התצלומים: לשכת העתונות הממשלתית

לזיוה באהבה

שער שלישי: ימים של ערב מלחמה 1956

כמויות־הנשק האגדתיות ממשיכות לזרום למדינות ערב. פעולות ה“פידאיון” מגבירות את הקצב ומורגשת יותר היד המכוונת אותם.

מסתננים במעלה החמישה, פידאיון בניצנה, רצח בית־גוברין. אולם צה"ל משתדל להבליג.

נאומים חוצבי־להבות מעל בימת־הכנסת על זכות הקיום והרצון בשלום, הם מסווה למחשבה המטרידה את מנהיגי האומה: איך להתקיף, היכן – ומתי.

מסתבר, שמנהיגות־המדינה ציפתה דווקא לישועה מהצד האחר, הרחוק.

ואמנם, ב־1956 יצאו כוחות־מזוינים של הצבא הסובייטי את ברית־המועצות ופלשו אל לב ליבה של הונגריה השכנה, לבודפשט, הבירה.

וזה גם היה האות למחשבה המתוכננת בישראל, “אור ירוק” לסיבוב השני.

הגיעו שוב, ימים של ערב מלחמה.

 

פרק כט: ביקור מיסתורי בישראל    🔗

שנת 1956 היתה שנה גורלית בתולדותיה של מדינת ישראל. בחודש ספטמבר 1955 החליטו השלטונות המצריים להגביר את ההסגר על אילת. הודעה מצרית מיוחדת קבעה כי מצרי טיראן מצויים, למעשה, בטריטוריה מצרית ומכאן ולהבא לא תותר מעברן של אוניות העושות דרכן לישראל או ממנה. נתיב המים לאילת נסגר. בפגישה חשאית שהתקיימה במלון “הנשיא” בירושלים בין ראש הממשלה ושר הבטחון דאז דוד בן־גוריון לבין הרמטכ"ל באותה תקופה רב אלוף משה דיין, דובר על תכנית פעולה ישראלית לכיבוש שרם אל־שייך, ראס נאצרני ואיי טיראן וסנפיר.

כעבור כמה ימים הונחה על שולחן הממשלה התוכנית המבוקשת. מסיבות שונות לא אושרה התוכנית; יתרה מזאת ח“כ יעקב מרידור מראשי סיעת “חרות” בכנסת אשר החל לעסוק באותה עת, במקביל לפעילותו הפּרלמנטרית, ביבוא בשר קפוא ממזרח אפריקה, זכה לנזיפה מב.ג. על כי העז להציע מעל בימת הכנסת פעולה צבאית. דיין עצמו קבע כעבור זמן: הדחיה לא פתרה את הבעיה, ובפני ישראל, גם כעבור שנה, הוסיפה לעמוד הברירה בין ויתור על השיט בים־סוף לבין השגתו ע”י כיבוש המיצרים.

גם החזית הסורית היתה טעונה חומר נפץ. פעולת כנרת לא הצליחה לבלום את הפעילות העוינת הסורית. החלטות ועדת שביתת־הנשק, אשר תבעה מסוריה לחדול מהפרעתה לפעילות ישראלית בשטח ישראל בכלל ובכנרת בפרט היו ריקות מתוכן. הסוללות הסוריות ממזרח לכנרת פתחו תכופות באש על דייגים ישראלים ועל סירות משטרה. באחת התקריות הללו נפתחה ב־6 במרץ אש קטלנית לעבר סירת משטרה שבה היו ארבעה שוטרים. חיילים סורים חצו את הגבול וגררו את הסירה על פצועיה לעבר הגבול הסורי. כעבור יומיים הוחזרו ארבע גוויות.

ואם לא די בכך, דווקא בראשית השנה קיבלה סוריה משלוחי נשק גדולים מצ’כוסלובקיה. משלוחים אלה כללו 25 מטוסי “מיג”, 100 טנקים סוביטיים וכ־10 אלפים תת מקלעים ורובים.

מזכיר האו“מ המנוח דאג המרשלד נזעק למזרח־התיכון. בעת ביקורו בישראל דרש להפסיק את עובדות הטיית הירדן ודיווח כי הסורים הודיעו לו, כי המשך ההטייה יגרור תגובה חריפה מצידם. ישראל סירבה. לעומת זאת ניאותה להצבת נקודות משמר קבועות של משקיפי או”ם ולהגדלת מספרם לאורך גבול עזה. לתקופה נסיונית של 6 חודשים.

ירדן לא פיגרה אחר מצרים וסוריה. מסתננים – מושג שהפך למטבע לשוני במרוצת השנים – נהגו לחדור מדי לילה כמעט, בדרך־כלל מגבול המשולש להרוג אזרחים באישון הלילה, לפוצץ בתים בישובים ישראליים ולטמון מוקשים בעורקי־תחבורה.

משלחת צבאית ירדנית בראשותו של מיג’ור־גנרל רדי עינב, הרמטכ"ל של הלגיון הערבי, הגיעה לקהיר ב־25 באפריל כדי לחתום על הסכם מצרי־ירדני בדבר איחוד ותיאום המאמצים הצבאיים. ההודעה על חתימת ההסכם קבעה כי התיאום הצבאי בין שתי המדינות יושתת על בסיס איתן שיערוב להגנת האינטרסים של האומה הערבית, נגד התוקפנות הישראלית. רדיו ביירות גילה למאזיניו כי המשלחת הצבאית הירדנית מתכוונת לבקר בבירות ערביות נוספות כדי לחתום על הסכמים דומים.

ואם לא די בכך, התברר לשלטונות הישראליים כי הולך וגובר שיתוף הפעולה של ערביים מקומיים עם גורמים עוינים מעבר לגבול. ב־7 במאי הוטל עוצר חמור על כפר טייבה לאחר שהתעורר חשד מבוסס כי תושבי הכפר מעניקים מסתור למסתננים הבאים מעבר לגבול.

נקודת האור היחידה בתמונה הבטחונית הקודרת היתה פגישתם של שלושת שרי החוץ, האמריקני, הבריטי והצרפתי בפאריס. בפגישה זו החליטו דאלס, לויד ופינו כי ההידרדרות במזרח־התיכון מחייבת משלוחי נשק לישראל. הוסכם כי כל אחת משלוש המעצמות המערביות תתרום את חלקה למטעני הנשק שישלחו לישראל ויכללו בעיקר מטוסי קרב חדישים ותותחים אנטי־אויריים. מעתה נפתחה הדרך לשיגור מטוסי מיסטר צרפתיים לישראל. שר החוץ הצרפתי אמר לשגריר ישראל דאז בפאריס, מר יעקב צור, כי ארה"ב סומכת ידיה על משלוח מטוסי אורגאן, איטיים יותר.

כתגובה על כך הכריז ראש ממשלת מערב־גרמניה הישיש קונראד אדנאואר: “גרמניה מקדמת בברכה כל אמצעי למניעת סכסוכים במזרח התיכון. קיימת סכנה גדולה של חדירה סובייטית, כפי שמעידה אספקת מטוסי המיג למצרים וסוריה, שהגדילה במידה רבה את הסכנות במזרח התיכון”.

נשיא מצרים קולונל עבדול נאצר לא היסס להכריז במחצית חודש מאי כי אספקת מטוסי הסילון החדישים לישראל מהווה עבורו מהלומה עזה, “אנחנו נקנה נשק אצל המקורות הקומוניסטיים כדי לקיים את הצבא החזק ביותר במזרח־התיכון, בין אם הדבר מוצא חן בעיני המערב ובין אם לא” – הכריז. בראיון עם עתונאי מצרי אמר נאצר: "אוכל להגיד בגלוי כי המערב החל מחמש את ישראל בחשאי – ישראל קיבלה מצרפת 24 מטוסי סילון “אורגן” ותריסר “מיסטרים”. בקרוב תקבל 12 “מיסטרים” נוספים. לא צרפת לבדה מספקת נשק לישראל. סבורני כי המערב כולו רוקם עם צרפת קנוניה זו לטובת ישראל ובעוכרי האינטרסים של הערבים. על מטוסי “מיסטר” אלה מפקחת הברית הצפון־אטלנטית וישראל היא המדינה היחידה מחוץ לברית זו המקבלת מטוסים כאלה.

רדיו קהיר החרה־החזיק אחרי הרודן המצרי וטען כי בריטניה עומדת לשגר לישראל עשרות טנקים כבדים מדגם “סנטוריון” ומספר רב של תותחים אנטי־טנקיים; כדי להרגיע את המאזינים הוסיף הקריין כי ראש ממשלת ברית־המועצות חרושצ’וב אמר כי “האינטרסים של הרוסים והערבים זהים ומשום כך לא נפקיר את ידידינו”.

רק מעטים הקדישו תשומת לב להודעת דובר הצבא המצרי שפורסמה ב־18 במאי: “שני מטוסים ישראלים טסו בטיסה נמוכה על פני רצועת עזה” הודיע הדובר, “מטוס אחד חג מעל לבית־חנון והשני מעל לחאן־יונס, כנראה שהיתה זו טיסה לצרכי צילום ומודיעין”.

תשומת הלב היתה מופנית דווקא לביקורו הסנסציוני בישראל של העתונאי המצרי איברהים עיזאת, כתבו הלונדוני של השבועון הנפוץ “רוז אל יוסוף”.

העתונאי המצרי הגיע לישראל בשם ג’ורג' איברהים חביב והציג את עצמו כעתונאי טורקי. השגרירות הישראלית בלונדון נאותה לקיים את בקשתו לסייר בארץ, לאחר התייעצות עם הגורמים המתאימים. בעת ביקורו נפגש העתונאי עם שר החוץ המנוח משה שרת ושרת־העבודה דאז גב' גולדה מאיר ושורה של אישים. אבל פגישתו החשובה ביותר היתה כמובן עם דוד בן־גוריון.

• “אמור לנאצר שאני מוכן להיפגש אתו בכל עת ובכל מקום, אפילו בקהיר” אמר בן־גוריון לעיזאת, בהוסיפו: “אני מוכן לדבר אתו על כל נושא בעולם: פליטים, גבולות, בעיות מדיניות, כלכליות או צבאיות, בלי תיווך ובלי הודעה מוקדמת ומאוחרת לציבור על מועד הפגישה ותוצאותיה”.

כשנשאל מהי משאלתו המיוחדת, ביקש העתונאי המצרי לסייר בכנסת בהסבירו “רצוני לראות את המפה המפורסמת התלויה אצלכם, לדברי נאצר, ומראה את כל המזרח התיכון מנחל מצרים ועד נחל פרת, כשטח המיועד לכיבוש על־ידיכם”.

“ניו־יורק טיימס” טען כעבור זמן, כי עיזאת מילא את השליחות שהטיל עליו ראש ממשלת ישראל ונפגש עם הנשיא המצרי. תגובתו של נאצר, לדברי העתון האמריקני המהימן: “נטלת על עצמך סיכון רב. הישראלים היו יכולים להוציאך להורג כמרגל, או לענות אותך ולסחוט ממך וידויים בכל מיני פשעים משונים”.

פרשת ביקורו של העתונאי המצרי בישראל תעסיק את העתונות הבינלאומית במשך שבועיים נוספים. פרשנים מסויימים יראו בו אות להפגת המתיחות במזרח־התיכון, בעקבות ביקורו של מזכיר האו“מ – אחרים יראו את העיקר בכך שלקוראים הערבים תהיה הזדמנות לקבל תמונה שונה על ישראל מזו שהורגלו במשך שנים ע”י שופרות התעמולה הרשמיים של המדינות הערביות. השלטונות הישראליים יחתמו את הנושא ויודיעו כי שום עתונאי מצרי לא יורשה בעתיד לבקר בישראל, אם לא יגלו המצרים יחד הדדי ויתירו ביקורם של עתונאים או אישים ישראלים בקהיר.

קשה היה שלא להקדיש תשומת לב לתוכנו של מברק אשר שיגר ראש ממשלת ישראל ב־10 ביוני לוועידת המגבית היהודית שהתכנסה בניו־יורק. “סכנת מלחמה בין ישראל והערבים הקיץ נראית עתה חמורה יותר מאשר קודם לכן” כתב ב.ג. “צל מלחמה פרוש על ישראל עתה, שהערבים קיבלו כמויות כה גדולות של נשק ומתעתדות להפעילו. אנו שואפים לשלום, אך תקוותנו ותוכניותינו הועמדו בסכנה מאז חודשים רבים. יש לנו סיבה להאמין שאווירה זו של סכנה תוסיף ותשרור בקיץ זה ואף ביתר חריפות מאשר עד כה. הבטחנו לשמור על “הסכם הפסקת האש”, אך גם הבהרנו שעל התקפה נשיב בכל כוחנו. ישראל לא תוכל להרפות את כוננותה, כי כל עוד אין שלום אמיתי נשקפת לנו סכנה אמיתית”.

כמה ימים לאחר מכן הודיע שר החוץ, משה שרת, על התפטרותו מתפקידו בעקבות חילוקי דעות חריפים עם ב.ג. הנימה הכללית של הפרשנים הבינלאומיים היתה זהה כמעט: “צפוי שינוי במדיניות הישראלית. המדיניות תהיה נוקשה יותר. זהו נצחון האקטיביסטים על המתונים”.

בחוצות קהיר נערך למחרת המיפגן הצבאי הגדול ביותר בתולדות מצרים. במטס האווירי השתתפו עשרות מטוסים מהדגמים “מיג”, “אליושין”, “וומפּיר” ו“מטאור”. את רחובות הבירה חרשו עשרות טנקים סובייטיים ובריטיים. בפעם הראשונה השתתפו אנשי פידאיון במדים ולוחמי קומנדו וצפרדע. במשך כל היום שודר שיר חדש, וזה תוכנו: “מטרת הפיכתנו המצרית היא חרות וצדק סוציאלי, כנות לאומית ועמדה נוגדת לציונות. פלשתינה אהובתנו תשוב להיות ערבית”.

 

פרק ל: חבילות תופת בדואר    🔗

בראשית חודש יולי 1956 הוחשה בניית ושיפוץ מקלטים ברחבי המדינה. במסגרת ההכנות לשעת חרום החליטה הממשלה, להקים רשות מוסמכת להפעלת השירותים הרפואיים בשעת חירום. החלטה אחרת האריכה את תוקף התקנות בדבר הטלת חובת השמירה בישובים כפריים. המועצה המדעית הישראלית נתבקשה להמריץ את הגברת עצמאותה הבטחונית של ישראל. במקביל הוחל בדיונים לקראת הקמתה של ממשלה לאומית ראשונה בישראל. הדיונים יעלו לבסוף על שרטון וממשלת ליכוד לאומית תקום לראשונה רק כעבור 11 שנה, ערב מלחמת ששת הימים. הפרשן המדיני של “ניו־יורק הארלד טריביון” הודיע ב־2 ביולי, כי מנהיגים ישראלים מסויימים מצפים להתקפה מצרית בספטמבר או באוקטובר הקרובים.

בינתיים נכנסה לתמונה גם עירק. חטיבת שריון עירקית התמקמה בגבול ירדן־עירק. דובר ממשלת בגדאד הודיע כי הכוחות העירקיים יתערבו, במקרה של התקפה ישראלית על ירדן. צעד זה בא בעקבות חוזה צבאי בין שתי המדינות הללו. המתיחות הכללית בגבול הירדני הלכה והחמירה. מצב־הכן הוכרז בצבאותיהן של מצרים, סוריה ולבנון. הלגיון הערבי היה בכוננות עליונה.

ממשלת ישראל הביעה את דאגתה באזני המעצמות הגדולות, נוכח ריכוזי הצבאות הערביים בגבולותיה. לונדון נתבקשה ע"י ירדן לכבד את הסכם ההגנה, במקרה של התקפה ישראלית.

בינתיים עוררה הדים בעולם, בשלהי חודש יולי, הודעתו של ז’יל מוק, לשעבר שר ההגנה הצרפתי; בראיון לעתון האמריקני “ריפּורטר”, אמר מוק, כי התקדמותה של ישראל בשטר המחקר הגרעיני המתבצעת במעבדות ושדות ניסוי, היא רצופה, מאז הוחל בישראל שנתיים קודם לכן בייצור מים כבדים. “ישראל, יפּן וגרמניה יוכלו תוך פרק זמן קצר לבנות פצצות אטומיות”, אמר מוק. להלן רמז כי הסכסוך הישראלי־ערבי עלול ליצור סכנה של מלחמה עולמית. תגובת מכון ויצמן להודעתו של מוק היתה קצרה וחדש משמעית: “מוק הבין שלא כשורה את פשר תגלית ייצור המים הכבדים בישראל. מים אלה בעלי תרכובת יסודית של איזוטופּ החמצן, המשמש למחקר טהור בלבד, ואין להם כל קשר למים הכבדים לייצור הפצצה האטומית, שהם בעלי איזוטופּ המימן”.

ב־10 ביולי נרצחו סמוך לעין חוסוב שנים מעובדי חברת מחצבי ישראל. יוחנן נוטמן בן ה־28 נשוי ואב לשני ילדים וחיים דובינסקי בן 30, רווק. חקירת האו"מ העלתה שהשנים נרצחו בדם קר, ממארב של כנופיה בת 7 אנשים שבאה מגבול ירדן.

דובר האו“מ אמר בירושלים, כי התחדשות מעשי האיבה בגבול עוררה את חרדתו של גנרל ברנס, שליחו של מזכיר האו”מ.

היה ברור שישראל לא תוכל להתאפק לאורך זמן.

שגריר ארה"ב בישראל, אדוארד לאוסן, דיווח באותה עת לממשלתו, כי ממשלת ישראל עלולה להתערב במקרה שהצבא העירקי יכנס לשטח ירדן, ולא תהסס להגיע עד לגדה המערבית של הירדן. השגריר חיווה דעתו, כי מלחמה עלולה לפרוץ אם ישראל תהיה סבורה כי מדינות ערב ניגשות לחלק ביניהן את ממלכת ירדן.

גורם שני העלול להשפיע על ישראל, היא השקפתו של ב.ג. שהתקוה לקבלת נשק מארה“ב אפסה כמעט ומשום כך אין מניעה לחדש את פעולות התגמול בעת הצורך, מה גם שהשנה היא שנת בחירות בארה”ב. “לדעת ראש ממשלת ישראל תסתפק עתה ממשלת ארה”ב בהטפת מוסר במשך יום או יומיים לאחר כל פשיטת תגמול ישראלית“, דיווח השגריר, כפי שצוטט ע”י “ניו־יורק טיימס”.

הדים להלך הרוחות המפורט לעיל, בעקבות הודעתו של ב.ג. לגנרל ברנס, כי ישראל תבצע פעולות תגמול אם לא תופסקנה ההתגרויות הירדניות. המלך חוסיין העביר במפתיע “אזהרה נגדית” באמצעות האו"מ, שלפיה תגיב ירדן בפעולה צבאית בלתי מוגבלת בסיוען של מדינות ערב האחרות על פעולת תגמול ישראלית.

ב־11 ביולי נהרג באורח מסתורי ביכבשי (סגן אלוף) מוסטפה חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה, ששמו הוזכר במרבית משפטי הריגול שנערכו בישראל. ההודעה המצרית על מותו סיפרה כי “חאפז נהרג בהתפוצצות מיסתורית של מוקש”.

מה ששכחה משום־מה, ההודעה המצרית לספר, הוא, שחאפז היה האיש שאירגן את חדירת המרגלים והפידאיון מרצועת עזה לישראל. הוא היה מגייס אותם באמצעי־לחץ מבתי־סוהר ובתי־ספר ועל אף דרגתו הצבאית הגבוהה טיפל באורח אישי בכל מסתנן ונהג להיפגש עמו בטרם חצה הלה את הגבול. הדרך שבה גייס “מתנדבים” לפעולות ריגול וחבלה נגד ישראל עוררה עליו את חמת כמה מאנשי עזה שהפגינו נגדו בעבר כמה פעמים.

כעבור שנים, כאשר יתפרסמו לראשונה מעלליה של יחידת הקומנדו 101, יסופר בין היתר על אחת הפעולות בליל אוגוסט 1953. שלושת משתתפיה, פלאח, מיקי ושמוליק, נתבקשו לפוצץ בית בודד ששכר באחד מפרברי עזה ושימש בהתאם לידיעות, כמרכז שיגור הפידאיון לשטח ישראל. המשימה בוצעה בהצלחה. האם מוסטפה חאפז צריך היה לשהות בבית המופצץ? אם אמנם כן הדבר, הרי שיחק לו מזלו למשך שלוש שנים בלבד.

דובר צבא מצרי האשים עד מהרה את ישראל בהתנקשות בחייהם של מוסטפה חאפז וברציחתו של הקולונל צאלח מוסטאפה, הנספח הצבאי המצרי בירדן ומארגן פעולות ההסתננות של הפידאיון מארץ זאת, ואיים להגיב בכוח. בדבריו ששודרו ברדיו קהיר נאמר: “מעשי החבלה הזדוניים המבוצעים בידי בן־גוריון וכנופייתו נגד אנשים בודדים, מעידים על מבוכה במדיניותו, מדיניות זו עלולה להביא לערעור השקט ולרצח נשים וטף. מצרים רוצה בשלום למרות עדיפותה בכוח. היא דוגלת במדיניות השלום ונהגה עד כה בסבלנות, אך בן־גוריון יאלץ את מצרים להגיב בכוח”.

הדובר המצרי גילה כי פצצת השעון שקטעה את זרועותיו של הקולונל צאלח מוסטאפה, נשלחה בדואר רשום מירושלים העתיקה ועל המעטפה צויין שם השולח: “ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית”. החבילה הכילה כמסתבר ספר שהתפוצץ כאשר הנספח פתחו. זרועו האחת נקטעה והשניה התרסקה. הוא נפצע קשה בבטנו ובברכיו ומצבו אנוש. “תקרית זו היא הוכחה נוספת לשיטותיה הבוגדניות של ישראל, שיטות העומדות בסתירה להחלטת האו”מ ולהסכם שביתת הנשק", אמר הדובר. להלן סיפר רדיו קהיר “כי גם חאפז נהרג בפצצת־שעון שנשלחה אליו בדואר וללא ספק היתה זו פעולת תגמול ישראלית”. השידור הסתיים כדלקמן: “…היד אשר שלחה פצצות אלה תיגדע, הדם הנקי לא יופקר, יש גבול לסבלנותנו”.

ישראל התעטפה בשתיקה גמורה סביב שתי הפרשות. פרשנים ישראלים ייחסו את משלוח הפצצות לקרובי הפידאיון שאולצו לצאת לפעילות מסוכנת בישראל ע"י השנים.

כתב אחד הפרשנים: “משערים שמותו של חאפז ופציעתו החמורה של מוסטפה ירתיע את יורשיהם. הללו יחששו מנקמת קרובי הפליטים המסתננים”. כעבור עשרה ימים הודיעה העתונות המצרית על מותו של מוסטאפה מפצעיו ועל כוונתו של קולונל נאצר להשתתף בהלוויה.

תוך כדי כך נודע על עוד נסיון התנקשות, בשיטה דומה, שנעשה כמה חודשים קודם לכן. פצצת־שעון נשלחה בדואר למי שהיה ראש ממשלת ירדן, תופיק אבו אל־הודה. החבילה נשלחה ליעדה מדואר רמאללה, אך התפוצצה לפני שנמסר למוען.

ב־16 ביולי הודיע רדיו דמשק מפי מקורות ירדניים יודעי דבר, כי “פלוגת רגלים ישראלית חדרה שלשום לירדן ליד מוצב ג’רנדל בערבה, בין כרך לעקבה. בשטח ירדן נתגלו פגזי־עשן, שיירי מזון, סיגריות וקופסאות גפרורים מתוצרת ישראלית”.

למחרת פורסמה ב“טיימס” הלונדוני הידיעה הבאה: “אין לצפות לפי שעה לפשיטות ישראליות כתגמול לפעולותיהם האחרונות של חבלנים יוצאי ירדן ועוד פחות מזה לנקיטת צעד צבאי ישראלי להבטחת הגישה להר־הצופים. אין להאמין שב.ג. יצווה על פעולה צבאית רצינית בין כתגמול ובין שלא מבלי לקבל את אישור הממשלה לכך. לפי שעה לא הועלתה האפשרות של בצוע פעולות תגמול בדיוניה של ממשלת ישראל, וברור שיהיה צורך בפּרובוקציה חמורה ביותר, כדי שהממשלה תעשה צעד צבאי”.

ב־23 ביולי ניצלו תריסר ילדים בנס ממוות בטוח כאשר רימון יד הוטל לבית שבו לנו בקבוץ מעלה־החמישה. החקירה העלתה שהיתה זו התקפה מכוונת ומחושבת של מסתננים שבאו מהגבול הירדני. הם קרעו רשת בחדר המקלחת של בית־הילדים ודרכו הטילו את הרימון שהתגלגל אל הפרוזדור והתפוצץ ליד ארון הבגדים. קירות הפרוזדור והארון ספגו עשרות רסיסים והם שמנעו את הריגתם של הילדים בחדר השני.

למחרת נפצעו קשה שני משקיפי או"מ בעלותם על מוקש בדרכם להר־הצופים. כח ירדני חדר לשטח ישראל באיזור הר־הצופים ונכנס לאחד הבתים בשטח.

המצב בגבול הירדני הלך והחמיר. מזכיר האו"מ הביע שוב את דאגתו. הירדנים מצידם העדיפו לפרסם ידיעה בעתון ‘פלשתין’ כאילו הצליחו הישראלים להבריח להר־הצופים כמויות גדולות של נשק כבד. “דבר זה הוכח אתמול בתקרית בהר־הצופים, כאשר החיילים היהודים השתמשו בכלי־נשק שלא היו צריכים להיות ברשותם” – כתב העתון.

ב־26 ביולי נפלו בעת חילופי אש 60 פגזי מרגמה ישראליים על הכפר הערבי בית סוריק הנמצא כק"מ צפונית לקו שביתת־הנשק ליד הקסטל. 7 אנשי המשמר הלאומי נפצעו קשה ושלושה בתים נהרסו. גנרל ברנס הוזמן בדחיפות למשרד החוץ ושם הדגישה בפניו שרת החוץ גולדה מאיר את חומרת המצב. במקביל שיגרה ישראל אגרת תלונה למועצת הבטחון, שבה הצביע על המצב החמור בגבול הירדני.

העתונות הזרה תחזור לטפל בנושא פעולות התגמול. “בן־גוריון דורש מהאו”מ הפסקת הטירור הערבי – ולא ייזם שיטות תגמול כדי לשמור על בטחון המדינה – יכתוב “ניו־יורק הראלד טריביון”. “ניו־יורק טיימס” יצטט מקורות בירושלים: “ברור שתקרית רצינית אחת עלולה להגדיש את הסאה. בן־גוריון הביע את אכזבת ישראל מיחס המערב והאו”מ אל המדינות הערביות והתרעם על משלוח הנשק הסובייטי לצבאות ערב".

ב־27 ביולי נודעה לעולם לראשונה החלטתו של רודן מצרים להלאים את תעלת סואץ.

עננים קודרים נראו באופקו של המזרח־התיכון.

 

פרק לא: רצח בית־גוברין    🔗

הפקעתה של תעלת סואץ בפקודת נאצר עוררה גל של מחאות בעולם. בעיקר גדול היה זעמן של בריטניה וצרפת. הממשלה הבריטית בראשותו של אנטוני אידן, התקשתה לבלוע את הגלולה המרה, בראש ובראשונה בגלל התוצאות המדיניות והכספיות המיידיות. בריטניה החזיקה ב־176 אלף, מתוך 400 אלף המניות שהוצאו בשעתו ע“י “חברת תעלת סואץ”. למניות שלה היה ערך כספי של 30 מיליון ליש”ט. ביטול החוזה, שתוקפו עמד לפוג תריסר שנים לאחר מכן ב־1968 עלול היה לגזול מבריטניה הכנסה בטוחה של 50 מיליון ליש“ט. העתונות הבריטית אשר כינתה את צעדו של נאצר כ”גניבה“, “גזל” ו”שוד" הזדרזה לקבוע כי חוזה פינוי התעלה בין בריטניה ומצרים קובע במפורש כי בריטניה רשאית להחיש כוחות צבא לתעלה בשעת חירום. הנימה הכללית היתה: “נאצר הפר את אמנת תעלת־סואץ ואין להפקיד בידו את הבסיס הבריטי החשוב הזה”.

גם בצרפת נשבו רוחות אנטי־נאצריות. גם כאן דיברו ראשי הצבא הצרפתי, בראשותו של גנרל גיום בצורך במלחמת־מנע.

לפתע התברר כי ישראל היא עדיין אחד מאמצעי־הלחץ הבודדים באיזור נגד מגמותיו של הרודן המצרי. אט אט הסתבר מעל לכל ספק כי רק הספקת נשק לישראל עשויה לבלום מגמות תוקפניות נוספות של מצרים.

בינתיים נמשך הויכוח בחדרי חדרים אם אמנם הגיעה השעה לחדש את פעולות התגמול כדי להפסיק אחת ולתמיד את ההסתננויות הבלתי פוסקות מהגבול הירדני. אחד מחברי הכנסת מהאופּוזיציה הכריז באסיפת־עם פומבית: “או שאנו גורסים כי פעולות התגמול הן התשובה הנכונה להסתננות ותוקפנות מתמדת, מהסוג המתנהל עתה בגבול הירדני או שאנחנו גורסים שפעולות תגמול אינן נכונות בשעה זו ולמשך החודשים הקרובים. במקרה הראשון עלינו לגייס יותר כח אדם וציוד נגד ההסתננות אך לפסוח על שתי השעיפים – אסור”.

בממשלת ישראל נשמעו קולות בעד הבלגה נוספת נוכח העובדה שבעצם ימים אלה מתקיימים מגעים בלתי פוסקים עם מזכיר האו“מ על מנת לדון באמצעים למגע ישיר עם הערבים לקראת פתיחת עצרת או”מ. ישראל תהיה חייבת לבוא לעצרת במעמד מוסרי איתן, שיבליט היטב שכל הפרות שביתת־הנשק, מבוצעות בידי הערבים.

יום רדף יום ופתרון משבר הסואץ לא נראה באופק. נהפוך הוא: המצב הבינלאומי החריף. הצי השישי האמריקני הועמד במצב הכן בים התיכון. הכוחות הבריטיים בקפריסין קיבלו תגבורת של מטוסי־קרב, צנחנים צרפתים המתינו לפקודה במלטה.

גם מצרים לא ישבה בחיבוק־ידים. כ־120 קצינים מצרים שהיו בהשתלמות בברית־המועצות, הוזעקו לארצם. מצרים החלה לגייס אנשי מילואים ולהקים מיליציה עממית שעליה הוטל להגן על התעלה בכל מחיר. דובר משרד החוץ הצרפתי הגיב על פניית ישראל לשלוש מעצמות המערב להבטיח חופש שיט גם לאניות ישראליות בתעלה. שלוש המעצמות התחייבו ביניהן לעמוד במפגיע על חופש השיט לספינות ישראליות בתעלת סואץ. אם יוקם גוף בינלאומי – ממילא יובטח החופש גם לישראל.

ממשלת עירק פירסמה הודעת תמיכה בצעדה של ממשלת מצרים והזהירה מפני אפשרות כי ישראל תנצל את משבר הסואץ לשם ביצוע פעולה צבאית פתאומית נגד ירדן או נגד מצרים. “אסור שבעיית הסואץ תסיח את דעת הערבים מתוכניותיה העוינות של ישראל” – קבעה ממשלת בגדאד.

הדלפה עיתונאית סיפרה על שיחות המתנהלות בין ממשלת ישראל לבין פירמות אנגליות־אמריקניות לשם בירור האפשרויות להנחת קו צינורות מאילת לחיפה להעברת נפט למעצמות המערב. מטרת התכנית היתה למצוא דרך לעקיפת תעלת־סואץ. לגבי ישראל היה בכך גם משום חיזוק המערב במיקוחו עם מצרים על עתיד התעלה. מפאריס הגיעו ידיעות על תוכנית נוספת להקמת מסילת־ברזל מאשדוד לאילת במקביל לצינור הנפט. החברה הצרפתית “דינקרקואז” הודיעה כי היא מוכנה להשקיע מיליוני דולרים בביצועה.

תוצאה נוספת של משבר סואץ היתה קשורה בהעברתם של יחידות פידאיון מרצועת עזה לאיזור התעלה. חבושים כובעים עליהם מצוירת גולגולת וחרבות מצולבות הם נשבעו להגן על התעלה במחיר חייהם.

שר החוץ הסורי, עבדול חביב ארסלן, הודיע במסיבת עתונאים מיוחדת שכינס ב־8 באוגוסט, כי מצב הכן הוכרז בצבא ארצו, לאור נסיונה המחודש של ישראל להטות את הירדן: “ישראל מנסה לנצל את המתיחות בסואץ כדי לחדש את העבודה”, אמר השר הסורי, “פירושו של דבר ביטול של הסכמי שביתת הנשק ומלחמה”.

בהודעה סורית אחרת נמסר כי “ישראל מפעילה כוח משטרה בלתי־חוקי באיזור המפורז, מסננת אליו צבא סדיר בתלבושות שוטרים ובונה ביצורים וישובים באיזור. הישראלים חפרו חפירות והניחו מוקשים בהקוצרים, דרדרה, גבעה 92 ובמקומות אחרים”.

ירדן הצטרפה למקהלה והודיעה כי ישראל ריכזה כוחות גדולים, כדי דיוויזיה שלמה בתוספת סוללות תותחים באיזור ירושלים ולאורך הגבול הירדני מהקסטל ועד תול־כרם. כוונת ישראל היא לבקש הכרעה מידית במלחמה מונעת במקרה שנאצר יצא מנצח מסכסוך הסואץ. הועדה המדינית של הליגה הערבית קיבלה החלטה, שלפיה התקפה על מצרים תיחשב להתקפה על כל מדינות ערב.

ב־15 באוגוסט הותקף ליד באר־מנוחה אוטובוס אזרחי שהיה בדרכו לאילת. אשה אחת נהרגה ושלושה נוסעים נפצעו. מכונית לווי של צה“ל שנסעה לפני האוטובוס הותקפה אף היא. שלושה חיילים נהרגו. חקירת השלטונות הישראליים העלתה שהיה זה רצח מאורגן. עם הגיע האוטובוס למקום המארב נורה צרור יריות ע”י צופה. זה היה האות לשני מארבים שפתחו מיד במטח יריות. האש כוונה בעיקר לנהג האוטובוס, ואמנם, הנהג נפצע, הנוסעת שנהרגה ישבה מאחוריו. הצמיגים של הג’יפ שנסע בלווי התפוצצו. המרצחים התעללו בשלוש גופות החיילים שנשארו בשטח עד לסיום חקירת משקיפי האו"מ. הגופות היו במצב מחריד, הראשים היו שבורים ממכות במכשיר קהה או בעיטות בנעל כבדה.

גנרל ברנס, ראש משקיפי האו"מ הוזעק למשרד החוץ ושם נמסר לו כי ישראל מודאגת מההתפתחויות האחרונות ולא תוכל לשבת לאורך ימים בחיבוק ידיים.

שלוש התגרויות נוספות בגבול המצרי בימים הבאים והעובדה שמתקיפי האוטובוס היו מזויינים בתת־מקלעים שבדיים מטיפוס “קרל גוסטב”, שהוא הנשק האישי של הפידאיון המצריים, חיזקו את הסברה שהפעולות בנגב בוצעו בידיעת מטה המודיעין והפידאיון המצרי ברצועת עזה. פעולה פּרובוקטיבית מעין זו, שנועדה להחריף ביותר את המצב בגבול ישראל – ירדן עשויה היתה להסיח את דעת ישראל מהגבול המצרי, בעוד שמצרים עסוקה בסיכסוך התעלה. במקביל צפויה היתה התקרבות בין ירדן ומצרים, מתוך בקשת הגנה. גירסה אחרת היתה שהפעולות היו פרי יזמתו הפרטית של מפקד ה“פידאיון” החדש שבא במקומו של מוסטפה חפז, קרבן “הפצצה הספרותית”.

כך או אחרת, ישראל החזירה מהלומה ברצועת עזה.

משקיפי האו"מ דיווחו על עשרים חיילים הרוגים במוצבי המצרים ברצועה.

אחד ההרוגים היה קצין בדרגת קולונל.

ב־21 באוגוסט נערך תרגיל אזעקה בתל־אביב מטעם הג“א. תושבי העיר ניעורו בשעת־בוקר מוקדמת ומיהרו למקלטים בעקבות “הפצצה אווירית” ע”י להק מטוסי סילון. ב“הפצצה” מן האוויר “נפגעו” עשרות בנינים, מאות אזרחים “נהרגו” וקטעי רחובות נסגרו לתנועה. היתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור שבה שררה אווירה מציאותית של מלחמה, כאשר הצופרים השמיעו יבבות אזעקה אמיתיות כפי שייתכן בהפצצה אמיתית בעוד שבניסויים הקודמים הושמעו רק אותות ארגעה. היו כאלה שראו גם בעובדה חסרת חשיבות, לכאורה, זאת בבחינת אות לבאות.

ב־31 באוגוסט נהרגו שני חיילי צה"ל נוספים, ממוקש שהוטמן צפונית למשק קציעות באיזור ניצנה.

באותו יום נמסר על ישיבה סודית של מנהיגי ה“פידאיון” שהתכנסה בביירות והחליטה להקים ארגון “פידאיון” משותף לכל הערבים. מטרתו להגביר את פעולות הטירור נגד ישראל. ארגון זה הגיע להסכם של שיתוף פעולה עם המחתרת הקפריסאית “איאוקה”, בעקבות העברת כוחות צרפתיים לקפריסין והקמת מפקדה צבאית בריטית־צרפתית בניקוסיה. בסה"כ הגיעו לקפריסין חמשת אלפים חיילים צרפתים וזאת בנוסף לשייטת הצרפתית אשר בסיסה בטולון שיצאה ללב ים ולדיוויזית הצנחנים שהועמדה במצב הכן באלג’יריה.

גנרל ברנס הכריז בינתיים כי “המצב באיזור מתוח יותר מאשר לפני שנתיים כאשר נכנסתי לתפקיד”.

ב־30 בספטמבר הורה ראש משקיפי האו“מ לשריין את הג’יפּים ומכוניות הסטיישן של האו”מ ולהנמיך את מרכביהם, על מנת להגביר את בטחונם האישי של המשקיפים המסיירים בגבולות.

ב־10 בספטמבר חזרה לחיפה האניה היוונית הזעירה “פּאן אגיאה” שניסתה לפרוץ את המצור לאילת ב־25 במאי ונעצרה בפורט סעיד.

דעתם של שלושה מאנשי הצוות נטרפה עליהם בגלל תנאי המעצר הבלתי־רגילים, שניים נוספים חלו בדיזנטריה, האחים נראו כצלמי־אנוש. “המצרים היו גרועים יותר מהגרמנים בדכאו”, אמרו אנשי הצוות.

ב־11 בספטמבר נרצחו 6 חיילים ישראלים ממארב ירדני באיזור בית גוברין. השישה היו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים שהתאמנו במסגרת העתודה האקדמאית. בדיקת גופותיהם העלתה שהירדנים התעללו בקורבנותיהם. הועלתה סברה שכמה מהחיילים היו פצועים ונרצחו בדם קר לאחר שנגררו לגבול הירדני.

הודעת הלגיון הערבי, כפי ששודרה ברדיו רמאללה, קבעה כי “כוח ישראלי שנאמד ב־100 איש חצה את הגבול ופתח באש על אנשי הלגיון והמשמר הלאומי שהשיבו אש והכריחום לסגת”.

היה ברור לכל כי הוגדשה הסאה. ההבלגה פשטה את רגלה. רשות הדיבור ניתנה לצה"ל.

 

פרק לב: מבצע “אל־רהווה”    🔗

הרי חברון נחשבו מאז ומתמיד לאיזור ההשפעה של המופתי הירושלמי ועויין לממלכה ההאשמית. במלחמת השחרור חנו באזור יחידות מזויינות של האחים המוסלמים ממצרים. מפקדי ה“פידאיון” גייסו רבים ממתנדביהם באיזור זה, ובהתאם לידיעות, שימשה משטרת אל־רהווה כאחד הבסיסים שאליהם היו נסוגים אנשי הפידאיון לאחר פעילותם באיזור באר־שבע. בנין המשטרה המבוצר שכן לא הרחק מהמקום שבו נרצחו 6 חיילי צה“ל. במרחק 5 ק”מ ממנו – בכפר אידנה – היתה התעללות בגופות החיילים הישראלים.

המשימה שהוטלה על הכוח הישראלי היתה לתקוף את בנין המשטרה שהיה מסוג מבצרי הטיגרט הידועים, לפוצצו ולהשמיד את החיילים המצויים בו. משימה זו הוטלה על סיירת הצנחנים, בפיקודו של מאיר הר־ציון. על מנת להבטיח את הצלחתה, הוטל על שני כוחות נוספים משימות משנה: לחפות על הפריצה והנסיגה ולחסום את דרכי הגישה למקום בפני תגבורות. מפקד היחידה אריק שרון אמר למפקדי הכוחות בטרם תידרכו את הלוחמים: “המשימה היא פריצה לתוך בנין המבצר ופיצוצו על כל יושביו. לא ישאר חדר או אבן, ברור?”

המפקדים מחליפים ביניהם דעות לגבי שיטת הפריצה. מפקד הכוח הפורץ, מאיר הר־ציון אמר “שיש אפשרות לחתוך את הגדרות במספריים. יש לכך יתרון, במקרה של התגלות ניתן יהיה למצוא מחסה מפני האש”. לאחר הרהור קל הוא אמר בקולו השקט: “אני מציע לבחור בדרך הנועזת והפשוטה ביותר – להיכנס דרך השער”. אט אט מתגבשת התוכנית: הכוח הפורץ יכנס אמנם דרך השער הראשי של החצר ויפנה לעבר הכניסה הראשית של בנין המשטרה. כוח החיפוי ימטיר אותה שעה אש קטלנית של ררנ“טים ובזוקות, כדי למנוע תגובה חמורה של כוחות ירדניים העלולים להימצא בחצר, או סמוך לכניסה הראשית. לאחר כיבוש המשטרה, תינתן רשות הדיבור לחבלנים בפיקודו של ירמי בורדנוב. הכביש הראשי ייחסם ע”י כוח בפיקודו של בירו. כוח נוסף יאבטח את דרך הנסיגה לעבר הגבול. נשארו עוד שתי שאלות: היכן ישאר הרכב והיכן יהיה הצוות הרפואי הנלווה.

סוכם כי הרכב ימתין על הגבול ממש. רופא היחידה האהוד ד"ר מוריס אנקלביץ (שנקרא “הדוקטור”) יצטרף אל הלוחמים, מאוחר יותר יתברר שלרופא הצעיר היה תפקיד גורלי במהלך הפשיטה.

אריק מברך את הלוחמים ומאיץ בהם לצאת לדרך. השעה היתה סמוך לחצות. מילותיו האחרונות היו “אם לא מוצאים את המשטרה לא חוזרים לישראל” והם הבינו את הרמז.

