סימון השינויים שמתחוללים בקורותיה של הספרות המתהווה הוא אחד מתפקידיה היותר קשים והיותר חשובים של הביקורת. מבקר־הספרות המתהווה אמור להיות מסוגל להציג בפני ציבור הקוראים מפה מעודכנת ומהימנה של ספרות התקופה. לצערי, עוקפים כיום רוב כותבי הביקורת את התפקיד המרכזי הזה ומסתפקים בעשייה קלה ומחייבת פחות כסקירת הספרים המזדמנים אל שולחנם. השוני בין שני העיסוקים מסמן את ההבדל בין עיסוק בספרים לעיסוק בספרות. העוסק בספרים דן בנקודות שונות במפה הספרותית ופוטר את עצמו מהמאמץ לצרף תמונה רוחנית־תרבותית של התקופה. מבקר שעוסק בספרות מתאמץ לחבר את הנקודות הנפרדות, כדי לצרף מהספרים הרבים והשונים שמתפרסמים תמונה ברורה על הספרות של התקופה – על נושאיה, על עמיה ועל המגמות הבולטות שלה. מפה כזו מסייעת לקוראי התקופה להתמצא בספרות של הזמן, והיא תעזור לחוקריה של הספרות הזו בעתיד.

ארבעה חתכים    🔗

לרשותו של מבקר כזה, הרואה את עיקר תפקידו בציור מפה מהימנה על מצבה של הספרות המתהווה כאגף של התרבות, עומדות מספר אבחנות בדוקות המסייעות לו במלאכת המיפוי הזו. את רובן ניצלתי ככל שיכולתי בשלושים השנים של עבודתי כמבקר־ספרות, ועל פיהן גיבשתי את עשרת ספרי על הספרות הישראלית, שפרסמתי עד כה. האבחנה התימאטית שימשה אותי ככלי למיפוי בספרים “העט כשופר פוליטי” (1922) ו“מגמות בסיפורת הישראלית” (1955). אבחנה זו קישרה בין ספרים על־פי נושאיהם המשותפים. האבחנה הפואטית, שמדגישה את מיגוון הטעמים השולטים בספרות בפרק זמן אחד, שירתה אותי בספרי “הצדעה לספרות הישראלית” (1991). על פי האבחנה האידיאית, שמאפשרת להבליט מוקדים אידיאולוגיים שמצרפים ספרים זה לזה במפת הספרות המתהווה, התארגנו המסות בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי” (1990) ו“זהויות בסיפורת הישראלית” (1994). האבחנה המשמרתית, המאתרת את הדורות אשר פועלים בספרות התקופה ומבטיחים ביחד את רציפותה של הספרות, היתה העיקרון שאירגן את המסות בשלושה מספרי: “שבבים” (1981), שדן במאפייניה של המשמרת הראשונה בספרות הישראלית, משמרת “דור בארץ”, “הסיפור הישראלי הקצר” (1987), שעמד על מאפייניה של המשמרת הספרותית השנייה בספרותנו, משמרת “הגל החדש”, ו“ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983), שסיכם את מאפייניה של המשמרת השלישית, משמרת “הגל המפוכח”.

הספינה הספרותית והפלגותיה    🔗

בעזרת האבחנה האחרונה שמניתי, האבחנה המשמרתית, ניתן לספר את סיפור שלוש הפלגותיה הקודמות של הספינה הספרותית שלנו. את ההפלגה הראשונה ביצעו סופרי “דור בארץ” בתש"ח בהשפעת החוויה הדורית העזה שחוו במלחמת העצמאות, אשר גיבשה אותם וגם העניקה להם את התודעה הדורית שלהם. להפלגתה השנייה יצאה הספינה, כאשר בסוף שנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים עלו על סיפונה סופרי משמרת “הגל החדש”, שמאסו בשיט הספרותי לאורך מי־החופים, כפי שהצטייר להם המשט של קודמיהם, והתאוו להשיט את הספינה הזו אל מים עמוקים יותר, המתרחקים מהחופים הנושאיים והפואטיים הטיפוסיים בספרי המשמרת הקודמת. אחרי מלחמת יום־כיפור, בהשפעתה וכתגובה עליה, עלתה על סיפונה של הספינה הספרותית שלנו משמרת חדשה, משמרת “הגל החדש”, ואכן אז, בשנות השבעים, בוצעה ההפלגה השלישית שלה.

כדי לקצר אני חוסך במסגרת זו את פירוטם של סימני־השוני, על־פיהם מגדירים את שלוש המשמרות, מבדילים ביניהן ומצדיקים את הקביעה, שבהנהגתן קיימה ספינתה של הספרות הישראלית כל פעם הפלגה הכרחית ובעלת־ייחוד. סימני־שוני אלה מפורטים ומוסברים בספרים שפירסמתי. מטרתו של הספר הנוכחי היא לסמן את העובדה, שהעוגן הורם שוב, וספינתה של ספרותנו יצאה להפלגתה הרביעית.

במלים אחרות: הקילוח החלש של כותבים חדשים, במחצית השנייה של העשור הקודם, התחזק מאוד מאז, וכבר ניתן לסמן בוודאות, שלנגד עינינו מתגבשת והולכת משמרת ספרותית חדשה, הרביעית במניין המשמרות בספרות הישראלית – משמרת “הקולות החדשים”. את השם “קולות חדשים” הצעתי, בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, כשם זמני לזיהוי המשמרת, עד שמאפייניה יתייצבו ויתבררו יותר, ואני מציע להחזיק בו כל עוד לא הסתיימו תהליכי ההשתלבות של המשמרת הזו בחייה התוססים של ספרותנו. תהליכים אלה עדיין מתהווים, אף שחלפו לכאורה מספיק שנים מאז הופיעו ספריהם הראשונים של שלושת הכותבים החדשים, אשר ביססו את ההרגשה, שאל שלוש המשמרות, שכבר פועלות באופן סימולטני בספרות התקופה, מצטרפת משמרת חדשה, אשר עד מהרה תנווט את הספינה של ספרותנו להפלגתה הרביעית. הישגיהם של שלושת הכותבים האלה היו כה מעניינים וכה בשלים בספרי הביכורים שלהם, שהופיעו כולם ב־1990, שמן הדין לחזור ולהזכיר אותם: “סוגרים את הים” של יהודית קציר, “מעוף היונה” של יובל שמעוני ו“לקרוא לעטלפים” של חנה בת־שחר.