“עין תחת עין”

1954 – 1950

ההתחלה היתה קשה. קשה מאד. בראשית שנות החמישים היה צבא ההגנה לישראל עדיין בחיתוליו. אולם, זמן־רב להתארגנות לא ניתן לצבא הישראלי. ההתארגנות באה תוך אש וקרבנות – תוך פעולות תגמול ראשונות – וכשלונות ראשונים. זמן קצר נדרש למפקדי צה"ל הבכירים לדעת, כי רק מדיניות של “עין תחת עין” תלמד לקח את הערבים מעבר לגבול.

 

פרק א: פעולות התגמול הראשונות    🔗

מלחמת העצמאות הנציחה באורח החלטי וסופי את הקמת מדינת־ישראל. למרות כוח האדם המוגבל והבלתי מאומן בחלקו וחרף המחסור החמור במטוסים, תותחים, כלי־שיט ושריון, הצליח צה"ל לגבור על צבאות ערב.

כאשר נחתמו הסכמי שביתת־הנשק בין ישראל ושכנותיה ופורסמה הצהרת המעצמות לשמירת הגבולות הקיימים, במזרח התיכון, היה ברור שישראל הפכה לעובדה קיימת.

בראשית שנות החמישים היה צה"ל עדיין בחיתוליו. לא נקבעו עדיין הדפוסים הקבועים של כוחות המילואים. הכוחות הסדירים התאמנו לפי שיטות, שהיו בחלקן נסיוניות.

מפקדי הצבא הבכירים הבינו, כי דרושות שנתיים־שלוש כדי להפוך את צה“ל לצבא חזק ומודרני. אבל פרק זמן זה לא ניתן לצה”ל על מגש של כסף. המציאות כפתה עליו התארגנות מהירה הרבה יותר, ומה שחשוב יותר, דחפה אותו לפעולות צבאיות מאולתרות. צבא הגנה לישראל דמה לאדם המושלך לתוך בריכת מים עמוקה מבלי שידע לשחות ומבלי שיהיה מוכן לכך, ומוטל עליו ללמוד לשחות תוך כדי הטבילה הצוננת; במקרה של צה"ל היתה הטבילה – טבילת אש חמה.

כך קרה למשל ב – 29 בנובמבר 1950, כשהלגיון חסם את הדרך הראשית לאילת בק“מ ה – 78, בטענה שקטע הדרך עובר דרך שטח ירדן. היה צורך בפעולת־תגמול מידית, כדי להוכיח לירדנים שמדינת ישראל מתכוונת לשמור על ריבונותה בכל האמצעים שברשותה. ואמנם, אלוף פיקוד דרום, משה דיין, הורה לכמה משוריינים מקומץ המשוריינים הדל של צה”ל, לפרוץ את המחסום בכוח. המשימה בוצעה כעבור יומיים בהצלחה. שתי שריוניות ירדניות הושמדו, יתרן הסתלקו מהשטח. למחרת נעשה נסיון ירדני להציב שוב את המחסום, אולם חיילי צה“ל, אשר קבלו בטחון עצמי לאחר הצלחתם הראשונה, מנעו את הדבר. התפתח קרב יריות, שבסיומו רשם לעצמו צה”ל את ההישג הראשון.

באותה תקופה החלו צליפות חזקות של הלגיון מעמדותיו מעבר לגבול בירושלים, אל מטרות צבאיות ואזרחיות בעיר. כתוצאה מצליפות אלו נהרגו ונפצעו חיילים ואזרחים. מפקד המחוז, אלוף משנה מישאל שחם שהיה עסוק אותה עת בגיבוש חטיבת המילואים הראשונה של צה“ל, פנה אל המטכ”ל וביקש אישור להחזיר בצליפות. נזכר כיום שחם: “לאחר דיונים אושר לי להציב שנים־שלושה צלפים ולהסתפק ביריות ספורות. דחיתי את האישור ואמרתי, כי לא תהיה לכך כל תועלת אפקטיבית. בקשתי שיועמדו לרשותי כתשעה עד שנים־עשר צלפים. הסכמתי למכת־אש אחת, אבל שתהיה מכה רצינית. לאחר היסוסים נתקבלה דרישתי. הצבתי את הבחורים והם ירו כפי שצריך. תוך דקות ספורות התרוקנו רחובותיה של ירושלים המזרחית. פחד הצלפים היהודים נפל על התושבים”. פעולות תגמול מעין אלה חזרו ונישנו במשך השנים שבהם שימש שחם כמפקד המחוז, אך הן היו יעילות רק לגבי צליפה והיו בבחינת “עין תחת עין”.

במצב מביך יותר עמד מפקד המחוז הרגיש ביותר של המדינה, כאשר תכפו ההסתננויות מעבר לגבול החל משנת 1951. תחילה הסתפקו המסתננים בגניבת ציוד חקלאי ובעלי חיים ובפעולות חבלה בעלות היקף מצומצם. חוסר התגובה של צה"ל עודד אותם. הם החלו לחוש עצמם חופשיים יותר בשטח ישראל, מה גם שנוכחו לדעת שבשעות החשיכה צומצמו הנסיעות של כלי הרכב האזרחיים בעורקי תנועה מסויימים. המסתננים החלו לרצוח אזרחים ישראלים חפים מפשע ובמקרים מסויימים התעללו בגופות הנרצחים.

ב – 8 בפברואר 1951 נתגלתה בשכונת מלחה בפרברי ירושלים גופתה של צעירה יהודיה, שנאנסה ונרצחה. מפקד המחוז החליט שיש להגיב בחריפות ומיד. הוא הטיל את המשימה על כוח קטן. 14 חיילי הכוח נתבקשו ל“בקר” בכפר הערבי שעפת הסמוך לשכונת מלחה ולהותיר “כרטיס ביקור”. מהלך פעולת התגמול, הנחשבת מבחינות מסויימות ל“פעולת” התגמול הראשונה של צה“ל, יכול כיום לעורר גיחוך. הלוחמים הישראלים, לא נתקלו בהתנגדות מעשית בהכנסם לכפר. הם פשטו בו וחיפשו מה לעשות. כמה מהחיילים גילו חוסר ידע מינימלי בשימוש בכלי נשק. אחד מהחיילים השליך רימון לתוך בית מבלי שהסיר קודם לכן את ניצרתו. חייל אחר שנפגע באורח קל מרסיס־אבן, הקים זעקות־כאב של אדם גוסס. אעפ”י־כן הצליחה הפעולה; כמה בתים פוצצו על יושביהם.

בתלונת ירדן לועדת־שביתת־הנשק נאמר כי 17 מתושבי הכפר ואורחיו נהרגו ותריסר אחרים נפצעו. השקט חזר לשכונת מלחה.

אל“מ מישאל שחם יודע להרחיב את הדיבור גם על פעולות תגמול שלא הצליחו ושהעלו סומק על לחייהם של קציני המטכ”ל הבכירים.

במקרה אחד הוטל על גדוד חרמ“ש לבצע פעולת־תגמול נגד הכפר הירדני אל־דאפי, מדרום לים המלח. היחידה לא הצליחה להגיע אל היעד וחזרה כלעומת שבאה. הכשלון היה צורב והטיל למשך זמן מה “כתם” על כוחות השריון של צה”ל. “כתם” זה ניזון גם מכישלון אחר, שהיה קשור הפעם בטרגדיה אישית. אחד ממפקדי המחלקות של החרמ"ש, שעליו הוטל להשתתף במבצע פיצוץ בארות בעזה, כתגמול על פיצוץ בארות ישראליות, מצא עצמו למחרת בבוקר כשהוא מנווט את חייליו בתוך שטח ישראל סמוך למשק מפלסים. העלבון היה כואב מדי מכדי שיוכל לשאתו. הוא איבד עצמו לדעת.

מספר אל“מ שחם: “שנת 1952 היתה רצופה בכשלונות. חיילי צה”ל לא הוכיחו דבקות במטרה והוכיחו העדר כושר מקצועי. אפשר להזכיר מקומות שבהם נערכו, או היו צריכות להערך, פעולות תגמול ולא נעים להזכר בהם. בית־ג’אלה, בית־סירה, אידנה ואדי פוקין, פוריק, דיר־באלט ועוד. המזל היה, שפעולות התגמול המוגבלות הללו לא זכו לפירסום בעתונות הישראלית. מוטב היה כך. מוטב היה שתושבי ישראל יחשבו שצה”ל נוקט, מסיבות מדיניות ואחרות מדיניות של הבלגה מאשר ידע הציבור על הכשלונות הצבאיים שלא היו לכבודו של צה“ל”.

מפקד מחוז ירושלים טוען, כי הכשלונות לא היו רק נחלת החיילים שפעלו באזור ירושלים. סיירת מיוחדת שהקים אלוף פיקוד הדרום משה דיין (כינוייה היה “סיירת 30”) ביצעה, אמנם, שורה של פשיטות מעבר לגבול, לא תמיד עלו פשיטות אלה יפה וגם סיירת זו זקפה לחובתה כמה כשלונות. עובדה היא, שכאשר עבר ב – 1955 דיין לכהן כראש אג“ם במטכ”ל, בשלהי 1952, חדלה הסיירת מלהתקיים.

בחוגי צה“ל פשטו השמועות על הכשלונות הצבאיים. בני קיבוצים שהיו פזורים ביחידות שונות שאלו, מדוע לא מקימים “נבחרת” של “פייטרים”. פה ושם נשמעו לחישות, כאילו פירוק הפלמ”ח לא היה צעד בעיתו, וכי פרישתם של רבים ממפקדיו משורות צה“ל, הזיקה יותר מאשר הועילה. מסתבר, שגם הערבים “הריחו” משהו מהמתרחש בצה”ל של ראשית שנות החמישים. אחד ממפקדי הלגיון הערבי, ליטננט קולונל פּיטר יונג, קצין בריטי שכיהן כמפקד גדוד באיזור ירושלים, יכתוב כעבור שנים בספר זכרונותיו על שנות ה – 1950 – 1953: “בכל התקריות שאירעו באיזור ירושלים, היה הצבא הישראלי האחרון ש”בדאגות“. אחרי הכל הם לא התקדמו ובודאי אף לא חשבו לעשות כן. הם ירו הרבה, אך בעיקר באוויר. הם ניסו להגיב בדרכים שונות ומשונות מעבר לגבול, לרוב ללא הצלחה. אין אני מזלזל בצבא הישראלי. לפי קנה מידה מזרח־תיכוני זהו צבא שלמעלה מהבינוני, אך שמחתי שאין לי ענין עם גרמנים או יפנים. אז היו אבדותינו כבדות הרבה יותר”…

ודאי שצה"ל לא ייחל מעולם להדמות לצבאות הללו. ברבות הימים כאשר הלכו ותכפו פעולות התגמול, הוא יצליח לרכוש לעצמו מוניטין של צבא יעיל ומשובח. צבא הדבק במשימתו ומבצע אותה על הצד הטוב ביותר.

 

פרק ב: הפשיטה בנבי־סמואל    🔗

כבר בתחילת שנת 1953 הלך והחמיר בהתמדה המצב הבטחוני. חיילי צה“ל נהרגו במארבים שהוצבו בשטח ישראל, אזרחים הותקפו בשנתם, בוצעו חבלות במסילות־ברזל וההסתננות הפכה דבר שיגרתי. בישיבת חירום של הממשלה, בראשותו של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון, נמסר דו”ח על תכנית ערבית להגביר את המאבק נגד ישראל. תכנית זו גובשה בישיבת ראשי המשלחות הערביות לועדות שביתת־הנשק עם ישראל, שהתכנסה ברבת־עמון. מטרתה: איחוד פעולות הטירור נגד ישראל.

מדבריהם של שרי הממשלה הצטיירה תמונה קודרת למדי של המצב הבטחוני. ב.ג. חש עצמו שלא בנוח. הוא הצביע אמנם על כך, שצה"ל הוכיח את יכולתו בשורה של פעולות באזורים שונים בארץ, אך דבריו לא הביאו להקלה.

ד“ר ראלף בנץ', מנהל מחלקת הנאמנות של האו”מ, הכריז בבואו ארצה באותם ימים גורליים: “המצב הולך ומחמיר, אך אינני מאמין בסיבוב שני בין ישראל והערבים. בהסכמי שביתת־הנשק יש סעיפים המחייבים את שני הצדדים להמנע מגילויים של תוקפנות ואיבה הדדיים”.

אולם החוצפה הערבית הלכה וגברה. ב – 9 בפברואר הגישה ירדן לישראל אולטימטום לפנות את בנין הקולג' הערבי לשעבר באיזור המפורז בירושלים. שלטונות ירדן איימו כי “ינקטו האמצעים הדרושים לשמירת האינטרסים והזכויות”. ב – 26 בפברואר נערך ליד בית גוברין קרב בין יחידת צה“ל לבין יחידה ירדנית שחדרה לשטח ישראל. דובר צה”ל גילה, כי היתה זו החדירה השלישית תוך שבוע ימים. חוצפת הירדנים גברה לאחר שהחלו להפעיל לחץ מדיני כבד בזכות סיפוחו של הר־הצופים לשטח ירדן. המצב הלך והחמיר והגיע לשיאו ברצח מתועב של שני חיילי צה"ל בחופשה ליד כפר־הס. עקבות המרצחים הוליכו לקלקיליה.

האם צה"ל ימשיך להבליג? – שאלו אזרחי המדינה.

מפקד מחוז ירושלים, אל"מ מישאל שחם, הגביר בשבועות הבאים את לחצו לריכוז בעלי כושר לחימה מעולה שעליהם יוטלו משימות מעבר לקוי־האויב.

מספר הוא בהקשר לכך: "נפגשתי עם שלישו הצבאי של בן־גוריון ודיווחתי לו על הצעתי. הוא אמר לי בשמו של “הזקן” להכין תזכיר בכתב. כך החלה לראשונה לקרום עור וגידים הקמתה של היחידה המהוללת “101”.

האיש שהקים את היחידה ופקד עליה היה רס"ן מילואים צעיר בן 25 שחבש את ספסל הלימודים בפקולטות להיסטוריה כללית ולמדעי המדינה באוניברסיטה בירושלים. שחם החליט, ביזמתו, לקרוא אליו את הקצין הצעיר אריק שרון, ולהטיל עליו משימה נכבדה: חיסולו של מוסטאפה סמואלי. איש הכפר נבי סמואל הידוע לשמצה, שכנופייתו חצתה לעיתים מזומנות את הגבול וזרעה רצח והרס בשטח ישראל. “שחם אמר לי, שהמדובר הוא בפעולת־תגמול חד־פעמית שתהיה בעלת השלכות מרחיקות לכת”. מפקד המחוז גילה לקצין הצעיר, כי למעשה נוקם סמואלי את נקמת דמו של אחיו האהוב, שנהרג במלחמת העצמאות וכי נשבע להקדיש את חייו למטרה זו. “כמה יהודים עלינו להקריב בגלל אחיו של הרוצח הזה”? שאל שחם את שרון. אריק הסכים ליטול על עצמו את הפיקוד על הפעולה, שנועדה להתבצע למחרת בלילה.

את היום שלפני הפעולה הקדיש לחיפושים אחר אנשים מתאימים. הקצין הנועז, שקיבל פיקוד על גדוד בגיל צעיר ועתיד היה להוכיח עצמו בשנים הבאות כמפקדם של חיילי צה"ל המובחרים ביותר, שנא מאז ומתמיד כשלונות. למרות שידע כי המדובר הוא בפעולת־תגמול חד־פעמית, רצה להצליח בה בכל מחיר. הוא סובב איפוא עם הטנדר האזרחי שהועמד לרשותו, וריכז את שבעת הלוחמים, אחד אחר השני: יהודה דיין, שלמה באום, יורם לביא, גוליבר, סעדיה, עוזי ויהודה פיאמנטה.

החברה¹ התכנסה שעה קלה לפני היציאה בחדר המבצעים של בסיס החטיבה הירושלמית. הלוחמים הכירו ברובם זה את זה, למרות שלא נפגשו לעיתים קרובות. כל אחד מהם היה “חייל למחצה” בלבושו. אריק צייד אותם בכלי נשק: טומיגנים, רימונים, אקדחים ובקבוקי מולוטוב וכמובן חומרי נפץ, והסביר להם בקצרה את המשימה: “אנו יוצאים הלילה לפעולת־תגמול קטנה בנבי־סמואל”. “בזמן האחרון נהרגו יותר מדי יהודים. צריך להפסיק את הדבר”.

הם יצאו לדרכם. ירדו לליפתא, עברו את עמק הארזים וחצו את הגבול. מסלול ההליכה לא היה קשה במיוחד, אך העובדה שהם לא היו מאומנים, השפיעה לרעה על כושרם הגופני. אף על פי כן רצה כל אחד מהם בנפרד להוכיח את עצמו ולא לפגר, גם אם נדרש להשקיע מאמץ כפול.

אורות הכפר נבי־סמואל נראו מרחוק. הם ייחלו לכך שראש הכנופיות סמואלי, יהיה בביתו בעת ביקורם של האורחים הבלתי־קרואים.

עמדות הלגיון סביב הכפר לא הצליחו לגלות אותם. הם מגיעים לביתו של סמואלי. סעדיה, החבלן, מניח מטען חומר נפץ ליד הקיר. גוליבר ושלמה באום מחפים עליו. הפיצוץ לא היה מוצלח ביותר. הדלת נשארה במקומה, רק אחד הקירות ניזוק קל. מכיוונים שונים נפתחה אש. אבל החבורה לא גילתה כל פחד. “נפוצץ את הבית פעם נוספת”, הציע גוליבר. תוך כדי כך הוא מגלה חלון אחורי. תריסיו היו מוגפים. הוא מבקש סיוע משני חבריו ומנסה את כוחו הרב בפתיחת החלון, תריס הפלדה לא נשבר. בינתיים הצליח סעדיה להניח שני מטענים נוספים. גוליבר וחבריו מסתלקים. פיצוץ נוסף, הבית נשאר עדיין על כנו. תוך כדי כך הם הבינו שסמואלי אינו בבית ואותה שעה שוטט אולי עם כנופייתו בשטח ישראל ושחר לטרף.

אריק פקד על נסיגה, אלא שרק חמישה לוחמים היו לידו. שלמה באום וסעדיה עדיין לא ויתרו. הם חיפשו דרך לתקן את שני הפיצוצים החלקיים ולפוצץ את הבית פעם נוספת. הירדנים קרבו לבית מכל עבר. גוליבר החליט להציל את המצב. הוא התרוצץ בשטח, איתר את השניים תוך כדי סיכון חייו, בעלטה הכבדה ששררה בכפר לא היה חסר הרבה שהם יירו בו. הוא הניח את כף ידו הגדולה על שכמם ו“גרר” אותם לעבר דרך הנסיגה.

השמונה התקרבו לגבול הישראלי. הם הצטערו בלבם על כך שסמואלי לא חוסל וביתו לא פוצץ, אך ידעו כי עצם הביקור היווה הצלחה. מוטל היה עליהם לחצות את קטע הדרך האחרון בזהירות ולהזהר שלא לעלות על שדה מוקשים.

בשעה 5 לפנות בוקר הם מגיעים לירושלים ומתפזרים איש לביתו. אריק נפגש עם אל“מ מישאל שחם ומוסר לו דו”ח. המסקנה היתה ברורה לשניהם: הפעולה לא נכשלה, אך אין מנוס מהקמת יחידה מיוחדת, שחייליה יהיו מאומנים, בעלי כושר גופני, בעלי יכולת בתפעול חומרי־נפץ, ומעל הכל – דבקים במשימתם. “עוד נפגש בעתיד הלא רחוק” – הבטיח שחם לאריק בעת הפרידה.

כעבור כמה ימים הזדרז לשגר תזכיר מפורט למטכ“ל ולב.ג. ובו הציע להקים את היחידה המיוחדת ולמנות כמפקדה את אריק שרון. נזכר כיום אל”מ מישאל שחם: “התזכיר קבע במפורש, כי אם לא תוקם יחידה כזו בהקדם, יהיו כשלונות גם בעתיד והם לא יוסיפו לשמו הטוב של צה”ל ולכושר הלוחמה שלו“. גם ראש אג”מ, אלוף משה דיין, שאמור היה להתמנות כעבור פרק זמן קצר כרמטכ“ל עיין בתזכיר ועדיין פיקפק אם יש מקום להעדיף יחידה אחת על פני יחידות צה”ל האחרות. לדידו טוב היה אילו כל יחידות צה“ל היו בעלות יכולת ביצוע מכסימלית מעבר לגבול. אבל ה”זקן" לחץ. בסופו של דבר נמצאה פשרה: הוקמה יחידת הקומנדו 101, שהיתה אמנם יחידה צבאית ביסודה, אך אופיה ושיטת הלוחמה שלה לא נעדרו אוירה פּרטיזנית־אזרחית. כמפקדה של היחידה מונה אריק שרון, אשר חזר ולבש מדי רס“ן בצה”ל.

 

פרק ג: חיילים ללא מדים    🔗

בראשית מאי 1953 החליטה ממשלת ישראל להקים את משמר הגבול. החלטה זו באה נוכח המצב בגבולות ובשכונות הספר הירושלמיות, וכאמצעי־מנע לחדירותיהן התכופות של כנופיות מרצחים ומחבלים. ההודעה על הקמת משמר הגבול פורסמה באורח רשמי. הציבור למד להוקיר ולאהוב את בעלי הכומתות הירוקות, ככל שנודע על פעילותם בגבולות. ישובי־הספר קיבלו את סיורי המשמר בזרועות פתוחות.

במקביל להקמת משמר הגבול החל גיוסם של ראשוני המתנדבים ליחידה הסודית “101”. עד היום קיימים חילוקי דעות לגבי מקור השם. יש הטוענים כי שם זה היה כשמה של יחידת פשיטה בריטית. אחרים מייחסים זאת לתיאוריה שהקנו לעצמם אנשי היחידה, שלצה“ל היו באותה תקופה 100 יחידות ועוד אחת הלא היא “101”. האחראי על גיוסם של המתנדבים היה שמואליק, קצין האג”ם של החטיבה הירושלמית. אריק פנה אליו וביקשו לסייע לו באיסוף האנשים ומיונם.

מאחר שממילא נקבע, כי היחידה תהיה כפופה לחטיבה הירושלמית, אף כי תפעל באורח עצמאי, הוא הסכים. כך רוכזו האנשים בזה אחר זה: שלמה באום, מיקי, “פלח”,“קאצ’ה”, ישי צימרמן, מאיר הר־ציון, ג’יבלי, צבי סדן, גוליבר, אלישע, אשכנזי, אורי אופּנהיימר, שי ז’רשבסקי, שלמה גרובר וחנן סמסון. האחרון היה מן הנועזים שבחבורה; כאשר יפול במירדף עם מחבלים במרץ 1969, בעת שירות במילואים בדרגת רס“ן, יספיד אותו מפקדו ביחידת 101 אלוף אריק שרון באומרו: “כיום יכול צה”ל לקבל כל מספר מתנדבים הדרוש לו. מתנדבים המסוגלים לבצע כל משימה, בכל מקום. אז, כאשר הכרתי את חנן, היתה זו קבוצה קטנה שמנתה כמה עשרות לוחמים. עשרים, שלושים ולבסוף חמישים. אז לא הצלחנו לאסוף יותר. חנן היה מהמתנדבים הראשונים. זו היתה חבורה של לוחמים עזי נפש, שגדולתם בזה, שבאו, האמינו, נלחמו והצליחו לסחוף את צה”ל כולו אחריהם. חנן היה מהבולטים שביניהם, לא רק כלוחם אלא כאדם וחבר. חנן נפל באותה דרך בה התחיל את שירותו, כמפקד בחיל־הצנחנים של צה“ל, יחידה שבמשך שנים נשאה לבדה בעול פעולות הלחימה ושהיום ממשיכה בדרך זו, בצד שאר יחידות צה”ל כשהיא מובילה ומשמשת דוגמה ליחידות האחרות. בלכתם ראשונים משלמים הצנחנים מחיר רב ויקר. חבריו כולם, אנשי היחידה והצנחנים יזכרוהו באהבה".

סביב הקבר יעמדו דום אנשי יחידת 101. בכל תקופת פעילותם הקרבית במסגרת היחידה לא נפל איש מהם: במרוצת השנים נפלו כמה מהחברה במבצע סיני, פעולות תגמול, מלחמת ששת הימים והמרדפים. סמלי הדבר שזמן קצר לפני מותו יצליח חנן, בעל כושר הארגון המופלא, לרכז פעם נוספת את יוצאי יחידת 101 במשק מזרע, שבו התגורר כל השנים. האם ביקש להפרד מהם?

בחודש מאי 1953 היו ראשוני המתנדבים ליחידה צעירים בני 25 – 30, שגילו התלהבות לרעיון לפעול מאחורי הקווים ולהחזיר את עטרת צה“ל ליושנה. גאוותם היתה על אופיה המיוחד של היחידה. הם השתכנו במחנה צבאי מרוחק, סמוך לכפר ערבי נטוש. הם לבשו בגדים אזרחיים בעת שהייתם במחנה, באימונים, בחופשות ובפעולות עצמן. בכיסם היה אישור מיוחד, חתום ע”י מפקדם, רס“ן אריק שרון, שלפיו מותר להם להסתובב ללא מדים, אף כי הם חוילו לצה”ל כדת וכדין.

מדוע ניתן ההיתר? הסיבה העיקרית לכך נבעה מהרצון שלא לזהותם כחיילים במקרה שיפלו בשבי. מסיבה זו הם צויידו בטומיגנים, כנשקם האישי, למרות שכלי נשק זה לא היה נשק סטנדרטי בשימוש צה"ל.

על אותה תקופה מספר “פלאח”, כיום עו"ד שמואל ניסים: “הייתי תלמיד הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; בפקולטה באו אלי ביום בהיר אחד והציעו לי להצטרף ליחידה מובחרת ובלתי שיגרתית. לא הסכמתי לכמה דברים הקשורים בשלבי הגיוס המוקדמים, כמו ענין אי לבישת המדים, אבל השלמתי עם כך והבעתי את הסכמתי להתגייס”.

כעבור שבועות יתברר כי “פלח” אינו מסכים עם דברים נוספים. במקרה אחד לפחות הוא יסרב למלא פקודה לצאת לפעולת־תגמול מסויימת, אך יפטור עצמו ללא עונש צבאי.

אנשי היחידה הרבו להתאמן בימים הראשונים. הדגש הושם בעיקר על תרגילי כושר, על הליכה ממושכת, שימוש בחומר חבלה, קליעה למטרה וכיו"ב. אף כי לא נקבעו עדיין דפוסי הלוחמה, היה ברור ללוחמים כי האחווה היא תנאי בל יעבור.

מדי יום מגיעים מתנדבים נוספים, רובם מקיבוצים. השמועה על הקמת היחידה המיוחדת פשטה במהירות הבזק. אריק מראיין כל אחד מהמבקשים להצטרף, מצרף אותו למסע היכרות, לרוב מעבר לגבול, כדי לעמוד מקרוב על כושרו. רק לאחר מכן הוא מחליט אם להשאירו או ל“נפותו”.

אחת מפעולות התגמול הראשונות של יחידת ה – 101 היתה – גירוש שבטים בדווים שחצו את הגבול והתמקמו באיזור המפורז של ניצנה. מסתבר, כי נסיונות קודמים של צה“ל להרחיקם מהמקום וממקומות אחרים באיזור לא עלו יפה. הערבים פיתחו שיטות שונות כדי לעקוף את צה”ל ולהחדיר עדרים למרעה בשטח ישראל.

אחת השיטות היתה איבטוחו של “חיל חלוץ”, שהיה מתמקם עם שחר על אחת הגבעות הסמוכות למקום ההסתננות. כאשר היו באים חיילי צה“ל לגרש את העדרים היתה נפתחת לעברם אש ממקורות החיפוי. רק לאחר שצה”ל דאג להכין מארבים ל“חיל־החלוץ” עוד בשעות הלילה המוקדמות, פסקה צורה זו של הסתננות. לעומת זאת הירבו המסתננים למקש את דרך הפּטרולים, כדי להקשות על חיילי צה"ל ממונעים לגרש עדרים ממקומות אחרים.

המשימה שהוטלה על אנשי יחידת 101 היתה טיהור השטח. כדי לבצע את המשימה ביעילות מירבית, מחליטים 16 אנשי היחידה, אשר נשלחו לבצע את המשימה, להסתייע במטוס סיור קל בלבד. נאמר לאנשי היחידה, כי מספר הבדווים באיזור נאמד ב – 4000.

לאחר מחשבה קצרה מגיעים הלוחמים הישראלים למסקנה, כי כדי לשלוט בשטח עליהם להשתלט על מקורות המים. הכוח חולק, איפוא, לארבע חוליות. כל אחת מהחוליות היתה מורכבת מארבעה חיילים ולרשותה עמד ג’יפ ומקלע.

השלב הראשון: מבצע הלם במרכזי השבטים הבדווים.

הג’יפּים שועטים איפוא במאהלים ויורים צרורות לכל עבר, הבדווים המופתעים שהורגלו עד אז לפעולות מוגבלות ובלתי אפקטיביות של יחידות צה"ל באיזור נגדם נסו בבהלה.

עתה בא תורו של השלב השני: הצתת המאהל, השמדת חביות מים וחסימת דרכי הגישה אל הבארות. הבדווים מתחילים להבין, כי יחידת צה“ל שהגיעה לאיזור המפורז שונה מהאחרות. אעפ”י־כן הם אינם נכנעים ומחליטים להשאר עדיין במקום, שמא היתה זו הפגנת־כוח בלבד. הם מנסים לצלוף מרחוק לעבר אנשי היחידה השוהים במשק קציעות.

החוליות יוצאות לפעולת תגמול שניה נגד הבדווים. הפעם מתחילה לחדור למוחותיהם של ראשי השבטים, כי צה"ל פתח עידן חדש. הם מסיקים את המסקנות ומתחילים לפנות את האיזור ולנוע לעבר מדבר סיני בגבול המצרי.

כעבור יומיים ניתן לחיילי יחידה 101 להוכיח את כושרם והעזתם. בעת סיור שגרתי של שני כלי רכב באיזור הפנוי, לקראת ביקורם של ראש אג“ם אלוף משה דיין, נתקע לפתע אחד מכלי הרכב. מאחר שהם מיהרו לפגישה עם דיין, החליטו להשאיר זמנית ג’יפּ אחד ולנסוע בג’יפּ השני. וכך, בשעה שהג’יפּ העמוס לעייפה וכלי הנשק מוסתרים מתחת לשמיכה כדי שלא יתלכלך, נעצרו לפתע ע”י כיתת חיילים מצרים שחסמו את הכביש בתוך שטח ישראל. לחיילים המצרים לא היתה כל כוונה להילחם. מפקד הכיתה דרש בפשטות משמונת אנשי יחידת 101 להתלוות אליו למטה היחידה המצרית בעוג’ה אל־חפיר. אילו עשו כן היו מכתימים, לדעתם, את שמה של יחידתם הצעירה. למעשה הם היו שליש ממספר חייליה באותה עת.

אנשי יחידת 101 ידעו את אשר עליהם לעשות. תוך שניות הם מצליחים ליטול את היזמה לידיהם ולגרש את החיילים המצרים, באיומי נשק מעבר לגבול.

כבודה של 101 ניצל ונשמר כל זמן קיומה.

 

פרק ד: הפשיטה על מחנה הפליטים    🔗

בחודשים יוני, יולי ואוגוסט של שנת 1953 חלה הרעה הדרגתית במצב הבטחוני. בזה אחר זה אירעו מקרי רצח, חבלה ושוד, אשר עוררו דאגה בציבור הרחב והדריכו את מנוחת קברניטי המדינה.

ב – 1 ביוני הותקפה משאית ובה 46 נערות ונערים בכביש עכו–צפת. נער בן 16 נהרג, שני נפצע באורח אנוש, שתי נערות נפצעו קל. באותו יום נפתחה אש אוטומטית לעבר רכבת משא.

ב – 5 ביוני נהרג גבר בן 25 ביריות בשכונה הדרומית בירושלים. באותו לילה הותקפה פעם נוספת מכונית בכביש עכו–צפת.

ב – 10 ביוני חדרו מסתננים למושב משמר־אילן ליד רמלה. צעירה בת 19 נרצחה בשנתה. למחרת בלילה נרצחו אשה ובעלה במושב כפר־הס בגוש תל־מונד.

ב – 19 ביוני נרצח שומר בכפר בית־נקופה במבואות הבירה.

ב – 10 ביולי נהרגו שני חיילי צה“ל, כאשר ירדנים מזויינים תקפו מן המארב נקודת משמר של צה”ל בהרי ירושלים.

ב – 29 ביולי הותקפה מכונית משטרה בכביש איילון־שומרה בגליל העליון. מפקד משטרת טבריה נפצע.

מטוס צה"ל, שהנמיך טוס מעל הכפר טירה ב – 31 ביולי הותקף באש יריות מהקרקע מסביבת הכפר.

ב – 27 באוגוסט נרצחו 5 טיילים יהודים, שתי בחורות ושלושה בחורים בערבה. השלטונות הישראליים הודיעו, כי החמישה עברו בטעות את הגבול צפונית לאילת (מאוחר יותר התברר כי הקבוצה היתה בדרכה לסלע האדום בפטרה).

האוירה בארץ מתוחה. נציגי ישובים פנו לממשלה בתביעה להגן על חיי המתיישבים. עתונים מבטאי דעת־הקהל, קראו לפעולת הממשלה לשבת על המדוכה ללא הרף. ידיעה שלפיה הצטרפו פליטים רבים מקרב דיירי מחנה הפליטים אלבירג' ליד עזה, אל יחידות הפידאיון שאורגנו ע"י קציני מודיעין מצרים ברצועה.

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את יחידת 101 בפעולת־הרתעה במחנה הפליטים אלבירג' בעזה.

מפקד היחידה אריק הרכיב שתי חוליות פושטים. את הפיקוד על אחת מהן הוא נוטל לעצמו; סגנו, שלמה באום, הוא מפקד החוליה השניה שתי החוליות התקדמו בצוותא לעבר מחנה הפליטים אלבירג'. סמוך למחנה התפרשו החוליות. שתיהן נתקלות כעבור שעה קלה במכשולים בלתי צפויים: חוליתו של אריק באה במגע עם משמר מזויין שניסה לחסום את דרכה. החוליה השניה נמנעה ברגע האחרון מלהתגלות ע“י משאית צבאית. לפתע התפתח קרב יריות בין חוליתו של אריק לבין המשמר המצרי של המחנה. בקרב הפליטים פרצה מהומה. חוליתו של שלמה באום ניצלה מהומה זו, פרצה למחנה והחלה לשטוף אותו לכל עבר. נשמעו צריחות וקריאות “יאהוד”! “יאהוד”! אחד הלוחמים נפצע ברגלו. מאחת הביקתות נפתחה אש תופת לעבר חיילי שתי החוליות שיצרו ביניהם מגע בעת הלחימה. אריק הורה לחסל את מקור האש. שנים מהפושטים השליכו רימונים לעבר הביקתה. שיטה זו של שימוש ברימונים קנתה לה שביתה בקרב יחידה 101. הצנחנים אימצו להם שיטה זו, שהתבססה על פריצה מהירה וחשובה מול האויב, בניגוד לשיטה הצבאית שהיתה מקובלת אז ביחידות צה”ל המבוססת על התקדמות תוך כדי חיפוי צמוד.

הרימונים התפוצצו מחוץ לביקתה בגלל מציאותה של רשת בטחון בחלונות. רק לאחר שהוטלו בקבוקי מולוטוב פרצה דליקה. אנשי הפידאיון, שהיו בביקתה וניסו להימלט נתקלו באש חזקה של אנשי היחידה, שהציבו להם מארב.

לפתע חשו הפושטים הישראלים כי הם מוקפים מאות פליטים. ברגע האחרון צץ בראשו של מישהו רעיון ערמומי. חבריו חיקו אותו וכל החבורה החלה לסגת כשהיא משמיעה קריאות: “יאהוד”! “יאהוד”! אלא שקשה היה לנתק מגע מההמון שצר עליהם. הם פותחים באש חזקה לכל עבר. רק אז ניתן להם לסגת. משמר המחנה ניסה פעם נוספת לסגור עליהם. שוב מתפתח קרב יריות. שני כלי נשק חדלו לפעול בגלל תקלות.

אעפ"י־כן הצליחו שתי החוליות להגיע למקום המפגש ולסגת לעבר הגבול הישראלי. העתונות הישראלית לא דווחה דבר על הפעולה.

רק כעבור כמה ימים התפרסמה ידיעה ממקורות־חוץ שבה נאמר בין השאר: “15 נהרגו, מהם 4 ילדים ו – 7 נשים ו – 22 נפצעו, רובם קשה, בהתקפת חיילים ישראלים על מחנה הפליטים ליד עזה, כך הודיעו הבוקר תחנות השידור הערביות. מצרים הגישה תלונה לועדת שביתת־הנשק המעורבת. דובר צה”ל הכחיש ידיעה זו".

חיילי יחידה 101 לא היו צריכים להמתין כדי לקבל דיווח מדוייק על תוצאות הפשיטה. למחרת יצאו שני מפקדי החוליות לעבר הגבול במטרה לחטוף חקלאי מצרי, כדי לקבל אינפורמציה מלאה על הלך הרוחות במחנה הפליטים. ואמנם עלה הדבר בידם, לאחר שקודם לכן ניצלו בנס לאחר שהותקפו ע“י חיילים מצרים. השבוי לשעה סיפר לשני המפקדים, שיש עשרות הרוגים ופצועים וכי הפליטים הבינו, כי המדובר הוא בנקמה של ה”יאהוד" על פעולתם הרצחנית של הפידאיון.

“פלח” סירב להשתתף בפשיטה על מחנה הפליטים בעזה. במקום העונש, שלא הוטל עליו, הוא צורף לחוליה שלישית של 101 שעליה הוטל לפוצץ באותו לילה, בית ששימש אחד ממרכזי הפידאיון בעזה ושבו התגורר לעיתים “קצין הגיוס” הראשי של המרצחים והמחבלים הערבים מוסטפה חאפז.

על הביקור בבית זה הוא נזכר כיום: “היינו שלושה לוחמים, שמואליק מרחב, מיקי, קצין החבלה ואני. בשעה שהלוחמים האחרים היו בדרכם למחנה הפליטים בעזה, התקרבנו אנו לעבר היעד שלנו. הגענו למרחק קטן מהבית, מבלי שנתגלינו. מאחר שהבית היה חסום ע”י שער ברזל גדול, החלטנו קודם כל לפוצץ את השער. מיקי, החבלן המומחה, לא איכזב. הוא הדביק מטען חבלה, נשמע קול נפץ והשער עף באוויר. חדרנו במהירות לעבר הדלת, הצלחנו לפתוח אותה ופתחנו באש אוטומטית. לא נמנענו אף מלהטיל בקבוקי מולוטוב. שמענו יריות מכיוונים שונים. המוצבים בסביבה פתחו אף הם באש".

לאחר מקלחת האש, מחליטים השלושה לסגת. מיקי מגלה לשני חבריו כי הוא נפצע ברגלו. הם מציעים לשאתו אך הוא מסרב. “אני אלך בכוחות עצמי” הוא אומר להם. כך הם ממשיכים דרכם לעבר הגבול הישראלי. בדרך הם עושים לעצמם מנוחה קלה ואוכלים אבטיחים. מיקי מתקשה בהליכה אך הוא לא מעכב את חבריו. לבסוף, בשעה 3 לפנות בוקר הם חצו את הגבול.

למחרת נודע כי הבית שהותקף לא היה מאוכלס באותו לילה באנשי פידאיון וגם מפקדם נעדר ממנו. אעפ"י־כן עשה הביקור את הרושם הדרוש ויותר מכך, הוא היווה פעולת הרתעה לקראת הבאות.

שלוש החוליות של יחידת ה – 101 אשר פעלו באותו ערב היו חסרות, אולי, עדיין מסורת לחימה, אך הן הוכיחו כי נולדה רוח לחימה חדשה בצה"ל.

 

פרק ה: קיביה    🔗

כאשר עמד שר הבטחון רב־אלוף משה דיין בחודש ינואר 1969 על במת “היכל התרבות” בתל־אביב ונשא את דבריו בפני שלושת אלפים בני נוער על הנושא “בין מלחמה לשלום – לוחמה צבאית ומאבק מדיני”, הוא אמר בין השאר: “אין די הבנה בקהל המבקרים של פעולות צבאיות – לכל המגבלות הכרוכות בפעולה צבאית. בשעת פעולת קיביה אני לא הייתי רמטכ”ל, אבל הייתי ראש אג“ם ואני יודע שלא היתה בכוונתה של ממשלת ישראל, או בכוונתו של צה”ל להרוג תושבים בקיביה. היתה כוונה לפוצץ בתים. אל הכפר יצאה יחידה נבחרת והערבים הסתגרו והגיפו את החלונות. היחידה חשבה שהכפר ריק וכי כולם ברחו ממנו – כי היו קודם חילופי יריות. פוצצו מספר בתים ואחר כך התברר שהבתים פוצצו על יושביהם. הסתבר, כי הגברים ברחו והשאירו את הנשים והילדים בבית. הכתם על פעולת קיביה, לא נמחק עד היום".