הנסיעה לגבול נעשתה בשיירת מכוניות שפנסיהן היו כבויים. הלוחמים יורדים. תדריך אחרון. מאיר הר־ציון אומר לאנשיו: “אם תתקלו במארב בדרך הסתערו עליו. לא לחשוב פעמיים”. הם חצו את הגבול והתחילו להתקדם בטורים עורפיים. מסביב שררה עלטה מוחלטת. הלוחמים לא חששו, הם ידעו שהר־ציון, הסייר בחסד עליון, יוליך אותם ליעד, אף כי הוא הודה שמעולם לא היה בקירבת המקום. כעבור שעה לערך הם מגיעים לרכס גבעה. ממול נראה המבצר במלוא הדרו וגודלו. בחצר נראים כמה צלליות שחורות שקשה לזהותם מרחוק.

כוח־הרתק שתפקידו לחפות ולרכך את הפריצה והנסיגה, בפיקודו של אלישע, מתמקם בעמדת ירי נוחה. כוח הפריצה מתקדם לעבר הבנין. החסימה סוגרת על הכביש הראשי. לפתע ניתנה פקודה: א־א־ש־ש. “הקונצרט” התחיל. נביחות מקלעים, כעבור דקה או דקתיים קול פיצוץ. הפריצה החלה.

ההפתעה היתה מושלמת. בחצר בנין המשטרה נראים אנשים מבוהלים. פה ושם נשמעת יריה מכיוון הבנין. השעה 0100, בנין המשטרה כמעט בידינו. כוח הרתק הפסיק לירות במקלעים והפעיל את הבזוקות. מכל עבר נשמעו קולות ירי של עוזי. הכוח הפורץ החל בטיהור החדרים. הכיבוש היה מהיר, למרות ההתנגדות. הלגיונרים היו חמושים בנשק כבד, אך הם לא השכילו לעמוד מול הנשק הקל – העוזים והרימונים של הפורצים הישראלים. אחד מהם ירה במקלע מגג הבנין לעבר מאיר הר־ציון, שנע בשטח ככספית ודאג לכל פרט ופרט, ופגע בצווארו. אחד הלוחמים מיהר אל ה“דוקטור” שטיפל בכמה פצועים קשה בחצר המבצר ואמר לו “הר־ציון נפצע קשה”. תוך דקות הוא רץ בין מטר הכדורים אל מפקד כוח הפריצה שהיה שטוף דם כולו. בצווארו הנפוח נראה מקום כניסת הכדור, שפגע פגיעה אנושה בעורק ולא יצא החוצה. הר־ציון נשם בכבדות, לסתותיו היו מאומצות כאדם העומד להחנק. הדם לחץ על סימפון הנשימה, מצבו היה אנוש ביותר. למעשה חסר תקוה. הפצוע איבד את הכרתו. הרופא הצעיר לא היה צריך אפילו להרדימו. הוא שלף מתיקו איזמל מנתחים וחתך מעל הגרגרת פתח בגודל שני סנטימטרים. החובש סייע בידו כדי למנוע זיהום. לאחר מכן הכניס הדוקטור צנור מתחת לסימפון הנשימה, דרך הקצה השני נכנס אוויר, הפצוע נשם בכבדות, הדוקטור הורה להעבירו מיד לאמבולנס. חמש דקות נמשך הניתוח שנערך בתנאים סטריליים גרועים ביותר, חמש דקות אלה החזירו לחיים את האיש שכונה ע“י הרמטכ”ל משה דיין כ“לוחם הגדול ביותר שקם לעם היהודי”, חמש דקות שבגללן זכה ד“ר אנקלביץ לצל”ש של הרמטכ"ל על “ביצוע ניתוח לפצוע אנוש בתנאי קרב, תוך גילוי אומץ לב למופת”. צנחנים נוספים נפגעו בעת טיהור הכניסה הראשית, הנפגעים הועברו מיד לעורף לעבר אמבולנסים ישראליים שהעבירו אותם לבית החולים בבאר־שבע.

בינתיים ערך קצין החבלה ירמי סיור מדוקדק בבנין ובחצר כדי לוודא שאין נפגעים ישראלים בשטח ולהחליט על כמות חומר־הנפץ שיש להפעיל. הוא הורה לסבלים להביא לו כמות מכסימלית וביקש את מפקדי הכוחות לפנות את השטח ולהגיע עד לטווח בטחון מעבר לגבעה.

לאחר שהושלמה המלאה הוחל בחיבור המטענים. ירמי המזוקן פיקח אישית על כך, למניעת תקלות. ואז, כעבור כמה דקות נשמעה הקריאה: פי ־ צוץ! פטרית אש התרוממה אל־על. הבנין קרס תחתיו וברד אבנים גדולות התעופפו לכל עבר.

הלוחמים מעיפים מבט אחרון: השער והגדר סביבו נותרו גלמודים, קשה היה להבחין שבמקום זה שכן פעם מבצר משטרה.

השעה כבר 2 אחר חצות, החלה הנסיגה לעבר הגבול.

דקות ספורות קודם לכן סיימו את מלאכתם אנשי החסימה. בידיהם היה שלל מקורי: מקלע בראונינג 0.5 שהורד מחזיתו של ג’יפּ ושני מקלעי בראונינג 0.3 שהיו קבועים באחוריו של הג’יפּ. סיפר אחד הלוחמים: “התמקמנו בשולי הכביש והיינו נכונים לכל התפתחות. חיכינו לתגבורות של הצבא הירדני ולחיילים בורחים. כעשרים דקה לאחר הפיצוץ הראשון של השער נראתה מרחוק שיירה של 5 מכוניות. המכונית הראשונה היתה ג’יפּ ‘לנדרובר’ שעליו היו שלושה חיילים. אחריה נעו שני ג’יפּים דומים. שלושת כלי הרכב נעצרו זה אחר זה במרחק של כמה מטרים. שתי המכוניות האחרונות לא נתגלו לנגד עינינו. למעשה ניתן לומר שהמכונית הראשונה היתה במרחק של כעשרים מטר ממקום החסימה. נהג הג’יפּ הראשון ירה רקטה כדי להתמצא בשטח. זה היה סימן עבורנו. בדקנו את שלושת החיילים של הג’יפּ הראשון, שני הג’יפּים האחרים פתחו באש חזקה לעברנו, אבל הפגיעות שלהם לא היו מדוייקות ביותר. השלכנו לעברם רימוני התקפה וחיסלנו אותם, רק אז הבחנו בשני הג’יפּים האחרים שעשו אחורה פנה ונסעו מהמקום במהירות שגעונית”.

חיילי החסימה פירקו את המקלעים מהג’יפּים, הרסו את מכשירי הקשר וגלגלו את המכוניות לואדי סמוך. עוד בטרם סיימו את המלאכה הגיע למקום אוטובוס צבאי עמוס חיילים. נהג האוטובוס שהבחין בנעשה עצר את הרכב והתכוון לעשות אחורה פנה, אך חיילי החסימה לא הניחו לו. אחד מהם שיגר ירית ררנ"ט לעבר האוטובוס, היתה זו פגיעה ישירה. כמה חיילים נפגעו, אחרים פרצו דרך הדלתות ונעלמו בגבעות הסמוכות. נסיגתם של חיילי החסימה היתה קשה, חיילי הלגיון המתינו להם בפאתי הכביש הרעוע המוליך לגבול. רק התושיה של מפקד החסימה מנעה מהם התנגשות נוספת שנראתה מיותרת. הוא הורה לחייליו ללכת בשלשות על הכביש וליצור רושם של חיילים ירדנים הנעים בשטח. מראש הגבעה הסמוכה נשמע קול: “מין הדא?” (מי זה?). אחד מחיילי החסימה, עובד, ששלט היטב בערבית השיב: “תעל הון, יא אחי” (קרב לכאן אחי), “מן אנתי?” (מי אתה?) שאל הקול, “מסכון, אנא אחיך” (מסכן, אני אחיך). שוב לא נשמע קול מהגבעה.

מאוחר יותר התברר שאותו קול מהגבעה.

מאוחר יותר התברר שאותו קול מהגבעה היה קולו של לגיונר שצפה על פני השטח, לידו היו שרועים כמה עשרות לגיונרים נוספים.

תושבי ישראל שהאזינו בחדשות הבוקר המוקדמות לתיאור הפשיטה הבינו, כי נסתיימה תקופת ההבלגה. בשעות הבוקר המאוחרות יותר הודיע דובר הלגיון הערבי כי אבידות הצבא הירדני בפשיטת צה"ל הם 19 הרוגים ו־2 פצועים. ההודעה הירדנית אמרה שכוח ישראלי גדול חצה בחצות הלילה את הגבול ופוצץ תחנת משטרה בקרבת אידנה. "מארבים הושמו על כל הדרכים המובילות לתחנת המשטרה והדרכים “מוקשו” תאר דובר הלגיון את הפשיטה, “עם הישמע ההתפוצצויות החלו תגבורות ויחידות הצלה לחוש לעזרה אך עלו על מוקשים ונתקלו במארבים. רק בשעה 4 לפנות בוקר יכלו תגבורות הלגיון להגיע לבנין המופצץ. הוחלט לחזק את עמדות חיילינו לאורך קווי הפסקת האש”.

בהודעה מאוחר יותר אמר הדובר הירדני: “הכוח הישראלי נאמד בגדוד שלם; אנשי המשמר הלאומי בתחנת המשטרה נלחמו בגבורה רבה ונפלו עד האחרון שבהם. בחצר המשטרה התנהל קרב פנים אל פנים והופעלו סכינים וקתות רובים”. הדובר גילה עוד, כי על אף הכוננות לא השגיחו החיילים במצודת המשטרה בהתקרבות הלוחמים הישראלים עד אשר החבלנים הסתערו על השערים ופרצו אותם. אף אחד מהחיילים הירדנים שהיו במצודה לא ניצל.

רדיו המזרח התיכון מסר פרטים נוספים מפי כתבו שביקר במצודה: “מספר ההרוגים הגיע ל־26”, נאמר בשידור. הנספח הבריטי שביקר במצודה אמר: “מעשה שטני והרס מוחלט מן החמורים ביותר שראיתי עד כה בחיי”.

רדיו רבת־עמון שידר ראיון עם קצין בדווי שהוקלט על הריסות בנין המשטרה. וכך אמר הקצין בקולו הבכייני: “אני נמניתי עם התגבורת של הלגיון שחשה לעזרת משטרת אל־רהווה. הישראלים עקפו את רהווה מהעורף. זו אינה שיטה, אסור להתנפל על מישהו עם סכין ולדקור אותו בגבו. אנחנו יצאנו להושיט עזרה למותקפים ברהווה. חששנו, אמנם, ממארבים וממוקשים בדרך ונסענו כשעינינו פקוחות. אבל כיצד אפשר להתגבר על שיטה בוגדנית זו של היהודים השמים מארבים?”

פרשן רדיו מצרים הסתפק בתגובה קצרה: “אנחנו נברר את הזמן והמקום המתאימים למלחמה. לא ניתן לאוייב לגרור אותנו למלחמה בזמן המתאים לו”. רדיו בגדאד, לעומת זאת, סיפר כי חיילי צה"ל לחמו בחיפוי מטוסים וטנקים כבדים והשתמשו ברקטות.

ערביי חברון חמי־המזג לא היו יכולים לעכל את ההשפלה. הם ערכו הפגנות סוערות בחוצות עירם נגד שלטונות רבת־עמון.

למחרת נרצחו שלושה שומרים דרוזים בהתקפת מסתננים בעין־עופרים שבערבה. המקום שוכן במרחק של 8 ק“מ צפונית לעין־חוצוב למרגלות מעלה־עקרבים. העקבות הוליכו לעבר הגבול הירדני במרחק של 4.5 ק”מ ממקום הרצח. היה ברור שהמסתננים באו למקום לשם ביצוע רצח בדם קר.

ה“כדור” היה שוב בידי צה"ל.

 

פרק לג: מצודת ג’רנדל    🔗

בליל ה־14 בספטמבר 1956 תקף כוח ישראלי את תחנת משטרת המדבר הירדנית בג’רנדל בערבה ופוצצה. עשרות חיילים ירדנים, שהיו אותה שעה בבסיס העיקרי של ירדן באיזור הערבה, נקברו מתחת להריסות.

לא בכדי נבחרה תחנת ג’רנדל, השוכנת במרחק של כ־60 ק“מ צפונית לאילת, כיעד הפשיטה הבא של צה”ל. מאז נפתחה הדרך לאילת, שבע שנים קודם לכן היוותה תחנה זו אבן־נגף בדרך לאילת. ידיעות ומסמכים שהגיעו לישראל קבעו בבירור כי ג’רנדל, נוה המדבר הזעיר למרגלות הר־עמון כ־6 ק"מ מגבול ישראל, משמשת בסיס ומרכז לכנופיות המתנכלים לדרך הערבה. ממקום זה יצאו מארבים לאוטובוסים וכלי־רכב אחרים והמחבלים במחנות במרחבי הערבה. ממקום זה יצאו גם רוצחיהם של שלושת השומרים הדרוזים.

היה ידוע גם, כי הממשלה הירדנית הקדישה תשומת לב מיוחדת לתחנת המשטרה בג’רנדל, מאחר שהיא הוקמה באיזור המהווה שטח מריבה בין ירדן וסעודיה. אחד מתפקידיה המקוריים של התחנה היה למנוע את פגיעתם של בדווים נודדים מסעודיה בבדווים הנוודים הירדנים. משום כך חנו בתחנה דרך קבע יחידות מדבר קלות־תנועה של הלגיון, רוכבי גמלים ומכוניות משוריינות קלות.

חקירת משקיפי האו"מ העלתה כי הפעולה כולה – חדירת הכוחות התוקפים, התפרסותם בשטח, הצבת המארבים, כיבוש ופיצוץ התחנה נמשכו כמה שעות מרדת החשכה ועד חצות. עיקר הפעולה – ההסתערות והכיבוש – נמשכו רבע שעה בלבד. מסתבר, כי חיילי התחנה הרגישו בחיילים הישראלים ופתחו לעברם באש חזקה. למרות אבדן גורם ההפתעה וחרף כושר הלחימה העז של הירדנים, גילו הלוחמים הישראלים דבקות במשימה וביצעו את המשימה המקורית שהוטלה עליהם.

תחנת ג’רנדל היתה בנויה בצורת מצודה. בנין גדול ממדים ששימש כתחנת המשטרה ובמרחק 600 מטר ממנו בנין נוסף ששימש כבית־ספר לבני משפחות הלגיון ולילדי הבדווים באיזור. בין שני בניני האבן השתרע מחנה אוהלים לא מגודר, שבו התגוררו משפחותיהם של “חיילי המדבר”. הלוחמים הישראלים הקפידו שלא לפגוע לרעה בנשים ובילדים שבמחנה ולאחר שהשתלטו על המצודה הניחו להם להימלט. בגלל החשיכה נפגעו בשגגה אשה ושני ילדיה שנפצעו קל. כן עלו באש כמה אוהלים שדייריהם הספיקו קודם לכן להימלט. משקיפי האו"מ העריכו את מספר הרוגי הלגיון ב־30–40. מקורות זרים אחרים טענו, כי במקום שהו דרך קבע שתי מחלקות צבאיות ואף כי ידוע היה שחלק מהחיילים הירדנים נמלטו אל המדבר בסערת הקרב, אין ספק שמספר ההרוגים היה גדול יותר. לפני שעזבו את המקום פוצצו החבלנים הישראלים את בנין המשטרה. אחד מעדי הראיה טען מאוחר יותר ששברי הבנין התפזרו על שטח של 300 מטר.

שתי פשיטות התגמול של צה"ל באל־רהווה וג’רנדל זרעו מבוכה רבה בארצות ערב. הועדה המדינית של הליגה הערבית התכנסה בדחיפות פעם נוספת תוך פרק זמן קצר כדי “לדון בפעולה משותפת נגד ישראל”. העתון “אל־ג’יהאד”, פירסם בהקשר לכך “הכרת תודה” לראש ממשלת ישראל, דוד בן־גוריון, בנוסח הבא: “חשבנו שאתה חכם והנה אתה חסר שכל. אנו מודים לך מאד, כי עזרת לנו הרבה. עזרת לנו להתלכד, להתחזק, לחכות ליום הגדול. החלטתנו נחושה לעמוד בפני התקפותיך ואנו, רק אנו, נבחר את זמן ההתקפה שלנו על ישראל”.

רודן מצרים קולונל נאצר נפגש אותה שעה בקהיר עם חברי מפקדת ה“פידאיון” במטרה להביא לתיאום פעולות הטירור נגד ישראל. על מנת להרגיע את הרוחות, מינה נאצר במקביל את בריגדיר מוחמד חביב איסמעיל כראש המטה הכללי המצרי־סורי המאוחד. נאצר דחה כחסרות שחר את השמועות כאילו החליש את המערך הצבאי בגבול הישראלי בשל הכנותיו לקראת המלחמה עם ארצות המערב, על רקע הלאמת תעלת סואץ.

בבירות נמשכו הלחישות כאילו יחידות ישראליות חודרות ללא הרף לאיזור ניצנה מאחר שאינן חוששות מתגובה מצרית. בסעודיה הודיע המלך, כי הוא מסכים להצבת צבא עירקי בירדן כנגד מיבצעים ישראליים בעתיד.

פיצוץ שתי תחנות המשטרה הירדניות עורר בהלה בקרב תושבי הכפרים הירדניים לאורך הגבול עם ישראל. תושבי ספר רבים החלו לברוח לפנים הארץ והגיעו עד לרבת־עמון. האלמנטים הפּרו־מצריים באוכלוסיה הפלשתינאית הגבירו את התביעה לפעולות תגמול צבאיות נגד ישראל; תוך כדי כך התברר כי מצרים “בוחשת” מאחורי הקלעים ומסיתה את האוכלוסיה, מתוך רצון להתמיד במתיחות בגבול הישראלי־ירדני, הן כדי להעסיק את ישראל והן כדי להביא להחרפת המצב ולעורר את האוכלוסיה המיואשת לדרוש הידוק יחסים עם מצרים.

סוריה הזדרזה להכנס אף היא לתמונה. כוח גדול של הצבא הסורי הוצב בגבול סוריה־ירדן כדי לסייע לירדן “במקרה של תוקפנות ישראלית נוספת”. משקיפים בינלאומיים ראו בהצבת הכוחות הסוריים הקמת משקל נגדי לכוחות העירקיים שביקשו אף הם “להגן” על ירדן.

ביום ראשון, 23 בספטמבר, התקיים בשעות אחה“צ סיור של משתתפי “הכינוס לידיעת הארץ” במשק רמת־רחל וסביבותיו, מדרום לירושלים. בשעה 5 לערך כשקבוצת המטיילים היתה בקצה הקיבוץ ליד בריכת־המים, נפתחו עליהם לפתע יריות מעמדות הלגיון במר אליאס. 3 אזרחים נהרגו ו־18 נפצעו. הלגיון הערבי היה אחוז חרדה מפני אפשרות של פעולת תגמול ישראלית נוספת. קריין רדיו רמאללה הזדרז למחרת בבוקר למסור את ההודעה הבאה: “אתמול בשעה 5 אחה”צ תקף טירוף דעת קשה חייל באחד ממוצבי הצבא. החייל איבד את עשתונותיו ופתח באש ממקלע לעבר קבוצת יהודים גדולה שעמדה אותו זמן בקרבת הגבול. החייל נעצר והובל לבית־החולים לטיפול”.

בתגובה לכך פירסם דובר משרד החוץ הישראלי את ההודעה כדלקמן: “חקירת ועדת שביתת הנשק של תקרית רמת־רחל ב־23 לח.ז. בה נהרגו שלושה ונפצעו 18 אזרחים ישראלים סותרת לחלוטין את הגירסה הירדנית כאילו בוצעה ההתקפה ע”י חייל לגיון אחד שנתקף בטירוף הדעת. עדי ראיה ישראלים וכן אנשי כמורה שנכחו במקום מסרו, כי הבחינו בבירור ביריות משני מקלעים ואף ביריות בודדות מרובות. כן קבעה החקירה שהאש נמשכה לפחות דקה וחצי, היינו יותר זמן מכפי שמסוגל מקלע־ברן לירות ממחסנית אחת המכילה 20 כדורים בלבד. מספר הנפגעים והפגיעות במקום עולים בהרבה על מספר הכדורים שניתן להכניס במחסנית ברן. החקירה העלתה כמו־כן, שהיריות באו מתוך עמדה מבוצרת של הלגיון שבה נמצא אותה שעה יותר מחייל אחד. אחד מהעדים שצפה בעת ההתקפה במשקפתו לעבר המוצב הירדני הבחין ברורות ב־2 עמדות מקלע, באחת מהן 3 חיילים ובשניה 5 חיילים שכובים ומפעילים את כליהם.

ההודעה הישראלית הביעה מורת־רוח מהודעת האו"מ, שקיבלה את הגירסה הירדנית על החייל הבודד שפתח באש.

לעובדה שישראל דחתה בשאט־נפש את הגירסה הירדנית על ה“טירוף”, היו השלכות מידיות. שתי יחידות צבאיות גדולות, סורית ומצרית הועמדו במצב הכן לקראת יציאה אפשרית לירדן. עירק וסוריה העבירו מיד את כוחותיהן לנקודות הקרובות לגבול המשותף עם ירדן כדי שתוכלנה להכנס לירדן “בעת שהמצב יחייב זאת”.

תקרית רמת־רחל תפסה את כותרות העתונות הבינלאומית. הכל ציפו לתגובה ישראלית מידית.

למחרת הפשע הראשון בוצע פשע שני אף הוא באיזור ירושלים, הפעם ליד מושב עמינדב בקרבת עין־כרם. אם ובת שיצאו בשעות אחה“צ המוקדמות לקטוף פירות בכפר ליד מושב עמינדב, נפגעו באש שהומטרה עליהן ע”י לגיונרים ירדנים שחדרו לשטח ישראל. הבת נהרגה ביריות. האם הפצועה הצליחה להגיע למושב בכוחות עצמה ולהזעיק עזרה.

העתונות הישראלית דרשה תגובה מידית. “עד לאיזה גבול נסכים עוד להשתתף בקומדיה ספוגת הדמים הזאת?” שאל עורך אחד העתונים הנפוצים.

הממשלה התכנסה בבוקרו של יום שלישי 25 בספטמבר, לישיבה דחופה שלא מן המנין, בהשתתפותו של ראש הממשלה (אשר הפסיק במיוחד את חופשתו) והרמטכ"ל. דובר הממשלה הודיע, כי הוחלט בין היתר על פעולה מדינית מקיפה, שתעמיד את המעצמות הגדולות על התוקפנות הירדנית ועל הסכנה לשלום הנובעת מהתקפות הרצח בגבולות.

בינתיים נודע, כי במשך הלילה שררה מתיחות בלתי רגילה לאורך 400 המילין של הגבול בין ישראל וירדן. הערבים שאלו איש את רעהו בחרדה: “היכן היהודים הלילה?”

מתוך שידורי קול־ישראל התברר לירדנים, כי ישראל אינה מקבלת את הגירסה של הירדנים על נסיבות הרצח ברמת־רחל.

דובר הלגיון עשה נסיון נוסף לרכך את ישראל ופירסם הודעה נוספת: “חייל כבן 30 היה משקיף לעבר הגבול כשראה המון בן כמה מאות אנשים מתקרב לעמדתו. אין לומר בביטחה אם היה זה פחד מפני התקפה שמילא את ליבו; מכל מקום, עצביו התמוטטו והוא פתח באש על ההמון ממקלע ברן. לאחר מעשה עצר אותו הקצין הממונה עליו ושלחו לבדיקות בבית־החולים לחולי־נפש בבית־לחם. ועדה רפואית מצאה אותו בלתי שפוי בדעתו ואנו הזמנו את רופאי האו”מ לבדקו ולאשר את ממצאי הועדה. החייל טען טענות סותרות זו את זו והועבר לכלא ברבת־עמון. זה היה מקרה ביש שהצבא הירדני מצטער עליו מאד, אך שאולי לא היה קורה אילו הודיעו היהודים לפני מעשה, כי קבוצה גדולה מתעתדת לבקר באיזור הגבול".

הפעם נמנעה ישראל מלהגיב על הודעת הכזב השקופה, שנתמכה משום־מה ע“י האו”מ.

בחלל האוויר היה ריח של פשיטת־תגמול ישראלית נוספת. הירדנים עשו הכל כדי לקדם הפעם את הרעה. ריכוזי צבא גדולים נראו מול המשקים הישראליים באזורי הספר. “דרך בורמה” הירדנית, שנסללה לאחר מלחמת השחרור בין העיר העתיקה בירושלים לבית־לחם נסגרה לתנועת אזרחים מחשש שכוחות ישראלים יתקיפו כלי־רכב בכביש זה, העובר סמוך לגבול ובמקומות מסויימים אף במרחק של 30–40 מטר ממנו.

במקביל הטילה ממשלת ירדן צנזורה חמורה על כל הידיעות הנוגעות ללגיון הערבי ולצבאות ערב. הודעה, שאיימה בעונשים חמורים למפירי הסודיות, הסבירה, כי בעבר נתנו “פרסומים מוקדמים ובלתי מדוייקים” על תנועות צבאיות, אינפורמציה חשובה לישראל.

בלילה הבא באה התגובה שלה ציפו הכל.

 

פרק לד: לא לעולם חוסן    🔗

דובר צה“ל מסר לפירסום בבוקרו של יום א' ה־26 בספטמבר 1956 את ההודעה היבשה הבאה: “קרוב לחמישים ירדנים נהרגו הלילה בפעולה נועזת של כוחות צה”ל באיזור ירושלים. בפעולה זו הותקפו ונכבשו מוצבים של הצבא הירדני, ביניהם מוצב פלוגתי באיזור חוסן, הנמצאת דרומית לעמינדב ומערבית לבית־לחם. כן נכבש ופוצץ בנין משטרת חוסן. שני משורייני האויב הועלו באש, שלל רב הכולל מכוניות, מרגמות כבדות, מקלעים ורובים נלקח ע”י כוחותינו. בגמר המשימה חזרו כוחות צה“ל לבסיסם”.

סיפורו של הקרב “רטוב” הרבה יותר. המשימה היתה לתקוף את המוצבים הירדניים של חוסן, שמונה ק“מ מערבית לבית־לחם, כ־2 ק”מ בתוך שטח ירדן. היה ידוע, כי מוצבים אלה מאויישים בלגיונרים ובחיילי המשמר הלאומי, וכי בימים שקדמו לפשיטה הם תוגברו ע“י כוחות נוספים. האיזור שבו נערך הקרב הוא איזור הררי והלוחמים הישראלים נאלצו לעשות דרך קשה עד הגיעם ליעד. כאשר נערכו הכוחות להתקפה, העיר אחד המפקדים: “כבר היינו כאן פעם”, ואחר סיפר ללוחמים הצעירים שמסביבו: “לפני 8 שנים נערכו כוחות צה”ל להסתערות על חוסן. היה זה כאשר יחידות חטיבת “הראל” טיהרו את כל האיזור הנרחב שמדרום למסילת הברזל לירושלים והגיעו ל”מזלג" של מבואות בית"ר, ההתקפה בוטלה ברגע האחרון.

ללוחמים נמסר גם, כי חוסן, ככל כפרי הרי־חברון, היה ונשאר כפר פורעים. תושביו השתתפו השתתפות פעילה ברצח הל"ה. לאחר הקמת המדינה נהגו בני הכפר יחד עם יושבי ועדי פוקין ונחלין, להסתנן לשטח ישראל ולחבל בישובים שונים באיזור.

הלוחמים הישראלים מיחידות הצנחנים התרכזו במקום היציאה, חורשה באיזור ירושלים. הכוח הורכב משתי יחידות שלחמו עד כה בנפרד. “זו הפעם הראשונה שאתם יוצאים לקרב יחד, בכם תלויה הצלחת הפעולה” אמר המפקד. הלוחמים הבינו.

התוכנית קבעה בפרטיה הכלליים:

* כוח א' ישמיד את מבצר משטרת חוסן.

* כוח ב' יכבוש את מוצבי חוסן המצויים בקרבת הגבול וחולשים על כביש ירושלים-חברון, שהוא הציר המרכזי המוליך אל משטרת חוסן. כן הוטל על כוח זה לפקוח עין לבל תגיע תגבורת של אנשי המשמר הלאומי מהכפר חוסן הסמוך.

* הכוח השלישי יהיה הכוח הממונע. תפקידו יהיה לקשר בין שני הכוחות, להושיט עזרה שתידרש ולאסוף את הנפגעים והשלל.

מילותיו האחרונות של המפקד אל אנשי שלושת הכוחות הן: כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה, לכן אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה “לנצח!”

“הם טענו שלגיונר מטורף הרג באנשי הכנס ברמת־רחל. הלילה תהיה פעולת ריפוי ע”י הלם", העיר אחד ממפקדי כוחות־המשנה.

הלוחמים הגיעו אל הגבול במכוניות. כשעה ומשהו לאחר רדת החשכה יוצאים הכוחות לבצע את משימתם. כוח א' יוצא לדרכו מיד. לפניו דרך ארוכה לעבר מבצר המשטרה. כוח ב' עדיין ממתין. ההוראות קובעות כי לאחר שעה ייצא לדרכו ויתקוף רק לאחר שכוח א' יתקוף את תחנת המשטרה. כוח ב' המתקרב למוצבים נעצר בהשמע לפתע צרורות של מקלע. לרגע חושבים הלוחמים שנתגלו, אחר כך התברר שהיו אלה יריות שנורו מתוך עצבנות. ללוחמים היה ברור, שקשה יהיה הלילה להשיג את גורם ההפתעה החיוני כל כך; חיילי הלגיון בכל המוצבים והתחנות לא נמו לא בלילה הקודם ולא באותו לילה, איש מהם לא רצה למות בשנתו. לפחות ילחם אם יגיעו לוחמי צה"ל למקום. מדי פעם נורות רקטות מהמוצבים כדי להאיר את השטח, אבל הלוחמים הישראלים עדיין אינם מתגלים. שני חיילים נפגעים מרסיסים, אך אינם משמיעים כל אנחה. “אנחנו יכולים להמשיך” הם אומרים.

כוח ב' נעצר – שלושה סיירים יוצאים לפעולת גישוש. הם חוזרים עד מהרה ומדווחים: “במוצב יש היערכות מלאה כדי לקדם התקפה אפשרית”. מפקד הכוח מחליט לכבוש תחילה מוצב קטן המצוי במבואות הכפר. מכוח א' אין עדיין כל חדש. עדיין לא פתח בהתקפה המיוחלת.

לפתע נפתחת אש עזה מהמוצבים לכל הכיוונים. נראה שהחיילים הירדנים גילו משהו. היה זה 20 דקה לאחר שהכוח יצא לדרכו. לפתע נמסר על תנועה חזקה של כלי רכב ירדניים בכביש חברון. מפקד כוח ב' מחליט לשנות את התוכנית המקורית ולהקדים את תקיפת המוצבים לתקיפת מבצר המשטרה. הוא מורה למפקדי יחידות המשנה לעלות על שני המוצבים הגדולים ועל המוצב הכפרי הקטן. הקרב מתחיל. תחילה צרורות עוזי ורימונים. אחר כך הסתערות בתעלות המבוצרות. פה נערכים קרבות פנים אל פנים. קריאות חובש! חובש! נשמעות מכל עבר. יש הרוגים ופצועים.

לפתע פטרית אש בשמים. מבצר חוסן נכבש. מרחוק נשמעים קולות נפץ עזים. מהגבול הישראלי מתקרבת לעבר המוצבים שיירת מכוניות כשאורות פנסיהן דולקים באור מלא. כוח ג', נע לאסוף את הנפגעים והשלל. שני אמבולנסים שועטים במהירות חזרה בדרכם לירושלים. הזחל"מים ממשיכים לנוע קדימה. רכב השלל מרוכז בנקודות איסוף. נוצר קשר עם פורצי המבצר. לדבריהם נתקלו בהתנגדות עזה של מארב שהוצב ליד גדרות המבצר. שני לוחמים נפלו במקום. המארב חוסל, הונחו בונגלורים והגדרות נפתחו, תוך כדי כך התקרבה תגבורת מהכפר. כוח החסימה חיסל את שלושת כלי הרכב – שני ג’יפּים ושריונית.

הטיהור נתקל בהתנגדות עזה של לגיונרים ואנשי המשמר הלאומי. חלקם הגדול נהרגו. אחרים נפוצו לכל עבר. הבנין הוכן לפיצוץ.

בשעה 3 לפנות בוקר, למעלה מ־6 שעות לאחר שיצאו הכוחות לדרכם שרר שקט מוחלט בגיזרת חוסן. מצודת המשטרה הפכה לגל אבנים. הגדרות קרסו תחתיהן. המוצבים היו הרוסים. כלי רכב צהובים נהרסו כליל. הלוחמים חזרו לשטח ישראל. מחיר הפעולה: 9 הרוגים ו־8 פצועים קשה.

בשעות הבוקר המוקדמות פתחו הירדנים באש לעבר שטח ישראל. ממשקיפי האו"מ נבצר לצאת לאיזור הקרב כדי להכין דין־וחשבון מפורט.

בשעה 9 בבוקר, 5 שעות לאחר שפונה איזור חוסן ע"י הכוחות הישראליים, שידר רדיו רמאללה הודעה של דובר הצבא הירדני שאמרה: “אמש, בשעה 10, ערך האוייב התקפה בהיקף רחב על מוצבי כוחותינו בכפרים ואדי פוקין וחוסן. ההתקפה העיקרית רוכזה על המוצב בחוסן בכוח של חטיבה מלאה בסיוע ארטילריה. ההתנגשות נמשכה עד 2.30 לפנות בוקר. אנשי הלגיון והמשמר הלאומי עמדו עמידה אמיצה ביותר נוכח התקפת המחץ ואילצו את היהודים לסגת לאחר שגרמו להם אבידות כבדות מאוד בנפש”.

העתונות הערבית כינתה פעולת חוסן כקרב האכזרי ביותר מאז 1948. כך תיאר את הפעולה סופר העתון הלונדוני “דילי אקספּרס”: “מתיחות עצומה שררה באותו לילה באיזור הגבול. הכל היו בטוחים שהנקמה היהודית תבוא, אך איש לא יכול היה לנחש היכן. במקום בו ניצבה המשטרה ראיתי רק גל אבנים גדול. בשדה לא רחוק נראו גוויות. גוויות רבות. מפקד תחנת המשטרה סיפר לי: 'הדבר החל ביריות רובים מיד אחרי החשיכה. אותו זמן היו היהודים זוחלים ומתגנבים לגבעות סביבנו ומציבים מארבים. אחר־כך הצטרפו מרגמות ותותחים קלים ל”שמחה“. מטוס אחד חג מעל לראשנו. תגבורות נשלחו אלינו, אך נהרגו במארבים בעוד שאחרים נעצרו. נראה שהיהודים היו בטוחים בעצמם, כי המשוריינים והזחל”מים נסעו באורות מלאים. עד מהרה התברר שבנין המשטרה שלי משמש מטרה עיקרית. אנשי נהרגו בזה אחר זה, לא יכולתי להילחם ברובים ובמרגמות. נתתי פקודה לסגת מן הבנין אל בין הסלעים שעל הרכס. התפוצצות אדירה החרידה את הבנין שלנו ואז החלו היהודים לסגת'".

העתונות הירדנית טענה כי הכוח היהודי מנה 4,000 חיילים. הם החלו להסתער על ואדי פוקין בסיוע תותחים כבדים. על אף עוז רוחו של הצבא הירדני הצליחו חיילי צה"ל להגיע עד חוסן. כאן התפתח קרב פנים אל פנים אכזרי בנשק קר. כעבור שעתיים נסוגו היהודים במסווה של פצצות עשן.

רדיו רמאללה הודיע: “ליהודים נגרמו אבידות במידה כזו הם נאלצו להשתמש בעשרות מכוניות כדי להעביר את גופות ההרוגים והפצועים לבית החולים בעין־כרם”.

לדידנו קובעת, כמובן, המסקנה האמיתית של הפעולה שמצאה לה ביטוי בדבריו של אחד ממפקדי צה"ל: “חיילינו הוכיחו כי הם יודעים יפה את תורת הלוחמה. הם פעלו בהתאם לעקרון היסודי של דבקות למטרה, שבלעדיו אי־אפשר להשיג נצחון. הם לא השיבו אש שנורתה עליהם בדרכם למטרה העיקרית כל עוד היו בטוחים, שאש זו לא תמנע בעדם את ביצוע המשימה ובמקום בו אבד גורם ההפתעה, הם פעלו בהתאם לעקרון ‘הפשיטות’ המחייב אומץ לב והעזה, הסתערו על מוצבי האוייב וחיסלו את חייליו. הכל התבסס על פעולה מהירה, הסתערות מהירה וכוח אש חזק”.

כעבור יומיים־שלושה נודע, כי הרמטכ"ל הירדני, עלי אבו נואר, פיקח על פעולת המלחמה של הלגיון בחוסן. תוך כדי מהלך הקרב הוא העביר אינפורמציה למלך חוסיין.

נודע גם כי אחד החללים היה רס"ן משה (מוסה) עפרון, מטובי המפקדים של הצנחנים, שהיה מפקדו של כוח ב'. כמו מפקדי הצנחנים האחרים שנהרגו לפניו ואחריו הוא הגשים בחייו ובמותו את הסיסמה: “אחרי”.

 

פרק לה: רצח בערבה    🔗

בראשית חודש אוקטובר 1956 הפסיקה ישראל את השתתפותה בועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית. משרד החוץ הודיע כי מנגנון האו“מ לא עמד במבחן אחריותו. החלטות ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית ופניותיה לשים קץ לתוקפנות לא זכו לכל התחשבות מצד ממשלת ירדן. במצב זה לא ראתה ישראל טעם להמשיך בדיונים שיגרתיים בועדה על תקריות גבול. במקביל להחלטה זו שיגר ראש הממשלה איגרת אישית אל מזכיר האו”מ שבה הודיע במפורש כי ישראל תמשיך במדיניותה האקטיביסטית נגד ההתגרויות הירדניות. המדינות הערביות לא ישבו אף הן בחיבוק ידיים. מצרים, סוריה, לבנון וירדן פנו אל מועצת הבטחון בדרישה להפעיל סנקציות כלכליות נגד ישראל, “בשל תוקפנותה נגד ירדן”.

ביום חמישי, 4 באוקטובר בשעה 4 אחה"צ לערך, עשה את דרכו טנדר של סולל־בונה במעלה כביש סדום-באר שבע. בטנדר ישבו 4 מעובדי החברה.

כמה מטרים לפני פיסגת העליה הקשה נפתחה עליהם אש תופת. כל הארבעה: חיים קופרסון, יעקב לוסטיג, אפרים ולדמן וגבריאל דאהן מצאו את מותם. דקות ספורות לאחר מכן התקרב למקום מכיוון סדום טנדר נוסף של “סולל־בונה”. נהגו אברהם ואלטנר, לא הבחין תחילה, בגלל הסיבובים, בטנדר שהותקף לפניו כשארבעת נוסעיו אינם עוד בחיים. סיפר הוא מאוחר יותר: “כאשר הגענו לגשר האירי האטתי את מהירות הנסיעה והעברתי להילוך שני. לפתע נתקלו עיני בשישה אנשים חשודים המסתתרים מאחורי הסלעים שעל הגבעה משמאל לכביש. הם זינקו כהרף־עין לעבר מכוניתי ופתחו עליה באש מכלי־נשק אוטומטיים. כדור חלף בין השמשה הקדמית ועבר ביני לבין המהנדס אריה להב שישב לידי. הוא פתח את הדלת וזינק החוצה. ראיתי כי אין לי כל אפשרות לסובב את המכונית לאחור. החלטתי לנסוע במהירות אחורה ולהזעיק עזרה מסדום. להב רדף אחרי כדי להשיגני, אבל אחד התוקפים, לבוש מכנסי חקי קצרים וכפיה על ראשו רץ לאורך הגבעה במקביל לכביש, ירה לעבר להב ופצע אותו פצעי מוות. היריות נמשכו, אחד מנוסעי מכוניתי נפצע קשה בראשו. רק משהגעתי בנסיעה מטורפת לקירבת קידוח ‘מזל ח''’, הצלחתי לסובב את הטנדר ולנסוע במהירות לכיוון סדום”.

הרצח המזעזע של 5 עובדי “סולל־בונה”, בוצע במקום המרוחק 13 ק"מ מגבול ירדן והתאים במיוחד להצבת מארב, בגלל הסיבובים החדים והמעלה המסוכן.

חקירת הפשע הוכיחה כי כנופיית המרצחים מנתה עשרה אנשים, אשר התמקמו היטב בעמדות ירי. המרצחים הסתתרו שעה ארוכה בבקעה, שהעניקה להם מחסה טבעי ואיפשרה להם לעשן בנחת. המרצחים שדדו את כל חפציהם של 5 ההרוגים, לרבות מסמכים. הסתבר, עוד, כי קור רוחו של נהג המכונית השניה שנסע כשני ק"מ בהילוך אחורי, מנע אסון טראגי יותר. גופתו של המהנדס להב היתה נקובה ככברה. הסתבר, כי לאחר שהטנדר השני נעלם, קרבו המרצחים אליו והריקו בגופתו כמה מחסניות נוספות.

כן העלתה החקירה, כי 3 אוטובוסים עמוסים ילדים יהודים מארצות שונות, שבילו את חופשתם בישראל, עברו במקום הרצח בשעה 3 לערך. רק בנס ניצלו, איפוא, עשרות הנערים.

הרצח השפל גרם למועקה ברחבי הארץ. בבאר־שבע, בירת הנגב, שבה התגוררו מרבית הנרצחים, הורגשה מתיחות מיוחדת ונשמעה הדרישה לנקמה. “דם יהודי אינו הפקר! עברו חלפו הימים שבהם היו נתונים היהודים ל’חסדיהן' של כנופיות הפורעים הערביות!”

פעולת התגמול התמהמהה לבוא.

ב־9 באוקטובר בשעת אחה"צ נרצחו שני הפועלים, יחיאל פינרו וזכריה רצאבי, בפרדס ליד אבן־יהודה, לא הרחק מגבול “המשולש”. היה זה רצח לשמו. לא חיטטו כלל בכיסיהם של שני הפועלים, כפי שעשו רוצחי כביש סדום, לעומת זאת נכרתו אזנו השמאלית של פינרו ואזנו הימנית של רצאבי. נראה היה שבחפצם להביא לשולחיהם עדות מוחשית על הצלחת מבצעם.

עובדה מזעזעת נוספת, שהתבררה תוך כדי מהלך החקירה היתה קשורה באביגדור בן ה־6, בנו של רצאבי. סיפרה על כך אלמנת הנרצח: “בשעה 1 בצהרים, כמה שעות לפני הרצח, הופיע זכריה בבית. הוא נשלח בעגלה למסור משהו למנהל העבודה בפרדס, פנחס. בדרכו חזרה לפרדס, סר הביתה, כדי לאכול ארוחה חטופה. כשקם לחזור לעבודתו, קפץ אביגדור על העגלה וסירב לרדת ממנה למרות גערותיו של אביו. לבסוף ויתר זכריה ואביגדור נסע עמו לפרדס. בשעה 5 ורבע הגיע לפתע אביגדור בריצה מטורפת וצעק: ‘אמא, אבא אמר שארוץ הביתה ואגיד שערבים הורגים אותו’. תחילה חשבתי שהוא משטה בי, אך כשראיתי את הבהלה על פניו רציתי לרוץ לפרדס אבל הוא קרא לעברי: ‘אל תלכי אמא, הערבים יהרגו גם אותך!’”

