הרעישו את כל העיר. בלילה, באחת עשרה, קברו אותו במקום אשר בחר לו. הזקן הלך אחרי מטתו ובניו. אלברט לא עצר כח ללכת אתם. חרדו לחיי לוטה. אומָנים נשאוהו. שום כהן לא לִוָה אותו.