הנה כי כן, 16 שנה לאחר פעולת התגמול בקיביה היא עדיין תהווה, פרשה כאובה, שהכל מבקשים לשווא לשכחה ולמחותה מהזכרון.

חודש אוקטובר 1953 היה חודש “חם”. מדי לילה הלך וגדל מספר הישראלים, חיילים ואזרחים, שנהרגו ע"י כנופיות מרצחים ומחבלים שבאו מירדן. ב – 12 באוקטובר הגיע מספר ההרוגים ל – 12, מספר שהיה יכול לזעזע קרי־מזג. באותו לילה אירע רצח מחריד במושב יהוד. ירדנים מזויינים קרבו למושב בשעה 1 אחרי חצות והשליכו רימון חי לאחד הבתים. אם ושני ילדיה – ילדה בת 4 וילד בן שנה – נרצחו בדם קר. באותו לילה הותקפה באש קטלנית מכונית נוסעים סמוך לנמל התעופה לוד. רק בנס לא נפגעו נוסעי המכונית.

הציבור הישראלי היה נסער. נראה שהפעם הגדישו המסתננים מירדן את הסאה.

במטה פיקוד המרכז כונסה ישיבה דחופה בהשתתפות קצינים בכירים. בין המשתתפים מפקד יחידה 101 רס"ן אריק שרון וסגן מפקד גדוד הצנחנים. הוכנה באותה הזדמנות פעולה מידית למקרה שהממשלה תאשר פעולת־עונשין.

בקווים כלליים נקבע, כי יחידה 101 בתוספת פלוגת צנחנים בפיקודו של רס"ן אהרון דוידי (שימונה כעבור כמה חודשים, לאחר המיזוג הרשמי של שתי היחידות, לסגנו של אריק) יפשטו על שלושה כפרים ערביים ממזרח לבן־שמן: שוקבה, ניהלין וקיביה. שני הכפרים הראשונים יהיו בתחום טיפולם של אנשי 101 והם גם יציבו חסימות שימנעו הזרמת תגבורת לקיביה, שנקבעה כיעד של הצנחנים. למעשה היה הכפר קיביה היעד המרכזי של הפעולה, בהיותו מרכז של מרצחים ומחבלים שהסתננו כמה פעמים לשטח ישראל.

תצפית מוקדמת לעבר השטח גילתה, כי למעשה מורכב הכפר קיביה משני חלקים: קיביה הישנה הממוקמת במורד וסביבה מטעי זיתים וקיביה החדשה במעלה ובה בתי אבן לעשירי הכפר. סוכם, כי מטרת הפעולה תהיה פיצוץ בתי הכפר בלבד, ללא כל מטרת הרג, אלא אם כן יכנסו אנשי המשמר הלאומי שבכפר לקרב. הפעולה אושרה ע"י השלטונות המוסמכים.

למחרת ביום רביעי ה – 14 באוקטובר בשעות הערב, התרכזו עשרות לוחמי יחידת 101 והצנחנים ביער בן־שמן; לא קשה היה להבחין בהבדל שבין שתי היחידות הפועלות בצוותא. אנשי ה – 101 היו כבר “זאבי” קרבות וותיקים וגילו לא רק בטחון עצמי מופרז, אלא אף רצון לבצע את החלקים המכריעים והמסוכנים של הפעולה. כדי לדרבן את הצנחנים הצעירים, היה צורך לתאר באזניהם בהרחבה את הרצח ביהוד. או־אז הלך וגאה בהם הרצון לנקום.

אם היתה התפתחות הענינים כפי שהיתה, היה זה רק משום שהיה רצון למנוע כשלון נוסף של פעולת־תגמול כפי שאירע בעבר הלא רחוק. משום כך הוחלט לצרף ברגע האחרון כמה מלוחמי 101 אל הצנחנים שיצאו לעבר קיביה. אחד מהם ישי צימרמן מספר: “לפני הפעולה הבהיר לנו המפקד אריק, כי אין לחזור מבלי לבצע את הפעולה. שלושה כוחות יצאו לעבר יעדם. הכוח הראשון בפיקודו של מאיר הר־ציון, יצא שעה לפני הכוחות האחרים לעבר הכפר שוקבה. המשימה שהוטלה על כוח זה היתה הטעיית הלגיון לגבי היעד האמיתי והצבת חסימה. בגלל תקלה שאירעה להם בדרך, כאשר צעיר ערבי שנתפס על ידיהם נמלט, הם איבדו את גורם ההפתעה. החוליה השניה, בפיקודו של אריה שליין, נעה לכפר ניהלין, כשמשימותיה זהות. כאשר יצא הכוח לעבר קיביה נראה היה שמצפים לו. משני הכפרים נשמעו יריות, אנשי קיביה נראו בורחים”.

הכוח המרכזי, שנע לעבר קיביה, נשא עמו משא כבד של 700 ק“ג חומר נפץ, שנועד לפיצוץ בתי הכפר, שהיה במרחק של כמה ק”מ מהגבול. המשא הכבד הכביד על הצנחנים שלא הורגלו בכך. מפקד הפעולה אריק שרון שהיה עמם רגז על הפיגור בלוח הזמנים. רק בנס נמנע ברגע האחרון אסון כאשר סגן מפקד יחידת 101 שלמה באום, השליך אבן לעבר איש יחידה אחר יאיר תל־צור (שנפל לאחר מלחמת ששת הימים בדרגת סא"ל בעלות רכבו על מוקש), אך יאיר לא נפגע.

רק בשעה 10.30 בערב הגיע הכוח המרכזי לנקודת הפיצול של כוחות המשנה. כוח אחד בפיקודו של דוידי, פנה לחסל את המוצב של המשמר הלאומי שחלש על הכפר. כוח שני בפיקודו של שלמה באום התקרב למרכז הכפר. אריק עצמו התמקם בין שני הכוחות.

הכוח של דוידי ביצע את המשימה שהוטלה עליו על הצד הטוב ביותר. הצנחנים פרצו את הגדרות שהקיפו את המוצב, למרות מטר היריות שניתך מהמוצב וכבשו את עמדותיו. חיילי המשמר הלאומי שלא נפגעו נמלטו על נפשם. הכח פנה לעבר מרכז הכפר כדי להתמזג עם הכוח השני.

כל אותה שעה נמשכו חילופי היריות בשני הכפרים האחרים כשאנשי החסימות מונעים בכל מחיר החשת תגבורת להגיע לקיביה.

ללוחמים שהגיעו למרכז קיביה היה ברור, שחיילי המשמר הלאומי ומרבית התושבים ברחו מהכפר לכיוון הכפר בודרוס. נביחות כלבים פה ושם. הפושטים הציצו לשני בתים, באחד מהם גילו זקן ובשני ילדה. הם שלחו אותם לעבר בודרוס. צה"ל שמר מאז ומתמיד על טוהר נשקו.

רשות הדיבור לישי צימרמן: “ניתנה פקודה לחבלנים לפעול. הלוחמים הניחו בזה אחר זה את מטעני החבלה שהם נשאו עמם. בינתים אנו מבחינים מרחוק ביעילות החסימות שלנו. מכונית עמוסה לגיונרים נתקלה באחת החסימות הללו. בקבוקי מולוטוב הושלכו לעברה והיא עלתה באש. במשך שלוש שעות פוצצו 45 בתי־הכפר. בשעה 3.30 לפנות בוקר נתקבלה פקודת הנסיגה”.

בדרכם חזרה עשו הלוחמים חשבון נפש וחשבון בתים. היה ברור להם שנהרגו כ – 10 אנשי המשמר הלאומי במוצב ועוד כמה לגיונרים במכונית שעלתה על החסימה. הם הצטערו על כך שלא השלימו את המלאכה מפאת קוצר הזמן ולא פוצצו את כל בתי קיביה.

אותה שעה לא העלו אפילו בדמיונם כי בחלק מהבתים המפוצצים התחבאו אזרחים, גברים, נשים וילדים, שקיפחו את חייהם בצורה טראגית.

רק למחרת היום כאשר נודע, כי 69 אזרחי הכפר קיפחו את חייהם פרצה הסערה, בישראל ומחוץ לגבולותיה. השם קיביה הפך למושג שלילי בדומה לדיר־יאסין, בו ביצעו לוחמי אצ“ל ולח”י פעולה חמש שנים קודם לכן.

תרם לכך ללא ספק מסע שמועות חסר־בסיס. אזרחי המדינה לא שקלו בחלקם את העובדות בהגיון ולא ידעו כי לפני הפיצוצים הושמעו אזהרות פינוי. לשוא ניסה ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון להסיר את הכתם מעל צה"ל, באמרו בשידור לאומה ב – 19 באוקטובר, חמישה ימים לאחר פעולת קיביה: “עשינו בדיקה מדוקדקת והתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית אחת, אף הקטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל פשיטת קיביה. הוסיף ב.ג., ישובי הספר בישראל בהם מתגוררים לרוב פליטים יהודים מארצות ערב או משארית הפליטה ממחנות ריכוז של הנאצים, שימשו מטרה במשך שנים להתנפלויות רצחניות. ממשלת ישראל חילקה להם נשק ואימנה אותם עד שפקעה סבלנותם של כמה ישובי־ספר ולאחר רצח אֵם על ילדיה בכפר יהוד, תקפו בשבוע שעבר את הכפר קיביה מעבר לגבול, שהיה אחד המרכזים הראשיים של כנופיות המרצחים. כל אחד מאתנו מצטער ודואב על דם שנשפך באיזה מקום שהוא ואין איש מצטער יותר מממשלת ישראל, אם במעשה התגמול בקיביה נשפך דם נקי. כל האחריות מוטלת על ממשלת ירדן”.

הלגיון הערבי הודיע באורח מפתיע על כוונתו לשתף פעולה בגילוי רוצחיהם של האם וילדיה ביהוד.

בצה"ל הופקו לקחים חמורים מפעולת התגמול בקיביה. החשוב בהם: העדפה של פגיעה במחנות צבאיים על פני ישובים אזרחיים, גם אם ממוקמות בהן עמדות צבאיות. פעולות התגמול של השנים הבאות יהיו ברובן המכריע נגד מחנות צבא, תחנות משטרה ומוצבים.

 

פרק ו: מותו של הרופא הלבנוני    🔗

פעולת התגמול בקיביה השיגה את מטרתה רק באורח חלקי. מצב הבטחון השוטף השתפר אך במעט. בימים האחרונים של חודש אוקטובר ובמשך חודש נובמבר, אירעו שורה ארוכה של חדירות מסתננים לשטח ישראל. הללו ניסו בכל האמצעים לפגוע במטרות אזרחיות – ישובים, רכבות ומכוניות.

ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון הודיע במכתב דרמאטי למרכז מפלגתו, מפא"י, על החלטתו לפרוש מתפקידו ולהצטרף כחבר מן המנין למשק שדה בוקר. שר־החוץ משה שרת, נקבע כיורשו של ב.ג. מועד כניסתו של שרת נקבע ל – 7 בדצמבר. חוגים בטחוניים מוסמכים חיוו את דעתם, כי שרת המתון ינקוט מדיניות של הבלגה ויאשר פעולות תגמול מעבר לגבול רק לעיתים רחוקות.

אנשי 101 תהו בימים האחרונים של חודש נובמבר, לדעת כמה זמן יותר לה להמשיך לפעול במתכונת הנוכחית. אותה שעה לא היה ידוע עדיין, כי ב.ג. לא ינטוש את תפקידו רם המעלה, בטרם יעביר את נס הרמטכ"ל מידיו של רב אלוף מרדכי מקלף לידיו של רב אלוף משה דיין, יום לפני פרישתו.

ב – 30 בנובמבר אירעו כמה חדירות נוספות של מסתננים מגבול ירדן. למחרת הגישו שלטונות ירדן לועדת שביתת־הנשק המעורבת תלונה נגד ישראל על כי “ארבעה אזרחים ישראלים צלחו את הירדן סמוך לגשר שייך חוסיין ופתחו ביריות על אנשי הלגיון הערבי, מטוסים ישראלים חגו על פני טריטוריה ירדנית לצרכי צילומים”.

ימים מספר לאחר מכן, נרצחו שני חיילי צה“ל באכזריות ליד בית־גוברין. הרוצחים התעללו בגוויותיהם ושדדו את בגדיהם ונשקם. למחרת, בטקס סיום קורס קצינים אמר הרמטכ”ל החדש: “כאשר ירצו להוקיע את מדינת ישראל וכאשר יעסקו בגינוי קיביה, ימצאו לכך תומכים בעולם כולו. אבל כאשר צריך יהיה להבטיח את בירת ישראל ואת בנין הכנסת, השוכן במרחק של כמה עשרות מטרים מהגבול, תהיו אתם היחידים שתשאו באחריות זו”.

ביום האחרון של שנת 1953, פירסמה העתונות הישראלית ידיעה סנסאציונית ממקורות חוץ ערביים. נוסח הידיעה היה פחות או יותר זהה: “רדיו רמאללה הודיע, כי קבוצה יהודית שלא זוהתה, רצחה את קפטן ד”ר מנצור עואד, רופא הלגיון הערבי, בן העיר טריפולי שבלבנון בכביש בית־לחם–ירושלים. הרופא נסע ב – 18 בדצמבר בשעות הערב במכונית צבאית, שנאלצה לעצור בגלל מחסום בכביש. מיד לאחר מכן ניתך לעברו מטר יריות. לאחר שנפצע נגשו אליו היהודים, ירו בו פעם נוספת והשליכו את גופתו. בקרבת מקום הרצח נמצאו בקבוק קוניאק עם תווית מתוצרת ישראל וסימני זיהוי נוספים. המתנקשים נטלו עמם את כובעו, דרכונו וסימני דרגתו של הרופא הצבאי, אך לעומת זאת לא נגעו בכספו ובשעונו. עקבותיהם טושטשו בגשם ובשלג. יש לציין כי ההתנקשות היתה במרחק של 13 ק“מ מהמקום שבו נמצאו גופותיהם של שני חיילי צה”ל שנרצחו ליד בית־גוברין".

העתונות הישראלית נמנעה במשך שנים לדון בפרשת רצח הרופא הלבנוני. היא היתה סמוכה מדי לפעולת קיביה. רק לאחר 15 שנה, יופיעו בזה אחר², שני ספרים שיספרו שתי גירסות שונות על מות הרופא הלבנוני. אחד המחברים, אורי מילשטיין, יפרסם לפני הופעת הספר קטע, שממנו ישתמע כי הרופא נרצח בדם קר. בספרו לעומת זאת יושמט הקטע, לאחר שאנשי יחידת 101 הנסערים יאיימו על מילשטיין בהגשת תביעה משפטית. בתשובה לשאלת עיתונאי ישיב מילשטיין: " אני עומד על כך שכל העובדות שפרסמתי, לרבות ענין הרופא הלבנוני, בדוקות ומהימנות. בגלל כבודה של יחידת 101 ולא משום סיבה אחרת הסכמתי לתקן את הגירסה בספר".

המחבר השני, דן מרגלית יגיב בקשר לכך: “לא היה זה רצח, כי אם מוות של רופא לבוש מדי קצין לגיון, תוך כדי תקיפת מכוניתו”.

שני המחברים יהיו תמימי דעים לגבי מהלך הפעולה: שתי חוליות, האחת בפיקודו של מאיר הר־ציון והשניה בפיקודו של שלמה באום יצאה בליל ה – 18 בדצמבר להציב מארב בכביש חברון. “אם רכב ישראלי לא בטוח בכבישי מדינת ישראל, לא יהיה רכב ירדני בטוח בכבישי ירדן” – אמר מפקד היחידה אריק שרון. הוחלט לצאת לפעולה למרות הקור העז ופתיתי השלג שירדו במשך כל היום בהרי ירושלים. אנשי החוליות לבשו בגדים חמים ונטלו עמם בקבוקי קוניאק. אעפ"י־כן חדר הקור העז לעצמותיהם ואצבעות רגליהם וידיהם קפאו כמעט.

הם גילו דבקות בלתי רגילה במשימה והצליחו להגיע לקירבת בריכות שלמה המלך בכביש בית־לחם–חברון. מפקדי החוליה סיכמו ביניהם, כי שתי החוליות יציבו חסימות במרחק 2 ק“מ זו מזו. החוליה שתלכוד את הרכב הראשון “תטפל” בו ולאחר מכן תהיה נסיגה של שתי החוליות, כדי לא להתקל בתגבורת של הלגיון. במשך שעה ארוכה שכבו אנשי החוליות וקפאו מקור. הם נשכו את ידיהם, לגמו קוניאק (השליכו את הבקבוקים) והמתינו ל”קורבנם".

אורי מילשטיין יכתוב על נסיבות מותו של הרופא הלבנוני בגירסה המתוקנת שנתפרסם בספרו מלחמות הצנחנים: “שעתיים שכבו אנשי החוליות במארב וציפו למכונית. על פי התוכנית יעצור מאיר (הר־ציון) את המכונית וקאצ’ה ימטיר על אנשי הצבא שבה צרור טומיגן. כעבור שעתיים שמעו שאון מכונית. כעבור כשתי דקות נראו אורותיה של מכונית מתקדמת בזהירות, מחשש החלקה. היתה זו מכונית מהודרת. היא הגיעה למחסום, סטתה לצד הדרך ונעצרה. נורו עליה כמה כדורים ומאיר וקאצ’ה קרבו אליה. הנהג, קצין ירדני, לא נפגע, אך סירב לפתוח. לפי סיפורו של קאצ’ה ניפץ מאיר את שמשת הדלת בקת הטומיגן שלו”. (בגירסה המקורית, הבלתי מתוקנת, יכתוב אורי מילשטיין את התאור הבא: “אורות המכונית רצדו בעד סופת השלג. היא התקדמה באיטיות מחשש החלקה. הגיעה למחסום, עלתה לצד הדרך ונעצרה על פי התהום. נורו עליה כמה כדורים. מאיר וקאצ’ה התרוממו וקרבו כדי לפתחה. הנהג ישב ליד ההגה רועד מפחד; הדלת נעולה מלפנים והנהג סירב לפותחה. הוא היה לבוש מדי קצין. ניפוץ השמשה לקח רק רגע. קת הטומיגן חזקה מהזכוכית וכעבור רגע נפל קצין הלגיון מפתח המכונית – כתוצאה מצרור מהיר”).

דן מרגלית יכתוב בספרו: “יחידת קומנדו 101” גירסה שונה: “…הקור גובר. כבר שעתיים הם רובצים במארב ללא תנועה. מעבירים זה לזה בקבוק משקה חריף כדי להקל על הקור. האחרון בשורה מקבל את הבקבוק ולוגם לגימה אחת. מיד הוא מניח את הבקבוק לצידו. מצפון קרבה ובאה מכונית, אורותיה מנצנצים, רעש המנוע נשמע בבירור. היא נוסעת לאיטה בכביש הרטוב. עוד דקה, עוד כמה שניות. עתה ניגלית לעיני האורבים מכונית צבאית מהודרת הרחוקה מטרים ספורים ממחסום האבנים. “אש”! ניתנת הפקודה. צרור יריות. המכונית נעצרת. עתה היא מטרה נוחה: עוד צרור, המנוע טרם כבה. אין תגובה מהמכונית. אין זוכרים עוד את המשקה שנשאר לצד הכביש. שוכחים שעם בוקר יהיה הסמל המסחרי על הבקבוק הוכחה שההתקפה מבוצעת ע”י ישראלים. ניגשים למכונית. ליד מושב הנהג מגלים גופת סרן ירדני לבוש מדי הלגיון. ניתנת פקודת נסיגה. תגבורות של הלגיון מתחילות לזרום מכל עבר למשמע היריות. אנשי ה – 101 חצו את הגבול ומגיעים למשק מבואות בית"ר שבו המתינו להם חבריהם.

כעבור כמה ימים התכנסה ועדת שביתת הנשק כדי לדון בתלונה הירדנית. בקולות המשלחת הירדנית והיו“ר, נתקבלה החלטת גינוי, המטילה את אשמת רצח הקצין־לגיונר על קבוצת ישראלים מזויינים בלתי סדירים. על סמך גינוי זה הגישו ב – 31 בדצמבר 1953 משלחות עירק, לבנון, סוריה וסעודיה באו”מ למועצת הבטחון תלונה נגד ישראל.

כעבור זמן קצר, בראשית חודש ינואר יחדל הכוח הבלתי־סדיר להתקיים. יחידת הקומנדו 101 תתמזג עם גדוד הצנחנים ותהפך לחלק בלתי נפרד מהגדוד הסדיר.

הלילות הגדולים של הצנחנים

1956 – 1954

במהלך השנים, קיבלו פשיטות התגמול של צה"ל צביון מסויים. ידוע היה, שמטרת הפעולה באשר היא, מקדשת את האמצעים.

לוחמים אגדיים, ששמותיהם הפכו מאוחר יותר להיסטוריה (הר־ציון; גוליבר; ג’יבלי; רפול; בירו; אריק; קאצ’ה; פל"ח ואחרים) רכשו את שמם בעבודה אמיצה ובלתי־שגרתית.

שלוש השנים 54–57, היו תפנית בתורת־הלחימה של הצבא הישראלי. עשרות התנכלויות ומעשי רצח שפלים של כוחות “פידאיון” מצריים, ירדניים וסוריים, הביאו את דוקטרינת המלחמה־הישראלית להכרה ברורה כי יש להלום – ומיד.

אולם, פעולות־התגמול היוו רק חלק מפוליטיקה שלמה, עליה התווכחה נואשות ממשלת ישראל, ולא תמיד היו התוצאות כמקווה.

אך, הלילות הגדולים של הצנחנים, האפילו על כל הקנוניות־הממשלתיות והאינטריגות המפלגתיות. אלה היו לילות גדולים של צנחנים גדולים.

 

פרק ז: המיזוג עם הצנחנים    🔗

מינויו של אלוף משה דיין לרמטכ“ל, זירז את תהליך פירוקה של יחידת 101. בחודש ינואר 1954 הוזמנו 100 הלוחמים הנועזים למסיבה אינטימית עם דיין ואריק. לפני המסיבה היה נדמה להם, כי הוזמנו לחגוג בחברת הרמטכ”ל החדש. בחלל האוויר ניסרו, אמנם, שמועות על הכוונה למזג את יחידת 101 עם יחידת הצנחנים, למנות את אריק למפקד היחידה הממוזגת ולשבץ את לוחמי ה – 101 בתפקידי פיקוד מרכזיים. אך הם לא שיערו אותה שעה, כי הדבר היה לאקטואלי ביותר. ואכן, בעיצומה של המסיבה, כטוב לב הנוכחים בשירה וריקודים, בישר דיין על המיזוג. לחלק מהלוחמים היתה זו הודעה מצערת שבאה כרעם ביום בהיר. אחרים לא הגיבו. רק מעטים הבינו שלא היתה ברירה וכי גם הלוחמה מעבר לגבול צריכה לקבל דפוסים קבועים וחוקים צבאיים על כל הכרוך בהם ומשתמע מהם.

המיזוג קם והיה. חלק השתחררו מהצבא. אחרים עברו קורס צניחה וקיבלו תפקידי פיקוד שונים. היה יסוד סביר לקוות, כי תוך פרק זמן קצר יתרחש מאורע כפול: הצנחנים ירכשו את רוח הלחימה, העזה, דבקות למשימה, כושר ניווט לילי ורצון ברזל לגבור על האוייב, שהיו נחלתם הבלעדית של לוחמי ה – 101. יוצאי יחידת הקומנדו יתאימו עצמם למסגרות צה"ל.

המיזוג נעשה בשטח. באותם ימים הוכיחו לוחמי ה – 101 את כושרם גם במסגרת החדשה. מאז פעולת קיביה פחתה ההסתננות משטח ירדן עד למינימום. לעומת זאת הלכה וגברה בהתמדה ההסתננות ממצרים. ב – 3 בינואר למשל, חדרו 5 חוליות מסתננים לשטח ישראל. חוליה אחת גנבה בהמות בכפר אמונים, חוליה שניה גנבה אביזרים שונים במושב תפרח, חוליה שלישית חדרה למושב תלמים. החוליות האחרות גילו פעילות בישובים אחרים. העקבות הוליכו לגבול הרצועה.

בלילות הבאים נמשכו פעולות ההסתננות והחבלה. הציבור הישראלי גילה רגישות מיוחדת לפעולות תגמול מאז פעולת קיביה. אעפ“י כן הגיעה השעה לגמול למצרים, אלא שהפעם הוחלט על פעולות־גמול בקנה מידה מצומצם. הוחלט, איפוא, לשגר חוליות־תגמול של היחידה הממוזגת. מפקדי צה”ל אינם נוהגים, כידוע, לשגר את פקודיהם. הם הולכים בראש. כך היה גם בפעולות אלו, בהן היה הסיכון האישי רב.

באחד מלילות חודש ינואר, חצו מפקד היחידה אריק ואחד מלוחמי ה – 101 לשעבר, שלמה, את הגבול. מטרת הפעולה היתה לסחוב כלי חקלאי משטח מצרים, כדי להוכיח שאנו יכולים לשלם למצרים באותו מטבע. אריק ושלמה עשו את דרכם בין המוצבים המצריים לעומק של עשרה ק"מ מבלי שנתגלו; רק בדרכם חזרה לשטח ישראל כשהם נושאים בידיהם משדדה, גילה אותם אחד המוצבים ופתח לעברם באש, אך הם חמקו והצליחו להגיע בשלום.

כעבור כמה ימים נערכה פעולת תגמול יוצאת דופן. התברר כי עדרים חודרים מעבר לגבול מול משק כיסופים ומחסלים בהדרגה את שדות המרעה של המשק. אחד מחיילי היחידה הנועזים, צורי, נטל על עצמו את המשימה להפסיק את החדירה. הוא אסף עמו עשרה לוחמים והם הציבו מארב במבנה נטוש, ממש על הגבול. ב – 2 אחרי חצות אמנם חצה את הגבול עדר של פרות. רועה בודד הנחה אותו. חושיו הבריאים של צורי אמרו לו, שלא יתכן שהרועה המצרי היה מעז לעשות כבתוך שלו בשטח ישראל, אלמלא קיבל עידוד או חיפוי. ואמנם כאשר יצאו הצנחנים ללכוד את העדר נפתחה לעברם אש מקלעים מחוליה צבאית מצרית, שהסתתרה מאחורי מסתור. לא איש כצורי יאבד את עשתונותיו, הוא חילק את הלוחמים לשתי קבוצות. קבוצה אחת בפיקודו הסתערה לעבר חולית המקלע המצרית והניסה אותה. חוליה שניה דאגה לכך שהעדר ישאר בשטח ישראל.

אגב, צורי הוכיח את כושרו האישי בהזדמנות אחרת באותם ימים, כאשר ערך מסע תגמול מעבר לגבול עם קצין החבלה ירמי. השניים טיילו בשטח הרצועה באוירת חופש, שוחחו עם ילדי הפליטים באחד המחנות, חיסלו 4 חיילים מצרים והפשיטו שומר מקומי כדי שיוכלו לחזור לשטח ישראל, כשהם לבושים בלבוש מעורר חשד. ואמנם, עלה בידם לעבור ליד המוצבים המצריים ולהערים על משמרות הצבא שביקשו ללכוד אותם. למחרת הודיעו השלטונות המצריים, כי חוליה מזויינת של “האחים המוסלמים”, – תנועת האופוזיציה למשטר ההפיכה בקהיר – חדרה לשטח הרצועה והרגה ארבעה חיילים מצרים, לאחר שזכתה לשיתוף פעולה של האוכלוסיה המקומית.

ב – 4 בפברואר, יומיים לפני שעמדה מועצת הבטחון לדון בתלונת ישראל נגד ההסגר שהטילה מצרים על תעלת סואץ ומפרץ אילת, הגישה מצרים תלונה מקבילה נגד ישראל. התלונה התייחסה ל“הפרת שביתת הנשק באיזור עוג’ה אל חפיר”.

בפנייתם טענו המצרים כי: מטוסים ישראליים ירו על שבטי בדווים במטרה להניסם מהאיזור. כוחות צבא ישראלים חדרו בחשאי לאיזור המפורז. הוקמה נקודת התישבות ישראלית (קציעות) באיזור המפורז.

נציג ישראל באו"מ דחה את הטענות הללו וכינה אותן “פעולת הסתה” מצרית. הדיון במועצת הבטחון התנהל בעצלתיים. לקראת סוף החודש אירעו שני מאורעות בעלי משמעות מרחקת לכת. הראשון: רודן סוריה, אדיב שישקלי הודח מתפקידו והגיע לקהיר. אותה שעה הודיע שר התעמולה המצרי כי נשיא מצרים, נגיב, נמצא במעצר בית בביתו שבאל־זיתונא וכי יהיה עצור בו תקופה בלתי מוגבלת. המתיחות במזרח התיכון הגיעה לשיאה. ישראל הזדרזה להכריז, כי לא תוכל להישאר אדישה למריבות בין ארצות ערב לבין עצמן. חוגים רשמיים הודיעו, כי כל שינוי במצבם של הכוחות הצבאיים המזויינים ובגבולות, לרבות כניסת צבא עירקי לסוריה, יגרור אחריו פעולה נמרצת מצד ישראל.

המאורע השני השתקף בידיעה קצרה שהופיעה ב – 1 במרס בעתונות הישראלית. נאמר בה, כי במעונו התל־אביבי של ח.כ. דוד בן־גוריון התקיימה פגישה בהשתתפות שר הבטחון, פנחס לבון, הרמטכ“ל רב־אלוף משה דיין, מנהל משרד הבטחון שמעון פרס, מרדכי נמיר מראשי מפא”י ובן־גוריון עצמו. נושא השיחה לא פורסם. לעומת זאת נכתב בשולי הידיעה כי “ראש הממשלה ושר־הבטחון לשעבר הגיע לתל־אביב משדה בוקר בקומנדקאר צבאי, כשהוא מלווה ע”י קצין צה“ל. הוא ישאר בתל־אביב אם המאורעות הנוספים יחייבו זאת”.

רק כעבור זמן הסתננו הדים ראשונים מאחד האירועים המרכזיים ביותר בתולדות המדינה. פרשת 1954 (ה“פרשה”), שתסעיר את המדינה יותר מכל אירוע אחר ותגרור אחריה שורה של התפתחויות דרמאטיות ושינויים פוליטיים שימשכו במשך שנים. ספיחיה של ה“פרשה” המפורסמת שרירים וקיימים עד היום.

 

פרק ח: מותו של הקולונל הירדני    🔗

בשעה 5 לפנות בוקר ב – 18 במרס, התדפקו אנשי משטרה על דלתות דירותיהן של שלוש עשרה משפחות ברחבי הארץ. הם הביאו בשורת־איוב על הרצחם של שארי בשרם ברצח־זוועתי שבוצע במעלה העקרבים. אוטובוס של “אגד” שהיה בדרכו מאילת ובו 16 נוסעים, רובם, משפחותיהם של עובדי “אגד” שנסעו לטיול, הותקף בשעות הערב ביריות ממארב במעלה ההר. הנהג אפרים (פיסקה) פרסטנברג שנסע בקביעות בקו אילת–תל־אביב, איבד את השליטה על ההגה. האוטובוס נתקע בצלע ההר. המרצחים הירדנים המשיכו להמטיר אש תופת לעבר האוטובוס. מכל עבר נשמעו זעקות כאב של פצועים. שני חיילי הליווי שהיו באוטובוס נהרגו מיד. נהג המשנה קלמן שרוני, קרא לנוסעים לקפוץ מהאוטובוס. אלה ששמעו בקולו נהרגו מיד, האחרים והוא ביניהם קיפחו את חייהם בתוך האוטובוס. האחרים נפגעו בתוכו. שנים מהמרצחים נכנסו לאוטובוס והחלו לכלות חמתם בפצועים ובגופות. הם ריטשו ראשים, מילאו גופות בכדורים ככברה. הפכו את הפנים כדי לוודא שכולם מתו ואחר הסתלקו לדרכם עם חבריהם שהמתינו להם בחוץ. בדרך נס ניצלו שנים מנוסעי האוטובוס ששמו עצמם כמתים. בנו הקטן של הנהג נפגע קשה בריקמת מוחו והפך למשותק.

משקיפי האו"מ שהגיעו למקום, למחרת הרצח, ניסו לשווא לשמור על שלוות רוחם, שעה שערכו תרשימים ושיחזורים ליד מקום הרצח המטורף.

מפקד הלגיון הערבי, גלאב פחה, הורה מיד להגביר את משמרות הלגיון הערבי ו“המשמר הלאומי” באיזור הגבול, מחשש של פעולת תגמול ישראלית. הפליטים הערביים במחנות הסמוכים לגבול, הועברו לפנים ירדן. הפחד מפני מעשה־נקם ישראלי השתקף בשידורי הרדיו של התחנות הערביות. ראש ממשלת ירדן, פאוזי אל מולקי, הכריז ברדיו רבת־עמון: “הבטחון בגבולות נמצא בראש מעייננו. ננקטו כל האמצעים לסכל נסיון התקפה יהודי. הצבא עומד הכן לאורך הגבולות. כולנו מוכנים. אם ישראל לא תפסיק את איומיה, נדאג אנו להפסיקם בכוח”.

מצב הרוח בארץ היה בשפל המדרגה. הרצח המתועב העיב על שמחת פורים. מוקדי השמחה היו ריקים כמעט מאדם.

הממשלה התכנסה לישיבה דחופה, כדי לדון על דרכי התגובה לרצח מעלה־העקרבים ועל האופן שבו יועלה הענין בפני דעת הקהל העולמית.

בעת ישיבת מליאת הכנסת היתה הנימה כללית שאין לעבור לסדר היום על הרצח.

חקירת משקיפי האו“מ התקדמה באיטיות. המרצחים השכילו לטשטש את עקבותיהם ולהפסיקם בתוך שטח ישראל, כעשרה ק”מ מהגבול. הציניות הירדנית הגיעה לשיאה, כאשר כינס יוסף הייכל, נציג ירדן בועדת שביתת־הנשק המעורבת מסיבת עתונאים מיוחדת, בה חיווה את “דעתו”, שהרוצחים באו מישראל ועדיין שוהים בה… “ההתקפה על האוטובוס במעלה־העקרבים בוצעה על־ידי עולים עניים מעירק או פרס” – הוא אמר.

בינתיים באו פניות אל ישראל ממעצמות לנהוג בהתאפקות על מנת שלא לסכן את שלום האיזור. לעומת זאת לא נענתה תלונת ישראל לכינוסה הדחוף של מועצת־הבטחון לדון ברצח. שרי החוץ של שלוש מעצמות המערב הודיעו, כי עליהם לערוך ביניהם קודם לכן דיון פנימי בפרשת הרצח.

ח.כ. דוד בן־גוריון שעתיד היה להתמנות לשר הבטחון כעבור זמן קצר, פירסם שבוע לאחר הרצח מאמר חריף, שבו קבע: “אסור לנו לפרנס עצמנו באשליה מסוכנת, שאפשר לסמוך על האו”מ, כי יבטיח חיי ישראל מהתקפות רצחניות סיטוניות או בודדות. אין טעם ואין תועלת אם נביע התמרמרותנו המוסרית על איפה ואיפה במועצת הבטחון ובעצרות האו“מ”. הוא סיים את קריאתו: “רק תינוקות ידמו בליבם כי המעצמות יקלקלו את יחסיהן עם הערבים למען שמירת חייהם של הישראלים. תפקיד זה מוטל על ישראל ורק עליה”.

היה זה רמז ברור לממשלת שרת לגמול לערבים ולא להמתין לחסדי המעצמות הזרות והאו"מ.

ב – 28 במרס נמסר, כי הלגיון הערבי הגביר את עירנותו לאורך גבול ישראל. באיזור ירושלים נראו ריכוזי צבא גדולים במיוחד. מנקודות תצפית ישראליות נראתה תנועה רבה של מכוניות צבאיות ירדניות בכבישים המחברים את ירושלים העתיקה עם יתר חלקי הממלכה ההאשימית. המלך חוסיין הורה למפקד הלגיון לנקוט אמצעים מידיים נוספים לבטחון אזורי הספר ולפקח באורח אישי על השמירה בגבול.

אך צה"ל מעולם לא הופרע בדרכו לביצוע פעולת תגמול.

למחרת בבוקר הפסיק רדיו רמאללה את שידוריו הסדירים ומסר בצורה היסטרית הודעה דרמאטית מבוהלת על “קיביה חדשה”: "כוחות יהודיים גדולים חדרו הלילה לכפר הערבי נחלין על מנת לרשום “קיביה שניה”, בתולדות ירדן, קרא הקריין המבוהל – “הם נשאו עמם כמויות גדולות של “טי.אנ.טי” וחומרי נפץ אחרים. אנשי “המשמר הלאומי” באיזור נכנסו בקרב עם המתקיפים, על מנת לרתקם למקום עד בוא תגבורת מהלגיון הערבי, שהוזעק לכפר. היהודים הצליחו להניח מטעני־הנפץ במסגד ובמספר בתים בכפר, לאחר מכן נהדפו המתקיפים ומשערים שנגרמו להם אבידות קשות”.

בהודעה מאוחרת יותר מסר הרדיו הירדני, כי מפקד יחידת לגיון שהתקרבה לכפר, קצין בדרגת קולונל נהרג. עמו נהרגו 9 חיילים ונפצעו 17 חיילים אחרים. מכוניות הלגיונרים עלו על מוקשים שהוטמנו בדרך לכפר.

סוכנות הידיעות הצרפתית גילתה, כי המתקיפים נזהרו מלפגוע בנשים וטף, כדי שאכן לא תחזור “פרשת קיביה”. הסוכנות ציטטה הודעה ירדנית רשמית ש“לפיה” בוצעה ההתקפה ע"י שתי מחלקות מאויישות ב – 200 חיילים מזויינים ברימונים ותת־מקלעים. הם חצו את הגבול באיזור בית־לחם סמוך לחצות והסתערו על כפר נחלין, ממערב לבית לחם. לפני שפתחו באש, הניחו מוקשים בדרך שבין נחלין לחוסן כדי למנוע החשת תגבורת. כמו כן הוצבו מארבים. המוקשים ואנשי המארבים פגעו בתגבורת של הלגיון אשר חש לעזרת חיילי “המשמר הלאומי” בכפר.

בתלונה שהוגשה לועדת שביתת הנשק, טענו הירדנים כי רק בנס לא נהרס המסגד. למעשה לא היה טעם בכינוס הועדה, שכן כמה ימים קודם לכן הודיעה ישראל כי לא תשתתף בדיוני הועדה, בגלל עמדתו העוינת והחד צדדית של היו"ר שלה, הגנרל בניקה. עמדת ישראל היתה שרק פגישה בדרג גבוה עשויה להביא להסדר כלשהו בינה לבין ירדן.

העתונות הערבית תארה את פעולת נחלין מזויות שונות ומשונות. “זו הפעם הראשונה שהיהודים הצליחו לשדוד את הנשק של הלגיונרים שנפלו בקרב” – זעק “אדיפע”, שפירסם תצלומיהן של המכוניות ההפוכות של הלגיון. הנשק שנשדד כלל מכונות יריה ונשק כבד אחר.

הציבור הישראלי הקדיש תשומת לב מעטה לכך שבין ההרוגים היה גם מוכתר הכפר נחלין, ראבה מועלים מוצטפה, שהיה ידוע לשמצה והתפרסם כמנהיג כנופיות ערביות מזויינות, שביצעו מעשי רצח רבים בישובים היהודיים בארץ. העתונות הערבית השתדלה להצניע זאת. אולם, העתונות הירדנית ידעה לספר על “מעשי גבורה ומופת” של חיילי “המשמר הלאומי” אשר הצליחו להדוף את התוקפים הישראלים. העתונים הסיקו מכך שכל הכבישים לנחלין היו זרועים מוקשים כי היה זה “מבצע צבאי מובהק שכל מטרתו לפגוע בחיילים”.

מועצת הליגה הערבית התכנסה בדחיפות, כדי לדון בתביעת ירדן לתגובה ערבית מאוחדת על התקפת נחלין. שר החוץ הירדני הביא עמו לישיבה, שהתקיימה בקהיר, תמונות של נחלין לאחר ההתקפה ודרש שכל ארצות ערב ישתתפו בהחזקת “המשמר הלאומי”.