באותו רגע נכנסו שכנים לבית משפחת רצאבי ואמרו ששמעו יריות מכיוון הפרדס. אביגדור הקטן רעד כל העת מפחד ולא היה מסוגל להוציא הגה נוסף מפיו. נראה שמחזה הזוועה, לו היה עד, לא ינטשנו כל חייו.

עד מהרה הוזעקו לאיזור כוחות הבטחון. נעשה נסיון לסגור את דרך הנסיגה של הכנופיה אל הגבול, סמוך למבואות כפר טייבה, אך נראה היה ששלושת המרצחים הצליחו לחמוק באישון הליל. שלושה גששים וכלבי משטרה צעדו כל הלילה בעקבות הכנופיה ואיתרו את הדרך שבה נמלטו בין הפרדסים והישובים הצפופים של האיזור. העקבות אבדו במבואות הכפר טייבה, במשולש הקטן.

תחנות השידור הערביות לא מסרו דבר על התקרית בשרון.

ישראל הגישה תלונה על רצח שני הפועלים למטה האו"מ בירושלים, אך לא ביקשה את כינוס ועדת שביתת־הנשק, או את שיתופם של המשקיפים בחקירה.

האווירה בארץ היתה מחושמלת. שלוש פשיטות התגמול לא הצליחו, למרבה הצער, להרגיע את המרצחים הירדנים. היה צורך בפעולת תגמול רביעית – הגדולה והמוחצת מכולן.

 

פרק לו: חילוץ הסיירת בקלקיליה    🔗

ליל קלקיליה, ה־10 באוקטובר 1956, היה עקוב מדם, דמם של לוחמים ישראלים, אנשי יחידות הצנחנים, הנח“ל המוצנח והשריון. פשיטות התגמול הרביעית נגד ירדן, הפכה לקרב בין לוחמי צה”ל לבין כוחות ירדנים סדירים חמושים כהלכה, שהמתינו להם. היעד היה: משטרת קלקיליה, ששכנה במבואות העיירה הידועה לשימצה. בנין המשטרה המבוצר היה מוקף גדרות, תעלות קשר ועמדות. לא הרחק ממנו היה ממוקם משלט חירבת סופין, שהיה מאוייש, כמו בנין המשטרה עצמו, בלגיונרים ובאנשי המשמר הלאומי. לא הרחק מבנין המשטרה בחירבת בית־עזון, חנה דרך קבע הגדוד התשיעי של הלגיון.

לפשיטת קלקיליה נקבעו מפקדים מעולים של הצנחנים: מוטה גור ורפול. התכנית המקורית, כפי שהוצעה ע“י המח”ט אריק שרון, היתה לכבוש הן את בנין המשטרה והן את העמדות והמוצבים הסמוכים, כדי למנוע כל אפשרות של הגעת תגבורת. ממדי פעולה כזו נראים גדולים מדי לממשלה. הוחלט איפוא, לבחור בפעולה מוגבלת ביותר, למרות שהדבר היה כרוך בסיכון־יתר של חיי הלוחמים. מאוחר יותר יתברר שהיה זה משגה צבאי.

התכנית שאושרה בסופו של דבר הטילה על הלוחמים הישראלים לתקוף את משטרת קלקיליה ולפוצצה. הפריצה הוטלה על כוח א' בפיקודו של מוטה גור. כוח ב‘, בפיקודו של רפול נועד לשמש כעתודה כללית ולשתק את העמדות הצפוניות של קלקיליה בעת הצורך. כוח ג’, היווה כוח חסימה למניעת תגבורת של הגדוד התשיעי ממחנה עזון. כוח ד' שהורכב משריון, נועד להיות כוח חילוץ.

בשעה 17.00 עמד מפקד המבצע, מוטה, מול ארבעת הכוחות, אשר התרכזו במשק ניר־אליהו, השוכן במרחק קטן מהגבול. בתידרוך שניתן קודם לכן למפקדי המשנה נאמר: “אין לחזור לשטח ישראל כל עוד בנין המשטרה עומד על תילו. אין לנגוע בשום פנים ואופן בנשים וילדים, גם אם חיילים ירדנים יסתתרו ביניהם”. ללוחמים עצמם אמר מפקד המבצע: “אני מבין את ההתרגשות, אנו עומדים לצאת והפעם אנו עומדים לפוצץ את אחת המשטרות הגדולות – משטרת קלקיליה. אם עברתם בבית־דגון, בכפר־סבא, או בבית־ליד ראיתם הרבה כאלה. הרבה מאד בטון, צריחים. צה”ל הפיל משטרה כזו בחאן־יונס, היא נפלה בחציה, היום היא תיפול כולה. את פירוט הכוחות אתם יודעים. כל מי שמעז לירות מהעיירה כשנתקיף את המשטרה, יישטף באש מהזחלים. הם יכולים להתארגן להגנה, איך שלא יהיה יש לנו אש מספיקה. האש שלנו יכולה להדביק אותם לקיר. כשפורצים פנימה יש לרוץ בכל המהירות! גמרנו לטהר את המשטרה, נפוצץ אותה, כפי שכתוב בספרים. צריך ללכת בשקט. כשהכדורים עפים גבוה, לא צריך לשכב, לא לבזבז תחמושת, כל מי שמופיע מחדר או מתעלה יש להשמיד אותו ולקחת את נשקו. עלולים להיות נפגעים, כמו בכל מלחמה, אבל יש לנו רופאים וחובשים ובית חולים סמוך. אנו יוצאים למשימה עצמאית לגמרי! סומכים עלינו ואנו נבצע את המשימה בשלמותה. בהצלחה!"

בשעה 20.00 היו הלוחמים במרחק של ק“מ וחצי מבנין המשטרה, עדיין בשטח ישראל, כולם מוסווים כהלכה. סמוך לשעת השי”ן 21.00, נקבע סופית, כי מיד לאחר פעולת הריכוך של התותחים הישראלים לעבר בנין־המשטרה, תהיה הפוגה בת עשר דקות, לשם הוצאת הנשים והילדים. לאחר מכן ינוע טור זחל"מים לעבר בנין המשטרה כשעליו יושבים חיילי חלק מהכוח הפורץ. הכוחות האחרים יתפזרו ליעדם שלהם.

א־א־ש־ש! מפקד התותחנים נתן את הפקודה המיוחלת. עשרות פגזים נחתו דרך קירות הבטון המזוין והחלו לקעקע את צריחי המבצר ועמדותיו. קודם לכן הרגישו חיילי המבצר בתנועה חשודה סמוך לגבול ופתחו באש לכל עבר. היה ברור, כי לא קיים גורם ההפתעה וכי ממתינים ללוחמים הישראלים במבצר האויב. ההפוגה שלאחר ההפגזה נוצלה ע“י עשרות חיילים ירדנים שהיו פזורים בתעלות הקשר והעמדות. הם פתחו באש עזה לעבר השטח הפתוח שדרכו היו צריכים לעבור לוחמים נוספים של הכוח הפורץ, שתפקידו היה לטהר את התעלות ולפרוץ את הגדרות. כמה לוחמים עקפו את התעלות והחלו להשליך לתוכן רימונים. הקרב החל בכל עוצמתו. בינתיים יצאו לדרכם הזחל”מים. הטור עלה על הכביש המנדאטורי הישן, החוצה את המשולש, ונעצר ליד גשר מופצץ, על הגבול ממש. סיור מוקדם קבע שניתן לחצות את הגשר. פילבוקס עשוי בטון המטיר אש עזה על הזחל“מים. הם השיבו באש והצליחו לשתק את הפּילבוקס. כל הסיכויים היו שהעיירה עצמה לא תתערב בקרב. הזחל”מים נכנסו לחצר המבצר, כשהם נוסעים באורות מלאים. מכל עבר נשמעים קולות נפץ של רימונים וצרורות עוזים.

משלט חירבת סופין נכנס לפעולה והחל להמטיר אש תופת לעבר הלוחמים הישראלים. הלוחמים אינם נופלים ברוחם, למרות מספר הנפגעים ההולך וגדל. עשרים דקה לאחר ההסתערות, הולך ונשלם טיהור המבצר. השלב הראשון מסתיים. חיל הרגלים עושה דרכו לשטח ישראל. עתה הגיע תורם של החבלנים, המכניסים כמות גדולה של שקי חומר־נפץ למבצר. לגיונרים ואנשי המשמר הלאומי הרוגים שוכבים בתעלות, בחצר, בחדרים וסמוך לחדר היומנאי.

בשעה 11.30 עולה פטריה שחורה השמימה. נשמע פיצוץ אדיר. בנין המשטרה קורס תחתיו. מפקד המבצע מוטה אינו מרוצה לגמרי. אחד הצריחים עומד עדיין על כנו. הוא מבקש מהחבלנים לסיים את המלאכה. בינתיים יוצאים בחזרה לשטח ישראל כמה זחל"מים עמוסים הרוגים ופצועים.

הצריח קורס תחתיו. החבלנים לא רצו לחזור פעם נוספת למקום, כפי שאיים מוטה.

בינתיים חל מפנה לרעה. למעשה נסתיימה הפעולה בהצלחה וכל הכוחות היו צריכים להיות כבר בדרכם חזרה לשטח הישראלי, אלא שכוח החסימה שהתמקם עשרה ק“מ מזרחה בכביש קלקיליה –שכם, נתקל בגדוד של הלגיון. כוח זה הגיע ליעדו כבר שעה קלה לפני שהחלה הפגזת הריכוך. אנשיו התמקמו משני צידי הכביש. כל עוד לא החלה הפעולה, הם הניחו לשנים־שלושה כלי רכב צבאיים לעבור בדרכם לקלקיליה, מבלי שהם עצמם יתגלו. לאחר הפגזות התותחים, נחסם הכביש לתנועה. כאשר התקרבו למקום, סמוך לשעה 11, שלושה כלי רכב צבאיים, משוריין, ג’יפּ לנדרובר ומשאית עמוסה חיילים, בדרכם למבצר המותקף, הפועלו פצצות בזוקות וררנ”ט ורימונים. התברר שהיו אלה חיל החלוץ של שיירה גדודית ארוכה. למודי נסיון מפעולות התגמול הקודמות של צה"ל, לא העזו מכוניות נוספות להכנס למלכודת ואף לא פנו ונסו לאחור. המפקדים הירדנים הורו לחייליהם הרבים לרדת מהמכוניות ולנסות ולתקוף את חיילי החסימה באגפים. סמוך לחצות, כאשר המטרה היתה כבר הרוסה והנפגעים פונו, קיבל מפקד החסימה פקודת לסגת. הוא הורה לאנשיו להתכונן למסע ארוך חזרה לעבר שטח ישראל – אלא שמסע זה נקטע כעבור כמה עשרות מטרים סמוך לואדי. התברר, שהכוחות הירדנים סגרו על הלוחמים הישראלים כבמלקחיים. חלק מהחיילים הירדנים היו בתוך הואדי, החלק השני על גבעה מעליו. הלוחמים הישראלים היו בתווך. היתה זו למעשה חסימה אנושית נגד החוסמים הישראלים. התפתח קרב יריות שבו נפגעו לוחמים מספר.

ברגעים אלה התגלתה גדולתם של הלוחמים הישראלים. אחד מהם, סגן צעיר בשם דב, אירגן עד מהרה כמה מהאנשים והם התבצרו על גבעה סמוכה להגנה היקפית. ליתר החיילים נאמר לסגת לעבר הגבעה. הכוח הישראלי המתין להתקפת הירדנים, כשהוא מבוצר הפעם בתוך עמדות. הכוח היה מכותר כעשרה ק"מ בתוך שטח האויב כשלמולו כוחות אויב עדיפים. ההסתערות הראשונה נהדפה.

ברגעים אלה התגלתה גדולתו של קצין נוסף. היה זה קתת"ק (קצין תותחנים תצפית קדמי) שתפקידו לטווח אש תותחים. הוא הסתתר באחד הנקיקים עם קשר ודיווח מיד לסוללות התותחים שבשטח ישראל על מיקומם המדוייק של הכוחות הירדנים בגבעה הסמוכה. היתה זו פעולה מסוכנת. טעות קטנה היתה עלולה לגרום לשואה איומה. אבל קצין התצפית לא טעה. הוא טיווח את התותחים בדיוק נמרץ. הפגזים נחתו בין החיילים הירדנים בזה אחר זה, ומנעו את ההסתערות השניה.

אע“פ כן הצליחו הלגיונרים להסתער פעם שניה. גם הפעם נהדפה ההתקפה באש המגינים. בינתיים הלכה ואזלה התחמושת. ההסתערות השלישית היתה גורלית. אבל מפקד המבצע לא זנח את לוחמיו. הוא הורה, רבע שעה קודם לכן, לטור זחל”מים לנוע במהירות לעבר הלוחמים המכותרים. הטור נע במהירות ובאורות מלאים לעבר מקום הקרב. למרות מחסומי האבנים בדרך, הצליחו הזחל“מים להגיע ברגע האחרון ממש לפני ההסתערות. הלגיונרים נסוגו. הלוחמים הישראלים העמיסו את הנפגעים ועלו בעצמם על הזחל”מים. עתה החלה נסיגה דרך הכביש הראשי ושוב באורות מלאים.

פרק הזמן שעבר נוצל על־ידי חיילי המשלט הירדני להצבת מארב לזחל“מים העמוסים לעייפה. הם המטירו לעברם אש תופת והצליחו לשתק את אחד הזחל”מים, אשר נפגע קשה בשרשרות שלו. לוחמים זינקו מהזחל"ם לתוך העמדות, השמידו את הלגיונרים והחלו לסגת דרך השדות לעבר בנין המשטרה, שבו המתין להם כוח ישראלי.

הזחל“ם המשותק לא ניצב בודד לזמן רב. כעבור שעה קלה נעשה נסיון לחבר את הזחל”ם הפגוע במטרה לגררו; דווקא נסיון זה היה הקטלני ביותר בכל מהלך הפעולה. כמה מהלוחמים שניסו לחבר את הזחל“ם הפגוע, ביניהם רס”ן משה ברוייר והלוחם האגדי ירמי בורדנוב, נפלו.

ירמי לא הוזמן להשתתף בפשיטת קלקיליה. מפקד הפעולה, אריק שרון, לא טרח הפעם לשתף את קצין החבלה, שנטל חלק בשלוש פעולות התגמול הקודמות, במשטרת אל־רהווה, בג’רנדל ובחוסן. ביום הפעולה בקלקיליה הוא התכוון לחגוג, בחוג המשפחה, את יום הולדתו ה־23. כאשר הודיע הרדיו על רצח שני הפועלים באבן־יהודה, “הריח” בחושו השישי “ריח” של פעולה. תוך זמן קצר הגיע למוצב הפיקוד בקלקיליה, שבו פגש את אריק. “באתי, אני מבקש להצטרף” אמר ירמי. “הפעם אתה לא מצטרף”, השיב אריק.

• “מדוע?” שאל בכאב.

• “לאחר הפעולה הקודמת בחוסן פיטפטת יותר מדי”, השיב אריק.

ירמי בלע את כאבו וביקש רשות להשאר במוצב. בחשיכה הכללית בלטה חולצת־החג שלו, החולצה שנהג ללבוש לעיתים רחוקות בלבד.

ירמי נשאר במוצב כל העת. כאשר יצאו הכוחות לדרכם וכאשר הובאו ראשוני ההרוגים והפצועים. הוא שיבח את מלאכתם של החבלנים על העבודה ה“נקיה” שעשו בעת הפיצוץ. קצין החבלה הוותיק היה כעין מורה שלא התקנא בתלמידיו.

לפתע הגיעה ההודעה על כוח החסימה הלכוד. אריק התבונן כה וכה ולבסוף פנה אל ירמי: “הצטרף לזחל”מים ועשה כל מאמץ כדי לחלץ את הסיירת", הוא אמר לו.

“יהיה בסדר”, הוא אמר ושעט לעבר הזחל"ם הראשון.

כאשר הגיע כוח החילוץ למקום שבו נלחמו לוחמי החסימה בשארית התחמושת, היה זה ירמי שהתנדב לעלות על ראש גבעה ולקרוא לעבר חבריו: “אנחנו כאן!” בכך סיכן את חייו הן מאש הירדנים והן מאש הסיירים הישראלים.

לאחר החילוץ נע הטור בחזרה לשטח ישראל. שוב היה זה ירמי שהתנדב לחלץ את הזחל“ם המשותק. “הזחל”ם עמוס פצועים, אסור להשאירו בשטח בשום פנים ואופן”, אמר מפקד הטור.

אותה שעה לא ידעו ירמי ורס"ן ברוייר וחייל נוסף, שיצאו לפעולת החילוץ, כי רוב הנפגעים, פרט לפצוע אחד חילצו עצמם, כאמור לעיל, ונסוגו לעבר משטרת קלקיליה.

כאשר היו שני הזחל“מים צמודים זה לזה, קפץ ירמי מתוך הזחל”ם הכשיר ורץ לעבר הזחל“ם הפגוע. חולצתו הבהיקה בלובנה ומשכה אליה ברד כדורים. נסיונו של ירמי לחבר את הזחל”ם הפגוע נכשל. הוא נפל נקוב כדורים. חולצתו הלבנה האדימה. נסיון נוסף של רס“ן ברוייר נכשל אף הוא. חלל נוסף. לבסוף עלה בידו של השיריונאי לחבר את הזחל”ם. הוא השכיב ליד החייל הטוראי הפצוע, שני קציני צה“ל שהקריבו חייהם כדי להצילו. שני הזחל”מים, הגורר והנגרר, עשו דרכם לשטח ישראל.

סיכום הפעולה הראה: 18 הרוגים וכ־51 פצועים.

לכוחות הירדנים נגרמו אבידות כבדות. למעלה מ־100 לגיונרים נהרגו ועשרות אחרים נפצעו. כלי־נשק ודגלים נלקחו שלל. ההשפעה של הפעולה היתה עצומה. ירדן נכנסה לתקופה של תוהו ובוהו, שהגיעה לשיאה בקרבות רחוב שפרצו זמן קצר לאחר מכן בעיר העתיקה.

גם לגבי צה“ל היו לקחים רבים מפעולת התגמול של קלקיליה. לאזני הציבור הישראלי הגיעו הדים על דיונים סוערים שנערכו בעקבות הפעולה. בין היתר נודע, כי ראש הממשלה דחה הצעה להפעיל את חיל האויר לצורך החילוץ. מפקדי המשנה של הפעולה עצמם, טענו, כי היה צורך לבצע את התכנית המקורית שהוצעה במטרה למנוע תגבורת. נמתחה ביקורת גם על החזרה על השיטה הישנה של החסימה, דבר שלא היה אופייני ביסודו לצה”ל. מפקד הפעולה, מוטה גור, הודה מאוחר יותר, כי בעקבות פעולת קלקיליה, היה ברור שצריך לחול מפנה באופיין של פעולות התגמול של צה"ל.

בספרו “יומן מערכת סיני” כותב הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה דיין: “בשנים 1955, 1956 התגלגלו הדברים ככדור שלג. הן פעולות הטירור של ה’פידאיון' והן מיבצעי התגובה של הצבא הישראלי, שגברו בתכיפותם וחריפותם. יתר על כן, כאשר היו התגובות הישראליות לנוהג קבוע, ידעו שלטונות הארצות השכנות את הצפוי להם וריכזו במחנות הצבא והמשטרה הסמוכים לגבול כוחות נוספים, שעמדו לקבל את פני היחידות הישראליות אשר באו להתקיפן. דבר זה, כמובן, הפך את הפשיטות לקרבות דו־צדדיים, שהיקפם גדל והלך ובאחרונה כלל גם ארטילריה ושריון… בחודש הימים שקדם למערכת סיני, בין 12 בספטמבר 1956 לבין 10 באוקטובר 1956, ביצעו יחידות הצבא הישראלי, בתגובות למעשי הרצח של הפידאיון, ארבע פעולות תגמול. אבידות הישראלים (הרוגים ופצועים) היו בפעולות אלה למעלה ממאה ואבידותיהם של הערבים כמאתיים. אפשר שעדיין לא היתה זו מלחמה, אולם שלום ודאי שלא היה זה”.

הוסיף דיין: “במשך חודשי המלחמה הזעירה הזאת, עלו אבידותיהם של הערבים לפי הסטטיסטיקה של האו”מ ל־496 הרוגים לעומת 121 הרוגים שלנו. ועל כך אמר הגנרל ברנס, ראש משקיפי האו“מ: ‘גם אם יוכלו הישראלים לרשום לזכותם מספר גדול יותר של גוויות, ספק אם יוכלו להמשיך בשיחות לחימה אלו’”.

למחרת פעולת התגמול בקלקיליה אמר הרמטכ“ל, רב אלוף משה דיין, במסיבת עתונאים, כי פעולות התגמול מהוות חרב פיפיות והן בלתי כדאיות לצה”ל בדיוק כמו לאויב.

“אנחנו צבא קטן”, אמר דיין,…“אחרי כל פעולה מן הפעולות האלה אנו צריכים לשלוח את טובי לוחמינו לבית חולים. השאלה היא אם אפשר להמשיך כך או שיש איזו דרך אחרת”…

האם היה בכך רמז ראשון למבצע קדש??

 

פרק לז: ימים של ערב מלחמה    🔗

למרות איומיהם החוזרים ונשנים, לאחר כל פעולת תגמול, כי “בפעם הבאה לא נהסס לתקוף את ישראל במקום ובמועד הנראה לנו”, עברה גם פעולת קלקיליה ללא תגובה. התגובה היחידה היתה הודעתו של רדיו המזרח התיכון, כאילו צפויה כניסתו המידית של צבא עירקי לירדן.

משקיפים בינלאומיים שמו לב לעובדה, כי הפעם היה מדובר לא בפעולת תגמול רגילה, אלא בקרב עם הלגיון הירדני, שניסה להשיב מלחמה שערה. משרד החוץ הצרפתי חיווה את דעתו, כי אם יכנס הצבא העירקי לירדן, לא תהסס ישראל לכבוש את המשולש הערבי. משרד החוץ הלונדוני טען, לעומת זאת, כי ישראל גילתה פזיזות וכי היתה צריכה להמתין למאמצי האו"מ בכיוון השכנת הרגעה כללית במזרח התיכון.

ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, נאם יומיים לאחר פעולת קלקיליה נאום מדיני־בטחוני בכנסת. הוא הביע את חרדת ישראל נוכח הכוונה לשנות את הסטאטיסטיקה באיזור ע"י הכוונה להכניס צבא עירקי לירדן ולאיים בכך על שלמותה הטריטוריאלית של ישראל.

בינתיים פירסמה לשכתו של המלך חוסיין הודעה רשמית, שבה הודגשה הסכנה הצפויה למדינה – כתוצאה ממזימותיה של ישראל להתפשט על חשבון טריטוריה ערבית, דבר המתבטא בהתקפות הישראליות הגדולות האחרונות על ירדן.

עמדות תצפית של ישראל באיזור ירושלים גילו, כי תותחי שדה הוצבו לאורך הגבול עם ישראל ותנועה בלתי פוסקת של צבא ירדני נראה באיזור. משאיות עמוסות חיילים פרקו את מטענן ונראה היה כי בכוונת השלטונות הירדנים לתגבר את העמדות והמוצבים.

תוך כדי כך נמסר, כי ה“פידאיון” המצרים חידשו את פעילותם. ארבעה אנשי “פידאיון” נלכדו בנגב כשברשותם נשק ופנקסי חבר ירוקים שעליהם הוטבעה שם היחידה: “צבא השחרור, חטיבת הפידאיון הפלשתינאית”. תוך כדי מהלך חקירתם התברר, כי מגמת פניהם היתה למשק שדה־בוקר. הכתבים הזרים בארץ הזדרזו להבריק לעתוניהם: “סוכל נסיון להתנקש בחייו של בן־גוריון”. כתבים אלה הסתמכו על כך שאנשי ה“פידאיון” נעצרו בליל־שבת. היה ידוע כי ב.ג. נהג לבלות את סוף השבוע במשק.

בישראל שררה אווירת מלחמה. היטיב לבטא אווירה זו מנהיג “חרות”, מנחם בגין, בנאום חוצב להבות בכנסת. הוא פתח את נאומו במילים הבאות: “לא שלום, לא שביתת־נשק, לא הפסקת־אש, לא סטאטוס קוו, מלחמת חיים קוטלת חיים נטושה בין ישראל ובין אויבינו”… דבריו כללו הערות רבות משמעות ביחס לפעולות התגמול: “מהי הגנה עצמית שהיא חשובה מכל השאלות? לאסוננו הכניסה הממשלה את המושג המקודש הזה למיטת־סדום של הריגת־נגד והריסת־נגד… מדוע הריגת 50 ערבים היא הגנה עצמית חוקית ואילו שחרור השטח של אדמת המולדת התפוס בידי זר, ממנו באים המרצחים, מבחינת תוקפנות היא?” שאל מנהיג האופוזיציה.

בגין עשה חשבון עם הממשלה המתנגדת, לדעתו, למלחמת־מנע, או מלחמה יזומה. הוא טען כי ממילא מכנים בעולם את פעולות התגמול הישראליות כתוקפנות ולא כזכות התגוננות עצמית. והוא סיים את דבריו: “האין אתם סבורים כי פעולות תגמול מסוג חוסן וקלקיליה עלולות להביא עלינו התלקחות בכל החזיתות? אל תשלחו את בנינו לשדה־הקטל, תוך תוספת פקודה שעליהם לסגת אחרי הפעולה, אלא צוו עליהם להשאר, כי אדמת המולדת היא!”

בעוד שמשקיפים מדיניים ניסו להבין מדוע נמנע ב.ג. לתקוף את בריטניה וראש ממשלתה על עמדתה החד־צדדית בסיכסוך שבין ישראל וירדן, כתב העתון בעל המוניטין, “ניו־יורק טיימס”: “בן־גוריון הוא מדינאי ופטריוט ממדרגה ראשונה. הוא עומד בימים אלה לפני המבחן הגדול ביותר. המזרח־התיכון עומד לפני מבחנים חמורים. כל החרפה במצב עלולה לגרום למלחמה”.

בלונדון הכריז ציר הלייבור בבית הנבחרים, יאן מיקרדו, לאחר ביקור בישראל: “שמענו לאחרונה השערות, כי פעולות התגמול המאסיביות של צבא ישראל נגד ירדן הן רק הקדמה למלחמת כיבוש, שתנצל את מצבה הנוכחי של מצרים, כדי לחסל את המובלעת הירדנית. לדעתי, אין כל הגיון בדעה זו. אילו היו אלה שיקוליו של בן־גוריון, היה יוצא להתקפה כבר לפני חודשיים, כשמצרים היתה במלוא עוצמת הסכסוך עם בריטניה וצרפת סביב משבר הסואץ. צה”ל היה מסוגל לכבוש את המשולש תוך זמן קצר. אילו הייתי במקומו של ב.ג. ואילו היו השיקולים הצבאיים היחידים שקבעו את מעשי, הייתי מחליט להתקיף. אבל מהר – לפני שתלך ההזדמנות לאיבוד".

ישראל נמנעה מלתקוף את ירדן. לעומת זאת הגישה תזכיר מפורט לאו"מ שבו האשימה את ירדן בשלוש האשמות חמורות:

* ביצוע מעשי תוקפנות בלתי פוסקים לאורך גבול ישראל – ירדן. מאז נתנה ירדן את הבטחתה למזכיר האו"מ לכבד את הפסקת האש, הסתכמו פעולות תוקפנות אלה נגד אזרחים ב־37 הרוגים ו־45 פצועים.

* ביצוע התקפות מאורגנות בתוך שטח ישראל, בסיוע ועידוד ישירים מהשלטונות הירדנים והמלך חוסין בעצמו.

* הסתה פרועה למעשי איבה ותוקפנות בישראל.

מפקדו של הלגיון הירדני עלי אבו נואר הודיע, כי מיד לאחר שתסיים מועצת הבטחון את דיוניה בתלונת ירדן נגד ישראל בעקבות פשיטת קלקיליה, יתכנסו הרמטכ“לים הערביים לדיון בתגובה משותפת. הוא הודיע כמו כן, כי במידה ולונדון לא תתחייב לחוש לעזרה בכל מקרה שירדן תותקף ע”י ישראל, יבוטל חוזה ההגנה עם בריטניה.

לקראת הדיון במועצת הבטחון פירסם מזכיר האו“מ, דאג המרשלד איגרת, בה הביע הזדהות עם הדו”ח של גנרל ברנס על המאורעות שהוליכו לתקרית קלקיליה. באיגרתו ביקש למעשה מזכיר האו“מ, לגנות את ישראל על ההפרה המסוכנת של הסכם שביתת־הנשק, בכך שסירבה להתיר למשקיפי האו”מ פעולה חופשית בשטח ישראל לאחר התקפת קלקיליה.

פרט מאלף הראוי לציון: זמן קצר לאחר פעולת התגמול בקלקיליה הופיע בלונדון – באורח מקרי בתאריך זה – ספרו של לויטננט־קולונל פיטר יאנג “פיקוד בדווי”. מחבר הספר, שימש, כך הסתבר, מפקד הגדוד ה־9 הירדני עד סמוך לקרב קלקיליה. בספרו זה הודה, כי חיילי הגדוד שהיו תחת פיקודו, היו מוצבים בשנת 1951 באיזור ירושלים ונזדמן להם להרוג יהודים לא מעטים. חיילי צה"ל גמלו להם, איפוא, בקלקיליה.

ב־20 באוקטובר נהרגו 3 חיילי צה“ל ונפצעו 21 חיילים, כאשר שתי מכוניות צבאיות עלו על מוקשים שהונחו ע”י מחבלים מצרים, צפונית מערבית למשק קציעות, באיזור ניצנה.

ניצנה, שהיתה מאז ומתמיד איזור מועד לפורענויות, חזרה פעם נוספת לכותרות העתונים.

לירדן הגיע להק של מטוסי “הנטר” בריטיים. ידיעה זו זכתה לתשומת לב מירבית של מדינות האיזור, מאחר שמטוס קרב זה הוא היחידי העולה במהירותו (730 מיל בשעה) על מהירות מטוס המיג 17. דובר ממשלת בריטניה ניסה להרגיע את ממשלת ישראל: “המטוסים שהגיעו לרבת־עמון לא ימסרו לירדן, הם להק של הר.א.ף. (חיל האוויר הבריטי), העורך סיור שיגרתי בשדות התעופה של האיזור”.

תוצאות הבחירות לבית הנבחרים הירדני העידו כי ירדן צועדת לזרועות מצרים. שר המלחמה המצרי עאמר, הזדרז לבוא לירדן כדי לדון “בהתגוננות משותפת מפני ישראל”.

כל הסימנים העידו כי תוצאות הבחירות בירדן מבשרות רעות לגבי השקט בגבול הישראלי־ירדני וכי הגברת ההשפעה המצרית עלולה להרבות תקריות יזומות ע"י נאצר. מצד שני ניתן היה לשער, כי ביטולו האפשרי של החוזה האנגלו־מצרי עלול להרחיב את חופש הפעולה הישראלי כלפי ירדן.

עתונים זרים החלו לדון בהרחבה בחידוש מירוץ הזיון במזרח התיכון. הם ידעו לספר כי ישראל הצטיידה בשבועות האחרונים ב־50–60 מטוסי “מיסטר” צרפתיים.

ב־24 באוקטובר 1956 פרצו קרבות רחוב בבודפּשט. הצבא האדום נקרא לדכא את המרד ההונגרי. פּולין עמדה אף היא על סף מרד.

ב־26 באוקטובר חיוו דעתם חוגים דיפּלומטיים בתל־אביב, כי בעקבות נצחונו הבלתי מעורער של ראש ממשלת צרפת גי מולה בפרלמנט הצרפתי, בזכות מדיניותו התקיפה ביחס לערבים בכלל ומצרים בפרט, יש לצפות להתפתחויות דרמאטיות באיזור. אין ספק, כי צרפת הגיעה למסקנה, כי זהו הזמן המתאים לפעולה. ברית המועצות עסוקה מעל לראש בבעיות חמורות עם גרורותיה במזרח אירופה. ארצות הברית הולכת לבחירות. בריטניה תהיה נאלצת לפעול בעקבות צרפת, למרות היסוסיו של ראש ממשלתה, סיר אנטוני אידן, אשר קיבל “חיזוק” מסויים בגלל תוצאות הבחירות בירדן. “בתנאים אלו יקשה על ישראל להשאר בחזקת משקיפה אדישה” – קבעו הדיפּלומטים בדו"חים שלהם.

המצב הגיע לנקודת רתיחה כאשר הצבא הירדני הועמד תחת פיקוד מצרי־סורי משותף. כל יחידות ה“פידאיון” הצמודות ללגיון הערבי, הוצבו בגבול ישראל–ירדן. החלה להירקם לראשונה מזימה של שיתוף פעולה הדוק בין מחבלים ממצרים וירדן בתוך שטח ישראל.

ואם לא די בכך: ב־28 באוקטובר פרצו מהומות דמים בעיר העתיקה בירושלים. מאות ירדנים מוסתים הסתערו על בנין הקונסוליה הצרפתית. משפחות אמריקניות וירדניות נטשו בבהלה את העיר העתיקה ועברו לירושלים העברית.

בישראל החל גיוס כוחות מילואים. הכל ציפו להתקפה מכרעת על ירדן.

ב־29 באוקטובר פשטו יחידות צה"ל במדבר סיני והחלו לדהור לעבר הסואץ.

מבצע “קדש” החל. כל פעולות התגמול שקדמו לו היו כאין וכאפס לעומתו.

שער רביעי: הרקע האדום הולם 1957–1967

שנות ה־60, היוו מיפנה בפעולות־התגמול של צה"ל. דור חדש של לוחמים, צמח עם הפשיטות החדשות, ולא בייש כלל ועיקר את לוחמי הפעולות של שנות ה־50.

מזימות־רצח והתנכלויות שפלות של כנופיות ערביות, סוריות וירדניות בעיקר, הביאו לפעולות־תגמול נוספות אך בקנה־מידה חדש.

את הלקחים החמורים של מבצע “קדש”, למדה בשנים אלו בעיקר, מצרים.

כעת כוונו כל המבטים לעבר הצפון: – סוריה.

אך גם הממלכה ההאשמית, ירדן, לא טמנה את ידה בצלחת.

והרקע האדום של צה"ל – הלם שוב.

 

פרק לח: זחל"מים במוצבים הסוריים    🔗

שלוש שנים לערך חלפו מאז מבצע “קדש”. תמורות מכריעות חלו בפרק זה במדינה ובצה“ל. המבצע הצבאי, שעלה בממדיו בהרבה על כל פעולות התגמול, שקדמו לו, הצליח למתן את המדינות הערביות. הגבולות המשותפים עם מצרים בדרום הארץ, שבהם התמקמו משקיפי האו”מ הפכו לגבולות שקטים. מאז זמן רב לא ידעו משקי הספר באיזור, תקופת רגיעה מעין זו. גם פעולות המסתננים והחבלנים מירדן ובמקביל תקריות האש בבירה הצטמצמו עד למינימום. אפילו סוריה הקיצונית גילתה התאפקות בלתי צפויה.

צה“ל החליף במידה מסויימת את אופיו. רבים מלוחמי פעולות התגמול פשטו את מדיהם. גדל דור חדש של חיילי חובה אשר לא ידע את לוחמי קלקיליה, ג’רנדל, חוסן וכנרת. העובדה שצה”ל לא הועמד בשנים 1957, 1958 ו־1959 במבחנים צבאיים רציניים, עוררה סקרנות מסויימת לגבי כושרו המבצעי. במבצע “קדש” הפגין, אמנם, צה“ל את מלוא עוצמתו, אך היה זה ביסודו של דבר מבצע של יחידות גדולות בדרג של עוצבה וחטיבה, על כל הכרוך בכך. אופיים האינדיבידואלי של חיילי צה”ל היה בחזקת נעלם.

בחודש פברואר 1960 ניתנה התשובה. חיילי צה"ל של ראשית שנות ה־60 לא ביישו את לוחמי פעולות התגמול של שנות ה־50.

פעולת התגמול הראשונה מאז מבצע “קדש” בוצעה נגד הכפר הסורי תאופיק.

האיזור החל מתחמם כבר בחודשים האחרונים של 1959, לאחר שנודע על ביצוע מפעל “המוביל הארצי” ע“י ישראל. סוריה היתה המדינה הערבית הראשונה שהאשימה את ישראל בגניבת מי־הירדן. מדינות ערב האחרות החרו החזיקו אחריה. הליגה הערבית התכנסה למושב חירום שבה האשימו המדינות הערביות אחת את רעותה בבגידה. סוריה הסיקה מסקנות משלה. החל מחודש דצמבר הלכו ורבו חילופי האש בגבול הצפוני. בחודש ינואר לא היה כמעט יום שבו לא נורו יריות ופגזים לעבר שטח ישראל. צה”ל השיב במכות אש נגדיות ממקלעים וארטילריה, אך אלו לא ציננו עדיין את הפעילות הסורית הבלתי פוסקת.

ב־30 בינואר חצו כוחות סוריים מזויינים את גבול האיזור המפורז בצפון הארץ. מטרת החדירה היתה כפי שהודיע רדיו דמשק: “הגנה על האזרחים הסוריים”. בממשלת ישראל החלו דיונים קדחתניים. מרבית השרים היו תמימי דעים שיש צורך דחוף לקבוע עובדות באיזור המפורז, בפעולה צבאית ישירה ללא תיווך האו“מ. היו אף שרים שהציעו לבטל את ייחודם של האזורים המפורזים, לאור הנסיון המר של העבר בניצנה והנסיון הנוכחי, ולהחזיק בהם כוחות צבא סדיר. אלא שהצעה זו נפלה, שכן הרמה הסורית חלשה עדיין באותה עת על האיזור המפורז הצפוני. היתרון הטופּוגרפי של הסורים עלול היה להעמיד את צה”ל במצבים עדינים. הוחלט, איפוא, להעדיף פעולה צבאית ישירה, שיתרונה בכוח ההרתעה שלו. זו היתה מטרתה של פעולת התגמול בתאופיק.

שלושה כוחות של חטיבת גולני השתתפו בפעולה:

כוח א' – שתפקידו היה להציב חסימות בדרכים המוליכות אל זירת הקרב.

כוח ב' – כוח רגלי שעליו הוטל לטהר ולכבוש את חירבת תאופיק.

כוח ג' – שכלל טור משוריין שיועד להשלמת מלאכת הטיהור והפיצוץ.

מדוע נבחר תאופיק כיעד הפעולה?

באיזור תאופיק מול המשק הישראלי תל־קציר התירו משום־מה משקיפי האו“מ לפלחים סורים לעבד אדמות, למרות שישראל ראתה אדמות אלה כאדמות השייכות למשק תל־קציר. מדי פעם הפריעו חיילי צה”ל לביצוע העבודות הבלתי־חוקיות הללו. הפיקוד הצבאי הסורי באיזור, העדיף להגיב מדי פעם בהפגזת אזורים אחרים לאורך הגבול המשותף. איזור תאופיק היה מחוץ לתחום, משום שבו התבצרו החיילים הסורים בבונקרים ובמוצבים. עמדות פוזרו גם בשני חלקי הכפר העליון והתחתון. מתאופיק נפתחה איפוא, הרעה.

ב־1 בפברואר אחרי חצות, היו כוחות צה"ל בדרכם אל היעד, מבלי שהחיילים הסורים הבחינו בהם. כוחות החסימה היו במצב הכן. הכוח הפורץ קרב לכפר והחל להתקדם. הסתבר כי תושביו נטשו אותו. תוך עשרים דקה היה הכפר בידי הלוחמים מבלי שנורתה אפילו יריה אחת.

אלא שלא הכל הלך “חלק” – אחד מכוחות המשנה התקרב לעבר עמדה סורית שהיתה חפורה באדמה ולא ניתן היה לזהותה מרחוק. כאשר הבחינו החיילים בעמדה בטור הישראלי הנע בשטח, הם פתחו לעברו באש קטלנית. שני חיילים ישראלים נהרגו ואחרים נפצעו. מפקד הכוח פקד על חייליו לחסל את העמדה. לוחמי גולני הוכיחו את העזתם וכושרם הקרבי. הם הצליחו לאגוף את העמדה ולהטיל לתוכה רימונים. כאשר נכבשה לבסוף העמדה מצאו בה חמש גוויות של חיילים סורים.

קרב היריות והרימונים גרם להתלקחות כללית באיזור כולו. אש תותחים, מרגמות ומקלעים כוּונה לעבר תאופיק התחתית, שבה שהו כוחות צה"ל, אש נפתחה גם מעמדות תאופיק העילית.

בינתיים התקדם הטור המשוריין בערוץ ללא הפרעה. בגלל עוצמת חילופי האש נבלע רעש השרשראות של הזחל“מים. הסורים לא הבחינו בו כלל. בין קצה הערוץ לתאופיק הפריד מרחק של ק”מ אחד. השטח היה חשוף. זרקור ענק האיר אותו ללא הרף במטרה לאתר כוחות ישראליים סביב הכפר. מפקד הכוח שקל את המצב, נטל את מכשיר הקשר והתקשר עם מפקדת המבצע. “אני מבקש לכבות את האור הוא מפריע לי”, אמר המפקד. הבקשה הועברה אל מפקד יחידת התותחנים הישראלית ותוך כמה דקות היא נתמלאה. פגז פגע בזרקור ושיתק אותו.

עתה נכנסו הזחל“מים לשטח החשוף, אלא שכאן אירעה תקלה, כאשר התברר, כי היתה סטיה מנתיב הנסיעה המתוכנן. המפקד הורה לנסוע באור מלא ולדהור לכיוון הכפר במהירות. העובדה שהטור המשוריין היווה את גורם ההפתעה היתה, כמובן, חשובה ביותר. בדרך זו הוא ניצל מפגיעות ישירות. עוד בטרם היה סיפק בידי הסורים להבין את המתרחש ולטווח את כלי הנשק לעבר הטור, היו כבר הזחל”מים הישראלים בתוך הכפר הסורי.

עתה החלה מלאכת פריקת חומר־הנפץ מעל גבי הזחל“מים. בניגוד לפעולות התגמול בעבר, שבהן נשאו הלוחמים את חומר־הנפץ על גבם (דבר שהקשה על ההליכה וההסתערות), הוטענו הפעם חומרי־הנפץ על גבי הזחל”מים. בעת פריקת המטענים הלכה וגברה האש הסורית. היא גם הפכה למדוייקת יותר. פגז סורי פגע פגיעה ישירה באחד החבלנים וריטשה אותו לחלוטין.

השלב השני כלל הטמנת המטענים מתחת לבתי הכפר. המלאכה נסתיימה סמוך לשעה 2 אחר חצות. שעת הפיצוץ המקורית נקבעה אמנם ל־3.30, אך נוכח האש הסורית הבלתי פוסקת החליט מפקד הפעולה להקדים את הפיצוץ. בשעה 2.30 החלו הלוחמים הישראלים לפנות את השטח ולנוע לעבר השטח הישראלי, כשהם נושאים עמם את החללים והנפגעים. כוחות השריון ערכו סריקה אחרונה לקראת הפיצוץ. סמוך לשעה 3 פוצצו המטענים. מרבית בתי־הכפר תאופיק פוצצו בזה אחר זה. את השמים כיסתה פטרית ענק של אש ועשן. החיילים הסורים המבוהלים במוצבים הגבירו את האש. הפעם היתה זו אש עצבנית ובלתי־יעילה. אפילו הארת השטח לא סייעה להם לאתר את הלוחמים הישראלים הנסוגים.

