“עין תחת עין”

1954 – 1950

ההתחלה היתה קשה. קשה מאד. בראשית שנות החמישים היה צבא ההגנה לישראל עדיין בחיתוליו. אולם, זמן־רב להתארגנות לא ניתן לצבא הישראלי. ההתארגנות באה תוך אש וקרבנות – תוך פעולות תגמול ראשונות – וכשלונות ראשונים. זמן קצר נדרש למפקדי צה"ל הבכירים לדעת, כי רק מדיניות של “עין תחת עין” תלמד לקח את הערבים מעבר לגבול.

פרק א: פעולות התגמול הראשונות

מלחמת העצמאות הנציחה באורח החלטי וסופי את הקמת מדינת־ישראל. למרות כוח האדם המוגבל והבלתי מאומן בחלקו וחרף המחסור החמור במטוסים, תותחים, כלי־שיט ושריון, הצליח צה"ל לגבור על צבאות ערב.

כאשר נחתמו הסכמי שביתת־הנשק בין ישראל ושכנותיה ופורסמה הצהרת המעצמות לשמירת הגבולות הקיימים, במזרח התיכון, היה ברור שישראל הפכה לעובדה קיימת.

בראשית שנות החמישים היה צה"ל עדיין בחיתוליו. לא נקבעו עדיין הדפוסים הקבועים של כוחות המילואים. הכוחות הסדירים התאמנו לפי שיטות, שהיו בחלקן נסיוניות.

מפקדי הצבא הבכירים הבינו, כי דרושות שנתיים־שלוש כדי להפוך את צה“ל לצבא חזק ומודרני. אבל פרק זמן זה לא ניתן לצה”ל על מגש של כסף. המציאות כפתה עליו התארגנות מהירה הרבה יותר, ומה שחשוב יותר, דחפה אותו לפעולות צבאיות מאולתרות. צבא הגנה לישראל דמה לאדם המושלך לתוך בריכת מים עמוקה מבלי שידע לשחות ומבלי שיהיה מוכן לכך, ומוטל עליו ללמוד לשחות תוך כדי הטבילה הצוננת; במקרה של צה"ל היתה הטבילה – טבילת אש חמה.

כך קרה למשל ב – 29 בנובמבר 1950, כשהלגיון חסם את הדרך הראשית לאילת בק“מ ה – 78, בטענה שקטע הדרך עובר דרך שטח ירדן. היה צורך בפעולת־תגמול מידית, כדי להוכיח לירדנים שמדינת ישראל מתכוונת לשמור על ריבונותה בכל האמצעים שברשותה. ואמנם, אלוף פיקוד דרום, משה דיין, הורה לכמה משוריינים מקומץ המשוריינים הדל של צה”ל, לפרוץ את המחסום בכוח. המשימה בוצעה כעבור יומיים בהצלחה. שתי שריוניות ירדניות הושמדו, יתרן הסתלקו מהשטח. למחרת נעשה נסיון ירדני להציב שוב את המחסום, אולם חיילי צה“ל, אשר קבלו בטחון עצמי לאחר הצלחתם הראשונה, מנעו את הדבר. התפתח קרב יריות, שבסיומו רשם לעצמו צה”ל את ההישג הראשון.

באותה תקופה החלו צליפות חזקות של הלגיון מעמדותיו מעבר לגבול בירושלים, אל מטרות צבאיות ואזרחיות בעיר. כתוצאה מצליפות אלו נהרגו ונפצעו חיילים ואזרחים. מפקד המחוז, אלוף משנה מישאל שחם שהיה עסוק אותה עת בגיבוש חטיבת המילואים הראשונה של צה“ל, פנה אל המטכ”ל וביקש אישור להחזיר בצליפות. נזכר כיום שחם: “לאחר דיונים אושר לי להציב שנים־שלושה צלפים ולהסתפק ביריות ספורות. דחיתי את האישור ואמרתי, כי לא תהיה לכך כל תועלת אפקטיבית. בקשתי שיועמדו לרשותי כתשעה עד שנים־עשר צלפים. הסכמתי למכת־אש אחת, אבל שתהיה מכה רצינית. לאחר היסוסים נתקבלה דרישתי. הצבתי את הבחורים והם ירו כפי שצריך. תוך דקות ספורות התרוקנו רחובותיה של ירושלים המזרחית. פחד הצלפים היהודים נפל על התושבים”. פעולות תגמול מעין אלה חזרו ונישנו במשך השנים שבהם שימש שחם כמפקד המחוז, אך הן היו יעילות רק לגבי צליפה והיו בבחינת “עין תחת עין”.

במצב מביך יותר עמד מפקד המחוז הרגיש ביותר של המדינה, כאשר תכפו ההסתננויות מעבר לגבול החל משנת 1951. תחילה הסתפקו המסתננים בגניבת ציוד חקלאי ובעלי חיים ובפעולות חבלה בעלות היקף מצומצם. חוסר התגובה של צה"ל עודד אותם. הם החלו לחוש עצמם חופשיים יותר בשטח ישראל, מה גם שנוכחו לדעת שבשעות החשיכה צומצמו הנסיעות של כלי הרכב האזרחיים בעורקי תנועה מסויימים. המסתננים החלו לרצוח אזרחים ישראלים חפים מפשע ובמקרים מסויימים התעללו בגופות הנרצחים.

ב – 8 בפברואר 1951 נתגלתה בשכונת מלחה בפרברי ירושלים גופתה של צעירה יהודיה, שנאנסה ונרצחה. מפקד המחוז החליט שיש להגיב בחריפות ומיד. הוא הטיל את המשימה על כוח קטן. 14 חיילי הכוח נתבקשו ל“בקר” בכפר הערבי שעפת הסמוך לשכונת מלחה ולהותיר “כרטיס ביקור”. מהלך פעולת התגמול, הנחשבת מבחינות מסויימות ל“פעולת” התגמול הראשונה של צה“ל, יכול כיום לעורר גיחוך. הלוחמים הישראלים, לא נתקלו בהתנגדות מעשית בהכנסם לכפר. הם פשטו בו וחיפשו מה לעשות. כמה מהחיילים גילו חוסר ידע מינימלי בשימוש בכלי נשק. אחד מהחיילים השליך רימון לתוך בית מבלי שהסיר קודם לכן את ניצרתו. חייל אחר שנפגע באורח קל מרסיס־אבן, הקים זעקות־כאב של אדם גוסס. אעפ”י־כן הצליחה הפעולה; כמה בתים פוצצו על יושביהם.

בתלונת ירדן לועדת־שביתת־הנשק נאמר כי 17 מתושבי הכפר ואורחיו נהרגו ותריסר אחרים נפצעו. השקט חזר לשכונת מלחה.

אל“מ מישאל שחם יודע להרחיב את הדיבור גם על פעולות תגמול שלא הצליחו ושהעלו סומק על לחייהם של קציני המטכ”ל הבכירים.

במקרה אחד הוטל על גדוד חרמ“ש לבצע פעולת־תגמול נגד הכפר הירדני אל־דאפי, מדרום לים המלח. היחידה לא הצליחה להגיע אל היעד וחזרה כלעומת שבאה. הכשלון היה צורב והטיל למשך זמן מה “כתם” על כוחות השריון של צה”ל. “כתם” זה ניזון גם מכישלון אחר, שהיה קשור הפעם בטרגדיה אישית. אחד ממפקדי המחלקות של החרמ"ש, שעליו הוטל להשתתף במבצע פיצוץ בארות בעזה, כתגמול על פיצוץ בארות ישראליות, מצא עצמו למחרת בבוקר כשהוא מנווט את חייליו בתוך שטח ישראל סמוך למשק מפלסים. העלבון היה כואב מדי מכדי שיוכל לשאתו. הוא איבד עצמו לדעת.

מספר אל“מ שחם: “שנת 1952 היתה רצופה בכשלונות. חיילי צה”ל לא הוכיחו דבקות במטרה והוכיחו העדר כושר מקצועי. אפשר להזכיר מקומות שבהם נערכו, או היו צריכות להערך, פעולות תגמול ולא נעים להזכר בהם. בית־ג’אלה, בית־סירה, אידנה ואדי פוקין, פוריק, דיר־באלט ועוד. המזל היה, שפעולות התגמול המוגבלות הללו לא זכו לפירסום בעתונות הישראלית. מוטב היה כך. מוטב היה שתושבי ישראל יחשבו שצה”ל נוקט, מסיבות מדיניות ואחרות מדיניות של הבלגה מאשר ידע הציבור על הכשלונות הצבאיים שלא היו לכבודו של צה“ל”.

מפקד מחוז ירושלים טוען, כי הכשלונות לא היו רק נחלת החיילים שפעלו באזור ירושלים. סיירת מיוחדת שהקים אלוף פיקוד הדרום משה דיין (כינוייה היה “סיירת 30”) ביצעה, אמנם, שורה של פשיטות מעבר לגבול, לא תמיד עלו פשיטות אלה יפה וגם סיירת זו זקפה לחובתה כמה כשלונות. עובדה היא, שכאשר עבר ב – 1955 דיין לכהן כראש אג“ם במטכ”ל, בשלהי 1952, חדלה הסיירת מלהתקיים.

בחוגי צה“ל פשטו השמועות על הכשלונות הצבאיים. בני קיבוצים שהיו פזורים ביחידות שונות שאלו, מדוע לא מקימים “נבחרת” של “פייטרים”. פה ושם נשמעו לחישות, כאילו פירוק הפלמ”ח לא היה צעד בעיתו, וכי פרישתם של רבים ממפקדיו משורות צה“ל, הזיקה יותר מאשר הועילה. מסתבר, שגם הערבים “הריחו” משהו מהמתרחש בצה”ל של ראשית שנות החמישים. אחד ממפקדי הלגיון הערבי, ליטננט קולונל פּיטר יונג, קצין בריטי שכיהן כמפקד גדוד באיזור ירושלים, יכתוב כעבור שנים בספר זכרונותיו על שנות ה – 1950 – 1953: “בכל התקריות שאירעו באיזור ירושלים, היה הצבא הישראלי האחרון ש”בדאגות“. אחרי הכל הם לא התקדמו ובודאי אף לא חשבו לעשות כן. הם ירו הרבה, אך בעיקר באוויר. הם ניסו להגיב בדרכים שונות ומשונות מעבר לגבול, לרוב ללא הצלחה. אין אני מזלזל בצבא הישראלי. לפי קנה מידה מזרח־תיכוני זהו צבא שלמעלה מהבינוני, אך שמחתי שאין לי ענין עם גרמנים או יפנים. אז היו אבדותינו כבדות הרבה יותר”…

ודאי שצה"ל לא ייחל מעולם להדמות לצבאות הללו. ברבות הימים כאשר הלכו ותכפו פעולות התגמול, הוא יצליח לרכוש לעצמו מוניטין של צבא יעיל ומשובח. צבא הדבק במשימתו ומבצע אותה על הצד הטוב ביותר.

פרק ב: הפשיטה בנבי־סמואל

כבר בתחילת שנת 1953 הלך והחמיר בהתמדה המצב הבטחוני. חיילי צה“ל נהרגו במארבים שהוצבו בשטח ישראל, אזרחים הותקפו בשנתם, בוצעו חבלות במסילות־ברזל וההסתננות הפכה דבר שיגרתי. בישיבת חירום של הממשלה, בראשותו של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון, נמסר דו”ח על תכנית ערבית להגביר את המאבק נגד ישראל. תכנית זו גובשה בישיבת ראשי המשלחות הערביות לועדות שביתת־הנשק עם ישראל, שהתכנסה ברבת־עמון. מטרתה: איחוד פעולות הטירור נגד ישראל.

מדבריהם של שרי הממשלה הצטיירה תמונה קודרת למדי של המצב הבטחוני. ב.ג. חש עצמו שלא בנוח. הוא הצביע אמנם על כך, שצה"ל הוכיח את יכולתו בשורה של פעולות באזורים שונים בארץ, אך דבריו לא הביאו להקלה.

ד“ר ראלף בנץ', מנהל מחלקת הנאמנות של האו”מ, הכריז בבואו ארצה באותם ימים גורליים: “המצב הולך ומחמיר, אך אינני מאמין בסיבוב שני בין ישראל והערבים. בהסכמי שביתת־הנשק יש סעיפים המחייבים את שני הצדדים להמנע מגילויים של תוקפנות ואיבה הדדיים”.

אולם החוצפה הערבית הלכה וגברה. ב – 9 בפברואר הגישה ירדן לישראל אולטימטום לפנות את בנין הקולג' הערבי לשעבר באיזור המפורז בירושלים. שלטונות ירדן איימו כי “ינקטו האמצעים הדרושים לשמירת האינטרסים והזכויות”. ב – 26 בפברואר נערך ליד בית גוברין קרב בין יחידת צה“ל לבין יחידה ירדנית שחדרה לשטח ישראל. דובר צה”ל גילה, כי היתה זו החדירה השלישית תוך שבוע ימים. חוצפת הירדנים גברה לאחר שהחלו להפעיל לחץ מדיני כבד בזכות סיפוחו של הר־הצופים לשטח ירדן. המצב הלך והחמיר והגיע לשיאו ברצח מתועב של שני חיילי צה"ל בחופשה ליד כפר־הס. עקבות המרצחים הוליכו לקלקיליה.

האם צה"ל ימשיך להבליג? – שאלו אזרחי המדינה.

מפקד מחוז ירושלים, אל"מ מישאל שחם, הגביר בשבועות הבאים את לחצו לריכוז בעלי כושר לחימה מעולה שעליהם יוטלו משימות מעבר לקוי־האויב.

מספר הוא בהקשר לכך: "נפגשתי עם שלישו הצבאי של בן־גוריון ודיווחתי לו על הצעתי. הוא אמר לי בשמו של “הזקן” להכין תזכיר בכתב. כך החלה לראשונה לקרום עור וגידים הקמתה של היחידה המהוללת “101”.

האיש שהקים את היחידה ופקד עליה היה רס"ן מילואים צעיר בן 25 שחבש את ספסל הלימודים בפקולטות להיסטוריה כללית ולמדעי המדינה באוניברסיטה בירושלים. שחם החליט, ביזמתו, לקרוא אליו את הקצין הצעיר אריק שרון, ולהטיל עליו משימה נכבדה: חיסולו של מוסטאפה סמואלי. איש הכפר נבי סמואל הידוע לשמצה, שכנופייתו חצתה לעיתים מזומנות את הגבול וזרעה רצח והרס בשטח ישראל. “שחם אמר לי, שהמדובר הוא בפעולת־תגמול חד־פעמית שתהיה בעלת השלכות מרחיקות לכת”. מפקד המחוז גילה לקצין הצעיר, כי למעשה נוקם סמואלי את נקמת דמו של אחיו האהוב, שנהרג במלחמת העצמאות וכי נשבע להקדיש את חייו למטרה זו. “כמה יהודים עלינו להקריב בגלל אחיו של הרוצח הזה”? שאל שחם את שרון. אריק הסכים ליטול על עצמו את הפיקוד על הפעולה, שנועדה להתבצע למחרת בלילה.

את היום שלפני הפעולה הקדיש לחיפושים אחר אנשים מתאימים. הקצין הנועז, שקיבל פיקוד על גדוד בגיל צעיר ועתיד היה להוכיח עצמו בשנים הבאות כמפקדם של חיילי צה"ל המובחרים ביותר, שנא מאז ומתמיד כשלונות. למרות שידע כי המדובר הוא בפעולת־תגמול חד־פעמית, רצה להצליח בה בכל מחיר. הוא סובב איפוא עם הטנדר האזרחי שהועמד לרשותו, וריכז את שבעת הלוחמים, אחד אחר השני: יהודה דיין, שלמה באום, יורם לביא, גוליבר, סעדיה, עוזי ויהודה פיאמנטה.

החברה¹ התכנסה שעה קלה לפני היציאה בחדר המבצעים של בסיס החטיבה הירושלמית. הלוחמים הכירו ברובם זה את זה, למרות שלא נפגשו לעיתים קרובות. כל אחד מהם היה “חייל למחצה” בלבושו. אריק צייד אותם בכלי נשק: טומיגנים, רימונים, אקדחים ובקבוקי מולוטוב וכמובן חומרי נפץ, והסביר להם בקצרה את המשימה: “אנו יוצאים הלילה לפעולת־תגמול קטנה בנבי־סמואל”. “בזמן האחרון נהרגו יותר מדי יהודים. צריך להפסיק את הדבר”.

הם יצאו לדרכם. ירדו לליפתא, עברו את עמק הארזים וחצו את הגבול. מסלול ההליכה לא היה קשה במיוחד, אך העובדה שהם לא היו מאומנים, השפיעה לרעה על כושרם הגופני. אף על פי כן רצה כל אחד מהם בנפרד להוכיח את עצמו ולא לפגר, גם אם נדרש להשקיע מאמץ כפול.

אורות הכפר נבי־סמואל נראו מרחוק. הם ייחלו לכך שראש הכנופיות סמואלי, יהיה בביתו בעת ביקורם של האורחים הבלתי־קרואים.

עמדות הלגיון סביב הכפר לא הצליחו לגלות אותם. הם מגיעים לביתו של סמואלי. סעדיה, החבלן, מניח מטען חומר נפץ ליד הקיר. גוליבר ושלמה באום מחפים עליו. הפיצוץ לא היה מוצלח ביותר. הדלת נשארה במקומה, רק אחד הקירות ניזוק קל. מכיוונים שונים נפתחה אש. אבל החבורה לא גילתה כל פחד. “נפוצץ את הבית פעם נוספת”, הציע גוליבר. תוך כדי כך הוא מגלה חלון אחורי. תריסיו היו מוגפים. הוא מבקש סיוע משני חבריו ומנסה את כוחו הרב בפתיחת החלון, תריס הפלדה לא נשבר. בינתיים הצליח סעדיה להניח שני מטענים נוספים. גוליבר וחבריו מסתלקים. פיצוץ נוסף, הבית נשאר עדיין על כנו. תוך כדי כך הם הבינו שסמואלי אינו בבית ואותה שעה שוטט אולי עם כנופייתו בשטח ישראל ושחר לטרף.

אריק פקד על נסיגה, אלא שרק חמישה לוחמים היו לידו. שלמה באום וסעדיה עדיין לא ויתרו. הם חיפשו דרך לתקן את שני הפיצוצים החלקיים ולפוצץ את הבית פעם נוספת. הירדנים קרבו לבית מכל עבר. גוליבר החליט להציל את המצב. הוא התרוצץ בשטח, איתר את השניים תוך כדי סיכון חייו, בעלטה הכבדה ששררה בכפר לא היה חסר הרבה שהם יירו בו. הוא הניח את כף ידו הגדולה על שכמם ו“גרר” אותם לעבר דרך הנסיגה.

השמונה התקרבו לגבול הישראלי. הם הצטערו בלבם על כך שסמואלי לא חוסל וביתו לא פוצץ, אך ידעו כי עצם הביקור היווה הצלחה. מוטל היה עליהם לחצות את קטע הדרך האחרון בזהירות ולהזהר שלא לעלות על שדה מוקשים.

בשעה 5 לפנות בוקר הם מגיעים לירושלים ומתפזרים איש לביתו. אריק נפגש עם אל“מ מישאל שחם ומוסר לו דו”ח. המסקנה היתה ברורה לשניהם: הפעולה לא נכשלה, אך אין מנוס מהקמת יחידה מיוחדת, שחייליה יהיו מאומנים, בעלי כושר גופני, בעלי יכולת בתפעול חומרי־נפץ, ומעל הכל – דבקים במשימתם. “עוד נפגש בעתיד הלא רחוק” – הבטיח שחם לאריק בעת הפרידה.

כעבור כמה ימים הזדרז לשגר תזכיר מפורט למטכ“ל ולב.ג. ובו הציע להקים את היחידה המיוחדת ולמנות כמפקדה את אריק שרון. נזכר כיום אל”מ מישאל שחם: “התזכיר קבע במפורש, כי אם לא תוקם יחידה כזו בהקדם, יהיו כשלונות גם בעתיד והם לא יוסיפו לשמו הטוב של צה”ל ולכושר הלוחמה שלו“. גם ראש אג”מ, אלוף משה דיין, שאמור היה להתמנות כעבור פרק זמן קצר כרמטכ“ל עיין בתזכיר ועדיין פיקפק אם יש מקום להעדיף יחידה אחת על פני יחידות צה”ל האחרות. לדידו טוב היה אילו כל יחידות צה“ל היו בעלות יכולת ביצוע מכסימלית מעבר לגבול. אבל ה”זקן" לחץ. בסופו של דבר נמצאה פשרה: הוקמה יחידת הקומנדו 101, שהיתה אמנם יחידה צבאית ביסודה, אך אופיה ושיטת הלוחמה שלה לא נעדרו אוירה פּרטיזנית־אזרחית. כמפקדה של היחידה מונה אריק שרון, אשר חזר ולבש מדי רס“ן בצה”ל.

פרק ג: חיילים ללא מדים

בראשית מאי 1953 החליטה ממשלת ישראל להקים את משמר הגבול. החלטה זו באה נוכח המצב בגבולות ובשכונות הספר הירושלמיות, וכאמצעי־מנע לחדירותיהן התכופות של כנופיות מרצחים ומחבלים. ההודעה על הקמת משמר הגבול פורסמה באורח רשמי. הציבור למד להוקיר ולאהוב את בעלי הכומתות הירוקות, ככל שנודע על פעילותם בגבולות. ישובי־הספר קיבלו את סיורי המשמר בזרועות פתוחות.

במקביל להקמת משמר הגבול החל גיוסם של ראשוני המתנדבים ליחידה הסודית “101”. עד היום קיימים חילוקי דעות לגבי מקור השם. יש הטוענים כי שם זה היה כשמה של יחידת פשיטה בריטית. אחרים מייחסים זאת לתיאוריה שהקנו לעצמם אנשי היחידה, שלצה“ל היו באותה תקופה 100 יחידות ועוד אחת הלא היא “101”. האחראי על גיוסם של המתנדבים היה שמואליק, קצין האג”ם של החטיבה הירושלמית. אריק פנה אליו וביקשו לסייע לו באיסוף האנשים ומיונם.

מאחר שממילא נקבע, כי היחידה תהיה כפופה לחטיבה הירושלמית, אף כי תפעל באורח עצמאי, הוא הסכים. כך רוכזו האנשים בזה אחר זה: שלמה באום, מיקי, “פלח”,“קאצ’ה”, ישי צימרמן, מאיר הר־ציון, ג’יבלי, צבי סדן, גוליבר, אלישע, אשכנזי, אורי אופּנהיימר, שי ז’רשבסקי, שלמה גרובר וחנן סמסון. האחרון היה מן הנועזים שבחבורה; כאשר יפול במירדף עם מחבלים במרץ 1969, בעת שירות במילואים בדרגת רס“ן, יספיד אותו מפקדו ביחידת 101 אלוף אריק שרון באומרו: “כיום יכול צה”ל לקבל כל מספר מתנדבים הדרוש לו. מתנדבים המסוגלים לבצע כל משימה, בכל מקום. אז, כאשר הכרתי את חנן, היתה זו קבוצה קטנה שמנתה כמה עשרות לוחמים. עשרים, שלושים ולבסוף חמישים. אז לא הצלחנו לאסוף יותר. חנן היה מהמתנדבים הראשונים. זו היתה חבורה של לוחמים עזי נפש, שגדולתם בזה, שבאו, האמינו, נלחמו והצליחו לסחוף את צה”ל כולו אחריהם. חנן היה מהבולטים שביניהם, לא רק כלוחם אלא כאדם וחבר. חנן נפל באותה דרך בה התחיל את שירותו, כמפקד בחיל־הצנחנים של צה“ל, יחידה שבמשך שנים נשאה לבדה בעול פעולות הלחימה ושהיום ממשיכה בדרך זו, בצד שאר יחידות צה”ל כשהיא מובילה ומשמשת דוגמה ליחידות האחרות. בלכתם ראשונים משלמים הצנחנים מחיר רב ויקר. חבריו כולם, אנשי היחידה והצנחנים יזכרוהו באהבה".

סביב הקבר יעמדו דום אנשי יחידת 101. בכל תקופת פעילותם הקרבית במסגרת היחידה לא נפל איש מהם: במרוצת השנים נפלו כמה מהחברה במבצע סיני, פעולות תגמול, מלחמת ששת הימים והמרדפים. סמלי הדבר שזמן קצר לפני מותו יצליח חנן, בעל כושר הארגון המופלא, לרכז פעם נוספת את יוצאי יחידת 101 במשק מזרע, שבו התגורר כל השנים. האם ביקש להפרד מהם?

בחודש מאי 1953 היו ראשוני המתנדבים ליחידה צעירים בני 25 – 30, שגילו התלהבות לרעיון לפעול מאחורי הקווים ולהחזיר את עטרת צה“ל ליושנה. גאוותם היתה על אופיה המיוחד של היחידה. הם השתכנו במחנה צבאי מרוחק, סמוך לכפר ערבי נטוש. הם לבשו בגדים אזרחיים בעת שהייתם במחנה, באימונים, בחופשות ובפעולות עצמן. בכיסם היה אישור מיוחד, חתום ע”י מפקדם, רס“ן אריק שרון, שלפיו מותר להם להסתובב ללא מדים, אף כי הם חוילו לצה”ל כדת וכדין.

מדוע ניתן ההיתר? הסיבה העיקרית לכך נבעה מהרצון שלא לזהותם כחיילים במקרה שיפלו בשבי. מסיבה זו הם צויידו בטומיגנים, כנשקם האישי, למרות שכלי נשק זה לא היה נשק סטנדרטי בשימוש צה"ל.

על אותה תקופה מספר “פלאח”, כיום עו"ד שמואל ניסים: “הייתי תלמיד הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; בפקולטה באו אלי ביום בהיר אחד והציעו לי להצטרף ליחידה מובחרת ובלתי שיגרתית. לא הסכמתי לכמה דברים הקשורים בשלבי הגיוס המוקדמים, כמו ענין אי לבישת המדים, אבל השלמתי עם כך והבעתי את הסכמתי להתגייס”.

כעבור שבועות יתברר כי “פלח” אינו מסכים עם דברים נוספים. במקרה אחד לפחות הוא יסרב למלא פקודה לצאת לפעולת־תגמול מסויימת, אך יפטור עצמו ללא עונש צבאי.

אנשי היחידה הרבו להתאמן בימים הראשונים. הדגש הושם בעיקר על תרגילי כושר, על הליכה ממושכת, שימוש בחומר חבלה, קליעה למטרה וכיו"ב. אף כי לא נקבעו עדיין דפוסי הלוחמה, היה ברור ללוחמים כי האחווה היא תנאי בל יעבור.

מדי יום מגיעים מתנדבים נוספים, רובם מקיבוצים. השמועה על הקמת היחידה המיוחדת פשטה במהירות הבזק. אריק מראיין כל אחד מהמבקשים להצטרף, מצרף אותו למסע היכרות, לרוב מעבר לגבול, כדי לעמוד מקרוב על כושרו. רק לאחר מכן הוא מחליט אם להשאירו או ל“נפותו”.

אחת מפעולות התגמול הראשונות של יחידת ה – 101 היתה – גירוש שבטים בדווים שחצו את הגבול והתמקמו באיזור המפורז של ניצנה. מסתבר, כי נסיונות קודמים של צה“ל להרחיקם מהמקום וממקומות אחרים באיזור לא עלו יפה. הערבים פיתחו שיטות שונות כדי לעקוף את צה”ל ולהחדיר עדרים למרעה בשטח ישראל.

אחת השיטות היתה איבטוחו של “חיל חלוץ”, שהיה מתמקם עם שחר על אחת הגבעות הסמוכות למקום ההסתננות. כאשר היו באים חיילי צה“ל לגרש את העדרים היתה נפתחת לעברם אש ממקורות החיפוי. רק לאחר שצה”ל דאג להכין מארבים ל“חיל־החלוץ” עוד בשעות הלילה המוקדמות, פסקה צורה זו של הסתננות. לעומת זאת הירבו המסתננים למקש את דרך הפּטרולים, כדי להקשות על חיילי צה"ל ממונעים לגרש עדרים ממקומות אחרים.

המשימה שהוטלה על אנשי יחידת 101 היתה טיהור השטח. כדי לבצע את המשימה ביעילות מירבית, מחליטים 16 אנשי היחידה, אשר נשלחו לבצע את המשימה, להסתייע במטוס סיור קל בלבד. נאמר לאנשי היחידה, כי מספר הבדווים באיזור נאמד ב – 4000.

לאחר מחשבה קצרה מגיעים הלוחמים הישראלים למסקנה, כי כדי לשלוט בשטח עליהם להשתלט על מקורות המים. הכוח חולק, איפוא, לארבע חוליות. כל אחת מהחוליות היתה מורכבת מארבעה חיילים ולרשותה עמד ג’יפ ומקלע.

השלב הראשון: מבצע הלם במרכזי השבטים הבדווים.

הג’יפּים שועטים איפוא במאהלים ויורים צרורות לכל עבר, הבדווים המופתעים שהורגלו עד אז לפעולות מוגבלות ובלתי אפקטיביות של יחידות צה"ל באיזור נגדם נסו בבהלה.

עתה בא תורו של השלב השני: הצתת המאהל, השמדת חביות מים וחסימת דרכי הגישה אל הבארות. הבדווים מתחילים להבין, כי יחידת צה“ל שהגיעה לאיזור המפורז שונה מהאחרות. אעפ”י־כן הם אינם נכנעים ומחליטים להשאר עדיין במקום, שמא היתה זו הפגנת־כוח בלבד. הם מנסים לצלוף מרחוק לעבר אנשי היחידה השוהים במשק קציעות.

החוליות יוצאות לפעולת תגמול שניה נגד הבדווים. הפעם מתחילה לחדור למוחותיהם של ראשי השבטים, כי צה"ל פתח עידן חדש. הם מסיקים את המסקנות ומתחילים לפנות את האיזור ולנוע לעבר מדבר סיני בגבול המצרי.

כעבור יומיים ניתן לחיילי יחידה 101 להוכיח את כושרם והעזתם. בעת סיור שגרתי של שני כלי רכב באיזור הפנוי, לקראת ביקורם של ראש אג“ם אלוף משה דיין, נתקע לפתע אחד מכלי הרכב. מאחר שהם מיהרו לפגישה עם דיין, החליטו להשאיר זמנית ג’יפּ אחד ולנסוע בג’יפּ השני. וכך, בשעה שהג’יפּ העמוס לעייפה וכלי הנשק מוסתרים מתחת לשמיכה כדי שלא יתלכלך, נעצרו לפתע ע”י כיתת חיילים מצרים שחסמו את הכביש בתוך שטח ישראל. לחיילים המצרים לא היתה כל כוונה להילחם. מפקד הכיתה דרש בפשטות משמונת אנשי יחידת 101 להתלוות אליו למטה היחידה המצרית בעוג’ה אל־חפיר. אילו עשו כן היו מכתימים, לדעתם, את שמה של יחידתם הצעירה. למעשה הם היו שליש ממספר חייליה באותה עת.

אנשי יחידת 101 ידעו את אשר עליהם לעשות. תוך שניות הם מצליחים ליטול את היזמה לידיהם ולגרש את החיילים המצרים, באיומי נשק מעבר לגבול.

כבודה של 101 ניצל ונשמר כל זמן קיומה.

פרק ד: הפשיטה על מחנה הפליטים

בחודשים יוני, יולי ואוגוסט של שנת 1953 חלה הרעה הדרגתית במצב הבטחוני. בזה אחר זה אירעו מקרי רצח, חבלה ושוד, אשר עוררו דאגה בציבור הרחב והדריכו את מנוחת קברניטי המדינה.

ב – 1 ביוני הותקפה משאית ובה 46 נערות ונערים בכביש עכו–צפת. נער בן 16 נהרג, שני נפצע באורח אנוש, שתי נערות נפצעו קל. באותו יום נפתחה אש אוטומטית לעבר רכבת משא.

ב – 5 ביוני נהרג גבר בן 25 ביריות בשכונה הדרומית בירושלים. באותו לילה הותקפה פעם נוספת מכונית בכביש עכו–צפת.

ב – 10 ביוני חדרו מסתננים למושב משמר־אילן ליד רמלה. צעירה בת 19 נרצחה בשנתה. למחרת בלילה נרצחו אשה ובעלה במושב כפר־הס בגוש תל־מונד.

ב – 19 ביוני נרצח שומר בכפר בית־נקופה במבואות הבירה.

ב – 10 ביולי נהרגו שני חיילי צה“ל, כאשר ירדנים מזויינים תקפו מן המארב נקודת משמר של צה”ל בהרי ירושלים.

ב – 29 ביולי הותקפה מכונית משטרה בכביש איילון־שומרה בגליל העליון. מפקד משטרת טבריה נפצע.

מטוס צה"ל, שהנמיך טוס מעל הכפר טירה ב – 31 ביולי הותקף באש יריות מהקרקע מסביבת הכפר.

ב – 27 באוגוסט נרצחו 5 טיילים יהודים, שתי בחורות ושלושה בחורים בערבה. השלטונות הישראליים הודיעו, כי החמישה עברו בטעות את הגבול צפונית לאילת (מאוחר יותר התברר כי הקבוצה היתה בדרכה לסלע האדום בפטרה).

האוירה בארץ מתוחה. נציגי ישובים פנו לממשלה בתביעה להגן על חיי המתיישבים. עתונים מבטאי דעת־הקהל, קראו לפעולת הממשלה לשבת על המדוכה ללא הרף. ידיעה שלפיה הצטרפו פליטים רבים מקרב דיירי מחנה הפליטים אלבירג' ליד עזה, אל יחידות הפידאיון שאורגנו ע"י קציני מודיעין מצרים ברצועה.

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את יחידת 101 בפעולת־הרתעה במחנה הפליטים אלבירג' בעזה.

מפקד היחידה אריק הרכיב שתי חוליות פושטים. את הפיקוד על אחת מהן הוא נוטל לעצמו; סגנו, שלמה באום, הוא מפקד החוליה השניה שתי החוליות התקדמו בצוותא לעבר מחנה הפליטים אלבירג'. סמוך למחנה התפרשו החוליות. שתיהן נתקלות כעבור שעה קלה במכשולים בלתי צפויים: חוליתו של אריק באה במגע עם משמר מזויין שניסה לחסום את דרכה. החוליה השניה נמנעה ברגע האחרון מלהתגלות ע“י משאית צבאית. לפתע התפתח קרב יריות בין חוליתו של אריק לבין המשמר המצרי של המחנה. בקרב הפליטים פרצה מהומה. חוליתו של שלמה באום ניצלה מהומה זו, פרצה למחנה והחלה לשטוף אותו לכל עבר. נשמעו צריחות וקריאות “יאהוד”! “יאהוד”! אחד הלוחמים נפצע ברגלו. מאחת הביקתות נפתחה אש תופת לעבר חיילי שתי החוליות שיצרו ביניהם מגע בעת הלחימה. אריק הורה לחסל את מקור האש. שנים מהפושטים השליכו רימונים לעבר הביקתה. שיטה זו של שימוש ברימונים קנתה לה שביתה בקרב יחידה 101. הצנחנים אימצו להם שיטה זו, שהתבססה על פריצה מהירה וחשובה מול האויב, בניגוד לשיטה הצבאית שהיתה מקובלת אז ביחידות צה”ל המבוססת על התקדמות תוך כדי חיפוי צמוד.

הרימונים התפוצצו מחוץ לביקתה בגלל מציאותה של רשת בטחון בחלונות. רק לאחר שהוטלו בקבוקי מולוטוב פרצה דליקה. אנשי הפידאיון, שהיו בביקתה וניסו להימלט נתקלו באש חזקה של אנשי היחידה, שהציבו להם מארב.

לפתע חשו הפושטים הישראלים כי הם מוקפים מאות פליטים. ברגע האחרון צץ בראשו של מישהו רעיון ערמומי. חבריו חיקו אותו וכל החבורה החלה לסגת כשהיא משמיעה קריאות: “יאהוד”! “יאהוד”! אלא שקשה היה לנתק מגע מההמון שצר עליהם. הם פותחים באש חזקה לכל עבר. רק אז ניתן להם לסגת. משמר המחנה ניסה פעם נוספת לסגור עליהם. שוב מתפתח קרב יריות. שני כלי נשק חדלו לפעול בגלל תקלות.

אעפ"י־כן הצליחו שתי החוליות להגיע למקום המפגש ולסגת לעבר הגבול הישראלי. העתונות הישראלית לא דווחה דבר על הפעולה.

רק כעבור כמה ימים התפרסמה ידיעה ממקורות־חוץ שבה נאמר בין השאר: “15 נהרגו, מהם 4 ילדים ו – 7 נשים ו – 22 נפצעו, רובם קשה, בהתקפת חיילים ישראלים על מחנה הפליטים ליד עזה, כך הודיעו הבוקר תחנות השידור הערביות. מצרים הגישה תלונה לועדת שביתת־הנשק המעורבת. דובר צה”ל הכחיש ידיעה זו".

חיילי יחידה 101 לא היו צריכים להמתין כדי לקבל דיווח מדוייק על תוצאות הפשיטה. למחרת יצאו שני מפקדי החוליות לעבר הגבול במטרה לחטוף חקלאי מצרי, כדי לקבל אינפורמציה מלאה על הלך הרוחות במחנה הפליטים. ואמנם עלה הדבר בידם, לאחר שקודם לכן ניצלו בנס לאחר שהותקפו ע“י חיילים מצרים. השבוי לשעה סיפר לשני המפקדים, שיש עשרות הרוגים ופצועים וכי הפליטים הבינו, כי המדובר הוא בנקמה של ה”יאהוד" על פעולתם הרצחנית של הפידאיון.

“פלח” סירב להשתתף בפשיטה על מחנה הפליטים בעזה. במקום העונש, שלא הוטל עליו, הוא צורף לחוליה שלישית של 101 שעליה הוטל לפוצץ באותו לילה, בית ששימש אחד ממרכזי הפידאיון בעזה ושבו התגורר לעיתים “קצין הגיוס” הראשי של המרצחים והמחבלים הערבים מוסטפה חאפז.

על הביקור בבית זה הוא נזכר כיום: “היינו שלושה לוחמים, שמואליק מרחב, מיקי, קצין החבלה ואני. בשעה שהלוחמים האחרים היו בדרכם למחנה הפליטים בעזה, התקרבנו אנו לעבר היעד שלנו. הגענו למרחק קטן מהבית, מבלי שנתגלינו. מאחר שהבית היה חסום ע”י שער ברזל גדול, החלטנו קודם כל לפוצץ את השער. מיקי, החבלן המומחה, לא איכזב. הוא הדביק מטען חבלה, נשמע קול נפץ והשער עף באוויר. חדרנו במהירות לעבר הדלת, הצלחנו לפתוח אותה ופתחנו באש אוטומטית. לא נמנענו אף מלהטיל בקבוקי מולוטוב. שמענו יריות מכיוונים שונים. המוצבים בסביבה פתחו אף הם באש".

לאחר מקלחת האש, מחליטים השלושה לסגת. מיקי מגלה לשני חבריו כי הוא נפצע ברגלו. הם מציעים לשאתו אך הוא מסרב. “אני אלך בכוחות עצמי” הוא אומר להם. כך הם ממשיכים דרכם לעבר הגבול הישראלי. בדרך הם עושים לעצמם מנוחה קלה ואוכלים אבטיחים. מיקי מתקשה בהליכה אך הוא לא מעכב את חבריו. לבסוף, בשעה 3 לפנות בוקר הם חצו את הגבול.

למחרת נודע כי הבית שהותקף לא היה מאוכלס באותו לילה באנשי פידאיון וגם מפקדם נעדר ממנו. אעפ"י־כן עשה הביקור את הרושם הדרוש ויותר מכך, הוא היווה פעולת הרתעה לקראת הבאות.

שלוש החוליות של יחידת ה – 101 אשר פעלו באותו ערב היו חסרות, אולי, עדיין מסורת לחימה, אך הן הוכיחו כי נולדה רוח לחימה חדשה בצה"ל.

פרק ה: קיביה

כאשר עמד שר הבטחון רב־אלוף משה דיין בחודש ינואר 1969 על במת “היכל התרבות” בתל־אביב ונשא את דבריו בפני שלושת אלפים בני נוער על הנושא “בין מלחמה לשלום – לוחמה צבאית ומאבק מדיני”, הוא אמר בין השאר: “אין די הבנה בקהל המבקרים של פעולות צבאיות – לכל המגבלות הכרוכות בפעולה צבאית. בשעת פעולת קיביה אני לא הייתי רמטכ”ל, אבל הייתי ראש אג“ם ואני יודע שלא היתה בכוונתה של ממשלת ישראל, או בכוונתו של צה”ל להרוג תושבים בקיביה. היתה כוונה לפוצץ בתים. אל הכפר יצאה יחידה נבחרת והערבים הסתגרו והגיפו את החלונות. היחידה חשבה שהכפר ריק וכי כולם ברחו ממנו – כי היו קודם חילופי יריות. פוצצו מספר בתים ואחר כך התברר שהבתים פוצצו על יושביהם. הסתבר, כי הגברים ברחו והשאירו את הנשים והילדים בבית. הכתם על פעולת קיביה, לא נמחק עד היום".

הנה כי כן, 16 שנה לאחר פעולת התגמול בקיביה היא עדיין תהווה, פרשה כאובה, שהכל מבקשים לשווא לשכחה ולמחותה מהזכרון.

חודש אוקטובר 1953 היה חודש “חם”. מדי לילה הלך וגדל מספר הישראלים, חיילים ואזרחים, שנהרגו ע"י כנופיות מרצחים ומחבלים שבאו מירדן. ב – 12 באוקטובר הגיע מספר ההרוגים ל – 12, מספר שהיה יכול לזעזע קרי־מזג. באותו לילה אירע רצח מחריד במושב יהוד. ירדנים מזויינים קרבו למושב בשעה 1 אחרי חצות והשליכו רימון חי לאחד הבתים. אם ושני ילדיה – ילדה בת 4 וילד בן שנה – נרצחו בדם קר. באותו לילה הותקפה באש קטלנית מכונית נוסעים סמוך לנמל התעופה לוד. רק בנס לא נפגעו נוסעי המכונית.

הציבור הישראלי היה נסער. נראה שהפעם הגדישו המסתננים מירדן את הסאה.

במטה פיקוד המרכז כונסה ישיבה דחופה בהשתתפות קצינים בכירים. בין המשתתפים מפקד יחידה 101 רס"ן אריק שרון וסגן מפקד גדוד הצנחנים. הוכנה באותה הזדמנות פעולה מידית למקרה שהממשלה תאשר פעולת־עונשין.

בקווים כלליים נקבע, כי יחידה 101 בתוספת פלוגת צנחנים בפיקודו של רס"ן אהרון דוידי (שימונה כעבור כמה חודשים, לאחר המיזוג הרשמי של שתי היחידות, לסגנו של אריק) יפשטו על שלושה כפרים ערביים ממזרח לבן־שמן: שוקבה, ניהלין וקיביה. שני הכפרים הראשונים יהיו בתחום טיפולם של אנשי 101 והם גם יציבו חסימות שימנעו הזרמת תגבורת לקיביה, שנקבעה כיעד של הצנחנים. למעשה היה הכפר קיביה היעד המרכזי של הפעולה, בהיותו מרכז של מרצחים ומחבלים שהסתננו כמה פעמים לשטח ישראל.

תצפית מוקדמת לעבר השטח גילתה, כי למעשה מורכב הכפר קיביה משני חלקים: קיביה הישנה הממוקמת במורד וסביבה מטעי זיתים וקיביה החדשה במעלה ובה בתי אבן לעשירי הכפר. סוכם, כי מטרת הפעולה תהיה פיצוץ בתי הכפר בלבד, ללא כל מטרת הרג, אלא אם כן יכנסו אנשי המשמר הלאומי שבכפר לקרב. הפעולה אושרה ע"י השלטונות המוסמכים.

למחרת ביום רביעי ה – 14 באוקטובר בשעות הערב, התרכזו עשרות לוחמי יחידת 101 והצנחנים ביער בן־שמן; לא קשה היה להבחין בהבדל שבין שתי היחידות הפועלות בצוותא. אנשי ה – 101 היו כבר “זאבי” קרבות וותיקים וגילו לא רק בטחון עצמי מופרז, אלא אף רצון לבצע את החלקים המכריעים והמסוכנים של הפעולה. כדי לדרבן את הצנחנים הצעירים, היה צורך לתאר באזניהם בהרחבה את הרצח ביהוד. או־אז הלך וגאה בהם הרצון לנקום.

אם היתה התפתחות הענינים כפי שהיתה, היה זה רק משום שהיה רצון למנוע כשלון נוסף של פעולת־תגמול כפי שאירע בעבר הלא רחוק. משום כך הוחלט לצרף ברגע האחרון כמה מלוחמי 101 אל הצנחנים שיצאו לעבר קיביה. אחד מהם ישי צימרמן מספר: “לפני הפעולה הבהיר לנו המפקד אריק, כי אין לחזור מבלי לבצע את הפעולה. שלושה כוחות יצאו לעבר יעדם. הכוח הראשון בפיקודו של מאיר הר־ציון, יצא שעה לפני הכוחות האחרים לעבר הכפר שוקבה. המשימה שהוטלה על כוח זה היתה הטעיית הלגיון לגבי היעד האמיתי והצבת חסימה. בגלל תקלה שאירעה להם בדרך, כאשר צעיר ערבי שנתפס על ידיהם נמלט, הם איבדו את גורם ההפתעה. החוליה השניה, בפיקודו של אריה שליין, נעה לכפר ניהלין, כשמשימותיה זהות. כאשר יצא הכוח לעבר קיביה נראה היה שמצפים לו. משני הכפרים נשמעו יריות, אנשי קיביה נראו בורחים”.

הכוח המרכזי, שנע לעבר קיביה, נשא עמו משא כבד של 700 ק“ג חומר נפץ, שנועד לפיצוץ בתי הכפר, שהיה במרחק של כמה ק”מ מהגבול. המשא הכבד הכביד על הצנחנים שלא הורגלו בכך. מפקד הפעולה אריק שרון שהיה עמם רגז על הפיגור בלוח הזמנים. רק בנס נמנע ברגע האחרון אסון כאשר סגן מפקד יחידת 101 שלמה באום, השליך אבן לעבר איש יחידה אחר יאיר תל־צור (שנפל לאחר מלחמת ששת הימים בדרגת סא"ל בעלות רכבו על מוקש), אך יאיר לא נפגע.

רק בשעה 10.30 בערב הגיע הכוח המרכזי לנקודת הפיצול של כוחות המשנה. כוח אחד בפיקודו של דוידי, פנה לחסל את המוצב של המשמר הלאומי שחלש על הכפר. כוח שני בפיקודו של שלמה באום התקרב למרכז הכפר. אריק עצמו התמקם בין שני הכוחות.

הכוח של דוידי ביצע את המשימה שהוטלה עליו על הצד הטוב ביותר. הצנחנים פרצו את הגדרות שהקיפו את המוצב, למרות מטר היריות שניתך מהמוצב וכבשו את עמדותיו. חיילי המשמר הלאומי שלא נפגעו נמלטו על נפשם. הכח פנה לעבר מרכז הכפר כדי להתמזג עם הכוח השני.

כל אותה שעה נמשכו חילופי היריות בשני הכפרים האחרים כשאנשי החסימות מונעים בכל מחיר החשת תגבורת להגיע לקיביה.

ללוחמים שהגיעו למרכז קיביה היה ברור, שחיילי המשמר הלאומי ומרבית התושבים ברחו מהכפר לכיוון הכפר בודרוס. נביחות כלבים פה ושם. הפושטים הציצו לשני בתים, באחד מהם גילו זקן ובשני ילדה. הם שלחו אותם לעבר בודרוס. צה"ל שמר מאז ומתמיד על טוהר נשקו.

רשות הדיבור לישי צימרמן: “ניתנה פקודה לחבלנים לפעול. הלוחמים הניחו בזה אחר זה את מטעני החבלה שהם נשאו עמם. בינתים אנו מבחינים מרחוק ביעילות החסימות שלנו. מכונית עמוסה לגיונרים נתקלה באחת החסימות הללו. בקבוקי מולוטוב הושלכו לעברה והיא עלתה באש. במשך שלוש שעות פוצצו 45 בתי־הכפר. בשעה 3.30 לפנות בוקר נתקבלה פקודת הנסיגה”.

בדרכם חזרה עשו הלוחמים חשבון נפש וחשבון בתים. היה ברור להם שנהרגו כ – 10 אנשי המשמר הלאומי במוצב ועוד כמה לגיונרים במכונית שעלתה על החסימה. הם הצטערו על כך שלא השלימו את המלאכה מפאת קוצר הזמן ולא פוצצו את כל בתי קיביה.

אותה שעה לא העלו אפילו בדמיונם כי בחלק מהבתים המפוצצים התחבאו אזרחים, גברים, נשים וילדים, שקיפחו את חייהם בצורה טראגית.

רק למחרת היום כאשר נודע, כי 69 אזרחי הכפר קיפחו את חייהם פרצה הסערה, בישראל ומחוץ לגבולותיה. השם קיביה הפך למושג שלילי בדומה לדיר־יאסין, בו ביצעו לוחמי אצ“ל ולח”י פעולה חמש שנים קודם לכן.

תרם לכך ללא ספק מסע שמועות חסר־בסיס. אזרחי המדינה לא שקלו בחלקם את העובדות בהגיון ולא ידעו כי לפני הפיצוצים הושמעו אזהרות פינוי. לשוא ניסה ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון להסיר את הכתם מעל צה"ל, באמרו בשידור לאומה ב – 19 באוקטובר, חמישה ימים לאחר פעולת קיביה: “עשינו בדיקה מדוקדקת והתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית אחת, אף הקטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל פשיטת קיביה. הוסיף ב.ג., ישובי הספר בישראל בהם מתגוררים לרוב פליטים יהודים מארצות ערב או משארית הפליטה ממחנות ריכוז של הנאצים, שימשו מטרה במשך שנים להתנפלויות רצחניות. ממשלת ישראל חילקה להם נשק ואימנה אותם עד שפקעה סבלנותם של כמה ישובי־ספר ולאחר רצח אֵם על ילדיה בכפר יהוד, תקפו בשבוע שעבר את הכפר קיביה מעבר לגבול, שהיה אחד המרכזים הראשיים של כנופיות המרצחים. כל אחד מאתנו מצטער ודואב על דם שנשפך באיזה מקום שהוא ואין איש מצטער יותר מממשלת ישראל, אם במעשה התגמול בקיביה נשפך דם נקי. כל האחריות מוטלת על ממשלת ירדן”.

הלגיון הערבי הודיע באורח מפתיע על כוונתו לשתף פעולה בגילוי רוצחיהם של האם וילדיה ביהוד.

בצה"ל הופקו לקחים חמורים מפעולת התגמול בקיביה. החשוב בהם: העדפה של פגיעה במחנות צבאיים על פני ישובים אזרחיים, גם אם ממוקמות בהן עמדות צבאיות. פעולות התגמול של השנים הבאות יהיו ברובן המכריע נגד מחנות צבא, תחנות משטרה ומוצבים.

פרק ו: מותו של הרופא הלבנוני

פעולת התגמול בקיביה השיגה את מטרתה רק באורח חלקי. מצב הבטחון השוטף השתפר אך במעט. בימים האחרונים של חודש אוקטובר ובמשך חודש נובמבר, אירעו שורה ארוכה של חדירות מסתננים לשטח ישראל. הללו ניסו בכל האמצעים לפגוע במטרות אזרחיות – ישובים, רכבות ומכוניות.

ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון הודיע במכתב דרמאטי למרכז מפלגתו, מפא"י, על החלטתו לפרוש מתפקידו ולהצטרף כחבר מן המנין למשק שדה בוקר. שר־החוץ משה שרת, נקבע כיורשו של ב.ג. מועד כניסתו של שרת נקבע ל – 7 בדצמבר. חוגים בטחוניים מוסמכים חיוו את דעתם, כי שרת המתון ינקוט מדיניות של הבלגה ויאשר פעולות תגמול מעבר לגבול רק לעיתים רחוקות.

אנשי 101 תהו בימים האחרונים של חודש נובמבר, לדעת כמה זמן יותר לה להמשיך לפעול במתכונת הנוכחית. אותה שעה לא היה ידוע עדיין, כי ב.ג. לא ינטוש את תפקידו רם המעלה, בטרם יעביר את נס הרמטכ"ל מידיו של רב אלוף מרדכי מקלף לידיו של רב אלוף משה דיין, יום לפני פרישתו.

ב – 30 בנובמבר אירעו כמה חדירות נוספות של מסתננים מגבול ירדן. למחרת הגישו שלטונות ירדן לועדת שביתת־הנשק המעורבת תלונה נגד ישראל על כי “ארבעה אזרחים ישראלים צלחו את הירדן סמוך לגשר שייך חוסיין ופתחו ביריות על אנשי הלגיון הערבי, מטוסים ישראלים חגו על פני טריטוריה ירדנית לצרכי צילומים”.

ימים מספר לאחר מכן, נרצחו שני חיילי צה“ל באכזריות ליד בית־גוברין. הרוצחים התעללו בגוויותיהם ושדדו את בגדיהם ונשקם. למחרת, בטקס סיום קורס קצינים אמר הרמטכ”ל החדש: “כאשר ירצו להוקיע את מדינת ישראל וכאשר יעסקו בגינוי קיביה, ימצאו לכך תומכים בעולם כולו. אבל כאשר צריך יהיה להבטיח את בירת ישראל ואת בנין הכנסת, השוכן במרחק של כמה עשרות מטרים מהגבול, תהיו אתם היחידים שתשאו באחריות זו”.

ביום האחרון של שנת 1953, פירסמה העתונות הישראלית ידיעה סנסאציונית ממקורות חוץ ערביים. נוסח הידיעה היה פחות או יותר זהה: “רדיו רמאללה הודיע, כי קבוצה יהודית שלא זוהתה, רצחה את קפטן ד”ר מנצור עואד, רופא הלגיון הערבי, בן העיר טריפולי שבלבנון בכביש בית־לחם–ירושלים. הרופא נסע ב – 18 בדצמבר בשעות הערב במכונית צבאית, שנאלצה לעצור בגלל מחסום בכביש. מיד לאחר מכן ניתך לעברו מטר יריות. לאחר שנפצע נגשו אליו היהודים, ירו בו פעם נוספת והשליכו את גופתו. בקרבת מקום הרצח נמצאו בקבוק קוניאק עם תווית מתוצרת ישראל וסימני זיהוי נוספים. המתנקשים נטלו עמם את כובעו, דרכונו וסימני דרגתו של הרופא הצבאי, אך לעומת זאת לא נגעו בכספו ובשעונו. עקבותיהם טושטשו בגשם ובשלג. יש לציין כי ההתנקשות היתה במרחק של 13 ק“מ מהמקום שבו נמצאו גופותיהם של שני חיילי צה”ל שנרצחו ליד בית־גוברין".

העתונות הישראלית נמנעה במשך שנים לדון בפרשת רצח הרופא הלבנוני. היא היתה סמוכה מדי לפעולת קיביה. רק לאחר 15 שנה, יופיעו בזה אחר², שני ספרים שיספרו שתי גירסות שונות על מות הרופא הלבנוני. אחד המחברים, אורי מילשטיין, יפרסם לפני הופעת הספר קטע, שממנו ישתמע כי הרופא נרצח בדם קר. בספרו לעומת זאת יושמט הקטע, לאחר שאנשי יחידת 101 הנסערים יאיימו על מילשטיין בהגשת תביעה משפטית. בתשובה לשאלת עיתונאי ישיב מילשטיין: " אני עומד על כך שכל העובדות שפרסמתי, לרבות ענין הרופא הלבנוני, בדוקות ומהימנות. בגלל כבודה של יחידת 101 ולא משום סיבה אחרת הסכמתי לתקן את הגירסה בספר".

המחבר השני, דן מרגלית יגיב בקשר לכך: “לא היה זה רצח, כי אם מוות של רופא לבוש מדי קצין לגיון, תוך כדי תקיפת מכוניתו”.

שני המחברים יהיו תמימי דעים לגבי מהלך הפעולה: שתי חוליות, האחת בפיקודו של מאיר הר־ציון והשניה בפיקודו של שלמה באום יצאה בליל ה – 18 בדצמבר להציב מארב בכביש חברון. “אם רכב ישראלי לא בטוח בכבישי מדינת ישראל, לא יהיה רכב ירדני בטוח בכבישי ירדן” – אמר מפקד היחידה אריק שרון. הוחלט לצאת לפעולה למרות הקור העז ופתיתי השלג שירדו במשך כל היום בהרי ירושלים. אנשי החוליות לבשו בגדים חמים ונטלו עמם בקבוקי קוניאק. אעפ"י־כן חדר הקור העז לעצמותיהם ואצבעות רגליהם וידיהם קפאו כמעט.

הם גילו דבקות בלתי רגילה במשימה והצליחו להגיע לקירבת בריכות שלמה המלך בכביש בית־לחם–חברון. מפקדי החוליה סיכמו ביניהם, כי שתי החוליות יציבו חסימות במרחק 2 ק“מ זו מזו. החוליה שתלכוד את הרכב הראשון “תטפל” בו ולאחר מכן תהיה נסיגה של שתי החוליות, כדי לא להתקל בתגבורת של הלגיון. במשך שעה ארוכה שכבו אנשי החוליות וקפאו מקור. הם נשכו את ידיהם, לגמו קוניאק (השליכו את הבקבוקים) והמתינו ל”קורבנם".

אורי מילשטיין יכתוב על נסיבות מותו של הרופא הלבנוני בגירסה המתוקנת שנתפרסם בספרו מלחמות הצנחנים: “שעתיים שכבו אנשי החוליות במארב וציפו למכונית. על פי התוכנית יעצור מאיר (הר־ציון) את המכונית וקאצ’ה ימטיר על אנשי הצבא שבה צרור טומיגן. כעבור שעתיים שמעו שאון מכונית. כעבור כשתי דקות נראו אורותיה של מכונית מתקדמת בזהירות, מחשש החלקה. היתה זו מכונית מהודרת. היא הגיעה למחסום, סטתה לצד הדרך ונעצרה. נורו עליה כמה כדורים ומאיר וקאצ’ה קרבו אליה. הנהג, קצין ירדני, לא נפגע, אך סירב לפתוח. לפי סיפורו של קאצ’ה ניפץ מאיר את שמשת הדלת בקת הטומיגן שלו”. (בגירסה המקורית, הבלתי מתוקנת, יכתוב אורי מילשטיין את התאור הבא: “אורות המכונית רצדו בעד סופת השלג. היא התקדמה באיטיות מחשש החלקה. הגיעה למחסום, עלתה לצד הדרך ונעצרה על פי התהום. נורו עליה כמה כדורים. מאיר וקאצ’ה התרוממו וקרבו כדי לפתחה. הנהג ישב ליד ההגה רועד מפחד; הדלת נעולה מלפנים והנהג סירב לפותחה. הוא היה לבוש מדי קצין. ניפוץ השמשה לקח רק רגע. קת הטומיגן חזקה מהזכוכית וכעבור רגע נפל קצין הלגיון מפתח המכונית – כתוצאה מצרור מהיר”).

דן מרגלית יכתוב בספרו: “יחידת קומנדו 101” גירסה שונה: “…הקור גובר. כבר שעתיים הם רובצים במארב ללא תנועה. מעבירים זה לזה בקבוק משקה חריף כדי להקל על הקור. האחרון בשורה מקבל את הבקבוק ולוגם לגימה אחת. מיד הוא מניח את הבקבוק לצידו. מצפון קרבה ובאה מכונית, אורותיה מנצנצים, רעש המנוע נשמע בבירור. היא נוסעת לאיטה בכביש הרטוב. עוד דקה, עוד כמה שניות. עתה ניגלית לעיני האורבים מכונית צבאית מהודרת הרחוקה מטרים ספורים ממחסום האבנים. “אש”! ניתנת הפקודה. צרור יריות. המכונית נעצרת. עתה היא מטרה נוחה: עוד צרור, המנוע טרם כבה. אין תגובה מהמכונית. אין זוכרים עוד את המשקה שנשאר לצד הכביש. שוכחים שעם בוקר יהיה הסמל המסחרי על הבקבוק הוכחה שההתקפה מבוצעת ע”י ישראלים. ניגשים למכונית. ליד מושב הנהג מגלים גופת סרן ירדני לבוש מדי הלגיון. ניתנת פקודת נסיגה. תגבורות של הלגיון מתחילות לזרום מכל עבר למשמע היריות. אנשי ה – 101 חצו את הגבול ומגיעים למשק מבואות בית"ר שבו המתינו להם חבריהם.

כעבור כמה ימים התכנסה ועדת שביתת הנשק כדי לדון בתלונה הירדנית. בקולות המשלחת הירדנית והיו“ר, נתקבלה החלטת גינוי, המטילה את אשמת רצח הקצין־לגיונר על קבוצת ישראלים מזויינים בלתי סדירים. על סמך גינוי זה הגישו ב – 31 בדצמבר 1953 משלחות עירק, לבנון, סוריה וסעודיה באו”מ למועצת הבטחון תלונה נגד ישראל.

כעבור זמן קצר, בראשית חודש ינואר יחדל הכוח הבלתי־סדיר להתקיים. יחידת הקומנדו 101 תתמזג עם גדוד הצנחנים ותהפך לחלק בלתי נפרד מהגדוד הסדיר.

הלילות הגדולים של הצנחנים

1956 – 1954

במהלך השנים, קיבלו פשיטות התגמול של צה"ל צביון מסויים. ידוע היה, שמטרת הפעולה באשר היא, מקדשת את האמצעים.

לוחמים אגדיים, ששמותיהם הפכו מאוחר יותר להיסטוריה (הר־ציון; גוליבר; ג’יבלי; רפול; בירו; אריק; קאצ’ה; פל"ח ואחרים) רכשו את שמם בעבודה אמיצה ובלתי־שגרתית.

שלוש השנים 54–57, היו תפנית בתורת־הלחימה של הצבא הישראלי. עשרות התנכלויות ומעשי רצח שפלים של כוחות “פידאיון” מצריים, ירדניים וסוריים, הביאו את דוקטרינת המלחמה־הישראלית להכרה ברורה כי יש להלום – ומיד.

אולם, פעולות־התגמול היוו רק חלק מפוליטיקה שלמה, עליה התווכחה נואשות ממשלת ישראל, ולא תמיד היו התוצאות כמקווה.

אך, הלילות הגדולים של הצנחנים, האפילו על כל הקנוניות־הממשלתיות והאינטריגות המפלגתיות. אלה היו לילות גדולים של צנחנים גדולים.

פרק ז: המיזוג עם הצנחנים

מינויו של אלוף משה דיין לרמטכ“ל, זירז את תהליך פירוקה של יחידת 101. בחודש ינואר 1954 הוזמנו 100 הלוחמים הנועזים למסיבה אינטימית עם דיין ואריק. לפני המסיבה היה נדמה להם, כי הוזמנו לחגוג בחברת הרמטכ”ל החדש. בחלל האוויר ניסרו, אמנם, שמועות על הכוונה למזג את יחידת 101 עם יחידת הצנחנים, למנות את אריק למפקד היחידה הממוזגת ולשבץ את לוחמי ה – 101 בתפקידי פיקוד מרכזיים. אך הם לא שיערו אותה שעה, כי הדבר היה לאקטואלי ביותר. ואכן, בעיצומה של המסיבה, כטוב לב הנוכחים בשירה וריקודים, בישר דיין על המיזוג. לחלק מהלוחמים היתה זו הודעה מצערת שבאה כרעם ביום בהיר. אחרים לא הגיבו. רק מעטים הבינו שלא היתה ברירה וכי גם הלוחמה מעבר לגבול צריכה לקבל דפוסים קבועים וחוקים צבאיים על כל הכרוך בהם ומשתמע מהם.

המיזוג קם והיה. חלק השתחררו מהצבא. אחרים עברו קורס צניחה וקיבלו תפקידי פיקוד שונים. היה יסוד סביר לקוות, כי תוך פרק זמן קצר יתרחש מאורע כפול: הצנחנים ירכשו את רוח הלחימה, העזה, דבקות למשימה, כושר ניווט לילי ורצון ברזל לגבור על האוייב, שהיו נחלתם הבלעדית של לוחמי ה – 101. יוצאי יחידת הקומנדו יתאימו עצמם למסגרות צה"ל.

המיזוג נעשה בשטח. באותם ימים הוכיחו לוחמי ה – 101 את כושרם גם במסגרת החדשה. מאז פעולת קיביה פחתה ההסתננות משטח ירדן עד למינימום. לעומת זאת הלכה וגברה בהתמדה ההסתננות ממצרים. ב – 3 בינואר למשל, חדרו 5 חוליות מסתננים לשטח ישראל. חוליה אחת גנבה בהמות בכפר אמונים, חוליה שניה גנבה אביזרים שונים במושב תפרח, חוליה שלישית חדרה למושב תלמים. החוליות האחרות גילו פעילות בישובים אחרים. העקבות הוליכו לגבול הרצועה.

בלילות הבאים נמשכו פעולות ההסתננות והחבלה. הציבור הישראלי גילה רגישות מיוחדת לפעולות תגמול מאז פעולת קיביה. אעפ“י כן הגיעה השעה לגמול למצרים, אלא שהפעם הוחלט על פעולות־גמול בקנה מידה מצומצם. הוחלט, איפוא, לשגר חוליות־תגמול של היחידה הממוזגת. מפקדי צה”ל אינם נוהגים, כידוע, לשגר את פקודיהם. הם הולכים בראש. כך היה גם בפעולות אלו, בהן היה הסיכון האישי רב.

באחד מלילות חודש ינואר, חצו מפקד היחידה אריק ואחד מלוחמי ה – 101 לשעבר, שלמה, את הגבול. מטרת הפעולה היתה לסחוב כלי חקלאי משטח מצרים, כדי להוכיח שאנו יכולים לשלם למצרים באותו מטבע. אריק ושלמה עשו את דרכם בין המוצבים המצריים לעומק של עשרה ק"מ מבלי שנתגלו; רק בדרכם חזרה לשטח ישראל כשהם נושאים בידיהם משדדה, גילה אותם אחד המוצבים ופתח לעברם באש, אך הם חמקו והצליחו להגיע בשלום.

כעבור כמה ימים נערכה פעולת תגמול יוצאת דופן. התברר כי עדרים חודרים מעבר לגבול מול משק כיסופים ומחסלים בהדרגה את שדות המרעה של המשק. אחד מחיילי היחידה הנועזים, צורי, נטל על עצמו את המשימה להפסיק את החדירה. הוא אסף עמו עשרה לוחמים והם הציבו מארב במבנה נטוש, ממש על הגבול. ב – 2 אחרי חצות אמנם חצה את הגבול עדר של פרות. רועה בודד הנחה אותו. חושיו הבריאים של צורי אמרו לו, שלא יתכן שהרועה המצרי היה מעז לעשות כבתוך שלו בשטח ישראל, אלמלא קיבל עידוד או חיפוי. ואמנם כאשר יצאו הצנחנים ללכוד את העדר נפתחה לעברם אש מקלעים מחוליה צבאית מצרית, שהסתתרה מאחורי מסתור. לא איש כצורי יאבד את עשתונותיו, הוא חילק את הלוחמים לשתי קבוצות. קבוצה אחת בפיקודו הסתערה לעבר חולית המקלע המצרית והניסה אותה. חוליה שניה דאגה לכך שהעדר ישאר בשטח ישראל.

אגב, צורי הוכיח את כושרו האישי בהזדמנות אחרת באותם ימים, כאשר ערך מסע תגמול מעבר לגבול עם קצין החבלה ירמי. השניים טיילו בשטח הרצועה באוירת חופש, שוחחו עם ילדי הפליטים באחד המחנות, חיסלו 4 חיילים מצרים והפשיטו שומר מקומי כדי שיוכלו לחזור לשטח ישראל, כשהם לבושים בלבוש מעורר חשד. ואמנם, עלה בידם לעבור ליד המוצבים המצריים ולהערים על משמרות הצבא שביקשו ללכוד אותם. למחרת הודיעו השלטונות המצריים, כי חוליה מזויינת של “האחים המוסלמים”, – תנועת האופוזיציה למשטר ההפיכה בקהיר – חדרה לשטח הרצועה והרגה ארבעה חיילים מצרים, לאחר שזכתה לשיתוף פעולה של האוכלוסיה המקומית.

ב – 4 בפברואר, יומיים לפני שעמדה מועצת הבטחון לדון בתלונת ישראל נגד ההסגר שהטילה מצרים על תעלת סואץ ומפרץ אילת, הגישה מצרים תלונה מקבילה נגד ישראל. התלונה התייחסה ל“הפרת שביתת הנשק באיזור עוג’ה אל חפיר”.

בפנייתם טענו המצרים כי: מטוסים ישראליים ירו על שבטי בדווים במטרה להניסם מהאיזור. כוחות צבא ישראלים חדרו בחשאי לאיזור המפורז. הוקמה נקודת התישבות ישראלית (קציעות) באיזור המפורז.

נציג ישראל באו"מ דחה את הטענות הללו וכינה אותן “פעולת הסתה” מצרית. הדיון במועצת הבטחון התנהל בעצלתיים. לקראת סוף החודש אירעו שני מאורעות בעלי משמעות מרחקת לכת. הראשון: רודן סוריה, אדיב שישקלי הודח מתפקידו והגיע לקהיר. אותה שעה הודיע שר התעמולה המצרי כי נשיא מצרים, נגיב, נמצא במעצר בית בביתו שבאל־זיתונא וכי יהיה עצור בו תקופה בלתי מוגבלת. המתיחות במזרח התיכון הגיעה לשיאה. ישראל הזדרזה להכריז, כי לא תוכל להישאר אדישה למריבות בין ארצות ערב לבין עצמן. חוגים רשמיים הודיעו, כי כל שינוי במצבם של הכוחות הצבאיים המזויינים ובגבולות, לרבות כניסת צבא עירקי לסוריה, יגרור אחריו פעולה נמרצת מצד ישראל.

המאורע השני השתקף בידיעה קצרה שהופיעה ב – 1 במרס בעתונות הישראלית. נאמר בה, כי במעונו התל־אביבי של ח.כ. דוד בן־גוריון התקיימה פגישה בהשתתפות שר הבטחון, פנחס לבון, הרמטכ“ל רב־אלוף משה דיין, מנהל משרד הבטחון שמעון פרס, מרדכי נמיר מראשי מפא”י ובן־גוריון עצמו. נושא השיחה לא פורסם. לעומת זאת נכתב בשולי הידיעה כי “ראש הממשלה ושר־הבטחון לשעבר הגיע לתל־אביב משדה בוקר בקומנדקאר צבאי, כשהוא מלווה ע”י קצין צה“ל. הוא ישאר בתל־אביב אם המאורעות הנוספים יחייבו זאת”.

רק כעבור זמן הסתננו הדים ראשונים מאחד האירועים המרכזיים ביותר בתולדות המדינה. פרשת 1954 (ה“פרשה”), שתסעיר את המדינה יותר מכל אירוע אחר ותגרור אחריה שורה של התפתחויות דרמאטיות ושינויים פוליטיים שימשכו במשך שנים. ספיחיה של ה“פרשה” המפורסמת שרירים וקיימים עד היום.

פרק ח: מותו של הקולונל הירדני

בשעה 5 לפנות בוקר ב – 18 במרס, התדפקו אנשי משטרה על דלתות דירותיהן של שלוש עשרה משפחות ברחבי הארץ. הם הביאו בשורת־איוב על הרצחם של שארי בשרם ברצח־זוועתי שבוצע במעלה העקרבים. אוטובוס של “אגד” שהיה בדרכו מאילת ובו 16 נוסעים, רובם, משפחותיהם של עובדי “אגד” שנסעו לטיול, הותקף בשעות הערב ביריות ממארב במעלה ההר. הנהג אפרים (פיסקה) פרסטנברג שנסע בקביעות בקו אילת–תל־אביב, איבד את השליטה על ההגה. האוטובוס נתקע בצלע ההר. המרצחים הירדנים המשיכו להמטיר אש תופת לעבר האוטובוס. מכל עבר נשמעו זעקות כאב של פצועים. שני חיילי הליווי שהיו באוטובוס נהרגו מיד. נהג המשנה קלמן שרוני, קרא לנוסעים לקפוץ מהאוטובוס. אלה ששמעו בקולו נהרגו מיד, האחרים והוא ביניהם קיפחו את חייהם בתוך האוטובוס. האחרים נפגעו בתוכו. שנים מהמרצחים נכנסו לאוטובוס והחלו לכלות חמתם בפצועים ובגופות. הם ריטשו ראשים, מילאו גופות בכדורים ככברה. הפכו את הפנים כדי לוודא שכולם מתו ואחר הסתלקו לדרכם עם חבריהם שהמתינו להם בחוץ. בדרך נס ניצלו שנים מנוסעי האוטובוס ששמו עצמם כמתים. בנו הקטן של הנהג נפגע קשה בריקמת מוחו והפך למשותק.

משקיפי האו"מ שהגיעו למקום, למחרת הרצח, ניסו לשווא לשמור על שלוות רוחם, שעה שערכו תרשימים ושיחזורים ליד מקום הרצח המטורף.

מפקד הלגיון הערבי, גלאב פחה, הורה מיד להגביר את משמרות הלגיון הערבי ו“המשמר הלאומי” באיזור הגבול, מחשש של פעולת תגמול ישראלית. הפליטים הערביים במחנות הסמוכים לגבול, הועברו לפנים ירדן. הפחד מפני מעשה־נקם ישראלי השתקף בשידורי הרדיו של התחנות הערביות. ראש ממשלת ירדן, פאוזי אל מולקי, הכריז ברדיו רבת־עמון: “הבטחון בגבולות נמצא בראש מעייננו. ננקטו כל האמצעים לסכל נסיון התקפה יהודי. הצבא עומד הכן לאורך הגבולות. כולנו מוכנים. אם ישראל לא תפסיק את איומיה, נדאג אנו להפסיקם בכוח”.

מצב הרוח בארץ היה בשפל המדרגה. הרצח המתועב העיב על שמחת פורים. מוקדי השמחה היו ריקים כמעט מאדם.

הממשלה התכנסה לישיבה דחופה, כדי לדון על דרכי התגובה לרצח מעלה־העקרבים ועל האופן שבו יועלה הענין בפני דעת הקהל העולמית.

בעת ישיבת מליאת הכנסת היתה הנימה כללית שאין לעבור לסדר היום על הרצח.

חקירת משקיפי האו“מ התקדמה באיטיות. המרצחים השכילו לטשטש את עקבותיהם ולהפסיקם בתוך שטח ישראל, כעשרה ק”מ מהגבול. הציניות הירדנית הגיעה לשיאה, כאשר כינס יוסף הייכל, נציג ירדן בועדת שביתת־הנשק המעורבת מסיבת עתונאים מיוחדת, בה חיווה את “דעתו”, שהרוצחים באו מישראל ועדיין שוהים בה… “ההתקפה על האוטובוס במעלה־העקרבים בוצעה על־ידי עולים עניים מעירק או פרס” – הוא אמר.

בינתיים באו פניות אל ישראל ממעצמות לנהוג בהתאפקות על מנת שלא לסכן את שלום האיזור. לעומת זאת לא נענתה תלונת ישראל לכינוסה הדחוף של מועצת־הבטחון לדון ברצח. שרי החוץ של שלוש מעצמות המערב הודיעו, כי עליהם לערוך ביניהם קודם לכן דיון פנימי בפרשת הרצח.

ח.כ. דוד בן־גוריון שעתיד היה להתמנות לשר הבטחון כעבור זמן קצר, פירסם שבוע לאחר הרצח מאמר חריף, שבו קבע: “אסור לנו לפרנס עצמנו באשליה מסוכנת, שאפשר לסמוך על האו”מ, כי יבטיח חיי ישראל מהתקפות רצחניות סיטוניות או בודדות. אין טעם ואין תועלת אם נביע התמרמרותנו המוסרית על איפה ואיפה במועצת הבטחון ובעצרות האו“מ”. הוא סיים את קריאתו: “רק תינוקות ידמו בליבם כי המעצמות יקלקלו את יחסיהן עם הערבים למען שמירת חייהם של הישראלים. תפקיד זה מוטל על ישראל ורק עליה”.

היה זה רמז ברור לממשלת שרת לגמול לערבים ולא להמתין לחסדי המעצמות הזרות והאו"מ.

ב – 28 במרס נמסר, כי הלגיון הערבי הגביר את עירנותו לאורך גבול ישראל. באיזור ירושלים נראו ריכוזי צבא גדולים במיוחד. מנקודות תצפית ישראליות נראתה תנועה רבה של מכוניות צבאיות ירדניות בכבישים המחברים את ירושלים העתיקה עם יתר חלקי הממלכה ההאשימית. המלך חוסיין הורה למפקד הלגיון לנקוט אמצעים מידיים נוספים לבטחון אזורי הספר ולפקח באורח אישי על השמירה בגבול.

אך צה"ל מעולם לא הופרע בדרכו לביצוע פעולת תגמול.

למחרת בבוקר הפסיק רדיו רמאללה את שידוריו הסדירים ומסר בצורה היסטרית הודעה דרמאטית מבוהלת על “קיביה חדשה”: "כוחות יהודיים גדולים חדרו הלילה לכפר הערבי נחלין על מנת לרשום “קיביה שניה”, בתולדות ירדן, קרא הקריין המבוהל – “הם נשאו עמם כמויות גדולות של “טי.אנ.טי” וחומרי נפץ אחרים. אנשי “המשמר הלאומי” באיזור נכנסו בקרב עם המתקיפים, על מנת לרתקם למקום עד בוא תגבורת מהלגיון הערבי, שהוזעק לכפר. היהודים הצליחו להניח מטעני־הנפץ במסגד ובמספר בתים בכפר, לאחר מכן נהדפו המתקיפים ומשערים שנגרמו להם אבידות קשות”.

בהודעה מאוחרת יותר מסר הרדיו הירדני, כי מפקד יחידת לגיון שהתקרבה לכפר, קצין בדרגת קולונל נהרג. עמו נהרגו 9 חיילים ונפצעו 17 חיילים אחרים. מכוניות הלגיונרים עלו על מוקשים שהוטמנו בדרך לכפר.

סוכנות הידיעות הצרפתית גילתה, כי המתקיפים נזהרו מלפגוע בנשים וטף, כדי שאכן לא תחזור “פרשת קיביה”. הסוכנות ציטטה הודעה ירדנית רשמית ש“לפיה” בוצעה ההתקפה ע"י שתי מחלקות מאויישות ב – 200 חיילים מזויינים ברימונים ותת־מקלעים. הם חצו את הגבול באיזור בית־לחם סמוך לחצות והסתערו על כפר נחלין, ממערב לבית לחם. לפני שפתחו באש, הניחו מוקשים בדרך שבין נחלין לחוסן כדי למנוע החשת תגבורת. כמו כן הוצבו מארבים. המוקשים ואנשי המארבים פגעו בתגבורת של הלגיון אשר חש לעזרת חיילי “המשמר הלאומי” בכפר.

בתלונה שהוגשה לועדת שביתת הנשק, טענו הירדנים כי רק בנס לא נהרס המסגד. למעשה לא היה טעם בכינוס הועדה, שכן כמה ימים קודם לכן הודיעה ישראל כי לא תשתתף בדיוני הועדה, בגלל עמדתו העוינת והחד צדדית של היו"ר שלה, הגנרל בניקה. עמדת ישראל היתה שרק פגישה בדרג גבוה עשויה להביא להסדר כלשהו בינה לבין ירדן.

העתונות הערבית תארה את פעולת נחלין מזויות שונות ומשונות. “זו הפעם הראשונה שהיהודים הצליחו לשדוד את הנשק של הלגיונרים שנפלו בקרב” – זעק “אדיפע”, שפירסם תצלומיהן של המכוניות ההפוכות של הלגיון. הנשק שנשדד כלל מכונות יריה ונשק כבד אחר.

הציבור הישראלי הקדיש תשומת לב מעטה לכך שבין ההרוגים היה גם מוכתר הכפר נחלין, ראבה מועלים מוצטפה, שהיה ידוע לשמצה והתפרסם כמנהיג כנופיות ערביות מזויינות, שביצעו מעשי רצח רבים בישובים היהודיים בארץ. העתונות הערבית השתדלה להצניע זאת. אולם, העתונות הירדנית ידעה לספר על “מעשי גבורה ומופת” של חיילי “המשמר הלאומי” אשר הצליחו להדוף את התוקפים הישראלים. העתונים הסיקו מכך שכל הכבישים לנחלין היו זרועים מוקשים כי היה זה “מבצע צבאי מובהק שכל מטרתו לפגוע בחיילים”.

מועצת הליגה הערבית התכנסה בדחיפות, כדי לדון בתביעת ירדן לתגובה ערבית מאוחדת על התקפת נחלין. שר החוץ הירדני הביא עמו לישיבה, שהתקיימה בקהיר, תמונות של נחלין לאחר ההתקפה ודרש שכל ארצות ערב ישתתפו בהחזקת “המשמר הלאומי”.

ראש הממשלה, משה שרת, הסתפק בהכרזה קצרה, שלפיה היתה זו “פעולת הגבה מקומית” והביע את תקוותו שמעצמות המערב יכירו בנחיצותה ולא יפגעו בישראל בגינה.

על שולחנה של מועצת הבטחון הונחה תלונה על פעולת התגמול בנחלין. עתה היה סיפק למועצה לדון בשתי חזיתות, החזית המצרית־ישראלית (ההסגר על הסואץ ואילת) והחזית הירדנית־ישראלית (מעלה עקרבים ונחלין).

החוגים הצבאיים בישראל רשמו לפניהם בסיפוק, כי פעולת התגמול בעלת ההיקף הראשונה של יחידת הצנחנים הממוזגת עברה בהצלחה מלאה.

מסיבות מובנות הוחלט שלא לפרסם כל פרטים על משתתפיה ועל דרכי ביצועה.

פרק ט: אווירה חמה בירושלים

בראשית חודש אפריל 1954 אירעה התנגשות מזויינת בגבול הרצועה. בהתנגשות זו נהרגו כמה חיילים מצרים. חייל ישראלי, פצוע קל, נלקח בשבי. ישראל עשתה מאמצים לשחרר את השבוי בדרכים הרשמיות המקובלות. השלטונות המצריים סירבו לשחררו למרות החלטת ועדת שביתת הנשק המעורבת. בליל ה־4 באפריל אירעו שתי תקריות מעבר לגבול. מקורות רשמיים בקהיר מסרו, כי התקריות אירעו בשתי נקודות ליד עזה וליד רפיח. “בתקרית הראשונה סמוך לשדה התעופה של העיר הציבו 25 חיילים ישראלים מארב לחוליה בת 5 חיילים מצרים והתקיפום באש חזקה”, נאמר בהודעה המצרית, “כתוצאה מההתקפה נהרגו קצין וסמל.. אחד החיילים נעדר” – להלן סיפרה ההודעה המצרית כי התקרית השניה, סמוך לרפיח, התפתחה לקרב בין כוח של צה"ל לבין יחידה של “המשמר הלאומי” ואחד מהם נשבה.

רדיו הבי.בי.סי. הלונדוני הביע את ההשערה למחרת, כי ישראל נוקטת במקרים של שביית חייליה מדיניות של “עין תחת עין” – ואינה מוכנה להפקיר לאורך ימים חייל ישראלי בשבי של אחד הצבאות הערביים.

כעבור כמה ימים פלשו כמה יחידות מצריות לשטח ישראל והניחו מארבים לכלי־רכב צבאיים ישראליים. בחילופי האש בין האורבים והמותקפים נפצעו קשה כמה חיילי צה“ל. יחידות צה”ל שהגיעו כתגבורת, גילו כתמי דם ליד המארבים. מותר היה להניח שנגרמו לתוקפים אבידות. ועדת שביתת־הנשק התכנסה כדי לדון בהתחממות המחודשת בגבול הדרומי.