ראש הממשלה, משה שרת, הסתפק בהכרזה קצרה, שלפיה היתה זו “פעולת הגבה מקומית” והביע את תקוותו שמעצמות המערב יכירו בנחיצותה ולא יפגעו בישראל בגינה.

על שולחנה של מועצת הבטחון הונחה תלונה על פעולת התגמול בנחלין. עתה היה סיפק למועצה לדון בשתי חזיתות, החזית המצרית־ישראלית (ההסגר על הסואץ ואילת) והחזית הירדנית־ישראלית (מעלה עקרבים ונחלין).

החוגים הצבאיים בישראל רשמו לפניהם בסיפוק, כי פעולת התגמול בעלת ההיקף הראשונה של יחידת הצנחנים הממוזגת עברה בהצלחה מלאה.

מסיבות מובנות הוחלט שלא לפרסם כל פרטים על משתתפיה ועל דרכי ביצועה.

 

פרק ט: אווירה חמה בירושלים    🔗

בראשית חודש אפריל 1954 אירעה התנגשות מזויינת בגבול הרצועה. בהתנגשות זו נהרגו כמה חיילים מצרים. חייל ישראלי, פצוע קל, נלקח בשבי. ישראל עשתה מאמצים לשחרר את השבוי בדרכים הרשמיות המקובלות. השלטונות המצריים סירבו לשחררו למרות החלטת ועדת שביתת הנשק המעורבת. בליל ה־4 באפריל אירעו שתי תקריות מעבר לגבול. מקורות רשמיים בקהיר מסרו, כי התקריות אירעו בשתי נקודות ליד עזה וליד רפיח. “בתקרית הראשונה סמוך לשדה התעופה של העיר הציבו 25 חיילים ישראלים מארב לחוליה בת 5 חיילים מצרים והתקיפום באש חזקה”, נאמר בהודעה המצרית, “כתוצאה מההתקפה נהרגו קצין וסמל.. אחד החיילים נעדר” – להלן סיפרה ההודעה המצרית כי התקרית השניה, סמוך לרפיח, התפתחה לקרב בין כוח של צה"ל לבין יחידה של “המשמר הלאומי” ואחד מהם נשבה.

רדיו הבי.בי.סי. הלונדוני הביע את ההשערה למחרת, כי ישראל נוקטת במקרים של שביית חייליה מדיניות של “עין תחת עין” – ואינה מוכנה להפקיר לאורך ימים חייל ישראלי בשבי של אחד הצבאות הערביים.

כעבור כמה ימים פלשו כמה יחידות מצריות לשטח ישראל והניחו מארבים לכלי־רכב צבאיים ישראליים. בחילופי האש בין האורבים והמותקפים נפצעו קשה כמה חיילי צה“ל. יחידות צה”ל שהגיעו כתגבורת, גילו כתמי דם ליד המארבים. מותר היה להניח שנגרמו לתוקפים אבידות. ועדת שביתת־הנשק התכנסה כדי לדון בהתחממות המחודשת בגבול הדרומי.

כרגיל, התנהלה עבודתה של הועדה בעצלתיים. בינתיים נמשכו החדירות משטח הרצועה. את מקומם של היחידות הסדירות תפסו עתה מסתננים מזויינים, שזכו לחיפוי יעיל למדי ממוצבים קדמיים מעבר לגבול. באחת הפעמים הללו, כאשר מנעו תותחים מעבר לגבול מיחידת צה“ל ללכוד חוליות מסתננים, לא נותרה הברירה אלא להשתמש באותם כלי נשק. רשות הדיבור ניתנה לתותחני צה”ל והם הוכיחו, כי הם יודעים היטב את המלאכה. מאות הפגזים גרמו להרס בכמה מוצבים קידמיים. מספר האבידות היה רב. כעבור כמה שבועות ייכבש המשלט המצרי המרכזי בין דיר אל־באלח ועזה, ממנו הותקפו פּטרולים ישראליים. התוקפים הישראלים יגלו בו שלל של 20 מקלעי “ברן”. רק לאחר זמן הוחזרו החייל הישראלי והחיילים המצרים לארצותיהם. ישראל הבהירה בדרך הברורה ביותר, כי כל אחד מחייליה יקר לה ואין בדעתה להפקירו.

עובדה זו ילמד זמן מה לאחר מכן גם הלגיון הערבי. הגבול הירדני התחמם אף הוא באותה תקופה לסירוגין. ב־10 במאי של אותה שנה למשל, נהרגו קצין משמר הגבול משולם בר־נתן והשוטר טוביה וולפסטאל, כאשר יחידה של “משמר הגבול”, אשר סיירה לאורך קו שביתת־הנשק הותקפה בקירבת חירבת עילין, דרומית לואדי פוקין. גוויותיהם של השנים הוחזרו ע"י הלגיון במעבר מנדלבאום. החקירה שלאחר המוות הראתה שהם נרצחו מטווח קצר, לאחר שנפגעו מיריות מרחוק, קודם לכן. הירדנים טענו, כי ההתנגשות המזויינת פרצה על רקע של מחלוקת בין ישראל וירדן על שיכותה של אחת הגבעות באיזור.

ישראל פנתה לממשלת בריטניה, באמצעות השגריר הישראלי אליהו אילת, בדרישה שתפעיל את השפעתה למניעת המשך פעולות ההתגרות הירדניות בגבול, בטרם תאלץ להגיב.

מסתבר שירדן החליטה שלא להמתין לתגובת בריטניה. היא הקדימה התקפה ישראלית מבויימת והזדרזה להגיש לועדת שביתת־הנשק הישראלית־ירדנית תלונה נגד ישראל על תקיפתם, כביכול, של שייך ג’רח, העיר העתיקה ושער שכם. כדי ליצור את הרקע המתאים להתקפה, ירו העמדות הירדניות באזורים הללו במשך שעה ארוכה, יריות־סרק באוויר.

ב־1 ביולי החלו חיילים ירדנים לירות לעבר שכונות הספר היהודיות בירושלים. צעירה בת 24 רחל יוספיאן, שניסתה להכנס לביתה, הסמוך לבית טנוס במרכז המסחרי, נפגעה בראשה ונהרגה במקום. שני יהודים אחרים נפצעו קשה. כמה שכונות ספגו אף מנת פגזים מהצד השני של הגבול.

בגלל רגישותו המיוחדת של הציבור הישראלי לגבי כל פגיעה מכוונת בבירה, היה צורך בהודעת הבהרה מוסמכת. ראש הממשלה, משה שרת, פירסם הודעה שבה קבע: “צה”ל ימנע כמקודם מכל התגרות ולא ינקוט שם פעולה העלולה להחמיר את המצב, אבל הוא יעמוד הכן על המשמר להדוף כל התקפה ויחזיר מלחמה שערה". הודעתו נסתיימה כדלקמן: “העדר תגובה בינלאומית נמרצת, מעודד את ממשלת ירדן לבצע מעשים פרועים הפוגעים בעולם התרבותי כולו, לא פחות מאשר בישראל”.

הצליפות מעל החומה נמשכו. הלגיונרים פגעו במכוניותיהם של משקיפי האו“מ. נציג ישראל בועדת שביתת־הנשק, רס”ן אריה דורון, ניצל בנס מיריות שכוונו לעברו. לעומת זאת נהרג חייל ישראלי בעמדו על משמרתו, בעמדה בהר־ציון. אזרחים ישראלים שלווים נפצעו בשכונות מגוריהם.

ב־4 ביולי הונחתו עשרות פגזים מתותחי צה“ל לעבר מטרות בעיר העתיקה. 9 חיילי לגיון נהרגו ו־3 נפצעו קשה, ביניהם קצין בכיר. משקיפי האו”מ שמו לב לעובדה שאף אחד מהמקומות הקדושים לא “נשרט” כלל, כתוצאה מפגיעת הפגזים. דיוק הקליעה של תותחני צה"ל היה מרשים.

­התגמול של צה"ל עורר היסטריה במדינות ערב. אחמד שוקיירי אמר בקהיר: “על הערבים להתחרות עם הזמן במירוץ החימוש, אחרת יקומו בוקר אחד וימצאו כי היהודים הגשימו את חלומם והפכו את העיר הקדושה כולה לבירת האימפּריה היהודית”. הממשלה העירקית התכנסה לישיבה דחופה, שבה החליטה לשגר דיוויזית רגלים ומטוסי חיל־האויר כדי “להציל את ירושלים”.

המתיחות בגבול נמשכה. אוטובוס ישראלי הותקף ביריות מעמדות הלגיון בבית־איקסה. הצליפות נמשכו במשך כל שעות היום והלילה. רב־אלוף משה דיין הכריז בבואו לביקור בניו־יורק, כי הוא מאמין שאפשר למנוע את הישנות מקרי היריות בירושלים, אם שני הצדדים יגלו רצון טוב.

הרצון הטוב לא נתגלה אצל מפקדת הלגיון הערבי. עובדה, בסוף חודש יולי תקפו שלוש מחלקות של הלגיון הערבי את חברי משק נתיב־הל"ה בשעה שהללו עבדו תחת חיפוי משמר הגבול בשדות המשק. הקרב נמשך 6 שעות רצופות ובמהלכו נגרמו לתוקפים אבידות כבדות. הגירסה הירדנית סיפרה, כי לא הלגיון, כי אם “המשמר הלאומי” השתתף בקרב וכי התקרית אירעה לאחר שטרקטורים יהודים החלו לחרוש במרחק 100 מטר בתוך שטח ירדן.

ההתדרדרות הלכה ונמשכה. לאן היא תוליך? היתה השאלה. בנסיון של הרגע האחרון להפיג את המתיחות, הוחלף ראש מטה המשקיפים גנרל בניקה, בגנרל ברנס. הירדנים הכינו לראש המשקיפים החדש, קבלת פנים מתאימה: אחד משומרי משק רמת־רזיאל נרצח באישון לילה. הסאה הוגדשה. הגיעה שעת המעשה.

 

פרק י: “תמרונים צבאיים” בגבול    🔗

בית ליקיה שוכנת בפרוזדור ירושלים כ־15 ק"מ דרומית מערבית מרמאללה וצפונית מערבית למעלה־החמישה. בליל ה־2 בספטמבר בשעה 10 בערב הותקף סיור של הלגיון הערבי, כפעולת־תגמול על השתוללות הלגיון בגבול הירושלמי. מכת־האש היתה מידית וחזקה. 2 חיילים ירדנים נהרגו, 3 נפצעו. היריות עוררו בהלה בסביבה. למקום ההתנגשות חשה תגבורת צבאית ירדנית, אלא שהלוחמים הישראלים היו כבר “זאבי” מלחמה וותיקים. הם דאגו מראש למקש את הדרכים המוליכות לבית־ליקיה. התוצאה הבלתי נמנעת: שתי משאיות עמוסות חיילים עלו על מוקשים. שני לגיונרים נוספים נהרגו, אחרים נפצעו. אנשי המארב הישראלי הוצרכו להכנס לקרב יריות עם החיילים הירדנים הבריאים. גם הפעם, כאשר היתה זו לוחמה צבאית רגילה, היתה ידו של הכוח על העליונה.

סיכום הקרב הכפול הראה שהירדנים שילמו מחיר יקר בעד התגרותם. למשקיפי האו"מ לא נותר אלא לקבוע, כי אמנם היתה חדירה של כוח ישראלי לשטח ירדן.

אלא שדווקא משרד החוץ האמריקני לא הראה נטיה לעבור לסדר היום בעקבות התקרית. מיופה הכוח הישראלי בואשינגטון באותה עת, ראובן שילוח המנוח, הוזמן אל שר החוץ האמריקני והלה הסביר לו כי המימשל האמריקני אינו רואה בעין יפה פעילות מעין זו של כוחות ישראליים. טענותיו הנגדיות של שילוח לא מצאו אוזן קשבת. דובר משרד החוץ האמריקני הסביר בהקשר להן: “אנו מכירים אמנם בכך שהסתננות משטח ממלכת ירדן מהווה בעיה בשביל הישראלים, תושבי השטחים הסמוכים לקו שביתת הנשק, אולם התגובה המאורגנת המהווה כנראה מדיניות ישראלית ואשר גונתה כבר בעבר, לא הפחיתה את המתיחות לאורך קו התיחום, אלא להיפך, הגבירה אותה”.

אנו מאמינים, סיכם הדובר, “שיש לפעול למען השכנת שלום במזרח הקרוב בשקידה, ע”י צעדים שיש בהם כדי להפיג רגשות שנאה ולצמצם את שטח הסכסוכים, ואיננו סבורים שפשיטות תגמול ישיגו מטרות אלה".

משרד החוץ הישראלי נמנע מלהגיב.

כעבור כמה ימים, ב־12 בספטמבר מסר דובר צה“ל את ההודעה הבאה: “…ממנגנון האו”מ התקשרו אתמול עם קצין המטה לועדות שביתת־הנשק, סגן אלוף אריה שלו ומסרו לו, כי לגיונר אחד הודה כי עבר את קווי שביתת־הנשק ורצח שני חיילים ישראלים ליד ביר־מעין. הלה, הסגיר את עצמו לשלטונות הירדנים והם ממשיכים בחקירה. סגן אלוף שלו מסר למנגנון האו”מ, כי חקירת הרצח העלתה עקבות ארבעה אנשים שהשתתפו בפעולה“… אט אט הצטיירה תמונה מלאה מכוונתם הזדונית של הירדנים. התברר, כי הם התכוונו לגרור מעבר לגבול שני חיילי צה”ל שנרצחו בשטח ישראל ולטעון כי הם נהרגו בעת ביצוע פעולת־תגמול ישראלית באיזור לטרון. כשהדבר לא עלה בידם מאחר שמשמר צה“ל הגיע במהירות למקום, החליטו להטיל את האשמה על לגיונר בודד. משקיפי האו”מ השתכנעו כי רק במקרה נמנעה הגרירה של שתי הגופות לתוך שטח ירדן.

למחרת בלילה הודיע רדיו רמאללה, כי כוח ישראלי חצה את הגבול והמטיר אש מקלעים ומרגמות לעבר כפר־נובה בגיזרת לטרון. כמה מחיילי “המשמר הלאומי” ששהו אותה שעה בכפר, נפגעו.

ראש משקיפי האו“מ גנרל ברנס, העביר בינתיים דו”ח למועצת הבטחון, שלפיו השתתף גדוד של צה“ל בפעולת בית־ליקיה מה־2 בספטמבר. הדו”ח קבע כי הכוח הישראלי התפצל לשלוש יחידות משנה: יחידה אחת תקפה את הסיור הירדני, יחידה שניה מיקשה את דרכי הגישה והיוותה כוח חסימה והיחידה השלישית חיפתה על שתי היחידות הראשונות מהגבעות הסמוכות.

גנרל ברנס שלל את טענת ישראל כי הכוחות הצבאיים הסדירים החונים בגבול ירדן עסקו בתמרונים שיגרתיים והציע, כי רק אנשי צבא “ממושמעים ומאומנים” יוצבו באזורי הגבול. היה בכך הודעת "אי־אמון באינפורמציה הישראלית, כאילו הותקפו הירדנים תוך כדי אימונים באיזור הגבול “ללא כל כוונה מיוחדת”.

צה“ל הגיב על דו”ח ברנס בהודעה קצרה אשר קבעה, כי כל מדינת ישראל היא למעשה גבול ואין כל אפשרות פיסית לערוך אימונים שלא ליד הגבול. “ישראל עושה הכל מצידה כדי שהתמרונים של צה”ל לא יפגעו בהסכמי שביתת־הנשק" – הסבירו חוגי צה"ל.

האופק לא היה כל כך קודר. בפאריס נפתח באותם ימים מו“מ רשמי בין נציגי הפליטים הערבים בירדן לבין נציג משרד החוץ, גדעון רפאל. נפתח פתח תקוה להידוק היחסים, להבנה כלשהי עם ירדן. שגריר ירדן לשעבר בבריטניה, סולימן אל־נבולסי שנטל חלק בשיחות, הביע אופּטימיות, הוא רמז כאילו הממשלה הירדנית מקבלת דיווח שוטף על מהלך השיחות ואינה מפסיקה אותן. אך בסופו של דבר באה ההתערבות הירדנית. נציגי הפליטים הפלשתינאים נתבקשו לחזור לירדן וכאן נעצרו באשמת “מו”מ עם האויב הציוני”, שלא באמצעות הממשלה הירדנית.

תשומת לבו של הציבור הישראלי הופנתה באותם ימים דווקא למדע הישראלי. היה זה נציג ישראל באו"מ, אבא אבן שגילה מעל במת עצרת האומות המאוחדות את אחד הסודות הכמוסים של המדינה: ישראל החלה לייצר “מים כבדים” באמצעות מיתקן מיוחד וגילתה את סודה לצרפת המשתפת אתה פעולה בשטח זה.

עתונאים הזדרזו לפרסם כתבות מפורטות על הפקת האנרגיה בישראל. המדענים שהוצאו מאלמוניותם ניסו לצנן את ההתלהבות הכללית: “סנונית אחת עדיין אינה מבשרת את בוא האביב”, הם אמרו,…והעובדה שישראל השיגה הישגים ניכרים בשטח אחד של החקר האטומי, אין פירושה שבקרוב נוכל לייצר פצצה אטומית בישראל".

נושא המחקר האטומי בישראל יחזור ויצוף בשנים הבאות כמה פעמים. הפירסומים יגיעו לשיאם שנה לאחר מלחמת ששת הימים. ושוב כשנתיים לאחר המלחמה בעקבות כתבה בשבועון “שפיגל” הגרמני.

לקראת סוף השנה הציעה ישראל לחתום על הסכם מפקדים ישיר עם ירדן. בהתאם להסכם המוצע יקויים קשר ישיר בין מפקדי האזורים הישראלי והירדני והללו יבטיחו שהמצב לא יתדרדר. גנרל ברנס, שביקש להוכיח עצמו, לחץ על ירדן לחתום על הסכם, אך היא עשתה צעדי התחמקות. התחבולה הירדנית פורשה בירושלים כנסיון למשש קודם כל את הדופק בקרב ממשלות ערב האחרות בכלל והליגה הערבית בפרט. הליגה הערבית עסקה באותם ימים בכמה נושאים ישראליים, ביניהם: הגשת כתבי־האמנה של שגרירי ארה“ב ובריטניה בירושלים, מצב המשמר הלאומי הירדני בגבול (ירדן בקשה כזכור תמיכת הליגה באחזקה שוטפת של המשמר) ושאלת ניצול מימי הירדן ע”י ישראל.

פרט מאלף: ההסכם היחידי שבכל זאת הושג בין ישראל וירדן, נגע לפעילות תברואית משותפת לחיסול כלבים נגועים בכלבת באזורי הגבול.

דעת הקהל בישראל זנחה את המצב בגבולות. במצרים התאבד בתא המעצר מקס בנט, אחד מנאשמי משפט הריגול, שהיה לדברי המצרים, האחראי על רשת הריגול הציונית. שני נאשמים נידונו למוות, עשרה אחרים לתקופות מאסר ממושכות. ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי לדון בנטישת קו ההבלגה. כמה שרים הודיעו כי המדיניות והתכסיסים שבה נקטה ישראל בחודשים האחרונים של שנת 1954 לא הצדיקו את עצמם ולא השיגו את המטרה הרצויה. אחד השרים המרכזיים אמר: “יש לחזור לשיטה האקטיבית שהיתה נהוגה קודם לכן, כלומר: תגובה אקטיבית מידית על כל פעולה עוינת של הערבים, או פגיעה בגבולות המדינה או באזרחיה”.

חלק משרי הממשלה הסכימו עמו.

החזרה למדיניות האקטיבית היתה שאלה של זמן בלבד.

 

פרק יא: עינויים בשבי הירדני    🔗

באחד הלילות של חודש אוגוסט עשו את דרכם ששה צנחנים, בשטחה של ירדן. חולית הצנחנים בפיקודו של מאיר הר־ציון, יצאה לבצע משימה שפרטיה המלאים נשמרו בסוד ויתפרסמו לראשונה כעבור עשר שנים, בספטמבר 1964.

המשימה שהששה נטלו על עצמם היתה מיוחדת במינה: חטיפת בני־ערובה כדי שניתן יהיה לזרז את שחרורו מהשבי של חברם ליחידה יצחק ג’יבלי. ג’יבלי היה אחד הלוחמים הנועזים העשויים ללא חת, של הצנחנים. הוא היה ידוע בקשיחותו ובאומץ לבו הנדיר. נפילתו בשבי חודשיים ימים קודם לכן היתה מאורע יוצא דופן ביחידת הצנחנים, שהציבה לעצמה כלל מקודש החל מראשית הקמתה: אין משאירים לוחמים בשטח, לרבות הרוגים ופצועים.

ג’יבלי נפל בשבי בעת ביצוע פעולת תגמול נגד המוצב עזון ששכן במרחק של כ־14 ק"מ ממשטרת קלקיליה. היחידה הישראלית, בפיקודו של דוידי, לא לקחה בחשבון מארב של חיילים ירדנים, בדרכה אל היעד. מיד לאחר שהותקפה, הסתערו הצנחנים על חיילי הלגיון, התוקפים הפכו לנתקפים ונסוגו לעבר משטרת קלקיליה.

כלל מקודש אחר של הצנחנים קבע שיש לדבוק במשימה ולבצע את המטרה בכל מחיר. בהתאם לכך פקד דוידי להגיע אל היעד ויהי מה. הוא לקח בחשבון את ההנחה שהדרך חזרה תהיה קשה פי כמה וכי האוייב יציב קרוב לודאי, מארבים נוספים. לאחר שעתיים של הליכה מאומצת הגיעו הלוחמים הישראלים אל קרבת המוצב הירדני. הם הסתערו על מאהל תוך כדי הטלת רימונים והרקת מחסניות הטומיגנים. בחילופי האש נפצע קשה ברגלו ג’יבלי. הכוח הישראלי החל לסגת. הירדנים המותקפים התארגנו לרדיפה. תוך כדי הנסיגה חדר כדור נוסף לעורפו של ג’יבלי ויצא דרך צוארו. כעבור שנים הוא יספר: “היתה לי הרגשה נוראה, אך השתדלתי לשמור על צלילות דעתי. חשתי כי אני מכביד על הנסיגה והתחלתי לתבוע להשאירני בשטח. חברי נזפו בי ולא שעו אלי, אך אני לא וויתרתי”. ג’יבלי הבין, אמנם, כי חבריו לא יסלחו לעצמם לעולם אם יזנחו אותו פצוע בשטח, אך יחד עם זאת הבין, כי יחד עמו לא יצליחו להגיע לגבול, מה גם שציפו להם מארבים. הוא החל, איפוא לבעוט בהם ברגלו הבריאה והתחנן ממש להשאירו בשטח. המפקד דוידי שקל את המצב וקיבל את ההחלטה הראשונה והיחידה בסוגה בתולדות מלחמות הצנחנים: השארת פצוע בשטח.

ג’יבלי נתגלה ע“י הירדנים. הם לקחו אותו בשבי והחלו לענותו במטרה לשאוב ממנו אינפורמציה. נראה שהם לא העריכו נכונה את החומר המיוחד שממנו קורצו ג’יבלי וחבריו. הוא שתק כספינקס. חבריו, שהצליחו להגיע בשלום לשטח הישראלי, לא שכחוהו. הר־ציון לחץ ללא הרף לקחת בני ערובה. ביומנו הוא כתב על חברו ג’יבלי: ג’יבלי חייב להשאר, ג’יבלי האדם הלוחם, שוכב כאן לפני אין אונים. אינני יכול להשאירו כאן. אני מרגיש כיצד אני הולך ונשבר. אני מרגיש את עצמי ממורט לגמרי. איני יכול יותר!”.

כך כתב הלוחם שהוגדר ע“י דיין כ”לוחם היהודי הגדול ביותר“, ותואר ע”י מפקדו רפול כ“איש אמיץ מאד הנותן דוגמה אישית. קפדן מאד בבצוע, בעל חושים טבעיים מעולים. חבר טוב מאד, עקשן מאד בכל הנוגע לדבקות במשימה, בעל נפש רגישה של משורר”.

ששת הלוחמים התקרבו לג’נין. מקום המארב נקבע ליד פרברי העיר. הם מצאו לעצמם מסתור ליד תחנת המשטרה והמתינו ל“קורבנות”. שעה ארוכה שכבו כשאישם נצורה. “הלילה מוכרחים להצליח” פלט הר־ציון. וחבריו הבינו כי הוא מתייסר כל עוד ג’יבלי בידיהם של שוביו־מעניו.

באורח פתאומי קרבו לעבר שנים מאנשי החוליה יואב ואריה, שני ערבים, התישבו לא הרחק מהם והחלו לאכול אבטיחים. היה חשש שהשנים יסכלו את הצלחת הפעולה.

לפתע סימן פס.. פס… פס… הר־ציון קיבל התראה מאחד מאנשי החוליה, דוד, שהיה בתצפית. לעבר המארב קרבו שני לגיונרים. אחד מהם היה חמוש ברובה כשלראשו כפיה אדומה. השני היה בעל מדים צבאיים גלוי ראש וללא נשק.

הר־ציון פקד להסתער. תוך שניה היו שני החיילים לפותים בידי הצנחנים. הם הספיקו להשמיע זעקות אימים. שני הערבים שהתמקמו מאחורי המארב, פתחו אף הם בזעקות. צרור יריות הבריח אותם. מתחנת המשטרה נפתחה אש וצרורות לכל עבר. לפתע הוארו השמים ברקטות, בנסיון לאתר את מהות הפעולה. אחד הלגיונרים הוכנע בינתיים, חברו גילה כוח בלתי רגיל ונאבק עם הר־ציון. כשנוכח הלוחם הישראלי לדעת, כי לא יוכל לגבור עליו בגלל התקרבות חיילים ואזרחים ירדנים נעץ סכין בין צלעותיו. הלה השמיע זעקות אימים ונמלט מהמקום לעבר תחנת המשטרה.

הר־ציון הורה לסגת. ששת הצנחנים החלו נסוגים לעבר הגבול, כשהם גוררים עמם את הלגיונר הכפות. הר־ציון הוכיח את התמצאותו הבלתי רגילה בשטח. הוא הוליך את אנשי החוליה במהירות דרך חצרות בתים וסמטאות. למרות פעולת עיכוב של הלגיונר, הם קרבו לגבול. כ־300 מטר לפני הגבול חסם לפתע את דרכם אחד מחיילי המשמר הלאומי, אשר נמנה עם יחידת חיילים שעליה הוטל ללכוד את החוליה הישראלית לפני שתצליח לחצות את הגבול. הר־ציון שלח בו צרור מהמותן וחיסל אותו.

סמוך לגבול הם נחו. לפתע הקפיאה אותם השאלה: “מין האדא”? שומר מיקשת אבטיחים ירדנית מזויין קרב לעברם עם כלבו האימתני. כששאלם למעשיהם, השיבו בערבית כי הם מחפשים יהודים שחדרו לשטח הירדני. השומר נרגע והסתלק.

כאשר חצו השישה את הואדי הסמוך לגבול נפתחה לעברם אש תופת. בפני הר־ציון עמדה עשירית של שניה להחליט: לסגת בכל מחיר או להסתער. הוא בחר באפשרות השניה. אריה, שומרו האישי של השבוי נטל עמו את השבוי המשתולל הצידה, חמשת חבריו הסתערו על המארב והצליחו לחסלו. אחד הלוחמים הישראלים נפצע קל בלסתו. הירדנים לא הירפו. במרחק של כ־100 מטר המתין להם מארב נוסף. גם הפעם פקד הר־ציון להסתער. גם הפעם חוסל המארב.

תוך כדי כך חצו חמשת הלוחמים את הגבול. אריה המתין להם לשוא עם השבוי בתוך השטח הירדני. כל הסימנים המוסכמים שלו לא נענו.

בשעה 4.30 לפנות בוקר הוא גרר אחריו את השבוי לעבר הגבול והצליח לחצות אותו.

בשבועות הבאים נחטפו שלושה לגיונרים מעבר לגבול.

בחודש אוקטובר 1954, בתום ארבעה חודשי עינויים בכלא הירדני, הוחזר סמל ג’יבלי מהשבי הירדני. תמורתו נמסרו ארבעה בני ערובה ירדנים. הרמטכ“ל, רב־אלוף משה דיין ציין אותו על אומץ לבו ומעל הכל על שתיקתו המוחלטת בשבי. שתיקה זו הפכה למופת בקרב חיילי צה”ל.

זמן קצר לאחר חזרו מהשבי חזר ג’יבלי ליחידתו והצטיין שוב בפעולותיה.

 

פרק יב: מארב מול המוצב    🔗

ב־8 בדצמבר 1954 עצרו חיילים סורים חמישה חיילים ישראלים, בדרכם למתקן אשר היה בשטחם. החמישה היו: מאיר מוזס, מאיר יעקבי, אורי אילן, יעקב לינד וגדי קסטלנץ. המשימה הוטלה על חוליה קבועה בת חמישה חיילים, שלושה צנחנים ושנים מאנשי חטיבת גולני. באותו לילה לא שיחק להם מזלם כבפעמים הקודמות. הם נעצרו והובאו לתא מעצר טחוב בקוניטרה. שוביהם התעללו בהם קמעה, בעיקר באחד מהם – אורי אילן. אחר כך הבטיחו להם טיפול יסודי בכלא הסורי – אל מאבה – הידוע לשימצה.

כך החלה אחת הפרשיות הסתומות של המדינה, שעתידה היתה לעורר את התענינות הציבור במרוצת 18 החודשים הבאים. פרשה זו הגיעה לשיאה, בעקבות התאבדותו בכלא הסורי של אחד מהם, אורי אילן, שתי המילים שהיו טבועות על פתק חבוי בגופתו: “לא בגדתי” הפכו לסמל של צעיר בן הארץ, לוחם נועז שהעדיף לקפד את פתיל חייו במו־ידיו ובלבד שלא ימסור סודות צבאיים למעניו.

ארבעת חבריו נמקו בכלא הסורי. בסתר לבם קיוו, כפי שגילו מאוחר יותר, כי בארץ חושבים על גורלם וכי תיעשה הפעולה המתאימה כדי לשחררם. הם עברו סדרות של עינויים. לכל אחד מהם נאמר בנפרד שארבעת חבריו כבר נהרגו וכי לו ניתנת ההזדמנות האחרונה להציל את חייו ע"י שיגלה מה היתה המשימה שהוטלה על החוליה בת חמשת החיילים.

וכל אחד מהם בנפרד שתק. רק אורי אילן, שהיה בטוח כי אמנם נרצחו יתר חבריו, החליט ללכת בעקבותיהם. הסוד נתגלה רק כאשר אחד החיילים הסורים שעבד בבריכת בת־גלים בחיפה, זיהה את מאיר מוזס כקצין צבא ישראלי. מוזס החליט, כי חוקריו יודעים כבר את הכל וכל אשר הם עושים ושואלים עתה – בא כדי לשטות בו, והוא החליט לגלות את פרטי המשימה. “ממילא הם יודעים, אין טעם להמשיך במשחק”, כך הוא חשב.

והוא סיפר להם. לאחר החקירה ביקש להפגש עם יעקובי. בעת הפגישה דיווח לו מוזס על מהלך החקירה. בתום הפגישה החליטו השניים להוביל את חוקריהם הסורים בלווית קצין או"מ אל מקום המיתקן. הרדיו הסורי ידע לספר כי שני אנשי קומנדו ישראלים הוליכו קצינים סורים אל המקום שבו היה מיתקן.

מה שלא ידע הרדיו הסורי לספר הוא שבכוונתו של יעקובי, אשר הוביל את החבורה, היה לפוצץ את המיתקן ולהרוג תוך כדי כך את עצמו. הוא חפר באדמה הרטובה והוציא כעבור שעה קלה את מתקן המתכת. מאיר מוזס שעמד לידו שמע מפיו את המילה: “פיצוץ”! הוא זינק ממקומו והסתתר מאחורי מסתור כשלידו משקיף האו"מ. יעקובי עצמו נשאר שכוב ליד המתקן. חלפה שניה ועוד שניה, עשרים שניות. המיתקן לא פוצץ, חומר הנפץ היה רטוב. חייו של יעקובי ניצלו, אבל רק למשך 20 חודש נוספים. ששה עשר מהם בילה בכלא הסורי. במבצע סיני הוא מת מות גיבורים.

השניים הובלו בחזרה לכלאם. הם נדונו להנמק בו תקופה ממושכת. בינתיים קמה בארץ סערת רוחות, לאחר שהוחזרה גופתו של אורי אילן.

ח"כ חיים לנדאו (“חרות”) נשא נאום נרגש בכנסת: “אורי אילן נרצח! אני אומר רצח, כי רצח הוא, אף אם איבד עצמו לדעת כדי להשתחרר מעינויי שוביו וחקירותיהם. עובדה היא שאיימו עליו מעניו הסורים וסיפרו לו שתלו כבר את חבריו. הוא העדיף לשים קץ לחייו במו ידיו. אלה הן תוצאות הבלגתכם”. בפנותו אל משה שרת, אמר לנדאו: “נכון, בדרכך זו זכית למחמאות בעולם. אומרים לך שהצלחת לטשטש את עיקבות פעולת קיביה, אבל עובדה היא שהצלחת להביא עלינו קיביות רבות ועוד ידך נטויה”.

שרת השתדל לשווא לשמור על שלוות רוחו. הוא הסתפק בציטוט החלטת ועדת שביתת הנשק הישראלית־סורית, אשר קבעה כי “חדירת החוליה הישראלית מתוך כוונה ברורה לעבוד על מתקן שבו היה קבוע מוקש סתר, הוא מעשה איבה ויש בו משום הפרה חמורה של הסכם שביתת־הנשק. הוועדה חייבה את סוריה לנהוג בשבויים הישראלים לפי אמנת ז’נבה”, סיים שרת.

הסורים המשיכו בחודשים הבאים להתעלל בארבעת החיילים הישראלים. ברגעי היאוש שלהם הם תיכננו תוכניות בריחה שונות ואף הצליחו להעביר את פרטיהן לישראל. ראש משקיפי האו"מ־גנרל ברנס טיפל במקרה, וכפי שניתן היה להסיק, באדישות יחסית. מדי פעם הוא הפנה אומנם את תשומת ליבם של השלטונות הסוריים לגורלם של הארבעה – אך הוא נמנע מלהפעיל לחץ; התענינותו בתנאי המאסר בכלא הסורי היתה מוגבלת. הוא התנצל על כך שהתקריות הבלתי־פוסקות בגבול הרצועה העסיקו אותו ללא הרף ולא הותירו לו פנאי לטפל בשבויי סוריה.

האיש שעליו חשבו כלואי דמשק – מאיר הר־ציון, מפקד סיירת הצנחנים הוכיח כי לא שכחם. הוא לחץ כל העת לבצע פעולת תגמול שבה ילקחו בני ערובה.

בשעות הבוקר של 22 באוקטובר 1955 יצאו ארבעה מפקדי צנחנים לתצפית לעבר השטח הסורי. הארבעה היו מטובי המפקדים של הצנחנים. מאיר הר־ציון, רפול, דני מט ואפרים חרמון. מטרת התצפית היתה לבחון אפשרויות גישה לעבר הרמה. כבר באותו לילה יצאו אנשי הסיירת של הצנחנים לפעולה. הלוחמים חצו בחשאי את מימיו הקרים של הירדן, עברו לצידו המזרחי של הנהר והתפצלו לכמה כוחות. כח אחד בפיקודו של רפול התכוון להשתלט על מוצב אורפייה. כח שני, בפיקודו של מאיר הר־ציון פנה לעבר בית־המכס (במקום זה היו עצורים הר־ציון ואחותו המנוחה חמש שנים קודם לכן לאחר שעברו בטעות את הגבול). הכח השלישי בפיקודו של דני, טיפס במשעול התלול המוביל אל – סיאר אל־חורפאן, בפיסגת הרמה, דרומית לגשר בנות יעקב. הלוחמים היו מצויידים בעוזים וסכינים והיו מוכנים לקרב פנים אל פנים. המשימה שהוטלה על הכח של דני, היתה להתפרש כ־400 מטר לפני המוצב הסורי במטרה ללכוד רכב הנוסע בכיוון למוצב או ממנו. לפתע נשמע קול טרטורו של מנוע מכונית. – “הכונו”! – לחש דני.

האנשים היו דרוכים. אורות המכונית הלכו וקרבו. מרחוק ניתן היה כבר לזהות, למרות החשיכה, את הטנדר הצבאי.

“אש” – פקד המפקד. נורו צרורות יריות. הטנדר הסורי נפגע והחל לעלות בלהבות, לאחר שמיכל הדלק שלו נפגע. הלוחמים הישראלים חילצו את הנהג הפצוע ונטלו אותו עמם. חיילי המוצב שהבחינו במתרחש פתחו ביריות. כמה מהם הגיעו במהירות למקום ופתחו בסריקות. דני ואנשיו המתינו עד שהסורים יתרחקו מהמקום ועשו הכנות ללכוד שני חיילים סורים שהוצבו עם מקלעם סמוך למכונית. השניים נתפסו, בסופו של דבר, ללא יריה ונגררו לעבר הגבול.

בינתיים נפתחה אש מכל המוצבים באיזור. אבל דני נע במהירות לעבר הגבול. במכשיר הקשר שבידו הוא דיווח לאריק שרון כי מולו מתקרבת מכונית. הוא ביקש רשות לתקפה. פקודתו של אריק היתה קצרה וחד משמעית: “חזור מיד”!

אותה שעה “ארבו לטרף” מאיר הר־ציון ואנשיו, סמוך לבית־המכס. מאיר קיבל הוראה מפורשת מאריק להביא שבויים רבים ככל האפשר. לפתע אורות מכונית. מחסום האבנים עשה את שלו. הג’יפּ הצבאי נעצר. קצין בדרגת סרן שהיה נוסעו היחיד ניגש למחסום כדי לפנותו. מאיר זינק לעברו ותקע את הקנה של נשקו בין צלעותיו. היה ברור לקצין הסורי כי כל התנגדות תעלה לו בחייו. הוא נגרר לעבר מקום המארב. מאיר ואנשיו ציפו למכונית הבאה, אך השעה הלכה והתאחרה. ניתנה הוראה לסגת, אבל הר־ציון לא יכול היה לוותר על חיילים נוספים. בדרכו חזרה לשטח ישראל לא יכול היה מאיר הר־ציון לוותר על ביקור־נימוסין בכפר אלאמין הסמוך. הוא התדפק על דלתו של אחד הבתים.

“מי שם”! נשמע קול מבוהל.

“אורחים” – השיב הר־ציון.

הדלת נפתחה. הערבי המופתע, הופתע עוד יותר לראות את האורחים. הוא הזדרז להכין קפה. הקצין הסורי לא האמין למראה עיניו וסרב ללגום מהקפה.

סמוך לחצות חצה הכח של מאיר את הגבול הישראלי.

ליד גשר בנות יעקב המתינו קציני צה"ל בכירים ובראשם אריק שרון לחוזרים. הם נטלו עימם את השבויים הסורים.

לפעולה זו היתה חשיבות רבה. היא סימנה את ראשית תהליך שחרורם של ארבעת השבויים הישראלים, אך מעל לכל היא הוכיחה לצבא הסורי המבוצר ברמה המוקפת שדות מוקשים, כי ידו הארוכה של צה"ל יכולה להשיגם בכל מקום. משום מה לא למדו הסורים מכך לקח.

היה צורך בפעולת תגמול בעלת היקף ותוצאות הניראות לעין.

 

פרק יג: פעולת תגמול מוקדמת    🔗

ב־27 בדצמבר 1948 נכבשה ניצנה. בהתקפת פתע של שתי החטיבות, חטיבת הראל וחטיבת הנגב במסגרת מבצע “חורב”. המקום המבוצר, החולש על ארבעה עורקי תנועה מרכזיים (לבאר־שבע, לקוסיימה, לאבו־עגילה ולרפיח), נפל לאחר קרב מר שבסיומו נפרצה דרך לעומק של עשרות קילומטרים במדבר סיני. המבצע נודע גם בשמו השני: “מבצע עין”, לציון ארבעה מקומות המתחילים באות זו: עוג’ה, עסלוג', עגילה ועריש (היו כאלה שהוסיפו “עין” חמישית – עזה).

הסכם שביתת הנשק שנחתם ב־1949, קבע, כי שטח של 250 ק“מ בצורת משולש, שקודקדו בשיבטה, מרכזו בניצנה ובסיסו הגבול הבינלאומי לאורך של 40 ק”מ, יהפוך לאיזור ישראלי מפורז. הכניסה אליו תותר רק לאזרחים ובשום פנים ואופן לא לכוחות צבא סדירים.