לפעולת התגמול בתאופיק היו כמה השלכות מדיניות. המפקדה הסורית ברמת־הגולן דיווחה אמנם על “נצחון סורי”, אבל לא קשה היה לברר את האמת. ארבע המעצמות הגדולות הבינו פעם נוספת כי ישראל נוהגת לממש את אזהרותיה. הן התייחסו לדבר זה בהתאם. סוריה תגלה בחודשים הבאים מתינות יחסית וגם מצרים וירדן.

מבחינה צבאית הוכיח המבצע כי צה"ל ערוך, מוכן ומסוגל לכל.

 

פרק לט: הצל"ש של מפקד הסיירת    🔗

פעולות התגמול של שנות ה־50 נערכו בתכיפות של כמה חודשים ולעיתים אף כמה שבועות (בתקופה מסויימת אירעו בזו אחר זו שלוש פעולות תגמול בפרק זמן קצר). בשנות ה־60, לעומת זאת, היו שלטונות ישראל צריכים להתחשב, בהתפתחויות בינלאומיות בכלל ומזרח תיכוניות בפרט, משום כך היה רווּח זמן גדול בין פעולות התגמול. במחצית הראשונה של שנת 1960, למשל, הלכה וקרמה עור וגידים קע"ם – האיחוד המדיני של מצרים וסוריה. כתוצאה מכך נגררה מצרים פעם נוספת לעימות עם ישראל. שלוש דיוויזיות מצריות התמקמו באבו־עגילה, אל־עריש וקוציימה.

בחודש אפריל 1961, הימרתה ישראל את החלטת מועצת הבטחון שלא לקיים מצעד צבאי בירושלים. המתיחות באיזור גברה. בינתיים קיבלה מועצת ההגנה הערבית המאוחדת במחצית השניה של 1961 החלטה רבת משמעות:

“…הסיום המצופה של תוכנית ישראל להטיה של מי־הירדן ב־1963, מחייב את מדינות ערב לפעילות מאוחדת נגד ישראל”.

פירוקה של קע"ם הגביר את המחלוקת וההאשמות ההדדיות במחנה הערבי. כאשר הגישה מצרים תלונה נגד ישראל למועצת הבטחון, בראשית חודש מרץ 1962, בגלל הטיית מי־הירדן, קיבלה סוריה צעד זה בביקורת גלויה: “…נאצר פוחד מישראל”, כך הכריזו שופרות התעמולה של דמשק. כאילו להפגין את אומץ ליבה חידשה סוריה באותו פרק זמן את תקריות הגבול עם ישראל בגבול הצפוני, בגזרות שונות. לקח תאופיק נשכח מהסורים. נראה היה שיש צורך ללמדם לקח פעם נוספת.

גם הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גולני. היעד היה מוצב נוקיב. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה “ביקר” צה“ל בנוקיב. בעת פשיטת התגמול הגדולה של צה”ל בכנרת בדצמבר 1955, הותקפו כזכור שורה של מוצבים. נוקיב היה אחד מהם. מאז שוקם המוצב מחדש, חוזקו עמדות ההגנה ותעלות הקשר ואף פוזרו סביבו שדות מוקשים. נראה, שהיה זה יעד קשה ביותר לכיבוש.

מדוע נבחר נוקיב כיעד בפעם השני?

הסיבה העיקרית נבעה מכך שהוא היה הטורדני ביותר מבין מוצבים הסוריים.

הפיקוד על כוח הפריצה הוטל על רס“ן צביקה עופר, שזכה בפעולה זו לצל”ש. עופר יצטרף כעבור זמן לצנחנים, יעלה בסולם הפיקוד עד לנפילתו בעת מירדף בראשית 1968. הוא נבחר לתפקיד, בהיותו מפקד של הסיירת המהוללת של החטיבה.

הפעולה בוצעה בליל ה־16 במרץ 1962. פרט לכוח הפורץ של רס"ן עופר, שהיה מורכב בעיקרו מחיילי הסיירת שלו, השתתפו בה ארבעה כוחות נוספים של החטיבה לצרכי חסימה, אבטחה, סיוע וכיבוש יעדי־המשנה.

בהתאם לתכנית הוטל על הכוח הפורץ לעקוף את מוצב נוקיב ולתוקפו מהאגף המזרחי האחורי, אלא שבמהלך הפעולה אירעו כמה תקלות. התקלה הראשונה אירעה לכוח ב' שנע לעבר הכפר נוקיב ונתקל במארב. כתוצאה מכך נפתחה אש סורית מכיוונים שונים. החיילים הסורים היו בכוננות עליונה וציפו ללוחמים הישראלים. גורם ההפתעה אבד לחלוטין.

התקלה השניה אירעה כאשר כוח א' שהתכוון, כאמור, להסתער מצד מזרח, נתגלה באקראי ע“י תושבי כפר נוקיב, שנמלטו מכפרם. כמה מהם דאגו לדווח על כך לחיילי המוצב והללו פתחו באש לעבר לוחמיו של רס”ן עופר. אחד ממפקדי המחלקות שאמור היה להסתער בראש אנשיו על חלקו המרכזי של המוצב נפצע קשה.

החיילים היו המומים, אבל ניסו להסתיר זאת. למפקד הכוח היה ברור שלא תיתכן התקפה חזיתית על המוצב מאגפו האחורי, כפי שנקבע בתוכנית המקורית.

רס"ן עופר הורה לאנשיו להתחיל בכיבוש המוצב מצד צפון־מזרח. החיילים היו מעודדים מרוח הקרב המחודשת שהפיח בהם מפקדם ומעתה ואילך הם חוללו גדולות ונצורות.

טיהור התעלות התנהל בקצב מהיר. לאחר שהאיזור הצפון־מזרחי טוהר הוחל בטיהור האיזור הדרום־מזרחי.

רס“ן עופר עצמו הוליך את מחלקתו של המ”מ הפצוע. מאוחר יותר נפצע מ“מ נוסף. למפקד הכוח הוברר לאחר היפצעם של שני המ”מים שהוא נותר, למעשה, הקצין היחידי שהיה בכושר פעולה.

הוא לא חשב הרבה והחל להסתער בראש אנשיו. במעשהו זה חידש למעשה רס“ן צביקה עופר את קריאת “אחרי!” למעשהו של מפקד הכוח היתה השפעה בלתי רגילה על הלוחמים. החיילים הצעירים, שחלקם הגדול שירתו בצה”ל רק כמה חודשים החלו להתקדם לעבר מרכז המוצב. החיילים הסורים לא הראו נטיה להכנע. הם החלו להשליך לעבר הלוחמים הישראלים רימוני־יד וירו לעברם ללא הרף, אבל מפקד הכוח לא הראה כל נטיה להפסיק את ההסתערות; להיפך, הוא התקדם בעצמו, כדי לגלות את המקורות שמהם מושלכים ללא הרף רימונים לעבר אנשיו, במטרה לחסלם. בגלל תקלות במכשיר הקשר הוא נאלץ להשתמש בקשרים כדי להזעיק אליו לוחמים לסייע לו בהכרעת חיילי המוצבים. בשלב מסויים הוא נטל לידיו בזוקה והחל לירות בה לעבר המוצבים. בינתיים החליט מפקד החטיבה אשר קיבל בעקיפין דיווח על מהלך הפעולה, לשגר תגבורת. המשימה הוטלה על כוח ב', אשר השלים קודם לכן את משימתו המקורית – כיבוש הכפר נוקיב.

אבל, מפקד כוח א' לא ביזבז זמן. בערבית שהיתה שגורה בפיו ביקש רס"ן עופר מהחיילים הסורים להכנע: “אין לכם שום סיכוי, אתם מוקפים מכל העברים” – הוא קרא לעברם.

במקום תגובה מילולית – באה מכת אש נוספת מצד הסורים.

הקרב נמשך. בואה של התגבורת התמהמה משום מה, אבל אנשיו של עופר לא ביזבזו זמן. הם התקדמו וטיהרו תעלות קשר נוספות…

בתחקיר שהגיש רס"ן צבי עופר בתום הקרב הוא הבהיר בין היתר: “…אם הנקודה הקריטית הראשונה היתה בתחילת הקרב, כשנפתחה עלינו האש הסורית לפני ההסתערות ומשום כך היה עלינו לשנות את התוואי, הרי שהנקודה הקריטית השניה היתה סמוך לסיומו של הקרב, שעה שהיה עלינו להתגבר על שורת עמדות בצידו המערבי של המוצב. בשלב זה היה עלי לנהל אישית את הקרב, עקב פציעתם של מפקדי המשנה וגם לתאם את הצטרפותו לקרב של כוח ב' שבא מהכפר נוקיב, ודבר זה, בעת קרב, הוא מן הדברים הקשים ביותר, כיוון שיכולות לקרות תקלות קשות, כמו, למשל, פתיחה באש על הכוחות שלנו”…

תקלות נוספות לא אירעו. התגבורת הגיעה לשדה הקרב ברגעים הקריטיים האחרונים. חיילי כוח ב' סייעו לחיילי כוח א' לסיים את המלאכה.

בשלב זה הופעלו גם מטוסי חיל האוויר, לראשונה בפעולות התגמול של צה"ל, אבל את עיקר המלאכה ביצעו חיילי גולני.

לאחר מעשה טען רס“ן צבי עופר כי הצל”ש לא מגיע לו אישית, אלא לחייליו שהתעלו על עצמם.

אלוף פיקוד הצפון, מאיר זורע סיכם: “אם הצלחנו להביס את הצבא הסורי שחיכה לגמול ללא הפתעה טקטית, סימן שנוכל להביסו גם בפעולות הרבה יותר גדולות בשטחיה של סוריה”.

 

פרק מ: פעולת תגמול אווירית ראשונה    🔗

בשנים 1961–1964 נמשכה ללא הרף התעצמותו של צה“ל תחת פיקודו של רב אלוף צבי גור, אשר החליף את רב אלוף דיין, ב־1 בינואר 1961. בניגוד לשנות ה־50, שבהן הושם הדגש על כושר הלחימה של הפרט ביחידות החי”ר והצנחנים, עבר בשנות ה־60 מרכז הכובד לחיל־האוויר ולגייסות השריון. ההתפתחות הטכנולוגית, שיטות הלוחמה החדישות, שיפור רמתו של צה“ל – כל אלה וסיבות נוספות גרמו לכך שגם פעולות התגמול עד למלחמת ששת הימים היו שונות באופיין מן הקצה. כושרן האישי של יחידות צה”ל ושל כל אחד מלוחמיהן המשיך להיות גורם מכריע במדינת ישראל השמה את הדגש על האיכות. אך רשות הדיבור ניתנה בפעולות התגמול הבאות גם למטוסים, לטנקים, לזחל"מים ולתותחים.

פירוט הפעולות שבוצעו במחצית השניה של שנת 1964 ובמחצית הראשונה של 1965 מוכיח שלפחות השלב הראשון של התמורה היסודית בפעולת התגמול הישראלית, דומה באופיו לפעולות התגמול הראשונות של שנות ה־50.

בחודש יולי 1964 הופעל לראשונה המוביל הארצי. התסיסה במדינות ערב הלכה וגברה. ב־5 בספטמבר של אותה שנה, התכנסה באלכסנדריה ועידת הפיסגה השניה של מנהיגי מדינות ערב. ועידה זו קיבלה שורה של החלטות. החשובה בהן: אישור תוכניות ההטייה של מקורות הירדן, במקביל לתוכנית הירדנית להטיית נהר הירמוך, אשר נכללה בתכנית ניצול המים של ג’ונסטון. מועד תחילת עבודות ההטייה (הקמת סכר הטייה על נהר החצבאני בלבנון, חפירת תעלה לאורך 70 ק"מ ממעינות הבנייאס בסוריה והקמת סכר על הירמוך בירדן), נקבעה לחודש נובמבר 1964.

בכנס השנתי של גייסות השריון, ב־29 באוקטובר, הזהיר ראש הממשלה, לוי אשכול, מפני הטיית מי הירדן ואמר, בין היתר: “כי הפוגע במקורות המים של מדינת ישראל, תוך כדי חבלה במפעל המוביל הארצי, לא ינוקה”.

הרמטכ“ל לשעבר, ח”כ משה דיין, הכריז סמוך לתחילת מועד ביצוען של עבודות ההטייה: “יש קשיים המרסנים עדיין את מזימת מדינות ערב והעיקר בהם הוא ההכרה הברורה שהטיית המקורות תגרום למלחמה כוללת בין מדינות ערב לבין ישראל”. הרמטכ“ל החדש, רב אלוף יצחק רבין, שנכנס לתפקידו בחודש ינואר 1964, המשיך כעבור כמה ימים: “מקור הבנייאס נמצא קילומטר וחצי מגבול ישראל. מרבית התעלה המתוכננת ע”י הסורים תתמשך במרחק של קילומטרים ספורים מן הגבול. אני חושב שהעובדות הללו, על רקע יכולתו המוכרת של צה”ל, אומרות, שאם וכאשר יוחלט להפעיל את הצבא נגד תוכניות ההטייה, לא יהא זה מן המיבצעים הקשים ביותר שעמדו או שיעמדו בפני צה“ל”.

אע“פ כן נגרמה אי־נעימות בפעולת־תגמול שאירעה באותם ימים. היה זה ב־3 בנובמבר, בגיזרת תל־דן. סיור של צה”ל נע על זחל“ם בכביש הפטרולים ובדק אם אין בו מוקשים. בעקבות הזחל”ם נסע טרקטור שעליו הוטל ליישר דרך ליד מקורות המים של נחל דן. תוך כמה דקות עשו הסורים, את אשר עשו יום ויומיים קודם לכן – המוצב הסמוך פתח באש לעבר חיילי צה“ל והטרקטוריסט. מפקד פלוגת סנטוריונים של צה”ל, סרן שמאי קפלן (שיפול במלחמת ששת הימים), הורה לתותחני הטנקים שהיו פזורים בגיזרה לשתק את מקורות האש.

רב־אלוף צבי צור הרמט"כל השישי

7 באפריל 1967 – הקרב האווירי עם הסורים בו הופלו 6 “מיגים”.

חירבת תאופיק והתעלה.

חזרה מפעולת תאופיק.

סמוע – פעולת תגמול ראשונה לאור היום.

פעולת התגמול בשונה. (לפני)

פעולת התגמול בשונה. (אחרי)

חזרה מפעולת התגמול בקלקיליה.

שלל פעולת פשיטה בירדן.

הגבול הארוך – “הקו הירוק” שבין ישראל לירדן.

בטרם יציאה – מנוחה אחרונה.

הטנקים בדרך לכראמה.

כוחותינו בעיירה כראמה.

מתקני הזיקוק המצרים ליד התעלה עולים באש

הבתים פוצצו, החיילים חוזרים לבסיסם.

המטוסים יוצאים להשמיד את בסיסי החבלנים ולשתק את מקורות האש.

בעקבות מטח־האש הראשון, שכוון לעבר שני טנקים סורים מחופרים, התלקחה אש יריות כללית בגיזרה. לטנקים הצטרפו עד מהרה מקלעים, מרגמות ותותחים. הסנטוריונים של שמאי קפלן ירו ללא הרף. יום קודם לכן, איתר מפקד הפלוגה את מקומם המדוייק של הטנקים הסורים, טיווח ואיפס את תותחי הטנקים של פלוגתו, ועתה הוא הורה לפגוע בהם ולהשמידם.

שעה וחצי נמשך הדו־קרב, עד שהופסק ביוזמתם של משקיפי האו"מ. בסיומו הוברר, שאף אחד מהטנקים הסורים, שירו בימים האחרונים כמה פעמים לעבר שטח ישראל, לא שותק. 90 פגזי הסנטוריונים החטיאו את המטרה, על אף הטיווח ועל אף העדיפות המספרית.

היה זה כשלון בולט של גייסות השריון. בעקבותיו נערכה חקירה ע"י מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל (אשר נכנס לתפקידו רק זמן קצר קודם לכן), שהסיקה שורת לקחים.

ב־13 בנובמבר 1964 הופעלו לראשונה מטוסים ישראליים נגד מטרות המצויות במרחק רב מהגבול הישראלי. היתה זו, למעשה, הפעם הראשונה שבה הוטלה משימת ביצוע תגמול על מטוסים לא כסיוע (כבפעולת נוקיב). תקיפת מטרות מהאוויר כפעולת תגמול, תהפוך לדבר שיגרתי כמעט בשנה השניה שלאחר מלחמת ששת הימים. בנובמבר 1964 היה צעד זה נועז למדי. מפקדי צה“ל רשמו זאת לעצמם בסיפוק. כמה מהם נזכרו, כי בחלק מפעולות התגמול של שנות ה־50 דרש הרמטכ”ל מראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לאשר הפעלת מטוסים (בפעולת קלקיליה תבע הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה דיין, להפעיל מטוסים כדי לשחרר יחידה ישראלית לכודה), אך הוא סירב.

האישור להפעלת המטוסים ב־13 בנובמבר 1964 ניתן ע“י מחליפו, לוי אשכול, בעקבות הפגזה בלתי פוסקת של ישובי עמק הירדן, ע”י תותחים סובייטים ארוכי טווח.

טייסי חיל־האוויר הישראלי ביצעו, כרגיל, את משימתם בצורה היעילה ביותר. לסורים היו אבידות כבדות ונגרם נזק כבד. היתה לפעולת תגמול זו משמעות נוספת: למדינות ערב הוברר, כי ישראל אינה מתייחסת ברצינות ל“החלטות הסודיות” המתקבלות בועידות הפיסגה שלהן, לרבות ההחלטות המתייחסות למתן סיוע צבאי הדדי, במקרה של פעולה ישראלית.

ב־17 במרץ 1965 אירעה תקרית נוספת בגבול הצפוני. אש יריות נפתחה מהמוצבים הסוריים לעבר סיור של צה“ל שפיטרל באיזור תל־דן. צה”ל הגיב ביריות מטנקים ונשק קל. הפעם לא ירו הטנקים הישראלים “על ריק”. פגזיהם פגעו בטרקטורים, דחפורים וכלי־עבודה אחרים, שהסורים הציבו לאורך קו ההטייה. לשווא ציפו הסורים לעזרה המובטחת של נשיא מצרים. היא בוששה לבוא.

ראש ממשלת ישראל יסיבר כעבור זמן קצר, לראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון, את דוקטרינת הלחימה החדשה של צה"ל: “היום לא עושים מלחמות באבנים ובסכינים. מקורות הירדן עוברים סמוך מאד לגבולותינו. לכן, ניתנה רשות הדיבור לתותחים והם עושים זאת ביעילות רבה”.

ב־13 במאי של אותה שנה אירעה תקרית נוספת, לאחר שסוריה היתה המדינה הערבית היחידה שהתעלמה מאזהרות ישראל והמשיכה לבצע את ההטייה. כתוצאה מתקרית־גבול באיזור משמר הירדן, פגעו תותחי צה"ל בציוד מכני כבד סורי, שעסק בעבודות חפירה ליד מקורות הבנייאס.

התגובה הסורית לא איחרה לבוא: היא החליטה להעניק תמיכה פומבית לארגון החבלה הערבי “אל־פתח”. שפתח ב“אורח רשמי” את פעולותיו העוינות נגד ישראל, בראשית אותה שנה, בנסיונות־נפל לחבל במפעל המוביל הארצי הישראלי. בראש הארגון עמד יאסר עראפת (“אבו עמר”). שמו יוזכר פעמים רבות בעת פעילותם של ארגוני הטירור והחבלה לאחר מלחמת ששת הימים.

החבלנים הסורים חדרו לשטח ישראל דרך הירדן וביצעו בחודש מאי, כמה פעולות חבלה בעלות היקף קטן, בשטח ישראל.

ישראל לא המתינה לדיוני מועצת הבטחון בתלונותיה נגד פעולות החבלה שנעשו בעידודה של סוריה. הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, הודיע, כי מדינה ערבית שממנה יצאו חבלנים לשטח ישראל, תישא במלוא האחריות. שלוש מדינות ערביות, ירדן, מצרים ולבנון, הודיעו, אמנם, כי יפעלו למען הפסקת הפעולות החבלניות משטחן, אך הן לא עמדו בהבטחתן.

מאחר שפעולות הטירור והחבלה לא הופסקו, הוטל על צה"ל להגיב.

 

פרק מא: פעולת־תגמול משולשת בירדן    🔗

ביום ששי, 28 במאי 1965, פירסם דובר צה"ל את ההודעה הבאה:

“בעקבות פעולות החדירה והחבלה, שבוצעו נגד רכוש ונפש בישראל ע”י אנשי “אל־פתח” בשבוע האחרון מתוך שטח ירדן, בהן נפצעו שבעה אנשים בתוכם שלוש נשים ושני ילדים, העמידה ישראל מספר פעמים את שלטונות ירדן על חמרת חדירות וחבלות אלה ועל אחריותן לכל חדירה, שמבצעיה יבואו משטחה. על אף האזהרות הנשנות לא פסקו החדירות מירדן, ושלטונותיה לא נקטו צעדים למניעת פעילות זו. כדי להדגיש את הרצינות והחומרה בה רואה ישראל את החבלות הללו,פשטו הלילה יחידות צה"ל לעבר שלושה יעדים בשטח ירדן, במגמה לחבל בהם, כאות התראה ואזהרה. כוחותינו הופעלו נגד יעדים, שעם הריסתם לא תהיה פגיעה באוכלוסיה הירדנית. היעדים הללו כללו בסיס חבלני “אל־פתח” בשונה, אשר ממזרח לירדן בגזרת נהריים, מטרות בג’נין ומטרות בקלקיליה. הפעולה נגד בסיס ‘אל־פתח’ כשונה, חייבה יחידת פשיטה לצלוח את הירדן ולנוע בשטח שמזרח לו לו. בסיס זה שימש מרכז לאימונים, להחזקת נשק וחומרי נפץ ובסיס פעולה לחבלני ‘אל־פתח’. יצאו החבלנים שניסו לחבל במוביל הארצי בינואר 1965. הבסיס חובל ונהרס כליל.

“בפשיטה לג’נין פוצצו טחנת קמח ובתי חרושת לקרח. כאמור, נבחרו מטרות כדי למנוע פגיעה בנפש. מג’נין יצאה, ואליה נסוגה, חוליית החבלנים שפעלה בפעולה. בקלקיליה פוצץ מרכז דלק גדול, שחובל ועלה באש. קלקיליה שימשה בסיס לחבלנים שפעלו בכפר הס וברמת הכובש. כוחותינו השלימו את המשימות שהוטלו עליהם בכל שלוש הגזרות והושיגו את המטרות במלואן. לכוחותינו לא היו נפגעים בעת ביצוע הפעולה. כל היחידות חזרו לבסיסיהן. בדרכו חזרה של אחד הכוחות נפצעו שבעה חיילים, מהם ארבעה קל, כתוצאה מתקלה של התפוצצות רימון”.

הרמטכ“ל, רב אלוף יצחק רבין, הוסיף בשיחה עם כתבים צבאיים: “מטרת הפעולות שבוצעו ע”י צה”ל במשך הלילה, לא היתה לפגוע בירדן ואף לא להתמודד עם צבא ירדן, שישראל מעונינת לשמור על השקט, אבל אינה מוכנה לשלם מחיר בעד השקט הזה. המטרה היתה להוכיח לירדנים, שיראל תגיב, אם הם ימנעו מלהשתלט על הכנופיות הפועלות מתוך שטחם. רצינו להראות לירדנים שאם הגבול פרוץ – אזי יכול הוא להיות פרוץ לשני הצדדים"…

שלוש הפשיטות בוצעו ע“י יחידות צנחנים וגולני. בניגוד לפעולות התגמול של שנות ה־50 לא היססו הפעם חיילי צה”ל להסתובב באורח חופשי ביעדים ועשו הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים.

שלושת הכוחות עברו את הגבול בזמנים שונים, במגמה להגיע אל יעדיהם בעת ובועונה אחת. הכוח שעשה את דרכו לקלקיליה, עשה את דרכו הקצרה ביותר. על הכוח הוטל לפוצץ שתי תחנות דלק על הכביש הראשי, לא הרחק מתחנת המשטרה של קלקיליה, שנהרסה ע“י צה”ל ערב מבצע "קדש'. לפני היציאה, בעוד הכוח נערך במקום הכינוס, מבהיר המפקד פעם נוספת: “אין לפגוע באזרחים. כוח האבטחה יטפל בכל כוח אויב שיתגלה ויכריע ויטפל במקרה הצורך גם בפילבוקס העלול להפריע”.

לאחר שעבר שטחים בנויים ומאוכלסים בחסות הלילה והגיע הכוח לקירבת תחנת הדלק. החיילים נאלצו להשאר בתוך מטע סמוך. מעבר לזמן המתוכנן, בגלל מסיבה רועשת שהתקיימה אותה שעה בבית־קפה סמוך, שהמה אזרחים ירדנים חוגגים. כאשר התפזרו בסופו של דבר החוגגים, ניגשו החבלנים לבצע את משימתם. הם פינו מהמקום ששה ערבים, מאחרים בנשף, שהשתהו בבית־הקפה ואת עובד התחנות. תוך כדי פינוי האנשים אירעו כמה מקרים משעשעים. אחד הערבים שנתבקש לעזוב את המקום, פרץ בצחוק, כאשר נאמר לו שהדוברים הם חיילי צה“ל. הוא פשוט לא האמין למשמע אוזניו. ערבי שני שישן בשטח תחנת הדלק, התכסה בשמיכה מעל ראשו, כשנאמר לו שהצה”ל בא לפוצץ את התחנה. בדרך זו הוא ביקש לגונן על עצמו. החבלנים נזהרו לא לפוצץ את מיכלי הדלק הגדולים, שהיו קבועים בתחנות, מחשש לפגיעה חמורה בכל האיזור ובאוכלוסייתו. בשעה שהונחו המטענים ליד המשאבות. הגיעו למקום שלושה ירדנים שהבחינו במתרחש, ברחו תוך צעקות “יאהוד! יאהוד!”

כעבור דקות ספורות, מבלי שנורתה אף יריה, “נדלקו” שני נרות ענק מכיוון מצבורי הדלק. ב־11 ושלוש דקות נשמעו התפוצצויות. התחנות נהרסו, המיכלים הגדולים נשארו שלמים.

הכוח מתאגן לתזוזה חזרה. היה חשש שדרך הנסיגה תיחסם. המשימה בוצעה ולא היה טעם להכנס לקרב. חצי שעה לאחר מכן היה הכוח שיצא לקלקיליה בשטח ישראל.

שתי שעות הליכה הפרידו בין מקום ההתכנסות של הכוח השני לבין היעדים ב’נין. הפעם היו היעדים שני מבנים. אחד מהם גדול יותר – טחנת הקמח, השני הנמוך יותר, היה בית חרשת לקרח. שני המבנים עמדו ברחוב הראשי של העיר ג’נין, הידועה לשימצה. הכוח הישראלי הגיע לקירבת היעדים בלא שיתגלה ע"י כוחות הצבא הירדני. הוא ערך סיור מוקדם באיזור, במגמה לבודד את היעדים ולמנוע פגיעה באוכלוסייה. הלוחמים חולקו לשני כוחות משנה. כוח אחד עלה על הטחנה, והשני על בית החרושת. אחר שהתרוקן הרחוב כליל, בשל השעה המאוחרת, ניתנה פקודה לפעול.

בפתח בית החרושת לקרח היה תריס מוגף. המבנה היה חשוך וריק. הונח בו חומר נפץ. כוח המשנה השני בדק, דרך החלון, אם הטחנה ריקה, אחר הניח חומר נפץ מתחת לדלת הברזל הנעולה. האבטחה רבצה במרחק־מה משני הכוחות. לפתע נראו ארבע דמויות של חיילים ירדנים, כשהם קרבים אל האבטחה. אחד מאנשי האבטחה צעק לעברם בערבית להסתלק. אחד החיילים הירדינים פתח באש, חבריו השתטחו, אחר כך ברחו, תוך כדי יריות בלתי מכוונות. מאחר שהשקט הופר נפתחה אש ע"י כוח אחר לעבר תחנת המשטרה בג’נין במטרה לרתק בה את הכוח של הלגיון, שחנה שם.

בינתיים נשמעו שתי התפוצצויות עזות. הבנין הגדול של טחנת הקמח בן שני האגפים ונהרס בחלקו האחד. בית החרושת לקרח נהרס כליל. הפושטים חזרו לשטח ישראל.

הכוח השלישי יצא לחסל את החווה בשונה, מזרחית לירדן, באיזור נהריים. בחווה זו, שהיתה זמן רב “על הכוונת” הישראלית, קיבלו אנשי “אל־פתח” את אימונם, צויידו בנשק ויצאו לפעולות בתוך שטח ישראל. היא היתה מורכבת משלושה בנינים מרווחים. בסביבתם לא נמצאו בנינים נוספים ומשום כך היתה החווה אידיאלית לאימון אנשי פידאיון ובסיס פעולה נוח, בכל אזורי הגליל התחתון ועמק הירדן.

הכוח הישראלי נאלץ לצלוח את הירדן. הלוחמים הגיעו אל המעבר והחלו לצלוח, תוך כדי שימוש באמצעים עצמיים. הם נרטבו עד למעלה מהחגורה. דבר זה היקשה על התנועה, אך החשש העיקרי היה שהנשק וחומרי־הנפץ המיועדים לפיצוץ ייפגעו.

לאחר שנחתכו 8 גדרי־תיל התפצל הכוח בגדה שממול לכוחות משנה. לפתע שמעו יריות. התברר שהאבטחה הצפונית נתקלה במארב ירדני. תחילה הוחלפו מילים, אחר כך יריות ורימונים. אנשי המארב הסתלקו מהמקום כשהם גוררים עמם שני נפגעים. מאחר שהכוח הישראלי היה עדיין במרחק של 4 ק“מ מהיעדים, היה חשש להזעקת תגבורת. אע”פ כן הוחלט לדבוק בהמשך ביצוע המשימה. בדרך לחווה נתקלו הפושטים במספר אזרחים ירדנים, שנילוו אליהם אל מקום הפעולה. הכוח הגיע לחווה וסרק אותה ביסודיות, כדי לוודא שאין מצויים בה אותה שעה אזרחים. שתי חסימות הוצבו במרחק, כדי למנוע הפתעות בלתי נעימות. לאחר מכן הונח חומר הנפץ והחווה פוצצה. עשרות אזרחים שהתגוררו בכבר הסמוך, הגיעו למקום כדי לחזות במו־עיניהם בחיילי צה"ל.

הכוח ערך בדרכו חזרה לישראל, ביקור בכפר. המטרה היתה בית ריק השייך לבעל החווה. הבית חובל אף הוא ורהיטיו נופצו.

בכוח החל לסגת לעבר ישראל. בשלב זה אירעה תאונה מצערת, שהביאה לפציעתם של שבעה חיילים ישראלים בשטח ירדני. מטען של חומר נפץ בידיו של אחד הקצינים הישראלים התפוצץ בעת סידורו. החיילים אירגנו מיד עזרה רפואית. הפצועים הושכבו על גבי אלונקות. בגדה הישראלית של הירדן המתינו אמבולנסים. הפצועים קשה יותר פונו תוך פרק זמן קצר בהליקופטרים.

כך תיאר למחרת היום, רדיו רבת עמון, את הפעולה המשולשת בשטח ירדן: “כנופיות האויב בשטח הכיבוש של פלשתין, בציעו הלילה פעולות התגרות חאורך קו שתיתת הנשק. פטרול ישראלי חדר לכפר מנשיה שליד נהריים והתנגש בכוחותינו. מפקד הפטרול הישראלי נפגע. אחר כך הותקפו, באותו מקום, שתי חוות חקלאיות ושני מבנים בהן נהרסו. שני ילדים ושני פועלים נהרגו. כן נפצעו מספר חקלאי בג’נין, בו היו חילופי אש והאויב הובס. חומרי־הנפץ שהצליח להניח בבתים קיצוניים של המקום, גרמו לפיצוץ הבתים הללו. בקלקיליה פוצצו שתי תחנות דלק בקצה הכפר. כל הפעולות הללו בוצעו בעת ובעונה אחת. לאויב נגרמו אבידות – אך הן אינן ידועות בדיוק. ישראל הכינה את פעולתה התוקפנית בעת שהעבירה למועצת הבטחון תלונה על פעולות שבוצעו, כביכול, בשטחה. ממשלת ירדן דרשה כינוס דחוף של ועדת שביתת־הנשק המשותפת”.

 

פרק מב: “ביקור” שלישי בקלקיליה    🔗

חמישה אזרחים ירדנים נהרגו ושלושה אחרים נפצעו בפשיטת האזהרה המשולשת של צה“ל בירדן. רצה הגורל – ואולי לא היה זה מקרב לבד – שהפשיטה נערכה דווקא באותם ימים, שבהם נערכה ועידה של מנהיגי מדינות ערב בקהיר. פרשנים מדיניים נטו ליחס, מסיבות שלו קשה לנחש אותן, את הפשיטה כ”נושא“נוסף שהוגש לועידה ע”י ישראל. הם גם חיוו את דעתם שירדן תנקוט צעדים מתאימים למניעת הישנותן של חדירות אנשי “אל־פתח” לשטחה הריבוני של ישראל.

ואמנם המלך חוסיין הזדרז לכנס את שגרירי שלוש מעצמות המערב בארצו להודיע באמצעותם לישראל, כי ממשלתו אינה תומכת בארגון הטירור. במקביל לכך סייר חוסיין באיזורים שנפגעו והורה למפקדים המקומיים לתגבר את הכוחות כדי למנוע הישנותן של פעולות מסוג אלה. ירדן אף הגישה למועצת הבטחון איגרת על פשיטת צה"ל, אך לא דרשה את כינוסה.

מדוע נקטה ירדן כפי שנקטה? קודם כל יש לייחס את הדבר להבנת הרקע הכללי. מסתבר, כי ארגון “אל־פתח” שכלל באותה עת כמה עשרות חברים, רובם פושעים פליליים לשעבר, ביקש למוטט את משטרו של חוסיין. משום כך לא היססו מנהיגי הארגון להפיץ כזבים אודות פעולות חבלה מוצלחות שאנשיהן ביצעו, כביכול, בשטח ישראל וזאת על מנת להבליט את חולשתה של ממשלת ירדן. ב“מגעיה” הצבאיים עם ישראל, היתה סיבה להתאפקותה של ירדן; הפשיטה המשולשת היתה הראשונה שביצע צה"ל בשטחה של מדינה זו מאז מבצע “קדש”. מתוך אופיה יוצא־הדופן של הפעולה למדה הממשלה הירדנית, כי פעולות־התגמול הבאות עלולות להיות חמורות פי־כמה.

מדינות ערב האחרות הסיקו אף כן לקחים מהפשיטה המשולשת של צה“ל בירדן. הגדילה לעשות סוריה, אשר טענה כי יש קשר בין הפעולה לבין תגובות צה”ל לגבי פעולות ההטייה. סוריה טענה, כי הפגיעות הקודמות במשמר־הירדן בתל־דן והפעולה החדשה לא הרחק מהירמוך מלמדות, כי צה"ל מתכוון לנקוט אמצעים שונים כדי למנוע את עבודות ההטייה המשותפות של מדינות ערב.

כעבור כמה חודשים, ב־12 באוגוסט, ניתנה עדות מוחשית נוספת לתיאוריה המפורטת לעיל. מטוסי חיל־האויר הישראלי הרסו את ציוד ההטייה הסורי מול אלמגור, שהותקפה קודם להן באש ארטילריה סורית. ממשלת סוריה הסיקה, כי הסיכויים להמשיך את מפעל ההטייה – הגיעו לנקודת האפס.

חודש לאחר מכן, ב־5 לספטמבר 1965, הציף בשעה 1 אחר חצות, אור בוהק את איזור הפרדסים בשרון המזרחי. מיד לאחר מכן הופרה דממת הלילה בשורת התפוצצויות עמומות. מעבר לפרדסים, בתחומי העיירה הירדנית קלקיליה, עלו לשונות אש השמימה.

אותה שעה היו כוחות צה"ל שביצעו פעולת תגמול נוספת בקלקיליה, בדרכם לשטח ישראל. בשעה 1.40 אחר חצות. ב־45 דקות לאחר תחילת הפעולה, התיצב מפקדה בפני אלוף הפיקוד ודיווח: “המפקד, כולם חזרו בריאים ושלמים. סיימנו את המשימה שהוטלה עלינו. 11 בארות מים חובלו ונהרסו”.

מדוע “ביקר” צה"ל בקלקיליה בפעם השלישית? שלושה ימים קודם לכן פוצץ חבלן של “אל־פתח” את משאבת המים של משק אייל, השוכן מול קלקיליה. הירדנים האמינו, כי עוד באותו ליל תבוא פעולת תגמול, אמנם במשך הלילה הורגשה עצבנות בלתי רגילה בשטח הירדני. תגבורת של כלי־רכב צבאיים זרמו ללא הרף לעבר המוצבים הקדמיים.

האות לפעול ניתן רק כעבור יומיים, כאשר המתח בצד הירדני רפה. בגלל אופיה המוגבל של הפעולה היו זקוקים למספר מועט, יחסית, של לוחמים.

בחטיבת הצנחנים, עלה הביקוש עשרת מונים על ההיצע. עד מהרה נפתחה “פעולה” מיוחדת במינה: עשרות לוחמים פנו בתחינות, בבקשות והשתדלות. בסוף לאחר עמל רב, נקבעו היוצאים לפעולה.

בפעם הראשונה בתולדות צה"ל נשאו עמם משתתפי הפעולה, בנוסף לנשקם האישי מטעני חומר־נפץ, גם “חומר” בלתי שיגרתי: כרוזים כתובים בשפה הערבית. בהוראות שנמסרו להם טרם היציאה. נצטוו הלוחמים להניח את הכרוזים ליד שרידי המשאבות, אחרי פיצוצן.

דובר צה“ל נימק, מאוחר יותר, את הגורמים העיקריים לבחירת בארות המים כיעדים לחבלה בקלקיליה. “הטעמים העיקריים היו: קלקיליה משמשת בסיס יציאה ונסיגה לחבלני ה”פתח”, שהרבו לחבל במתקני מים בארץ. בעיירה הערבית מתגוררים אלפי ערבים. אם כל אחד מהם יספר לבן משפחתו, או חברו בעיר השכנה, על קורות אותו לילה – יש להניח שגורם “ההרתעה” לא יהיה מופשט".

המרחק משטח ישראל ליעדים היה ק“מ אחד בלבד. אך כדי שלא יתגלו טרם זמן ע”י החיילים הירדנים, הלכו הלוחמים, חלקם בעלי נסיון קרבי בפעולות תגמות קודמות, עקב בצד אגודל, לעבר הפרדסים, שבהם נמצאו הבארות.

זמן קצר לפני “שעת השי”ן" – 1 אחר חצות, היו כבר כל הלוחמים שרועים בקרבת הבארות, כשהם ממתינים לאות לפעול.

את דממת הלילה הפריעו, מדי פעם, נביחות כלבים. לרגעים נדמה היה, כי הם גילו את הכוחות הקטנים שהתחבאו בפרדסים. כאשר ניתן האות, נפרצו דלתות המבנים, שהיו נעולות, הלוחמים וידאו היטב שאין נפש חיה בסביבה.

בשעה היעודה נשמעה קריאה מסורתית: פיצוץ! תוך שניות נשמעו קולות נפץ. תוך שניות קרסו תחתיהן 11 בארות.

סיפר מאוחר יותר, אחד המפקדים: “בכמה קומות שבהן פצצו משאבות דיזל, השתלהבה אש גדולה, שהוזנה ע”י הדלק סביבה".

בשעה שהלוחמים היו בדרכם לגבול הישראלי, כשכמה מהם נושאים עמם “מזכרות”, נפתחה לעברם אש משני פילבוקסים. מפקד הפעולה הטיל על כוח מיוחד לשתק את מקורות האש. נשמעו קולות נפץ של רימונים ותת־מקלעים ואחר השתרר שקט באיזור.

עוד טרם חצו הלוחמים את הגבול התעוררו המוצבים הירדנים האחרים לפעולת־נגד. עד מהרה הונחתו פגזי 81 מ“מ על בתי משק אייל, שכל תושביו נמצאו אותה שעה, לפי בקשת צה”ל, במקלטים. ההפגזה נמשכה מחצית השעה.

למרבה המזל היא היתה בלתי מדוייקת והנזק שנגרם היה מועט. לא היו נפגעים.

הביקור השלישי בקלקיליה עשה את שלו. מכאן ואילך היה השרון המזרחי, אחד האזורים השקטים במדינה.

 

פרק מג:: הריסת בסיס “פתח” בירדן    🔗

ב־17 בפברואר 1966 גונתה ממשלת ירדן בעקבות פעולה עוינת שבצוצעה בשטח ישראל, ע"י ועדת שביתת הנשק המעורבת. ממועד זה הלכו ורבו פעולות טירור של חבלני “פתח” שבאו משטח ירדן, האזהרות החוזרות ונשנות של ממשלת ישראל, כלפי הממשלה הירדנית לא נשאו, למרבה הצער, את פריין.

נותרה, איפוא, אלא הברירה ללמד לקח את ירדן, בדרך היחידה שהיתה מובנת לה. בליל שבת, 29 באפריל, הותיר צה"ל את “כרטיס הביקור” שלו בשלושה בסיסים של “פתח” בשטח ירדן: בכפרים קלעת וקרעת בצפון, ובכפר חירבת־רפאת בדרום.

בשתי הפעולות הוכיחו חיילי צה"ל, כמה הם נבדלים מחיילי־צבאות אחרים. הם לא פגעו באזרחים שלווים וגבו את חובם רק מאנשי “פתח”. 15 מהם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. 14 מבנים שהיו שייכים לארגון הטירור נהרסו.

בפעולת התגמול בקלקיליה היו מצויידים הלוחמים בכרוזים. לפני היציאה לפעולה בקלעת וחירבת־רפאת ניתנו ללוחמים סוכריות, לשם חלוקתן בקרב ילדי הכפרים (“צה”ל הוא צבא המדבר בפצצות ובסוכריות, בהתאם לצורך“, העיר בעקבות הפעולה, אחד ממפקדיו הבכירים של צה”ל).

הכוח שיצא לפעולה בקלעת, נתקל בתקלה בלתי צפויה, כבר בראשית הפעולה. מתוך שוחת־מארב מוסווית, שהיתה ממוקמת במרחק כ־20 מטר מערבית לכפר קלעת, נשמעה לפתע קריאה: “וואקף! מן האדא?” (עצור, מי זה?).

פקודת ההזדהות הפתיעה, כמובן, את הלומים הישראלים, אבל הם לא איבדו את עשתונותיהם. במקום להזדהות השיבו הלוחמים בדרך אחרת: 3 רימוני־יד הושלחו לתוך השוחה. נשמעה התפוצצות. מיד לאחריה הסתערו הלוחמים והרגו את הליונרים שהיו בשוחה.