כרגיל, התנהלה עבודתה של הועדה בעצלתיים. בינתיים נמשכו החדירות משטח הרצועה. את מקומם של היחידות הסדירות תפסו עתה מסתננים מזויינים, שזכו לחיפוי יעיל למדי ממוצבים קדמיים מעבר לגבול. באחת הפעמים הללו, כאשר מנעו תותחים מעבר לגבול מיחידת צה“ל ללכוד חוליות מסתננים, לא נותרה הברירה אלא להשתמש באותם כלי נשק. רשות הדיבור ניתנה לתותחני צה”ל והם הוכיחו, כי הם יודעים היטב את המלאכה. מאות הפגזים גרמו להרס בכמה מוצבים קידמיים. מספר האבידות היה רב. כעבור כמה שבועות ייכבש המשלט המצרי המרכזי בין דיר אל־באלח ועזה, ממנו הותקפו פּטרולים ישראליים. התוקפים הישראלים יגלו בו שלל של 20 מקלעי “ברן”. רק לאחר זמן הוחזרו החייל הישראלי והחיילים המצרים לארצותיהם. ישראל הבהירה בדרך הברורה ביותר, כי כל אחד מחייליה יקר לה ואין בדעתה להפקירו.

עובדה זו ילמד זמן מה לאחר מכן גם הלגיון הערבי. הגבול הירדני התחמם אף הוא באותה תקופה לסירוגין. ב־10 במאי של אותה שנה למשל, נהרגו קצין משמר הגבול משולם בר־נתן והשוטר טוביה וולפסטאל, כאשר יחידה של “משמר הגבול”, אשר סיירה לאורך קו שביתת־הנשק הותקפה בקירבת חירבת עילין, דרומית לואדי פוקין. גוויותיהם של השנים הוחזרו ע"י הלגיון במעבר מנדלבאום. החקירה שלאחר המוות הראתה שהם נרצחו מטווח קצר, לאחר שנפגעו מיריות מרחוק, קודם לכן. הירדנים טענו, כי ההתנגשות המזויינת פרצה על רקע של מחלוקת בין ישראל וירדן על שיכותה של אחת הגבעות באיזור.

ישראל פנתה לממשלת בריטניה, באמצעות השגריר הישראלי אליהו אילת, בדרישה שתפעיל את השפעתה למניעת המשך פעולות ההתגרות הירדניות בגבול, בטרם תאלץ להגיב.

מסתבר שירדן החליטה שלא להמתין לתגובת בריטניה. היא הקדימה התקפה ישראלית מבויימת והזדרזה להגיש לועדת שביתת־הנשק הישראלית־ירדנית תלונה נגד ישראל על תקיפתם, כביכול, של שייך ג’רח, העיר העתיקה ושער שכם. כדי ליצור את הרקע המתאים להתקפה, ירו העמדות הירדניות באזורים הללו במשך שעה ארוכה, יריות־סרק באוויר.

ב־1 ביולי החלו חיילים ירדנים לירות לעבר שכונות הספר היהודיות בירושלים. צעירה בת 24 רחל יוספיאן, שניסתה להכנס לביתה, הסמוך לבית טנוס במרכז המסחרי, נפגעה בראשה ונהרגה במקום. שני יהודים אחרים נפצעו קשה. כמה שכונות ספגו אף מנת פגזים מהצד השני של הגבול.

בגלל רגישותו המיוחדת של הציבור הישראלי לגבי כל פגיעה מכוונת בבירה, היה צורך בהודעת הבהרה מוסמכת. ראש הממשלה, משה שרת, פירסם הודעה שבה קבע: “צה”ל ימנע כמקודם מכל התגרות ולא ינקוט שם פעולה העלולה להחמיר את המצב, אבל הוא יעמוד הכן על המשמר להדוף כל התקפה ויחזיר מלחמה שערה". הודעתו נסתיימה כדלקמן: “העדר תגובה בינלאומית נמרצת, מעודד את ממשלת ירדן לבצע מעשים פרועים הפוגעים בעולם התרבותי כולו, לא פחות מאשר בישראל”.

הצליפות מעל החומה נמשכו. הלגיונרים פגעו במכוניותיהם של משקיפי האו“מ. נציג ישראל בועדת שביתת־הנשק, רס”ן אריה דורון, ניצל בנס מיריות שכוונו לעברו. לעומת זאת נהרג חייל ישראלי בעמדו על משמרתו, בעמדה בהר־ציון. אזרחים ישראלים שלווים נפצעו בשכונות מגוריהם.

ב־4 ביולי הונחתו עשרות פגזים מתותחי צה“ל לעבר מטרות בעיר העתיקה. 9 חיילי לגיון נהרגו ו־3 נפצעו קשה, ביניהם קצין בכיר. משקיפי האו”מ שמו לב לעובדה שאף אחד מהמקומות הקדושים לא “נשרט” כלל, כתוצאה מפגיעת הפגזים. דיוק הקליעה של תותחני צה"ל היה מרשים.

­התגמול של צה"ל עורר היסטריה במדינות ערב. אחמד שוקיירי אמר בקהיר: “על הערבים להתחרות עם הזמן במירוץ החימוש, אחרת יקומו בוקר אחד וימצאו כי היהודים הגשימו את חלומם והפכו את העיר הקדושה כולה לבירת האימפּריה היהודית”. הממשלה העירקית התכנסה לישיבה דחופה, שבה החליטה לשגר דיוויזית רגלים ומטוסי חיל־האויר כדי “להציל את ירושלים”.

המתיחות בגבול נמשכה. אוטובוס ישראלי הותקף ביריות מעמדות הלגיון בבית־איקסה. הצליפות נמשכו במשך כל שעות היום והלילה. רב־אלוף משה דיין הכריז בבואו לביקור בניו־יורק, כי הוא מאמין שאפשר למנוע את הישנות מקרי היריות בירושלים, אם שני הצדדים יגלו רצון טוב.

הרצון הטוב לא נתגלה אצל מפקדת הלגיון הערבי. עובדה, בסוף חודש יולי תקפו שלוש מחלקות של הלגיון הערבי את חברי משק נתיב־הל"ה בשעה שהללו עבדו תחת חיפוי משמר הגבול בשדות המשק. הקרב נמשך 6 שעות רצופות ובמהלכו נגרמו לתוקפים אבידות כבדות. הגירסה הירדנית סיפרה, כי לא הלגיון, כי אם “המשמר הלאומי” השתתף בקרב וכי התקרית אירעה לאחר שטרקטורים יהודים החלו לחרוש במרחק 100 מטר בתוך שטח ירדן.

ההתדרדרות הלכה ונמשכה. לאן היא תוליך? היתה השאלה. בנסיון של הרגע האחרון להפיג את המתיחות, הוחלף ראש מטה המשקיפים גנרל בניקה, בגנרל ברנס. הירדנים הכינו לראש המשקיפים החדש, קבלת פנים מתאימה: אחד משומרי משק רמת־רזיאל נרצח באישון לילה. הסאה הוגדשה. הגיעה שעת המעשה.

פרק י: “תמרונים צבאיים” בגבול

בית ליקיה שוכנת בפרוזדור ירושלים כ־15 ק"מ דרומית מערבית מרמאללה וצפונית מערבית למעלה־החמישה. בליל ה־2 בספטמבר בשעה 10 בערב הותקף סיור של הלגיון הערבי, כפעולת־תגמול על השתוללות הלגיון בגבול הירושלמי. מכת־האש היתה מידית וחזקה. 2 חיילים ירדנים נהרגו, 3 נפצעו. היריות עוררו בהלה בסביבה. למקום ההתנגשות חשה תגבורת צבאית ירדנית, אלא שהלוחמים הישראלים היו כבר “זאבי” מלחמה וותיקים. הם דאגו מראש למקש את הדרכים המוליכות לבית־ליקיה. התוצאה הבלתי נמנעת: שתי משאיות עמוסות חיילים עלו על מוקשים. שני לגיונרים נוספים נהרגו, אחרים נפצעו. אנשי המארב הישראלי הוצרכו להכנס לקרב יריות עם החיילים הירדנים הבריאים. גם הפעם, כאשר היתה זו לוחמה צבאית רגילה, היתה ידו של הכוח על העליונה.

סיכום הקרב הכפול הראה שהירדנים שילמו מחיר יקר בעד התגרותם. למשקיפי האו"מ לא נותר אלא לקבוע, כי אמנם היתה חדירה של כוח ישראלי לשטח ירדן.

אלא שדווקא משרד החוץ האמריקני לא הראה נטיה לעבור לסדר היום בעקבות התקרית. מיופה הכוח הישראלי בואשינגטון באותה עת, ראובן שילוח המנוח, הוזמן אל שר החוץ האמריקני והלה הסביר לו כי המימשל האמריקני אינו רואה בעין יפה פעילות מעין זו של כוחות ישראליים. טענותיו הנגדיות של שילוח לא מצאו אוזן קשבת. דובר משרד החוץ האמריקני הסביר בהקשר להן: “אנו מכירים אמנם בכך שהסתננות משטח ממלכת ירדן מהווה בעיה בשביל הישראלים, תושבי השטחים הסמוכים לקו שביתת הנשק, אולם התגובה המאורגנת המהווה כנראה מדיניות ישראלית ואשר גונתה כבר בעבר, לא הפחיתה את המתיחות לאורך קו התיחום, אלא להיפך, הגבירה אותה”.

אנו מאמינים, סיכם הדובר, “שיש לפעול למען השכנת שלום במזרח הקרוב בשקידה, ע”י צעדים שיש בהם כדי להפיג רגשות שנאה ולצמצם את שטח הסכסוכים, ואיננו סבורים שפשיטות תגמול ישיגו מטרות אלה".

משרד החוץ הישראלי נמנע מלהגיב.

כעבור כמה ימים, ב־12 בספטמבר מסר דובר צה“ל את ההודעה הבאה: “…ממנגנון האו”מ התקשרו אתמול עם קצין המטה לועדות שביתת־הנשק, סגן אלוף אריה שלו ומסרו לו, כי לגיונר אחד הודה כי עבר את קווי שביתת־הנשק ורצח שני חיילים ישראלים ליד ביר־מעין. הלה, הסגיר את עצמו לשלטונות הירדנים והם ממשיכים בחקירה. סגן אלוף שלו מסר למנגנון האו”מ, כי חקירת הרצח העלתה עקבות ארבעה אנשים שהשתתפו בפעולה“… אט אט הצטיירה תמונה מלאה מכוונתם הזדונית של הירדנים. התברר, כי הם התכוונו לגרור מעבר לגבול שני חיילי צה”ל שנרצחו בשטח ישראל ולטעון כי הם נהרגו בעת ביצוע פעולת־תגמול ישראלית באיזור לטרון. כשהדבר לא עלה בידם מאחר שמשמר צה“ל הגיע במהירות למקום, החליטו להטיל את האשמה על לגיונר בודד. משקיפי האו”מ השתכנעו כי רק במקרה נמנעה הגרירה של שתי הגופות לתוך שטח ירדן.

למחרת בלילה הודיע רדיו רמאללה, כי כוח ישראלי חצה את הגבול והמטיר אש מקלעים ומרגמות לעבר כפר־נובה בגיזרת לטרון. כמה מחיילי “המשמר הלאומי” ששהו אותה שעה בכפר, נפגעו.

ראש משקיפי האו“מ גנרל ברנס, העביר בינתיים דו”ח למועצת הבטחון, שלפיו השתתף גדוד של צה“ל בפעולת בית־ליקיה מה־2 בספטמבר. הדו”ח קבע כי הכוח הישראלי התפצל לשלוש יחידות משנה: יחידה אחת תקפה את הסיור הירדני, יחידה שניה מיקשה את דרכי הגישה והיוותה כוח חסימה והיחידה השלישית חיפתה על שתי היחידות הראשונות מהגבעות הסמוכות.

גנרל ברנס שלל את טענת ישראל כי הכוחות הצבאיים הסדירים החונים בגבול ירדן עסקו בתמרונים שיגרתיים והציע, כי רק אנשי צבא “ממושמעים ומאומנים” יוצבו באזורי הגבול. היה בכך הודעת "אי־אמון באינפורמציה הישראלית, כאילו הותקפו הירדנים תוך כדי אימונים באיזור הגבול “ללא כל כוונה מיוחדת”.

צה“ל הגיב על דו”ח ברנס בהודעה קצרה אשר קבעה, כי כל מדינת ישראל היא למעשה גבול ואין כל אפשרות פיסית לערוך אימונים שלא ליד הגבול. “ישראל עושה הכל מצידה כדי שהתמרונים של צה”ל לא יפגעו בהסכמי שביתת־הנשק" – הסבירו חוגי צה"ל.

האופק לא היה כל כך קודר. בפאריס נפתח באותם ימים מו“מ רשמי בין נציגי הפליטים הערבים בירדן לבין נציג משרד החוץ, גדעון רפאל. נפתח פתח תקוה להידוק היחסים, להבנה כלשהי עם ירדן. שגריר ירדן לשעבר בבריטניה, סולימן אל־נבולסי שנטל חלק בשיחות, הביע אופּטימיות, הוא רמז כאילו הממשלה הירדנית מקבלת דיווח שוטף על מהלך השיחות ואינה מפסיקה אותן. אך בסופו של דבר באה ההתערבות הירדנית. נציגי הפליטים הפלשתינאים נתבקשו לחזור לירדן וכאן נעצרו באשמת “מו”מ עם האויב הציוני”, שלא באמצעות הממשלה הירדנית.

תשומת לבו של הציבור הישראלי הופנתה באותם ימים דווקא למדע הישראלי. היה זה נציג ישראל באו"מ, אבא אבן שגילה מעל במת עצרת האומות המאוחדות את אחד הסודות הכמוסים של המדינה: ישראל החלה לייצר “מים כבדים” באמצעות מיתקן מיוחד וגילתה את סודה לצרפת המשתפת אתה פעולה בשטח זה.

עתונאים הזדרזו לפרסם כתבות מפורטות על הפקת האנרגיה בישראל. המדענים שהוצאו מאלמוניותם ניסו לצנן את ההתלהבות הכללית: “סנונית אחת עדיין אינה מבשרת את בוא האביב”, הם אמרו,…והעובדה שישראל השיגה הישגים ניכרים בשטח אחד של החקר האטומי, אין פירושה שבקרוב נוכל לייצר פצצה אטומית בישראל".

נושא המחקר האטומי בישראל יחזור ויצוף בשנים הבאות כמה פעמים. הפירסומים יגיעו לשיאם שנה לאחר מלחמת ששת הימים. ושוב כשנתיים לאחר המלחמה בעקבות כתבה בשבועון “שפיגל” הגרמני.

לקראת סוף השנה הציעה ישראל לחתום על הסכם מפקדים ישיר עם ירדן. בהתאם להסכם המוצע יקויים קשר ישיר בין מפקדי האזורים הישראלי והירדני והללו יבטיחו שהמצב לא יתדרדר. גנרל ברנס, שביקש להוכיח עצמו, לחץ על ירדן לחתום על הסכם, אך היא עשתה צעדי התחמקות. התחבולה הירדנית פורשה בירושלים כנסיון למשש קודם כל את הדופק בקרב ממשלות ערב האחרות בכלל והליגה הערבית בפרט. הליגה הערבית עסקה באותם ימים בכמה נושאים ישראליים, ביניהם: הגשת כתבי־האמנה של שגרירי ארה“ב ובריטניה בירושלים, מצב המשמר הלאומי הירדני בגבול (ירדן בקשה כזכור תמיכת הליגה באחזקה שוטפת של המשמר) ושאלת ניצול מימי הירדן ע”י ישראל.

פרט מאלף: ההסכם היחידי שבכל זאת הושג בין ישראל וירדן, נגע לפעילות תברואית משותפת לחיסול כלבים נגועים בכלבת באזורי הגבול.

דעת הקהל בישראל זנחה את המצב בגבולות. במצרים התאבד בתא המעצר מקס בנט, אחד מנאשמי משפט הריגול, שהיה לדברי המצרים, האחראי על רשת הריגול הציונית. שני נאשמים נידונו למוות, עשרה אחרים לתקופות מאסר ממושכות. ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי לדון בנטישת קו ההבלגה. כמה שרים הודיעו כי המדיניות והתכסיסים שבה נקטה ישראל בחודשים האחרונים של שנת 1954 לא הצדיקו את עצמם ולא השיגו את המטרה הרצויה. אחד השרים המרכזיים אמר: “יש לחזור לשיטה האקטיבית שהיתה נהוגה קודם לכן, כלומר: תגובה אקטיבית מידית על כל פעולה עוינת של הערבים, או פגיעה בגבולות המדינה או באזרחיה”.

חלק משרי הממשלה הסכימו עמו.

החזרה למדיניות האקטיבית היתה שאלה של זמן בלבד.

פרק יא: עינויים בשבי הירדני

באחד הלילות של חודש אוגוסט עשו את דרכם ששה צנחנים, בשטחה של ירדן. חולית הצנחנים בפיקודו של מאיר הר־ציון, יצאה לבצע משימה שפרטיה המלאים נשמרו בסוד ויתפרסמו לראשונה כעבור עשר שנים, בספטמבר 1964.

המשימה שהששה נטלו על עצמם היתה מיוחדת במינה: חטיפת בני־ערובה כדי שניתן יהיה לזרז את שחרורו מהשבי של חברם ליחידה יצחק ג’יבלי. ג’יבלי היה אחד הלוחמים הנועזים העשויים ללא חת, של הצנחנים. הוא היה ידוע בקשיחותו ובאומץ לבו הנדיר. נפילתו בשבי חודשיים ימים קודם לכן היתה מאורע יוצא דופן ביחידת הצנחנים, שהציבה לעצמה כלל מקודש החל מראשית הקמתה: אין משאירים לוחמים בשטח, לרבות הרוגים ופצועים.

ג’יבלי נפל בשבי בעת ביצוע פעולת תגמול נגד המוצב עזון ששכן במרחק של כ־14 ק"מ ממשטרת קלקיליה. היחידה הישראלית, בפיקודו של דוידי, לא לקחה בחשבון מארב של חיילים ירדנים, בדרכה אל היעד. מיד לאחר שהותקפה, הסתערו הצנחנים על חיילי הלגיון, התוקפים הפכו לנתקפים ונסוגו לעבר משטרת קלקיליה.

כלל מקודש אחר של הצנחנים קבע שיש לדבוק במשימה ולבצע את המטרה בכל מחיר. בהתאם לכך פקד דוידי להגיע אל היעד ויהי מה. הוא לקח בחשבון את ההנחה שהדרך חזרה תהיה קשה פי כמה וכי האוייב יציב קרוב לודאי, מארבים נוספים. לאחר שעתיים של הליכה מאומצת הגיעו הלוחמים הישראלים אל קרבת המוצב הירדני. הם הסתערו על מאהל תוך כדי הטלת רימונים והרקת מחסניות הטומיגנים. בחילופי האש נפצע קשה ברגלו ג’יבלי. הכוח הישראלי החל לסגת. הירדנים המותקפים התארגנו לרדיפה. תוך כדי הנסיגה חדר כדור נוסף לעורפו של ג’יבלי ויצא דרך צוארו. כעבור שנים הוא יספר: “היתה לי הרגשה נוראה, אך השתדלתי לשמור על צלילות דעתי. חשתי כי אני מכביד על הנסיגה והתחלתי לתבוע להשאירני בשטח. חברי נזפו בי ולא שעו אלי, אך אני לא וויתרתי”. ג’יבלי הבין, אמנם, כי חבריו לא יסלחו לעצמם לעולם אם יזנחו אותו פצוע בשטח, אך יחד עם זאת הבין, כי יחד עמו לא יצליחו להגיע לגבול, מה גם שציפו להם מארבים. הוא החל, איפוא לבעוט בהם ברגלו הבריאה והתחנן ממש להשאירו בשטח. המפקד דוידי שקל את המצב וקיבל את ההחלטה הראשונה והיחידה בסוגה בתולדות מלחמות הצנחנים: השארת פצוע בשטח.

ג’יבלי נתגלה ע“י הירדנים. הם לקחו אותו בשבי והחלו לענותו במטרה לשאוב ממנו אינפורמציה. נראה שהם לא העריכו נכונה את החומר המיוחד שממנו קורצו ג’יבלי וחבריו. הוא שתק כספינקס. חבריו, שהצליחו להגיע בשלום לשטח הישראלי, לא שכחוהו. הר־ציון לחץ ללא הרף לקחת בני ערובה. ביומנו הוא כתב על חברו ג’יבלי: ג’יבלי חייב להשאר, ג’יבלי האדם הלוחם, שוכב כאן לפני אין אונים. אינני יכול להשאירו כאן. אני מרגיש כיצד אני הולך ונשבר. אני מרגיש את עצמי ממורט לגמרי. איני יכול יותר!”.

כך כתב הלוחם שהוגדר ע“י דיין כ”לוחם היהודי הגדול ביותר“, ותואר ע”י מפקדו רפול כ“איש אמיץ מאד הנותן דוגמה אישית. קפדן מאד בבצוע, בעל חושים טבעיים מעולים. חבר טוב מאד, עקשן מאד בכל הנוגע לדבקות במשימה, בעל נפש רגישה של משורר”.

ששת הלוחמים התקרבו לג’נין. מקום המארב נקבע ליד פרברי העיר. הם מצאו לעצמם מסתור ליד תחנת המשטרה והמתינו ל“קורבנות”. שעה ארוכה שכבו כשאישם נצורה. “הלילה מוכרחים להצליח” פלט הר־ציון. וחבריו הבינו כי הוא מתייסר כל עוד ג’יבלי בידיהם של שוביו־מעניו.

באורח פתאומי קרבו לעבר שנים מאנשי החוליה יואב ואריה, שני ערבים, התישבו לא הרחק מהם והחלו לאכול אבטיחים. היה חשש שהשנים יסכלו את הצלחת הפעולה.

לפתע סימן פס.. פס… פס… הר־ציון קיבל התראה מאחד מאנשי החוליה, דוד, שהיה בתצפית. לעבר המארב קרבו שני לגיונרים. אחד מהם היה חמוש ברובה כשלראשו כפיה אדומה. השני היה בעל מדים צבאיים גלוי ראש וללא נשק.

הר־ציון פקד להסתער. תוך שניה היו שני החיילים לפותים בידי הצנחנים. הם הספיקו להשמיע זעקות אימים. שני הערבים שהתמקמו מאחורי המארב, פתחו אף הם בזעקות. צרור יריות הבריח אותם. מתחנת המשטרה נפתחה אש וצרורות לכל עבר. לפתע הוארו השמים ברקטות, בנסיון לאתר את מהות הפעולה. אחד הלגיונרים הוכנע בינתיים, חברו גילה כוח בלתי רגיל ונאבק עם הר־ציון. כשנוכח הלוחם הישראלי לדעת, כי לא יוכל לגבור עליו בגלל התקרבות חיילים ואזרחים ירדנים נעץ סכין בין צלעותיו. הלה השמיע זעקות אימים ונמלט מהמקום לעבר תחנת המשטרה.

הר־ציון הורה לסגת. ששת הצנחנים החלו נסוגים לעבר הגבול, כשהם גוררים עמם את הלגיונר הכפות. הר־ציון הוכיח את התמצאותו הבלתי רגילה בשטח. הוא הוליך את אנשי החוליה במהירות דרך חצרות בתים וסמטאות. למרות פעולת עיכוב של הלגיונר, הם קרבו לגבול. כ־300 מטר לפני הגבול חסם לפתע את דרכם אחד מחיילי המשמר הלאומי, אשר נמנה עם יחידת חיילים שעליה הוטל ללכוד את החוליה הישראלית לפני שתצליח לחצות את הגבול. הר־ציון שלח בו צרור מהמותן וחיסל אותו.

סמוך לגבול הם נחו. לפתע הקפיאה אותם השאלה: “מין האדא”? שומר מיקשת אבטיחים ירדנית מזויין קרב לעברם עם כלבו האימתני. כששאלם למעשיהם, השיבו בערבית כי הם מחפשים יהודים שחדרו לשטח הירדני. השומר נרגע והסתלק.

כאשר חצו השישה את הואדי הסמוך לגבול נפתחה לעברם אש תופת. בפני הר־ציון עמדה עשירית של שניה להחליט: לסגת בכל מחיר או להסתער. הוא בחר באפשרות השניה. אריה, שומרו האישי של השבוי נטל עמו את השבוי המשתולל הצידה, חמשת חבריו הסתערו על המארב והצליחו לחסלו. אחד הלוחמים הישראלים נפצע קל בלסתו. הירדנים לא הירפו. במרחק של כ־100 מטר המתין להם מארב נוסף. גם הפעם פקד הר־ציון להסתער. גם הפעם חוסל המארב.

תוך כדי כך חצו חמשת הלוחמים את הגבול. אריה המתין להם לשוא עם השבוי בתוך השטח הירדני. כל הסימנים המוסכמים שלו לא נענו.

בשעה 4.30 לפנות בוקר הוא גרר אחריו את השבוי לעבר הגבול והצליח לחצות אותו.

בשבועות הבאים נחטפו שלושה לגיונרים מעבר לגבול.

בחודש אוקטובר 1954, בתום ארבעה חודשי עינויים בכלא הירדני, הוחזר סמל ג’יבלי מהשבי הירדני. תמורתו נמסרו ארבעה בני ערובה ירדנים. הרמטכ“ל, רב־אלוף משה דיין ציין אותו על אומץ לבו ומעל הכל על שתיקתו המוחלטת בשבי. שתיקה זו הפכה למופת בקרב חיילי צה”ל.

זמן קצר לאחר חזרו מהשבי חזר ג’יבלי ליחידתו והצטיין שוב בפעולותיה.

פרק יב: מארב מול המוצב

ב־8 בדצמבר 1954 עצרו חיילים סורים חמישה חיילים ישראלים, בדרכם למתקן אשר היה בשטחם. החמישה היו: מאיר מוזס, מאיר יעקבי, אורי אילן, יעקב לינד וגדי קסטלנץ. המשימה הוטלה על חוליה קבועה בת חמישה חיילים, שלושה צנחנים ושנים מאנשי חטיבת גולני. באותו לילה לא שיחק להם מזלם כבפעמים הקודמות. הם נעצרו והובאו לתא מעצר טחוב בקוניטרה. שוביהם התעללו בהם קמעה, בעיקר באחד מהם – אורי אילן. אחר כך הבטיחו להם טיפול יסודי בכלא הסורי – אל מאבה – הידוע לשימצה.

כך החלה אחת הפרשיות הסתומות של המדינה, שעתידה היתה לעורר את התענינות הציבור במרוצת 18 החודשים הבאים. פרשה זו הגיעה לשיאה, בעקבות התאבדותו בכלא הסורי של אחד מהם, אורי אילן, שתי המילים שהיו טבועות על פתק חבוי בגופתו: “לא בגדתי” הפכו לסמל של צעיר בן הארץ, לוחם נועז שהעדיף לקפד את פתיל חייו במו־ידיו ובלבד שלא ימסור סודות צבאיים למעניו.

ארבעת חבריו נמקו בכלא הסורי. בסתר לבם קיוו, כפי שגילו מאוחר יותר, כי בארץ חושבים על גורלם וכי תיעשה הפעולה המתאימה כדי לשחררם. הם עברו סדרות של עינויים. לכל אחד מהם נאמר בנפרד שארבעת חבריו כבר נהרגו וכי לו ניתנת ההזדמנות האחרונה להציל את חייו ע"י שיגלה מה היתה המשימה שהוטלה על החוליה בת חמשת החיילים.

וכל אחד מהם בנפרד שתק. רק אורי אילן, שהיה בטוח כי אמנם נרצחו יתר חבריו, החליט ללכת בעקבותיהם. הסוד נתגלה רק כאשר אחד החיילים הסורים שעבד בבריכת בת־גלים בחיפה, זיהה את מאיר מוזס כקצין צבא ישראלי. מוזס החליט, כי חוקריו יודעים כבר את הכל וכל אשר הם עושים ושואלים עתה – בא כדי לשטות בו, והוא החליט לגלות את פרטי המשימה. “ממילא הם יודעים, אין טעם להמשיך במשחק”, כך הוא חשב.

והוא סיפר להם. לאחר החקירה ביקש להפגש עם יעקובי. בעת הפגישה דיווח לו מוזס על מהלך החקירה. בתום הפגישה החליטו השניים להוביל את חוקריהם הסורים בלווית קצין או"מ אל מקום המיתקן. הרדיו הסורי ידע לספר כי שני אנשי קומנדו ישראלים הוליכו קצינים סורים אל המקום שבו היה מיתקן.

מה שלא ידע הרדיו הסורי לספר הוא שבכוונתו של יעקובי, אשר הוביל את החבורה, היה לפוצץ את המיתקן ולהרוג תוך כדי כך את עצמו. הוא חפר באדמה הרטובה והוציא כעבור שעה קלה את מתקן המתכת. מאיר מוזס שעמד לידו שמע מפיו את המילה: “פיצוץ”! הוא זינק ממקומו והסתתר מאחורי מסתור כשלידו משקיף האו"מ. יעקובי עצמו נשאר שכוב ליד המתקן. חלפה שניה ועוד שניה, עשרים שניות. המיתקן לא פוצץ, חומר הנפץ היה רטוב. חייו של יעקובי ניצלו, אבל רק למשך 20 חודש נוספים. ששה עשר מהם בילה בכלא הסורי. במבצע סיני הוא מת מות גיבורים.

השניים הובלו בחזרה לכלאם. הם נדונו להנמק בו תקופה ממושכת. בינתיים קמה בארץ סערת רוחות, לאחר שהוחזרה גופתו של אורי אילן.

ח"כ חיים לנדאו (“חרות”) נשא נאום נרגש בכנסת: “אורי אילן נרצח! אני אומר רצח, כי רצח הוא, אף אם איבד עצמו לדעת כדי להשתחרר מעינויי שוביו וחקירותיהם. עובדה היא שאיימו עליו מעניו הסורים וסיפרו לו שתלו כבר את חבריו. הוא העדיף לשים קץ לחייו במו ידיו. אלה הן תוצאות הבלגתכם”. בפנותו אל משה שרת, אמר לנדאו: “נכון, בדרכך זו זכית למחמאות בעולם. אומרים לך שהצלחת לטשטש את עיקבות פעולת קיביה, אבל עובדה היא שהצלחת להביא עלינו קיביות רבות ועוד ידך נטויה”.

שרת השתדל לשווא לשמור על שלוות רוחו. הוא הסתפק בציטוט החלטת ועדת שביתת הנשק הישראלית־סורית, אשר קבעה כי “חדירת החוליה הישראלית מתוך כוונה ברורה לעבוד על מתקן שבו היה קבוע מוקש סתר, הוא מעשה איבה ויש בו משום הפרה חמורה של הסכם שביתת־הנשק. הוועדה חייבה את סוריה לנהוג בשבויים הישראלים לפי אמנת ז’נבה”, סיים שרת.

הסורים המשיכו בחודשים הבאים להתעלל בארבעת החיילים הישראלים. ברגעי היאוש שלהם הם תיכננו תוכניות בריחה שונות ואף הצליחו להעביר את פרטיהן לישראל. ראש משקיפי האו"מ־גנרל ברנס טיפל במקרה, וכפי שניתן היה להסיק, באדישות יחסית. מדי פעם הוא הפנה אומנם את תשומת ליבם של השלטונות הסוריים לגורלם של הארבעה – אך הוא נמנע מלהפעיל לחץ; התענינותו בתנאי המאסר בכלא הסורי היתה מוגבלת. הוא התנצל על כך שהתקריות הבלתי־פוסקות בגבול הרצועה העסיקו אותו ללא הרף ולא הותירו לו פנאי לטפל בשבויי סוריה.

האיש שעליו חשבו כלואי דמשק – מאיר הר־ציון, מפקד סיירת הצנחנים הוכיח כי לא שכחם. הוא לחץ כל העת לבצע פעולת תגמול שבה ילקחו בני ערובה.

בשעות הבוקר של 22 באוקטובר 1955 יצאו ארבעה מפקדי צנחנים לתצפית לעבר השטח הסורי. הארבעה היו מטובי המפקדים של הצנחנים. מאיר הר־ציון, רפול, דני מט ואפרים חרמון. מטרת התצפית היתה לבחון אפשרויות גישה לעבר הרמה. כבר באותו לילה יצאו אנשי הסיירת של הצנחנים לפעולה. הלוחמים חצו בחשאי את מימיו הקרים של הירדן, עברו לצידו המזרחי של הנהר והתפצלו לכמה כוחות. כח אחד בפיקודו של רפול התכוון להשתלט על מוצב אורפייה. כח שני, בפיקודו של מאיר הר־ציון פנה לעבר בית־המכס (במקום זה היו עצורים הר־ציון ואחותו המנוחה חמש שנים קודם לכן לאחר שעברו בטעות את הגבול). הכח השלישי בפיקודו של דני, טיפס במשעול התלול המוביל אל – סיאר אל־חורפאן, בפיסגת הרמה, דרומית לגשר בנות יעקב. הלוחמים היו מצויידים בעוזים וסכינים והיו מוכנים לקרב פנים אל פנים. המשימה שהוטלה על הכח של דני, היתה להתפרש כ־400 מטר לפני המוצב הסורי במטרה ללכוד רכב הנוסע בכיוון למוצב או ממנו. לפתע נשמע קול טרטורו של מנוע מכונית. – “הכונו”! – לחש דני.

האנשים היו דרוכים. אורות המכונית הלכו וקרבו. מרחוק ניתן היה כבר לזהות, למרות החשיכה, את הטנדר הצבאי.

“אש” – פקד המפקד. נורו צרורות יריות. הטנדר הסורי נפגע והחל לעלות בלהבות, לאחר שמיכל הדלק שלו נפגע. הלוחמים הישראלים חילצו את הנהג הפצוע ונטלו אותו עמם. חיילי המוצב שהבחינו במתרחש פתחו ביריות. כמה מהם הגיעו במהירות למקום ופתחו בסריקות. דני ואנשיו המתינו עד שהסורים יתרחקו מהמקום ועשו הכנות ללכוד שני חיילים סורים שהוצבו עם מקלעם סמוך למכונית. השניים נתפסו, בסופו של דבר, ללא יריה ונגררו לעבר הגבול.

בינתיים נפתחה אש מכל המוצבים באיזור. אבל דני נע במהירות לעבר הגבול. במכשיר הקשר שבידו הוא דיווח לאריק שרון כי מולו מתקרבת מכונית. הוא ביקש רשות לתקפה. פקודתו של אריק היתה קצרה וחד משמעית: “חזור מיד”!

אותה שעה “ארבו לטרף” מאיר הר־ציון ואנשיו, סמוך לבית־המכס. מאיר קיבל הוראה מפורשת מאריק להביא שבויים רבים ככל האפשר. לפתע אורות מכונית. מחסום האבנים עשה את שלו. הג’יפּ הצבאי נעצר. קצין בדרגת סרן שהיה נוסעו היחיד ניגש למחסום כדי לפנותו. מאיר זינק לעברו ותקע את הקנה של נשקו בין צלעותיו. היה ברור לקצין הסורי כי כל התנגדות תעלה לו בחייו. הוא נגרר לעבר מקום המארב. מאיר ואנשיו ציפו למכונית הבאה, אך השעה הלכה והתאחרה. ניתנה הוראה לסגת, אבל הר־ציון לא יכול היה לוותר על חיילים נוספים. בדרכו חזרה לשטח ישראל לא יכול היה מאיר הר־ציון לוותר על ביקור־נימוסין בכפר אלאמין הסמוך. הוא התדפק על דלתו של אחד הבתים.

“מי שם”! נשמע קול מבוהל.

“אורחים” – השיב הר־ציון.

הדלת נפתחה. הערבי המופתע, הופתע עוד יותר לראות את האורחים. הוא הזדרז להכין קפה. הקצין הסורי לא האמין למראה עיניו וסרב ללגום מהקפה.

סמוך לחצות חצה הכח של מאיר את הגבול הישראלי.

ליד גשר בנות יעקב המתינו קציני צה"ל בכירים ובראשם אריק שרון לחוזרים. הם נטלו עימם את השבויים הסורים.

לפעולה זו היתה חשיבות רבה. היא סימנה את ראשית תהליך שחרורם של ארבעת השבויים הישראלים, אך מעל לכל היא הוכיחה לצבא הסורי המבוצר ברמה המוקפת שדות מוקשים, כי ידו הארוכה של צה"ל יכולה להשיגם בכל מקום. משום מה לא למדו הסורים מכך לקח.

היה צורך בפעולת תגמול בעלת היקף ותוצאות הניראות לעין.

פרק יג: פעולת תגמול מוקדמת

ב־27 בדצמבר 1948 נכבשה ניצנה. בהתקפת פתע של שתי החטיבות, חטיבת הראל וחטיבת הנגב במסגרת מבצע “חורב”. המקום המבוצר, החולש על ארבעה עורקי תנועה מרכזיים (לבאר־שבע, לקוסיימה, לאבו־עגילה ולרפיח), נפל לאחר קרב מר שבסיומו נפרצה דרך לעומק של עשרות קילומטרים במדבר סיני. המבצע נודע גם בשמו השני: “מבצע עין”, לציון ארבעה מקומות המתחילים באות זו: עוג’ה, עסלוג', עגילה ועריש (היו כאלה שהוסיפו “עין” חמישית – עזה).

הסכם שביתת הנשק שנחתם ב־1949, קבע, כי שטח של 250 ק“מ בצורת משולש, שקודקדו בשיבטה, מרכזו בניצנה ובסיסו הגבול הבינלאומי לאורך של 40 ק”מ, יהפוך לאיזור ישראלי מפורז. הכניסה אליו תותר רק לאזרחים ובשום פנים ואופן לא לכוחות צבא סדירים.

במקביל לכך קבע הסכם שביתת הנשק, כי בכפר הערבי עוג’ה אל־חאפיר הסמוך, שנכבש אף הוא ע“י כוחות צה”ל, תמוקם תחנת תצפית של האו"מ, שעליה ישמרו לחילופין חיילים ישראלים ומצרים.

מאז נחתם ההסכם פעל הכל כפי שנקבע. האיזור הפך למפורז, תוך ידיעה ברורה שהוא נכלל בתחום הריבוני של מדינת ישראל. אחת לשבועיים התחלפו המשמרות ליד בנין האו"מ. בבנין זה התקיימו מדי פעם ישיבות ועדת שביתת הנשק המעורב ונפגשו קציני קישור של שני הצדדים.

סמוך ליום הולדתו השני של משק קציעות – ה־22 בספטמבר 1955, שהוקם במרכז האיזור המפורז במרחק של כ־2.5 ק“מ מניצנה, הוברר, כי המצרים הסיגו את הגבול והקימו מוצבים קדמיים בשטח הכלול בתחום הריבונות הישראלית. לשלטונות ישראל לא היה כל חשק להעלים עין. למרות הפּרובוקציה הברורה, הוחלט להמנע בשלב ראשון מתגובה מעשית. האו”מ נתבקש לפעול. אך הישיבות שהתקיימו בבנין האו“מ באיזור המפורז, לא הביאו לתוצאות המקוות מאחר שהמצרים סירבו לשתף פעולה. בסופו של דבר הוחלט לסמן מחדש את גבול האיזור המפורז. אך מוצב מצרי מסיג־גבול שהתמקם בעוג’ה אל־מסרית, מנע ביצוע עבודות הסימון. חייליו פתחו באש לעבר העובדים־המסמנים ואילצו אותם לוותר על סימון הגבול בקטע זה, לאורך של כ־3 ק”מ. מוצב שני בג’בל צפחה על דרך קוסימה, לא איפשר אף הוא לבצע את עבודת הסימונים כדבעי. אעפ”י־כן נמשכה עבודת הסימון. בסיומה הוברר מעל לכל ספק כי שני המוצבים הללו אמנם התמקמו בשטח הישראלי בעומק של 100–150 מטר.

קציני הקישור המצרים הודיעו: “איננו מכירים במדידות. הן לא חוקיות”. המצרים לא הסתפקו בכך. חברי משק קציעות הבחינו באחד הלילות כי עמודי הגבול החדשים חובלו.

רשות הדיבור ניתנה לצה“ל. בליל ה־21 בספטמבר 1955 הוצבה יחידת צה”ל סדירה לראשונה מאז מלחמת העצמאות – במוצבים באיזור המפורז. המוצבים הישראליים והמצריים היו ממוקמים עתה אלה מול אלה. דובר משרד החוץ הישראלי הבהיר את נסיבות הצעד הישראלי: “…צעד זה ננקט לרגל הימצאותם של שני מוצבים מצריים בעברו הישראלי של הגבול וחרף הבטחותיה של מצרים לסילוקם ובעקבות השמדת סימני־הגבול שהוצבו ע”י ישראל תוך שיתוף פעולה עם משקיפי האו“מ, לאחר שמצרים הסתלקה מן ההסכם בענין זה, ליחידת צה”ל ניתנו הוראות קפדניות לשמור על הפסקת האש".

מטה האו“מ הזדרז להביע את דאגתו למצב החדש שנוצר בגבול הישראלי־מצרי. ראש משקיפי האו”מ אמר כי ריכוזי הצבא של שני הצדדים יכולים לגרום להתלקחות בכל רגע. לאו"מ היה ברור מעתה כי הכוחות הישראליים יפונו מהמוצבים באיזור המפורז רק אם יפונו המוצבים המצריים בשטח הישראלי ויכובדו סימוני הגבול.

“מקורות רשמיים” בקהיר הודיעו כי הכוחות הישראליים שנכנסו לאיזור המפורז, הניחו מוקשים ומתחו גידרות תיל. “מעשה זה מעיד על כך שאין לישראל כל נטיה לפנות את האיזור” אמר רדיו קהיר.

עד כמה היתה מהימנה האינפורמציה המצרית, ניתן היה להיווכח כעבור שבוע ימים. ב־2 באוקטובר פונו בעת ובעונה אחת הכוחות הישראליים והמצריים מהאיזור המפורז, בהתאם להסכם מלא בין שתי המדינות שהושג בתיווכו של האו"מ. התברר גם כי המצרים הסכימו להגביל את העמדות באזור המוגן שלהם שבין הגבול הבינלאומי לבין הקו אל קוסיימה–אבו־עג’ילה, מבחינת גודלן וסוגי הנשק הנמצאים בשימוש בהן.

לכאורה חלה רגיעה בגבול. אך היתה זו רגיעה זמנית בלבד. קולונל נאצר עצמו שהחל להצטייד באותה תקופה בכמויות נשק עצומות מברית־המועצות וארצות מזרח־אירופאיות, אמר גלויות: “אנו מוכרחים להרוס ולהשמיד את ישראל”.

אות ראשון לכך היתה התקפה מצרית על משקיפי או“מ שסיירו באיזור המפורז ב־17 באוקטובר. המשקיפים שנסעו ב־2 מכוניות לבנות של האו”מ, יצאו כדי לבדוק את תלונת המצרים על הימצאותו של כח ישראלי מזויין באיזור המפורז. לפתע נפתחה לעברם אש חזקה ורק בנס לא נפגעו המשקיפים שנאלצו לנטוש את מכוניותיהם. כעבור שלושה ימים חזרו המוצבים המצריים באיזור וירו לעבר משמר משטרה ישראלי.

ב־26 באוקטובר בשעת בוקר מוקדמת, חדרו כוחות מצריים לשטח ישראל והשתלטו על נקודת המשטרה בבארותיים, דרומית לניצנה. הכוח המשטרתי הישראלי הקטן, נאלץ לסגת מהמקום. עד מהרה הוזעקה תגבורת צבאית ישראלית. בסיועם של משקיפי האו"מ, נתבקשו החיילים המצרים לפנות את נקודת המשטרה. נוכח סירובם נאלצו החיילים הישראלים לכבוש את הנקודה בכוחות עצמם.

לאחר פינוי הנקודה התברר כי 4 שוטרים נפצעו בהתקפה המצרית הראשונה ו־2 אחרים נעדרים.

החקירה הישראלית העלתה שהמוצבים בקרבת האיזור המפורז מאויישים בחיילים שבסיסם הוא במוצבי הסבחה המבוצרים. במוצבים אלה התמקם גדוד מצרי, שכלל חיל רגלים, יחידת מרגמות כבדות ויחידות סיוע אחרות. כיבוש המוצבים הללו והריסתם – הצריכו הפרשת כוחות מובחרים ותיכנון מדוקדק לפרטיו. כמו בפעולות־התגמול האחרות היתה המטרה הראשונה לצמצם עד למינימום את מספר הנפגעים.

תוך כדי תיכנון הפשיטה על המוצבים, הוחלט לבצע פעולת־תגמול מוקדמת – לראשונה בתולדות צה"ל, שתשמש למעשה, פעולת הסחה לפעולת התגמול הגדולה עצמה.

היעד שנבחר לביצוע “הפעולה המוקדמת” היתה משטרת כונתילה, על דרך קוסיימה–אילת במרחק של כתריסר ק“מ בסיני, כחמישים ק”מ צפונית לאילת.

הפעולה בוצעה אור ליום 28 באוקטובר. בניגוד לפעולת התגמול הקודמת, נגד משטרת חאן יוניס, לא היתה אפשרות הפעם להשתמש בכלי־רכב בגלל הדרך הטובענית שהוליכה לבנין המשטרה. המבנה עצמו לא היה מסוג מבצרי הטיגרט המבוצרים והיה מורכב משני בנינים סמוכים, בנויים אבן וחימר.

הצנחנים נעו לעבר היעד במסע רגלי כשהם מפוצלים לחמישה כוחות:

על הכח המרכזי, שהיה פעם בפיקודו של רפול, הוטל לפרוץ אל היעד ולכבוש את חלקה המזרחי של תחנת המשטרה.

על הסיירת, שעליה פיקד מאיר הר־ציון, הוטל לכבוש את החלק הצפוני־מערבי של המשטרה.

כח בפיקודו של מוסה עפרון ז"ל נועד לשמש כעתודה לשני הכוחות הראשונים.

כח רביעי נועד לשמש ככוח חסימה בכיוון הסאבחה.

כח חמישי במצב של כוננות ליד הגבול למקרה של הסתבכות.

הכוחות הישראלים חצו את הגבול בשעה 21.30 לערך. הוטל עליהם לתקוף את המשטרה בדיוק בשעת חצות; בניגוד לפעמים הקודמות הצטרף לפושטים גם המג"ד אריק שרון, שנטל עמו את סגנו דוידי וקצין החבלה ירמי.

עוד בטרם החלה התקיפה, נפתחה אש לעבר הלוחמים הישראלים. התברר שחוליה מצרית שנעה בחלק הדרומי, גילתה תנועה חשודה בשטח ופתחה באש. זה היה האות לחיילי המשטרה לפתוח באש מרוכזת. אבל אש זו לא הרתיעה את מפקדי הכוחות רפול ומאיר הר־ציון, שפרצו בראש אנשיהם כפי שהוטל עליהם. בעת הפריצה נפצע פצעים אנושים אחד הלוחמים המעולים, סמל אמנון אבוקאי, שנפטר מאוחר יותר מפצעיו. אבוקאי חטא בכך, שהאמין שחייל מצרי המרים ידים לאות כניעה, מכבד אמנה בינלאומית, כפי שעושה שובהו. שעה שקיבל הסמל הצעיר את כניעתם של שני חיילים נפגע מיריות חייל שלישי שהסתתר מאחוריהם.

כל כוח ביצע במהירות ובדייקנות את המשימה שהוטלה עליו. כעבור פרק זמן קצר היתה המטרה מטוהרת. סיפר אחד הלוחמים לאחר הפעולה: “כאשר הסתערנו על הבנין המרכזי של המשטרה נפתחה עלינו אש חזקה ביותר. הצלחנו לעבור את גדר התיל, לפני שהיא כוסתה במסך אש. בבנין נתקלנו בחוליית מקלענים שטווחה את אישה לעבר קבוצת חיילים ישראלים, בלמנו אותה. מצאנו ארגזי נשק ותחמושת רבים”.

המג"ד נתן פקודה שלא לפוצץ את בנין המשטרה. לדעתו לא היה טעם בכך מאחר שממילא ניתן להקים תוך כמה ימים בנין דומה. לעומת זאת הורה ליטול “כמות מכסימלית של שבויים ושלל”.

הלוחמים הישראלים ערכו סריקה יסודית במבנים ובתעלות. הם ריכזו 29 שבויים וכמויות עצומות של כלי נשק (מקלעים בינוניים וקלים, רובי “פ.נ.” חצי אוטומטיים, תת מקלעים מסוג “קרל גוסטב”, “אלפא” ועוד). בעת הסריקה הספיקו הלוחמים לספור עשרה הרוגים מצרים. קצין החבלה ירמי, שהתמרמר קודם לכן על שנבצר ממנו למחוק את בנין המשטרה, היה שבע רצון מאוחר יותר, כאשר הוטל עליו לפקח על חיסולה המוחלט של שיירת מכוניות שחנתה בשטח המשטרה. 13 מכוניות עלו באש, המכונית ה־14 גולגלה לתהום. רק מכונית אחת נוצלה לצורך הסעת השלל.

בעית העברת השלל והפצועים המצרים לשטח ישראל נפתרה בדרך פשוטה: השבויים המצרים נתבקשו לתרום את חלקם במסע רגלי מזורז לשטח ישראלי. רבים מהם התמרמרו על קצב ההליכה המהיר שלא הורגלו לו בצבאם ומעל הכל למשא הכבד שהוטל על שכמם. הכוחות הישראלים פקחו עין כל עת המסע כדי להמנע ממארבים בדרך. כבר בדרך התברר שחלק מהשבויים נקלעו למשטרת כונתילה באורח מקרי. הם היו בדרכם למוצב בסאבחה. הלוחמים הישראלים לא יכלו לספר להם – מחוסר ידיעה אולי – שכעבור כמה ימים ממילא היו נפגשים עמם פנים אל פנים בסבחה. מי יודע אולי גורלם שפר בכך שנפלו בשבי ולא נהרגו.

לפנות בוקר הגיעו הלוחמים הישראלים לגבול. דקות ספורות לפני שחצו את הגבול ניסו מטוסים מצרים לפגוע בהם, אך הונסו ע"י מטוסי חיל־האויר.

כעבור כמה שעות התפרסמה הודעה צבאית מצרית בנוסח הבא: כוחות ישראלים גדולים תקפו הלילה את מוצב השמירה, הכפוף לחיל־הגבולות המצרי בכונתילה, צפונית לעקבה וכ־100 ק“מ דרומית לעוג’ה. הכוחות הישראלים הצליחו להרוג 8 מחיילי המשמר ולשבות 20. הכוחות המצריים פתחו בהתקפת נגד, כבשו מחדש את המוצב לאחר שהאוייב נסוג ממנו בהשאירו אחריו ארבעה פצועים וכמות תחמושת”.

מוזר – המצרים לא השכילו עדיין להבין כי צה"ל אינו משאיר פצועים בשדה הקרב.

במשטרת כונתילה לא הושארו גם פצועי האוייב. למחרת הפעולה הם הובאו לקבלת טיפול רפואי יסודי בבית־חולים ישראלי.

פרק יד: התושיה של חיילי נח"ל

חוגים מדיניים הבהירו, בעקבות פעולת התגמול נגד משטרת כונתילה, כי התקפה זו באה כתגובה לפלישת המצרים לתחנת המשטרה בבארותיים. משרד החוץ הבהיר פעם נוספת, כי ישראל אינה מתכוננת לשבת בחיבוק ידים נוכח מעשי ההתגרות של המצרים. “על שלטונות מצרים לדעת מעתה שכל התקפה מצידם, או מעשה הפרה של שביתת־הנשק תיתקל בהתנגדות ובפעולת גמול מצד ישראל ולאו דווקא במקום בו ביצעו המצרים את התקפתם”, הודיע דובר משרד החוץ.

בלילה שלמחרת “הפעולה המוקדמת” החריפה המתיחות באיזור ניצנה. שתי פלוגות של הצבא המצרי התחפרו בתוך שטח ישראל, בעומק של 1.5 ק"מ בתוך השטח המפורז. כוח מצרי אחר ניסה לכבוש עמדה ישראלית בגיזרת נירים אך נהדף. היה ברור, כי פעולת התגמול הגדולה חיונית ביותר. אור ליום 31 באוקטובר קירבו המצרים את עמדותיהם עד לתחנת המשטרה הישראלית בבארותיים שממנה נהדפו חמישה ימים קודם לכן. רדיו קהיר הודיע כי מצרים “תפסה מחדש את האיזור המפורז” מאחר ששני השוטרים שנלקחו בשבי – אלכסנדר רוזנברג ושלמה הוכמן – “הודו” שאינם שוטרים אלא חיילים בצבא הסדיר. דובר ישראלי רשמי אמר בתגובה לכך, כי שני החיילים מילאו תפקיד של שוטרים באיזור המפורז, בהתאם לנוהג הקיים מאז זמן רב בישראל, שלפיו מחליפים מדי פעם חיילים שוטרים ולהיפך. בהתאם לכך הוצבו מספר חיילים באיזור המפורז של ניצנה והללו מילאו תפקידי שוטרים, כשהם מזויינים בנשק קל בלבד.

הכוח הישראלי שהשתתף בפעולת התגמול בסבחה היה הגדול ביותר שהשתתף עד אז בפעולת תגמול כלשהי. הוא היה מורכב משלוש פלוגות צנחנים (אחת מהן מילואים), יחידת חי“ר של גולני, פלוגת נח”ל ויחידת תותחנים. כעתודה לכוח זה שימשו יחידות נוספות של גולני וחרמ"ש.

ב“קבוצת הפקודות”, שהתקיימה במטה פיקוד הדרום, השתתפו לראשונה קצינים בכירים של גולני, הנח“ל והתותחנים. היתה זו הזדמנות ליחידות צה”ל נוספות להשתתף בפעולת־תגמול שהיתה עד כה “נחלה” בלעדית של יחידות הצנחנים. באותו דיון הוחלט לתקוף את ה“סבחה” בשני צירים: בציר הדרום־מזרחי שהופקד בידי הצנחנים ויחידה של הנח"ל והציר הצפוני נמסר לגולני.

בהתאם לחלוקה נקבע, כי פלוגת הצנחנים של “רפול” תבצע את ההסתערות המרכזית ותכבוש מוצב פלוגתי ותפגע במידת האפשר במרגמות שהיו ממוקמות – בהתאם לדו“חות המודיעין – מאחורי המוצב. על קורס המ”כים של הנח“ל – שהיה למעשה הגלגול הראשון של הנח”ל־המוצנח, בפיקודו של צבי עופר הוטל לתקוף מוצב, ששכן כק"מ דרומית ליעד ולהשמיד את תותחיו ומתקניו.

פלוגת המילואים של הצנחנים, ששותפה לראשונה בפעולה מעין זו, נתבקשה לחסל את המוצבים העורפיים.

משימה נכבדה הוטלה על הסיירת של הצנחנים בפיקודו של מאיר הר־ציון, משימתם היתה לכבוש את מוצב 268 מדרום (“הסבחה הקטנה”) ומאוחר יותר לתקוף את הסבחה עצמה.

פלוגת טירונים, בפיקודו של מוסה עפרון, קיבלה משימה לשמש ככוח עתודה לסיירת ולסייע בכיבוש המוצב המרכזי. כן הוקצו כוחות חסימה שפוזרו באיזור בקוטר של 9 ק“מ מהסבחה. התותחנים, החרמ”ש ויחידות נוספות של גולני היו בכוננות באיזור ניצנה.

היה ברור שאחת ממשימותיהם עשויה להיות טיהור האיזור המפורז, אם יקרה משהו בלתי צפוי.

לפעולת התגמול בסבחה היתה חשיבות רבה, מאחר שניתן לבחון בה, הלכה למעשה, שיתוף פעולה בין יחידות קרביות של צה“ל. כעבור שנים יתגלה, כי זמן־מה לפני הפעולה תירגלו הן הצנחנים והן הנח”לאים הסתערויות על “יעדים מבוצרים”. פרט מאלף נוסף: יום לפני ביצוע הפעולה נשלחה יחידת סיור, כדי לעדכן את דו“ח המודיעין. הדו”ח היה חיוני כפי שיתברר לאחר מכן, מאחר שזמן קצר לפני הפעולה ביצע הפיקוד המצרי באיזור אי־אלו שינויים.

שעה קלה לפני הפעולה אירעה תקלה בלתי צפויה. החיילים אכלו ארוחת צהרים בה ניתן להם בשר מקולקל. התוצאה המידית: רובם המכריע קיבלו שלשול בקיבותיהם. כך הם יצאו לפעולה. היה זה מחזה יוצא דופן, כאשר שעה קלה לאחר שחצו הכוחות את הגבול, החלו הכל לשלשל. גם המג“ד אריק, שנטל חלק בפעולה זו, לא יצא נקי. היחידי שבכל זאת היה יכול לטפוח על שכמו היה הסמג”ד דוידי, שמשום מה לא טעם מהבשר. מחזה זה של שלשולים קולקטיביים חזר ונשנה עוד פעמיים־שלוש בדרך אל היעד.

לעובדה שבפעולה זו השתתפו טירונים שעדיין היו חסרים את תודעת הלוחמה של הצנחנים, היתה השפעה כלשהי. הללו נתקפו בפחד לאורך כל הדרך ולא נמנעו מלהפגין זאת בדרכים שונות. גם בעת הפשיטה עצמה הם הפגינו את חוסר נסיונם הצבאי על כל צעד ושעל.

אעפ"י־כן היתה עובדה יסודית: זו הפעם הראשונה שהיתה התמודדות עם גדוד מצרי סדיר.

מסתבר שחיילי הגדוד המצרי גילו עצבנות רבה באותו לילה. פעולת כונתילה רק הגבירה את פחדם. עוד בהיות הלוחמים הישראלים במרחק של כשניים־שלושה ק"מ מהיעד לפני השעה 20.00, כבר שמעו יריות מכל העברים. היתה ליריות הללו גם תועלת מעשית, מאחר שהן איפשרו לאתר את מקורות האש.

בהיות הלוחמים כחצי ק“מ לפני היעד הופעלה אש תותחים ישראלית. קצין תצפית קדמי של התותחנים שהיה צמוד לסמג”ד, טיווח באמצעות מכשיר הקשר (לאורך כל עשרת הקילומטרים מהגבול ועד המוצבים נשמרה דממת אלחוט) והפגזים הישראלים הונחתו על מוצבי הסבחה ביעילות רבה.

האוייב לא נצר את כליו. אש כבדה הונחתה לעבר הכוחות הפורצים של הצנחנים. יחידת הנח"ל עדיין לא הגיעה ליעדה. מנת האש היתה מורכבת, בין השאר, מפגזים אנטי־טנקיים צבועי זרחן.

התברר כי תוך התקדמותה של פלוגת הנח“ל בדרכה אל טיהור המוצב האגפי, במטרה לחסל את אש הנ”ט, התפצלה היחידה לשני כוחות. כוח אחד שם את פעמיו לעבר המוצב המרכזי, הכוח השני נע לעבר המוצב הדרומי. לפתע נפתחה אש אגפית חזקה מכמה עמדות מבוצרות. המ“פ צבי עופר הורה לאחד המ”מים לחסל את המיטרד הבלתי צפוי. חיסול המיטרד הוטל על אחת הכיתות. היא החלה לאגוף אותו ועשתה הכנות להסתערות. שני המ“מים אהוביה וסקולסקי, פרצו בראש חיילי הכיתה. לרוע המזל השליך באותה עת אחד הלוחמים הישראלים רימון לתוך העמדה, השנים נפגעו. עשרת חיילי הכיתה הסתערו בכידוניהם וחיסלו את חיילי העמדה. תוך כדי כך הוברר להם שהם נותרו ללא פיקוד. בינתיים נפתחה אש אנטי־טנקית חזקה מעמדה סמוכה. החיילים היו אובדי עצות, הם למדו אמנם את תורת הלחימה על יעד מבוצר, אך בעת קרב לא הכל נעשה ומתפתח כפי “שכתוב בספרים” – תחילה ביקשו להזעיק לעזרה את המ”פ, אך בראותם את פלוגתם מתקדמת לעבר היעד הבא – המוצבים המרכזיים, ובידעם, כי אם לא יחסלו את העמדה השניה יסכנו את חיי חיילי הפלוגה ואת הפעולה עצמה – הבינו שהם צריכים לעשות משהו. אולם באותה שעה שכבו באדמה סלעית, נתונים למשבר פסיכולוגי ומהווים מטרה לאש אוייב יעילה. כל אחד מהם חשש ליטול על עצמו את הפיקוד. כולם היו חניכים בעלי דרגה צבאית שווה.

אט אט הבינו כי למעשה לא ביצעו את משימתם. בנוסף לעמדה הטורדנית הסמוכה לעמדה הראשונה שחוסלה זה עתה, היו עדיין עמדות נוספות בשטח והן פתחו באש חזקה.

את המצב הציל החניך דן פלש. הוא קרא לעבר חבריו: “אין לנו מפקדים, אני המפקד שלכם”!

קריאה זו עשתה באותה שעה את שלה, חבריו החניכים בקורס המכ“ים של הנח”ל לא חשבו שבעצם הוא חניך באותו קורס. כך פיקד דן פלש על כיבושן של העמדות המצריות, שהיו עלולות להפריע לפעולת הסבחה. היו אלו כיבושים קשים, שנעשו תוך כדי קרבות פנים אל פנים, שימוש ברימונים ותת־מקלעים. למזלם היתה להם תחמושת במידה מספקת. על מעשהו זה זכה דן פלש לציון לשבח, אבל שכרם האמיתי, שלו ושל חבריו, היה כמובן, חיסולו של המוצב הטורדני על עמדותיו, בכך הצליחו לשתק את אש הנ"ט שהיתה עלולה לגרום לאבידות כבדות בקרב הלוחמים האחרים.

כאשר הגיעה בסופו של דבר פלוגת הנח“ל – מינוס הכיתה הלוחמת שנותרה מאחור – היתה כבר השעה 22.15. ניתנה הוראה לתותחנים הישראלים להפסיק את הפגזת המוצבים המצריים. היתה זו אש יעילה ביותר. כמה פגזים פגעו במצבור נשק במוצבים וגרמו לדליקה ולהתפוצצויות. התפוצצויות אלה של פגזי הרימונים הבהילו את טירוני הצנחנים, אך גם ללוחמים הותיקים הוברר שאין אפשרות להסתער על המוצבים המרכזיים במסלול שנקבע מחשש של פגיעה ע”י חומרי־נפץ. הלוחמים שלפו את כידוניהם להסתערות המכרעת.

פרק טו: ה“בלוף” של מצרים

הקרב על המוצבים המרכזיים של הסבחה היה קרב קשה. לאחר שהתארגנה פלוגת הנח“ל להסתערות היתה המטרה הראשונה חיסולו של תותח טורדני שהמטיר ללא הרף פגזים לעבר הלוחמים הישראלים. נזכר אחד הלוחמים: “לאחר קרב של כעשרים דקה נעזב התותח ע”י האוייב והמוצב נכבש. הנח”ל איבד בהסתערות זו שישה מלוחמיו. רפול המשיך לדהור לעבר יעדו ותוך זמן קצר עלה בידו להשמיד, זו הפעם השניה באורח אישי, עמדת מקלע בינוני".

או־אז החלו להגיע אל הסמג"ד התשדורות הראשונות משדה הקרב: “לקחנו את היעד. יש המון שבויים והרוגים מצרים, כמויות גדולות של שלל”.

ההסתערות הצליחה. מוצבי הסבחה נפלו בידי הלוחמים הישראלים.

אותה שעה עשתה גם הסיירת של מאיר הר־ציון עבודה יעילה. נאמנה למשימה שהוטלה עליה, החלה הסיירת לטהר את האיזור הדרומי. הסיירים נכנסו למוצב ריק, אך נתקלו בחיילים מצרים שנסוגו מהמוצבים. התפתח קרב יריות, שבו נפגעו כמה מאנשי הסיירת. בינתיים התברר שחיילי גולני מבצעים את משימתם תוך קשיים מסויימים לאחר שרותקו ע“י מקלעים. מאן דהוא יעץ למג”ד לשלוח תגבורת. אריק הכריע נגד. “כל כוח יבצע את המשימה שלו”. בסופו של דבר הצליחו חיילי גולני להתגבר על המשימה. כעבור שנים יתגלה. כי אריק לא קיבל את ההחלטה על דעת עצמו. הוא נועץ ברמטכ"ל שהיה באיזור הגבול וניהל עמו קשר אלחוטי. דיין קבע כי גולני חייב להוכיח את עצמו.

הטירונים של מוסה עפרון, לעומת זאת החלו להתחשל תוך כדי הקרב. היה להם סיפוק בלתי נדלה, כאשר נוכחו לדעת כי ביצעו פעולת טיהור וכיבוש. “זו לא היתה סתם אש חיה כנהוג באימונים” – הם יתפארו לאחר הפעולה – “היתה זו אש חיה הורגת”.

גם צנחני המילואים הצדיקו בסה“ב את התקוות שתלו בהם. למרות אבדן הקשר עם המ”פ, הם הצליחו להתארגן מחדש להגנה היקפית.

סמוך לשעה 4 החלו להגיע אמבולנסים. ההרוגים והנפגעים הועמסו עליהם. במקביל הוחל באיסוף השלל: כלי רכב, נשק ומסמכים.

הפעם היתה כמות שלל ראויה להתכבד. היא כללה בין השאר זחלילים, מכוניות, שני תותחים, תותח נ.ט., תותחי נ.מ., מרגמות וכמות גדולה של מקלעים, תת־מקלעים ופגזים. מוצבי הסבחה – כך הסתבר – שימשו מוצב עורפי של מפקדת חטיבה מצרית ומשום כך רוכזו במקום זה כמויות כלי־נשק למכביר. השבויים סייעו במלאכת העמסה.

כלי הרכב הראשונים, עמוסי השלל, החלו לנוע לעבר ישראל. באמצעות מכשיר הקשר נודע על אפתעה בלתי־נעימה שציפתה לחסימה בעורק קוסיימה, במרחק של כ־80 ק“מ ממוצבי הסבחה. התברר ששישה טנקים מדגם “שרמן” נעו לעבר המוצב כתגבורת. החסימה לא היתה מצויידת בתחמושת מתאימה לחסימת טנקים. אעפ”י־כן גילו טיבי ואנשיו תושיה. הם השתמשו בבזוקות ובכלי נשק אחרים כדי לחסום את התקדמות הטנקים. גורם ההפתעה ואופיים של הטנקיסטים המצרים סייעו להם לא במעט. שני הטנקים הפגועים למחצה וארבעת הנותרים סבו על עקבותיהם דרומה. טיבי יכול היה לנשום לרווחה. הוא חסך מהלוחמים שהיו עדיין בשטח המוצבים אי־נעימות רבה.

בשעת בוקר מוקדמת חזרו הכוחות הישראליים על שללם לבסיסם. המאזן הראה: 6 הרוגים ו־38 פצועים לכוחותינו. אבידות המצרים הסתכמו ב־80 הרוגים וכ־100 פצועים. כמו כן נלקחו בשבי 48 חיילים מצרים.

רבים המתינו ללוחמים הישראלים בצידו הישראלי של הגבול. בנוסף לקצינים בכירים של צה“ל ובראשם הרמטכ”ל, עמדו בצידי הדרכים מאות אזרחים שקידמו את הלוחמים במחיאות־כפיים סוערות.

לקרב על מוצבי הסבחה היתה תוצאה מידית: המוצבים המצריים באיזור המפורז של ניצנה היו ריקים בבוקר שלמחרת הקרב. שוטרים ישראלים חמושים בנשק קל השתלטו על השטח. צה"ל לא שכח את המוצבים הפולשים וניקה אותם בליל הפעולה.

פעולת הסבחה לא הסתיימה בדרך המקובלת שבה הסתיימו פעולות תגמול שבוצעו לפניה ועתידות היו להתבצע לאחריה: היסטריה במדינות ערב, קריאות להשמדת ישראל, הודעות על הצורך באיחוד ערבי וכיו"ב. הפעם החליטו המצרים להפעיל נשק תעמולתי מסוג שונה, אולי משום שלא היתה קיימת ערימת הריסות של תחנת משטרה. בבוקר שלמחרת הקרב, בשעה 08.15 הודיע רדיו קהיר: תגבורת מצרית נשלחה לאיזור הקרב שניטש במשך כל הלילה לאורו של הירח. הקרבות עדיין נמשכים.

היתה להם, לשלטונות המצריים, סיבה מיוחדת לנקוט דרך זו. שעות ספורות לאחר מכן הובאו לאיזור הסבחה עתונאים זרים. נמסרה להם אינפורמציה “ממקור ראשון” כאילו הצליחו הכוחות המצריים לכבוש מחדש את מוצבי הסבחה בהתקפת נגד ולהסב לכוחות הישראליים אבידות כבדות. לעתונאים הזרים ניתנה גם ההזדמנות לחזות “בהרוגים ישראלים” שלא היו אלא גופותיהם של החללים המצרים אשר היו זרועות עדיין בשדה־הקרב.

על הקרב הלילי עצמו אמרו המצרים: “הטור המשוריין הישראלי שתקף את מוצבי הסבחה, היה מורכב מ־400 חיילים. ההתקפה היתה מתוכננת היטב. משקיפי האו”מ הצליחו לחזות בטור הישראלי הן בדרכו אל היעד והן בדרכו בחזרה לבסיסו.

ישראל הוצרכה לנקוט מדיניות הסברתית משלה בעולם. הנציגויות הישראליות נתבקשו להבהיר את עמדת ישראל, שלפיה לא היה כל מוצא אחר מאשר לגרש את המצרים בכוח מאיזור ניצנה, לאחר שהם השיבו ריקם את פניית ראש משקיפי האו“מ לפנות את האיזור. הכוח המצרי הפולש בניצנה היווה חלק מגדוד חיל רגלים סדיר, אשר אירגן את המערך שלו בחלקו על אדמת ישראל ובחלקו בשטח המצרי. כוח זה נתמך ע”י סוללות של מרגמות כבדות ותותחים בני שש ליטראות, תותחים בני 20 מ"מ וזחלילים נושאי נשק. להלן נתבקשו הדיפלומטים הישראלים להסביר, כי במהלך פעולת הלילה בניצנה חצו יחידות ישראליות את הגבול והשמידו עמדות מצריות בחצי־האי סיני. עמדות אלו נהגו לסייע למוצבים שהוקמו בשטח הישראלי. כדי להשלים את ביצוע המשימה של הדיפת הפולש המצרי, חייבת היתה היחידה הישראלית לשתק תחילה את המוצבים המצריים הללו.

למחרת היום ניסה כוח מצרי לבצע “פעולת תגמול”. הכוח, שהיה מורכב ממחלקה, ניסה להסתער על מוצב ישראלי בגיזרת ניר־יצחק ולכובשו, אך נהדף כלעומת שבא.

באיזור ניצנה שרר שקט מתוח.

בניו־יורק כינס עבדול חלק אל חסונה – המזכיר הכללי של הליגה הערבית, מסיבת עתונאים ובה אמר: “מדינות ערב לא תיגררנה למלחמה נגד ישראל, כי אין להן כוונות תוקפניות כלשהן, אך עלי להדגיש כי סידרת ההתקפות האחרונה המבוצעת ע”י כוחות ישראליים מחודש פברואר, מתוכננת כהתגרות זדונית, שתכליתה לגרור אותנו למלחמה. נתגונן בכל הדרכים האפשריות".

מזכיר האו“מ דאג האמרשלד הגיש מיד לישראל ומצרים הצעות להפסקת האש בגבולות. מאחורי הקלעים נודע על הצעה סנסאציונית לשגר כוחות של האו”מ למזרח התיכון, על מנת שיהוו חיץ בין הכוחות הישראליים והמצריים. בעולם רבו הניחושים: האם תפרוץ מלחמה במזרח התיכון? ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן־גוריון, הגיב בהקשר לכך: “בטוחני שאם תוכל ישראל להשיג אותה כמות של נשק וציוד שמקבלת עתה מצרים, לא תהיה מלחמה, כי מצרים לא תעז לאסור מלחמה עלינו”.

כאשר נשאל ע"י עתונאי אמריקני: “הידוע לישראל אם הנשק הנשלח עתה מצ’כיה מגיע לרצועת־עזה ומופעל נגד ישראל”? השיב: “המצרים יכולים לשלוח נשק זה לכל מקום כולל רצועת עזה. איני סבור שעשו זאת עד עתה, אך יתכן ויעשו זאת בעתיד הקרוב. לקחנו מהם באיזור המפורז קצת נשק בריטי וצ’כי, אבל זה היה ציוד ישן”.

העתון הניו־יורקי “ז’ורנל אמריקן”, פירסם כמה ימים לאחר פעולת הסבחה ראיון עם ראש ממשלת מצרים, עבדול נאצר. באותו ראיון אמר נאצר, כי לדעתו, מנסה ראש ממשלת ישראל לכוף את השלום באמצעות פעולות צבאיות המבוצעות בעקבות כל הצעת שלום ישראלית. “ההתקפה הישראלית האחרונה, שבה נהרגו 80 מצרים באה עשר שעות לאחר שבן־גוריון הביע בכנסת, בפרלמנט הישראלי, את רצונו להיפגש עמי” אמר נאצר, “אך לא מצרים ולא מדינה ערבית אחרת יכנעו ללחץ מעין זה”.

בהמשך הראיון הנ"ל ציין נאצר, כי הערבים מבצעים רק התנגשויות חסרות־ערך, שאין הכרח ליחסן דווקא להוראות מגבוה; לעומת זאת תוקפים הלוחמים הישראלים, כשהם לבושים מדים צבאיים גלויים וחמושים בנשק ובציוד, בחסות הוראה ממשלתית מגבוה. מבחינה זו היתה ההתקפה בעזה מפנה.

תגובת בן־גוריון היתה הצעת שלום חוזרת, שהועברה לנאצר באמצעות גנרל ברנס.

שבועיים לאחר פעולת התגמול בסבחה, ב־31 בנובמבר 1955, דחתה עדיין מצרים את הצעת הצלב האדום, לפתוח במו"מ להחזיר שבויים לישראל. חוגים דיפלומטיים מערביים חיוו את הדעה שבדרך זו – של החזרת השבויים לבתיהם עשוי הציבור המצרי לדעת את האמת על הקרב במוצבי הסבחה.

לקראת סוף השנה האזרחית נפתחה הרעה מצפון.

צה"ל אולץ להפגין את יכולתו גם נגד הצבא הסורי.

פרק טז: נקמתו של הר־ציון

ב־23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר־ציון בת ה־17 מבית אלפא וחברה עודד וגמיסטר בן ה־18 מדגניה א' לטיול באיזור עין־גדי. השניים שהיו חובבי טיול מושבעים, ביקשו לערוך מסע רגלי בן ארבעה ימים מעין־גדי לירושלים לאורן דרך מדברית של 80 ק“מ. האחרונים שראו אותם היו חברי משק עין־גדי. בעשרת הימים הבאים נעלמו עקבותיהם של הצעירים. כוחות משטרה, מתנדבים מקיבוצים שונים ומטוסי צה”ל לא הצליחו לגלותם. אחיה של שושנה, הסייר מאיר הר־ציון שהירבה לסייר עמה לאורכה ולרוחבה של הארץ (שלוש שנים קודם לכן חצו השנים את הגבול הסורי, נעצרו ושוחרו לאחר שנתגלו כקטינים). גייס כמה מחבריו לסריקות מדוקדקות יותר אך לשווא, מאחר ששני הנעלמים היו ידועים אף הם כסיירים מעולים התעורר חשש לגורלם.

ב־6 בינואר 1955, שבועיים לאחר היעלמם של שושנה ועודד, הצטרפו לחיפושים צנחנים מקרב חבריו ליחידה של מאיר הר־ציון. הצנחנים הוצנחו בגאיות ועל צוקי הרים בסביבות מסדה ובמקומות אחרים שהגישה אליהם קשה. חבריו של הר־ציון לא חסו על כוחותיהם. למרות שכל אחד מהם היה צריך בתום החיפושים לעשות דרך ארוכה ברגל לעבר מקום ישוב, מחוסר יכולת איסוף. הם עמלו ללא ליאות, בנסיון לפענח את התעלומה.

ב־11 בינואר התלוננה ירדן, כי חיילים ישראלים חצו את הגבול באיזור חברון ופתחו ביריות לעבר אזרחים שניסו להתקרב אליהם.

ב־14 בפברואר יצאה קבוצת בדווים ישראלית לוואדי ג’אר, הנמצא צפונית לעין־גדי, כ־7 ק"מ מגבול ישראל, כדי להביא לישראל את גופותיהם של שני הצעירים. ידיעות שהגיעו ארצה סיפרו כי השניים נרצחו במקום זה ונקברו במקום הרצח. התעורר גם חשד שהרוצחים התעללו בקורבנותיהם.

התברר שקודם לכן גילו המחפשים את מסלול ההליכה של שני הצעירים, כשהוא מסומן בשיירי מזון, סימני מדורות, קופסות שימורים וכו'. המסלול נסתיים סמוך לגבול. שלטונות ישראל פנו אל שלטונות ירדן בבקשה לאפשר את המשך החיפושים, אך הפניות לא נענו. רק לאחר שנודע על מקום הקבורה מעבר לגבול, הוטלה כאמור המשימה על קבוצות בדווים ישראלים. היעד היה ואדי ג’אר – איזור שומם שאין בו ישוב קבע, אך שבטי בדווים נודדים נוהגים לעבור באיזור. הלגיון הירדני פיטרל בקביעות באיזור.

בהגיע הבדווים למקום הרצח, הם גילו שתי גבשושיות של עפר, שהעידו על שני קברים. הם גילו את גוויתה של שושנה באחת הגבשושיות, אך לא הצליחו להוציא את הגוויה השניה מקברה, מאחר שהותקפו לפתע ביריות ע"י בדווים ירדנים.

הקבוצה הישראלית נחלקה לשני ראשים. בעוד הכוח האחד נסוג לשטח ישראל כשעמו גוויתה של שושנה, חיפה עליו הכוח השני.

גופתה של שושנה הר־ציון הובאה לבית־החולים “תל־השומר” וזוהתה בבירור ע"י הוריה.

ישראל פנתה אל ממשלת ירדן, באמצעות ועדת שביתת הנשק וביקשה להחזיר גם את גופתו של עודד וגמייסטר. בתלונה שהוגשה במקביל לועדה נאמר, כי ירדן הכשילה במתכוון את החיפושים אחר שני בני הזוג ואף לא דיווחה על מקום קבורתם שהיה ידוע להם, ללא ספק.

עמדתה התקיפה של ישראל עוררה במקצת את השלטונות הירדניים. בסופו של דבר הם התירו לנציג ישראלי להצטרף לחוליית החוקרים של האו"מ וירדן, שיצאה למקום הקבורה כדי להוציא את גופתו של עודד וגמייסטר. תחילה ניסו הירדנים לטעון כי מקום הקבורה לא ידוע, אך רק לאחר שהצטרף לקבוצה גם בדווי ישראלי מאנשי הקבוצה שהוציאה יומיים קודם לכן את גוויתה של שושנה, רוענן זכרונם.

גופתו של עודד וחלקי גופתה הנותרים של שושנה הובאו לישראל בשקי דואר. גם בעלי נסיון בטיפול בגוויות, רופאים, אנשי צבא, ומשטרה הזדעזעו למראה תוכנם של שקי הדואר. התברר ששני המטיילים נרצחו מקרוב. הרוצחים התעללו באכזריות בגופותיהם, כרתו את גולגולותיהם ופגעו באבריהם. גולגלתו של עודד היתה מרוסקת ונראו בה סימני מהלומות קשות וכן חורים שעוררו חשש שנגרמו ע"י כדורים. צלעותיו היו שבורות. אבריה הנותרים של שושנה היו אף הם קרועים ושסועים.

ב־5 במרץ בשעות אחה“צ, יצאו משקיפי האו”מ לגבול ישראל־ירדן, כדי לחקור בתקרית שבה נהרגו לדברי הירדנים חמישה בדווים. לדברי התלונה נחטפו שישה בדווים ירדנים והובאו לתוך שטח ישראל. חמישה מהם נהרגו, השישי נשלח אל שבטו על מנת לספר לחבריו, כי ישראלים הרגו את חמשת הנותרים כנקמה על רצח שושנה הר־ציון ועודד וגמייסטר, שהותקפו ונרצחו ע“י בני אותו שבט. חקירה מהירה של שלטונות ישראל העלתה, כי כוחות צבא סדירים לא היו מעורבים בפעולת־תגמול זו. מאידך לא היה ברור עדיין אם לא בוצעה ע”י ישראלים מזויינים. כן נמסר כי אם יוכח שישראלים אמנם בצעו את הפעולה הם יועמדו לדין.

ב־7 במרץ מסר דובר המטה הארצי של משטרת ישראל לפירסום את ההודעה הבאה: “המשטרה עצרה ארבעה אנשים החשודים בקשר להריגת חמישה בדווים ירדנים ופתחה בחקירתם. להלן שמות העצורים: מאיר הר־ציון, יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד”.

בינתיים הוסיף רדיו רמאללה פרטים נוספים על הפעולה. לדבריו חדרה קבוצה ישראלית בת עשרים איש כ־12 ק"מ לתוך שטח ירדן באיזור חברון. ששת הבדווים שנחטפו שייכים לשבט נודד באיזור. תוך כדי נסיגה לשטח ישראל פתחה הקבוצה, לדברי התלונה הירדנית, באש מרגמות ומכונות יריה על פטרול של המשמר הלאומי בכפר סידנה. השידור נסתיים בציטוט המילים שנאמרו לבדווי השישי “לך ואמור לממשלתך ולשבטך כי הרגנו את חמשת חבריך כתגמול על שני הצעירים מישראל שרצחתם”.

בישראל ניחשו רבים מה יהיו ההתפתחויות הנוספות בפרשה. חבריו של מאיר הר־ציון שנכחו בהלווית אחותו סיפרו, כי בשעה שעמד ליד קבר אחותו בבית־אלפא היה מזועזע לחלוטין. הלוחם הוותיק שראה עשרות מחבריו נופלים לידו בקרב ושמר על קור רוחו, נשבר למשמע הרצח השפל של אחותו הצעירה. הוא זכר אותה שעה מן הסתם את דבריה האחרונים ערב צאתה לטיול: “אם אחזור מהטיול אהיה חיילת טובה ואתנדב לצנחנים”. יש לשער שבאותו מעמד מזעזע גמלה בלבו החלטה לנקום את דמה של שושנה.

כתב באותה עת עתנאי ישראלי ידוע: “לא ידוע אם יובא הר־ציון למשפט ואם יובא – אם יורשע או יזוכה. אם יורשע הר־ציון ע”י בית המשפט, לפי חוקי האדם יורשע. בבית המשפט של שר ההיסטוריה ובפני מצפונו שלו תמיד ישאר נקי…"

בינתיים נמסר, כי באין סעיף שעל יסודו אפשר להעמיד אנשים החשודים בהריגה מחוץ לגבולות המדינה, קיימת מגמה לשחרר את הר־ציון וחבריו עד לבירור דינם. המשטרה החלה בעיקר בהגשת תביעות קלות על נשיאת נשק ללא רשיון, חציית גבול וכיו"ב. דובר המשטרה הבהיר גם, כי ארבעת החשודים שוהים במעצר בהסכמתם המלאה ולא הוצאה נגדם כמקובל כל פקודת מעצר.

התפתחות בלתי צפויה אירעה כמה ימים לאחר מעצרם, כאשר נודע על כוונתם למנות את עו“ד שמואל תמיר כסניגורם. חרף הלחץ שהופעל עליהם ע”י משקיהם: לבית־אלפא, עין־חרוד ודגניה הודיעו החשודים כי אינם חוזרים בהם מחתימתם על יפוי הכוח. חוגים שונים חיוו את הדעה כי הכוונה היא להפוך את המשפט למשפט פוליטי גדול, כדוגמת משפט קסטנר, שבו תהיה הזדמנות להציג את חילוקי־הדעות בין האקטיביסטים והמתונים בקרב חוגי השלטון. כתגובה לכך פירסם תמיר הודעה ובה קבע: “כאשר הוזמנתי ע”י ח“כ לביא להגן עליהם, אף בפגישתי עמם לא דובר על נסיון להפוך את המשפט למשפט פוליטי. בראש ובראשונה עומדת לנגד עיני טובתם של אלה שנתנו בי אימון”.