במקביל לכך קבע הסכם שביתת הנשק, כי בכפר הערבי עוג’ה אל־חאפיר הסמוך, שנכבש אף הוא ע“י כוחות צה”ל, תמוקם תחנת תצפית של האו"מ, שעליה ישמרו לחילופין חיילים ישראלים ומצרים.

מאז נחתם ההסכם פעל הכל כפי שנקבע. האיזור הפך למפורז, תוך ידיעה ברורה שהוא נכלל בתחום הריבוני של מדינת ישראל. אחת לשבועיים התחלפו המשמרות ליד בנין האו"מ. בבנין זה התקיימו מדי פעם ישיבות ועדת שביתת הנשק המעורב ונפגשו קציני קישור של שני הצדדים.

סמוך ליום הולדתו השני של משק קציעות – ה־22 בספטמבר 1955, שהוקם במרכז האיזור המפורז במרחק של כ־2.5 ק“מ מניצנה, הוברר, כי המצרים הסיגו את הגבול והקימו מוצבים קדמיים בשטח הכלול בתחום הריבונות הישראלית. לשלטונות ישראל לא היה כל חשק להעלים עין. למרות הפּרובוקציה הברורה, הוחלט להמנע בשלב ראשון מתגובה מעשית. האו”מ נתבקש לפעול. אך הישיבות שהתקיימו בבנין האו“מ באיזור המפורז, לא הביאו לתוצאות המקוות מאחר שהמצרים סירבו לשתף פעולה. בסופו של דבר הוחלט לסמן מחדש את גבול האיזור המפורז. אך מוצב מצרי מסיג־גבול שהתמקם בעוג’ה אל־מסרית, מנע ביצוע עבודות הסימון. חייליו פתחו באש לעבר העובדים־המסמנים ואילצו אותם לוותר על סימון הגבול בקטע זה, לאורך של כ־3 ק”מ. מוצב שני בג’בל צפחה על דרך קוסימה, לא איפשר אף הוא לבצע את עבודת הסימונים כדבעי. אעפ”י־כן נמשכה עבודת הסימון. בסיומה הוברר מעל לכל ספק כי שני המוצבים הללו אמנם התמקמו בשטח הישראלי בעומק של 100–150 מטר.

קציני הקישור המצרים הודיעו: “איננו מכירים במדידות. הן לא חוקיות”. המצרים לא הסתפקו בכך. חברי משק קציעות הבחינו באחד הלילות כי עמודי הגבול החדשים חובלו.

רשות הדיבור ניתנה לצה“ל. בליל ה־21 בספטמבר 1955 הוצבה יחידת צה”ל סדירה לראשונה מאז מלחמת העצמאות – במוצבים באיזור המפורז. המוצבים הישראליים והמצריים היו ממוקמים עתה אלה מול אלה. דובר משרד החוץ הישראלי הבהיר את נסיבות הצעד הישראלי: “…צעד זה ננקט לרגל הימצאותם של שני מוצבים מצריים בעברו הישראלי של הגבול וחרף הבטחותיה של מצרים לסילוקם ובעקבות השמדת סימני־הגבול שהוצבו ע”י ישראל תוך שיתוף פעולה עם משקיפי האו“מ, לאחר שמצרים הסתלקה מן ההסכם בענין זה, ליחידת צה”ל ניתנו הוראות קפדניות לשמור על הפסקת האש".

מטה האו“מ הזדרז להביע את דאגתו למצב החדש שנוצר בגבול הישראלי־מצרי. ראש משקיפי האו”מ אמר כי ריכוזי הצבא של שני הצדדים יכולים לגרום להתלקחות בכל רגע. לאו"מ היה ברור מעתה כי הכוחות הישראליים יפונו מהמוצבים באיזור המפורז רק אם יפונו המוצבים המצריים בשטח הישראלי ויכובדו סימוני הגבול.

“מקורות רשמיים” בקהיר הודיעו כי הכוחות הישראליים שנכנסו לאיזור המפורז, הניחו מוקשים ומתחו גידרות תיל. “מעשה זה מעיד על כך שאין לישראל כל נטיה לפנות את האיזור” אמר רדיו קהיר.

עד כמה היתה מהימנה האינפורמציה המצרית, ניתן היה להיווכח כעבור שבוע ימים. ב־2 באוקטובר פונו בעת ובעונה אחת הכוחות הישראליים והמצריים מהאיזור המפורז, בהתאם להסכם מלא בין שתי המדינות שהושג בתיווכו של האו"מ. התברר גם כי המצרים הסכימו להגביל את העמדות באזור המוגן שלהם שבין הגבול הבינלאומי לבין הקו אל קוסיימה–אבו־עג’ילה, מבחינת גודלן וסוגי הנשק הנמצאים בשימוש בהן.

לכאורה חלה רגיעה בגבול. אך היתה זו רגיעה זמנית בלבד. קולונל נאצר עצמו שהחל להצטייד באותה תקופה בכמויות נשק עצומות מברית־המועצות וארצות מזרח־אירופאיות, אמר גלויות: “אנו מוכרחים להרוס ולהשמיד את ישראל”.

אות ראשון לכך היתה התקפה מצרית על משקיפי או“מ שסיירו באיזור המפורז ב־17 באוקטובר. המשקיפים שנסעו ב־2 מכוניות לבנות של האו”מ, יצאו כדי לבדוק את תלונת המצרים על הימצאותו של כח ישראלי מזויין באיזור המפורז. לפתע נפתחה לעברם אש חזקה ורק בנס לא נפגעו המשקיפים שנאלצו לנטוש את מכוניותיהם. כעבור שלושה ימים חזרו המוצבים המצריים באיזור וירו לעבר משמר משטרה ישראלי.

ב־26 באוקטובר בשעת בוקר מוקדמת, חדרו כוחות מצריים לשטח ישראל והשתלטו על נקודת המשטרה בבארותיים, דרומית לניצנה. הכוח המשטרתי הישראלי הקטן, נאלץ לסגת מהמקום. עד מהרה הוזעקה תגבורת צבאית ישראלית. בסיועם של משקיפי האו"מ, נתבקשו החיילים המצרים לפנות את נקודת המשטרה. נוכח סירובם נאלצו החיילים הישראלים לכבוש את הנקודה בכוחות עצמם.

לאחר פינוי הנקודה התברר כי 4 שוטרים נפצעו בהתקפה המצרית הראשונה ו־2 אחרים נעדרים.

החקירה הישראלית העלתה שהמוצבים בקרבת האיזור המפורז מאויישים בחיילים שבסיסם הוא במוצבי הסבחה המבוצרים. במוצבים אלה התמקם גדוד מצרי, שכלל חיל רגלים, יחידת מרגמות כבדות ויחידות סיוע אחרות. כיבוש המוצבים הללו והריסתם – הצריכו הפרשת כוחות מובחרים ותיכנון מדוקדק לפרטיו. כמו בפעולות־התגמול האחרות היתה המטרה הראשונה לצמצם עד למינימום את מספר הנפגעים.

תוך כדי תיכנון הפשיטה על המוצבים, הוחלט לבצע פעולת־תגמול מוקדמת – לראשונה בתולדות צה"ל, שתשמש למעשה, פעולת הסחה לפעולת התגמול הגדולה עצמה.

היעד שנבחר לביצוע “הפעולה המוקדמת” היתה משטרת כונתילה, על דרך קוסיימה–אילת במרחק של כתריסר ק“מ בסיני, כחמישים ק”מ צפונית לאילת.

הפעולה בוצעה אור ליום 28 באוקטובר. בניגוד לפעולת התגמול הקודמת, נגד משטרת חאן יוניס, לא היתה אפשרות הפעם להשתמש בכלי־רכב בגלל הדרך הטובענית שהוליכה לבנין המשטרה. המבנה עצמו לא היה מסוג מבצרי הטיגרט המבוצרים והיה מורכב משני בנינים סמוכים, בנויים אבן וחימר.

הצנחנים נעו לעבר היעד במסע רגלי כשהם מפוצלים לחמישה כוחות:

על הכח המרכזי, שהיה פעם בפיקודו של רפול, הוטל לפרוץ אל היעד ולכבוש את חלקה המזרחי של תחנת המשטרה.

על הסיירת, שעליה פיקד מאיר הר־ציון, הוטל לכבוש את החלק הצפוני־מערבי של המשטרה.

כח בפיקודו של מוסה עפרון ז"ל נועד לשמש כעתודה לשני הכוחות הראשונים.

כח רביעי נועד לשמש ככוח חסימה בכיוון הסאבחה.

כח חמישי במצב של כוננות ליד הגבול למקרה של הסתבכות.

הכוחות הישראלים חצו את הגבול בשעה 21.30 לערך. הוטל עליהם לתקוף את המשטרה בדיוק בשעת חצות; בניגוד לפעמים הקודמות הצטרף לפושטים גם המג"ד אריק שרון, שנטל עמו את סגנו דוידי וקצין החבלה ירמי.

עוד בטרם החלה התקיפה, נפתחה אש לעבר הלוחמים הישראלים. התברר שחוליה מצרית שנעה בחלק הדרומי, גילתה תנועה חשודה בשטח ופתחה באש. זה היה האות לחיילי המשטרה לפתוח באש מרוכזת. אבל אש זו לא הרתיעה את מפקדי הכוחות רפול ומאיר הר־ציון, שפרצו בראש אנשיהם כפי שהוטל עליהם. בעת הפריצה נפצע פצעים אנושים אחד הלוחמים המעולים, סמל אמנון אבוקאי, שנפטר מאוחר יותר מפצעיו. אבוקאי חטא בכך, שהאמין שחייל מצרי המרים ידים לאות כניעה, מכבד אמנה בינלאומית, כפי שעושה שובהו. שעה שקיבל הסמל הצעיר את כניעתם של שני חיילים נפגע מיריות חייל שלישי שהסתתר מאחוריהם.

כל כוח ביצע במהירות ובדייקנות את המשימה שהוטלה עליו. כעבור פרק זמן קצר היתה המטרה מטוהרת. סיפר אחד הלוחמים לאחר הפעולה: “כאשר הסתערנו על הבנין המרכזי של המשטרה נפתחה עלינו אש חזקה ביותר. הצלחנו לעבור את גדר התיל, לפני שהיא כוסתה במסך אש. בבנין נתקלנו בחוליית מקלענים שטווחה את אישה לעבר קבוצת חיילים ישראלים, בלמנו אותה. מצאנו ארגזי נשק ותחמושת רבים”.

המג"ד נתן פקודה שלא לפוצץ את בנין המשטרה. לדעתו לא היה טעם בכך מאחר שממילא ניתן להקים תוך כמה ימים בנין דומה. לעומת זאת הורה ליטול “כמות מכסימלית של שבויים ושלל”.

הלוחמים הישראלים ערכו סריקה יסודית במבנים ובתעלות. הם ריכזו 29 שבויים וכמויות עצומות של כלי נשק (מקלעים בינוניים וקלים, רובי “פ.נ.” חצי אוטומטיים, תת מקלעים מסוג “קרל גוסטב”, “אלפא” ועוד). בעת הסריקה הספיקו הלוחמים לספור עשרה הרוגים מצרים. קצין החבלה ירמי, שהתמרמר קודם לכן על שנבצר ממנו למחוק את בנין המשטרה, היה שבע רצון מאוחר יותר, כאשר הוטל עליו לפקח על חיסולה המוחלט של שיירת מכוניות שחנתה בשטח המשטרה. 13 מכוניות עלו באש, המכונית ה־14 גולגלה לתהום. רק מכונית אחת נוצלה לצורך הסעת השלל.

בעית העברת השלל והפצועים המצרים לשטח ישראל נפתרה בדרך פשוטה: השבויים המצרים נתבקשו לתרום את חלקם במסע רגלי מזורז לשטח ישראלי. רבים מהם התמרמרו על קצב ההליכה המהיר שלא הורגלו לו בצבאם ומעל הכל למשא הכבד שהוטל על שכמם. הכוחות הישראלים פקחו עין כל עת המסע כדי להמנע ממארבים בדרך. כבר בדרך התברר שחלק מהשבויים נקלעו למשטרת כונתילה באורח מקרי. הם היו בדרכם למוצב בסאבחה. הלוחמים הישראלים לא יכלו לספר להם – מחוסר ידיעה אולי – שכעבור כמה ימים ממילא היו נפגשים עמם פנים אל פנים בסבחה. מי יודע אולי גורלם שפר בכך שנפלו בשבי ולא נהרגו.

לפנות בוקר הגיעו הלוחמים הישראלים לגבול. דקות ספורות לפני שחצו את הגבול ניסו מטוסים מצרים לפגוע בהם, אך הונסו ע"י מטוסי חיל־האויר.

כעבור כמה שעות התפרסמה הודעה צבאית מצרית בנוסח הבא: כוחות ישראלים גדולים תקפו הלילה את מוצב השמירה, הכפוף לחיל־הגבולות המצרי בכונתילה, צפונית לעקבה וכ־100 ק“מ דרומית לעוג’ה. הכוחות הישראלים הצליחו להרוג 8 מחיילי המשמר ולשבות 20. הכוחות המצריים פתחו בהתקפת נגד, כבשו מחדש את המוצב לאחר שהאוייב נסוג ממנו בהשאירו אחריו ארבעה פצועים וכמות תחמושת”.

מוזר – המצרים לא השכילו עדיין להבין כי צה"ל אינו משאיר פצועים בשדה הקרב.

במשטרת כונתילה לא הושארו גם פצועי האוייב. למחרת הפעולה הם הובאו לקבלת טיפול רפואי יסודי בבית־חולים ישראלי.

 

פרק יד: התושיה של חיילי נח"ל    🔗

חוגים מדיניים הבהירו, בעקבות פעולת התגמול נגד משטרת כונתילה, כי התקפה זו באה כתגובה לפלישת המצרים לתחנת המשטרה בבארותיים. משרד החוץ הבהיר פעם נוספת, כי ישראל אינה מתכוננת לשבת בחיבוק ידים נוכח מעשי ההתגרות של המצרים. “על שלטונות מצרים לדעת מעתה שכל התקפה מצידם, או מעשה הפרה של שביתת־הנשק תיתקל בהתנגדות ובפעולת גמול מצד ישראל ולאו דווקא במקום בו ביצעו המצרים את התקפתם”, הודיע דובר משרד החוץ.

בלילה שלמחרת “הפעולה המוקדמת” החריפה המתיחות באיזור ניצנה. שתי פלוגות של הצבא המצרי התחפרו בתוך שטח ישראל, בעומק של 1.5 ק"מ בתוך השטח המפורז. כוח מצרי אחר ניסה לכבוש עמדה ישראלית בגיזרת נירים אך נהדף. היה ברור, כי פעולת התגמול הגדולה חיונית ביותר. אור ליום 31 באוקטובר קירבו המצרים את עמדותיהם עד לתחנת המשטרה הישראלית בבארותיים שממנה נהדפו חמישה ימים קודם לכן. רדיו קהיר הודיע כי מצרים “תפסה מחדש את האיזור המפורז” מאחר ששני השוטרים שנלקחו בשבי – אלכסנדר רוזנברג ושלמה הוכמן – “הודו” שאינם שוטרים אלא חיילים בצבא הסדיר. דובר ישראלי רשמי אמר בתגובה לכך, כי שני החיילים מילאו תפקיד של שוטרים באיזור המפורז, בהתאם לנוהג הקיים מאז זמן רב בישראל, שלפיו מחליפים מדי פעם חיילים שוטרים ולהיפך. בהתאם לכך הוצבו מספר חיילים באיזור המפורז של ניצנה והללו מילאו תפקידי שוטרים, כשהם מזויינים בנשק קל בלבד.

הכוח הישראלי שהשתתף בפעולת התגמול בסבחה היה הגדול ביותר שהשתתף עד אז בפעולת תגמול כלשהי. הוא היה מורכב משלוש פלוגות צנחנים (אחת מהן מילואים), יחידת חי“ר של גולני, פלוגת נח”ל ויחידת תותחנים. כעתודה לכוח זה שימשו יחידות נוספות של גולני וחרמ"ש.

ב“קבוצת הפקודות”, שהתקיימה במטה פיקוד הדרום, השתתפו לראשונה קצינים בכירים של גולני, הנח“ל והתותחנים. היתה זו הזדמנות ליחידות צה”ל נוספות להשתתף בפעולת־תגמול שהיתה עד כה “נחלה” בלעדית של יחידות הצנחנים. באותו דיון הוחלט לתקוף את ה“סבחה” בשני צירים: בציר הדרום־מזרחי שהופקד בידי הצנחנים ויחידה של הנח"ל והציר הצפוני נמסר לגולני.

בהתאם לחלוקה נקבע, כי פלוגת הצנחנים של “רפול” תבצע את ההסתערות המרכזית ותכבוש מוצב פלוגתי ותפגע במידת האפשר במרגמות שהיו ממוקמות – בהתאם לדו“חות המודיעין – מאחורי המוצב. על קורס המ”כים של הנח“ל – שהיה למעשה הגלגול הראשון של הנח”ל־המוצנח, בפיקודו של צבי עופר הוטל לתקוף מוצב, ששכן כק"מ דרומית ליעד ולהשמיד את תותחיו ומתקניו.

פלוגת המילואים של הצנחנים, ששותפה לראשונה בפעולה מעין זו, נתבקשה לחסל את המוצבים העורפיים.

משימה נכבדה הוטלה על הסיירת של הצנחנים בפיקודו של מאיר הר־ציון, משימתם היתה לכבוש את מוצב 268 מדרום (“הסבחה הקטנה”) ומאוחר יותר לתקוף את הסבחה עצמה.

פלוגת טירונים, בפיקודו של מוסה עפרון, קיבלה משימה לשמש ככוח עתודה לסיירת ולסייע בכיבוש המוצב המרכזי. כן הוקצו כוחות חסימה שפוזרו באיזור בקוטר של 9 ק“מ מהסבחה. התותחנים, החרמ”ש ויחידות נוספות של גולני היו בכוננות באיזור ניצנה.

היה ברור שאחת ממשימותיהם עשויה להיות טיהור האיזור המפורז, אם יקרה משהו בלתי צפוי.

לפעולת התגמול בסבחה היתה חשיבות רבה, מאחר שניתן לבחון בה, הלכה למעשה, שיתוף פעולה בין יחידות קרביות של צה“ל. כעבור שנים יתגלה, כי זמן־מה לפני הפעולה תירגלו הן הצנחנים והן הנח”לאים הסתערויות על “יעדים מבוצרים”. פרט מאלף נוסף: יום לפני ביצוע הפעולה נשלחה יחידת סיור, כדי לעדכן את דו“ח המודיעין. הדו”ח היה חיוני כפי שיתברר לאחר מכן, מאחר שזמן קצר לפני הפעולה ביצע הפיקוד המצרי באיזור אי־אלו שינויים.

שעה קלה לפני הפעולה אירעה תקלה בלתי צפויה. החיילים אכלו ארוחת צהרים בה ניתן להם בשר מקולקל. התוצאה המידית: רובם המכריע קיבלו שלשול בקיבותיהם. כך הם יצאו לפעולה. היה זה מחזה יוצא דופן, כאשר שעה קלה לאחר שחצו הכוחות את הגבול, החלו הכל לשלשל. גם המג“ד אריק, שנטל חלק בפעולה זו, לא יצא נקי. היחידי שבכל זאת היה יכול לטפוח על שכמו היה הסמג”ד דוידי, שמשום מה לא טעם מהבשר. מחזה זה של שלשולים קולקטיביים חזר ונשנה עוד פעמיים־שלוש בדרך אל היעד.

לעובדה שבפעולה זו השתתפו טירונים שעדיין היו חסרים את תודעת הלוחמה של הצנחנים, היתה השפעה כלשהי. הללו נתקפו בפחד לאורך כל הדרך ולא נמנעו מלהפגין זאת בדרכים שונות. גם בעת הפשיטה עצמה הם הפגינו את חוסר נסיונם הצבאי על כל צעד ושעל.

אעפ"י־כן היתה עובדה יסודית: זו הפעם הראשונה שהיתה התמודדות עם גדוד מצרי סדיר.

מסתבר שחיילי הגדוד המצרי גילו עצבנות רבה באותו לילה. פעולת כונתילה רק הגבירה את פחדם. עוד בהיות הלוחמים הישראלים במרחק של כשניים־שלושה ק"מ מהיעד לפני השעה 20.00, כבר שמעו יריות מכל העברים. היתה ליריות הללו גם תועלת מעשית, מאחר שהן איפשרו לאתר את מקורות האש.

בהיות הלוחמים כחצי ק“מ לפני היעד הופעלה אש תותחים ישראלית. קצין תצפית קדמי של התותחנים שהיה צמוד לסמג”ד, טיווח באמצעות מכשיר הקשר (לאורך כל עשרת הקילומטרים מהגבול ועד המוצבים נשמרה דממת אלחוט) והפגזים הישראלים הונחתו על מוצבי הסבחה ביעילות רבה.

האוייב לא נצר את כליו. אש כבדה הונחתה לעבר הכוחות הפורצים של הצנחנים. יחידת הנח"ל עדיין לא הגיעה ליעדה. מנת האש היתה מורכבת, בין השאר, מפגזים אנטי־טנקיים צבועי זרחן.

התברר כי תוך התקדמותה של פלוגת הנח“ל בדרכה אל טיהור המוצב האגפי, במטרה לחסל את אש הנ”ט, התפצלה היחידה לשני כוחות. כוח אחד שם את פעמיו לעבר המוצב המרכזי, הכוח השני נע לעבר המוצב הדרומי. לפתע נפתחה אש אגפית חזקה מכמה עמדות מבוצרות. המ“פ צבי עופר הורה לאחד המ”מים לחסל את המיטרד הבלתי צפוי. חיסול המיטרד הוטל על אחת הכיתות. היא החלה לאגוף אותו ועשתה הכנות להסתערות. שני המ“מים אהוביה וסקולסקי, פרצו בראש חיילי הכיתה. לרוע המזל השליך באותה עת אחד הלוחמים הישראלים רימון לתוך העמדה, השנים נפגעו. עשרת חיילי הכיתה הסתערו בכידוניהם וחיסלו את חיילי העמדה. תוך כדי כך הוברר להם שהם נותרו ללא פיקוד. בינתיים נפתחה אש אנטי־טנקית חזקה מעמדה סמוכה. החיילים היו אובדי עצות, הם למדו אמנם את תורת הלחימה על יעד מבוצר, אך בעת קרב לא הכל נעשה ומתפתח כפי “שכתוב בספרים” – תחילה ביקשו להזעיק לעזרה את המ”פ, אך בראותם את פלוגתם מתקדמת לעבר היעד הבא – המוצבים המרכזיים, ובידעם, כי אם לא יחסלו את העמדה השניה יסכנו את חיי חיילי הפלוגה ואת הפעולה עצמה – הבינו שהם צריכים לעשות משהו. אולם באותה שעה שכבו באדמה סלעית, נתונים למשבר פסיכולוגי ומהווים מטרה לאש אוייב יעילה. כל אחד מהם חשש ליטול על עצמו את הפיקוד. כולם היו חניכים בעלי דרגה צבאית שווה.

אט אט הבינו כי למעשה לא ביצעו את משימתם. בנוסף לעמדה הטורדנית הסמוכה לעמדה הראשונה שחוסלה זה עתה, היו עדיין עמדות נוספות בשטח והן פתחו באש חזקה.

את המצב הציל החניך דן פלש. הוא קרא לעבר חבריו: “אין לנו מפקדים, אני המפקד שלכם”!

קריאה זו עשתה באותה שעה את שלה, חבריו החניכים בקורס המכ“ים של הנח”ל לא חשבו שבעצם הוא חניך באותו קורס. כך פיקד דן פלש על כיבושן של העמדות המצריות, שהיו עלולות להפריע לפעולת הסבחה. היו אלו כיבושים קשים, שנעשו תוך כדי קרבות פנים אל פנים, שימוש ברימונים ותת־מקלעים. למזלם היתה להם תחמושת במידה מספקת. על מעשהו זה זכה דן פלש לציון לשבח, אבל שכרם האמיתי, שלו ושל חבריו, היה כמובן, חיסולו של המוצב הטורדני על עמדותיו, בכך הצליחו לשתק את אש הנ"ט שהיתה עלולה לגרום לאבידות כבדות בקרב הלוחמים האחרים.

כאשר הגיעה בסופו של דבר פלוגת הנח“ל – מינוס הכיתה הלוחמת שנותרה מאחור – היתה כבר השעה 22.15. ניתנה הוראה לתותחנים הישראלים להפסיק את הפגזת המוצבים המצריים. היתה זו אש יעילה ביותר. כמה פגזים פגעו במצבור נשק במוצבים וגרמו לדליקה ולהתפוצצויות. התפוצצויות אלה של פגזי הרימונים הבהילו את טירוני הצנחנים, אך גם ללוחמים הותיקים הוברר שאין אפשרות להסתער על המוצבים המרכזיים במסלול שנקבע מחשש של פגיעה ע”י חומרי־נפץ. הלוחמים שלפו את כידוניהם להסתערות המכרעת.

 

פרק טו: ה“בלוף” של מצרים    🔗

הקרב על המוצבים המרכזיים של הסבחה היה קרב קשה. לאחר שהתארגנה פלוגת הנח“ל להסתערות היתה המטרה הראשונה חיסולו של תותח טורדני שהמטיר ללא הרף פגזים לעבר הלוחמים הישראלים. נזכר אחד הלוחמים: “לאחר קרב של כעשרים דקה נעזב התותח ע”י האוייב והמוצב נכבש. הנח”ל איבד בהסתערות זו שישה מלוחמיו. רפול המשיך לדהור לעבר יעדו ותוך זמן קצר עלה בידו להשמיד, זו הפעם השניה באורח אישי, עמדת מקלע בינוני".

או־אז החלו להגיע אל הסמג"ד התשדורות הראשונות משדה הקרב: “לקחנו את היעד. יש המון שבויים והרוגים מצרים, כמויות גדולות של שלל”.

ההסתערות הצליחה. מוצבי הסבחה נפלו בידי הלוחמים הישראלים.

אותה שעה עשתה גם הסיירת של מאיר הר־ציון עבודה יעילה. נאמנה למשימה שהוטלה עליה, החלה הסיירת לטהר את האיזור הדרומי. הסיירים נכנסו למוצב ריק, אך נתקלו בחיילים מצרים שנסוגו מהמוצבים. התפתח קרב יריות, שבו נפגעו כמה מאנשי הסיירת. בינתיים התברר שחיילי גולני מבצעים את משימתם תוך קשיים מסויימים לאחר שרותקו ע“י מקלעים. מאן דהוא יעץ למג”ד לשלוח תגבורת. אריק הכריע נגד. “כל כוח יבצע את המשימה שלו”. בסופו של דבר הצליחו חיילי גולני להתגבר על המשימה. כעבור שנים יתגלה. כי אריק לא קיבל את ההחלטה על דעת עצמו. הוא נועץ ברמטכ"ל שהיה באיזור הגבול וניהל עמו קשר אלחוטי. דיין קבע כי גולני חייב להוכיח את עצמו.

הטירונים של מוסה עפרון, לעומת זאת החלו להתחשל תוך כדי הקרב. היה להם סיפוק בלתי נדלה, כאשר נוכחו לדעת כי ביצעו פעולת טיהור וכיבוש. “זו לא היתה סתם אש חיה כנהוג באימונים” – הם יתפארו לאחר הפעולה – “היתה זו אש חיה הורגת”.

גם צנחני המילואים הצדיקו בסה“ב את התקוות שתלו בהם. למרות אבדן הקשר עם המ”פ, הם הצליחו להתארגן מחדש להגנה היקפית.

סמוך לשעה 4 החלו להגיע אמבולנסים. ההרוגים והנפגעים הועמסו עליהם. במקביל הוחל באיסוף השלל: כלי רכב, נשק ומסמכים.

הפעם היתה כמות שלל ראויה להתכבד. היא כללה בין השאר זחלילים, מכוניות, שני תותחים, תותח נ.ט., תותחי נ.מ., מרגמות וכמות גדולה של מקלעים, תת־מקלעים ופגזים. מוצבי הסבחה – כך הסתבר – שימשו מוצב עורפי של מפקדת חטיבה מצרית ומשום כך רוכזו במקום זה כמויות כלי־נשק למכביר. השבויים סייעו במלאכת העמסה.

כלי הרכב הראשונים, עמוסי השלל, החלו לנוע לעבר ישראל. באמצעות מכשיר הקשר נודע על אפתעה בלתי־נעימה שציפתה לחסימה בעורק קוסיימה, במרחק של כ־80 ק“מ ממוצבי הסבחה. התברר ששישה טנקים מדגם “שרמן” נעו לעבר המוצב כתגבורת. החסימה לא היתה מצויידת בתחמושת מתאימה לחסימת טנקים. אעפ”י־כן גילו טיבי ואנשיו תושיה. הם השתמשו בבזוקות ובכלי נשק אחרים כדי לחסום את התקדמות הטנקים. גורם ההפתעה ואופיים של הטנקיסטים המצרים סייעו להם לא במעט. שני הטנקים הפגועים למחצה וארבעת הנותרים סבו על עקבותיהם דרומה. טיבי יכול היה לנשום לרווחה. הוא חסך מהלוחמים שהיו עדיין בשטח המוצבים אי־נעימות רבה.

בשעת בוקר מוקדמת חזרו הכוחות הישראליים על שללם לבסיסם. המאזן הראה: 6 הרוגים ו־38 פצועים לכוחותינו. אבידות המצרים הסתכמו ב־80 הרוגים וכ־100 פצועים. כמו כן נלקחו בשבי 48 חיילים מצרים.

רבים המתינו ללוחמים הישראלים בצידו הישראלי של הגבול. בנוסף לקצינים בכירים של צה“ל ובראשם הרמטכ”ל, עמדו בצידי הדרכים מאות אזרחים שקידמו את הלוחמים במחיאות־כפיים סוערות.

לקרב על מוצבי הסבחה היתה תוצאה מידית: המוצבים המצריים באיזור המפורז של ניצנה היו ריקים בבוקר שלמחרת הקרב. שוטרים ישראלים חמושים בנשק קל השתלטו על השטח. צה"ל לא שכח את המוצבים הפולשים וניקה אותם בליל הפעולה.

פעולת הסבחה לא הסתיימה בדרך המקובלת שבה הסתיימו פעולות תגמול שבוצעו לפניה ועתידות היו להתבצע לאחריה: היסטריה במדינות ערב, קריאות להשמדת ישראל, הודעות על הצורך באיחוד ערבי וכיו"ב. הפעם החליטו המצרים להפעיל נשק תעמולתי מסוג שונה, אולי משום שלא היתה קיימת ערימת הריסות של תחנת משטרה. בבוקר שלמחרת הקרב, בשעה 08.15 הודיע רדיו קהיר: תגבורת מצרית נשלחה לאיזור הקרב שניטש במשך כל הלילה לאורו של הירח. הקרבות עדיין נמשכים.

היתה להם, לשלטונות המצריים, סיבה מיוחדת לנקוט דרך זו. שעות ספורות לאחר מכן הובאו לאיזור הסבחה עתונאים זרים. נמסרה להם אינפורמציה “ממקור ראשון” כאילו הצליחו הכוחות המצריים לכבוש מחדש את מוצבי הסבחה בהתקפת נגד ולהסב לכוחות הישראליים אבידות כבדות. לעתונאים הזרים ניתנה גם ההזדמנות לחזות “בהרוגים ישראלים” שלא היו אלא גופותיהם של החללים המצרים אשר היו זרועות עדיין בשדה־הקרב.

על הקרב הלילי עצמו אמרו המצרים: “הטור המשוריין הישראלי שתקף את מוצבי הסבחה, היה מורכב מ־400 חיילים. ההתקפה היתה מתוכננת היטב. משקיפי האו”מ הצליחו לחזות בטור הישראלי הן בדרכו אל היעד והן בדרכו בחזרה לבסיסו.

ישראל הוצרכה לנקוט מדיניות הסברתית משלה בעולם. הנציגויות הישראליות נתבקשו להבהיר את עמדת ישראל, שלפיה לא היה כל מוצא אחר מאשר לגרש את המצרים בכוח מאיזור ניצנה, לאחר שהם השיבו ריקם את פניית ראש משקיפי האו“מ לפנות את האיזור. הכוח המצרי הפולש בניצנה היווה חלק מגדוד חיל רגלים סדיר, אשר אירגן את המערך שלו בחלקו על אדמת ישראל ובחלקו בשטח המצרי. כוח זה נתמך ע”י סוללות של מרגמות כבדות ותותחים בני שש ליטראות, תותחים בני 20 מ"מ וזחלילים נושאי נשק. להלן נתבקשו הדיפלומטים הישראלים להסביר, כי במהלך פעולת הלילה בניצנה חצו יחידות ישראליות את הגבול והשמידו עמדות מצריות בחצי־האי סיני. עמדות אלו נהגו לסייע למוצבים שהוקמו בשטח הישראלי. כדי להשלים את ביצוע המשימה של הדיפת הפולש המצרי, חייבת היתה היחידה הישראלית לשתק תחילה את המוצבים המצריים הללו.

למחרת היום ניסה כוח מצרי לבצע “פעולת תגמול”. הכוח, שהיה מורכב ממחלקה, ניסה להסתער על מוצב ישראלי בגיזרת ניר־יצחק ולכובשו, אך נהדף כלעומת שבא.

באיזור ניצנה שרר שקט מתוח.

בניו־יורק כינס עבדול חלק אל חסונה – המזכיר הכללי של הליגה הערבית, מסיבת עתונאים ובה אמר: “מדינות ערב לא תיגררנה למלחמה נגד ישראל, כי אין להן כוונות תוקפניות כלשהן, אך עלי להדגיש כי סידרת ההתקפות האחרונה המבוצעת ע”י כוחות ישראליים מחודש פברואר, מתוכננת כהתגרות זדונית, שתכליתה לגרור אותנו למלחמה. נתגונן בכל הדרכים האפשריות".

מזכיר האו“מ דאג האמרשלד הגיש מיד לישראל ומצרים הצעות להפסקת האש בגבולות. מאחורי הקלעים נודע על הצעה סנסאציונית לשגר כוחות של האו”מ למזרח התיכון, על מנת שיהוו חיץ בין הכוחות הישראליים והמצריים. בעולם רבו הניחושים: האם תפרוץ מלחמה במזרח התיכון? ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן־גוריון, הגיב בהקשר לכך: “בטוחני שאם תוכל ישראל להשיג אותה כמות של נשק וציוד שמקבלת עתה מצרים, לא תהיה מלחמה, כי מצרים לא תעז לאסור מלחמה עלינו”.

כאשר נשאל ע"י עתונאי אמריקני: “הידוע לישראל אם הנשק הנשלח עתה מצ’כיה מגיע לרצועת־עזה ומופעל נגד ישראל”? השיב: “המצרים יכולים לשלוח נשק זה לכל מקום כולל רצועת עזה. איני סבור שעשו זאת עד עתה, אך יתכן ויעשו זאת בעתיד הקרוב. לקחנו מהם באיזור המפורז קצת נשק בריטי וצ’כי, אבל זה היה ציוד ישן”.

העתון הניו־יורקי “ז’ורנל אמריקן”, פירסם כמה ימים לאחר פעולת הסבחה ראיון עם ראש ממשלת מצרים, עבדול נאצר. באותו ראיון אמר נאצר, כי לדעתו, מנסה ראש ממשלת ישראל לכוף את השלום באמצעות פעולות צבאיות המבוצעות בעקבות כל הצעת שלום ישראלית. “ההתקפה הישראלית האחרונה, שבה נהרגו 80 מצרים באה עשר שעות לאחר שבן־גוריון הביע בכנסת, בפרלמנט הישראלי, את רצונו להיפגש עמי” אמר נאצר, “אך לא מצרים ולא מדינה ערבית אחרת יכנעו ללחץ מעין זה”.

בהמשך הראיון הנ"ל ציין נאצר, כי הערבים מבצעים רק התנגשויות חסרות־ערך, שאין הכרח ליחסן דווקא להוראות מגבוה; לעומת זאת תוקפים הלוחמים הישראלים, כשהם לבושים מדים צבאיים גלויים וחמושים בנשק ובציוד, בחסות הוראה ממשלתית מגבוה. מבחינה זו היתה ההתקפה בעזה מפנה.

תגובת בן־גוריון היתה הצעת שלום חוזרת, שהועברה לנאצר באמצעות גנרל ברנס.

שבועיים לאחר פעולת התגמול בסבחה, ב־31 בנובמבר 1955, דחתה עדיין מצרים את הצעת הצלב האדום, לפתוח במו"מ להחזיר שבויים לישראל. חוגים דיפלומטיים מערביים חיוו את הדעה שבדרך זו – של החזרת השבויים לבתיהם עשוי הציבור המצרי לדעת את האמת על הקרב במוצבי הסבחה.

לקראת סוף השנה האזרחית נפתחה הרעה מצפון.

צה"ל אולץ להפגין את יכולתו גם נגד הצבא הסורי.

 

פרק טז: נקמתו של הר־ציון    🔗

ב־23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר־ציון בת ה־17 מבית אלפא וחברה עודד וגמיסטר בן ה־18 מדגניה א' לטיול באיזור עין־גדי. השניים שהיו חובבי טיול מושבעים, ביקשו לערוך מסע רגלי בן ארבעה ימים מעין־גדי לירושלים לאורן דרך מדברית של 80 ק“מ. האחרונים שראו אותם היו חברי משק עין־גדי. בעשרת הימים הבאים נעלמו עקבותיהם של הצעירים. כוחות משטרה, מתנדבים מקיבוצים שונים ומטוסי צה”ל לא הצליחו לגלותם. אחיה של שושנה, הסייר מאיר הר־ציון שהירבה לסייר עמה לאורכה ולרוחבה של הארץ (שלוש שנים קודם לכן חצו השנים את הגבול הסורי, נעצרו ושוחרו לאחר שנתגלו כקטינים). גייס כמה מחבריו לסריקות מדוקדקות יותר אך לשווא, מאחר ששני הנעלמים היו ידועים אף הם כסיירים מעולים התעורר חשש לגורלם.

ב־6 בינואר 1955, שבועיים לאחר היעלמם של שושנה ועודד, הצטרפו לחיפושים צנחנים מקרב חבריו ליחידה של מאיר הר־ציון. הצנחנים הוצנחו בגאיות ועל צוקי הרים בסביבות מסדה ובמקומות אחרים שהגישה אליהם קשה. חבריו של הר־ציון לא חסו על כוחותיהם. למרות שכל אחד מהם היה צריך בתום החיפושים לעשות דרך ארוכה ברגל לעבר מקום ישוב, מחוסר יכולת איסוף. הם עמלו ללא ליאות, בנסיון לפענח את התעלומה.

ב־11 בינואר התלוננה ירדן, כי חיילים ישראלים חצו את הגבול באיזור חברון ופתחו ביריות לעבר אזרחים שניסו להתקרב אליהם.

ב־14 בפברואר יצאה קבוצת בדווים ישראלית לוואדי ג’אר, הנמצא צפונית לעין־גדי, כ־7 ק"מ מגבול ישראל, כדי להביא לישראל את גופותיהם של שני הצעירים. ידיעות שהגיעו ארצה סיפרו כי השניים נרצחו במקום זה ונקברו במקום הרצח. התעורר גם חשד שהרוצחים התעללו בקורבנותיהם.

התברר שקודם לכן גילו המחפשים את מסלול ההליכה של שני הצעירים, כשהוא מסומן בשיירי מזון, סימני מדורות, קופסות שימורים וכו'. המסלול נסתיים סמוך לגבול. שלטונות ישראל פנו אל שלטונות ירדן בבקשה לאפשר את המשך החיפושים, אך הפניות לא נענו. רק לאחר שנודע על מקום הקבורה מעבר לגבול, הוטלה כאמור המשימה על קבוצות בדווים ישראלים. היעד היה ואדי ג’אר – איזור שומם שאין בו ישוב קבע, אך שבטי בדווים נודדים נוהגים לעבור באיזור. הלגיון הירדני פיטרל בקביעות באיזור.

בהגיע הבדווים למקום הרצח, הם גילו שתי גבשושיות של עפר, שהעידו על שני קברים. הם גילו את גוויתה של שושנה באחת הגבשושיות, אך לא הצליחו להוציא את הגוויה השניה מקברה, מאחר שהותקפו לפתע ביריות ע"י בדווים ירדנים.

הקבוצה הישראלית נחלקה לשני ראשים. בעוד הכוח האחד נסוג לשטח ישראל כשעמו גוויתה של שושנה, חיפה עליו הכוח השני.

גופתה של שושנה הר־ציון הובאה לבית־החולים “תל־השומר” וזוהתה בבירור ע"י הוריה.