פעולת התגמול החלה טרם זמנה. התגלותו של הכוח הביאה להתעוררות כללית במוצב הירדני. אש מקלעים צולבת נפתחה לעבר הלוחמים הישראלים, אבל אלה לא שעו לה, עשו את דרכם בדילוגים מהירים לעבר היעד – כפר קלעת.

הכוח התחלק ליחידות משנה. שתי יחידות הוקצו לפיצוצם של ארבעה מבנים של ה“פתח” בכפר. יחידות אחרות הוצבו בחסימות במבואות הכפר.

הלחימה בכפר היתה קשה, מאחר וניתנה, כאמור, הוראה מפורשת לא לפגוע באזרחים. את הלוחמים הטרידו גם שני חיילים מ"מהמשמר הלאומי שצלפו לעברם כל העת. סיפר מאוחר יותר מפקד הכוח: “עקפנו אותם במהירות מצד שמאל והצלחנו להפתיעם מאחור. כשגילו אותנו ניסו השניים להימלט, אך צרורות התת־מקלעים השיגו אותם והם נהרגו. ברגע זה הבחנו בקומנדקר ירדני, שנסע בדרך העפר המוליכה לכפר. הוא נסע ללא אורות. מרגע שחשנו בו, העלינו אותו על הכוונת. אנשי החסימה לא הכזיבו. הם שיגרו לעבר המכונית פגז, היא התהפכה ושלושת נוסעיה, אנשי “פתח” נהרגו גם הם”.

טיהור הכפר נמשך כרבע שעה. חוליות קטנות של לוחמים סרקו את הבתים והחצרות. התושבים לא העזו לצאת החוצה. השליטה על הכפר בן 75 הבתים, היתה מוחלטת, חיילי הלגיון ניסו למנוע את משך הפעולה ופתחו באש מכיוונים שונים, במבואות הכפר. אע"פ כן לא הופרעו החבלנים במלאכתם. ארבעת הבתים שבהם התגוררו אנשי “פתח”, ומהם יצאו לפעולות חבלה וטירור בשטח ישראל, סומנו לקראת פיצוצם.

סיפר אחד החבלנים בתחקיר של הפעולה: “פרצתי לאחד הבתים בראש החוליה. מצאתי את בעל הבית עומד ליד רעיתו, מאחוריהם הסתתרו ארבעה ילדים. הילדים בכו, אמם היתה על סף היסטריה. מה עשיתי לכם! אל תהרגו אותי!” התחנן הבעל, כשהוא מנסה לגונן בגופו על ילדיו. אמרתי לו שאיש לא יפגע בו ובמשפחתו, אולם ביתו יהרס בגלל היותו איש ה“פתח”. תגובתו של הבכיין היתה: “ימח שמו של ה”פתח“! יחי היהודים!” אבל היא לא עזרה לו"…

הבתים פונו. אחר חצות החלו כוחות המשימה לפנות את עמדותיהם ולהתארגן לנסיגה. בדרך חזרה, כאשר נשמעו התפוצצויות הבתים, לא יכלו הצנחנים הצעירים, שזה להם ביקורם הראשון “בחוץ לארץ” לכבוש את התרגשותם.

הכוח שתקף את כפר קרעת, הידוע גם בשם “חירבת אל ארבעין”, נאלץ לחצות את הירדן בדרכו ליעדו. הכפר נמצא 3 ק"מ מזרחית לירדן, שהיה באותה תקופה קו הגבול.

חציית הירדן נעשתה בהליכה, כשהמים מגיעים עד למותניהם של הלוחמים. הנשק האישי וחומרי הנפץ הוחזקו בידים מורמות.

ההתקפה על כפר קרעת “העמידה על הרגלים” את המוצבים הירדנים באיזור. מוצב ירדני ששכן בבנין המשטרה בשיך־חוסיין (דרומית מזרחית למשק מעוז חיים שהותקף ביריות ימים מספר קודם לכן) נתקף בעצבנות יתרה ופתח באש לעבר שטח ישראל. אחד הכוחות אשר “פקח עין” על בנין המשטרה, פתח בקרב אשר נמשך כשעה. בקרב זה הורעש בנין המשטרה בפגזי תותח לא־רתע (תול"ר) שהיו מצויים בידי הלוחמים. הירדנים ניהלו קרב אבוד מהבנין הדו־קומתי, שצריח גבוה הזדקר מאחד מאגפיו. פגיעות התול“רים היו מדוייקות למדי. למרות זאת לא נטשו הלגיונרים את הבנין ופסגו את הפגיעות באומץ לב. בינתיים אחזה אש באגף הדרומי של בנין המשטרה. אש התול”רים לא הירפתה מהמטרה.

ספר אחד הצוותים של התול“רים: “… להחטיא פגיעה בבנין גדול זה, זה כמו לפספס סטירת לחי על פרצוף ממרחק של חצי מטר. ירינו עשרות פגזים כולם פגעו. אש התגובה הירדנית היתה בתחילה חזקה אולם היא הלכה ונחלשה. לקראת סיום ההרעשה שלנו פתחו הירדנים באש מרגמות. אחר ההרעשה שלנו אנו בטוחים שבנין זה שוב לא יוכל לשמש כבסיס מגורים לחבלני ה”פתח”.

שעה לאחר תחילת הרעשתו של בנין המשטרה, פסקה האש ויחידות ההרעשה החלו בנסיגתם. גם הירדנים הפסיקו את אשם.

מועד סיום הפעולה בקרעת חפף את מועד סיומה של הפעולה בקלעת. לכוח הישראלי היו שני פצועים קל.

את הפעולה בכפר חירבת־ראפת ביצעה יחידת צה“ל מוצנח. על הכוח הישראלי הוטל להשתלט על הכפר השוכן סמוך לחברון, מרחק של כ־3 ק”מ מהגבול הישראלי (“הקו הירוק”) ולפוצץ עשרה בתים של חבלני ה“פתח” ששימשו גם בסיסים לשיגור מחבלים.

מפקד הפעולה רפול, אמר ללוחמים לפני היציאה: “הפעולה תתבצע כתגמול, נוכח הפעולות המוגברות של ה”פתח" בשבועות האחרונים. ההוראה היא לא לפגוע באנשים. רק לפוצץ בתים. אין ללחוץ סתם על ההדק. הפתיחה באש תיעשה רק לפי הוראה. כל בית יבדק היטב לפני פיצוצו, חבל שישכב ילד תחת הריסות… אם יפגע מישהו משלנו או מישהו משלהם, תהיה ההצלחה חלקית בלבד. ההצלחה תהיה מלאה אם לא יפגע מישהו משלנו ומשלהם גם יחד".

דברים כדורבנות אלו הדהדו באוזניהם של הלוחמים כאשר עלו על המשאיות לדרכן, סמוך לגבול ליד באר־שבע. לפני היציאה חולק הכוח לכוחות משנה. על אחד הכוחות הוטל לטהר את חלקו המערבי של הכפר. כוח שני צריך היה לחסום את מרכז הכפר במטרה למנוע את התערבותם של תושבי החלק המזרחי והכפרים הסמוכים. לכוחות הללו סופחה יחידת חבלנים לצורך ביצוע הפיצוצים.

במקביל הוקצו שלוש חסימות למניעת תגבורות. הראשונה התמקמה בציר סמוע־חברון, השניה – בדרך הפטרולים ליד משטרת רוג’וב מצפון והשלישית – מצפון משטרת מטאפה.

בין משתתפי “הפעולה הדרומית”, היו לוחמים שהשתתפו בפעולות תגמול בימים שקדמו למבצע “קדש”, כחיילים וכמפקדים, עתירי נסיון קרבות. בין הלוחמים היו אף כאלה שזה מקרוב התגייסו וזו היתה להם “טבילת־האש” הראשונה.

התנועה אל היעד בוצעה בשקט מכסימלי במהירות רבה. סיפר על כך מפקד הפעולה: “השטח היה קשה מאד. עליות וירידות רבות היקשו על ההליכה. ראינו בדרך אוהל וביצאנו פעולת־איגוף, כדי לא להתקל במישהו. באנו אל הכפר מכיוון דרום והתחלנו בהכנות לפעולה”.

השעה היתה 10.45. תצפית אחרונה לעבר הכפר. בשעה 11 בדיוק החלה הפעולה. בדרך לא־דרך הגיעו הלוחמים לבתים הקיצוניים והחלו לפנותם. החסימות היו כבר במקומן. ההוראה היתה לפנות את הבתים המיועדים לפיצוץ ואת הבתים הסמוכים להם, כדי שיושביהם לא ייפגעו. תושבי הבתים הובלו למקום ריכוז, שסומן קודם לכן ע“י רפול. אותה שעה נחסם מרכז הכפר ע”י כוח אחר במטרה למנוע “הפתעות” בלתי־נעימות. קשיים לא מעטים נגרמו הודות למציאותם של בעלי חיים. התושבים המפונים ביקשו בתוקף לקחתם. לפחות במקרה אחד העדיף תושב הכפר את חמורו על ילדיו. הלוחמים הישראלים איפשרו לו לקחת גם את החמור.

לפתע, נפתחה אש מאחד הבתים לעבר הלוחמים. הם חיסלו את מקור האש. מפקד כוח טיהור סיפר לאחר מכן: “נכנסנו לתוך הבתים, היו בתוכם מעט מאד גברים. המון ילדים ונשים. הפינוי בוצע ללא בעיות מיוחדות, כמעט ללא צעקות. כל בית נסרק ארבע פעמים לפחות. לפני הפיצוץ בדקתי אישית כל בית, דאגתי גם שהילדים יקבלו סוכריות, במקום הריכוז, בנוכחות הוריהם”.

מחוגי השעון הורו על השעה 12.12 אחר חצות. באותה שעה נשמע פיצוץ אחיד. עשרה בתים קרסו תחתיהם.

בשעה שאחד החבלנים בדק את תוצאות הפיצוץ נפתחה אש מבתי הכפר המזרחיים ומכפר סמוע הסמוך. כפר זה ישמש ביעד הבא של צה"ל.

לפתע הגיח גם פרש חמוש רכוב על גבי סוס. גם הוא פתח באש לעבר הלוחמים הישראלים. פצצת בזוקה אחת חיסלה אותו.

תוך כדי צעידה מהירה בחזרה לשטח ישראל, נפתחה אש חזקה מתוך משטרת רוג’וב, שחצצה בין הכפר חירבת רפאת לבין גבול ישראל. כדי שזו לא תפריע לדרך הנסיגה של כוח הפשיטה, ניתנה הוראה לשתק אותה. הוראה זו בוצעה בעזרת תותחים לא־רתע. אור יום הציף את הסביבה כולה. פצצות התאורה נורוו אל־על ולאורן ירו התול"רים ללא הרף במשך שעה ארוכה.

“עשינו את בנין המשטרה כמו גבינה שוויצרית” – סיפר אחד הלוחמים.

כאשר סוכמו שלוש הפעולות בבסיסי ה“פתח” היה לרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין סיבה להיות שבע רצון: כל החיילים חזרו בשלום לבסיסיהם ובמקביל אף אחד מהאזרחים הירדנים לא נהרג,

הוא הגדיר את שביעות רצונו כדלקמן: “…עשיתם בדיוק מה שנתבע מכם. עבודה טובה מאד”!

 

פרק מד: פשיטה לאור היום    🔗

בחודשים אוקטובר־נובמבר 1966 רבו והלכו חדירות של מחבלים משטחה של ירדן לישראל. בחדירות אלו – 13 במספר, נטלו חלק חוליות של שני ארגוני טירור חדשים" “אל עציפה” ושל “עבד אל־קדר אל־חוסייני”. המלך הירדני, גילה בניגוד למצופה, פאסיביות בריסון המחבלים. בירדן הוגברה הפעילות של צבא השחרור הפלשתינאי. מוקד החבלות היה איזור הר־חברון.

ב־12 בנובמבר הגדישו המחבלים את הסאה. רכב של צה"ל עלה על מוקש. שלושה חיילים נהרגו ושישה נפצעו.

ריח של פעולת תגמול ניסר באוויר המדינה. לא ברצון קיבלה ישראל את ההחלטה לבצע פעולת־תגמול דווקא נגד ירדן ולא נגד סוריה (שחתמה באותה עת הסכם הגנה עם מצרים ועשתה מאמצים לגרור את מדינות ערב למלחמה נגד ישראל).

ישראל לא יכולה היתה שלא להגיב כפי שהגיבה. אחרי דיונים במועצת הבטחון, שבהם התאכזבה ווחזרה והתאכזבה ישראל, בגלל הווטו הסובייטי, שוב לא היה לה מקום לפעולה מדינית באו"ם. דעת הקהל הישראלית סירבה להשלים עם מחאות מדיניות בלבד. אבל הגורם המכריע החשוב ביותר היה קשור כמובן בחברי ארגוני החבלה עצמם. חוסר הגבה מוחצת מצד ישראל יכול היה להוות עידוד להמשך פעולות הרצח והחבלה באיזור.

פרשן מדיני יכתוב למחרת פעולת־התגמול בהקשר לכך: “לא יכולנו לתקוף את סוריה, כשההתקפות הרצחניות ביותר באו משטח ירדן. יתר על כן, בימים האחרונים לא היו כל פעולות התגרות רציניות מצד הגבול הסורי. אילו תקפנו את סוריה בתנאים אלה, היה הדבר מתפרש כהתקפה השואבת השראה משיקולים פוליטיים. עלול היה להתפרש שאנו תוקפים משטר פרו־סובייטי ונמנעים מהתקפה על משטר פרו־ערבי, כלומר על ירדן”…

פעולת התגמול בסמוע היתה הראשונה שנערכה לאור היום. ביום ראשון 13 בנובמבר בשעה 6.15 בבוקר חצו יחידות צנחנים ושריון את גבול ירדן באיזור הר־חברון. פעולת תגמול מעין זו, היתה כרוכה כמובן בסיכונים רבים: יתרון ההפתעה ניטל ממנה כבר בתחילה. אילו היו מגלים הירדנם יזמה ותושיה צבאית יכול היה לפרוץ קרב של ממש ולהימשך לאורכו של כל היום. אבל פעולת סמוע נמשכה שלוש וחצי שעות בלבד.

כמו פעולות קודמות ניתנה גם הפעם הוראה חמורה: להימנע מפגיעות באזרחים. היעד היתה סמוע – היא אשתמוע המקראית – כפר השוכן מדרום מערב לחברון, במרחק 4.5 ק“מ מהקו הירוק. טורים של זחל”מים וטנקים, נעו לעבר הכפר המאוכלס 4000 תושבים, שחלק מהם נטלו חלק בפעולות החבלה והטירור בשטח ישראל. מסיבה זו נלקחה בחשבון האפשרות שאחדים מתושבי הכפר כמו כפריים רבים בהר חברון, מזויינים. והזחל“מים לא עצרו בדרכם ליד חירבת רפאת, הכפר שבו הותיר צה”ל את “כרטיס הביקור” שלו חצי שנה קודם לכן. לעומת זאת נעצרו הטנקים ליד משטרת חג’ור הידועה לשמצה ופתחו בהפגזה מרוכזת של הבנין, שכוסה עד מהרה בענני אבק ועשן. מהבנין נמלטו תריסר חיילים אל הגבעות הסמוכות. חבריהם נהרגו בעת ההפגזה. הזחל“מים שעטו קדימה. הטנקים נעו בעקבותיהם. כאשר הגיעו הזחל”מים לכפר סמוע נפתחה עליהם אש מכוּונת ויעילה. זו כוונה גם אל החסימות שהוצבו סביב הכפר, במטרה למנוע בואה של תגבורת. התברר כי לגיונרים שברחו ממשטרת רוג’וס אל־מצפע, התמקמו בבתי־הכפר ועל צלע הגבעה ממול והחלו לירות, כשהם מסתייעים באזרחים בעלי נשק. הלוחמים לא שעו לאש חזקה. הם החלו בטיהור הבתים כדי לטהרם לפני הפיצוץ. סיפר אחד הלוחמים: “הופתענו למצוא רק זקנים, נשים וילדים במרבית הבתים. הגברים הספיקו לברוח להרים”.

המהומה בכפר היתה חזקה. מכל עבר נראו אזרחים מבוהלים נמלטים עם ובלי בעלי־חיים. הלוחמים הישראלים סיכנו את חייהם והיו מטרה נוחה לצליפות תוך כדי דאגתם לחיי האזרחים. באש התופת בתוך הכפר נהרג רב־סרן יואב שחם. הוא היה חייל מקצועי ולוחם בכל רמ“ח אבריו. במסגרת שרותו ביחידת הצנחנים השתתף בכל פעולות התגמול שקדמו למבצע סיני. במבצע סיני עצמו היה הקצין הראשי שהוליך את הכוח שהוצנח במעבר המיתלה. בתום הפעולה כאשר הכריז דובר צה”ל על הרוג אחד ועשרה פצועים, נשמעה קריאתו המרה של אחד מפיקודיו: “הרוג אחד, אבל אל־אלוהים, איזה קרבן”!

לאחר נפילתו של שחם ניסה נהגו של אחד הזחל“מים לפרוץ לעבר אחד המסתורים שממנו הומטרה אש תופת. החיילים זינקו מהזחל”ם ודלקו אחר הלגיונרים. קצין צנחנים נוסף נפגע בראשו ונפצע קשה.

בעוד הקרב נמשך, הגיעו משאיות לאיזור הכפר. התברר כי תגבורת ירדנית חשה לעזרה. היה זה מאוחר מדי. אנשי החסימות פתחו לעברן באש. הטנקים והג’יפים בעלי התול"רים תרמו אף הם את חלקם, ממרחק. משאית ועליה חיילי תגבורת, שנסעה בראש הטור נפגעה בפגז טנק ועלתה באש. גם המשאיות האחרות נפגעו ועלו באש.

בשעה 7.30 הכינו החבלנים 40 בתים לפיצוץ: חציים בדרום־הכפר וחציים בצפונו. תוך כדי כך הגיעו לאיזור ארבעה מטוסי האנטר ירדנים. הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין, שניצב אותה שעה במוצב הפיקוד שאל: “… היכן המיראז’ים”?

התשובה ניתנה כעבור כמה שניות ספורות: ארבעה מיראז’ים חיפשו את האנטרים ולבסוף נכנסו עמם לקרב מגע. האנטר אחד הופל, שלושת האחרים נמלטו.

הדקות חלפו, לפתע פטריית עשן. מלאכת הפיצוצים החלה ונמשכה למעלה ממחצית השעה. בכל אותה שעה נמשך הקרב סביב כוחות תגבורת שניסו לפרוץ את החסימות, ללא הצלחה. בינתיים הלך וגדל מספר הפצועים. הוחלט להזעיק הליקופטרים של חיל־האויר, בפעם הראשונה בתולדות פעולות התגמול נחתו הליקופטרים בשטח אוייב, חילצו את הפצועים והעבירו אותם לבתי חולים ישראליים. שיטה זו של חילוץ נפגעים תופעל אחרי מלחמת ששת הימים. בפעולות אלה תתרחב גם שיטת הענשה, ע"י פיצוץ בסיסיהם ובתיהם של חברי ארגוני טירור ותומכיהם.

בינתיים אספו הצנחנים שלושה שבויים, ביניהם קצין ירדני בדרגת רב־סרן, שהיה סגן מפקד היחידה הצבאית הירדנית באיזור, הוא נפצע קשה והוטס בחברת הפצועים הישראלים. למחרת הפעולה הוא מת מפצעיו. גופתו הוחזרה עם שני השבויים.

בשעה 9.45, שלוש וחצי שעות לאחר שהחלה פעולת התגמול, התקפלו הכוחות וחזרו לשטח ישראל. הם לא שכחו ליטול עמם שלל שמצאו כשהוא טעון על מכונית “לנדרובר” ירדנית. תושבי באר־שבע המתינו להם בשעה שהם ערכו מצעד נצחון בבירת הנגב, הם מטירו עליהם פרחים וסוכריות, למשל היה זה מצעד יום העצמאות.

במשך שעה ארוכה שיבח הרמטכ“ל, בישיבת הממשלה אליה הוזמן, את הדייקנות וכושר הביצוע המעולה של הכוחות שנטלו חלק בפשיטה. ראש הממשלה, לוי אשכול, אמר, כי פעולת צה”ל נועדה בעיקר כדי להזהיר את תושבי ירדן המתגוררים באיזור שממנו חדרו המחבלים לשטח ישראל: “אין להעלות על הדעת!” אמר אשכול, “כי 13 פעולות החבלה שבוצעו בחודשים האחרונים בתוך שטח ישראל, לא נעשו ע”י חבלנים שזכו לגיבוי מוסרי ומעשי מצד האוכלוסיה האזרחית בכפרים הירדנים שבאותו איזור. נוצר הכרח להעמיד את האזרחים הללו על האחריות המוטלת עליהם".

מה היו התגובות הערביות?

רדיו רבת־עמון שידר כמה דקות לאחר תום שיחה עממית בלהג בדווי, שבה נאמר בין השאר: “מה אתם הציונים לעומת הגיבורים של צבא חוסיין? בשעת מלחמה “נבלע” אתכם. אנו עומדים הכן על המשמר ונקצור אתכם! אתם באתם לחברון באמצע שעת הלינה. יחי צבא ירדן! גיבורי צבא חוסיין בן טלאל אינם יודעים רחם”! התגובה המאוחרת יותר של הרדיו הירדני היתה רצינית: “חטיבה ישראלית תקפה הלילה אחת משתי מחנות משטרה באיזור הר־חברון, היחידה הישראלית חצתה את הקווים בסיוע כוחות אוויר ושריון וניתן לה גם חיפוי ארטילרי. כוחות הלגיון הערבי יצאו להדוף את התוקפנים אל מעבר לגבול”.

בהודעה אחרת שנמסרה ע“י נציג ירדן באו”מ, בשעה שהגיש אגרת מחאה למועצת הבטחון, מסר כי לירדנים היו 26 הרוגים (מהם 13 חיילים) ו־54 פצועים (מהם 34 חיילים).

למחרת שאל העתון הירדני “אל־מנאר”, בטאון החצר של חוסיין: “השאלה הנשאלת עתה היא היכן כל צבאות ערב, היכן המטוסים של צבאות אלה? ומה אירע לסיסמות של האחווה הערבית ואחדות הגורל מהמפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי? אם הכוח הערבי לא יפעל עשיו אז מתי יפעל”?

שאלה טובה.

עתון ירדני אחר קבע: “מטוס מצרי אחד בשמי סמוע היה טוב יותר מאלף הבטחות. אם הטילים יופיעו במצעדים צבאיים בקהיר בלבד – אזי היה המצב חמור. לא נבכה עתה על הקפאת ועידות הפיסגה הערביות, או שיתוק פעילותו של המטה הצבאי הערבי המאוחד, במקומם באה הפעלת הפידאיון. בכך נביע זעם כל הפעלת החבלנים הפלשתינאים, שגרמו לפעולת תגמול ישראלית”.

 

פרק מה: שש מכות סוריה    🔗

פעולת התגמול הראשונה לאור היום היו השלכות צבאיות שעתידות היו לתת את פריין כעבור מחצית השנה, במלחמת ששת הימים. הסביר בהקשר לכך אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש: “היתה זו הפעולה הראשונה שבוצעה מעבר לגבול לאור היום בקנה מידה נרחב. נוכחנו לדעת שניתן לבצע תנועה גדולה, תוך כדי הפעלת עוצמת אש חזקה ויעילה. למדנו לדעת, למשל כי בכמה טורי שריון ניתן לכבוש את הגדה המערבית כולה. למדנו להכיר את האוייב כפי שהוא ודבר זה עודדנו. הניסוי של צנחנים על גבי זחל”מים ובשיתוף פעולה עם טנקים הצליח מאד".

בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים שררה אווירה חמה, בגבול הסורי. אזהרותיה החוזרות ונשנות של ישראל, שלפיהן תגיב בחומרה אם יימשכו ההטרדות הסוריות, לא נקלטו.

ב־7 לאפריל 1967 בשעות הבוקר החלו החיילים הסורים לירות בקצב מוגבר. טנקים ישראליים החזירו אש והתפתח קרב שריון. אלא שהסורים החלו לפתע להרחיב את המערכה והחלו להפגיז ישובים.

רשות הדיבור ניתנה לחיל האוויר הישראלי. היה זה ראש אג"ם אלוף עזר וייצמן, לשעבר מפקדו של חיל־האויר בצשף 8 שנים, שדרש כל העת להפעיל מטוסים בפעולות תגמול. אמנם, בתקרית שאירעה ב־14 ביולי 1966, הופעלו כפי שפורט בפרק קודם, מטוסי חיל־האוויר. תכליתה של פעולה זו היתה משולשת:

* פגיעה בציוד מכני כבד – מסוג אותו ציוד, שהיה אובייקט לפעולות סוריות עוינות (פתיחה באש, חבלות ומיקוש טרקטורים).

* פגיעה בציוד הטיית מקורות הירדן – שהיא הבטוי המעשי האנטי־ישראלי השוטף של סוריה, המדינה הערבית היחידה שהמשיכה כל העת במפעל ההטיה.

* הבהרה בשפה מובנת, כי כל עוד לא יהיה שקט בצד הישראלי של הגבול, לא ישרור שקט בצד הסורי שלו.

לאחר הפעולה אמר הרמטכ“ל: “הסורים חשבו כנראה, שיכתיבו לנו כללי הפעלה בגבול וע”י הפעלת לוחמה זעירה יאלצו אותנו להגיב בדרך דומה: בחירת אמצעי התגובה קשורה בתכלית שרוצים להשיג ולא בדרך פעולתו של הצד השני. לא הטכניקה של הצד השני היא שתקבע לנו כיצד להגיב, אלא מגמת פעולותיו והצורך לרסנו. לצה”ל זרועות ארוכות ותחבולות מגוונות וישראל תחליט על השימוש בהם כרצונה".

נוכח הצלחת הפעלתו של חיל־האוויר במסגרת תקריות בצפון, הוחלט להפעילו אף בפעולות תגמול.

כך אירע בחודש אפריל 1967. יומיים לפני פעולת התגמול של חיל־האוויר ב־5 באפריל, אמר שר החוץ, אבא אבן בכנרת: “יתכן שממשלת סוריה מניחה כי יש בידה שיטת התקפה חד־צדדית, שאפשר להפעיל אותה מבלי להסתכן בשום תוצאה בלתי רצויה לה. עלי להבהיר במלוא הרצינות, כי הנחה זו מוטעית ביסודה. אין שום מקום לספק לגבי רצונה של ישראל לקיים יחסי שקט בגבול הסורי, אך אל יהיה ספק לגבי סירובה המוחלט להשלים עם פגיעות בחיי אזרחיה ובשלמותם ובטחונם של גבולותיה”.

ביום שישי 7 באפריל, בשעת 9.30 בבוקר, נפתחה כאמור אש לעבר טרקטור בגיזרת האון. במרוצת הבוקר החל קרב שהלך והתפתח עד נחיתתם של הפגזים במשקי האיזור, לרבות תל־קציר.

דקות ספורות לאחר השעה 1 בצהרים ניתן אישור להפעיל את חיל־האוויר. לא חלפו 5 דקות נוספות ומבנה של ארבעה מטוסי הפצצה “ווטור” חלף מעל הכנרת. הם צללו בזה אחר זה לעבר העמדות הסוריות והחלו להפציצן. פטריות עשן עלו מסוללות התותתחים, נשמעו התפוצצויות. הטנקים הישראלים חדלו לירות. הפצצות חיל־האוויר נמשכו ללא הפרעה במשך 25 דקות. בעקבות מטוסי החלוץ מדגם “ווטור” – הגיעו מבנים אחרים של “אורגנים”, “מיסטרים”, ו“סופר־מיסטרים”.

בשעה 14.00 התפתח קרב אווירי ראשון. המכ"ם של חיל־האוויר גילה מטוסים סוריים הטסים במהירות מכיוון דמשק לעבר הגבול. שני מטוסי מיראז' ישראליים שפיטרלו באיזור שבין שדות התעופה הסוריים שבסיבות דמשק לבין איזור ההפצצה, יצרו מגע עם ארבעה מטוסי מיג 21. בקרב שהתפתח בין קוניטרה לבין דמשק, הופלו שני מיגים. אחד מהם נפל בפרברי דמשק (ההנחיות המוקדות של הרמטכ“ל קבעו כי יש להבטיח את מטוסי ההפצצה “מבלי לעשות חישובים של בית־מרקחת”, באשר לקביעת טווח הרדיפה המכסימלי בתוך שטח סוריה. לא בכדי סיפר הטייס שהפיל את המיג ליד דמשק, כי ראה את העיר ל”ראשונה בחייו").

בשעה 14.22 הודיע רדיו דמשק: “אחים אזרחים! נפנה את תשומת לבכם, כי מטוסים עוינים הופיעו בשמינו לפני זמן קצר. חיל־האוויר ותותחי נ.מ. באיזור החזית הדרומית הפילו מטוס של האויב מסוג מיראז'”.

בשעה 15.00 לערך התקרבה רביעית מטוסי מיג 17 בגובה נמוך לאיזור הגדה המזרחית. כל הסימנים העידו על כוונתם לתקוף מטרות קרקע. שני מיראז’ים, שחגו מעל טבריה הניסו אותם במהירות. אחד הטייסים דיווח כי יתכן ופגע באחד המיגים, אלא שטייסו הצליח להנחיתו בשלום.

בינתיים נמשכו ללא הרף ההפגזות. פגזי מרגמות נחתו בעין־גב ופגעו פגיעה ישירה ברפת. פגזי 120 מ"מ נחתו גם בגדות. לא פחות מ־150 פגזים הונחתו על מהמשק הצעיר וגרמו נזקים כבדים. אש נפתחה גם לעבר סירות ישראליות בכנרת.

בשעה 15.25 נכנסו פעם נוספת לתמונה מפציצי חיל־האוויר. הפעם הם הפציצו ארבע עמדות ארטילריות סוריות בגזרה הדרומית של האון ועין־גב) ותשע עמדות בגזרה המרכזית (מול גדות) והצליחו לשתק את האש הסורית הרצופה.

ב־15.40 נוצר מגע אווירי עם שני מטוסי מיג 21 סוריים. בקרב שנערך בגובה נמוך בין משק שמיר לבין קוניטרה הופל אחד המיגים, המיג השני הסתלק.

כעבור מחצית השעה הוגשה תלונה סורית למטה משקיפי או“ם בצפון בנוסח הבא: בשעה 9.45 בבוקר החלו שני טרקטורים ישראליים משוריינים בעיבוד אדמות שהבעלות עליהן שנויה במחלוקת, בחיפוי חיילים אשר פתחו באש כבדה לעבר שטל סוריה. טנקים ישראליים נמצאו בשטח המפורז הדרומי פתחו באש לעבר סוריה בסיוע טילים מונחים. בשעה 10.00 הסכימו הסורים לשתי הצעות להפסקת אש של האו”ם, אך הישראלים לא קיבלו אותן והמשיכו לירות. 4 מטוסי סילון ישראליים הפגיזו אדמה סורית".

בשעה 16.15 הגיחה מכיוון דמשק רביעית מיג 21 (מפקד חיל־האוויר האלוף מרדכי הוד יסביר לאחר מכן: “הם רצו לנקום. רק כך אפשר להסביר את העובדה שהסורים לא הפסיקו את שליחת מטוסיהם לזירה, למרות אבידותיהם הכבדות”). מול הרביעיה הסורית טסה רביעית מיראז’ים ישראלית. התפתח קרב אווירי. בזה אחר זה, בהפרשי זמן של 11 - 15 שניות נדלקו באוויר שלושה לפידים כבדים. מאזן המיגים הנופלים עלה לשישה. מכאן ואילך שרר שקט באיזור.

פרשן מדיני הסביר בעקבות פעולת התגמול האווירית המוחצת: “תקרית ה־7 באפריל מהווה תאריך מיפנה. היא מסיימת תקופה של כ־10 חודשים מאז ההסכם על הפסקת האש שנתקבל ע”י שני הצדדים, בתיווך יו“ר ועדת שביתת הנשק המעורבת. מוקדם עדיין לסכם סופית את התגובה הסורית, אך דומה שהיא מסמלת ראשית התפכחות. המטוסים הסוריים שנפלו, מהווים 15% מכוחו של חיל־האוויר הסורי. העובדה שחיל־האוויר הישראלי עשה בשמי סוריה כבתוך שלו, הרתיע את הסורים מפני הרפתקה נוספת בעתיד הקרוב”.

כך או אחרת, הפעולה האווירית בשמי סוריה הפגינה בצורה המוחשית והבולטת ביותר את עצמתו של חיל־האוויר הישראלי.

מפקד החיל, אלוף מרכדכי הוד סיכם את הפעולה כדלקמן:

“אף מטוס ממטוסי האויב לא הצליח להגיע לכלל פעולה ממשית. לא ניתנה להם אפשרות להפעיל את נשקם נגד מטרות קרקע בישראל וגם בקרבות האוויר לא הגיעו לכלל ירי”.

בשבת בצהרים קרא קריין רדיו דמשק: “צבאנו הגיבור לא יהיה שומר בטחונה של מדינת הכנופיות ולא יעמוד למכשול בדרכם של הפידאיון הפלשתינאים. צבאנו הגיבור והמוני הלוחמים לא יהיו אלא משענת לכל לוחם ערבי, הפועל למען החזרת פלשתינה. אנו בזירת המלחמה נלחם עד הסוף”.

כעבור פחות מחודשיים הושמד חיל־האוויר הסורי במלחימת ששת הימים.

שער חמישי: הקומנדו האלמוני של צה"ל 1967–1969

פעולות התגמול פשוט צורה ולבשו צורה, אך נשארו תמיד בגדר של פשיטות קומנדו נועזות, שהתלהיבו את דמיונם של עתונאי־חוץ מחפשי סנסציות.

אולם, פעולות־התגמול שבאו אחרי מלחמת ששת־הימים הפכו בזכותן, לפרשה בפני עצמה.

מושגים חדשים כמו: “מירדפים” “פתח” “מחבלים” וכד', הפכו מושגי יום־יום בציבוריות הישראלית.

הקומנדו האלמוני של צה"ל, שנשאר אלמוני בינתיים, נקרא להלום מחדש.

לפעולות־התגמול שלאחרי מלחמת ששת־הימים, היקף חדש – והשלכות מרחיקות לכת על תורת־הלחימה של צה"ל לעתיד.

אבל, ה“א־ח־ר־י!” המפורסם, המשיך להישמע ולהרטיט לבבות גם כשהגבולות הפכו “מתוקנים” בכורח המציאות.

מכאן, הופך כל דיווח עתונאי על פעולת־תגמול לסיפור בהיסטורה של העם היהודי הלוחם.

 

פרק מו: תגמול מול טירור    🔗

מלחמת ששת הימים שינתה את דמותה של מדינת ישראל לבלי הכר. גבול הקו הירוק שהיה קיים במשך קרוב ל־20 שנה (פרט לתקופה קצרה לאחר מבצע סיני) חדל להיות הגבול המשותף של ישראל עם מצרים, סוריה וירדן. התבוסה גרמה לזעזוע, דכדוך ומרירות בקרב ערבי השטחים שתחת הממשל הישראלי, בקרב ערבי ישראל הוותיקים ובעיקר בקרב תושבי מדינות ערב. הכבוד הערבי המושפל זעק לנקמה.

אירגון הפת“ח שהחל את פעולות החבלה שלו עוד בראשית 1965, החליט לחדש את פעולתו ביתר שאת. ארגון זה החל לכנות את עצמו: “תנועת השחרור הלאומי הפלשתינאי” (אל תחריר אלווטני אלפלשתיני והפת“ח מהווה ר”ת בסדר הפוך). יאסר ערפאת הוא “אבו־עמר”, קיבל על עצמו באורח רשמי את הנהגת הארגון. הוא החל ממלא את מקומו של אחמד שוקירי, שנעלם אי שם בעקבות המלחמה. במכונית המרצדס המפוארת שלו הוא החל להסתובב במטרה לגייס אנשים, נשק, כספים ואמצעים אחרים. בכל מקום אליו הגיע, זכה, ועדיין זוכה הגבר ממוצע הקומה בן ה־40, הנוהג דרך קבע להרכיב משקפי שמש ולהצטלם עם כלי נשק, להערצה בלתי רגילה. שקידתו תביא לכך שנאצר ימנהו בראשית 1969 ליו”ר ארגון הגג הפלשתינאי של ארגוני הטירור. כדי להאדיר את שמו ולהפגין את גבורתו סיפר אבו־עמר, כי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ביקר בתל־אביב. בעולם הערבי אזניים רבות כרויות לסיפור זה, כשם שהם מאמינים למבצעים מדומים רבים שיבצע, כביכול, ה’פת"ח' בשטח ישראל בחודשים הבאים.

מתוך חוברות הסברה שהחלה הנהגת ה“פת”ח" להפיץ בעולם, מיד אחרי המלחמה, ניתן היה ללמוד רבות על אופיו ומגמותיו של ארגון הטירור המרכזי, שנמצאו לו מחקים בארגונים ערביים נוספים. באחת מחוברות ההדרכה של ה“פת”ח" נאמר בין היתר: “הבנתנו הנכונה את המציאות של הכיבוש הציוני מדגישה בעליל, כי החזרת הארץ הכבושה לא תיתכן אלא בדרך של השימוש בכוח מזויין כאמצעי החלטי יחיד. פעולת השחרור אינה סילוק בסיס אימפּריאליסטי בלבד, חשוב יותר מזאת: השמדתה של חברה. השימוש בכוח מזויין חייב להתבטא בצורות שונות, נוסף על חיסול הכוחות הצבאיים של מדינת הכיבוש הציוני, עד שתיעלם כל אפשרות לקיומה של חברה ציונית חדשה. אין התבוסה הצבאית לבד מטרה של מלחמת השחרור הפלשתינאית, אלא גם חיסול הצביון הציוני של הארץ הכבושה, הן האנושי והן החברתי”.

לא בכדי כתב אלוף (מיל.) יהושפט הרכבי בספרו “פתח באסטרטגיה הערבית”: “פעולת הפידאיון היא אסטרטגיה ולא טקטיקה, כלומר אפילו אם תונחת המהלומה האחרונה על ישראל ע”י הצבאות הערביים יהיה הדבר בלשון “פתח”: “סיוע טקטי במסגרת האיסטרטגיה הפלשתינאית”.

לא קשה להגדיר את יסודותיה של האידיאולוגיה ה“פת”חית" המתבססת על העיקרים הבאים:

מלחמת הגרילה בישראל נועדה בראש וראשונה לעודד את התודעה הפלשתינאית.

מטרת המלחמה היא חיסול מדינת ישראל וגירוש תושביה (עד למלחמת ששת הימים נהגו מנהיגי מדינות ערב ונאצר בראשם, לדבר על “השמדת היהודים”, “השלכתם לים” וכיו"ב). משום כך יימשכו פעולות הטירור גם אם תגלה ישראל רצון טוב ותחזיר את “האדמות הערביות הכבושות”.

מומחים אובייקטיביים אומדים את מספר חברי ארגון ה“פת”ח" בירדן, סוריה ולבנון ב־5000. מנהיגי ה“פת”ח" נוקבים, כיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם, במספר של רבבות חברים.

כלי הנשק השימושיים ביותר הם רובה הסער הרוסי ה“קלשניקוב” והמטול הראקטי ה“קטיושה”, אך גם כלי־נשק מזרח אירופיים אחרים ואפילו סיניים נמצאו בידי מחבלים שנפלו בידי ישראל.

בניגוד לאופי של לוחמי שחרור, שביקשו ומבקשים אבו־עמר ומנהיגי ה“פת”ח" האחרים לשוות לחברי הארגון, התברר לאחר חקירתם של עשרות מחבלים בכלא הישראלי, כי הם מהווים למעשה, “שכירי חרב” ומקבלים שכר קבוע מראש עבור חדירותיהם לישראל. בניגוד להתפארויות של ה“פת”ח", יתברר במרוצת הזמן, כי החלק המכריע של פעולות הטירור והחבלה התבצע מנשק מעבר לגבול (באזוקות, קטיושות וכו'). רק חלק קטן מכלל הפעולות הן חדירות לשטחה המוגדל של מדינת ישראל.

בסטטיסטיקה שתתפרסם כעבור זמן בשנתון ה“פת”ח" יתברר כי מתום מלחמת ששת הימים (12 ביוני 1968¹) ועד 31 בדצמבר 1968, נהרגו 364 מאנשי הארגון. בפרק זמן זה אירעו בסה"כ 1,288 תקריות גבול לאורך קווי הפסקת האש (מהן 920 בגיזרה הירדנית). מתוך מספר תקריות זה אירעו רק 159 חדירות לעומק מדינת ישראל.

מספר הנפגעים בפרק הזמן שממלחמת ששת הימים ועד סוף דצמבר 1968 יסתכם, לפי נתונים של צה"ל, ב־70 חיילים הרוגים ו־47 אזרחים הרוגים – כולם מפעולות מחבלים.

מול פעולות הטירור והחבלה ההולכות וגוברות, נאלץ צה“ל לחדש את פעולות התגמול. פרשן צבאי ישראלי נודע ניתח נושא זה כדלקמן: “בעיית ממדי התגמול ובחירת המטרות לתגובה קשורות לנושא הרחב של דוקטרינת ההרתעה הישראלית ולמכלול יחסי החוץ של המדינה. כיצד להגיב, נגד מי, מתי? – באיזו שיטה ובאיזה קנה מידה? – זאת היתה מאז ומתמיד שאלת היסוד הראשונה בכל פעולת תגמול או מניעה שביצענו נגד הערבים. במרבית פעולות התגמול ביקשנו לא רק להעניש, אלא להביא – לא תמיד בצורה ישירה – להפסקת פעולות האיבה נגדנו. לפני מלחמת ששת הימים פגענו ברכוש של תושבים ירדנים רק משום שמירדן יצאו חבלני ה”פת”ח“. בסמוע הגיעה דוגמה זו לשיאה, כאשר על מיקוש בגזרה הסורית הגבנו בפגיעה בצבא הירדני ובפיצוץ עשרות בתים של תושבים ירדנים. כך היה גם בזמן פעולות התגמול ערב מבצע סיני, כאשר פוצצנו משטרות ירדניות כתגובה על רצח יהודים ע”י מסתננים או פידאיון.

הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף משה דיין, שנתמנה בינתיים כשר הבטחון, ערב מלחמת ששת הימים, החל מטביע מחדש את חותמו האישי על פעולות התגמול שלאחר המלחמה, כפי שיפורט בפרקים הבאים.

בהופיעו בפני מפקדי צבא, סטודנטים ותלמידים, הביע דיין את תפישתו לגבי התגובה הישראלית. תפישה זו מתבססת על הנקודות הבאות:

“אנו צריכים להגיד: שכנינו היקרים, אם אתם תלחמו בנו אנו נלחם בחזרה. אם אתם תכו בנו – אנו נכה בחזרה. זאת לא תהיה פעולה חד צדדית. גם אם תהיה זו בסופו של דבר מלחמה היא תהיה דו צדדית”.

“אנחנו מדינה של שנים וחצי מיליון וניצבים מולנו ומסביבנו עשרות מיליוני ערבים. אין בדעתנו לא להכנע, לא לנטוש את ישראל ולא לוותר על משהו בגלל הלחץ הזה. אנו אמנם מדינה קטנה, אבל אנחנו נלחם ויש לנו אגרוף קשה”.