למרות הודעתו של עו“ד תמיר הודיע ח”כ לביא, כי הוא חוזר בו מכוונתו למנות את תמיר כפרקליט החשודים בגלל פירסומים שונים בעתונים. בינתיים נודע, כי בחוגי השלטונות הישראליים קיימים חילוקי דעות ביחס לפעולה המשפטית. בעוד שכמה מהם תבעו להעמיד את הארבעה לדין לחוד, היו כאלה שטענו כי יש להעמיד את כל הארבעה לדין בצוותא, כיוון שפעלו יחד ויש מקום להסיק את המסקנה שאין במדינה מקום לפעולות תגמול או פּרטיזניוּת מסוג זה.

בסופו של דבר הובאו הארבעה בפני שופט שלום ברחובות כדי להוציא נגדם פקודת מעצר. הם עמדו על כך שעו“ד תמיר ייצגם וחייבו את ח”כ לביא, לחזור בו מסירובו להזמין את תמיר. התברר גם כי החשודים נמנעו מלתת כל הודאות במשטרה, בתקוה שלמשטרה אין הוכחות נגדם.

הסערה הציבורית שקמה סביב הפרשה התחדשה במלוא עוצמתה. אחד מעתוני העולם טען, כי עו“ד תמיר אינו יכול לכהן כפרקליטם של הארבעה מאחר שבמשפט קסטנר הטיל דופי בצנחני הישוב; היה זה רמז ראשון לכך שארבעת הנאשמים נימנו בעבר עם חיילי יחידת הצנחנים של צה”ל. כתגובה לכך אמר תמיר: “זו עובדה כוזבת הבאה לחפות על מעשה חמור ביותר מצד שלטונות מסויימים. אני דוחה כל תגובה לשלב מאוחר יותר, בגלל יחסי לנאשמים, איני חפץ להזיק להם”.

נגד ארבעת החשודים הוצאה פקודת מעצר לחמישה ימים. הם היו אמורים להיות מובאים להארכת מעצרם בסופו של אותו שבוע.

אך בטרם נסתיים מועד זה, שוחררו ממעצרם מבלי שנתנו את הדין על סעיף אשמה כבד או קל.

הבדווים הירדנים למדו לדעת כי חוק המדבר הקדום: “עין תחת עין” מוכר גם לצעירים הישראלים.

פרק יז: שר־בטחון חדש

בראשית שנת 1955 היתה התענינותם של תושבי המדינה מרוכזת בכמה פרשיות, שבאו בזו אחר זו כבסרט נע.

בנמל פורט תאופיק, נמלה של העיר המצרית סואץ, עגנה האניה הישראלית “בת־גלים”. האניה נעצרה שלושה חודשים קודם לכן, כאשר ניסתה ללא הצלחה, לעבור דרך הסואץ כשהיא טעונה מטענים שונים המיועדים לישראל. עשרת אנשי הצוות לעומת זאת, שוחררו ביום הראשון של השנה החדשה והוחזרו לישראל דרך גבול מצרים.

בקהיר התנהל אותה שעה משפט ריגול סנסאציוני, שבו הואשמו כמה גברים וצעירה אחת בריגול חמור לטובת ישראל ובפעולות עוינות שונות נגד המדינה. משפט זה על כל השלכותיו יסעיר כעבור שנים את מדינת ישראל ויהווה מוקדה של ה“פרשה” אשר חוללה תמורות פוליטיות קיצוניות במדינה.

בכלא דמשק התאבד אורי אילן, אחד מחמשת שבויי צה"ל אשר נעצרו בשטח סורי. דעת הקהל הזדעזעה אחר גילוי אותו הפתק שכתב אורי אילן לפני מותו: “לא בגדתי!”

נשיא ארה"ב, גנרל דוויט אייזנהואר נשא באותם ימים נאום מדיני במושב הפתיחה של הקונגרס האמריקני. בנאומו קבע הנשיא כי המצב במזרח התיכון השתפר וכי גברו סיכויי השלום בעולם.

האמנם?

בחודש ינואר עסקה ועדת מומחים של ארצות ערב בניסוח תזכיר משותף הנוגע להטיית מי הירדן. תזכיר זה, שיוגש בראשית חודש פברואר לאריק ג’ונסון, בעל תוכנית ניצול מי הירדן, ישמש בחודשים הבאים מקור לסיכסוכי גבול בלתי פוסקים.

ירדן מצידה החלה בפעולות דיפלומטיות למען גיוס תמיכת דעת הקהל העולמית להחזרה הדרגתית של הפליטים הערביים לישראל.

לאורך הגבול הישראלי־סורי הוכרז מצב הכן בחלק הסורי של הגבול. תגבורת של עשרות חיילים הובאה לקרבת בית המכס וגשר בנות יעקב. בשעות הלילה הואר הגבול בזרקורי ענק. האם חששו הסורים מפעולת תגמול בעקבות עינוי חמשת שבויי צה“ל? דובר הממשלה הסורית הכחיש סברה זו, אך עצבנותם הבלתי פוסקת של החיילים הסורים במוצבי הגבול, העידה על פחד מפני תגובה ישראלית אפשרית. ב־18 לינואר לפנות בוקר נמצאו שני חברי משק מבואות־בית”ר, צבי איצמן ואליעזר כ“ץ, הרוגים ליד עג’ור סמוך לנתיב הל”ה. השנים עבדו כטרקטוריסטים בשדות המשק. באותו לילה ביצעו מסתננים שבאו מירדן שורה של פעולות עוינות בישובים ישראליים בפרוזדור ירושלים. שני הטרקטוריסטים נמצאו כשהם שחוטים בתוך שלולית דם גדולה, בצריף שבו התגוררו. התברר שלאחר סיום עבודתם הם נכנסו לצריפם ללינת הלילה. הרוצחים הירדנים חדרו דרך פירצה בגדר התיל ופרצו את דלת הצריף הקיצוני, מול הגדר הפרוצה. צווארו של צבי איצמן היה פעור מחתך עמוק שבוצע ע“י סכין חדה. לידו על הרצפה היה מוטל חברו אליעזר כ”ץ, אף הוא שחוט באכזריות ומגואל בדם. המשטרה שהוזעקה למקום בשעות הבוקר הורתה שלא להזיז את הגוויות ממקומן. משקיפי האו"מ חייבים לראות את השחוטים במו עיניהם, אמר קצין המשטרה האחראי.

ישראל התייחסה בחומרה רבה לרצח המחריד. היא תבעה מממשלת ירדן, באמצעות ועדת שביתת הנשק המעורבת, מתן רשות לגששים מישראל לחצות את הגבול וללכת בעקבות ארבעת חברי הכנופיה שרצחו, בהתאם לתוצאות החקירה, את שני חברי מבואות־בית“ר. חקירה זו העלתה כי הרוצחים חצו את הגבול סמוך לחירבית עילין, מקום שם נטבחו הל”ה בראשית מלחמת השחרור.

ירדן לא נענתה לבקשה. למחרת הרצח נורה ונהרג מסתנן ערבי, שחיפש לו עמדת תצפית מול משק מבואות בית"ר. שומרי המשק שהבחינו בו קראו לו לעצור, אך הוא העדיף להימלט. נורו לעברו כמה יריות והוא נפצע פצעי מוות. האם היה הוא אחד הרוצחים, שחזר למקום הפשע?

ישיבת החירום של ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית, בראשותו של ראש המשקיפים גנרל ברנס, לא תרמה להגברת הרגיעה. בימים הבאים אירעו שורה של תקריות באזורים שונים הסמוכים לגבול המשותף עם ירדן. באחת מהן ניצלו בנס חייהם של שני חיילים ישראלים שהתקרבו בטעות לגבול בשכונת מוסררה בירושלים.

כאשר החלה ירדן להריח פעולת תגמול ישראלית חדשה, הזדרזה להודיע, כי עצרה שני ערבים החשודים ברצח שני הטרקטוריסטים. ראש הנציגות הירדנית בועדה, מיג’ור מוחמד איסחק, הבטיח לגנרל ברנס, כי חקירת השניים תערך בדחיפות וכי האו"מ יקבל דיווח שוטף על מהלך החקירה. על כל “צרה” שלא תבוא הכריזו השלטונות הירדנים עוצר לילה בכביש ירושלים העתיקה–בית־לחם כדי למנוע תנועה לילית באיזור הגבול.

לישראל הגיע “מתווך” המים אריק ג’ונסון. ערב צאתו מארה"ב הודיע, כי יעשה נסיון להגדיר את זכויות המים של כל אחת מארבע המדינות באיזור. למשקיפים היה ברור כי המדינה העלולה להערים את הקשיים הגדולים ביותר בדרכו תהיה סוריה.

גם הגבול המצרי התחמם בסוף חודש ינואר. חבר משק עין־השלושה נהרג מיריות מסתננים שבאו מעבר לגבול. בקהיר נידונו למוות ב־27 בינואר 1955 שניים מנאשמי הריגול, ד"ר שמואל מרזוק ושמואל עזר, 6 נאשמים אחרים נידונו לתקופות מאסר שונות, שני נאשמים זוכו, ונאשם אחר, מקם בנט, התאבד קודם לכן בתאו ובכך שיחרר עצמו מגזר הדין המצרי. הנאשם האחרון משה חרמונה מת בעינויים בעת החקירה.

ביום האחרון של חודש ינואר הוצאו השנים להורג בכלא קהיר, ללא נוכחות עתונאים, בניגוד למקובל.

יום קודם לכן הספיקה ממשלת ישראל להעביר אזהרה לממשלת מצרים, כי אם יבוצעו פסקי־הדין והנאשמים ייתלו, לא תוכל להיות ערבה לשקט בגבולות המשותפים נוכח דעת הקהל הנסערת בישראל.

ראש הממשלה, משה שרת, מסר הודעה בכנסת, שבה הדגיש כי הדם היהודי שנשפך נועד להדק את הקשרים בין ארצות הליגה הערבית³. במקומות שונים בעולם נערכו אסיפות מחאה נגד תליית נדוני קהיר. סיעת “חרות” תבעה דיון דחוף בהצעת חוק המטיל עונש מוות למסתננים ומרגלים הנלכדים בישראל. הודעת הסיעה קבעה, כי המדובר הוא בחוק זמני לימי חירום “להבטיח בשעה זו את בטחון חייו של האוייב פירושה הזנחת חובתנו כלפי המדינה וכלפי אזרחיה”, נאמר בשולי ההודעה.

חוגים מדיניים בירושלים הבהירו כי ביצוע פסקי־דין המוות בקהיר, אינם בשום פנים מקרה טראגי בפני עצמו ולמעשה ניתן לקבוע בבירור, כי הם יצרו מצב מדיני חדש ביחסים שבין ישראל ומצרים. אחד מהם התבטא כך: “התנהגותנו, מעשינו ויחסנו לגבי מצרים יושפעו במידה רבה ויעמדו במשך תקופה ארוכה בצל הגרדום בקהיר”. המשמעות המוחשית היתה שמצרים אינה מתחשבת לא בדעת הקהל בעולם ובישראל ולא בלחצן של אותן מעצמות גדולו.אשר תבעו שלא לבצע את פסקי דין המוות. ישראל נתבעה, איפוא לכלכל את תגובותיה העתידות בהתאם.

ראש הממשלה משה שרת הכריז גלויות: “משטרים רבים הלכו בדרך עקובה מדם זו וסופם שנתנו את הדין. מצרים בחרה הפעם להתנקם ביהודים שהיו מסורים בלב ונפש לישראל. מצרים לא תינקה על הדם ששפכו ידיה בזדון. העם היהודי ומדינת ישראל לא ישכחו את קורבנותיהם הקדושים”.

כתגובה לכך פתחו תחנות הרדיו הערביות בדברי הסתה. “קול ערב”, תחנת השידור המצרית המכוונת לארצות ערב, הודיעה כי “היהודים צלבו את ישו ויש להתפלא על שעדיין מצויים נוצרים המוכנים לתמוך בהם”.

הודעה מצרית רשמית מהשניים בפברואר 1955 מסרה, כי משוריינים ישראליים חצו יום קודם לכן את הגבול ותקפו מוצב מצרי באיזור עזה. “בחילופי היריות נהרג חייל מצרי אחד. אין לנו ידיעות על מספר האבידות הישראליות”. נראה כי היתה זו פעולת נקם על התליות בקהיר.

הודעה ישראלית קבעה, כי התקרית אירעה בעת גירושם של רועים ירדנים, שחדרו לשטח ישראל. “כל הענין הוא פּרובוקציה מצרית!” העירו חוגים בטחוניים, “זוהי שטות לחשוב שגירוש עדר יכול להחשב תגובה לתליות”.

סערה פוליטית פנימית נראתה באופק. שרי מפא"י וראשי ההסתדרות “עלו לרגל” אל ראש הממשלה ושר הבטחון לשעבר, דוד בך גוריון בשדה בוקר. נושא השיחות: “חילוקי דעות פנימיים בהנהגת המפלגה”. מאחורי הקלעים ידעו לספר על האשמות הדדיות בעלות רקע בטחוני מובהק. הקהל הישראלי קלט שמועות שונות. רק מעטים ידעו את “המתבשל בקדירה”.

בינתיים הפסיקה ישראל באורח חלקי את מגעה עם שלטונות מצרים, במסגרת ועדת שביתת־הנשק המשותפת, כמחאה נגד התליות בקהיר. הוחלט להשתתף רק באותן ישיבות הקשורות במקרים חמורים של רצח, או פגיעות קשות בבטחון הגבולות.

ב־18 בפברואר חושמלה דעת הקהל בישראל ומחוצה לה; נודע ששר הבטחון, פנחס לבון התפטר מתפקידו וכי דוד בן־גוריון ניאות לקבל על עצמו את תפקיד שר־הבטחון.⁴ לבון נימק את התפטרותו בכמה סיבות. הבולטות בהן:

• הוא ביקש שינויים יסודיים במערכת הבטחון ולא נענה בחיוב.

• הוא לא מצא שפה משותפת עם ראש הממשלה, משה שרת, בכמה בעיות יסוד. בין היתר דרש לבון דיון מדיני חדש של הממשלה בשאלת ההפוגה בפעולות התגמול, שנועדה מלכתחילה לפרק זמן קצר ביותר.

• הוא ביקש להחיש ע"י כך את שובו של ב.ג. לתיק הבטחון.

בישראל הבינו כי העובדה שב.ג. מקבל לידיו, לפי שעה, את תיק הבטחון בלבד, תחת הנהגתו של שרת כראש הממשלה, מעידה על כך שבכוונתו להקדיש את כל מרצו ונסיונו הרבים לביסוס מערכת הבטחון. ברור היה שהקו הכללי כלפי מדינות ערב יהיה שונה בעיקרו מהקו שפיתח שרת ובודאי לא יהיה מתון מזה של לבון.

ב.ג. גזר על עצמו שתיקה. “כאשר אכיר מקרוב את הבעיות והגבולות, אשא את דברי לישראל, לצה”ל ולחיילי המילואים".

אלה שהכירו את ב.ג. מקרוב הסיקו כי נסתיימה תקופת ההבלגה.

פרק יח: ההבלגה הסתיימה

עם פרישתו מתפקיד שר הבטחון, פירסם פנחס לבון את ההודעה הבאה: “עם פרישתי מהתפקיד של שר הבטחון בממשלת ישראל, הנני רואה חובה לעצמי להודות לרבבות החיילים ולאלפי האזרחים במפעלי הבטחון על עבודתם הנאמנה והתמסרותם לתפקידם הקשה והמסוכן. בזכות עבודה זו, חלה התקדמות ניכרת במערכות הבטחון: עלה כשרון הביצוע הקרבי, נשתפרה רמת האימונים, הורחבו מפעלי ההשכלה לחיילים, גבר הכוח הקרבי ע”ח השירותים, נתעשר הציוד בכל החילות. נעשתה פעולה עניפה להסדר תחיקתי של השירות בצה“ל, עלה ערכו של הנח”ל כחיל קרבי, התקדם המחקר המדעי־בטחוני, שונה מבנהו של תקציב הבטחון במגמה של שימוש יותר יעיל ופרודוקטיבי וניתנה עזרה רבה להרחבת ההתישבות בדרום. ועל הכל: בעשרות מבצעים נועזים עמד צה"ל במבחן וידו על העליונה. הורם כבודו של החייל הישראלי בעיני שכנינו. היתה עמידה איתנה על זכויות ישראל הריבונית ועל גבולותיה. צבא ההגנה לישראל חזק היום מכפי שהיה אתמול וכוננותו הוגברה במידה ניכרת.

שר הולך ושר בא, אבל צה"ל היה והינו חומת המגן של המדינה ועל חומה זו על כולנו לשמור כעל בבת עיננו, לבל תיפגע.

הנני בטוח כי בכוח נאמנותכם והתמכרותכם ובהדרכתו של דוד בן־גוריון תרבו להגביר אונו וכוחו של צבאנו ולנטוע בלב הישוב כולו אמונה מחודשת ביכולתנו לפגוש את הסכנות ולהתקדם".

לבון ניבא וידע את אשר ניבא.

בימים 23 ו־24 בפברואר 1955 התמקמה חולית סיור של הצבא המצרי ליד יד־מרדכי וערכה רישומים של כלי־רכב צבאיים שנעו בכבישים הסמוכים. משמר צה“ל שגילה אותה החל לדלוק אחריה. לא כל הסיירים־המרגלים המצרים הצליחו לחצות את הגבול, הם הותירו בישראל גופת אחד מהם ובכיסו דו”ח המודיעין שלהם.

בליל שבת, 25 בפברואר 1955, גילו נוסעי מכונית בכביש רחובות–קוביבה את גופתו של תושב הכפר הנרי לוי. תחילה סברו הנוסעים, כי האיש היה קורבן של תאונת דרכים “פגע וברח”.

לחוקרי המשטרה הוברר, לעומת זאת, כי לוי נורה בליבו ושוקו ומת במקום. סריקה יסודית שנערכה באיזור, גילתה בפרדס סמוך, עקבותיהם של ארבעה אנשים לבושי נעלי גומי. סמוך למקום הרצח נתגלו תרמילים ריקים של תת־מקלע.

כשעתיים וחצי לאחר גילוי גופת הנרצח, סמוך לשעה עשר בערך, נתקל משמר צה“ל בכנופיית מסתננים במרחק של כ־8 ק”מ ליד יבנה. בין שני הכוחות התפתח קרב יריות. למחרת, בשבת בבוקר נתקל משמר צה"ל אחר באותה כנופיה סמוך לגבול הרצועה. בעת המנוסה השמיטו אנשי הכנופיה חפצים שונים, ביניהם מכשיר טלפון. תוך כדי מהלך החקירה התברר, כי כנופיית המסתננים פרצה לפני הרצח משרד ממשלתי בראשון לציון, עשתה בו כבתוך שלה וגנבה חפצים שונים, לרבות מכשיר טלפון, כעדות חותכת לביקור יסודי בישראל.

היה ברור כי חוצפתם של המצרים עוברת את הגבולות המקובלים. ראשי מערכת הבטחון ערכו לעצמם סיכום כולל של החודשים האחרונים. התברר שהמצרים הרבו להחדיר חוליות סיור ומודיעין לישראל למטרות סיור חבלה ורצח. מדי פעם טענו, אמנם, המצרים, כי “את הפרות שביתת הנשק מבצעים פליטים היושבים בהמוניהם ברצועה”, אך חקירתם של כמה סיירים, אשר נעצרו בידי כוחות הבטחון הישראליים העלתה, כי קיימת רשת מודיעין מאורגנת, שבראשה עומד מוסטאפה חפז הידוע לשמצה.

בבוקרו של יום שלישי, 1 במרס 1955, מסרה סוכנות הידיעות הצרפתית מקהיר את הידיעה הבאה: “…60 חיילים ישראלים תקפו הלילה מחנה צבאי מצרי מצפון־מזרח לעזה, השתלטו עליו, הרגו 38 חיילים מצרים וקצין אחד ופצעו קשה 31 חיילים מצרים נוספים. חבלנים פוצצו את מתקני המים של המחנה המצרי. תגבורת צבאית שהוזעקה לעזרת הבסיס עלתה על מארב ישראלי, משאית תחמושת על חייליה מוקשה והותקפה באש אוטומטית ישראלית. משקיפי האו”מ יצאו לשטח".

דובר מצרי מסר הודעה שונה, שלפיה “הוכנה ההתקפה הישראלית לכל פרטיה ודקדוקיה. ההתקפה בוצעה בשני שלבים. בשלב הראשון חדר כוח ישראלי חזק לעומק השטח המצרי, התפזר בערבה ומיקש את הדרך המוליכה למחנה המצרי, הנמצא ליד הגבול. כוח ישראלי שני חצה אף הוא את קו שביתת הנשק וערך התקפה חזיתית ישירה על המחנה עצמו. הישראלים פוצצו את מיכלי המים של המחנה ופתחו באש חזקה על משמר המחנה וכן על המחנה עצמו. מפקד המשמר דרש תגבורת מיחידות סמוכות וזו נשלחה במהירות במכוניות צבאיות. המכונית הראשונה עלתה על מוקש וכל הסדר בשיירה הופר. באותו רגע פתח הכוח הישראלי שהמתין במארב, באש מכונות יריה ורימונים על השיירה המפוזרת וכך נגרמו אבידות כבדות. אין ספק שזוהי ההתקפה הישראלית הרצינית ביותר שנערכה מאז נכנס לתוקפו הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים”.

בשולי ההודעה נמסר, כי הוגשה תלונה למועצת הבטחון על ההתקפה הישראלית.

דובר צה“ל הסתפק בתגובה קצרה: “…אמש בשעה 9 הותקפה יחידת צה”ל ליד קו שביתת הנשק הישראלי־מצרי, מול העיר עזה. בין הכוח התוקף לבין היחידה הנתקפת התפתח קרב עז אשר החל בשטח ישראל ונמשך לתוך רצועת עזה. יחידת צה”ל הדפה את כוח האוייב ושיתקה את אישו. לאחר ניתוק המגע חזרה היחידה הישראלית לבסיס. ליחידה שלנו היו מספר נפגעים".

מסע התעמולה הארסי של מצרים ומדינות ערב האחרות, הצריך תגובה ישראלית רשמית לעתונות העולמית. גילוי־דעת זה אמנם פורסם. הוא תיאר בפירוט רב את המצב שנתהווה במחצית השנה שקדמה לפעולת עזה, כתוצאה ממעשי התוקפנות המדינית והמזויינת כלפי ישראל, שתכפו והלכו. "החדירות הצבאיות המצריות לישראל, והמסע הארסי, שמצא את ביטויו בתליית שני יהודים ובמעצרה של האניה “בת־גלים” בסואץ. להלן סיפרה ההודעה כי ב־31 בינואר איים רדיו קהיר: “לא נשקוט ולא ננוח עד שמדינת־ישראל תימחה מעל מפת המזרח־התיכון”. בהזדמנות אחרת אמר שר ההסברה המצרי: “…אפילו היתה ישראל מורכבת מתל־אביב בלבד, לא היינו משלימים אתה לעולם”.

מאז ספטמבר 1954 גונתה התוקפנות המצרית לא פחות מ־27 פעמים בועדת שביתת־הנשק המעורבת. “על רקע זה, של לחץ מצרי גובר והולך על ישראל, מתואם למסע תעמולה ארסי, שהגיע בשבועות האחרונים לפיסגת ההיסטריה, יש לראות את ההתנגשות הצבאית האחרונה”, סיימה ההודעה הישראלית.

לפעולת עזה, לא שיגר עדיין צה“ל כתב וצלם כפי שינהג בעתיד, במטרה לפרסם ברבים דו”ח מצולם מפורט. פעולה זו, שהיוותה למעשה התנגשות צבאית ישירה בין צה“ל לצבא המצרי, היתה חסויה באותה תקופה לפירסומים רישמיים מכמה סיבות, העיקרית שבהן: יחידות הצנחנים אשר ביצעו את הפעולה, נמצאו בשלבי התארגנות וגיבוש מחדש, בעקבות התמזגות עם יחידת 101 המהוללת. אריק שרון, מפקדם החדש של הצנחנים טיפח באותם ימים את רוח הקרב המיוחדת של הצנחנים, נקבעו דפוסי לחימה, שהפכו למופת בקרב הלוחמים בעלי הכומתות האדומות ומאוחר יותר בכל יחידות צה”ל: המפקד הולך בראש וקורא: “אחרי!” אין משאירים נפגעים בשטח וכיוצ"ב.

הפירסום הרשמי היחידי לאחר פעולת עזה, פרט להודעת דובר צה“ל המצוטטת לעיל, היה תיאור הפעולה בקצרה מפיהם של כמה ממשתתפיה כפי שפורסם בבטאון צה”ל, “במחנה”. וכך נאמר בתאור הרשמי של הפשיטה: “מכוניות המשא הכבדות עברו בדהרה את שער המחנה הצבאי. מתחת לכיסוי הברזנט הירוקים ביצבצו פנים עייפים עטויי אבק ומבע של סיפוק עמוק. אלה עמדו שעות מעטות קודם בקרב. הם נכנסו לפעולה זמן קצר לאחר שיחידה ישראלית אחרת הותקפה באש חזקה ממוצב מצרי. לפני כן נחבשו חבריהם הפצועים”.

עוד לפני שהגיע לשטח פעולתו, היה על הכוח הפורץ לעבור בפרדס נטוע עצי לימון נמוכים, שהיקשו מאד על התנועה. מספריים הבקיעו מעבר בגדר התיל. ממקום קרוב נשמעו צהלות שמחה מלוות מוסיקה מזרחית. הכוח מיהר לחצות את הכביש, אל מסילת הברזל הסמוכה. הוא התקדם במהירות לאורכה. למרות המתיחות הרבה לא נשכחה עובדת יסוד: יחידת אוייב כפתה מלחמה על יחידת צה"ל. רק היא ויחידות מסוגה חייבות היו לשאת בתוצאות.

לאחר דקות מיספר ניצבה היחידה הישראלית לפני מחנה של אוהלים קטנים ומבנים שלחלונותיהם וילונות מוארים היטב סביב. גדר הבטחון נכנעה לבונגלור. מיד כוסה השטח באישו המחסלת של הכוח הישראלי. זוגות נעליים רבות, אשר היו פזורות בו, שימשו עדים אלמים לבריחת האוייב. ליד מכון המים, בתוך עמדה, התכווצו שני חיילים מצרים. כיתה אחת של הכוח הישראלי מיהרה לחסום את הכביש, להבטיח פעולת עיקר הכוח. מכיוון בית בעל גג מקומר, מוקף עמדות, אשר בצידו השני של הכביש, נפתחה על הכיתה אש עזה משני כיוונים. תוך השבת אש שימשה התעלה הסמוכה מחסה יחידי. הבית היה רק חלק ממחנה צבאי סמוך גדול יותר מהראשון. הוא היה מוקף גדר תיל דו־שיפועית כפולה, שבמרכזו חצתה אותו גדר נוספת לשניים: מקום מגורי החוגרים בחלקו הדרומי. מקום מגוריו של סגל הפיקוד ומחסנים ומתקנים שונים.

החלק הראשון קיבל גם ראשון את הטיפול. תחת אש בלתי פוסקת של האוייב חוסלה כליל עמדת מקלע בחלק הראשון. ריצה מבוהלת לכל עבר קמה בעקבותיה. חיילי אוהל המשמר – גם הם לא החזיקו מעמד. בבהלת אימה ניסו למצוא מחסה מתחת למיטותיהם כשנשקם עודו קשור בשרשרת הרובים.

לעומתם, תוך כדי טיהורם של יתר האוהלים, גילו שני חיילים מצרים אחרים התנגדות מפתיעה. אחד מהם הניף את רגלו הארוכה אל חזהו של ישראלי אשר חדר לאוהלו. האחרון נשכב על גבו, ובעוד המצרי מתכונן להנחית עליו מהלומות מחץ פלט מלועו צרור. גם לחברו של המצרי שצלף ללא הרף, לא עזר דבר, עד שנשמעה קריאתו: “באס! באס!” (די! די!). הפריצה בגדר האמצעית קראה ליחידת צה"ל לחלק השני של המחנה; רובה אוטומטי שיירה ללא הרף מהמוסך, בקצה הצפוני־מזרחי, הושתק בעזרת תת־מקלע ורימון. לעין בלט עתה במראהו המוצק בנין המטה בן שלושת החדרים. עוד רימון ועוד צרור ואפשר היה להכנס פנימה.

“נכנסתי לחדר המרכזי”, סיפר אחד הפורצים, “שהכיל שתי מיטות, רדיו, שולחן עבודה, אשר עליו חייכה תמונתו של נאצר. קצין גוסס שכב על הארץ. הורדתי מהשולחן את סמל היחידה למזכרת”. עשרים שניות נוספות ובמקום בנין המטה התנוסס לתפארת גל אבנים.

זה היה הגל הראשון. אחריו באו גלים נוספים. המוסך, מחסן הנשק, מכונית משא עמוסה תחמושת ושלושים רובים, הם עתה שמות ומילים על הנייר, אך באותו לילה, לווה כל כינוי ושם מעין זה בהתפוצצות לגובה של עשרות מטרים, למטווחי אוזן לקילומטרים. כל התפוצצות השלימה את אשר החטיאה קודמתה. עוד קיר התמוטט, עוד מכונה נהרסה. תאר חבלן ותיק את אחד הפיצוצים: “סיימתי פעולה מסויימת והחלטתי שעכשיו הגיע זמן מכון המים. הגעתי למכון ונהיה לי חושך בעינים. גובה עצום של מוטור ומבנה חזק. ליד המוטור היו שתי חביות דלק. ישר גלגלתי אותן בצורה כזאת שבזמן שהמוטור יתפוצץ תפנה האש לחצר שהיתה מלאה חביות דלק. טיפסתי על המוטור, כשעל גבי שלושה מטענים. הפעלתי, קפצתי החוצה. ראיתי ששני החברה שהבטיחו אותי נמצאים יותר מדי קרוב. קראתי להם להסתלק. מכון המים עף באוויר. ניגשתי אל הכוח שהתארגן לתזוזה. חיפשתי בין האנשים כאלה שסחבו מטענים, רציתי להוריד עמוד השמל גדול שהוביל לעזה. אבל אחרי כן חששתי שייפגעו בחורים שלנו, ויתרתי”.

בין זמזום הדיבורים והתפוצצויות המטענים זקפה לפתע אזנה חולייה של הכוח הישראלי: הקול אשר שמעו, היה בלי ספק של מכוניות הולכות וקרבות.

הידיים לפתו בחזקה את הכלים. אורותיה המלאים של מכונית צבאית מסוג דודג' מתקרבת. 30 מטר, 20 מטר, 10 מטרים, התפוצצות, המכונית נוטה שמאלה, כשפתחה האחורי אל האורבים. היא עמוסה חיילים המומים בחגור קרב. אש, אש תופת, רימונים, שניים מנסים לרדת מן המכונית. מספר כדורים מקצרים את דרכם. הנהג מזנק מתאו ועמו מפקדו. שניהם רצים בכיוון הים, אך מצליחים לעשות דרך של מטרים אחדים בלבד.

מכיוון הצומת פותחים השוטרים הצבאיים ביריות. פגז אחד של מרגמה, מטווחת היטב מרגיעה אותם. במכונית עצמה אין כבר את מי להרגיע".

“רק כאשר נשאתי חזרה פצוע, התחלתי מרגיש עייפות”, סיפר אחד הלוחמים. היה זה קרב אכזרי וקשה. הבחורים שהשתתפו בו גאים בעיקר על כך, שאף אחד מחבריהם לא הושאר להיאנח בשטח אוייב.

בצפון כבר דעכו הלהבות, היריות וההתפוצצויות שככו. היחידה הישראלית שבה וחצתה את התעלה המסורתית, המתמשכת לאורך כל גבול הרצועה ודרכה שוב על אדמת ישראל"…

כעבור שנים התירה הצנזורה לספר את סיפורה המפורט של פעולת עזה.

פרק יט: סיפורה של פעולת עזה

הפשיטה לעזה נחשבת עד היום כאחת הפעולות הקשות שביצע צה“ל, מאז הקמת המדינה. היא בוצעה כמפורט בפרק הקודם, זמן קצר לאחר השתלבותה של יחידת הקומנדו 101 בגדוד הצנחנים הסדיר. המג”ד אריק שרון, קיבל את פקודת המבצע יום קודם לכן. נאמר בה כי מטרתה היא להגיב על מקרי הרצח, חדירות החבלנים ופעולות הריגול שמקורם היה ברצועת עזה. ההנחיות קבעו, כי המטרה העיקרית היא לפגוע בבסיס הצבאי על מכון המים שלו ובתחנת הרכבת הסמוכה. בחיילים המצרים הותר לפגוע רק במקרה שתהיה מצידם הפרעה תוך כדי מהלך הפשיטה. כמו במקרים הקודמים ובאלה שבאו לאחר מכן, הוזהרו הלוחמים שלא לפגוע בנשים וילדים ונתבקשו לשמור על העקרון המקודש: אין להשאיר נפגעים בשטח.

למרבה הצער, נמסרו כמה פרטי אינפורמציה בלתי מדוייקים. כך למשל סומנה אחת הגדרות במקום לא נכון ונמסרה אינפורמציה מוטעית כאילו מואר הבסיס המצרי בשעות החשיכה.

לעומת זאת תאמו פרטי אינפורמציה אחרים את המציאות שהתגלתה לעיני הפושטים. המידע שנתקבל על הכוח שחנה במוצב סמוך, דרכי הגישה, הפרדס הגדול, היה מדוייק.

אחת הבעיות היתה קשורה באבטחת הנסיגה. היה ברור שהלוחמים יגיעו לשטח הפרדס בסיוע החשיכה ומכאן תערך תקיפת המחנה. כדי לא להסתבך עם כוחות הצבא המצרי באיזור נקבע, כי הנסיגה תיעשה באותה דרך שבה יגיע הכוח הישראלי. כדי להבטיח זאת. הוחלט מראש, כי כוח מיוחד יאבטח את הדרך מפני הפתעות בלתי־צפויות. על כוח זה הוטל גם לטפל בתחנת איסוף הנפגעים ובפינויים. כמו בפעולות התגמול האחרות הוחלט להציב כוח חסימה שתפקידו למנוע תגבורת מחאן־יונס ורפיח. כוח זה, עתיד היה לבצע משימה חיונית ביותר. המג"ד קבע, כי כדי לצמצם למינימום את ממדי הפגיעה בלוחמים הישראלים, יהיה פיצול מכסימלי לחוליות. כל אחת מהחוליות נשאה עמה בנוסף לכלי נשק ותחמושת גם מטעני חבלה. אריק החליט, כמו כן, כי הפעולה תתחיל לכל המאוחר בשעה 10 בערב והנסיגה תהיה עד חצות, מתוך חשש שהיא תהיה איטית בגלל הצורך לשאת נפגעים.

ארבעת הכוחות שהשתתפו בפעולה היו מורכבים מחיילי פלוגות א' וד' של הגדוד.

המשימות שהוטלו על הכוחות היו כדלקמן:

• על כוח א' בפיקודו של סעדיה אלקיים (סופפו), הוטל לכבוש את המחנה, לפוצץ את מכון המים ומתקנים אחרים.

•על כוח ב' בפיקודו של מוטה גור, הוטל לכבוש את תחנת הרכבת שליד המחנה, לחבל בה ולשמש גם ככוח עתודה.

• על כוח ג', בפיקודו של דני מט, הוטל לבצע את החסימה בכביש רפיח־עזה.

• על כוח ד' בפיקודו של משה ינוקא, הוטל לאבטח כל זמן הפעולה את דרך המעבר והנסיגה בין שני מוצבי אויב המרוחקים זה מזה 250 מטר מול כפר עזה.

כן הוכן כוח עתודה נוסף, שעליו הוטל להתמקם בפרדס הסמוך ליעד. על מנת לא לעורר תשומת לבם של חיילי האו“מ שערכו פטרולים קבועים באיזור הגבול, הגיעו הלוחמים למקום ההיערכות לא במקובץ – כל אחת מהמכוניות אוישה בבנות, שהדגישו את נוכחותן בשירה עליזה. הרמטכ”ל משה דיין הצליח אף הוא להרים את המוראל בנוכחותו.

על הרגשת הלוחמים לפני הפעולה, ניתן ללמוד מדבריו של ינוקא כעבור שנים: “חלק מהמפקדים ובתוכם אני, ישבנו בצד, כשאנו לוגמים תה, מביעים דעות וכרגיל מספרים בדיחות על־מנת להפיג את המתח. תוך כדי כך התחלנו לחשב ולהביע השערות על מספר ההרוגים והפצועים במבצע העומד בפנינו. בין השאר נקבע באותה “מועצת מלחמה” כי בקרב יפלו רב סרן וסרן. עיני כולנו הופנו לעבר הסמג”ד דוידי, שהיה הרב סרן היחידי במבצע. הרגשתנו למרות חוסר הרצינות כביכול שאיפיין את הדיון הזה היתה לא טובה, למרות שקשה היה לסווג אותנו כפרימיטיבים. עמוק עמוק בתוכנו האמנו באמונות טפלות וב“תורנות” של נפגעים".

כעבור שעות, כאשר נערך סיכום ראשון של הנפגעים התברר, כי אמנם נפלו רס"ן (קרטן – נציג מחלקת ההדרכה של המטכ"ל, שביקש לעקוב מקרוב אחר לחימתה הראשונה של פלוגת צנחנים צעירים) וסרן (סופפו, מפקד כוח א').

כמה דקות לאחר חציית הגבול אירעה תקלה בלתי צפויה. מתוך החשיכה נשמעה קריאה “מין האדה” (מי שם?) ומיד לאחריה נורתה יריה לעבר הלוחמים הישראלים. מיד הורה סופפו להסתער לעבר היורים. מכת האש של הכוח הישראלי הרגה ארבעה חיילים מצרים, חלק מכיתת חיילים שאיישה מוצב קדמי. יתר החיילים נסו בבהלה. המוצב הקדמי נמסר לכוח של ינוקא. הכוחות האחרים המשיכו לנוע לעבר היעד. היתה לפניהם דרך של שמונה ק"מ. החלה תנועה מהירה מחשש שההתקלות הבלתי צפויה במוצב הקדמי תגרור תגובה של המוצבים הסמוכים.

אבל התוכנית המקורית לא השתנתה. המסורת של יחידות הצנחנים לדבוק במשימה בכל מחיר, פעלה גם כאן.

הפרדס היה במקום המיועד. עציו היו סבוכים והתנועה בו התנהלה באטיות, בזחילה ממש. לאחר ההתקלות הראשונה חששו הלוחמים כל רגע להפתעה נוספת.

בקצה הפרדס נעצרו הלוחמים. סופפו יצא בגפו כדי לאתר את שטח המחנה. לוחם אגדי זה קיבל בסיפוק את מינויו כמפקד הכוח הפורץ. בפעולה קודמת של הגדוד פיקד הוא על כוח האבטחה ונפגע מכך; אריק, המפקד, ביקש עתה לפצותו. כעבור שעה קלה חזר סופפו. הוא דיווח על מציאותו של מאהל סמוך למחנה הצבאי. לעומת זאת לא הצליח לגלות את גדרות המחנה.

אריק החליט להקדים את שעת הפעולה. שתי הפלוגות של סופפו ומוטה יצאו ליעדן כשסגנו של אריק, רס"ן אהרון דוידי, תאם את המבצע. דוידי עצמו עשה נסיון משלו לאתר את גדרות המחנה, גם נסיון זה לא עלה יפה. הוא קיווה שסופפו יגלה את המחנה תוך כדי הסתערות. בינתיים החל הכוח של מוטה לטהר את שטח תחנת הרכבת. כוחות האוייב החלו להבחין בתנועה חשודה ופתחו בתזמורת אש לעבר הכוחות הישראלים. אורות המחנה ומכון המים שלידו כבו. סופפו חש שהכוח שלו מסתער למכון מים הסמוך למחנה. ההסתערות הראשונה נכשלה. הוא החליט לתקן את המעוות ולפרוץ אל המחנה דרך השער הראשי. עלה בידו לחסל עמדת מקלע, אך מקלע אגפי אחר פגע בו והרגו במקום. כאשר נודע על מותו של סופפו, ציווה אריק, שקיים קשר שוטף עם הלוחמים באמצעות מכשיר הקשר, על מוטה, לפנות את תחנת הרכבת ולהצטרף אל פורצי המחנה. הללו הצליחו בינתיים לגלות את הגדרות ולפרצן, בעזרת בונגלור מבלי שידעו כי מפקדם האהוד נהרג. דוידי עצמו אירגן את ההסתערות למחנה.

הפעם הצליחה ההסתערות. המחנה נפל לידי הלוחמים הישראלים.

עוד בטרם סיים מוטה את טיהור המאהל, ששכן בשטח תחנת הרכבת, ניצלו חייו בנס ע"י לוחם ישראלי שסכך עליו בגופו לאחר שהבחין בחייל מצרי שמצא לו מיסתור והמטיר אש לעבר הלוחמים הישראלים. כאשר נע הכוח של מוטה לעבר המחנה, הוא היה כבר מטוהר, מכון המים הוכן לפיצוץ. החיילים המצרים שהיו בו נהרגו.

בינתיים נעה במהירות תגבורת אוייב מכיוון רפיח. כוח החסימה בפיקודו של דני מט הצליח להשמיד את המשאית הראשונה שבה היו 24 חיילים מצרים. חיילים נוספים שהיו במכוניות האחרות ניסו לחסל את החסימה אך הדבר לא עלה בידם. במכשיר הקשר קיבל דני הוראה מאריק למנוע בכל מחיר אפשרות שתגבורת תגיע למחנה. הוא נתבקש לסגת רק לאחר פינוי ההרוגים והפצועים.

בגלל המספר הרב של הנפגעים היתה הצעה להסיע את הנפגעים במשאית מצרית שנלקחה שלל. הכוונה היתה לנסוע דרך המוצבים המצרים עד לצומת מפלסים ולפרוץ את קו הגבול. ההצעה נפסלה בגלל החשש להסתבכויות נוספות.

וכך החלה הנסיגה של הכוחות הפורצים, שנשאו עמם על גבם את חבריהם הנפגעים. כוח החסימה היה עדיין במקומו. החבלנים ניגשו לבצע את השלמת המשימה. הנסיגה היתה מפרכת. האימונים הקשים שאותם עברו הצנחנים, חישלו אותם והעניקו לכל אחד מהם כושר גופני מניח את הדעת, אלא שפרט לעייפות הטבעית לאחר ההליכה הרגלית לעבר היעד וההסתערות עצמה, היו חלק ניכר מהלוחמים הצעירים המומים למראה חבריהם ההרוגים והפצועים.

עד למקום האבטחה של הכוח בפיקודו של ינוקא התנהלה הנסיגה בהתאם לתוכנית. כוח החסימה של דני מט דיווח על קרב קשה וביקש רשות לנתק מגע ולסגת.

רשות זו ניתנה רק סמוך לחצות כאשר הכוחות האחרים היו סמוך לגבול הישראלי.

הפיקוד המצרי לא טמן את ידו בצלחת. לאחר שהוברר להם כי המחנה הצבאי פוצץ וכי נמנעה מהתגבורת לסייע לחיילים המצרים, ניתנה הוראה לחסום את דרכי הגישה לגבול. המוצבים לאורך הגבול הישראלי החלו איפוא לכסות את דרכי הנסיגה באש חזקה. למרבה המזל היתה זו בדרך כלל אש בלתי יעילה. אעפ“י־כן נהרגו בעת הנסיגה לואדי, סמוך לגבול הישראלי, ארבעה לוחמים נוספים, ביניהם רס”ן מיכאל קרטן נציג המטכ"ל.

שתי תקלות אירעו בסיומה של הנסיגה: הראשונה, שיירת קומנדקרים ישראלית נצטוותה מבעוד מועד לנסוע באורות מלאים לאורך הגבול כדי למשוך אליה אש האוייב. המשימה לא בוצעה מסיבות שונות. המשימה השניה להציב צוות רפואי סמוך לגבול בוצעה באיחור. למרות האש החזקה של המצרים שהלכה וגברה, הצליחו בסופו של דבר הלוחמים לעבור את מאתיים המטרים האחרונים שהפרידו בין הואדי לבין שטח המדינה. כוח החסימה הגיע אף הוא למקום הכינוס בכפר־עזה. ההרוגים והפצועים הועברו לבית חולים. איש לא נשאר בשטח.

הצנחנים הצעירים היו שבעי רצון מביצוע המשימה, אף על פי כן לא הסתירו את מצב רוחם העגום בגלל המספר הרב, יחסית, של ההרוגים והפצועים ונפילתו של סופפו.

הוא היה למעשה קצין הצנחנים הראשון שנהרג בפעולת תגמול. אחריו נפלו בזה אחר זה מיטב קציני הצנחנים.

לא בכדי קיבלו סופפו וחלק ניכר מהקצינים הנופלים צל"שים.

פרק כ: התאפקות מול טרור

הפשיטה למחנה הצבאי בעזה גרמה לאווירת בהלה ברצועה. סטודנטים ערביים העלו באש מכוניות של האו“מ שחנו בעזה ורגמו באבנים את בנין מטה המשקיפים ברצועה. אלפי פליטים הפגינו בחוצות עזה נגד אזלת־ידה של מצרים לשמור על בטחונם. העובדה שפעולת צה”ל נעשתה במבואות העיר ממש, גרמה לתדהמה בקרב התושבים, שהחלו להבין כי צה"ל יכול להגיע לכל מקום בכל שעה.

חוגים דיפלומטיים ראו בפעולה זו אות לשובו של בן־גוריון לתפקיד שר הבטחון וציינו פעם נוספת את הקשר בינה לבין תליית שני נאשמי הריגול בקהיר.

כמו בפעולות התגמול האחרות, היו תגובות ארצות ערב שונות ומשונות. רדיו קהיר הודיע כי מצרים שומרת לעצמה הזכות לדרוש מישראל פיצויים למשפחות הקצינים והחיילים ההרוגים. הרמטכ"ל הסורי הכריז: “הצבא הסורי מוכן ומזומן לבוא לעזרת מצרים אם יתבקש לכך”. הנשיא נאצר מסר בהודעה מאוחרת, כי “אם לא תיפסק התוקפנות הישראלית, יתפוצץ המצב במזרח התיכון”.

פעם נוספת הושמעה התביעה להקים צבא ערבי מאוחד מצוייד בנשק חדש ובאווירה מודרנית, כדי שיוכל להתמודד בהצלחה עם צה"ל.

ראש מטה המשקיפים, גנרל ברנס הגיע לעזה. היתה זו הפעם הראשונה מאז 1949 שראש מטה המשקיפים ערך בעצמו את החקירה. לכבוד הביקור העלו פליטים באש חמישה מחסנים של האו“מ שהיו מפוזרים ברצועה. כדי למנוע התפרצויות זעם במצרים עצמה, אסרה הצנזורה המצרית לפרסם את מספר ההרוגים. סוכנויות הידיעות ידעו לספר גם, כי נאצר העביר הוראות חדשות למפקדים המצרים בגבולות, שלפיהן עליהם לעשות הכל כדי למנוע חדירה ישראלית נוספת לשטח המוחזק ע”י מצרים.

כאשר התכנסה ב־4 במרס מועצת הבטחון כדי לדון בתלונת מצרים נגד ישראל, היה מונח על שולחנה כתב־אישום חתום ע“י גנרל ברנס: הלה האשים את ישראל במפורש בהתקפה צבאית יזומה על מחנה צבאי ועל תחנת הרכבת. הדו”ח התבסס בעיקרו על עדויות חיילים ואזרחים, שניגבו בצד המצרי. העדויות שניגבו בצד הישראלי היו מועטות ביותר.

ממשלת ירדן התכנסה לישיבה מיוחדת אף היא באותו יום ובסיומה ניסחה הודעה שלפיה, “ההתקפה הישראלית היא תחבולה אופיינית להתנהגות ישראל ודוגמה נוספת למעשים נוסח קיביה, נחלן, עזון ועוד. זוהי הוכחה שישראל היא גורם של אי־שקט במזרח התיכון. מדינות ערב חייבות לערוך ריאורגניזציה יסודית של כוחותיהן, כדי להגיב במשותף על כל התקפה ישראלית”. באותה שעה לא שיערה עדיין ממשלת ירדן את הצפוי לה מצה"ל בחודשים הבאים.

כתבים זרים ידעו לספר למחרת, כי תותחים אנטי־אוויריים פתחו באש לעבר שני מטוסי סיור ישראליים שטסו מעל לרצועת עזה ועסקו, כנראה, בצילום שטח הפעולה.

מדינת ישראל עמדה דום לזכרו של רס"ן מיכאל קרטן, סרן סעדיה אלקיים (סופפו), אהוד שחר, מיכה לבני, אלון הורוביץ, דן דיין, עזריאל פנדל ורחמים טווייג – 8 קורבנות פשיטת עזה. דברי הגינוי שהושמעו במועצת הבטחון, הוכיחו לאזרחי ישראל שוב, שאל להם לסמוך על עזרת זרים.

לפשיטת עזה היו השלכות בטחוניות מידיות. המפקד המצרי של רצועת עזה, עבדאללה ריפעת, חיווה דעתו, כי היתה זו רק “מנה ראשונה” של ישראל וכי ישראל תשוב ותתקוף את הצבא המצרי בשעות הכושר פעם שניה ושלישית. הוא הודיע, כי הורה לשנות את אסטרטגיית העמדות המצריות באיזור.

מאז הקרב בעזה, ניכרה תנועה מוגברת של הצבא הסורי לאורך הגבול. אש אוטומטית הומטרה מדי פעם לעבר דייגים בכנרת ומשקי האיזור. שניים מחברי משק הגושרים נפצעו באחת התקריות הללו. היה ברור כי בממשלת ישראל ובמטכ“ל נרשמות נקודות “שחורות” לחובתה של סוריה, שבבוא העת עתידה אף היא לספוג פעולת־תגמול של צה”ל.

ועדת שביתת הנשק המשותפת לישראל ומצרים התכנסה כמה ימים לאחר פעולת התגמול, כדי לדון בערעורה של ישראל על דרכי חקירת האו“מ בפרשה. הנציגים הישראלים בועדה טענו, כי האו”ם התעלם כליל מהעובדה שלפני הפעולה הציבו המצרים מארב לכוח ישראלי. ישראל התרעמה על הגינוי החד־צדדי.

פרשנים בינלאומיים החלו לטעון אז לראשונה, כי אין ערך רב לפעילותן של מועצת הבטחון וועדות שביתת הנשק, אם יש רצון כן לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך הממושך במזרח־התיכון. טענה זו תחזור ותשמע בעתיד פעמים רבות.

כך או אחרת: בסופו של דבר נשמע הערעור הישראלי בפני צוות המשקיפים בראשותו של גנרל ברנס. ערעור זה התבסס בעיקרו על הנקודות הבאות:

א. לא נכון הדבר, כפי שנאמר בקביעת הועדה ש“ישראל השתמשה בכמות עצומה של חומרי־נפץ בעת ההתקפה. הכמות לא עלתה על 120 ק”ג.

ב. הביטוי החריף “התקפה ברוטלית” אינו במקומו. אין בכלל מקום לדבר על ברוטליות, מאחר שלא אירעו בפעולת עזה כל מקרי אכזריות שאינם במסגרת של מלחמה מקובלת.

מספר האבידות המצריות, כפי שפורסם בדו"ח הועדה, היה מוגזם ולא תאם את המציאות. אין גם לדבר על תוקפנות ישראלית. לא קשה היה לנחש מראש: הערעור לא התקבל. ראש המשקיפים עצמו הזדרז לטוס לישיבת מועצת הבטחון בניו־יורק. לפני עלותו על כבש המטוס הוא הכריז: “אני חושב שתקרית עזה עלולה לחבל בצורה רצינית בעתיד היחסים שבין ישראל ומצרים. למדתי היטב את הבעיות וברצוני לעדכן את חברי מועצת הבטחון ממקור ראשון”.

במצרים שררו רוחות פחות אופטימיות. שר המלחמה עבדול חכים עמר, שערך סיור מקיף בגבול הרצועה, כדי לעמוד מקרוב על אמצעי הבטחון החדשים שננקטו, הורה לתגבר את הכוחות הצבאיים המצריים בגבול הרצועה. עם שובו לקהיר הכריז כי “כל התנפלות ישראלית נוספת, תגרור אחריה תגובה חריפה ביותר מצד מצרים”.

במחנות הפליטים ברצועה, איימו יושביהם להכריז מרי אזרחי נגד השלטונות המצריים, אם לא יפונו מן המחנות הסמוכים לגבול הישראלי ולא ימלאו את דרישתם לתת אימון צבאי לצעירים במחנות הפליטים. ההשפלה שבאה בעקבות החדירה הישראלית סמוך למחנותיהם, לא נתנה להם מנוח.

רדיו ביירות הודיע כי 66 פליטים ערביים נעצרו באשמת “שיתוף פעולה עם ישראל, ומסירת אינפורמציה צבאית שאיפשרה את ההתקפה הישראלית”. הם הועברו לחקירה יסודית בקהיר. פליטים אחרים נאסרו בעוון נסיון לארגן הפגנות המוניות.

ב־16 במרס חדרו מסתננים מרצועת עזה למושב שרשרת השוכן בשטח ישראל – 12 ק"מ מגבול הרצועה, והשליכו רימונים לעבר הבתים. רק בנס נפצע קל אחד התושבים. חקירת ההתקפה הוכיחה, כי היתה זו פעולת קומנדו צבאית, שמטרתה רצח לשם רצח. התוקפים הגיעו למושב בשעה 8.30 בערב. כדי להגיע למושב בשעה זו היה עליהם לצאת לפני החשיכה. אין ספק שהמוצבים המצריים קיבלו הוראה שלא למנוע את החדירה. המסתננים פעלו במערך צבאי מובהק ובטקטיקה צבאית מוכרת, של השלכת רימונים ויריות מכלי נשק אוטומטיים. אילו היה הבית מאוכלס, היו נגרמים, ללא ספק, קורבנות בנפש.

למחרת נתקל משמר ישראלי שסייר בגבול הרצועה ליד משק כיסופים, בקבוצה של נשים וילדים שעסקו בקציר בתוך השטח הישראלי. חיילי המשמר החליטו שלא להגיב. לפתע קרבה למקום קבוצת גברים, שהחלה אף היא לקצור, לכך לא היה מוכן המשמר הישראלי לגלות יותר התאפקות. הוא החל מגרש את הקוצרים. זה היה, כנראה האות המוסכם. כתגובה לכך נפתחה אש חזקה מעמדות מצריות לעבר חיילי המשמר. בחילופי האש נהרגו שני נערים.

“אם תמשך התוקפנות הישראלית, יהיה קשה לרסן את הפליטים הערביים ברצועת עזה” – הכריז נאצר בעקבות התקרית.

אבל במקום התוקפנות הישראלית נמשכה דווקא התוקפנות המצרית. כלי־הרכב של צה"ל עלו בזה אחר זה על מוקשים באזורי הגבול. יחידת חבלה מצרית מיוחדת החלה גם למקש את הצד המצרי של הגבול. במקביל התברר, כי השלטונות המצריים החליטו לעודד הסתננות מוגברת לשטח ישראל. מדי לילה כמעט אירעו חדירות מסתננים. החיילים המצרים עצמם גילו עצבנות בלתי רגילה. הם הרבו לירות ללא הבחנה, מדי פעם האירו את השמיים ברקטות.

היה ברור כי לקח פעולת עזה הולך ונשכח וכי זכרונם של המצרים קצר למדי.

ב־25 במרס 1955 הודיע דובר צה"ל: “הלילה בשעה 23.45 חדרו מצרים מזויינים לתוך מושב פטיש בדרום. הם זרקו רימונים לתוך בית, שבו נערכה אותה שעה חתונה וירו מנשק אוטומטי. 14 מקרואי החתונה נפגעו, אשה אחת נהרגה”.

היתה זו תוקפנות מצרית נועזת; חדירה בעומק של 20 ק“מ בתוך שטח ישראל במטרה ברורה לגרום למספר רב של אבידות בנפש. במקום שבו נערכה ההתקפה היו עשרות אורחים. רק באורח מקרי לא קיפחו רבים מהם את חייהם. משקיפי האו”מ גילו עקבות ברורים שהובילו לכיוון הרצועה. ישראל תבעה גינוי נמרץ של ההתקפה הנפשעת.

בראשית חודש אפריל אירעה התנגשות צבאית מוגבלת בין כוח מצרי וכוח ישראלי ליד משק נחל־עוז. בתקרית זו נהרגו שני חיילים ישראלים וכמה חיילים מצרים.

ישראל החליטה להעביר אזהרה חמורה למצרים, שבה הודיעה, כי לא תוכל להבליג עוד נוכח גל התוקפנות החדש. למרות שניתן היה להבין, כי תקריות אלה באות לעודד את המוראל של תושבי הרצועה בכלל והחיילים המצרים בפרט, קל היה לנחש, כי התאפקותה של ישראל הגבירה את בטחונם של המצרים.

בליל הסדר, ב־8 באפריל שרו החיילים הישראלים בגבול הרצועה בעת קריאת ההגדה: “למכה מצרים במוצביהם כי לעולם חסדו…”

היה זה סדר פסח אקטואלי, בהשתתפות הרמטכ“ל והרב הראשי לצה”ל. אבל רק כעבור שבועות מספר הסתיימה ההתאפקות הישראלית והונחתה מכה קשה נוספת על הצבא המצרי.

פרק כא: גבול הרצועה מתחמם

בחודש אפריל 1955 אירעו 31 תקריות גבול לאורך קו שביתת־הנשק עם מצרים. בתקריות אלה נהרגו אזרח וחייל ונפצעו 16 אזרחים וחיילים. במרבית התקריות השתתף באורח פעיל הצבא המצרי. כל התקריות אירעו מול המוצבים הצבאיים של מצרים בחיפוי אישם של החיילים הסדירים שאיישו את המוצבים הללו.

צה“ל נמנע מלהגיב בפעולת תגמול בעלת ממדים מעבר לגבול. המדיניות הישראלית היתה להיענות לבקשת מזכיר האו”מ, דאג האמרשלד, אשר ביקש לפעול למען הרגעת המצב בגבול הרצועה. אבל התקריות החמורות גררו תגובה של התותחים הישראליים, ש“רמזו” למצרים, כי ישראל לא תסתפק במחאות מילוליות, במקרה שהפּרובוקציות המצריות תימשכנה.

מידיעות שדלפו מישיבות הממשלה, התברר, כי ידם של האקטיביסטים (באותה עת היה זה כינויים של השרים ה“ניצים”) היא על התחתונה ובאחת הישיבות הוחלט לסמוך ידים על הקו המתון של ראש הממשלה, משה שרת. החלטה זו נתקבלה ברוב של תשעה שרים נגד ארבעה, כשבראש המתנגדים למדיניות ראש־הממשלה עומד שר הבטחון דוד בן־גוריון, שנתמך ע"י השרים לוי אשכול, דב יוסף וגולדה מאירסון (מאיר).

את הכף בזכות המדיניות המתונה היטו למעשה השרים ממפלגת הציונים הכלליים. הללו טענו, כי יש להמנע לפי שעה מפעולות תגמול נוספות ולחתור לקראת השקטת המצב בגבולות. לדעתם עלולות פעולות תגמול נוספות להרחיק מאתנו את הידידה האחרונה בעלת המשקל בעולם – ארצות הברית.

ראש הממשלה עצמו חיווה את דעתו, כי יש להמתין לסיום פעילותו של האו“מ למען הפגת המתיחות באיזור. שרת היה סבור, כי מצרים מעונינת דווקא בפעילות ישראלית בשטחה כדי לעורר גל אנטי־ישראלי ברחבי העולם, מה גם שהמצרים לא חששו מעולם מהחלטות מועצת הבטחון. ראש הממשלה גילה להלן לשרי הממשלה, כי בפגישה שהיתה לו עם השגריר האמריקני לאוסון, הודיע לו הלה, כי פעולות־תגמול ישראליות נוספות עלולות לגרור אחריהן הטלת סנקציות מדיניות וכלכליות. עם זאת אמר לו השגריר האמריקני, כי ארצו מפעילה לחץ כבד על מצרים להפסיק את ההתגרויות בישראל ולהכנס עמה במו”מ בדרג גבוה. ב.ג. הסתפק בהערה רבת משמעות, שעליה חזר בהזדמנויות נוספות: “איננו צריכים להרתע מלחץ מן החוץ. המערכה תוכרע לא בזירה הבינלאומית ואף לא ע”י גורמים חיצוניים אלא בגבולותיה של ישראל".

כך או אחרת, מצרים המשיכה במשחקה הכפול. לויטננט קולונל אחמד אבו־אלפתח, מנהל המחלקה לעניני א“י במיניסטריון המלחמה המצרי, הכריז כי “מצרים תשתדל לבלום את כוחותיה בגבול רצועת עזה לשם הפגת המתיחות, בהתאם להמלצות או”מ”, באותה שעה נמשכו התקריות לאורך הגבול כבסרט נע. ניתוח המצב במזרח התיכון בכללו, במחצית שנת 1955 הביא להערכה, כי לראשונה מאז נחתמו הסכמי שביתת־הנשק בין ישראל וארצות ערב בשנת 1949 נראו סיכויים כלשהם להסדר באיזור.

מומחים זרים טענו כי בעקבות פעולת התגמול על מחנה הצבא המצרי לא באה תגובה למרות הפגיעה החמורה ביוקרתו של הצבא המצרי. אחת התוצאות של הפעולה היתה ההמחשה לארה“ב, כי אין להתעלם מקיומה של ישראל בכל הסדר כלשהו במזרח־התיכון, לרבות אספקת נשק. המומחים טענו להלן כי העובדה שקיים פירוד במדינות ערב לעומת עוצמתה הצבאית הגוברת והולכת של ישראל, מוציאים מכלל אפשרות את חידוש המלחמה עם הערבים (הערכה זו היתה שונה מהערכת המצב בעקבות פעולת קיביה, כאשר קמה חזית ערבית מאוחדת נגד ישראל). מדיניות ממשלת אייזנהאור היתה, לשפר את היחסים עם ארצות ערב, אך תוך כדי השלמה עם קיומה הפיסי והטריטוריאלי של ישראל. ארה”ב שאפה לבלום את מה שהיא כינתה: “נסיונם של הקיצונים הישראלים להפגין בכוח את תביעותיהם הטריטוריאליות”. האם עלה הדבר בידה? כעבור כמה חודשים יתברר, כי המדיניות האמריקנית לא הביאה לתוצאות המקוּות; להיפך, בחודש מאי הגביר האו"מ את מאמציו בהפעלת ארבעה סעיפים, שעתידים היו לגרום להפגת המתיחות בגבול הרצועה:

• גידור הגבול.

• הסכם בין המפקדים הישראלים והמצרים.

• סיורים משותפים.

• הגבלת מספר החיילים וכלי הנשק בגבול.

ישראל הבהירה לראש מטה המשקיפים, גנרל ברנס, כי קשה לה להסכים להוצאת הנשק הכבד מאזורי הגבול בשעה שהצבא המצרי מתבצר במוצביו ומתחמיו וממטיר לעיתים מזומנות אש לעבר כוחות צה“ל. לעומת זאת הודיע הרמטכ”ל, רב אלוף משה דיין, כי יש מקום לדון בהפעלת הסעיפים האחרים.

גנרל ברנס ביקש להוכיח כי הוא מתכוון לבצע את תכניתו הלכה למעשה. לאורך גבול שביתת־הנשק הוחל בהקמתן של עמדות תצפית למשקיפי האו"מ, במטרה לאפשר פיקוח יעיל יותר ולמנוע עד כמה שאפשר תקריות גבול.

בינתיים התרחשו תקריות אחרות.

כנופיות ירדניות חידשו את פעילותן העוינת בישובי פרוזדור ירושלים; בכפר זכריה נפצעו חמישה תושבים מקומיים בעת חילופי אש עם כנופיה מזויינת. במושב אשתאול נפצעה אשה באישון הליל בפתח ביתה.

ועדת שביתת הנשק הישראלית־לבנונית כונסה לישיבת חירום במטולה כדי לדון בתלונת ישראל על חטיפת שלושה מחברי משק גונן בשעה שהיו בטיול בגבול הלבנוני. לבנון מצידה הגישה תלונה על חטיפת שני צעירים לבנונים בני 17 “שעסקו בליקוט עשבים” ונלקחו כבני־ערובה.

שני הצדדים החזירו את השבויים האזרחים. גם ללבנון, המדינה הערבית הפאסיבית ביותר, הוברר בצורה הברורה ביותר כי הגבול הוא דו־סיטרי.

ב־8 במאי הודיע דובר צבאי מצרי כי פטרול ישראלי חדר לרצועת עזה בקירבת דיר אל־בלאח; ממוצב מצרי סמוך למקום החדירה הוזעקו משקיפי האו“מ, מבלי שנפתחה אש לעבר החיילים הישראלים. אנשי האו”מ, קבעו – המשיכה ההודעה המצרית – “כי הישראלים נמצאים בשטח מצרי. הם שיבחו את המפקדים המצרים על התושיה שגילו ואמרו כי אלמלא התאפקותם הראויה לשבח, היתה מתפתחת תקרית שהיתה גורמת לקורבנות רבים. החיילים הישראלים נסוגו, לאחר שחשו כי עוקבים אחריהם”.

כעבור יומים נמסר, כי שני מטוסי סילון מצרים מדגם “מטאור” חגו בשעות הצהרים מעל למשק תל־רעים. הם טסו בטיסה נמוכה ואחר פנו דרומה מעל לעין־השלושה, כיסופים ונירים ומשם חזרו לתל־רעים והמשיכו צפונה בכיוון לבארי וסעד. היתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור שמטוסים מצריים העזו לטוס בגלוי כל כך מעל לישובים ישראליים. היה חשש סביר שהם עסקו בצילומי אויר.

האם היתה זו היערכות של שני הצדדים לקראת הבאות? למחרת הטיסה האוירית הודיעו המצרים לועדת־שביתת־הנשק המעורבת, כי יחידת חיילים ישראלית חדרה לשטח המפורז באזורי עוג’ה אל־חפיר ופתחה באש מכלי נשק אוטומטיים לעבר מוצב מצרי ומכונית צבאית עמוסת חיילים שקרבה לעברו. בתקרית זו נהרג חייל מצרי אחד ושניים אחרים נפצעו.

עוד בטרם החלה הועדה לדון בתלונה הנ"ל, גילה רדיו קהיר, כי חייל מצרי נהרג בחילופי אש בין מוצב מצרי לבין משמר ישראלי ליד משק מפלסים.

באיזור אחר של גבול הרצועה, ליד נחל עוז, נתקעה מכונית צבאית שבה היו ארבעה חיילים ואזרח על הגבול ממש, לאחר שגלגליה ניזוקו באש ממוצב מצרי. בסיועם של משקיפי האו“מ חולצו הנוסעים מבלי שנפגעו והמכונית עצמה נגררה ע”י המצרים לעזה.

ב־18 במאי נעה מכונית משמר ישראלית בכביש פנימי ליד משק כיסופים, במרחק של כק“מ וחצי מהגבול; היא עלתה על מוקש כפול מתוצרת מצרים. שלושת נוסעי המכונית, קציני צה”ל צעירים בשירות סדיר נפצעו אנושות ונפטרו בדרך לבית החולים בבאר־שבע. ישראל הודיעה, כי בעקבות תקרית חמורה זו, אין היא רואה טעם בחידוש המגעים להפגת המתיחות בגבול הרצועה, בתיווך האו"מ.

חבלני צה“ל שערכו סריקה מקיפה באיזור התקרית גילו שני מוקשים נוספים, שעליהם צוין במפורש: “תוצרת מצרים”. התעורר חשש סביר כי שלושת המוקשים הונחו ע”י יחידת חבלנים סדירה מקרב חיילי המוצבים השוכנים לאורך הגבול.

למחרת חצתה יחידה ישראלית את הגבול, התקרבה בחשאי לעבר המוצב המצרי הקדמי הגדול מול משק כיסופים ופתחה מקרוב באש חזקה. המוצב שהותקף היה המוצב העיקרי בגיזרת כיסופים. הוא היה מבוצר מאד, מוקף גדרות תיל, שדות־מוקשים, כשבתעלות הקישור שלו היו ערוכים חיילים מצרים להגנה היקפית. אפתעתם של החיילים המצרים היתה כה גדולה, עד שלא הספיקו להשיב באש יעילה. הם העדיפו להמלט לעומק הרצועה. שני המוצבים המצריים הסמוכים ירו יריות בודדות לעבר המוצב הכבוש. מאוחר יותר התברר, כי גם חייליהם נמלטו.

העתונות הבינלאומית טענה, כי כיבוש המוצב היה פעולת־תגמול על רצח שלושת הקצינים הישראלים. הבי.בי.סי. מסר על מתיחות הקרובה להתפוצצות ברצועת עזה. הרדיו הפריזאי טען: “עד לתקריות האחרונות שרר הלך רוח אופטימי ביחס לסיכויי השקטת גבול רצועת עזה. עתה חוששים לשרשרת תקריות חדשה”.

תגובת מצרים נשמעה הפעם מפיו של נאצר עצמו: “מפקדי ישראל אומרים לנו: “כאן ישראל”, הצבא הישראלי מתגרה בנו. אני לא עניתי להם. יש לנו צבא לאומי ואני משאיר לו את התפקיד לענות לישראל”, אמר בנאום במועדון הקצינים בקהיר.

ב־24 במאי הודיע “טיימס” הלונדוני: “תושבי ישראל יבקשו שוב, כי בן־גוריון ינהיגם, אך המצב על הגבולות לא ישתפר. למתיחות בגבול רצועת עזה יש השפעה על המצב הפנימי בישראל. האדם ברחוב שוב מרגיש, כי ישראל היא ארץ נצורה וכתוצאה מכך עלתה מאד קרנו של ב.ג., האומר בגלוי, כי להצהרות ולהחלטות המתקבלות בחו”ל יש פחות ערך מאשר למעשיהם של הישראלים". העתון סיים את ניתוח המצב: “כשר הבטחון, מגשים ב.ג. את תורתו, בביצוע מעשי תגמול בלתי מוסווים על כל התקפה על אדמת ישראל. לדעתו הוא יכול להתעלם מדעת העולם החיצוני, כל עוד הוא נהנה מתמיכה בארצו שלו. יתכן שהאומה הישראלית תפנה שוב אל בן־גוריון ותבקשו לעמוד בראשה כראש־הממשלה”.

רב אלוף יגאל ידין, הרמט“כל שעמד בראש צה”ל בתקופה בה בוצעו פעולות התגמול הראשונות. מימינו, ד. בן־גוריון, ומשמאלו אלוף אהרון רמז, אז מפקד חיל האוויר

רב אלוף מרדכי מקלף, הרמטכ“ל השלישי של צה”ל, בתקופתו מוזגה יחידת ה־101 עם הצנחנים.

תדריך ערב פעולת תגמול בראשית שנות ה־50

מאיר הר־ציון – “החייל הטוב ביותר של העם היהודי”

אחד מפצועי פעולת תגמול בבית החולים

כך הם נראו בחוזרם מן הפעולה

“גוליבר” מטובי לוחמיה־מפקדיה של יחידת 101

יצחק ג’יבלי, מלוחמיה הנועזים ביותר של “101”

לפני יציאה, התייעצות אחרונה של מפקדי הכוחות ו"חיסול', קופסת סרדינים.

ערב הוואי בבסיס לאחר חזרה מפעולה

הטמנת מוקשים ע"י אנשי החסימות להפעלה נגד תגבורות אוייב.

שלל שנתפס אצל מסתננים ונלקח אצל הלגיון הירדני.

מנוחה בשעת אימונים שנערכו בין פשיטה לפעולה תגמול.

אמבלנס ממתין לפצועי פעולת התגמול, הנישאים על אלונקות בידי חבריהם.

בדיחה טובה להפגת המתח לפני יציאה לפעולה'

אימונים מפרכים בין פעולה לפעולה, להגברת הכושר הקרבי.

הרצח של נוסעי האוטובוס במעלה העקרבים.

מרגמה 3 אינטש שנלקחה שלל באחת מפעולות התגמול (במרכז אריק שרון).

“רפול” הוא תת־אלוף רפאל איתן קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, אז, מהמפקדים המעולים שהשתתפו במרבית פעולות התגמול.

פעולת תגמול ראשונה כשליעד מוסעים הלוחמים על גבי זחלמים.

המשטרה הירדנית בטרם קרב שבמהלכו פוצצה עד היסוד.

משה דיין הרמט“כל הרביעי של צה”ל.

“ירמי” – ירמיהו בורדנוב מלוחמי ה־101 שנפל בקרב יקל

אהרון דוידי, מראשוני הצנחנים, השתתף במרבית פעולות התגמול לאחר מיזוגם עם יחידת 101

מרדכי “מוטה” גור, מבכירי מפקדי הצנחנים

צביקה עופר ז"ל, בקרב כנרת, בו היה מפקד הכוח המסתער.

לאחר פעולת פשיטה בירדן על הזחל"ם המוביל אותם לפנות בוקר לבסיס.

רב אלוף חיים לסקוב הרמט“כל החמישי של צה”ל.

בדרך אל הפעולה מעבר לגבול

לאחר מנוחה קלה שוב ממשיכים ליעד.

גזרת תל קציר וחלקת המריבה.

פרק כב: האחריות הקולקטיבית של הממשלה

בחודש יוני 1955 הלך והחמיר המצב בגבול רצועת עזה. בהפגזה מצרית ממרגמות 81 מ“מ ו – 120 מ”מ לעבר המשקים נירים ועין השלושה, נהרגו שני חברי משק וחייל צה"ל. שתי רגליה של חברת משק עין השלושה נקטעו, שני חברי משק נירים נפצעו קשה, פגזי המרגמות הרסו מבנים, הציתו אש והרגו עשרות פרות.

משקיפים פוליטיים חיוו את הדעה שהתקרית החדשה נועדה, בין היתר, להפגין את כוחה של מצרים, ממש בעת שהייתו של ראש ממשלת בורמה דאז, או־נו, בישראל.

ההודעה המצרית הכוזבת אמרה כי “שיירה ישראלית מורכבת משלושה זחל”מים וארבעה כלי־רכב אחרים של צה“ל התקרבה לעבר קו שביתת־הנשק ליד חאן־יונס. החיילים שעל כלי־הרכב החלו להמטיר אש לעבר המוצבים המצריים. הם תפסו גם בתים נטושים באיזור הגבול. לחיילים המצרים לא נותר אלא להגיב באש ארטילרית כבדה”.

ראש מטה משקיפי האו“מ הזדרז לטוס לקהיר כדי להיפגש עם קולונל נאצר. בידיו היתה בעת הטיסה חוות דעת המשקיפים שקבעה, כי המצרים הם שפתחו באש מרגמות לעבר ישראל. באותו יום נמסר כי מטוס ישראלי, שטס בשמי רצועת עזה, הונס ע”י התותחים האנטי־אוויריים המצריים.

למחרת הפגישה עם נאצר הודיע גנרל ברנס, כי המצב בגבול עזה מסוכן מאד, אך הביע את התקווה שלא תפרוץ מלחמה גלויה בין שני הצדדים. משרד החוץ האמריקני הזדרז להפעיל לחץ על ישראל, לבל תבצע פעולת תגמול נגד מצרים.

במסדרונות האו"מ נערכה הצעה חדשה: יצירת איזור מפורז נייטרלי לאורך גבולותיה של רצועת עזה. ההצעה חייבה פינוי הכוחות המזויינים של שני הצדדים משטח הרצועה המיועד לפירוז.

התגובה המצרית להצעה חדשה זו באה בצורת תיגבור הכוחות המצריים ברצועה. לכתבי החוץ הוסבר כי המטרה היא “להשוות את הכוחות של שני הצדדים”.

ראש ממשלת ישראל, משה שרת, הכריז, כי אם לא תחדל מצרים למקש את הדרכים בקרבת הגבול ואת ההתקפות על המשמרות הישראליים, עלול המצב להחמיר בצורה כזו שישראל שוב לא תוכל להבליג. הוא הביע גם את ספקותיו, אם איזור נייטרלי מפורז בגבול, יהיה בו משום תיקון המצב. “הנסיון הוכיח שהאזורים המפורזים יוצרים בעיות מסובכות למדי ובעבר הושקעו מאמצים רבים לחיסול האזורים המפורזים” – אמר.

בפריז אמר הנציב העליון לעניני אנרגיה אטומית בצרפת, פרופ' פרנסיס פרן, כי שיתוף הפעולה בין ישראל וצרפת בשטח המדע האטומי מתפתח לתועלתן של שתי המדינות גם יחד. “ישראל היא מדינה קטנה”, אמר המדען בעל המוניטין הבינלאומי, “אבל בשטח מחקריה המדעיים, ביחוד האטומיים, רשאית היא להשתוות למעצמות הגדולות”.

ב – 13 ביוני הכריז הקולונל נאצר: “כל נסיון מצד ישראל לכבוש את רצועת עזה יגרור למלחמה. ישראל מסוגלת לכבוש, אמנם, את הרצועה, אך הצבא המצרי יאלצה לשלם מחיר יקר ביותר עבור כיבוש זה”. ראש ממשלת לבנון לשעבר, סייב סאלם הוסיף בהקשר לכך: “מצרים חזקה מבחינה צבאית והיא מוכנה להדוף כל התקפה שתבוא מצד ישראל, אך מצרים לא תהיה הפותחת בתוקפנות”.

מתוך הכרזותיהם של שליטי מצרים, ניתן היה להסיק, כי מצרים מסרבת לנהל מו"מ עם ישראל בדרג גבוה. ישראל החליטה לנהל מסע הסברה נרחב בבירות העולם, כדי להבהיר באורח חד־משמעי, כי עמדת מצרים מונעת הפגת המתיחות. במילים אחרות, ישראל הזהירה מראש, כי אם תיאלץ לגמול למצרים בדרך זו או אחרת, יהיה זה משום שמצרים מסרבת להגיע להסדר קבוע כלשהו.

גנרל ברנס המשיך בכל אותה עת במאמציו. הוא ביקר ברצועת עזה והודיע למפקדים הצבאיים המקומיים, כי ישראל מוכנה לגדר את הגבול בגדר־תיל ולהוציא כוחות בלתי־“סדירים” מהאיזור. ראש המשקיפים ביקש לשכנע את המפקדים שלא להחזיק במוצבים הקדמיים נשק כבד מן המותר לפי הסכם שביתת־הנשק (מרגמות בעלות קוטר של שני אינטש ומכונות יריה קלות).

בתום שתיקה של כמה שבועות הכריז ב – 21 ביוני שר הבטחון, דוד בן־גוריון: “אם יגרמו הערבים לסיכסוך מזויין חדש עם ישראל, לא תסכים ישראל להפסיק את המלחמה עד שכל המדינות הערביות שישתתפו בה ינחלו מפלה שלמה מבחינה צבאית”.

בתשובה לשאלות קבוצת מו“לים ידועי שם מארה”ב, שביקרו בארץ, אמר ב.ג.: “עבדול נאצר נראה לי כאיש ישר, אך חוששני שאינו שולט בארצו ואינו יכול להתגבר על אלמנטים שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל”.

“אם יש רצון”, סיים שר הבטחון, “אפשר היה לחתום חוזה שלום וידידות תוך חמש דקות”.

בסוף חודש יוני נפתחו שיחות ישראליות־מצריות להסדרת היחסים בין שתי המדינות, ברצועה, בק"מ ה – 95 בכביש עזה, בראשותו של גנרל ברנס. בפגישה הראשונה הועלו שלוש הצעות:

1. הצעת האו"מ לביצוע תוכנית ארבעת הסעיפים שעברה שיפוצים מסויימים וכללה: סיורים משותפים, גדר־תיל לאורך הגבול, הוצאת הכוחות הבלתי־סדירים מאיזור הספַר והסכם בין המפקדים המקומיים.

2. התוכנית הישראלית: מיקוש רצועה נייטרלית לאורך הגבול.

3. התוכנית המצרית: נסיגת הכוחות המזויינים למרחק של 1 ק"מ משני צידי הגבול.

דובר האו"מ בירושלים הביע סיפוק מעצם קיום הפגישה, בראותו בה צעד ראשון לקראת הסדר היחסים.

הפגישה הראשונה נסתיימה ללא כל תוצאות. הנציגים המצרים סירבו אפילו להצטלם עם נציגי ישראל.

באורח מפתיע הגיש ראש הממשלה, משה שרת ב – 28 ביוני את התפטרותו והתפטרות ממשלתו, בגלל משבר שפרץ בעקבות המנעותם של שני שרי הציונים הכלליים בהצבעת אי־אמון לממשלה בכנסת. שר הבטחון, דוד בן־גוריון נעדר מההצבעה.

ב – 1 ביולי נמסר, כי מצרים דורשת שלא להאריך תקופת כהונתו של ראש משקיפי האו“מ, גנרל ברנס, בגלל יחסיו הבלתי תקינים עם השלטונות המצריים. הודעה זו היתה אחד המסמרים האחרונים בארון הקבורה של השיחות הישראליות־מצריות, אשר עלו על שרטון כבר בתחילתן. היה ברור, כי הפסקת השיחות היא שאלה של זמן בלבד. ואמנם לאחר שהתברר כי המצרים אינם נענים לבקשות האו”מ להגיש הצעות מעשיות לסדר היום, בוטלו השיחות. ב – 10 ביולי היה כבר ברור, כי הן נידונו לכישלון, אף כי העתונות הבינלאומית עדיין ניבאה כי “השלום קרוב”.

ב – 12 ביולי הקדיש השבועון הגרמני הנפוץ “דער שפיגל” כתבת־שער גדולה לרמטכ“ל, רב אלוף משה דיין ולמערכת הבטחון של ישראל. באותה כתבה קבע השבועון הגרמני הלאומני, כי “צה”ל הוא הצבא החזק והממושמע ביותר במזרח התיכון. לרשותו 24 חטיבות בנות 6500 חיילים כל אחת, 27 להקי מטוסים, מהן 9 של מטוסי סילון צרפתיים מהסוג החדיש ביותר ו – 21 יחידות צי לסוגיהן. בחיל־האויר וחיל הים משרתים 30 אלף איש. תוך שלושה ימים מסוגל המטה הכללי של צה”ל לבצע גיוס מילואים מלא ולהעבירו למקומות הרצויים לו, כשהם חמושים חימוש מלא"…

הרגיעה הזמנית ברצועת עזה והודעתה של סעודיה, כי לא תתנגד לכיבוש ירדן ע"י ישראל, לא חייבו את הסורים. המוצבים על הרמה הידועה לשימצה, הפרו את השקט היחסי ששרר באיזור מאז כמה שבועות. כלי רכב ישראליים הותקפו ביריות. מדי פעם נורו פגזים לעבר שדות משקים ישראליים.

ב – 14 ביולי הודיע דובר צה"ל: "אתמול לפנות ערב חדרה חוליית חיילים מצרית לשטח ישראל בגיזרת בארי. כשהגיע למקום משמר ישראלי, התפתח קרב יריות בין המשמר לבין החוליה. תחת חיפוי של אש חזקה מאחד המוצבים, נסוגו החיילים המצרים אל מעבר לגבול.

ארה“ב שעדיין לא נואשה מכשלון השיחות, הודיעה בינתיים, על כוונתה לשלוח נשק הן לישראל והן למצרים ולחתום על חוזי־הגנה עם שתי המדינות. החתימה נועדה לסתיו ולאביב 1956 לאחר שתסתיים ועידת הפיוס של המעצמות שנועדה להתקיים בג’נבה. נציג ישראל באו”מ, אבא אבן, היה פחות אופּטימי: "אווירת הפיוס שירדה על העולם, פסחה על המזרח התיכון, אמר.

בתל־אביב הכריז ב.ג. הכרזה נוספת באזניו של כתב אמריקני בכיר של העתון “ניו־יורק הרלד טריביון”: “אינני יכול להבין למה בעצם חותרים המצרים. הרי צריך להיות ברור להם, כי במקרה של מלחמה אתנו יספגו מכות נאמנות והרי אין רודנות צבאית יכולה להרשות זאת לעצמה”.