ישראל פנתה אל ממשלת ירדן, באמצעות ועדת שביתת הנשק וביקשה להחזיר גם את גופתו של עודד וגמייסטר. בתלונה שהוגשה במקביל לועדה נאמר, כי ירדן הכשילה במתכוון את החיפושים אחר שני בני הזוג ואף לא דיווחה על מקום קבורתם שהיה ידוע להם, ללא ספק.

עמדתה התקיפה של ישראל עוררה במקצת את השלטונות הירדניים. בסופו של דבר הם התירו לנציג ישראלי להצטרף לחוליית החוקרים של האו"מ וירדן, שיצאה למקום הקבורה כדי להוציא את גופתו של עודד וגמייסטר. תחילה ניסו הירדנים לטעון כי מקום הקבורה לא ידוע, אך רק לאחר שהצטרף לקבוצה גם בדווי ישראלי מאנשי הקבוצה שהוציאה יומיים קודם לכן את גוויתה של שושנה, רוענן זכרונם.

גופתו של עודד וחלקי גופתה הנותרים של שושנה הובאו לישראל בשקי דואר. גם בעלי נסיון בטיפול בגוויות, רופאים, אנשי צבא, ומשטרה הזדעזעו למראה תוכנם של שקי הדואר. התברר ששני המטיילים נרצחו מקרוב. הרוצחים התעללו באכזריות בגופותיהם, כרתו את גולגולותיהם ופגעו באבריהם. גולגלתו של עודד היתה מרוסקת ונראו בה סימני מהלומות קשות וכן חורים שעוררו חשש שנגרמו ע"י כדורים. צלעותיו היו שבורות. אבריה הנותרים של שושנה היו אף הם קרועים ושסועים.

ב־5 במרץ בשעות אחה“צ, יצאו משקיפי האו”מ לגבול ישראל־ירדן, כדי לחקור בתקרית שבה נהרגו לדברי הירדנים חמישה בדווים. לדברי התלונה נחטפו שישה בדווים ירדנים והובאו לתוך שטח ישראל. חמישה מהם נהרגו, השישי נשלח אל שבטו על מנת לספר לחבריו, כי ישראלים הרגו את חמשת הנותרים כנקמה על רצח שושנה הר־ציון ועודד וגמייסטר, שהותקפו ונרצחו ע“י בני אותו שבט. חקירה מהירה של שלטונות ישראל העלתה, כי כוחות צבא סדירים לא היו מעורבים בפעולת־תגמול זו. מאידך לא היה ברור עדיין אם לא בוצעה ע”י ישראלים מזויינים. כן נמסר כי אם יוכח שישראלים אמנם בצעו את הפעולה הם יועמדו לדין.

ב־7 במרץ מסר דובר המטה הארצי של משטרת ישראל לפירסום את ההודעה הבאה: “המשטרה עצרה ארבעה אנשים החשודים בקשר להריגת חמישה בדווים ירדנים ופתחה בחקירתם. להלן שמות העצורים: מאיר הר־ציון, יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד”.

בינתיים הוסיף רדיו רמאללה פרטים נוספים על הפעולה. לדבריו חדרה קבוצה ישראלית בת עשרים איש כ־12 ק"מ לתוך שטח ירדן באיזור חברון. ששת הבדווים שנחטפו שייכים לשבט נודד באיזור. תוך כדי נסיגה לשטח ישראל פתחה הקבוצה, לדברי התלונה הירדנית, באש מרגמות ומכונות יריה על פטרול של המשמר הלאומי בכפר סידנה. השידור נסתיים בציטוט המילים שנאמרו לבדווי השישי “לך ואמור לממשלתך ולשבטך כי הרגנו את חמשת חבריך כתגמול על שני הצעירים מישראל שרצחתם”.

בישראל ניחשו רבים מה יהיו ההתפתחויות הנוספות בפרשה. חבריו של מאיר הר־ציון שנכחו בהלווית אחותו סיפרו, כי בשעה שעמד ליד קבר אחותו בבית־אלפא היה מזועזע לחלוטין. הלוחם הוותיק שראה עשרות מחבריו נופלים לידו בקרב ושמר על קור רוחו, נשבר למשמע הרצח השפל של אחותו הצעירה. הוא זכר אותה שעה מן הסתם את דבריה האחרונים ערב צאתה לטיול: “אם אחזור מהטיול אהיה חיילת טובה ואתנדב לצנחנים”. יש לשער שבאותו מעמד מזעזע גמלה בלבו החלטה לנקום את דמה של שושנה.

כתב באותה עת עתנאי ישראלי ידוע: “לא ידוע אם יובא הר־ציון למשפט ואם יובא – אם יורשע או יזוכה. אם יורשע הר־ציון ע”י בית המשפט, לפי חוקי האדם יורשע. בבית המשפט של שר ההיסטוריה ובפני מצפונו שלו תמיד ישאר נקי…"

בינתיים נמסר, כי באין סעיף שעל יסודו אפשר להעמיד אנשים החשודים בהריגה מחוץ לגבולות המדינה, קיימת מגמה לשחרר את הר־ציון וחבריו עד לבירור דינם. המשטרה החלה בעיקר בהגשת תביעות קלות על נשיאת נשק ללא רשיון, חציית גבול וכיו"ב. דובר המשטרה הבהיר גם, כי ארבעת החשודים שוהים במעצר בהסכמתם המלאה ולא הוצאה נגדם כמקובל כל פקודת מעצר.

התפתחות בלתי צפויה אירעה כמה ימים לאחר מעצרם, כאשר נודע על כוונתם למנות את עו“ד שמואל תמיר כסניגורם. חרף הלחץ שהופעל עליהם ע”י משקיהם: לבית־אלפא, עין־חרוד ודגניה הודיעו החשודים כי אינם חוזרים בהם מחתימתם על יפוי הכוח. חוגים שונים חיוו את הדעה כי הכוונה היא להפוך את המשפט למשפט פוליטי גדול, כדוגמת משפט קסטנר, שבו תהיה הזדמנות להציג את חילוקי־הדעות בין האקטיביסטים והמתונים בקרב חוגי השלטון. כתגובה לכך פירסם תמיר הודעה ובה קבע: “כאשר הוזמנתי ע”י ח“כ לביא להגן עליהם, אף בפגישתי עמם לא דובר על נסיון להפוך את המשפט למשפט פוליטי. בראש ובראשונה עומדת לנגד עיני טובתם של אלה שנתנו בי אימון”.

למרות הודעתו של עו“ד תמיר הודיע ח”כ לביא, כי הוא חוזר בו מכוונתו למנות את תמיר כפרקליט החשודים בגלל פירסומים שונים בעתונים. בינתיים נודע, כי בחוגי השלטונות הישראליים קיימים חילוקי דעות ביחס לפעולה המשפטית. בעוד שכמה מהם תבעו להעמיד את הארבעה לדין לחוד, היו כאלה שטענו כי יש להעמיד את כל הארבעה לדין בצוותא, כיוון שפעלו יחד ויש מקום להסיק את המסקנה שאין במדינה מקום לפעולות תגמול או פּרטיזניוּת מסוג זה.

בסופו של דבר הובאו הארבעה בפני שופט שלום ברחובות כדי להוציא נגדם פקודת מעצר. הם עמדו על כך שעו“ד תמיר ייצגם וחייבו את ח”כ לביא, לחזור בו מסירובו להזמין את תמיר. התברר גם כי החשודים נמנעו מלתת כל הודאות במשטרה, בתקוה שלמשטרה אין הוכחות נגדם.

הסערה הציבורית שקמה סביב הפרשה התחדשה במלוא עוצמתה. אחד מעתוני העולם טען, כי עו“ד תמיר אינו יכול לכהן כפרקליטם של הארבעה מאחר שבמשפט קסטנר הטיל דופי בצנחני הישוב; היה זה רמז ראשון לכך שארבעת הנאשמים נימנו בעבר עם חיילי יחידת הצנחנים של צה”ל. כתגובה לכך אמר תמיר: “זו עובדה כוזבת הבאה לחפות על מעשה חמור ביותר מצד שלטונות מסויימים. אני דוחה כל תגובה לשלב מאוחר יותר, בגלל יחסי לנאשמים, איני חפץ להזיק להם”.

נגד ארבעת החשודים הוצאה פקודת מעצר לחמישה ימים. הם היו אמורים להיות מובאים להארכת מעצרם בסופו של אותו שבוע.

אך בטרם נסתיים מועד זה, שוחררו ממעצרם מבלי שנתנו את הדין על סעיף אשמה כבד או קל.

הבדווים הירדנים למדו לדעת כי חוק המדבר הקדום: “עין תחת עין” מוכר גם לצעירים הישראלים.

 

פרק יז: שר־בטחון חדש    🔗

בראשית שנת 1955 היתה התענינותם של תושבי המדינה מרוכזת בכמה פרשיות, שבאו בזו אחר זו כבסרט נע.

בנמל פורט תאופיק, נמלה של העיר המצרית סואץ, עגנה האניה הישראלית “בת־גלים”. האניה נעצרה שלושה חודשים קודם לכן, כאשר ניסתה ללא הצלחה, לעבור דרך הסואץ כשהיא טעונה מטענים שונים המיועדים לישראל. עשרת אנשי הצוות לעומת זאת, שוחררו ביום הראשון של השנה החדשה והוחזרו לישראל דרך גבול מצרים.

בקהיר התנהל אותה שעה משפט ריגול סנסאציוני, שבו הואשמו כמה גברים וצעירה אחת בריגול חמור לטובת ישראל ובפעולות עוינות שונות נגד המדינה. משפט זה על כל השלכותיו יסעיר כעבור שנים את מדינת ישראל ויהווה מוקדה של ה“פרשה” אשר חוללה תמורות פוליטיות קיצוניות במדינה.

בכלא דמשק התאבד אורי אילן, אחד מחמשת שבויי צה"ל אשר נעצרו בשטח סורי. דעת הקהל הזדעזעה אחר גילוי אותו הפתק שכתב אורי אילן לפני מותו: “לא בגדתי!”

נשיא ארה"ב, גנרל דוויט אייזנהואר נשא באותם ימים נאום מדיני במושב הפתיחה של הקונגרס האמריקני. בנאומו קבע הנשיא כי המצב במזרח התיכון השתפר וכי גברו סיכויי השלום בעולם.

האמנם?

בחודש ינואר עסקה ועדת מומחים של ארצות ערב בניסוח תזכיר משותף הנוגע להטיית מי הירדן. תזכיר זה, שיוגש בראשית חודש פברואר לאריק ג’ונסון, בעל תוכנית ניצול מי הירדן, ישמש בחודשים הבאים מקור לסיכסוכי גבול בלתי פוסקים.

ירדן מצידה החלה בפעולות דיפלומטיות למען גיוס תמיכת דעת הקהל העולמית להחזרה הדרגתית של הפליטים הערביים לישראל.

לאורך הגבול הישראלי־סורי הוכרז מצב הכן בחלק הסורי של הגבול. תגבורת של עשרות חיילים הובאה לקרבת בית המכס וגשר בנות יעקב. בשעות הלילה הואר הגבול בזרקורי ענק. האם חששו הסורים מפעולת תגמול בעקבות עינוי חמשת שבויי צה“ל? דובר הממשלה הסורית הכחיש סברה זו, אך עצבנותם הבלתי פוסקת של החיילים הסורים במוצבי הגבול, העידה על פחד מפני תגובה ישראלית אפשרית. ב־18 לינואר לפנות בוקר נמצאו שני חברי משק מבואות־בית”ר, צבי איצמן ואליעזר כ“ץ, הרוגים ליד עג’ור סמוך לנתיב הל”ה. השנים עבדו כטרקטוריסטים בשדות המשק. באותו לילה ביצעו מסתננים שבאו מירדן שורה של פעולות עוינות בישובים ישראליים בפרוזדור ירושלים. שני הטרקטוריסטים נמצאו כשהם שחוטים בתוך שלולית דם גדולה, בצריף שבו התגוררו. התברר שלאחר סיום עבודתם הם נכנסו לצריפם ללינת הלילה. הרוצחים הירדנים חדרו דרך פירצה בגדר התיל ופרצו את דלת הצריף הקיצוני, מול הגדר הפרוצה. צווארו של צבי איצמן היה פעור מחתך עמוק שבוצע ע“י סכין חדה. לידו על הרצפה היה מוטל חברו אליעזר כ”ץ, אף הוא שחוט באכזריות ומגואל בדם. המשטרה שהוזעקה למקום בשעות הבוקר הורתה שלא להזיז את הגוויות ממקומן. משקיפי האו"מ חייבים לראות את השחוטים במו עיניהם, אמר קצין המשטרה האחראי.

ישראל התייחסה בחומרה רבה לרצח המחריד. היא תבעה מממשלת ירדן, באמצעות ועדת שביתת הנשק המעורבת, מתן רשות לגששים מישראל לחצות את הגבול וללכת בעקבות ארבעת חברי הכנופיה שרצחו, בהתאם לתוצאות החקירה, את שני חברי מבואות־בית“ר. חקירה זו העלתה כי הרוצחים חצו את הגבול סמוך לחירבית עילין, מקום שם נטבחו הל”ה בראשית מלחמת השחרור.

ירדן לא נענתה לבקשה. למחרת הרצח נורה ונהרג מסתנן ערבי, שחיפש לו עמדת תצפית מול משק מבואות בית"ר. שומרי המשק שהבחינו בו קראו לו לעצור, אך הוא העדיף להימלט. נורו לעברו כמה יריות והוא נפצע פצעי מוות. האם היה הוא אחד הרוצחים, שחזר למקום הפשע?

ישיבת החירום של ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית, בראשותו של ראש המשקיפים גנרל ברנס, לא תרמה להגברת הרגיעה. בימים הבאים אירעו שורה של תקריות באזורים שונים הסמוכים לגבול המשותף עם ירדן. באחת מהן ניצלו בנס חייהם של שני חיילים ישראלים שהתקרבו בטעות לגבול בשכונת מוסררה בירושלים.

כאשר החלה ירדן להריח פעולת תגמול ישראלית חדשה, הזדרזה להודיע, כי עצרה שני ערבים החשודים ברצח שני הטרקטוריסטים. ראש הנציגות הירדנית בועדה, מיג’ור מוחמד איסחק, הבטיח לגנרל ברנס, כי חקירת השניים תערך בדחיפות וכי האו"מ יקבל דיווח שוטף על מהלך החקירה. על כל “צרה” שלא תבוא הכריזו השלטונות הירדנים עוצר לילה בכביש ירושלים העתיקה–בית־לחם כדי למנוע תנועה לילית באיזור הגבול.

לישראל הגיע “מתווך” המים אריק ג’ונסון. ערב צאתו מארה"ב הודיע, כי יעשה נסיון להגדיר את זכויות המים של כל אחת מארבע המדינות באיזור. למשקיפים היה ברור כי המדינה העלולה להערים את הקשיים הגדולים ביותר בדרכו תהיה סוריה.

גם הגבול המצרי התחמם בסוף חודש ינואר. חבר משק עין־השלושה נהרג מיריות מסתננים שבאו מעבר לגבול. בקהיר נידונו למוות ב־27 בינואר 1955 שניים מנאשמי הריגול, ד"ר שמואל מרזוק ושמואל עזר, 6 נאשמים אחרים נידונו לתקופות מאסר שונות, שני נאשמים זוכו, ונאשם אחר, מקם בנט, התאבד קודם לכן בתאו ובכך שיחרר עצמו מגזר הדין המצרי. הנאשם האחרון משה חרמונה מת בעינויים בעת החקירה.

ביום האחרון של חודש ינואר הוצאו השנים להורג בכלא קהיר, ללא נוכחות עתונאים, בניגוד למקובל.

יום קודם לכן הספיקה ממשלת ישראל להעביר אזהרה לממשלת מצרים, כי אם יבוצעו פסקי־הדין והנאשמים ייתלו, לא תוכל להיות ערבה לשקט בגבולות המשותפים נוכח דעת הקהל הנסערת בישראל.

ראש הממשלה, משה שרת, מסר הודעה בכנסת, שבה הדגיש כי הדם היהודי שנשפך נועד להדק את הקשרים בין ארצות הליגה הערבית³. במקומות שונים בעולם נערכו אסיפות מחאה נגד תליית נדוני קהיר. סיעת “חרות” תבעה דיון דחוף בהצעת חוק המטיל עונש מוות למסתננים ומרגלים הנלכדים בישראל. הודעת הסיעה קבעה, כי המדובר הוא בחוק זמני לימי חירום “להבטיח בשעה זו את בטחון חייו של האוייב פירושה הזנחת חובתנו כלפי המדינה וכלפי אזרחיה”, נאמר בשולי ההודעה.

חוגים מדיניים בירושלים הבהירו כי ביצוע פסקי־דין המוות בקהיר, אינם בשום פנים מקרה טראגי בפני עצמו ולמעשה ניתן לקבוע בבירור, כי הם יצרו מצב מדיני חדש ביחסים שבין ישראל ומצרים. אחד מהם התבטא כך: “התנהגותנו, מעשינו ויחסנו לגבי מצרים יושפעו במידה רבה ויעמדו במשך תקופה ארוכה בצל הגרדום בקהיר”. המשמעות המוחשית היתה שמצרים אינה מתחשבת לא בדעת הקהל בעולם ובישראל ולא בלחצן של אותן מעצמות גדולו.אשר תבעו שלא לבצע את פסקי דין המוות. ישראל נתבעה, איפוא לכלכל את תגובותיה העתידות בהתאם.

ראש הממשלה משה שרת הכריז גלויות: “משטרים רבים הלכו בדרך עקובה מדם זו וסופם שנתנו את הדין. מצרים בחרה הפעם להתנקם ביהודים שהיו מסורים בלב ונפש לישראל. מצרים לא תינקה על הדם ששפכו ידיה בזדון. העם היהודי ומדינת ישראל לא ישכחו את קורבנותיהם הקדושים”.

כתגובה לכך פתחו תחנות הרדיו הערביות בדברי הסתה. “קול ערב”, תחנת השידור המצרית המכוונת לארצות ערב, הודיעה כי “היהודים צלבו את ישו ויש להתפלא על שעדיין מצויים נוצרים המוכנים לתמוך בהם”.

הודעה מצרית רשמית מהשניים בפברואר 1955 מסרה, כי משוריינים ישראליים חצו יום קודם לכן את הגבול ותקפו מוצב מצרי באיזור עזה. “בחילופי היריות נהרג חייל מצרי אחד. אין לנו ידיעות על מספר האבידות הישראליות”. נראה כי היתה זו פעולת נקם על התליות בקהיר.

הודעה ישראלית קבעה, כי התקרית אירעה בעת גירושם של רועים ירדנים, שחדרו לשטח ישראל. “כל הענין הוא פּרובוקציה מצרית!” העירו חוגים בטחוניים, “זוהי שטות לחשוב שגירוש עדר יכול להחשב תגובה לתליות”.

סערה פוליטית פנימית נראתה באופק. שרי מפא"י וראשי ההסתדרות “עלו לרגל” אל ראש הממשלה ושר הבטחון לשעבר, דוד בך גוריון בשדה בוקר. נושא השיחות: “חילוקי דעות פנימיים בהנהגת המפלגה”. מאחורי הקלעים ידעו לספר על האשמות הדדיות בעלות רקע בטחוני מובהק. הקהל הישראלי קלט שמועות שונות. רק מעטים ידעו את “המתבשל בקדירה”.

בינתיים הפסיקה ישראל באורח חלקי את מגעה עם שלטונות מצרים, במסגרת ועדת שביתת־הנשק המשותפת, כמחאה נגד התליות בקהיר. הוחלט להשתתף רק באותן ישיבות הקשורות במקרים חמורים של רצח, או פגיעות קשות בבטחון הגבולות.

ב־18 בפברואר חושמלה דעת הקהל בישראל ומחוצה לה; נודע ששר הבטחון, פנחס לבון התפטר מתפקידו וכי דוד בן־גוריון ניאות לקבל על עצמו את תפקיד שר־הבטחון.⁴ לבון נימק את התפטרותו בכמה סיבות. הבולטות בהן:

• הוא ביקש שינויים יסודיים במערכת הבטחון ולא נענה בחיוב.

• הוא לא מצא שפה משותפת עם ראש הממשלה, משה שרת, בכמה בעיות יסוד. בין היתר דרש לבון דיון מדיני חדש של הממשלה בשאלת ההפוגה בפעולות התגמול, שנועדה מלכתחילה לפרק זמן קצר ביותר.

• הוא ביקש להחיש ע"י כך את שובו של ב.ג. לתיק הבטחון.

בישראל הבינו כי העובדה שב.ג. מקבל לידיו, לפי שעה, את תיק הבטחון בלבד, תחת הנהגתו של שרת כראש הממשלה, מעידה על כך שבכוונתו להקדיש את כל מרצו ונסיונו הרבים לביסוס מערכת הבטחון. ברור היה שהקו הכללי כלפי מדינות ערב יהיה שונה בעיקרו מהקו שפיתח שרת ובודאי לא יהיה מתון מזה של לבון.

ב.ג. גזר על עצמו שתיקה. “כאשר אכיר מקרוב את הבעיות והגבולות, אשא את דברי לישראל, לצה”ל ולחיילי המילואים".

אלה שהכירו את ב.ג. מקרוב הסיקו כי נסתיימה תקופת ההבלגה.

 

פרק יח: ההבלגה הסתיימה    🔗

עם פרישתו מתפקיד שר הבטחון, פירסם פנחס לבון את ההודעה הבאה: “עם פרישתי מהתפקיד של שר הבטחון בממשלת ישראל, הנני רואה חובה לעצמי להודות לרבבות החיילים ולאלפי האזרחים במפעלי הבטחון על עבודתם הנאמנה והתמסרותם לתפקידם הקשה והמסוכן. בזכות עבודה זו, חלה התקדמות ניכרת במערכות הבטחון: עלה כשרון הביצוע הקרבי, נשתפרה רמת האימונים, הורחבו מפעלי ההשכלה לחיילים, גבר הכוח הקרבי ע”ח השירותים, נתעשר הציוד בכל החילות. נעשתה פעולה עניפה להסדר תחיקתי של השירות בצה“ל, עלה ערכו של הנח”ל כחיל קרבי, התקדם המחקר המדעי־בטחוני, שונה מבנהו של תקציב הבטחון במגמה של שימוש יותר יעיל ופרודוקטיבי וניתנה עזרה רבה להרחבת ההתישבות בדרום. ועל הכל: בעשרות מבצעים נועזים עמד צה"ל במבחן וידו על העליונה. הורם כבודו של החייל הישראלי בעיני שכנינו. היתה עמידה איתנה על זכויות ישראל הריבונית ועל גבולותיה. צבא ההגנה לישראל חזק היום מכפי שהיה אתמול וכוננותו הוגברה במידה ניכרת.

שר הולך ושר בא, אבל צה"ל היה והינו חומת המגן של המדינה ועל חומה זו על כולנו לשמור כעל בבת עיננו, לבל תיפגע.

הנני בטוח כי בכוח נאמנותכם והתמכרותכם ובהדרכתו של דוד בן־גוריון תרבו להגביר אונו וכוחו של צבאנו ולנטוע בלב הישוב כולו אמונה מחודשת ביכולתנו לפגוש את הסכנות ולהתקדם".

לבון ניבא וידע את אשר ניבא.

בימים 23 ו־24 בפברואר 1955 התמקמה חולית סיור של הצבא המצרי ליד יד־מרדכי וערכה רישומים של כלי־רכב צבאיים שנעו בכבישים הסמוכים. משמר צה“ל שגילה אותה החל לדלוק אחריה. לא כל הסיירים־המרגלים המצרים הצליחו לחצות את הגבול, הם הותירו בישראל גופת אחד מהם ובכיסו דו”ח המודיעין שלהם.

בליל שבת, 25 בפברואר 1955, גילו נוסעי מכונית בכביש רחובות–קוביבה את גופתו של תושב הכפר הנרי לוי. תחילה סברו הנוסעים, כי האיש היה קורבן של תאונת דרכים “פגע וברח”.

לחוקרי המשטרה הוברר, לעומת זאת, כי לוי נורה בליבו ושוקו ומת במקום. סריקה יסודית שנערכה באיזור, גילתה בפרדס סמוך, עקבותיהם של ארבעה אנשים לבושי נעלי גומי. סמוך למקום הרצח נתגלו תרמילים ריקים של תת־מקלע.

כשעתיים וחצי לאחר גילוי גופת הנרצח, סמוך לשעה עשר בערך, נתקל משמר צה“ל בכנופיית מסתננים במרחק של כ־8 ק”מ ליד יבנה. בין שני הכוחות התפתח קרב יריות. למחרת, בשבת בבוקר נתקל משמר צה"ל אחר באותה כנופיה סמוך לגבול הרצועה. בעת המנוסה השמיטו אנשי הכנופיה חפצים שונים, ביניהם מכשיר טלפון. תוך כדי מהלך החקירה התברר, כי כנופיית המסתננים פרצה לפני הרצח משרד ממשלתי בראשון לציון, עשתה בו כבתוך שלה וגנבה חפצים שונים, לרבות מכשיר טלפון, כעדות חותכת לביקור יסודי בישראל.

היה ברור כי חוצפתם של המצרים עוברת את הגבולות המקובלים. ראשי מערכת הבטחון ערכו לעצמם סיכום כולל של החודשים האחרונים. התברר שהמצרים הרבו להחדיר חוליות סיור ומודיעין לישראל למטרות סיור חבלה ורצח. מדי פעם טענו, אמנם, המצרים, כי “את הפרות שביתת הנשק מבצעים פליטים היושבים בהמוניהם ברצועה”, אך חקירתם של כמה סיירים, אשר נעצרו בידי כוחות הבטחון הישראליים העלתה, כי קיימת רשת מודיעין מאורגנת, שבראשה עומד מוסטאפה חפז הידוע לשמצה.

בבוקרו של יום שלישי, 1 במרס 1955, מסרה סוכנות הידיעות הצרפתית מקהיר את הידיעה הבאה: “…60 חיילים ישראלים תקפו הלילה מחנה צבאי מצרי מצפון־מזרח לעזה, השתלטו עליו, הרגו 38 חיילים מצרים וקצין אחד ופצעו קשה 31 חיילים מצרים נוספים. חבלנים פוצצו את מתקני המים של המחנה המצרי. תגבורת צבאית שהוזעקה לעזרת הבסיס עלתה על מארב ישראלי, משאית תחמושת על חייליה מוקשה והותקפה באש אוטומטית ישראלית. משקיפי האו”מ יצאו לשטח".

דובר מצרי מסר הודעה שונה, שלפיה “הוכנה ההתקפה הישראלית לכל פרטיה ודקדוקיה. ההתקפה בוצעה בשני שלבים. בשלב הראשון חדר כוח ישראלי חזק לעומק השטח המצרי, התפזר בערבה ומיקש את הדרך המוליכה למחנה המצרי, הנמצא ליד הגבול. כוח ישראלי שני חצה אף הוא את קו שביתת הנשק וערך התקפה חזיתית ישירה על המחנה עצמו. הישראלים פוצצו את מיכלי המים של המחנה ופתחו באש חזקה על משמר המחנה וכן על המחנה עצמו. מפקד המשמר דרש תגבורת מיחידות סמוכות וזו נשלחה במהירות במכוניות צבאיות. המכונית הראשונה עלתה על מוקש וכל הסדר בשיירה הופר. באותו רגע פתח הכוח הישראלי שהמתין במארב, באש מכונות יריה ורימונים על השיירה המפוזרת וכך נגרמו אבידות כבדות. אין ספק שזוהי ההתקפה הישראלית הרצינית ביותר שנערכה מאז נכנס לתוקפו הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים”.

בשולי ההודעה נמסר, כי הוגשה תלונה למועצת הבטחון על ההתקפה הישראלית.

דובר צה“ל הסתפק בתגובה קצרה: “…אמש בשעה 9 הותקפה יחידת צה”ל ליד קו שביתת הנשק הישראלי־מצרי, מול העיר עזה. בין הכוח התוקף לבין היחידה הנתקפת התפתח קרב עז אשר החל בשטח ישראל ונמשך לתוך רצועת עזה. יחידת צה”ל הדפה את כוח האוייב ושיתקה את אישו. לאחר ניתוק המגע חזרה היחידה הישראלית לבסיס. ליחידה שלנו היו מספר נפגעים".

מסע התעמולה הארסי של מצרים ומדינות ערב האחרות, הצריך תגובה ישראלית רשמית לעתונות העולמית. גילוי־דעת זה אמנם פורסם. הוא תיאר בפירוט רב את המצב שנתהווה במחצית השנה שקדמה לפעולת עזה, כתוצאה ממעשי התוקפנות המדינית והמזויינת כלפי ישראל, שתכפו והלכו. "החדירות הצבאיות המצריות לישראל, והמסע הארסי, שמצא את ביטויו בתליית שני יהודים ובמעצרה של האניה “בת־גלים” בסואץ. להלן סיפרה ההודעה כי ב־31 בינואר איים רדיו קהיר: “לא נשקוט ולא ננוח עד שמדינת־ישראל תימחה מעל מפת המזרח־התיכון”. בהזדמנות אחרת אמר שר ההסברה המצרי: “…אפילו היתה ישראל מורכבת מתל־אביב בלבד, לא היינו משלימים אתה לעולם”.

מאז ספטמבר 1954 גונתה התוקפנות המצרית לא פחות מ־27 פעמים בועדת שביתת־הנשק המעורבת. “על רקע זה, של לחץ מצרי גובר והולך על ישראל, מתואם למסע תעמולה ארסי, שהגיע בשבועות האחרונים לפיסגת ההיסטריה, יש לראות את ההתנגשות הצבאית האחרונה”, סיימה ההודעה הישראלית.

לפעולת עזה, לא שיגר עדיין צה“ל כתב וצלם כפי שינהג בעתיד, במטרה לפרסם ברבים דו”ח מצולם מפורט. פעולה זו, שהיוותה למעשה התנגשות צבאית ישירה בין צה“ל לצבא המצרי, היתה חסויה באותה תקופה לפירסומים רישמיים מכמה סיבות, העיקרית שבהן: יחידות הצנחנים אשר ביצעו את הפעולה, נמצאו בשלבי התארגנות וגיבוש מחדש, בעקבות התמזגות עם יחידת 101 המהוללת. אריק שרון, מפקדם החדש של הצנחנים טיפח באותם ימים את רוח הקרב המיוחדת של הצנחנים, נקבעו דפוסי לחימה, שהפכו למופת בקרב הלוחמים בעלי הכומתות האדומות ומאוחר יותר בכל יחידות צה”ל: המפקד הולך בראש וקורא: “אחרי!” אין משאירים נפגעים בשטח וכיוצ"ב.

הפירסום הרשמי היחידי לאחר פעולת עזה, פרט להודעת דובר צה“ל המצוטטת לעיל, היה תיאור הפעולה בקצרה מפיהם של כמה ממשתתפיה כפי שפורסם בבטאון צה”ל, “במחנה”. וכך נאמר בתאור הרשמי של הפשיטה: “מכוניות המשא הכבדות עברו בדהרה את שער המחנה הצבאי. מתחת לכיסוי הברזנט הירוקים ביצבצו פנים עייפים עטויי אבק ומבע של סיפוק עמוק. אלה עמדו שעות מעטות קודם בקרב. הם נכנסו לפעולה זמן קצר לאחר שיחידה ישראלית אחרת הותקפה באש חזקה ממוצב מצרי. לפני כן נחבשו חבריהם הפצועים”.

עוד לפני שהגיע לשטח פעולתו, היה על הכוח הפורץ לעבור בפרדס נטוע עצי לימון נמוכים, שהיקשו מאד על התנועה. מספריים הבקיעו מעבר בגדר התיל. ממקום קרוב נשמעו צהלות שמחה מלוות מוסיקה מזרחית. הכוח מיהר לחצות את הכביש, אל מסילת הברזל הסמוכה. הוא התקדם במהירות לאורכה. למרות המתיחות הרבה לא נשכחה עובדת יסוד: יחידת אוייב כפתה מלחמה על יחידת צה"ל. רק היא ויחידות מסוגה חייבות היו לשאת בתוצאות.

לאחר דקות מיספר ניצבה היחידה הישראלית לפני מחנה של אוהלים קטנים ומבנים שלחלונותיהם וילונות מוארים היטב סביב. גדר הבטחון נכנעה לבונגלור. מיד כוסה השטח באישו המחסלת של הכוח הישראלי. זוגות נעליים רבות, אשר היו פזורות בו, שימשו עדים אלמים לבריחת האוייב. ליד מכון המים, בתוך עמדה, התכווצו שני חיילים מצרים. כיתה אחת של הכוח הישראלי מיהרה לחסום את הכביש, להבטיח פעולת עיקר הכוח. מכיוון בית בעל גג מקומר, מוקף עמדות, אשר בצידו השני של הכביש, נפתחה על הכיתה אש עזה משני כיוונים. תוך השבת אש שימשה התעלה הסמוכה מחסה יחידי. הבית היה רק חלק ממחנה צבאי סמוך גדול יותר מהראשון. הוא היה מוקף גדר תיל דו־שיפועית כפולה, שבמרכזו חצתה אותו גדר נוספת לשניים: מקום מגורי החוגרים בחלקו הדרומי. מקום מגוריו של סגל הפיקוד ומחסנים ומתקנים שונים.

החלק הראשון קיבל גם ראשון את הטיפול. תחת אש בלתי פוסקת של האוייב חוסלה כליל עמדת מקלע בחלק הראשון. ריצה מבוהלת לכל עבר קמה בעקבותיה. חיילי אוהל המשמר – גם הם לא החזיקו מעמד. בבהלת אימה ניסו למצוא מחסה מתחת למיטותיהם כשנשקם עודו קשור בשרשרת הרובים.

לעומתם, תוך כדי טיהורם של יתר האוהלים, גילו שני חיילים מצרים אחרים התנגדות מפתיעה. אחד מהם הניף את רגלו הארוכה אל חזהו של ישראלי אשר חדר לאוהלו. האחרון נשכב על גבו, ובעוד המצרי מתכונן להנחית עליו מהלומות מחץ פלט מלועו צרור. גם לחברו של המצרי שצלף ללא הרף, לא עזר דבר, עד שנשמעה קריאתו: “באס! באס!” (די! די!). הפריצה בגדר האמצעית קראה ליחידת צה"ל לחלק השני של המחנה; רובה אוטומטי שיירה ללא הרף מהמוסך, בקצה הצפוני־מזרחי, הושתק בעזרת תת־מקלע ורימון. לעין בלט עתה במראהו המוצק בנין המטה בן שלושת החדרים. עוד רימון ועוד צרור ואפשר היה להכנס פנימה.

“נכנסתי לחדר המרכזי”, סיפר אחד הפורצים, “שהכיל שתי מיטות, רדיו, שולחן עבודה, אשר עליו חייכה תמונתו של נאצר. קצין גוסס שכב על הארץ. הורדתי מהשולחן את סמל היחידה למזכרת”. עשרים שניות נוספות ובמקום בנין המטה התנוסס לתפארת גל אבנים.

זה היה הגל הראשון. אחריו באו גלים נוספים. המוסך, מחסן הנשק, מכונית משא עמוסה תחמושת ושלושים רובים, הם עתה שמות ומילים על הנייר, אך באותו לילה, לווה כל כינוי ושם מעין זה בהתפוצצות לגובה של עשרות מטרים, למטווחי אוזן לקילומטרים. כל התפוצצות השלימה את אשר החטיאה קודמתה. עוד קיר התמוטט, עוד מכונה נהרסה. תאר חבלן ותיק את אחד הפיצוצים: “סיימתי פעולה מסויימת והחלטתי שעכשיו הגיע זמן מכון המים. הגעתי למכון ונהיה לי חושך בעינים. גובה עצום של מוטור ומבנה חזק. ליד המוטור היו שתי חביות דלק. ישר גלגלתי אותן בצורה כזאת שבזמן שהמוטור יתפוצץ תפנה האש לחצר שהיתה מלאה חביות דלק. טיפסתי על המוטור, כשעל גבי שלושה מטענים. הפעלתי, קפצתי החוצה. ראיתי ששני החברה שהבטיחו אותי נמצאים יותר מדי קרוב. קראתי להם להסתלק. מכון המים עף באוויר. ניגשתי אל הכוח שהתארגן לתזוזה. חיפשתי בין האנשים כאלה שסחבו מטענים, רציתי להוריד עמוד השמל גדול שהוביל לעזה. אבל אחרי כן חששתי שייפגעו בחורים שלנו, ויתרתי”.

בין זמזום הדיבורים והתפוצצויות המטענים זקפה לפתע אזנה חולייה של הכוח הישראלי: הקול אשר שמעו, היה בלי ספק של מכוניות הולכות וקרבות.

הידיים לפתו בחזקה את הכלים. אורותיה המלאים של מכונית צבאית מסוג דודג' מתקרבת. 30 מטר, 20 מטר, 10 מטרים, התפוצצות, המכונית נוטה שמאלה, כשפתחה האחורי אל האורבים. היא עמוסה חיילים המומים בחגור קרב. אש, אש תופת, רימונים, שניים מנסים לרדת מן המכונית. מספר כדורים מקצרים את דרכם. הנהג מזנק מתאו ועמו מפקדו. שניהם רצים בכיוון הים, אך מצליחים לעשות דרך של מטרים אחדים בלבד.

מכיוון הצומת פותחים השוטרים הצבאיים ביריות. פגז אחד של מרגמה, מטווחת היטב מרגיעה אותם. במכונית עצמה אין כבר את מי להרגיע".

“רק כאשר נשאתי חזרה פצוע, התחלתי מרגיש עייפות”, סיפר אחד הלוחמים. היה זה קרב אכזרי וקשה. הבחורים שהשתתפו בו גאים בעיקר על כך, שאף אחד מחבריהם לא הושאר להיאנח בשטח אוייב.

בצפון כבר דעכו הלהבות, היריות וההתפוצצויות שככו. היחידה הישראלית שבה וחצתה את התעלה המסורתית, המתמשכת לאורך כל גבול הרצועה ודרכה שוב על אדמת ישראל"…

כעבור שנים התירה הצנזורה לספר את סיפורה המפורט של פעולת עזה.

 

פרק יט: סיפורה של פעולת עזה    🔗

הפשיטה לעזה נחשבת עד היום כאחת הפעולות הקשות שביצע צה“ל, מאז הקמת המדינה. היא בוצעה כמפורט בפרק הקודם, זמן קצר לאחר השתלבותה של יחידת הקומנדו 101 בגדוד הצנחנים הסדיר. המג”ד אריק שרון, קיבל את פקודת המבצע יום קודם לכן. נאמר בה כי מטרתה היא להגיב על מקרי הרצח, חדירות החבלנים ופעולות הריגול שמקורם היה ברצועת עזה. ההנחיות קבעו, כי המטרה העיקרית היא לפגוע בבסיס הצבאי על מכון המים שלו ובתחנת הרכבת הסמוכה. בחיילים המצרים הותר לפגוע רק במקרה שתהיה מצידם הפרעה תוך כדי מהלך הפשיטה. כמו במקרים הקודמים ובאלה שבאו לאחר מכן, הוזהרו הלוחמים שלא לפגוע בנשים וילדים ונתבקשו לשמור על העקרון המקודש: אין להשאיר נפגעים בשטח.

למרבה הצער, נמסרו כמה פרטי אינפורמציה בלתי מדוייקים. כך למשל סומנה אחת הגדרות במקום לא נכון ונמסרה אינפורמציה מוטעית כאילו מואר הבסיס המצרי בשעות החשיכה.

לעומת זאת תאמו פרטי אינפורמציה אחרים את המציאות שהתגלתה לעיני הפושטים. המידע שנתקבל על הכוח שחנה במוצב סמוך, דרכי הגישה, הפרדס הגדול, היה מדוייק.

אחת הבעיות היתה קשורה באבטחת הנסיגה. היה ברור שהלוחמים יגיעו לשטח הפרדס בסיוע החשיכה ומכאן תערך תקיפת המחנה. כדי לא להסתבך עם כוחות הצבא המצרי באיזור נקבע, כי הנסיגה תיעשה באותה דרך שבה יגיע הכוח הישראלי. כדי להבטיח זאת. הוחלט מראש, כי כוח מיוחד יאבטח את הדרך מפני הפתעות בלתי־צפויות. על כוח זה הוטל גם לטפל בתחנת איסוף הנפגעים ובפינויים. כמו בפעולות התגמול האחרות הוחלט להציב כוח חסימה שתפקידו למנוע תגבורת מחאן־יונס ורפיח. כוח זה, עתיד היה לבצע משימה חיונית ביותר. המג"ד קבע, כי כדי לצמצם למינימום את ממדי הפגיעה בלוחמים הישראלים, יהיה פיצול מכסימלי לחוליות. כל אחת מהחוליות נשאה עמה בנוסף לכלי נשק ותחמושת גם מטעני חבלה. אריק החליט, כמו כן, כי הפעולה תתחיל לכל המאוחר בשעה 10 בערב והנסיגה תהיה עד חצות, מתוך חשש שהיא תהיה איטית בגלל הצורך לשאת נפגעים.