“מה שמותר לערבים לא ירשו ליהודים, זו לא בעיה טכנית. זאת לא בעיה טכנית להקים ארגון חבלה ישראלי בלתי־רשמי. זוהי תמימות להניח שאם אנחנו לא נקרא להם בשם יחידת צנחנים, אלא יחידת תושבי־הספר והם יהיו ארגון בלתי רשמי, אז יקלו עלינו את הדין ויאמרו, כי ישראל אינה אחראית. בשום פנים ואופן לא. אם אנחנו בעצמנו נקום לעשות אותו הדבר – נכרות את הענף של הטיעון שאנו מכבדים את הסכם הפסקת האש. ואם אנחנו נעשה את זאת בעצמנו – נהיה שותפים לכנופיה הזאת שאנו מנסים למנוע אותה”.

בראשית חודש מרץ 1968, זמן קצר לאחר שמטוסי חיל־האוויר הישראלי פגעו (ב־15 בפברואר) בבסיס “פת”ח" בירדן, נודע על גל טירור חדש שעומד להציף את ישראל. מקור הטירור היא העיירה כראמה.

עיירה זו היוותה את היעד המרכזי של פעולת התגמול הגדולה ביותר בתולדות צה"ל.

 

פרק מ"ז: המטרה – כראמה    🔗

ההחלטה לבצע את פעולת התגמול בלבו של בסיס החבלנים המרכזי של ה“פת”ח" בעיירה הירדנית כראמה נפלה לאחר לבטים ממושכים. היה ברור מראש, כי גם פעולה רבת היקף וממדים מסוג זה שתוכננה בכראמה, לא תחסל כליל את החבלנים הערביים ולא תפסיק את פעולות הטירור בשטח ישראל, אבל היא נועדה להכות בהלם את החבלנים, לעורר את דעת הקהל העולמית, ומעל הכל, למנוע פעולות חבלה מתוכננות בישראל.

בפעולת תגמול זו ניתנה לראשונה רשות הדיבור ליחידות ההליקופטרים של חיל האוויר הישראלי. אין זה סוד שהמבצעים המוטסים הם כיום נחלתו של כל צבא מודרני. כאשר ביקר שר הבטחון משה דיין, כמה שנים לפני כניסתו לתפקידו בדרום וייטנאם, כאורחו של הצבא האמריקני, היתה לו הזדמנות לעקוב מקרוב אחר מבצעים מעין אלו.

לאחר היכנסו לתפקיד שר הבטחון, מצא דיין בעל־ברית נאמן שלחץ כל העת לשיתופם של המסוקים (הליקופּטרים) ומטוסים אחרים בפעולות התגמול – ראש אג"ם, אלוף עזר וייצמן. המסוקים נוצלו למטרות לחימה גם במלחמת ששת הימים.

בבוקרו של יום חמישי 21 במרץ 1968, בשעה 05.30 החלה פעולת כראמה, לעומק של 12 ק“מ ולרוחב של 30 ק”מ בגדה המזרחית. מסוקים עמוסי צנחנים יצאו לעבר מזרח כראמה. המטרה היתה לסגור על עורפה של העיירה, כדי למנוע את מנוסתם של החבלנים. המסוקים חצו את הגבול, חלפו מעל מאהלים בדווים וכשהגיעו סמוך ליעדם נפתחה לעברם אש. תוך דקות הם פרקו את מטענם ויצאו בחזרה לעבר שטח ישראל.

הצנחנים התקרבו בינתיים לעיירה, השתלטו עליה ועל מחנה פליטים סמוך והחלו במצוד אחרי החבלנים. תחילה הופצו בין תושבי האיזור כרוזים שבהם נאמר: “אתם נדרשים לשתף פעולה עם כוחות צה”ל. אין לנו דבר נגדכם, תושבי המקום. לא נפגע באיש שלא יפגע בנו. כדי שלא יאונה לכם כל רע עליכם למלא מיד ובקפדנות את כל ההוראות הבאות:

1. הכנסו מיד לבתיכם.

2. לאלו אשר ברשותם נשק, יניחו את הנשק ברחוב מחוץ לבית.

3. סגרו את החלונות והדלתות של ביתכם.

4. שבו בשקט בביתכם וחכו בסבלנות עד אשר תקבלו הוראות נוספות מחיילי צה"ל.

5. לאחר שינתנו לכם הוראות נוספות, בצעו אותם בדייקנות ואיש מכם ומבני משפחותיכם לא ייפגע.

6. כל הפותח באש לעבר חיילי צה"ל מסכן את חייו.

7. זכרו, אין לנו דבר נגדכם.

על מנת שלא תפָּגעו, בצעו בדייקנות כל מה שנאמר לכם בהוראות אלה".

עתה, החל השלב השני. כל הגברים שבעיירה רוכזו במקום אחד. הילדים והנשים נתבקשו להמשיך ולהישאר בבתים. ההוראות החמורות שניתנו למשתתפי הפעולה היו שלא לפגוע בשום פנים ואופן באוכלוסיה האזרחית.

כוח אחר של צה"ל פשט על 5 תחנות משטרה ומוצבי לגיון בדרום ים המלח. אותה שעה חצה כוח שריון את גשר דמייה, שהיווה הציר הצפוני של המשימה. הטנקים נעו במהירות מזרחה, השתלטו על מספר עמדות וחסמו את דרכי נסיגתם של החבלנים.

בשעה 6 בבוקר, כאשר היתה פעולת התגמול הגדולה בראשיתה, פירסם דובר צה“ל הודעה שבה נאמר: “כוחות צה”ל החלו הבוקר בפעולה נגד ריכוזי חבלנים הסמוכים לקו הפסקת האש עם ירדן. ריכוזים אלה משמשים באופן גלוי כמחנות אימונים ובסיס יציאה למבצעי מעשי החבלה והתוקפנות מירדן, נגד מדינת ישראל ותושביה. הפעילות החבלנית מירדן גברה באחרונה. משך כחודש ימים אירעו 37 מעשי חבלה והרג, אשר הגיעו לשיאם במיקוש אוטובוס של תלמידים השבוע. כתוצאה מפעולות אלה נהרגו 6 מאזרחי ישראל, 44 נפצעו ונגרם נזק רב לרכוש”.

הודעה אחרת סיפרה ששר הבטחון, שאושפז קודם לכן בבי"ח לאחר שנפגע קשה בעת חפירות ארכיאולוגיות, הועבר לחדר מיוחד וקיבל דיווח שוטף על הקרבות.

אותה שעה מסר רדיו רבת־עמון הודעה רשמית ראשונה על מהלך הקרבות בירדן. דובר הצבא הירדני הודיע: “האוייב פתח בהתקפה בדרום עמק־הירדן. בעיקר ליד הגשרים דמייה וחוסיין. כוחותינו מנהלים קרבות עם האוייב בכל סוגי כלי־הנשק. האוייב מפעיל גם מסוקים. עד כה השמידו כוחותינו ארבעה טנקים, מספר זחל”מים וכלי־רכב אחרים של האוייב. קרבות עזים נמשכים בדרום. כוחותינו שולטים במצב“. במקביל נמסר כי המלך חוסיין כינס את ממשלתו לישיבת חירום כדי לדון ב”מתקפה הישראלית הגדולה".

פעולת התגמול התנהלה תחילה כמצופה. הצבא הירדני הממוקם על הרי הגלעד במזרח (בעיקר במוצבי הגנה לאורך הכביש העולה לעיר סאלט ומשם לרבת־עמון) לא התערב תחילה בפעולה בעיירה כראמה. הצבא הירדני לא התערב משום שברבת־עמון הבינו, כי המדובר הוא בפעולה מקומית נגד העיירה כראמה, מה גם שצה"ל הודיע כי לאחר ביצוע המשימה ישוב לבסיסו.

נראה כי תוך כדי ישיבת החירום של הממשלה הירדנית קיבל המלך חוסיין הודעת איום מארגוני הטירור, כי אם לא יכניס את צבאו לפעולה הוא יסכן את כסאו. כך ניתנה הוראה לצבא הירדני הסדיר להתערב בפעולה. התותחים הירדניים התחילו לפלוט פגזים ללא הרף. בשלב מאוחר יותר יתחילו קרבות שריון בשריון.

בינתיים החלו חלק מחבלני “פת”ח" להימלט מכראמה לעבר רכסי ההרים. הצנחנים שארבו להם החלו לעשות בהם קטל. בעת המנוסה נהרגו למעלה מ־40 חבלנים. בעיירה עצמה התגברו הצנחנים על החבלנים והחלו לרכזם לקראת לקיחתם בשבי. רק כאשר התקרבו הצנחנים לחוות שמצפון העיירה שבהן הסתתרו חבלנים, פרצו קרבות מרים. בקרבות אלו נהרגו עשרות חבלנים נוספים. גם הצנחנים ספגו אבידות.

אבל, שלב זה של הפעולה היה כדאי מכל הבחינות: מתוך 860 חבלנים שהיו בכראמה נהרגו 150. 134 נוספים נלקחו בשבי והובאו במשאיות ורכב אחר לישראל.

בינתיים הלך והחמיר המצב ליד גשר דמייה. כוח צנחנים שהוסע על גבי זחל"מים בעקבות טורי השריון, התקרב לעבר כראמה. כוח זה נועד להיות תגבורת לצנחנים הסוגרים על מנוסתם של החבלנים. הצנחנים המוסעים הצטרפו ללחימתם של הצנחנים המוטסים.

מפקד כוח השריון הורה לטנקים להמתין למרגלות רמת־הגלעד בעמדות ירי לא נוחות תוך שיקול שהצבא הירדני לא יתערב.

לפתע, נכנסה לפעולה הארטילריה הירדנית. תותחים שהיו מוסתרים במוצבים המבוצרים החלו לירות. כוחות שריון ירדניים פתחו באש לעבר פלוגת החוד של השריון הישראלי. מעתה היה ברור כי פעולת התגמול הרחיבה את ממדיה. שני טנקים ישראליים ספגו פגיעות ישירות. המצב החמיר. מפקד כוח השריון הורה ליחידת משנה לפרוץ קדימה. האש הירדנית הלכה וגברה. פגזי התותחים והטנקים גרמו לפגיעות בקרב הלוחמים הישראלים. מסוקים החלו לפנות את ההרוגים והפצועים לבי“ח “הדסה” בירושלים. המוסד הרפואי חדל לקבל חולים רגילים ונערך למבצע חירום. חדריו אוכלסו בעשרות פצועים, חלקם פצועים קשה. לא היה מנוס מלהזעיק את חיל־האוויר לסיוע. מטוסים החלו לצלול ולהמטיר פצצות על עמדות הארטילריה. הקרבות הלכו והתמשכו כבר למעלה מעשר שעות. תוך כדי כך החלו הצנחנים לפנות סופית את איזור כראמה, לאחר שפוצצו את הבתים שבהם נמצאו אנשי “פת”ח”. מפקד כוח השריון הורה לאנשיו לעשות הכל כדי לפנות את הטנקים הפגועים משטח האוייב. “אינני רוצה שתשאר אפילו שרשרת בשטח” הוא אמר. עקשנותו היתה מעבר לפקודות אשר בידו. הוא יצא אישית לשטח כדי לוודא שפקודתו שלו תתמלא הלכה למעשה.

ראש הממשלה ומ"מ שר הבטחון, לוי אשכול, הודיע אותה שעה בכנסת: “לא נותרה ברירה אלא פעולת התגוננות עצמית. אחרי מעשי ההתגרות והחבלות הרצחניות מאדמת ירדן בתוך שטח ישראל. חרף פעולה זו שנכפתה על ישראל, פני ישראל לשלום וככל שירדן תשמור על קיום הפסקת האש ישרור שקט משני צידי הגבול”.

בשעה שנעשה נסיון אחרון לחילוץ הטנקים הפגועים, סוכמה כבר פעולת צה“ל בדרום ים המלח. סיכום הפעולה הראה כי יחידות צנחנים מוטסות במסוקים ושריון הלמו בחמישה ריכוזים בסאפי, ששימשו כבסיסי־אימונים של אנשי “פת”ח”. הפעולה הצבאית היתה “אלגנטית”. לא נפגע בה איש מחיילי צה“ל, למרות שהיא בוצעה, בחלקה, בשטח הררי ובוצי וחרף התנגדותם המזויינת של אנשי ה”פת“ח”. בסה“כ נהרגו בפעולה זו 20 אנשי פת”ח, כמה עשרות אחרים שנכנעו נלקחו בשבי. נלקחו שלל מרגמות, כלי רכב, ציוד צבאי ומפות ומסמכי מבצעים.

גם באיזור זה הוזהרו האזרחים באמצעות כרוזים לבל ינסו להפריע את חיילי צה“ל במלאכתם. את הפעולה סיכם מפקדה כדלקמן: “נאלצנו לבצע איגוף עמוק בגלל קשיי השטח, כדי להגיע ליעדים שהוקצו לנו. לשם כך נאלצו השריון והזחל”מים לעבור כ־50 ק”מ בשטח מלא ערוצים. הסברתי למפקדי הכוחות לפני הפעולה שהמטרה היחידה היא לתפוס אנשי פת“ח וכולם נשמעו להוראה זו בקפדנות. פוצצנו את כל המטרות שסומנו לנו ובתים ששימשו למגורים של אנשי פת”ח. בסה“כ פוצצו 5 תחנות משטרה ומוצבים שלידן”…

למעלה מ־12 שעות נמשכה פעולת התגמול הגדולה. שעות ספורות לאחר שחזרו כל הכוחות שהשתתפו בפעולה לבסיסם נערכה מסיבת כתבים צבאיים, בהשתתפות הרמטכ"ל, רב אלוף בר־לב, שנכנס לתפקידו כשלושה חודשים קודם לכן. הוא אמר: “לא רצינו לפגוע באזרחים ולא התכוונו לפגוע בחיילי הצבא הירדני. לגבי האזרחים הצלחנו עד הסוף ועד כמה שידוע לי ביצעו חיילי צה”ל הוראה זו ולא נפגעו אזרחים. באשר ללגיון הירדני, לצערנו התערבו בצורה פעילה החיילים הירדנים וכתוצאה מכך התפתח קרב באיזור כראמה, שבו היו לנו 17 הרוגים (כעבור כמה ימים נפטרו 4 חיילים פצועים ומספר ההרוגים עלה ל־21) ו־70 פצועים, רובם לא קשה.

ארבעה טנקים מטיפוס צנטוריון ושתי שיריוניות שנפגעו באש הירדנית נשרפו כליל והושארו בשטח. כן נפגע מאש נ.מ. מטוס ישראלי אשר התרסק בשטח ישראל וטייסו ניצל".

להלן גילה הרמטכ"ל כי לכוחות הירדניים הושמדו 15 טנקים מטיפוס “פּטון”, ומטוסי חיל־האוויר פגעו בעמדות תותחים ומרגמות.

פעולת כראמה היתה הגדולה ביותר לא מבחינת ממדיה, אלא גם בסיכום מאזן האבידות.

 

פרק מח: שיטת תגמול חדשה    🔗

האם היתה פעולת התגמול בכראמה הכרחית? מדוע פעל צה"ל בדרך שבה פעל? האין המחיר בדם לוחמים גבוה מדי?

שאלות נוקבות אלה ואחרות התעוררו כבר למחרת הפעולה. הן נשאלו ע"י אזרחים ישראלים אשר ביקשו לדעת, אם אמנם ניתן היה לפעול בדרך אחרת שתחסוך בדם יקר.

פרשנים צבאיים יטענו לאחר מכן, כי כאשר פנו לתכנן את הפעולה הגדולה, ידעו אנשי צה"ל את המערך הירדני בבקעת הירדן והמציאות הוכיחה הלכה למעשה את אמיתות האינפורמציה.

הם הסבירו למחרת הפעולה, כי מספר החיילים הישראלים שחצה את הגבול היה הגדול ביותר שיצא אי־פעם מעבר לתחום המדינה בפעולה צבאית מוגבלת. כדי להפחית עד למינימום האפשרי את מידת הסיכון של משתתפי הפעולה נקבע כי הם ילחמו באמצעות כלי שריון (זחל"מים וטנקים) ויובאו למקום הפעולה במסוקים. כמובן שהיתה החלטה מפורשת להמנע מקרב־מגע עם הצבא הירדני. ואם נפלו קרבנות כה רבים, היה זה, לדעת הפרשנים, בגלל התפתחויות צבאיות בלתי צפויות ולאור העובדה שהשתתפו בפעולה מספר רב של חיילים.

אם היו עדיין ספקות לגבי נחיצותה של הפעולה הן נעלמו, בדרך כלל, בעקבות מסיבת עתונאים עם שניים מאנשי הפת"ח – איחסן חסאן צובחי וג’ורג' תאפיק דולי, שהתקיימה יומיים לאחריה.

סיפר צובחי: “…הצטרפתי לפת”ח לאחר שהבטיחו לשלוח אותי מסוריה למצרים ולשלם לי כסף. הגעתי למצרים במטוס צבאי מצרי והובלתי עם עשרות חבלנים נוספים למחנה חמוראת אל זייתון. זהו מחנה של המודיעין המצרי. התאמנו במשך חודשיים, קיבלתי כסף והגעתי לכראמה. כאן צורפתי לחוליה בת 8 אנשים ומטרתנו היתה לחדור לגדה המערבית ולחטוף שבויים כדי שישמשו תחליף לאנשי פת“ח העצורים בישראל. הירדנים עזרו לנו בשלושה דברים: הם הודיעו לנו את תוצאות התצפיות שלהם על הכוחות הישראליים באיזור, סייעו לנו בחיפוי ע”י מרגמות ומקלעים ובפגזי וטנקים".

החרה החזיק אחריו החבלן השני דולי: “שש חוליות הוחדרו מכראמה לשטח ישראל ארבעה ימים לפני שצה”ל חדר לגדה המזרחית. שתי חוליות נוספות היו צריכות לחדור ביום הפעולה של צה“ל. הראשונה – לפוצץ מתקנים בנמל חיפה, והשניה – לחדור לבית המושל ביריחו”.

פעולת כראמה עוררה הדים רחבים בעולם. ארה“ב גינתה את הפעולה הצבאית של ישראל והסבה את תשומת הלב להשפעות הלווי שגרמה הפעולה. דובר ה”סטייט דפּארטמנט" קראה את ההודעה הבאה: “אלימות נוספת אינה יכולה להביא שלום יציב ובר קיימא במזרח התיכון. הפעולה הצבאית הישראלית נגד הטריטוריה של ירדן שבאה כתגובה על התקפה טירוריסטית, גורמת נזק לתקוות להסדר במזרח בתיכון. אנו מכירים בתוצאות הנלוות לפעולה צבאית. שום צורה של פעולה כזו אינה באינטרס של העמים באיזור”.

כאשר התכנסה מועצת הבטחון לדון בפעולה, תבע נציג ברית המועצות באו"מ, יעקב מאליק, לגנות בתוקף את ישראל ולהודיע, כי ינקטו נגדה סנקציות אם תפר שוב את הפסקת האש. נשיא צרפת דרש אף הוא גינוי.

נציג ישראל באו"מ, יוסף תקוע, גמל לנציג הסובייטי והותירו המום באומרו: "…מר מאליק ואני מכרים משכבר הימים. פעם היינו אפילו ידידים ואנו מבינים היטב איש את רעהו, אך כדי שיבין אותי טוב עוד יותר, הייתי רוצה לומר לו כמה מילים בלשונו, ברוסית. אין לי דבר נגד כל הצעדים הנעשים כדי להבטיח את שגשוגה של רוסיה, אך אני בטוח כי העם הסובייטי אינו חושב שבימינו ניתן להכות ביהודים בלי לתת על כך את הדין. (לא בכדי כינו הסובייטים את תקוע השגריר “הנושך”).

דיוני מועצת הבטחון הושפעו במידה מסויימת מאינפורמציה מאלפת, אשר פורסמה בעתון רב־ההשפעה “ניו־יורק טיימס”.

כתב העתון בירדן כתב, כי למעשה נכשלה ישראל במטרתה לחסל את העיירה כראמה כבסיס מרכזי של חבלני הפת“ח. האינפורמציה השפיעה כ”בומראנג". הטענות שהושמעו במועצה כאילו כראמה היא מחנה פליטים חפים מפשע נפלו.

פרט מאלף: הכתב האמריקני ציטט קטעי שיחה עם חבלני הפת“ח שהצליחו להימלט להרים ולחזור לאחר מכן לבסיסם ההרוס. הללו טענו כי התקפת צה”ל על כראמה באה כגמול על פציעתו של שר הבטחון משה דיין ע“י חבלני הפת”ח שהניחו מוקש מתחת למכוניתו בסימטה צרה בתל־אביב.

“ניו־יורק טיימס” צירף בשולי הידיעה את תמונתו של המלך חוסיין כשהוא סוקר טנק ישראלי שרוף.

שמונה ימים לאחר פעולת צה“ל בכראמה, ב־29 במרץ, הנחית צה”ל מהלומה נוספת על בסיס החבלנים.

יומיים קודם לכן, ביום שישי, בשעות הבוקר נשמע פיצוץ עז מכיוון מטעי הבננות של קבוצת מסדה, השוכנת מזרחית לרמת הגולן. הד הנפץ היה חזק למדי ודמה למוקש. חברי המשק מיהרו למקום הפיצוץ. ליבם ניבא להם את הגרוע ביותר. הם נזכרו, כי דקות ספורות לפני הפיצוץ, יצא הטרקטור של מטע הבננות בדרכו אל המשק. על גבי עגלת הפּלטפורמה הנגררת ישבו 8 מעובדי המטע שביקשו לאכול ארוחת בוקר.

ואמנם, הגרוע מכל אירע: בעיקול שבדרך העפר המרכזית של המשק פגע הגלגל השמאלי הקדמי של הטרקטור במוקש נגד רכב. שלושה מותיקי העובדים במטעי הבננות של עמק הירדן, אברהם סטוליאר, דב דרורי ואליהו נאור וצעיר בשם חנן סגלי, שהיה בהכשרה מקצועית נהרגו. שלושה נוסעים נוספים נפצעו קשה. בדיקה של חבלני צה"ל גילתה מוקש נוסף מסוג “מרק 7” בקרבת מקום.

אבל כבד ירד על עמק הירדן.

בעבור שעה קלה החל “יום קרב” שנמשך מהבוקר ועד החשיכה. יום הקרב החל בעקבות הפגזה ירדנית רצופה לעבר ישובי עמק בית שאן. הלגיון הפעיל תחילה מרגמות של 81 מ“מ, אך מאוחר יותר השתמש כבר בארטילריה כבדה: תותחי 115 מ”מ ותותחים ארוכי טווח “לונג טום”.

תגובת צה"ל לא איחרה לבוא. מטוסי “חיל־האוויר” הפציצו כמה מחנות של הלגיון. אחד המחנות באיזור אל־חמה, סמוך לכפר הירדני אוי קאס, הושמד כליל. מחנה שני, סמוך לדיר אבו סעיד, הושמד בחלקו. בשלב שני הפציצו המטוסים מצבורי נשק ותחמושת וערכו ביקור בכראמה ושוני, עיירות שהיו מאז ומתמיד בסיס מחבלים. (נודע כי יומיים־שלושה לאחר פעולת כראמה חזרו אל הריסותיה עשרות אנשי ארגון הפת"ח והתמקמו בה מחדש).

טנקים וארטילריה של צה"ל נכנסו אף הם לפעולה. בין היתר פגעו הפגזים בשתי מטרות ירדניות ששמשו את המחבלים באיזור: משטרת עדסיה בצפון הגזרה ומשטרת מנשיה במרכז הגזרה.

בכל אותה עת ישבו חברי המשקים במקלטיהם. היה חשש להפגזה ירדנית נוספת; ואמנם, בשעות הצהרים הופגז קשות איזור כפר רופין. אחד ממטוסי חיל־האוויר שיצא לשתק את מקורות האש, נפגע מאש תותחי נ.מ. ונראה נופל בשטח ישראל. טייסו צנח באמצעות כסא המפלט ונפצע קל בידו. במהלך הקרב הממושך שהתנהל באיזור שמטירת־צבי ועד תל־קציר, נהרג חייל צה"ל ושלושה אחרים נפצעו.

ראש הממשלה והרמטכ"ל ביקרו בליל שבת, בתום הקרב בכמה משקים. במשק אשדות יעקב אמר מר אשכול: “המדינה וצה”ל לא יחסכו כל מאמץ פיסי ומדיני למען שחרר את הגבולות הנוכחיים מן הסכנה והאיומים שהם מנת חלקנו היומיומית.

מה שקרה היום התפתח לאחר זמן ממושך של יריות והפצצות מן הצד הירדני. זו פעולה שעשויה למנוע את החבלות וההתנגשויות, אם לא בפעם הראשונה אז בפעם השניה או השלישית".

הוסיף הרמטכ“ל רב אלוף חיים בר לב: “פגענו בחמישה תותחי “לונג טום” ארוכי טווח, פגענו באותם הכפרים שבהם שולט ה”פת”ח" ומשתמש בהם. פגענו במחנות, במוצבים, במתקנים וברכב. זה לא יפריע להם אולי בעוד חמישה ימים לעשות שוב תקרית כזו, אבל אני לא בטוח בכמה־ימי קרב כאלה הם מסוגלים לעמוד. אנו ננקוט מעתה דרך חדשה: נוכיח לחבלנים שהם לא בטוחים בבסיסיהם מעבר לנהר".

הגירסה הירדנית היתה, כמובן, שונה. ירדן טענה, כי כוחות ישראל התכוונו לחצות שוב את קו הפסקת האש, כפי שעשו ב־21 במרץ בפעולת כראמה, אך “התנגדות תקיפה מצד כוחות ירדניים מנעה את ביצוע המזימה”. להלן טענו הירדנים כי הפילו 7 מטוסים ישראליים כולם בשטח ישראל, הרגו ופצעו 110 חיילים ישראלים, הוציאו מכלל פעולה 17 טנקים ושיתקו 7 עמדות ארטילריה ו־6 עמדות תצפית.

סוכנויות הידיעות דיווחו מרבת־עמון כי בעקבות פעולת התגמול הישראלית החדשה, התחזקה שבעתיים התמיכה בארגון הטירור ‘פת"ח’. צעירות וצעירים הפגינו בחוצות הבירה ודרשו לספק להם נשק.

היעד טוהר – הכנות לקראת פיצוץ.

ושוב יציאה לפעולת תגמול

צליחת הירדן.

“רפול” תת אלוף רפאל איתן. “הממונה” על פעולות התגמול.

במרדף אחר החבלנים נפצע אחד מהחיילים המועבר בהליקופטר לבית החולים.

שיתוף פעולה במרדף – ההליקופטר סורק את השטח הרודפים נחים.

ההליקופטרים מנחיתים כוחות בפעולת תגמול.

פיצוץ גשר הרכבת החיגאזית בירדן.

הגשר פוצץ המסילה נותקה.

הפצצת בסיס חבלנים.

מטוסים “נדלקים” בשדה התעופה של בירות.

שדה התעופה של בירות לאחר “ביקור” צה"ל.

יאסר ערפת מנהיג “אל פאתח”

שלל שנלקח מחבלנים.

רב אלוף בר־לב, רב אלוף רבין, ואלוף עזר וויצמן.

דומה, שאת התגובה “הפּיקנטית” ביותר סיפק העתונאי הצרפתי הידוע אייב קואו, בעתון הפּריסאי הנפוץ “פיגארו”. הוא כתב למחרת הפעולה: המבצע הישראלי האחרון נגד ירדן, שוב מבצע גמול, נשא בלי ספק את חותמו של דיין. הוא היה ברוטאלי, מאסיבי ומהיר".

במקרה או שלא במקרה פורסם בישראל כי שר הבטחון הועבר ביום שישי 29 במרץ מחדר ההתאוששות שבאגף חדרי הניתוח לאגף מיוחד באחד הביתנים הרגילים בבית החולים “תל־השומר”.

באותו יום הפגין, כאמור, צה"ל שיטת גמול חדשה: מיידית ומוחצת.

 

פרק מט: נחיתה אווירית בבסיס “פת”ח"    🔗

יתכן ובעוד כמה שנים יוסר מעטה הסודיות מעל שורת פעולות קומנדו מעבר לגבול, שבוצעו מאז מבצע “קדש”, רובן ע"י יחידות מיוחדות. או אז יובאו לראשונה לידיעת אזרחי המדינה פרטים על מבצעים נועזים ופעולות תגמול יוצאות דופן. חלק מפעולות אלה, שבוצעו החל ממלחמת ששת הימים, יעידו על שיטות לוחמה חדשות המבוססות בעיקרן על לוחמה זעירה. בשיטת לוחמה זו, שבה משתתף כוח קטן אך מאומן היטב, קטנים סיכויי הפגיעה, מה גם שקיים גורם ההפתעה.

מומחים צבאיים החלו מביעים בפומבי דעתם, שיש להעדיף חדירות עמוקות לתוך שטח האויב ולבצע את הבלתי ניתן לבצע, לפי העיקרון שאין מקום שאינו יכול להיות פגיע ע“י צה”ל. עתונאים שונים טענו, כי יש לנקוט לפי הכלל “עין תחת עין” בוַריאציה שונה, דהיינו: חבלות ישראליות מעבר לגבול. ב־10.4.1968, ציטטה סוכנות הידיעות סט"א, דובר ירדני שאמר: “ישראל פתחה במדיניות של הנחת מוקשים בצד הירדני של קו הפסקת האש. שלשום חדרו כוחות ישראליים לשטח ירדן, תוך כדי רדיפה אחרי חבלנים ותוך כי כך הניחו מוקשים רבים באיזור הפסקת האש, דרומית לים המלח. שני חבלנים ירדנים נהרגו בשעה שרכבם עלה על אחד המוקשים הללו…” להלן טען הדובר הירדני, כי זהו המקרה הראשון שכוח ישראלי מניח מוקשים מעבר לקו הפסקת האש. הידיעה הסתיימה כדלקמן: “…מקורות ברבת־עמון אמרו, כי לדעתם מצביעה התפוצצות המוקש על שיטת תגמול ישראלית חדשה”.

העתונות הישראלית לעומת זאת, ידעה לספר על המירדף עצמו: כוח ישראלי, שמנה כמה עשרות אנשים והוטס במסוקים, חצה את גבול הירדן בעת מירדף אחר מחבלים מזויינים, מזרחית לעין יהב. הכוח הישראלי פוצץ בית ששימש בסיס פת"ח ולקח עמו שלל נשק ומיסמכים.

בימים שלאחר המירדף פורסמו עובדות נוספות, ביזמת שלטונות צה“ל. התברר, כי הפעולה נעשתה משנודע כי עם מחבלי ה”פת“ח” שפעלו באיזור הערבה, מצויים חיילים מצרים מגדוד הקומנדו מס' 141. גדוד זה מופעל ומתודרך לפעולות חבלה בשטח ישראל ע"י השגרירות המצרים ברבת־עמון. התברר, כי ליחידות הללו הצטרפו גם קצינים וחיילים מהגדודים הפלשתינאים של הצבא הסורי. בשבועות שקדמו לפעולת התגמול־האווירית, נערכו פעולות שונות בערבה, ביניהן פיצוץ מיכל הדלק באילת, הנחת מוקשים מתחת לכלי־רכב ישראליים (לרבות האוטובוס שהסיע את תלמידי גימנסיה הרצליה) ועוד.

על קשיי פעולת התגמול באיזור מדברי שומם זה – למרגלות הרי־אדום, אמר קצין צה“ל בכיר: “…באיזור הערבה נתהווה ריכוז מסוכן של חבלנים והיה יסוד להניח, כי נקודות הכובד של מעשי החבלה והמיקוש יעברו לאיזור, לאחר שצה”ל סגר כמעט לגמרי את הגבול בבקעת הירדן, באמצעים שונים. הגבול באיזור זה ניתן למעבר בקלות יחסית ובשטח עצמו מצויים מקומות מיסתור רבים”.

היה זה שר הבטחון, משה דיין, שהורה לשנות את השיטה. לא עוד רדיפה אחר מחבלים רק בשטח ישראל, או ביצוע פעולות תגמול בבסיסים הקרובים לגבול הישראלי. השיטה החדשה קבעה, כי יש לרדוף אחר המחבלים עד בסיסיהם, ויהיה המרחק משטח ישראל אשר יהיה.

ואמנם כוח המשימה המוטס של צה“ל חדר לעומק של 30 ק”מ. היה זה בשבת בצהרים. מפקד הכוח סימן את דרכי נסיגת המחבלים וחייליו פוזרו עד מהרה בדרכי נסיגה אלה. הכוונה היתה ללכוד אותם בדרכם חזרה לבסיסם, שלא היה אלא בית־אבנים חד־קומתי מוקף מאהל ובתי חימר ששכנו בואדי פירדאן. בשעה שאחד מכוחות המשנה ארב למחבלים, קרב כוח שני לעבר המאהל. חייל דובר ערבית ובידו רמקול קרא לעבר החבלנים באזור: “…כאן חיילים ישראלים, אתם מוקפים. כל מי שירד אל הואדי וידיו מורמות, לא יאונה לו כל רע”…

הוא חזר על קריאתו כמה פעמים, אבל קריאותיו לא נענו. המחבלים שקרבו לעבר הבסיס ואלה שהיו בו החלו לחפש לעצמם מקומת מסתור. שתי קבוצות של מחבלים נראו כשהן מסתלקות לעבר המערות בהרים.

למפקד הפעולה לא נותר אלא להורות לחייליו לפגוע במחבלים. אלה עשו את מלאכתם בצורה היעילה ביותר. תחילה ירו במקלעים, אחר כך בבזוקות ולבסוף השליכו רימונים.

המסוקים השתתפו באיתור המחבלים. חיילים שנמצאו בהם המטירו אש מלמעלה. בסופו של “קציר־הדמים” נהרגו חצי תריסר מחבלים. אחדים הצליחו להימלט. בינתיים החלו החבלנים להכשיר את הבית וסביבתו לפיצוץ. הם גילו, כאמור, כלי נשק, נעלי קומנדו, כרוז פת"ח, מסמכים סודיים ואת ספריו של המנהיג הקובני צ’ה גווארה על לוחמת גרילה.

כעבור חמש דקות נמחקו מעל פני האדמה, הבית, המאהל, בתי החימר הקטנים וכן טרקטור וטרנספורמטור שניצבו לידם. המסוקים נחתו כדי לקחת את החיילים.

שלוש שעות לאחר שיחידת הקומנדו הישראלית חצתה את הגבול היא חזרה לשטח הישראלי ללא נפגעים. היתה זו פעולה מוצלחת מכל הבחינות, אך חשיבותה העיקרית נבעה מההנחות הבאות:

הריסת בסיס המחבלים והריגת כמה מהם, ימנעו פעולות מיקוש וחבלות נוספים בשטח ישראל.

העובדה שצה“ל הצליח להגיע למקומות מרוחקים מעבר לגבול, תעורר, קרוב לודאי, מחשבה נוגה בקרב אנשי הפת”ח ותחייב אותם לכלכל ביתר תבונה וזהירות את מעשיהם בעתיד.

הפעולה לימדה אותם להבין כי אין הם יכולים להיות שלווים ובטוחים בביתם שלהם, אפילו אם הוא מרוחק עשרות קילומטרים מגבול ישראל.

לפעולת התגמול הישראלית היו הדים רחבים בעולם הגדול. כמה עיתונים כתבו, כי ישראל אימצה לעצמה את שיטת הרדיפה המיידית, במשך שעות שהו כוחות ישראליים מעבר לגבול. העתונים ידעו לספר כי יריות נורו לעבר אנשי פת“ח גם מתוך המסוקים. העתון הצרפתי “לה־מונד” כתב בהקשר לכך: “הליקופטרים שירו על הטירוריסטים בעת הרדיפה היו מעוטרים בציורי ‘מגן דוד’. ברור מעל לכל ספר ששירות המודיעין של צה”ל ידע מראש על דבר קיומו של בסיס הפת”ח בירדן והמתין להם שם עם צנחנים שהונחתו במסוקים".

כעבור שבוע, ב־17 באפריל הודיע הפת"ח כי כוח צנחנים ישראלי פשט על הכפר כל־אירבעין בבקעת הירדן. במקום זה התחולל, לדברי דובר הארגון, קרב שבו נגרמו לישראלים אבידות כבידות.

להלן סיפר דובר הארגון כי הפעם השתמשו אנשי הקומנדו הישראלים ברכב משוריין.

הפעולה החדשה נעשתה, לדברי מקורות זרים, לאחר שהתברר לשלטונות הישראליים, כי המחבלים החוצים את הגבול בשעות הלילה באיזור, מצאו להם מסתור בכפר זה, אשר פונה קודם לכן מתושביו הקבועים, בעקבות הפגזות הגמול של צה"ל.

באותו חודש ב־25 באפריל, הודיעה סוכנות הידיעות הצרפתית מרבת־עמון: “צנחנים ישראלים ערכו שלשום בבוקר פשיטה במחנה עבודה כ־30 ק”מ צפונית לעקבה. המחנה שייך לחברה הצרפתית ‘ויאספאלט’, הסוללת את הכביש החדש, אשר יקשר את איזור דרום ים־המלח עם נמל עקבה.

"מסוקים ישראלים הנמיכו טוס ומאחד מהם נפתחה אש אוטומטית על מכונית ‘לאנדרובר’, בה נמצאו אותה שעה מספר עובדים של החברה ואחד המהנדסים הבריטים המפקחים על העבודות. נהג המכונית נפצע קשה ואילו הנוסעים האחרים קפצו ממנה ומצאו מחסה מאחורי הסלעים. אז יצאו מאחד המסוקים כ־20 קצינים וחיילים ישראלים ותוך איום בנשקם, אספו את כל עובדי המחנה. הם חקרו את העובדים הירדנים וניסו להשיג ידיעות על נוכחות אנשי קומנדו ערביים באיזור.

"קבוצה אחרת של חיילים ישראלים שמרה אותו זמן על ששת הצרפתים שנמצאו במקום, תוך איום לירות בהם אם יזוזו ממקומם. ירדני נלקח באחד המסוקים שהמריא מן המקום. אחד הישראלים ניסה להוציא ממנו ידיעה על מקום הימצאותם של אנשי פידאיון ואיים עליו להשליך אותו מהמסוק תוך כדי הטיסה, אם לא ימסור את הפרטים הידועים לו. כעבור מחצית השעה החזירו את הירדני לקרקע.

“הישראלים שהו במחנה העבודה משך יותר משעה וכאשר נטשוהו לקחו עמם את כל מיסמכי הפועלים והניירות שנמצאו במחנה”.

 

פרק נ: אנליזה של תגמול    🔗

תכיפותן הגוברת והולכת של פעולות התגמול הישראליות במחצית השניה של 1968 מול התחדשות בלתי פוסקת של פעולות החבלנים, עוררה שאלה נוקבת: האם יש טעם בפעולות התגמול?

אל“מ (מיל.) ד”ר יהודה וואלך, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל־אביב ופרשן צבאי, טרח ומצא במילון “אוקספורד” האנגלי, הידוע בהגדרותיו הקפדניות, שתי הגדרות למלה “תגמול”: ההגדרה הראשונה אומרת: “מעשה או נוהג של תפיסה בכוח הזרוע של רכוש (או אנשים) נתיני מדינה אחרת, כמעשה נקם על אבידה או פגיעה שנגרמו מידם או מידי בני־ארצם”. ואילו ההגדרה השניה קובעת: “…מעשה נקם על פגיעה או התקפה, במיוחד בלוחמה וגרימת פגיעה או עונש דומה, או חמור יותר לאויב”.

הפרשן הצבאי ניסה ליישם את ההגדרות המדעיות למציאות הבטחונית הישראלית, כדלקמן: “אם עורכי המילון הבריטי נסתייעו בדוגמות מן ההיסטוריה והסיפרות האנגלית, הרי ניסוחם כאילו נעשה על יסוד המצב השורר אצלנו מאז חתימת הסכמי שביתת־הנשק עם ארצות־ערב באביב 1949. בשנות ה־50, כאשר קיבלו ממדי הפגיעה ברכוש ובנפש מצד הערבים היקף שהיה בו משום הטרדה והפרעה בלתי נסבלת של החיים התקינים, ובעיקר לאחר הקמת ארגון ‘הפידאיון’, עברה מדינת ישראל למדיניות של פעולות תגמול. הובהר אז, ע”י דוברים רשמיים מוסמכים ביותר, כי מטרת מדיניות זו היתה להוכיח לערבים שישראל אינה יכולה אמנם להגן על כל נהג טרקטור החורש סמוך לגבול, או למנוע הנחת מוקשים בדרך עפר אל ישוב עולים, אך המדינה הערבית האחראית לכך, כלומר זו הנותנת חסות למחבלים, תומכת בהם ומסייעת להם בדרכים שונות – לא תינקה".

סיכם אל"מ וואלך: “בפעולות החבלה והטירור נגדנו וגם בתגובותינו היו עליות וירידות, אך ההגדרה שצוטטה מהמילון הבריטי שימשה, ועדיין משמשת קו מנחה לפעולתנו. כיום אין צל של ספק שצדקנו בהטלת האחריות על מדינות ערב. כל מדינות ערב, הביעו, בדרך זו או אחרת, את תמיכתן בארגוני החבלה ומעניקות להם בסיסים, תמיכה וסיוע. אופי המאבק מאלץ אותנו להגיב כמדינה המצווה להגן על חיי ורכוש אזרחיה. האם נראית כרגע דרך אחרת לריסון הפעולה החבלנית, זולת מלחמה כוללת חדשה, בה שום צד אינו מעונין, לפי שעה? אין לנו אשליות. פעולות התגובה שלנו אין בכוחן לשים קץ לחבלה הערבית, אבל יש בכוחן להקטין את היקפה, להאֵט את קיצבה ולקבוע לה מחיר”…

קיץ 1968 סימן, כאמור, מיפנה במדיניותן של מדינות ערב כלפי ארגוני הטירור בכלל ופת“ח בפרט. הללו הגיעו למסקנה כי לפי שעה לא יוכלו לגבור על ישראל ב”סיבוב" צבאי נוסף. גם התנאים הפוליטיים הבינלאומיים לא נשתנו. נותרה, איפוא, לדעת מנהיגי ערב, רק דרך אחת: החלשת כוחה של ישראל, ערעור עצביה ושבירת המוראל של אזרחיה באמצעות פעולות טירור. מנהיגים שהסתייגו מפעולות הטירור, כמו חוסיין מלך ירדן, שכינה אותו, זמן־מה לאחר מלחמת ששת הימים כ“סכין בגב האומה הערבית”, החלו להושיט עזרה גלויה או נסתרת (מתוך חקירותיהם של מחבלים ערביים שנתפסו ע"י כוחות הבטחון הישראלים התברר, כי הלגיון הגיש להם סיוע שוטף הן בדיווח מודיעיני והן בחיפוי־אש).