– “מי היה אחראי לפעולת התגמול בעזה מה – 28 באפריל”? – שאל העתונאי.

– “שום מפקד צבאי, ואף הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו אינו מוסמך לצוות על פעולה כזאת על אחריותו בלבד" השיב בן־גוריון.

– “האם נתת פקודה זו באורח אישי”? לחץ העתונאי.

“בארץ זו קיימת אחריות קולקטיבית והממשלה הישראלית בתורת שכזאת אחראית לפעולה”, אמר בן־גוריון.

היתה זו הפעם הראשונה שבה נתגלה לציבור הישראלי כי פעולת עזה זכתה להצבעה מוקדמת ולהחלטת רוב חברי הממשלה.

ב –23 ביולי התכנסה הממשלה לישיבתה השבועית האחרונה לפני הבחירות הכלליות לכנסת השלישית, שיתקיימו כעבור שלושה ימים. למרבה הצער העסיקו נושאי הבטחון את שרי הממשלה. יום קודם לכן נערכה התקפת מחבלים רצחנית על מושב פטיש ואירעו מעשי התגרות בכנרת.

שבועיים לאחר הבחירות הטיל נשיא המדינה על בן־גוריון להקים ממשלה חדשה.

היה ברור, כי בן־גוריון כראש ממשלה ושר הבטחון יהיה חופשי יותר בהפעלת צה"ל בעת הצורך.

וכך אמנם היה.

פרק כג חדירות עמוקות לישראל

ראש הממשלה המיועד, דוד בן־גוריון, הודיע כי בכוונתו להציע קווי־יסוד חדשים לממשלה החדשה. “תנאי בל יעבור לקבלת התפקיד הוא אישור מדיניות בטחונית אקטיביסטית” – אמר ב.ג. למקורביו. והוא התכוון אמנם לכך. לדידו של בן־גוריון לא היה מקום לבזבז חלק נכבד מישיבות הממשלה על ויכוחי סרק בסוגיה אם אמנם יש לנקוט יד חזקה ועוד פחות מכך להתווכח סביב ההבלגה, למרות התוקפנות הערבית. החודשים הספורים שבהם כיהן בן־גוריון כשר בטחון בלבד לימדוהו, כי בנסיבות זהות לאלה שהיו קיימות בממשלת שרת, יהיו ידיו כבולות.

עוד בטרם הושבעה הממשלה החדשה, שהוקמה לפי קווי היסוד החדשים, התחמם מחדש גבול הרצועה. ב –17 באוגוסט פתחו מוצבים מצריים באש לעבר חברי נחל־עוז שחרשו את שדות משקם. בנס לא נפגע מהם איש. באותו יום תקפו מסתננים מצרים מזויינים שני בדווים ליד אורים ושדדו את עדרם. בימים הבאים אירעו בגבול ישראל–מצרים שורת תקריות.

ב – 22 באוגוסט הותקף משמר צה“ל באש חזקה ממוצבים מצריים סמוך למשק מפלסים. בקרב שהתפתח לאחר מכן נכבש אחד המוצבים. כעבור שעה קלה הגיעו משקיפי האו”מ ודרשו מחיילי צה"ל לפנות את המוצב. מפקדם נענה לבקשה. המוצב פונה שעתיים לאחר שנכבש והסיור המשיך בדרכו.

למרות התקרית הראשונה פתח מוצב שני באש לעבר המשמר. גם מוצב זה נכבש ע“י הכוח הישראלי ופונה כעבור שעתיים. בפרק זמן של חמש שעות נכבשו שני מוצבים מבוצרים של הצבא המצרי. צה”ל הוכיח פעם נוספת, למי שהיה זקוק לכך, כי ידו על העליונה.

ראש הממשלה לשעבר משה שרת, הכריז בנאום ראשון שנשא לאחר פרישתו מהתפקיד: “אנו מצטערים על המתיחות המחודשת והפסקת שיחות עזה ע”י המצרים. ישראל מוכנה ומזומנה לעזוב את רצועת עזה לנפשה, בתנאי שהרצועה לא תשמש מקפצה להתקפות ופשיטות לשטח ישראלי. אם לא יתקיים תנאי זה, הרי הופכת הבעיה לרצינית ביותר".

דבריו של שרת לא הובנו כראוי ע"י השלטונות המצריים ומפקדי הצבא המקומיים ברצועה. ב – 25 באוגוסט בשעות הערב נרצח שלום וכטל, בן ה – 40, מפקד איזור יד־מרדכי, בדרכו ממשקו למשק ארז. וכטל נסע בג’יפּ בשעה 9.30 בערב, בחברת חבר משק נוסף. בסיבוב למשק ארז נפתחה לעברם אש אוטומטית חזקה והושלכו רימוני־יד, מפקד האיזור נהרג ואילו חברו נפצע קל בנס. הוא מיהר להזעיק עזרה.

חוקרי המשטרה הגיעו במהירות למקום. כלבי הגישוש הוליכו אותם לכיוון גבול הרצועה. באותו ערב פוצצו מסתננים ממצרים את הבאר של משק מפלסים וגרמו לה נזק ניכר.

ראש מטה המשקיפים היפנה את תשומת ליבה של מועצת הבטחון להחרפת המתיחות ברצועה, אך המצרים לא חדלו.

ב – 27 באוגוסט בשעת חצות הותקף קומנדקר צבאי שעשה דרכו משיכון אפרידר לעבר העיר אשקלון ביריות מכלי־נשק אוטומטיים. שני חיילים שנסעו בו נפצעו קשה. זמן קצר קודם לכן פוצצה באר־מים באיזור. לא היה ספק שחוליה צבאית מצרית חדרה מעבר לגבול ועשתה בשטח ישראל כבתוך שלה. לא היתה זו החוליה היחידה שפעלה באותו הלילה. באותן שעות פעלה חוליה אחרת ליד משק ארז סמוך למקום שבו נרצח יומיים קודם לכן מפקד איזור יד־מרדכי. מונית הותקפה ביריות ורק בנס לא נפגעו נוסעיה ונהגה הצליח להמלט ולהגיע למשק ארז.

מאחורי הקלעים הסתננו ידיעות לפיהן דרש ראש הממשלה ושר הבטחון החדש דוד בן־גוריון לבצע פעולת תגמול, אלא שמשרד החוץ לחץ להבליג. נראה שבן־גוריון ביקש לראות אם אמנם משתלמת הבלגה זמנית זו.

למחרת, ב – 28 באוגוסט חדרו מטוסים מצריים לשטח ישראל לצורך ביצוע פעולות סיור וצילום. המטוסים הונסו ע“י מטוסי צה”ל שהוזנקו לעברם. באותו יום נהרגו שני חיילי צה"ל אשר נסעו במכונית צבאית שעלתה על מוקש סמוך למשק בארי.

על שולחנה של ועדת שביתת הנשק היה מונח מאזן האזרחים והחיילים הישראלים שנהרגו ע"י כוחות מצריים סדירים ולא סדירים, מאז ה – 13 באוגוסט של אותה שנה. הוא הסתכם ב – 15 הרוגים.

מאזן הדמים שקדם לפעולת התגמול הבאה הסתכם והושלם למחרת ב – 29 באוגוסט. באותו ערב בוששו לבוא לבתיהם ארבעה פועלים שעבדו בפרדסי קומרוב ואשל־לפיד ליד בית־עובד לא הרחק מנס־ציונה. בחיפושים שנערכו בשעות החשיכה נתגלו גוויותיהם. אחד הנרצחים נמצא בתוך בור כשרגליו הכפותות קשורות לראשו.

באותו ערב נרצח אחד מתושבי קוביבה. רעייתו, בנו, בתו וגיסו נפצעו קשה. נכדו הפעוט ניצל בנס. בתו המזועזעת של הנרצח סיפרה לחוקרים: “אבי ושאר משפחתי נסעו במכונית למעברת זרנוגה כדי להביא את אחותי לקוביבה לחגיגה שצריכה היתה להתקיים מחר. גיסי הוא שומר לילה והיא פחדה לישון לבדה, על כן החלטנו להביאה למשפחה ותהיה מוכנה לחגיגה. אני ואחי נשארנו על הכביש בקוביבה וחכינו לבואם. ראינו את פנס הלוקס שלהם מרחוק. כאשר חצו את מסילת הברזל שמענו את קולותיהם ולפתע נשמע צרור יריות. שמעתי את אחי צועק בערבית: " שכבו על הארץ”! וראיתיו זורק את הלוקס ושוברו לרסיסים. השתרר שקט ונשמעו עוד כמה צרורות כדורים. רצתי לתוך הכפר וצעקתי “הצילו”! אח“כ התברר שאבא נרצח ובני משפחה אחרים נפגעו קשה”.

וזה עוד לא היה הכל ב“ליל הדמים”.

מכונית צבאית שנסעה סמוך לחצות ליד כפר בילו הותקפה באש אוטומטית. אחד מנוסעיה נפצע קל.

מוצבים מצריים לאורך הרצועה פתחו באש לעבר כוחות צה"ל באיזור.

נפתחה אש מעבר לגבול לעבר משק ארז.

המתיחות הגיעה לשיאה. הצבא המצרי הועמד במצב־הכן. החיילים המצרים העצבניים קיבלו הוראה לפתוח באש חזקה לעבר כל תנועה חשודה.

למחרת ב – 30 באוגוסט, התברר כי בתוך שטח ישראל פועלת “כנופיית מתאבדים־מצרית”, דבר זה ניתן היה להסיק מה“יבול” של אותה כנופיה.

במושב נחלה בדרום הוטלו רימוני־יד לשני בתים. אחת מנשות המושב נפצעה קשה.

מכוניות צבאיות נורו במקומות שונים בכבישי הדרום. תחנת האנטנה של קוביבה הושמדה.

שני תושבי רמלה נמצאו הרוגים בטנדר אזרחי בתל־א־ספי ליד כפר מנחם בדרום.

מר ארתור לוריא, סגן המנהל הכללי של משרד החוץ, שיגר מכתב דחוף אל גנרל ברנס ובו נאמר בין השאר: “…חדירות עמוקות לתוך שטחה של ישראל בוצעו ע”י יחידות טרוריסטיות של הכוחות המזויינים המצריים אשר ארבו לאזרחים ורצחום, הניחו מוקשים וביקשו להטיל אימה על אוכלוסיתנו. מעשי זוועה אלה לא זו בלבד שקיבלו את אישורה ונבעו מיוזמתה של הממשלה המצרית, אלא שדובריה הרשמיים אף מתפארים בכך"…

משרד החוץ הבין, כי לא נותרה דרך אחרת, פרט לדרך התגמול.

פשיטת התגמול הגדולה אירעה בליל ה – 31 באוגוסט והיתה ידועה כהתקפה על משטרת חן־יונס, שבה שכנה מפקדת הגדוד הפלשתינאי שסייע באורח פעיל לפעולות המסתננים,

אלא, שלפעולה זו קדמו שנים־שלושה אירועים הראויים כיום לציון מיוחד, מאחר שבאותה תקופה לא פורסם עליהם דבר בעתונות.

פרק כד: שני צל"שים ומשטרה אחת

פעולות התגמול של צה"ל התחלקו באותה תקופה לשני סוגים: הראשון – פעולות שנערכו בחשאי בהיקף מוגבל ומצומצם שלא זכו כמעט לסיקור בעתונות הזרה בכלל והישראלית בפרט. השני – פשיטות שהיו בבחינת “למען ישמעו וייראו”: ממדי הפעולה היו גדולים והתגובות של הערבים ולעיתים גורמים בינלאומיים נוספים – היו זעומות ביותר.

בחודש אוגוסט ביצעה יחידת צנחנים, שהיתה נתונה לפיקודו של מוטה גור, שורת חדירות לעבר גבול הרצועה. כל אחת מהחדירות הללו, שבאה בתגובה לפעולות חבלה ורצח בשטח ישראל, הסתיימה ב“סילוק חשבון” בכמה מוצבים בקרבת הגבול ובכמה פעמים אף באזורים עמוקים יותר. לפעולות הללו, שנסתיימו ללא קורבנות, היה ערך רב הן מבחינת העלאת כושרם של הצנחנים והן מבחינת העזה לקראת פשיטות התגמול הגדולות, שהגדולה בהן בוצעה בליל ה – 30 באוגוסט.

בימים שקדמו לפעולה, שונה כמה פעמים היעד. אחת הסיבות לכך היה הרצון לפעול על סמך דו“חות מודיעין מעודכנים. סיבה שניה: הרמטכ”ל חיפש דרך לצמצם עד למינימום את מספר האבידות, תוך כדי מהלך הפעולה.

ביומיים שקדמו לפעולה הגדולה שונה היעד לפחות פעמיים. תחילה קיבל המג"ד, אריק שרון, פקודה פשוטה לפעול נגד מוצב עלי־מוקטר, שחלש על מזרח הרצועה והיה מוקף שדות מוקשים למכביר. בשל הסיכון הרב שהיה בפעולה זו הוחלט לתקוף מוצב אחר, שמוקם מול משק סעד, באיזור המיועד לפורענויות. בסופו של דבר הוחלט שהיעד יהיה משטרת חאן־יונס.

יעד זה נבחר לא במקרה. משטרת חאן־יונס שכנה בשולי כביש עזה–רפיח. דו“חות מודיעין גילו, כי היא משמשת, דרך קבע, בסיס שילוח אנשי פידאיון לשטח ישראל וכי מתגוררות בה גם שתי פלוגות סדירות של הצבא המצרי. המשימה, שהוטל⁵ על פלוגה ד' של הגדוד, קבעה: פגיעה בתחנת המשטרה המבוצרת על יושביה. המפקדים נתבקשו לוודא את הריסות המבנה ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לחילוץ נפגעים. כן נקבע, כי הלוחמים הישראלים יוסעו ליעד על גבי זחל”מים. היה לכך יתרון: בדרך זו ניתן לקצר את זמני ההתקדמות והנסיגה ולזכות במחסה נוסף. אבל היה לכך גם חסרון בולט: תנועה על גבי זחל“מים היתה עלולה ל”סרבל" את הפעולה ולחייב את הכוחות לחזור בדרך מסויימת, מה גם שהיה חשש של “היתקעות” רכב ללא יכולת תנועה. למעשה היתה זו הפעם הראשונה שהוטל על הצנחנים לתקוף מבנה מבוצר של משטרה. הנסיונות של מלחמת השחרור לא היו מעודדים בשטח זה. מן הסתם שמעו הלוחמים הצעירים על הקרבות המרים, שניהלו לוחמי מלחמת השחרור נגד משטרות מבוצרות כ־עירק סויידן בדרום ו־נבי יושע בגליל – שבהם נפלו רבים מהם.

פלוגתו של מוטה גור היתה כאמור הפלוגה התוקפת. הנסיון הקרבי שרכשה בלילות הקודמים לפעולה הגדולה נרשם לזכותה. הלוחמים היו שבעי רצון מהנסיעה על גבי זחל"מים. חלקם הגדול היו עייפים עדיין מחדירת תגמול קטנה, שבוצעה לילה קודם לכן באיזור רפיח. אנשי הפלוגה חזרו בשעות הבוקר המוקדמות ממסע רגלי מפרך בחולות טובעניים. בשעה 2.30 הם יצאו כבר לנקודת ההיערכות. החופשה שהובטחה להם נדחתה. וכעבור כמה שנים יתגלה ברבים כי חלק גדול של החיילים היו במצב של תשישות גופנית חמורה. המפקד מוטה, לא היה מסוגל לדבר בטרם נח קמעה. איש מהם לא רטן על הפעולה הגדולה הממשמשת ובאה.

קצין החבלה ירמי, שנלווה אליהם עם יחידת החבלה שלו, דאג ליטול עמו כמות גדולה של חומר נפץ. ירמי נטל עמו לא פחות מחצי טון. על פלוגתו של רפול הוטל לכבוש מוצב ליד נירים, שעלול היה להפריע למלאכת כיבוש תחנת המשטרה המבוצרת. בתדריך שנתן המפקד ללוחמיו בנקודת ההיערכות הסביר להם, כי פריצתו הבלתי צפויה של הרכב המשוריין עשויה להמם את החיילים. בעת הפריצה דרך חדר היומנאי בקומת הקרקע ישבו על הזחל“מים כוחות חיפוי ורתק. כמו כן, הוחלט להציב תותחים בשטח ישראל מול איזור הפעולה. התותחים נצטוו להיות דרוכים במקרה של תקלות בלתי־צפויות. לשם כך צורף קצין תותחנים לכוח, שתפקידו היה לטווח את התותחים במקרה של צורך. כן הצטרפו לפעולה כמשקיפים, הסמג”ד אהרון דוידי ואלוף משנה דוד אלעזר, שאמור היה להתמנות כעבור שנים כמפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד צפון. מוטה שיבץ עצמו בכוח הפורץ, מאחר שברור היה כי הדקות הראשונות של הקרב יכריעו את המשכו. טרם היציאה חולקו המשימות הבאות למפקדי המחלקות:

על מחלקתו של סטמפּלה (סגן אלוף משה סטמפּל ז"ל, שנפל בשנת 1968 במירדף אחרי החבלנים), הוטל לחפות על הכוח הפורץ מצד מזרח, לשתק את אש האויב בחלק הדרומי־מזרחי ולשמש ככוח עתודה.

על מחלקה בפיקודו של טיבי, הוטל להתמקם באיזור שמצפון־מזרח לבנין המשטרה ולמנוע תנועת כלי רכב וחיילי האויב אל בנין המשטרה וממנו. היה זה, למעשה, כוח חסימה, שהיה אחראי בעיקר לכך, שלא תגיע תגבורת למשטרה המוקפת.

על המחלקה השלישית בפיקודו של לוי, הוטל לשמש כחסימה לתגבורות מכיוון רפיח. תפקיד הכוח היה גם לתקוף את מאהל החיילים ששכן באיזור זה ולשתק מקורות אש ממערבו של המבצר.

משימות מפורטות הוטלו גם על מפקדי יחידות המשנה. אחת היחידות, בפיקודו של הלוחם האגדי, עובד לדיז’ינסקי (שנפל כעבור שנה בקרב המיתלה במבצע קדש) צריכה היתה לחסום את כביש החוף המוליך למשטרה. על כוח חסימה אחר, שהיה גם כוח מאסף בפיקודו של דורון מנור (נהרג בשנת 1968 בדרגת רס"ן בעת מירדף) הוטל לחסום את כביש עזה–רפיח.

בסה"כ התברר כי על הכל חשבו המתכננים מראש. הגדוד היה ערוך כולו למשימה.

השאלה היתה רק כיצד יהיה הביצוע הלכה למעשה.

כבר בראשיתו, דקות ספורות לאחר השעה 2100 אירעה תקלה קטנה, כאשר אחד מכוחות המשנה תעה במסלול הפריסה שלו ועבר בתוך כפר ערבי במקום לעקוף אותו. ממש ברחוב הראשי ההומה עדיין של הכפר, נתקע אחד הזחל“מים. מפקד הכוח הורה כבר לחייליו להתכונן לקרב במקום, אבל ברגע האחרון חולץ הרכב בכוחות עצמו והצליח להדביק את הכוח הממונע. לעומת זאת היה כיבוש המוצב מול משק נירים ע”י הכוח בפיקודו של רפול בבחינת מלאכה מושלמת, ולא בכדי. חייליו של רפול היו מאומנים לפריצות וכיבושים מעין אלו.

התכנית החלה להתבצע בהתאם למתוכנן. כוחות החיפוי והחסימה התמקמו במקומות שנקבעו להם.

הפריצה לבנין המשטרה החלה, כשהחיילים המצרים מתקשים לעכל את העובדה שזחל“מים ישראליים נכנסו לשטח בנין המשטרה. למרות האש החזקה והיעילה שניתכה על ידי כוחות הרתק שעל גבי הזחל”מים, הצליחו חיילים מצרים לירות לעבר הפורצים ואף להטיל לעברם רימונים. כשהתעורר חשש שהדלת הכבדה של חדר היומנאי תנעל בעקבות קרב היריות שפרץ, החליט מוטה לסכן את חייו ולפרוץ, בעצמו. הוא זינק מעל הזחל“ם והצטרף לפורצים. הוא היה הראשון שפרץ דרך גדר התיל – האחרים זינקו אחריו. כעבור דקה או דקתיים נפגע ברגלו מרסיס רימון. סטמפּלה שהבחין במתרחש וראה להפתעתו הבלתי נעימה כי דלת היומנאי שהוגפה בטרם נכנסו בעדה לוחמים לא פוצצה, למרות קריאת “פיצוץ” – המסורתית, זינק אף הוא מעל הזחל”ם, כשהוא נושא עמו צינור בונגלור ומושך אחריו חיילים לוחמים. הוא הניח את המטען ליד הדלת וצעק פעם נוספת: “פיצוץ”! כעבור שניות נפרצה הדלת. כאשר הבחין סטמפּלה במוטה הפצוע קרא: “אחרי” (אז היתה קריאה רבת־משמעות זו עדיין בחיתוליה) והחל מטהר עם הלוחמים את הקומה הראשונה. תוך כדי כך נפצע סטמפּלה בצרור יריות ברגלו האחת וברסיס רימון ברגלו השניה. גם הוא קיבל צל“ש על מעשהו זה. בינתיים נטל את הפיקוד על הכוחות הסמג”ד דוידי. מוטה וסטמפּלה הועברו אחורנית כדי שפצעיהם ייחבשו. המפקדים האחרים החלו להשלים את המלאכה: טיהור הקומות והחדרים, פריצת הגדרות, הריסת המאהל, כיבוש המוצב הסמוך בצומת וטיהור כללי של השטח, לרבות הוצאתם מכלל שימוש של כלי רכב מצריים שחנו בשטח.

קצין החבלה ירמי ואנשיו החלו בהעברת החומר מהזחל“מים לבנין המשטרה המבוצר. נפגעים הועברו לנקודת האיסוף – שלושה זחל”מים הם שעטו מיד לעבר הנקודה סמוך לגבול.

בטרם ניתן אות הפיצוץ בשעה 22.30 נעשתה סריקה יסודית בבנין המשטרה כדי לוודא שכל הנפגעים פונו ושלוחמים ישראלים אינם משתהים בבנין. רק לאחר שהיה בטוח ירמי, לאחר בדיקה אישית, כי אפשר לפוצץ את הבנין, הודלקו הפתילים. הבנין המבוצר קרס תחתיו והפך לתל אבנים. במוצב פיקוד קדמי, סמוך לגבול, קיבל אריק דו"ח מלא על מהלך הקרב.

בינתיים נתקבלה פקודת הנסיגה. דוידי שפיקד על הפעולה מאז היפצעו של מוטה, העביר את הפקודה למפקדי כוחות המשנה. הצומת הסמוך לתחנה נקבע כנקודת מפגש של הכוחות הנסוגים. אחד הכוחות השתהה משום־מה להגיע וירמי הוכיח פעם נוספת את אומץ הלב הנדיר שלו. הוא יצא בגפו בזחל"ם כדי לאתר את הכוח ולהביאו למקום הריכוז. אומץ לא רגיל של הלוחם הנועז לא עמד לו כעבור חודשיים בעת פעולת קלקיליה. בעמדו חשוף מול אש האויב לבוש חולצה אזרחית צחורה הוא ספג צרור כדורים ונהרג.

הזחל“מים נעו באורות מלאים לעבר שטח ישראל. הם הותירו אחריהם 72 הרוגים ו – 55 פצועים מצרים, ביניהם אנשי פידאיון, שביקרו בעבר פעמים רבות במדינת ישראל. הלוחמים שכורי הנצחון לא יכלו לוותר על “תענוג” נוסף. בעברם בכפר בני סוהילה (שבו נתקע לכמה רגעים זחל"ם שהיה בדרכו לעבר בנין המשטרה) הם עצרו בו והחלו לבצע כמה פעולות חבלה. רק לאחר שהבחינו בדגלים הלבנים המונפים מעל גגות הבתים, הפסיקו, מה גם שמפקדים האיצו בהם לחצות את הגבול בהקדם. כאן המתינו להם הרמטכ”ל והמג"ד שברכו את הלוחמים על הפעולה המוצלחת.

שני הקצינים הפצועים מוטה וסטמפּלה הועברו לבית החולים “תל השומר” (בתקופה זו הלכה והתחזקה ידידותם. כעבור שנים הפך סטמפּלה לסגנו של מוטה, שפיקד במלחמת ששת הימים על חטיבת הצנחנים ששיחררה את ירושלים). כעבור זמן קצר – ב – 8 בספטמבר יתפרסמו שתי הודעות קצרות: “הנני לציין לשבח את ק/82493 רס”ן מרדכי גורבן על גילוי מנהיגות מעולה“. היה זה הצל”ש של מוטה גור. השניה: “הנני לציין לשבח את ק/213095 סגן משה סטמפּלר על גילוי מנהיגות מעולה”, היה זה הצל"ש השני.

תושבי המדינה חסרים היו באותה תקופה את האינפורמציה על קרב הגבורה נגד משטרת חאן־יונס ואת נסיבות הענקת שני הצל“שים הנ”ל. רק כעבור שנים יתפרסם סיפור המעשה במלואו.

פרק כה: “פלוגת המתאבדים”

ההודעה הרשמית המצרית תיארה כך את פעולת חאן־יונס: “היתה זו התנגשות החמורה ביותר מאז שנת 1949. כוחות משוריינים ישראליים חצו את קו שביתת הנשק דרומית־מזרחית לחאן־יונס ופתחו באש תותחים ומרגמות על הכפר ועל מוצב קדמי ליד תחנת המשטרה. כן נפתחה אש בשתי קצות ה”רצועה“. המכוניות המשוריינות הישראליות פתחו באש גם על כפר עבסאן”. להלן קבעה ההודעה המצרית, כי ישראל פתחה בהתקפה 20 שעות לאחר שהגנרל ברנס הציע הפסקת אש. רדיו “קול ערב” פתח בהסתה פרועה: “יחידות הפשיטה הערביות יודעות את הדרך לתל־אביב”, אמר הקריין בקול היסטרי – “בבוא הזמן תסתערנה בדרך זו, בלי להתחשב באומות המאוחדות, בדאלס או במקמילן”.

נאצר הזדרז להזעיק ישיבת חירום של ממשלתו. גם ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת. עתונים זרים הזדרזו לפרסם ניחושים על אפשרות סיבוב נוסף בין ישראל למדינות ערב. הפרשן הצבאי הידוע אנסל טלברט קבע, כי אם אמנם תפרוץ מלחמה בין היהודים לערבים, ינחלו הערבים תבוסה, מאחר שישראל תהיה מסוגלת להטיל למערכה צבא עדיף מבחינת האימון והמוראל על כל הצבאות הערביים גם יחד. “בכל השירותים המזויינים, לרבות חיל־האוויר יש להם לישראלים יתרונות של פיקוד אחיד וקווים פנימיים מגובשים” – קבע הפרשן.

משרד החוץ הישראלי הסתפק בפירסום הודעה קצרה, שקבעה, בין היתר: "ההשתוללות המצרית שמה לאל את הסכם שביתת־הנשק. הפעולה הישראלית נעשתה לאחר כמה ימים של התאפקות נוכח התגרות חריפה. תכליתה להבהיר, כי מסע של שפיכת דמים ומעשי־הרס לא יוכל להמשך זמן רב ללא עונש. ההודעה הסתיימה במילים הבאות: “לאחר שאזהרותיה של ישראל כלפי מצרים, שנמסרו באמצעות כל הצינורות האפשריים, נפלו על אזניים אטומות ולאחר שההיקף והטווח של מעשי הדמים הגיעו לממדים חמורים ביותר, לא נותרה לישראל הברירה אלא לצאת להגנתה העצמית”.

כרגיל הגיבו גם מדינות ערב האחרות. סוריה העמידה את צבאה במצב הכן והודיעה, כי אם יחמיר המצב ברצועת עזה, תשקול את האפשרות לחוש לעזרת מצרים בעת הצורך. הממשלה הסורית פנתה אל ממשלות ערב האחרות בתביעה לקיים כינוס דחוף שמטרתו תהיה להחליט על נקיטת אמצעים נגד התוקפנות הישראלית. ברבת־עמון נערכו התיעצויות קדחתניות. מפקדו של הלגיון הירדני דאז, גלאב פחה, נתבקש להגביר את הכוננות בצבאו, כדי שיהיה במצב של יכולת פעולה מידית. למחרת המריאו ארבעה מטוסי סילון מצריים לכיוון ישראל. טיסה זו היתה דרושה, מן הסתם, כדי להגביר את המוראל המצרי, שירד בין לילה פלאים. לטיסה היתה מטרה כפולה נוספת: עריכת תצפיות ויריות לעבר אזרחים ישראלים. הטייסים המצרים לא הספיקו הרבה. מיד לאחר שחצו את הגבול ופתחו ביריות לעבר חברי משק כרמיה שעבדו בשדות המשק, הוזנקו לעברם שני מטוסי סילון ישראליים – ארבעה מטוסים מצריים מול שני מטוסים ישראליים; התפתח קרב אווירי שבמהלכו הפילו הטייסים הישראלים שני מטוסים מצריים בשטח ישראל. שני המטוסים הנותרים הצליחו להמלט לעבר הרצועה כשהם מסתייעים בעננים שהקשו על הראות באותו בוקר. הטייס שירה והפיל את שני המטוסים, סרן אהרון צויין לשבח על אופן ביצוע המלאכה.

בינתיים התברר, כי בסה"כ נהרגו בפעולת חאן־יונס 76 חיילים מצרים ואנשי פידאיון. חייל ישראלי אחד נהרג ושמונה נפצעו, מהם שישה קל. גנרל ברנס המליץ לכנס את מועצת הבטחון. בקשתו מממשלת ישראל להמנע מכל פעולה צבאית נענתה, כי רק אם מצרים תפסיק את מעשי האיבה בשטח ישראל לא יערכו פעולות תגמול.

בהודעה שפורסמה ע“י דובר צה”ל, ב – 5 בספטמבר נאמר כי שלושה חיילים ישראלים נעדרים בעקבות התנגשות עם כוחות מצריים ליד משק ניר־יצחק. ההודעה ציינה להלן, כי “סיור אבטחה ישראלי תעה בדרכו בשטח גבעות החול דרומית־מערבית לניר־יצחק, עבר את הגבול ונתקל בכוחות מצריים… שלושה מאנשי הסיור נעדרים”.

למצרים היתה גירסה אחרת על התקרית. לדבריהם חצה פּטרול ישראלי, שהיה מורכב מ – 20 חיילים את הגבול ליד טובת־אל אסרה בקירבת שיך מוראן. המצרים נמנעו מלפתוח באש לעבר החיילים הישראלים ונתנו להם באמצעות ועדת שביתת־הנשק ארכה בת שעתיים לחזור לשטח ישראל. הועדה התקשרה עם משרד החוץ, ובאמצעותו עם שלטונות צה"ל, וישראל טענה כי לא ידוע לה על תנועה של כוח ישראלי מעבר לגבול. תוך כדי כך הגיעו כמה משוריינים ישראליים לקו הגבול בפתחם באש לעבר המצרים, במטרה לחלץ את הכוח. בקרב היריות שהתפתח נהרגו ארבעה חיילים ישראלים ואחד נלקח בשבי.

למחרת התברר, כי הגירסה הישראלית היתה הנכונה. המצרים החזירו את גוויותיהם של שני חיילי הסיור שתעה בדרכו, בנימין היימן ושלמה פרנקל. החייל השלישי יהושע אניקטר, נפל בשבי.

מועצת הבטחון החלה בינתיים בדיוניה בפרשת פעולת חאן יונס. רוסיה הזדרזה להודיע על תמיכתה בערבים. שידורי התחנות הערביות ידעו לספר מדי יום, על כוונותיה של “פלוגת המתאבדים” המצרית, שביצעה את פעולות הטירור ערב פשיטת־הנקם של ישראל, לחזור על מעשיה. השידורים ידעו לספר כי עבדול חכים עמאר, שר הצבא המצרי והמפקד העליון של הכוחות המזויינים, הוא גם ראש ה“פידאיון” ו“פלוגת המתאבדים”. היה ברור שאלו הם דברי עידוד לאנשי ה“פידאיון”, שנכוו ברותחין בפעולת חאן־יונס והיה הכרח להחזירם לפנים מצרים. השידורים הללו היו מכוונים בעיקרם להרים את המוראל הירוד של היחידה. לצורך כך וכדי לטשטש את הרושם הרע שעשתה הפעולה גם בקרב אזרחי מצרים תוארו גם פעולות טירור מדומות שבוצעו ע"י חבלנים ערבים, בעתונות המצרית.

כך כתב למשל “אל אהרם” הקהירי: “המתאבדים המצרים חדרו 40 ק”מ לתוך שטח ישראל. הערבים האמיצים פוצצו את תחנת השידור של קול ישראל! הישראלים הכריזו מצב חירום ומזרימים תלונות לאו“מ”. עתון ערבי, חשוב פחות, כתב: “ניצני הסיבוב השני החלו להופיע. דעי לך, ישראל, כי כיום אין הערבים פוחדים מפני פעולות תוקפניות, כי אין הם יראים את מועצת הבטחון או את מדינות המערב, אשר הביאו אותך לעולם. לא נוכל להסתיר את תשובתנו לקחת חלק עם צבאות ערב בטיהור פלסתין – ובהשמדתך. ואתם אחינו אנשי הקומנדו, המשיכו במילוי תפקידכם הקדוש! רצחו והרסו עד אשר תתמוטט מדינת העושק, אשר הוקמה על חורבנם של נשים וילדים חפים מפשע”!

באותם ימים הופיע הרמט“ל⁶, רב אלוף משה דיין, בכנס מפקדים בכירים של צה”ל ונשא נאום מקיף על הנושא: “פעולות צבאיות בימי שלום”.

דומה, שגם היום יכולים דבריו להיות אקטואליים, בשינויי המקומות, שהפכו בינתיים לשטחים המוחזקים בעקבות מלחמת ששת הימים. עיקרי דבריו של דיין היו:

הגורם למלחמה במסתננים ולהענשתם, חייב להיות טובת הארץ הערבית ולא טובת ישראל. הצבא הערבי יוכל להלחם בהסתננות ולהסביר זאת לעמו רק אם ידע להוכיח, כי גניבת פרה ברמת־הכובש פוגעת בקלקיליה ורצח יהודי ברוחמה מסכן את תושבי עזה. מניעת השלטונות הערביים את ההסתננות, פירושה הטלת עונשים חמורים ופתיחה באש על תושבים ערבים ע"י כוחות ארצם, השתלטות על אלפי פליטים, לחימה בכנופיות, מדיניות והתנגשות עם חוגים לאומניים. המניע שיביא את הממשלות והכוחות הערביים לעשות זאת – ואת התושבים להבין זאת – חייב להיות מוחשי, ריאלי, ודאי – פעולות התגמול של הצבא הישראלי והחשש מהן.

אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. הכרעות לאי־הסתכסכות עם ישראל תבואנה רק, אם יהיה לערבים יסוד להניח, כי אחרת יתקלו בתגובות חריפות ויגררו אותנו לסיכסוך אשר בו תהיה ידם על התחתונה.

בעקיפין משמשות פעולות התגמול הפגנה ליחסי הכוחות ישראל–ערב, כפי שהם נראים בעיני הממשלות הערביות. כאשר המצרים אינם מכריזים בעקבות פעולות תגמול גדולות מלחמה על ישראל, הרי פירוש הדבר בארצותיהם ובארצות הערביות האחרות וגם בעולם החיצוני, כי אין בכוחן לנצח. מבחינה זו משמעות פעולת התגמול היא, כי ישראל רואה את ההסתננות כפעולת איבה בלתי־נסבלת והיא מורה לכוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבית. הפגיעה אינה פעולת נקם, אלא פעולת עונש ואתראה, כי אם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל – יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה.

כאשר המדינה קובעת כי כדי להבטיח את שלום תושביה, יש לבצע פעולה צבאית, על צה“ל לבצעה במיטב כושרו ורמתו. עליו להגשים את המשימה בשלמותה ולהפגין את מלוא יכולתו לאוייב עצמו. פשיטה והסתננות אל מעבר לקווי האוייב, לשם חבלה והשתלטות, הינה פעולת קומנדו, אך בתנאי מלחמתנו עלינו להתכונן לכך, כי לא רק יחידות קומנדו, יחידות סגולה, תבצענה פעולות אלו, אלא, כי כל יחידה תוכל להקים בתוכה – ולו גם לצורך פעולה חד־פעמית – יחידה שכזו”.

לראשונה “נזרק” הרעיון כי לא רק הצנחנים אלא גם יחידות אחרות בצה“ל זכאיות ואולי אף חייבות, ליטול חלק בפעולות התגמול מעבר לגבול. ואמנם נגד סוריה בפעולת התגמול בסבחה, כעבור חודשיים, ישתתפו חיילי נח”ל. בפעולת הכנרת בחודש דצמבר 1955 ישתתפו חיילי גולני.

היחידות הקרביות של צה"ל יוכשרו לקראת ביצוע כל משימה מעבר לגבול בימי שלום ובעת מלחמה.

פרק כו: מצפון תפתח הרעה

על פי הסכם שביתת הנשק עם סוריה, חפף קו שביתת-הנשק באיזור הכנרת את הגבול הבינלאומי והותיר את ים הכנרת כולו וכן רצועת אדמה מזרחית לחוף בתוך שטח ישראל.

חופו הצפוני-מזרחי של הכנרת שורץ דגים בחודשי החורף והוא מהווה, איפוא, אחד ממרכזי הדגה. במשך שנים נמנעו השלטונות הסוריים מלשתף פעולה בביצוע סעיפי ההסכם הנ“ל והעלימו עין מחציית הגבול ע”י דייגים סורים שגילו פעילות עניפה בפינה זו. ע"י כך הם עודדו את הדיג הבלתי-חוקי באיזור.

אך הם לא הסתפקו בכך. מבחינה צבאית וטופוגרפית שלט הצבא הסורי על רמת הגולן ובדרך זו גם על רצועת עשרת המטרים שבין הגבול וקו החוף ועל מאות נוספים משטחה של הכנרת. תוך ניצול יתרונות אלה הפריעו החיילים הסורים בהתמדה לדייגים ישראלים לדוג דגים בפינה זו של הכנרת. מדי פעם נהגו לפתוח באש לעבר סירות משטרה, שאיבטחו את הדייגים וגרמו תוך כדי כך לאבידות רבות בנפש ולפגיעה ברכוש.

ב-11 במרס 1954, למשל, ניסו ארבע סירות דייג ישראליות לדוג בפינה זו של הכנרת. מוצבים סוריים בכפר עאקב פתחו לעברן באש אוטומטית חזקה, ללא כל אזהרה מוקדמת וגרמו נזק רב לסירות.

כעבור כמה ימים, ב-15 במרס, נתכנסה ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית לישיבת חירום ודנה בתלונות שני הצדדים על תקרית זו. בתום הדיון קיבלה הועדה החלטה חד-משמעית נגד סוריה, אשר קבעה, בין השאר, כי יש להבטיח שלא תהיינה חציות גבול מסוריה לשטח ישראל. “חציית הקווים מסוריה לרצועה של 10 מטרים בחופו המזרחי של ים-כנרת מהווה הפרה של הסכם שביתת-הנשק” פסקה באותה הזדמנות הועדה.

יו"ר הועדה תבע במפורש מסוריה לנקוט את הצעדים הדרושים לשמירת עקרון זה, גינה את יריות המוצבים הסוריים והורה שלא להפריע לדיג הישראלי בכנרת.

פרט מאלף: באותה ישיבה, כמו בהזדמנויות שונות בעבר, הציעו נציגי ישראל לנציגי סוריה לנהל מו“מ לחידוש תוקף ההסכם הישן המאפשר לסורים לדוג בכנרת, אך הם סירבו בעקשנות להכנס למו”מ בנושא זה.

הסורים לא הראו כל נטיה לכבד את החלטות הועדה. מאז ארעו תקריות רבות, חלקן חמורות, בים כנרת כתוצאה מפתיחת אש ממוצבים סוריים. שתי החלטות גינוי נוספות שנתקבלו ב-3 ביולי 1954 (על תקרית מ-30 ביוני שבה פתחו מוצבים סוריים באש אוטומטית ותותחי 57 מ"מ על סירת משטרה. הרגו שני שוטרים ופצעו חמישה אחרים) וב-19 ביולי, נפלו אף הן כמו החלטת הגינוי הראשונה, על אזניים סוריות אטומות.

בשלב מסויים ניסו, אמנם, השלטונות הסוריים לערער בדרך חוקית, על הגבלת זכויותיה בכנרת, אך ערעור זה נדחה. ועדת שביתת הנשק חזרה וקבעה באורח מפורש: “פתיחה באש מהווה מעשה מלחמתי של הצבא הסורי והפרה חמורה של הסכם שביתת-הנשק ע”י סוריה". הועדה גם תבעה מישראל שלא להשיט בכנרת סירות משוריינות מצויידות בנשק כבד, שנועדו להשיב אש בעת הצורך.

בעשרת החודשים הראשונים של 1955 אירעו 25 תקריות על הכנרת, שבהן פתחו מוצבים סוריים באש על דייגים וסירות משטרה, שאיבטחו אותם וגרמו אבידות בנפש ופגיעה ברכוש.

ב-27 באוקטובר של אותה שנה, התגרו הסורים גם בדרך שונה. כוח סורי חדר לאיזור המפורז בצפון והחל מתחפר בו. כוח ישראלי פתח לעבר החיילים הסורים באש חזקה ויעילה ואילץ אותו לסגת מעבר לגבול.

ב-28 בנובמבר עלה טרקטור של משק דן על מוקש מול מוצב תל-עזזיאת. הצבא הסורי החל לערוך תמרונים מקיפים באיזור הגבול ולהזרים כוחות גדולים. במקביל הוחל בשיחות עם לבנון על כריתת-ברית צבאית. “קול-ישראל” שידר בתכניתו בשפה הערבית, אזהרה לממשלת בירות, שלא להצטרף למחנה המצרי-ירדני-סורי, פן יבולע לעצמאות ארצה.

ב-9 בדצמבר מלאה שנה לנפילתם בשבי של חמשת החיילים הישראלים. למעשה נותרו בכלא רק ארבעה. החמישי, אורי אילן התאבד בכלא. הבטחות מטה האו"מ לשחרור הארבעה לא נשאו פרי.

בשבת ה-11 בדצמבר בשעות הצהרים, תקפו כוחות צבאיים סוריים, ללא כל התגרות, באש תותחים ספינות דייג ישראליות ואת משמר המשטרה שלהן בים כנרת. הוסב נזק רב לסירות. רק בדרך גם לא היו נפגעים.

בליל ה-11 בדצמבר עלו כוחות ישראליים על המוצבים הסוריים, על מנת לשתק את הסוללות שגרמו להתקפה זו, ולסכל תוקפנות סורית נוספת בעתיד.

פעולת כנרת נחשבת עד היום, לאחת הפעולות הקשות והמסובכות של צה“ל. יש הטוענים כי היתה זו הפשיטה הגדולה ביותר עד מבצע סיני. המוצבים הסוריים היו פרושים בחצי-מלקחיים לאורך 15 ק”מ של ים כנרת. היו אלו מוצבים מבוצרים להפליא, קשורים ביניהם בתעלות קשר יעילות ומוקפים בשדות מוקשים. רק לאחר מלחמת ששת הימים, תהיה הזדמנות לאזרחי ישראל לעמוד מקרוב על אופיים האסטרטגי של המוצבים. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים עדיין יהיו סגורים כמה אזורים ברמה, בגלל מציאותם של רבבות מוקשים חיים. המוצבים הסוריים העיקריים הם: נוקייב, אל-קורסי, כפר עאקב, מסעודייה, חירבת אל חממה ושפך-הירדן.

באיזור היו פזורים גם כמה כפרים (מסעודייה, שיך-עלי, חוסנה, מהג’רי ואל-משפה). החדירה למוצבים היתה קשה ביותר, ראשית: היו מאובטחים השבילים הגלויים שהוליכו אליהם, שנית: המוצבים היו חפורים עמוק באדמה ולחיילים שאיישו אותם היה מסתור מכל הכיוונים. שלישית: המוצבים היו מצויידים בכלי נשק בעלי עוצמה בלתי רגילה. מכשירי הקשר היו אף יעילים, שלא לדבר על הכוחות הצבאיים המוגברים בעקבות התמרונים.

תוכנית המבצע הוכנה ע“י המג”ד, אריק שרון, בשיתוף עם מפקדי הכוחות. היה ברור, כי הצלחת הפעולה תלוייה בראש וראשונה בהסתערות בעת ובעונה אחת על כמה מוצבים. אי-תיאום בלוח-הזמנים עלול היה להיות הרה-אסון.

בשבת ה-11 בדצמבר החלו להתכנס הכוחות באחד ממשקי עמק הירדן. הפעם הורכבו הלוחמים הישראלים מגדוד הצנחנים, הנח“ל, גולני וגבעתי. אף אחת מיחידות החי”ר הסדירות של צה"ל באותה תקופה לא קופחה.

אריק שרון חילק את גיזרת הפעולה לשלושה מוקדים: הגיזרה המרכזית כללה את הכפר עאקב. הגיזרה הצפונית את מוצב שפך הירדן והגיזרה הדרומית את המוצבים קורסי ונוקייב.

תוכנית ההתקפה תוכננה כדלקמן:

כוח א' הורכב משלוש יחידות: פלוגת צנחנים בפיקודו של סרן רפול, פלוגת נח"ל בפיקודו של סגן אלישע מהצנחנים (מפקדה הקבוע של הפלוגה, קצין בדרגת רס“ן שימש כסגנו של המ”פ הזמני) ויחידת עתודה. מפקד שלוש היחידות היה אהרון דוידי.

המשימות שהוטלו על הכוח המשולש היו: כיבוש מוצב שפך-הירדן, מצפון לכנרת, סריקת המוצב מסעודייה, פיצוץ כמה מתקנים צבאיים, איסוף שלל ולקיחת שבויים.

– כוח ב' בפיקודו של מוסה עפרון, נצטווה לאבטח את האיזור שמצפון למוצב שפך-הירדן ולמנוע מתגבורת סורית לזרום לעבר המוצב בעת הקרב.

המשימה שהוטל על כוח ג' בפיקודו של סרן יצחק בן מנחם (גוליבר), אחד הקצינים המובחרים של גדוד הצנחנים, היתה, להשמיד את מוצב עאקב ולסרוק ביסודיות את הכפר השוכן למרגלותיו.

– כוח ד', היה מורכב מסיירת צנחנים בפיקודם של מאיר-הר ציון ועובד לדיז’ינסקי, אחד הקצינים הנועזים ביותר שנפל כעבור שנה בקרב המיתלה במערכת סיני. הוטל על הכוח לכבוש את מוצב אל-קורסי, שהיה מורכב, למעשה מחמישה מוצבי-משנה, הקשורים זה בזה, קשר פיסי אמיץ.

– כוח ה', היה מורכב מחיילי גבעתי. עליו הוטלה משימה קלה “יחסית”, לעקוף את מוצב נוקייב, המוצב הקרוב ביותר לגבול הישראלי ולהשמידו. דני מט נתלווה אל הכוח.

כוח ו' בפיקודו של בירו, היווה כוח חסימה על ציר אל-קורסי-סקופייה.

שני כוחות משנה קטנים יותר, האחד בפיקודו של יאיר תל-צור, שנפל כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, והשני בפיקודו של מיכאל קפוסטה, מלוחמי יחידת ה-101 לשעבר, נצטוו לכבוש מוצב קטן בדרך לאל-קורסי ולהוות כוח עתודה לאיסוף שלל, פינוי נפגעים ותגבורת.

המתיחות בשעות שקדמו לפעולה היתה רבה. שעת השי“ן נקבעה ל-2200. שעות ספורות לפני הפעולה יצא אחד ממפקדי הכוחות, בירו, לעמדת תצפית כדי לצפות לעבר אזור החסימה. בדרכו חזרה הוא פגש במא”ז המשק הסמוך, ידיד משכבר הימים. הוא סיפר לו על העומד להתרחש בשעות הקרובות.

כיצד תסתדרו עם ברג’וס, החוסם את הדרך לציר אל-קורסי–סקופייה?" שאל המא"ז.

– “על זאת באמת לא חשבתי” השיב בירו.

לאמיתו של דבר היתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע אודות מוצב זה, שלא הופיע בתוכנית המקורית. הוא הזדרז לערוך שינוי קל בתוכנית הכוח שהיה נתון לפיקודו ולתדרך את האנשים מחדש.

מפקדי כוחות משנה אחרים שיצאו אף הם לתצפית מוקדמת, נאלצו לחזור על עקבותיהם. החיילים הסורים הדרוכים ירו לעברם. לא היה ספק: המוצבים הסוריים יהיו באותה לילה בכוננות עליונה.

זמן קצר לפני שעת השי“ן הגיעו לאיזור הפעולה כמה ממפקדיו הבכירים של צה”ל, בהם הרמטכ"ל הנוכחי ואז אלוף חיים בר-לב.

או-אז הורה המג“ד להפעיל שתי רשתות-קשר בלבד, בגלל ריבוי הכוחות באיזור. הרשת הדרומית בפיקודו שלו והרשת הצפונית בפיקודו של המח”ט.

ממש סמוך לשעת השי"ן הושלמה גם הכשרת המעבר ללוחמים על הירדן.

פרק כז: פעולת התגמול הגדולה ביותר

כשעה ומחצה לפני שעת השי“ן יצאו שני כוחות ליעדם: כוח החסימה של בירו והכוח בפיקודו של גוליבר, שעליו הוטל לסרוק כפר בטרם יעלה על מוצב עקאב. באותו יום ירד גשם והאדמה היתה בוצית. התקדמות הלוחמים היתה בשל כך איטית. חציית הירדן הכבידה אף היא. אעפ”י-כן התנהל הכל כשורה בדקות שקדמו לשעת השי“ן; כוח החסימה היה כבר במקומו. גוליבר התקרב לעבר היעד שלו עד למרחק קצר ביותר. מאיר הר-ציון ואנשיו זחלו אותה שעה לעבר יעדם. הכוחות האחרים עשו הכנות אחרונות להסתערות. מפקדי צה”ל בכירים צפו במתרחש מצידה השני של הכנרת. רשתות האלחוט שמרו על דממה מוחלטת. אותה דממה שמצאה לה ביטוי דומה שעה קלה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

5 דקות לפני שעת השי“ן ב-21.55, נפלטה באורח מקרי יריה בודדת מנשקו של אחד החיילים הישראלים, מזרחי, מהסיירת של הר-ציון. יריה זו הקדימה את מועד שעת השי”ן. מפקדי הכוחות הקדימו את פקודת ההסתערות שלהם. בדקות אלה נהרג גוליבר האגדי, אשר החליט לפרוץ בראש אנשיו דרך הגדרות שנחתכו דקות ספורות קודם לכן. הוא נפגע מרסיסי רימון. אנשיו המשיכו במשימה.

החיילים הסורים גילו התנגדות עיקשת. במשך כרבע שעה התנהל קרב פנים אל פנים שבו השתמשו שני הצדדים ברימונים, נשק קל וסכינים. בסופו של דבר טוהר המוצב. חלק מחייליו נמצאו הרוגים. האחרים “אורגנו” לקראת לקיחתם בשבי. כמות שלל נאספה אף היא, תותח שלועו היה מופנה לעבר הכנרת פוצץ. סריקה חטופה בשטח מגלה חפירות בעומק של מטר וחצי ובונקרים רחבי ידים מכוסים גגות פח כשעליהם שכבות עפר. קצין סורי שנמצא מבוהל, כשהוא ממלמל ללא הרף: “אני המפקד כאן”, נאסף אף הוא. בסה"ב נספרו 15 חללים סורים במוצב עקאב!

הלוחמים הישראלים פנו לעבר הכפר הסמוך.

היריה הבודדת הקפיצה את מאיר הר-ציון, שזכה לצל“ש על הצטיינותו בפעולה. בטרם הספיקו החיילים הסורים להבחין במתרחש, נתן הר-ציון הוראה לתקוף. אנשיו חיסלו את חיילי המשמר ופרצו לעבר עמדת ה”פילבוקס" המרכזית. הגדרות נפרצו. קבוצת קצינים סורים שהיתה שקועה במשחק-פוקר סוער, הופתעו ע“י הצנחנים. הם ניסו אמנם לתפוס את נשקם ברגע האחרון, אך הדבר לא עלה בידם. הר-ציון מצליח לחסל ארבעה חיילים סורים, שהתבצרו בקומה השניה של עמדת ה”פילבוקס", באמצעות רימון יד. מפקדי המשנה הוכיחו גבורה עילאית. לאחר שהבונגלור לא פרץ את הגדרות, הם זחלו מתחתיהן ושימשו בדרך זו דוגמה ומופת לאנשיהם. כך נכבשו בזה אחר זה חמשת מוצבי-המשנה של אל-קורסי. מאזן הקרב: 15 הרוגים סורים, 27 שבויים סורים, 1 פצוע קל ישראלי. הידיעה מועברת באמצעות האלחוט. לעבר המוצב דוהרים קומנדקרים, בפיקודו של יאיר תל-צור, כדי לאסוף את השבויים והשלל.

ההתקדמות לעבר מוצב השפך היתה קשה ביותר. מי הירדן געשו בעקבות הגשמים. החיילים היו לאים מהדרך הקשה שהשתרעה על פני מדרון תלול, זרוע כולו קוצים וסלעים. כל תנועה הקימה רעש. חלק מהדרך הם נאלצו לעשות ממש על ארבע. בדרך נתקל בהם ערבי-סורי, הוא שאל: “מין הדא”? כשלא נענה ירה כמה יריות אזהרה שהגבירה את עירנותם של חיילי מוצב השפך. הפגישה עם הירדן לא היתה נעימה כלל ועיקר. המים היו קרים כקרח. היה צורך לחפש מקום שבו יש מים רדודים. קצין הצנחנים הותיק, מרסל טוביאס, היפנה את הכוח לעבר המעבר לאורך של 12 מטר בתוך הירדן. החיילים התקדמו באטיות כשנשקם וחומר הנפץ מונח על כתפיהם וידיהם מחזיקות בגדרות-חבלים. בשעת המעבר נפתחה אש מאחת העמדות הסוריות. שני חיילי נח"ל נהרגו בהיותם בתוך הנהר. רפול דירבן את אנשיו לפרוץ למוצב: “קדימה אחרי” הוא קרא לעברם. במוצב עצמו היתה עירנות בלתי רגילה. נראה שהחיילים הסורים קיבלו אזהרה מהערבי שירה קודם לכן יריות באוויר. לפתע נפתחה אש מרגמות לעבר הכוחות הישראליים בגזרה הצפונית. דוידי מבקש באמצעות האלחוט, אש תותחים. מיד פותחים תותחים ישראליים באש ארטילרית על המוצב שהיה מאוייש ב-50 חיילים. כיתת החוד פרצה את הגדרות וסללה את הדרך לכוח כולו. החל להתפתח קרב אכזרי. הלוחמים הישראלים הסתערו על תעלות-הקשר ועמדות הפילבוקס. תוך כדי ההסתערות נפצע רפול. סיפר הוא על נסיבות פציעתו כעבור שנים: "…נפתחה לעברנו אש אוטומטית מהגדר. שינינו קצת את כיוון הפריצה ונכנסנו לתוך שתי תעלות הקשר המקבילות של המוצבים ולמיבנים שביניהן. טיהרנו אותן. הסורים שעמדו ליד הגדר חיכו כל הזמן שנפרוץ מהכיוון שבו גילו אותנו ולכן הצלחנו קצת להפתיע אותם בכיוון הכניסה שלנו למוצב, אבל ברגע שהבחינו בנו בפנים, פתחו עלינו באש, הפעם מהגדר כלפי פנים. כדור פגע בתלולית עפר שלפני הייתי בתוך תעלת קשר והתיז אדמה. אני זוכר שאמרתי למי שעמד לידי: “…שמע, הממזרים האלה שמו אותי על הכוונת, אז, ברגע שהתרוממתי חטפתי שני כדורים בחזה. לא טעיתי. אם אחד הכדורים היה סוטה בכמה מילימטרים לא הייתי בחיים”.

לא היתה זו פציעתו הקשה היחידה של רפול. במלחמת ששת הימים הוא נפגע אנושות בקרב רפיח הפעם בראשו. שתי הפציעות הקשות לא יפגעו כמלוא הנימה בכושרו הקרבי ובעלייתו בסולם הפיקוד של צה"ל.

פרט מאלף: קצין צנחנים נוסף שנפצע כמה חודשים קודם לכן בפעולות התגמול נגד משטרת חאן-יונס, משה סטמפלר (“סטמפלה”), לא וויתר על השתתפותו בפעולת הכנרת. חודש וחצי הוא היה רתוק למיטתו בבית החולים “תל-השומר”, לאחר מכן דידה על קביים. חבריו סברו, כי לעולם לא יוכל לצנוח וספק אם יוכל לפקד בפעולה קרבית. “סטמפלה” סבר אחרת, כפי שיעידו השנים הבאות. ערב פעולת כנרת, כשעדיין צלע, התחנן לשתפו בפעולה. מפקדיו נענו לו והועידו לו תפקיד של קצין קישור: הוא טס מעל לשדה הקרב ותיאם את פעולת הכוחות.

דרכה של הזרוע הדרומית לכיבוש מוצב נוקייב היתה קלה יחסית. רק שני ק“מ הפרידו בין הגבול הישראלי לבין המוצב שבקצה האיזור המפורז. ההוראות שניתנו לחיילי גבעתי, היו להימנע מלפתוח באש לעבר הכפר ולהסתפק בשיתוק המוצב. בגלל אש מקלעים חזקה שנפתחה לעבר הלוחמים, היה צורך לשנות את התוכנית המקורית ולפרוץ במהירות קדימה תוך ויתור על האיגוף מצד מזרח. הם לא איכזבו. המוצב נפל תוך כמה דקות לידיהם כ”פרי בשל".

קצין הצנחנים עובד לדיז’ינסקי זכה בציון לשבח, על גילוי כושר מנהיגות ואומץ לב בפעולת כנרת. בעת הפעולה הבחין, כי כוח משנה מתקשה לכבוש עמדה. הוא פרץ בעצמו וחיסל את 6 החיילים הסורים שהיו בה בתת-המקלע שלו.

כוח החסימה של בירו, הגיע למקום החסימה לאחר מסע רגלי מפרך, כאשר נשמעו יריות הקרב סביב המוצבים השונים לאורך הכנרת, חייליו של בירו היו דרוכים. כעבור שעה קלה הבחינו במחלקה סורית שצעדה בסך לעבר מוצב סמוך. המארב הישראלי הוכיח את יעילותו! מפקד המחלקה ו-8 מחייליו נהרגו, היתר נמלטו. החסימה הועברה לאחר מכן לעבר דרך שהוליכה למוצב אל-קורסי. כאן הותקפו דקות ספורות לאחר השעה 1 אחר חצות ע“י כח סורי שניסה לאגוף אותם. בירו גילה תושיה והורה לאנשיו ל”התגלגל" במדרון לעבר חוף הכנרת. בדרך זו נמנעו קורבנות נוספים.

בשעתיים הבאות הוחל בשתי פעולות מקבילות: פינוי 12 הפצועים ו-6 ההרוגים, השבויים וכמויות השלל מהשטח הסורי ופיצוץ המוצבים המבוצרים.

על הנסיגה סיפר אהד החיילים: “היה זה מבצע גדול מבחינת המאמץ והכושר ומעל הכל מבחינת הנאמנות והמסירות החברית, זו הידועה כאחוות לוחמים. רוב הנפגעים פונו בדרך הים. כשאנו פוסעים על החוף ובתוך המים ומושכים סירות באמצעות חבלים! נפלנו ממש מהרגלים, אבל ידענו שעלינו להמשיך בכל מחיר”.

אותה שעה סיימו חבריהם את חיסולם של המוצבים לאורך הכנרת. בשעה 4 לפנות בוקר היו כל החיילים הישראלים, שנטלו חלק באחד המבצעים המזהירים ביותר בתולדות צה“ל, בשטח ישראל. אז כבר לא היה זכר למוצבים, לעמדות הפילבוקס ולתותחים. תותח אנטי טנקי, שלוש מרגמות, עשרות רובים בעלי טלסקופים, באזוקות ועוד הובאו לאחד ממחנות צה”ל בצפון הארץ.

אלוף פיקוד הצפון, אלוף משה צדוק המנוח, סיכם את הפעולה באזני הכתבים הצבאיים: “הכוח הישראלי השיג את כל המטרות. כל עמדות האוייב פוצצו. לא נשארו כוחות סוריים בשטח גיזרת הפעולה. לאוייב לפחות עשרות הרוגים ו-30 שבויים, שלל רב נלקח, מספר הרובים שנלקחו עולה על מספר ההרוגים של האוייב. הידד ללוחמים הישראלים!”

פרק כח: תוכנית השלום הישראלית

למחרת הפעולה המוצלחת שרר שקט באיזור הכנרת. סירות הדייג הישראליות יצאו לעבודתן, אף כי הדייגים עדיין הגבילו את איזור הדגה. הם התקשו להאמין כי יוכלו לדוג, לפחות תקופה מסויימת, ללא הטרדה מצד המוצבים הסוריים. לפנות בוקר הופגזה במשך מחצית השעה עין-גב, תגובת התותחים הישראליים שיתקה את מקורות האש הסוריים.

עשרות השבויים הובאו בשעת בוקר מוקדמת למכלאה מיוחדת, שהוכשרה לשם כך. שבויים אלה ישמשו מכאן ואילך קלף מיקוח חזק בידי ישראל לשחרורם של ארבעת החיילים הישראלים הנמקים בכלא דמשק. הם יוחזרו לארצם רק ב-29 במרס 1956, ביום שבו שוחררו השבויים הישראלים.

רדיו דמשק עבר בשעות הבוקר בשתיקה על פעולת צה"ל. הוא הסתפק בשידור שירי לכת צבאיים. תחנות הרדיו הערביות האחרות הסתפקו בהודעות קצרות על הפשיטה הישראלית ברמה הסורית.

משקיפי האו"מ פתחו בחקירה יסודית. עדיין לא הגיעה לידיהם כל תלונה סורית.

כעבור יום השתנה המצב. בחוצות דמשק ובערים סוריות נוספות נערכו הפגנות המונים. ההמונים המשולהבים השמיעו קריאות: “לא רוצים לחם, רוצים נשק!” “בוז לאמריקה ובריטניה!” “נעלה על ישראל ונמחץ אותה” וכיוצ"ב. שר ההגנה הסורי פנה בקריאה דרמאטית אל תושבי ארצו להימנע מהפגנות, המהוות, כהגדרתו “דקירה בגב הצבא הסורי”. הוא הודיע כי ממשלת סוריה מתכנסת לישיבת חירום שבה תחליט על הצעדים הבאים.

נאצר פירסם הודעה, שקבעה כי “העולם למד עכשיו את האמת על בן-גוריון. כל אימת שהוא מדבר על שלום, הרי זה מסווה להתקפה שהוא מתכנן. אחרי כל נאום באה התקפה”.

מזכיר הליגה הערבית, מסר, כדרכו, הודעה בנוסח “סטנדרטי”! “הערבים יגיבו על תוקפנות ישראלית בתוקפנות כפולה ומכופלת. מנוי וגמור עמנו לא לעשות עם ישראל כל הסדר, כל עוד לא תסכים לחלוקת האו”מ משנת 1947".

המעצמות הגדולות, אשר גילו אדישות לאש המוצבים הסוריים לעבר הדייגים הישראלים, התעוררו בזו אחר זו בעקבות פעולת כנרת, כדי להביע את “חרדתן וצערן”. תגובה זו של המעצמות, תלך ותהפוך לתגובה קבועה כמעט, גם אחרי פעולות התגמול הבאות של צה"ל.

פרשנים מדיניים הסבירו את עמדת המעצמות כך: “השלטונות האמריקאיים סבורים, כי כל עימות ערבי-ישראלי ירחיק את הסיכויים להסדר כלשהו במזרח התיכון. הם הועמדו גם במצב לא נוח, נוכח העובדה שעמדה ליפול הכרעה בשאלת אספקתו של נשק לישראל. עם זאת הוברר להם מעל לכל ספק, כי אין לישראל כל כוונה ל”התאבד" וכי הדרך הטובה ביותר להבטחת השקט באיזור היא יצירת שיווי-משקל, בחימושן של ישראל ומדינות ערב.

בריטניה הודיעה כי בכוונתה לעכב אספקת נשק לישראל, כדי שלא ינוצל “למטרות תוקפניות”, אף כי המכה שספגה סוריה עתידה היתה להרחיקה ממצרים ולקרבה לברית בגדד.

צרפת חששה כי השפעתה בסוריה תפחת וכי המדינה הערבית תיאלץ לחפש לה “ארץ חסות” אחרת.

מוסקבה הגיעה למסקנה, כי הגיעה העת לפרוש חסותה על סוריה בעיקר באמצעות אספקת נשק חדיש. גינוי הפעולה הישראלית בשום מקרה לא יזיק לאינטרסים הרוסיים באיזור.

הסורים הגישו בסופו של דבר תלונה חריפה למועצת הבטחון ודרשו להטיל על ישראל “סנקציות ללא תקדים”. אחמד שוקיירי, הנציג הסורי באו"מ טען, כי ממשלתו שומרת לעצמה את הזכות להגיב בכל דרך שתיראה לה.

לאילו סנקציות התכוון שוקיירי?

בראש וראשונה למשלוחי הנשק. דיפלומטים סורים הסבירו בהקשר לכך: “ישראל בלי ארה”ב אינה מסוכנת, אבל ישראל הנתמכת ע“י ארה”ב מסוכנת מאד".

ממשלת ישראל לא ישבה בחיבוק ידים. בנוסף למסע ההסברה המקיף במסדרונות האו“מ ובמשרדי החוץ בארצות שונות, הוחלט לשגר את משה שרת ז”ל לחו"ל. היתה זו, למעשה, נסיעה לשם הסברת “מבצע כנרת”. דומה היה, כי הפעם תתבענה המעצמות במועצת הבטחון נקיטת צעדים חמורים יותר נגד ישראל, בעיקר לשם חיזוק מעמדה של כל אחת מהן בנפרד בארצות ערב. היה חשש גם מפני סנקציות כלכליות בנוסף להקפאת הסיוע הצבאי.

בינתיים קיבלה ועדת הבטחון של הפרלמנט הסורי החלטה על קביעת מצב-הכן מתמיד במוצבים הסוריים לאורך הגבול הישראלי. החלטה זו נתקבלה בעקבות הדו“ח הכתוב של שר ההגנה הסורי, רשיד ברמודה, על הפשיטה למוצבים. בדו”ח זה נאמר, בין היתר (בהתאם להדלפות שפורסמו בעתונות חוץ): “הסורים שמנו 60 חיילים בלבד, גרמו עשרות אבידות ל-1,800 התוקפים הישראלים. למרות הערפל הסמיך שהכביד על הראות. כוחנו המצומצם מנע את הישראלים מהשגת מטרתם: כיבוש המשלטים הסוריים מסביב לכנרת. מבחינה צבאית וטכנית, אין להגדיר את תוצאות הקרב כתבוסה לסוריה”.

בדיון שהתקיים בפרלמנט (מג’לס) הסורי, היה שר ההגנה “חופשי” יותר בדבריו. “עוד דם ודמעות צפויים לסורים במאבקם נגד ישראל, כי הפשיטה הישראלית לא היתה תקרית בודדת, אלא שלב במלחמה שתנהל סוריה עד לנצחונה. הפשיטה לא היתה נצחון ישראלי, כי אם סורי, ראשית משום שהעולם עמד על כוונותיה המלחמתיות של ישראל ושנית משום שהתוקפים לא השכילו לכבוש את הגבעות שעל שפת הכנרת”. במהלך הויכוח הסוער, ביקשו כמה מצירי הפרלמנט לגייסם למלחמה נגד ישראל.

מועצת הבטחון גינתה כמצופה את ישראל. לא הוטלו כל סנקציות. לא הוחלט גם על אמברגו. היחסים הבינגושיים האפילו בסופו של דבר על פשיטת הכנרת. היה זה בעקבות נאומו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית וראש הממשלה בעתיד, ניקיטה חרושצ’וב שהכריז: “מהיום הראשון לקיומה נקטה ישראל עמדה עויינת ומאיימת כלפי שכנותיה הערביות, האימפריאליסטים עומדים מאחרי ישראל ומנסים להשתמש בה כבמכשיר נגד הערבים”.

שר החוץ האמריקני דאז, פוסטר דאלס, לא נשאר חייב למזכיר המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הוא גינה את התערבותם של המנהיגים הסובייטים בסכסוך הישראלי-ערבי והגדיר את חרושצ’וב וחבריו כ“סוחרים בשנאה”.

האחים אלסופ, הכתבים המדיניים הידועים של “ניו-יורק הראלד טריביון”, פירסמו ביום האחרון של שנת 1955 שמלחמה תפרוץ במזרח התיכון תוך 4 חדשים. הפשיטה הישראלית בכנרת גרמה לכך, שבקשת ישראל מארה“ב לקבלת נשק, תיגנז לתקופה בלתי מוגבלת. עוד לפני שבועות מספר היתה אספקת הנשק כמעט מובטחת. בפגישה בג’נבה סוכם בין שרת ודאלס שישראל תפרסם תוכנית שלום הרצויה לה וממשלת ארה”ב מצידה, תעיין בבקשת הנשק “מתוך אהדה”. הוסכם שישראל תמנע מ’תקריות נוספות', סיכמו שני הפרשנים המדיניים האמריקאים. מיד אחרי כן באה הפשיטה בכנרת ושרת שיגר לבן-גוריון מברק נרגז שבו הודיע שסיכוייו להשיג נשק מארה"ב חוסלו. פשיטת הכנרת חיזקה את החוגים הפרו-ערביים בואשינגטון, הטוענים שאין לתת נשק לישראל, אלא לאחר שיושג הסדר מוסכם, שאם לא כן, יפנו הערבים לגוש הסובייטי והמזרח התיכון “יאבד למערב…”

דברים אלה אמנם פורסמו כמה ימים לאחר שישראל הגישה תכנית שלום בת שמונה סעיפים למשרד החוץ האמריקני.

תכנית זו כללה שמונה סעיפים:

א. מו"מ ישיר בין נציגי ישראל וארצות ערב לרבות מצרים.

ב. תיקוני גבול הדדיים, בלי וויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים.

ג. הפיכת ישראל לצומת התחבורה במזרח התיכון והקשר האווירי בין מצרים, ע"י חידוש תנועת הרכבות בין ירדן ללבנון, דרך שטח ישראל.

ד. מתן זכויות מעבר למטוסים ואזרחים ישראליים בארצות ערב.

ה. נמל חופשי לירדן בחיפה.

ו. פליטים ערביים לא יוחזרו לישראל, אולם ישראל מוכנה לשלם להם פיצויים ולקבל למטרה זו הצעת הלוואה מארה"ב.

ז. שיתוף פעולה ישראלי-ערבי בניצול מי הירדן והירמוך.

ח. קיום ה“סטאטוס קוו” בירושלים.

מדינות ערב לא התרשמו מהצעות השלום הישראליות וטענו כי חסרים בה לפחות שני דברים: שינויים בגבולות והחזרת הפליטים.

פעולת התגמול הגדולה בכנרת לא היתה יכולה איפוא, לשנות כמלוא הנימה את המצב באיזור. על מדינת ישראל נגזר לחיות במצב של מלחמה עם המדינות הערביות השכנות במשך שנים רבות.

בסופה של שנת 1955 רשמו לפניהם אזרחי המדינה את דבריו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: “לא נישמד בקרב תוך 48 שעות, ואפילו לא תוך שבועות. בכלל, קשה יהיה להכריענו”.

שנת 1956 בישרה כבר ביומה הראשון כי פעולות תגמול רבות היקף נוספות באופק.

רשימת חיילי צה“ל מקבלי צל”שים עבור גבורתם בפעולות התגמול, המופיעים במלואם בכרך ב'.

	26248	רב טוראי ברקו אלברט	17	– אוגוסט 1954
ק/	120093	סמל ג’יבלי יצחק	16	– ינואר 1955
ק/	41022	סרן סעדיה אלקיים	14	– אפריל 1955
	245829	סג''מ טוכטנברג עוזי	3	– מאי 1955
ק/	213099	סגן משה סטמפל	8	– ספטמבר 1955
ק/	82493	רס"נ מרדכי גורבן	8	– ספטמבר 1955
ק/	88015	סרן קלמן מגן	18	– דצמבר 1955
ק/	31240	רס''נ אהרן דוידי	8	– ינואר 1956
ק/	119886	סג"מ עובד לדיז’נסקי	18	– ינואר 1956
ק/	303849	רב טוראי אמנון אבוקאי	5	– ינואר 1956
ק/	96036	סרן רפאל איתן	8	– ינואר 1956
	245835	סג"מ ישי צימרמן	8	– פברואר 1956
	308200	טוראי מזרחי יעקב	8	– פברואר 1956
	319411	טוראי יצחק בבסקי	5	– ינואר 1956
	307932	טוראי דן פליש	5	– ינואר 1956
ק/	245330	סגן מאיר הר-ציון	8	– פברואר 1956
	337660	סגן ד"ר מוריס אנקלביץ	18	– ספטמבר 1956
	305214	סג''מ תמרי דב	21	– מרס 1957
	314536	טוראי זינגר דן	21	– מרס 1957
	314555	טוראי סרוסי אליהו	21	– מרס 1957
ק/	72016	רס"נ בריל משה	21	– מרס 1957
ק/	16489	סרן בר אורין אברהם	21	– מרס 1957
ק/	119886	סגן לדיז’נסקי עובד	21	– מרס 1957
ק/	51401	סרן גורודיש שמואל	21	– מרס 1957
ק/	228841	סגן קליין משה	21	– מרס 1957
ק/	290387	סגן גודלביץ שלמה	3	– מאי 1957
ק/	282558	סגן אורי כהן	8	– פברואר 1960
ק/	325150	סגן אמיר דרורי	8	– פברואר 1960
ק/	89600	רס"נ ענבר בנימין	25	– מרס 1962
	446926	סג"מ קרפלס זלמן זבולון	25	– מרס 1962
ק/	120141	רס"נ עופר צבי	25	– מרס 1962
ק/	214600	סרן ד"ר לבל יצחק	25	– מרס 1962
		סרן ד"ר פרלמן אשר	21	– מרס 1968
		סרן גד מנלה	21	– מרס 1968
		סרן אמנון ליפקין	21	– מרס 1968

התצלומים: לשכת העתונות הממשלתית

לזיוה באהבה

שער שלישי: ימים של ערב מלחמה 1956

כמויות־הנשק האגדתיות ממשיכות לזרום למדינות ערב. פעולות ה“פידאיון” מגבירות את הקצב ומורגשת יותר היד המכוונת אותם.

מסתננים במעלה החמישה, פידאיון בניצנה, רצח בית־גוברין. אולם צה"ל משתדל להבליג.

נאומים חוצבי־להבות מעל בימת־הכנסת על זכות הקיום והרצון בשלום, הם מסווה למחשבה המטרידה את מנהיגי האומה: איך להתקיף, היכן – ומתי.

מסתבר, שמנהיגות־המדינה ציפתה דווקא לישועה מהצד האחר, הרחוק.

ואמנם, ב־1956 יצאו כוחות־מזוינים של הצבא הסובייטי את ברית־המועצות ופלשו אל לב ליבה של הונגריה השכנה, לבודפשט, הבירה.

וזה גם היה האות למחשבה המתוכננת בישראל, “אור ירוק” לסיבוב השני.

הגיעו שוב, ימים של ערב מלחמה.

פרק כט: ביקור מיסתורי בישראל

שנת 1956 היתה שנה גורלית בתולדותיה של מדינת ישראל. בחודש ספטמבר 1955 החליטו השלטונות המצריים להגביר את ההסגר על אילת. הודעה מצרית מיוחדת קבעה כי מצרי טיראן מצויים, למעשה, בטריטוריה מצרית ומכאן ולהבא לא תותר מעברן של אוניות העושות דרכן לישראל או ממנה. נתיב המים לאילת נסגר. בפגישה חשאית שהתקיימה במלון “הנשיא” בירושלים בין ראש הממשלה ושר הבטחון דאז דוד בן־גוריון לבין הרמטכ"ל באותה תקופה רב אלוף משה דיין, דובר על תכנית פעולה ישראלית לכיבוש שרם אל־שייך, ראס נאצרני ואיי טיראן וסנפיר.

כעבור כמה ימים הונחה על שולחן הממשלה התוכנית המבוקשת. מסיבות שונות לא אושרה התוכנית; יתרה מזאת ח“כ יעקב מרידור מראשי סיעת “חרות” בכנסת אשר החל לעסוק באותה עת, במקביל לפעילותו הפּרלמנטרית, ביבוא בשר קפוא ממזרח אפריקה, זכה לנזיפה מב.ג. על כי העז להציע מעל בימת הכנסת פעולה צבאית. דיין עצמו קבע כעבור זמן: הדחיה לא פתרה את הבעיה, ובפני ישראל, גם כעבור שנה, הוסיפה לעמוד הברירה בין ויתור על השיט בים־סוף לבין השגתו ע”י כיבוש המיצרים.

גם החזית הסורית היתה טעונה חומר נפץ. פעולת כנרת לא הצליחה לבלום את הפעילות העוינת הסורית. החלטות ועדת שביתת־הנשק, אשר תבעה מסוריה לחדול מהפרעתה לפעילות ישראלית בשטח ישראל בכלל ובכנרת בפרט היו ריקות מתוכן. הסוללות הסוריות ממזרח לכנרת פתחו תכופות באש על דייגים ישראלים ועל סירות משטרה. באחת התקריות הללו נפתחה ב־6 במרץ אש קטלנית לעבר סירת משטרה שבה היו ארבעה שוטרים. חיילים סורים חצו את הגבול וגררו את הסירה על פצועיה לעבר הגבול הסורי. כעבור יומיים הוחזרו ארבע גוויות.

ואם לא די בכך, דווקא בראשית השנה קיבלה סוריה משלוחי נשק גדולים מצ’כוסלובקיה. משלוחים אלה כללו 25 מטוסי “מיג”, 100 טנקים סוביטיים וכ־10 אלפים תת מקלעים ורובים.

מזכיר האו“מ המנוח דאג המרשלד נזעק למזרח־התיכון. בעת ביקורו בישראל דרש להפסיק את עובדות הטיית הירדן ודיווח כי הסורים הודיעו לו, כי המשך ההטייה יגרור תגובה חריפה מצידם. ישראל סירבה. לעומת זאת ניאותה להצבת נקודות משמר קבועות של משקיפי או”ם ולהגדלת מספרם לאורך גבול עזה. לתקופה נסיונית של 6 חודשים.

ירדן לא פיגרה אחר מצרים וסוריה. מסתננים – מושג שהפך למטבע לשוני במרוצת השנים – נהגו לחדור מדי לילה כמעט, בדרך־כלל מגבול המשולש להרוג אזרחים באישון הלילה, לפוצץ בתים בישובים ישראליים ולטמון מוקשים בעורקי־תחבורה.

משלחת צבאית ירדנית בראשותו של מיג’ור־גנרל רדי עינב, הרמטכ"ל של הלגיון הערבי, הגיעה לקהיר ב־25 באפריל כדי לחתום על הסכם מצרי־ירדני בדבר איחוד ותיאום המאמצים הצבאיים. ההודעה על חתימת ההסכם קבעה כי התיאום הצבאי בין שתי המדינות יושתת על בסיס איתן שיערוב להגנת האינטרסים של האומה הערבית, נגד התוקפנות הישראלית. רדיו ביירות גילה למאזיניו כי המשלחת הצבאית הירדנית מתכוונת לבקר בבירות ערביות נוספות כדי לחתום על הסכמים דומים.

ואם לא די בכך, התברר לשלטונות הישראליים כי הולך וגובר שיתוף הפעולה של ערביים מקומיים עם גורמים עוינים מעבר לגבול. ב־7 במאי הוטל עוצר חמור על כפר טייבה לאחר שהתעורר חשד מבוסס כי תושבי הכפר מעניקים מסתור למסתננים הבאים מעבר לגבול.

נקודת האור היחידה בתמונה הבטחונית הקודרת היתה פגישתם של שלושת שרי החוץ, האמריקני, הבריטי והצרפתי בפאריס. בפגישה זו החליטו דאלס, לויד ופינו כי ההידרדרות במזרח־התיכון מחייבת משלוחי נשק לישראל. הוסכם כי כל אחת משלוש המעצמות המערביות תתרום את חלקה למטעני הנשק שישלחו לישראל ויכללו בעיקר מטוסי קרב חדישים ותותחים אנטי־אויריים. מעתה נפתחה הדרך לשיגור מטוסי מיסטר צרפתיים לישראל. שר החוץ הצרפתי אמר לשגריר ישראל דאז בפאריס, מר יעקב צור, כי ארה"ב סומכת ידיה על משלוח מטוסי אורגאן, איטיים יותר.

כתגובה על כך הכריז ראש ממשלת מערב־גרמניה הישיש קונראד אדנאואר: “גרמניה מקדמת בברכה כל אמצעי למניעת סכסוכים במזרח התיכון. קיימת סכנה גדולה של חדירה סובייטית, כפי שמעידה אספקת מטוסי המיג למצרים וסוריה, שהגדילה במידה רבה את הסכנות במזרח התיכון”.

נשיא מצרים קולונל עבדול נאצר לא היסס להכריז במחצית חודש מאי כי אספקת מטוסי הסילון החדישים לישראל מהווה עבורו מהלומה עזה, “אנחנו נקנה נשק אצל המקורות הקומוניסטיים כדי לקיים את הצבא החזק ביותר במזרח־התיכון, בין אם הדבר מוצא חן בעיני המערב ובין אם לא” – הכריז. בראיון עם עתונאי מצרי אמר נאצר: "אוכל להגיד בגלוי כי המערב החל מחמש את ישראל בחשאי – ישראל קיבלה מצרפת 24 מטוסי סילון “אורגן” ותריסר “מיסטרים”. בקרוב תקבל 12 “מיסטרים” נוספים. לא צרפת לבדה מספקת נשק לישראל. סבורני כי המערב כולו רוקם עם צרפת קנוניה זו לטובת ישראל ובעוכרי האינטרסים של הערבים. על מטוסי “מיסטר” אלה מפקחת הברית הצפון־אטלנטית וישראל היא המדינה היחידה מחוץ לברית זו המקבלת מטוסים כאלה.

רדיו קהיר החרה־החזיק אחרי הרודן המצרי וטען כי בריטניה עומדת לשגר לישראל עשרות טנקים כבדים מדגם “סנטוריון” ומספר רב של תותחים אנטי־טנקיים; כדי להרגיע את המאזינים הוסיף הקריין כי ראש ממשלת ברית־המועצות חרושצ’וב אמר כי “האינטרסים של הרוסים והערבים זהים ומשום כך לא נפקיר את ידידינו”.

רק מעטים הקדישו תשומת לב להודעת דובר הצבא המצרי שפורסמה ב־18 במאי: “שני מטוסים ישראלים טסו בטיסה נמוכה על פני רצועת עזה” הודיע הדובר, “מטוס אחד חג מעל לבית־חנון והשני מעל לחאן־יונס, כנראה שהיתה זו טיסה לצרכי צילום ומודיעין”.

תשומת הלב היתה מופנית דווקא לביקורו הסנסציוני בישראל של העתונאי המצרי איברהים עיזאת, כתבו הלונדוני של השבועון הנפוץ “רוז אל יוסוף”.

העתונאי המצרי הגיע לישראל בשם ג’ורג' איברהים חביב והציג את עצמו כעתונאי טורקי. השגרירות הישראלית בלונדון נאותה לקיים את בקשתו לסייר בארץ, לאחר התייעצות עם הגורמים המתאימים. בעת ביקורו נפגש העתונאי עם שר החוץ המנוח משה שרת ושרת־העבודה דאז גב' גולדה מאיר ושורה של אישים. אבל פגישתו החשובה ביותר היתה כמובן עם דוד בן־גוריון.