ארבעת הכוחות שהשתתפו בפעולה היו מורכבים מחיילי פלוגות א' וד' של הגדוד.

המשימות שהוטלו על הכוחות היו כדלקמן:

• על כוח א' בפיקודו של סעדיה אלקיים (סופפו), הוטל לכבוש את המחנה, לפוצץ את מכון המים ומתקנים אחרים.

•על כוח ב' בפיקודו של מוטה גור, הוטל לכבוש את תחנת הרכבת שליד המחנה, לחבל בה ולשמש גם ככוח עתודה.

• על כוח ג', בפיקודו של דני מט, הוטל לבצע את החסימה בכביש רפיח־עזה.

• על כוח ד' בפיקודו של משה ינוקא, הוטל לאבטח כל זמן הפעולה את דרך המעבר והנסיגה בין שני מוצבי אויב המרוחקים זה מזה 250 מטר מול כפר עזה.

כן הוכן כוח עתודה נוסף, שעליו הוטל להתמקם בפרדס הסמוך ליעד. על מנת לא לעורר תשומת לבם של חיילי האו“מ שערכו פטרולים קבועים באיזור הגבול, הגיעו הלוחמים למקום ההיערכות לא במקובץ – כל אחת מהמכוניות אוישה בבנות, שהדגישו את נוכחותן בשירה עליזה. הרמטכ”ל משה דיין הצליח אף הוא להרים את המוראל בנוכחותו.

על הרגשת הלוחמים לפני הפעולה, ניתן ללמוד מדבריו של ינוקא כעבור שנים: “חלק מהמפקדים ובתוכם אני, ישבנו בצד, כשאנו לוגמים תה, מביעים דעות וכרגיל מספרים בדיחות על־מנת להפיג את המתח. תוך כדי כך התחלנו לחשב ולהביע השערות על מספר ההרוגים והפצועים במבצע העומד בפנינו. בין השאר נקבע באותה “מועצת מלחמה” כי בקרב יפלו רב סרן וסרן. עיני כולנו הופנו לעבר הסמג”ד דוידי, שהיה הרב סרן היחידי במבצע. הרגשתנו למרות חוסר הרצינות כביכול שאיפיין את הדיון הזה היתה לא טובה, למרות שקשה היה לסווג אותנו כפרימיטיבים. עמוק עמוק בתוכנו האמנו באמונות טפלות וב“תורנות” של נפגעים".

כעבור שעות, כאשר נערך סיכום ראשון של הנפגעים התברר, כי אמנם נפלו רס"ן (קרטן – נציג מחלקת ההדרכה של המטכ"ל, שביקש לעקוב מקרוב אחר לחימתה הראשונה של פלוגת צנחנים צעירים) וסרן (סופפו, מפקד כוח א').

כמה דקות לאחר חציית הגבול אירעה תקלה בלתי צפויה. מתוך החשיכה נשמעה קריאה “מין האדה” (מי שם?) ומיד לאחריה נורתה יריה לעבר הלוחמים הישראלים. מיד הורה סופפו להסתער לעבר היורים. מכת האש של הכוח הישראלי הרגה ארבעה חיילים מצרים, חלק מכיתת חיילים שאיישה מוצב קדמי. יתר החיילים נסו בבהלה. המוצב הקדמי נמסר לכוח של ינוקא. הכוחות האחרים המשיכו לנוע לעבר היעד. היתה לפניהם דרך של שמונה ק"מ. החלה תנועה מהירה מחשש שההתקלות הבלתי צפויה במוצב הקדמי תגרור תגובה של המוצבים הסמוכים.

אבל התוכנית המקורית לא השתנתה. המסורת של יחידות הצנחנים לדבוק במשימה בכל מחיר, פעלה גם כאן.

הפרדס היה במקום המיועד. עציו היו סבוכים והתנועה בו התנהלה באטיות, בזחילה ממש. לאחר ההתקלות הראשונה חששו הלוחמים כל רגע להפתעה נוספת.

בקצה הפרדס נעצרו הלוחמים. סופפו יצא בגפו כדי לאתר את שטח המחנה. לוחם אגדי זה קיבל בסיפוק את מינויו כמפקד הכוח הפורץ. בפעולה קודמת של הגדוד פיקד הוא על כוח האבטחה ונפגע מכך; אריק, המפקד, ביקש עתה לפצותו. כעבור שעה קלה חזר סופפו. הוא דיווח על מציאותו של מאהל סמוך למחנה הצבאי. לעומת זאת לא הצליח לגלות את גדרות המחנה.

אריק החליט להקדים את שעת הפעולה. שתי הפלוגות של סופפו ומוטה יצאו ליעדן כשסגנו של אריק, רס"ן אהרון דוידי, תאם את המבצע. דוידי עצמו עשה נסיון משלו לאתר את גדרות המחנה, גם נסיון זה לא עלה יפה. הוא קיווה שסופפו יגלה את המחנה תוך כדי הסתערות. בינתיים החל הכוח של מוטה לטהר את שטח תחנת הרכבת. כוחות האוייב החלו להבחין בתנועה חשודה ופתחו בתזמורת אש לעבר הכוחות הישראלים. אורות המחנה ומכון המים שלידו כבו. סופפו חש שהכוח שלו מסתער למכון מים הסמוך למחנה. ההסתערות הראשונה נכשלה. הוא החליט לתקן את המעוות ולפרוץ אל המחנה דרך השער הראשי. עלה בידו לחסל עמדת מקלע, אך מקלע אגפי אחר פגע בו והרגו במקום. כאשר נודע על מותו של סופפו, ציווה אריק, שקיים קשר שוטף עם הלוחמים באמצעות מכשיר הקשר, על מוטה, לפנות את תחנת הרכבת ולהצטרף אל פורצי המחנה. הללו הצליחו בינתיים לגלות את הגדרות ולפרצן, בעזרת בונגלור מבלי שידעו כי מפקדם האהוד נהרג. דוידי עצמו אירגן את ההסתערות למחנה.

הפעם הצליחה ההסתערות. המחנה נפל לידי הלוחמים הישראלים.

עוד בטרם סיים מוטה את טיהור המאהל, ששכן בשטח תחנת הרכבת, ניצלו חייו בנס ע"י לוחם ישראלי שסכך עליו בגופו לאחר שהבחין בחייל מצרי שמצא לו מיסתור והמטיר אש לעבר הלוחמים הישראלים. כאשר נע הכוח של מוטה לעבר המחנה, הוא היה כבר מטוהר, מכון המים הוכן לפיצוץ. החיילים המצרים שהיו בו נהרגו.

בינתיים נעה במהירות תגבורת אוייב מכיוון רפיח. כוח החסימה בפיקודו של דני מט הצליח להשמיד את המשאית הראשונה שבה היו 24 חיילים מצרים. חיילים נוספים שהיו במכוניות האחרות ניסו לחסל את החסימה אך הדבר לא עלה בידם. במכשיר הקשר קיבל דני הוראה מאריק למנוע בכל מחיר אפשרות שתגבורת תגיע למחנה. הוא נתבקש לסגת רק לאחר פינוי ההרוגים והפצועים.

בגלל המספר הרב של הנפגעים היתה הצעה להסיע את הנפגעים במשאית מצרית שנלקחה שלל. הכוונה היתה לנסוע דרך המוצבים המצרים עד לצומת מפלסים ולפרוץ את קו הגבול. ההצעה נפסלה בגלל החשש להסתבכויות נוספות.

וכך החלה הנסיגה של הכוחות הפורצים, שנשאו עמם על גבם את חבריהם הנפגעים. כוח החסימה היה עדיין במקומו. החבלנים ניגשו לבצע את השלמת המשימה. הנסיגה היתה מפרכת. האימונים הקשים שאותם עברו הצנחנים, חישלו אותם והעניקו לכל אחד מהם כושר גופני מניח את הדעת, אלא שפרט לעייפות הטבעית לאחר ההליכה הרגלית לעבר היעד וההסתערות עצמה, היו חלק ניכר מהלוחמים הצעירים המומים למראה חבריהם ההרוגים והפצועים.

עד למקום האבטחה של הכוח בפיקודו של ינוקא התנהלה הנסיגה בהתאם לתוכנית. כוח החסימה של דני מט דיווח על קרב קשה וביקש רשות לנתק מגע ולסגת.

רשות זו ניתנה רק סמוך לחצות כאשר הכוחות האחרים היו סמוך לגבול הישראלי.

הפיקוד המצרי לא טמן את ידו בצלחת. לאחר שהוברר להם כי המחנה הצבאי פוצץ וכי נמנעה מהתגבורת לסייע לחיילים המצרים, ניתנה הוראה לחסום את דרכי הגישה לגבול. המוצבים לאורך הגבול הישראלי החלו איפוא לכסות את דרכי הנסיגה באש חזקה. למרבה המזל היתה זו בדרך כלל אש בלתי יעילה. אעפ“י־כן נהרגו בעת הנסיגה לואדי, סמוך לגבול הישראלי, ארבעה לוחמים נוספים, ביניהם רס”ן מיכאל קרטן נציג המטכ"ל.

שתי תקלות אירעו בסיומה של הנסיגה: הראשונה, שיירת קומנדקרים ישראלית נצטוותה מבעוד מועד לנסוע באורות מלאים לאורך הגבול כדי למשוך אליה אש האוייב. המשימה לא בוצעה מסיבות שונות. המשימה השניה להציב צוות רפואי סמוך לגבול בוצעה באיחור. למרות האש החזקה של המצרים שהלכה וגברה, הצליחו בסופו של דבר הלוחמים לעבור את מאתיים המטרים האחרונים שהפרידו בין הואדי לבין שטח המדינה. כוח החסימה הגיע אף הוא למקום הכינוס בכפר־עזה. ההרוגים והפצועים הועברו לבית חולים. איש לא נשאר בשטח.

הצנחנים הצעירים היו שבעי רצון מביצוע המשימה, אף על פי כן לא הסתירו את מצב רוחם העגום בגלל המספר הרב, יחסית, של ההרוגים והפצועים ונפילתו של סופפו.

הוא היה למעשה קצין הצנחנים הראשון שנהרג בפעולת תגמול. אחריו נפלו בזה אחר זה מיטב קציני הצנחנים.

לא בכדי קיבלו סופפו וחלק ניכר מהקצינים הנופלים צל"שים.

 

פרק כ: התאפקות מול טרור    🔗

הפשיטה למחנה הצבאי בעזה גרמה לאווירת בהלה ברצועה. סטודנטים ערביים העלו באש מכוניות של האו“מ שחנו בעזה ורגמו באבנים את בנין מטה המשקיפים ברצועה. אלפי פליטים הפגינו בחוצות עזה נגד אזלת־ידה של מצרים לשמור על בטחונם. העובדה שפעולת צה”ל נעשתה במבואות העיר ממש, גרמה לתדהמה בקרב התושבים, שהחלו להבין כי צה"ל יכול להגיע לכל מקום בכל שעה.

חוגים דיפלומטיים ראו בפעולה זו אות לשובו של בן־גוריון לתפקיד שר הבטחון וציינו פעם נוספת את הקשר בינה לבין תליית שני נאשמי הריגול בקהיר.

כמו בפעולות התגמול האחרות, היו תגובות ארצות ערב שונות ומשונות. רדיו קהיר הודיע כי מצרים שומרת לעצמה הזכות לדרוש מישראל פיצויים למשפחות הקצינים והחיילים ההרוגים. הרמטכ"ל הסורי הכריז: “הצבא הסורי מוכן ומזומן לבוא לעזרת מצרים אם יתבקש לכך”. הנשיא נאצר מסר בהודעה מאוחרת, כי “אם לא תיפסק התוקפנות הישראלית, יתפוצץ המצב במזרח התיכון”.

פעם נוספת הושמעה התביעה להקים צבא ערבי מאוחד מצוייד בנשק חדש ובאווירה מודרנית, כדי שיוכל להתמודד בהצלחה עם צה"ל.

ראש מטה המשקיפים, גנרל ברנס הגיע לעזה. היתה זו הפעם הראשונה מאז 1949 שראש מטה המשקיפים ערך בעצמו את החקירה. לכבוד הביקור העלו פליטים באש חמישה מחסנים של האו“מ שהיו מפוזרים ברצועה. כדי למנוע התפרצויות זעם במצרים עצמה, אסרה הצנזורה המצרית לפרסם את מספר ההרוגים. סוכנויות הידיעות ידעו לספר גם, כי נאצר העביר הוראות חדשות למפקדים המצרים בגבולות, שלפיהן עליהם לעשות הכל כדי למנוע חדירה ישראלית נוספת לשטח המוחזק ע”י מצרים.

כאשר התכנסה ב־4 במרס מועצת הבטחון כדי לדון בתלונת מצרים נגד ישראל, היה מונח על שולחנה כתב־אישום חתום ע“י גנרל ברנס: הלה האשים את ישראל במפורש בהתקפה צבאית יזומה על מחנה צבאי ועל תחנת הרכבת. הדו”ח התבסס בעיקרו על עדויות חיילים ואזרחים, שניגבו בצד המצרי. העדויות שניגבו בצד הישראלי היו מועטות ביותר.

ממשלת ירדן התכנסה לישיבה מיוחדת אף היא באותו יום ובסיומה ניסחה הודעה שלפיה, “ההתקפה הישראלית היא תחבולה אופיינית להתנהגות ישראל ודוגמה נוספת למעשים נוסח קיביה, נחלן, עזון ועוד. זוהי הוכחה שישראל היא גורם של אי־שקט במזרח התיכון. מדינות ערב חייבות לערוך ריאורגניזציה יסודית של כוחותיהן, כדי להגיב במשותף על כל התקפה ישראלית”. באותה שעה לא שיערה עדיין ממשלת ירדן את הצפוי לה מצה"ל בחודשים הבאים.

כתבים זרים ידעו לספר למחרת, כי תותחים אנטי־אוויריים פתחו באש לעבר שני מטוסי סיור ישראליים שטסו מעל לרצועת עזה ועסקו, כנראה, בצילום שטח הפעולה.

מדינת ישראל עמדה דום לזכרו של רס"ן מיכאל קרטן, סרן סעדיה אלקיים (סופפו), אהוד שחר, מיכה לבני, אלון הורוביץ, דן דיין, עזריאל פנדל ורחמים טווייג – 8 קורבנות פשיטת עזה. דברי הגינוי שהושמעו במועצת הבטחון, הוכיחו לאזרחי ישראל שוב, שאל להם לסמוך על עזרת זרים.

לפשיטת עזה היו השלכות בטחוניות מידיות. המפקד המצרי של רצועת עזה, עבדאללה ריפעת, חיווה דעתו, כי היתה זו רק “מנה ראשונה” של ישראל וכי ישראל תשוב ותתקוף את הצבא המצרי בשעות הכושר פעם שניה ושלישית. הוא הודיע, כי הורה לשנות את אסטרטגיית העמדות המצריות באיזור.

מאז הקרב בעזה, ניכרה תנועה מוגברת של הצבא הסורי לאורך הגבול. אש אוטומטית הומטרה מדי פעם לעבר דייגים בכנרת ומשקי האיזור. שניים מחברי משק הגושרים נפצעו באחת התקריות הללו. היה ברור כי בממשלת ישראל ובמטכ“ל נרשמות נקודות “שחורות” לחובתה של סוריה, שבבוא העת עתידה אף היא לספוג פעולת־תגמול של צה”ל.

ועדת שביתת הנשק המשותפת לישראל ומצרים התכנסה כמה ימים לאחר פעולת התגמול, כדי לדון בערעורה של ישראל על דרכי חקירת האו“מ בפרשה. הנציגים הישראלים בועדה טענו, כי האו”ם התעלם כליל מהעובדה שלפני הפעולה הציבו המצרים מארב לכוח ישראלי. ישראל התרעמה על הגינוי החד־צדדי.

פרשנים בינלאומיים החלו לטעון אז לראשונה, כי אין ערך רב לפעילותן של מועצת הבטחון וועדות שביתת הנשק, אם יש רצון כן לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הממושך במזרח־התיכון. טענה זו תחזור ותשמע בעתיד פעמים רבות.

כך או אחרת: בסופו של דבר נשמע הערעור הישראלי בפני צוות המשקיפים בראשותו של גנרל ברנס. ערעור זה התבסס בעיקרו על הנקודות הבאות:

א. לא נכון הדבר, כפי שנאמר בקביעת הועדה ש“ישראל השתמשה בכמות עצומה של חומרי־נפץ בעת ההתקפה. הכמות לא עלתה על 120 ק”ג.

ב. הביטוי החריף “התקפה ברוטלית” אינו במקומו. אין בכלל מקום לדבר על ברוטליות, מאחר שלא אירעו בפעולת עזה כל מקרי אכזריות שאינם במסגרת של מלחמה מקובלת.

מספר האבידות המצריות, כפי שפורסם בדו"ח הועדה, היה מוגזם ולא תאם את המציאות. אין גם לדבר על תוקפנות ישראלית. לא קשה היה לנחש מראש: הערעור לא התקבל. ראש המשקיפים עצמו הזדרז לטוס לישיבת מועצת הבטחון בניו־יורק. לפני עלותו על כבש המטוס הוא הכריז: “אני חושב שתקרית עזה עלולה לחבל בצורה רצינית בעתיד היחסים שבין ישראל ומצרים. למדתי היטב את הבעיות וברצוני לעדכן את חברי מועצת הבטחון ממקור ראשון”.

במצרים שררו רוחות פחות אופטימיות. שר המלחמה עבדול חכים עמר, שערך סיור מקיף בגבול הרצועה, כדי לעמוד מקרוב על אמצעי הבטחון החדשים שננקטו, הורה לתגבר את הכוחות הצבאיים המצריים בגבול הרצועה. עם שובו לקהיר הכריז כי “כל התנפלות ישראלית נוספת, תגרור אחריה תגובה חריפה ביותר מצד מצרים”.

במחנות הפליטים ברצועה, איימו יושביהם להכריז מרי אזרחי נגד השלטונות המצריים, אם לא יפונו מן המחנות הסמוכים לגבול הישראלי ולא ימלאו את דרישתם לתת אימון צבאי לצעירים במחנות הפליטים. ההשפלה שבאה בעקבות החדירה הישראלית סמוך למחנותיהם, לא נתנה להם מנוח.

רדיו ביירות הודיע כי 66 פליטים ערביים נעצרו באשמת “שיתוף פעולה עם ישראל, ומסירת אינפורמציה צבאית שאיפשרה את ההתקפה הישראלית”. הם הועברו לחקירה יסודית בקהיר. פליטים אחרים נאסרו בעוון נסיון לארגן הפגנות המוניות.

ב־16 במרס חדרו מסתננים מרצועת עזה למושב שרשרת השוכן בשטח ישראל – 12 ק"מ מגבול הרצועה, והשליכו רימונים לעבר הבתים. רק בנס נפצע קל אחד התושבים. חקירת ההתקפה הוכיחה, כי היתה זו פעולת קומנדו צבאית, שמטרתה רצח לשם רצח. התוקפים הגיעו למושב בשעה 8.30 בערב. כדי להגיע למושב בשעה זו היה עליהם לצאת לפני החשיכה. אין ספק שהמוצבים המצריים קיבלו הוראה שלא למנוע את החדירה. המסתננים פעלו במערך צבאי מובהק ובטקטיקה צבאית מוכרת, של השלכת רימונים ויריות מכלי נשק אוטומטיים. אילו היה הבית מאוכלס, היו נגרמים, ללא ספק, קורבנות בנפש.

למחרת נתקל משמר ישראלי שסייר בגבול הרצועה ליד משק כיסופים, בקבוצה של נשים וילדים שעסקו בקציר בתוך השטח הישראלי. חיילי המשמר החליטו שלא להגיב. לפתע קרבה למקום קבוצת גברים, שהחלה אף היא לקצור, לכך לא היה מוכן המשמר הישראלי לגלות יותר התאפקות. הוא החל מגרש את הקוצרים. זה היה, כנראה האות המוסכם. כתגובה לכך נפתחה אש חזקה מעמדות מצריות לעבר חיילי המשמר. בחילופי האש נהרגו שני נערים.

“אם תמשך התוקפנות הישראלית, יהיה קשה לרסן את הפליטים הערביים ברצועת עזה” – הכריז נאצר בעקבות התקרית.

אבל במקום התוקפנות הישראלית נמשכה דווקא התוקפנות המצרית. כלי־הרכב של צה"ל עלו בזה אחר זה על מוקשים באזורי הגבול. יחידת חבלה מצרית מיוחדת החלה גם למקש את הצד המצרי של הגבול. במקביל התברר, כי השלטונות המצריים החליטו לעודד הסתננות מוגברת לשטח ישראל. מדי לילה כמעט אירעו חדירות מסתננים. החיילים המצרים עצמם גילו עצבנות בלתי רגילה. הם הרבו לירות ללא הבחנה, מדי פעם האירו את השמיים ברקטות.

היה ברור כי לקח פעולת עזה הולך ונשכח וכי זכרונם של המצרים קצר למדי.

ב־25 במרס 1955 הודיע דובר צה"ל: “הלילה בשעה 23.45 חדרו מצרים מזויינים לתוך מושב פטיש בדרום. הם זרקו רימונים לתוך בית, שבו נערכה אותה שעה חתונה וירו מנשק אוטומטי. 14 מקרואי החתונה נפגעו, אשה אחת נהרגה”.

היתה זו תוקפנות מצרית נועזת; חדירה בעומק של 20 ק“מ בתוך שטח ישראל במטרה ברורה לגרום למספר רב של אבידות בנפש. במקום שבו נערכה ההתקפה היו עשרות אורחים. רק באורח מקרי לא קיפחו רבים מהם את חייהם. משקיפי האו”מ גילו עקבות ברורים שהובילו לכיוון הרצועה. ישראל תבעה גינוי נמרץ של ההתקפה הנפשעת.

בראשית חודש אפריל אירעה התנגשות צבאית מוגבלת בין כוח מצרי וכוח ישראלי ליד משק נחל־עוז. בתקרית זו נהרגו שני חיילים ישראלים וכמה חיילים מצרים.

ישראל החליטה להעביר אזהרה חמורה למצרים, שבה הודיעה, כי לא תוכל להבליג עוד נוכח גל התוקפנות החדש. למרות שניתן היה להבין, כי תקריות אלה באות לעודד את המוראל של תושבי הרצועה בכלל והחיילים המצרים בפרט, קל היה לנחש, כי התאפקותה של ישראל הגבירה את בטחונם של המצרים.

בליל הסדר, ב־8 באפריל שרו החיילים הישראלים בגבול הרצועה בעת קריאת ההגדה: “למכה מצרים במוצביהם כי לעולם חסדו…”

היה זה סדר פסח אקטואלי, בהשתתפות הרמטכ“ל והרב הראשי לצה”ל. אבל רק כעבור שבועות מספר הסתיימה ההתאפקות הישראלית והונחתה מכה קשה נוספת על הצבא המצרי.

 

פרק כא: גבול הרצועה מתחמם    🔗

בחודש אפריל 1955 אירעו 31 תקריות גבול לאורך קו שביתת־הנשק עם מצרים. בתקריות אלה נהרגו אזרח וחייל ונפצעו 16 אזרחים וחיילים. במרבית התקריות השתתף באורח פעיל הצבא המצרי. כל התקריות אירעו מול המוצבים הצבאיים של מצרים בחיפוי אישם של החיילים הסדירים שאיישו את המוצבים הללו.

צה“ל נמנע מלהגיב בפעולת תגמול בעלת ממדים מעבר לגבול. המדיניות הישראלית היתה להיענות לבקשת מזכיר האו”מ, דאג האמרשלד, אשר ביקש לפעול למען הרגעת המצב בגבול הרצועה. אבל התקריות החמורות גררו תגובה של התותחים הישראליים, ש“רמזו” למצרים, כי ישראל לא תסתפק במחאות מילוליות, במקרה שהפּרובוקציות המצריות תימשכנה.

מידיעות שדלפו מישיבות הממשלה, התברר, כי ידם של האקטיביסטים (באותה עת היה זה כינויים של השרים ה“ניצים”) היא על התחתונה ובאחת הישיבות הוחלט לסמוך ידים על הקו המתון של ראש הממשלה, משה שרת. החלטה זו נתקבלה ברוב של תשעה שרים נגד ארבעה, כשבראש המתנגדים למדיניות ראש־הממשלה עומד שר הבטחון דוד בן־גוריון, שנתמך ע"י השרים לוי אשכול, דב יוסף וגולדה מאירסון (מאיר).

את הכף בזכות המדיניות המתונה היטו למעשה השרים ממפלגת הציונים הכלליים. הללו טענו, כי יש להמנע לפי שעה מפעולות תגמול נוספות ולחתור לקראת השקטת המצב בגבולות. לדעתם עלולות פעולות תגמול נוספות להרחיק מאתנו את הידידה האחרונה בעלת המשקל בעולם – ארצות הברית.

ראש הממשלה עצמו חיווה את דעתו, כי יש להמתין לסיום פעילותו של האו“מ למען הפגת המתיחות באיזור. שרת היה סבור, כי מצרים מעונינת דווקא בפעילות ישראלית בשטחה כדי לעורר גל אנטי־ישראלי ברחבי העולם, מה גם שהמצרים לא חששו מעולם מהחלטות מועצת הבטחון. ראש הממשלה גילה להלן לשרי הממשלה, כי בפגישה שהיתה לו עם השגריר האמריקני לאוסון, הודיע לו הלה, כי פעולות־תגמול ישראליות נוספות עלולות לגרור אחריהן הטלת סנקציות מדיניות וכלכליות. עם זאת אמר לו השגריר האמריקני, כי ארצו מפעילה לחץ כבד על מצרים להפסיק את ההתגרויות בישראל ולהכנס עמה במו”מ בדרג גבוה. ב.ג. הסתפק בהערה רבת משמעות, שעליה חזר בהזדמנויות נוספות: “איננו צריכים להרתע מלחץ מן החוץ. המערכה תוכרע לא בזירה הבינלאומית ואף לא ע”י גורמים חיצוניים אלא בגבולותיה של ישראל".

כך או אחרת, מצרים המשיכה במשחקה הכפול. לויטננט קולונל אחמד אבו־אלפתח, מנהל המחלקה לעניני א“י במיניסטריון המלחמה המצרי, הכריז כי “מצרים תשתדל לבלום את כוחותיה בגבול רצועת עזה לשם הפגת המתיחות, בהתאם להמלצות או”מ”, באותה שעה נמשכו התקריות לאורך הגבול כבסרט נע. ניתוח המצב במזרח התיכון בכללו, במחצית שנת 1955 הביא להערכה, כי לראשונה מאז נחתמו הסכמי שביתת־הנשק בין ישראל וארצות ערב בשנת 1949 נראו סיכויים כלשהם להסדר באיזור.

מומחים זרים טענו כי בעקבות פעולת התגמול על מחנה הצבא המצרי לא באה תגובה למרות הפגיעה החמורה ביוקרתו של הצבא המצרי. אחת התוצאות של הפעולה היתה ההמחשה לארה“ב, כי אין להתעלם מקיומה של ישראל בכל הסדר כלשהו במזרח־התיכון, לרבות אספקת נשק. המומחים טענו להלן כי העובדה שקיים פירוד במדינות ערב לעומת עוצמתה הצבאית הגוברת והולכת של ישראל, מוציאים מכלל אפשרות את חידוש המלחמה עם הערבים (הערכה זו היתה שונה מהערכת המצב בעקבות פעולת קיביה, כאשר קמה חזית ערבית מאוחדת נגד ישראל). מדיניות ממשלת אייזנהאור היתה, לשפר את היחסים עם ארצות ערב, אך תוך כדי השלמה עם קיומה הפיסי והטריטוריאלי של ישראל. ארה”ב שאפה לבלום את מה שהיא כינתה: “נסיונם של הקיצונים הישראלים להפגין בכוח את תביעותיהם הטריטוריאליות”. האם עלה הדבר בידה? כעבור כמה חודשים יתברר, כי המדיניות האמריקנית לא הביאה לתוצאות המקוּות; להיפך, בחודש מאי הגביר האו"מ את מאמציו בהפעלת ארבעה סעיפים, שעתידים היו לגרום להפגת המתיחות בגבול הרצועה:

• גידור הגבול.

• הסכם בין המפקדים הישראלים והמצרים.

• סיורים משותפים.

• הגבלת מספר החיילים וכלי הנשק בגבול.

ישראל הבהירה לראש מטה המשקיפים, גנרל ברנס, כי קשה לה להסכים להוצאת הנשק הכבד מאזורי הגבול בשעה שהצבא המצרי מתבצר במוצביו ומתחמיו וממטיר לעיתים מזומנות אש לעבר כוחות צה“ל. לעומת זאת הודיע הרמטכ”ל, רב אלוף משה דיין, כי יש מקום לדון בהפעלת הסעיפים האחרים.

גנרל ברנס ביקש להוכיח כי הוא מתכוון לבצע את תכניתו הלכה למעשה. לאורך גבול שביתת־הנשק הוחל בהקמתן של עמדות תצפית למשקיפי האו"מ, במטרה לאפשר פיקוח יעיל יותר ולמנוע עד כמה שאפשר תקריות גבול.

בינתיים התרחשו תקריות אחרות.

כנופיות ירדניות חידשו את פעילותן העוינת בישובי פרוזדור ירושלים; בכפר זכריה נפצעו חמישה תושבים מקומיים בעת חילופי אש עם כנופיה מזויינת. במושב אשתאול נפצעה אשה באישון הליל בפתח ביתה.

ועדת שביתת הנשק הישראלית־לבנונית כונסה לישיבת חירום במטולה כדי לדון בתלונת ישראל על חטיפת שלושה מחברי משק גונן בשעה שהיו בטיול בגבול הלבנוני. לבנון מצידה הגישה תלונה על חטיפת שני צעירים לבנונים בני 17 “שעסקו בליקוט עשבים” ונלקחו כבני־ערובה.

שני הצדדים החזירו את השבויים האזרחים. גם ללבנון, המדינה הערבית הפאסיבית ביותר, הוברר בצורה הברורה ביותר כי הגבול הוא דו־סיטרי.

ב־8 במאי הודיע דובר צבאי מצרי כי פטרול ישראלי חדר לרצועת עזה בקירבת דיר אל־בלאח; ממוצב מצרי סמוך למקום החדירה הוזעקו משקיפי האו“מ, מבלי שנפתחה אש לעבר החיילים הישראלים. אנשי האו”מ, קבעו – המשיכה ההודעה המצרית – “כי הישראלים נמצאים בשטח מצרי. הם שיבחו את המפקדים המצרים על התושיה שגילו ואמרו כי אלמלא התאפקותם הראויה לשבח, היתה מתפתחת תקרית שהיתה גורמת לקורבנות רבים. החיילים הישראלים נסוגו, לאחר שחשו כי עוקבים אחריהם”.

כעבור יומים נמסר, כי שני מטוסי סילון מצרים מדגם “מטאור” חגו בשעות הצהרים מעל למשק תל־רעים. הם טסו בטיסה נמוכה ואחר פנו דרומה מעל לעין־השלושה, כיסופים ונירים ומשם חזרו לתל־רעים והמשיכו צפונה בכיוון לבארי וסעד. היתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור שמטוסים מצריים העזו לטוס בגלוי כל כך מעל לישובים ישראליים. היה חשש סביר שהם עסקו בצילומי אויר.

האם היתה זו היערכות של שני הצדדים לקראת הבאות? למחרת הטיסה האוירית הודיעו המצרים לועדת־שביתת־הנשק המעורבת, כי יחידת חיילים ישראלית חדרה לשטח המפורז באזורי עוג’ה אל־חפיר ופתחה באש מכלי נשק אוטומטיים לעבר מוצב מצרי ומכונית צבאית עמוסת חיילים שקרבה לעברו. בתקרית זו נהרג חייל מצרי אחד ושניים אחרים נפצעו.

עוד בטרם החלה הועדה לדון בתלונה הנ"ל, גילה רדיו קהיר, כי חייל מצרי נהרג בחילופי אש בין מוצב מצרי לבין משמר ישראלי ליד משק מפלסים.

באיזור אחר של גבול הרצועה, ליד נחל עוז, נתקעה מכונית צבאית שבה היו ארבעה חיילים ואזרח על הגבול ממש, לאחר שגלגליה ניזוקו באש ממוצב מצרי. בסיועם של משקיפי האו“מ חולצו הנוסעים מבלי שנפגעו והמכונית עצמה נגררה ע”י המצרים לעזה.

ב־18 במאי נעה מכונית משמר ישראלית בכביש פנימי ליד משק כיסופים, במרחק של כק“מ וחצי מהגבול; היא עלתה על מוקש כפול מתוצרת מצרים. שלושת נוסעי המכונית, קציני צה”ל צעירים בשירות סדיר נפצעו אנושות ונפטרו בדרך לבית החולים בבאר־שבע. ישראל הודיעה, כי בעקבות תקרית חמורה זו, אין היא רואה טעם בחידוש המגעים להפגת המתיחות בגבול הרצועה, בתיווך האו"מ.

חבלני צה“ל שערכו סריקה מקיפה באיזור התקרית גילו שני מוקשים נוספים, שעליהם צוין במפורש: “תוצרת מצרים”. התעורר חשש סביר כי שלושת המוקשים הונחו ע”י יחידת חבלנים סדירה מקרב חיילי המוצבים השוכנים לאורך הגבול.

למחרת חצתה יחידה ישראלית את הגבול, התקרבה בחשאי לעבר המוצב המצרי הקדמי הגדול מול משק כיסופים ופתחה מקרוב באש חזקה. המוצב שהותקף היה המוצב העיקרי בגיזרת כיסופים. הוא היה מבוצר מאד, מוקף גדרות תיל, שדות־מוקשים, כשבתעלות הקישור שלו היו ערוכים חיילים מצרים להגנה היקפית. אפתעתם של החיילים המצרים היתה כה גדולה, עד שלא הספיקו להשיב באש יעילה. הם העדיפו להמלט לעומק הרצועה. שני המוצבים המצריים הסמוכים ירו יריות בודדות לעבר המוצב הכבוש. מאוחר יותר התברר, כי גם חייליהם נמלטו.

העתונות הבינלאומית טענה, כי כיבוש המוצב היה פעולת־תגמול על רצח שלושת הקצינים הישראלים. הבי.בי.סי. מסר על מתיחות הקרובה להתפוצצות ברצועת עזה. הרדיו הפריזאי טען: “עד לתקריות האחרונות שרר הלך רוח אופטימי ביחס לסיכויי השקטת גבול רצועת עזה. עתה חוששים לשרשרת תקריות חדשה”.

תגובת מצרים נשמעה הפעם מפיו של נאצר עצמו: “מפקדי ישראל אומרים לנו: “כאן ישראל”, הצבא הישראלי מתגרה בנו. אני לא עניתי להם. יש לנו צבא לאומי ואני משאיר לו את התפקיד לענות לישראל”, אמר בנאום במועדון הקצינים בקהיר.

ב־24 במאי הודיע “טיימס” הלונדוני: “תושבי ישראל יבקשו שוב, כי בן־גוריון ינהיגם, אך המצב על הגבולות לא ישתפר. למתיחות בגבול רצועת עזה יש השפעה על המצב הפנימי בישראל. האדם ברחוב שוב מרגיש, כי ישראל היא ארץ נצורה וכתוצאה מכך עלתה מאד קרנו של ב.ג., האומר בגלוי, כי להצהרות ולהחלטות המתקבלות בחו”ל יש פחות ערך מאשר למעשיהם של הישראלים". העתון סיים את ניתוח המצב: “כשר הבטחון, מגשים ב.ג. את תורתו, בביצוע מעשי תגמול בלתי מוסווים על כל התקפה על אדמת ישראל. לדעתו הוא יכול להתעלם מדעת העולם החיצוני, כל עוד הוא נהנה מתמיכה בארצו שלו. יתכן שהאומה הישראלית תפנה שוב אל בן־גוריון ותבקשו לעמוד בראשה כראש־הממשלה”.

רב אלוף יגאל ידין, הרמט“כל שעמד בראש צה”ל בתקופה בה בוצעו פעולות התגמול הראשונות. מימינו, ד. בן־גוריון, ומשמאלו אלוף אהרון רמז, אז מפקד חיל האוויר

רב אלוף מרדכי מקלף, הרמטכ“ל השלישי של צה”ל, בתקופתו מוזגה יחידת ה־101 עם הצנחנים.

תדריך ערב פעולת תגמול בראשית שנות ה־50

מאיר הר־ציון – “החייל הטוב ביותר של העם היהודי”

אחד מפצועי פעולת תגמול בבית החולים

כך הם נראו בחוזרם מן הפעולה

“גוליבר” מטובי לוחמיה־מפקדיה של יחידת 101

יצחק ג’יבלי, מלוחמיה הנועזים ביותר של “101”

לפני יציאה, התייעצות אחרונה של מפקדי הכוחות ו"חיסול', קופסת סרדינים.

ערב הוואי בבסיס לאחר חזרה מפעולה

הטמנת מוקשים ע"י אנשי החסימות להפעלה נגד תגבורות אוייב.

שלל שנתפס אצל מסתננים ונלקח אצל הלגיון הירדני.

מנוחה בשעת אימונים שנערכו בין פשיטה לפעולה תגמול.

אמבלנס ממתין לפצועי פעולת התגמול, הנישאים על אלונקות בידי חבריהם.

בדיחה טובה להפגת המתח לפני יציאה לפעולה'

אימונים מפרכים בין פעולה לפעולה, להגברת הכושר הקרבי.

הרצח של נוסעי האוטובוס במעלה העקרבים.

מרגמה 3 אינטש שנלקחה שלל באחת מפעולות התגמול (במרכז אריק שרון).

“רפול” הוא תת־אלוף רפאל איתן קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, אז, מהמפקדים המעולים שהשתתפו במרבית פעולות התגמול.

פעולת תגמול ראשונה כשליעד מוסעים הלוחמים על גבי זחלמים.

המשטרה הירדנית בטרם קרב שבמהלכו פוצצה עד היסוד.

משה דיין הרמט“כל הרביעי של צה”ל.

“ירמי” – ירמיהו בורדנוב מלוחמי ה־101 שנפל בקרב יקל

אהרון דוידי, מראשוני הצנחנים, השתתף במרבית פעולות התגמול לאחר מיזוגם עם יחידת 101

מרדכי “מוטה” גור, מבכירי מפקדי הצנחנים

צביקה עופר ז"ל, בקרב כנרת, בו היה מפקד הכוח המסתער.

לאחר פעולת פשיטה בירדן על הזחל"ם המוביל אותם לפנות בוקר לבסיס.

רב אלוף חיים לסקוב הרמט“כל החמישי של צה”ל.

בדרך אל הפעולה מעבר לגבול

לאחר מנוחה קלה שוב ממשיכים ליעד.

גזרת תל קציר וחלקת המריבה.

 

פרק כב: האחריות הקולקטיבית של הממשלה    🔗

בחודש יוני 1955 הלך והחמיר המצב בגבול רצועת עזה. בהפגזה מצרית ממרגמות 81 מ“מ ו – 120 מ”מ לעבר המשקים נירים ועין השלושה, נהרגו שני חברי משק וחייל צה"ל. שתי רגליה של חברת משק עין השלושה נקטעו, שני חברי משק נירים נפצעו קשה, פגזי המרגמות הרסו מבנים, הציתו אש והרגו עשרות פרות.

משקיפים פוליטיים חיוו את הדעה שהתקרית החדשה נועדה, בין היתר, להפגין את כוחה של מצרים, ממש בעת שהייתו של ראש ממשלת בורמה דאז, או־נו, בישראל.

ההודעה המצרית הכוזבת אמרה כי “שיירה ישראלית מורכבת משלושה זחל”מים וארבעה כלי־רכב אחרים של צה“ל התקרבה לעבר קו שביתת־הנשק ליד חאן־יונס. החיילים שעל כלי־הרכב החלו להמטיר אש לעבר המוצבים המצריים. הם תפסו גם בתים נטושים באיזור הגבול. לחיילים המצרים לא נותר אלא להגיב באש ארטילרית כבדה”.

ראש מטה משקיפי האו“מ הזדרז לטוס לקהיר כדי להיפגש עם קולונל נאצר. בידיו היתה בעת הטיסה חוות דעת המשקיפים שקבעה, כי המצרים הם שפתחו באש מרגמות לעבר ישראל. באותו יום נמסר כי מטוס ישראלי, שטס בשמי רצועת עזה, הונס ע”י התותחים האנטי־אוויריים המצריים.