היתה זו אלז’יריה שדחפה, ללא הרף, את מדינות ערב האחרות לראות בפעולות הטירור חלק בלתי נפרד במלחמה נגד ישראל, מעין “תחליף זמני” למלחמה עצמה. אלז’יריה לא הסתפקה בהסתה בלתי פוסקת. בשלב מסויים היא החלה לשגר מדריכים צבאיים למחנות האימונים של הפת"ח בירדן, נוסף למדריכים שפעלו כל העת בסוריה. על מדריכים אלו הוטל לאמן את המחבלים בשיטות הפ.ל.נ. – פרט מאלף: באחד ממחנות האימונים הללו ראה כתב אמריקני תת מקלעים “עוזי” ורובי “אפ.אן” מתוצרת ישראל: מפקדי המחבלים טענו אמנם באזניו כי הללו “נלקחו שלל” בעת פעולות בשטח ישראל, אך חקירה יסודית שערך העתונאי העלתה, כי נשק זה נרכש באירופה בשוק שחור.

על רקע שינוי גישתן של ארצות ערב כלפי ארגוני הטירור, יש להסביר את בחירתו של מנהיג הפת"ח יאסר עראפת כמזכיר כללי של “הארגון לשחרור פלשתין”. נקל גם להבין הצהרה שהשמיע המנהיג באוזני כתב השבועון המצרי “רוז אל יוסוף”. אמר עראפת: “לארגון שלנו יש כספים למימון פעולות למשך חצי שנה בלבד. בכוונתי לערוך סיור בארצות ערב במטרה לגייס סכומי כסף גדולים הדרושים לנו כאוויר לנשימה”.

הוא לא שכח להכריז הכרזה דיפלומטית באותה הזדמנות: “אין לנו התנגדות למאמציהן של מדינות ערב להגיע להסדר מדיני, אך אין אנו מוכנים, בשום פנים ואופן, לפתרון מסוג זה או אחר, שיאפשר את קיומה ואת בטחונה של ישראל. גם אם יכפו על האיזור פתרון מדיני – נמשיך להלחם”.

את התשובה להכרזה זו הוא קיבל כעבור זמן קצר מידי צה“ל. בצהרי יום ראשון, 4 באוגוסט 1968, הרס חיל־האוויר הישראלי בפעולה אווירית רבת־היקף, את מפקדת הפת”ח הראשית בירדן, ליד העיר סאלט ואת שני בסיסי האימונים הראשיים, שכללו מחסני תחמושת וציוד, ובו התאמנו מאות חבלנים מפת"ח וארגוני טירור אחרים.

מדוע נבחר איזור סאלט לפעולת התגמול החדשה?

התברר, כי העיר סאלט, הנמצאת בעומק שטח ירדן, נבחרה כבסיס מרכזי חדש בעקבות פעולת כראמה. ממקום זה יצאו המחבלים לגדה. כאן הם קיבלו נשק וציוד ומורי־דרך שהובילום במכוניות עד נהר הירדן. במחנות שבאיזור סאלט היו מצויים למעלה מ־400 טירוריסטים ערביים. נוסף לחברי הפת“ח התאמנו כאן חברי שני ארגוני טירור נוספים “החזית העממית” ו”חזית הפידאיון הלאומית“. במחנה אחר, ששכן 5 ק”מ דרומית לסאלט, נמצאה המפקדה הראשית של הפת“ח. למעשה השתלטו אנשי הפת”ח, ועמיתיהם משני הארגונים האחרים, על כל האיזור והפכוהו למעין מובלעת, כפי שהיה בכראמה. בין היתר נתגלה, כי מכוניות הפת“ח נשאו שלטים מיוחדים עם האות “פ”. אזרחים ירדנים שביקשו להיכנס לאיזור, כדי לעבד את אדמותיהם נאלצו לבקש אישור מיוחד ממפקדת הפת”ח. פרט נוסף: שעות הבוקר המוקדמות הוקדשו לאימונים. השעות 11 לפנה"צ עד 2 בצהרים הוקדשו למנוחה. בשעות אלה נחו המחבלים באהליהם.

זו היתה הסיבה שהכתיבה את גיחת מטוסי חיל־האוייר הישראלי, דווקא כמה דקות אחר 1 בצהרים, בעיצומה של המנוחה.

גלי המטוסים הישראלים פעלו באיזור במשך קרוב לשלוש שעות והמטירו פצצות, פגזים ואש מכונות יריה. כאשר סיימו את מלאכתם, נותרו מאחור רק גוויות, ערי הריסות, מכוניות בוערות, מיצבורי נשק שהתפוצצו, בדי אהלים שרופים.

טייסי חיל־האוויר שחזרו מן הפעולה דיווחו, כי ביצועה נעשה עפ“י התכנית וכי כל המטרות שנקבעו להם נפגעו. שעה לאחר תום הפעולה הופיע הרמטכ”ל, רב אלוף חיים בר־לב, במסיבת כתבים צבאיים. הוא אמר: “מאז ה־4 ביוני, כאשר ישובי עמק הירדן הופגזו ע”י תותחי צבא ירדן ואנו נאלצנו להשיב בהרעשת אירביד, השתנה אופיין של פעולות הטירור הירדניות. הפרות הפסקות האש נושאות עתה אופי אחר – תקיפת אנשי צה“ל ואזרחים העובדים לאורך הגבול, חדירות לצורך מיקוש ונסיונות להקים בסיסים בשטחים המוחזקים. הפרות אלה בוצעו בקצב די מרשים. בחודש יולי בלבד היו 89 מקרים כאלו מכל הסוגים, כולם ביוזמת ארגוני החבלה או הצבא הירדני, ולעיתים בשיתוף וסיוע הדדי, כשאנשי הטירור פותחים במלאכה והצבא הירדני מצטרף”.

סיכם הרמטכ“ל: “הבסיס המרכזי החדש של הפת”ח בסאלט הופצץ היום מן האוויר ונהרס. עדיין לא ידוע לנו כמה נהרגו בהפצצה, אך ידוע שהבסיסים הושמדו. בפעולה זו הונחתה מהלומה רצינית ומפתיעה על ארגוני הטירור, שאנשיהם התהלכו עד כה בהרגשה שהם יושבים לבטח בלב ירדן. אני מקווה, שממשלת ירדן תבין מעתה שהפרת הסכם הפסקת האש, עלולה להביא עליה תוצאות לא נעימות ומרחיקות לכת ולמחבלים הוכיחה פעולה זו, כי נגיע אליהם באשר הם. ואם הם רוצים לחיות בשלום, עליהם לגנוז את הרעיון של פגיעה בישראל”.

ההודעה של הצבא הירדני, ששודרה אחרי הצהרים, מיד לאחר הפעולה, אמרה, כי בפעולת חיל־האוויר הישראלי נהרגו חמישה אזרחים ירדנים וביניהם שתי נשים וילד. כן נפצעו, לדברי הדובר הירדני, 20 איש, מהם איש צבא אחד והיתר אזרחים. לעומת זאת, טען הדובר הירדני, כי מטוס ישראלי, מדגם “סקיהוק”, נראה נופל בלהבות, צפונית ליריחו ומטוסים נוספים נפגעו.

בשעות הערב של אותו יום “תיקן” הדובר את החשבון, והודיע על 28 הרוגים ו־82 פצועים. ירדן תבעה את כינוסה הדחוף של מועצת הבטחון.

היו לה, לפעולת התגמול בסאלט, כמה לקחים.

ראשית התברר, כי אש הנ.מ. שנורתה מהמוצבים הירדנים לעבר המטוסים הישראלים לא היתה יעילה. מטוסי חיל־האוויר הירדני החדשים, שהגיעו כמה שבועות קודם לכן לשדות התעופה הירדנים, לא התרוממו כלל לקראת מטוסי צה“ל, שעשו בירדן כבתוך שלהם. טייסי חיל־האוויר הוכיחו רמה מבצעית גבוהה ביותר. הם הצליחו שלא לפגוע כלל בכלי־רכב אזרחיים, שנעו בעת ההפצצה באיזור, בהתאם להנחיות שהיו בידם. הפעולה היתה גם בבחינת מהלומה פסיכולוגית למפקדת הפת”ח.

תגובת אוכלוסיית הגדה המערבית ומזרח ירושלים על פיצוץ בסיסי המחבלים, היתה כמעט אחידה: זעם נגד מנהיגי הערבים המבטיחים ללא הרף “לשחרר את פלשתין הכבושה מטר אחר מטר”, בעוד שישראל מצליחה לחדור לירדן ללא כל קושי.

רדיו פאריס העלה השערה מאלפת משלו: “…פעולת התגמול הישראלית החדשה בירדן באה לשמש אזהרה ותזכורת לממשלת אלז’יריה, כי אין בדעת ישראל לעבור בשתיקה על אי שחרור מטוס ‘אל על’ המוחזק באלז’יריה”. היה זה רמז ראשון לקראת הבאות, אות ליכולתה של ישראל לפעול נגד פגיעה במטוסי הנוסעים שלה, כפי שיוכיחו פעולות התגמול הבאות.

 

פרק נא: הפשיטה העמוקה ביותר של צה"ל    🔗

בספטמבר 1968 שוב החלה להתחמם גיזרת תעלת סואץ. מאז מלחמת ששת הימים, היו הכוחות הישראלים והמצרים משני עברי התעלה במצב כוננות עליון. הוקמו ביצורים תת־קרקעיים, הוצבו תותחים ארוכי־קנה ונערכו ללא הרף תצפיות הדדיות. בדרך כלל, התחממה הגיזרה בהתאם לצרכיו הפוליטיים, הפנימיים או החיצוניים, של נשיא מצרים. כל אימת שחפץ הוא להסיח את הדעת של בני עמו מענין מסויים, או לעורר תשומת ליבן של המעצמות הגדולות, הורה הוא לפתוח באש ארטילרית כבדה לעבר הגדה המזרחית של התעלה המוחזקת ע“י ישראל. כעבור חודשיים ינסה הנשיא המצרי שיטה חדשה של צליפות הטרדה לעבר חיילי צה”ל.

באחד מימי חודש ספטמבר, פרץ דו־קרב ארטילרי שנמשך כמה שעות. בתום הקרב התברר, כי פגיעותיהם של התותחים הישראליים היו יעילות למדי. הנזקים שנגרמו בצידה המערבי של התעלה היו כבדים למדי. למחרת הקרב, הכריז רמטכ"ל הצבא המצרי: “אנו נסיים מעתה מצב של החזקת מעמד ונעבור למצב של הרתעה, אם ישראל תתגבר את כוחותיה בסואץ”.

בראשית חודש אוקטובר הירבו המצרים לטעון, כי מאז חילופי האש הארטילרית הזרימה ישראל כוח צבאי גדול לאיזור התעלה והביאה, בין היתר, טילי קרקע־קרקע. היה ברור, כי הכרזות אלה מהוות “הכשרת הקרקע” לקראת דו־קרב ארטילרי נוסף.

במוצאי שבת, 26 באוקטובר, בשעה 16.45, נשמעו בצד המצרי של התעלה קולות נפץ. התעורר חשש, כי נעשית עתה פעולת פרובוקציה, ע“י פיצוץ מטעני־נפץ, כדי לסבר את אוזניהם של משקיפי האו”מ, כאילו ישראל פתחה באש לעבר הכוחות המצרים.

ואמנם, עשר דקות מאוחר יותר, בשעה 16.55 בדיוק, פתחו מאות קני־תותחים באש כבדה לעבר כוחות צה“ל. במטח הראשון נהרגו 14 חיילים ונפצעו 31 אחרים. כעבור חמש דקות הודיע רדיו קהיר, כי כוחות צה”ל פתחו באש לעבר פורט תאופיק וכי התותחים המצריים משיבים אש. היתה זו עדות מוחצת לתיכנון המוקדם של התקרית.

תוך דקות איתרו תותחני צה"ל את מקורות האש ופתחו באש תותחים נגדית עזה. עד מהרה החלו לבעור שלושה מאגרי דלק גדולים בסואץ ובאיסמעאליה.

שני הצדדים הגישו תלונות למועצת הבטחון. מצרים התלוננה על תיגבור הכוחות והאשימה את ישראל בפתיחה באש. ישראל מצידה טענה כי היתה זו יוזמה מצרית וקבלה על כך שחיילים מאלז’יריה השתתפו בתקרית וזאת חרף העובדה שאלז’יריה היא חברת מועצת הבטחון. בימים שלאחר מכן, המשיכו המצרים בפעולות באיזור התעלה. חוליות קומנדו חצו את התעלה, בשחיה כנראה, הציבו מארבים לכלי־רכב צבאיים והניחו מוקשים. בתקריות אלה נהרגו שני חיילים ישראלים. חדירות אלה מעבר לתעלה נשאו אופי מסוכן יותר בחודש אפריל 1969, כאשר תהיה תקיפה ישירה של מוצבים ישראלים על גדות הסואץ, ע"י חיילי קומנדו מצרים. חדירות אלה לא ישארו ללא תגמול ישראלי.

ב־24 באוקטובר הכריז שר הבטחון, מעל במת הכנסת: “אנו מסוגלים להכות את מצרים מכה קשה”. הציבור הישראלי הבין את הרמז. הבינו מאוחר יותר, כעבור יומיים – המצרים.

בליל ה־1 בנובמבר 1968, חדרה חוליית קומנדו ישראלית לליבה של מצרים, במרחק של 200 ק“מ מים סוף. היתה זו הפשיטה העמוקה ביותר של צה”ל, מאז מלחמת הקוממיות. חיילי הקומנדו התפצלו לשלושה כוחות משנה. הכוח המרכזי פשט על תחנת כוח חשמלית, בעלת כושר תפוקה של חצי מיליון קילוואט, השוכנת במרחק של 250 ק“מ מצפון לסכר אסואן וכ־450 ק”מ מדרום לקהיר.

תחנת הכוח הוקמה כמה חודשים קודם לכן, במימון ובסיוע מומחים סובייטים. היא בעלת תשעה טראנספומטורים ומשמשת כתחנת כוח ראשית בקו המתח העליון אסואן—קהיר. מיקומה המדוייק הוא כ־10 ק“מ מדרום לעיירה נאג’־חמאדי, בגדה המערבית של הנילוס. הכוח חיבל קשות בתחנה וכתוצאה מכך פרצה בה אש והיא שותקה זמנית. הופסקה אספקת החשמל לכל האיזור. כוח משימה שני פשט על גשר חדש, הנטוי על הנילוס ומחבר את הגדה המערבית של הנהר, עם כביש ומסילת ברזל המצטלבים בו, בגדה המזרחית. הגשר ידוע בשמו “גשר קנא” ע”ש העיירה קנא השוכנת לידו. אורכו 750 מטר ורוחבו כ־15 מטר. אנשי הקומנדו פוצצו קטע מהגשר והוציאו אותו, באורח זמני, מכלל שימוש.

כוח משימה שלישי יצא לעבר הגשר השני, הממוקם במרחק של כ־60 ק"מ מערבית מהגשר הראשון. אורכו של גשר זה הוא 800 מטר ורוחבו 20 מטר. גם גשר זה, הבנוי במקום כבר שנים רבות – חובל. היתה זו, איפוא, פשיטה משולשת, על שני הגשרים ותחנת הכוח השוכנת על אם הדרך ביניהם.

היתה זו פעולת התגמול המדהימה ביותר של צה“ל. היא גרמה לאנדרלמוסיה בלתי רגילה במצרים. היה חשש, אמנם, לפעולת תגמול של צה”ל, בעקבות התקריות האחרונות, ומשום כך הוגברה הכוננות של הצבא המצרי בקווים הקדמיים. אך איש לא העלה על דעתו, בארץ הנילוס, שצה"ל יבצע דווקא את המפתיע, הבלתי יאָמן, ובלתי אפשרי. דובר הצבא המצרי הכריז, בבוקר שלמחרת הפעולה: “מטוס ישראלי הסתנן אמש, בשעה 10 בלילה, לאיזור נאג’־חמאדי ופגע במטרות אזרחיות. כתוצאה מכך פרצה אש ליד תחנת הכוח ונגרם נזק קל לגשר. כוחות ישראל הרגו איש אחד מתושבי המקום ופצעו שניים”.

מצרים תוסיף ותאמץ לעצמה את גירסת “המטוס הבודד”, גם בשעה שתודה, כעבור יומיים, כי פירצה גדולה נתגלתה בגדר המקיפה את התחנה (דבר המעיר יותר מכל על מציאותם של אנשי הקומנדו באיזור). מקורות זרים, שגילו פחות “נאיביות”, גילו כי אנשי הקומנדו ניהלו קרב עם המשמרות המצרים וגרמו להם אבידות. מקורות אלה הוסיפו, כי כל אנשי הקומנדו הישראלים חזרו בשלום לישראל. פשיטת הקומנדו הכתה בתדהמה את כל הפרשנים הצבאיים. החדירה העמוקה היתה מכה קשה ביותר ליוקרתו של הצבא המצרי. התברר, כי בשעה שצבא זה גילה עירנות רבה על גדות התעלה, היה עורפו חשוף למכה ישראלית קשה, שהעידה על כך שזרועו של צה“ל ארוכה ויכולה להגיע לכל מקום, תוך כדי פגיעה חמורה בכלכלה המצרית, עד כדי הריסתה. הפרשנים הצבאיים התחרו ביניהם בחוות־דעת שונות לגבי הדרך, שבה הגיעו אנשי הקומנדו הישראלים אל יעדם וחזרו ממנו. הם הדגישו שבמלחמת ששת הימים ביצעו מטוסי צה”ל פעולת התאבדות בהפציצם את נמל התעופה לוקסור, ליד אחד הגשרים. הפרשנים המדיניים, לעומת זאת, חיוו דעתם, כי העיתוי לא היה מקרי. לדעתם נבחר ה־1 בנובמבר, לא רק כתגובה לתקריות הסואץ, אלא כאזהרה לסובייטים, כי נוכחותם ביחידות הצבאיות המצריות, לא תפגע ביכולת התגמול של צה"ל. היתה מטרה נוספת והיא: “צינון” התלהבותם של החוגים הלאומניים בשטחים המוחזקים, אשר ביקשו להפגין ולבצע מעשי אלימות אם לא למעלה מזה, ב־2 בנובמבר, יום הכרזת בלפור (ואמנם השפעתה של הפשיטה היתה רבה, על ה“מוראל” של הערבים בארצות ערב ובשטחים. יום ה־2 בנובמבר היה שקט למדי).

בניגוד למרבית פעולות התגמול, לא פורסמו בישראל כל פרטים על זהותם של משתתפי הפשיטה ודרכי ביצועה, לרבות הנסיגה. הציבור הישראלי ניזון משמועות ורשם לעצמו בסיפוק, כי במטה הכללי של צה"ל מצויים מפקדים בעלי מחשבה מקורית.

הפתעה נוספת נגרמה, כאשר התברר שבניגוד לעבר, לא פורסמה הפעם הודעה רשמית ע“י דובר צה”ל, אלא ע“י משרד ראש הממשלה. ההודעה קבעה: “פעולה זו של צה”ל, באה לאחר שהסכם הפסקת האש, הופר ע”י מצרים באופן חמור ומתמיד, בצורה של פעולות צבאיות תוקפניות לאורך תעלת סואץ, לאחר שורה של מעשי תקיפה, חבלה ומיקוש שבוצעו בשטח הנתון לשליטת צה“ל. סידרה זו של פעולות תוקפניות, בוצעה באחריותם המלאה של השלטונות המצרים ע”י יחידות סדירות של הצבא המצרי. לאחרונה, אישרו גם משקיפי האו“מ, כי מצרים פתחה בהפגזות. פעולה זו של צה”ל באה להעמיד את שלטונות מצרים על התחיבותם ואחריותם להפסקת האש. הפעולה באה להמחיש, כי ביכולתו של צה“ל להגיב על התוקפנות המצרית אם לא תיפסק ולהדגיש, כי הסכם הפסקת האש הוא אינטרס משותף לישראל ולמצרים”.

הזעזוע העמוק שעבר על מצרים היה מעל למשוער. רגש בושה פקד את התושבים. נשמעו קולות “לנקום”, אך כל תגובה לא באה. הנשיא נאצר מינה ועדת חקירה מיוחדת, בראשותו של עלי צברי, ראש הממשלה לשעבר. חברי הוועדה גבו עדויות ממפקדי הצבא באזורים שבו הותיר צה“ל “כרטיסי ביקור” ומתושבי הסביבה. הוועדה המליצה על נקיטת אמצעים ע”י הקמת מליציה אזרחית מזויינת. הכריז הרמטכ“ל המצרי, שנהרג כעבור חמישה חודשים, באיזור תעלת סואץ, מפגז של צה”ל, בעת דו־קרב ארטילרי נוסף: “מלחמת ויאטנם הוכיחה, כי באמצעות רובה ניתן להפיל מטוס. אנו נחמש את אנשי המיליציה שלנו בכלי נשק טובים ויעילים יותר”.

ברחבי מצרים נפתחו לשכות גיוס. שופרות התעמולה המצרים חזרו והדגישו כי היתה זו “הפצצה מן האויר, בבחינת הרפתקה תוקפנית כושלת, המעידה על פשיטת רגל של המדיניות הישראלית”.

העתון המצרי הרשמי “אל־אהרם”, ידע לספר לקוראיו, כי לאורך ים סוף, יש אזורים שלמים המוקפים בשרשרות הרים. רכסי הרים אלה יוצרים, מטבע הדברים, “שטחים מתים” שאינם ניתנים לגילוי באמצעות רשת הראדר. “שום אמצעי אלקטרוני לא יכול לגלות תנועה אווירית. משום כך בחרה ישראל, בדרך זו, כדי לחדור לליבה של מצרים”. כעבור חצי שנה, בערב יום העצמאות ה־21, יגיד הרמטכ"ל הישראלי, רב אלוף חיים בר־לב, בערב הסברה בקולנוע “תל־אביב”: “אני יכול לספר לכם, בהסתמך על פירסומים בעתונים זרים, כי שני מטוסי חיל־האוויר סיירו בשמי קהיר מעל לשכונה שבה מתגורר נשיא מצרים – נאצר…”

שופרות התעמולה המצרית הזהירו את ישראל: “אנחנו יכולים לבצע פעולה דומה בשטח ישראל”.

אשרי המאמינים.

 

פרק נב: “מהלומות מוחצות” בירדן    🔗

פעולת צה“ל בליבה של מצרים, פגעה במידה מסויימת, ביוקרתו האישית של נשיא מצרים, גמל עבדול נאצר. התעורר חשש כי מנהיגותו תתערער בהדרגה וכי, כל אחת ממדינות ערב תאמץ לה מדיניות־חוץ משלה. במחצית השניה של חודש נובמבר 1968 רבו תקריות הגבול עם ירדן. בפרק זמן זה נרשמו 11 מקרי יריות של רקטות־קטיושות משטח זה, לעבר ישובים שונים בישראל, ביניהם: בית שאן, אילת, שער הגולן, מסדה, כנרת, דגניה א' ועוד. במקביל לכך החלו מחבלים מארגון פת”ח, לגלות פעילות רבה בערבה, בנסיון לשבש את התחבורה הסדירה לאילת.

פעולות אלה גרמו להחלטה להפעיל, פעם נוספת, את יחידת הקומנדו האלמונית והפעם בשטח ירדן. ביום שני, 2 בדצמבר 1968, בשעה 8 בבוקר, פירסם דובר הצבא הירדני הודעה, שבה נאמר: “כוחות צה”ל הרסו שני גשרים בעומק של 60 ק“מ בתוך שטח ירדן. הם ביצעו פעולה מוצנחת במסוקים, בחיפוי מטוסי קרב. היחידה הישראלית הונחתה ליד הגשרים, אמש בשעה 21.30, לאחר שמטוסי קרב ישראלים צלפו, שעה קלה קודם לכן, על שיירת מכוניות אזרחיות, שנעה בכביש הראשי לרבת־עמון. כתוצאה מהצליפות נהרגו שני אזרחים וארבעה נוספים נפצעו. כן הושמדו 6 מכוניות. בתום ההתקפה האווירית, הונחת כוח הקומנדו ממסוקים והרס שני גשרים באיזור. הכוח הישראלי נסוג מהאיזור במסוקים, בחיפוי מטוסי קרב, עוד בטרם הגיעה למקום תגבורת צבאית ירדנית”.

אחד הגשרים שהופצצו הוא גשר הרכבת. גשר זה, שאורכו 20 מטר, שוכן במרחק של כ־60 ק“מ מזרחית לסדום ובמרחק של 25 ק”מ דרומית לכפר הירדני הגדול אל־קטינה. הגשר נתמך ע"י חמש תומכות, ועל גבו חולפת מסילת הברזל המוליכה לראס־אל־נקב. באמצעות מסילה זו מובילה ירדן את הפוספטים, שהוא תוצר התעשיה הגדול ביותר שלה. ההובלה מראס־אל־נקב לנמל עקבה, נעשית באמצעות כלי רכב.

לא בכדי הורתה ממשלת ירדן למחבלים שלא לפעול מאיזור עקבה, שהוא איזור רגיש ביותר, מבחינת הכלכלה הירדנית. פעולת תגמול של צה“ל בנמל עקבה, עלולה היתה להרוס את הכלכלה הירדנית. החבלה בגשר־הרכבת, היתה, איפוא, אות־אזהרה ברור לגבי אפשרויות צה”ל ופגיעה חלקית בכלכלה הירדנית.

הגשר השני שוכן במרחק של כ־10 ק"מ דרומית לגשר הרכבת. אורכו 35 מטרים ורוחבו 15 מטרים והוא נתמך בשמונה תומכים. גשר זה נקרא במבצע “גשר הכביש” – על שום הכביש העובר דרכו מרבת־עמון לעקבה. בכביש זה מוסעים, בדרך כלל, טנקים וכלי־נשק אחרים, הנפרקים בנמל עקבה, עבור הצבא הירדני.

דובר צה“ל סיפר בהודעתו, כי הפעולה בוצעה הפעם בעומק השטח הירדני, באיזור המיועד לפורענות, שממנו נורו, יומיים קודם לכן 11 רקטות של קטיושות, לעבר מפעל האשלג הישראלי בסדום. כן הוטעם, כי לא היו פגיעות באוכלוסייה הירדנית באזורים שצה”ל “ביקר” בהם.

מקורות ישראלים אחרים הבהירו, כי ההסכם שחתם המלך חוסיין, עם ארגוני הטירור והחבלה, בדבר מתן חיפוי ואספקת אינפורמציה למחבלים החוצים את הגבול, עלול להיות לו לרועץ.

כתב של סוכנות הידיעות האמריקנית, הוסיף כעבור יומיים, פרטים נוספים על הפשיטה בירדן. מתוך עדויות שגבה התברר לו, לדבריו, כי המסוקים נחתו במרחק של כ־800 מטר מכל אחד מהגשרים. הפשיטה הישראלית נעשתה, לדעת שלטונות ירדן, במתכונת הפשיטה שערכה יחידת הקומנדו של צה“ל במצרים, חודש ימים קודם לכן. “לפני הפיצוץ, כאשר התקרבו ארבע משאיות ומיכלית אל גשר הכביש”, כתב העתונאי האמריקני, “נורו לעברן אש מקלעים כבדה. בהתקפה זו נהרגו שני אזרחים. דובר הצבא הירדני טען, כי מטוסי הסילון הם שתקפו את המשאיות והמיכלית; אולם עפ”י דברי עדי־ראייה ועל יסוד צורת הנזקים שנגרמו לכלי־הרכב, אין טענה זו נכונה. צורת הפגיעה של הכדורים בכלי־הרכב מצביעה על כך, כי היריות נורו מגובה פני־הקרקע”, סיים כתב הסוכנות האמריקנית. “עד ראייה אחר אמר, כי כל כלי הרכב שהושמדו, היו כלי־רכב סעודיים. ההרוגים והפצועים היו הנהגים הסעודים ועוזריהם”.

“איש פת”ח אחד טען, ברבת־עמון, כי לא היו שום מטוסים, רק שלושה מסוקים. אחד מהם נותר על הקרקע, בעוד שהאחרים מרחפים באוויר, כנראה כדי לקיים תצפית נגד הכוחות הירדניים, אך כוחות אלה הגיעו רק לאחר שהישראלים נסוגו".

פיצוץ הגשרים לא היווה את פעולת התגמול הישראלית היחידה באותו יום. דובר הצבא הירדני טען, מאוחר יותר, כי אחרי חצות הפציצו מטוסי צה“ל, במשך תריסר דקות, את הכפר אירביד וכתוצאה מכך נהרגו שני חיילים ירדנים. הדובר טען עוד, כי תותחי צה”ל בצפון עמק־הירדן, ירו פגזים לעבר הכפר שונה (הדובר לא ציין, כי שני הכפרים הירדנים שימשו כבסיסי־מחבלים, וכי לעיתים מזומנות שוגרה מהם אש ארטילרית לעבר ישובים בשטח ישראל).

כעבור יומיים, הופעל חיל־האוויר פעם נוספת. הפעם נגד חיל המשלוח העירקי, החונה בירדן.

הודעות הצביעו על ממדי ההשתלטות העירקית על ירדן. התברר, כי כיום מוצבת בירדן דיביזיה עירקית בת 12 אלף חיילים, הכוללת יחידות חיל־רגלים, ארטילריה ושריון. במסגרת דיביזיה זו נכלל גם גדוד הקומנדו הפלשתינאי 421, המצוייד ומוחזק ע"י הצבא והממשלה העירקית.

חייליו של גדוד זה הצטרפו פעמים רבות למחבלים שחצו את גבול ישראל. חלקם נפלו במרדפים, ואחרים נכלאו והודו בזהותם. חיל המשלוח העירקי ביצע פעולות שונות, בהן, סיוע פעיל לחבלנים, בשטחים שונים.

בשלב ראשון לא נוצר עימות בין ישראל ועירק. צה"ל רשם אמנם, לפניו, את הפעילות העירקית ההולכת וגוברת, אך לא נקט יוזמה ממשית נגדה.

בראשית חודש דצמבר התברר, כי החיילים העירקים הגבירו את “נוכחותם”. רסיסי פגזים שנתגלו בשטח ישראל, העידו שהם נורו מתותחים רוסיים ארוכי־קנה, בני 122 מ"מ (טווח הירי של תותח כזה עולה על 20 ק"מ). המסקנה הברורה היתה, שחיל המשלוח העירקי החל ליטול חלק בהפגזת ישובים ישראליים בעמק בית־שאן. פעילות זו הגיעה לשיאה ב־2 בדצמבר.

כעבור יומיים הגיב, כאמור, צה"ל בדרכו ובעוצמתו שלו.

המשימה שהוטלה על חיל־האוויר הישראלי, היתה “מרובעת”:

* חיסול שלוש סוללות תותחים עירקיות באיזור אירביד. הפצצת מיצבורים לוגיסטיים של דלק ותחמושת ומחנות צבא באיזור מפראק. השמדתה של תחנת מכ“ם (ראדר) כ־10 ק”מ דרומית־מזרחית למפראק.

* פגיעה בריכוזי שריון באזורים שונים.

ההפצצה החלה בשעה 12 בצהרים בסוגי מטוסים שונים של חיל־האוויר. למרות מזג האוויר המעונן, שהיקשה על איתור המטרות בעומק של 25 ק“מ עד 70 ק”מ בשטח ירדן. הטייסים עטו על המטרות שסומנו להם והחלו להטיל את פצצותיהם. במשך שעה ארוכה נמשכו ההפצצות גלים־גלים. בפרק זמן זה לא המריאו מטוסים ירדנים ועירקים לעבר מטוסי חיל־האוויר (אע"פ כן לא היססו העירקים לטעון, לאחר מכן, כי הפילו 7 מיראז’ים ישראלים).

אחד הטייסים הישראלים, סגן נדב נהוראי, נאלץ לנטוש את מטוסו, שנפגע כ־50 ק"מ בתוך שטח ירדן. בדרכו חזרה לשטח ישראל נרצח בידי רועה ירדני.

תוצאות ההפצצה היו מעודדות ביותר. התברר, כי האבידות בקרב הכוחות העירקים הן כבדות (דובר הצבא הירדני טען, כי 6 חיילים ירדנים נהרגו ו־14 נפצעו ולא כלל את ממדי הפגיעה בחיל־המשלוח העירקי). ממשלת עירק, לעומת זאת, הגיבה בזעם. שופרות התעמולה העירקים סיפרו על אבידות כבדות בצה“ל. הם לא היו יכולים להסתיר את אבידותיהם שלהם, אך הסתפקו בלוויה ממלכתית, מבלי שנקבו במספר הקורבנות. בחוצות בגדד נערכו הפגנות זעם. אלפי אזרחים מוסתים דרשו ללמד לקח את צה”ל ולהגביר את התמיכה באירגוני החבלה.

היתה להפגזה האווירית משמעות מאלפת. אוזלת־ידו של הפיקוד הצבאי המזרחי, שהוקם זמן קצר קודם לכן, ושבו חברות סוריה, עירק וירדן, התגלתה לעין.

תוצאה נוספת: יחידות ארגון פת“ח בירדן ובלבנון, נקטו אמצעים שונים, כדי להתגונן מפני התקפות חיל־האוויר הישראלי. יחידות הפת”ח בארצות אלה פוזרו במקומות רבים, ביניהם מאוכלסים, מתוך ידיעה שצה"ל מקפיד שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

אבל, לא יחלוף זמן רב ולבנון תיווכח לדעת, כי צה"ל יכול לפגוע גם ביעד, השוכן בטבורו של שטח מאוכלס, בקירבת בירתה של לבנון, בירות.

היעד הבא יהיה נמל התעופה של בירות.

 

פרק נג: 13 מטוסים שרופים    🔗

פשיטת כוחות צה"ל לנמל התעופה של בירות, במוצאי־שבת, 28 בדצמבר 1968, זכתה להדים בלתי רגילים בעולם. הדים אלה היו חריפים יותר מאלה שלהם זכתה, שלושה ימים קודם לכן, ההתקפה הנפשעת על מטוס “אל על” בנמל התעופה של אתונה.

למחרת ההתקפה על מטוס “אל על”, שבה קיפח את חייו המהנדס החיפני ליאון שירדן, הביעו פרשנים בינלאומיים את הדיעה, כי קשה להניח, כי הפעם תבליג ישראל, כפי שהבליגה בעת חטיפתו של המטוס הישראלי והבאתו לאלז’יר. הפרשנים טענו, כי אילו היתה ישראל מגיבה אחרי שיחרורו של המטוס, היה הדבר מעורר תגובה שלילית מצד אותם גורמים שטיפלו בענין. ישראל היתה סבורה, שהלקח שאותו למדו אירגוני הטירור מחטיפת המטוס, ימנע מהם פעילות נוספת כנגד מטוסים אזרחיים. אך ההתקפה בנמל התעופה באתונה הוכיחה את ההיפך. הוחלט איפוא, להגיב בתקיפות. כרגיל היתה התגובה במקום ובשעה שלא ציפו להם.

פשיטת התגמול בנמל התעופה של בירות, בוצעה ע"י יחידת קומנדו והיתה מפתיעה ביותר. היתה זו הפעם הראשונה שישראל פעלה בשטח לבנון, אף כי ממשלתה של לבנון טענה, כי יחידות ישראליות “ביקרו” בארץ זו, למרות שדבר לא פורסם על כך בעתונות.

מדוע נבחר נמל התעופה של בירות כיעד לפעולת תגמול נגד ההתקפה ביוון? נראה שהסיבה העיקרית נבעה מכך שתוקפי המטוס באו לאתונה מבירות. ממשלת לבנון לא הסתירה את תמיכתה בארגוני הטירור. תמיכה זו התבטאה הן במתן אפשרות לאירגוני הטירור לפעול מתוך שטח לבנון והן לאור פנייתה של לבנון לממשלת יוון למחרת התקיפה באתונה, להרשות למחבלים להיעזר בפרקליטים שנשכרו עבורם ע"י אירגוני החבלה.

יחידת הקומנדו הגיעה לנמל התעופה בשעה 21.30.

לדברי סוכנויות הידיעות הזרות, הגיע הכוח הישראלי, שמנה קומץ לוחמים, לנמל התעופה, השוכן במרחק של כ־100 ק"מ מהגבול הישראלי, ב־4 מסוקים שבכל אח היו 10 חיילי קומנדו. באותה שעה, היה נמל התעופה הבינלאומי, המשרת חברות תעופה אזרחיות רבות, מואר כולו ושוקק אדם (לפי הערכת כתבים זרים, נמצאו בשטח הנמל התעופה כ־1500 איש, מהם למעלה מ־1200 נוסעים ומלוויהם והיתר עובדי חברות התעופה, צוותים ועובדי הנמל עצמו ואנשי משטרה). על מה שאירע לאחר מכן, סיפרו סוכנויות הידיעות: “המסוקים הישראלים באו מכיוון הים באורות כבויים, ונחתו מבלי שיתגלו. עם הגיחה הראשונה של המסוקים, הושלכו פצצות תאורה. פרצה בהלה בקהל, וחלף זמן, עד שהובן מה מתרחש. אנשי הקומנדו הישראלים ירדו מהמסוקים. חלקם ניגשו למטוסים שחנו בנמל התעופה והחלו לחבל בהם, האחרים ניגשו להשלים את הצלחת הפעולה. ליד אחדים מהמטוסים נמצאו עדיין מכונאים. ואמנם צוותי הקרקע, שלא הבינו מה קורה, ניסו תחילה להתנגד, לצעוק, אחד דחף את השני, והם התקרבו בצורה מסוכנת למטוסים, לחיל הקומנדו. מתוך קבוצת החיילים הישראלים ניגשו אליהם דוברי שפות זרות, ערבית, אנגלית וצרפתית והורו להם להתרחק מהמקום. כמה מהם סירבו, תחילה, ואז דחפו אותם החיילים הישראלים” (עתונאי זה יכתוב למחרת בעתונו: “שני חיילים ישראלים דחפו אותנו לתוך מוסך באיום של תת־מקלעים, אחרי כן ביקשו מאיתנו מטבעות, כדי להוציא בקבוקי ‘קוקה קולה’ מתוך מכונה אוטומטית. נתנו להם מטבעות והם הלכו לשתות. הם לא פחדות מאיתנו כלל, והעיקר היה שהם בזו לנו בכלל”…).

המשיכו סוכנויות הידיעות לתאר את הפשיטה: "לפתע נורו לעבר הלוחמים הישראלים מספר יריות מעבר הבנינים בנמל התעופה. חיילי הקומנדו החזירו כמה צרורות לעבר מקור האש, ומיד השתרר שקט מוחלט בנמל התעופה. שקט זה הופר מדי פעם, בהשמע קול פיצוץ. לפני פיצוצו של כל מטוס, טיפסו חיילים ישראלים לתוכו כדי לוודא שאיש אינו נמצא בתוכו. הם נעזרו בסולמות וכבשי־עליה מיוחדים. לאחר הדיווח שהמטוס ריק, הוא זוהה סופית ואחר כך הוצמד אליו מטען חומר הנפץ.

הלהבות הגבירו את האנדרלמוסיה בנמל התעופה. מכל עבר נשמעו צעקות. ים של אש התפשט ממקום חנייתם של המטוסים. תריסר מטוסים פוצצו ועלו באש.

בשעה 22.00 נשתנה קולו של קריין החדשות של רדיו בירות בשעה שעסק בקריאת החדשות. הוא הפסיק לרגע, ואחר אמר בהתרגשות גוברת והולכת: “עוד מעט נמסור דבר חשוב בקשר למה שקרה בנמל התעופה של בירות לפני זמן קצר”.

מתיחות עצומה השתררה בבירה הלבנונית, המרוחקת כ־8 ק"מ מנמל התעופה. כעבור כמה דקות אמר הקריין: “והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה: נמל התעופה של בירות היה נתון בשעה תשע וחצי להתקפה מן האוויר מצד האויב הישראלי הבוגדני, שהשתמש במסוקים. אנו נעביר פרטים על פעולה בוגדנית זו – לאזרחים”. אותה שעה הודיעה בירות לכל המטוסים שעמדו לנחות בנמל התעופה: “שנו את הנתיב, בירות מופצצת”. הודעות אלה עוררו תדהמה בבירות ערב.

בינתיים זרמה תגבורת צבאית לבנונית לעבר נמל התעופה, השוכן סמוך לים, אבל היא לא הצליחה להגיע אל יעדה. את הסיבה לכך ניתן היה ללמוד מתוך תיאורי כתבים זרים: “בדרך לנמל התעופה הושלכו לעברה, ע”י כוח חסימה ישראלי, רימוני עשן והמשאיות הצבאיות נעצרו ולא יכלו להמשיך בדרכן. רימונים כאלה הושלכו ע“י הכוח לעבר מספר מכוניות אזרחיות”…

וכך, לאחר ששהו בשטח נמל התעופה הבירותי כ־45 דקות והשמידו את המטוסים שסמלי חברות תעופה לבנוניות התנוססו עליהן: “אייר ליבאן”, “מידל איסט אירליינס” ו“טראנס מדיטרניאן איירלינס” (מהדגמים: בואינג, קורנאדו, וי.סי. 10 וקאראוול), יצאו 40 חיילי הקומנדו הישראלי בדרכם חזרה לישראל.

אחרי חצות דעכה האש בנמל התעופה של בירות. כתב העתון “ניו־יורק טיימס” סיפר לקוראיו, כי “שמי בירות בערו באש בהירה, כתוצאה מהדליקות שפרצו במטוסים ובמתקני דלק. אש זו נמשכה זמן רב. בסה”כ הושמדו 15 מטוסים ונגרם נזק של כ־100 מיליון דולר. ממשלת לבנון קיימה ישיבת חירום עד לפנות בוקר והחליטה לדרוש את כינוסה של מועצת הבטחון, לדיון בפעולה הנפשעת שבוצעה ע“י הצבא הישראלי, נגד מטרות אזרחיות בלבנון, תוך גרימת נזק רב וסיכון חיי אדם וללא פרובוקציה”.

הפשיטה בנמל התעופה של בירות עוררה, כאמור, הדים בלתי רגילים. ממשלת ארה"ב הזדרזה למחות בחריפות על הפשיטה. ממשלות פריז ולונדון הביעו דאגה. ארגון התעופה הבינלאומי גינה את ישראל (ממשלות אלה ואירגון התעופה לא גינו את ההתקפה על מטוס “אל על” באתונה, שבו קופחו חיי אדם, למרות שברור היה כי לחיילים הישראלים ניתנו הוראות מפורשות שלא לפגוע בחיי אדם, אלא רק במטוסים וציוד).

ממשלת ישראל, התכנסה לישיבה מיוחדת, שבה נסקרה הפשיטה ונידונו התגובות השליליות בעולם ובקרב חוגים שונים בארץ.

באותה הזדמנות ניתן הסבר רשמי, מדוע הוחלט לפגוע במספר רב של מטוסים: אילו היינו מסתפקים בפגיעה בחלק מהמטוסים הערביים שחנו בעת הפשיטה בנמל התעופה הבירותי, היו ארגוני הטירור טוענים כי הצליחו לסכל את מזימת צה"ל, ולגרש את אנשי הקומנדו. בכך היה נפגם הגורם המרתיע של הפעולה.

נציג ישראל באו“מ, מר יוסף תקוע, יזהיר כעבור יומיים, במועצת הבטחון: “אם ימשכו מעשי המלחמה נגד ישראל, היא תדע כיצד להגן על עצמה. אם חברי או”מ וביחוד חברי מועצת הבטחון, רואים זכות לעצמם לבצע פעולה צבאית נגד בסיסים של תוקפנות וחבלה טירוריסטית בכל מקום בעולם, אין לדרוש מישראל שלא תעשה כן”. הוא הוסיף: “…לא תיתכן השכנת שלום, אם תימשך הלוחמה, בעוד ארצות ערב מבקשות להסיר את האחריות מעצמן. לבנון תובעת ממועצת הבטחון פיצויים, אבל מי יפצה את ישראל על קורבנותיה בנפש? כלום חיי מהנדס ישראלי אחד שנהרג באתונה בהיותו בשליחות מטעם האו”מ, שווים פחות מן המתכת, התיל והריפוד שהושמדו בבירות?"