• “אמור לנאצר שאני מוכן להיפגש אתו בכל עת ובכל מקום, אפילו בקהיר” אמר בן־גוריון לעיזאת, בהוסיפו: “אני מוכן לדבר אתו על כל נושא בעולם: פליטים, גבולות, בעיות מדיניות, כלכליות או צבאיות, בלי תיווך ובלי הודעה מוקדמת ומאוחרת לציבור על מועד הפגישה ותוצאותיה”.

כשנשאל מהי משאלתו המיוחדת, ביקש העתונאי המצרי לסייר בכנסת בהסבירו “רצוני לראות את המפה המפורסמת התלויה אצלכם, לדברי נאצר, ומראה את כל המזרח התיכון מנחל מצרים ועד נחל פרת, כשטח המיועד לכיבוש על־ידיכם”.

“ניו־יורק טיימס” טען כעבור זמן, כי עיזאת מילא את השליחות שהטיל עליו ראש ממשלת ישראל ונפגש עם הנשיא המצרי. תגובתו של נאצר, לדברי העתון האמריקני המהימן: “נטלת על עצמך סיכון רב. הישראלים היו יכולים להוציאך להורג כמרגל, או לענות אותך ולסחוט ממך וידויים בכל מיני פשעים משונים”.

פרשת ביקורו של העתונאי המצרי בישראל תעסיק את העתונות הבינלאומית במשך שבועיים נוספים. פרשנים מסויימים יראו בו אות להפגת המתיחות במזרח־התיכון, בעקבות ביקורו של מזכיר האו“מ – אחרים יראו את העיקר בכך שלקוראים הערבים תהיה הזדמנות לקבל תמונה שונה על ישראל מזו שהורגלו במשך שנים ע”י שופרות התעמולה הרשמיים של המדינות הערביות. השלטונות הישראליים יחתמו את הנושא ויודיעו כי שום עתונאי מצרי לא יורשה בעתיד לבקר בישראל, אם לא יגלו המצרים יחד הדדי ויתירו ביקורם של עתונאים או אישים ישראלים בקהיר.

קשה היה שלא להקדיש תשומת לב לתוכנו של מברק אשר שיגר ראש ממשלת ישראל ב־10 ביוני לוועידת המגבית היהודית שהתכנסה בניו־יורק. “סכנת מלחמה בין ישראל והערבים הקיץ נראית עתה חמורה יותר מאשר קודם לכן” כתב ב.ג. “צל מלחמה פרוש על ישראל עתה, שהערבים קיבלו כמויות כה גדולות של נשק ומתעתדות להפעילו. אנו שואפים לשלום, אך תקוותנו ותוכניותינו הועמדו בסכנה מאז חודשים רבים. יש לנו סיבה להאמין שאווירה זו של סכנה תוסיף ותשרור בקיץ זה ואף ביתר חריפות מאשר עד כה. הבטחנו לשמור על “הסכם הפסקת האש”, אך גם הבהרנו שעל התקפה נשיב בכל כוחנו. ישראל לא תוכל להרפות את כוננותה, כי כל עוד אין שלום אמיתי נשקפת לנו סכנה אמיתית”.

כמה ימים לאחר מכן הודיע שר החוץ, משה שרת, על התפטרותו מתפקידו בעקבות חילוקי דעות חריפים עם ב.ג. הנימה הכללית של הפרשנים הבינלאומיים היתה זהה כמעט: “צפוי שינוי במדיניות הישראלית. המדיניות תהיה נוקשה יותר. זהו נצחון האקטיביסטים על המתונים”.

בחוצות קהיר נערך למחרת המיפגן הצבאי הגדול ביותר בתולדות מצרים. במטס האווירי השתתפו עשרות מטוסים מהדגמים “מיג”, “אליושין”, “וומפּיר” ו“מטאור”. את רחובות הבירה חרשו עשרות טנקים סובייטיים ובריטיים. בפעם הראשונה השתתפו אנשי פידאיון במדים ולוחמי קומנדו וצפרדע. במשך כל היום שודר שיר חדש, וזה תוכנו: “מטרת הפיכתנו המצרית היא חרות וצדק סוציאלי, כנות לאומית ועמדה נוגדת לציונות. פלשתינה אהובתנו תשוב להיות ערבית”.

פרק ל: חבילות תופת בדואר

בראשית חודש יולי 1956 הוחשה בניית ושיפוץ מקלטים ברחבי המדינה. במסגרת ההכנות לשעת חרום החליטה הממשלה, להקים רשות מוסמכת להפעלת השירותים הרפואיים בשעת חירום. החלטה אחרת האריכה את תוקף התקנות בדבר הטלת חובת השמירה בישובים כפריים. המועצה המדעית הישראלית נתבקשה להמריץ את הגברת עצמאותה הבטחונית של ישראל. במקביל הוחל בדיונים לקראת הקמתה של ממשלה לאומית ראשונה בישראל. הדיונים יעלו לבסוף על שרטון וממשלת ליכוד לאומית תקום לראשונה רק כעבור 11 שנה, ערב מלחמת ששת הימים. הפרשן המדיני של “ניו־יורק הארלד טריביון” הודיע ב־2 ביולי, כי מנהיגים ישראלים מסויימים מצפים להתקפה מצרית בספטמבר או באוקטובר הקרובים.

בינתיים נכנסה לתמונה גם עירק. חטיבת שריון עירקית התמקמה בגבול ירדן־עירק. דובר ממשלת בגדאד הודיע כי הכוחות העירקיים יתערבו, במקרה של התקפה ישראלית על ירדן. צעד זה בא בעקבות חוזה צבאי בין שתי המדינות הללו. המתיחות הכללית בגבול הירדני הלכה והחמירה. מצב־הכן הוכרז בצבאותיהן של מצרים, סוריה ולבנון. הלגיון הערבי היה בכוננות עליונה.

ממשלת ישראל הביעה את דאגתה באזני המעצמות הגדולות, נוכח ריכוזי הצבאות הערביים בגבולותיה. לונדון נתבקשה ע"י ירדן לכבד את הסכם ההגנה, במקרה של התקפה ישראלית.

בינתיים עוררה הדים בעולם, בשלהי חודש יולי, הודעתו של ז’יל מוק, לשעבר שר ההגנה הצרפתי; בראיון לעתון האמריקני “ריפּורטר”, אמר מוק, כי התקדמותה של ישראל בשטר המחקר הגרעיני המתבצעת במעבדות ושדות ניסוי, היא רצופה, מאז הוחל בישראל שנתיים קודם לכן בייצור מים כבדים. “ישראל, יפּן וגרמניה יוכלו תוך פרק זמן קצר לבנות פצצות אטומיות”, אמר מוק. להלן רמז כי הסכסוך הישראלי־ערבי עלול ליצור סכנה של מלחמה עולמית. תגובת מכון ויצמן להודעתו של מוק היתה קצרה וחדש משמעית: “מוק הבין שלא כשורה את פשר תגלית ייצור המים הכבדים בישראל. מים אלה בעלי תרכובת יסודית של איזוטופּ החמצן, המשמש למחקר טהור בלבד, ואין להם כל קשר למים הכבדים לייצור הפצצה האטומית, שהם בעלי איזוטופּ המימן”.

ב־10 ביולי נרצחו סמוך לעין חוסוב שנים מעובדי חברת מחצבי ישראל. יוחנן נוטמן בן ה־28 נשוי ואב לשני ילדים וחיים דובינסקי בן 30, רווק. חקירת האו"מ העלתה שהשנים נרצחו בדם קר, ממארב של כנופיה בת 7 אנשים שבאה מגבול ירדן.

דובר האו“מ אמר בירושלים, כי התחדשות מעשי האיבה בגבול עוררה את חרדתו של גנרל ברנס, שליחו של מזכיר האו”מ.

היה ברור שישראל לא תוכל להתאפק לאורך זמן.

שגריר ארה"ב בישראל, אדוארד לאוסן, דיווח באותה עת לממשלתו, כי ממשלת ישראל עלולה להתערב במקרה שהצבא העירקי יכנס לשטח ירדן, ולא תהסס להגיע עד לגדה המערבית של הירדן. השגריר חיווה דעתו, כי מלחמה עלולה לפרוץ אם ישראל תהיה סבורה כי מדינות ערב ניגשות לחלק ביניהן את ממלכת ירדן.

גורם שני העלול להשפיע על ישראל, היא השקפתו של ב.ג. שהתקוה לקבלת נשק מארה“ב אפסה כמעט ומשום כך אין מניעה לחדש את פעולות התגמול בעת הצורך, מה גם שהשנה היא שנת בחירות בארה”ב. “לדעת ראש ממשלת ישראל תסתפק עתה ממשלת ארה”ב בהטפת מוסר במשך יום או יומיים לאחר כל פשיטת תגמול ישראלית“, דיווח השגריר, כפי שצוטט ע”י “ניו־יורק טיימס”.

הדים להלך הרוחות המפורט לעיל, בעקבות הודעתו של ב.ג. לגנרל ברנס, כי ישראל תבצע פעולות תגמול אם לא תופסקנה ההתגרויות הירדניות. המלך חוסיין העביר במפתיע “אזהרה נגדית” באמצעות האו"מ, שלפיה תגיב ירדן בפעולה צבאית בלתי מוגבלת בסיוען של מדינות ערב האחרות על פעולת תגמול ישראלית.

ב־11 ביולי נהרג באורח מסתורי ביכבשי (סגן אלוף) מוסטפה חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה, ששמו הוזכר במרבית משפטי הריגול שנערכו בישראל. ההודעה המצרית על מותו סיפרה כי “חאפז נהרג בהתפוצצות מיסתורית של מוקש”.

מה ששכחה משום־מה, ההודעה המצרית לספר, הוא, שחאפז היה האיש שאירגן את חדירת המרגלים והפידאיון מרצועת עזה לישראל. הוא היה מגייס אותם באמצעי־לחץ מבתי־סוהר ובתי־ספר ועל אף דרגתו הצבאית הגבוהה טיפל באורח אישי בכל מסתנן ונהג להיפגש עמו בטרם חצה הלה את הגבול. הדרך שבה גייס “מתנדבים” לפעולות ריגול וחבלה נגד ישראל עוררה עליו את חמת כמה מאנשי עזה שהפגינו נגדו בעבר כמה פעמים.

כעבור שנים, כאשר יתפרסמו לראשונה מעלליה של יחידת הקומנדו 101, יסופר בין היתר על אחת הפעולות בליל אוגוסט 1953. שלושת משתתפיה, פלאח, מיקי ושמוליק, נתבקשו לפוצץ בית בודד ששכר באחד מפרברי עזה ושימש בהתאם לידיעות, כמרכז שיגור הפידאיון לשטח ישראל. המשימה בוצעה בהצלחה. האם מוסטפה חאפז צריך היה לשהות בבית המופצץ? אם אמנם כן הדבר, הרי שיחק לו מזלו למשך שלוש שנים בלבד.

דובר צבא מצרי האשים עד מהרה את ישראל בהתנקשות בחייהם של מוסטפה חאפז וברציחתו של הקולונל צאלח מוסטאפה, הנספח הצבאי המצרי בירדן ומארגן פעולות ההסתננות של הפידאיון מארץ זאת, ואיים להגיב בכוח. בדבריו ששודרו ברדיו קהיר נאמר: “מעשי החבלה הזדוניים המבוצעים בידי בן־גוריון וכנופייתו נגד אנשים בודדים, מעידים על מבוכה במדיניותו, מדיניות זו עלולה להביא לערעור השקט ולרצח נשים וטף. מצרים רוצה בשלום למרות עדיפותה בכוח. היא דוגלת במדיניות השלום ונהגה עד כה בסבלנות, אך בן־גוריון יאלץ את מצרים להגיב בכוח”.

הדובר המצרי גילה כי פצצת השעון שקטעה את זרועותיו של הקולונל צאלח מוסטאפה, נשלחה בדואר רשום מירושלים העתיקה ועל המעטפה צויין שם השולח: “ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית”. החבילה הכילה כמסתבר ספר שהתפוצץ כאשר הנספח פתחו. זרועו האחת נקטעה והשניה התרסקה. הוא נפצע קשה בבטנו ובברכיו ומצבו אנוש. “תקרית זו היא הוכחה נוספת לשיטותיה הבוגדניות של ישראל, שיטות העומדות בסתירה להחלטת האו”מ ולהסכם שביתת הנשק", אמר הדובר. להלן סיפר רדיו קהיר “כי גם חאפז נהרג בפצצת־שעון שנשלחה אליו בדואר וללא ספק היתה זו פעולת תגמול ישראלית”. השידור הסתיים כדלקמן: “…היד אשר שלחה פצצות אלה תיגדע, הדם הנקי לא יופקר, יש גבול לסבלנותנו”.

ישראל התעטפה בשתיקה גמורה סביב שתי הפרשות. פרשנים ישראלים ייחסו את משלוח הפצצות לקרובי הפידאיון שאולצו לצאת לפעילות מסוכנת בישראל ע"י השנים.

כתב אחד הפרשנים: “משערים שמותו של חאפז ופציעתו החמורה של מוסטפה ירתיע את יורשיהם. הללו יחששו מנקמת קרובי הפליטים המסתננים”. כעבור עשרה ימים הודיעה העתונות המצרית על מותו של מוסטאפה מפצעיו ועל כוונתו של קולונל נאצר להשתתף בהלוויה.

תוך כדי כך נודע על עוד נסיון התנקשות, בשיטה דומה, שנעשה כמה חודשים קודם לכן. פצצת־שעון נשלחה בדואר למי שהיה ראש ממשלת ירדן, תופיק אבו אל־הודה. החבילה נשלחה ליעדה מדואר רמאללה, אך התפוצצה לפני שנמסר למוען.

ב־16 ביולי הודיע רדיו דמשק מפי מקורות ירדניים יודעי דבר, כי “פלוגת רגלים ישראלית חדרה שלשום לירדן ליד מוצב ג’רנדל בערבה, בין כרך לעקבה. בשטח ירדן נתגלו פגזי־עשן, שיירי מזון, סיגריות וקופסאות גפרורים מתוצרת ישראלית”.

למחרת פורסמה ב“טיימס” הלונדוני הידיעה הבאה: “אין לצפות לפי שעה לפשיטות ישראליות כתגמול לפעולותיהם האחרונות של חבלנים יוצאי ירדן ועוד פחות מזה לנקיטת צעד צבאי ישראלי להבטחת הגישה להר־הצופים. אין להאמין שב.ג. יצווה על פעולה צבאית רצינית בין כתגמול ובין שלא מבלי לקבל את אישור הממשלה לכך. לפי שעה לא הועלתה האפשרות של בצוע פעולות תגמול בדיוניה של ממשלת ישראל, וברור שיהיה צורך בפּרובוקציה חמורה ביותר, כדי שהממשלה תעשה צעד צבאי”.

ב־23 ביולי ניצלו תריסר ילדים בנס ממוות בטוח כאשר רימון יד הוטל לבית שבו לנו בקבוץ מעלה־החמישה. החקירה העלתה שהיתה זו התקפה מכוונת ומחושבת של מסתננים שבאו מהגבול הירדני. הם קרעו רשת בחדר המקלחת של בית־הילדים ודרכו הטילו את הרימון שהתגלגל אל הפרוזדור והתפוצץ ליד ארון הבגדים. קירות הפרוזדור והארון ספגו עשרות רסיסים והם שמנעו את הריגתם של הילדים בחדר השני.

למחרת נפצעו קשה שני משקיפי או"מ בעלותם על מוקש בדרכם להר־הצופים. כח ירדני חדר לשטח ישראל באיזור הר־הצופים ונכנס לאחד הבתים בשטח.

המצב בגבול הירדני הלך והחמיר. מזכיר האו"מ הביע שוב את דאגתו. הירדנים מצידם העדיפו לפרסם ידיעה בעתון ‘פלשתין’ כאילו הצליחו הישראלים להבריח להר־הצופים כמויות גדולות של נשק כבד. “דבר זה הוכח אתמול בתקרית בהר־הצופים, כאשר החיילים היהודים השתמשו בכלי־נשק שלא היו צריכים להיות ברשותם” – כתב העתון.

ב־26 ביולי נפלו בעת חילופי אש 60 פגזי מרגמה ישראליים על הכפר הערבי בית סוריק הנמצא כק"מ צפונית לקו שביתת־הנשק ליד הקסטל. 7 אנשי המשמר הלאומי נפצעו קשה ושלושה בתים נהרסו. גנרל ברנס הוזמן בדחיפות למשרד החוץ ושם הדגישה בפניו שרת החוץ גולדה מאיר את חומרת המצב. במקביל שיגרה ישראל אגרת תלונה למועצת הבטחון, שבה הצביע על המצב החמור בגבול הירדני.

העתונות הזרה תחזור לטפל בנושא פעולות התגמול. “בן־גוריון דורש מהאו”מ הפסקת הטירור הערבי – ולא ייזם שיטות תגמול כדי לשמור על בטחון המדינה – יכתוב “ניו־יורק הראלד טריביון”. “ניו־יורק טיימס” יצטט מקורות בירושלים: “ברור שתקרית רצינית אחת עלולה להגדיש את הסאה. בן־גוריון הביע את אכזבת ישראל מיחס המערב והאו”מ אל המדינות הערביות והתרעם על משלוח הנשק הסובייטי לצבאות ערב".

ב־27 ביולי נודעה לעולם לראשונה החלטתו של רודן מצרים להלאים את תעלת סואץ.

עננים קודרים נראו באופקו של המזרח־התיכון.

פרק לא: רצח בית־גוברין

הפקעתה של תעלת סואץ בפקודת נאצר עוררה גל של מחאות בעולם. בעיקר גדול היה זעמן של בריטניה וצרפת. הממשלה הבריטית בראשותו של אנטוני אידן, התקשתה לבלוע את הגלולה המרה, בראש ובראשונה בגלל התוצאות המדיניות והכספיות המיידיות. בריטניה החזיקה ב־176 אלף, מתוך 400 אלף המניות שהוצאו בשעתו ע“י “חברת תעלת סואץ”. למניות שלה היה ערך כספי של 30 מיליון ליש”ט. ביטול החוזה, שתוקפו עמד לפוג תריסר שנים לאחר מכן ב־1968 עלול היה לגזול מבריטניה הכנסה בטוחה של 50 מיליון ליש“ט. העתונות הבריטית אשר כינתה את צעדו של נאצר כ”גניבה“, “גזל” ו”שוד" הזדרזה לקבוע כי חוזה פינוי התעלה בין בריטניה ומצרים קובע במפורש כי בריטניה רשאית להחיש כוחות צבא לתעלה בשעת חירום. הנימה הכללית היתה: “נאצר הפר את אמנת תעלת־סואץ ואין להפקיד בידו את הבסיס הבריטי החשוב הזה”.

גם בצרפת נשבו רוחות אנטי־נאצריות. גם כאן דיברו ראשי הצבא הצרפתי, בראשותו של גנרל גיום בצורך במלחמת־מנע.

לפתע התברר כי ישראל היא עדיין אחד מאמצעי־הלחץ הבודדים באיזור נגד מגמותיו של הרודן המצרי. אט אט הסתבר מעל לכל ספק כי רק הספקת נשק לישראל עשויה לבלום מגמות תוקפניות נוספות של מצרים.

בינתיים נמשך הויכוח בחדרי חדרים אם אמנם הגיעה השעה לחדש את פעולות התגמול כדי להפסיק אחת ולתמיד את ההסתננויות הבלתי פוסקות מהגבול הירדני. אחד מחברי הכנסת מהאופּוזיציה הכריז באסיפת־עם פומבית: “או שאנו גורסים כי פעולות התגמול הן התשובה הנכונה להסתננות ותוקפנות מתמדת, מהסוג המתנהל עתה בגבול הירדני או שאנחנו גורסים שפעולות תגמול אינן נכונות בשעה זו ולמשך החודשים הקרובים. במקרה הראשון עלינו לגייס יותר כח אדם וציוד נגד ההסתננות אך לפסוח על שתי השעיפים – אסור”.

בממשלת ישראל נשמעו קולות בעד הבלגה נוספת נוכח העובדה שבעצם ימים אלה מתקיימים מגעים בלתי פוסקים עם מזכיר האו“מ על מנת לדון באמצעים למגע ישיר עם הערבים לקראת פתיחת עצרת או”מ. ישראל תהיה חייבת לבוא לעצרת במעמד מוסרי איתן, שיבליט היטב שכל הפרות שביתת־הנשק, מבוצעות בידי הערבים.

יום רדף יום ופתרון משבר הסואץ לא נראה באופק. נהפוך הוא: המצב הבינלאומי החריף. הצי השישי האמריקני הועמד במצב הכן בים התיכון. הכוחות הבריטיים בקפריסין קיבלו תגבורת של מטוסי־קרב, צנחנים צרפתים המתינו לפקודה במלטה.

גם מצרים לא ישבה בחיבוק־ידים. כ־120 קצינים מצרים שהיו בהשתלמות בברית־המועצות, הוזעקו לארצם. מצרים החלה לגייס אנשי מילואים ולהקים מיליציה עממית שעליה הוטל להגן על התעלה בכל מחיר. דובר משרד החוץ הצרפתי הגיב על פניית ישראל לשלוש מעצמות המערב להבטיח חופש שיט גם לאניות ישראליות בתעלה. שלוש המעצמות התחייבו ביניהן לעמוד במפגיע על חופש השיט לספינות ישראליות בתעלת סואץ. אם יוקם גוף בינלאומי – ממילא יובטח החופש גם לישראל.

ממשלת עירק פירסמה הודעת תמיכה בצעדה של ממשלת מצרים והזהירה מפני אפשרות כי ישראל תנצל את משבר הסואץ לשם ביצוע פעולה צבאית פתאומית נגד ירדן או נגד מצרים. “אסור שבעיית הסואץ תסיח את דעת הערבים מתוכניותיה העוינות של ישראל” – קבעה ממשלת בגדאד.

הדלפה עיתונאית סיפרה על שיחות המתנהלות בין ממשלת ישראל לבין פירמות אנגליות־אמריקניות לשם בירור האפשרויות להנחת קו צינורות מאילת לחיפה להעברת נפט למעצמות המערב. מטרת התכנית היתה למצוא דרך לעקיפת תעלת־סואץ. לגבי ישראל היה בכך גם משום חיזוק המערב במיקוחו עם מצרים על עתיד התעלה. מפאריס הגיעו ידיעות על תוכנית נוספת להקמת מסילת־ברזל מאשדוד לאילת במקביל לצינור הנפט. החברה הצרפתית “דינקרקואז” הודיעה כי היא מוכנה להשקיע מיליוני דולרים בביצועה.

תוצאה נוספת של משבר סואץ היתה קשורה בהעברתם של יחידות פידאיון מרצועת עזה לאיזור התעלה. חבושים כובעים עליהם מצוירת גולגולת וחרבות מצולבות הם נשבעו להגן על התעלה במחיר חייהם.

שר החוץ הסורי, עבדול חביב ארסלן, הודיע במסיבת עתונאים מיוחדת שכינס ב־8 באוגוסט, כי מצב הכן הוכרז בצבא ארצו, לאור נסיונה המחודש של ישראל להטות את הירדן: “ישראל מנסה לנצל את המתיחות בסואץ כדי לחדש את העבודה”, אמר השר הסורי, “פירושו של דבר ביטול של הסכמי שביתת הנשק ומלחמה”.

בהודעה סורית אחרת נמסר כי “ישראל מפעילה כוח משטרה בלתי־חוקי באיזור המפורז, מסננת אליו צבא סדיר בתלבושות שוטרים ובונה ביצורים וישובים באיזור. הישראלים חפרו חפירות והניחו מוקשים בהקוצרים, דרדרה, גבעה 92 ובמקומות אחרים”.

ירדן הצטרפה למקהלה והודיעה כי ישראל ריכזה כוחות גדולים, כדי דיוויזיה שלמה בתוספת סוללות תותחים באיזור ירושלים ולאורך הגבול הירדני מהקסטל ועד תול־כרם. כוונת ישראל היא לבקש הכרעה מידית במלחמה מונעת במקרה שנאצר יצא מנצח מסכסוך הסואץ. הועדה המדינית של הליגה הערבית קיבלה החלטה, שלפיה התקפה על מצרים תיחשב להתקפה על כל מדינות ערב.

ב־15 באוגוסט הותקף ליד באר־מנוחה אוטובוס אזרחי שהיה בדרכו לאילת. אשה אחת נהרגה ושלושה נוסעים נפצעו. מכונית לווי של צה“ל שנסעה לפני האוטובוס הותקפה אף היא. שלושה חיילים נהרגו. חקירת השלטונות הישראליים העלתה שהיה זה רצח מאורגן. עם הגיע האוטובוס למקום המארב נורה צרור יריות ע”י צופה. זה היה האות לשני מארבים שפתחו מיד במטח יריות. האש כוונה בעיקר לנהג האוטובוס, ואמנם, הנהג נפצע, הנוסעת שנהרגה ישבה מאחוריו. הצמיגים של הג’יפ שנסע בלווי התפוצצו. המרצחים התעללו בשלוש גופות החיילים שנשארו בשטח עד לסיום חקירת משקיפי האו"מ. הגופות היו במצב מחריד, הראשים היו שבורים ממכות במכשיר קהה או בעיטות בנעל כבדה.

גנרל ברנס, ראש משקיפי האו"מ הוזעק למשרד החוץ ושם נמסר לו כי ישראל מודאגת מההתפתחויות האחרונות ולא תוכל לשבת לאורך ימים בחיבוק ידיים.

שלוש התגרויות נוספות בגבול המצרי בימים הבאים והעובדה שמתקיפי האוטובוס היו מזויינים בתת־מקלעים שבדיים מטיפוס “קרל גוסטב”, שהוא הנשק האישי של הפידאיון המצריים, חיזקו את הסברה שהפעולות בנגב בוצעו בידיעת מטה המודיעין והפידאיון המצרי ברצועת עזה. פעולה פּרובוקטיבית מעין זו, שנועדה להחריף ביותר את המצב בגבול ישראל – ירדן עשויה היתה להסיח את דעת ישראל מהגבול המצרי, בעוד שמצרים עסוקה בסיכסוך התעלה. במקביל צפויה היתה התקרבות בין ירדן ומצרים, מתוך בקשת הגנה. גירסה אחרת היתה שהפעולות היו פרי יזמתו הפרטית של מפקד ה“פידאיון” החדש שבא במקומו של מוסטפה חפז, קרבן “הפצצה הספרותית”.

כך או אחרת, ישראל החזירה מהלומה ברצועת עזה.

משקיפי האו"מ דיווחו על עשרים חיילים הרוגים במוצבי המצרים ברצועה.

אחד ההרוגים היה קצין בדרגת קולונל.

ב־21 באוגוסט נערך תרגיל אזעקה בתל־אביב מטעם הג“א. תושבי העיר ניעורו בשעת־בוקר מוקדמת ומיהרו למקלטים בעקבות “הפצצה אווירית” ע”י להק מטוסי סילון. ב“הפצצה” מן האוויר “נפגעו” עשרות בנינים, מאות אזרחים “נהרגו” וקטעי רחובות נסגרו לתנועה. היתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור שבה שררה אווירה מציאותית של מלחמה, כאשר הצופרים השמיעו יבבות אזעקה אמיתיות כפי שייתכן בהפצצה אמיתית בעוד שבניסויים הקודמים הושמעו רק אותות ארגעה. היו כאלה שראו גם בעובדה חסרת חשיבות, לכאורה, זאת בבחינת אות לבאות.

ב־31 באוגוסט נהרגו שני חיילי צה"ל נוספים, ממוקש שהוטמן צפונית למשק קציעות באיזור ניצנה.

באותו יום נמסר על ישיבה סודית של מנהיגי ה“פידאיון” שהתכנסה בביירות והחליטה להקים ארגון “פידאיון” משותף לכל הערבים. מטרתו להגביר את פעולות הטירור נגד ישראל. ארגון זה הגיע להסכם של שיתוף פעולה עם המחתרת הקפריסאית “איאוקה”, בעקבות העברת כוחות צרפתיים לקפריסין והקמת מפקדה צבאית בריטית־צרפתית בניקוסיה. בסה"כ הגיעו לקפריסין חמשת אלפים חיילים צרפתים וזאת בנוסף לשייטת הצרפתית אשר בסיסה בטולון שיצאה ללב ים ולדיוויזית הצנחנים שהועמדה במצב הכן באלג’יריה.

גנרל ברנס הכריז בינתיים כי “המצב באיזור מתוח יותר מאשר לפני שנתיים כאשר נכנסתי לתפקיד”.

ב־30 בספטמבר הורה ראש משקיפי האו“מ לשריין את הג’יפּים ומכוניות הסטיישן של האו”מ ולהנמיך את מרכביהם, על מנת להגביר את בטחונם האישי של המשקיפים המסיירים בגבולות.

ב־10 בספטמבר חזרה לחיפה האניה היוונית הזעירה “פּאן אגיאה” שניסתה לפרוץ את המצור לאילת ב־25 במאי ונעצרה בפורט סעיד.

דעתם של שלושה מאנשי הצוות נטרפה עליהם בגלל תנאי המעצר הבלתי־רגילים, שניים נוספים חלו בדיזנטריה, האחים נראו כצלמי־אנוש. “המצרים היו גרועים יותר מהגרמנים בדכאו”, אמרו אנשי הצוות.

ב־11 בספטמבר נרצחו 6 חיילים ישראלים ממארב ירדני באיזור בית גוברין. השישה היו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים שהתאמנו במסגרת העתודה האקדמאית. בדיקת גופותיהם העלתה שהירדנים התעללו בקורבנותיהם. הועלתה סברה שכמה מהחיילים היו פצועים ונרצחו בדם קר לאחר שנגררו לגבול הירדני.

הודעת הלגיון הערבי, כפי ששודרה ברדיו רמאללה, קבעה כי “כוח ישראלי שנאמד ב־100 איש חצה את הגבול ופתח באש על אנשי הלגיון והמשמר הלאומי שהשיבו אש והכריחום לסגת”.

היה ברור לכל כי הוגדשה הסאה. ההבלגה פשטה את רגלה. רשות הדיבור ניתנה לצה"ל.

פרק לב: מבצע “אל־רהווה”

הרי חברון נחשבו מאז ומתמיד לאיזור ההשפעה של המופתי הירושלמי ועויין לממלכה ההאשמית. במלחמת השחרור חנו באזור יחידות מזויינות של האחים המוסלמים ממצרים. מפקדי ה“פידאיון” גייסו רבים ממתנדביהם באיזור זה, ובהתאם לידיעות, שימשה משטרת אל־רהווה כאחד הבסיסים שאליהם היו נסוגים אנשי הפידאיון לאחר פעילותם באיזור באר־שבע. בנין המשטרה המבוצר שכן לא הרחק מהמקום שבו נרצחו 6 חיילי צה“ל. במרחק 5 ק”מ ממנו – בכפר אידנה – היתה התעללות בגופות החיילים הישראלים.

המשימה שהוטלה על הכוח הישראלי היתה לתקוף את בנין המשטרה שהיה מסוג מבצרי הטיגרט הידועים, לפוצצו ולהשמיד את החיילים המצויים בו. משימה זו הוטלה על סיירת הצנחנים, בפיקודו של מאיר הר־ציון. על מנת להבטיח את הצלחתה, הוטל על שני כוחות נוספים משימות משנה: לחפות על הפריצה והנסיגה ולחסום את דרכי הגישה למקום בפני תגבורות. מפקד היחידה אריק שרון אמר למפקדי הכוחות בטרם תידרכו את הלוחמים: “המשימה היא פריצה לתוך בנין המבצר ופיצוצו על כל יושביו. לא ישאר חדר או אבן, ברור?”

המפקדים מחליפים ביניהם דעות לגבי שיטת הפריצה. מפקד הכוח הפורץ, מאיר הר־ציון אמר “שיש אפשרות לחתוך את הגדרות במספריים. יש לכך יתרון, במקרה של התגלות ניתן יהיה למצוא מחסה מפני האש”. לאחר הרהור קל הוא אמר בקולו השקט: “אני מציע לבחור בדרך הנועזת והפשוטה ביותר – להיכנס דרך השער”. אט אט מתגבשת התוכנית: הכוח הפורץ יכנס אמנם דרך השער הראשי של החצר ויפנה לעבר הכניסה הראשית של בנין המשטרה. כוח החיפוי ימטיר אותה שעה אש קטלנית של ררנ“טים ובזוקות, כדי למנוע תגובה חמורה של כוחות ירדניים העלולים להימצא בחצר, או סמוך לכניסה הראשית. לאחר כיבוש המשטרה, תינתן רשות הדיבור לחבלנים בפיקודו של ירמי בורדנוב. הכביש הראשי ייחסם ע”י כוח בפיקודו של בירו. כוח נוסף יאבטח את דרך הנסיגה לעבר הגבול. נשארו עוד שתי שאלות: היכן ישאר הרכב והיכן יהיה הצוות הרפואי הנלווה.

סוכם כי הרכב ימתין על הגבול ממש. רופא היחידה האהוד ד"ר מוריס אנקלביץ (שנקרא “הדוקטור”) יצטרף אל הלוחמים, מאוחר יותר יתברר שלרופא הצעיר היה תפקיד גורלי במהלך הפשיטה.

אריק מברך את הלוחמים ומאיץ בהם לצאת לדרך. השעה היתה סמוך לחצות. מילותיו האחרונות היו “אם לא מוצאים את המשטרה לא חוזרים לישראל” והם הבינו את הרמז.

הנסיעה לגבול נעשתה בשיירת מכוניות שפנסיהן היו כבויים. הלוחמים יורדים. תדריך אחרון. מאיר הר־ציון אומר לאנשיו: “אם תתקלו במארב בדרך הסתערו עליו. לא לחשוב פעמיים”. הם חצו את הגבול והתחילו להתקדם בטורים עורפיים. מסביב שררה עלטה מוחלטת. הלוחמים לא חששו, הם ידעו שהר־ציון, הסייר בחסד עליון, יוליך אותם ליעד, אף כי הוא הודה שמעולם לא היה בקירבת המקום. כעבור שעה לערך הם מגיעים לרכס גבעה. ממול נראה המבצר במלוא הדרו וגודלו. בחצר נראים כמה צלליות שחורות שקשה לזהותם מרחוק.

כוח־הרתק שתפקידו לחפות ולרכך את הפריצה והנסיגה, בפיקודו של אלישע, מתמקם בעמדת ירי נוחה. כוח הפריצה מתקדם לעבר הבנין. החסימה סוגרת על הכביש הראשי. לפתע ניתנה פקודה: א־א־ש־ש. “הקונצרט” התחיל. נביחות מקלעים, כעבור דקה או דקתיים קול פיצוץ. הפריצה החלה.

ההפתעה היתה מושלמת. בחצר בנין המשטרה נראים אנשים מבוהלים. פה ושם נשמעת יריה מכיוון הבנין. השעה 0100, בנין המשטרה כמעט בידינו. כוח הרתק הפסיק לירות במקלעים והפעיל את הבזוקות. מכל עבר נשמעו קולות ירי של עוזי. הכוח הפורץ החל בטיהור החדרים. הכיבוש היה מהיר, למרות ההתנגדות. הלגיונרים היו חמושים בנשק כבד, אך הם לא השכילו לעמוד מול הנשק הקל – העוזים והרימונים של הפורצים הישראלים. אחד מהם ירה במקלע מגג הבנין לעבר מאיר הר־ציון, שנע בשטח ככספית ודאג לכל פרט ופרט, ופגע בצווארו. אחד הלוחמים מיהר אל ה“דוקטור” שטיפל בכמה פצועים קשה בחצר המבצר ואמר לו “הר־ציון נפצע קשה”. תוך דקות הוא רץ בין מטר הכדורים אל מפקד כוח הפריצה שהיה שטוף דם כולו. בצווארו הנפוח נראה מקום כניסת הכדור, שפגע פגיעה אנושה בעורק ולא יצא החוצה. הר־ציון נשם בכבדות, לסתותיו היו מאומצות כאדם העומד להחנק. הדם לחץ על סימפון הנשימה, מצבו היה אנוש ביותר. למעשה חסר תקוה. הפצוע איבד את הכרתו. הרופא הצעיר לא היה צריך אפילו להרדימו. הוא שלף מתיקו איזמל מנתחים וחתך מעל הגרגרת פתח בגודל שני סנטימטרים. החובש סייע בידו כדי למנוע זיהום. לאחר מכן הכניס הדוקטור צנור מתחת לסימפון הנשימה, דרך הקצה השני נכנס אוויר, הפצוע נשם בכבדות, הדוקטור הורה להעבירו מיד לאמבולנס. חמש דקות נמשך הניתוח שנערך בתנאים סטריליים גרועים ביותר, חמש דקות אלה החזירו לחיים את האיש שכונה ע“י הרמטכ”ל משה דיין כ“לוחם הגדול ביותר שקם לעם היהודי”, חמש דקות שבגללן זכה ד“ר אנקלביץ לצל”ש של הרמטכ"ל על “ביצוע ניתוח לפצוע אנוש בתנאי קרב, תוך גילוי אומץ לב למופת”. צנחנים נוספים נפגעו בעת טיהור הכניסה הראשית, הנפגעים הועברו מיד לעורף לעבר אמבולנסים ישראליים שהעבירו אותם לבית החולים בבאר־שבע.

בינתיים ערך קצין החבלה ירמי סיור מדוקדק בבנין ובחצר כדי לוודא שאין נפגעים ישראלים בשטח ולהחליט על כמות חומר־הנפץ שיש להפעיל. הוא הורה לסבלים להביא לו כמות מכסימלית וביקש את מפקדי הכוחות לפנות את השטח ולהגיע עד לטווח בטחון מעבר לגבעה.

לאחר שהושלמה המלאה הוחל בחיבור המטענים. ירמי המזוקן פיקח אישית על כך, למניעת תקלות. ואז, כעבור כמה דקות נשמעה הקריאה: פי ־ צוץ! פטרית אש התרוממה אל־על. הבנין קרס תחתיו וברד אבנים גדולות התעופפו לכל עבר.

הלוחמים מעיפים מבט אחרון: השער והגדר סביבו נותרו גלמודים, קשה היה להבחין שבמקום זה שכן פעם מבצר משטרה.

השעה כבר 2 אחר חצות, החלה הנסיגה לעבר הגבול.

דקות ספורות קודם לכן סיימו את מלאכתם אנשי החסימה. בידיהם היה שלל מקורי: מקלע בראונינג 0.5 שהורד מחזיתו של ג’יפּ ושני מקלעי בראונינג 0.3 שהיו קבועים באחוריו של הג’יפּ. סיפר אחד הלוחמים: “התמקמנו בשולי הכביש והיינו נכונים לכל התפתחות. חיכינו לתגבורות של הצבא הירדני ולחיילים בורחים. כעשרים דקה לאחר הפיצוץ הראשון של השער נראתה מרחוק שיירה של 5 מכוניות. המכונית הראשונה היתה ג’יפּ ‘לנדרובר’ שעליו היו שלושה חיילים. אחריה נעו שני ג’יפּים דומים. שלושת כלי הרכב נעצרו זה אחר זה במרחק של כמה מטרים. שתי המכוניות האחרונות לא נתגלו לנגד עינינו. למעשה ניתן לומר שהמכונית הראשונה היתה במרחק של כעשרים מטר ממקום החסימה. נהג הג’יפּ הראשון ירה רקטה כדי להתמצא בשטח. זה היה סימן עבורנו. בדקנו את שלושת החיילים של הג’יפּ הראשון, שני הג’יפּים האחרים פתחו באש חזקה לעברנו, אבל הפגיעות שלהם לא היו מדוייקות ביותר. השלכנו לעברם רימוני התקפה וחיסלנו אותם, רק אז הבחנו בשני הג’יפּים האחרים שעשו אחורה פנה ונסעו מהמקום במהירות שגעונית”.

חיילי החסימה פירקו את המקלעים מהג’יפּים, הרסו את מכשירי הקשר וגלגלו את המכוניות לואדי סמוך. עוד בטרם סיימו את המלאכה הגיע למקום אוטובוס צבאי עמוס חיילים. נהג האוטובוס שהבחין בנעשה עצר את הרכב והתכוון לעשות אחורה פנה, אך חיילי החסימה לא הניחו לו. אחד מהם שיגר ירית ררנ"ט לעבר האוטובוס, היתה זו פגיעה ישירה. כמה חיילים נפגעו, אחרים פרצו דרך הדלתות ונעלמו בגבעות הסמוכות. נסיגתם של חיילי החסימה היתה קשה, חיילי הלגיון המתינו להם בפאתי הכביש הרעוע המוליך לגבול. רק התושיה של מפקד החסימה מנעה מהם התנגשות נוספת שנראתה מיותרת. הוא הורה לחייליו ללכת בשלשות על הכביש וליצור רושם של חיילים ירדנים הנעים בשטח. מראש הגבעה הסמוכה נשמע קול: “מין הדא?” (מי זה?). אחד מחיילי החסימה, עובד, ששלט היטב בערבית השיב: “תעל הון, יא אחי” (קרב לכאן אחי), “מן אנתי?” (מי אתה?) שאל הקול, “מסכון, אנא אחיך” (מסכן, אני אחיך). שוב לא נשמע קול מהגבעה.

מאוחר יותר התברר שאותו קול מהגבעה.

מאוחר יותר התברר שאותו קול מהגבעה היה קולו של לגיונר שצפה על פני השטח, לידו היו שרועים כמה עשרות לגיונרים נוספים.

תושבי ישראל שהאזינו בחדשות הבוקר המוקדמות לתיאור הפשיטה הבינו, כי נסתיימה תקופת ההבלגה. בשעות הבוקר המאוחרות יותר הודיע דובר הלגיון הערבי כי אבידות הצבא הירדני בפשיטת צה"ל הם 19 הרוגים ו־2 פצועים. ההודעה הירדנית אמרה שכוח ישראלי גדול חצה בחצות הלילה את הגבול ופוצץ תחנת משטרה בקרבת אידנה. "מארבים הושמו על כל הדרכים המובילות לתחנת המשטרה והדרכים “מוקשו” תאר דובר הלגיון את הפשיטה, “עם הישמע ההתפוצצויות החלו תגבורות ויחידות הצלה לחוש לעזרה אך עלו על מוקשים ונתקלו במארבים. רק בשעה 4 לפנות בוקר יכלו תגבורות הלגיון להגיע לבנין המופצץ. הוחלט לחזק את עמדות חיילינו לאורך קווי הפסקת האש”.

בהודעה מאוחר יותר אמר הדובר הירדני: “הכוח הישראלי נאמד בגדוד שלם; אנשי המשמר הלאומי בתחנת המשטרה נלחמו בגבורה רבה ונפלו עד האחרון שבהם. בחצר המשטרה התנהל קרב פנים אל פנים והופעלו סכינים וקתות רובים”. הדובר גילה עוד, כי על אף הכוננות לא השגיחו החיילים במצודת המשטרה בהתקרבות הלוחמים הישראלים עד אשר החבלנים הסתערו על השערים ופרצו אותם. אף אחד מהחיילים הירדנים שהיו במצודה לא ניצל.

רדיו המזרח התיכון מסר פרטים נוספים מפי כתבו שביקר במצודה: “מספר ההרוגים הגיע ל־26”, נאמר בשידור. הנספח הבריטי שביקר במצודה אמר: “מעשה שטני והרס מוחלט מן החמורים ביותר שראיתי עד כה בחיי”.

רדיו רבת־עמון שידר ראיון עם קצין בדווי שהוקלט על הריסות בנין המשטרה. וכך אמר הקצין בקולו הבכייני: “אני נמניתי עם התגבורת של הלגיון שחשה לעזרת משטרת אל־רהווה. הישראלים עקפו את רהווה מהעורף. זו אינה שיטה, אסור להתנפל על מישהו עם סכין ולדקור אותו בגבו. אנחנו יצאנו להושיט עזרה למותקפים ברהווה. חששנו, אמנם, ממארבים וממוקשים בדרך ונסענו כשעינינו פקוחות. אבל כיצד אפשר להתגבר על שיטה בוגדנית זו של היהודים השמים מארבים?”

פרשן רדיו מצרים הסתפק בתגובה קצרה: “אנחנו נברר את הזמן והמקום המתאימים למלחמה. לא ניתן לאוייב לגרור אותנו למלחמה בזמן המתאים לו”. רדיו בגדאד, לעומת זאת, סיפר כי חיילי צה"ל לחמו בחיפוי מטוסים וטנקים כבדים והשתמשו ברקטות.

ערביי חברון חמי־המזג לא היו יכולים לעכל את ההשפלה. הם ערכו הפגנות סוערות בחוצות עירם נגד שלטונות רבת־עמון.

למחרת נרצחו שלושה שומרים דרוזים בהתקפת מסתננים בעין־עופרים שבערבה. המקום שוכן במרחק של 8 ק“מ צפונית לעין־חוצוב למרגלות מעלה־עקרבים. העקבות הוליכו לעבר הגבול הירדני במרחק של 4.5 ק”מ ממקום הרצח. היה ברור שהמסתננים באו למקום לשם ביצוע רצח בדם קר.

ה“כדור” היה שוב בידי צה"ל.

פרק לג: מצודת ג’רנדל

בליל ה־14 בספטמבר 1956 תקף כוח ישראלי את תחנת משטרת המדבר הירדנית בג’רנדל בערבה ופוצצה. עשרות חיילים ירדנים, שהיו אותה שעה בבסיס העיקרי של ירדן באיזור הערבה, נקברו מתחת להריסות.

לא בכדי נבחרה תחנת ג’רנדל, השוכנת במרחק של כ־60 ק“מ צפונית לאילת, כיעד הפשיטה הבא של צה”ל. מאז נפתחה הדרך לאילת, שבע שנים קודם לכן היוותה תחנה זו אבן־נגף בדרך לאילת. ידיעות ומסמכים שהגיעו לישראל קבעו בבירור כי ג’רנדל, נוה המדבר הזעיר למרגלות הר־עמון כ־6 ק"מ מגבול ישראל, משמשת בסיס ומרכז לכנופיות המתנכלים לדרך הערבה. ממקום זה יצאו מארבים לאוטובוסים וכלי־רכב אחרים והמחבלים במחנות במרחבי הערבה. ממקום זה יצאו גם רוצחיהם של שלושת השומרים הדרוזים.

היה ידוע גם, כי הממשלה הירדנית הקדישה תשומת לב מיוחדת לתחנת המשטרה בג’רנדל, מאחר שהיא הוקמה באיזור המהווה שטח מריבה בין ירדן וסעודיה. אחד מתפקידיה המקוריים של התחנה היה למנוע את פגיעתם של בדווים נודדים מסעודיה בבדווים הנוודים הירדנים. משום כך חנו בתחנה דרך קבע יחידות מדבר קלות־תנועה של הלגיון, רוכבי גמלים ומכוניות משוריינות קלות.

חקירת משקיפי האו"מ העלתה כי הפעולה כולה – חדירת הכוחות התוקפים, התפרסותם בשטח, הצבת המארבים, כיבוש ופיצוץ התחנה נמשכו כמה שעות מרדת החשכה ועד חצות. עיקר הפעולה – ההסתערות והכיבוש – נמשכו רבע שעה בלבד. מסתבר, כי חיילי התחנה הרגישו בחיילים הישראלים ופתחו לעברם באש חזקה. למרות אבדן גורם ההפתעה וחרף כושר הלחימה העז של הירדנים, גילו הלוחמים הישראלים דבקות במשימה וביצעו את המשימה המקורית שהוטלה עליהם.

תחנת ג’רנדל היתה בנויה בצורת מצודה. בנין גדול ממדים ששימש כתחנת המשטרה ובמרחק 600 מטר ממנו בנין נוסף ששימש כבית־ספר לבני משפחות הלגיון ולילדי הבדווים באיזור. בין שני בניני האבן השתרע מחנה אוהלים לא מגודר, שבו התגוררו משפחותיהם של “חיילי המדבר”. הלוחמים הישראלים הקפידו שלא לפגוע לרעה בנשים ובילדים שבמחנה ולאחר שהשתלטו על המצודה הניחו להם להימלט. בגלל החשיכה נפגעו בשגגה אשה ושני ילדיה שנפצעו קל. כן עלו באש כמה אוהלים שדייריהם הספיקו קודם לכן להימלט. משקיפי האו"מ העריכו את מספר הרוגי הלגיון ב־30–40. מקורות זרים אחרים טענו, כי במקום שהו דרך קבע שתי מחלקות צבאיות ואף כי ידוע היה שחלק מהחיילים הירדנים נמלטו אל המדבר בסערת הקרב, אין ספק שמספר ההרוגים היה גדול יותר. לפני שעזבו את המקום פוצצו החבלנים הישראלים את בנין המשטרה. אחד מעדי הראיה טען מאוחר יותר ששברי הבנין התפזרו על שטח של 300 מטר.

שתי פשיטות התגמול של צה"ל באל־רהווה וג’רנדל זרעו מבוכה רבה בארצות ערב. הועדה המדינית של הליגה הערבית התכנסה בדחיפות פעם נוספת תוך פרק זמן קצר כדי “לדון בפעולה משותפת נגד ישראל”. העתון “אל־ג’יהאד”, פירסם בהקשר לכך “הכרת תודה” לראש ממשלת ישראל, דוד בן־גוריון, בנוסח הבא: “חשבנו שאתה חכם והנה אתה חסר שכל. אנו מודים לך מאד, כי עזרת לנו הרבה. עזרת לנו להתלכד, להתחזק, לחכות ליום הגדול. החלטתנו נחושה לעמוד בפני התקפותיך ואנו, רק אנו, נבחר את זמן ההתקפה שלנו על ישראל”.

רודן מצרים קולונל נאצר נפגש אותה שעה בקהיר עם חברי מפקדת ה“פידאיון” במטרה להביא לתיאום פעולות הטירור נגד ישראל. על מנת להרגיע את הרוחות, מינה נאצר במקביל את בריגדיר מוחמד חביב איסמעיל כראש המטה הכללי המצרי־סורי המאוחד. נאצר דחה כחסרות שחר את השמועות כאילו החליש את המערך הצבאי בגבול הישראלי בשל הכנותיו לקראת המלחמה עם ארצות המערב, על רקע הלאמת תעלת סואץ.

בבירות נמשכו הלחישות כאילו יחידות ישראליות חודרות ללא הרף לאיזור ניצנה מאחר שאינן חוששות מתגובה מצרית. בסעודיה הודיע המלך, כי הוא מסכים להצבת צבא עירקי בירדן כנגד מיבצעים ישראליים בעתיד.

פיצוץ שתי תחנות המשטרה הירדניות עורר בהלה בקרב תושבי הכפרים הירדניים לאורך הגבול עם ישראל. תושבי ספר רבים החלו לברוח לפנים הארץ והגיעו עד לרבת־עמון. האלמנטים הפּרו־מצריים באוכלוסיה הפלשתינאית הגבירו את התביעה לפעולות תגמול צבאיות נגד ישראל; תוך כדי כך התברר כי מצרים “בוחשת” מאחורי הקלעים ומסיתה את האוכלוסיה, מתוך רצון להתמיד במתיחות בגבול הישראלי־ירדני, הן כדי להעסיק את ישראל והן כדי להביא להחרפת המצב ולעורר את האוכלוסיה המיואשת לדרוש הידוק יחסים עם מצרים.

סוריה הזדרזה להכנס אף היא לתמונה. כוח גדול של הצבא הסורי הוצב בגבול סוריה־ירדן כדי לסייע לירדן “במקרה של תוקפנות ישראלית נוספת”. משקיפים בינלאומיים ראו בהצבת הכוחות הסוריים הקמת משקל נגדי לכוחות העירקיים שביקשו אף הם “להגן” על ירדן.

ביום ראשון, 23 בספטמבר, התקיים בשעות אחה“צ סיור של משתתפי “הכינוס לידיעת הארץ” במשק רמת־רחל וסביבותיו, מדרום לירושלים. בשעה 5 לערך כשקבוצת המטיילים היתה בקצה הקיבוץ ליד בריכת־המים, נפתחו עליהם לפתע יריות מעמדות הלגיון במר אליאס. 3 אזרחים נהרגו ו־18 נפצעו. הלגיון הערבי היה אחוז חרדה מפני אפשרות של פעולת תגמול ישראלית נוספת. קריין רדיו רמאללה הזדרז למחרת בבוקר למסור את ההודעה הבאה: “אתמול בשעה 5 אחה”צ תקף טירוף דעת קשה חייל באחד ממוצבי הצבא. החייל איבד את עשתונותיו ופתח באש ממקלע לעבר קבוצת יהודים גדולה שעמדה אותו זמן בקרבת הגבול. החייל נעצר והובל לבית־החולים לטיפול”.

בתגובה לכך פירסם דובר משרד החוץ הישראלי את ההודעה כדלקמן: “חקירת ועדת שביתת הנשק של תקרית רמת־רחל ב־23 לח.ז. בה נהרגו שלושה ונפצעו 18 אזרחים ישראלים סותרת לחלוטין את הגירסה הירדנית כאילו בוצעה ההתקפה ע”י חייל לגיון אחד שנתקף בטירוף הדעת. עדי ראיה ישראלים וכן אנשי כמורה שנכחו במקום מסרו, כי הבחינו בבירור ביריות משני מקלעים ואף ביריות בודדות מרובות. כן קבעה החקירה שהאש נמשכה לפחות דקה וחצי, היינו יותר זמן מכפי שמסוגל מקלע־ברן לירות ממחסנית אחת המכילה 20 כדורים בלבד. מספר הנפגעים והפגיעות במקום עולים בהרבה על מספר הכדורים שניתן להכניס במחסנית ברן. החקירה העלתה כמו־כן, שהיריות באו מתוך עמדה מבוצרת של הלגיון שבה נמצא אותה שעה יותר מחייל אחד. אחד מהעדים שצפה בעת ההתקפה במשקפתו לעבר המוצב הירדני הבחין ברורות ב־2 עמדות מקלע, באחת מהן 3 חיילים ובשניה 5 חיילים שכובים ומפעילים את כליהם.

ההודעה הישראלית הביעה מורת־רוח מהודעת האו"מ, שקיבלה את הגירסה הירדנית על החייל הבודד שפתח באש.

לעובדה שישראל דחתה בשאט־נפש את הגירסה הירדנית על ה“טירוף”, היו השלכות מידיות. שתי יחידות צבאיות גדולות, סורית ומצרית הועמדו במצב הכן לקראת יציאה אפשרית לירדן. עירק וסוריה העבירו מיד את כוחותיהן לנקודות הקרובות לגבול המשותף עם ירדן כדי שתוכלנה להכנס לירדן “בעת שהמצב יחייב זאת”.

תקרית רמת־רחל תפסה את כותרות העתונות הבינלאומית. הכל ציפו לתגובה ישראלית מידית.

למחרת הפשע הראשון בוצע פשע שני אף הוא באיזור ירושלים, הפעם ליד מושב עמינדב בקרבת עין־כרם. אם ובת שיצאו בשעות אחה“צ המוקדמות לקטוף פירות בכפר ליד מושב עמינדב, נפגעו באש שהומטרה עליהן ע”י לגיונרים ירדנים שחדרו לשטח ישראל. הבת נהרגה ביריות. האם הפצועה הצליחה להגיע למושב בכוחות עצמה ולהזעיק עזרה.

העתונות הישראלית דרשה תגובה מידית. “עד לאיזה גבול נסכים עוד להשתתף בקומדיה ספוגת הדמים הזאת?” שאל עורך אחד העתונים הנפוצים.

הממשלה התכנסה בבוקרו של יום שלישי 25 בספטמבר, לישיבה דחופה שלא מן המנין, בהשתתפותו של ראש הממשלה (אשר הפסיק במיוחד את חופשתו) והרמטכ"ל. דובר הממשלה הודיע, כי הוחלט בין היתר על פעולה מדינית מקיפה, שתעמיד את המעצמות הגדולות על התוקפנות הירדנית ועל הסכנה לשלום הנובעת מהתקפות הרצח בגבולות.

בינתיים נודע, כי במשך הלילה שררה מתיחות בלתי רגילה לאורך 400 המילין של הגבול בין ישראל וירדן. הערבים שאלו איש את רעהו בחרדה: “היכן היהודים הלילה?”

מתוך שידורי קול־ישראל התברר לירדנים, כי ישראל אינה מקבלת את הגירסה של הירדנים על נסיבות הרצח ברמת־רחל.

דובר הלגיון עשה נסיון נוסף לרכך את ישראל ופירסם הודעה נוספת: “חייל כבן 30 היה משקיף לעבר הגבול כשראה המון בן כמה מאות אנשים מתקרב לעמדתו. אין לומר בביטחה אם היה זה פחד מפני התקפה שמילא את ליבו; מכל מקום, עצביו התמוטטו והוא פתח באש על ההמון ממקלע ברן. לאחר מעשה עצר אותו הקצין הממונה עליו ושלחו לבדיקות בבית־החולים לחולי־נפש בבית־לחם. ועדה רפואית מצאה אותו בלתי שפוי בדעתו ואנו הזמנו את רופאי האו”מ לבדקו ולאשר את ממצאי הועדה. החייל טען טענות סותרות זו את זו והועבר לכלא ברבת־עמון. זה היה מקרה ביש שהצבא הירדני מצטער עליו מאד, אך שאולי לא היה קורה אילו הודיעו היהודים לפני מעשה, כי קבוצה גדולה מתעתדת לבקר באיזור הגבול".

הפעם נמנעה ישראל מלהגיב על הודעת הכזב השקופה, שנתמכה משום־מה ע“י האו”מ.

בחלל האוויר היה ריח של פשיטת־תגמול ישראלית נוספת. הירדנים עשו הכל כדי לקדם הפעם את הרעה. ריכוזי צבא גדולים נראו מול המשקים הישראליים באזורי הספר. “דרך בורמה” הירדנית, שנסללה לאחר מלחמת השחרור בין העיר העתיקה בירושלים לבית־לחם נסגרה לתנועת אזרחים מחשש שכוחות ישראלים יתקיפו כלי־רכב בכביש זה, העובר סמוך לגבול ובמקומות מסויימים אף במרחק של 30–40 מטר ממנו.

במקביל הטילה ממשלת ירדן צנזורה חמורה על כל הידיעות הנוגעות ללגיון הערבי ולצבאות ערב. הודעה, שאיימה בעונשים חמורים למפירי הסודיות, הסבירה, כי בעבר נתנו “פרסומים מוקדמים ובלתי מדוייקים” על תנועות צבאיות, אינפורמציה חשובה לישראל.

בלילה הבא באה התגובה שלה ציפו הכל.

פרק לד: לא לעולם חוסן

דובר צה“ל מסר לפירסום בבוקרו של יום א' ה־26 בספטמבר 1956 את ההודעה היבשה הבאה: “קרוב לחמישים ירדנים נהרגו הלילה בפעולה נועזת של כוחות צה”ל באיזור ירושלים. בפעולה זו הותקפו ונכבשו מוצבים של הצבא הירדני, ביניהם מוצב פלוגתי באיזור חוסן, הנמצאת דרומית לעמינדב ומערבית לבית־לחם. כן נכבש ופוצץ בנין משטרת חוסן. שני משורייני האויב הועלו באש, שלל רב הכולל מכוניות, מרגמות כבדות, מקלעים ורובים נלקח ע”י כוחותינו. בגמר המשימה חזרו כוחות צה“ל לבסיסם”.

סיפורו של הקרב “רטוב” הרבה יותר. המשימה היתה לתקוף את המוצבים הירדניים של חוסן, שמונה ק“מ מערבית לבית־לחם, כ־2 ק”מ בתוך שטח ירדן. היה ידוע, כי מוצבים אלה מאויישים בלגיונרים ובחיילי המשמר הלאומי, וכי בימים שקדמו לפשיטה הם תוגברו ע“י כוחות נוספים. האיזור שבו נערך הקרב הוא איזור הררי והלוחמים הישראלים נאלצו לעשות דרך קשה עד הגיעם ליעד. כאשר נערכו הכוחות להתקפה, העיר אחד המפקדים: “כבר היינו כאן פעם”, ואחר סיפר ללוחמים הצעירים שמסביבו: “לפני 8 שנים נערכו כוחות צה”ל להסתערות על חוסן. היה זה כאשר יחידות חטיבת “הראל” טיהרו את כל האיזור הנרחב שמדרום למסילת הברזל לירושלים והגיעו ל”מזלג" של מבואות בית"ר, ההתקפה בוטלה ברגע האחרון.

ללוחמים נמסר גם, כי חוסן, ככל כפרי הרי־חברון, היה ונשאר כפר פורעים. תושביו השתתפו השתתפות פעילה ברצח הל"ה. לאחר הקמת המדינה נהגו בני הכפר יחד עם יושבי ועדי פוקין ונחלין, להסתנן לשטח ישראל ולחבל בישובים שונים באיזור.

הלוחמים הישראלים מיחידות הצנחנים התרכזו במקום היציאה, חורשה באיזור ירושלים. הכוח הורכב משתי יחידות שלחמו עד כה בנפרד. “זו הפעם הראשונה שאתם יוצאים לקרב יחד, בכם תלויה הצלחת הפעולה” אמר המפקד. הלוחמים הבינו.

התוכנית קבעה בפרטיה הכלליים:

* כוח א' ישמיד את מבצר משטרת חוסן.

* כוח ב' יכבוש את מוצבי חוסן המצויים בקרבת הגבול וחולשים על כביש ירושלים-חברון, שהוא הציר המרכזי המוליך אל משטרת חוסן. כן הוטל על כוח זה לפקוח עין לבל תגיע תגבורת של אנשי המשמר הלאומי מהכפר חוסן הסמוך.

* הכוח השלישי יהיה הכוח הממונע. תפקידו יהיה לקשר בין שני הכוחות, להושיט עזרה שתידרש ולאסוף את הנפגעים והשלל.

מילותיו האחרונות של המפקד אל אנשי שלושת הכוחות הן: כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה, לכן אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה “לנצח!”

“הם טענו שלגיונר מטורף הרג באנשי הכנס ברמת־רחל. הלילה תהיה פעולת ריפוי ע”י הלם", העיר אחד ממפקדי כוחות־המשנה.

הלוחמים הגיעו אל הגבול במכוניות. כשעה ומשהו לאחר רדת החשכה יוצאים הכוחות לבצע את משימתם. כוח א' יוצא לדרכו מיד. לפניו דרך ארוכה לעבר מבצר המשטרה. כוח ב' עדיין ממתין. ההוראות קובעות כי לאחר שעה ייצא לדרכו ויתקוף רק לאחר שכוח א' יתקוף את תחנת המשטרה. כוח ב' המתקרב למוצבים נעצר בהשמע לפתע צרורות של מקלע. לרגע חושבים הלוחמים שנתגלו, אחר כך התברר שהיו אלה יריות שנורו מתוך עצבנות. ללוחמים היה ברור, שקשה יהיה הלילה להשיג את גורם ההפתעה החיוני כל כך; חיילי הלגיון בכל המוצבים והתחנות לא נמו לא בלילה הקודם ולא באותו לילה, איש מהם לא רצה למות בשנתו. לפחות ילחם אם יגיעו לוחמי צה"ל למקום. מדי פעם נורות רקטות מהמוצבים כדי להאיר את השטח, אבל הלוחמים הישראלים עדיין אינם מתגלים. שני חיילים נפגעים מרסיסים, אך אינם משמיעים כל אנחה. “אנחנו יכולים להמשיך” הם אומרים.

כוח ב' נעצר – שלושה סיירים יוצאים לפעולת גישוש. הם חוזרים עד מהרה ומדווחים: “במוצב יש היערכות מלאה כדי לקדם התקפה אפשרית”. מפקד הכוח מחליט לכבוש תחילה מוצב קטן המצוי במבואות הכפר. מכוח א' אין עדיין כל חדש. עדיין לא פתח בהתקפה המיוחלת.

לפתע נפתחת אש עזה מהמוצבים לכל הכיוונים. נראה שהחיילים הירדנים גילו משהו. היה זה 20 דקה לאחר שהכוח יצא לדרכו. לפתע נמסר על תנועה חזקה של כלי רכב ירדניים בכביש חברון. מפקד כוח ב' מחליט לשנות את התוכנית המקורית ולהקדים את תקיפת המוצבים לתקיפת מבצר המשטרה. הוא מורה למפקדי יחידות המשנה לעלות על שני המוצבים הגדולים ועל המוצב הכפרי הקטן. הקרב מתחיל. תחילה צרורות עוזי ורימונים. אחר כך הסתערות בתעלות המבוצרות. פה נערכים קרבות פנים אל פנים. קריאות חובש! חובש! נשמעות מכל עבר. יש הרוגים ופצועים.

לפתע פטרית אש בשמים. מבצר חוסן נכבש. מרחוק נשמעים קולות נפץ עזים. מהגבול הישראלי מתקרבת לעבר המוצבים שיירת מכוניות כשאורות פנסיהן דולקים באור מלא. כוח ג', נע לאסוף את הנפגעים והשלל. שני אמבולנסים שועטים במהירות חזרה בדרכם לירושלים. הזחל"מים ממשיכים לנוע קדימה. רכב השלל מרוכז בנקודות איסוף. נוצר קשר עם פורצי המבצר. לדבריהם נתקלו בהתנגדות עזה של מארב שהוצב ליד גדרות המבצר. שני לוחמים נפלו במקום. המארב חוסל, הונחו בונגלורים והגדרות נפתחו, תוך כדי כך התקרבה תגבורת מהכפר. כוח החסימה חיסל את שלושת כלי הרכב – שני ג’יפּים ושריונית.

הטיהור נתקל בהתנגדות עזה של לגיונרים ואנשי המשמר הלאומי. חלקם הגדול נהרגו. אחרים נפוצו לכל עבר. הבנין הוכן לפיצוץ.

בשעה 3 לפנות בוקר, למעלה מ־6 שעות לאחר שיצאו הכוחות לדרכם שרר שקט מוחלט בגיזרת חוסן. מצודת המשטרה הפכה לגל אבנים. הגדרות קרסו תחתיהן. המוצבים היו הרוסים. כלי רכב צהובים נהרסו כליל. הלוחמים חזרו לשטח ישראל. מחיר הפעולה: 9 הרוגים ו־8 פצועים קשה.

בשעות הבוקר המוקדמות פתחו הירדנים באש לעבר שטח ישראל. ממשקיפי האו"מ נבצר לצאת לאיזור הקרב כדי להכין דין־וחשבון מפורט.

בשעה 9 בבוקר, 5 שעות לאחר שפונה איזור חוסן ע"י הכוחות הישראליים, שידר רדיו רמאללה הודעה של דובר הצבא הירדני שאמרה: “אמש, בשעה 10, ערך האוייב התקפה בהיקף רחב על מוצבי כוחותינו בכפרים ואדי פוקין וחוסן. ההתקפה העיקרית רוכזה על המוצב בחוסן בכוח של חטיבה מלאה בסיוע ארטילריה. ההתנגשות נמשכה עד 2.30 לפנות בוקר. אנשי הלגיון והמשמר הלאומי עמדו עמידה אמיצה ביותר נוכח התקפת המחץ ואילצו את היהודים לסגת לאחר שגרמו להם אבידות כבדות מאוד בנפש”.

העתונות הערבית כינתה פעולת חוסן כקרב האכזרי ביותר מאז 1948. כך תיאר את הפעולה סופר העתון הלונדוני “דילי אקספּרס”: “מתיחות עצומה שררה באותו לילה באיזור הגבול. הכל היו בטוחים שהנקמה היהודית תבוא, אך איש לא יכול היה לנחש היכן. במקום בו ניצבה המשטרה ראיתי רק גל אבנים גדול. בשדה לא רחוק נראו גוויות. גוויות רבות. מפקד תחנת המשטרה סיפר לי: 'הדבר החל ביריות רובים מיד אחרי החשיכה. אותו זמן היו היהודים זוחלים ומתגנבים לגבעות סביבנו ומציבים מארבים. אחר־כך הצטרפו מרגמות ותותחים קלים ל”שמחה“. מטוס אחד חג מעל לראשנו. תגבורות נשלחו אלינו, אך נהרגו במארבים בעוד שאחרים נעצרו. נראה שהיהודים היו בטוחים בעצמם, כי המשוריינים והזחל”מים נסעו באורות מלאים. עד מהרה התברר שבנין המשטרה שלי משמש מטרה עיקרית. אנשי נהרגו בזה אחר זה, לא יכולתי להילחם ברובים ובמרגמות. נתתי פקודה לסגת מן הבנין אל בין הסלעים שעל הרכס. התפוצצות אדירה החרידה את הבנין שלנו ואז החלו היהודים לסגת'".

העתונות הירדנית טענה כי הכוח היהודי מנה 4,000 חיילים. הם החלו להסתער על ואדי פוקין בסיוע תותחים כבדים. על אף עוז רוחו של הצבא הירדני הצליחו חיילי צה"ל להגיע עד חוסן. כאן התפתח קרב פנים אל פנים אכזרי בנשק קר. כעבור שעתיים נסוגו היהודים במסווה של פצצות עשן.

רדיו רמאללה הודיע: “ליהודים נגרמו אבידות במידה כזו הם נאלצו להשתמש בעשרות מכוניות כדי להעביר את גופות ההרוגים והפצועים לבית החולים בעין־כרם”.

לדידנו קובעת, כמובן, המסקנה האמיתית של הפעולה שמצאה לה ביטוי בדבריו של אחד ממפקדי צה"ל: “חיילינו הוכיחו כי הם יודעים יפה את תורת הלוחמה. הם פעלו בהתאם לעקרון היסודי של דבקות למטרה, שבלעדיו אי־אפשר להשיג נצחון. הם לא השיבו אש שנורתה עליהם בדרכם למטרה העיקרית כל עוד היו בטוחים, שאש זו לא תמנע בעדם את ביצוע המשימה ובמקום בו אבד גורם ההפתעה, הם פעלו בהתאם לעקרון ‘הפשיטות’ המחייב אומץ לב והעזה, הסתערו על מוצבי האוייב וחיסלו את חייליו. הכל התבסס על פעולה מהירה, הסתערות מהירה וכוח אש חזק”.

כעבור יומיים־שלושה נודע, כי הרמטכ"ל הירדני, עלי אבו נואר, פיקח על פעולת המלחמה של הלגיון בחוסן. תוך כדי מהלך הקרב הוא העביר אינפורמציה למלך חוסיין.

נודע גם כי אחד החללים היה רס"ן משה (מוסה) עפרון, מטובי המפקדים של הצנחנים, שהיה מפקדו של כוח ב'. כמו מפקדי הצנחנים האחרים שנהרגו לפניו ואחריו הוא הגשים בחייו ובמותו את הסיסמה: “אחרי”.

פרק לה: רצח בערבה

בראשית חודש אוקטובר 1956 הפסיקה ישראל את השתתפותה בועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית. משרד החוץ הודיע כי מנגנון האו“מ לא עמד במבחן אחריותו. החלטות ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית ופניותיה לשים קץ לתוקפנות לא זכו לכל התחשבות מצד ממשלת ירדן. במצב זה לא ראתה ישראל טעם להמשיך בדיונים שיגרתיים בועדה על תקריות גבול. במקביל להחלטה זו שיגר ראש הממשלה איגרת אישית אל מזכיר האו”מ שבה הודיע במפורש כי ישראל תמשיך במדיניותה האקטיביסטית נגד ההתגרויות הירדניות. המדינות הערביות לא ישבו אף הן בחיבוק ידיים. מצרים, סוריה, לבנון וירדן פנו אל מועצת הבטחון בדרישה להפעיל סנקציות כלכליות נגד ישראל, “בשל תוקפנותה נגד ירדן”.

ביום חמישי, 4 באוקטובר בשעה 4 אחה"צ לערך, עשה את דרכו טנדר של סולל־בונה במעלה כביש סדום-באר שבע. בטנדר ישבו 4 מעובדי החברה.

כמה מטרים לפני פיסגת העליה הקשה נפתחה עליהם אש תופת. כל הארבעה: חיים קופרסון, יעקב לוסטיג, אפרים ולדמן וגבריאל דאהן מצאו את מותם. דקות ספורות לאחר מכן התקרב למקום מכיוון סדום טנדר נוסף של “סולל־בונה”. נהגו אברהם ואלטנר, לא הבחין תחילה, בגלל הסיבובים, בטנדר שהותקף לפניו כשארבעת נוסעיו אינם עוד בחיים. סיפר הוא מאוחר יותר: “כאשר הגענו לגשר האירי האטתי את מהירות הנסיעה והעברתי להילוך שני. לפתע נתקלו עיני בשישה אנשים חשודים המסתתרים מאחורי הסלעים שעל הגבעה משמאל לכביש. הם זינקו כהרף־עין לעבר מכוניתי ופתחו עליה באש מכלי־נשק אוטומטיים. כדור חלף בין השמשה הקדמית ועבר ביני לבין המהנדס אריה להב שישב לידי. הוא פתח את הדלת וזינק החוצה. ראיתי כי אין לי כל אפשרות לסובב את המכונית לאחור. החלטתי לנסוע במהירות אחורה ולהזעיק עזרה מסדום. להב רדף אחרי כדי להשיגני, אבל אחד התוקפים, לבוש מכנסי חקי קצרים וכפיה על ראשו רץ לאורך הגבעה במקביל לכביש, ירה לעבר להב ופצע אותו פצעי מוות. היריות נמשכו, אחד מנוסעי מכוניתי נפצע קשה בראשו. רק משהגעתי בנסיעה מטורפת לקירבת קידוח ‘מזל ח''’, הצלחתי לסובב את הטנדר ולנסוע במהירות לכיוון סדום”.

הרצח המזעזע של 5 עובדי “סולל־בונה”, בוצע במקום המרוחק 13 ק"מ מגבול ירדן והתאים במיוחד להצבת מארב, בגלל הסיבובים החדים והמעלה המסוכן.

חקירת הפשע הוכיחה כי כנופיית המרצחים מנתה עשרה אנשים, אשר התמקמו היטב בעמדות ירי. המרצחים הסתתרו שעה ארוכה בבקעה, שהעניקה להם מחסה טבעי ואיפשרה להם לעשן בנחת. המרצחים שדדו את כל חפציהם של 5 ההרוגים, לרבות מסמכים. הסתבר, עוד, כי קור רוחו של נהג המכונית השניה שנסע כשני ק"מ בהילוך אחורי, מנע אסון טראגי יותר. גופתו של המהנדס להב היתה נקובה ככברה. הסתבר, כי לאחר שהטנדר השני נעלם, קרבו המרצחים אליו והריקו בגופתו כמה מחסניות נוספות.

כן העלתה החקירה, כי 3 אוטובוסים עמוסים ילדים יהודים מארצות שונות, שבילו את חופשתם בישראל, עברו במקום הרצח בשעה 3 לערך. רק בנס ניצלו, איפוא, עשרות הנערים.

הרצח השפל גרם למועקה ברחבי הארץ. בבאר־שבע, בירת הנגב, שבה התגוררו מרבית הנרצחים, הורגשה מתיחות מיוחדת ונשמעה הדרישה לנקמה. “דם יהודי אינו הפקר! עברו חלפו הימים שבהם היו נתונים היהודים ל’חסדיהן' של כנופיות הפורעים הערביות!”

פעולת התגמול התמהמהה לבוא.

ב־9 באוקטובר בשעת אחה"צ נרצחו שני הפועלים, יחיאל פינרו וזכריה רצאבי, בפרדס ליד אבן־יהודה, לא הרחק מגבול “המשולש”. היה זה רצח לשמו. לא חיטטו כלל בכיסיהם של שני הפועלים, כפי שעשו רוצחי כביש סדום, לעומת זאת נכרתו אזנו השמאלית של פינרו ואזנו הימנית של רצאבי. נראה היה שבחפצם להביא לשולחיהם עדות מוחשית על הצלחת מבצעם.

עובדה מזעזעת נוספת, שהתבררה תוך כדי מהלך החקירה היתה קשורה באביגדור בן ה־6, בנו של רצאבי. סיפרה על כך אלמנת הנרצח: “בשעה 1 בצהרים, כמה שעות לפני הרצח, הופיע זכריה בבית. הוא נשלח בעגלה למסור משהו למנהל העבודה בפרדס, פנחס. בדרכו חזרה לפרדס, סר הביתה, כדי לאכול ארוחה חטופה. כשקם לחזור לעבודתו, קפץ אביגדור על העגלה וסירב לרדת ממנה למרות גערותיו של אביו. לבסוף ויתר זכריה ואביגדור נסע עמו לפרדס. בשעה 5 ורבע הגיע לפתע אביגדור בריצה מטורפת וצעק: ‘אמא, אבא אמר שארוץ הביתה ואגיד שערבים הורגים אותו’. תחילה חשבתי שהוא משטה בי, אך כשראיתי את הבהלה על פניו רציתי לרוץ לפרדס אבל הוא קרא לעברי: ‘אל תלכי אמא, הערבים יהרגו גם אותך!’”

באותו רגע נכנסו שכנים לבית משפחת רצאבי ואמרו ששמעו יריות מכיוון הפרדס. אביגדור הקטן רעד כל העת מפחד ולא היה מסוגל להוציא הגה נוסף מפיו. נראה שמחזה הזוועה, לו היה עד, לא ינטשנו כל חייו.

עד מהרה הוזעקו לאיזור כוחות הבטחון. נעשה נסיון לסגור את דרך הנסיגה של הכנופיה אל הגבול, סמוך למבואות כפר טייבה, אך נראה היה ששלושת המרצחים הצליחו לחמוק באישון הליל. שלושה גששים וכלבי משטרה צעדו כל הלילה בעקבות הכנופיה ואיתרו את הדרך שבה נמלטו בין הפרדסים והישובים הצפופים של האיזור. העקבות אבדו במבואות הכפר טייבה, במשולש הקטן.

תחנות השידור הערביות לא מסרו דבר על התקרית בשרון.

ישראל הגישה תלונה על רצח שני הפועלים למטה האו"מ בירושלים, אך לא ביקשה את כינוס ועדת שביתת־הנשק, או את שיתופם של המשקיפים בחקירה.

האווירה בארץ היתה מחושמלת. שלוש פשיטות התגמול לא הצליחו, למרבה הצער, להרגיע את המרצחים הירדנים. היה צורך בפעולת תגמול רביעית – הגדולה והמוחצת מכולן.

פרק לו: חילוץ הסיירת בקלקיליה

ליל קלקיליה, ה־10 באוקטובר 1956, היה עקוב מדם, דמם של לוחמים ישראלים, אנשי יחידות הצנחנים, הנח“ל המוצנח והשריון. פשיטות התגמול הרביעית נגד ירדן, הפכה לקרב בין לוחמי צה”ל לבין כוחות ירדנים סדירים חמושים כהלכה, שהמתינו להם. היעד היה: משטרת קלקיליה, ששכנה במבואות העיירה הידועה לשימצה. בנין המשטרה המבוצר היה מוקף גדרות, תעלות קשר ועמדות. לא הרחק ממנו היה ממוקם משלט חירבת סופין, שהיה מאוייש, כמו בנין המשטרה עצמו, בלגיונרים ובאנשי המשמר הלאומי. לא הרחק מבנין המשטרה בחירבת בית־עזון, חנה דרך קבע הגדוד התשיעי של הלגיון.

לפשיטת קלקיליה נקבעו מפקדים מעולים של הצנחנים: מוטה גור ורפול. התכנית המקורית, כפי שהוצעה ע“י המח”ט אריק שרון, היתה לכבוש הן את בנין המשטרה והן את העמדות והמוצבים הסמוכים, כדי למנוע כל אפשרות של הגעת תגבורת. ממדי פעולה כזו נראים גדולים מדי לממשלה. הוחלט איפוא, לבחור בפעולה מוגבלת ביותר, למרות שהדבר היה כרוך בסיכון־יתר של חיי הלוחמים. מאוחר יותר יתברר שהיה זה משגה צבאי.

התכנית שאושרה בסופו של דבר הטילה על הלוחמים הישראלים לתקוף את משטרת קלקיליה ולפוצצה. הפריצה הוטלה על כוח א' בפיקודו של מוטה גור. כוח ב‘, בפיקודו של רפול נועד לשמש כעתודה כללית ולשתק את העמדות הצפוניות של קלקיליה בעת הצורך. כוח ג’, היווה כוח חסימה למניעת תגבורת של הגדוד התשיעי ממחנה עזון. כוח ד' שהורכב משריון, נועד להיות כוח חילוץ.

בשעה 17.00 עמד מפקד המבצע, מוטה, מול ארבעת הכוחות, אשר התרכזו במשק ניר־אליהו, השוכן במרחק קטן מהגבול. בתידרוך שניתן קודם לכן למפקדי המשנה נאמר: “אין לחזור לשטח ישראל כל עוד בנין המשטרה עומד על תילו. אין לנגוע בשום פנים ואופן בנשים וילדים, גם אם חיילים ירדנים יסתתרו ביניהם”. ללוחמים עצמם אמר מפקד המבצע: “אני מבין את ההתרגשות, אנו עומדים לצאת והפעם אנו עומדים לפוצץ את אחת המשטרות הגדולות – משטרת קלקיליה. אם עברתם בבית־דגון, בכפר־סבא, או בבית־ליד ראיתם הרבה כאלה. הרבה מאד בטון, צריחים. צה”ל הפיל משטרה כזו בחאן־יונס, היא נפלה בחציה, היום היא תיפול כולה. את פירוט הכוחות אתם יודעים. כל מי שמעז לירות מהעיירה כשנתקיף את המשטרה, יישטף באש מהזחלים. הם יכולים להתארגן להגנה, איך שלא יהיה יש לנו אש מספיקה. האש שלנו יכולה להדביק אותם לקיר. כשפורצים פנימה יש לרוץ בכל המהירות! גמרנו לטהר את המשטרה, נפוצץ אותה, כפי שכתוב בספרים. צריך ללכת בשקט. כשהכדורים עפים גבוה, לא צריך לשכב, לא לבזבז תחמושת, כל מי שמופיע מחדר או מתעלה יש להשמיד אותו ולקחת את נשקו. עלולים להיות נפגעים, כמו בכל מלחמה, אבל יש לנו רופאים וחובשים ובית חולים סמוך. אנו יוצאים למשימה עצמאית לגמרי! סומכים עלינו ואנו נבצע את המשימה בשלמותה. בהצלחה!"

בשעה 20.00 היו הלוחמים במרחק של ק“מ וחצי מבנין המשטרה, עדיין בשטח ישראל, כולם מוסווים כהלכה. סמוך לשעת השי”ן 21.00, נקבע סופית, כי מיד לאחר פעולת הריכוך של התותחים הישראלים לעבר בנין־המשטרה, תהיה הפוגה בת עשר דקות, לשם הוצאת הנשים והילדים. לאחר מכן ינוע טור זחל"מים לעבר בנין המשטרה כשעליו יושבים חיילי חלק מהכוח הפורץ. הכוחות האחרים יתפזרו ליעדם שלהם.

א־א־ש־ש! מפקד התותחנים נתן את הפקודה המיוחלת. עשרות פגזים נחתו דרך קירות הבטון המזוין והחלו לקעקע את צריחי המבצר ועמדותיו. קודם לכן הרגישו חיילי המבצר בתנועה חשודה סמוך לגבול ופתחו באש לכל עבר. היה ברור, כי לא קיים גורם ההפתעה וכי ממתינים ללוחמים הישראלים במבצר האויב. ההפוגה שלאחר ההפגזה נוצלה ע“י עשרות חיילים ירדנים שהיו פזורים בתעלות הקשר והעמדות. הם פתחו באש עזה לעבר השטח הפתוח שדרכו היו צריכים לעבור לוחמים נוספים של הכוח הפורץ, שתפקידו היה לטהר את התעלות ולפרוץ את הגדרות. כמה לוחמים עקפו את התעלות והחלו להשליך לתוכן רימונים. הקרב החל בכל עוצמתו. בינתיים יצאו לדרכם הזחל”מים. הטור עלה על הכביש המנדאטורי הישן, החוצה את המשולש, ונעצר ליד גשר מופצץ, על הגבול ממש. סיור מוקדם קבע שניתן לחצות את הגשר. פילבוקס עשוי בטון המטיר אש עזה על הזחל“מים. הם השיבו באש והצליחו לשתק את הפּילבוקס. כל הסיכויים היו שהעיירה עצמה לא תתערב בקרב. הזחל”מים נכנסו לחצר המבצר, כשהם נוסעים באורות מלאים. מכל עבר נשמעים קולות נפץ של רימונים וצרורות עוזים.