למחרת הפגישה עם נאצר הודיע גנרל ברנס, כי המצב בגבול עזה מסוכן מאד, אך הביע את התקווה שלא תפרוץ מלחמה גלויה בין שני הצדדים. משרד החוץ האמריקני הזדרז להפעיל לחץ על ישראל, לבל תבצע פעולת תגמול נגד מצרים.

במסדרונות האו"מ נערכה הצעה חדשה: יצירת איזור מפורז נייטרלי לאורך גבולותיה של רצועת עזה. ההצעה חייבה פינוי הכוחות המזויינים של שני הצדדים משטח הרצועה המיועד לפירוז.

התגובה המצרית להצעה חדשה זו באה בצורת תיגבור הכוחות המצריים ברצועה. לכתבי החוץ הוסבר כי המטרה היא “להשוות את הכוחות של שני הצדדים”.

ראש ממשלת ישראל, משה שרת, הכריז, כי אם לא תחדל מצרים למקש את הדרכים בקרבת הגבול ואת ההתקפות על המשמרות הישראליים, עלול המצב להחמיר בצורה כזו שישראל שוב לא תוכל להבליג. הוא הביע גם את ספקותיו, אם איזור נייטרלי מפורז בגבול, יהיה בו משום תיקון המצב. “הנסיון הוכיח שהאזורים המפורזים יוצרים בעיות מסובכות למדי ובעבר הושקעו מאמצים רבים לחיסול האזורים המפורזים” – אמר.

בפריז אמר הנציב העליון לעניני אנרגיה אטומית בצרפת, פרופ' פרנסיס פרן, כי שיתוף הפעולה בין ישראל וצרפת בשטח המדע האטומי מתפתח לתועלתן של שתי המדינות גם יחד. “ישראל היא מדינה קטנה”, אמר המדען בעל המוניטין הבינלאומי, “אבל בשטח מחקריה המדעיים, ביחוד האטומיים, רשאית היא להשתוות למעצמות הגדולות”.

ב – 13 ביוני הכריז הקולונל נאצר: “כל נסיון מצד ישראל לכבוש את רצועת עזה יגרור למלחמה. ישראל מסוגלת לכבוש, אמנם, את הרצועה, אך הצבא המצרי יאלצה לשלם מחיר יקר ביותר עבור כיבוש זה”. ראש ממשלת לבנון לשעבר, סייב סאלם הוסיף בהקשר לכך: “מצרים חזקה מבחינה צבאית והיא מוכנה להדוף כל התקפה שתבוא מצד ישראל, אך מצרים לא תהיה הפותחת בתוקפנות”.

מתוך הכרזותיהם של שליטי מצרים, ניתן היה להסיק, כי מצרים מסרבת לנהל מו"מ עם ישראל בדרג גבוה. ישראל החליטה לנהל מסע הסברה נרחב בבירות העולם, כדי להבהיר באורח חד־משמעי, כי עמדת מצרים מונעת הפגת המתיחות. במילים אחרות, ישראל הזהירה מראש, כי אם תיאלץ לגמול למצרים בדרך זו או אחרת, יהיה זה משום שמצרים מסרבת להגיע להסדר קבוע כלשהו.

גנרל ברנס המשיך בכל אותה עת במאמציו. הוא ביקר ברצועת עזה והודיע למפקדים הצבאיים המקומיים, כי ישראל מוכנה לגדר את הגבול בגדר־תיל ולהוציא כוחות בלתי־“סדירים” מהאיזור. ראש המשקיפים ביקש לשכנע את המפקדים שלא להחזיק במוצבים הקדמיים נשק כבד מן המותר לפי הסכם שביתת־הנשק (מרגמות בעלות קוטר של שני אינטש ומכונות יריה קלות).

בתום שתיקה של כמה שבועות הכריז ב – 21 ביוני שר הבטחון, דוד בן־גוריון: “אם יגרמו הערבים לסיכסוך מזויין חדש עם ישראל, לא תסכים ישראל להפסיק את המלחמה עד שכל המדינות הערביות שישתתפו בה ינחלו מפלה שלמה מבחינה צבאית”.

בתשובה לשאלות קבוצת מו“לים ידועי שם מארה”ב, שביקרו בארץ, אמר ב.ג.: “עבדול נאצר נראה לי כאיש ישר, אך חוששני שאינו שולט בארצו ואינו יכול להתגבר על אלמנטים שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל”.

“אם יש רצון”, סיים שר הבטחון, “אפשר היה לחתום חוזה שלום וידידות תוך חמש דקות”.

בסוף חודש יוני נפתחו שיחות ישראליות־מצריות להסדרת היחסים בין שתי המדינות, ברצועה, בק"מ ה – 95 בכביש עזה, בראשותו של גנרל ברנס. בפגישה הראשונה הועלו שלוש הצעות:

1. הצעת האו"מ לביצוע תוכנית ארבעת הסעיפים שעברה שיפוצים מסויימים וכללה: סיורים משותפים, גדר־תיל לאורך הגבול, הוצאת הכוחות הבלתי־סדירים מאיזור הספַר והסכם בין המפקדים המקומיים.

2. התוכנית הישראלית: מיקוש רצועה נייטרלית לאורך הגבול.

3. התוכנית המצרית: נסיגת הכוחות המזויינים למרחק של 1 ק"מ משני צידי הגבול.

דובר האו"מ בירושלים הביע סיפוק מעצם קיום הפגישה, בראותו בה צעד ראשון לקראת הסדר היחסים.

הפגישה הראשונה נסתיימה ללא כל תוצאות. הנציגים המצרים סירבו אפילו להצטלם עם נציגי ישראל.

באורח מפתיע הגיש ראש הממשלה, משה שרת ב – 28 ביוני את התפטרותו והתפטרות ממשלתו, בגלל משבר שפרץ בעקבות המנעותם של שני שרי הציונים הכלליים בהצבעת אי־אמון לממשלה בכנסת. שר הבטחון, דוד בן־גוריון נעדר מההצבעה.

ב – 1 ביולי נמסר, כי מצרים דורשת שלא להאריך תקופת כהונתו של ראש משקיפי האו“מ, גנרל ברנס, בגלל יחסיו הבלתי תקינים עם השלטונות המצריים. הודעה זו היתה אחד המסמרים האחרונים בארון הקבורה של השיחות הישראליות־מצריות, אשר עלו על שרטון כבר בתחילתן. היה ברור, כי הפסקת השיחות היא שאלה של זמן בלבד. ואמנם לאחר שהתברר כי המצרים אינם נענים לבקשות האו”מ להגיש הצעות מעשיות לסדר היום, בוטלו השיחות. ב – 10 ביולי היה כבר ברור, כי הן נידונו לכישלון, אף כי העתונות הבינלאומית עדיין ניבאה כי “השלום קרוב”.

ב – 12 ביולי הקדיש השבועון הגרמני הנפוץ “דער שפיגל” כתבת־שער גדולה לרמטכ“ל, רב אלוף משה דיין ולמערכת הבטחון של ישראל. באותה כתבה קבע השבועון הגרמני הלאומני, כי “צה”ל הוא הצבא החזק והממושמע ביותר במזרח התיכון. לרשותו 24 חטיבות בנות 6500 חיילים כל אחת, 27 להקי מטוסים, מהן 9 של מטוסי סילון צרפתיים מהסוג החדיש ביותר ו – 21 יחידות צי לסוגיהן. בחיל־האויר וחיל הים משרתים 30 אלף איש. תוך שלושה ימים מסוגל המטה הכללי של צה”ל לבצע גיוס מילואים מלא ולהעבירו למקומות הרצויים לו, כשהם חמושים חימוש מלא"…

הרגיעה הזמנית ברצועת עזה והודעתה של סעודיה, כי לא תתנגד לכיבוש ירדן ע"י ישראל, לא חייבו את הסורים. המוצבים על הרמה הידועה לשימצה, הפרו את השקט היחסי ששרר באיזור מאז כמה שבועות. כלי רכב ישראליים הותקפו ביריות. מדי פעם נורו פגזים לעבר שדות משקים ישראליים.

ב – 14 ביולי הודיע דובר צה"ל: "אתמול לפנות ערב חדרה חוליית חיילים מצרית לשטח ישראל בגיזרת בארי. כשהגיע למקום משמר ישראלי, התפתח קרב יריות בין המשמר לבין החוליה. תחת חיפוי של אש חזקה מאחד המוצבים, נסוגו החיילים המצרים אל מעבר לגבול.

ארה“ב שעדיין לא נואשה מכשלון השיחות, הודיעה בינתיים, על כוונתה לשלוח נשק הן לישראל והן למצרים ולחתום על חוזי־הגנה עם שתי המדינות. החתימה נועדה לסתיו ולאביב 1956 לאחר שתסתיים ועידת הפיוס של המעצמות שנועדה להתקיים בג’נבה. נציג ישראל באו”מ, אבא אבן, היה פחות אופּטימי: "אווירת הפיוס שירדה על העולם, פסחה על המזרח התיכון, אמר.

בתל־אביב הכריז ב.ג. הכרזה נוספת באזניו של כתב אמריקני בכיר של העתון “ניו־יורק הרלד טריביון”: “אינני יכול להבין למה בעצם חותרים המצרים. הרי צריך להיות ברור להם, כי במקרה של מלחמה אתנו יספגו מכות נאמנות והרי אין רודנות צבאית יכולה להרשות זאת לעצמה”.

– “מי היה אחראי לפעולת התגמול בעזה מה – 28 באפריל”? – שאל העתונאי.

– “שום מפקד צבאי, ואף הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו אינו מוסמך לצוות על פעולה כזאת על אחריותו בלבד" השיב בן־גוריון.

– “האם נתת פקודה זו באורח אישי”? לחץ העתונאי.

“בארץ זו קיימת אחריות קולקטיבית והממשלה הישראלית בתורת שכזאת אחראית לפעולה”, אמר בן־גוריון.

היתה זו הפעם הראשונה שבה נתגלה לציבור הישראלי כי פעולת עזה זכתה להצבעה מוקדמת ולהחלטת רוב חברי הממשלה.

ב –23 ביולי התכנסה הממשלה לישיבתה השבועית האחרונה לפני הבחירות הכלליות לכנסת השלישית, שיתקיימו כעבור שלושה ימים. למרבה הצער העסיקו נושאי הבטחון את שרי הממשלה. יום קודם לכן נערכה התקפת מחבלים רצחנית על מושב פטיש ואירעו מעשי התגרות בכנרת.

שבועיים לאחר הבחירות הטיל נשיא המדינה על בן־גוריון להקים ממשלה חדשה.

היה ברור, כי בן־גוריון כראש ממשלה ושר הבטחון יהיה חופשי יותר בהפעלת צה"ל בעת הצורך.

וכך אמנם היה.

 

פרק כג חדירות עמוקות לישראל    🔗

ראש הממשלה המיועד, דוד בן־גוריון, הודיע כי בכוונתו להציע קווי־יסוד חדשים לממשלה החדשה. “תנאי בל יעבור לקבלת התפקיד הוא אישור מדיניות בטחונית אקטיביסטית” – אמר ב.ג. למקורביו. והוא התכוון אמנם לכך. לדידו של בן־גוריון לא היה מקום לבזבז חלק נכבד מישיבות הממשלה על ויכוחי סרק בסוגיה אם אמנם יש לנקוט יד חזקה ועוד פחות מכך להתווכח סביב ההבלגה, למרות התוקפנות הערבית. החודשים הספורים שבהם כיהן בן־גוריון כשר בטחון בלבד לימדוהו, כי בנסיבות זהות לאלה שהיו קיימות בממשלת שרת, יהיו ידיו כבולות.

עוד בטרם הושבעה הממשלה החדשה, שהוקמה לפי קווי היסוד החדשים, התחמם מחדש גבול הרצועה. ב –17 באוגוסט פתחו מוצבים מצריים באש לעבר חברי נחל־עוז שחרשו את שדות משקם. בנס לא נפגע מהם איש. באותו יום תקפו מסתננים מצרים מזויינים שני בדווים ליד אורים ושדדו את עדרם. בימים הבאים אירעו בגבול ישראל–מצרים שורת תקריות.

ב – 22 באוגוסט הותקף משמר צה“ל באש חזקה ממוצבים מצריים סמוך למשק מפלסים. בקרב שהתפתח לאחר מכן נכבש אחד המוצבים. כעבור שעה קלה הגיעו משקיפי האו”מ ודרשו מחיילי צה"ל לפנות את המוצב. מפקדם נענה לבקשה. המוצב פונה שעתיים לאחר שנכבש והסיור המשיך בדרכו.

למרות התקרית הראשונה פתח מוצב שני באש לעבר המשמר. גם מוצב זה נכבש ע“י הכוח הישראלי ופונה כעבור שעתיים. בפרק זמן של חמש שעות נכבשו שני מוצבים מבוצרים של הצבא המצרי. צה”ל הוכיח פעם נוספת, למי שהיה זקוק לכך, כי ידו על העליונה.

ראש הממשלה לשעבר משה שרת, הכריז בנאום ראשון שנשא לאחר פרישתו מהתפקיד: “אנו מצטערים על המתיחות המחודשת והפסקת שיחות עזה ע”י המצרים. ישראל מוכנה ומזומנה לעזוב את רצועת עזה לנפשה, בתנאי שהרצועה לא תשמש מקפצה להתקפות ופשיטות לשטח ישראלי. אם לא יתקיים תנאי זה, הרי הופכת הבעיה לרצינית ביותר".

דבריו של שרת לא הובנו כראוי ע"י השלטונות המצריים ומפקדי הצבא המקומיים ברצועה. ב – 25 באוגוסט בשעות הערב נרצח שלום וכטל, בן ה – 40, מפקד איזור יד־מרדכי, בדרכו ממשקו למשק ארז. וכטל נסע בג’יפּ בשעה 9.30 בערב, בחברת חבר משק נוסף. בסיבוב למשק ארז נפתחה לעברם אש אוטומטית חזקה והושלכו רימוני־יד, מפקד האיזור נהרג ואילו חברו נפצע קל בנס. הוא מיהר להזעיק עזרה.

חוקרי המשטרה הגיעו במהירות למקום. כלבי הגישוש הוליכו אותם לכיוון גבול הרצועה. באותו ערב פוצצו מסתננים ממצרים את הבאר של משק מפלסים וגרמו לה נזק ניכר.

ראש מטה המשקיפים היפנה את תשומת ליבה של מועצת הבטחון להחרפת המתיחות ברצועה, אך המצרים לא חדלו.

ב – 27 באוגוסט בשעת חצות הותקף קומנדקר צבאי שעשה דרכו משיכון אפרידר לעבר העיר אשקלון ביריות מכלי־נשק אוטומטיים. שני חיילים שנסעו בו נפצעו קשה. זמן קצר קודם לכן פוצצה באר־מים באיזור. לא היה ספק שחוליה צבאית מצרית חדרה מעבר לגבול ועשתה בשטח ישראל כבתוך שלה. לא היתה זו החוליה היחידה שפעלה באותו הלילה. באותן שעות פעלה חוליה אחרת ליד משק ארז סמוך למקום שבו נרצח יומיים קודם לכן מפקד איזור יד־מרדכי. מונית הותקפה ביריות ורק בנס לא נפגעו נוסעיה ונהגה הצליח להמלט ולהגיע למשק ארז.

מאחורי הקלעים הסתננו ידיעות לפיהן דרש ראש הממשלה ושר הבטחון החדש דוד בן־גוריון לבצע פעולת תגמול, אלא שמשרד החוץ לחץ להבליג. נראה שבן־גוריון ביקש לראות אם אמנם משתלמת הבלגה זמנית זו.

למחרת, ב – 28 באוגוסט חדרו מטוסים מצריים לשטח ישראל לצורך ביצוע פעולות סיור וצילום. המטוסים הונסו ע“י מטוסי צה”ל שהוזנקו לעברם. באותו יום נהרגו שני חיילי צה"ל אשר נסעו במכונית צבאית שעלתה על מוקש סמוך למשק בארי.

על שולחנה של ועדת שביתת הנשק היה מונח מאזן האזרחים והחיילים הישראלים שנהרגו ע"י כוחות מצריים סדירים ולא סדירים, מאז ה – 13 באוגוסט של אותה שנה. הוא הסתכם ב – 15 הרוגים.

מאזן הדמים שקדם לפעולת התגמול הבאה הסתכם והושלם למחרת ב – 29 באוגוסט. באותו ערב בוששו לבוא לבתיהם ארבעה פועלים שעבדו בפרדסי קומרוב ואשל־לפיד ליד בית־עובד לא הרחק מנס־ציונה. בחיפושים שנערכו בשעות החשיכה נתגלו גוויותיהם. אחד הנרצחים נמצא בתוך בור כשרגליו הכפותות קשורות לראשו.

באותו ערב נרצח אחד מתושבי קוביבה. רעייתו, בנו, בתו וגיסו נפצעו קשה. נכדו הפעוט ניצל בנס. בתו המזועזעת של הנרצח סיפרה לחוקרים: “אבי ושאר משפחתי נסעו במכונית למעברת זרנוגה כדי להביא את אחותי לקוביבה לחגיגה שצריכה היתה להתקיים מחר. גיסי הוא שומר לילה והיא פחדה לישון לבדה, על כן החלטנו להביאה למשפחה ותהיה מוכנה לחגיגה. אני ואחי נשארנו על הכביש בקוביבה וחכינו לבואם. ראינו את פנס הלוקס שלהם מרחוק. כאשר חצו את מסילת הברזל שמענו את קולותיהם ולפתע נשמע צרור יריות. שמעתי את אחי צועק בערבית: " שכבו על הארץ”! וראיתיו זורק את הלוקס ושוברו לרסיסים. השתרר שקט ונשמעו עוד כמה צרורות כדורים. רצתי לתוך הכפר וצעקתי “הצילו”! אח“כ התברר שאבא נרצח ובני משפחה אחרים נפגעו קשה”.

וזה עוד לא היה הכל ב“ליל הדמים”.

מכונית צבאית שנסעה סמוך לחצות ליד כפר בילו הותקפה באש אוטומטית. אחד מנוסעיה נפצע קל.

מוצבים מצריים לאורך הרצועה פתחו באש לעבר כוחות צה"ל באיזור.

נפתחה אש מעבר לגבול לעבר משק ארז.

המתיחות הגיעה לשיאה. הצבא המצרי הועמד במצב־הכן. החיילים המצרים העצבניים קיבלו הוראה לפתוח באש חזקה לעבר כל תנועה חשודה.

למחרת ב – 30 באוגוסט, התברר כי בתוך שטח ישראל פועלת “כנופיית מתאבדים־מצרית”, דבר זה ניתן היה להסיק מה“יבול” של אותה כנופיה.

במושב נחלה בדרום הוטלו רימוני־יד לשני בתים. אחת מנשות המושב נפצעה קשה.

מכוניות צבאיות נורו במקומות שונים בכבישי הדרום. תחנת האנטנה של קוביבה הושמדה.

שני תושבי רמלה נמצאו הרוגים בטנדר אזרחי בתל־א־ספי ליד כפר מנחם בדרום.

מר ארתור לוריא, סגן המנהל הכללי של משרד החוץ, שיגר מכתב דחוף אל גנרל ברנס ובו נאמר בין השאר: “…חדירות עמוקות לתוך שטחה של ישראל בוצעו ע”י יחידות טרוריסטיות של הכוחות המזויינים המצריים אשר ארבו לאזרחים ורצחום, הניחו מוקשים וביקשו להטיל אימה על אוכלוסיתנו. מעשי זוועה אלה לא זו בלבד שקיבלו את אישורה ונבעו מיוזמתה של הממשלה המצרית, אלא שדובריה הרשמיים אף מתפארים בכך"…

משרד החוץ הבין, כי לא נותרה דרך אחרת, פרט לדרך התגמול.

פשיטת התגמול הגדולה אירעה בליל ה – 31 באוגוסט והיתה ידועה כהתקפה על משטרת חן־יונס, שבה שכנה מפקדת הגדוד הפלשתינאי שסייע באורח פעיל לפעולות המסתננים,

אלא, שלפעולה זו קדמו שנים־שלושה אירועים הראויים כיום לציון מיוחד, מאחר שבאותה תקופה לא פורסם עליהם דבר בעתונות.

 

פרק כד: שני צל"שים ומשטרה אחת    🔗

פעולות התגמול של צה"ל התחלקו באותה תקופה לשני סוגים: הראשון – פעולות שנערכו בחשאי בהיקף מוגבל ומצומצם שלא זכו כמעט לסיקור בעתונות הזרה בכלל והישראלית בפרט. השני – פשיטות שהיו בבחינת “למען ישמעו וייראו”: ממדי הפעולה היו גדולים והתגובות של הערבים ולעיתים גורמים בינלאומיים נוספים – היו זעומות ביותר.

בחודש אוגוסט ביצעה יחידת צנחנים, שהיתה נתונה לפיקודו של מוטה גור, שורת חדירות לעבר גבול הרצועה. כל אחת מהחדירות הללו, שבאה בתגובה לפעולות חבלה ורצח בשטח ישראל, הסתיימה ב“סילוק חשבון” בכמה מוצבים בקרבת הגבול ובכמה פעמים אף באזורים עמוקים יותר. לפעולות הללו, שנסתיימו ללא קורבנות, היה ערך רב הן מבחינת העלאת כושרם של הצנחנים והן מבחינת העזה לקראת פשיטות התגמול הגדולות, שהגדולה בהן בוצעה בליל ה – 30 באוגוסט.

בימים שקדמו לפעולה, שונה כמה פעמים היעד. אחת הסיבות לכך היה הרצון לפעול על סמך דו“חות מודיעין מעודכנים. סיבה שניה: הרמטכ”ל חיפש דרך לצמצם עד למינימום את מספר האבידות, תוך כדי מהלך הפעולה.

ביומיים שקדמו לפעולה הגדולה שונה היעד לפחות פעמיים. תחילה קיבל המג"ד, אריק שרון, פקודה פשוטה לפעול נגד מוצב עלי־מוקטר, שחלש על מזרח הרצועה והיה מוקף שדות מוקשים למכביר. בשל הסיכון הרב שהיה בפעולה זו הוחלט לתקוף מוצב אחר, שמוקם מול משק סעד, באיזור המיועד לפורענויות. בסופו של דבר הוחלט שהיעד יהיה משטרת חאן־יונס.

יעד זה נבחר לא במקרה. משטרת חאן־יונס שכנה בשולי כביש עזה–רפיח. דו“חות מודיעין גילו, כי היא משמשת, דרך קבע, בסיס שילוח אנשי פידאיון לשטח ישראל וכי מתגוררות בה גם שתי פלוגות סדירות של הצבא המצרי. המשימה, שהוטל⁵ על פלוגה ד' של הגדוד, קבעה: פגיעה בתחנת המשטרה המבוצרת על יושביה. המפקדים נתבקשו לוודא את הריסות המבנה ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לחילוץ נפגעים. כן נקבע, כי הלוחמים הישראלים יוסעו ליעד על גבי זחל”מים. היה לכך יתרון: בדרך זו ניתן לקצר את זמני ההתקדמות והנסיגה ולזכות במחסה נוסף. אבל היה לכך גם חסרון בולט: תנועה על גבי זחל“מים היתה עלולה ל”סרבל" את הפעולה ולחייב את הכוחות לחזור בדרך מסויימת, מה גם שהיה חשש של “היתקעות” רכב ללא יכולת תנועה. למעשה היתה זו הפעם הראשונה שהוטל על הצנחנים לתקוף מבנה מבוצר של משטרה. הנסיונות של מלחמת השחרור לא היו מעודדים בשטח זה. מן הסתם שמעו הלוחמים הצעירים על הקרבות המרים, שניהלו לוחמי מלחמת השחרור נגד משטרות מבוצרות כ־עירק סויידן בדרום ו־נבי יושע בגליל – שבהם נפלו רבים מהם.

פלוגתו של מוטה גור היתה כאמור הפלוגה התוקפת. הנסיון הקרבי שרכשה בלילות הקודמים לפעולה הגדולה נרשם לזכותה. הלוחמים היו שבעי רצון מהנסיעה על גבי זחל"מים. חלקם הגדול היו עייפים עדיין מחדירת תגמול קטנה, שבוצעה לילה קודם לכן באיזור רפיח. אנשי הפלוגה חזרו בשעות הבוקר המוקדמות ממסע רגלי מפרך בחולות טובעניים. בשעה 2.30 הם יצאו כבר לנקודת ההיערכות. החופשה שהובטחה להם נדחתה. וכעבור כמה שנים יתגלה ברבים כי חלק גדול של החיילים היו במצב של תשישות גופנית חמורה. המפקד מוטה, לא היה מסוגל לדבר בטרם נח קמעה. איש מהם לא רטן על הפעולה הגדולה הממשמשת ובאה.

קצין החבלה ירמי, שנלווה אליהם עם יחידת החבלה שלו, דאג ליטול עמו כמות גדולה של חומר נפץ. ירמי נטל עמו לא פחות מחצי טון. על פלוגתו של רפול הוטל לכבוש מוצב ליד נירים, שעלול היה להפריע למלאכת כיבוש תחנת המשטרה המבוצרת. בתדריך שנתן המפקד ללוחמיו בנקודת ההיערכות הסביר להם, כי פריצתו הבלתי צפויה של הרכב המשוריין עשויה להמם את החיילים. בעת הפריצה דרך חדר היומנאי בקומת הקרקע ישבו על הזחל“מים כוחות חיפוי ורתק. כמו כן, הוחלט להציב תותחים בשטח ישראל מול איזור הפעולה. התותחים נצטוו להיות דרוכים במקרה של תקלות בלתי־צפויות. לשם כך צורף קצין תותחנים לכוח, שתפקידו היה לטווח את התותחים במקרה של צורך. כן הצטרפו לפעולה כמשקיפים, הסמג”ד אהרון דוידי ואלוף משנה דוד אלעזר, שאמור היה להתמנות כעבור שנים כמפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד צפון. מוטה שיבץ עצמו בכוח הפורץ, מאחר שברור היה כי הדקות הראשונות של הקרב יכריעו את המשכו. טרם היציאה חולקו המשימות הבאות למפקדי המחלקות:

על מחלקתו של סטמפּלה (סגן אלוף משה סטמפּל ז"ל, שנפל בשנת 1968 במירדף אחרי החבלנים), הוטל לחפות על הכוח הפורץ מצד מזרח, לשתק את אש האויב בחלק הדרומי־מזרחי ולשמש ככוח עתודה.

על מחלקה בפיקודו של טיבי, הוטל להתמקם באיזור שמצפון־מזרח לבנין המשטרה ולמנוע תנועת כלי רכב וחיילי האויב אל בנין המשטרה וממנו. היה זה, למעשה, כוח חסימה, שהיה אחראי בעיקר לכך, שלא תגיע תגבורת למשטרה המוקפת.

על המחלקה השלישית בפיקודו של לוי, הוטל לשמש כחסימה לתגבורות מכיוון רפיח. תפקיד הכוח היה גם לתקוף את מאהל החיילים ששכן באיזור זה ולשתק מקורות אש ממערבו של המבצר.

משימות מפורטות הוטלו גם על מפקדי יחידות המשנה. אחת היחידות, בפיקודו של הלוחם האגדי, עובד לדיז’ינסקי (שנפל כעבור שנה בקרב המיתלה במבצע קדש) צריכה היתה לחסום את כביש החוף המוליך למשטרה. על כוח חסימה אחר, שהיה גם כוח מאסף בפיקודו של דורון מנור (נהרג בשנת 1968 בדרגת רס"ן בעת מירדף) הוטל לחסום את כביש עזה–רפיח.

בסה"כ התברר כי על הכל חשבו המתכננים מראש. הגדוד היה ערוך כולו למשימה.

השאלה היתה רק כיצד יהיה הביצוע הלכה למעשה.

כבר בראשיתו, דקות ספורות לאחר השעה 2100 אירעה תקלה קטנה, כאשר אחד מכוחות המשנה תעה במסלול הפריסה שלו ועבר בתוך כפר ערבי במקום לעקוף אותו. ממש ברחוב הראשי ההומה עדיין של הכפר, נתקע אחד הזחל“מים. מפקד הכוח הורה כבר לחייליו להתכונן לקרב במקום, אבל ברגע האחרון חולץ הרכב בכוחות עצמו והצליח להדביק את הכוח הממונע. לעומת זאת היה כיבוש המוצב מול משק נירים ע”י הכוח בפיקודו של רפול בבחינת מלאכה מושלמת, ולא בכדי. חייליו של רפול היו מאומנים לפריצות וכיבושים מעין אלו.

התכנית החלה להתבצע בהתאם למתוכנן. כוחות החיפוי והחסימה התמקמו במקומות שנקבעו להם.

הפריצה לבנין המשטרה החלה, כשהחיילים המצרים מתקשים לעכל את העובדה שזחל“מים ישראליים נכנסו לשטח בנין המשטרה. למרות האש החזקה והיעילה שניתכה על ידי כוחות הרתק שעל גבי הזחל”מים, הצליחו חיילים מצרים לירות לעבר הפורצים ואף להטיל לעברם רימונים. כשהתעורר חשש שהדלת הכבדה של חדר היומנאי תנעל בעקבות קרב היריות שפרץ, החליט מוטה לסכן את חייו ולפרוץ, בעצמו. הוא זינק מעל הזחל“ם והצטרף לפורצים. הוא היה הראשון שפרץ דרך גדר התיל – האחרים זינקו אחריו. כעבור דקה או דקתיים נפגע ברגלו מרסיס רימון. סטמפּלה שהבחין במתרחש וראה להפתעתו הבלתי נעימה כי דלת היומנאי שהוגפה בטרם נכנסו בעדה לוחמים לא פוצצה, למרות קריאת “פיצוץ” – המסורתית, זינק אף הוא מעל הזחל”ם, כשהוא נושא עמו צינור בונגלור ומושך אחריו חיילים לוחמים. הוא הניח את המטען ליד הדלת וצעק פעם נוספת: “פיצוץ”! כעבור שניות נפרצה הדלת. כאשר הבחין סטמפּלה במוטה הפצוע קרא: “אחרי” (אז היתה קריאה רבת־משמעות זו עדיין בחיתוליה) והחל מטהר עם הלוחמים את הקומה הראשונה. תוך כדי כך נפצע סטמפּלה בצרור יריות ברגלו האחת וברסיס רימון ברגלו השניה. גם הוא קיבל צל“ש על מעשהו זה. בינתיים נטל את הפיקוד על הכוחות הסמג”ד דוידי. מוטה וסטמפּלה הועברו אחורנית כדי שפצעיהם ייחבשו. המפקדים האחרים החלו להשלים את המלאכה: טיהור הקומות והחדרים, פריצת הגדרות, הריסת המאהל, כיבוש המוצב הסמוך בצומת וטיהור כללי של השטח, לרבות הוצאתם מכלל שימוש של כלי רכב מצריים שחנו בשטח.

קצין החבלה ירמי ואנשיו החלו בהעברת החומר מהזחל“מים לבנין המשטרה המבוצר. נפגעים הועברו לנקודת האיסוף – שלושה זחל”מים הם שעטו מיד לעבר הנקודה סמוך לגבול.

בטרם ניתן אות הפיצוץ בשעה 22.30 נעשתה סריקה יסודית בבנין המשטרה כדי לוודא שכל הנפגעים פונו ושלוחמים ישראלים אינם משתהים בבנין. רק לאחר שהיה בטוח ירמי, לאחר בדיקה אישית, כי אפשר לפוצץ את הבנין, הודלקו הפתילים. הבנין המבוצר קרס תחתיו והפך לתל אבנים. במוצב פיקוד קדמי, סמוך לגבול, קיבל אריק דו"ח מלא על מהלך הקרב.

בינתיים נתקבלה פקודת הנסיגה. דוידי שפיקד על הפעולה מאז היפצעו של מוטה, העביר את הפקודה למפקדי כוחות המשנה. הצומת הסמוך לתחנה נקבע כנקודת מפגש של הכוחות הנסוגים. אחד הכוחות השתהה משום־מה להגיע וירמי הוכיח פעם נוספת את אומץ הלב הנדיר שלו. הוא יצא בגפו בזחל"ם כדי לאתר את הכוח ולהביאו למקום הריכוז. אומץ לא רגיל של הלוחם הנועז לא עמד לו כעבור חודשיים בעת פעולת קלקיליה. בעמדו חשוף מול אש האויב לבוש חולצה אזרחית צחורה הוא ספג צרור כדורים ונהרג.

הזחל“מים נעו באורות מלאים לעבר שטח ישראל. הם הותירו אחריהם 72 הרוגים ו – 55 פצועים מצרים, ביניהם אנשי פידאיון, שביקרו בעבר פעמים רבות במדינת ישראל. הלוחמים שכורי הנצחון לא יכלו לוותר על “תענוג” נוסף. בעברם בכפר בני סוהילה (שבו נתקע לכמה רגעים זחל"ם שהיה בדרכו לעבר בנין המשטרה) הם עצרו בו והחלו לבצע כמה פעולות חבלה. רק לאחר שהבחינו בדגלים הלבנים המונפים מעל גגות הבתים, הפסיקו, מה גם שמפקדים האיצו בהם לחצות את הגבול בהקדם. כאן המתינו להם הרמטכ”ל והמג"ד שברכו את הלוחמים על הפעולה המוצלחת.

שני הקצינים הפצועים מוטה וסטמפּלה הועברו לבית החולים “תל השומר” (בתקופה זו הלכה והתחזקה ידידותם. כעבור שנים הפך סטמפּלה לסגנו של מוטה, שפיקד במלחמת ששת הימים על חטיבת הצנחנים ששיחררה את ירושלים). כעבור זמן קצר – ב – 8 בספטמבר יתפרסמו שתי הודעות קצרות: “הנני לציין לשבח את ק/82493 רס”ן מרדכי גורבן על גילוי מנהיגות מעולה“. היה זה הצל”ש של מוטה גור. השניה: “הנני לציין לשבח את ק/213095 סגן משה סטמפּלר על גילוי מנהיגות מעולה”, היה זה הצל"ש השני.

תושבי המדינה חסרים היו באותה תקופה את האינפורמציה על קרב הגבורה נגד משטרת חאן־יונס ואת נסיבות הענקת שני הצל“שים הנ”ל. רק כעבור שנים יתפרסם סיפור המעשה במלואו.

 

פרק כה: “פלוגת המתאבדים”    🔗

ההודעה הרשמית המצרית תיארה כך את פעולת חאן־יונס: “היתה זו התנגשות החמורה ביותר מאז שנת 1949. כוחות משוריינים ישראליים חצו את קו שביתת הנשק דרומית־מזרחית לחאן־יונס ופתחו באש תותחים ומרגמות על הכפר ועל מוצב קדמי ליד תחנת המשטרה. כן נפתחה אש בשתי קצות ה”רצועה“. המכוניות המשוריינות הישראליות פתחו באש גם על כפר עבסאן”. להלן קבעה ההודעה המצרית, כי ישראל פתחה בהתקפה 20 שעות לאחר שהגנרל ברנס הציע הפסקת אש. רדיו “קול ערב” פתח בהסתה פרועה: “יחידות הפשיטה הערביות יודעות את הדרך לתל־אביב”, אמר הקריין בקול היסטרי – “בבוא הזמן תסתערנה בדרך זו, בלי להתחשב באומות המאוחדות, בדאלס או במקמילן”.

נאצר הזדרז להזעיק ישיבת חירום של ממשלתו. גם ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת. עתונים זרים הזדרזו לפרסם ניחושים על אפשרות סיבוב נוסף בין ישראל למדינות ערב. הפרשן הצבאי הידוע אנסל טלברט קבע, כי אם אמנם תפרוץ מלחמה בין היהודים לערבים, ינחלו הערבים תבוסה, מאחר שישראל תהיה מסוגלת להטיל למערכה צבא עדיף מבחינת האימון והמוראל על כל הצבאות הערביים גם יחד. “בכל השירותים המזויינים, לרבות חיל־האוויר יש להם לישראלים יתרונות של פיקוד אחיד וקווים פנימיים מגובשים” – קבע הפרשן.

משרד החוץ הישראלי הסתפק בפירסום הודעה קצרה, שקבעה, בין היתר: "ההשתוללות המצרית שמה לאל את הסכם שביתת־הנשק. הפעולה הישראלית נעשתה לאחר כמה ימים של התאפקות נוכח התגרות חריפה. תכליתה להבהיר, כי מסע של שפיכת דמים ומעשי־הרס לא יוכל להמשך זמן רב ללא עונש. ההודעה הסתיימה במילים הבאות: “לאחר שאזהרותיה של ישראל כלפי מצרים, שנמסרו באמצעות כל הצינורות האפשריים, נפלו על אזניים אטומות ולאחר שההיקף והטווח של מעשי הדמים הגיעו לממדים חמורים ביותר, לא נותרה לישראל הברירה אלא לצאת להגנתה העצמית”.

כרגיל הגיבו גם מדינות ערב האחרות. סוריה העמידה את צבאה במצב הכן והודיעה, כי אם יחמיר המצב ברצועת עזה, תשקול את האפשרות לחוש לעזרת מצרים בעת הצורך. הממשלה הסורית פנתה אל ממשלות ערב האחרות בתביעה לקיים כינוס דחוף שמטרתו תהיה להחליט על נקיטת אמצעים נגד התוקפנות הישראלית. ברבת־עמון נערכו התיעצויות קדחתניות. מפקדו של הלגיון הירדני דאז, גלאב פחה, נתבקש להגביר את הכוננות בצבאו, כדי שיהיה במצב של יכולת פעולה מידית. למחרת המריאו ארבעה מטוסי סילון מצריים לכיוון ישראל. טיסה זו היתה דרושה, מן הסתם, כדי להגביר את המוראל המצרי, שירד בין לילה פלאים. לטיסה היתה מטרה כפולה נוספת: עריכת תצפיות ויריות לעבר אזרחים ישראלים. הטייסים המצרים לא הספיקו הרבה. מיד לאחר שחצו את הגבול ופתחו ביריות לעבר חברי משק כרמיה שעבדו בשדות המשק, הוזנקו לעברם שני מטוסי סילון ישראליים – ארבעה מטוסים מצריים מול שני מטוסים ישראליים; התפתח קרב אווירי שבמהלכו הפילו הטייסים הישראלים שני מטוסים מצריים בשטח ישראל. שני המטוסים הנותרים הצליחו להמלט לעבר הרצועה כשהם מסתייעים בעננים שהקשו על הראות באותו בוקר. הטייס שירה והפיל את שני המטוסים, סרן אהרון צויין לשבח על אופן ביצוע המלאכה.

בינתיים התברר, כי בסה"כ נהרגו בפעולת חאן־יונס 76 חיילים מצרים ואנשי פידאיון. חייל ישראלי אחד נהרג ושמונה נפצעו, מהם שישה קל. גנרל ברנס המליץ לכנס את מועצת הבטחון. בקשתו מממשלת ישראל להמנע מכל פעולה צבאית נענתה, כי רק אם מצרים תפסיק את מעשי האיבה בשטח ישראל לא יערכו פעולות תגמול.

בהודעה שפורסמה ע“י דובר צה”ל, ב – 5 בספטמבר נאמר כי שלושה חיילים ישראלים נעדרים בעקבות התנגשות עם כוחות מצריים ליד משק ניר־יצחק. ההודעה ציינה להלן, כי “סיור אבטחה ישראלי תעה בדרכו בשטח גבעות החול דרומית־מערבית לניר־יצחק, עבר את הגבול ונתקל בכוחות מצריים… שלושה מאנשי הסיור נעדרים”.

למצרים היתה גירסה אחרת על התקרית. לדבריהם חצה פּטרול ישראלי, שהיה מורכב מ – 20 חיילים את הגבול ליד טובת־אל אסרה בקירבת שיך מוראן. המצרים נמנעו מלפתוח באש לעבר החיילים הישראלים ונתנו להם באמצעות ועדת שביתת־הנשק ארכה בת שעתיים לחזור לשטח ישראל. הועדה התקשרה עם משרד החוץ, ובאמצעותו עם שלטונות צה"ל, וישראל טענה כי לא ידוע לה על תנועה של כוח ישראלי מעבר לגבול. תוך כדי כך הגיעו כמה משוריינים ישראליים לקו הגבול בפתחם באש לעבר המצרים, במטרה לחלץ את הכוח. בקרב היריות שהתפתח נהרגו ארבעה חיילים ישראלים ואחד נלקח בשבי.

למחרת התברר, כי הגירסה הישראלית היתה הנכונה. המצרים החזירו את גוויותיהם של שני חיילי הסיור שתעה בדרכו, בנימין היימן ושלמה פרנקל. החייל השלישי יהושע אניקטר, נפל בשבי.