פשיטת התגמול בלבנון עוררה תסיסה בכל מדינות ערב. בלבנון הוכרז מצב חירום. הובעה דרישה תקיפה לתמוך בגלוי באירגוני הטירור הפועלים בשטח ישראל.

מדינות ערב האחרות הודיעו, אף הן, על תמיכה מוגברת באירגוני הטירור.

מנהיג החזית השיחרור העממית, ג’ורג' חבאש, אמר לעתונאי זר בבירות: “אנו נחדש את ההתקפות על מטוסי ‘אל על’, נגד אזרחים ישראלים מחוץ לארצם, נגד כל דבר ישראלי ברחבי־העולם שרק ניתן לפגוע בו. מבחינתנו, ההתנקשות באתונה ופשיטת התגמול על בירות, היו בבחינת הצלחה עצומה”.

מנהיג ארגון פת"ח, יאסר עראפת, השמיע הכרזות קיצוניות יותר.

כעבור כמה חודשים יתברר, כי זעזועים פוליטיים עמוקים מתרחשים בלבנון, על רקע מחלוקת פנימית חריפה, אם יש לתת יד חפשית לאירגוני החבלה לפעול בשטח לבנון. על רקע זה תיפול ממשלת בירות.

כפי שניתן היה לצפות, גונתה ישראל ע"י מועצת הבטחון, אף כי בנוסח של פשרה (מועצת הבטחון נוכחה לדעת, כי הפעולה הצבאית נערכה מתוך כוונה תחילה, בקנה מידה רחב ומתוכנן היטב. היא מגנה את ישראל על פעולה צבאית זו, המהווה הפרת חובותיה של ישראל עפ“י מגילת האו”מ ועפ"י הסכמי הפסקת־האש. מעשי אלימות כאלה, בכוונה תחילה, מסכנים את קיום השלום. מועצת הבטחון משמיעה אזהרה תקיפה באוזני ישראל, שאם ישנו מעשים כאלה, תצטרך מועצת הבטחון לעיין בצעדים נוספים למען הגשמת החלטותיה, וסבורה שלבנון זכאית לתיקון נאות של הנזק שנגרם לה, לאחר שישראל הודתה באחריות לו).

ביום האחרון של שנת 1968, פנה המלך חוסין בקריאה למנהיגי מדינות ערב, לכנס בהקדם ועידת פיסגה ערבית. “הכבוד הערבי אינו יכול לשאת את האבידות ואת הנזקים, הנגרמים לערבים בפעולות התגמול הישראליות” – אמר המלך הירדני.

באותו יום מסר כתב “דיילי טלגראף” בבירות: “שני מטוסי קרב סילוניים ישראלים עברו אתמול בבוקר, בגובה נמוך, מעל הריסותיהם של המטוסים, בנמל התעופה בבירות, למטרת סיור וצילום. במעשה זה הוסיף צה”ל עלבון, נוסף לעלבון הצורב שגרמה הפשיטה עצמה. הלבנונים הופתעו הפתעה מוחלטת מהופעתם של שני המטוסים, ולא נעשה נסיון לירות לעבר המטוסים, וחיל־האוויר הלבנוני לא הוזנק לקראתם".

בישראל עוררה הפשיטה, בדרך כלל, שביעות רצון, אף כי אישים שונים טענו, כי היא היתה בבחינת מכה קשה מדי ואילו היעד עצמו, לא היה דווקא היעד המוצלח לפעולה מעין זו.

אזרחי המדינה היו מעודדים מההישג הבלתי רגיל של יחידת הקומנדו הישראלית. למרות היריות בנמל התעופה, החשת התגבורת, הדליקות הגדולות, והנסיגה תוך כדי הקרב – לא היו אבידות בנפש.

עיתון פריסאי כתב בגליונו מה־31 בדצמבר 1968: “תת־אלוף רפאל איתן (רפול) התיצב בימים אלה בראש פיקוד מיוחד, הממזג בתוכו את פעולות הצנחנים ואת פעולות חיל־הרגלים. הוא מצייר באותיות אש את ה’מימד החדש' של המלחמה: הטקטיקה שיזם שר הבטחון, רב־אלוף משה דיין, כדי לחשבן מארצות ערב את המחיר של כל מהלומה שיהלמו המחבלים הפלשתינאים בישראל. רפול נקרא עתה לבצע את שיטת ‘עין תחת עין’. הוא היה האיש שהוליך כ־50 צנחנים, אור ליום ה־29 בדצמבר, להתקפה על נמל התעופה של בירות, שם מעידים שרידים של 13 מטוסי הנוסעים על הסופה שחלפה שם” (העתון הצרפתי גילה להלן, כי סגן הרמטכ“ל הלבנוני טען, כי חיל־האוויר הלבנוני לא התערב, מאחר שעדיין לא פעלו מתקני־המכ”ם החדשים שלו. המסוקים הישראלים נראו אמנם במכשיר המכ"ם של נמל התעופה, והתורן הודיע, כי הוא רואה כלי־טייס מתקרבים. נאמר לו להתקשר עם המטה הכללי. מאחר שהיתה זו שעת סעודת הערב, איש לא ניגש למכשיר הטלפון המצלצל).

כאשר יישאל, כעבור זמן קצר דיין, ע“י כתב זר, אם אמנם נטל רפול חלק בפשיטה בנמל התעופה בבירות, ישיב, בהעמידו פני אדם נדהם ומופתע: “רפול בבירות? איני יודע דבר על כך. שמעתי שמועה קלושה בקשר לזה. באמת איני יודע מה עושים כל קציני צה”ל. אנסה לברר”.

העתונאי הוסיף בשולי תשובת שר הבטחון: “כולם בישראל יודעים ש’רפול' היה בבירות, לא כמפקד, אלא כתייר”…

 

פרק נד: “מימד חדש” במדיניות הבטחון    🔗

לאחר פשיטת התגמול בנמל התעופה של בירות, נשאל הרמטכ“ל, רב־אלוף חיים בר־לב, ע”י כתב השבועון הצרפתי “ל’אקספרס”: “מדוע היה צריך לבצע פעולת תגמול כה ראוותנית, כמו ההתקפה על נמל התעופה של בירות?” בר־לב העדיף להשיב בבדיחות הדעת, וכך אמר: “ממשלתנו פנתה לחברות ליחסי־ציבור וביקשה לברר אצלן, מה עליה לעשות. הן השיבו באירוניה: ‘מה שעליכם לעשות כדי להפוך מיד לפופולארים מאד, הוא לסגת לכל אורך הקו’. אבל לגבינו, זה לא כל כך פשוט, ובטחוננו חשוב יותר מרצוננו להיות פופולאריים”.

בפגישה שקיים הרמטכ"ל, ימים מספר אחרי הפעולה, עם הכתבים הצבאיים הישראלים, במלאת שנה לכהונתו, הוא היטיב לבטא את המדיניות הצבאית הישראלית החדשה, שהוא אחראי לביצועה הלכה למעשה.

“בתקריות אש אנו נוקטים כל הצעדים כדי שבמקרים כאלה ניפגע, ככל האפשר, פחות”, אמר הרמטכ"ל והוסיף: “מצד שני אנו צריכים לנקוט צעדים שיגרמו מקסימום של נזקים לצד שכנגד, במסגרת זו נכללים פעולות תגמול, כמו השיטה באיזור הנילוס, או הפצצת הכוחות העירקיים בירדן. אלה הן פעולות נגד צבאות סדירים ונגד השלטון. תפקידן למתן את הצד שכנגד. אין, אמנם, בטחון בכל מקרה שהפעולה תהיה ‘מאה אחוז’ ולא תמיד בזמן קצר, אבל יש לנו בטחון שלגמול כזה יש ערך…”.

סיכם בר־לב: “אני מקווה ומאמין שפשיטת צה”ל, בנמל התעופה של בירות תביא לידי כך שחברות התעופה הערביות וממשלות ערב, יעשו הכל כדי שאירגוני הטירור למיניהם יפסיקו להתנכל למטוסינו ולא רק למטוסינו, אלא לכל מטרה אפשרית בחו“ל. לזאת היתה מכוונת הפעולה ואני מקווה שהיא תשיג את מטרתה”.

(כמה ימים לאחר מכן, יתקוף העתון הבירותי “אל־יום”, את ממשלת לבנון ויכתוב, בין היתר: “שלטונות בירות מנהלים מסע־תעמולה מתוכנן להצרת צעדים של האירגונים הפלשתינאים בלבנון והדבר מתבטא בגירושם של אנשי גרילה פלשתינאים ותומכיהם מהמדינה. זוהי כניעה לאויב הציוני, כי בכך השיג האויב את המטרה, שאותה הציב לעצמו בפשיטתו על נמל התעופה בבירות”).

לפשיטתו המוצלחת של צה“ל, בנמל התעופה של בירות, היה אספקט נוסף, המשתקף בדבריו של הפרשן הצבאי אלוף־משנה (מיל.) ד”ר יהודה וואלך: “פעולה זו היתה דוגמה יוצאת מהכלל לרמת המשמעת הגבוהה בצה”ל. בפעולה זו קיים מתח רב, החייל נמצא עם נשקו הדרוך, ואין דבר קל יותר מלפרוק את המתח ולעשות ‘חשבונות’. כל חייל שהשתתף במבצע הוכיח משמעת מבצעית עילאית. המסד הרוחני של צה“ל, גרם הרבה להצלחת הפעולה בבירות. החיילים הראו רמה מוסרית גבוהה ויחס אנושי לזולת”. סיכם הפרשן הצבאי: “צריך לברך על כך שהשתחררנו פעם נוספת מהפחד מפני תגובת העולם. מסורת זו התבטאה גם באיום הסובייטי ב־1956 שאילו היו בודקים אותו מעשית, היו רואים שיש כאן בלוף. במלחמת ששת הימים השתחררנו מזה וכך אנו ממשיכים”.

ברוח דומה דיברו בישיבת הכנסת, ראש הממשלה לוי אשכול וכמה מהמשתתפים בוויכוח. “צה”ל ראוי להוקרה ולכבוד על כושרו המעולה ועל ההקפדה הדייקנית למלא אחר ההוראות שניתנו, להימנע מפגיעות באדם ולהגביל פגיעותיו רק למטוסים של חברות התעופה הערביות", אמר ראש הממשלה, והוסיף: “עברו הימים שיהודים יכלו להיות אובייקט לרחמנות. רק המבדיל בין דם לדם מסוגל ללמד סניגוריה על לבנון. אינני מוכן לקבל דברי תוכחה מידידים. אם אנו מביאים הגיון זה שבדברים הללו עד סופו, שמא נוח היה לישראל שתפסיד במלחמת ששת הימים, כדי שיפיקו רודני מצרים וסוריה את זממם וימשיכו את מה שהחל היטלר באירופה. אפשר מאד שגלי־אהדה עצמיים היו נושאים אותנו אל־על במקרה שכזה, אבל אני מעדיף ביקורת על אהדה שכזאת”…

שר הבטחון, משה דיין, היה כדרכו תכליתי בעת הדיון בכנסת. הוא אמר: “פעולות הקומנדו הישראליות בנמל התעופה בבירות, ליד אסואן במצרים ופיצוץ הגשרים בירדן, הן מימד חדש למדיניות בטחונית, שמגמתה להביא את מדינות ערב להירהור שני, אם למלחמות הגרילה שלהן יש תכלית לטווח ארוך”…

כאשר יישאל דיין, כעבור חודשים, ע“י אייב קואו, כתב “פיגארו”: “כיצד בוצעה פעולת התגמול בבירות?”, ישיב כדלקמן: “ע”י הנבחרת הלאומית שלנו. יש מדינות הגאות בקבוצת הכדורגל שלהן, אצלנו המומחיות היא אחרת. ראיתי אותם לפני יציאתם לבירות וחזרתי על ההוראות לא לפגוע בשום לבנוני, לא לגרום אבידות, אלא רק להשמיד מטוסים ערבים. הם ניצחו. זו באמת נבחרת טובה, הטובה מסוגה”.

דבריו של דיין לא היו דברים בעלמא. העתונות הזרה השכילה לקרוא בין השיטין, כי מאז ומתמיד היתה דרכה של ישראל להעביר את המלחמה לשטחו של האויב, ומאחר שפעולות הטירור והחבלה בשטח ישראל, מהוות ביסודן מלחמת־זוטא, אין לה ברירה אלא לנקוט דרך זו. פעולת התגמול בכראמה היוותה את השלב המוקדם של דרך זו. כתב בהקשר לכך עיתונאי ישראלי ידוע: “…ישראל נאלצה להבהיר לצד השני, תחילה בהצהרות וזמן קצר לאחר מכן במעשים, כי הסכמי הפסקת־האש הם, או דו־סיטריים, או שאינם קיימים בכלל. לא ייתכן כי צד אחד יתעלם מהם והצד השני ישלם בעד הפרתם בדמי בניו. כי לנסיון צליחת התעלה ולהפגזה רצינית, יש מחיר והוא פשיטה ללב מצרים. כי יש מחיר לשיתוף הפעולה בין הצבא הירדני והחבלנים והוא פיצוץ גשרים חיוניים בירדן, וכי גם להתקפה נפשעת על מטוס ישראלי באתונה יש מחיר גבוה – הפשיטה לנמל התעופה של בירות, שממנו יצאו שני המחבלים של ‘החזית העממית’, שמושבה ומרכזה בבירת לבנון”. החרה־החזיק אחריו כתב “סאנדי טלגרף”: “בטרם הורתה ממשלת ישראל לבצע את התקפת התגמול על נמל התעופה של בירות, נידונו הצעות למבצעים נרחבים עוד יותר נגד ארצות ערביות. תוכניות אלה עודן קיימות והן יופעלו אם המחבלים הערבים ינסו לתקוף פעם נוספת מטוס ישראלי. הישראלים לא יהססו לנקוט פעולות חמורות יותר. הצלחתם המצויינת של פצצות הורסות מסלולים, מבטיחה שאפשר כי ינסו להשתמש בהן פעם נוספת”.

החודשים הראשונים של שנת 1969 הוכיחו, כי המימד הבטחוני נכנס לשלב מעשי. מול חמשת אלפים מחבלים פעילים, שהתמקמו בבסיסים בירדן, סוריה, עירק ולבנון “שפעולותיהם מתואמות” כולם ע“י מפקדה משותפת של אירגוני הטירור, הפעיל צה”ל שיטות בדוקות, שהוכיחו את עצמן לעיתים מזומנות.

מטוסי חיל־האוויר החלו תוקפים עמדות ירי וארטילריה מעבר לגבול הירדני, תוך כדי ההפגזה או זמן קצר לאחריה ובמקביל להפציץ בסיסי מחבלים באיזור בית־שאן ובערבה, בשטח ירדן.

אזהרה ישראלית נמרצת הועברה לשלטונות לבנון, באמצעות גורם שלישי ובה נכללה דרישה לנקוט אמצעים כדי לבלום את התעצמותם של אירגוני החבלה בדרום לבנון, בעקבות חדירתם של מחבלים מסוריה.

צה"ל המשיך ביתר־שאת ברדיפה אחר מחבלים. הרודפים הגיעו בכמה מקרים לבסיסי המחבלים והשמידום.

עירק נרתעה מהמשך תליית יהודים באשמת ריגול לטובת ישראל, לאחר שהתעורר חשש סביר שישראל תגמול לה, אם ע“י פגיעה בחיי החיילים העירקים המוצבים בירדן ואם בפגיעה בכלכלתה ע”י הפצצת הסכרים שעל נהר פרת.

בחודש פברואר ריסנה ממשלת קהיר את פעילותם של הצלפים בתעלת סואץ, לאחר שהוזהרה, כי ישראל תגיב בדרך דומה. בחודשים מרץ ואפריל חודשו הצליפות במסגרת ההתגרות המצרית והרצון לחמם את הגבול, בד־בבד עם כינוס ועידת ארבע המעצמות.

חיל־האוויר תקף שני בסיסים של אירגוני הטירור – האחד “אל־חאמה”, בסיס אימונים ראשי של פת"ח והשני “מיסלון”, בסיס אספקה ותחמושת – בעומק השטח הסורי. בקרב אווירי שהתחולל בשמי סוריה הופלו כמה מטוסים. פעולה זו באה בעקבות תקיפת מטוס “אל על” בנמל התעופה של ציריך.

הרמטכ“ל המצרי, עבדול מונעים ריאד, נהרג באיזור תעלת סואץ בעת מכת אש נגדית של צה”ל, לאחר שהכוחות המצרים פתחו באש ארטילריה לעבר כוחותינו. במכת־אש זו שותק לחלוטין השייט המצרי במפרץ סואץ, כאשר שלוש אניות נפגעו מפגזי הטנקים הישראלים.

שתי תחנות מכ"ם (ראדר) מצריות שפעלו בשטח ירדן והיו כפופות לפיקוד המצרי, הושמדו. תחנות אלה עסקו בעיקוב אחר תנועת מטוסי חיל־האוויר בשטח ישראל.

במחצית שנת 1969, לא נראה עדיין באופק פתרון כלשהו. פעולות החבלה והטירור בשטח ישראל היו בעיצומן. תגובותיו המוחצות של צה“ל לא איחרו לבוא. ברגע של גילוי לב, סיפר שר הבטחון, משה דיין, כי היו לו כמה מגעים בלתי ישירים עם אנשי פת”ח. כמה מנהיגים פלשתינאים שעם שוחח, לדבריו, נפגשו לאחר מכן, במקרה, עם יאסר עראפת. הם שאלוהו אם הוא מוכן “לשתות תה” בחברת דיין והוא סירב.

העתון הלונדוני “סאנדי טיימס” פירסם, אמנם, ב־12 באפריל ידיעה, שלפיה שלוש מדינות ערביות, ירדן, עירק וסעודיה, מתחילות לנקוט אמצעים נגד אירגון פת"ח מסיבות שונות, אלא שהסימוכין שהומצאו לכך היו קלושים למדי.

לעומת זאת הזדרזו חמשת אירגוני הטירור לפרסם הודעה משותפת בבירות, שבה דחו את “כל ההצעות שהועלו עד כה, מכל צד שהוא למען הסדר שלום במזרח־התיכון”. ההודעה איימה “לסדר את החשבון” עם מדינה ערבית, או מנהיג ערבי, שיעשו צעד כלשהו בכיוון הכרה ב“אויב הציוני”.

“קרן אור” היוותה האינפורמציה, הבלתי בדוקה, כאילו החליטה ברית־המועצות שלא לתמוך באירגוני הטירור הערביים, מאחר שהללו אינם מוכנים לתמוך בתוכנית השלום הסובייטית למזרח־התיכון. (תגובת אירגוני הטירור, לפי מקור האינפורמציה – העתון “אובזרבר”: “מוסקבה הפכה לשבויית העובדה המוגמרת ששמה ישראל. היא אינה חפצה להיגרר לעימות עם ארצות־הברית במזרח־התיכון, כשם שלא עשתה זאת בימי משבר הטילים בקובה”…).

מצרים החלה לתת ביטויים פומביים מפורשים למגמה החדשה שלה, במסגרת האיסטרטגיה של נאצר: “שיחרור וטיהור של השטחים הכבושים בידי ישראל”. הפרשנים הערביים הבהירו, כי אחרי מלחמת ששת הימים, קבע נאצר שלושה שלבים לפעולות צבאיות נגד ישראל: א. שלב העמידה האיתנה והבלימה, שנסתיים בסוף שנת

1. ב. שלב ההגנה המונעת, ההרתעה וההתגרות, שהחל בראשית שנת 1969 ומסתיים במחציתה. ג. שלב “השיחרור והטיהור” המתחיל במחצית שנת 1969.

הפרשן המצרי המוסמך ביותר, עורך “אל־אהרם”, חסנין הייכל, מקורבו של נאצר, קבע באורח חד־משמעי: “הסכסוך הישראלי־ערבי נכנס לשלב קריטי, משום זעמם של הישראלים החמושים מכף־רגל ועד ראש ואינם יכולים להשיג מטרה, שכבר ראו אותה בטווח הישג ידם. ישראל לא תפתח באופנסיבה כללית הגד מצרים, באמצעות חיל־האוויר, אלא תעדיף שיטה של פשיטות בזק, כמו בבירות ובנאג’־חמאדי, בצורה חריפה יותר. יש במצרים מטרות חיוניות – אך המטרה העיקרית תהיה פגיעה בכלל המשטר הפוליטי. כך עלול המצב במצרים להתערער עד כדי סילוקה מקו העימות עם האוייב”.

השאלה המרכזית היתה ונשארה: באיזו מידה יצליח ה“מימד הבטחוני” החדש להרתיע את מדינות ערב בכלל ואת אירגוני החבלה והטירור בפרט? מוטב לסכם נקודה זו בדבריו של שר הבטחון: “ההסכמים שלנו הם בין־מדינתיים, בינינו לבין המדינה השכנה, והיא האחראית למה שנעשה משטחה. אין לנו חשבונות עם תושבים אלה או אחרים בירדן, או במצרים, או בסוריה, או בלבנון. פעולות נגד אובייקטים ממלכתיים בשטחי המדינות השכנות, אומרות לאותן מדינות שאנחנו רואים אותן אחראיות לפעולות פת”ח משטחיהן נגדנו. ננקטו פעולות כאלה נגד מצרים, ירדן ונגד לבנון. אין אנו צריכים לסגת מהעקרון הזה של ראיית המדינה השכנה כאחראית לפעילות הנעשית משטחה. לא לשחרר אותן מזה. איננו יכולים לחפש את אנשי הטירור בין ההרים בכל מקום. יש לנו הסכם הפסקת־אש עם המדינה השכנה, וזו תואיל בטובה לשמור על הפסקת־האש. ואם לא, אם מצרים שולחת יחידות קומנדו מעבר לסואץ, אם מניחה ירדן לפת“ח לפעול ואם לבנון מאפשרת ליחידות חבלה להתאמן בשטחה ולצאת אחר כך לציריך – בהן אנו רואים את האחראיות לכך וגם אנחנו יכולים להגיע אל פנים המדינה הערבית שעושה זאת ולפגוע באובייקטים הממלכתיים שלה”.

פעולות התגמול הישראליות ויהיו הפתעתן והיקפן אשר יהיו, לא יוכלו לשים קץ בעתיד הנראה לעין לפעילות החבלה והטירור, ובודאי שלא לקרב את השלום.

אך, אלמלא הפעולות שהיו בעבר, ואלה שיהיו בעתיד, בהתאם לצרכים – המצב היה גרוע יותר. חוסר תגובה היה בעבר, ויתפרש בעתיד כפחדנות, הססנות ומה שיותר חמור: חולשה מדינית וצבאית. ספר הספרים קבע: “עין תחת עין, שן תחת שן”. עם ישראל זקף את קומתו לאחר קבלת עצמאותה של מדינת ישראל. הוא מצווה לעשות הכל ששואת אירופה לא תחזור שנית.

מלחמות־המנע נעשות כברירה אחרונה.

פעולות התגמול – כתזכורת לעוצמתו של צה"ל מול חולשת צבאותיהם ורמתם המקצועית והמוסרית הירודה של אנשי הטירור הערבי.

 

צל"שים עבור פעולות התגמול    🔗

אלה שמות לוחמי צה"ל אשר זכו בציון לשבח מראש המטה הכללי
עבור מעשי גבורתם בפעולות התגמול.

ציון לשבח לרב־טוראי ברקו אלברט

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 26248 רב־טוראי ברקו אלברט – חי"ר, אשר נהג את מחלקתו בקרב והמשיך בתפקידו על אף הפצעו.

י“ח באב תשי”ד, 17 באוגוסט 1954

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

הנ“ל בהיותו בתפקיד מפקד מחלקה הסתער עם מחלקתו, אשר היתה מורכבת מחיילי מלואים בלתי מאומנים ברובם, על מוצב שנתפס ע”י האויב בשטח ישראלי וכבש אותו. רב"ט ברקו על אף הפצעו המשיך בתפקידו עד שהוחלף.

ציון לשבח לסמל ג’יבלי יצחק

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/120093 סמל ג’יבלי יצחק – חי"ר, אשר נפל בשבי, כשהוא פצוע קשה, לאחר שיחידתו נתקלה ביחידות הלגיון הערבי.

כ“ב בטבת תשט”ו, 16 בינואר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בתאריך 28.6.54 נתקלה יחידת צה"ל עליה נמנה סמל ג’יבלי יצחק ביחידות הלגיון הערבי. תוך חילופי יריות נפצע סמל ג’יבלי פצעים קשים אך למרות זאת המשיך לפעול באומץ לב ובהעזה. הוא דרש מחבריו להשאירו במקום ולא לפנותו על־מנת שלא יפגעו הם. הוא עצמו נפל בשבי. התנהגותו של סמל ג’יבלי בפעולה, לאחר הפצעו ובשבי היתה למופת.

ציון לשבח לסרן סעדיה אלקיים

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/41022 סרן סעדיה אלקיים ז"ל, על גבורה ורוח מנהיגות למופת בקרב.

כ“ב בניסן תשט”ו, 14 באפריל 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סרן סעדיה אלקיים שפקד על חלק מהכוחות בקרב עזה פרץ בראש חייליו, כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב היתה נמרצת וסרן אלקיים הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב, עד נופלו.

התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה.

ציון לשבח לסג"מ טוכטנברג עוזי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 245829 סג"מ טוכטנברג עוזי על גילוי אומץ לב ומנהיגות מעולה תחת אש האויב.

י“ז באייר תשט”ו, 3 במאי 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

א. בעת הפריצה למחנה האויב, אשר לתוכו ברחו כוחותיו לאחר שנתקו את המגע, הסתער סג"מ עוזי טוכטנברג בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות על מחנה האויב. הוא ביצע את משימתו למרות שנפצע. לאחר כיבוש חלק אחד של המחנה, הופנה בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות נגד חלקו השני של המחנה וטיהר אותו במהירות ובהחלטיות, כולל טיהור שטח שהוקצה ליחידת משנה שניה. למרות פציעתו גילה יוזמה ומנהיגות מעולים בארגון אבטחת המחנה הנכבש לצורך פיצוצו.

ב. סג"מ טוכטנברג עוזי המשיך לפקד על כיתתו גם בעת הנסיגה וביצע את המשימות המוטלות עליו למופת.

ציון לשבח לסגן משה סטמפּל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/213099 סגן משה סטמפּל על גילוי מנהיגות מעולה.

כ“א באלול תשט”ו, 8 בספטמבר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

ציון לשבח לרס"נ מרדכי גורבן

להלן ציון לשבח שניתן על ידי ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/82493 רס"נ מרדכי גורבן על גילוי מנהיגות מעולה.

כ“א באלול תשט”ו, 8 בספטמבר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

ציון לשבח לסרן קלמן מגן

להלן ציון לשבח שניתן על ידי ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/88015 סרן קלמן מגן על גילוי מנהיגות ודבקות למשימה בקרב.

ג' בטבת תשט"ז, 18 בדצמבר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על מוצבי א־צבחה ונחל סירם שבאזור ניצנה הישראלי, שמש סרן מגן דוגמה לפקודיו וחבריו בגילוי מנהיגות ודבקות למשימה, בכך שהמשיך לפקד על יחידתו במשך 3 שעות לאחר שנפצע בירכו, ופונה רק לאחר פנוי אחרון פקודיו.

ציון לשבח לרס"נ אהרון דוידי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/31240 רס"נ אהרן דוידי על עוז רוח ומנהיגות למופת בקרב.

כ“ד בטבת תשט”ז, 8 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב עזה, כאשר שובש אחד מכוחות המשנה בעת הלחימה ביעד, לאחר שנהרג מפקדו, פרץ רס"נ דוידי חשוף לאש האויב, ארגן את כוח המשנה מחדש והמשיך בהסתערות תוך שינוי כיוונה, עד לחיסול התנגדות האויב.

ציון לשבח לסג"מ עובד לדיזנסקי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/119886 סג"מ עובד לדיזנסקי על העזה אישית ומנהיגות למופת בקרב.

ה' בשבט תשט"ז, 18 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטות על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת, נהג סגן־משנה לדיזנסקי את יחידתו בהסתערות על אחד המוצבים. בהתקלו בגדר אשר פוצצה עבר יחידי בזחילה מתחתה, פרץ לנוכח אש האויב, הרג מקלען ושני רובאים, ועל ידי כך איפשר ליחידתו לחדור למוצב ולהשלים את בעורו.

ציון לשבח לרב“ט אמנון אבוקאי ז”ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 303849 רב־טוראי אמנון אבוקאי ז"ל, על אומץ לב ומשמעת למופת בקרב.

כ“א בטבת תשט”ז, 5 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטת כונתילה פרץ רב־טוראי אבוקאי ז"ל נוכח אש חזקה, לאחת מעמדות האויב, במלאותו בשלמות אחר הוראה לשבות מאנשי האויב תוך הימנעות מפגיעה בהם. תוך ביצוע משימתו נורה, נפצע אנושות ומת אחר כך מפצעיו.

ציון לשבח לסרן רפאל איתן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/96036 סרן רפאל איתן על העזה אישית ומנהיגות למופת בקרב.

כ“ד בטבת תשט”ז, 8 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטת כונתילה, הסתער סרן איתן בראש אנשיו, תוך טיפוס על צוק נישא ותלול מול אש האויב, וחיסל עמדת מק"ב שבלמה את התקדמותם.

ציון לשבח לסג"מ ישי צימרמן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 245835 סג"מ ישי צימרמן על אומץ לב למופת בקרב.

כ“ו בשבט תשט”ז, 8 בפברואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן־משנה צימרמן, שימש מפקד יחידת משנה בקרב על משלט א־סבחה שבאזור ניצנה הישראלי.

היחידה שבמסגרתה פעל הסתערה על מוצב הפיקוד של האויב ועמדת המרגמה שלו, תוך כדי כך נפצעו רוב הקצינים וחלק ניכר מן החוגרים והתקדמותה שובשה. בנסיבות אלה המשיך סגן־משנה צימרמן עצמאית בבעור עמדות האויב עד לחיסול התנגדות.

ציון לשבח לטוראי מזרחי יעקב ז"ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 308200 טוראי מזרחי יעקב ז"ל על אומץ לב בקרב.

כ“ו בשבט תשט”ז, 8 בפברואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטת כונתילה נמנה טוראי מזרחי ז"ל על כוח המשנה שהסתער על המבנים במגמת לכידת שבויים.

תוך כדי הסתערות המשיכה קבוצת חיילי אויב לגלות התנגדות, טוראי מזרחי ז"ל רדף עצמאית, תוך גילוי אומץ לב מופתי, אחרי לוחמי האויב. בעת הסתערותו נפצע אנושות ובעת שיבת הכח לבסיסו מת מפצעיו.

ציון לשבח לטוראי יצחק בבסקי ז"ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 319411 טוראי יצחק בבסקי ז"ל, על אומץ לב למופת בקרב.

כ“א טבת תשט”ז, 5 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משלטי א־סבחה באזור ניצנה הישראלי שימש טוראי בבסקי כמקלען. יחד עם מפקד כתתו הסתער בראש הכתה, תוך יריה במקלע, מול עמדת אויב שהתמידה באש כבדה, עד נפלו צעדים מספר לפני העמדה.

בפעולתו רבת האומץ והסיכון העצמי איפשר את חיסול העמדה והמשך ההסתערות.

ציון לשבח לטוראי דן פליש

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 307932 טוראי דן פליש על אומץ לב ויוזמת־מנהיג בקרב.

כ“א טבת תשט”ז, 5 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משלטי א־סבחה בגבול אזור ניצנה הישראלי, לאחר שנפצעו מפקדיו הישירים, גיבש טוראי פליש קבוצת לוחמים ונהגם אחריו תוך גילוי אומץ לב עד סיום הלחימה ביעד.

ציון לשבח לסגן מאיר הר־ציון

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/245830 סגן מאיר הר־ציון על אומץ לב ומנהיגות למופת בקרב.

כ“ו בשבט תשט”ז, 8 בפברואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן הר־ציון פקד על כח משנה בפשיטות על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת. בדרכו אל היעד שנקבע לו – מוצב קורסי – נהג את יחידתו בציר־תנועה קשה ביותר והפעילה תוך גילויי אומץ לב ומנהיגות מופתית נגד אויב עדיף מספרית, עד להשגת המשימה במלואה.

ציון לשבח לסגן ד"ר מוריס אנקלביץ

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 337660 סגן ד"ר מוריס אנקלביץ על בצוע ניתוח לפצוע אנוש, בתנאי קרב, תוך גילוי אומץ לב למופת.

י“ג בתשרי תשי”ז, 18 בספטמבר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בעת כבוש יעד אויב, בצע ניתוח לפצוע אנוש תחת אש אויב, תוך גילוי אומץ לב למופת.

ציון לשבח לסג"מ תמרי דב

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 305214 סג"מ תמרי דב על גילוי מנהיגות למופת ואומץ לב בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סג"מ תמרי שימש כמפקד מחלקה בחסימה בשעת פעולת קלקיליה. כשנפגע מפקד הפלוגה נטל את הפיקוד לידיו והצליח להחזיק מעמד בתנאים קשים ביותר.

ציון לשבח לטוראי זינגר דן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 314536 טור' זינגר דן על גילוי עוז רוח למופת.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משטרת קלקיליה, בטיהור תעלות קשר נפלו מפקדיו של טור' זינגר דן. הוא המשיך בעצמו בטיהור תעלות הקשר ועמדות אויב אחרות. בגמר פעולה זו חזר ואסף את כל הנפגעים מיחידתו.

ציון לשבח לטוראי סרוסי אליהו

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 314555 טור' סרוסי אליהו על גילוי כוח סבל למופת, מסירות ודבקות לתפקיד.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משטרת קלקיליה, פרץ טור' סרוסי קדימה עם מחלקתו בה שימש כחובש מחלקתי, נפצע בין הראשונים עם עוד 7 חיילים. המשיך לטפל בנפגעים, גרר ואסף את כולם בתעלת הקשר. עזר בהעמסתם על מכוניות הפינוי ורק לאחר מכן הודיע כי אף הוא נפצע.

ציון לשבח לרס"נ בריל משה

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/72016 רס"נ בריל משה על גילוי תושיה ודבקות מופתית במשימה בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

יחידה בפיקודו של רס“נ בריל תקפה משלט אויב. בהתאם לתכנית צריכות היו 2 פלוגות להסתער על המשלט. למרות שפלוגה אחת נתאחרה ועל אף אש אויב קטלנית, נהג רס”נ בריל את פלוגתו ישר אל האויב והמשיך בהסתערותו, למרות שסבל אבידות כבדות.

ציון לשבח לסרן בר־אורין אברהם

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/16489 סרן בר־אורין אברהם על דבקות למשימה בקרב, על אף היותו פצוע.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סרן בר־אורין אברהם היה מפקד כוח חלקי, רכוב על 4 חצאי זחלים שמתפקידו היה לרתק מוצב אויב ולסייע להסתערות הפלוגה הרובאית. מחשש לכניסת ההתקפה לאור יום קיבל סרן בר־אורין פקודה לנסות לפרוץ למוצב דרך הגדרות ושדה המוקשים. בשעת הביצוע עלה זחל אחד על מוקש וסרן בר־אורין נפצע ברגלו. על אף היותו פצוע המשיך להסתער ופרץ בהצלחה ליעד. פעולה זו גרמה להתמוטטות האויב על המוצב ונמנעו אבדות כבדות.

ציון לשבח לסגן לדיז’נסקי עובד ז"ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/119886 סגן לדיז’נסקי עובד ז"ל על גילוי מנהיגות מעולה ואומץ לב למופת בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן לדיז’נסקי שימש כמ"פ והוביל מחלקה מפלוגתו בהתקפת לילה על אויב מחופר ומבוצר בכוכים שמנה פלוגה לפחות. הסתער בראש אנשיו, הטיל רימון לעמדת אויב, הרימון נפל חזרה לעבר המחלקה. סגן לדיז’נסקי הפיל את החייל הקרוב אליו על האדמה ושכב עליו. בהתפוצצות נהרג ועל־ידי כך הציל את חיי החייל וחיילים נוספים מן המחלקה.

ציון לשבח לסרן גורודיש שמואל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/51401 סרן גורודיש שמואל על גילוי מסירות ודבקות מופתית במשימה.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בעת הקרב ליד אבו־עגיילה, נפצע סרן גורודיש בידו פצע קשה. למרות פצעו, שלפי דברי הרופא גרם לו סבל רב, המשיך לפקד ועשה מספר נסיונות לחלץ טנק שנשאר בשטח. לעת ערב, בשכוך הקרב, נכנסה פלוגתו להגנה ולמרות זאת לא נאות הנ"ל לעזבה. סרן גורודיש החליט להשאר עם פלוגתו גם לאחר שהרופא אמר לו שעלולים להגרם לו סבוכים בהמשך הזמן. כך המשיך גורודיש לנוע עם פלוגתו ונכנס למחרת לקרב נוסף, רק לאחר 24 שעות פונה לבית חולים, שהה בו מספר שעות וחזר שוב לפלוגתו.

ציון לשבח לסגן קליין משה

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/228841 סגן קליין משה על גילוי מנהיגות ותושיה בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן קליין משה היה מפקד הכוח הפורץ למוצב אויב, לאחר שאמצעי הפריצה לא הופעלו התייצב בראש יחידת החבלנים שלו ותחת אש אויב חזקה פרץ הגדרות ושדה המוקשים ונאחז ביעד. בשעת טיהור היעד נתקל בכוח שני שפרץ פנימה בטעות. על־ידי גילוי תושיה מנע אסונות מיותרים. בעוד הכוח השני לא ביצע משימתו בפריצה ליעד שני, המשיך סגן קליין וכבש את חלקו השני של המוצב. במהירות הסתערותו גרם להתמוטטות האויב ומנע אסונות.

ציון לשבח לסגן גודלביץ שלמה

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/290387 סגן גודלביץ שלמה על גילוי קור רוח למופת תחת אש ובתנאים קשים.

ב' אייר תשי"ז, 3 מאי 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בעת הקרב על משטרת קלקיליה שימש סגן גודלביץ כקצין תותחנים קדמי ליד כוח החסימה. בהיות הכוח מכותר תחת אש אויב, ולאחר שמפקד הכוח נפצע קשה, המשיך סגן גודלביץ לכוון את אש תותחיו לקרבה הבלתי אמצעית של מוצב שעליו התבסס הכוח, בתנאים קשים ביותר תוך קור רוח ושקט נפשי. בזה הצליח לגרום אבידות לאויב ולמנוע ממנו הסתערות על המוצב עד הגיע כוח החילוץ למקום.

ציון לשבח לסגן אורי כהן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/282558 סגן אורי כהן על גילוי תושיה, מנהיגות ודבקות במטרה בשעת קרב.

י' שבט תש"ך, 8 פברואר 1960

חיים לסקוב, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בהיותו מפקד כוח חסימה בפשיטה על חרבת תאופיק התחתונה, נתקלה החולייה המובילה באש מקרוב וסבלה נפגעים. בניגוד למתורגל מראש למקרה זה וכדי למנוע אבידות נוספות בהתקפה חזיתית, השאיר את החוליה המובילה במגע עם האויב וביצע, עם שתי חוליות, איגוף, תוך ניצול נכון של השטח, ותקף את האויב מעורפו. עם בריחת האויב המשיך במשימתו ורק לאחר שהגיע למקום החסימה שלח כוחות לטיפול בנפגעים ולסריקת עמדות האויב.

בזאת גילה שיקול דעת והחלטה נכונה למניעת אבידות מהכוח שבפיקודו – ויחד עם זאת – דבקות למשימה, אשר בוצעה במילואה.

ציון לשבח לסגן אמיר דרורי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/325150 סגן אמיר דרורי על גילוי תושיה ומנהיגות בקרב.

י' שבט תש"ך, 8 פברואר 1960

חיים לסקוב, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בהיותו מפקד כוח חסימה בפשיטה על חרבת תאופיק התחתונה, כאשר הכוח המוביל נתקל במארב, פיצל את שאר כוחו ונע במהירות למקום החסימה שנקבע לו, זאת תוך שיקול כי יספיק עוד לחסום את דרך הנסוגים מהמארב. תוך כדי תנועתו נתקל בשניים מחיילי האויב ופגע בהם. בהגיעו למקום החסימה המתוכנן, כשמצא אותו תחת אש יעילה ממוצבי תאופיק העליונה, הזיז את כוחו במהירות במעלה התלול ביותר עד למקום כ־50 מ' מתאופיק העליונה והודיע על השינוי לחסימות השכנות. בזאת הוכיח שיקול מהיר ונכון להיות דבק למשימתו תוך גילוי תושיה, שמירה על בטחון אנשיו ומנהיגות בקרב.

ציון לשבח לרס"נ ענבר בנימין

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/89600 רס"נ ענבר בנימין על התנהגות למופת ומתן דוגמא אישית יוצאת מן הכלל ליחידתו.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16 - 17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, עם ביצוע המשימה הראשונה של יחידתו, נקרא לשתף פעולה עם יחידה שכנה. בקור־רוח ובמהירות הניע את כוחותיו לעבר המשימה החדשה. בראשם עלה והסתער ובמו ידיו חיסל מספר חיילי אויב. בכך סייע לסיום מהיר של הקרב.

ציון לשבח לסג"מ קרפלס זלמן זבולון

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 446926 סג"מ קרפלס זלמן זבולון על התמדה, מסירות ואומץ לב בשמירת הקשר תחת אש ארטילרית רצופה.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16–17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, פגזי האויב נתקו את קווי הטלפון. אישית – פעמים לאין ספור, תחת אש שוטפת, רץ לתקן את הקווים ולשמור על הקשר החיוני. בפעולתו זו נפצע.

ציון לשבח לרס"נ עופר צבי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/120141 רס"נ עופר צבי על התמדה ועקשנות בביצוע המשימה ומתן דוגמא אישית למופת.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16–17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, למרות האש הכבדה אשר נפתחה על יחידתו לפני הגיעה אל היעד – הסתער הכוח על המוצב כשרס"נ עופר רץ קדימה להחליף מפקדים שנפצעו, ואישית נלחם בראש כוחותיו לטיהור המוצב כשהוא יורה בכלי נשק שונים, זורק רימונים ומושך כוחותיו אחריו.

ציון לשבח לסרן ד"ר לבל יצחק

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/214600 סרן ד"ר לבל יצחק על התמדה, מסירות ואומץ לב ללא חת בטיפול בנפגעים, תחת אש ארטילרית רצופה.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16–17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, אוהל איסוף הפצועים הוקם בחצר גלויה ללא מחסה. נפגעים הגיעו ברציפות במשך מספר שעות כשכל אותו זמן נתונה החצר לאש ארטילרית כבדה של האויב.

למרות שמספר פעמים נפגע האוהל ברסיסי פצצות, המשיך הרופא לטפל בנפגעים, למיינם ולפנותם לבתי־חולים. ורק כשסיים תפקידו זה, ניגש לברר אפשרות העתקת האוהל למקום בטוח יותר.