משלט חירבת סופין נכנס לפעולה והחל להמטיר אש תופת לעבר הלוחמים הישראלים. הלוחמים אינם נופלים ברוחם, למרות מספר הנפגעים ההולך וגדל. עשרים דקה לאחר ההסתערות, הולך ונשלם טיהור המבצר. השלב הראשון מסתיים. חיל הרגלים עושה דרכו לשטח ישראל. עתה הגיע תורם של החבלנים, המכניסים כמות גדולה של שקי חומר־נפץ למבצר. לגיונרים ואנשי המשמר הלאומי הרוגים שוכבים בתעלות, בחצר, בחדרים וסמוך לחדר היומנאי.

בשעה 11.30 עולה פטריה שחורה השמימה. נשמע פיצוץ אדיר. בנין המשטרה קורס תחתיו. מפקד המבצע מוטה אינו מרוצה לגמרי. אחד הצריחים עומד עדיין על כנו. הוא מבקש מהחבלנים לסיים את המלאכה. בינתיים יוצאים בחזרה לשטח ישראל כמה זחל"מים עמוסים הרוגים ופצועים.

הצריח קורס תחתיו. החבלנים לא רצו לחזור פעם נוספת למקום, כפי שאיים מוטה.

בינתיים חל מפנה לרעה. למעשה נסתיימה הפעולה בהצלחה וכל הכוחות היו צריכים להיות כבר בדרכם חזרה לשטח הישראלי, אלא שכוח החסימה שהתמקם עשרה ק“מ מזרחה בכביש קלקיליה –שכם, נתקל בגדוד של הלגיון. כוח זה הגיע ליעדו כבר שעה קלה לפני שהחלה הפגזת הריכוך. אנשיו התמקמו משני צידי הכביש. כל עוד לא החלה הפעולה, הם הניחו לשנים־שלושה כלי רכב צבאיים לעבור בדרכם לקלקיליה, מבלי שהם עצמם יתגלו. לאחר הפגזות התותחים, נחסם הכביש לתנועה. כאשר התקרבו למקום, סמוך לשעה 11, שלושה כלי רכב צבאיים, משוריין, ג’יפּ לנדרובר ומשאית עמוסה חיילים, בדרכם למבצר המותקף, הפועלו פצצות בזוקות וררנ”ט ורימונים. התברר שהיו אלה חיל החלוץ של שיירה גדודית ארוכה. למודי נסיון מפעולות התגמול הקודמות של צה"ל, לא העזו מכוניות נוספות להכנס למלכודת ואף לא פנו ונסו לאחור. המפקדים הירדנים הורו לחייליהם הרבים לרדת מהמכוניות ולנסות ולתקוף את חיילי החסימה באגפים. סמוך לחצות, כאשר המטרה היתה כבר הרוסה והנפגעים פונו, קיבל מפקד החסימה פקודת לסגת. הוא הורה לאנשיו להתכונן למסע ארוך חזרה לעבר שטח ישראל – אלא שמסע זה נקטע כעבור כמה עשרות מטרים סמוך לואדי. התברר, שהכוחות הירדנים סגרו על הלוחמים הישראלים כבמלקחיים. חלק מהחיילים הירדנים היו בתוך הואדי, החלק השני על גבעה מעליו. הלוחמים הישראלים היו בתווך. היתה זו למעשה חסימה אנושית נגד החוסמים הישראלים. התפתח קרב יריות שבו נפגעו לוחמים מספר.

ברגעים אלה התגלתה גדולתם של הלוחמים הישראלים. אחד מהם, סגן צעיר בשם דב, אירגן עד מהרה כמה מהאנשים והם התבצרו על גבעה סמוכה להגנה היקפית. ליתר החיילים נאמר לסגת לעבר הגבעה. הכוח הישראלי המתין להתקפת הירדנים, כשהוא מבוצר הפעם בתוך עמדות. הכוח היה מכותר כעשרה ק"מ בתוך שטח האויב כשלמולו כוחות אויב עדיפים. ההסתערות הראשונה נהדפה.

ברגעים אלה התגלתה גדולתו של קצין נוסף. היה זה קתת"ק (קצין תותחנים תצפית קדמי) שתפקידו לטווח אש תותחים. הוא הסתתר באחד הנקיקים עם קשר ודיווח מיד לסוללות התותחים שבשטח ישראל על מיקומם המדוייק של הכוחות הירדנים בגבעה הסמוכה. היתה זו פעולה מסוכנת. טעות קטנה היתה עלולה לגרום לשואה איומה. אבל קצין התצפית לא טעה. הוא טיווח את התותחים בדיוק נמרץ. הפגזים נחתו בין החיילים הירדנים בזה אחר זה, ומנעו את ההסתערות השניה.

אע“פ כן הצליחו הלגיונרים להסתער פעם שניה. גם הפעם נהדפה ההתקפה באש המגינים. בינתיים הלכה ואזלה התחמושת. ההסתערות השלישית היתה גורלית. אבל מפקד המבצע לא זנח את לוחמיו. הוא הורה, רבע שעה קודם לכן, לטור זחל”מים לנוע במהירות לעבר הלוחמים המכותרים. הטור נע במהירות ובאורות מלאים לעבר מקום הקרב. למרות מחסומי האבנים בדרך, הצליחו הזחל“מים להגיע ברגע האחרון ממש לפני ההסתערות. הלגיונרים נסוגו. הלוחמים הישראלים העמיסו את הנפגעים ועלו בעצמם על הזחל”מים. עתה החלה נסיגה דרך הכביש הראשי ושוב באורות מלאים.

פרק הזמן שעבר נוצל על־ידי חיילי המשלט הירדני להצבת מארב לזחל“מים העמוסים לעייפה. הם המטירו לעברם אש תופת והצליחו לשתק את אחד הזחל”מים, אשר נפגע קשה בשרשרות שלו. לוחמים זינקו מהזחל"ם לתוך העמדות, השמידו את הלגיונרים והחלו לסגת דרך השדות לעבר בנין המשטרה, שבו המתין להם כוח ישראלי.

הזחל“ם המשותק לא ניצב בודד לזמן רב. כעבור שעה קלה נעשה נסיון לחבר את הזחל”ם הפגוע במטרה לגררו; דווקא נסיון זה היה הקטלני ביותר בכל מהלך הפעולה. כמה מהלוחמים שניסו לחבר את הזחל“ם הפגוע, ביניהם רס”ן משה ברוייר והלוחם האגדי ירמי בורדנוב, נפלו.

ירמי לא הוזמן להשתתף בפשיטת קלקיליה. מפקד הפעולה, אריק שרון, לא טרח הפעם לשתף את קצין החבלה, שנטל חלק בשלוש פעולות התגמול הקודמות, במשטרת אל־רהווה, בג’רנדל ובחוסן. ביום הפעולה בקלקיליה הוא התכוון לחגוג, בחוג המשפחה, את יום הולדתו ה־23. כאשר הודיע הרדיו על רצח שני הפועלים באבן־יהודה, “הריח” בחושו השישי “ריח” של פעולה. תוך זמן קצר הגיע למוצב הפיקוד בקלקיליה, שבו פגש את אריק. “באתי, אני מבקש להצטרף” אמר ירמי. “הפעם אתה לא מצטרף”, השיב אריק.

• “מדוע?” שאל בכאב.

• “לאחר הפעולה הקודמת בחוסן פיטפטת יותר מדי”, השיב אריק.

ירמי בלע את כאבו וביקש רשות להשאר במוצב. בחשיכה הכללית בלטה חולצת־החג שלו, החולצה שנהג ללבוש לעיתים רחוקות בלבד.

ירמי נשאר במוצב כל העת. כאשר יצאו הכוחות לדרכם וכאשר הובאו ראשוני ההרוגים והפצועים. הוא שיבח את מלאכתם של החבלנים על העבודה ה“נקיה” שעשו בעת הפיצוץ. קצין החבלה הוותיק היה כעין מורה שלא התקנא בתלמידיו.

לפתע הגיעה ההודעה על כוח החסימה הלכוד. אריק התבונן כה וכה ולבסוף פנה אל ירמי: “הצטרף לזחל”מים ועשה כל מאמץ כדי לחלץ את הסיירת", הוא אמר לו.

“יהיה בסדר”, הוא אמר ושעט לעבר הזחל"ם הראשון.

כאשר הגיע כוח החילוץ למקום שבו נלחמו לוחמי החסימה בשארית התחמושת, היה זה ירמי שהתנדב לעלות על ראש גבעה ולקרוא לעבר חבריו: “אנחנו כאן!” בכך סיכן את חייו הן מאש הירדנים והן מאש הסיירים הישראלים.

לאחר החילוץ נע הטור בחזרה לשטח ישראל. שוב היה זה ירמי שהתנדב לחלץ את הזחל“ם המשותק. “הזחל”ם עמוס פצועים, אסור להשאירו בשטח בשום פנים ואופן”, אמר מפקד הטור.

אותה שעה לא ידעו ירמי ורס"ן ברוייר וחייל נוסף, שיצאו לפעולת החילוץ, כי רוב הנפגעים, פרט לפצוע אחד חילצו עצמם, כאמור לעיל, ונסוגו לעבר משטרת קלקיליה.

כאשר היו שני הזחל“מים צמודים זה לזה, קפץ ירמי מתוך הזחל”ם הכשיר ורץ לעבר הזחל“ם הפגוע. חולצתו הבהיקה בלובנה ומשכה אליה ברד כדורים. נסיונו של ירמי לחבר את הזחל”ם הפגוע נכשל. הוא נפל נקוב כדורים. חולצתו הלבנה האדימה. נסיון נוסף של רס“ן ברוייר נכשל אף הוא. חלל נוסף. לבסוף עלה בידו של השיריונאי לחבר את הזחל”ם. הוא השכיב ליד החייל הטוראי הפצוע, שני קציני צה“ל שהקריבו חייהם כדי להצילו. שני הזחל”מים, הגורר והנגרר, עשו דרכם לשטח ישראל.

סיכום הפעולה הראה: 18 הרוגים וכ־51 פצועים.

לכוחות הירדנים נגרמו אבידות כבדות. למעלה מ־100 לגיונרים נהרגו ועשרות אחרים נפצעו. כלי־נשק ודגלים נלקחו שלל. ההשפעה של הפעולה היתה עצומה. ירדן נכנסה לתקופה של תוהו ובוהו, שהגיעה לשיאה בקרבות רחוב שפרצו זמן קצר לאחר מכן בעיר העתיקה.

גם לגבי צה“ל היו לקחים רבים מפעולת התגמול של קלקיליה. לאזני הציבור הישראלי הגיעו הדים על דיונים סוערים שנערכו בעקבות הפעולה. בין היתר נודע, כי ראש הממשלה דחה הצעה להפעיל את חיל האויר לצורך החילוץ. מפקדי המשנה של הפעולה עצמם, טענו, כי היה צורך לבצע את התכנית המקורית שהוצעה במטרה למנוע תגבורת. נמתחה ביקורת גם על החזרה על השיטה הישנה של החסימה, דבר שלא היה אופייני ביסודו לצה”ל. מפקד הפעולה, מוטה גור, הודה מאוחר יותר, כי בעקבות פעולת קלקיליה, היה ברור שצריך לחול מפנה באופיין של פעולות התגמול של צה"ל.

בספרו “יומן מערכת סיני” כותב הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה דיין: “בשנים 1955, 1956 התגלגלו הדברים ככדור שלג. הן פעולות הטירור של ה’פידאיון' והן מיבצעי התגובה של הצבא הישראלי, שגברו בתכיפותם וחריפותם. יתר על כן, כאשר היו התגובות הישראליות לנוהג קבוע, ידעו שלטונות הארצות השכנות את הצפוי להם וריכזו במחנות הצבא והמשטרה הסמוכים לגבול כוחות נוספים, שעמדו לקבל את פני היחידות הישראליות אשר באו להתקיפן. דבר זה, כמובן, הפך את הפשיטות לקרבות דו־צדדיים, שהיקפם גדל והלך ובאחרונה כלל גם ארטילריה ושריון… בחודש הימים שקדם למערכת סיני, בין 12 בספטמבר 1956 לבין 10 באוקטובר 1956, ביצעו יחידות הצבא הישראלי, בתגובות למעשי הרצח של הפידאיון, ארבע פעולות תגמול. אבידות הישראלים (הרוגים ופצועים) היו בפעולות אלה למעלה ממאה ואבידותיהם של הערבים כמאתיים. אפשר שעדיין לא היתה זו מלחמה, אולם שלום ודאי שלא היה זה”.

הוסיף דיין: “במשך חודשי המלחמה הזעירה הזאת, עלו אבידותיהם של הערבים לפי הסטטיסטיקה של האו”מ ל־496 הרוגים לעומת 121 הרוגים שלנו. ועל כך אמר הגנרל ברנס, ראש משקיפי האו“מ: ‘גם אם יוכלו הישראלים לרשום לזכותם מספר גדול יותר של גוויות, ספק אם יוכלו להמשיך בשיחות לחימה אלו’”.

למחרת פעולת התגמול בקלקיליה אמר הרמטכ“ל, רב אלוף משה דיין, במסיבת עתונאים, כי פעולות התגמול מהוות חרב פיפיות והן בלתי כדאיות לצה”ל בדיוק כמו לאויב.

“אנחנו צבא קטן”, אמר דיין,…“אחרי כל פעולה מן הפעולות האלה אנו צריכים לשלוח את טובי לוחמינו לבית חולים. השאלה היא אם אפשר להמשיך כך או שיש איזו דרך אחרת”…

האם היה בכך רמז ראשון למבצע קדש??

פרק לז: ימים של ערב מלחמה

למרות איומיהם החוזרים ונשנים, לאחר כל פעולת תגמול, כי “בפעם הבאה לא נהסס לתקוף את ישראל במקום ובמועד הנראה לנו”, עברה גם פעולת קלקיליה ללא תגובה. התגובה היחידה היתה הודעתו של רדיו המזרח התיכון, כאילו צפויה כניסתו המידית של צבא עירקי לירדן.

משקיפים בינלאומיים שמו לב לעובדה, כי הפעם היה מדובר לא בפעולת תגמול רגילה, אלא בקרב עם הלגיון הירדני, שניסה להשיב מלחמה שערה. משרד החוץ הצרפתי חיווה את דעתו, כי אם יכנס הצבא העירקי לירדן, לא תהסס ישראל לכבוש את המשולש הערבי. משרד החוץ הלונדוני טען, לעומת זאת, כי ישראל גילתה פזיזות וכי היתה צריכה להמתין למאמצי האו"מ בכיוון השכנת הרגעה כללית במזרח התיכון.

ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, נאם יומיים לאחר פעולת קלקיליה נאום מדיני־בטחוני בכנסת. הוא הביע את חרדת ישראל נוכח הכוונה לשנות את הסטאטיסטיקה באיזור ע"י הכוונה להכניס צבא עירקי לירדן ולאיים בכך על שלמותה הטריטוריאלית של ישראל.

בינתיים פירסמה לשכתו של המלך חוסיין הודעה רשמית, שבה הודגשה הסכנה הצפויה למדינה – כתוצאה ממזימותיה של ישראל להתפשט על חשבון טריטוריה ערבית, דבר המתבטא בהתקפות הישראליות הגדולות האחרונות על ירדן.

עמדות תצפית של ישראל באיזור ירושלים גילו, כי תותחי שדה הוצבו לאורך הגבול עם ישראל ותנועה בלתי פוסקת של צבא ירדני נראה באיזור. משאיות עמוסות חיילים פרקו את מטענן ונראה היה כי בכוונת השלטונות הירדנים לתגבר את העמדות והמוצבים.

תוך כדי כך נמסר, כי ה“פידאיון” המצרים חידשו את פעילותם. ארבעה אנשי “פידאיון” נלכדו בנגב כשברשותם נשק ופנקסי חבר ירוקים שעליהם הוטבעה שם היחידה: “צבא השחרור, חטיבת הפידאיון הפלשתינאית”. תוך כדי מהלך חקירתם התברר, כי מגמת פניהם היתה למשק שדה־בוקר. הכתבים הזרים בארץ הזדרזו להבריק לעתוניהם: “סוכל נסיון להתנקש בחייו של בן־גוריון”. כתבים אלה הסתמכו על כך שאנשי ה“פידאיון” נעצרו בליל־שבת. היה ידוע כי ב.ג. נהג לבלות את סוף השבוע במשק.

בישראל שררה אווירת מלחמה. היטיב לבטא אווירה זו מנהיג “חרות”, מנחם בגין, בנאום חוצב להבות בכנסת. הוא פתח את נאומו במילים הבאות: “לא שלום, לא שביתת־נשק, לא הפסקת־אש, לא סטאטוס קוו, מלחמת חיים קוטלת חיים נטושה בין ישראל ובין אויבינו”… דבריו כללו הערות רבות משמעות ביחס לפעולות התגמול: “מהי הגנה עצמית שהיא חשובה מכל השאלות? לאסוננו הכניסה הממשלה את המושג המקודש הזה למיטת־סדום של הריגת־נגד והריסת־נגד… מדוע הריגת 50 ערבים היא הגנה עצמית חוקית ואילו שחרור השטח של אדמת המולדת התפוס בידי זר, ממנו באים המרצחים, מבחינת תוקפנות היא?” שאל מנהיג האופוזיציה.

בגין עשה חשבון עם הממשלה המתנגדת, לדעתו, למלחמת־מנע, או מלחמה יזומה. הוא טען כי ממילא מכנים בעולם את פעולות התגמול הישראליות כתוקפנות ולא כזכות התגוננות עצמית. והוא סיים את דבריו: “האין אתם סבורים כי פעולות תגמול מסוג חוסן וקלקיליה עלולות להביא עלינו התלקחות בכל החזיתות? אל תשלחו את בנינו לשדה־הקטל, תוך תוספת פקודה שעליהם לסגת אחרי הפעולה, אלא צוו עליהם להשאר, כי אדמת המולדת היא!”

בעוד שמשקיפים מדיניים ניסו להבין מדוע נמנע ב.ג. לתקוף את בריטניה וראש ממשלתה על עמדתה החד־צדדית בסיכסוך שבין ישראל וירדן, כתב העתון בעל המוניטין, “ניו־יורק טיימס”: “בן־גוריון הוא מדינאי ופטריוט ממדרגה ראשונה. הוא עומד בימים אלה לפני המבחן הגדול ביותר. המזרח־התיכון עומד לפני מבחנים חמורים. כל החרפה במצב עלולה לגרום למלחמה”.

בלונדון הכריז ציר הלייבור בבית הנבחרים, יאן מיקרדו, לאחר ביקור בישראל: “שמענו לאחרונה השערות, כי פעולות התגמול המאסיביות של צבא ישראל נגד ירדן הן רק הקדמה למלחמת כיבוש, שתנצל את מצבה הנוכחי של מצרים, כדי לחסל את המובלעת הירדנית. לדעתי, אין כל הגיון בדעה זו. אילו היו אלה שיקוליו של בן־גוריון, היה יוצא להתקפה כבר לפני חודשיים, כשמצרים היתה במלוא עוצמת הסכסוך עם בריטניה וצרפת סביב משבר הסואץ. צה”ל היה מסוגל לכבוש את המשולש תוך זמן קצר. אילו הייתי במקומו של ב.ג. ואילו היו השיקולים הצבאיים היחידים שקבעו את מעשי, הייתי מחליט להתקיף. אבל מהר – לפני שתלך ההזדמנות לאיבוד".

ישראל נמנעה מלתקוף את ירדן. לעומת זאת הגישה תזכיר מפורט לאו"מ שבו האשימה את ירדן בשלוש האשמות חמורות:

* ביצוע מעשי תוקפנות בלתי פוסקים לאורך גבול ישראל – ירדן. מאז נתנה ירדן את הבטחתה למזכיר האו"מ לכבד את הפסקת האש, הסתכמו פעולות תוקפנות אלה נגד אזרחים ב־37 הרוגים ו־45 פצועים.

* ביצוע התקפות מאורגנות בתוך שטח ישראל, בסיוע ועידוד ישירים מהשלטונות הירדנים והמלך חוסין בעצמו.

* הסתה פרועה למעשי איבה ותוקפנות בישראל.

מפקדו של הלגיון הירדני עלי אבו נואר הודיע, כי מיד לאחר שתסיים מועצת הבטחון את דיוניה בתלונת ירדן נגד ישראל בעקבות פשיטת קלקיליה, יתכנסו הרמטכ“לים הערביים לדיון בתגובה משותפת. הוא הודיע כמו כן, כי במידה ולונדון לא תתחייב לחוש לעזרה בכל מקרה שירדן תותקף ע”י ישראל, יבוטל חוזה ההגנה עם בריטניה.

לקראת הדיון במועצת הבטחון פירסם מזכיר האו“מ, דאג המרשלד איגרת, בה הביע הזדהות עם הדו”ח של גנרל ברנס על המאורעות שהוליכו לתקרית קלקיליה. באיגרתו ביקש למעשה מזכיר האו“מ, לגנות את ישראל על ההפרה המסוכנת של הסכם שביתת־הנשק, בכך שסירבה להתיר למשקיפי האו”מ פעולה חופשית בשטח ישראל לאחר התקפת קלקיליה.

פרט מאלף הראוי לציון: זמן קצר לאחר פעולת התגמול בקלקיליה הופיע בלונדון – באורח מקרי בתאריך זה – ספרו של לויטננט־קולונל פיטר יאנג “פיקוד בדווי”. מחבר הספר, שימש, כך הסתבר, מפקד הגדוד ה־9 הירדני עד סמוך לקרב קלקיליה. בספרו זה הודה, כי חיילי הגדוד שהיו תחת פיקודו, היו מוצבים בשנת 1951 באיזור ירושלים ונזדמן להם להרוג יהודים לא מעטים. חיילי צה"ל גמלו להם, איפוא, בקלקיליה.

ב־20 באוקטובר נהרגו 3 חיילי צה“ל ונפצעו 21 חיילים, כאשר שתי מכוניות צבאיות עלו על מוקשים שהונחו ע”י מחבלים מצרים, צפונית מערבית למשק קציעות, באיזור ניצנה.

ניצנה, שהיתה מאז ומתמיד איזור מועד לפורענויות, חזרה פעם נוספת לכותרות העתונים.

לירדן הגיע להק של מטוסי “הנטר” בריטיים. ידיעה זו זכתה לתשומת לב מירבית של מדינות האיזור, מאחר שמטוס קרב זה הוא היחידי העולה במהירותו (730 מיל בשעה) על מהירות מטוס המיג 17. דובר ממשלת בריטניה ניסה להרגיע את ממשלת ישראל: “המטוסים שהגיעו לרבת־עמון לא ימסרו לירדן, הם להק של הר.א.ף. (חיל האוויר הבריטי), העורך סיור שיגרתי בשדות התעופה של האיזור”.

תוצאות הבחירות לבית הנבחרים הירדני העידו כי ירדן צועדת לזרועות מצרים. שר המלחמה המצרי עאמר, הזדרז לבוא לירדן כדי לדון “בהתגוננות משותפת מפני ישראל”.

כל הסימנים העידו כי תוצאות הבחירות בירדן מבשרות רעות לגבי השקט בגבול הישראלי־ירדני וכי הגברת ההשפעה המצרית עלולה להרבות תקריות יזומות ע"י נאצר. מצד שני ניתן היה לשער, כי ביטולו האפשרי של החוזה האנגלו־מצרי עלול להרחיב את חופש הפעולה הישראלי כלפי ירדן.

עתונים זרים החלו לדון בהרחבה בחידוש מירוץ הזיון במזרח התיכון. הם ידעו לספר כי ישראל הצטיידה בשבועות האחרונים ב־50–60 מטוסי “מיסטר” צרפתיים.

ב־24 באוקטובר 1956 פרצו קרבות רחוב בבודפּשט. הצבא האדום נקרא לדכא את המרד ההונגרי. פּולין עמדה אף היא על סף מרד.

ב־26 באוקטובר חיוו דעתם חוגים דיפּלומטיים בתל־אביב, כי בעקבות נצחונו הבלתי מעורער של ראש ממשלת צרפת גי מולה בפרלמנט הצרפתי, בזכות מדיניותו התקיפה ביחס לערבים בכלל ומצרים בפרט, יש לצפות להתפתחויות דרמאטיות באיזור. אין ספק, כי צרפת הגיעה למסקנה, כי זהו הזמן המתאים לפעולה. ברית המועצות עסוקה מעל לראש בבעיות חמורות עם גרורותיה במזרח אירופה. ארצות הברית הולכת לבחירות. בריטניה תהיה נאלצת לפעול בעקבות צרפת, למרות היסוסיו של ראש ממשלתה, סיר אנטוני אידן, אשר קיבל “חיזוק” מסויים בגלל תוצאות הבחירות בירדן. “בתנאים אלו יקשה על ישראל להשאר בחזקת משקיפה אדישה” – קבעו הדיפּלומטים בדו"חים שלהם.

המצב הגיע לנקודת רתיחה כאשר הצבא הירדני הועמד תחת פיקוד מצרי־סורי משותף. כל יחידות ה“פידאיון” הצמודות ללגיון הערבי, הוצבו בגבול ישראל–ירדן. החלה להירקם לראשונה מזימה של שיתוף פעולה הדוק בין מחבלים ממצרים וירדן בתוך שטח ישראל.

ואם לא די בכך: ב־28 באוקטובר פרצו מהומות דמים בעיר העתיקה בירושלים. מאות ירדנים מוסתים הסתערו על בנין הקונסוליה הצרפתית. משפחות אמריקניות וירדניות נטשו בבהלה את העיר העתיקה ועברו לירושלים העברית.

בישראל החל גיוס כוחות מילואים. הכל ציפו להתקפה מכרעת על ירדן.

ב־29 באוקטובר פשטו יחידות צה"ל במדבר סיני והחלו לדהור לעבר הסואץ.

מבצע “קדש” החל. כל פעולות התגמול שקדמו לו היו כאין וכאפס לעומתו.

שער רביעי: הרקע האדום הולם 1957–1967

שנות ה־60, היוו מיפנה בפעולות־התגמול של צה"ל. דור חדש של לוחמים, צמח עם הפשיטות החדשות, ולא בייש כלל ועיקר את לוחמי הפעולות של שנות ה־50.

מזימות־רצח והתנכלויות שפלות של כנופיות ערביות, סוריות וירדניות בעיקר, הביאו לפעולות־תגמול נוספות אך בקנה־מידה חדש.

את הלקחים החמורים של מבצע “קדש”, למדה בשנים אלו בעיקר, מצרים.

כעת כוונו כל המבטים לעבר הצפון: – סוריה.

אך גם הממלכה ההאשמית, ירדן, לא טמנה את ידה בצלחת.

והרקע האדום של צה"ל – הלם שוב.

פרק לח: זחל"מים במוצבים הסוריים

שלוש שנים לערך חלפו מאז מבצע “קדש”. תמורות מכריעות חלו בפרק זה במדינה ובצה“ל. המבצע הצבאי, שעלה בממדיו בהרבה על כל פעולות התגמול, שקדמו לו, הצליח למתן את המדינות הערביות. הגבולות המשותפים עם מצרים בדרום הארץ, שבהם התמקמו משקיפי האו”מ הפכו לגבולות שקטים. מאז זמן רב לא ידעו משקי הספר באיזור, תקופת רגיעה מעין זו. גם פעולות המסתננים והחבלנים מירדן ובמקביל תקריות האש בבירה הצטמצמו עד למינימום. אפילו סוריה הקיצונית גילתה התאפקות בלתי צפויה.

צה“ל החליף במידה מסויימת את אופיו. רבים מלוחמי פעולות התגמול פשטו את מדיהם. גדל דור חדש של חיילי חובה אשר לא ידע את לוחמי קלקיליה, ג’רנדל, חוסן וכנרת. העובדה שצה”ל לא הועמד בשנים 1957, 1958 ו־1959 במבחנים צבאיים רציניים, עוררה סקרנות מסויימת לגבי כושרו המבצעי. במבצע “קדש” הפגין, אמנם, צה“ל את מלוא עוצמתו, אך היה זה ביסודו של דבר מבצע של יחידות גדולות בדרג של עוצבה וחטיבה, על כל הכרוך בכך. אופיים האינדיבידואלי של חיילי צה”ל היה בחזקת נעלם.

בחודש פברואר 1960 ניתנה התשובה. חיילי צה"ל של ראשית שנות ה־60 לא ביישו את לוחמי פעולות התגמול של שנות ה־50.

פעולת התגמול הראשונה מאז מבצע “קדש” בוצעה נגד הכפר הסורי תאופיק.

האיזור החל מתחמם כבר בחודשים האחרונים של 1959, לאחר שנודע על ביצוע מפעל “המוביל הארצי” ע“י ישראל. סוריה היתה המדינה הערבית הראשונה שהאשימה את ישראל בגניבת מי־הירדן. מדינות ערב האחרות החרו החזיקו אחריה. הליגה הערבית התכנסה למושב חירום שבה האשימו המדינות הערביות אחת את רעותה בבגידה. סוריה הסיקה מסקנות משלה. החל מחודש דצמבר הלכו ורבו חילופי האש בגבול הצפוני. בחודש ינואר לא היה כמעט יום שבו לא נורו יריות ופגזים לעבר שטח ישראל. צה”ל השיב במכות אש נגדיות ממקלעים וארטילריה, אך אלו לא ציננו עדיין את הפעילות הסורית הבלתי פוסקת.

ב־30 בינואר חצו כוחות סוריים מזויינים את גבול האיזור המפורז בצפון הארץ. מטרת החדירה היתה כפי שהודיע רדיו דמשק: “הגנה על האזרחים הסוריים”. בממשלת ישראל החלו דיונים קדחתניים. מרבית השרים היו תמימי דעים שיש צורך דחוף לקבוע עובדות באיזור המפורז, בפעולה צבאית ישירה ללא תיווך האו“מ. היו אף שרים שהציעו לבטל את ייחודם של האזורים המפורזים, לאור הנסיון המר של העבר בניצנה והנסיון הנוכחי, ולהחזיק בהם כוחות צבא סדיר. אלא שהצעה זו נפלה, שכן הרמה הסורית חלשה עדיין באותה עת על האיזור המפורז הצפוני. היתרון הטופּוגרפי של הסורים עלול היה להעמיד את צה”ל במצבים עדינים. הוחלט, איפוא, להעדיף פעולה צבאית ישירה, שיתרונה בכוח ההרתעה שלו. זו היתה מטרתה של פעולת התגמול בתאופיק.

שלושה כוחות של חטיבת גולני השתתפו בפעולה:

כוח א' – שתפקידו היה להציב חסימות בדרכים המוליכות אל זירת הקרב.

כוח ב' – כוח רגלי שעליו הוטל לטהר ולכבוש את חירבת תאופיק.

כוח ג' – שכלל טור משוריין שיועד להשלמת מלאכת הטיהור והפיצוץ.

מדוע נבחר תאופיק כיעד הפעולה?

באיזור תאופיק מול המשק הישראלי תל־קציר התירו משום־מה משקיפי האו“מ לפלחים סורים לעבד אדמות, למרות שישראל ראתה אדמות אלה כאדמות השייכות למשק תל־קציר. מדי פעם הפריעו חיילי צה”ל לביצוע העבודות הבלתי־חוקיות הללו. הפיקוד הצבאי הסורי באיזור, העדיף להגיב מדי פעם בהפגזת אזורים אחרים לאורך הגבול המשותף. איזור תאופיק היה מחוץ לתחום, משום שבו התבצרו החיילים הסורים בבונקרים ובמוצבים. עמדות פוזרו גם בשני חלקי הכפר העליון והתחתון. מתאופיק נפתחה איפוא, הרעה.

ב־1 בפברואר אחרי חצות, היו כוחות צה"ל בדרכם אל היעד, מבלי שהחיילים הסורים הבחינו בהם. כוחות החסימה היו במצב הכן. הכוח הפורץ קרב לכפר והחל להתקדם. הסתבר כי תושביו נטשו אותו. תוך עשרים דקה היה הכפר בידי הלוחמים מבלי שנורתה אפילו יריה אחת.

אלא שלא הכל הלך “חלק” – אחד מכוחות המשנה התקרב לעבר עמדה סורית שהיתה חפורה באדמה ולא ניתן היה לזהותה מרחוק. כאשר הבחינו החיילים בעמדה בטור הישראלי הנע בשטח, הם פתחו לעברו באש קטלנית. שני חיילים ישראלים נהרגו ואחרים נפצעו. מפקד הכוח פקד על חייליו לחסל את העמדה. לוחמי גולני הוכיחו את העזתם וכושרם הקרבי. הם הצליחו לאגוף את העמדה ולהטיל לתוכה רימונים. כאשר נכבשה לבסוף העמדה מצאו בה חמש גוויות של חיילים סורים.

קרב היריות והרימונים גרם להתלקחות כללית באיזור כולו. אש תותחים, מרגמות ומקלעים כוּונה לעבר תאופיק התחתית, שבה שהו כוחות צה"ל, אש נפתחה גם מעמדות תאופיק העילית.

בינתיים התקדם הטור המשוריין בערוץ ללא הפרעה. בגלל עוצמת חילופי האש נבלע רעש השרשראות של הזחל“מים. הסורים לא הבחינו בו כלל. בין קצה הערוץ לתאופיק הפריד מרחק של ק”מ אחד. השטח היה חשוף. זרקור ענק האיר אותו ללא הרף במטרה לאתר כוחות ישראליים סביב הכפר. מפקד הכוח שקל את המצב, נטל את מכשיר הקשר והתקשר עם מפקדת המבצע. “אני מבקש לכבות את האור הוא מפריע לי”, אמר המפקד. הבקשה הועברה אל מפקד יחידת התותחנים הישראלית ותוך כמה דקות היא נתמלאה. פגז פגע בזרקור ושיתק אותו.

עתה נכנסו הזחל“מים לשטח החשוף, אלא שכאן אירעה תקלה, כאשר התברר, כי היתה סטיה מנתיב הנסיעה המתוכנן. המפקד הורה לנסוע באור מלא ולדהור לכיוון הכפר במהירות. העובדה שהטור המשוריין היווה את גורם ההפתעה היתה, כמובן, חשובה ביותר. בדרך זו הוא ניצל מפגיעות ישירות. עוד בטרם היה סיפק בידי הסורים להבין את המתרחש ולטווח את כלי הנשק לעבר הטור, היו כבר הזחל”מים הישראלים בתוך הכפר הסורי.

עתה החלה מלאכת פריקת חומר־הנפץ מעל גבי הזחל“מים. בניגוד לפעולות התגמול בעבר, שבהן נשאו הלוחמים את חומר־הנפץ על גבם (דבר שהקשה על ההליכה וההסתערות), הוטענו הפעם חומרי־הנפץ על גבי הזחל”מים. בעת פריקת המטענים הלכה וגברה האש הסורית. היא גם הפכה למדוייקת יותר. פגז סורי פגע פגיעה ישירה באחד החבלנים וריטשה אותו לחלוטין.

השלב השני כלל הטמנת המטענים מתחת לבתי הכפר. המלאכה נסתיימה סמוך לשעה 2 אחר חצות. שעת הפיצוץ המקורית נקבעה אמנם ל־3.30, אך נוכח האש הסורית הבלתי פוסקת החליט מפקד הפעולה להקדים את הפיצוץ. בשעה 2.30 החלו הלוחמים הישראלים לפנות את השטח ולנוע לעבר השטח הישראלי, כשהם נושאים עמם את החללים והנפגעים. כוחות השריון ערכו סריקה אחרונה לקראת הפיצוץ. סמוך לשעה 3 פוצצו המטענים. מרבית בתי־הכפר תאופיק פוצצו בזה אחר זה. את השמים כיסתה פטרית ענק של אש ועשן. החיילים הסורים המבוהלים במוצבים הגבירו את האש. הפעם היתה זו אש עצבנית ובלתי־יעילה. אפילו הארת השטח לא סייעה להם לאתר את הלוחמים הישראלים הנסוגים.

לפעולת התגמול בתאופיק היו כמה השלכות מדיניות. המפקדה הסורית ברמת־הגולן דיווחה אמנם על “נצחון סורי”, אבל לא קשה היה לברר את האמת. ארבע המעצמות הגדולות הבינו פעם נוספת כי ישראל נוהגת לממש את אזהרותיה. הן התייחסו לדבר זה בהתאם. סוריה תגלה בחודשים הבאים מתינות יחסית וגם מצרים וירדן.

מבחינה צבאית הוכיח המבצע כי צה"ל ערוך, מוכן ומסוגל לכל.

פרק לט: הצל"ש של מפקד הסיירת

פעולות התגמול של שנות ה־50 נערכו בתכיפות של כמה חודשים ולעיתים אף כמה שבועות (בתקופה מסויימת אירעו בזו אחר זו שלוש פעולות תגמול בפרק זמן קצר). בשנות ה־60, לעומת זאת, היו שלטונות ישראל צריכים להתחשב, בהתפתחויות בינלאומיות בכלל ומזרח תיכוניות בפרט, משום כך היה רווּח זמן גדול בין פעולות התגמול. במחצית הראשונה של שנת 1960, למשל, הלכה וקרמה עור וגידים קע"ם – האיחוד המדיני של מצרים וסוריה. כתוצאה מכך נגררה מצרים פעם נוספת לעימות עם ישראל. שלוש דיוויזיות מצריות התמקמו באבו־עגילה, אל־עריש וקוציימה.

בחודש אפריל 1961, הימרתה ישראל את החלטת מועצת הבטחון שלא לקיים מצעד צבאי בירושלים. המתיחות באיזור גברה. בינתיים קיבלה מועצת ההגנה הערבית המאוחדת במחצית השניה של 1961 החלטה רבת משמעות:

“…הסיום המצופה של תוכנית ישראל להטיה של מי־הירדן ב־1963, מחייב את מדינות ערב לפעילות מאוחדת נגד ישראל”.

פירוקה של קע"ם הגביר את המחלוקת וההאשמות ההדדיות במחנה הערבי. כאשר הגישה מצרים תלונה נגד ישראל למועצת הבטחון, בראשית חודש מרץ 1962, בגלל הטיית מי־הירדן, קיבלה סוריה צעד זה בביקורת גלויה: “…נאצר פוחד מישראל”, כך הכריזו שופרות התעמולה של דמשק. כאילו להפגין את אומץ ליבה חידשה סוריה באותו פרק זמן את תקריות הגבול עם ישראל בגבול הצפוני, בגזרות שונות. לקח תאופיק נשכח מהסורים. נראה היה שיש צורך ללמדם לקח פעם נוספת.

גם הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גולני. היעד היה מוצב נוקיב. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה “ביקר” צה“ל בנוקיב. בעת פשיטת התגמול הגדולה של צה”ל בכנרת בדצמבר 1955, הותקפו כזכור שורה של מוצבים. נוקיב היה אחד מהם. מאז שוקם המוצב מחדש, חוזקו עמדות ההגנה ותעלות הקשר ואף פוזרו סביבו שדות מוקשים. נראה, שהיה זה יעד קשה ביותר לכיבוש.

מדוע נבחר נוקיב כיעד בפעם השני?

הסיבה העיקרית נבעה מכך שהוא היה הטורדני ביותר מבין מוצבים הסוריים.

הפיקוד על כוח הפריצה הוטל על רס“ן צביקה עופר, שזכה בפעולה זו לצל”ש. עופר יצטרף כעבור זמן לצנחנים, יעלה בסולם הפיקוד עד לנפילתו בעת מירדף בראשית 1968. הוא נבחר לתפקיד, בהיותו מפקד של הסיירת המהוללת של החטיבה.

הפעולה בוצעה בליל ה־16 במרץ 1962. פרט לכוח הפורץ של רס"ן עופר, שהיה מורכב בעיקרו מחיילי הסיירת שלו, השתתפו בה ארבעה כוחות נוספים של החטיבה לצרכי חסימה, אבטחה, סיוע וכיבוש יעדי־המשנה.

בהתאם לתכנית הוטל על הכוח הפורץ לעקוף את מוצב נוקיב ולתוקפו מהאגף המזרחי האחורי, אלא שבמהלך הפעולה אירעו כמה תקלות. התקלה הראשונה אירעה לכוח ב' שנע לעבר הכפר נוקיב ונתקל במארב. כתוצאה מכך נפתחה אש סורית מכיוונים שונים. החיילים הסורים היו בכוננות עליונה וציפו ללוחמים הישראלים. גורם ההפתעה אבד לחלוטין.

התקלה השניה אירעה כאשר כוח א' שהתכוון, כאמור, להסתער מצד מזרח, נתגלה באקראי ע“י תושבי כפר נוקיב, שנמלטו מכפרם. כמה מהם דאגו לדווח על כך לחיילי המוצב והללו פתחו באש לעבר לוחמיו של רס”ן עופר. אחד ממפקדי המחלקות שאמור היה להסתער בראש אנשיו על חלקו המרכזי של המוצב נפצע קשה.

החיילים היו המומים, אבל ניסו להסתיר זאת. למפקד הכוח היה ברור שלא תיתכן התקפה חזיתית על המוצב מאגפו האחורי, כפי שנקבע בתוכנית המקורית.

רס"ן עופר הורה לאנשיו להתחיל בכיבוש המוצב מצד צפון־מזרח. החיילים היו מעודדים מרוח הקרב המחודשת שהפיח בהם מפקדם ומעתה ואילך הם חוללו גדולות ונצורות.

טיהור התעלות התנהל בקצב מהיר. לאחר שהאיזור הצפון־מזרחי טוהר הוחל בטיהור האיזור הדרום־מזרחי.

רס“ן עופר עצמו הוליך את מחלקתו של המ”מ הפצוע. מאוחר יותר נפצע מ“מ נוסף. למפקד הכוח הוברר לאחר היפצעם של שני המ”מים שהוא נותר, למעשה, הקצין היחידי שהיה בכושר פעולה.

הוא לא חשב הרבה והחל להסתער בראש אנשיו. במעשהו זה חידש למעשה רס“ן צביקה עופר את קריאת “אחרי!” למעשהו של מפקד הכוח היתה השפעה בלתי רגילה על הלוחמים. החיילים הצעירים, שחלקם הגדול שירתו בצה”ל רק כמה חודשים החלו להתקדם לעבר מרכז המוצב. החיילים הסורים לא הראו נטיה להכנע. הם החלו להשליך לעבר הלוחמים הישראלים רימוני־יד וירו לעברם ללא הרף, אבל מפקד הכוח לא הראה כל נטיה להפסיק את ההסתערות; להיפך, הוא התקדם בעצמו, כדי לגלות את המקורות שמהם מושלכים ללא הרף רימונים לעבר אנשיו, במטרה לחסלם. בגלל תקלות במכשיר הקשר הוא נאלץ להשתמש בקשרים כדי להזעיק אליו לוחמים לסייע לו בהכרעת חיילי המוצבים. בשלב מסויים הוא נטל לידיו בזוקה והחל לירות בה לעבר המוצבים. בינתיים החליט מפקד החטיבה אשר קיבל בעקיפין דיווח על מהלך הפעולה, לשגר תגבורת. המשימה הוטלה על כוח ב', אשר השלים קודם לכן את משימתו המקורית – כיבוש הכפר נוקיב.

אבל, מפקד כוח א' לא ביזבז זמן. בערבית שהיתה שגורה בפיו ביקש רס"ן עופר מהחיילים הסורים להכנע: “אין לכם שום סיכוי, אתם מוקפים מכל העברים” – הוא קרא לעברם.

במקום תגובה מילולית – באה מכת אש נוספת מצד הסורים.

הקרב נמשך. בואה של התגבורת התמהמה משום מה, אבל אנשיו של עופר לא ביזבזו זמן. הם התקדמו וטיהרו תעלות קשר נוספות…

בתחקיר שהגיש רס"ן צבי עופר בתום הקרב הוא הבהיר בין היתר: “…אם הנקודה הקריטית הראשונה היתה בתחילת הקרב, כשנפתחה עלינו האש הסורית לפני ההסתערות ומשום כך היה עלינו לשנות את התוואי, הרי שהנקודה הקריטית השניה היתה סמוך לסיומו של הקרב, שעה שהיה עלינו להתגבר על שורת עמדות בצידו המערבי של המוצב. בשלב זה היה עלי לנהל אישית את הקרב, עקב פציעתם של מפקדי המשנה וגם לתאם את הצטרפותו לקרב של כוח ב' שבא מהכפר נוקיב, ודבר זה, בעת קרב, הוא מן הדברים הקשים ביותר, כיוון שיכולות לקרות תקלות קשות, כמו, למשל, פתיחה באש על הכוחות שלנו”…

תקלות נוספות לא אירעו. התגבורת הגיעה לשדה הקרב ברגעים הקריטיים האחרונים. חיילי כוח ב' סייעו לחיילי כוח א' לסיים את המלאכה.

בשלב זה הופעלו גם מטוסי חיל האוויר, לראשונה בפעולות התגמול של צה"ל, אבל את עיקר המלאכה ביצעו חיילי גולני.

לאחר מעשה טען רס“ן צבי עופר כי הצל”ש לא מגיע לו אישית, אלא לחייליו שהתעלו על עצמם.

אלוף פיקוד הצפון, מאיר זורע סיכם: “אם הצלחנו להביס את הצבא הסורי שחיכה לגמול ללא הפתעה טקטית, סימן שנוכל להביסו גם בפעולות הרבה יותר גדולות בשטחיה של סוריה”.

פרק מ: פעולת תגמול אווירית ראשונה

בשנים 1961–1964 נמשכה ללא הרף התעצמותו של צה“ל תחת פיקודו של רב אלוף צבי גור, אשר החליף את רב אלוף דיין, ב־1 בינואר 1961. בניגוד לשנות ה־50, שבהן הושם הדגש על כושר הלחימה של הפרט ביחידות החי”ר והצנחנים, עבר בשנות ה־60 מרכז הכובד לחיל־האוויר ולגייסות השריון. ההתפתחות הטכנולוגית, שיטות הלוחמה החדישות, שיפור רמתו של צה“ל – כל אלה וסיבות נוספות גרמו לכך שגם פעולות התגמול עד למלחמת ששת הימים היו שונות באופיין מן הקצה. כושרן האישי של יחידות צה”ל ושל כל אחד מלוחמיהן המשיך להיות גורם מכריע במדינת ישראל השמה את הדגש על האיכות. אך רשות הדיבור ניתנה בפעולות התגמול הבאות גם למטוסים, לטנקים, לזחל"מים ולתותחים.

פירוט הפעולות שבוצעו במחצית השניה של שנת 1964 ובמחצית הראשונה של 1965 מוכיח שלפחות השלב הראשון של התמורה היסודית בפעולת התגמול הישראלית, דומה באופיו לפעולות התגמול הראשונות של שנות ה־50.

בחודש יולי 1964 הופעל לראשונה המוביל הארצי. התסיסה במדינות ערב הלכה וגברה. ב־5 בספטמבר של אותה שנה, התכנסה באלכסנדריה ועידת הפיסגה השניה של מנהיגי מדינות ערב. ועידה זו קיבלה שורה של החלטות. החשובה בהן: אישור תוכניות ההטייה של מקורות הירדן, במקביל לתוכנית הירדנית להטיית נהר הירמוך, אשר נכללה בתכנית ניצול המים של ג’ונסטון. מועד תחילת עבודות ההטייה (הקמת סכר הטייה על נהר החצבאני בלבנון, חפירת תעלה לאורך 70 ק"מ ממעינות הבנייאס בסוריה והקמת סכר על הירמוך בירדן), נקבעה לחודש נובמבר 1964.

בכנס השנתי של גייסות השריון, ב־29 באוקטובר, הזהיר ראש הממשלה, לוי אשכול, מפני הטיית מי הירדן ואמר, בין היתר: “כי הפוגע במקורות המים של מדינת ישראל, תוך כדי חבלה במפעל המוביל הארצי, לא ינוקה”.

הרמטכ“ל לשעבר, ח”כ משה דיין, הכריז סמוך לתחילת מועד ביצוען של עבודות ההטייה: “יש קשיים המרסנים עדיין את מזימת מדינות ערב והעיקר בהם הוא ההכרה הברורה שהטיית המקורות תגרום למלחמה כוללת בין מדינות ערב לבין ישראל”. הרמטכ“ל החדש, רב אלוף יצחק רבין, שנכנס לתפקידו בחודש ינואר 1964, המשיך כעבור כמה ימים: “מקור הבנייאס נמצא קילומטר וחצי מגבול ישראל. מרבית התעלה המתוכננת ע”י הסורים תתמשך במרחק של קילומטרים ספורים מן הגבול. אני חושב שהעובדות הללו, על רקע יכולתו המוכרת של צה”ל, אומרות, שאם וכאשר יוחלט להפעיל את הצבא נגד תוכניות ההטייה, לא יהא זה מן המיבצעים הקשים ביותר שעמדו או שיעמדו בפני צה“ל”.

אע“פ כן נגרמה אי־נעימות בפעולת־תגמול שאירעה באותם ימים. היה זה ב־3 בנובמבר, בגיזרת תל־דן. סיור של צה”ל נע על זחל“ם בכביש הפטרולים ובדק אם אין בו מוקשים. בעקבות הזחל”ם נסע טרקטור שעליו הוטל ליישר דרך ליד מקורות המים של נחל דן. תוך כמה דקות עשו הסורים, את אשר עשו יום ויומיים קודם לכן – המוצב הסמוך פתח באש לעבר חיילי צה“ל והטרקטוריסט. מפקד פלוגת סנטוריונים של צה”ל, סרן שמאי קפלן (שיפול במלחמת ששת הימים), הורה לתותחני הטנקים שהיו פזורים בגיזרה לשתק את מקורות האש.

רב־אלוף צבי צור הרמט"כל השישי

7 באפריל 1967 – הקרב האווירי עם הסורים בו הופלו 6 “מיגים”.

חירבת תאופיק והתעלה.

חזרה מפעולת תאופיק.

סמוע – פעולת תגמול ראשונה לאור היום.

פעולת התגמול בשונה. (לפני)

פעולת התגמול בשונה. (אחרי)

חזרה מפעולת התגמול בקלקיליה.

שלל פעולת פשיטה בירדן.

הגבול הארוך – “הקו הירוק” שבין ישראל לירדן.

בטרם יציאה – מנוחה אחרונה.

הטנקים בדרך לכראמה.

כוחותינו בעיירה כראמה.

מתקני הזיקוק המצרים ליד התעלה עולים באש

הבתים פוצצו, החיילים חוזרים לבסיסם.

המטוסים יוצאים להשמיד את בסיסי החבלנים ולשתק את מקורות האש.

בעקבות מטח־האש הראשון, שכוון לעבר שני טנקים סורים מחופרים, התלקחה אש יריות כללית בגיזרה. לטנקים הצטרפו עד מהרה מקלעים, מרגמות ותותחים. הסנטוריונים של שמאי קפלן ירו ללא הרף. יום קודם לכן, איתר מפקד הפלוגה את מקומם המדוייק של הטנקים הסורים, טיווח ואיפס את תותחי הטנקים של פלוגתו, ועתה הוא הורה לפגוע בהם ולהשמידם.

שעה וחצי נמשך הדו־קרב, עד שהופסק ביוזמתם של משקיפי האו"מ. בסיומו הוברר, שאף אחד מהטנקים הסורים, שירו בימים האחרונים כמה פעמים לעבר שטח ישראל, לא שותק. 90 פגזי הסנטוריונים החטיאו את המטרה, על אף הטיווח ועל אף העדיפות המספרית.

היה זה כשלון בולט של גייסות השריון. בעקבותיו נערכה חקירה ע"י מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל (אשר נכנס לתפקידו רק זמן קצר קודם לכן), שהסיקה שורת לקחים.

ב־13 בנובמבר 1964 הופעלו לראשונה מטוסים ישראליים נגד מטרות המצויות במרחק רב מהגבול הישראלי. היתה זו, למעשה, הפעם הראשונה שבה הוטלה משימת ביצוע תגמול על מטוסים לא כסיוע (כבפעולת נוקיב). תקיפת מטרות מהאוויר כפעולת תגמול, תהפוך לדבר שיגרתי כמעט בשנה השניה שלאחר מלחמת ששת הימים. בנובמבר 1964 היה צעד זה נועז למדי. מפקדי צה“ל רשמו זאת לעצמם בסיפוק. כמה מהם נזכרו, כי בחלק מפעולות התגמול של שנות ה־50 דרש הרמטכ”ל מראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לאשר הפעלת מטוסים (בפעולת קלקיליה תבע הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה דיין, להפעיל מטוסים כדי לשחרר יחידה ישראלית לכודה), אך הוא סירב.

האישור להפעלת המטוסים ב־13 בנובמבר 1964 ניתן ע“י מחליפו, לוי אשכול, בעקבות הפגזה בלתי פוסקת של ישובי עמק הירדן, ע”י תותחים סובייטים ארוכי טווח.

טייסי חיל־האוויר הישראלי ביצעו, כרגיל, את משימתם בצורה היעילה ביותר. לסורים היו אבידות כבדות ונגרם נזק כבד. היתה לפעולת תגמול זו משמעות נוספת: למדינות ערב הוברר, כי ישראל אינה מתייחסת ברצינות ל“החלטות הסודיות” המתקבלות בועידות הפיסגה שלהן, לרבות ההחלטות המתייחסות למתן סיוע צבאי הדדי, במקרה של פעולה ישראלית.

ב־17 במרץ 1965 אירעה תקרית נוספת בגבול הצפוני. אש יריות נפתחה מהמוצבים הסוריים לעבר סיור של צה“ל שפיטרל באיזור תל־דן. צה”ל הגיב ביריות מטנקים ונשק קל. הפעם לא ירו הטנקים הישראלים “על ריק”. פגזיהם פגעו בטרקטורים, דחפורים וכלי־עבודה אחרים, שהסורים הציבו לאורך קו ההטייה. לשווא ציפו הסורים לעזרה המובטחת של נשיא מצרים. היא בוששה לבוא.

ראש ממשלת ישראל יסיבר כעבור זמן קצר, לראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון, את דוקטרינת הלחימה החדשה של צה"ל: “היום לא עושים מלחמות באבנים ובסכינים. מקורות הירדן עוברים סמוך מאד לגבולותינו. לכן, ניתנה רשות הדיבור לתותחים והם עושים זאת ביעילות רבה”.

ב־13 במאי של אותה שנה אירעה תקרית נוספת, לאחר שסוריה היתה המדינה הערבית היחידה שהתעלמה מאזהרות ישראל והמשיכה לבצע את ההטייה. כתוצאה מתקרית־גבול באיזור משמר הירדן, פגעו תותחי צה"ל בציוד מכני כבד סורי, שעסק בעבודות חפירה ליד מקורות הבנייאס.

התגובה הסורית לא איחרה לבוא: היא החליטה להעניק תמיכה פומבית לארגון החבלה הערבי “אל־פתח”. שפתח ב“אורח רשמי” את פעולותיו העוינות נגד ישראל, בראשית אותה שנה, בנסיונות־נפל לחבל במפעל המוביל הארצי הישראלי. בראש הארגון עמד יאסר עראפת (“אבו עמר”). שמו יוזכר פעמים רבות בעת פעילותם של ארגוני הטירור והחבלה לאחר מלחמת ששת הימים.

החבלנים הסורים חדרו לשטח ישראל דרך הירדן וביצעו בחודש מאי, כמה פעולות חבלה בעלות היקף קטן, בשטח ישראל.

ישראל לא המתינה לדיוני מועצת הבטחון בתלונותיה נגד פעולות החבלה שנעשו בעידודה של סוריה. הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, הודיע, כי מדינה ערבית שממנה יצאו חבלנים לשטח ישראל, תישא במלוא האחריות. שלוש מדינות ערביות, ירדן, מצרים ולבנון, הודיעו, אמנם, כי יפעלו למען הפסקת הפעולות החבלניות משטחן, אך הן לא עמדו בהבטחתן.

מאחר שפעולות הטירור והחבלה לא הופסקו, הוטל על צה"ל להגיב.

פרק מא: פעולת־תגמול משולשת בירדן

ביום ששי, 28 במאי 1965, פירסם דובר צה"ל את ההודעה הבאה:

“בעקבות פעולות החדירה והחבלה, שבוצעו נגד רכוש ונפש בישראל ע”י אנשי “אל־פתח” בשבוע האחרון מתוך שטח ירדן, בהן נפצעו שבעה אנשים בתוכם שלוש נשים ושני ילדים, העמידה ישראל מספר פעמים את שלטונות ירדן על חמרת חדירות וחבלות אלה ועל אחריותן לכל חדירה, שמבצעיה יבואו משטחה. על אף האזהרות הנשנות לא פסקו החדירות מירדן, ושלטונותיה לא נקטו צעדים למניעת פעילות זו. כדי להדגיש את הרצינות והחומרה בה רואה ישראל את החבלות הללו,פשטו הלילה יחידות צה"ל לעבר שלושה יעדים בשטח ירדן, במגמה לחבל בהם, כאות התראה ואזהרה. כוחותינו הופעלו נגד יעדים, שעם הריסתם לא תהיה פגיעה באוכלוסיה הירדנית. היעדים הללו כללו בסיס חבלני “אל־פתח” בשונה, אשר ממזרח לירדן בגזרת נהריים, מטרות בג’נין ומטרות בקלקיליה. הפעולה נגד בסיס ‘אל־פתח’ כשונה, חייבה יחידת פשיטה לצלוח את הירדן ולנוע בשטח שמזרח לו לו. בסיס זה שימש מרכז לאימונים, להחזקת נשק וחומרי נפץ ובסיס פעולה לחבלני ‘אל־פתח’. יצאו החבלנים שניסו לחבל במוביל הארצי בינואר 1965. הבסיס חובל ונהרס כליל.

“בפשיטה לג’נין פוצצו טחנת קמח ובתי חרושת לקרח. כאמור, נבחרו מטרות כדי למנוע פגיעה בנפש. מג’נין יצאה, ואליה נסוגה, חוליית החבלנים שפעלה בפעולה. בקלקיליה פוצץ מרכז דלק גדול, שחובל ועלה באש. קלקיליה שימשה בסיס לחבלנים שפעלו בכפר הס וברמת הכובש. כוחותינו השלימו את המשימות שהוטלו עליהם בכל שלוש הגזרות והושיגו את המטרות במלואן. לכוחותינו לא היו נפגעים בעת ביצוע הפעולה. כל היחידות חזרו לבסיסיהן. בדרכו חזרה של אחד הכוחות נפצעו שבעה חיילים, מהם ארבעה קל, כתוצאה מתקלה של התפוצצות רימון”.

הרמטכ“ל, רב אלוף יצחק רבין, הוסיף בשיחה עם כתבים צבאיים: “מטרת הפעולות שבוצעו ע”י צה”ל במשך הלילה, לא היתה לפגוע בירדן ואף לא להתמודד עם צבא ירדן, שישראל מעונינת לשמור על השקט, אבל אינה מוכנה לשלם מחיר בעד השקט הזה. המטרה היתה להוכיח לירדנים, שיראל תגיב, אם הם ימנעו מלהשתלט על הכנופיות הפועלות מתוך שטחם. רצינו להראות לירדנים שאם הגבול פרוץ – אזי יכול הוא להיות פרוץ לשני הצדדים"…

שלוש הפשיטות בוצעו ע“י יחידות צנחנים וגולני. בניגוד לפעולות התגמול של שנות ה־50 לא היססו הפעם חיילי צה”ל להסתובב באורח חופשי ביעדים ועשו הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים.

שלושת הכוחות עברו את הגבול בזמנים שונים, במגמה להגיע אל יעדיהם בעת ובועונה אחת. הכוח שעשה את דרכו לקלקיליה, עשה את דרכו הקצרה ביותר. על הכוח הוטל לפוצץ שתי תחנות דלק על הכביש הראשי, לא הרחק מתחנת המשטרה של קלקיליה, שנהרסה ע“י צה”ל ערב מבצע "קדש'. לפני היציאה, בעוד הכוח נערך במקום הכינוס, מבהיר המפקד פעם נוספת: “אין לפגוע באזרחים. כוח האבטחה יטפל בכל כוח אויב שיתגלה ויכריע ויטפל במקרה הצורך גם בפילבוקס העלול להפריע”.

לאחר שעבר שטחים בנויים ומאוכלסים בחסות הלילה והגיע הכוח לקירבת תחנת הדלק. החיילים נאלצו להשאר בתוך מטע סמוך. מעבר לזמן המתוכנן, בגלל מסיבה רועשת שהתקיימה אותה שעה בבית־קפה סמוך, שהמה אזרחים ירדנים חוגגים. כאשר התפזרו בסופו של דבר החוגגים, ניגשו החבלנים לבצע את משימתם. הם פינו מהמקום ששה ערבים, מאחרים בנשף, שהשתהו בבית־הקפה ואת עובד התחנות. תוך כדי פינוי האנשים אירעו כמה מקרים משעשעים. אחד הערבים שנתבקש לעזוב את המקום, פרץ בצחוק, כאשר נאמר לו שהדוברים הם חיילי צה“ל. הוא פשוט לא האמין למשמע אוזניו. ערבי שני שישן בשטח תחנת הדלק, התכסה בשמיכה מעל ראשו, כשנאמר לו שהצה”ל בא לפוצץ את התחנה. בדרך זו הוא ביקש לגונן על עצמו. החבלנים נזהרו לא לפוצץ את מיכלי הדלק הגדולים, שהיו קבועים בתחנות, מחשש לפגיעה חמורה בכל האיזור ובאוכלוסייתו. בשעה שהונחו המטענים ליד המשאבות. הגיעו למקום שלושה ירדנים שהבחינו במתרחש, ברחו תוך צעקות “יאהוד! יאהוד!”

כעבור דקות ספורות, מבלי שנורתה אף יריה, “נדלקו” שני נרות ענק מכיוון מצבורי הדלק. ב־11 ושלוש דקות נשמעו התפוצצויות. התחנות נהרסו, המיכלים הגדולים נשארו שלמים.

הכוח מתאגן לתזוזה חזרה. היה חשש שדרך הנסיגה תיחסם. המשימה בוצעה ולא היה טעם להכנס לקרב. חצי שעה לאחר מכן היה הכוח שיצא לקלקיליה בשטח ישראל.

שתי שעות הליכה הפרידו בין מקום ההתכנסות של הכוח השני לבין היעדים ב’נין. הפעם היו היעדים שני מבנים. אחד מהם גדול יותר – טחנת הקמח, השני הנמוך יותר, היה בית חרשת לקרח. שני המבנים עמדו ברחוב הראשי של העיר ג’נין, הידועה לשימצה. הכוח הישראלי הגיע לקירבת היעדים בלא שיתגלה ע"י כוחות הצבא הירדני. הוא ערך סיור מוקדם באיזור, במגמה לבודד את היעדים ולמנוע פגיעה באוכלוסייה. הלוחמים חולקו לשני כוחות משנה. כוח אחד עלה על הטחנה, והשני על בית החרושת. אחר שהתרוקן הרחוב כליל, בשל השעה המאוחרת, ניתנה פקודה לפעול.

בפתח בית החרושת לקרח היה תריס מוגף. המבנה היה חשוך וריק. הונח בו חומר נפץ. כוח המשנה השני בדק, דרך החלון, אם הטחנה ריקה, אחר הניח חומר נפץ מתחת לדלת הברזל הנעולה. האבטחה רבצה במרחק־מה משני הכוחות. לפתע נראו ארבע דמויות של חיילים ירדנים, כשהם קרבים אל האבטחה. אחד מאנשי האבטחה צעק לעברם בערבית להסתלק. אחד החיילים הירדינים פתח באש, חבריו השתטחו, אחר כך ברחו, תוך כדי יריות בלתי מכוונות. מאחר שהשקט הופר נפתחה אש ע"י כוח אחר לעבר תחנת המשטרה בג’נין במטרה לרתק בה את הכוח של הלגיון, שחנה שם.

בינתיים נשמעו שתי התפוצצויות עזות. הבנין הגדול של טחנת הקמח בן שני האגפים ונהרס בחלקו האחד. בית החרושת לקרח נהרס כליל. הפושטים חזרו לשטח ישראל.

הכוח השלישי יצא לחסל את החווה בשונה, מזרחית לירדן, באיזור נהריים. בחווה זו, שהיתה זמן רב “על הכוונת” הישראלית, קיבלו אנשי “אל־פתח” את אימונם, צויידו בנשק ויצאו לפעולות בתוך שטח ישראל. היא היתה מורכבת משלושה בנינים מרווחים. בסביבתם לא נמצאו בנינים נוספים ומשום כך היתה החווה אידיאלית לאימון אנשי פידאיון ובסיס פעולה נוח, בכל אזורי הגליל התחתון ועמק הירדן.

הכוח הישראלי נאלץ לצלוח את הירדן. הלוחמים הגיעו אל המעבר והחלו לצלוח, תוך כדי שימוש באמצעים עצמיים. הם נרטבו עד למעלה מהחגורה. דבר זה היקשה על התנועה, אך החשש העיקרי היה שהנשק וחומרי־הנפץ המיועדים לפיצוץ ייפגעו.

לאחר שנחתכו 8 גדרי־תיל התפצל הכוח בגדה שממול לכוחות משנה. לפתע שמעו יריות. התברר שהאבטחה הצפונית נתקלה במארב ירדני. תחילה הוחלפו מילים, אחר כך יריות ורימונים. אנשי המארב הסתלקו מהמקום כשהם גוררים עמם שני נפגעים. מאחר שהכוח הישראלי היה עדיין במרחק של 4 ק“מ מהיעדים, היה חשש להזעקת תגבורת. אע”פ כן הוחלט לדבוק בהמשך ביצוע המשימה. בדרך לחווה נתקלו הפושטים במספר אזרחים ירדנים, שנילוו אליהם אל מקום הפעולה. הכוח הגיע לחווה וסרק אותה ביסודיות, כדי לוודא שאין מצויים בה אותה שעה אזרחים. שתי חסימות הוצבו במרחק, כדי למנוע הפתעות בלתי נעימות. לאחר מכן הונח חומר הנפץ והחווה פוצצה. עשרות אזרחים שהתגוררו בכבר הסמוך, הגיעו למקום כדי לחזות במו־עיניהם בחיילי צה"ל.

הכוח ערך בדרכו חזרה לישראל, ביקור בכפר. המטרה היתה בית ריק השייך לבעל החווה. הבית חובל אף הוא ורהיטיו נופצו.

בכוח החל לסגת לעבר ישראל. בשלב זה אירעה תאונה מצערת, שהביאה לפציעתם של שבעה חיילים ישראלים בשטח ירדני. מטען של חומר נפץ בידיו של אחד הקצינים הישראלים התפוצץ בעת סידורו. החיילים אירגנו מיד עזרה רפואית. הפצועים הושכבו על גבי אלונקות. בגדה הישראלית של הירדן המתינו אמבולנסים. הפצועים קשה יותר פונו תוך פרק זמן קצר בהליקופטרים.

כך תיאר למחרת היום, רדיו רבת עמון, את הפעולה המשולשת בשטח ירדן: “כנופיות האויב בשטח הכיבוש של פלשתין, בציעו הלילה פעולות התגרות חאורך קו שתיתת הנשק. פטרול ישראלי חדר לכפר מנשיה שליד נהריים והתנגש בכוחותינו. מפקד הפטרול הישראלי נפגע. אחר כך הותקפו, באותו מקום, שתי חוות חקלאיות ושני מבנים בהן נהרסו. שני ילדים ושני פועלים נהרגו. כן נפצעו מספר חקלאי בג’נין, בו היו חילופי אש והאויב הובס. חומרי־הנפץ שהצליח להניח בבתים קיצוניים של המקום, גרמו לפיצוץ הבתים הללו. בקלקיליה פוצצו שתי תחנות דלק בקצה הכפר. כל הפעולות הללו בוצעו בעת ובעונה אחת. לאויב נגרמו אבידות – אך הן אינן ידועות בדיוק. ישראל הכינה את פעולתה התוקפנית בעת שהעבירה למועצת הבטחון תלונה על פעולות שבוצעו, כביכול, בשטחה. ממשלת ירדן דרשה כינוס דחוף של ועדת שביתת־הנשק המשותפת”.

פרק מב: “ביקור” שלישי בקלקיליה

חמישה אזרחים ירדנים נהרגו ושלושה אחרים נפצעו בפשיטת האזהרה המשולשת של צה“ל בירדן. רצה הגורל – ואולי לא היה זה מקרב לבד – שהפשיטה נערכה דווקא באותם ימים, שבהם נערכה ועידה של מנהיגי מדינות ערב בקהיר. פרשנים מדיניים נטו ליחס, מסיבות שלו קשה לנחש אותן, את הפשיטה כ”נושא“נוסף שהוגש לועידה ע”י ישראל. הם גם חיוו את דעתם שירדן תנקוט צעדים מתאימים למניעת הישנותן של חדירות אנשי “אל־פתח” לשטחה הריבוני של ישראל.

ואמנם המלך חוסיין הזדרז לכנס את שגרירי שלוש מעצמות המערב בארצו להודיע באמצעותם לישראל, כי ממשלתו אינה תומכת בארגון הטירור. במקביל לכך סייר חוסיין באיזורים שנפגעו והורה למפקדים המקומיים לתגבר את הכוחות כדי למנוע הישנותן של פעולות מסוג אלה. ירדן אף הגישה למועצת הבטחון איגרת על פשיטת צה"ל, אך לא דרשה את כינוסה.

מדוע נקטה ירדן כפי שנקטה? קודם כל יש לייחס את הדבר להבנת הרקע הכללי. מסתבר, כי ארגון “אל־פתח” שכלל באותה עת כמה עשרות חברים, רובם פושעים פליליים לשעבר, ביקש למוטט את משטרו של חוסיין. משום כך לא היססו מנהיגי הארגון להפיץ כזבים אודות פעולות חבלה מוצלחות שאנשיהן ביצעו, כביכול, בשטח ישראל וזאת על מנת להבליט את חולשתה של ממשלת ירדן. ב“מגעיה” הצבאיים עם ישראל, היתה סיבה להתאפקותה של ירדן; הפשיטה המשולשת היתה הראשונה שביצע צה"ל בשטחה של מדינה זו מאז מבצע “קדש”. מתוך אופיה יוצא־הדופן של הפעולה למדה הממשלה הירדנית, כי פעולות־התגמול הבאות עלולות להיות חמורות פי־כמה.

מדינות ערב האחרות הסיקו אף כן לקחים מהפשיטה המשולשת של צה“ל בירדן. הגדילה לעשות סוריה, אשר טענה כי יש קשר בין הפעולה לבין תגובות צה”ל לגבי פעולות ההטייה. סוריה טענה, כי הפגיעות הקודמות במשמר־הירדן בתל־דן והפעולה החדשה לא הרחק מהירמוך מלמדות, כי צה"ל מתכוון לנקוט אמצעים שונים כדי למנוע את עבודות ההטייה המשותפות של מדינות ערב.

כעבור כמה חודשים, ב־12 באוגוסט, ניתנה עדות מוחשית נוספת לתיאוריה המפורטת לעיל. מטוסי חיל־האויר הישראלי הרסו את ציוד ההטייה הסורי מול אלמגור, שהותקפה קודם להן באש ארטילריה סורית. ממשלת סוריה הסיקה, כי הסיכויים להמשיך את מפעל ההטייה – הגיעו לנקודת האפס.

חודש לאחר מכן, ב־5 לספטמבר 1965, הציף בשעה 1 אחר חצות, אור בוהק את איזור הפרדסים בשרון המזרחי. מיד לאחר מכן הופרה דממת הלילה בשורת התפוצצויות עמומות. מעבר לפרדסים, בתחומי העיירה הירדנית קלקיליה, עלו לשונות אש השמימה.

אותה שעה היו כוחות צה"ל שביצעו פעולת תגמול נוספת בקלקיליה, בדרכם לשטח ישראל. בשעה 1.40 אחר חצות. ב־45 דקות לאחר תחילת הפעולה, התיצב מפקדה בפני אלוף הפיקוד ודיווח: “המפקד, כולם חזרו בריאים ושלמים. סיימנו את המשימה שהוטלה עלינו. 11 בארות מים חובלו ונהרסו”.

מדוע “ביקר” צה"ל בקלקיליה בפעם השלישית? שלושה ימים קודם לכן פוצץ חבלן של “אל־פתח” את משאבת המים של משק אייל, השוכן מול קלקיליה. הירדנים האמינו, כי עוד באותו ליל תבוא פעולת תגמול, אמנם במשך הלילה הורגשה עצבנות בלתי רגילה בשטח הירדני. תגבורת של כלי־רכב צבאיים זרמו ללא הרף לעבר המוצבים הקדמיים.

האות לפעול ניתן רק כעבור יומיים, כאשר המתח בצד הירדני רפה. בגלל אופיה המוגבל של הפעולה היו זקוקים למספר מועט, יחסית, של לוחמים.

בחטיבת הצנחנים, עלה הביקוש עשרת מונים על ההיצע. עד מהרה נפתחה “פעולה” מיוחדת במינה: עשרות לוחמים פנו בתחינות, בבקשות והשתדלות. בסוף לאחר עמל רב, נקבעו היוצאים לפעולה.

בפעם הראשונה בתולדות צה"ל נשאו עמם משתתפי הפעולה, בנוסף לנשקם האישי מטעני חומר־נפץ, גם “חומר” בלתי שיגרתי: כרוזים כתובים בשפה הערבית. בהוראות שנמסרו להם טרם היציאה. נצטוו הלוחמים להניח את הכרוזים ליד שרידי המשאבות, אחרי פיצוצן.

דובר צה“ל נימק, מאוחר יותר, את הגורמים העיקריים לבחירת בארות המים כיעדים לחבלה בקלקיליה. “הטעמים העיקריים היו: קלקיליה משמשת בסיס יציאה ונסיגה לחבלני ה”פתח”, שהרבו לחבל במתקני מים בארץ. בעיירה הערבית מתגוררים אלפי ערבים. אם כל אחד מהם יספר לבן משפחתו, או חברו בעיר השכנה, על קורות אותו לילה – יש להניח שגורם “ההרתעה” לא יהיה מופשט".

המרחק משטח ישראל ליעדים היה ק“מ אחד בלבד. אך כדי שלא יתגלו טרם זמן ע”י החיילים הירדנים, הלכו הלוחמים, חלקם בעלי נסיון קרבי בפעולות תגמות קודמות, עקב בצד אגודל, לעבר הפרדסים, שבהם נמצאו הבארות.

זמן קצר לפני “שעת השי”ן" – 1 אחר חצות, היו כבר כל הלוחמים שרועים בקרבת הבארות, כשהם ממתינים לאות לפעול.

את דממת הלילה הפריעו, מדי פעם, נביחות כלבים. לרגעים נדמה היה, כי הם גילו את הכוחות הקטנים שהתחבאו בפרדסים. כאשר ניתן האות, נפרצו דלתות המבנים, שהיו נעולות, הלוחמים וידאו היטב שאין נפש חיה בסביבה.

בשעה היעודה נשמעה קריאה מסורתית: פיצוץ! תוך שניות נשמעו קולות נפץ. תוך שניות קרסו תחתיהן 11 בארות.

סיפר מאוחר יותר, אחד המפקדים: “בכמה קומות שבהן פצצו משאבות דיזל, השתלהבה אש גדולה, שהוזנה ע”י הדלק סביבה".

בשעה שהלוחמים היו בדרכם לגבול הישראלי, כשכמה מהם נושאים עמם “מזכרות”, נפתחה לעברם אש משני פילבוקסים. מפקד הפעולה הטיל על כוח מיוחד לשתק את מקורות האש. נשמעו קולות נפץ של רימונים ותת־מקלעים ואחר השתרר שקט באיזור.

עוד טרם חצו הלוחמים את הגבול התעוררו המוצבים הירדנים האחרים לפעולת־נגד. עד מהרה הונחתו פגזי 81 מ“מ על בתי משק אייל, שכל תושביו נמצאו אותה שעה, לפי בקשת צה”ל, במקלטים. ההפגזה נמשכה מחצית השעה.

למרבה המזל היא היתה בלתי מדוייקת והנזק שנגרם היה מועט. לא היו נפגעים.

הביקור השלישי בקלקיליה עשה את שלו. מכאן ואילך היה השרון המזרחי, אחד האזורים השקטים במדינה.

פרק מג:: הריסת בסיס “פתח” בירדן

ב־17 בפברואר 1966 גונתה ממשלת ירדן בעקבות פעולה עוינת שבצוצעה בשטח ישראל, ע"י ועדת שביתת הנשק המעורבת. ממועד זה הלכו ורבו פעולות טירור של חבלני “פתח” שבאו משטח ירדן, האזהרות החוזרות ונשנות של ממשלת ישראל, כלפי הממשלה הירדנית לא נשאו, למרבה הצער, את פריין.

נותרה, איפוא, אלא הברירה ללמד לקח את ירדן, בדרך היחידה שהיתה מובנת לה. בליל שבת, 29 באפריל, הותיר צה"ל את “כרטיס הביקור” שלו בשלושה בסיסים של “פתח” בשטח ירדן: בכפרים קלעת וקרעת בצפון, ובכפר חירבת־רפאת בדרום.

בשתי הפעולות הוכיחו חיילי צה"ל, כמה הם נבדלים מחיילי־צבאות אחרים. הם לא פגעו באזרחים שלווים וגבו את חובם רק מאנשי “פתח”. 15 מהם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. 14 מבנים שהיו שייכים לארגון הטירור נהרסו.

בפעולת התגמול בקלקיליה היו מצויידים הלוחמים בכרוזים. לפני היציאה לפעולה בקלעת וחירבת־רפאת ניתנו ללוחמים סוכריות, לשם חלוקתן בקרב ילדי הכפרים (“צה”ל הוא צבא המדבר בפצצות ובסוכריות, בהתאם לצורך“, העיר בעקבות הפעולה, אחד ממפקדיו הבכירים של צה”ל).

הכוח שיצא לפעולה בקלעת, נתקל בתקלה בלתי צפויה, כבר בראשית הפעולה. מתוך שוחת־מארב מוסווית, שהיתה ממוקמת במרחק כ־20 מטר מערבית לכפר קלעת, נשמעה לפתע קריאה: “וואקף! מן האדא?” (עצור, מי זה?).

פקודת ההזדהות הפתיעה, כמובן, את הלומים הישראלים, אבל הם לא איבדו את עשתונותיהם. במקום להזדהות השיבו הלוחמים בדרך אחרת: 3 רימוני־יד הושלחו לתוך השוחה. נשמעה התפוצצות. מיד לאחריה הסתערו הלוחמים והרגו את הליונרים שהיו בשוחה.

פעולת התגמול החלה טרם זמנה. התגלותו של הכוח הביאה להתעוררות כללית במוצב הירדני. אש מקלעים צולבת נפתחה לעבר הלוחמים הישראלים, אבל אלה לא שעו לה, עשו את דרכם בדילוגים מהירים לעבר היעד – כפר קלעת.

הכוח התחלק ליחידות משנה. שתי יחידות הוקצו לפיצוצם של ארבעה מבנים של ה“פתח” בכפר. יחידות אחרות הוצבו בחסימות במבואות הכפר.

הלחימה בכפר היתה קשה, מאחר וניתנה, כאמור, הוראה מפורשת לא לפגוע באזרחים. את הלוחמים הטרידו גם שני חיילים מ"מהמשמר הלאומי שצלפו לעברם כל העת. סיפר מאוחר יותר מפקד הכוח: “עקפנו אותם במהירות מצד שמאל והצלחנו להפתיעם מאחור. כשגילו אותנו ניסו השניים להימלט, אך צרורות התת־מקלעים השיגו אותם והם נהרגו. ברגע זה הבחנו בקומנדקר ירדני, שנסע בדרך העפר המוליכה לכפר. הוא נסע ללא אורות. מרגע שחשנו בו, העלינו אותו על הכוונת. אנשי החסימה לא הכזיבו. הם שיגרו לעבר המכונית פגז, היא התהפכה ושלושת נוסעיה, אנשי “פתח” נהרגו גם הם”.

טיהור הכפר נמשך כרבע שעה. חוליות קטנות של לוחמים סרקו את הבתים והחצרות. התושבים לא העזו לצאת החוצה. השליטה על הכפר בן 75 הבתים, היתה מוחלטת, חיילי הלגיון ניסו למנוע את משך הפעולה ופתחו באש מכיוונים שונים, במבואות הכפר. אע"פ כן לא הופרעו החבלנים במלאכתם. ארבעת הבתים שבהם התגוררו אנשי “פתח”, ומהם יצאו לפעולות חבלה וטירור בשטח ישראל, סומנו לקראת פיצוצם.

סיפר אחד החבלנים בתחקיר של הפעולה: “פרצתי לאחד הבתים בראש החוליה. מצאתי את בעל הבית עומד ליד רעיתו, מאחוריהם הסתתרו ארבעה ילדים. הילדים בכו, אמם היתה על סף היסטריה. מה עשיתי לכם! אל תהרגו אותי!” התחנן הבעל, כשהוא מנסה לגונן בגופו על ילדיו. אמרתי לו שאיש לא יפגע בו ובמשפחתו, אולם ביתו יהרס בגלל היותו איש ה“פתח”. תגובתו של הבכיין היתה: “ימח שמו של ה”פתח“! יחי היהודים!” אבל היא לא עזרה לו"…

הבתים פונו. אחר חצות החלו כוחות המשימה לפנות את עמדותיהם ולהתארגן לנסיגה. בדרך חזרה, כאשר נשמעו התפוצצויות הבתים, לא יכלו הצנחנים הצעירים, שזה להם ביקורם הראשון “בחוץ לארץ” לכבוש את התרגשותם.

הכוח שתקף את כפר קרעת, הידוע גם בשם “חירבת אל ארבעין”, נאלץ לחצות את הירדן בדרכו ליעדו. הכפר נמצא 3 ק"מ מזרחית לירדן, שהיה באותה תקופה קו הגבול.

חציית הירדן נעשתה בהליכה, כשהמים מגיעים עד למותניהם של הלוחמים. הנשק האישי וחומרי הנפץ הוחזקו בידים מורמות.

ההתקפה על כפר קרעת “העמידה על הרגלים” את המוצבים הירדנים באיזור. מוצב ירדני ששכן בבנין המשטרה בשיך־חוסיין (דרומית מזרחית למשק מעוז חיים שהותקף ביריות ימים מספר קודם לכן) נתקף בעצבנות יתרה ופתח באש לעבר שטח ישראל. אחד הכוחות אשר “פקח עין” על בנין המשטרה, פתח בקרב אשר נמשך כשעה. בקרב זה הורעש בנין המשטרה בפגזי תותח לא־רתע (תול"ר) שהיו מצויים בידי הלוחמים. הירדנים ניהלו קרב אבוד מהבנין הדו־קומתי, שצריח גבוה הזדקר מאחד מאגפיו. פגיעות התול“רים היו מדוייקות למדי. למרות זאת לא נטשו הלגיונרים את הבנין ופסגו את הפגיעות באומץ לב. בינתיים אחזה אש באגף הדרומי של בנין המשטרה. אש התול”רים לא הירפתה מהמטרה.

ספר אחד הצוותים של התול“רים: “… להחטיא פגיעה בבנין גדול זה, זה כמו לפספס סטירת לחי על פרצוף ממרחק של חצי מטר. ירינו עשרות פגזים כולם פגעו. אש התגובה הירדנית היתה בתחילה חזקה אולם היא הלכה ונחלשה. לקראת סיום ההרעשה שלנו פתחו הירדנים באש מרגמות. אחר ההרעשה שלנו אנו בטוחים שבנין זה שוב לא יוכל לשמש כבסיס מגורים לחבלני ה”פתח”.

שעה לאחר תחילת הרעשתו של בנין המשטרה, פסקה האש ויחידות ההרעשה החלו בנסיגתם. גם הירדנים הפסיקו את אשם.