מועצת הבטחון החלה בינתיים בדיוניה בפרשת פעולת חאן יונס. רוסיה הזדרזה להודיע על תמיכתה בערבים. שידורי התחנות הערביות ידעו לספר מדי יום, על כוונותיה של “פלוגת המתאבדים” המצרית, שביצעה את פעולות הטירור ערב פשיטת־הנקם של ישראל, לחזור על מעשיה. השידורים ידעו לספר כי עבדול חכים עמאר, שר הצבא המצרי והמפקד העליון של הכוחות המזויינים, הוא גם ראש ה“פידאיון” ו“פלוגת המתאבדים”. היה ברור שאלו הם דברי עידוד לאנשי ה“פידאיון”, שנכוו ברותחין בפעולת חאן־יונס והיה הכרח להחזירם לפנים מצרים. השידורים הללו היו מכוונים בעיקרם להרים את המוראל הירוד של היחידה. לצורך כך וכדי לטשטש את הרושם הרע שעשתה הפעולה גם בקרב אזרחי מצרים תוארו גם פעולות טירור מדומות שבוצעו ע"י חבלנים ערבים, בעתונות המצרית.

כך כתב למשל “אל אהרם” הקהירי: “המתאבדים המצרים חדרו 40 ק”מ לתוך שטח ישראל. הערבים האמיצים פוצצו את תחנת השידור של קול ישראל! הישראלים הכריזו מצב חירום ומזרימים תלונות לאו“מ”. עתון ערבי, חשוב פחות, כתב: “ניצני הסיבוב השני החלו להופיע. דעי לך, ישראל, כי כיום אין הערבים פוחדים מפני פעולות תוקפניות, כי אין הם יראים את מועצת הבטחון או את מדינות המערב, אשר הביאו אותך לעולם. לא נוכל להסתיר את תשובתנו לקחת חלק עם צבאות ערב בטיהור פלסתין – ובהשמדתך. ואתם אחינו אנשי הקומנדו, המשיכו במילוי תפקידכם הקדוש! רצחו והרסו עד אשר תתמוטט מדינת העושק, אשר הוקמה על חורבנם של נשים וילדים חפים מפשע”!

באותם ימים הופיע הרמט“ל⁶, רב אלוף משה דיין, בכנס מפקדים בכירים של צה”ל ונשא נאום מקיף על הנושא: “פעולות צבאיות בימי שלום”.

דומה, שגם היום יכולים דבריו להיות אקטואליים, בשינויי המקומות, שהפכו בינתיים לשטחים המוחזקים בעקבות מלחמת ששת הימים. עיקרי דבריו של דיין היו:

הגורם למלחמה במסתננים ולהענשתם, חייב להיות טובת הארץ הערבית ולא טובת ישראל. הצבא הערבי יוכל להלחם בהסתננות ולהסביר זאת לעמו רק אם ידע להוכיח, כי גניבת פרה ברמת־הכובש פוגעת בקלקיליה ורצח יהודי ברוחמה מסכן את תושבי עזה. מניעת השלטונות הערביים את ההסתננות, פירושה הטלת עונשים חמורים ופתיחה באש על תושבים ערבים ע"י כוחות ארצם, השתלטות על אלפי פליטים, לחימה בכנופיות, מדיניות והתנגשות עם חוגים לאומניים. המניע שיביא את הממשלות והכוחות הערביים לעשות זאת – ואת התושבים להבין זאת – חייב להיות מוחשי, ריאלי, ודאי – פעולות התגמול של הצבא הישראלי והחשש מהן.

אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. הכרעות לאי־הסתכסכות עם ישראל תבואנה רק, אם יהיה לערבים יסוד להניח, כי אחרת יתקלו בתגובות חריפות ויגררו אותנו לסיכסוך אשר בו תהיה ידם על התחתונה.

בעקיפין משמשות פעולות התגמול הפגנה ליחסי הכוחות ישראל–ערב, כפי שהם נראים בעיני הממשלות הערביות. כאשר המצרים אינם מכריזים בעקבות פעולות תגמול גדולות מלחמה על ישראל, הרי פירוש הדבר בארצותיהם ובארצות הערביות האחרות וגם בעולם החיצוני, כי אין בכוחן לנצח. מבחינה זו משמעות פעולת התגמול היא, כי ישראל רואה את ההסתננות כפעולת איבה בלתי־נסבלת והיא מורה לכוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבית. הפגיעה אינה פעולת נקם, אלא פעולת עונש ואתראה, כי אם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל – יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה.

כאשר המדינה קובעת כי כדי להבטיח את שלום תושביה, יש לבצע פעולה צבאית, על צה“ל לבצעה במיטב כושרו ורמתו. עליו להגשים את המשימה בשלמותה ולהפגין את מלוא יכולתו לאוייב עצמו. פשיטה והסתננות אל מעבר לקווי האוייב, לשם חבלה והשתלטות, הינה פעולת קומנדו, אך בתנאי מלחמתנו עלינו להתכונן לכך, כי לא רק יחידות קומנדו, יחידות סגולה, תבצענה פעולות אלו, אלא, כי כל יחידה תוכל להקים בתוכה – ולו גם לצורך פעולה חד־פעמית – יחידה שכזו”.

לראשונה “נזרק” הרעיון כי לא רק הצנחנים אלא גם יחידות אחרות בצה“ל זכאיות ואולי אף חייבות, ליטול חלק בפעולות התגמול מעבר לגבול. ואמנם נגד סוריה בפעולת התגמול בסבחה, כעבור חודשיים, ישתתפו חיילי נח”ל. בפעולת הכנרת בחודש דצמבר 1955 ישתתפו חיילי גולני.

היחידות הקרביות של צה"ל יוכשרו לקראת ביצוע כל משימה מעבר לגבול בימי שלום ובעת מלחמה.

 

פרק כו: מצפון תפתח הרעה    🔗

על פי הסכם שביתת הנשק עם סוריה, חפף קו שביתת-הנשק באיזור הכנרת את הגבול הבינלאומי והותיר את ים הכנרת כולו וכן רצועת אדמה מזרחית לחוף בתוך שטח ישראל.

חופו הצפוני-מזרחי של הכנרת שורץ דגים בחודשי החורף והוא מהווה, איפוא, אחד ממרכזי הדגה. במשך שנים נמנעו השלטונות הסוריים מלשתף פעולה בביצוע סעיפי ההסכם הנ“ל והעלימו עין מחציית הגבול ע”י דייגים סורים שגילו פעילות עניפה בפינה זו. ע"י כך הם עודדו את הדיג הבלתי-חוקי באיזור.

אך הם לא הסתפקו בכך. מבחינה צבאית וטופוגרפית שלט הצבא הסורי על רמת הגולן ובדרך זו גם על רצועת עשרת המטרים שבין הגבול וקו החוף ועל מאות נוספים משטחה של הכנרת. תוך ניצול יתרונות אלה הפריעו החיילים הסורים בהתמדה לדייגים ישראלים לדוג דגים בפינה זו של הכנרת. מדי פעם נהגו לפתוח באש לעבר סירות משטרה, שאיבטחו את הדייגים וגרמו תוך כדי כך לאבידות רבות בנפש ולפגיעה ברכוש.

ב-11 במרס 1954, למשל, ניסו ארבע סירות דייג ישראליות לדוג בפינה זו של הכנרת. מוצבים סוריים בכפר עאקב פתחו לעברן באש אוטומטית חזקה, ללא כל אזהרה מוקדמת וגרמו נזק רב לסירות.

כעבור כמה ימים, ב-15 במרס, נתכנסה ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית לישיבת חירום ודנה בתלונות שני הצדדים על תקרית זו. בתום הדיון קיבלה הועדה החלטה חד-משמעית נגד סוריה, אשר קבעה, בין השאר, כי יש להבטיח שלא תהיינה חציות גבול מסוריה לשטח ישראל. “חציית הקווים מסוריה לרצועה של 10 מטרים בחופו המזרחי של ים-כנרת מהווה הפרה של הסכם שביתת-הנשק” פסקה באותה הזדמנות הועדה.

יו"ר הועדה תבע במפורש מסוריה לנקוט את הצעדים הדרושים לשמירת עקרון זה, גינה את יריות המוצבים הסוריים והורה שלא להפריע לדיג הישראלי בכנרת.

פרט מאלף: באותה ישיבה, כמו בהזדמנויות שונות בעבר, הציעו נציגי ישראל לנציגי סוריה לנהל מו“מ לחידוש תוקף ההסכם הישן המאפשר לסורים לדוג בכנרת, אך הם סירבו בעקשנות להכנס למו”מ בנושא זה.

הסורים לא הראו כל נטיה לכבד את החלטות הועדה. מאז ארעו תקריות רבות, חלקן חמורות, בים כנרת כתוצאה מפתיחת אש ממוצבים סוריים. שתי החלטות גינוי נוספות שנתקבלו ב-3 ביולי 1954 (על תקרית מ-30 ביוני שבה פתחו מוצבים סוריים באש אוטומטית ותותחי 57 מ"מ על סירת משטרה. הרגו שני שוטרים ופצעו חמישה אחרים) וב-19 ביולי, נפלו אף הן כמו החלטת הגינוי הראשונה, על אזניים סוריות אטומות.

בשלב מסויים ניסו, אמנם, השלטונות הסוריים לערער בדרך חוקית, על הגבלת זכויותיה בכנרת, אך ערעור זה נדחה. ועדת שביתת הנשק חזרה וקבעה באורח מפורש: “פתיחה באש מהווה מעשה מלחמתי של הצבא הסורי והפרה חמורה של הסכם שביתת-הנשק ע”י סוריה". הועדה גם תבעה מישראל שלא להשיט בכנרת סירות משוריינות מצויידות בנשק כבד, שנועדו להשיב אש בעת הצורך.

בעשרת החודשים הראשונים של 1955 אירעו 25 תקריות על הכנרת, שבהן פתחו מוצבים סוריים באש על דייגים וסירות משטרה, שאיבטחו אותם וגרמו אבידות בנפש ופגיעה ברכוש.

ב-27 באוקטובר של אותה שנה, התגרו הסורים גם בדרך שונה. כוח סורי חדר לאיזור המפורז בצפון והחל מתחפר בו. כוח ישראלי פתח לעבר החיילים הסורים באש חזקה ויעילה ואילץ אותו לסגת מעבר לגבול.

ב-28 בנובמבר עלה טרקטור של משק דן על מוקש מול מוצב תל-עזזיאת. הצבא הסורי החל לערוך תמרונים מקיפים באיזור הגבול ולהזרים כוחות גדולים. במקביל הוחל בשיחות עם לבנון על כריתת-ברית צבאית. “קול-ישראל” שידר בתכניתו בשפה הערבית, אזהרה לממשלת בירות, שלא להצטרף למחנה המצרי-ירדני-סורי, פן יבולע לעצמאות ארצה.

ב-9 בדצמבר מלאה שנה לנפילתם בשבי של חמשת החיילים הישראלים. למעשה נותרו בכלא רק ארבעה. החמישי, אורי אילן התאבד בכלא. הבטחות מטה האו"מ לשחרור הארבעה לא נשאו פרי.

בשבת ה-11 בדצמבר בשעות הצהרים, תקפו כוחות צבאיים סוריים, ללא כל התגרות, באש תותחים ספינות דייג ישראליות ואת משמר המשטרה שלהן בים כנרת. הוסב נזק רב לסירות. רק בדרך גם לא היו נפגעים.

בליל ה-11 בדצמבר עלו כוחות ישראליים על המוצבים הסוריים, על מנת לשתק את הסוללות שגרמו להתקפה זו, ולסכל תוקפנות סורית נוספת בעתיד.

פעולת כנרת נחשבת עד היום, לאחת הפעולות הקשות והמסובכות של צה“ל. יש הטוענים כי היתה זו הפשיטה הגדולה ביותר עד מבצע סיני. המוצבים הסוריים היו פרושים בחצי-מלקחיים לאורך 15 ק”מ של ים כנרת. היו אלו מוצבים מבוצרים להפליא, קשורים ביניהם בתעלות קשר יעילות ומוקפים בשדות מוקשים. רק לאחר מלחמת ששת הימים, תהיה הזדמנות לאזרחי ישראל לעמוד מקרוב על אופיים האסטרטגי של המוצבים. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים עדיין יהיו סגורים כמה אזורים ברמה, בגלל מציאותם של רבבות מוקשים חיים. המוצבים הסוריים העיקריים הם: נוקייב, אל-קורסי, כפר עאקב, מסעודייה, חירבת אל חממה ושפך-הירדן.

באיזור היו פזורים גם כמה כפרים (מסעודייה, שיך-עלי, חוסנה, מהג’רי ואל-משפה). החדירה למוצבים היתה קשה ביותר, ראשית: היו מאובטחים השבילים הגלויים שהוליכו אליהם, שנית: המוצבים היו חפורים עמוק באדמה ולחיילים שאיישו אותם היה מסתור מכל הכיוונים. שלישית: המוצבים היו מצויידים בכלי נשק בעלי עוצמה בלתי רגילה. מכשירי הקשר היו אף יעילים, שלא לדבר על הכוחות הצבאיים המוגברים בעקבות התמרונים.

תוכנית המבצע הוכנה ע“י המג”ד, אריק שרון, בשיתוף עם מפקדי הכוחות. היה ברור, כי הצלחת הפעולה תלוייה בראש וראשונה בהסתערות בעת ובעונה אחת על כמה מוצבים. אי-תיאום בלוח-הזמנים עלול היה להיות הרה-אסון.

בשבת ה-11 בדצמבר החלו להתכנס הכוחות באחד ממשקי עמק הירדן. הפעם הורכבו הלוחמים הישראלים מגדוד הצנחנים, הנח“ל, גולני וגבעתי. אף אחת מיחידות החי”ר הסדירות של צה"ל באותה תקופה לא קופחה.

אריק שרון חילק את גיזרת הפעולה לשלושה מוקדים: הגיזרה המרכזית כללה את הכפר עאקב. הגיזרה הצפונית את מוצב שפך הירדן והגיזרה הדרומית את המוצבים קורסי ונוקייב.

תוכנית ההתקפה תוכננה כדלקמן:

כוח א' הורכב משלוש יחידות: פלוגת צנחנים בפיקודו של סרן רפול, פלוגת נח"ל בפיקודו של סגן אלישע מהצנחנים (מפקדה הקבוע של הפלוגה, קצין בדרגת רס“ן שימש כסגנו של המ”פ הזמני) ויחידת עתודה. מפקד שלוש היחידות היה אהרון דוידי.

המשימות שהוטלו על הכוח המשולש היו: כיבוש מוצב שפך-הירדן, מצפון לכנרת, סריקת המוצב מסעודייה, פיצוץ כמה מתקנים צבאיים, איסוף שלל ולקיחת שבויים.

– כוח ב' בפיקודו של מוסה עפרון, נצטווה לאבטח את האיזור שמצפון למוצב שפך-הירדן ולמנוע מתגבורת סורית לזרום לעבר המוצב בעת הקרב.

המשימה שהוטל על כוח ג' בפיקודו של סרן יצחק בן מנחם (גוליבר), אחד הקצינים המובחרים של גדוד הצנחנים, היתה, להשמיד את מוצב עאקב ולסרוק ביסודיות את הכפר השוכן למרגלותיו.

– כוח ד', היה מורכב מסיירת צנחנים בפיקודם של מאיר-הר ציון ועובד לדיז’ינסקי, אחד הקצינים הנועזים ביותר שנפל כעבור שנה בקרב המיתלה במערכת סיני. הוטל על הכוח לכבוש את מוצב אל-קורסי, שהיה מורכב, למעשה מחמישה מוצבי-משנה, הקשורים זה בזה, קשר פיסי אמיץ.

– כוח ה', היה מורכב מחיילי גבעתי. עליו הוטלה משימה קלה “יחסית”, לעקוף את מוצב נוקייב, המוצב הקרוב ביותר לגבול הישראלי ולהשמידו. דני מט נתלווה אל הכוח.

כוח ו' בפיקודו של בירו, היווה כוח חסימה על ציר אל-קורסי-סקופייה.

שני כוחות משנה קטנים יותר, האחד בפיקודו של יאיר תל-צור, שנפל כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, והשני בפיקודו של מיכאל קפוסטה, מלוחמי יחידת ה-101 לשעבר, נצטוו לכבוש מוצב קטן בדרך לאל-קורסי ולהוות כוח עתודה לאיסוף שלל, פינוי נפגעים ותגבורת.

המתיחות בשעות שקדמו לפעולה היתה רבה. שעת השי“ן נקבעה ל-2200. שעות ספורות לפני הפעולה יצא אחד ממפקדי הכוחות, בירו, לעמדת תצפית כדי לצפות לעבר אזור החסימה. בדרכו חזרה הוא פגש במא”ז המשק הסמוך, ידיד משכבר הימים. הוא סיפר לו על העומד להתרחש בשעות הקרובות.

כיצד תסתדרו עם ברג’וס, החוסם את הדרך לציר אל-קורסי–סקופייה?" שאל המא"ז.

– “על זאת באמת לא חשבתי” השיב בירו.

לאמיתו של דבר היתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע אודות מוצב זה, שלא הופיע בתוכנית המקורית. הוא הזדרז לערוך שינוי קל בתוכנית הכוח שהיה נתון לפיקודו ולתדרך את האנשים מחדש.

מפקדי כוחות משנה אחרים שיצאו אף הם לתצפית מוקדמת, נאלצו לחזור על עקבותיהם. החיילים הסורים הדרוכים ירו לעברם. לא היה ספק: המוצבים הסוריים יהיו באותה לילה בכוננות עליונה.

זמן קצר לפני שעת השי“ן הגיעו לאיזור הפעולה כמה ממפקדיו הבכירים של צה”ל, בהם הרמטכ"ל הנוכחי ואז אלוף חיים בר-לב.

או-אז הורה המג“ד להפעיל שתי רשתות-קשר בלבד, בגלל ריבוי הכוחות באיזור. הרשת הדרומית בפיקודו שלו והרשת הצפונית בפיקודו של המח”ט.

ממש סמוך לשעת השי"ן הושלמה גם הכשרת המעבר ללוחמים על הירדן.

 

פרק כז: פעולת התגמול הגדולה ביותר    🔗

כשעה ומחצה לפני שעת השי“ן יצאו שני כוחות ליעדם: כוח החסימה של בירו והכוח בפיקודו של גוליבר, שעליו הוטל לסרוק כפר בטרם יעלה על מוצב עקאב. באותו יום ירד גשם והאדמה היתה בוצית. התקדמות הלוחמים היתה בשל כך איטית. חציית הירדן הכבידה אף היא. אעפ”י-כן התנהל הכל כשורה בדקות שקדמו לשעת השי“ן; כוח החסימה היה כבר במקומו. גוליבר התקרב לעבר היעד שלו עד למרחק קצר ביותר. מאיר הר-ציון ואנשיו זחלו אותה שעה לעבר יעדם. הכוחות האחרים עשו הכנות אחרונות להסתערות. מפקדי צה”ל בכירים צפו במתרחש מצידה השני של הכנרת. רשתות האלחוט שמרו על דממה מוחלטת. אותה דממה שמצאה לה ביטוי דומה שעה קלה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

5 דקות לפני שעת השי“ן ב-21.55, נפלטה באורח מקרי יריה בודדת מנשקו של אחד החיילים הישראלים, מזרחי, מהסיירת של הר-ציון. יריה זו הקדימה את מועד שעת השי”ן. מפקדי הכוחות הקדימו את פקודת ההסתערות שלהם. בדקות אלה נהרג גוליבר האגדי, אשר החליט לפרוץ בראש אנשיו דרך הגדרות שנחתכו דקות ספורות קודם לכן. הוא נפגע מרסיסי רימון. אנשיו המשיכו במשימה.

החיילים הסורים גילו התנגדות עיקשת. במשך כרבע שעה התנהל קרב פנים אל פנים שבו השתמשו שני הצדדים ברימונים, נשק קל וסכינים. בסופו של דבר טוהר המוצב. חלק מחייליו נמצאו הרוגים. האחרים “אורגנו” לקראת לקיחתם בשבי. כמות שלל נאספה אף היא, תותח שלועו היה מופנה לעבר הכנרת פוצץ. סריקה חטופה בשטח מגלה חפירות בעומק של מטר וחצי ובונקרים רחבי ידים מכוסים גגות פח כשעליהם שכבות עפר. קצין סורי שנמצא מבוהל, כשהוא ממלמל ללא הרף: “אני המפקד כאן”, נאסף אף הוא. בסה"ב נספרו 15 חללים סורים במוצב עקאב!

הלוחמים הישראלים פנו לעבר הכפר הסמוך.

היריה הבודדת הקפיצה את מאיר הר-ציון, שזכה לצל“ש על הצטיינותו בפעולה. בטרם הספיקו החיילים הסורים להבחין במתרחש, נתן הר-ציון הוראה לתקוף. אנשיו חיסלו את חיילי המשמר ופרצו לעבר עמדת ה”פילבוקס" המרכזית. הגדרות נפרצו. קבוצת קצינים סורים שהיתה שקועה במשחק-פוקר סוער, הופתעו ע“י הצנחנים. הם ניסו אמנם לתפוס את נשקם ברגע האחרון, אך הדבר לא עלה בידם. הר-ציון מצליח לחסל ארבעה חיילים סורים, שהתבצרו בקומה השניה של עמדת ה”פילבוקס", באמצעות רימון יד. מפקדי המשנה הוכיחו גבורה עילאית. לאחר שהבונגלור לא פרץ את הגדרות, הם זחלו מתחתיהן ושימשו בדרך זו דוגמה ומופת לאנשיהם. כך נכבשו בזה אחר זה חמשת מוצבי-המשנה של אל-קורסי. מאזן הקרב: 15 הרוגים סורים, 27 שבויים סורים, 1 פצוע קל ישראלי. הידיעה מועברת באמצעות האלחוט. לעבר המוצב דוהרים קומנדקרים, בפיקודו של יאיר תל-צור, כדי לאסוף את השבויים והשלל.

ההתקדמות לעבר מוצב השפך היתה קשה ביותר. מי הירדן געשו בעקבות הגשמים. החיילים היו לאים מהדרך הקשה שהשתרעה על פני מדרון תלול, זרוע כולו קוצים וסלעים. כל תנועה הקימה רעש. חלק מהדרך הם נאלצו לעשות ממש על ארבע. בדרך נתקל בהם ערבי-סורי, הוא שאל: “מין הדא”? כשלא נענה ירה כמה יריות אזהרה שהגבירה את עירנותם של חיילי מוצב השפך. הפגישה עם הירדן לא היתה נעימה כלל ועיקר. המים היו קרים כקרח. היה צורך לחפש מקום שבו יש מים רדודים. קצין הצנחנים הותיק, מרסל טוביאס, היפנה את הכוח לעבר המעבר לאורך של 12 מטר בתוך הירדן. החיילים התקדמו באטיות כשנשקם וחומר הנפץ מונח על כתפיהם וידיהם מחזיקות בגדרות-חבלים. בשעת המעבר נפתחה אש מאחת העמדות הסוריות. שני חיילי נח"ל נהרגו בהיותם בתוך הנהר. רפול דירבן את אנשיו לפרוץ למוצב: “קדימה אחרי” הוא קרא לעברם. במוצב עצמו היתה עירנות בלתי רגילה. נראה שהחיילים הסורים קיבלו אזהרה מהערבי שירה קודם לכן יריות באוויר. לפתע נפתחה אש מרגמות לעבר הכוחות הישראליים בגזרה הצפונית. דוידי מבקש באמצעות האלחוט, אש תותחים. מיד פותחים תותחים ישראליים באש ארטילרית על המוצב שהיה מאוייש ב-50 חיילים. כיתת החוד פרצה את הגדרות וסללה את הדרך לכוח כולו. החל להתפתח קרב אכזרי. הלוחמים הישראלים הסתערו על תעלות-הקשר ועמדות הפילבוקס. תוך כדי ההסתערות נפצע רפול. סיפר הוא על נסיבות פציעתו כעבור שנים: "…נפתחה לעברנו אש אוטומטית מהגדר. שינינו קצת את כיוון הפריצה ונכנסנו לתוך שתי תעלות הקשר המקבילות של המוצבים ולמיבנים שביניהן. טיהרנו אותן. הסורים שעמדו ליד הגדר חיכו כל הזמן שנפרוץ מהכיוון שבו גילו אותנו ולכן הצלחנו קצת להפתיע אותם בכיוון הכניסה שלנו למוצב, אבל ברגע שהבחינו בנו בפנים, פתחו עלינו באש, הפעם מהגדר כלפי פנים. כדור פגע בתלולית עפר שלפני הייתי בתוך תעלת קשר והתיז אדמה. אני זוכר שאמרתי למי שעמד לידי: “…שמע, הממזרים האלה שמו אותי על הכוונת, אז, ברגע שהתרוממתי חטפתי שני כדורים בחזה. לא טעיתי. אם אחד הכדורים היה סוטה בכמה מילימטרים לא הייתי בחיים”.

לא היתה זו פציעתו הקשה היחידה של רפול. במלחמת ששת הימים הוא נפגע אנושות בקרב רפיח הפעם בראשו. שתי הפציעות הקשות לא יפגעו כמלוא הנימה בכושרו הקרבי ובעלייתו בסולם הפיקוד של צה"ל.

פרט מאלף: קצין צנחנים נוסף שנפצע כמה חודשים קודם לכן בפעולות התגמול נגד משטרת חאן-יונס, משה סטמפלר (“סטמפלה”), לא וויתר על השתתפותו בפעולת הכנרת. חודש וחצי הוא היה רתוק למיטתו בבית החולים “תל-השומר”, לאחר מכן דידה על קביים. חבריו סברו, כי לעולם לא יוכל לצנוח וספק אם יוכל לפקד בפעולה קרבית. “סטמפלה” סבר אחרת, כפי שיעידו השנים הבאות. ערב פעולת כנרת, כשעדיין צלע, התחנן לשתפו בפעולה. מפקדיו נענו לו והועידו לו תפקיד של קצין קישור: הוא טס מעל לשדה הקרב ותיאם את פעולת הכוחות.

דרכה של הזרוע הדרומית לכיבוש מוצב נוקייב היתה קלה יחסית. רק שני ק“מ הפרידו בין הגבול הישראלי לבין המוצב שבקצה האיזור המפורז. ההוראות שניתנו לחיילי גבעתי, היו להימנע מלפתוח באש לעבר הכפר ולהסתפק בשיתוק המוצב. בגלל אש מקלעים חזקה שנפתחה לעבר הלוחמים, היה צורך לשנות את התוכנית המקורית ולפרוץ במהירות קדימה תוך ויתור על האיגוף מצד מזרח. הם לא איכזבו. המוצב נפל תוך כמה דקות לידיהם כ”פרי בשל".

קצין הצנחנים עובד לדיז’ינסקי זכה בציון לשבח, על גילוי כושר מנהיגות ואומץ לב בפעולת כנרת. בעת הפעולה הבחין, כי כוח משנה מתקשה לכבוש עמדה. הוא פרץ בעצמו וחיסל את 6 החיילים הסורים שהיו בה בתת-המקלע שלו.

כוח החסימה של בירו, הגיע למקום החסימה לאחר מסע רגלי מפרך, כאשר נשמעו יריות הקרב סביב המוצבים השונים לאורך הכנרת, חייליו של בירו היו דרוכים. כעבור שעה קלה הבחינו במחלקה סורית שצעדה בסך לעבר מוצב סמוך. המארב הישראלי הוכיח את יעילותו! מפקד המחלקה ו-8 מחייליו נהרגו, היתר נמלטו. החסימה הועברה לאחר מכן לעבר דרך שהוליכה למוצב אל-קורסי. כאן הותקפו דקות ספורות לאחר השעה 1 אחר חצות ע“י כח סורי שניסה לאגוף אותם. בירו גילה תושיה והורה לאנשיו ל”התגלגל" במדרון לעבר חוף הכנרת. בדרך זו נמנעו קורבנות נוספים.

בשעתיים הבאות הוחל בשתי פעולות מקבילות: פינוי 12 הפצועים ו-6 ההרוגים, השבויים וכמויות השלל מהשטח הסורי ופיצוץ המוצבים המבוצרים.

על הנסיגה סיפר אהד החיילים: “היה זה מבצע גדול מבחינת המאמץ והכושר ומעל הכל מבחינת הנאמנות והמסירות החברית, זו הידועה כאחוות לוחמים. רוב הנפגעים פונו בדרך הים. כשאנו פוסעים על החוף ובתוך המים ומושכים סירות באמצעות חבלים! נפלנו ממש מהרגלים, אבל ידענו שעלינו להמשיך בכל מחיר”.

אותה שעה סיימו חבריהם את חיסולם של המוצבים לאורך הכנרת. בשעה 4 לפנות בוקר היו כל החיילים הישראלים, שנטלו חלק באחד המבצעים המזהירים ביותר בתולדות צה“ל, בשטח ישראל. אז כבר לא היה זכר למוצבים, לעמדות הפילבוקס ולתותחים. תותח אנטי טנקי, שלוש מרגמות, עשרות רובים בעלי טלסקופים, באזוקות ועוד הובאו לאחד ממחנות צה”ל בצפון הארץ.

אלוף פיקוד הצפון, אלוף משה צדוק המנוח, סיכם את הפעולה באזני הכתבים הצבאיים: “הכוח הישראלי השיג את כל המטרות. כל עמדות האוייב פוצצו. לא נשארו כוחות סוריים בשטח גיזרת הפעולה. לאוייב לפחות עשרות הרוגים ו-30 שבויים, שלל רב נלקח, מספר הרובים שנלקחו עולה על מספר ההרוגים של האוייב. הידד ללוחמים הישראלים!”

 

פרק כח: תוכנית השלום הישראלית    🔗

למחרת הפעולה המוצלחת שרר שקט באיזור הכנרת. סירות הדייג הישראליות יצאו לעבודתן, אף כי הדייגים עדיין הגבילו את איזור הדגה. הם התקשו להאמין כי יוכלו לדוג, לפחות תקופה מסויימת, ללא הטרדה מצד המוצבים הסוריים. לפנות בוקר הופגזה במשך מחצית השעה עין-גב, תגובת התותחים הישראליים שיתקה את מקורות האש הסוריים.

עשרות השבויים הובאו בשעת בוקר מוקדמת למכלאה מיוחדת, שהוכשרה לשם כך. שבויים אלה ישמשו מכאן ואילך קלף מיקוח חזק בידי ישראל לשחרורם של ארבעת החיילים הישראלים הנמקים בכלא דמשק. הם יוחזרו לארצם רק ב-29 במרס 1956, ביום שבו שוחררו השבויים הישראלים.

רדיו דמשק עבר בשעות הבוקר בשתיקה על פעולת צה"ל. הוא הסתפק בשידור שירי לכת צבאיים. תחנות הרדיו הערביות האחרות הסתפקו בהודעות קצרות על הפשיטה הישראלית ברמה הסורית.

משקיפי האו"מ פתחו בחקירה יסודית. עדיין לא הגיעה לידיהם כל תלונה סורית.

כעבור יום השתנה המצב. בחוצות דמשק ובערים סוריות נוספות נערכו הפגנות המונים. ההמונים המשולהבים השמיעו קריאות: “לא רוצים לחם, רוצים נשק!” “בוז לאמריקה ובריטניה!” “נעלה על ישראל ונמחץ אותה” וכיוצ"ב. שר ההגנה הסורי פנה בקריאה דרמאטית אל תושבי ארצו להימנע מהפגנות, המהוות, כהגדרתו “דקירה בגב הצבא הסורי”. הוא הודיע כי ממשלת סוריה מתכנסת לישיבת חירום שבה תחליט על הצעדים הבאים.

נאצר פירסם הודעה, שקבעה כי “העולם למד עכשיו את האמת על בן-גוריון. כל אימת שהוא מדבר על שלום, הרי זה מסווה להתקפה שהוא מתכנן. אחרי כל נאום באה התקפה”.

מזכיר הליגה הערבית, מסר, כדרכו, הודעה בנוסח “סטנדרטי”! “הערבים יגיבו על תוקפנות ישראלית בתוקפנות כפולה ומכופלת. מנוי וגמור עמנו לא לעשות עם ישראל כל הסדר, כל עוד לא תסכים לחלוקת האו”מ משנת 1947".

המעצמות הגדולות, אשר גילו אדישות לאש המוצבים הסוריים לעבר הדייגים הישראלים, התעוררו בזו אחר זו בעקבות פעולת כנרת, כדי להביע את “חרדתן וצערן”. תגובה זו של המעצמות, תלך ותהפוך לתגובה קבועה כמעט, גם אחרי פעולות התגמול הבאות של צה"ל.

פרשנים מדיניים הסבירו את עמדת המעצמות כך: “השלטונות האמריקאיים סבורים, כי כל עימות ערבי-ישראלי ירחיק את הסיכויים להסדר כלשהו במזרח התיכון. הם הועמדו גם במצב לא נוח, נוכח העובדה שעמדה ליפול הכרעה בשאלת אספקתו של נשק לישראל. עם זאת הוברר להם מעל לכל ספק, כי אין לישראל כל כוונה ל”התאבד" וכי הדרך הטובה ביותר להבטחת השקט באיזור היא יצירת שיווי-משקל, בחימושן של ישראל ומדינות ערב.

בריטניה הודיעה כי בכוונתה לעכב אספקת נשק לישראל, כדי שלא ינוצל “למטרות תוקפניות”, אף כי המכה שספגה סוריה עתידה היתה להרחיקה ממצרים ולקרבה לברית בגדד.

צרפת חששה כי השפעתה בסוריה תפחת וכי המדינה הערבית תיאלץ לחפש לה “ארץ חסות” אחרת.

מוסקבה הגיעה למסקנה, כי הגיעה העת לפרוש חסותה על סוריה בעיקר באמצעות אספקת נשק חדיש. גינוי הפעולה הישראלית בשום מקרה לא יזיק לאינטרסים הרוסיים באיזור.

הסורים הגישו בסופו של דבר תלונה חריפה למועצת הבטחון ודרשו להטיל על ישראל “סנקציות ללא תקדים”. אחמד שוקיירי, הנציג הסורי באו"מ טען, כי ממשלתו שומרת לעצמה את הזכות להגיב בכל דרך שתיראה לה.

לאילו סנקציות התכוון שוקיירי?

בראש וראשונה למשלוחי הנשק. דיפלומטים סורים הסבירו בהקשר לכך: “ישראל בלי ארה”ב אינה מסוכנת, אבל ישראל הנתמכת ע“י ארה”ב מסוכנת מאד".

ממשלת ישראל לא ישבה בחיבוק ידים. בנוסף למסע ההסברה המקיף במסדרונות האו“מ ובמשרדי החוץ בארצות שונות, הוחלט לשגר את משה שרת ז”ל לחו"ל. היתה זו, למעשה, נסיעה לשם הסברת “מבצע כנרת”. דומה היה, כי הפעם תתבענה המעצמות במועצת הבטחון נקיטת צעדים חמורים יותר נגד ישראל, בעיקר לשם חיזוק מעמדה של כל אחת מהן בנפרד בארצות ערב. היה חשש גם מפני סנקציות כלכליות בנוסף להקפאת הסיוע הצבאי.

בינתיים קיבלה ועדת הבטחון של הפרלמנט הסורי החלטה על קביעת מצב-הכן מתמיד במוצבים הסוריים לאורך הגבול הישראלי. החלטה זו נתקבלה בעקבות הדו“ח הכתוב של שר ההגנה הסורי, רשיד ברמודה, על הפשיטה למוצבים. בדו”ח זה נאמר, בין היתר (בהתאם להדלפות שפורסמו בעתונות חוץ): “הסורים שמנו 60 חיילים בלבד, גרמו עשרות אבידות ל-1,800 התוקפים הישראלים. למרות הערפל הסמיך שהכביד על הראות. כוחנו המצומצם מנע את הישראלים מהשגת מטרתם: כיבוש המשלטים הסוריים מסביב לכנרת. מבחינה צבאית וטכנית, אין להגדיר את תוצאות הקרב כתבוסה לסוריה”.

בדיון שהתקיים בפרלמנט (מג’לס) הסורי, היה שר ההגנה “חופשי” יותר בדבריו. “עוד דם ודמעות צפויים לסורים במאבקם נגד ישראל, כי הפשיטה הישראלית לא היתה תקרית בודדת, אלא שלב במלחמה שתנהל סוריה עד לנצחונה. הפשיטה לא היתה נצחון ישראלי, כי אם סורי, ראשית משום שהעולם עמד על כוונותיה המלחמתיות של ישראל ושנית משום שהתוקפים לא השכילו לכבוש את הגבעות שעל שפת הכנרת”. במהלך הויכוח הסוער, ביקשו כמה מצירי הפרלמנט לגייסם למלחמה נגד ישראל.

מועצת הבטחון גינתה כמצופה את ישראל. לא הוטלו כל סנקציות. לא הוחלט גם על אמברגו. היחסים הבינגושיים האפילו בסופו של דבר על פשיטת הכנרת. היה זה בעקבות נאומו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית וראש הממשלה בעתיד, ניקיטה חרושצ’וב שהכריז: “מהיום הראשון לקיומה נקטה ישראל עמדה עויינת ומאיימת כלפי שכנותיה הערביות, האימפריאליסטים עומדים מאחרי ישראל ומנסים להשתמש בה כבמכשיר נגד הערבים”.

שר החוץ האמריקני דאז, פוסטר דאלס, לא נשאר חייב למזכיר המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הוא גינה את התערבותם של המנהיגים הסובייטים בסכסוך הישראלי-ערבי והגדיר את חרושצ’וב וחבריו כ“סוחרים בשנאה”.

האחים אלסופ, הכתבים המדיניים הידועים של “ניו-יורק הראלד טריביון”, פירסמו ביום האחרון של שנת 1955 שמלחמה תפרוץ במזרח התיכון תוך 4 חדשים. הפשיטה הישראלית בכנרת גרמה לכך, שבקשת ישראל מארה“ב לקבלת נשק, תיגנז לתקופה בלתי מוגבלת. עוד לפני שבועות מספר היתה אספקת הנשק כמעט מובטחת. בפגישה בג’נבה סוכם בין שרת ודאלס שישראל תפרסם תוכנית שלום הרצויה לה וממשלת ארה”ב מצידה, תעיין בבקשת הנשק “מתוך אהדה”. הוסכם שישראל תמנע מ’תקריות נוספות', סיכמו שני הפרשנים המדיניים האמריקאים. מיד אחרי כן באה הפשיטה בכנרת ושרת שיגר לבן-גוריון מברק נרגז שבו הודיע שסיכוייו להשיג נשק מארה"ב חוסלו. פשיטת הכנרת חיזקה את החוגים הפרו-ערביים בואשינגטון, הטוענים שאין לתת נשק לישראל, אלא לאחר שיושג הסדר מוסכם, שאם לא כן, יפנו הערבים לגוש הסובייטי והמזרח התיכון “יאבד למערב…”

דברים אלה אמנם פורסמו כמה ימים לאחר שישראל הגישה תכנית שלום בת שמונה סעיפים למשרד החוץ האמריקני.

תכנית זו כללה שמונה סעיפים:

א. מו"מ ישיר בין נציגי ישראל וארצות ערב לרבות מצרים.

ב. תיקוני גבול הדדיים, בלי וויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים.

ג. הפיכת ישראל לצומת התחבורה במזרח התיכון והקשר האווירי בין מצרים, ע"י חידוש תנועת הרכבות בין ירדן ללבנון, דרך שטח ישראל.

ד. מתן זכויות מעבר למטוסים ואזרחים ישראליים בארצות ערב.

ה. נמל חופשי לירדן בחיפה.

ו. פליטים ערביים לא יוחזרו לישראל, אולם ישראל מוכנה לשלם להם פיצויים ולקבל למטרה זו הצעת הלוואה מארה"ב.

ז. שיתוף פעולה ישראלי-ערבי בניצול מי הירדן והירמוך.

ח. קיום ה“סטאטוס קוו” בירושלים.

מדינות ערב לא התרשמו מהצעות השלום הישראליות וטענו כי חסרים בה לפחות שני דברים: שינויים בגבולות והחזרת הפליטים.

פעולת התגמול הגדולה בכנרת לא היתה יכולה איפוא, לשנות כמלוא הנימה את המצב באיזור. על מדינת ישראל נגזר לחיות במצב של מלחמה עם המדינות הערביות השכנות במשך שנים רבות.

בסופה של שנת 1955 רשמו לפניהם אזרחי המדינה את דבריו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: “לא נישמד בקרב תוך 48 שעות, ואפילו לא תוך שבועות. בכלל, קשה יהיה להכריענו”.

שנת 1956 בישרה כבר ביומה הראשון כי פעולות תגמול רבות היקף נוספות באופק.

רשימת חיילי צה“ל מקבלי צל”שים עבור גבורתם בפעולות התגמול, המופיעים במלואם בכרך ב'.