מועד סיום הפעולה בקרעת חפף את מועד סיומה של הפעולה בקלעת. לכוח הישראלי היו שני פצועים קל.

את הפעולה בכפר חירבת־ראפת ביצעה יחידת צה“ל מוצנח. על הכוח הישראלי הוטל להשתלט על הכפר השוכן סמוך לחברון, מרחק של כ־3 ק”מ מהגבול הישראלי (“הקו הירוק”) ולפוצץ עשרה בתים של חבלני ה“פתח” ששימשו גם בסיסים לשיגור מחבלים.

מפקד הפעולה רפול, אמר ללוחמים לפני היציאה: “הפעולה תתבצע כתגמול, נוכח הפעולות המוגברות של ה”פתח" בשבועות האחרונים. ההוראה היא לא לפגוע באנשים. רק לפוצץ בתים. אין ללחוץ סתם על ההדק. הפתיחה באש תיעשה רק לפי הוראה. כל בית יבדק היטב לפני פיצוצו, חבל שישכב ילד תחת הריסות… אם יפגע מישהו משלנו או מישהו משלהם, תהיה ההצלחה חלקית בלבד. ההצלחה תהיה מלאה אם לא יפגע מישהו משלנו ומשלהם גם יחד".

דברים כדורבנות אלו הדהדו באוזניהם של הלוחמים כאשר עלו על המשאיות לדרכן, סמוך לגבול ליד באר־שבע. לפני היציאה חולק הכוח לכוחות משנה. על אחד הכוחות הוטל לטהר את חלקו המערבי של הכפר. כוח שני צריך היה לחסום את מרכז הכפר במטרה למנוע את התערבותם של תושבי החלק המזרחי והכפרים הסמוכים. לכוחות הללו סופחה יחידת חבלנים לצורך ביצוע הפיצוצים.

במקביל הוקצו שלוש חסימות למניעת תגבורות. הראשונה התמקמה בציר סמוע־חברון, השניה – בדרך הפטרולים ליד משטרת רוג’וב מצפון והשלישית – מצפון משטרת מטאפה.

בין משתתפי “הפעולה הדרומית”, היו לוחמים שהשתתפו בפעולות תגמול בימים שקדמו למבצע “קדש”, כחיילים וכמפקדים, עתירי נסיון קרבות. בין הלוחמים היו אף כאלה שזה מקרוב התגייסו וזו היתה להם “טבילת־האש” הראשונה.

התנועה אל היעד בוצעה בשקט מכסימלי במהירות רבה. סיפר על כך מפקד הפעולה: “השטח היה קשה מאד. עליות וירידות רבות היקשו על ההליכה. ראינו בדרך אוהל וביצאנו פעולת־איגוף, כדי לא להתקל במישהו. באנו אל הכפר מכיוון דרום והתחלנו בהכנות לפעולה”.

השעה היתה 10.45. תצפית אחרונה לעבר הכפר. בשעה 11 בדיוק החלה הפעולה. בדרך לא־דרך הגיעו הלוחמים לבתים הקיצוניים והחלו לפנותם. החסימות היו כבר במקומן. ההוראה היתה לפנות את הבתים המיועדים לפיצוץ ואת הבתים הסמוכים להם, כדי שיושביהם לא ייפגעו. תושבי הבתים הובלו למקום ריכוז, שסומן קודם לכן ע“י רפול. אותה שעה נחסם מרכז הכפר ע”י כוח אחר במטרה למנוע “הפתעות” בלתי־נעימות. קשיים לא מעטים נגרמו הודות למציאותם של בעלי חיים. התושבים המפונים ביקשו בתוקף לקחתם. לפחות במקרה אחד העדיף תושב הכפר את חמורו על ילדיו. הלוחמים הישראלים איפשרו לו לקחת גם את החמור.

לפתע, נפתחה אש מאחד הבתים לעבר הלוחמים. הם חיסלו את מקור האש. מפקד כוח טיהור סיפר לאחר מכן: “נכנסנו לתוך הבתים, היו בתוכם מעט מאד גברים. המון ילדים ונשים. הפינוי בוצע ללא בעיות מיוחדות, כמעט ללא צעקות. כל בית נסרק ארבע פעמים לפחות. לפני הפיצוץ בדקתי אישית כל בית, דאגתי גם שהילדים יקבלו סוכריות, במקום הריכוז, בנוכחות הוריהם”.

מחוגי השעון הורו על השעה 12.12 אחר חצות. באותה שעה נשמע פיצוץ אחיד. עשרה בתים קרסו תחתיהם.

בשעה שאחד החבלנים בדק את תוצאות הפיצוץ נפתחה אש מבתי הכפר המזרחיים ומכפר סמוע הסמוך. כפר זה ישמש ביעד הבא של צה"ל.

לפתע הגיח גם פרש חמוש רכוב על גבי סוס. גם הוא פתח באש לעבר הלוחמים הישראלים. פצצת בזוקה אחת חיסלה אותו.

תוך כדי צעידה מהירה בחזרה לשטח ישראל, נפתחה אש חזקה מתוך משטרת רוג’וב, שחצצה בין הכפר חירבת רפאת לבין גבול ישראל. כדי שזו לא תפריע לדרך הנסיגה של כוח הפשיטה, ניתנה הוראה לשתק אותה. הוראה זו בוצעה בעזרת תותחים לא־רתע. אור יום הציף את הסביבה כולה. פצצות התאורה נורוו אל־על ולאורן ירו התול"רים ללא הרף במשך שעה ארוכה.

“עשינו את בנין המשטרה כמו גבינה שוויצרית” – סיפר אחד הלוחמים.

כאשר סוכמו שלוש הפעולות בבסיסי ה“פתח” היה לרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין סיבה להיות שבע רצון: כל החיילים חזרו בשלום לבסיסיהם ובמקביל אף אחד מהאזרחים הירדנים לא נהרג,

הוא הגדיר את שביעות רצונו כדלקמן: “…עשיתם בדיוק מה שנתבע מכם. עבודה טובה מאד”!

פרק מד: פשיטה לאור היום

בחודשים אוקטובר־נובמבר 1966 רבו והלכו חדירות של מחבלים משטחה של ירדן לישראל. בחדירות אלו – 13 במספר, נטלו חלק חוליות של שני ארגוני טירור חדשים" “אל עציפה” ושל “עבד אל־קדר אל־חוסייני”. המלך הירדני, גילה בניגוד למצופה, פאסיביות בריסון המחבלים. בירדן הוגברה הפעילות של צבא השחרור הפלשתינאי. מוקד החבלות היה איזור הר־חברון.

ב־12 בנובמבר הגדישו המחבלים את הסאה. רכב של צה"ל עלה על מוקש. שלושה חיילים נהרגו ושישה נפצעו.

ריח של פעולת תגמול ניסר באוויר המדינה. לא ברצון קיבלה ישראל את ההחלטה לבצע פעולת־תגמול דווקא נגד ירדן ולא נגד סוריה (שחתמה באותה עת הסכם הגנה עם מצרים ועשתה מאמצים לגרור את מדינות ערב למלחמה נגד ישראל).

ישראל לא יכולה היתה שלא להגיב כפי שהגיבה. אחרי דיונים במועצת הבטחון, שבהם התאכזבה ווחזרה והתאכזבה ישראל, בגלל הווטו הסובייטי, שוב לא היה לה מקום לפעולה מדינית באו"ם. דעת הקהל הישראלית סירבה להשלים עם מחאות מדיניות בלבד. אבל הגורם המכריע החשוב ביותר היה קשור כמובן בחברי ארגוני החבלה עצמם. חוסר הגבה מוחצת מצד ישראל יכול היה להוות עידוד להמשך פעולות הרצח והחבלה באיזור.

פרשן מדיני יכתוב למחרת פעולת־התגמול בהקשר לכך: “לא יכולנו לתקוף את סוריה, כשההתקפות הרצחניות ביותר באו משטח ירדן. יתר על כן, בימים האחרונים לא היו כל פעולות התגרות רציניות מצד הגבול הסורי. אילו תקפנו את סוריה בתנאים אלה, היה הדבר מתפרש כהתקפה השואבת השראה משיקולים פוליטיים. עלול היה להתפרש שאנו תוקפים משטר פרו־סובייטי ונמנעים מהתקפה על משטר פרו־ערבי, כלומר על ירדן”…

פעולת התגמול בסמוע היתה הראשונה שנערכה לאור היום. ביום ראשון 13 בנובמבר בשעה 6.15 בבוקר חצו יחידות צנחנים ושריון את גבול ירדן באיזור הר־חברון. פעולת תגמול מעין זו, היתה כרוכה כמובן בסיכונים רבים: יתרון ההפתעה ניטל ממנה כבר בתחילה. אילו היו מגלים הירדנם יזמה ותושיה צבאית יכול היה לפרוץ קרב של ממש ולהימשך לאורכו של כל היום. אבל פעולת סמוע נמשכה שלוש וחצי שעות בלבד.

כמו פעולות קודמות ניתנה גם הפעם הוראה חמורה: להימנע מפגיעות באזרחים. היעד היתה סמוע – היא אשתמוע המקראית – כפר השוכן מדרום מערב לחברון, במרחק 4.5 ק“מ מהקו הירוק. טורים של זחל”מים וטנקים, נעו לעבר הכפר המאוכלס 4000 תושבים, שחלק מהם נטלו חלק בפעולות החבלה והטירור בשטח ישראל. מסיבה זו נלקחה בחשבון האפשרות שאחדים מתושבי הכפר כמו כפריים רבים בהר חברון, מזויינים. והזחל“מים לא עצרו בדרכם ליד חירבת רפאת, הכפר שבו הותיר צה”ל את “כרטיס הביקור” שלו חצי שנה קודם לכן. לעומת זאת נעצרו הטנקים ליד משטרת חג’ור הידועה לשמצה ופתחו בהפגזה מרוכזת של הבנין, שכוסה עד מהרה בענני אבק ועשן. מהבנין נמלטו תריסר חיילים אל הגבעות הסמוכות. חבריהם נהרגו בעת ההפגזה. הזחל“מים שעטו קדימה. הטנקים נעו בעקבותיהם. כאשר הגיעו הזחל”מים לכפר סמוע נפתחה עליהם אש מכוּונת ויעילה. זו כוונה גם אל החסימות שהוצבו סביב הכפר, במטרה למנוע בואה של תגבורת. התברר כי לגיונרים שברחו ממשטרת רוג’וס אל־מצפע, התמקמו בבתי־הכפר ועל צלע הגבעה ממול והחלו לירות, כשהם מסתייעים באזרחים בעלי נשק. הלוחמים לא שעו לאש חזקה. הם החלו בטיהור הבתים כדי לטהרם לפני הפיצוץ. סיפר אחד הלוחמים: “הופתענו למצוא רק זקנים, נשים וילדים במרבית הבתים. הגברים הספיקו לברוח להרים”.

המהומה בכפר היתה חזקה. מכל עבר נראו אזרחים מבוהלים נמלטים עם ובלי בעלי־חיים. הלוחמים הישראלים סיכנו את חייהם והיו מטרה נוחה לצליפות תוך כדי דאגתם לחיי האזרחים. באש התופת בתוך הכפר נהרג רב־סרן יואב שחם. הוא היה חייל מקצועי ולוחם בכל רמ“ח אבריו. במסגרת שרותו ביחידת הצנחנים השתתף בכל פעולות התגמול שקדמו למבצע סיני. במבצע סיני עצמו היה הקצין הראשי שהוליך את הכוח שהוצנח במעבר המיתלה. בתום הפעולה כאשר הכריז דובר צה”ל על הרוג אחד ועשרה פצועים, נשמעה קריאתו המרה של אחד מפיקודיו: “הרוג אחד, אבל אל־אלוהים, איזה קרבן”!

לאחר נפילתו של שחם ניסה נהגו של אחד הזחל“מים לפרוץ לעבר אחד המסתורים שממנו הומטרה אש תופת. החיילים זינקו מהזחל”ם ודלקו אחר הלגיונרים. קצין צנחנים נוסף נפגע בראשו ונפצע קשה.

בעוד הקרב נמשך, הגיעו משאיות לאיזור הכפר. התברר כי תגבורת ירדנית חשה לעזרה. היה זה מאוחר מדי. אנשי החסימות פתחו לעברן באש. הטנקים והג’יפים בעלי התול"רים תרמו אף הם את חלקם, ממרחק. משאית ועליה חיילי תגבורת, שנסעה בראש הטור נפגעה בפגז טנק ועלתה באש. גם המשאיות האחרות נפגעו ועלו באש.

בשעה 7.30 הכינו החבלנים 40 בתים לפיצוץ: חציים בדרום־הכפר וחציים בצפונו. תוך כדי כך הגיעו לאיזור ארבעה מטוסי האנטר ירדנים. הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין, שניצב אותה שעה במוצב הפיקוד שאל: “… היכן המיראז’ים”?

התשובה ניתנה כעבור כמה שניות ספורות: ארבעה מיראז’ים חיפשו את האנטרים ולבסוף נכנסו עמם לקרב מגע. האנטר אחד הופל, שלושת האחרים נמלטו.

הדקות חלפו, לפתע פטריית עשן. מלאכת הפיצוצים החלה ונמשכה למעלה ממחצית השעה. בכל אותה שעה נמשך הקרב סביב כוחות תגבורת שניסו לפרוץ את החסימות, ללא הצלחה. בינתיים הלך וגדל מספר הפצועים. הוחלט להזעיק הליקופטרים של חיל־האויר, בפעם הראשונה בתולדות פעולות התגמול נחתו הליקופטרים בשטח אוייב, חילצו את הפצועים והעבירו אותם לבתי חולים ישראליים. שיטה זו של חילוץ נפגעים תופעל אחרי מלחמת ששת הימים. בפעולות אלה תתרחב גם שיטת הענשה, ע"י פיצוץ בסיסיהם ובתיהם של חברי ארגוני טירור ותומכיהם.

בינתיים אספו הצנחנים שלושה שבויים, ביניהם קצין ירדני בדרגת רב־סרן, שהיה סגן מפקד היחידה הצבאית הירדנית באיזור, הוא נפצע קשה והוטס בחברת הפצועים הישראלים. למחרת הפעולה הוא מת מפצעיו. גופתו הוחזרה עם שני השבויים.

בשעה 9.45, שלוש וחצי שעות לאחר שהחלה פעולת התגמול, התקפלו הכוחות וחזרו לשטח ישראל. הם לא שכחו ליטול עמם שלל שמצאו כשהוא טעון על מכונית “לנדרובר” ירדנית. תושבי באר־שבע המתינו להם בשעה שהם ערכו מצעד נצחון בבירת הנגב, הם מטירו עליהם פרחים וסוכריות, למשל היה זה מצעד יום העצמאות.

במשך שעה ארוכה שיבח הרמטכ“ל, בישיבת הממשלה אליה הוזמן, את הדייקנות וכושר הביצוע המעולה של הכוחות שנטלו חלק בפשיטה. ראש הממשלה, לוי אשכול, אמר, כי פעולת צה”ל נועדה בעיקר כדי להזהיר את תושבי ירדן המתגוררים באיזור שממנו חדרו המחבלים לשטח ישראל: “אין להעלות על הדעת!” אמר אשכול, “כי 13 פעולות החבלה שבוצעו בחודשים האחרונים בתוך שטח ישראל, לא נעשו ע”י חבלנים שזכו לגיבוי מוסרי ומעשי מצד האוכלוסיה האזרחית בכפרים הירדנים שבאותו איזור. נוצר הכרח להעמיד את האזרחים הללו על האחריות המוטלת עליהם".

מה היו התגובות הערביות?

רדיו רבת־עמון שידר כמה דקות לאחר תום שיחה עממית בלהג בדווי, שבה נאמר בין השאר: “מה אתם הציונים לעומת הגיבורים של צבא חוסיין? בשעת מלחמה “נבלע” אתכם. אנו עומדים הכן על המשמר ונקצור אתכם! אתם באתם לחברון באמצע שעת הלינה. יחי צבא ירדן! גיבורי צבא חוסיין בן טלאל אינם יודעים רחם”! התגובה המאוחרת יותר של הרדיו הירדני היתה רצינית: “חטיבה ישראלית תקפה הלילה אחת משתי מחנות משטרה באיזור הר־חברון, היחידה הישראלית חצתה את הקווים בסיוע כוחות אוויר ושריון וניתן לה גם חיפוי ארטילרי. כוחות הלגיון הערבי יצאו להדוף את התוקפנים אל מעבר לגבול”.

בהודעה אחרת שנמסרה ע“י נציג ירדן באו”מ, בשעה שהגיש אגרת מחאה למועצת הבטחון, מסר כי לירדנים היו 26 הרוגים (מהם 13 חיילים) ו־54 פצועים (מהם 34 חיילים).

למחרת שאל העתון הירדני “אל־מנאר”, בטאון החצר של חוסיין: “השאלה הנשאלת עתה היא היכן כל צבאות ערב, היכן המטוסים של צבאות אלה? ומה אירע לסיסמות של האחווה הערבית ואחדות הגורל מהמפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי? אם הכוח הערבי לא יפעל עשיו אז מתי יפעל”?

שאלה טובה.

עתון ירדני אחר קבע: “מטוס מצרי אחד בשמי סמוע היה טוב יותר מאלף הבטחות. אם הטילים יופיעו במצעדים צבאיים בקהיר בלבד – אזי היה המצב חמור. לא נבכה עתה על הקפאת ועידות הפיסגה הערביות, או שיתוק פעילותו של המטה הצבאי הערבי המאוחד, במקומם באה הפעלת הפידאיון. בכך נביע זעם כל הפעלת החבלנים הפלשתינאים, שגרמו לפעולת תגמול ישראלית”.

פרק מה: שש מכות סוריה

פעולת התגמול הראשונה לאור היום היו השלכות צבאיות שעתידות היו לתת את פריין כעבור מחצית השנה, במלחמת ששת הימים. הסביר בהקשר לכך אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש: “היתה זו הפעולה הראשונה שבוצעה מעבר לגבול לאור היום בקנה מידה נרחב. נוכחנו לדעת שניתן לבצע תנועה גדולה, תוך כדי הפעלת עוצמת אש חזקה ויעילה. למדנו לדעת, למשל כי בכמה טורי שריון ניתן לכבוש את הגדה המערבית כולה. למדנו להכיר את האוייב כפי שהוא ודבר זה עודדנו. הניסוי של צנחנים על גבי זחל”מים ובשיתוף פעולה עם טנקים הצליח מאד".

בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים שררה אווירה חמה, בגבול הסורי. אזהרותיה החוזרות ונשנות של ישראל, שלפיהן תגיב בחומרה אם יימשכו ההטרדות הסוריות, לא נקלטו.

ב־7 לאפריל 1967 בשעות הבוקר החלו החיילים הסורים לירות בקצב מוגבר. טנקים ישראליים החזירו אש והתפתח קרב שריון. אלא שהסורים החלו לפתע להרחיב את המערכה והחלו להפגיז ישובים.

רשות הדיבור ניתנה לחיל האוויר הישראלי. היה זה ראש אג"ם אלוף עזר וייצמן, לשעבר מפקדו של חיל־האויר בצשף 8 שנים, שדרש כל העת להפעיל מטוסים בפעולות תגמול. אמנם, בתקרית שאירעה ב־14 ביולי 1966, הופעלו כפי שפורט בפרק קודם, מטוסי חיל־האוויר. תכליתה של פעולה זו היתה משולשת:

* פגיעה בציוד מכני כבד – מסוג אותו ציוד, שהיה אובייקט לפעולות סוריות עוינות (פתיחה באש, חבלות ומיקוש טרקטורים).

* פגיעה בציוד הטיית מקורות הירדן – שהיא הבטוי המעשי האנטי־ישראלי השוטף של סוריה, המדינה הערבית היחידה שהמשיכה כל העת במפעל ההטיה.

* הבהרה בשפה מובנת, כי כל עוד לא יהיה שקט בצד הישראלי של הגבול, לא ישרור שקט בצד הסורי שלו.

לאחר הפעולה אמר הרמטכ“ל: “הסורים חשבו כנראה, שיכתיבו לנו כללי הפעלה בגבול וע”י הפעלת לוחמה זעירה יאלצו אותנו להגיב בדרך דומה: בחירת אמצעי התגובה קשורה בתכלית שרוצים להשיג ולא בדרך פעולתו של הצד השני. לא הטכניקה של הצד השני היא שתקבע לנו כיצד להגיב, אלא מגמת פעולותיו והצורך לרסנו. לצה”ל זרועות ארוכות ותחבולות מגוונות וישראל תחליט על השימוש בהם כרצונה".

נוכח הצלחת הפעלתו של חיל־האוויר במסגרת תקריות בצפון, הוחלט להפעילו אף בפעולות תגמול.

כך אירע בחודש אפריל 1967. יומיים לפני פעולת התגמול של חיל־האוויר ב־5 באפריל, אמר שר החוץ, אבא אבן בכנרת: “יתכן שממשלת סוריה מניחה כי יש בידה שיטת התקפה חד־צדדית, שאפשר להפעיל אותה מבלי להסתכן בשום תוצאה בלתי רצויה לה. עלי להבהיר במלוא הרצינות, כי הנחה זו מוטעית ביסודה. אין שום מקום לספק לגבי רצונה של ישראל לקיים יחסי שקט בגבול הסורי, אך אל יהיה ספק לגבי סירובה המוחלט להשלים עם פגיעות בחיי אזרחיה ובשלמותם ובטחונם של גבולותיה”.

ביום שישי 7 באפריל, בשעת 9.30 בבוקר, נפתחה כאמור אש לעבר טרקטור בגיזרת האון. במרוצת הבוקר החל קרב שהלך והתפתח עד נחיתתם של הפגזים במשקי האיזור, לרבות תל־קציר.

דקות ספורות לאחר השעה 1 בצהרים ניתן אישור להפעיל את חיל־האוויר. לא חלפו 5 דקות נוספות ומבנה של ארבעה מטוסי הפצצה “ווטור” חלף מעל הכנרת. הם צללו בזה אחר זה לעבר העמדות הסוריות והחלו להפציצן. פטריות עשן עלו מסוללות התותתחים, נשמעו התפוצצויות. הטנקים הישראלים חדלו לירות. הפצצות חיל־האוויר נמשכו ללא הפרעה במשך 25 דקות. בעקבות מטוסי החלוץ מדגם “ווטור” – הגיעו מבנים אחרים של “אורגנים”, “מיסטרים”, ו“סופר־מיסטרים”.

בשעה 14.00 התפתח קרב אווירי ראשון. המכ"ם של חיל־האוויר גילה מטוסים סוריים הטסים במהירות מכיוון דמשק לעבר הגבול. שני מטוסי מיראז' ישראליים שפיטרלו באיזור שבין שדות התעופה הסוריים שבסיבות דמשק לבין איזור ההפצצה, יצרו מגע עם ארבעה מטוסי מיג 21. בקרב שהתפתח בין קוניטרה לבין דמשק, הופלו שני מיגים. אחד מהם נפל בפרברי דמשק (ההנחיות המוקדות של הרמטכ“ל קבעו כי יש להבטיח את מטוסי ההפצצה “מבלי לעשות חישובים של בית־מרקחת”, באשר לקביעת טווח הרדיפה המכסימלי בתוך שטח סוריה. לא בכדי סיפר הטייס שהפיל את המיג ליד דמשק, כי ראה את העיר ל”ראשונה בחייו").

בשעה 14.22 הודיע רדיו דמשק: “אחים אזרחים! נפנה את תשומת לבכם, כי מטוסים עוינים הופיעו בשמינו לפני זמן קצר. חיל־האוויר ותותחי נ.מ. באיזור החזית הדרומית הפילו מטוס של האויב מסוג מיראז'”.

בשעה 15.00 לערך התקרבה רביעית מטוסי מיג 17 בגובה נמוך לאיזור הגדה המזרחית. כל הסימנים העידו על כוונתם לתקוף מטרות קרקע. שני מיראז’ים, שחגו מעל טבריה הניסו אותם במהירות. אחד הטייסים דיווח כי יתכן ופגע באחד המיגים, אלא שטייסו הצליח להנחיתו בשלום.

בינתיים נמשכו ללא הרף ההפגזות. פגזי מרגמות נחתו בעין־גב ופגעו פגיעה ישירה ברפת. פגזי 120 מ"מ נחתו גם בגדות. לא פחות מ־150 פגזים הונחתו על מהמשק הצעיר וגרמו נזקים כבדים. אש נפתחה גם לעבר סירות ישראליות בכנרת.

בשעה 15.25 נכנסו פעם נוספת לתמונה מפציצי חיל־האוויר. הפעם הם הפציצו ארבע עמדות ארטילריות סוריות בגזרה הדרומית של האון ועין־גב) ותשע עמדות בגזרה המרכזית (מול גדות) והצליחו לשתק את האש הסורית הרצופה.

ב־15.40 נוצר מגע אווירי עם שני מטוסי מיג 21 סוריים. בקרב שנערך בגובה נמוך בין משק שמיר לבין קוניטרה הופל אחד המיגים, המיג השני הסתלק.

כעבור מחצית השעה הוגשה תלונה סורית למטה משקיפי או“ם בצפון בנוסח הבא: בשעה 9.45 בבוקר החלו שני טרקטורים ישראליים משוריינים בעיבוד אדמות שהבעלות עליהן שנויה במחלוקת, בחיפוי חיילים אשר פתחו באש כבדה לעבר שטל סוריה. טנקים ישראליים נמצאו בשטח המפורז הדרומי פתחו באש לעבר סוריה בסיוע טילים מונחים. בשעה 10.00 הסכימו הסורים לשתי הצעות להפסקת אש של האו”ם, אך הישראלים לא קיבלו אותן והמשיכו לירות. 4 מטוסי סילון ישראליים הפגיזו אדמה סורית".

בשעה 16.15 הגיחה מכיוון דמשק רביעית מיג 21 (מפקד חיל־האוויר האלוף מרדכי הוד יסביר לאחר מכן: “הם רצו לנקום. רק כך אפשר להסביר את העובדה שהסורים לא הפסיקו את שליחת מטוסיהם לזירה, למרות אבידותיהם הכבדות”). מול הרביעיה הסורית טסה רביעית מיראז’ים ישראלית. התפתח קרב אווירי. בזה אחר זה, בהפרשי זמן של 11 - 15 שניות נדלקו באוויר שלושה לפידים כבדים. מאזן המיגים הנופלים עלה לשישה. מכאן ואילך שרר שקט באיזור.

פרשן מדיני הסביר בעקבות פעולת התגמול האווירית המוחצת: “תקרית ה־7 באפריל מהווה תאריך מיפנה. היא מסיימת תקופה של כ־10 חודשים מאז ההסכם על הפסקת האש שנתקבל ע”י שני הצדדים, בתיווך יו“ר ועדת שביתת הנשק המעורבת. מוקדם עדיין לסכם סופית את התגובה הסורית, אך דומה שהיא מסמלת ראשית התפכחות. המטוסים הסוריים שנפלו, מהווים 15% מכוחו של חיל־האוויר הסורי. העובדה שחיל־האוויר הישראלי עשה בשמי סוריה כבתוך שלו, הרתיע את הסורים מפני הרפתקה נוספת בעתיד הקרוב”.

כך או אחרת, הפעולה האווירית בשמי סוריה הפגינה בצורה המוחשית והבולטת ביותר את עצמתו של חיל־האוויר הישראלי.

מפקד החיל, אלוף מרכדכי הוד סיכם את הפעולה כדלקמן:

“אף מטוס ממטוסי האויב לא הצליח להגיע לכלל פעולה ממשית. לא ניתנה להם אפשרות להפעיל את נשקם נגד מטרות קרקע בישראל וגם בקרבות האוויר לא הגיעו לכלל ירי”.

בשבת בצהרים קרא קריין רדיו דמשק: “צבאנו הגיבור לא יהיה שומר בטחונה של מדינת הכנופיות ולא יעמוד למכשול בדרכם של הפידאיון הפלשתינאים. צבאנו הגיבור והמוני הלוחמים לא יהיו אלא משענת לכל לוחם ערבי, הפועל למען החזרת פלשתינה. אנו בזירת המלחמה נלחם עד הסוף”.

כעבור פחות מחודשיים הושמד חיל־האוויר הסורי במלחימת ששת הימים.

שער חמישי: הקומנדו האלמוני של צה"ל 1967–1969

פעולות התגמול פשוט צורה ולבשו צורה, אך נשארו תמיד בגדר של פשיטות קומנדו נועזות, שהתלהיבו את דמיונם של עתונאי־חוץ מחפשי סנסציות.

אולם, פעולות־התגמול שבאו אחרי מלחמת ששת־הימים הפכו בזכותן, לפרשה בפני עצמה.

מושגים חדשים כמו: “מירדפים” “פתח” “מחבלים” וכד', הפכו מושגי יום־יום בציבוריות הישראלית.

הקומנדו האלמוני של צה"ל, שנשאר אלמוני בינתיים, נקרא להלום מחדש.

לפעולות־התגמול שלאחרי מלחמת ששת־הימים, היקף חדש – והשלכות מרחיקות לכת על תורת־הלחימה של צה"ל לעתיד.

אבל, ה“א־ח־ר־י!” המפורסם, המשיך להישמע ולהרטיט לבבות גם כשהגבולות הפכו “מתוקנים” בכורח המציאות.

מכאן, הופך כל דיווח עתונאי על פעולת־תגמול לסיפור בהיסטורה של העם היהודי הלוחם.

פרק מו: תגמול מול טירור

מלחמת ששת הימים שינתה את דמותה של מדינת ישראל לבלי הכר. גבול הקו הירוק שהיה קיים במשך קרוב ל־20 שנה (פרט לתקופה קצרה לאחר מבצע סיני) חדל להיות הגבול המשותף של ישראל עם מצרים, סוריה וירדן. התבוסה גרמה לזעזוע, דכדוך ומרירות בקרב ערבי השטחים שתחת הממשל הישראלי, בקרב ערבי ישראל הוותיקים ובעיקר בקרב תושבי מדינות ערב. הכבוד הערבי המושפל זעק לנקמה.

אירגון הפת“ח שהחל את פעולות החבלה שלו עוד בראשית 1965, החליט לחדש את פעולתו ביתר שאת. ארגון זה החל לכנות את עצמו: “תנועת השחרור הלאומי הפלשתינאי” (אל תחריר אלווטני אלפלשתיני והפת“ח מהווה ר”ת בסדר הפוך). יאסר ערפאת הוא “אבו־עמר”, קיבל על עצמו באורח רשמי את הנהגת הארגון. הוא החל ממלא את מקומו של אחמד שוקירי, שנעלם אי שם בעקבות המלחמה. במכונית המרצדס המפוארת שלו הוא החל להסתובב במטרה לגייס אנשים, נשק, כספים ואמצעים אחרים. בכל מקום אליו הגיע, זכה, ועדיין זוכה הגבר ממוצע הקומה בן ה־40, הנוהג דרך קבע להרכיב משקפי שמש ולהצטלם עם כלי נשק, להערצה בלתי רגילה. שקידתו תביא לכך שנאצר ימנהו בראשית 1969 ליו”ר ארגון הגג הפלשתינאי של ארגוני הטירור. כדי להאדיר את שמו ולהפגין את גבורתו סיפר אבו־עמר, כי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ביקר בתל־אביב. בעולם הערבי אזניים רבות כרויות לסיפור זה, כשם שהם מאמינים למבצעים מדומים רבים שיבצע, כביכול, ה’פת"ח' בשטח ישראל בחודשים הבאים.

מתוך חוברות הסברה שהחלה הנהגת ה“פת”ח" להפיץ בעולם, מיד אחרי המלחמה, ניתן היה ללמוד רבות על אופיו ומגמותיו של ארגון הטירור המרכזי, שנמצאו לו מחקים בארגונים ערביים נוספים. באחת מחוברות ההדרכה של ה“פת”ח" נאמר בין היתר: “הבנתנו הנכונה את המציאות של הכיבוש הציוני מדגישה בעליל, כי החזרת הארץ הכבושה לא תיתכן אלא בדרך של השימוש בכוח מזויין כאמצעי החלטי יחיד. פעולת השחרור אינה סילוק בסיס אימפּריאליסטי בלבד, חשוב יותר מזאת: השמדתה של חברה. השימוש בכוח מזויין חייב להתבטא בצורות שונות, נוסף על חיסול הכוחות הצבאיים של מדינת הכיבוש הציוני, עד שתיעלם כל אפשרות לקיומה של חברה ציונית חדשה. אין התבוסה הצבאית לבד מטרה של מלחמת השחרור הפלשתינאית, אלא גם חיסול הצביון הציוני של הארץ הכבושה, הן האנושי והן החברתי”.

לא בכדי כתב אלוף (מיל.) יהושפט הרכבי בספרו “פתח באסטרטגיה הערבית”: “פעולת הפידאיון היא אסטרטגיה ולא טקטיקה, כלומר אפילו אם תונחת המהלומה האחרונה על ישראל ע”י הצבאות הערביים יהיה הדבר בלשון “פתח”: “סיוע טקטי במסגרת האיסטרטגיה הפלשתינאית”.

לא קשה להגדיר את יסודותיה של האידיאולוגיה ה“פת”חית" המתבססת על העיקרים הבאים:

מלחמת הגרילה בישראל נועדה בראש וראשונה לעודד את התודעה הפלשתינאית.

מטרת המלחמה היא חיסול מדינת ישראל וגירוש תושביה (עד למלחמת ששת הימים נהגו מנהיגי מדינות ערב ונאצר בראשם, לדבר על “השמדת היהודים”, “השלכתם לים” וכיו"ב). משום כך יימשכו פעולות הטירור גם אם תגלה ישראל רצון טוב ותחזיר את “האדמות הערביות הכבושות”.

מומחים אובייקטיביים אומדים את מספר חברי ארגון ה“פת”ח" בירדן, סוריה ולבנון ב־5000. מנהיגי ה“פת”ח" נוקבים, כיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם, במספר של רבבות חברים.

כלי הנשק השימושיים ביותר הם רובה הסער הרוסי ה“קלשניקוב” והמטול הראקטי ה“קטיושה”, אך גם כלי־נשק מזרח אירופיים אחרים ואפילו סיניים נמצאו בידי מחבלים שנפלו בידי ישראל.

בניגוד לאופי של לוחמי שחרור, שביקשו ומבקשים אבו־עמר ומנהיגי ה“פת”ח" האחרים לשוות לחברי הארגון, התברר לאחר חקירתם של עשרות מחבלים בכלא הישראלי, כי הם מהווים למעשה, “שכירי חרב” ומקבלים שכר קבוע מראש עבור חדירותיהם לישראל. בניגוד להתפארויות של ה“פת”ח", יתברר במרוצת הזמן, כי החלק המכריע של פעולות הטירור והחבלה התבצע מנשק מעבר לגבול (באזוקות, קטיושות וכו'). רק חלק קטן מכלל הפעולות הן חדירות לשטחה המוגדל של מדינת ישראל.

בסטטיסטיקה שתתפרסם כעבור זמן בשנתון ה“פת”ח" יתברר כי מתום מלחמת ששת הימים (12 ביוני 1968¹) ועד 31 בדצמבר 1968, נהרגו 364 מאנשי הארגון. בפרק זמן זה אירעו בסה"כ 1,288 תקריות גבול לאורך קווי הפסקת האש (מהן 920 בגיזרה הירדנית). מתוך מספר תקריות זה אירעו רק 159 חדירות לעומק מדינת ישראל.

מספר הנפגעים בפרק הזמן שממלחמת ששת הימים ועד סוף דצמבר 1968 יסתכם, לפי נתונים של צה"ל, ב־70 חיילים הרוגים ו־47 אזרחים הרוגים – כולם מפעולות מחבלים.

מול פעולות הטירור והחבלה ההולכות וגוברות, נאלץ צה“ל לחדש את פעולות התגמול. פרשן צבאי ישראלי נודע ניתח נושא זה כדלקמן: “בעיית ממדי התגמול ובחירת המטרות לתגובה קשורות לנושא הרחב של דוקטרינת ההרתעה הישראלית ולמכלול יחסי החוץ של המדינה. כיצד להגיב, נגד מי, מתי? – באיזו שיטה ובאיזה קנה מידה? – זאת היתה מאז ומתמיד שאלת היסוד הראשונה בכל פעולת תגמול או מניעה שביצענו נגד הערבים. במרבית פעולות התגמול ביקשנו לא רק להעניש, אלא להביא – לא תמיד בצורה ישירה – להפסקת פעולות האיבה נגדנו. לפני מלחמת ששת הימים פגענו ברכוש של תושבים ירדנים רק משום שמירדן יצאו חבלני ה”פת”ח“. בסמוע הגיעה דוגמה זו לשיאה, כאשר על מיקוש בגזרה הסורית הגבנו בפגיעה בצבא הירדני ובפיצוץ עשרות בתים של תושבים ירדנים. כך היה גם בזמן פעולות התגמול ערב מבצע סיני, כאשר פוצצנו משטרות ירדניות כתגובה על רצח יהודים ע”י מסתננים או פידאיון.

הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף משה דיין, שנתמנה בינתיים כשר הבטחון, ערב מלחמת ששת הימים, החל מטביע מחדש את חותמו האישי על פעולות התגמול שלאחר המלחמה, כפי שיפורט בפרקים הבאים.

בהופיעו בפני מפקדי צבא, סטודנטים ותלמידים, הביע דיין את תפישתו לגבי התגובה הישראלית. תפישה זו מתבססת על הנקודות הבאות:

“אנו צריכים להגיד: שכנינו היקרים, אם אתם תלחמו בנו אנו נלחם בחזרה. אם אתם תכו בנו – אנו נכה בחזרה. זאת לא תהיה פעולה חד צדדית. גם אם תהיה זו בסופו של דבר מלחמה היא תהיה דו צדדית”.

“אנחנו מדינה של שנים וחצי מיליון וניצבים מולנו ומסביבנו עשרות מיליוני ערבים. אין בדעתנו לא להכנע, לא לנטוש את ישראל ולא לוותר על משהו בגלל הלחץ הזה. אנו אמנם מדינה קטנה, אבל אנחנו נלחם ויש לנו אגרוף קשה”.

“מה שמותר לערבים לא ירשו ליהודים, זו לא בעיה טכנית. זאת לא בעיה טכנית להקים ארגון חבלה ישראלי בלתי־רשמי. זוהי תמימות להניח שאם אנחנו לא נקרא להם בשם יחידת צנחנים, אלא יחידת תושבי־הספר והם יהיו ארגון בלתי רשמי, אז יקלו עלינו את הדין ויאמרו, כי ישראל אינה אחראית. בשום פנים ואופן לא. אם אנחנו בעצמנו נקום לעשות אותו הדבר – נכרות את הענף של הטיעון שאנו מכבדים את הסכם הפסקת האש. ואם אנחנו נעשה את זאת בעצמנו – נהיה שותפים לכנופיה הזאת שאנו מנסים למנוע אותה”.

בראשית חודש מרץ 1968, זמן קצר לאחר שמטוסי חיל־האוויר הישראלי פגעו (ב־15 בפברואר) בבסיס “פת”ח" בירדן, נודע על גל טירור חדש שעומד להציף את ישראל. מקור הטירור היא העיירה כראמה.

עיירה זו היוותה את היעד המרכזי של פעולת התגמול הגדולה ביותר בתולדות צה"ל.

פרק מ"ז: המטרה – כראמה

ההחלטה לבצע את פעולת התגמול בלבו של בסיס החבלנים המרכזי של ה“פת”ח" בעיירה הירדנית כראמה נפלה לאחר לבטים ממושכים. היה ברור מראש, כי גם פעולה רבת היקף וממדים מסוג זה שתוכננה בכראמה, לא תחסל כליל את החבלנים הערביים ולא תפסיק את פעולות הטירור בשטח ישראל, אבל היא נועדה להכות בהלם את החבלנים, לעורר את דעת הקהל העולמית, ומעל הכל, למנוע פעולות חבלה מתוכננות בישראל.

בפעולת תגמול זו ניתנה לראשונה רשות הדיבור ליחידות ההליקופטרים של חיל האוויר הישראלי. אין זה סוד שהמבצעים המוטסים הם כיום נחלתו של כל צבא מודרני. כאשר ביקר שר הבטחון משה דיין, כמה שנים לפני כניסתו לתפקידו בדרום וייטנאם, כאורחו של הצבא האמריקני, היתה לו הזדמנות לעקוב מקרוב אחר מבצעים מעין אלו.

לאחר היכנסו לתפקיד שר הבטחון, מצא דיין בעל־ברית נאמן שלחץ כל העת לשיתופם של המסוקים (הליקופּטרים) ומטוסים אחרים בפעולות התגמול – ראש אג"ם, אלוף עזר וייצמן. המסוקים נוצלו למטרות לחימה גם במלחמת ששת הימים.

בבוקרו של יום חמישי 21 במרץ 1968, בשעה 05.30 החלה פעולת כראמה, לעומק של 12 ק“מ ולרוחב של 30 ק”מ בגדה המזרחית. מסוקים עמוסי צנחנים יצאו לעבר מזרח כראמה. המטרה היתה לסגור על עורפה של העיירה, כדי למנוע את מנוסתם של החבלנים. המסוקים חצו את הגבול, חלפו מעל מאהלים בדווים וכשהגיעו סמוך ליעדם נפתחה לעברם אש. תוך דקות הם פרקו את מטענם ויצאו בחזרה לעבר שטח ישראל.

הצנחנים התקרבו בינתיים לעיירה, השתלטו עליה ועל מחנה פליטים סמוך והחלו במצוד אחרי החבלנים. תחילה הופצו בין תושבי האיזור כרוזים שבהם נאמר: “אתם נדרשים לשתף פעולה עם כוחות צה”ל. אין לנו דבר נגדכם, תושבי המקום. לא נפגע באיש שלא יפגע בנו. כדי שלא יאונה לכם כל רע עליכם למלא מיד ובקפדנות את כל ההוראות הבאות:

1. הכנסו מיד לבתיכם.

2. לאלו אשר ברשותם נשק, יניחו את הנשק ברחוב מחוץ לבית.

3. סגרו את החלונות והדלתות של ביתכם.

4. שבו בשקט בביתכם וחכו בסבלנות עד אשר תקבלו הוראות נוספות מחיילי צה"ל.

5. לאחר שינתנו לכם הוראות נוספות, בצעו אותם בדייקנות ואיש מכם ומבני משפחותיכם לא ייפגע.

6. כל הפותח באש לעבר חיילי צה"ל מסכן את חייו.

7. זכרו, אין לנו דבר נגדכם.

על מנת שלא תפָּגעו, בצעו בדייקנות כל מה שנאמר לכם בהוראות אלה".

עתה, החל השלב השני. כל הגברים שבעיירה רוכזו במקום אחד. הילדים והנשים נתבקשו להמשיך ולהישאר בבתים. ההוראות החמורות שניתנו למשתתפי הפעולה היו שלא לפגוע בשום פנים ואופן באוכלוסיה האזרחית.

כוח אחר של צה"ל פשט על 5 תחנות משטרה ומוצבי לגיון בדרום ים המלח. אותה שעה חצה כוח שריון את גשר דמייה, שהיווה הציר הצפוני של המשימה. הטנקים נעו במהירות מזרחה, השתלטו על מספר עמדות וחסמו את דרכי נסיגתם של החבלנים.

בשעה 6 בבוקר, כאשר היתה פעולת התגמול הגדולה בראשיתה, פירסם דובר צה“ל הודעה שבה נאמר: “כוחות צה”ל החלו הבוקר בפעולה נגד ריכוזי חבלנים הסמוכים לקו הפסקת האש עם ירדן. ריכוזים אלה משמשים באופן גלוי כמחנות אימונים ובסיס יציאה למבצעי מעשי החבלה והתוקפנות מירדן, נגד מדינת ישראל ותושביה. הפעילות החבלנית מירדן גברה באחרונה. משך כחודש ימים אירעו 37 מעשי חבלה והרג, אשר הגיעו לשיאם במיקוש אוטובוס של תלמידים השבוע. כתוצאה מפעולות אלה נהרגו 6 מאזרחי ישראל, 44 נפצעו ונגרם נזק רב לרכוש”.

הודעה אחרת סיפרה ששר הבטחון, שאושפז קודם לכן בבי"ח לאחר שנפגע קשה בעת חפירות ארכיאולוגיות, הועבר לחדר מיוחד וקיבל דיווח שוטף על הקרבות.

אותה שעה מסר רדיו רבת־עמון הודעה רשמית ראשונה על מהלך הקרבות בירדן. דובר הצבא הירדני הודיע: “האוייב פתח בהתקפה בדרום עמק־הירדן. בעיקר ליד הגשרים דמייה וחוסיין. כוחותינו מנהלים קרבות עם האוייב בכל סוגי כלי־הנשק. האוייב מפעיל גם מסוקים. עד כה השמידו כוחותינו ארבעה טנקים, מספר זחל”מים וכלי־רכב אחרים של האוייב. קרבות עזים נמשכים בדרום. כוחותינו שולטים במצב“. במקביל נמסר כי המלך חוסיין כינס את ממשלתו לישיבת חירום כדי לדון ב”מתקפה הישראלית הגדולה".

פעולת התגמול התנהלה תחילה כמצופה. הצבא הירדני הממוקם על הרי הגלעד במזרח (בעיקר במוצבי הגנה לאורך הכביש העולה לעיר סאלט ומשם לרבת־עמון) לא התערב תחילה בפעולה בעיירה כראמה. הצבא הירדני לא התערב משום שברבת־עמון הבינו, כי המדובר הוא בפעולה מקומית נגד העיירה כראמה, מה גם שצה"ל הודיע כי לאחר ביצוע המשימה ישוב לבסיסו.

נראה כי תוך כדי ישיבת החירום של הממשלה הירדנית קיבל המלך חוסיין הודעת איום מארגוני הטירור, כי אם לא יכניס את צבאו לפעולה הוא יסכן את כסאו. כך ניתנה הוראה לצבא הירדני הסדיר להתערב בפעולה. התותחים הירדניים התחילו לפלוט פגזים ללא הרף. בשלב מאוחר יותר יתחילו קרבות שריון בשריון.

בינתיים החלו חלק מחבלני “פת”ח" להימלט מכראמה לעבר רכסי ההרים. הצנחנים שארבו להם החלו לעשות בהם קטל. בעת המנוסה נהרגו למעלה מ־40 חבלנים. בעיירה עצמה התגברו הצנחנים על החבלנים והחלו לרכזם לקראת לקיחתם בשבי. רק כאשר התקרבו הצנחנים לחוות שמצפון העיירה שבהן הסתתרו חבלנים, פרצו קרבות מרים. בקרבות אלו נהרגו עשרות חבלנים נוספים. גם הצנחנים ספגו אבידות.

אבל, שלב זה של הפעולה היה כדאי מכל הבחינות: מתוך 860 חבלנים שהיו בכראמה נהרגו 150. 134 נוספים נלקחו בשבי והובאו במשאיות ורכב אחר לישראל.

בינתיים הלך והחמיר המצב ליד גשר דמייה. כוח צנחנים שהוסע על גבי זחל"מים בעקבות טורי השריון, התקרב לעבר כראמה. כוח זה נועד להיות תגבורת לצנחנים הסוגרים על מנוסתם של החבלנים. הצנחנים המוסעים הצטרפו ללחימתם של הצנחנים המוטסים.

מפקד כוח השריון הורה לטנקים להמתין למרגלות רמת־הגלעד בעמדות ירי לא נוחות תוך שיקול שהצבא הירדני לא יתערב.

לפתע, נכנסה לפעולה הארטילריה הירדנית. תותחים שהיו מוסתרים במוצבים המבוצרים החלו לירות. כוחות שריון ירדניים פתחו באש לעבר פלוגת החוד של השריון הישראלי. מעתה היה ברור כי פעולת התגמול הרחיבה את ממדיה. שני טנקים ישראליים ספגו פגיעות ישירות. המצב החמיר. מפקד כוח השריון הורה ליחידת משנה לפרוץ קדימה. האש הירדנית הלכה וגברה. פגזי התותחים והטנקים גרמו לפגיעות בקרב הלוחמים הישראלים. מסוקים החלו לפנות את ההרוגים והפצועים לבי“ח “הדסה” בירושלים. המוסד הרפואי חדל לקבל חולים רגילים ונערך למבצע חירום. חדריו אוכלסו בעשרות פצועים, חלקם פצועים קשה. לא היה מנוס מלהזעיק את חיל־האוויר לסיוע. מטוסים החלו לצלול ולהמטיר פצצות על עמדות הארטילריה. הקרבות הלכו והתמשכו כבר למעלה מעשר שעות. תוך כדי כך החלו הצנחנים לפנות סופית את איזור כראמה, לאחר שפוצצו את הבתים שבהם נמצאו אנשי “פת”ח”. מפקד כוח השריון הורה לאנשיו לעשות הכל כדי לפנות את הטנקים הפגועים משטח האוייב. “אינני רוצה שתשאר אפילו שרשרת בשטח” הוא אמר. עקשנותו היתה מעבר לפקודות אשר בידו. הוא יצא אישית לשטח כדי לוודא שפקודתו שלו תתמלא הלכה למעשה.

ראש הממשלה ומ"מ שר הבטחון, לוי אשכול, הודיע אותה שעה בכנסת: “לא נותרה ברירה אלא פעולת התגוננות עצמית. אחרי מעשי ההתגרות והחבלות הרצחניות מאדמת ירדן בתוך שטח ישראל. חרף פעולה זו שנכפתה על ישראל, פני ישראל לשלום וככל שירדן תשמור על קיום הפסקת האש ישרור שקט משני צידי הגבול”.

בשעה שנעשה נסיון אחרון לחילוץ הטנקים הפגועים, סוכמה כבר פעולת צה“ל בדרום ים המלח. סיכום הפעולה הראה כי יחידות צנחנים מוטסות במסוקים ושריון הלמו בחמישה ריכוזים בסאפי, ששימשו כבסיסי־אימונים של אנשי “פת”ח”. הפעולה הצבאית היתה “אלגנטית”. לא נפגע בה איש מחיילי צה“ל, למרות שהיא בוצעה, בחלקה, בשטח הררי ובוצי וחרף התנגדותם המזויינת של אנשי ה”פת“ח”. בסה“כ נהרגו בפעולה זו 20 אנשי פת”ח, כמה עשרות אחרים שנכנעו נלקחו בשבי. נלקחו שלל מרגמות, כלי רכב, ציוד צבאי ומפות ומסמכי מבצעים.

גם באיזור זה הוזהרו האזרחים באמצעות כרוזים לבל ינסו להפריע את חיילי צה“ל במלאכתם. את הפעולה סיכם מפקדה כדלקמן: “נאלצנו לבצע איגוף עמוק בגלל קשיי השטח, כדי להגיע ליעדים שהוקצו לנו. לשם כך נאלצו השריון והזחל”מים לעבור כ־50 ק”מ בשטח מלא ערוצים. הסברתי למפקדי הכוחות לפני הפעולה שהמטרה היחידה היא לתפוס אנשי פת“ח וכולם נשמעו להוראה זו בקפדנות. פוצצנו את כל המטרות שסומנו לנו ובתים ששימשו למגורים של אנשי פת”ח. בסה“כ פוצצו 5 תחנות משטרה ומוצבים שלידן”…

למעלה מ־12 שעות נמשכה פעולת התגמול הגדולה. שעות ספורות לאחר שחזרו כל הכוחות שהשתתפו בפעולה לבסיסם נערכה מסיבת כתבים צבאיים, בהשתתפות הרמטכ"ל, רב אלוף בר־לב, שנכנס לתפקידו כשלושה חודשים קודם לכן. הוא אמר: “לא רצינו לפגוע באזרחים ולא התכוונו לפגוע בחיילי הצבא הירדני. לגבי האזרחים הצלחנו עד הסוף ועד כמה שידוע לי ביצעו חיילי צה”ל הוראה זו ולא נפגעו אזרחים. באשר ללגיון הירדני, לצערנו התערבו בצורה פעילה החיילים הירדנים וכתוצאה מכך התפתח קרב באיזור כראמה, שבו היו לנו 17 הרוגים (כעבור כמה ימים נפטרו 4 חיילים פצועים ומספר ההרוגים עלה ל־21) ו־70 פצועים, רובם לא קשה.

ארבעה טנקים מטיפוס צנטוריון ושתי שיריוניות שנפגעו באש הירדנית נשרפו כליל והושארו בשטח. כן נפגע מאש נ.מ. מטוס ישראלי אשר התרסק בשטח ישראל וטייסו ניצל".

להלן גילה הרמטכ"ל כי לכוחות הירדניים הושמדו 15 טנקים מטיפוס “פּטון”, ומטוסי חיל־האוויר פגעו בעמדות תותחים ומרגמות.

פעולת כראמה היתה הגדולה ביותר לא מבחינת ממדיה, אלא גם בסיכום מאזן האבידות.

פרק מח: שיטת תגמול חדשה

האם היתה פעולת התגמול בכראמה הכרחית? מדוע פעל צה"ל בדרך שבה פעל? האין המחיר בדם לוחמים גבוה מדי?

שאלות נוקבות אלה ואחרות התעוררו כבר למחרת הפעולה. הן נשאלו ע"י אזרחים ישראלים אשר ביקשו לדעת, אם אמנם ניתן היה לפעול בדרך אחרת שתחסוך בדם יקר.

פרשנים צבאיים יטענו לאחר מכן, כי כאשר פנו לתכנן את הפעולה הגדולה, ידעו אנשי צה"ל את המערך הירדני בבקעת הירדן והמציאות הוכיחה הלכה למעשה את אמיתות האינפורמציה.

הם הסבירו למחרת הפעולה, כי מספר החיילים הישראלים שחצה את הגבול היה הגדול ביותר שיצא אי־פעם מעבר לתחום המדינה בפעולה צבאית מוגבלת. כדי להפחית עד למינימום האפשרי את מידת הסיכון של משתתפי הפעולה נקבע כי הם ילחמו באמצעות כלי שריון (זחל"מים וטנקים) ויובאו למקום הפעולה במסוקים. כמובן שהיתה החלטה מפורשת להמנע מקרב־מגע עם הצבא הירדני. ואם נפלו קרבנות כה רבים, היה זה, לדעת הפרשנים, בגלל התפתחויות צבאיות בלתי צפויות ולאור העובדה שהשתתפו בפעולה מספר רב של חיילים.

אם היו עדיין ספקות לגבי נחיצותה של הפעולה הן נעלמו, בדרך כלל, בעקבות מסיבת עתונאים עם שניים מאנשי הפת"ח – איחסן חסאן צובחי וג’ורג' תאפיק דולי, שהתקיימה יומיים לאחריה.

סיפר צובחי: “…הצטרפתי לפת”ח לאחר שהבטיחו לשלוח אותי מסוריה למצרים ולשלם לי כסף. הגעתי למצרים במטוס צבאי מצרי והובלתי עם עשרות חבלנים נוספים למחנה חמוראת אל זייתון. זהו מחנה של המודיעין המצרי. התאמנו במשך חודשיים, קיבלתי כסף והגעתי לכראמה. כאן צורפתי לחוליה בת 8 אנשים ומטרתנו היתה לחדור לגדה המערבית ולחטוף שבויים כדי שישמשו תחליף לאנשי פת“ח העצורים בישראל. הירדנים עזרו לנו בשלושה דברים: הם הודיעו לנו את תוצאות התצפיות שלהם על הכוחות הישראליים באיזור, סייעו לנו בחיפוי ע”י מרגמות ומקלעים ובפגזי וטנקים".

החרה החזיק אחריו החבלן השני דולי: “שש חוליות הוחדרו מכראמה לשטח ישראל ארבעה ימים לפני שצה”ל חדר לגדה המזרחית. שתי חוליות נוספות היו צריכות לחדור ביום הפעולה של צה“ל. הראשונה – לפוצץ מתקנים בנמל חיפה, והשניה – לחדור לבית המושל ביריחו”.

פעולת כראמה עוררה הדים רחבים בעולם. ארה“ב גינתה את הפעולה הצבאית של ישראל והסבה את תשומת הלב להשפעות הלווי שגרמה הפעולה. דובר ה”סטייט דפּארטמנט" קראה את ההודעה הבאה: “אלימות נוספת אינה יכולה להביא שלום יציב ובר קיימא במזרח התיכון. הפעולה הצבאית הישראלית נגד הטריטוריה של ירדן שבאה כתגובה על התקפה טירוריסטית, גורמת נזק לתקוות להסדר במזרח בתיכון. אנו מכירים בתוצאות הנלוות לפעולה צבאית. שום צורה של פעולה כזו אינה באינטרס של העמים באיזור”.

כאשר התכנסה מועצת הבטחון לדון בפעולה, תבע נציג ברית המועצות באו"מ, יעקב מאליק, לגנות בתוקף את ישראל ולהודיע, כי ינקטו נגדה סנקציות אם תפר שוב את הפסקת האש. נשיא צרפת דרש אף הוא גינוי.

נציג ישראל באו"מ, יוסף תקוע, גמל לנציג הסובייטי והותירו המום באומרו: "…מר מאליק ואני מכרים משכבר הימים. פעם היינו אפילו ידידים ואנו מבינים היטב איש את רעהו, אך כדי שיבין אותי טוב עוד יותר, הייתי רוצה לומר לו כמה מילים בלשונו, ברוסית. אין לי דבר נגד כל הצעדים הנעשים כדי להבטיח את שגשוגה של רוסיה, אך אני בטוח כי העם הסובייטי אינו חושב שבימינו ניתן להכות ביהודים בלי לתת על כך את הדין. (לא בכדי כינו הסובייטים את תקוע השגריר “הנושך”).

דיוני מועצת הבטחון הושפעו במידה מסויימת מאינפורמציה מאלפת, אשר פורסמה בעתון רב־ההשפעה “ניו־יורק טיימס”.

כתב העתון בירדן כתב, כי למעשה נכשלה ישראל במטרתה לחסל את העיירה כראמה כבסיס מרכזי של חבלני הפת“ח. האינפורמציה השפיעה כ”בומראנג". הטענות שהושמעו במועצה כאילו כראמה היא מחנה פליטים חפים מפשע נפלו.

פרט מאלף: הכתב האמריקני ציטט קטעי שיחה עם חבלני הפת“ח שהצליחו להימלט להרים ולחזור לאחר מכן לבסיסם ההרוס. הללו טענו כי התקפת צה”ל על כראמה באה כגמול על פציעתו של שר הבטחון משה דיין ע“י חבלני הפת”ח שהניחו מוקש מתחת למכוניתו בסימטה צרה בתל־אביב.

“ניו־יורק טיימס” צירף בשולי הידיעה את תמונתו של המלך חוסיין כשהוא סוקר טנק ישראלי שרוף.

שמונה ימים לאחר פעולת צה“ל בכראמה, ב־29 במרץ, הנחית צה”ל מהלומה נוספת על בסיס החבלנים.

יומיים קודם לכן, ביום שישי, בשעות הבוקר נשמע פיצוץ עז מכיוון מטעי הבננות של קבוצת מסדה, השוכנת מזרחית לרמת הגולן. הד הנפץ היה חזק למדי ודמה למוקש. חברי המשק מיהרו למקום הפיצוץ. ליבם ניבא להם את הגרוע ביותר. הם נזכרו, כי דקות ספורות לפני הפיצוץ, יצא הטרקטור של מטע הבננות בדרכו אל המשק. על גבי עגלת הפּלטפורמה הנגררת ישבו 8 מעובדי המטע שביקשו לאכול ארוחת בוקר.

ואמנם, הגרוע מכל אירע: בעיקול שבדרך העפר המרכזית של המשק פגע הגלגל השמאלי הקדמי של הטרקטור במוקש נגד רכב. שלושה מותיקי העובדים במטעי הבננות של עמק הירדן, אברהם סטוליאר, דב דרורי ואליהו נאור וצעיר בשם חנן סגלי, שהיה בהכשרה מקצועית נהרגו. שלושה נוסעים נוספים נפצעו קשה. בדיקה של חבלני צה"ל גילתה מוקש נוסף מסוג “מרק 7” בקרבת מקום.

אבל כבד ירד על עמק הירדן.

בעבור שעה קלה החל “יום קרב” שנמשך מהבוקר ועד החשיכה. יום הקרב החל בעקבות הפגזה ירדנית רצופה לעבר ישובי עמק בית שאן. הלגיון הפעיל תחילה מרגמות של 81 מ“מ, אך מאוחר יותר השתמש כבר בארטילריה כבדה: תותחי 115 מ”מ ותותחים ארוכי טווח “לונג טום”.

תגובת צה"ל לא איחרה לבוא. מטוסי “חיל־האוויר” הפציצו כמה מחנות של הלגיון. אחד המחנות באיזור אל־חמה, סמוך לכפר הירדני אוי קאס, הושמד כליל. מחנה שני, סמוך לדיר אבו סעיד, הושמד בחלקו. בשלב שני הפציצו המטוסים מצבורי נשק ותחמושת וערכו ביקור בכראמה ושוני, עיירות שהיו מאז ומתמיד בסיס מחבלים. (נודע כי יומיים־שלושה לאחר פעולת כראמה חזרו אל הריסותיה עשרות אנשי ארגון הפת"ח והתמקמו בה מחדש).

טנקים וארטילריה של צה"ל נכנסו אף הם לפעולה. בין היתר פגעו הפגזים בשתי מטרות ירדניות ששמשו את המחבלים באיזור: משטרת עדסיה בצפון הגזרה ומשטרת מנשיה במרכז הגזרה.

בכל אותה עת ישבו חברי המשקים במקלטיהם. היה חשש להפגזה ירדנית נוספת; ואמנם, בשעות הצהרים הופגז קשות איזור כפר רופין. אחד ממטוסי חיל־האוויר שיצא לשתק את מקורות האש, נפגע מאש תותחי נ.מ. ונראה נופל בשטח ישראל. טייסו צנח באמצעות כסא המפלט ונפצע קל בידו. במהלך הקרב הממושך שהתנהל באיזור שמטירת־צבי ועד תל־קציר, נהרג חייל צה"ל ושלושה אחרים נפצעו.

ראש הממשלה והרמטכ"ל ביקרו בליל שבת, בתום הקרב בכמה משקים. במשק אשדות יעקב אמר מר אשכול: “המדינה וצה”ל לא יחסכו כל מאמץ פיסי ומדיני למען שחרר את הגבולות הנוכחיים מן הסכנה והאיומים שהם מנת חלקנו היומיומית.

מה שקרה היום התפתח לאחר זמן ממושך של יריות והפצצות מן הצד הירדני. זו פעולה שעשויה למנוע את החבלות וההתנגשויות, אם לא בפעם הראשונה אז בפעם השניה או השלישית".

הוסיף הרמטכ“ל רב אלוף חיים בר לב: “פגענו בחמישה תותחי “לונג טום” ארוכי טווח, פגענו באותם הכפרים שבהם שולט ה”פת”ח" ומשתמש בהם. פגענו במחנות, במוצבים, במתקנים וברכב. זה לא יפריע להם אולי בעוד חמישה ימים לעשות שוב תקרית כזו, אבל אני לא בטוח בכמה־ימי קרב כאלה הם מסוגלים לעמוד. אנו ננקוט מעתה דרך חדשה: נוכיח לחבלנים שהם לא בטוחים בבסיסיהם מעבר לנהר".

הגירסה הירדנית היתה, כמובן, שונה. ירדן טענה, כי כוחות ישראל התכוונו לחצות שוב את קו הפסקת האש, כפי שעשו ב־21 במרץ בפעולת כראמה, אך “התנגדות תקיפה מצד כוחות ירדניים מנעה את ביצוע המזימה”. להלן טענו הירדנים כי הפילו 7 מטוסים ישראליים כולם בשטח ישראל, הרגו ופצעו 110 חיילים ישראלים, הוציאו מכלל פעולה 17 טנקים ושיתקו 7 עמדות ארטילריה ו־6 עמדות תצפית.

סוכנויות הידיעות דיווחו מרבת־עמון כי בעקבות פעולת התגמול הישראלית החדשה, התחזקה שבעתיים התמיכה בארגון הטירור ‘פת"ח’. צעירות וצעירים הפגינו בחוצות הבירה ודרשו לספק להם נשק.

היעד טוהר – הכנות לקראת פיצוץ.

ושוב יציאה לפעולת תגמול

צליחת הירדן.

“רפול” תת אלוף רפאל איתן. “הממונה” על פעולות התגמול.

במרדף אחר החבלנים נפצע אחד מהחיילים המועבר בהליקופטר לבית החולים.

שיתוף פעולה במרדף – ההליקופטר סורק את השטח הרודפים נחים.

ההליקופטרים מנחיתים כוחות בפעולת תגמול.

פיצוץ גשר הרכבת החיגאזית בירדן.

הגשר פוצץ המסילה נותקה.

הפצצת בסיס חבלנים.

מטוסים “נדלקים” בשדה התעופה של בירות.

שדה התעופה של בירות לאחר “ביקור” צה"ל.

יאסר ערפת מנהיג “אל פאתח”

שלל שנלקח מחבלנים.

רב אלוף בר־לב, רב אלוף רבין, ואלוף עזר וויצמן.

דומה, שאת התגובה “הפּיקנטית” ביותר סיפק העתונאי הצרפתי הידוע אייב קואו, בעתון הפּריסאי הנפוץ “פיגארו”. הוא כתב למחרת הפעולה: המבצע הישראלי האחרון נגד ירדן, שוב מבצע גמול, נשא בלי ספק את חותמו של דיין. הוא היה ברוטאלי, מאסיבי ומהיר".

במקרה או שלא במקרה פורסם בישראל כי שר הבטחון הועבר ביום שישי 29 במרץ מחדר ההתאוששות שבאגף חדרי הניתוח לאגף מיוחד באחד הביתנים הרגילים בבית החולים “תל־השומר”.

באותו יום הפגין, כאמור, צה"ל שיטת גמול חדשה: מיידית ומוחצת.

פרק מט: נחיתה אווירית בבסיס “פת”ח"

יתכן ובעוד כמה שנים יוסר מעטה הסודיות מעל שורת פעולות קומנדו מעבר לגבול, שבוצעו מאז מבצע “קדש”, רובן ע"י יחידות מיוחדות. או אז יובאו לראשונה לידיעת אזרחי המדינה פרטים על מבצעים נועזים ופעולות תגמול יוצאות דופן. חלק מפעולות אלה, שבוצעו החל ממלחמת ששת הימים, יעידו על שיטות לוחמה חדשות המבוססות בעיקרן על לוחמה זעירה. בשיטת לוחמה זו, שבה משתתף כוח קטן אך מאומן היטב, קטנים סיכויי הפגיעה, מה גם שקיים גורם ההפתעה.

מומחים צבאיים החלו מביעים בפומבי דעתם, שיש להעדיף חדירות עמוקות לתוך שטח האויב ולבצע את הבלתי ניתן לבצע, לפי העיקרון שאין מקום שאינו יכול להיות פגיע ע“י צה”ל. עתונאים שונים טענו, כי יש לנקוט לפי הכלל “עין תחת עין” בוַריאציה שונה, דהיינו: חבלות ישראליות מעבר לגבול. ב־10.4.1968, ציטטה סוכנות הידיעות סט"א, דובר ירדני שאמר: “ישראל פתחה במדיניות של הנחת מוקשים בצד הירדני של קו הפסקת האש. שלשום חדרו כוחות ישראליים לשטח ירדן, תוך כדי רדיפה אחרי חבלנים ותוך כי כך הניחו מוקשים רבים באיזור הפסקת האש, דרומית לים המלח. שני חבלנים ירדנים נהרגו בשעה שרכבם עלה על אחד המוקשים הללו…” להלן טען הדובר הירדני, כי זהו המקרה הראשון שכוח ישראלי מניח מוקשים מעבר לקו הפסקת האש. הידיעה הסתיימה כדלקמן: “…מקורות ברבת־עמון אמרו, כי לדעתם מצביעה התפוצצות המוקש על שיטת תגמול ישראלית חדשה”.

העתונות הישראלית לעומת זאת, ידעה לספר על המירדף עצמו: כוח ישראלי, שמנה כמה עשרות אנשים והוטס במסוקים, חצה את גבול הירדן בעת מירדף אחר מחבלים מזויינים, מזרחית לעין יהב. הכוח הישראלי פוצץ בית ששימש בסיס פת"ח ולקח עמו שלל נשק ומיסמכים.

בימים שלאחר המירדף פורסמו עובדות נוספות, ביזמת שלטונות צה“ל. התברר, כי הפעולה נעשתה משנודע כי עם מחבלי ה”פת“ח” שפעלו באיזור הערבה, מצויים חיילים מצרים מגדוד הקומנדו מס' 141. גדוד זה מופעל ומתודרך לפעולות חבלה בשטח ישראל ע"י השגרירות המצרים ברבת־עמון. התברר, כי ליחידות הללו הצטרפו גם קצינים וחיילים מהגדודים הפלשתינאים של הצבא הסורי. בשבועות שקדמו לפעולת התגמול־האווירית, נערכו פעולות שונות בערבה, ביניהן פיצוץ מיכל הדלק באילת, הנחת מוקשים מתחת לכלי־רכב ישראליים (לרבות האוטובוס שהסיע את תלמידי גימנסיה הרצליה) ועוד.

על קשיי פעולת התגמול באיזור מדברי שומם זה – למרגלות הרי־אדום, אמר קצין צה“ל בכיר: “…באיזור הערבה נתהווה ריכוז מסוכן של חבלנים והיה יסוד להניח, כי נקודות הכובד של מעשי החבלה והמיקוש יעברו לאיזור, לאחר שצה”ל סגר כמעט לגמרי את הגבול בבקעת הירדן, באמצעים שונים. הגבול באיזור זה ניתן למעבר בקלות יחסית ובשטח עצמו מצויים מקומות מיסתור רבים”.

היה זה שר הבטחון, משה דיין, שהורה לשנות את השיטה. לא עוד רדיפה אחר מחבלים רק בשטח ישראל, או ביצוע פעולות תגמול בבסיסים הקרובים לגבול הישראלי. השיטה החדשה קבעה, כי יש לרדוף אחר המחבלים עד בסיסיהם, ויהיה המרחק משטח ישראל אשר יהיה.

ואמנם כוח המשימה המוטס של צה“ל חדר לעומק של 30 ק”מ. היה זה בשבת בצהרים. מפקד הכוח סימן את דרכי נסיגת המחבלים וחייליו פוזרו עד מהרה בדרכי נסיגה אלה. הכוונה היתה ללכוד אותם בדרכם חזרה לבסיסם, שלא היה אלא בית־אבנים חד־קומתי מוקף מאהל ובתי חימר ששכנו בואדי פירדאן. בשעה שאחד מכוחות המשנה ארב למחבלים, קרב כוח שני לעבר המאהל. חייל דובר ערבית ובידו רמקול קרא לעבר החבלנים באזור: “…כאן חיילים ישראלים, אתם מוקפים. כל מי שירד אל הואדי וידיו מורמות, לא יאונה לו כל רע”…

הוא חזר על קריאתו כמה פעמים, אבל קריאותיו לא נענו. המחבלים שקרבו לעבר הבסיס ואלה שהיו בו החלו לחפש לעצמם מקומת מסתור. שתי קבוצות של מחבלים נראו כשהן מסתלקות לעבר המערות בהרים.

למפקד הפעולה לא נותר אלא להורות לחייליו לפגוע במחבלים. אלה עשו את מלאכתם בצורה היעילה ביותר. תחילה ירו במקלעים, אחר כך בבזוקות ולבסוף השליכו רימונים.

המסוקים השתתפו באיתור המחבלים. חיילים שנמצאו בהם המטירו אש מלמעלה. בסופו של “קציר־הדמים” נהרגו חצי תריסר מחבלים. אחדים הצליחו להימלט. בינתיים החלו החבלנים להכשיר את הבית וסביבתו לפיצוץ. הם גילו, כאמור, כלי נשק, נעלי קומנדו, כרוז פת"ח, מסמכים סודיים ואת ספריו של המנהיג הקובני צ’ה גווארה על לוחמת גרילה.

כעבור חמש דקות נמחקו מעל פני האדמה, הבית, המאהל, בתי החימר הקטנים וכן טרקטור וטרנספורמטור שניצבו לידם. המסוקים נחתו כדי לקחת את החיילים.

שלוש שעות לאחר שיחידת הקומנדו הישראלית חצתה את הגבול היא חזרה לשטח הישראלי ללא נפגעים. היתה זו פעולה מוצלחת מכל הבחינות, אך חשיבותה העיקרית נבעה מההנחות הבאות:

הריסת בסיס המחבלים והריגת כמה מהם, ימנעו פעולות מיקוש וחבלות נוספים בשטח ישראל.

העובדה שצה“ל הצליח להגיע למקומות מרוחקים מעבר לגבול, תעורר, קרוב לודאי, מחשבה נוגה בקרב אנשי הפת”ח ותחייב אותם לכלכל ביתר תבונה וזהירות את מעשיהם בעתיד.

הפעולה לימדה אותם להבין כי אין הם יכולים להיות שלווים ובטוחים בביתם שלהם, אפילו אם הוא מרוחק עשרות קילומטרים מגבול ישראל.

לפעולת התגמול הישראלית היו הדים רחבים בעולם הגדול. כמה עיתונים כתבו, כי ישראל אימצה לעצמה את שיטת הרדיפה המיידית, במשך שעות שהו כוחות ישראליים מעבר לגבול. העתונים ידעו לספר כי יריות נורו לעבר אנשי פת“ח גם מתוך המסוקים. העתון הצרפתי “לה־מונד” כתב בהקשר לכך: “הליקופטרים שירו על הטירוריסטים בעת הרדיפה היו מעוטרים בציורי ‘מגן דוד’. ברור מעל לכל ספר ששירות המודיעין של צה”ל ידע מראש על דבר קיומו של בסיס הפת”ח בירדן והמתין להם שם עם צנחנים שהונחתו במסוקים".

כעבור שבוע, ב־17 באפריל הודיע הפת"ח כי כוח צנחנים ישראלי פשט על הכפר כל־אירבעין בבקעת הירדן. במקום זה התחולל, לדברי דובר הארגון, קרב שבו נגרמו לישראלים אבידות כבידות.

להלן סיפר דובר הארגון כי הפעם השתמשו אנשי הקומנדו הישראלים ברכב משוריין.

הפעולה החדשה נעשתה, לדברי מקורות זרים, לאחר שהתברר לשלטונות הישראליים, כי המחבלים החוצים את הגבול בשעות הלילה באיזור, מצאו להם מסתור בכפר זה, אשר פונה קודם לכן מתושביו הקבועים, בעקבות הפגזות הגמול של צה"ל.

באותו חודש ב־25 באפריל, הודיעה סוכנות הידיעות הצרפתית מרבת־עמון: “צנחנים ישראלים ערכו שלשום בבוקר פשיטה במחנה עבודה כ־30 ק”מ צפונית לעקבה. המחנה שייך לחברה הצרפתית ‘ויאספאלט’, הסוללת את הכביש החדש, אשר יקשר את איזור דרום ים־המלח עם נמל עקבה.

"מסוקים ישראלים הנמיכו טוס ומאחד מהם נפתחה אש אוטומטית על מכונית ‘לאנדרובר’, בה נמצאו אותה שעה מספר עובדים של החברה ואחד המהנדסים הבריטים המפקחים על העבודות. נהג המכונית נפצע קשה ואילו הנוסעים האחרים קפצו ממנה ומצאו מחסה מאחורי הסלעים. אז יצאו מאחד המסוקים כ־20 קצינים וחיילים ישראלים ותוך איום בנשקם, אספו את כל עובדי המחנה. הם חקרו את העובדים הירדנים וניסו להשיג ידיעות על נוכחות אנשי קומנדו ערביים באיזור.

"קבוצה אחרת של חיילים ישראלים שמרה אותו זמן על ששת הצרפתים שנמצאו במקום, תוך איום לירות בהם אם יזוזו ממקומם. ירדני נלקח באחד המסוקים שהמריא מן המקום. אחד הישראלים ניסה להוציא ממנו ידיעה על מקום הימצאותם של אנשי פידאיון ואיים עליו להשליך אותו מהמסוק תוך כדי הטיסה, אם לא ימסור את הפרטים הידועים לו. כעבור מחצית השעה החזירו את הירדני לקרקע.

“הישראלים שהו במחנה העבודה משך יותר משעה וכאשר נטשוהו לקחו עמם את כל מיסמכי הפועלים והניירות שנמצאו במחנה”.

פרק נ: אנליזה של תגמול

תכיפותן הגוברת והולכת של פעולות התגמול הישראליות במחצית השניה של 1968 מול התחדשות בלתי פוסקת של פעולות החבלנים, עוררה שאלה נוקבת: האם יש טעם בפעולות התגמול?

אל“מ (מיל.) ד”ר יהודה וואלך, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל־אביב ופרשן צבאי, טרח ומצא במילון “אוקספורד” האנגלי, הידוע בהגדרותיו הקפדניות, שתי הגדרות למלה “תגמול”: ההגדרה הראשונה אומרת: “מעשה או נוהג של תפיסה בכוח הזרוע של רכוש (או אנשים) נתיני מדינה אחרת, כמעשה נקם על אבידה או פגיעה שנגרמו מידם או מידי בני־ארצם”. ואילו ההגדרה השניה קובעת: “…מעשה נקם על פגיעה או התקפה, במיוחד בלוחמה וגרימת פגיעה או עונש דומה, או חמור יותר לאויב”.

הפרשן הצבאי ניסה ליישם את ההגדרות המדעיות למציאות הבטחונית הישראלית, כדלקמן: “אם עורכי המילון הבריטי נסתייעו בדוגמות מן ההיסטוריה והסיפרות האנגלית, הרי ניסוחם כאילו נעשה על יסוד המצב השורר אצלנו מאז חתימת הסכמי שביתת־הנשק עם ארצות־ערב באביב 1949. בשנות ה־50, כאשר קיבלו ממדי הפגיעה ברכוש ובנפש מצד הערבים היקף שהיה בו משום הטרדה והפרעה בלתי נסבלת של החיים התקינים, ובעיקר לאחר הקמת ארגון ‘הפידאיון’, עברה מדינת ישראל למדיניות של פעולות תגמול. הובהר אז, ע”י דוברים רשמיים מוסמכים ביותר, כי מטרת מדיניות זו היתה להוכיח לערבים שישראל אינה יכולה אמנם להגן על כל נהג טרקטור החורש סמוך לגבול, או למנוע הנחת מוקשים בדרך עפר אל ישוב עולים, אך המדינה הערבית האחראית לכך, כלומר זו הנותנת חסות למחבלים, תומכת בהם ומסייעת להם בדרכים שונות – לא תינקה".

סיכם אל"מ וואלך: “בפעולות החבלה והטירור נגדנו וגם בתגובותינו היו עליות וירידות, אך ההגדרה שצוטטה מהמילון הבריטי שימשה, ועדיין משמשת קו מנחה לפעולתנו. כיום אין צל של ספק שצדקנו בהטלת האחריות על מדינות ערב. כל מדינות ערב, הביעו, בדרך זו או אחרת, את תמיכתן בארגוני החבלה ומעניקות להם בסיסים, תמיכה וסיוע. אופי המאבק מאלץ אותנו להגיב כמדינה המצווה להגן על חיי ורכוש אזרחיה. האם נראית כרגע דרך אחרת לריסון הפעולה החבלנית, זולת מלחמה כוללת חדשה, בה שום צד אינו מעונין, לפי שעה? אין לנו אשליות. פעולות התגובה שלנו אין בכוחן לשים קץ לחבלה הערבית, אבל יש בכוחן להקטין את היקפה, להאֵט את קיצבה ולקבוע לה מחיר”…

קיץ 1968 סימן, כאמור, מיפנה במדיניותן של מדינות ערב כלפי ארגוני הטירור בכלל ופת“ח בפרט. הללו הגיעו למסקנה כי לפי שעה לא יוכלו לגבור על ישראל ב”סיבוב" צבאי נוסף. גם התנאים הפוליטיים הבינלאומיים לא נשתנו. נותרה, איפוא, לדעת מנהיגי ערב, רק דרך אחת: החלשת כוחה של ישראל, ערעור עצביה ושבירת המוראל של אזרחיה באמצעות פעולות טירור. מנהיגים שהסתייגו מפעולות הטירור, כמו חוסיין מלך ירדן, שכינה אותו, זמן־מה לאחר מלחמת ששת הימים כ“סכין בגב האומה הערבית”, החלו להושיט עזרה גלויה או נסתרת (מתוך חקירותיהם של מחבלים ערביים שנתפסו ע"י כוחות הבטחון הישראלים התברר, כי הלגיון הגיש להם סיוע שוטף הן בדיווח מודיעיני והן בחיפוי־אש).

היתה זו אלז’יריה שדחפה, ללא הרף, את מדינות ערב האחרות לראות בפעולות הטירור חלק בלתי נפרד במלחמה נגד ישראל, מעין “תחליף זמני” למלחמה עצמה. אלז’יריה לא הסתפקה בהסתה בלתי פוסקת. בשלב מסויים היא החלה לשגר מדריכים צבאיים למחנות האימונים של הפת"ח בירדן, נוסף למדריכים שפעלו כל העת בסוריה. על מדריכים אלו הוטל לאמן את המחבלים בשיטות הפ.ל.נ. – פרט מאלף: באחד ממחנות האימונים הללו ראה כתב אמריקני תת מקלעים “עוזי” ורובי “אפ.אן” מתוצרת ישראל: מפקדי המחבלים טענו אמנם באזניו כי הללו “נלקחו שלל” בעת פעולות בשטח ישראל, אך חקירה יסודית שערך העתונאי העלתה, כי נשק זה נרכש באירופה בשוק שחור.

על רקע שינוי גישתן של ארצות ערב כלפי ארגוני הטירור, יש להסביר את בחירתו של מנהיג הפת"ח יאסר עראפת כמזכיר כללי של “הארגון לשחרור פלשתין”. נקל גם להבין הצהרה שהשמיע המנהיג באוזני כתב השבועון המצרי “רוז אל יוסוף”. אמר עראפת: “לארגון שלנו יש כספים למימון פעולות למשך חצי שנה בלבד. בכוונתי לערוך סיור בארצות ערב במטרה לגייס סכומי כסף גדולים הדרושים לנו כאוויר לנשימה”.

הוא לא שכח להכריז הכרזה דיפלומטית באותה הזדמנות: “אין לנו התנגדות למאמציהן של מדינות ערב להגיע להסדר מדיני, אך אין אנו מוכנים, בשום פנים ואופן, לפתרון מסוג זה או אחר, שיאפשר את קיומה ואת בטחונה של ישראל. גם אם יכפו על האיזור פתרון מדיני – נמשיך להלחם”.

את התשובה להכרזה זו הוא קיבל כעבור זמן קצר מידי צה“ל. בצהרי יום ראשון, 4 באוגוסט 1968, הרס חיל־האוויר הישראלי בפעולה אווירית רבת־היקף, את מפקדת הפת”ח הראשית בירדן, ליד העיר סאלט ואת שני בסיסי האימונים הראשיים, שכללו מחסני תחמושת וציוד, ובו התאמנו מאות חבלנים מפת"ח וארגוני טירור אחרים.

מדוע נבחר איזור סאלט לפעולת התגמול החדשה?

התברר, כי העיר סאלט, הנמצאת בעומק שטח ירדן, נבחרה כבסיס מרכזי חדש בעקבות פעולת כראמה. ממקום זה יצאו המחבלים לגדה. כאן הם קיבלו נשק וציוד ומורי־דרך שהובילום במכוניות עד נהר הירדן. במחנות שבאיזור סאלט היו מצויים למעלה מ־400 טירוריסטים ערביים. נוסף לחברי הפת“ח התאמנו כאן חברי שני ארגוני טירור נוספים “החזית העממית” ו”חזית הפידאיון הלאומית“. במחנה אחר, ששכן 5 ק”מ דרומית לסאלט, נמצאה המפקדה הראשית של הפת“ח. למעשה השתלטו אנשי הפת”ח, ועמיתיהם משני הארגונים האחרים, על כל האיזור והפכוהו למעין מובלעת, כפי שהיה בכראמה. בין היתר נתגלה, כי מכוניות הפת“ח נשאו שלטים מיוחדים עם האות “פ”. אזרחים ירדנים שביקשו להיכנס לאיזור, כדי לעבד את אדמותיהם נאלצו לבקש אישור מיוחד ממפקדת הפת”ח. פרט נוסף: שעות הבוקר המוקדמות הוקדשו לאימונים. השעות 11 לפנה"צ עד 2 בצהרים הוקדשו למנוחה. בשעות אלה נחו המחבלים באהליהם.

זו היתה הסיבה שהכתיבה את גיחת מטוסי חיל־האוייר הישראלי, דווקא כמה דקות אחר 1 בצהרים, בעיצומה של המנוחה.

גלי המטוסים הישראלים פעלו באיזור במשך קרוב לשלוש שעות והמטירו פצצות, פגזים ואש מכונות יריה. כאשר סיימו את מלאכתם, נותרו מאחור רק גוויות, ערי הריסות, מכוניות בוערות, מיצבורי נשק שהתפוצצו, בדי אהלים שרופים.

טייסי חיל־האוויר שחזרו מן הפעולה דיווחו, כי ביצועה נעשה עפ“י התכנית וכי כל המטרות שנקבעו להם נפגעו. שעה לאחר תום הפעולה הופיע הרמטכ”ל, רב אלוף חיים בר־לב, במסיבת כתבים צבאיים. הוא אמר: “מאז ה־4 ביוני, כאשר ישובי עמק הירדן הופגזו ע”י תותחי צבא ירדן ואנו נאלצנו להשיב בהרעשת אירביד, השתנה אופיין של פעולות הטירור הירדניות. הפרות הפסקות האש נושאות עתה אופי אחר – תקיפת אנשי צה“ל ואזרחים העובדים לאורך הגבול, חדירות לצורך מיקוש ונסיונות להקים בסיסים בשטחים המוחזקים. הפרות אלה בוצעו בקצב די מרשים. בחודש יולי בלבד היו 89 מקרים כאלו מכל הסוגים, כולם ביוזמת ארגוני החבלה או הצבא הירדני, ולעיתים בשיתוף וסיוע הדדי, כשאנשי הטירור פותחים במלאכה והצבא הירדני מצטרף”.

סיכם הרמטכ“ל: “הבסיס המרכזי החדש של הפת”ח בסאלט הופצץ היום מן האוויר ונהרס. עדיין לא ידוע לנו כמה נהרגו בהפצצה, אך ידוע שהבסיסים הושמדו. בפעולה זו הונחתה מהלומה רצינית ומפתיעה על ארגוני הטירור, שאנשיהם התהלכו עד כה בהרגשה שהם יושבים לבטח בלב ירדן. אני מקווה, שממשלת ירדן תבין מעתה שהפרת הסכם הפסקת האש, עלולה להביא עליה תוצאות לא נעימות ומרחיקות לכת ולמחבלים הוכיחה פעולה זו, כי נגיע אליהם באשר הם. ואם הם רוצים לחיות בשלום, עליהם לגנוז את הרעיון של פגיעה בישראל”.

ההודעה של הצבא הירדני, ששודרה אחרי הצהרים, מיד לאחר הפעולה, אמרה, כי בפעולת חיל־האוויר הישראלי נהרגו חמישה אזרחים ירדנים וביניהם שתי נשים וילד. כן נפצעו, לדברי הדובר הירדני, 20 איש, מהם איש צבא אחד והיתר אזרחים. לעומת זאת, טען הדובר הירדני, כי מטוס ישראלי, מדגם “סקיהוק”, נראה נופל בלהבות, צפונית ליריחו ומטוסים נוספים נפגעו.

בשעות הערב של אותו יום “תיקן” הדובר את החשבון, והודיע על 28 הרוגים ו־82 פצועים. ירדן תבעה את כינוסה הדחוף של מועצת הבטחון.

היו לה, לפעולת התגמול בסאלט, כמה לקחים.

ראשית התברר, כי אש הנ.מ. שנורתה מהמוצבים הירדנים לעבר המטוסים הישראלים לא היתה יעילה. מטוסי חיל־האוויר הירדני החדשים, שהגיעו כמה שבועות קודם לכן לשדות התעופה הירדנים, לא התרוממו כלל לקראת מטוסי צה“ל, שעשו בירדן כבתוך שלהם. טייסי חיל־האוויר הוכיחו רמה מבצעית גבוהה ביותר. הם הצליחו שלא לפגוע כלל בכלי־רכב אזרחיים, שנעו בעת ההפצצה באיזור, בהתאם להנחיות שהיו בידם. הפעולה היתה גם בבחינת מהלומה פסיכולוגית למפקדת הפת”ח.

תגובת אוכלוסיית הגדה המערבית ומזרח ירושלים על פיצוץ בסיסי המחבלים, היתה כמעט אחידה: זעם נגד מנהיגי הערבים המבטיחים ללא הרף “לשחרר את פלשתין הכבושה מטר אחר מטר”, בעוד שישראל מצליחה לחדור לירדן ללא כל קושי.

רדיו פאריס העלה השערה מאלפת משלו: “…פעולת התגמול הישראלית החדשה בירדן באה לשמש אזהרה ותזכורת לממשלת אלז’יריה, כי אין בדעת ישראל לעבור בשתיקה על אי שחרור מטוס ‘אל על’ המוחזק באלז’יריה”. היה זה רמז ראשון לקראת הבאות, אות ליכולתה של ישראל לפעול נגד פגיעה במטוסי הנוסעים שלה, כפי שיוכיחו פעולות התגמול הבאות.

פרק נא: הפשיטה העמוקה ביותר של צה"ל

בספטמבר 1968 שוב החלה להתחמם גיזרת תעלת סואץ. מאז מלחמת ששת הימים, היו הכוחות הישראלים והמצרים משני עברי התעלה במצב כוננות עליון. הוקמו ביצורים תת־קרקעיים, הוצבו תותחים ארוכי־קנה ונערכו ללא הרף תצפיות הדדיות. בדרך כלל, התחממה הגיזרה בהתאם לצרכיו הפוליטיים, הפנימיים או החיצוניים, של נשיא מצרים. כל אימת שחפץ הוא להסיח את הדעת של בני עמו מענין מסויים, או לעורר תשומת ליבן של המעצמות הגדולות, הורה הוא לפתוח באש ארטילרית כבדה לעבר הגדה המזרחית של התעלה המוחזקת ע“י ישראל. כעבור חודשיים ינסה הנשיא המצרי שיטה חדשה של צליפות הטרדה לעבר חיילי צה”ל.

באחד מימי חודש ספטמבר, פרץ דו־קרב ארטילרי שנמשך כמה שעות. בתום הקרב התברר, כי פגיעותיהם של התותחים הישראליים היו יעילות למדי. הנזקים שנגרמו בצידה המערבי של התעלה היו כבדים למדי. למחרת הקרב, הכריז רמטכ"ל הצבא המצרי: “אנו נסיים מעתה מצב של החזקת מעמד ונעבור למצב של הרתעה, אם ישראל תתגבר את כוחותיה בסואץ”.

בראשית חודש אוקטובר הירבו המצרים לטעון, כי מאז חילופי האש הארטילרית הזרימה ישראל כוח צבאי גדול לאיזור התעלה והביאה, בין היתר, טילי קרקע־קרקע. היה ברור, כי הכרזות אלה מהוות “הכשרת הקרקע” לקראת דו־קרב ארטילרי נוסף.

במוצאי שבת, 26 באוקטובר, בשעה 16.45, נשמעו בצד המצרי של התעלה קולות נפץ. התעורר חשש, כי נעשית עתה פעולת פרובוקציה, ע“י פיצוץ מטעני־נפץ, כדי לסבר את אוזניהם של משקיפי האו”מ, כאילו ישראל פתחה באש לעבר הכוחות המצרים.

ואמנם, עשר דקות מאוחר יותר, בשעה 16.55 בדיוק, פתחו מאות קני־תותחים באש כבדה לעבר כוחות צה“ל. במטח הראשון נהרגו 14 חיילים ונפצעו 31 אחרים. כעבור חמש דקות הודיע רדיו קהיר, כי כוחות צה”ל פתחו באש לעבר פורט תאופיק וכי התותחים המצריים משיבים אש. היתה זו עדות מוחצת לתיכנון המוקדם של התקרית.

תוך דקות איתרו תותחני צה"ל את מקורות האש ופתחו באש תותחים נגדית עזה. עד מהרה החלו לבעור שלושה מאגרי דלק גדולים בסואץ ובאיסמעאליה.

שני הצדדים הגישו תלונות למועצת הבטחון. מצרים התלוננה על תיגבור הכוחות והאשימה את ישראל בפתיחה באש. ישראל מצידה טענה כי היתה זו יוזמה מצרית וקבלה על כך שחיילים מאלז’יריה השתתפו בתקרית וזאת חרף העובדה שאלז’יריה היא חברת מועצת הבטחון. בימים שלאחר מכן, המשיכו המצרים בפעולות באיזור התעלה. חוליות קומנדו חצו את התעלה, בשחיה כנראה, הציבו מארבים לכלי־רכב צבאיים והניחו מוקשים. בתקריות אלה נהרגו שני חיילים ישראלים. חדירות אלה מעבר לתעלה נשאו אופי מסוכן יותר בחודש אפריל 1969, כאשר תהיה תקיפה ישירה של מוצבים ישראלים על גדות הסואץ, ע"י חיילי קומנדו מצרים. חדירות אלה לא ישארו ללא תגמול ישראלי.

ב־24 באוקטובר הכריז שר הבטחון, מעל במת הכנסת: “אנו מסוגלים להכות את מצרים מכה קשה”. הציבור הישראלי הבין את הרמז. הבינו מאוחר יותר, כעבור יומיים – המצרים.

בליל ה־1 בנובמבר 1968, חדרה חוליית קומנדו ישראלית לליבה של מצרים, במרחק של 200 ק“מ מים סוף. היתה זו הפשיטה העמוקה ביותר של צה”ל, מאז מלחמת הקוממיות. חיילי הקומנדו התפצלו לשלושה כוחות משנה. הכוח המרכזי פשט על תחנת כוח חשמלית, בעלת כושר תפוקה של חצי מיליון קילוואט, השוכנת במרחק של 250 ק“מ מצפון לסכר אסואן וכ־450 ק”מ מדרום לקהיר.

תחנת הכוח הוקמה כמה חודשים קודם לכן, במימון ובסיוע מומחים סובייטים. היא בעלת תשעה טראנספומטורים ומשמשת כתחנת כוח ראשית בקו המתח העליון אסואן—קהיר. מיקומה המדוייק הוא כ־10 ק“מ מדרום לעיירה נאג’־חמאדי, בגדה המערבית של הנילוס. הכוח חיבל קשות בתחנה וכתוצאה מכך פרצה בה אש והיא שותקה זמנית. הופסקה אספקת החשמל לכל האיזור. כוח משימה שני פשט על גשר חדש, הנטוי על הנילוס ומחבר את הגדה המערבית של הנהר, עם כביש ומסילת ברזל המצטלבים בו, בגדה המזרחית. הגשר ידוע בשמו “גשר קנא” ע”ש העיירה קנא השוכנת לידו. אורכו 750 מטר ורוחבו כ־15 מטר. אנשי הקומנדו פוצצו קטע מהגשר והוציאו אותו, באורח זמני, מכלל שימוש.

כוח משימה שלישי יצא לעבר הגשר השני, הממוקם במרחק של כ־60 ק"מ מערבית מהגשר הראשון. אורכו של גשר זה הוא 800 מטר ורוחבו 20 מטר. גם גשר זה, הבנוי במקום כבר שנים רבות – חובל. היתה זו, איפוא, פשיטה משולשת, על שני הגשרים ותחנת הכוח השוכנת על אם הדרך ביניהם.

היתה זו פעולת התגמול המדהימה ביותר של צה“ל. היא גרמה לאנדרלמוסיה בלתי רגילה במצרים. היה חשש, אמנם, לפעולת תגמול של צה”ל, בעקבות התקריות האחרונות, ומשום כך הוגברה הכוננות של הצבא המצרי בקווים הקדמיים. אך איש לא העלה על דעתו, בארץ הנילוס, שצה"ל יבצע דווקא את המפתיע, הבלתי יאָמן, ובלתי אפשרי. דובר הצבא המצרי הכריז, בבוקר שלמחרת הפעולה: “מטוס ישראלי הסתנן אמש, בשעה 10 בלילה, לאיזור נאג’־חמאדי ופגע במטרות אזרחיות. כתוצאה מכך פרצה אש ליד תחנת הכוח ונגרם נזק קל לגשר. כוחות ישראל הרגו איש אחד מתושבי המקום ופצעו שניים”.

מצרים תוסיף ותאמץ לעצמה את גירסת “המטוס הבודד”, גם בשעה שתודה, כעבור יומיים, כי פירצה גדולה נתגלתה בגדר המקיפה את התחנה (דבר המעיר יותר מכל על מציאותם של אנשי הקומנדו באיזור). מקורות זרים, שגילו פחות “נאיביות”, גילו כי אנשי הקומנדו ניהלו קרב עם המשמרות המצרים וגרמו להם אבידות. מקורות אלה הוסיפו, כי כל אנשי הקומנדו הישראלים חזרו בשלום לישראל. פשיטת הקומנדו הכתה בתדהמה את כל הפרשנים הצבאיים. החדירה העמוקה היתה מכה קשה ביותר ליוקרתו של הצבא המצרי. התברר, כי בשעה שצבא זה גילה עירנות רבה על גדות התעלה, היה עורפו חשוף למכה ישראלית קשה, שהעידה על כך שזרועו של צה“ל ארוכה ויכולה להגיע לכל מקום, תוך כדי פגיעה חמורה בכלכלה המצרית, עד כדי הריסתה. הפרשנים הצבאיים התחרו ביניהם בחוות־דעת שונות לגבי הדרך, שבה הגיעו אנשי הקומנדו הישראלים אל יעדם וחזרו ממנו. הם הדגישו שבמלחמת ששת הימים ביצעו מטוסי צה”ל פעולת התאבדות בהפציצם את נמל התעופה לוקסור, ליד אחד הגשרים. הפרשנים המדיניים, לעומת זאת, חיוו דעתם, כי העיתוי לא היה מקרי. לדעתם נבחר ה־1 בנובמבר, לא רק כתגובה לתקריות הסואץ, אלא כאזהרה לסובייטים, כי נוכחותם ביחידות הצבאיות המצריות, לא תפגע ביכולת התגמול של צה"ל. היתה מטרה נוספת והיא: “צינון” התלהבותם של החוגים הלאומניים בשטחים המוחזקים, אשר ביקשו להפגין ולבצע מעשי אלימות אם לא למעלה מזה, ב־2 בנובמבר, יום הכרזת בלפור (ואמנם השפעתה של הפשיטה היתה רבה, על ה“מוראל” של הערבים בארצות ערב ובשטחים. יום ה־2 בנובמבר היה שקט למדי).

בניגוד למרבית פעולות התגמול, לא פורסמו בישראל כל פרטים על זהותם של משתתפי הפשיטה ודרכי ביצועה, לרבות הנסיגה. הציבור הישראלי ניזון משמועות ורשם לעצמו בסיפוק, כי במטה הכללי של צה"ל מצויים מפקדים בעלי מחשבה מקורית.

הפתעה נוספת נגרמה, כאשר התברר שבניגוד לעבר, לא פורסמה הפעם הודעה רשמית ע“י דובר צה”ל, אלא ע“י משרד ראש הממשלה. ההודעה קבעה: “פעולה זו של צה”ל, באה לאחר שהסכם הפסקת האש, הופר ע”י מצרים באופן חמור ומתמיד, בצורה של פעולות צבאיות תוקפניות לאורך תעלת סואץ, לאחר שורה של מעשי תקיפה, חבלה ומיקוש שבוצעו בשטח הנתון לשליטת צה“ל. סידרה זו של פעולות תוקפניות, בוצעה באחריותם המלאה של השלטונות המצרים ע”י יחידות סדירות של הצבא המצרי. לאחרונה, אישרו גם משקיפי האו“מ, כי מצרים פתחה בהפגזות. פעולה זו של צה”ל באה להעמיד את שלטונות מצרים על התחיבותם ואחריותם להפסקת האש. הפעולה באה להמחיש, כי ביכולתו של צה“ל להגיב על התוקפנות המצרית אם לא תיפסק ולהדגיש, כי הסכם הפסקת האש הוא אינטרס משותף לישראל ולמצרים”.

הזעזוע העמוק שעבר על מצרים היה מעל למשוער. רגש בושה פקד את התושבים. נשמעו קולות “לנקום”, אך כל תגובה לא באה. הנשיא נאצר מינה ועדת חקירה מיוחדת, בראשותו של עלי צברי, ראש הממשלה לשעבר. חברי הוועדה גבו עדויות ממפקדי הצבא באזורים שבו הותיר צה“ל “כרטיסי ביקור” ומתושבי הסביבה. הוועדה המליצה על נקיטת אמצעים ע”י הקמת מליציה אזרחית מזויינת. הכריז הרמטכ“ל המצרי, שנהרג כעבור חמישה חודשים, באיזור תעלת סואץ, מפגז של צה”ל, בעת דו־קרב ארטילרי נוסף: “מלחמת ויאטנם הוכיחה, כי באמצעות רובה ניתן להפיל מטוס. אנו נחמש את אנשי המיליציה שלנו בכלי נשק טובים ויעילים יותר”.

ברחבי מצרים נפתחו לשכות גיוס. שופרות התעמולה המצרים חזרו והדגישו כי היתה זו “הפצצה מן האויר, בבחינת הרפתקה תוקפנית כושלת, המעידה על פשיטת רגל של המדיניות הישראלית”.

העתון המצרי הרשמי “אל־אהרם”, ידע לספר לקוראיו, כי לאורך ים סוף, יש אזורים שלמים המוקפים בשרשרות הרים. רכסי הרים אלה יוצרים, מטבע הדברים, “שטחים מתים” שאינם ניתנים לגילוי באמצעות רשת הראדר. “שום אמצעי אלקטרוני לא יכול לגלות תנועה אווירית. משום כך בחרה ישראל, בדרך זו, כדי לחדור לליבה של מצרים”. כעבור חצי שנה, בערב יום העצמאות ה־21, יגיד הרמטכ"ל הישראלי, רב אלוף חיים בר־לב, בערב הסברה בקולנוע “תל־אביב”: “אני יכול לספר לכם, בהסתמך על פירסומים בעתונים זרים, כי שני מטוסי חיל־האוויר סיירו בשמי קהיר מעל לשכונה שבה מתגורר נשיא מצרים – נאצר…”

שופרות התעמולה המצרית הזהירו את ישראל: “אנחנו יכולים לבצע פעולה דומה בשטח ישראל”.

אשרי המאמינים.

פרק נב: “מהלומות מוחצות” בירדן

פעולת צה“ל בליבה של מצרים, פגעה במידה מסויימת, ביוקרתו האישית של נשיא מצרים, גמל עבדול נאצר. התעורר חשש כי מנהיגותו תתערער בהדרגה וכי, כל אחת ממדינות ערב תאמץ לה מדיניות־חוץ משלה. במחצית השניה של חודש נובמבר 1968 רבו תקריות הגבול עם ירדן. בפרק זמן זה נרשמו 11 מקרי יריות של רקטות־קטיושות משטח זה, לעבר ישובים שונים בישראל, ביניהם: בית שאן, אילת, שער הגולן, מסדה, כנרת, דגניה א' ועוד. במקביל לכך החלו מחבלים מארגון פת”ח, לגלות פעילות רבה בערבה, בנסיון לשבש את התחבורה הסדירה לאילת.

פעולות אלה גרמו להחלטה להפעיל, פעם נוספת, את יחידת הקומנדו האלמונית והפעם בשטח ירדן. ביום שני, 2 בדצמבר 1968, בשעה 8 בבוקר, פירסם דובר הצבא הירדני הודעה, שבה נאמר: “כוחות צה”ל הרסו שני גשרים בעומק של 60 ק“מ בתוך שטח ירדן. הם ביצעו פעולה מוצנחת במסוקים, בחיפוי מטוסי קרב. היחידה הישראלית הונחתה ליד הגשרים, אמש בשעה 21.30, לאחר שמטוסי קרב ישראלים צלפו, שעה קלה קודם לכן, על שיירת מכוניות אזרחיות, שנעה בכביש הראשי לרבת־עמון. כתוצאה מהצליפות נהרגו שני אזרחים וארבעה נוספים נפצעו. כן הושמדו 6 מכוניות. בתום ההתקפה האווירית, הונחת כוח הקומנדו ממסוקים והרס שני גשרים באיזור. הכוח הישראלי נסוג מהאיזור במסוקים, בחיפוי מטוסי קרב, עוד בטרם הגיעה למקום תגבורת צבאית ירדנית”.

אחד הגשרים שהופצצו הוא גשר הרכבת. גשר זה, שאורכו 20 מטר, שוכן במרחק של כ־60 ק“מ מזרחית לסדום ובמרחק של 25 ק”מ דרומית לכפר הירדני הגדול אל־קטינה. הגשר נתמך ע"י חמש תומכות, ועל גבו חולפת מסילת הברזל המוליכה לראס־אל־נקב. באמצעות מסילה זו מובילה ירדן את הפוספטים, שהוא תוצר התעשיה הגדול ביותר שלה. ההובלה מראס־אל־נקב לנמל עקבה, נעשית באמצעות כלי רכב.

לא בכדי הורתה ממשלת ירדן למחבלים שלא לפעול מאיזור עקבה, שהוא איזור רגיש ביותר, מבחינת הכלכלה הירדנית. פעולת תגמול של צה“ל בנמל עקבה, עלולה היתה להרוס את הכלכלה הירדנית. החבלה בגשר־הרכבת, היתה, איפוא, אות־אזהרה ברור לגבי אפשרויות צה”ל ופגיעה חלקית בכלכלה הירדנית.

הגשר השני שוכן במרחק של כ־10 ק"מ דרומית לגשר הרכבת. אורכו 35 מטרים ורוחבו 15 מטרים והוא נתמך בשמונה תומכים. גשר זה נקרא במבצע “גשר הכביש” – על שום הכביש העובר דרכו מרבת־עמון לעקבה. בכביש זה מוסעים, בדרך כלל, טנקים וכלי־נשק אחרים, הנפרקים בנמל עקבה, עבור הצבא הירדני.

דובר צה“ל סיפר בהודעתו, כי הפעולה בוצעה הפעם בעומק השטח הירדני, באיזור המיועד לפורענות, שממנו נורו, יומיים קודם לכן 11 רקטות של קטיושות, לעבר מפעל האשלג הישראלי בסדום. כן הוטעם, כי לא היו פגיעות באוכלוסייה הירדנית באזורים שצה”ל “ביקר” בהם.

מקורות ישראלים אחרים הבהירו, כי ההסכם שחתם המלך חוסיין, עם ארגוני הטירור והחבלה, בדבר מתן חיפוי ואספקת אינפורמציה למחבלים החוצים את הגבול, עלול להיות לו לרועץ.

כתב של סוכנות הידיעות האמריקנית, הוסיף כעבור יומיים, פרטים נוספים על הפשיטה בירדן. מתוך עדויות שגבה התברר לו, לדבריו, כי המסוקים נחתו במרחק של כ־800 מטר מכל אחד מהגשרים. הפשיטה הישראלית נעשתה, לדעת שלטונות ירדן, במתכונת הפשיטה שערכה יחידת הקומנדו של צה“ל במצרים, חודש ימים קודם לכן. “לפני הפיצוץ, כאשר התקרבו ארבע משאיות ומיכלית אל גשר הכביש”, כתב העתונאי האמריקני, “נורו לעברן אש מקלעים כבדה. בהתקפה זו נהרגו שני אזרחים. דובר הצבא הירדני טען, כי מטוסי הסילון הם שתקפו את המשאיות והמיכלית; אולם עפ”י דברי עדי־ראייה ועל יסוד צורת הנזקים שנגרמו לכלי־הרכב, אין טענה זו נכונה. צורת הפגיעה של הכדורים בכלי־הרכב מצביעה על כך, כי היריות נורו מגובה פני־הקרקע”, סיים כתב הסוכנות האמריקנית. “עד ראייה אחר אמר, כי כל כלי הרכב שהושמדו, היו כלי־רכב סעודיים. ההרוגים והפצועים היו הנהגים הסעודים ועוזריהם”.

“איש פת”ח אחד טען, ברבת־עמון, כי לא היו שום מטוסים, רק שלושה מסוקים. אחד מהם נותר על הקרקע, בעוד שהאחרים מרחפים באוויר, כנראה כדי לקיים תצפית נגד הכוחות הירדניים, אך כוחות אלה הגיעו רק לאחר שהישראלים נסוגו".

פיצוץ הגשרים לא היווה את פעולת התגמול הישראלית היחידה באותו יום. דובר הצבא הירדני טען, מאוחר יותר, כי אחרי חצות הפציצו מטוסי צה“ל, במשך תריסר דקות, את הכפר אירביד וכתוצאה מכך נהרגו שני חיילים ירדנים. הדובר טען עוד, כי תותחי צה”ל בצפון עמק־הירדן, ירו פגזים לעבר הכפר שונה (הדובר לא ציין, כי שני הכפרים הירדנים שימשו כבסיסי־מחבלים, וכי לעיתים מזומנות שוגרה מהם אש ארטילרית לעבר ישובים בשטח ישראל).

כעבור יומיים, הופעל חיל־האוויר פעם נוספת. הפעם נגד חיל המשלוח העירקי, החונה בירדן.

הודעות הצביעו על ממדי ההשתלטות העירקית על ירדן. התברר, כי כיום מוצבת בירדן דיביזיה עירקית בת 12 אלף חיילים, הכוללת יחידות חיל־רגלים, ארטילריה ושריון. במסגרת דיביזיה זו נכלל גם גדוד הקומנדו הפלשתינאי 421, המצוייד ומוחזק ע"י הצבא והממשלה העירקית.

חייליו של גדוד זה הצטרפו פעמים רבות למחבלים שחצו את גבול ישראל. חלקם נפלו במרדפים, ואחרים נכלאו והודו בזהותם. חיל המשלוח העירקי ביצע פעולות שונות, בהן, סיוע פעיל לחבלנים, בשטחים שונים.

בשלב ראשון לא נוצר עימות בין ישראל ועירק. צה"ל רשם אמנם, לפניו, את הפעילות העירקית ההולכת וגוברת, אך לא נקט יוזמה ממשית נגדה.

בראשית חודש דצמבר התברר, כי החיילים העירקים הגבירו את “נוכחותם”. רסיסי פגזים שנתגלו בשטח ישראל, העידו שהם נורו מתותחים רוסיים ארוכי־קנה, בני 122 מ"מ (טווח הירי של תותח כזה עולה על 20 ק"מ). המסקנה הברורה היתה, שחיל המשלוח העירקי החל ליטול חלק בהפגזת ישובים ישראליים בעמק בית־שאן. פעילות זו הגיעה לשיאה ב־2 בדצמבר.

כעבור יומיים הגיב, כאמור, צה"ל בדרכו ובעוצמתו שלו.

המשימה שהוטלה על חיל־האוויר הישראלי, היתה “מרובעת”:

* חיסול שלוש סוללות תותחים עירקיות באיזור אירביד. הפצצת מיצבורים לוגיסטיים של דלק ותחמושת ומחנות צבא באיזור מפראק. השמדתה של תחנת מכ“ם (ראדר) כ־10 ק”מ דרומית־מזרחית למפראק.

* פגיעה בריכוזי שריון באזורים שונים.

ההפצצה החלה בשעה 12 בצהרים בסוגי מטוסים שונים של חיל־האוויר. למרות מזג האוויר המעונן, שהיקשה על איתור המטרות בעומק של 25 ק“מ עד 70 ק”מ בשטח ירדן. הטייסים עטו על המטרות שסומנו להם והחלו להטיל את פצצותיהם. במשך שעה ארוכה נמשכו ההפצצות גלים־גלים. בפרק זמן זה לא המריאו מטוסים ירדנים ועירקים לעבר מטוסי חיל־האוויר (אע"פ כן לא היססו העירקים לטעון, לאחר מכן, כי הפילו 7 מיראז’ים ישראלים).

אחד הטייסים הישראלים, סגן נדב נהוראי, נאלץ לנטוש את מטוסו, שנפגע כ־50 ק"מ בתוך שטח ירדן. בדרכו חזרה לשטח ישראל נרצח בידי רועה ירדני.

תוצאות ההפצצה היו מעודדות ביותר. התברר, כי האבידות בקרב הכוחות העירקים הן כבדות (דובר הצבא הירדני טען, כי 6 חיילים ירדנים נהרגו ו־14 נפצעו ולא כלל את ממדי הפגיעה בחיל־המשלוח העירקי). ממשלת עירק, לעומת זאת, הגיבה בזעם. שופרות התעמולה העירקים סיפרו על אבידות כבדות בצה“ל. הם לא היו יכולים להסתיר את אבידותיהם שלהם, אך הסתפקו בלוויה ממלכתית, מבלי שנקבו במספר הקורבנות. בחוצות בגדד נערכו הפגנות זעם. אלפי אזרחים מוסתים דרשו ללמד לקח את צה”ל ולהגביר את התמיכה באירגוני החבלה.

היתה להפגזה האווירית משמעות מאלפת. אוזלת־ידו של הפיקוד הצבאי המזרחי, שהוקם זמן קצר קודם לכן, ושבו חברות סוריה, עירק וירדן, התגלתה לעין.

תוצאה נוספת: יחידות ארגון פת“ח בירדן ובלבנון, נקטו אמצעים שונים, כדי להתגונן מפני התקפות חיל־האוויר הישראלי. יחידות הפת”ח בארצות אלה פוזרו במקומות רבים, ביניהם מאוכלסים, מתוך ידיעה שצה"ל מקפיד שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

אבל, לא יחלוף זמן רב ולבנון תיווכח לדעת, כי צה"ל יכול לפגוע גם ביעד, השוכן בטבורו של שטח מאוכלס, בקירבת בירתה של לבנון, בירות.

היעד הבא יהיה נמל התעופה של בירות.

פרק נג: 13 מטוסים שרופים

פשיטת כוחות צה"ל לנמל התעופה של בירות, במוצאי־שבת, 28 בדצמבר 1968, זכתה להדים בלתי רגילים בעולם. הדים אלה היו חריפים יותר מאלה שלהם זכתה, שלושה ימים קודם לכן, ההתקפה הנפשעת על מטוס “אל על” בנמל התעופה של אתונה.

למחרת ההתקפה על מטוס “אל על”, שבה קיפח את חייו המהנדס החיפני ליאון שירדן, הביעו פרשנים בינלאומיים את הדיעה, כי קשה להניח, כי הפעם תבליג ישראל, כפי שהבליגה בעת חטיפתו של המטוס הישראלי והבאתו לאלז’יר. הפרשנים טענו, כי אילו היתה ישראל מגיבה אחרי שיחרורו של המטוס, היה הדבר מעורר תגובה שלילית מצד אותם גורמים שטיפלו בענין. ישראל היתה סבורה, שהלקח שאותו למדו אירגוני הטירור מחטיפת המטוס, ימנע מהם פעילות נוספת כנגד מטוסים אזרחיים. אך ההתקפה בנמל התעופה באתונה הוכיחה את ההיפך. הוחלט איפוא, להגיב בתקיפות. כרגיל היתה התגובה במקום ובשעה שלא ציפו להם.

פשיטת התגמול בנמל התעופה של בירות, בוצעה ע"י יחידת קומנדו והיתה מפתיעה ביותר. היתה זו הפעם הראשונה שישראל פעלה בשטח לבנון, אף כי ממשלתה של לבנון טענה, כי יחידות ישראליות “ביקרו” בארץ זו, למרות שדבר לא פורסם על כך בעתונות.

מדוע נבחר נמל התעופה של בירות כיעד לפעולת תגמול נגד ההתקפה ביוון? נראה שהסיבה העיקרית נבעה מכך שתוקפי המטוס באו לאתונה מבירות. ממשלת לבנון לא הסתירה את תמיכתה בארגוני הטירור. תמיכה זו התבטאה הן במתן אפשרות לאירגוני הטירור לפעול מתוך שטח לבנון והן לאור פנייתה של לבנון לממשלת יוון למחרת התקיפה באתונה, להרשות למחבלים להיעזר בפרקליטים שנשכרו עבורם ע"י אירגוני החבלה.

יחידת הקומנדו הגיעה לנמל התעופה בשעה 21.30.

לדברי סוכנויות הידיעות הזרות, הגיע הכוח הישראלי, שמנה קומץ לוחמים, לנמל התעופה, השוכן במרחק של כ־100 ק"מ מהגבול הישראלי, ב־4 מסוקים שבכל אח היו 10 חיילי קומנדו. באותה שעה, היה נמל התעופה הבינלאומי, המשרת חברות תעופה אזרחיות רבות, מואר כולו ושוקק אדם (לפי הערכת כתבים זרים, נמצאו בשטח הנמל התעופה כ־1500 איש, מהם למעלה מ־1200 נוסעים ומלוויהם והיתר עובדי חברות התעופה, צוותים ועובדי הנמל עצמו ואנשי משטרה). על מה שאירע לאחר מכן, סיפרו סוכנויות הידיעות: “המסוקים הישראלים באו מכיוון הים באורות כבויים, ונחתו מבלי שיתגלו. עם הגיחה הראשונה של המסוקים, הושלכו פצצות תאורה. פרצה בהלה בקהל, וחלף זמן, עד שהובן מה מתרחש. אנשי הקומנדו הישראלים ירדו מהמסוקים. חלקם ניגשו למטוסים שחנו בנמל התעופה והחלו לחבל בהם, האחרים ניגשו להשלים את הצלחת הפעולה. ליד אחדים מהמטוסים נמצאו עדיין מכונאים. ואמנם צוותי הקרקע, שלא הבינו מה קורה, ניסו תחילה להתנגד, לצעוק, אחד דחף את השני, והם התקרבו בצורה מסוכנת למטוסים, לחיל הקומנדו. מתוך קבוצת החיילים הישראלים ניגשו אליהם דוברי שפות זרות, ערבית, אנגלית וצרפתית והורו להם להתרחק מהמקום. כמה מהם סירבו, תחילה, ואז דחפו אותם החיילים הישראלים” (עתונאי זה יכתוב למחרת בעתונו: “שני חיילים ישראלים דחפו אותנו לתוך מוסך באיום של תת־מקלעים, אחרי כן ביקשו מאיתנו מטבעות, כדי להוציא בקבוקי ‘קוקה קולה’ מתוך מכונה אוטומטית. נתנו להם מטבעות והם הלכו לשתות. הם לא פחדות מאיתנו כלל, והעיקר היה שהם בזו לנו בכלל”…).

המשיכו סוכנויות הידיעות לתאר את הפשיטה: "לפתע נורו לעבר הלוחמים הישראלים מספר יריות מעבר הבנינים בנמל התעופה. חיילי הקומנדו החזירו כמה צרורות לעבר מקור האש, ומיד השתרר שקט מוחלט בנמל התעופה. שקט זה הופר מדי פעם, בהשמע קול פיצוץ. לפני פיצוצו של כל מטוס, טיפסו חיילים ישראלים לתוכו כדי לוודא שאיש אינו נמצא בתוכו. הם נעזרו בסולמות וכבשי־עליה מיוחדים. לאחר הדיווח שהמטוס ריק, הוא זוהה סופית ואחר כך הוצמד אליו מטען חומר הנפץ.

הלהבות הגבירו את האנדרלמוסיה בנמל התעופה. מכל עבר נשמעו צעקות. ים של אש התפשט ממקום חנייתם של המטוסים. תריסר מטוסים פוצצו ועלו באש.

בשעה 22.00 נשתנה קולו של קריין החדשות של רדיו בירות בשעה שעסק בקריאת החדשות. הוא הפסיק לרגע, ואחר אמר בהתרגשות גוברת והולכת: “עוד מעט נמסור דבר חשוב בקשר למה שקרה בנמל התעופה של בירות לפני זמן קצר”.

מתיחות עצומה השתררה בבירה הלבנונית, המרוחקת כ־8 ק"מ מנמל התעופה. כעבור כמה דקות אמר הקריין: “והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה: נמל התעופה של בירות היה נתון בשעה תשע וחצי להתקפה מן האוויר מצד האויב הישראלי הבוגדני, שהשתמש במסוקים. אנו נעביר פרטים על פעולה בוגדנית זו – לאזרחים”. אותה שעה הודיעה בירות לכל המטוסים שעמדו לנחות בנמל התעופה: “שנו את הנתיב, בירות מופצצת”. הודעות אלה עוררו תדהמה בבירות ערב.

בינתיים זרמה תגבורת צבאית לבנונית לעבר נמל התעופה, השוכן סמוך לים, אבל היא לא הצליחה להגיע אל יעדה. את הסיבה לכך ניתן היה ללמוד מתוך תיאורי כתבים זרים: “בדרך לנמל התעופה הושלכו לעברה, ע”י כוח חסימה ישראלי, רימוני עשן והמשאיות הצבאיות נעצרו ולא יכלו להמשיך בדרכן. רימונים כאלה הושלכו ע“י הכוח לעבר מספר מכוניות אזרחיות”…

וכך, לאחר ששהו בשטח נמל התעופה הבירותי כ־45 דקות והשמידו את המטוסים שסמלי חברות תעופה לבנוניות התנוססו עליהן: “אייר ליבאן”, “מידל איסט אירליינס” ו“טראנס מדיטרניאן איירלינס” (מהדגמים: בואינג, קורנאדו, וי.סי. 10 וקאראוול), יצאו 40 חיילי הקומנדו הישראלי בדרכם חזרה לישראל.

אחרי חצות דעכה האש בנמל התעופה של בירות. כתב העתון “ניו־יורק טיימס” סיפר לקוראיו, כי “שמי בירות בערו באש בהירה, כתוצאה מהדליקות שפרצו במטוסים ובמתקני דלק. אש זו נמשכה זמן רב. בסה”כ הושמדו 15 מטוסים ונגרם נזק של כ־100 מיליון דולר. ממשלת לבנון קיימה ישיבת חירום עד לפנות בוקר והחליטה לדרוש את כינוסה של מועצת הבטחון, לדיון בפעולה הנפשעת שבוצעה ע“י הצבא הישראלי, נגד מטרות אזרחיות בלבנון, תוך גרימת נזק רב וסיכון חיי אדם וללא פרובוקציה”.

הפשיטה בנמל התעופה של בירות עוררה, כאמור, הדים בלתי רגילים. ממשלת ארה"ב הזדרזה למחות בחריפות על הפשיטה. ממשלות פריז ולונדון הביעו דאגה. ארגון התעופה הבינלאומי גינה את ישראל (ממשלות אלה ואירגון התעופה לא גינו את ההתקפה על מטוס “אל על” באתונה, שבו קופחו חיי אדם, למרות שברור היה כי לחיילים הישראלים ניתנו הוראות מפורשות שלא לפגוע בחיי אדם, אלא רק במטוסים וציוד).

ממשלת ישראל, התכנסה לישיבה מיוחדת, שבה נסקרה הפשיטה ונידונו התגובות השליליות בעולם ובקרב חוגים שונים בארץ.

באותה הזדמנות ניתן הסבר רשמי, מדוע הוחלט לפגוע במספר רב של מטוסים: אילו היינו מסתפקים בפגיעה בחלק מהמטוסים הערביים שחנו בעת הפשיטה בנמל התעופה הבירותי, היו ארגוני הטירור טוענים כי הצליחו לסכל את מזימת צה"ל, ולגרש את אנשי הקומנדו. בכך היה נפגם הגורם המרתיע של הפעולה.

נציג ישראל באו“מ, מר יוסף תקוע, יזהיר כעבור יומיים, במועצת הבטחון: “אם ימשכו מעשי המלחמה נגד ישראל, היא תדע כיצד להגן על עצמה. אם חברי או”מ וביחוד חברי מועצת הבטחון, רואים זכות לעצמם לבצע פעולה צבאית נגד בסיסים של תוקפנות וחבלה טירוריסטית בכל מקום בעולם, אין לדרוש מישראל שלא תעשה כן”. הוא הוסיף: “…לא תיתכן השכנת שלום, אם תימשך הלוחמה, בעוד ארצות ערב מבקשות להסיר את האחריות מעצמן. לבנון תובעת ממועצת הבטחון פיצויים, אבל מי יפצה את ישראל על קורבנותיה בנפש? כלום חיי מהנדס ישראלי אחד שנהרג באתונה בהיותו בשליחות מטעם האו”מ, שווים פחות מן המתכת, התיל והריפוד שהושמדו בבירות?"

פשיטת התגמול בלבנון עוררה תסיסה בכל מדינות ערב. בלבנון הוכרז מצב חירום. הובעה דרישה תקיפה לתמוך בגלוי באירגוני הטירור הפועלים בשטח ישראל.

מדינות ערב האחרות הודיעו, אף הן, על תמיכה מוגברת באירגוני הטירור.

מנהיג החזית השיחרור העממית, ג’ורג' חבאש, אמר לעתונאי זר בבירות: “אנו נחדש את ההתקפות על מטוסי ‘אל על’, נגד אזרחים ישראלים מחוץ לארצם, נגד כל דבר ישראלי ברחבי־העולם שרק ניתן לפגוע בו. מבחינתנו, ההתנקשות באתונה ופשיטת התגמול על בירות, היו בבחינת הצלחה עצומה”.

מנהיג ארגון פת"ח, יאסר עראפת, השמיע הכרזות קיצוניות יותר.

כעבור כמה חודשים יתברר, כי זעזועים פוליטיים עמוקים מתרחשים בלבנון, על רקע מחלוקת פנימית חריפה, אם יש לתת יד חפשית לאירגוני החבלה לפעול בשטח לבנון. על רקע זה תיפול ממשלת בירות.

כפי שניתן היה לצפות, גונתה ישראל ע"י מועצת הבטחון, אף כי בנוסח של פשרה (מועצת הבטחון נוכחה לדעת, כי הפעולה הצבאית נערכה מתוך כוונה תחילה, בקנה מידה רחב ומתוכנן היטב. היא מגנה את ישראל על פעולה צבאית זו, המהווה הפרת חובותיה של ישראל עפ“י מגילת האו”מ ועפ"י הסכמי הפסקת־האש. מעשי אלימות כאלה, בכוונה תחילה, מסכנים את קיום השלום. מועצת הבטחון משמיעה אזהרה תקיפה באוזני ישראל, שאם ישנו מעשים כאלה, תצטרך מועצת הבטחון לעיין בצעדים נוספים למען הגשמת החלטותיה, וסבורה שלבנון זכאית לתיקון נאות של הנזק שנגרם לה, לאחר שישראל הודתה באחריות לו).

ביום האחרון של שנת 1968, פנה המלך חוסין בקריאה למנהיגי מדינות ערב, לכנס בהקדם ועידת פיסגה ערבית. “הכבוד הערבי אינו יכול לשאת את האבידות ואת הנזקים, הנגרמים לערבים בפעולות התגמול הישראליות” – אמר המלך הירדני.

באותו יום מסר כתב “דיילי טלגראף” בבירות: “שני מטוסי קרב סילוניים ישראלים עברו אתמול בבוקר, בגובה נמוך, מעל הריסותיהם של המטוסים, בנמל התעופה בבירות, למטרת סיור וצילום. במעשה זה הוסיף צה”ל עלבון, נוסף לעלבון הצורב שגרמה הפשיטה עצמה. הלבנונים הופתעו הפתעה מוחלטת מהופעתם של שני המטוסים, ולא נעשה נסיון לירות לעבר המטוסים, וחיל־האוויר הלבנוני לא הוזנק לקראתם".

בישראל עוררה הפשיטה, בדרך כלל, שביעות רצון, אף כי אישים שונים טענו, כי היא היתה בבחינת מכה קשה מדי ואילו היעד עצמו, לא היה דווקא היעד המוצלח לפעולה מעין זו.

אזרחי המדינה היו מעודדים מההישג הבלתי רגיל של יחידת הקומנדו הישראלית. למרות היריות בנמל התעופה, החשת התגבורת, הדליקות הגדולות, והנסיגה תוך כדי הקרב – לא היו אבידות בנפש.

עיתון פריסאי כתב בגליונו מה־31 בדצמבר 1968: “תת־אלוף רפאל איתן (רפול) התיצב בימים אלה בראש פיקוד מיוחד, הממזג בתוכו את פעולות הצנחנים ואת פעולות חיל־הרגלים. הוא מצייר באותיות אש את ה’מימד החדש' של המלחמה: הטקטיקה שיזם שר הבטחון, רב־אלוף משה דיין, כדי לחשבן מארצות ערב את המחיר של כל מהלומה שיהלמו המחבלים הפלשתינאים בישראל. רפול נקרא עתה לבצע את שיטת ‘עין תחת עין’. הוא היה האיש שהוליך כ־50 צנחנים, אור ליום ה־29 בדצמבר, להתקפה על נמל התעופה של בירות, שם מעידים שרידים של 13 מטוסי הנוסעים על הסופה שחלפה שם” (העתון הצרפתי גילה להלן, כי סגן הרמטכ“ל הלבנוני טען, כי חיל־האוויר הלבנוני לא התערב, מאחר שעדיין לא פעלו מתקני־המכ”ם החדשים שלו. המסוקים הישראלים נראו אמנם במכשיר המכ"ם של נמל התעופה, והתורן הודיע, כי הוא רואה כלי־טייס מתקרבים. נאמר לו להתקשר עם המטה הכללי. מאחר שהיתה זו שעת סעודת הערב, איש לא ניגש למכשיר הטלפון המצלצל).

כאשר יישאל, כעבור זמן קצר דיין, ע“י כתב זר, אם אמנם נטל רפול חלק בפשיטה בנמל התעופה בבירות, ישיב, בהעמידו פני אדם נדהם ומופתע: “רפול בבירות? איני יודע דבר על כך. שמעתי שמועה קלושה בקשר לזה. באמת איני יודע מה עושים כל קציני צה”ל. אנסה לברר”.

העתונאי הוסיף בשולי תשובת שר הבטחון: “כולם בישראל יודעים ש’רפול' היה בבירות, לא כמפקד, אלא כתייר”…

פרק נד: “מימד חדש” במדיניות הבטחון

לאחר פשיטת התגמול בנמל התעופה של בירות, נשאל הרמטכ“ל, רב־אלוף חיים בר־לב, ע”י כתב השבועון הצרפתי “ל’אקספרס”: “מדוע היה צריך לבצע פעולת תגמול כה ראוותנית, כמו ההתקפה על נמל התעופה של בירות?” בר־לב העדיף להשיב בבדיחות הדעת, וכך אמר: “ממשלתנו פנתה לחברות ליחסי־ציבור וביקשה לברר אצלן, מה עליה לעשות. הן השיבו באירוניה: ‘מה שעליכם לעשות כדי להפוך מיד לפופולארים מאד, הוא לסגת לכל אורך הקו’. אבל לגבינו, זה לא כל כך פשוט, ובטחוננו חשוב יותר מרצוננו להיות פופולאריים”.

בפגישה שקיים הרמטכ"ל, ימים מספר אחרי הפעולה, עם הכתבים הצבאיים הישראלים, במלאת שנה לכהונתו, הוא היטיב לבטא את המדיניות הצבאית הישראלית החדשה, שהוא אחראי לביצועה הלכה למעשה.

“בתקריות אש אנו נוקטים כל הצעדים כדי שבמקרים כאלה ניפגע, ככל האפשר, פחות”, אמר הרמטכ"ל והוסיף: “מצד שני אנו צריכים לנקוט צעדים שיגרמו מקסימום של נזקים לצד שכנגד, במסגרת זו נכללים פעולות תגמול, כמו השיטה באיזור הנילוס, או הפצצת הכוחות העירקיים בירדן. אלה הן פעולות נגד צבאות סדירים ונגד השלטון. תפקידן למתן את הצד שכנגד. אין, אמנם, בטחון בכל מקרה שהפעולה תהיה ‘מאה אחוז’ ולא תמיד בזמן קצר, אבל יש לנו בטחון שלגמול כזה יש ערך…”.

סיכם בר־לב: “אני מקווה ומאמין שפשיטת צה”ל, בנמל התעופה של בירות תביא לידי כך שחברות התעופה הערביות וממשלות ערב, יעשו הכל כדי שאירגוני הטירור למיניהם יפסיקו להתנכל למטוסינו ולא רק למטוסינו, אלא לכל מטרה אפשרית בחו“ל. לזאת היתה מכוונת הפעולה ואני מקווה שהיא תשיג את מטרתה”.

(כמה ימים לאחר מכן, יתקוף העתון הבירותי “אל־יום”, את ממשלת לבנון ויכתוב, בין היתר: “שלטונות בירות מנהלים מסע־תעמולה מתוכנן להצרת צעדים של האירגונים הפלשתינאים בלבנון והדבר מתבטא בגירושם של אנשי גרילה פלשתינאים ותומכיהם מהמדינה. זוהי כניעה לאויב הציוני, כי בכך השיג האויב את המטרה, שאותה הציב לעצמו בפשיטתו על נמל התעופה בבירות”).

לפשיטתו המוצלחת של צה“ל, בנמל התעופה של בירות, היה אספקט נוסף, המשתקף בדבריו של הפרשן הצבאי אלוף־משנה (מיל.) ד”ר יהודה וואלך: “פעולה זו היתה דוגמה יוצאת מהכלל לרמת המשמעת הגבוהה בצה”ל. בפעולה זו קיים מתח רב, החייל נמצא עם נשקו הדרוך, ואין דבר קל יותר מלפרוק את המתח ולעשות ‘חשבונות’. כל חייל שהשתתף במבצע הוכיח משמעת מבצעית עילאית. המסד הרוחני של צה“ל, גרם הרבה להצלחת הפעולה בבירות. החיילים הראו רמה מוסרית גבוהה ויחס אנושי לזולת”. סיכם הפרשן הצבאי: “צריך לברך על כך שהשתחררנו פעם נוספת מהפחד מפני תגובת העולם. מסורת זו התבטאה גם באיום הסובייטי ב־1956 שאילו היו בודקים אותו מעשית, היו רואים שיש כאן בלוף. במלחמת ששת הימים השתחררנו מזה וכך אנו ממשיכים”.

ברוח דומה דיברו בישיבת הכנסת, ראש הממשלה לוי אשכול וכמה מהמשתתפים בוויכוח. “צה”ל ראוי להוקרה ולכבוד על כושרו המעולה ועל ההקפדה הדייקנית למלא אחר ההוראות שניתנו, להימנע מפגיעות באדם ולהגביל פגיעותיו רק למטוסים של חברות התעופה הערביות", אמר ראש הממשלה, והוסיף: “עברו הימים שיהודים יכלו להיות אובייקט לרחמנות. רק המבדיל בין דם לדם מסוגל ללמד סניגוריה על לבנון. אינני מוכן לקבל דברי תוכחה מידידים. אם אנו מביאים הגיון זה שבדברים הללו עד סופו, שמא נוח היה לישראל שתפסיד במלחמת ששת הימים, כדי שיפיקו רודני מצרים וסוריה את זממם וימשיכו את מה שהחל היטלר באירופה. אפשר מאד שגלי־אהדה עצמיים היו נושאים אותנו אל־על במקרה שכזה, אבל אני מעדיף ביקורת על אהדה שכזאת”…

שר הבטחון, משה דיין, היה כדרכו תכליתי בעת הדיון בכנסת. הוא אמר: “פעולות הקומנדו הישראליות בנמל התעופה בבירות, ליד אסואן במצרים ופיצוץ הגשרים בירדן, הן מימד חדש למדיניות בטחונית, שמגמתה להביא את מדינות ערב להירהור שני, אם למלחמות הגרילה שלהן יש תכלית לטווח ארוך”…

כאשר יישאל דיין, כעבור חודשים, ע“י אייב קואו, כתב “פיגארו”: “כיצד בוצעה פעולת התגמול בבירות?”, ישיב כדלקמן: “ע”י הנבחרת הלאומית שלנו. יש מדינות הגאות בקבוצת הכדורגל שלהן, אצלנו המומחיות היא אחרת. ראיתי אותם לפני יציאתם לבירות וחזרתי על ההוראות לא לפגוע בשום לבנוני, לא לגרום אבידות, אלא רק להשמיד מטוסים ערבים. הם ניצחו. זו באמת נבחרת טובה, הטובה מסוגה”.

דבריו של דיין לא היו דברים בעלמא. העתונות הזרה השכילה לקרוא בין השיטין, כי מאז ומתמיד היתה דרכה של ישראל להעביר את המלחמה לשטחו של האויב, ומאחר שפעולות הטירור והחבלה בשטח ישראל, מהוות ביסודן מלחמת־זוטא, אין לה ברירה אלא לנקוט דרך זו. פעולת התגמול בכראמה היוותה את השלב המוקדם של דרך זו. כתב בהקשר לכך עיתונאי ישראלי ידוע: “…ישראל נאלצה להבהיר לצד השני, תחילה בהצהרות וזמן קצר לאחר מכן במעשים, כי הסכמי הפסקת־האש הם, או דו־סיטריים, או שאינם קיימים בכלל. לא ייתכן כי צד אחד יתעלם מהם והצד השני ישלם בעד הפרתם בדמי בניו. כי לנסיון צליחת התעלה ולהפגזה רצינית, יש מחיר והוא פשיטה ללב מצרים. כי יש מחיר לשיתוף הפעולה בין הצבא הירדני והחבלנים והוא פיצוץ גשרים חיוניים בירדן, וכי גם להתקפה נפשעת על מטוס ישראלי באתונה יש מחיר גבוה – הפשיטה לנמל התעופה של בירות, שממנו יצאו שני המחבלים של ‘החזית העממית’, שמושבה ומרכזה בבירת לבנון”. החרה־החזיק אחריו כתב “סאנדי טלגרף”: “בטרם הורתה ממשלת ישראל לבצע את התקפת התגמול על נמל התעופה של בירות, נידונו הצעות למבצעים נרחבים עוד יותר נגד ארצות ערביות. תוכניות אלה עודן קיימות והן יופעלו אם המחבלים הערבים ינסו לתקוף פעם נוספת מטוס ישראלי. הישראלים לא יהססו לנקוט פעולות חמורות יותר. הצלחתם המצויינת של פצצות הורסות מסלולים, מבטיחה שאפשר כי ינסו להשתמש בהן פעם נוספת”.

החודשים הראשונים של שנת 1969 הוכיחו, כי המימד הבטחוני נכנס לשלב מעשי. מול חמשת אלפים מחבלים פעילים, שהתמקמו בבסיסים בירדן, סוריה, עירק ולבנון “שפעולותיהם מתואמות” כולם ע“י מפקדה משותפת של אירגוני הטירור, הפעיל צה”ל שיטות בדוקות, שהוכיחו את עצמן לעיתים מזומנות.

מטוסי חיל־האוויר החלו תוקפים עמדות ירי וארטילריה מעבר לגבול הירדני, תוך כדי ההפגזה או זמן קצר לאחריה ובמקביל להפציץ בסיסי מחבלים באיזור בית־שאן ובערבה, בשטח ירדן.

אזהרה ישראלית נמרצת הועברה לשלטונות לבנון, באמצעות גורם שלישי ובה נכללה דרישה לנקוט אמצעים כדי לבלום את התעצמותם של אירגוני החבלה בדרום לבנון, בעקבות חדירתם של מחבלים מסוריה.

צה"ל המשיך ביתר־שאת ברדיפה אחר מחבלים. הרודפים הגיעו בכמה מקרים לבסיסי המחבלים והשמידום.

עירק נרתעה מהמשך תליית יהודים באשמת ריגול לטובת ישראל, לאחר שהתעורר חשש סביר שישראל תגמול לה, אם ע“י פגיעה בחיי החיילים העירקים המוצבים בירדן ואם בפגיעה בכלכלתה ע”י הפצצת הסכרים שעל נהר פרת.

בחודש פברואר ריסנה ממשלת קהיר את פעילותם של הצלפים בתעלת סואץ, לאחר שהוזהרה, כי ישראל תגיב בדרך דומה. בחודשים מרץ ואפריל חודשו הצליפות במסגרת ההתגרות המצרית והרצון לחמם את הגבול, בד־בבד עם כינוס ועידת ארבע המעצמות.

חיל־האוויר תקף שני בסיסים של אירגוני הטירור – האחד “אל־חאמה”, בסיס אימונים ראשי של פת"ח והשני “מיסלון”, בסיס אספקה ותחמושת – בעומק השטח הסורי. בקרב אווירי שהתחולל בשמי סוריה הופלו כמה מטוסים. פעולה זו באה בעקבות תקיפת מטוס “אל על” בנמל התעופה של ציריך.

הרמטכ“ל המצרי, עבדול מונעים ריאד, נהרג באיזור תעלת סואץ בעת מכת אש נגדית של צה”ל, לאחר שהכוחות המצרים פתחו באש ארטילריה לעבר כוחותינו. במכת־אש זו שותק לחלוטין השייט המצרי במפרץ סואץ, כאשר שלוש אניות נפגעו מפגזי הטנקים הישראלים.

שתי תחנות מכ"ם (ראדר) מצריות שפעלו בשטח ירדן והיו כפופות לפיקוד המצרי, הושמדו. תחנות אלה עסקו בעיקוב אחר תנועת מטוסי חיל־האוויר בשטח ישראל.

במחצית שנת 1969, לא נראה עדיין באופק פתרון כלשהו. פעולות החבלה והטירור בשטח ישראל היו בעיצומן. תגובותיו המוחצות של צה“ל לא איחרו לבוא. ברגע של גילוי לב, סיפר שר הבטחון, משה דיין, כי היו לו כמה מגעים בלתי ישירים עם אנשי פת”ח. כמה מנהיגים פלשתינאים שעם שוחח, לדבריו, נפגשו לאחר מכן, במקרה, עם יאסר עראפת. הם שאלוהו אם הוא מוכן “לשתות תה” בחברת דיין והוא סירב.

העתון הלונדוני “סאנדי טיימס” פירסם, אמנם, ב־12 באפריל ידיעה, שלפיה שלוש מדינות ערביות, ירדן, עירק וסעודיה, מתחילות לנקוט אמצעים נגד אירגון פת"ח מסיבות שונות, אלא שהסימוכין שהומצאו לכך היו קלושים למדי.

לעומת זאת הזדרזו חמשת אירגוני הטירור לפרסם הודעה משותפת בבירות, שבה דחו את “כל ההצעות שהועלו עד כה, מכל צד שהוא למען הסדר שלום במזרח־התיכון”. ההודעה איימה “לסדר את החשבון” עם מדינה ערבית, או מנהיג ערבי, שיעשו צעד כלשהו בכיוון הכרה ב“אויב הציוני”.

“קרן אור” היוותה האינפורמציה, הבלתי בדוקה, כאילו החליטה ברית־המועצות שלא לתמוך באירגוני הטירור הערביים, מאחר שהללו אינם מוכנים לתמוך בתוכנית השלום הסובייטית למזרח־התיכון. (תגובת אירגוני הטירור, לפי מקור האינפורמציה – העתון “אובזרבר”: “מוסקבה הפכה לשבויית העובדה המוגמרת ששמה ישראל. היא אינה חפצה להיגרר לעימות עם ארצות־הברית במזרח־התיכון, כשם שלא עשתה זאת בימי משבר הטילים בקובה”…).

מצרים החלה לתת ביטויים פומביים מפורשים למגמה החדשה שלה, במסגרת האיסטרטגיה של נאצר: “שיחרור וטיהור של השטחים הכבושים בידי ישראל”. הפרשנים הערביים הבהירו, כי אחרי מלחמת ששת הימים, קבע נאצר שלושה שלבים לפעולות צבאיות נגד ישראל: א. שלב העמידה האיתנה והבלימה, שנסתיים בסוף שנת 1968. ב. שלב ההגנה המונעת, ההרתעה וההתגרות, שהחל בראשית שנת 1969 ומסתיים במחציתה. ג. שלב “השיחרור והטיהור” המתחיל במחצית שנת 1969.

הפרשן המצרי המוסמך ביותר, עורך “אל־אהרם”, חסנין הייכל, מקורבו של נאצר, קבע באורח חד־משמעי: “הסכסוך הישראלי־ערבי נכנס לשלב קריטי, משום זעמם של הישראלים החמושים מכף־רגל ועד ראש ואינם יכולים להשיג מטרה, שכבר ראו אותה בטווח הישג ידם. ישראל לא תפתח באופנסיבה כללית הגד מצרים, באמצעות חיל־האוויר, אלא תעדיף שיטה של פשיטות בזק, כמו בבירות ובנאג’־חמאדי, בצורה חריפה יותר. יש במצרים מטרות חיוניות – אך המטרה העיקרית תהיה פגיעה בכלל המשטר הפוליטי. כך עלול המצב במצרים להתערער עד כדי סילוקה מקו העימות עם האוייב”.

השאלה המרכזית היתה ונשארה: באיזו מידה יצליח ה“מימד הבטחוני” החדש להרתיע את מדינות ערב בכלל ואת אירגוני החבלה והטירור בפרט? מוטב לסכם נקודה זו בדבריו של שר הבטחון: “ההסכמים שלנו הם בין־מדינתיים, בינינו לבין המדינה השכנה, והיא האחראית למה שנעשה משטחה. אין לנו חשבונות עם תושבים אלה או אחרים בירדן, או במצרים, או בסוריה, או בלבנון. פעולות נגד אובייקטים ממלכתיים בשטחי המדינות השכנות, אומרות לאותן מדינות שאנחנו רואים אותן אחראיות לפעולות פת”ח משטחיהן נגדנו. ננקטו פעולות כאלה נגד מצרים, ירדן ונגד לבנון. אין אנו צריכים לסגת מהעקרון הזה של ראיית המדינה השכנה כאחראית לפעילות הנעשית משטחה. לא לשחרר אותן מזה. איננו יכולים לחפש את אנשי הטירור בין ההרים בכל מקום. יש לנו הסכם הפסקת־אש עם המדינה השכנה, וזו תואיל בטובה לשמור על הפסקת־האש. ואם לא, אם מצרים שולחת יחידות קומנדו מעבר לסואץ, אם מניחה ירדן לפת“ח לפעול ואם לבנון מאפשרת ליחידות חבלה להתאמן בשטחה ולצאת אחר כך לציריך – בהן אנו רואים את האחראיות לכך וגם אנחנו יכולים להגיע אל פנים המדינה הערבית שעושה זאת ולפגוע באובייקטים הממלכתיים שלה”.

פעולות התגמול הישראליות ויהיו הפתעתן והיקפן אשר יהיו, לא יוכלו לשים קץ בעתיד הנראה לעין לפעילות החבלה והטירור, ובודאי שלא לקרב את השלום.

אך, אלמלא הפעולות שהיו בעבר, ואלה שיהיו בעתיד, בהתאם לצרכים – המצב היה גרוע יותר. חוסר תגובה היה בעבר, ויתפרש בעתיד כפחדנות, הססנות ומה שיותר חמור: חולשה מדינית וצבאית. ספר הספרים קבע: “עין תחת עין, שן תחת שן”. עם ישראל זקף את קומתו לאחר קבלת עצמאותה של מדינת ישראל. הוא מצווה לעשות הכל ששואת אירופה לא תחזור שנית.

מלחמות־המנע נעשות כברירה אחרונה.

פעולות התגמול – כתזכורת לעוצמתו של צה"ל מול חולשת צבאותיהם ורמתם המקצועית והמוסרית הירודה של אנשי הטירור הערבי.

צל"שים עבור פעולות התגמול

אלה שמות לוחמי צה"ל אשר זכו בציון לשבח מראש המטה הכללי
עבור מעשי גבורתם בפעולות התגמול.

ציון לשבח לרב־טוראי ברקו אלברט

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 26248 רב־טוראי ברקו אלברט – חי"ר, אשר נהג את מחלקתו בקרב והמשיך בתפקידו על אף הפצעו.

י“ח באב תשי”ד, 17 באוגוסט 1954

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

הנ“ל בהיותו בתפקיד מפקד מחלקה הסתער עם מחלקתו, אשר היתה מורכבת מחיילי מלואים בלתי מאומנים ברובם, על מוצב שנתפס ע”י האויב בשטח ישראלי וכבש אותו. רב"ט ברקו על אף הפצעו המשיך בתפקידו עד שהוחלף.

ציון לשבח לסמל ג’יבלי יצחק

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/120093 סמל ג’יבלי יצחק – חי"ר, אשר נפל בשבי, כשהוא פצוע קשה, לאחר שיחידתו נתקלה ביחידות הלגיון הערבי.

כ“ב בטבת תשט”ו, 16 בינואר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בתאריך 28.6.54 נתקלה יחידת צה"ל עליה נמנה סמל ג’יבלי יצחק ביחידות הלגיון הערבי. תוך חילופי יריות נפצע סמל ג’יבלי פצעים קשים אך למרות זאת המשיך לפעול באומץ לב ובהעזה. הוא דרש מחבריו להשאירו במקום ולא לפנותו על־מנת שלא יפגעו הם. הוא עצמו נפל בשבי. התנהגותו של סמל ג’יבלי בפעולה, לאחר הפצעו ובשבי היתה למופת.

ציון לשבח לסרן סעדיה אלקיים

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/41022 סרן סעדיה אלקיים ז"ל, על גבורה ורוח מנהיגות למופת בקרב.

כ“ב בניסן תשט”ו, 14 באפריל 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סרן סעדיה אלקיים שפקד על חלק מהכוחות בקרב עזה פרץ בראש חייליו, כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב היתה נמרצת וסרן אלקיים הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב, עד נופלו.

התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה.

ציון לשבח לסג"מ טוכטנברג עוזי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 245829 סג"מ טוכטנברג עוזי על גילוי אומץ לב ומנהיגות מעולה תחת אש האויב.

י“ז באייר תשט”ו, 3 במאי 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

א. בעת הפריצה למחנה האויב, אשר לתוכו ברחו כוחותיו לאחר שנתקו את המגע, הסתער סג"מ עוזי טוכטנברג בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות על מחנה האויב. הוא ביצע את משימתו למרות שנפצע. לאחר כיבוש חלק אחד של המחנה, הופנה בראש יחידתו ובמסגרת שאר הכוחות נגד חלקו השני של המחנה וטיהר אותו במהירות ובהחלטיות, כולל טיהור שטח שהוקצה ליחידת משנה שניה. למרות פציעתו גילה יוזמה ומנהיגות מעולים בארגון אבטחת המחנה הנכבש לצורך פיצוצו.

ב. סג"מ טוכטנברג עוזי המשיך לפקד על כיתתו גם בעת הנסיגה וביצע את המשימות המוטלות עליו למופת.

ציון לשבח לסגן משה סטמפּל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/213099 סגן משה סטמפּל על גילוי מנהיגות מעולה.

כ“א באלול תשט”ו, 8 בספטמבר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

ציון לשבח לרס"נ מרדכי גורבן

להלן ציון לשבח שניתן על ידי ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/82493 רס"נ מרדכי גורבן על גילוי מנהיגות מעולה.

כ“א באלול תשט”ו, 8 בספטמבר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

ציון לשבח לסרן קלמן מגן

להלן ציון לשבח שניתן על ידי ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/88015 סרן קלמן מגן על גילוי מנהיגות ודבקות למשימה בקרב.

ג' בטבת תשט"ז, 18 בדצמבר 1955

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על מוצבי א־צבחה ונחל סירם שבאזור ניצנה הישראלי, שמש סרן מגן דוגמה לפקודיו וחבריו בגילוי מנהיגות ודבקות למשימה, בכך שהמשיך לפקד על יחידתו במשך 3 שעות לאחר שנפצע בירכו, ופונה רק לאחר פנוי אחרון פקודיו.

ציון לשבח לרס"נ אהרון דוידי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/31240 רס"נ אהרן דוידי על עוז רוח ומנהיגות למופת בקרב.

כ“ד בטבת תשט”ז, 8 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב עזה, כאשר שובש אחד מכוחות המשנה בעת הלחימה ביעד, לאחר שנהרג מפקדו, פרץ רס"נ דוידי חשוף לאש האויב, ארגן את כוח המשנה מחדש והמשיך בהסתערות תוך שינוי כיוונה, עד לחיסול התנגדות האויב.

ציון לשבח לסג"מ עובד לדיזנסקי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/119886 סג"מ עובד לדיזנסקי על העזה אישית ומנהיגות למופת בקרב.

ה' בשבט תשט"ז, 18 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטות על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת, נהג סגן־משנה לדיזנסקי את יחידתו בהסתערות על אחד המוצבים. בהתקלו בגדר אשר פוצצה עבר יחידי בזחילה מתחתה, פרץ לנוכח אש האויב, הרג מקלען ושני רובאים, ועל ידי כך איפשר ליחידתו לחדור למוצב ולהשלים את בעורו.

ציון לשבח לרב“ט אמנון אבוקאי ז”ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 303849 רב־טוראי אמנון אבוקאי ז"ל, על אומץ לב ומשמעת למופת בקרב.

כ“א בטבת תשט”ז, 5 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטת כונתילה פרץ רב־טוראי אבוקאי ז"ל נוכח אש חזקה, לאחת מעמדות האויב, במלאותו בשלמות אחר הוראה לשבות מאנשי האויב תוך הימנעות מפגיעה בהם. תוך ביצוע משימתו נורה, נפצע אנושות ומת אחר כך מפצעיו.

ציון לשבח לסרן רפאל איתן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/96036 סרן רפאל איתן על העזה אישית ומנהיגות למופת בקרב.

כ“ד בטבת תשט”ז, 8 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטת כונתילה, הסתער סרן איתן בראש אנשיו, תוך טיפוס על צוק נישא ותלול מול אש האויב, וחיסל עמדת מק"ב שבלמה את התקדמותם.

ציון לשבח לסג"מ ישי צימרמן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 245835 סג"מ ישי צימרמן על אומץ לב למופת בקרב.

כ“ו בשבט תשט”ז, 8 בפברואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן־משנה צימרמן, שימש מפקד יחידת משנה בקרב על משלט א־סבחה שבאזור ניצנה הישראלי.

היחידה שבמסגרתה פעל הסתערה על מוצב הפיקוד של האויב ועמדת המרגמה שלו, תוך כדי כך נפצעו רוב הקצינים וחלק ניכר מן החוגרים והתקדמותה שובשה. בנסיבות אלה המשיך סגן־משנה צימרמן עצמאית בבעור עמדות האויב עד לחיסול התנגדות.

ציון לשבח לטוראי מזרחי יעקב ז"ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 308200 טוראי מזרחי יעקב ז"ל על אומץ לב בקרב.

כ“ו בשבט תשט”ז, 8 בפברואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בפשיטת כונתילה נמנה טוראי מזרחי ז"ל על כוח המשנה שהסתער על המבנים במגמת לכידת שבויים.

תוך כדי הסתערות המשיכה קבוצת חיילי אויב לגלות התנגדות, טוראי מזרחי ז"ל רדף עצמאית, תוך גילוי אומץ לב מופתי, אחרי לוחמי האויב. בעת הסתערותו נפצע אנושות ובעת שיבת הכח לבסיסו מת מפצעיו.

ציון לשבח לטוראי יצחק בבסקי ז"ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 319411 טוראי יצחק בבסקי ז"ל, על אומץ לב למופת בקרב.

כ“א טבת תשט”ז, 5 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משלטי א־סבחה באזור ניצנה הישראלי שימש טוראי בבסקי כמקלען. יחד עם מפקד כתתו הסתער בראש הכתה, תוך יריה במקלע, מול עמדת אויב שהתמידה באש כבדה, עד נפלו צעדים מספר לפני העמדה.

בפעולתו רבת האומץ והסיכון העצמי איפשר את חיסול העמדה והמשך ההסתערות.

ציון לשבח לטוראי דן פליש

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 307932 טוראי דן פליש על אומץ לב ויוזמת־מנהיג בקרב.

כ“א טבת תשט”ז, 5 בינואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משלטי א־סבחה בגבול אזור ניצנה הישראלי, לאחר שנפצעו מפקדיו הישירים, גיבש טוראי פליש קבוצת לוחמים ונהגם אחריו תוך גילוי אומץ לב עד סיום הלחימה ביעד.

ציון לשבח לסגן מאיר הר־ציון

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/245830 סגן מאיר הר־ציון על אומץ לב ומנהיגות למופת בקרב.

כ“ו בשבט תשט”ז, 8 בפברואר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן הר־ציון פקד על כח משנה בפשיטות על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת. בדרכו אל היעד שנקבע לו – מוצב קורסי – נהג את יחידתו בציר־תנועה קשה ביותר והפעילה תוך גילויי אומץ לב ומנהיגות מופתית נגד אויב עדיף מספרית, עד להשגת המשימה במלואה.

ציון לשבח לסגן ד"ר מוריס אנקלביץ

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 337660 סגן ד"ר מוריס אנקלביץ על בצוע ניתוח לפצוע אנוש, בתנאי קרב, תוך גילוי אומץ לב למופת.

י“ג בתשרי תשי”ז, 18 בספטמבר 1956

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בעת כבוש יעד אויב, בצע ניתוח לפצוע אנוש תחת אש אויב, תוך גילוי אומץ לב למופת.

ציון לשבח לסג"מ תמרי דב

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 305214 סג"מ תמרי דב על גילוי מנהיגות למופת ואומץ לב בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סג"מ תמרי שימש כמפקד מחלקה בחסימה בשעת פעולת קלקיליה. כשנפגע מפקד הפלוגה נטל את הפיקוד לידיו והצליח להחזיק מעמד בתנאים קשים ביותר.

ציון לשבח לטוראי זינגר דן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 314536 טור' זינגר דן על גילוי עוז רוח למופת.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משטרת קלקיליה, בטיהור תעלות קשר נפלו מפקדיו של טור' זינגר דן. הוא המשיך בעצמו בטיהור תעלות הקשר ועמדות אויב אחרות. בגמר פעולה זו חזר ואסף את כל הנפגעים מיחידתו.

ציון לשבח לטוראי סרוסי אליהו

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 314555 טור' סרוסי אליהו על גילוי כוח סבל למופת, מסירות ודבקות לתפקיד.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בקרב על משטרת קלקיליה, פרץ טור' סרוסי קדימה עם מחלקתו בה שימש כחובש מחלקתי, נפצע בין הראשונים עם עוד 7 חיילים. המשיך לטפל בנפגעים, גרר ואסף את כולם בתעלת הקשר. עזר בהעמסתם על מכוניות הפינוי ורק לאחר מכן הודיע כי אף הוא נפצע.

ציון לשבח לרס"נ בריל משה

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/72016 רס"נ בריל משה על גילוי תושיה ודבקות מופתית במשימה בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

יחידה בפיקודו של רס“נ בריל תקפה משלט אויב. בהתאם לתכנית צריכות היו 2 פלוגות להסתער על המשלט. למרות שפלוגה אחת נתאחרה ועל אף אש אויב קטלנית, נהג רס”נ בריל את פלוגתו ישר אל האויב והמשיך בהסתערותו, למרות שסבל אבידות כבדות.

ציון לשבח לסרן בר־אורין אברהם

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/16489 סרן בר־אורין אברהם על דבקות למשימה בקרב, על אף היותו פצוע.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סרן בר־אורין אברהם היה מפקד כוח חלקי, רכוב על 4 חצאי זחלים שמתפקידו היה לרתק מוצב אויב ולסייע להסתערות הפלוגה הרובאית. מחשש לכניסת ההתקפה לאור יום קיבל סרן בר־אורין פקודה לנסות לפרוץ למוצב דרך הגדרות ושדה המוקשים. בשעת הביצוע עלה זחל אחד על מוקש וסרן בר־אורין נפצע ברגלו. על אף היותו פצוע המשיך להסתער ופרץ בהצלחה ליעד. פעולה זו גרמה להתמוטטות האויב על המוצב ונמנעו אבדות כבדות.

ציון לשבח לסגן לדיז’נסקי עובד ז"ל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/119886 סגן לדיז’נסקי עובד ז"ל על גילוי מנהיגות מעולה ואומץ לב למופת בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן לדיז’נסקי שימש כמ"פ והוביל מחלקה מפלוגתו בהתקפת לילה על אויב מחופר ומבוצר בכוכים שמנה פלוגה לפחות. הסתער בראש אנשיו, הטיל רימון לעמדת אויב, הרימון נפל חזרה לעבר המחלקה. סגן לדיז’נסקי הפיל את החייל הקרוב אליו על האדמה ושכב עליו. בהתפוצצות נהרג ועל־ידי כך הציל את חיי החייל וחיילים נוספים מן המחלקה.

ציון לשבח לסרן גורודיש שמואל

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/51401 סרן גורודיש שמואל על גילוי מסירות ודבקות מופתית במשימה.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בעת הקרב ליד אבו־עגיילה, נפצע סרן גורודיש בידו פצע קשה. למרות פצעו, שלפי דברי הרופא גרם לו סבל רב, המשיך לפקד ועשה מספר נסיונות לחלץ טנק שנשאר בשטח. לעת ערב, בשכוך הקרב, נכנסה פלוגתו להגנה ולמרות זאת לא נאות הנ"ל לעזבה. סרן גורודיש החליט להשאר עם פלוגתו גם לאחר שהרופא אמר לו שעלולים להגרם לו סבוכים בהמשך הזמן. כך המשיך גורודיש לנוע עם פלוגתו ונכנס למחרת לקרב נוסף, רק לאחר 24 שעות פונה לבית חולים, שהה בו מספר שעות וחזר שוב לפלוגתו.

ציון לשבח לסגן קליין משה

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/228841 סגן קליין משה על גילוי מנהיגות ותושיה בקרב.

י“ח אדר ב' תשי”ז, 21 במרס 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

סגן קליין משה היה מפקד הכוח הפורץ למוצב אויב, לאחר שאמצעי הפריצה לא הופעלו התייצב בראש יחידת החבלנים שלו ותחת אש אויב חזקה פרץ הגדרות ושדה המוקשים ונאחז ביעד. בשעת טיהור היעד נתקל בכוח שני שפרץ פנימה בטעות. על־ידי גילוי תושיה מנע אסונות מיותרים. בעוד הכוח השני לא ביצע משימתו בפריצה ליעד שני, המשיך סגן קליין וכבש את חלקו השני של המוצב. במהירות הסתערותו גרם להתמוטטות האויב ומנע אסונות.

ציון לשבח לסגן גודלביץ שלמה

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/290387 סגן גודלביץ שלמה על גילוי קור רוח למופת תחת אש ובתנאים קשים.

ב' אייר תשי"ז, 3 מאי 1957

משה דיין, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בעת הקרב על משטרת קלקיליה שימש סגן גודלביץ כקצין תותחנים קדמי ליד כוח החסימה. בהיות הכוח מכותר תחת אש אויב, ולאחר שמפקד הכוח נפצע קשה, המשיך סגן גודלביץ לכוון את אש תותחיו לקרבה הבלתי אמצעית של מוצב שעליו התבסס הכוח, בתנאים קשים ביותר תוך קור רוח ושקט נפשי. בזה הצליח לגרום אבידות לאויב ולמנוע ממנו הסתערות על המוצב עד הגיע כוח החילוץ למקום.

ציון לשבח לסגן אורי כהן

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/282558 סגן אורי כהן על גילוי תושיה, מנהיגות ודבקות במטרה בשעת קרב.

י' שבט תש"ך, 8 פברואר 1960

חיים לסקוב, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בהיותו מפקד כוח חסימה בפשיטה על חרבת תאופיק התחתונה, נתקלה החולייה המובילה באש מקרוב וסבלה נפגעים. בניגוד למתורגל מראש למקרה זה וכדי למנוע אבידות נוספות בהתקפה חזיתית, השאיר את החוליה המובילה במגע עם האויב וביצע, עם שתי חוליות, איגוף, תוך ניצול נכון של השטח, ותקף את האויב מעורפו. עם בריחת האויב המשיך במשימתו ורק לאחר שהגיע למקום החסימה שלח כוחות לטיפול בנפגעים ולסריקת עמדות האויב.

בזאת גילה שיקול דעת והחלטה נכונה למניעת אבידות מהכוח שבפיקודו – ויחד עם זאת – דבקות למשימה, אשר בוצעה במילואה.

ציון לשבח לסגן אמיר דרורי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/325150 סגן אמיר דרורי על גילוי תושיה ומנהיגות בקרב.

י' שבט תש"ך, 8 פברואר 1960

חיים לסקוב, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בהיותו מפקד כוח חסימה בפשיטה על חרבת תאופיק התחתונה, כאשר הכוח המוביל נתקל במארב, פיצל את שאר כוחו ונע במהירות למקום החסימה שנקבע לו, זאת תוך שיקול כי יספיק עוד לחסום את דרך הנסוגים מהמארב. תוך כדי תנועתו נתקל בשניים מחיילי האויב ופגע בהם. בהגיעו למקום החסימה המתוכנן, כשמצא אותו תחת אש יעילה ממוצבי תאופיק העליונה, הזיז את כוחו במהירות במעלה התלול ביותר עד למקום כ־50 מ' מתאופיק העליונה והודיע על השינוי לחסימות השכנות. בזאת הוכיח שיקול מהיר ונכון להיות דבק למשימתו תוך גילוי תושיה, שמירה על בטחון אנשיו ומנהיגות בקרב.

ציון לשבח לרס"נ ענבר בנימין

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/89600 רס"נ ענבר בנימין על התנהגות למופת ומתן דוגמא אישית יוצאת מן הכלל ליחידתו.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16 - 17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, עם ביצוע המשימה הראשונה של יחידתו, נקרא לשתף פעולה עם יחידה שכנה. בקור־רוח ובמהירות הניע את כוחותיו לעבר המשימה החדשה. בראשם עלה והסתער ובמו ידיו חיסל מספר חיילי אויב. בכך סייע לסיום מהיר של הקרב.

ציון לשבח לסג"מ קרפלס זלמן זבולון

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את 446926 סג"מ קרפלס זלמן זבולון על התמדה, מסירות ואומץ לב בשמירת הקשר תחת אש ארטילרית רצופה.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16–17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, פגזי האויב נתקו את קווי הטלפון. אישית – פעמים לאין ספור, תחת אש שוטפת, רץ לתקן את הקווים ולשמור על הקשר החיוני. בפעולתו זו נפצע.

ציון לשבח לרס"נ עופר צבי

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/120141 רס"נ עופר צבי על התמדה ועקשנות בביצוע המשימה ומתן דוגמא אישית למופת.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16–17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, למרות האש הכבדה אשר נפתחה על יחידתו לפני הגיעה אל היעד – הסתער הכוח על המוצב כשרס"נ עופר רץ קדימה להחליף מפקדים שנפצעו, ואישית נלחם בראש כוחותיו לטיהור המוצב כשהוא יורה בכלי נשק שונים, זורק רימונים ומושך כוחותיו אחריו.

ציון לשבח לסרן ד"ר לבל יצחק

להלן ציון לשבח שניתן ע"י ראש המטה הכללי:

הנני לציין לשבח את ק/214600 סרן ד"ר לבל יצחק על התמדה, מסירות ואומץ לב ללא חת בטיפול בנפגעים, תחת אש ארטילרית רצופה.

י“ט אדר ב' תשכ”ב, 25 מרס 1962

צבי צור רב־אלוף

ראש המטה הכללי

להלן תיאור המעשה:

בליל י’–י“א באדר ב' תשכ”ב (16–17 מרס 1962), בפשיטה על נוקייב, בגדה המזרחית של הכנרת, אוהל איסוף הפצועים הוקם בחצר גלויה ללא מחסה. נפגעים הגיעו ברציפות במשך מספר שעות כשכל אותו זמן נתונה החצר לאש ארטילרית כבדה של האויב.

למרות שמספר פעמים נפגע האוהל ברסיסי פצצות, המשיך הרופא לטפל בנפגעים, למיינם ולפנותם לבתי־חולים. ורק כשסיים תפקידו זה, ניגש לברר אפשרות העתקת האוהל למקום בטוח יותר.

• שלומית הנמן
• שלי אוקמן
• שולמית רפאלי
• עמי זהבי
• עמירם רונן
• גידי בלייכר